קטגוריה: אישים הי"ד

ת"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה וכו' (כתובות ס"ו:)

להבין ולחוש מה שרבן יוחנן בן זכאי הבין וחש נוכל גם אנחנו בעת שנחדור מעט אל תוך המאמר ולהבינו מה שרבן יוחנן בן זכאי בכה זאת נבין, וגם אנחנו בכה נבכה עמו. ולא דמעות פשוטות נוזלות מעינינו כי אם דם תמצית לבנו מהול בדמעותינו, בעת שנראה בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר והננו ללעג ולקלס בגוים, והננו נעים ונדים לגולים מארץ לארץ וממדינה למדינה. ואם אמנם זאת עוד אפשר לטובת קיומנו בזמן הגלות כי בעת שהננו משנים את המקום שלנו לארץ אחרת למקום אשר לא יכירונו במצבנו שהיינו בהמקום שיצאנו משם, אז לא יבושו בני עמנו לעשות מסחרים גם לילך בחצרות לקנות אפילו סמרטוטים. בביתם היו אפילו אדונים גבירים וכאשר מוכרחים לילך במדינה אחרת אז לא יבושו לעבוד אפילו מלאכה בזויה, וזאת היא אפשר לאשרנו להושע מדלותנו ומלחצנו. וכאשר נחדור בעמקי נפשותינו איך שתפולנה בערך חיינו, ואז הננו רואים איך על פת לחם יפשע גבר ויסיר ממנו רגש האנושי וכבודו יחולל. שוה נא בנפשך, איש בעל מוח חושב מחשבות ולב הוגה דעות ייפרד מארץ מגורו אשר שם היה בעל דעה איש הרוח, ויגורש לארץ אחרת אשר שם מוזרים לו חיי הארץ ושפתם וכתינוק שנולד יחל להתלמד שפת הארץ ונימוסיה ומשליך אחרי גוו כל כבודו ואישיותו, עושה מעשה מסחר כאלה שאינה לפי רוחו ונפשו להשיג לחם עבורו ולשלוח הביתה כסף בעד אשתו וילדיה. ובעת שנראה זאת בעינינו, עיני אחים, צרות ותלאות עמנו יעקב סבא אשר יסבול בארצות גלותו ותמיד ילך מדחי אל דחי. ולמרות שיבוא איש הישראלי לאמעריקא וילקט פרורים ועוד יתן כסף די מחיר הפרורים, ולא די שלא ייכבדוהו עבור זאת שהוא ישתדל שלא יאבד כל דבר ויוקיר המחיר מכל סחורה תהיה אפילו בזויה, וגרי הארץ ישיגו כסף הרבה וחשוב במחיר הפרורים, אלא עוד יקראו אחריו מלא ויתרחקו ממנו. והלא אז בעל כרחנו אם גם נהיה קרי רוח מאד, גם אז כאשר מעט במתינות נחדור על זאת, בכה נבכה בדמעות שליש ודם נוזל בדמעותינו על עמינו האומלל אשר במחיר כחותיו הרעננים וכישרונותיו הנעלים ישלם בעד הפרורים שילקט מבין גללי בהמתן של ערביים, והם הערביים עוד יביטו עלינו בשאט נפש. ולכן בכה נבכה גם אנחנו עם רבנו רבן יוחנן בן זכאי על בני ובנות נקדימון, אצילי בני ישראל, אשר הזמן בוגד בהם ויעמידו אותנו למטרה לחצי לעג השאננים ובוז לגאיונים. ולהבין בטח אנו מבנים מדוע בכה רבן יוחנן בן זכאי, הוי ואבוי גם אנחנו נזעוק מרה עם רבנו על רע גורלנו בתבל, רחמנא ליצלן.

(דברי שמואל, מאמר א)

—

בשנת תרפ"ח יצא לאור בווילנה הספר "דברי שמואל" מאת הרב שמואל רובין הי"ד מהעיירה רודושקוביץ שליד ווילנה. הספר מכיל ארבעה עשר עמודים וכולל שני מאמרים (מאמר א: מעשה ברבי יוחנן בן זכאי. מאמר ב: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד).

בפתיחת הספר פונה הרב המחבר אל הקוראים:

קוראים נכבדים! הנני נותן לפניכם היום חבורי זה "דברי שמואל" בו תמצאו רעיונות קדושות לנצחיות תורתנו הקדושה ועמנו מה שחדשתי בעזרת ה' יתברך החונן לאדם דעת, בצירוף דברים יקרים מה שראיתי בספרי דרוש השייכים להענינים המובאים מספרי. והנני מקוה לה' כי מספרי זה מעט מעט הכמות ורב האיכות תתענגו ממנו ותזכרו את שמי לטובה.

המחבר שמואל רובין.

מתאריכי ההסכמות שנתנו לספר ניתן לראות שהספר חובר שנים רבות לפני שיצא לאור, וייתכן שפרסומו נדחה מפני צוק העתים ומצב כלכלי קשה.

רבה של רודושקוביץ, הרב מאיר רובינזון זצ"ל, כותב בהסכמתו, בט"ו באדר תרע"ב: אנכי אקבל בלי נדר הספר "דברי שמואל" מהרב המופלג ושלם ר' שמואל בהרר"י ז"ל רובין שליט"א, באשר מכיר אנכי אותו לאיש המעלה ויקר ערך ובעל כשרון להטפה.

הרב זעליג ציוני, רבה של הורודוק כותב בשנת תרע"ד בהסמתו: עבר דרך פה הרב המופלג ויקר דרשן מצויין מו"ה שמואל בהרר"י ז"ל רובין יחיה והראה לפני את חבורו "דברי שמואל" על אגדות ומאמרי חז"ל אשר מבאר אותם על פי דרך תורתנו ואת כל קודשינו, לכן גם ידי תיכון עמו ומצוה לקרב את הרב המחבר הנ"ל בכל מאי דאפשר, וגם אנכי אקח ספר אחד בלי נדר.

פרטים על תולדותיו של הרב שמואל רובין הי"ד ניתן למצוא בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 199):

כיובל שנים עבדו באמונה על טהרת הקודש, שני השמשים הראשיים בעיירה: ר' ירחמיאל בן הנדל, איש פקח ורצוי למתפללים, שעמד על משמרתו בתום לב בבית הכנסת הגדול והשלים את התהלים בכל יום. בנו ר' יחזקאל רובין היה איש עליז וחביב ועסק בתורה כל ימיו. אף זכה לגדל בנים מופלגים בתורה ומדע כר' שמואל רובין והד"ר ישראל רבקאי (רובין).

הד"ר ישראל רבקאי כותב על אחיו בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 186): אחי שמואל (רובין) – בעל תוכן נפשי מורכב היה… ברצותו כמשכיל נאמן לחיות מעמל כפיים ובמאסו בעסקי תיווך מסחרי, קפץ לא פעם ועבר ממקצוע פרודקטיבי אחד למשנהו; בהיותו כבר אב למשפחה למד את מקצוע השענות, אחר כך מלאכת הבורסקאות. בעודנו צעיר הכשיר את עצמו למלאכת שוחט ובודק, נסע לאמריקה ועבד ב"שאפ"… ואך כלפי דבר אחד היתה לו יציבות נפשית – כלפי זיקתו להשכלה וציונות. תמיד עיין בספרים, תמיד למד דף יומי – ב"דברי ימי ישראל" לצבי גרץ. כשמוכרח היה למצוא את פרנסתו ב"מלמדות" היה מלהיב את תלמידיו בפרקי תנ"ך שהיה מוסרם ומסבירם ברוח השכלה ובאש קודש כאחת. היה גם נואם מחונן, הוגה דעות מקורי. כתב כמה מחקרי דרוש ואף פרסם ספר קטן בשטח זה.

(וראה את דברי ד"ר ישראל ברקאי עם אביו הרב יחזקאל, שם בתמונה 183).

בסוף ספר הזכרון (תמונה 225), ניתן למצוא ברשימת קדושי העיירה את משפחת הרב שמואל הי"ד: רובין שמואל, אשתו חסיה ובניהם ירחמיאל וישראל.

בדפי העד של "יד ושם" ניתן למצוא דפי שכתבה רבקה רובין, אלמנת ד"ר ישראל רבקאי (רובין). היא כתבה על הרב שמואל ב"ר יחזקאל ורחל לאה שהיה מלמד ושוחט, ושם אשתו חאשה הינדה, והיו להם שני ילדים: ירחמיאל (נולד בשנת 1915) והנדל (נולדה בשנת 1920).

