תורתך לא שכחתי

שוש אשיש

שוש אשיש בד' תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני. כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כליה, כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח, כן אדני אלקים, יצמיח צדקה ותהלה, נגד כל הגוים (ישעיה ס"א,י).

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד, מראה (הקב"ה באצבעו, כן היא הגירסה בתוס') באצבעו. (ובירוש' מגילה פ"ב ה"ד) עתיד הקב"ה להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: שיתו לבכם לחילה (תהלים מח,יד), לחולה כתיב, והצדיקים מראין אותו באצבע. ובשיר השירים (ז,א) ובשוחר טוב (תהלים מח); עתיד הקב"ה לעשות חילה לצדיקים לעתיד לבוא, והקב"ה חל עמהן וכו', שנאמר: (ישעיה כה,ט) ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד' קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו (תענית ל"א, ובמדרש הנעלם ח"א עמוד קט"ו, וילקוט ישעיה רמז תכ"ז בנוסח אחר):

אמר להם הקב"ה לישראל, בעולם הזה, אמרתם לפני פעם אחת 'זה אלי', אבל לעתיד לבא, אתם אומרים אותו דבר שני פעמים, שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה, קוינו לו ויושיענו, זה וגו' (שמות רבה פרשה כג,טו):

בכל דור ודור עמדו, ועומדים עלינו הצוררים, לכלות בנו חצי זעמם, ולהאכילנו בכל פה ולשון. המאורעות והמקרים הרעים, הרעות רבות והצרות אשר קרה לנו, בזמנים שונים, ידועים למדי. חדל כח ואין אונים אנו לספר ולפרט בפרטות את כל התלאות אשר מצאתנו. איה שוקל ואיה סופר ומונה את כל הקדושים שנהרגו, שנרצחו ושנטבחו באכזריות נוראה… ובתוך דפי תולדות ודברי ימי ישראל, קרושים עדיין, קלחי דם השפוך, ונשמע עוד ההד מהקרבנות אשר ברגעים האחרונים קראו בקול: "שמע ישראל, ד' אלקינו, ד' אחד…"!

כל עט, כל נוצה וכל כנף, אין ביכולתם לתאר בשרר אנוש, את אשר לקינו בכל מיני מדווה, את מכותינו ואת מכאבינו אשר סבלנו. ומי יכול למדוד את כל נהרי נחלי דמים, דם הנשפך כמים, דם ואש ותמרות עשן, הסואנים וצועקים בקול רעש גדול, צועקים מרה ובוקע רקיעים, "ועדיין הדם מרתח", ודמים בדמים נגעו, "דמי אבות ובנים – דמי חכמים וחכמות… ארץ! אל תכסי דמם…"

אבל! אל נא לנו ליפול ברשת הייאוש והכיליון, ואל נא לנו ליפול בסבך הזמן, האיום והנורא. הלא עוד תקווה נשקפה לנו, אשר ד' ברוב רחמיו, המוחץ והרופא, הוא ירפא את שבר בת־עמו, והוא יחבוש מכותינו האנושה. ואנחנו מייחלים, גם עינינו תלויות לשמים אשר "ישלח משיחו הולך תמים" ויגאלנו מבור הגלויות. ואחרי החשך ענן וערפל, יבא היום, ויזרח השמש, ואור החמה היפה וברה, יאיר מאפליותינו, וכימות עניתנו ישמחנו:

