על דבר מעלת תורתנו הקדושה נמצא אתי ספרים ומאמרים שלמים, ופה אגע רק בקצה עטי במה שנוגע לבאור איזה מאמרים בהברייתא דקנין תורה הזאת, ואשר הראשונים ספחוה למסכת אבות. וזה החלי.
חכמי המוסר וחכמי הנפש הסכימו שהאיש המאמין האמתי העוסק כתורה האלהית לא ילכד בשום אופן ברשת הפעסימיזמוס והיאוש מכל, הוא מביט על העולם הזה בעין יפה. ועינינו הרואות שבכל מקום שהכפירה מצויה שם גם המאבדים את עצמם לדעת הוא מהמעשים בכל יום. מקור המשחת הזה הוא היאוש הנורא המכלה מבשר ועד רוח. זהו אמנם עומק מאמרו של רבי מאיר בפרק קנין תורה "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו", כונתו לפי הנזכר ברורה מאד כי כל העוסק בתורה לשם שמים בלבד, הוא זוכה לדברים הרבה, גם כל העולם כולו הוא דבר יקר בעיניו וכדאי הוא העולם שנברא, עולם טוב ויפה הוא העולם הזה! ובכן יתקין את עצמו בפרוזדור כדי שיכנס לטרקלין. וזהו אמנם פרי האמונה בעולם הזה מלבד הקרן השמור לו לעולם הבא, וזהו גם עומק מאמרם שם "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא" וכו', כי התורה האלהית מלמדת את האדם ומורה לו דרך אמונה, וכי פקודי ד' ישרים משמחי לב, ובכן הוא שמח בחלקו, ואין מקום ליאוש להתגנב בתוכו ולדכא אותו עד גמירא. ובכן היא נותנת לו חיים גשמים בעולם הזה, מלבד החיים הרוחניים שהיא נותנת לו בעולם הבא. "ואורך ימים בימינה", כנזכר, האמונה איננה מנחת את האדם לאבד את עצמו לדעת, ובכן הלא היא מארכת ימיו ושנותיו של אדם. "בשמאלה עושר וכבוד", אמנם נכון הדבר כנכון היום, כי האיש אשר החיים לא נחשבו עליו למשא ושמח בחלקו הוא גם נכון לפעול ולעבוד יגיעת בשר ורוח, ועל ידי זה הלא הוא נוחל עושר וכבוד. מה שאין כן בעלי היאוש נרפים הם ומוכים בחולשת העצבים ונאבדים בענים עדי ימותו או עדי יאבדו את עצמם לדעת, והדברים עתיקים.
בזה נכון גם מאמרו של ר' שמעון בן מנסיא משום ר' שמעון בן יוחאי פה "הנוי והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם", כי לפי הנ"ל אמנם כן הוא, כי מה שנאה לצדיקים הוא גאה גם לעולם הזה. מנת חלקם של צדיקים היא התורה והאמונה, והוא נאה גם לעולם הזה. עינינו הרואות כי כל מה שתתחזק הכפירה במדה הזאת תתמעט הזקנה. גם מספר האנשים שאינם חפצים להניח בנים אחריהם מתרבה, כי מה איכפת להם אם לא יניחו בנים אחריהם… וכן הנוי, בעלי האפס ותוהו יאמרו כי הנוי אך למותר הוא, ויכחישו במלאכת מחשבת ובכל דבר שרוח היופי והנוי מרחף עליו, אחרי שמקורו הוא רק מעולם השירה והדמיון שאיננו שוה כלום לדבריהם… ועל ידי זה גם העושר של מין האנושי מתמעט, והעולם חוזר לתוהו ובוהו. וכל זה מפעולת ארס הכפירה ; מה שאין כן לצדיקים כל זה נאה להם ולכן הוא גם נאה לעולם.
ובזה נוכל גם להבין מאמרם שם "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו, ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד", רצה לאמר כי בחמשה דברים האלה העולם נקנה ומתקיים, ולולא הם כבר חזר העולם לתוהו ובוהו. אמנם החמשה דברים קשורים ומדובקים זה בזה בקשר אמיץ:
א) התורה, כאמור שהתורה והאמונה עושה את האדם שמח בעולמו, וטוב העולם הזה רואה המאמין בחייו, ובכן התורה היא קנין העולם כמו שמים וארץ שבלעדה חיי העולם אינם חיים, ואדם בלא תורה ואמונה הלא ידמה כי נח שלא נברא יותר משנברא אחרי שהוא בעולם בלא מטרה ותקוה ולכן חייו המה עליו למשא ולטורח.
ב) אברהם נטע תורת החסד במין האדם וקבל כמה יסורים באהבה, וכל ימיו צדקה וחסד ומעשה, ובכן הלא הוא קנין העולם, כי לולא הוא לא היה תורה בעולם.