בפתיחת הספר "דברי שמואל", מזכיר המחבר את הנשמות הקדושות של הוריו, חותנו ובנותיו. שם ניתן לראות שבתו ביילא נפטרה בי' באב תרע"ו, ובתו שרה פעשע נפטרה בכ"ז בטבת תרפ"ד.

קהילת רודושקוביץ הושמדה בשנים 1941-1942. הי"ד.

יהי רצון שבפרסום מאמרים אלו באתר זה, נעשה נחת רוח למחבר הי"ד שביקש מאתנו להתענג על דבריו ולזכור את שמו לטובה.

בראש הספר הנני נותן לפניכם את "סוד הייחוד מרבנו יהודה החסיד" שמצאתי בקובץ כתב יד, של בית עקד הספרים שבמינכן…

שבע מאות שנה, מבדילים בין הזמן שבו נאמרו הדברים שבספר הזה, עד היום הזה, והנם חדשים כיום שנכתבו, אקטואליים המה גם היום. וכמו שנאמרו הדברים אז, לחזק את האמונה ולקרב את האדם אל בוראו, אל האצילות, אל אהבת הבורא ויראת השם, כן יוכלו הדברים האלה לשמש גם היום למטרה זו, בדור אשר פגה האמונה מן הלבבות, דוד חכם בעיניו, לא מחכמתו ותבונתו כי אם מפני שבזמן החכמות והמדעים יחיו, במאה העשרים, ודור אשר כזה הלא לנסיגה לאחור יחשב לו, להאמין שיש בורא לעולם ושהכל מושגח מאתו יתברך ושכל הכחות כולם הוא בראם, יצרם, סדרם וכוננם והאמונה רחוקה מכליותיהם, לא מפני שהתעמקו בחקירות ושמו לילות בימים לדעה את ה', לדעת את מעשי ה', לדעת תבל ומלואה ולהבין את מחזותיה, לדעת מהות נפש רוח ונשמה, ובאו למסקנות אחרות, זאת לא ולא. אבל אינם מאמינים, כי לא לפי רוח העת והזמן להאמין, לא יאות לדור של רדיו ותיליוויזיא, להאמין אמונה פשוטה ותמימה, בדברים שאין השכל האנושי משיג אותם. הדור הזה רוצים לראות הכל בעיני בשר שלהם ולהשיב הכל במוחם העכור מהבלי הזמן, ואם לא יראו ולא ישיגו, לא יאמינו.

הנביא ירמיה, בזמן בית ראשון אמר על אנשי דורו, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמיה יב,ב), היינו שהיו מזכירים את ה' על כל דבר ודבר, כמצות אנשים מלומדה, אבל לא האמינו בו, כי כליותיהם היועצות, לא יעצו להם לראות את ה' והוויתו בכל, כמו שראה דוד המלך עליו השלום, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת (תהלים ה), כי רחוק מכליותיהם שלא רצו לדעת את ה'. דוד המלך עליו השלום אמר לשלמה בנו (דברי הימים א כח,ט) דע את אלקי אביך ועבדהו, שלא יסתפק במסורת אבות לבד, כי במסורה בלבד תוכל האמונה להיות רק כהרגל בלי שום חיות, על כן אמר לו, שיתאמץ בחקר אלוקי ויחקור בשכלו עד כמה שידו מגעת, להכיר את הבורא וגדולתו, וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פרק ב, הלכה ב) "האיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד, צמאה נפשי לאל חי וכו'", עיין שם. והיה הדור של ירמיה על כל פנים ה' בפיהם ממסורת שבידם, ולא רצו להכיר את ה' ממעשיו כי רחוק היה מכליותיהם ומעשתונותיהם. אבל היום התקדמו עוד יותר, כי רחוק ה' מפיהם, הס להזכיר בשם ה', ומכליותיהם, שהזניחו גם מסורת אבות, וגם החקירה באלקות. דור האומר לאל סור ממנו ומה שדי כי נעבדנו. והדור הזה אשר כל חייו ומגמותיו הוא לתור אחר הלב והעינים למלאות אחר מאויי ונטיות הנפש החומריים; דור אשר כל שאיפותיו המה השיפור החיצוני, יפוי הגוף בקישוטי נשים על חשבון הנפש הרוחני; בלי זיק שאיפה לעליה נפשית אצילית; דור אשר אין להם לב גם לא לחכמה ולא למדע – הראינוע הוא חכמתם וכל מיני ספורט, המדע שלהם – המה היו למבקרים לאמונה, המה המנוערים מכל זיק של אידיאליות, של רוח טהרה, של מוסר ומדות, המה אין לבם להאמין. ומדוע? "כי כל מני הרהורים – יאמר המאור ושמש זצ"ל – הן בעיקר האמונה, הן כשנולד לאדם ספיקות על צדיקי הדור, וכן הקושיות שנולד לאדם אפילו בתורה, כולם הם מאחיזת הקליפות שיש באדם, שהוא על ידי שלא בירר עדיין מידותיו הרעות ועדיין הוא משוקע בתאוות הגשמיות וצריך תחלה לברר מידותיו מכל סיג ופסולת, ועל ידי כך יוכל לבטל הרהורים הרעים" (פרשת פנחס). דור אשר נושא את נפשו אל הלחם אשר הוא אוכל, לחם בכל משמעותיו, רק לא משמעות תורה, דור אשר כל מגמתו הוא למלאות נפשו בתענוגי החיים ובשעשועי התבל, שכל חכמתו היא חיצונית בלא חמימות בלא רגש. כל אחד עולם בפני עצמו והאני שלו ממלא את עולמו, והאם יש מקום בדור אשר כזה לאמונה, מקום למושגים אשר יֵצרו למאוים ונטיות, למושגים הדורשים לרַסֵן את החמריות:

מספרים על הרב הצדיק מברדיטשוב זצ"ל, שבהיותו רב בעירה זיליחוב, שלח את שליחו לעיירות הקרובות וציווה להכריז: "אני מכריז ומודיע שיש אלוה בעולם". הרב הקדוש הזה ראה ברוח קדשו את רוח העת הבא, שעלול למחוק את האמונה מלב בני ישראל, על כן הקדים והכריז את הכרוז הנ"ל. וכן היה נחוץ גם עתה לשלוח לשווקים ולרחובות ולהכריז בפומבי, שיש אלוק בעולם, בורא ומנהיג, עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, אשר לב מלכים ושרים בידו והוא יטם לחפצו, הוא משגיח על דרכי כל איש ואין דבר נעלם ממנו, לנפלאותיו אין חקר לתבונתו אין מספר וכולי וכולי:

הרב הקדוש הנ"ל בהקדימו את כרוזו בעוד מועד הסתפק בכרוז קצר הנ"ל, אבל עתה אחרי שכבר פגה האמונה לגמרי, יש להוסיף ולפרסם עוד, כי אין כל חדש תחת השמש ודור חכם בעיניו כמו זה של היום כבר היה לעולמים, וכל ספרי האמונה שנכתבו לפני מאות בשנים נכתבו להגן מפני חכמים כאלה שכבר אז לא רצו להאמין, כי חפציהם ונטיותיהם עיוורו את עיניהם ולא האמינו, בלי מסווה של המאה של חכמה ומדע, וכן נכתב גם ספר זה של רבינו הרקח וכל ספריו באמונה, מוסר ומדות, רזים וסודות לחיזוק האמונה, להראות שיש אלוק בעולם, בורא ומנהיג, יש מנהיג לבירה ומשרתיו עושי רצונו, ומלאכים ממונים ובכל עושי שליחותו, וכזאת רואים גם בספרי רבו רבינו יהודה החסיד בעל ספר חסידים, שכבר היה לפניו דור חכם כזה. והקדושים האלה בלבם הרחב כאולם בחכמה ובתכונה, הראו את גדולתו של הבורא, נוראותיו ונפלאותיו גם בעניינים כאלה שהדורות שלהם לא היה להם האפשרות להעריך אותם כראוי לדעת ולהבין את הגדולות והגבורות הטמורות בהן, ואשר התפתחות החכמה והמדע של המאה הנוכחית קיימה ואשרה את דבריהם, סתריהם ורזיהם שגלו מסוד ה' ליראיו (ראה ספר חסידים ראשונים לכבוד אאמו"ר שיחיה פרק ח, ובספרי רבי אלעזר מגרמיזא סוף פרק ז, ובספר זה הלכות הדבור ועוד). ודבריהם גם היום המה דברים נאמרים בעתם ובזמנם, מלאים חכמה ודעת ה'. ועיקר דבריהם, לידע ולהודיע שכבודו מלא עולם ותורתו נצחית, וכל חכמה ומדע שבעולם אינם כדאים לקוצו של יוד שלה, המלאה חן וחסד ורחמים על כל הנבראים, מעלת האדם למדרגה העליונה ועם האמונה בה' מקימה מעפר השפלות, דלי מעש, ומאשפות הזמן תרים האביונים המתאווים, לפקוח עינים עיוורות וללמד לתועי רוח בינה. ואשר כל חמודי תבל לא ישוו בה. ועל כן הנני מודה ומשבח לבוראי שגלגל זכות זה עלי ידי וכה יוסיף חסדו עמדי מעתה ועד עולם.