ואם גם הגלות נמשך עוד, ואנחנו עוד לא נושענו, ואף אם גם עוד שמי היהדות, עטופים בצעיף השחרות וקדרות, וחשכו המאורות, "ואכלוני שני דבים ואריות, ושמו בית קדשי למעון פריץ חיות, מואב ועמלק קדר ונביות". אבל אנחנו כורעים במודים, ומברכים על הרעה, דהלא "מאתו לא תצא הרעות", כי ד' הוא "אך טוב לישראל". "ואם חסד, אשירה, ואם משפט, אשירה. באלקים (מדת הדין) אהלל דבר, בד' (מדת הרחמים) אהלל דבר". האם יכולים לבא אל ד' ולתבוע חלקינו בדין ובמשפט. "ואם תמצה עומק הדין – מי יצדק לפניך בדין", הלא אין מעשים לזכות בעיניך. ורק "עין נושאים לך לשמים – לב שופכים נוכחך כמים", אשר יקדמונו רחמיך, ותקדים רחמים לרוגז, ותבוא לפניך מדת טובך, הוא מדת "ד' ד' אל רחום". ו"בשוב ד' את שיבת ציון – שובה ד' את שבותינו", במדת "ד' הוי'" שהוא רחמים. ואנחנו מחכים – ארובות השמים יפתחו ועוד יאר פניו אלינו, ויזריח את שמש הצלחתינו:

גלוי וידוע כי, "בכל צרתם לו צר", והקב"ה נוטל חלק בראש גליותינו, גם הלכה שכינה עם ישראל בגולה, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה כו'". ועל זאת דווה לבנו, ועל אלה חשכו עינינו, כי "פתאום בא השודד עלינו, עליך לא נאמר, אלא עלינו, כביכול, עלי ועליך בא שודד". ועל דא קא בכינו, עיני עיני ירדה מים, "בגין שכינתא דאיהי בגלותא". ובצפיותינו אנחנו מצפים, לישועתינו, אשר יהיה בזה תשועת ד', "שישועתן של ישראל ישועתו של הקב"ה", "כביכול, ישראל נגאלים, וכאילו הוא נגאל". "אני והוא הושיעה נא, אמר רבי אלעזר: ולכה לישועתה לנו (לך קרי) שישועתו של הקב"ה, ישועתן של ישראל". ולעתיד המקווה, יהיה ישועת ד' וישועת עמו, ואז "יגל יעקב וישמח ישראל":

וכדי להבין את המאמרים אשר צטטנו בפתח השער, ארדה ואראה מהנעשה בגן ובשדה, לרעות בגנים וללקוט בשושנים, ונבואו בשערים, לפתור המאמרים: הנה דרך הנוטע והזורע, לפזר הזרעים על פני כל השדה. ובעת אשר ישליך הגרעינים, הלא מורא יעלה על ראשו, אולי יזרע לריק, כי יש זורע ונפסד. ולפעמים, הגרעין כלה ונאבד, בלה ונרקב כלא היה, או יהיה למאכל לעוף השמים ולחייתו ארץ. ואם גם אפילו הגרעין ישלח שרשיו בארץ, וייתן פריו, אבל לפעמים, יבא ירקון או שדפון ויכלה, או הברד יעלה עליהם ויאבדם. על הכל יבכה וידאג, וגם לפעמים אין כל בבית, כי אם הסאה וסאתיים, או הקב וקביים. ואם ייקח את הגרעינים האחרונים, אזי נשארים הם בביתו, בלי משען לחם, לחם לפי הטף. אבל "הזורעים בדמעה", בדמעות עיניו ובני ביתו, כי יירד לחייהם, ולקח הטרף מפיהם, והוא "מאמין בחי העולמים וזורע", בתקווה כי הארץ תוציא צמחה, "יצץ ציל ויגמול שקדים", וגמולו ישיב לו בראשו, "וימצא מאה שערים ויברכהו ד'". ואז "בא יבא ברנה נושא אלומותיו". גם אמרתי לראות בבית משתה ויין, בעת יגיע תור נישואין והילולא, תור חתן וכלה, אשר כולם שמחים וטוב לב, אבל החתן והכלה מענים בצום נפשם, ומרבים בבכי ותחנונים, גם לובשים בגדים לבנים, להזכיר יום המר, אשר ילך בדרך כל הארץ. "וכשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה, ונותן בראשו במקום הנחת תפילין, או לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה, או שאר דברי אבילות בראש החתן", והכל לעורר בקרבם רגשי עצבות ואבל, והדברים האי נעימים יעוררו בקרבם רגשי חרטה על העבר, וקבלת הטוב על להבא. ובדרך התשובה הם הולכים לבטח בדרכם, דרך החיים, ונסו יגון ואנחה, וכל האבל כליל יחלוף:

אלו בנים הבונים, הכבושים בגולה, גולה וסורה, במצור ובמצוק, המעונים ומוכים זה כמה. אבל יבא יום הגדול, יום אשר "הגדיל ד' לעשות עמנו", יבא יום הטוב והשטח ונשמח בהישועה, "וישישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ועל יום הזה, מבשר ואומר ישעיה הנביא: "שוש אשיש בד'". השמחה תהיה כפולה, מה שיהיה גם ישועת ד', ובישועתו גם אנחנו ישישו וישמחו, עין בעין יראו הישועה הגדולה ו"אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה", כי יבא בעזרה מקדש, ואבינו אב הרחמן, במדתו הטובה מדת הוי' שהוא רחמים, ירחם עלינו, ואז "נגילה ונשמחה –  גילה אחר גילה – בישועתו", ואף שאנחנו מתפלשים בעפר, כי עוד לא נושענו, ו"שחה לעפר נפשינו, דבקה לארץ בטננו", אבל "ותגל נפשי", נפש המשכלת, תגל ומקבל באהבה, כי "הנפש לא התעצב בשום דבר". ואף בהגלות המר הזה, וכפי ראות עינינו, מתנהג עמנו במדת דינו הקשה, מדת "אלקים-דין", גם בזאת "תגל נפשי-באלקי" ד"כל מה דעביד רחמנא לטב הוא דעביד". וגם בעת ש"כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו", אבל "כאשר ייסר איש את בנו, אשר בעת הכותו, תעוררו הרחמנות, ומכה אותו כלאחר יד, ביד כהה, ובמדת "כרחם אב על בנים" כן "ד' אלקיך מיסרך", ולא יעיר כל חמתו, וכל "מה דעביד, הכל הוא במדת, רחמנא, ולטב הוא דעביד", כי הוא הטוב והמטיב לכל, ומאתו לא תצא הרעות. והקב"ה מוריד דמעות עלינו, ואומר "ודמע תדמע עיני, ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ד', אמר רבי אלעזר, שלש דמעות הללו למה: אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ו"במסתרים תבכה נפשי מפני גוה – מפני גאותן של ישראל, שניטלה מהם ונתנה לעכו"ם". ונשבע הקב"ה שלא יבא לירושלם של מעלה עד שיבא לירושלם של מטה". ואף שעוד ידם נטויה עלינו, לכלות בנו חצי זעמם, אבל "הצור תמים פעלו-צדיק וישר הוא". וגם עוד "תגל נפשי באלקי" – "כי הלבישני בגדי ישע". ד' נתן לנו צדה לדרך הרחוק, הוא הגלות הנורא, אשר אנחנו טובעים במי ים־הזועף, אשר מגיע עד הנפש, אבל הלביש אותנו בגדי הצלה, כי הקב"ה שומרנו ומצילנו משטף מים רבים, והם "בגדי ישע" ישועה ורחמים, משמי שמי קדם. גם "מעיל צדקה יעטני" כי "צדק לפניו יהלך", שיעשה עמנו צדקה וחסד ויושיענו, "כחתן יכהן פאר", אשר זה רגעים אחדים שמו לו "אפר תחת פאר", "והסר המצנפת והרם העטרה", ועתה הדור הוא בלבושו ופארו חבש עליו, ו"החתן דומה למלך", נאות לבש, לבש עוז והתאזר, ו"ככלה תעדה כליה", "הכינה עצמה בשנים עשר חדש" לבשה לבנים, לבושי אבל, ואחרי החופה, תעדה עצמה בעדי כסף וזהב, ואז קול חתם נשמע בששון, וקול כלה נשמע בצהלה, כי כל עצב למותר, חלף ועבר ואיננו:

"כי כארץ תוציא צמחה", הזרע והגרעין, רק אז תתן פריה, בעת שכבר עלה עליו הכורת, אחרי אשר כבר נפסד ונרקב, ואחרי בלותו יהיה לו עדנה, ויגיע לעת הזמיר עת הקציר, אשר אסמיו ימלא בר, לחם ומזון. וכגנה זרועי תצמיח, גם כן רק אחרי אשר עלה עליו באשו, ואז "זרועיה תצמיח". והגפן תתן פריה, פרי קדש הלולים. "כן ד׳ אלקים", ד' – אשר לו העוז והממשלה, אחרי רוב הצרות והתלאות, ואחרי אשר "הקב"ה פיזרן לבין האומות, שנאמר "וזרעתיה לי בארץ" וה"זרע־ישראל" אחרי הכלה וההפסד "יצמיח", ואז "אמת מארץ תצמח", על ידי הכח, "וצדק משמים נשקף, גם ד׳ יתן הטוב, וארצנו תתן יבולה". וד' הויה שהוא רחמים, יתאזר בחנינותו, ויתעטף ברחמנותו, ויצמיח "צדקה" וחסד "נגד כל הגוים", נגד השונאים האומרים "איה אלקיהם".אבל "אז יאמרו בגויים הגדיל ד', לעשות עם אלה" וישכון ישראל בטח בדד, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ו"זית רענן יפה פרי תואר, קרא ד' שמך":

ובדרך הזה, נלך במסלה העולה בית־אל להבין דברי חז"ל "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו', וכל אחד ואחד מראה באצבעו", דבעת אשר יבא הזמן ל"ועלו מושיעים בהר ציון" ועין בעין יראו הישועה המקווה. ו"אז ישיר ישראל את השירה הזאת, 'שר' לא נאמר אלא 'ישיר', מכאן לתחיית המתים מן התורה",  ויציאת מצרים ניבא להם את העת קץ, "וכימי צאתכם ממצרים אראנו נפלאות". ואז בשירת הים אמרו: "זה אלי ואנוהו, והיו מראין אותו באצבע", כן לעתיד "כל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו 'זה' קוינו לו ויושיענו". דכמו במצרים בעת שהיינו עבדים לפרעה, וימררו את חיינו בעבודה קשה והיה מתנהג עמנו במדת הדין, מדת אלקים, אבל קוינו לאלקינו, והיינו מחכים שיגיע העת של "זה אלי ואנוהו", ובאמת "קוינו לו ויושיענו", כי הושיע­ ד׳ בימינו ובזרוע קדשו, ומהדין נעשה רחמים, כי "בחזק יד הוציאנו ד׳ ממצרים", כן גם עתה בעת אשר אנחנו סובלים הרבה מאד, גם כן כמדת "אלקים" דין, בכל זה אנו מקוים ל"זה ד'" שיתהפך ממדת הדין למדת הרחמים ויגאלנו מבור הגליות, ואז, לעתיד לבא יאמרו אותו דבר שני פעמים: "הנה אלקינו זה וכו'", היינו הודאה על העבר, והודאה על להבא. "ולא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתאמר יציאת מוסף על המלכיות".

ואנחנו נשמחו אז בגאולה הכפולה, "נגילה – גילה הלבבית, ונשמחה – שמחה חיצונית בישועתו", בישועת ד' אנחנו נשמח, כי ישועתו של הקב"ה הוא ישועתן של ישראל, ויגיע העת אשר נהיה שמחים בבנין עירך, ושוש נשיש בד' ונגילה ונשמחה בישועתו. במהרה בימינו אמן:

(הנואם העברי, שאלו שלום ירושלים, פרק טו)