ג) ישראל סבא מאריך ימים כימי השמים על הארץ, וכל זה ע"י תורת האבות הנותנת חיים בעולם הזה ובעולם הבא. ואמנם תורה אלהית לא תוכל להתקיים בלי מצות שבין אדם למקום, ולכן גם בית המקדש, מקור העבודה, הוא קנין העולם (אחרי החורבן, תפילה ושפיכת הנפש במקום עבודה, כנודע). ובכן על כורחך נודה כי חמשה קנינים ברא הקב"ה בעולמו, כדי לברך לאל עליון קונה שמים וארץ.
והנה "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בלמוד, וכו', באימה, ביראה, בענוה בשמחה וכו', במעוט תענוג וכו', בקבלת היסורין וכו' והשמח בחלקו וכו' נושא בעול עם חבירו וכו' וכו' ". דרך התורה, כפי האמור מלמדת את האדם לפעול ולעבוד הן בענינים גשמים, הן בענינים מוסרים, ולשאת בעול עם הצבור וגם היא משמחתו בחלקו, ובכן התורה לא רק שהיא נקנית בהדברים האלה, כי אם גם מקנית את הדברים האלה בעצמם להאדם והיא קונה ונקנה כאחת.
ואמנם הדברים האלה הם גם אשרו בעולם הזה, כי על ידי זה הוא חובק את כל היקום באהבה. רבי יהושע בן לוי אומר "בכל יום ויום קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר, נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, ואומר והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה", וכו'. אמנם כן הוא, כרוזא קרי בחיל, והוא הד ובת קול הבריאה כולה, איך אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, אוי להם בעוה"ז ואוי להם לעולם הבא, דיאוש בלא תורה ובלא אמונה הוא נזוף ונכרת מהחברה האנושית ומכל העולם כולו, אחרי שבעל מרה שחורה הוא ומחוץ למחנה מושבו והוא נזוף… והבריאה היפה עם כל מחמדיה היא בעיני בעלי היאוש כמו נזם זהב באף חזיר… אחרי כי סר טעם היופי והרגש הוא. זאת ועוד שאף אם כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה! שאף אם כי לפי האמור, הבעל תורה ואמונה הוא אוהב לטעון ושונא לפרוק עול, בכל זאת, הוא גם הבן חורין והחפשי האמיתי, שהאיש הכופר בכל והחופשי עד הקצה האחרון הלא חייו המה עליו למשא, ומשא החיים לבעלי הנפש השחורה הלא יכבד ביותר מהעֻלים השונים של המאמין, ואם כן הלא אין לך בן חורין כמי שעוסק בתורה…
עוד נוכל לכוין במאמרם זה אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, עפ"י דברי רבינו יצחק אברבנאל (בפרשה נח על הפסוק ויהי כנען עבד למו) ז"ל "ועל חם אמר ויהי כנען עבד למו, ר"ל שכנען בנו היותר אהוב אצל חם יעבוד לשם וליפת, לפי שכמו שזכר הפילוסוף בספרו מהנהגת המדינה 'לחכמים תאות השררה והאדנות בטבעות, ולעובדי האדמה תאות העבדות' וכו' יעוי"ש. ובזה יש לבאר בטוב טעם על מה שנאמר בעשרת הדברות 'אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' ולא 'אנכי ד' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ' (וכבר העירו הראשונים בזה, כנודע), כי אמנם כן הוא, כי כל עוד שלא נעקר ונשתרש רוח העבדות מהאדם איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים הנקיה, ולכן עבד גם פטור ממצות, ואין לו להניח תפילין (עיין גיטין דף מ' ע"ב). וגם אצל הרומאים הקדמונים לא נתנה הדת לעבדים ורק לבני האצילים, וכל זה הוא מפני שהעבדות משפלת את האדם עד שאול תחתיה, ואיננה מנחת לו להתבונן חפשי על העולם ולקבל תורת ד' תמימה, וכן בעם ישראל אחרי אשר הורגל בעבדות במצרים, קשה היה לו לקבל תורה טהורה עדי שכח עבודותו לגמרי, ולכן המשפטים הראשונים שניתנו לו הוא גם כן משפטי העבדים, "ועבדי הם ולא עבדים לעבדים', והתבוננותו הראשונה של ישראל סבא הוא 'אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים', זהו היסוד הראשון לקבלת התורה וחרות על הלוחות, ובכן הלא אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה… ואחרי שהוא בן חורין אזי מניח תפילין לאות כי בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים, ולאט לאט הוא עוסק בתורה תדיר עד שהוא מתעלה. והנה אם כי יצאתי מעט מדרכי במאמרי זה, בכל זאת הם דברים נכונים בעצמם. ובינה זאת כי קצרתי.