רישא, תרצ"ו. המו"ל.

(הקדמה ומבוא לספר סודי רזיא)

—

הרב ישראל קאמלהר הי"ד נולד בשנת תר"ן (1890) ברישא כבכור לאביו הרב יקותיאל אריה.

(אודות אביו, הרב הגאון תורה ובהלכה, המחנך הדגול, הסופר והעורך כתבי עת, רבי יקותיאל אריה זצ"ל, ראה מאורי גליציה חלק ד. ראה הקדמת הרב ישראל הי"ד לספר אהבת הקדמונים. ראה מאמרו של בנו הרב משה קאמלהר מתצלום 99 בספר הזיכרון לקהילת רישא. וראה ספר אודותיו מאת יהושע מונדשיין, הצופה לדורו).

למד בהצטיינות בישיבת אביו והיה לבעל מידות, צנוע וירא שמים. השתלם בלימודי חול. פרסם מאמרים בעיתונות הדתית. קינה קצרה שכתב על אריה ליבוש הלוי איש הורוביץ זצ"ל מופיעה בספר "מפי אריה" (תר"ע). משנת תרע"ג היה מזכיר אגודת ישראל בפרנקפורט דמיין ועורך ביטאונה. בשנת תר"צ פרסם את ספרו "רבינו אלעזר מגרמיזא", כן כתב הקדמות והוציא לאור את ספרו של רבי אלעזר מגרמיזא "סודי רזיא" (תרצ"ו), את ספרו של סבו בעריכת אביו, "מבשר טוב" (תרצ"א), ואת ספרי אביו "מופת הדור" (תרצ"ד) ו"אהבת הקדמונים" (תרצ"ח). העתיק עוד כתבי יד – ולא הספיק לפרסמם.

היה מראשי אגודת ישראל ברישא.

עם כניסת הנאצים ברח ללבוב, ונספה שם בשואה בשנת תש"ב (1942). רעייתו מרת פשה ובניהם נספו ברישא. כן ניספו אחותו רחל, בראשי בית היתומים ברישא, עם בעלה ר' יצחק וייסברג ושלושת ילדיהם, אחותו איטה אירום, אחותו בילה ובעלה ר' מרדכי חרי ובניהם.

שרדו האחים ר' משה (יהושע), גרשון והסופר צבי קאמלהר-אריאל.

ראה מאורי גליציה ד, 564-566.

ב"ה יורבורג (ליטה)

דודאי ראובן. בבבא בתרא דף כ"א, ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי וכו' כי ששת חדשים ישב שם יואב עד הכרית כל זָכָָר באדום, אמר ליה והא אנן זֵכֶר קרינן, חד אמר קטליה וחד אמר לא קטליה. במאי פליגי. גם קשיא וכי לא ידע יואב ורבו שנצטוו שאול (שמואל א,טו) והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק, ונענש על עברו, ועוד מצינו בברכות ג׳ מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים ואחר כך שר צבא למלך יואב, ואם כן לא עשה מעצמו.

על כן נראה לי שתלוי במחלוקת (יבמות ע"ז) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, רבי שמעון אומר, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם. ואם כן יש לפרש גם כן "זָכָָר" ולא "זֵכֶר" מטעם (קידושין ד':) דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, היינו להכרית הלוחמים הזכרים, וגם הנקמה בזכרים יען שחתך המילות וזרק כלפי מעלה, לפי טעם דרש זה לא קטליה, וציווי שמואל אל שאול רק לשעה נצטוו.

ולמאן דאמר דקטליה, לא דריש טעמיה דקרא ולא נתגלו טעמי תורה כמובא במסכת סנהדרין דף כ"א וגזרת הכתוב הוא להכרית גם הנקבות ואפשר גם כן שנולד משורש פורה ראש ולענה, בסנהדרין צ"ט אחות לוטן תמנע, תמנע הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. וברי״ף לא רצה לקבלה דהוה ממזרת ואם כן הצורך לעקור כל "זֵכֶר". והמורה נבוכים ח"ג פרק נ' שהשם יתברך צווה למחות זכר עמלק לבד, ועמלק אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן, אך שאר בני עשו לא צווה להרגן, נמצא שרבו של יואב ודוד פליגי בסברות הנ"ל, ואלו ואלו דברי אלקים "חיים" כחגיגה  ג' ועירובין נ"ג וניתנו מרועה אחד. חיים ראובן רובינשטיין רב פה.

בית ועד לחכמים, תרפ"ד, סימן תרנ"ט

—

הרב חיים ראובן רובינשטיין, נולד בשנת 1888. בתל תלפיות תרע"א (ובספרו תפלת חיים) מובא מכתב ממנו שנכתב מפרנקפורט א"מ. הוא שימש כדיין קהילת יורבורג בשנותיה האחרונות, וסייע לרב בהכוונת הקהילה. הוא היה דורש בדברי תורה

בבית הכנסת. בביתו היתה ספריה תורנית גדולה. ימים ולילות הקדיש הרב רובינשטיין למחקרים בתחום היהדות והוציא בנושא זה את הספרים "תפלת חיים" ו"דברי ראובן" על חשבונו הפרטי. ספריו תורגמו לגרמנית למען יהודי גרמניה. את רוב הספרים היה מחלק במתנה על מנת להפיץ דעת תורה ברבים. לאחר פטירת רבה של יורבורג, הרב אברהם דיאמנט זצ"ל בשנת 1940, כיהן במקומו הרב רובינשטיין כרב הקהילה שנה אחת בלבד. הרב דיבר בחביבות ונחת עם כל אדם וסייע לרבים מבני עירו לעלות לארץ בנישואים פיקטיביים, וסיפק להם את התעודות הדרושות.

השואה בליטא התחילה מיד עם פלישת קלגסי הנאצים לליטא. מעטים הצליחו להימלט. קהילות קטנות נחרבו עד היסוד על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים, כבר בימים הראשונים לפלישתם, רכושם נשדד ובתיהם נהרסו. למעשה, רק שלוש קהילות התקיימו זמן ממושך יותר, והן, וילנה, קובנה ושבלי, בהן הוקמו גיטאות ליהודים ברבעים קטנים. בפונוביז' וקיידני היו מחנות עבודה בלבד. יהודי הגיטו נצטוו לענוד טלאי צהוב. הזקנים, הילדים והחלשים הוצאו להורג, בקובנה בפורט ה-7 וה-9, ובווילנה בפונאר.

כשפרצו הנאצים ליורבורג, היה גורלו של הרב מר כגורל כל בני עדתו. תקופה הראשונה לאחר הכיבוש, שלטו הליטאים ביורבורג. המשטרה הליטאית היא זו שפגעה ביהודים, חייבה אותם לעבוד עבודות בזויות, חייבו את היהודים להרוס את בית הכנסת המפואר מעץ שעמד בעיר מאות שנים.