—

הרב חנוך העניך טשרנטשפקי הי"ד, היה רב קהילת סאניק וקהילת גאלין. אביו הצדיק והחסיד ר' דוד ב"ר צבי זאב זצ"ל היה רב ואב"ד בקהילות באדזענאוו וילאווי. לאחר נישואיו, ישב הרב חנוך העניך באהלה של תורה ונסמך על שולחן חותנו הרב החסיד ר' פסח ב"ר יעקב קרוינינברג ז"ל בעיר דרובנין. הוא כתב חיבורים בהלכה, שו"ת ואגדה, מהם הספיק להדפיס את דער יודישער גארטען (תרצ"ה) בענייני ימים טובים, חינוך וארץ ישראל, את דער יודישער ערציהער (תרצ"ו) על דבר החינוך התורני, ואת ספר הנואם העברי – שאלו שלום ירושלים (תרצ"ח) הכולל ארבעים דרשות ונאומים, השקפות, רעיונות והגיונות על דבר עם ישראל ותורתו, בדרוש והטפה לפי רוח העת. הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד, רבה של קעשנוב, כתב הסכמה לספריו. מאמר "אל מלא רחמים" מהרב טשרנטשפקי מופיע באוצר החיים, ומאמרו "נשיקות שונא" מופיע בקובץ דרושים (תר"צ). כן כתב באונזער גייסט, בהבאר, באור תורה, בקבוצי אפרים ועוד. וכן כתב הערות לספר שלחן העזר, מנחת ירושלים, לכונת המצות (תרצ"ו) ועוד. תשובה אליו מופיע בספר מערכי לב, בדרכי שלום ועוד, ודברים משמו מובאים במליצי אש.

בפתח דבר לספר הנואם העברי, כתב הרב שמטרת ספרו היא:

להלהיב לב ההוגים, האומרים והשומעים, להוסיף חיל ואומץ בתורת ד', ובפרט בעת הנורא ואיום, אשר לב העם הישראלי, נשבר ונפצץ בקרבו, הרת גלי הייאוש, עב ענני אפאטיא, מחשבת אימה חשיכה, קננו במוחו ושכלו, ותרדמת הזמן ועוכריו מפילים חתיתו על כל עם הקהל ועדת־ישראל. ומהראוי לדבר אל לבו, לנחם ולחזק, ולהסר מעליו, את המון רגשותיו, המעיקים אותו, ולחבוש ולרפאות את פצעי מכותיו האנושים, גם לנטוף נטפי־עסיס ונופת צוף, לתוך כוס יגונו, ו"כוס היגונים לאט הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי, ונפשי ממרוריך" (רבי יהודה הלוי אלחריזי, בקינה "ציון הלא תשאלי"), גם לעורר מרדם ישנים, לעודדם לחזקם ולאמצם בדת אל-חי ואמונתו הטהורה.

הרב ניספה בשואה ביערות קאזמייז' בקיץ תש"א (7/1941).

ב"ה טארני

בפרשת ויצא (בראשית לא,ל) בפסוק ועתה הלך הלכת כי נכסף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי, הנה צריך לבאר דאיזה שייכות יש מזה לזה דמשמע מן הכתוב דזה בזה תלוי, דאם הלך מעמו לבית אביו למה גנבת וגו'. ולכאו' אינו מובן איזה שייכות יש לו. ועיין בפנים יפות כאן מה שכתב על זה דברים נחמדים.

ולפי עניות דעתי דהנה בתשובת שבות יעקב חלק ג סימן ל"ח הוכיח דמותר לגזול עבודה זרה מעכו"ם, אפילו למאן דאמר גזל נכרי אסור מהתורה, מרחל אמנו שגנבה התרפים מלבן, עיין שם. ובספר "חמדת ישראל" ח"א בקונטרס נר מצווה העיר על דבריו דמהכי תיתי יהיה מותר לגזול עבודה זרה מבן נח, דכיון דלהעכו"ם מותר ליהנות מעבודה זרה, אם כן הוא ככל ממונו, ואם כן למה יהיה מותר לגזול ממנו, הא אינו מצווה שיבער העבודה זרה של עכו"ם, עיין שם.