העוסק בתורה לשמה בא לידי החלטה כי 'כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואומר ד' ימלוך לעולם ועד' (סוף ברייתא דקנין תורה). הן היוצא מדברינו כי 'באין חזון יפרע עם', כי אם גם המין האנושי בכלל, וכל אדם בפרט, מבלי חזון ומטרה רוחניית איננו מוצא קורת רוח בעולמו ; איש כזה יחוש בעצמו כאבר מת, מדולדל, יתר בהגויה הכלליית; אולם האיש המאמין הלא בחזיונו רואה בכל פנה ופנה גלוי שכינה… וכי כל מה שברא הקב"ה בעולמו, מקרני ראמים ועד בצי כנים לא ברא אלא לכבודו… באופן כזה יתרגש ויחוש יופי והדר בכל מקום שהוא פונה, גם על ידי זה הוא מרחף במרחביה בעולם שכולו ארוך וכולו טוב. הן 'ד' ימלוך לעולם ועד', והוא נברא לכבודו ומה הוא חי וקיים לעד כן האדם. הצורה מתדבקת ע"י חוט של חן ויופי וכבוד ליוצרה אל־הכבוד וחי לעולם.
ראוי היה העניין המוסרי הזה להאריך בו, אולם הלא כבר הקדמתי אתי מאמרים שלמים המבארים את אמתותו, ועל כל פנים יצא לנו כנוגה צדקת מאמרו של רבי חנינא בן עקשיא 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות' שנאמר ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר', כי רבוי התורה והמצות נותנים מזון רוחני שמימיי לעם ישראל בשפע רב, ועל ידי זה יתרכך אצלם הרגש המעוררם לכל טוב ויופי; על כל אבריו וגידיו תלויה מצוה רוחניית ואם כן הלא כבוד ד' חופף עליו… וזכות הוא לישראל בעולם הזה ובעולם הבא תורתו ומצותיו אשר על ידן נשמר שלא להלכד בפרי החומריות והכפירה המנתקת את פתיל חייתו הגשמיי והרוחניי כאחד. זאת ועוד אחרת, כי אף אם לפעמים לרגלי מקרי הזמן יתעבה אצלו הרגש ויחדל מלהתבונן באלהי הכבוד הלא מהנמנע הוא כי ישכח רבוי תורה ומצות כזה, ואם איזה פרטים ישארו הלא עוד מחזיק הוא בעץ החיים, וכל עוד שהוא מחזיק בעץ החיים הלא עוד יש תקוה… ואם יש תקוה, הלא חי הוא בעולם הזה ובעולם הבא… כן הוא באדם בפרט ובעם ישראל בכלל, כי ע"י רבוי התורה והמצות אשם לא תכבה ומקורם לא יתיבש, ובכן מים חיים יוצאים מהמקור הטהור הזה לחיות את עם ישראל עד העולם. וד' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר!
(טל תחיה)
—
החכם הנודע הרב שמואל ב"ר הלל אלכסנדרוב נולד בשנת 1865, ונרצח כנראה בידי הגרמנים כאשר הגיעו לעיירת מגוריו בוברויסק בשנת 1941. הוא למד בישיבת וולוז'ין והוסמך כרב. עם זאת, ראה עצמו כמשכיל וכחוקר חופשי. הוא השתתף בוועידות הראשונות של המזרחי. מבחינה רוחנית היה קשור גם לפילוסופיה המערבית המודרנית, וגם למקורות קבליים וחסידיים כחב"ד.
בעקבות קונטרסו "אגדת פח השמן" התפרסם לשבח בעולם הסופרים והמשכילים, ומאידך הקנאים רדפוהו. הרב אלכסנדרוב ניהל התכתבות רבת שנים עם הרב קוק זצ"ל, לבירור העמוקות שבסוגיות הפילוסופיות וההיסטוריוסופיות שבהגות היהודית, במיוחד בהקשרן האקטואלי. הרב ד"ר בנימין מנשה לוין, פגש בו בבוברוסק ונעשה לתלמיד-חבר שלו, תוך שהוא מקבל ממנו הדרכות בענייני לימוד התלמוד ומחשבת ישראל.
בין כתביו נמנים: אגדת אש מן השמים, אגדת פך השמן (ורשה תרנ"ב), דברי שמואל, טל תחיה, רסיסי טל ומכתבי מחקר ובקורת (שני הקבצים הראשונים של מכתבים אלו הופיעו בראשית המאה בוילנא וקראקא, והקובץ השלישי הופיע בירושלים בשנת תרצ"ב, בעוד הרב אלכסנדרוב חי בבריה"מ). כמו כן הופיע מאמרו "שיר השירים" במאסף המדעי-ספרותי תחכמוני (ברן, תש"ע) ומאמרים נוספים ניתן למצוא בעיתוני תקופתו (המגיד 4/1/1891, 25/1/1891, 11/5/1899, 23/7/1903, ועוד).
עוד על הרב אלכסנדרוב הי"ד (מתוך ספר יזכור לקהילת בוברויסק), וכן מאמרו לחג השבועות, ראה במאמר נוסף כאן באתר.
מקורות:
אגרת מ"ד/ הרב תמיר גרנות/ בית המדרש הוירטואלי, ועוד.
לעיון נוסף בתולדותיו, ראה: סיני ק,א (תשמז) קצה-רכא/ רבי שמואל אלכסנדרוב, מאת גאולה בת יהודה
סוגיות הש"ס בשני כרכים (תרע"ג, תרע"ה), "