הרוצחים אנשי המשטרה החשאית התעללו ברב ואילצו אותו בשבת 28.6.1941 להביא את ספרייתו העשירה ואת כתבי היד שלו בעגלת יד לערמה הגדולה של כל ספרי התורה וספרי הקודש, שהועלו באש בחצר בית הכנסת, כשקהל היהודים, גברים ונשים, הוכרחו להתבזות, לשיר ולרקוד בעוד ההמון עומד מסביב , חוגג ושמח. אנשי אינטליגנציה ורופאים יהודים הוצאו להורג, לאחר שהושפלו ועונו בידי ליטאים מקומיים.
ב-3 ביולי 1941, ח' בתמוז תש"א, עצרו אנשי משטרה גרמניים בעזרת הליטאים, 322 יהודים, הובילו אותם לבית העלמין היהודי ושם ירו בהם לתוך בורות שנחפרו מראש. הרב הושפל על ידי בני העוולה ועונה למוות, כשנרצח בחודש אב תש"א, יחד עם בני קהילתו בבית העלמין.
בחודשים יולי – אוגוסט נמשכו האקציות במיוחד נגד קשישים וחולים. ב- 4 בספטמבר 1941 נעצרו 520 נשים וילדים. הם נאסרו בבניין בית הספר היהודי במשך 3 ימים ואח"כ הועברו לחורשת סמלינינק הסמוכה לעיר, שם נורו למוות באש מקלעים ורובים. כמה צעירות הצליחו לברוח משם. כעבור שבוע הוצאו להורג כל היהודים שנותרו בעיר.

מקורות:

יידישע שטעט, ספר זכרון לקהילת יורבורג ליטא, מירושלים לליטא – קהילת יורבורג, רבנים שנספו בשואה.

בתמונה: הרב אברהם ב"ר אשר דיאמנט זצ"ל, רבה של יורבורג.

א) באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות ובט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות. כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות (היינו שגדלו באופן שראוין לאכילה) לפני ראש השנה של שלישית אף על פי שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין מהן מעשר שני. וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אחר כך בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית. אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט מתעשרין להבא (סימן של"א סעיף קכ"ה).

ב) הירק בשעת לקיטתו עשורו. כיצד אם נלקט ביום ראש השנה של שלישית, אף על פי שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה, מפרישין ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית, מעשר שני. וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן, הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית. כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט"ו בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני, אף על פי שנגמרה בשניה. וכן אם נלקט ברביעית קודם ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני. נלקט בחמישית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר שני. ואף על פי שהולכין אחר לקיטתו, אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפילו היתה כזית ונעשית בשביעית ככיכר, חייבת במעשרות (סעיף קכ"ו).

ג) האביונות של צלף נותנין עליהם חומר האילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שניה שנכנס לשלישית ונלקטו קודם ט"ו בשבט, מפרישין מעשר ראשון. ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו נותנו לעניים (סעיף קכ"ז) (ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני, ונמצא כמו שהפריש מעשר שני ומעשר עני, ש"ך).

ד) פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית הולכים אחר הרוב. מחצה למחצה, מפרישין מעשר שני מן הכל, אבל לא מעשר עני, שמעשר שני חמור, שהרי הוא קודש ומעשר עני חול. וכן פירות שהן ספק אם פירות שניה הם או פירות שלישית, מפריש מהם מעשר שני (סעיף קכ"ח).

(שביעית פרק ב' משנה ז') האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית, ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. והובא משנה זו ראש השנה י"ג וברמב"ם, וגם במשנה ח' ר' שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרע לזרע בתחלה כיוצא בהן, ר' שמעון אומר אפונין הגמלנין כיוצא בהן, ר' אליעזר אומר אפונין הגמלנין משתרמלו לפני ראש השנה. והרמב"ם פוסק ככל אלה דאזלינן בתר גמר פרי, היינו כשמואל שם, והראב"ד ז"ל השיגו במקצת. וז"ל התוספות שם: אחר גמר פרי אין זה אחר לקיטה דזימנין דנגמר לפני ראש השנה ונלקט אחר ראש השנה. וכל ירק נמי הולכין בו אחר גמר פרי, אלא דנקיט בכל דוכתא בתר לקיטה, משום דלקיטה תיכף לגמר פרי, אכל הני אין לקיטתן בגמר פרי עכ"ל. וזה לא כדעת הרמב"ם ושולחן ערוך שפסקו דלקיטה דוקא הובא סעיף ב'.

(חובת הארץ, סימן י)

—

הרב משה הי"ד ב"ר ירוחם פישל ז"ל נולד בתרמ"ו (1886). הוא שימש כר"מ בישיבת לידא, שברוסיה הלבנה. היה ראש הישיבה הקטנה בשאדובה, שבליטא. אחר כך היה רב בפאיורה שבליטא. ספרו, "חובת הארץ", הוא מאחרוני הספרים היהודיים שהודפסו בליטא לפני השואה.

בפתיחת ספרו כותב המחבר דברים אל הקורא, ובהם הוא מסביר את חשיבות ידיעת המצוות התלויות בארץ, ומה הניע אותו לכתוב ספר זה:

מפני שקשה לבקש תמיד לקנות ממה שנמצאו ממונים על הפרשת תרומות ומעשרות, כי לא בכל מקום ימצאו, לכן החוב על כל אחד הדר בארצנו להיות בקי בהלכות אלו. ומפני שבשולחן ערוך הוא סימן אחד גדול (סימן של"א מחזיק קמ"ו סעיפים) ובו נכללו כל הלכות אלו. וקשה לקנות כל היורה דעה מפני סימן אחד וגם כי שם נכללו יחד, ומי שאינו רגיל בהלכות אלו קשה לו לעמוד על כל הלכה והלכה כראוי. לכן מצאתי את עצמי מחויב בזה לתקן. תחלת ההתעוררות נולד לי מפני בני יחיו הנמצאים שם, ואמרתי שכדאי לתקן גם לאחרים, לכן לקטתי ההלכות אלו הנחוצים משולחן ערוך מסימן הנ"ל ומעט מזעיר מרמב"ם ז"ל וקצת מה שנתחדש לי, וחלקתים לי"ב סימנים, וכל סימן לסעיפים, בכדי להקל הלימוד בזה. ומי שירצה לדעת איזה הלכה יראה במפתח וידע למצא תיכף מה שצריך… הדברים הפשוטים כתוב בפנים, ומה שיש בו פקפוק קצת נכתב בהגהה ונרשם על כל הלכה מקורו ומוצאו, ומה שלא נמצא פה צריך לשאול למורה הוראה הבקי בדינים אלו, כי נמצאו שאלות רכות בזה יותר ממה שרגיל בבשר וחלב וכיוצא בזה. בפרט בדיני תערובות פירות הפטורים עם החייבים והמעושרים שנתערבו עם הטבל, והפירות שגדלו בשנה הראשונה ושניה שנתערבו בשלישית, ופירות הרביעית והחמישית שנתערבו בששית, וכולם שנתערבו בפירות שביעית, ופירות שנה ראשונה שנתערבו בשנה שניה שאין תורמין ומעשרין מפירות שנה אחת על של שנה אחרת, אף שמעשרותיהן שוין. ושאלות רבות כאלו איזה פירות חייבים ואיזו מהן פטורים, על כל זה צריך שאלת הכם מובהק למותר לי להתנצל ולהקטין ערכי בזה, כי אין זאת חכמה אלא מלאכה להעתיק הדברים ממקום למקום.

הבא על החתום שני ימים לחדש שבט שנת תרצ"ה.

נאום משה בא"א מו"ר ירוחם פישל ז"ל רב בפיורא.

ובחתימת הספר כתב הרב המחבר על מעלת קיום מצוות התלויות בארץ, ובכך הוא מסיים את דבריו:

לעת כזאת אשר נתרבו תודה לא-ל יושבי ארצנו במקומות רבות, ושם אפשר להיות ישראל מרובים, וגם כי מקווים אנחנו שיתרבו עוד בעזרת ד' יתברך, ולכן לפחות מי שרוצה לקיים מצות אלו החביבים, אם יש לו שדה או כרם או גינה, שיבקש לו בעת הקצירה והבצירה מי שהוא בקי בהלכות אלו, למען יוכל לקיים אלה המצות כראוי, וגם לבלתי יתערב לו פירות החייבים במעשר כפירות הפטורים… יש להדר, למי שחביבים לו מצות, להיות קונה שדה קטנה ולקיים בה מצוות התלוים בארץ, לפחות פעם אחת בחייו, וד' יתברך יזכנו לקיים בה כל המצוות התלוים בארץ, ונזכה לביאת הגואל במהרה בימינו אמן.