והנה מה שאמר דמותר לבן נח ליהנות מעבודה זרה שלו, הדין עמו, שכן כתבו גם המנחת חינוך סוף מצוה תכ"ח, והבי"צ יו"ד ח"ב סימן קס"ו, עיין שם. ואם כן תוקשי מרחל אמנו דלמה גנבה התרפים. אך יש לומר דכיון דבני נח נצטוו על הדינין, כמבואר בסנהדרין דף נ'"ו ע"ב, והיינו להושיב בית דין לכוף על ז' מצות בני נח לקיימם. ועיין ברמב"ם סוף פרק ט מהלכות מלכים. ואפילו יחיד מבני נח מוזהר על זה, כמו שכתב בספר "זכותא דאברהם" מהגה"ק מטשעשכינאווי ז"ל, אם כן יש לומר דבכלל זה יש מצוה לבער עבודה זרה מבן נח חבירו, כדי שלא יכשל בה ושפיר גנבה התרפים מאביה, שמותר מכח מצות דינין כנ"ל.

[הערת עורך "הירדן": לפי מה דמבואר בגמרא סנהדרין כ"ז וברמב"ם סוף פרק ט הלכות מלכים, דאשה לא תדין להם, אם כן אינן מצוות על הדינין, אם כן שוב הדרה קושיא לדוחתא, למה גנבה רחל את התרפים].

אך מצאתי ד"ח בחידושי התוספות לכתובות דף י"א ע"א, שכתב דדווקה בבני נח עצמם, מאחד לחבירו, איכא מצות דינין, אבל מישראל לבן נח ליכא מצוות דינין שהישראל ידונו אותם, עיין שם. ואחרי עלות כל זה, יש לפרש הכתוב המובא בראש דברינו, דהשאלה היתה דכיון דהלך הלכת כי נכסף ניספת לבית אביך, והיינו דאתה רוצה לקיים מצוות כיבוד אב, ועל כרחך שיש לך דין ישראל, דבן נח אינו מוזהר על כיבוד אב דאינו מז' מצות, ואם כן למה גנבת את אלהי, דכיוון דישראל אתה הרי אינך מוזהר על דינין לדון בני נח ולכופם על ז' מצוותם, אם כן אין לך היתר לגנוב העבודה הזרה שלי, דגזל היא, כיוון דמותר בהנאה לבני נח, וקשה ממה נפשך, וכיסוד דברי החמדת ישראל והחתם סופר הנ"ל ודו"ק.

(ההמשך יבוא אי"ה)

יחיאל מיכל הכהן האללנדער

(הירדן, תר"ץ, סימן ח)

הרב יחיאל מיכל ב"ר שלמה הכהן הולנדר הי"ד נולד בתרס"ח (1908). מנעוריו היה ילד פלא בכישרונותיו ובשקדתו על תורתו. למד אצל הרב רפאל צימטבוים מבריגל בישיבת טורנא (היא טרנוב, בגליציה המערבית), והיה מתלמידיו החביבים של הגאון הרב מאיר אריק זצ״ל מחבר ספרי שו"ת אמרי יושר, מנחת פתים ועוד. נסע עם אביו לבלז וקיבל מהאדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח זצ"ל הנחיה לעיין בחידושיו היטב ולשרוף בשעת ביעור חמץ את החידושים שאינן מכוונים להלכה. בשנת תרפ"ח נשא לאשה את מרת מעכא הדס בת ר' בנימין וולף וקסלר. בשנת תרצ"ג כבר היה דומ"ץ ור"מ בטרנוב ונודע כאחד מגדולי רבני גליציה, בעל מוח חריף והגיון חודר. נהג ללמד שיעורים קבועים בקלויז של בלז. דרש מידי שבת בסעודה שלישית בבית הכנסת הגדול.

בתרצ"ג נכתב אל הרב יחיאל מיכל מכתב מהרב נחום ויידנפלד הי"ד (המופיע בשו"ת חזון נחום סימן יג). בשנת תרפ"ד יצא לאור שו"ת באר חיים מרדכי מאת הרב חיים מרדכי רולר ובו תשובה לרב הולנדר (שם סימן כג). בשנת תרפ"ט כותב לו תשובה הרב אברהם יעקב הורביץ הי"ד אב"ד פרבוזא ( המכתב מופיע בצור יעקב סימן קא), וכן כתב לו הרב דוב בריש ווינדנפלד זצ"ל בדובב מישרים חלק ג (סימן קטו).