בחלקת הקדושים בהר הזיתים, על מצבת בנו ר' אברהם קרביץ, מונצחים הוריו. אביו, הרב הגאון ר' משה הי"ד, אב"ד פיורה שבליטא, שנספה בכ"ב בתמוז תש"א. ואמו, מרת פרל לאה בת ר' מרדכי בלוך הי"ד, שנספתה בכ' באלול תש"א. כן מונצח אחיו, ר' יעקב מאיר הי"ד, נהרג עם כל חבריו בישיבת קלם שבליטא, בחודש אב תש"א. אחותו, אחיותיו, רחל אסובסקי ומשפחתה הי"ד, מרת חיה קאטץ ומשפחתה, מרת חסיא גרודניק ובעלה יוסף, מרת בלומה. הי"ד.

ברשימת אתרי ההריגה של יהדות ליטא, באתר איגוד יוצאי ליטא בישראל, ניתן לראות שקהילת פיורה הוכחדה בכ"ד באלול תש"א, ביער טובינאי 7 ק"מ משילל.

"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט).

נקדים בזה מאמרם ז"ל (במדבר רבה ב) על הפסוק וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים וכו' אלו הדגלים, התחיל אמר מי יכול ליגע באלו, מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם  שנאמר "שוכן לשבטיו" מכאן למדנו שהדגלים היו גדר וגדולה לישראל לכך נאמר איש על דגלו, עד כאן.

ולהבין אנו צריכים איזו גדולה וגדר יכולים היו למצוא בדגלי ישראל יותר מדגלי שאר אומות העולם, ומה ראה איפא כאן, בלעם זה הנביא הגדול, עד כי מדי נשאו את עיניו אל המחנה ודגליה, נחה עליו רוח ה' לגמור את ההלל על ישראל בשירת "מה טובו"!?

נקדים בזה להבין עוד את מאמרם ז"ל בפרשת הדגלים (במדבר רבה ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מה תלמוד לומר לבית אבותם, הדא הוא דכתיב אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה להם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר, אמר עכשיו עתידה המחלקת להנתן בין השבטים, אמר לו הקב"ה מה אם אני אומר לשבטו של יהודא שישרה במזרח, הוא אומר אי אפשר אלא בדרום וכו' אמר לו הקב"ה מה איכפת לך, מעצמן הן מכירין את דירתם דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם האיך לשרות בדגלים, כמו שטענו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן, דאמר רבי חמא בר חנינא כיון שבא יעקב אבינו לפטור מן העולם קרא לבניו, דכתיב ויקרא יעקב לבניו, ובירכן וציון על דרכי האלהים וקבלו עליהם מלכות שמים. משגמר דבריו אמר להם, כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי. ולא יגע אדם אחר במיטתי ולא אחד מן המצריים ולא אחד מבניכם מפני שנטלו מבנות כנען, וכן הוא אומר ויעשו לו בניו כאשר ציום, וישאו אותו בניו. האיך ציוום? אלא אמר להם, בני יהודא ישכר זבולון, יטענו את מיטתי מן המזרח. ראובן שמעון גד ישאו את מיטתי מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב. דן ואשר ונפתלי יטענו מן הצפון. יוסף אל יטעון לפי שהוא מלך ואתם צריכים לחלק לו כבוד. לוי אל יטעון לפי שהוא טוען את הארץ, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת. ואם עשיתם וטענתם את מיטתי כשם שצוויתי אתכם, האלהים עתיד להשרות אתכם דגלים. כיון שנפטר, טענו אותו כמו שציום, שנאמר, ויעשו לו בניו כן כאשר צום, הוי אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק זה הקב"ה שפעל פעולות טובות עם ישראל, שלא ציום לחנות דגלים אלא במצוות אביהם, שלא ליתן מחלקת ביניהם, לכך נאמר לבית אבותם, כעניין שהקיפו את מיטת אביהם כן יחנו הוי לבית אבותם יחנו בני ישראל. עד כאן.

ומה שיש להעיר בזה הוא, למה היה אמנם ליעקב אבינו עליו השלום לצוות כלל על ענין הקפת המיטה, מה שישמש אחר כך יסוד, לימים יבאו, בעניין הדגלים, ולבא בכל חשבונות המקומות והכבודים האלה, אשר נותן אפשרות גם לחיכוכים וסכסוכים בין השבטים. וכמו שאמר משה "עכשיו עתידה המחלקת להינתן בין השבטים" כל אלה למה? ואם אמנם לוא גם נניח כי הדגלים היו דבר נאה והגון לישראל, הנה הלא ידוע כי אין לך דבר עומד בפני המחלקת ובמקום שיש לחשוש על דבר הפרת השלום אין להתלקח "בכבודים" למי שהוא, ולחלק ולאמר, פלוני ישרה במזרח ופלוני במערב. גם בהקפת המיטה וגם בנשיאת הארון למה באו כל החשבונות האלה שאינם מרבים את השלום בישראל? ולא עוד אלא שיעקב היה צריך לדעת, כמדומה, את פירושם של משטמת אחים וקנאת בנים, וכמו שאמרו ז"ל "שבשביל שני סלעים מלת שעשה יעקב כתונת פסים ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים", ואם כן למה ראה עוד לחזור על החזון הזה לפני מותו, ולצוות אחריו גם לדורות הבאים, לנטוע תמיד שורש הבדלות בין שבט לשבט ובין איש לרעהו, הלא כמדומה כי תורת ההשוואה הכללית של בני אדם, היא ראויה יותר להכרה מצד האדם המפותח, כי מה יתגאה אנוש חציר להבל דמה? והמעט הוא למיוחסים השונים של החברה הכללית, כי יש להם גם עושר גם חכמה, כי יבקשו עוד כבוד להשתרר עלינו גם השתרר בהמון הבדלות אישיות וחברתיות, ודגלים מבדילים שונים? כל הקוצים הדוקרים שבני אדם מטילים זה לזה, ומה גם בין אחים בני אב אחד למה? הלא מאז הננו ממאסים את היהירות ואת ההתנשאות הריקה, שאינה אומרת כלום, וכמו שכתוב תועבת ה' כל גבה לב. אם כן לאיזה תכלית בא יעקב אבינו עליו השלום בצוואת שכיב מרע זו, לפני מותו, בכל חשבונות הכבוד האלה, של מזרח ומערב, חשבונות לא נעימים כלל לאחדים? ובכלל יש לדרוש את כל "הפרטים הנפלאים" של הצוואה הגדולה הזאת, כאשר יבואר בעזרת ה' יתברך מתוך הרצאת הדברים בפרקים הבאים.

(מאמר ארבע עשר, הגיונות לשבת תשובה תרע"ה, תועפת ראם, חלק ב)

—

הרב אברהם משה וויטקינד נולד באמדור, פלך הורודנה, בשנת תרמ"ב (1882), לאביו הרב חיים אהרן. היה רב סעלוב, הסמוכה לנוברדוק, ובולטרימנץ, פלך ווילנה, מחבר ספרי "תועפת ראם", ד"ח.

הרב כתב בהסכמתו הנלהבת לספרי הרב מתתיהו יחזקאל גוטמן:

מע"כ הרב הגאון הסופר הגדול האשכול הנפלא מו"ה מ"י גוטמן שליט"א לרוב עונג הגיעני ג' ספריו, כ"מ מבקש לדעה את הרושם, אני משיבו בזה כי בלילה שנתקבלו ספריו, אותו הלילה היה לי ליל שמורים, כי כל הלילה בלעתי בבליעת רעב וצמא את דבריו הנמרצים הפולטים ברקי ברקים מזהירים ומתנשאים עד לב השמים… ידע נא רומעכ"ת כי הרבה ספרים מונחים אצלי שטרם זכו כלל כי אעיין בהם מפני תכנם הריק וסגנונם המלא חלודה…  הדושת"ה אברהם משה וויטקינד אבד"ק באלטרוסאנץ (ליטא). המח"ס "תועפת ראם" בארבעה חלקים.

במאמר במובא כאן דן המחבר הי"ד על חשיבות עניין הבדלה בין ישראל לעמים, בפרט, ועל חשיבות השמירה על הייחודיות הלאומית, בכלל, בלא להיכנע לרוחות השואפות לאחדות עמים המוחקת את כל ההבדלים והסגולות של כל עם, שבט ופרט. וכבר בהקדמת חלק ב' של ספר זה, "תועפת רא"ם", כותב המחבר באותו עניין:
תקופתנו אומרת כי האנושית צריכה להתחדש ולהתבסס בייחוד על יסוד השוואות של בני-אדם מבלי הבדל בין עם לעם בין איש לרעהו; לכל בני אדם מבלי הבט מאיזה מעמד או מפלגה שהיא ישנן זכיות שוות להשתמש עם זכיות החברה והנאות החיים, ולפיכך תורה אחת ומשפט אחד לכל המין האנושי, כקטן כגדול, כעם, ככהן, הכל שוים לפני החוק!
אבל כמדומני, כי כל האומר כי הדימוקרטיא החדשה באה להשוות קטן וגדול בעולם, אינו אלא טועה, כי דבר זה הוא מן הנמנעות בטבע, ולהיפך, היא באה להחזיר את תכונת ההבדלה, בציון-הכשרונות שבין איש לאיש, ליושנה.

הרב אברהם משה נהרג ביום ח' במנחם אב תש"א (1.8.1941).

על שואת יהודי בוטרימנץ ניתן לקרוא באתר "יד ושם".

מקורות: חכמי ליטא (תשי"ט), דברי אפרים (תש"ט) ועוד.

ראה גם:  דורשי ציון בפועל (תשס"ו).

שוש אשיש

שוש אשיש בד' תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני. כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כליה, כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח, כן אדני אלקים, יצמיח צדקה ותהלה, נגד כל הגוים (ישעיה ס"א,י).

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד, מראה (הקב"ה באצבעו, כן היא הגירסה בתוס') באצבעו. (ובירוש' מגילה פ"ב ה"ד) עתיד הקב"ה להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: שיתו לבכם לחילה (תהלים מח,יד), לחולה כתיב, והצדיקים מראין אותו באצבע. ובשיר השירים (ז,א) ובשוחר טוב (תהלים מח); עתיד הקב"ה לעשות חילה לצדיקים לעתיד לבוא, והקב"ה חל עמהן וכו', שנאמר: (ישעיה כה,ט) ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד' קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו (תענית ל"א, ובמדרש הנעלם ח"א עמוד קט"ו, וילקוט ישעיה רמז תכ"ז בנוסח אחר):

אמר להם הקב"ה לישראל, בעולם הזה, אמרתם לפני פעם אחת 'זה אלי', אבל לעתיד לבא, אתם אומרים אותו דבר שני פעמים, שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה, קוינו לו ויושיענו, זה וגו' (שמות רבה פרשה כג,טו):

בכל דור ודור עמדו, ועומדים עלינו הצוררים, לכלות בנו חצי זעמם, ולהאכילנו בכל פה ולשון. המאורעות והמקרים הרעים, הרעות רבות והצרות אשר קרה לנו, בזמנים שונים, ידועים למדי. חדל כח ואין אונים אנו לספר ולפרט בפרטות את כל התלאות אשר מצאתנו. איה שוקל ואיה סופר ומונה את כל הקדושים שנהרגו, שנרצחו ושנטבחו באכזריות נוראה… ובתוך דפי תולדות ודברי ימי ישראל, קרושים עדיין, קלחי דם השפוך, ונשמע עוד ההד מהקרבנות אשר ברגעים האחרונים קראו בקול: "שמע ישראל, ד' אלקינו, ד' אחד…"!

כל עט, כל נוצה וכל כנף, אין ביכולתם לתאר בשרר אנוש, את אשר לקינו בכל מיני מדווה, את מכותינו ואת מכאבינו אשר סבלנו. ומי יכול למדוד את כל נהרי נחלי דמים, דם הנשפך כמים, דם ואש ותמרות עשן, הסואנים וצועקים בקול רעש גדול, צועקים מרה ובוקע רקיעים, "ועדיין הדם מרתח", ודמים בדמים נגעו, "דמי אבות ובנים – דמי חכמים וחכמות… ארץ! אל תכסי דמם…"

אבל! אל נא לנו ליפול ברשת הייאוש והכיליון, ואל נא לנו ליפול בסבך הזמן, האיום והנורא. הלא עוד תקווה נשקפה לנו, אשר ד' ברוב רחמיו, המוחץ והרופא, הוא ירפא את שבר בת־עמו, והוא יחבוש מכותינו האנושה. ואנחנו מייחלים, גם עינינו תלויות לשמים אשר "ישלח משיחו הולך תמים" ויגאלנו מבור הגלויות. ואחרי החשך ענן וערפל, יבא היום, ויזרח השמש, ואור החמה היפה וברה, יאיר מאפליותינו, וכימות עניתנו ישמחנו:

ואם גם הגלות נמשך עוד, ואנחנו עוד לא נושענו, ואף אם גם עוד שמי היהדות, עטופים בצעיף השחרות וקדרות, וחשכו המאורות, "ואכלוני שני דבים ואריות, ושמו בית קדשי למעון פריץ חיות, מואב ועמלק קדר ונביות". אבל אנחנו כורעים במודים, ומברכים על הרעה, דהלא "מאתו לא תצא הרעות", כי ד' הוא "אך טוב לישראל". "ואם חסד, אשירה, ואם משפט, אשירה. באלקים (מדת הדין) אהלל דבר, בד' (מדת הרחמים) אהלל דבר". האם יכולים לבא אל ד' ולתבוע חלקינו בדין ובמשפט. "ואם תמצה עומק הדין – מי יצדק לפניך בדין", הלא אין מעשים לזכות בעיניך. ורק "עין נושאים לך לשמים – לב שופכים נוכחך כמים", אשר יקדמונו רחמיך, ותקדים רחמים לרוגז, ותבוא לפניך מדת טובך, הוא מדת "ד' ד' אל רחום". ו"בשוב ד' את שיבת ציון – שובה ד' את שבותינו", במדת "ד' הוי'" שהוא רחמים. ואנחנו מחכים – ארובות השמים יפתחו ועוד יאר פניו אלינו, ויזריח את שמש הצלחתינו:

גלוי וידוע כי, "בכל צרתם לו צר", והקב"ה נוטל חלק בראש גליותינו, גם הלכה שכינה עם ישראל בגולה, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה כו'". ועל זאת דווה לבנו, ועל אלה חשכו עינינו, כי "פתאום בא השודד עלינו, עליך לא נאמר, אלא עלינו, כביכול, עלי ועליך בא שודד". ועל דא קא בכינו, עיני עיני ירדה מים, "בגין שכינתא דאיהי בגלותא". ובצפיותינו אנחנו מצפים, לישועתינו, אשר יהיה בזה תשועת ד', "שישועתן של ישראל ישועתו של הקב"ה", "כביכול, ישראל נגאלים, וכאילו הוא נגאל". "אני והוא הושיעה נא, אמר רבי אלעזר: ולכה לישועתה לנו (לך קרי) שישועתו של הקב"ה, ישועתן של ישראל". ולעתיד המקווה, יהיה ישועת ד' וישועת עמו, ואז "יגל יעקב וישמח ישראל":

וכדי להבין את המאמרים אשר צטטנו בפתח השער, ארדה ואראה מהנעשה בגן ובשדה, לרעות בגנים וללקוט בשושנים, ונבואו בשערים, לפתור המאמרים: הנה דרך הנוטע והזורע, לפזר הזרעים על פני כל השדה. ובעת אשר ישליך הגרעינים, הלא מורא יעלה על ראשו, אולי יזרע לריק, כי יש זורע ונפסד. ולפעמים, הגרעין כלה ונאבד, בלה ונרקב כלא היה, או יהיה למאכל לעוף השמים ולחייתו ארץ. ואם גם אפילו הגרעין ישלח שרשיו בארץ, וייתן פריו, אבל לפעמים, יבא ירקון או שדפון ויכלה, או הברד יעלה עליהם ויאבדם. על הכל יבכה וידאג, וגם לפעמים אין כל בבית, כי אם הסאה וסאתיים, או הקב וקביים. ואם ייקח את הגרעינים האחרונים, אזי נשארים הם בביתו, בלי משען לחם, לחם לפי הטף. אבל "הזורעים בדמעה", בדמעות עיניו ובני ביתו, כי יירד לחייהם, ולקח הטרף מפיהם, והוא "מאמין בחי העולמים וזורע", בתקווה כי הארץ תוציא צמחה, "יצץ ציל ויגמול שקדים", וגמולו ישיב לו בראשו, "וימצא מאה שערים ויברכהו ד'". ואז "בא יבא ברנה נושא אלומותיו". גם אמרתי לראות בבית משתה ויין, בעת יגיע תור נישואין והילולא, תור חתן וכלה, אשר כולם שמחים וטוב לב, אבל החתן והכלה מענים בצום נפשם, ומרבים בבכי ותחנונים, גם לובשים בגדים לבנים, להזכיר יום המר, אשר ילך בדרך כל הארץ. "וכשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה, ונותן בראשו במקום הנחת תפילין, או לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה, או שאר דברי אבילות בראש החתן", והכל לעורר בקרבם רגשי עצבות ואבל, והדברים האי נעימים יעוררו בקרבם רגשי חרטה על העבר, וקבלת הטוב על להבא. ובדרך התשובה הם הולכים לבטח בדרכם, דרך החיים, ונסו יגון ואנחה, וכל האבל כליל יחלוף:

אלו בנים הבונים, הכבושים בגולה, גולה וסורה, במצור ובמצוק, המעונים ומוכים זה כמה. אבל יבא יום הגדול, יום אשר "הגדיל ד' לעשות עמנו", יבא יום הטוב והשטח ונשמח בהישועה, "וישישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ועל יום הזה, מבשר ואומר ישעיה הנביא: "שוש אשיש בד'". השמחה תהיה כפולה, מה שיהיה גם ישועת ד', ובישועתו גם אנחנו ישישו וישמחו, עין בעין יראו הישועה הגדולה ו"אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה", כי יבא בעזרה מקדש, ואבינו אב הרחמן, במדתו הטובה מדת הוי' שהוא רחמים, ירחם עלינו, ואז "נגילה ונשמחה –  גילה אחר גילה – בישועתו", ואף שאנחנו מתפלשים בעפר, כי עוד לא נושענו, ו"שחה לעפר נפשינו, דבקה לארץ בטננו", אבל "ותגל נפשי", נפש המשכלת, תגל ומקבל באהבה, כי "הנפש לא התעצב בשום דבר". ואף בהגלות המר הזה, וכפי ראות עינינו, מתנהג עמנו במדת דינו הקשה, מדת "אלקים-דין", גם בזאת "תגל נפשי-באלקי" ד"כל מה דעביד רחמנא לטב הוא דעביד". וגם בעת ש"כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו", אבל "כאשר ייסר איש את בנו, אשר בעת הכותו, תעוררו הרחמנות, ומכה אותו כלאחר יד, ביד כהה, ובמדת "כרחם אב על בנים" כן "ד' אלקיך מיסרך", ולא יעיר כל חמתו, וכל "מה דעביד, הכל הוא במדת, רחמנא, ולטב הוא דעביד", כי הוא הטוב והמטיב לכל, ומאתו לא תצא הרעות. והקב"ה מוריד דמעות עלינו, ואומר "ודמע תדמע עיני, ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ד', אמר רבי אלעזר, שלש דמעות הללו למה: אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ו"במסתרים תבכה נפשי מפני גוה – מפני גאותן של ישראל, שניטלה מהם ונתנה לעכו"ם". ונשבע הקב"ה שלא יבא לירושלם של מעלה עד שיבא לירושלם של מטה". ואף שעוד ידם נטויה עלינו, לכלות בנו חצי זעמם, אבל "הצור תמים פעלו-צדיק וישר הוא". וגם עוד "תגל נפשי באלקי" – "כי הלבישני בגדי ישע". ד' נתן לנו צדה לדרך הרחוק, הוא הגלות הנורא, אשר אנחנו טובעים במי ים־הזועף, אשר מגיע עד הנפש, אבל הלביש אותנו בגדי הצלה, כי הקב"ה שומרנו ומצילנו משטף מים רבים, והם "בגדי ישע" ישועה ורחמים, משמי שמי קדם. גם "מעיל צדקה יעטני" כי "צדק לפניו יהלך", שיעשה עמנו צדקה וחסד ויושיענו, "כחתן יכהן פאר", אשר זה רגעים אחדים שמו לו "אפר תחת פאר", "והסר המצנפת והרם העטרה", ועתה הדור הוא בלבושו ופארו חבש עליו, ו"החתן דומה למלך", נאות לבש, לבש עוז והתאזר, ו"ככלה תעדה כליה", "הכינה עצמה בשנים עשר חדש" לבשה לבנים, לבושי אבל, ואחרי החופה, תעדה עצמה בעדי כסף וזהב, ואז קול חתם נשמע בששון, וקול כלה נשמע בצהלה, כי כל עצב למותר, חלף ועבר ואיננו:

"כי כארץ תוציא צמחה", הזרע והגרעין, רק אז תתן פריה, בעת שכבר עלה עליו הכורת, אחרי אשר כבר נפסד ונרקב, ואחרי בלותו יהיה לו עדנה, ויגיע לעת הזמיר עת הקציר, אשר אסמיו ימלא בר, לחם ומזון. וכגנה זרועי תצמיח, גם כן רק אחרי אשר עלה עליו באשו, ואז "זרועיה תצמיח". והגפן תתן פריה, פרי קדש הלולים. "כן ד׳ אלקים", ד' – אשר לו העוז והממשלה, אחרי רוב הצרות והתלאות, ואחרי אשר "הקב"ה פיזרן לבין האומות, שנאמר "וזרעתיה לי בארץ" וה"זרע־ישראל" אחרי הכלה וההפסד "יצמיח", ואז "אמת מארץ תצמח", על ידי הכח, "וצדק משמים נשקף, גם ד׳ יתן הטוב, וארצנו תתן יבולה". וד' הויה שהוא רחמים, יתאזר בחנינותו, ויתעטף ברחמנותו, ויצמיח "צדקה" וחסד "נגד כל הגוים", נגד השונאים האומרים "איה אלקיהם".אבל "אז יאמרו בגויים הגדיל ד', לעשות עם אלה" וישכון ישראל בטח בדד, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ו"זית רענן יפה פרי תואר, קרא ד' שמך":

ובדרך הזה, נלך במסלה העולה בית־אל להבין דברי חז"ל "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו', וכל אחד ואחד מראה באצבעו", דבעת אשר יבא הזמן ל"ועלו מושיעים בהר ציון" ועין בעין יראו הישועה המקווה. ו"אז ישיר ישראל את השירה הזאת, 'שר' לא נאמר אלא 'ישיר', מכאן לתחיית המתים מן התורה",  ויציאת מצרים ניבא להם את העת קץ, "וכימי צאתכם ממצרים אראנו נפלאות". ואז בשירת הים אמרו: "זה אלי ואנוהו, והיו מראין אותו באצבע", כן לעתיד "כל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו 'זה' קוינו לו ויושיענו". דכמו במצרים בעת שהיינו עבדים לפרעה, וימררו את חיינו בעבודה קשה והיה מתנהג עמנו במדת הדין, מדת אלקים, אבל קוינו לאלקינו, והיינו מחכים שיגיע העת של "זה אלי ואנוהו", ובאמת "קוינו לו ויושיענו", כי הושיע­ ד׳ בימינו ובזרוע קדשו, ומהדין נעשה רחמים, כי "בחזק יד הוציאנו ד׳ ממצרים", כן גם עתה בעת אשר אנחנו סובלים הרבה מאד, גם כן כמדת "אלקים" דין, בכל זה אנו מקוים ל"זה ד'" שיתהפך ממדת הדין למדת הרחמים ויגאלנו מבור הגליות, ואז, לעתיד לבא יאמרו אותו דבר שני פעמים: "הנה אלקינו זה וכו'", היינו הודאה על העבר, והודאה על להבא. "ולא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתאמר יציאת מוסף על המלכיות".

ואנחנו נשמחו אז בגאולה הכפולה, "נגילה – גילה הלבבית, ונשמחה – שמחה חיצונית בישועתו", בישועת ד' אנחנו נשמח, כי ישועתו של הקב"ה הוא ישועתן של ישראל, ויגיע העת אשר נהיה שמחים בבנין עירך, ושוש נשיש בד' ונגילה ונשמחה בישועתו. במהרה בימינו אמן:

(הנואם העברי, שאלו שלום ירושלים, פרק טו)

—

הרב חנוך העניך טשרנטשפקי הי"ד, היה רב קהילת סאניק וקהילת גאלין. אביו הצדיק והחסיד ר' דוד ב"ר צבי זאב זצ"ל היה רב ואב"ד בקהילות באדזענאוו וילאווי. לאחר נישואיו, ישב הרב חנוך העניך באהלה של תורה ונסמך על שולחן חותנו הרב החסיד ר' פסח ב"ר יעקב קרוינינברג ז"ל בעיר דרובנין. הוא כתב חיבורים בהלכה, שו"ת ואגדה, מהם הספיק להדפיס את דער יודישער גארטען (תרצ"ה) בענייני ימים טובים, חינוך וארץ ישראל, את דער יודישער ערציהער (תרצ"ו) על דבר החינוך התורני, ואת ספר הנואם העברי – שאלו שלום ירושלים (תרצ"ח) הכולל ארבעים דרשות ונאומים, השקפות, רעיונות והגיונות על דבר עם ישראל ותורתו, בדרוש והטפה לפי רוח העת. הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד, רבה של קעשנוב, כתב הסכמה לספריו. מאמר "אל מלא רחמים" מהרב טשרנטשפקי מופיע באוצר החיים, ומאמרו "נשיקות שונא" מופיע בקובץ דרושים (תר"צ). כן כתב באונזער גייסט, בהבאר, באור תורה, בקבוצי אפרים ועוד. וכן כתב הערות לספר שלחן העזר, מנחת ירושלים, לכונת המצות (תרצ"ו) ועוד. תשובה אליו מופיע בספר מערכי לב, בדרכי שלום ועוד, ודברים משמו מובאים במליצי אש.

בפתח דבר לספר הנואם העברי, כתב הרב שמטרת ספרו היא:

להלהיב לב ההוגים, האומרים והשומעים, להוסיף חיל ואומץ בתורת ד', ובפרט בעת הנורא ואיום, אשר לב העם הישראלי, נשבר ונפצץ בקרבו, הרת גלי הייאוש, עב ענני אפאטיא, מחשבת אימה חשיכה, קננו במוחו ושכלו, ותרדמת הזמן ועוכריו מפילים חתיתו על כל עם הקהל ועדת־ישראל. ומהראוי לדבר אל לבו, לנחם ולחזק, ולהסר מעליו, את המון רגשותיו, המעיקים אותו, ולחבוש ולרפאות את פצעי מכותיו האנושים, גם לנטוף נטפי־עסיס ונופת צוף, לתוך כוס יגונו, ו"כוס היגונים לאט הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי, ונפשי ממרוריך" (רבי יהודה הלוי אלחריזי, בקינה "ציון הלא תשאלי"), גם לעורר מרדם ישנים, לעודדם לחזקם ולאמצם בדת אל-חי ואמונתו הטהורה.

הרב ניספה בשואה ביערות קאזמייז' בקיץ תש"א (7/1941).

ב"ה טארני

בפרשת ויצא (בראשית לא,ל) בפסוק ועתה הלך הלכת כי נכסף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי, הנה צריך לבאר דאיזה שייכות יש מזה לזה דמשמע מן הכתוב דזה בזה תלוי, דאם הלך מעמו לבית אביו למה גנבת וגו'. ולכאו' אינו מובן איזה שייכות יש לו. ועיין בפנים יפות כאן מה שכתב על זה דברים נחמדים.

ולפי עניות דעתי דהנה בתשובת שבות יעקב חלק ג סימן ל"ח הוכיח דמותר לגזול עבודה זרה מעכו"ם, אפילו למאן דאמר גזל נכרי אסור מהתורה, מרחל אמנו שגנבה התרפים מלבן, עיין שם. ובספר "חמדת ישראל" ח"א בקונטרס נר מצווה העיר על דבריו דמהכי תיתי יהיה מותר לגזול עבודה זרה מבן נח, דכיון דלהעכו"ם מותר ליהנות מעבודה זרה, אם כן הוא ככל ממונו, ואם כן למה יהיה מותר לגזול ממנו, הא אינו מצווה שיבער העבודה זרה של עכו"ם, עיין שם.

והנה מה שאמר דמותר לבן נח ליהנות מעבודה זרה שלו, הדין עמו, שכן כתבו גם המנחת חינוך סוף מצוה תכ"ח, והבי"צ יו"ד ח"ב סימן קס"ו, עיין שם. ואם כן תוקשי מרחל אמנו דלמה גנבה התרפים. אך יש לומר דכיון דבני נח נצטוו על הדינין, כמבואר בסנהדרין דף נ'"ו ע"ב, והיינו להושיב בית דין לכוף על ז' מצות בני נח לקיימם. ועיין ברמב"ם סוף פרק ט מהלכות מלכים. ואפילו יחיד מבני נח מוזהר על זה, כמו שכתב בספר "זכותא דאברהם" מהגה"ק מטשעשכינאווי ז"ל, אם כן יש לומר דבכלל זה יש מצוה לבער עבודה זרה מבן נח חבירו, כדי שלא יכשל בה ושפיר גנבה התרפים מאביה, שמותר מכח מצות דינין כנ"ל.

[הערת עורך "הירדן": לפי מה דמבואר בגמרא סנהדרין כ"ז וברמב"ם סוף פרק ט הלכות מלכים, דאשה לא תדין להם, אם כן אינן מצוות על הדינין, אם כן שוב הדרה קושיא לדוחתא, למה גנבה רחל את התרפים].

אך מצאתי ד"ח בחידושי התוספות לכתובות דף י"א ע"א, שכתב דדווקה בבני נח עצמם, מאחד לחבירו, איכא מצות דינין, אבל מישראל לבן נח ליכא מצוות דינין שהישראל ידונו אותם, עיין שם. ואחרי עלות כל זה, יש לפרש הכתוב המובא בראש דברינו, דהשאלה היתה דכיון דהלך הלכת כי נכסף ניספת לבית אביך, והיינו דאתה רוצה לקיים מצוות כיבוד אב, ועל כרחך שיש לך דין ישראל, דבן נח אינו מוזהר על כיבוד אב דאינו מז' מצות, ואם כן למה גנבת את אלהי, דכיוון דישראל אתה הרי אינך מוזהר על דינין לדון בני נח ולכופם על ז' מצוותם, אם כן אין לך היתר לגנוב העבודה הזרה שלי, דגזל היא, כיוון דמותר בהנאה לבני נח, וקשה ממה נפשך, וכיסוד דברי החמדת ישראל והחתם סופר הנ"ל ודו"ק.

(ההמשך יבוא אי"ה)

יחיאל מיכל הכהן האללנדער

(הירדן, תר"ץ, סימן ח)

הרב יחיאל מיכל ב"ר שלמה הכהן הולנדר הי"ד נולד בתרס"ח (1908). מנעוריו היה ילד פלא בכישרונותיו ובשקדתו על תורתו. למד אצל הרב רפאל צימטבוים מבריגל בישיבת טורנא (היא טרנוב, בגליציה המערבית), והיה מתלמידיו החביבים של הגאון הרב מאיר אריק זצ״ל מחבר ספרי שו"ת אמרי יושר, מנחת פתים ועוד. נסע עם אביו לבלז וקיבל מהאדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח זצ"ל הנחיה לעיין בחידושיו היטב ולשרוף בשעת ביעור חמץ את החידושים שאינן מכוונים להלכה. בשנת תרפ"ח נשא לאשה את מרת מעכא הדס בת ר' בנימין וולף וקסלר. בשנת תרצ"ג כבר היה דומ"ץ ור"מ בטרנוב ונודע כאחד מגדולי רבני גליציה, בעל מוח חריף והגיון חודר. נהג ללמד שיעורים קבועים בקלויז של בלז. דרש מידי שבת בסעודה שלישית בבית הכנסת הגדול.

בתרצ"ג נכתב אל הרב יחיאל מיכל מכתב מהרב נחום ויידנפלד הי"ד (המופיע בשו"ת חזון נחום סימן יג). בשנת תרפ"ד יצא לאור שו"ת באר חיים מרדכי מאת הרב חיים מרדכי רולר ובו תשובה לרב הולנדר (שם סימן כג). בשנת תרפ"ט כותב לו תשובה הרב אברהם יעקב הורביץ הי"ד אב"ד פרבוזא ( המכתב מופיע בצור יעקב סימן קא), וכן כתב לו הרב דוב בריש ווינדנפלד זצ"ל בדובב מישרים חלק ג (סימן קטו).

בשנת תרצ"ז (1937) פרסם את ספרו שו"ת אמרי כהן. תשובה ממנו מופיע בקובץ עץ חיים (תשס"ט)  ספר זה קיבל הסכמות נלהבות של גדולי דורו.

הרב נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו משפחתו, הוריו ואחיו ומשפחותיהם. הי"ד.

לקריאה נוספת על חורבן קהילת טרנוב בשואה ראה בדף הקהילה באתר יד ושם.