בשנת תרצ"ז (1937) פרסם את ספרו שו"ת אמרי כהן. תשובה ממנו מופיע בקובץ עץ חיים (תשס"ט)  ספר זה קיבל הסכמות נלהבות של גדולי דורו.

הרב נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו משפחתו, הוריו ואחיו ומשפחותיהם. הי"ד.

לקריאה נוספת על חורבן קהילת טרנוב בשואה ראה בדף הקהילה באתר יד ושם.

כרקע למאמר הבא מומלץ לקרוא על פולמוס הסמיכה.

שיטת הרמב"ם דסבירא ליה דבהסכמת כל חכמי ארץ ישראל אפשר לסמוך בזמן הזה.

הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק ד הלכה יא) זה לשונו, נראה לי שאם הסכימו כל החכמים בארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכין ויש להם לדון דייני קנסות ויש להם לסמוך אחרים. ואם כן למה היו חכמים מצטערים על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן, ואם היה סמוך מפי סמוך אין צריך דעת כולם וכו' והדבר צריך הכרע. עד כאן לשונו.

והנה הא דמסיק "דצריך הכרע" אם קאי אדסליק מיניה או אראשית דבריו עיין ברדב"ז.

והנה בפירוש המשניות משמע דפשיטא להרמב"ם דאפשר לסמוך בזמן הזה, והרלב"ח סבירא ליה דהרמב"ם בספרו הגדול סתר משנתו, ועל זה הדגיש דצריך הכרע. ומהר"י בי רב מבאר להשוות דבריו לפירוש המשניות (מובא בלחם משנה והספרים אינם תחת ידי). ושמעתי שמובא בקונטרס הסמיכה להרלב"ח שמחדש דצריך לזה הסכמת כל חכמי ארץ ישראל ולא אמרינן בזה רובא ככולו. אבל מהר"י בי רב סבירא ליה דסגי ברובו. ועיין בתומים דסבירא ליה כרלב"ח וזה לשונו, ועל זה הדגיש הרמב"ם שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן, כלומר שאי אפשר להתאחד לדעה אחת ורק קודם ביאת הגואל שתתרבה הדעת ויתבטל הקנאה אז יסכימו כולם לזאת. עיין שם

ועדיין צריך בירור מדוע לא סגי בהסכמת רוב חכמי ארץ ישראל, דהלא כלל גדול בתורה רובא ככולו, (ואחרי זמן שכבר נסדר ספרי, הערוני לעיין ברלב"ח בסימן אתת"י, אבל דבריו צריכים בירור). וביתר ביאור דאפילו אם יהיבנא דלא סגי אם יתוועדו רוב חכמי ישראל, דאפשר דבעיא התוועדות כל החכמים ואז עומדים במקום סנהדרין, אבל אסיפת רוב חכמים לא מהני, דומא דכתב החתם סופר (באורח חיים סימן ק"מ) דלא שייך רובו אלא מתוך כולו, אבל אם לא נתוועדו רק רוב סנהדרין אינו כלום, עיין שם. ומהאי טעמא נוכל לומר דהכח להסמיך ניחן אם יתאספו כל החכמים אבל אם נאספו רק הרוב עדיין אין להם הכח להיות במקום סנהדרין. אבל אם כבר נתאספו כל החכמים מדוע לא מהני אם יסכימו הרוב, והלא אחרי רבים להטות ורובו ככולו.

והנראה להקדים בתחלה שיטת רבנו תם דסבירא ליה דנהגי יובל בבית שני דנקרא כל יושביה, כיון  שלא נחסר שבט אחד דאם לא תאמר הכי, אין לך בכל הדורות שלא היו מקצת אנשים הולכים לחו"ל ואם כן יבטל דין היובל. אלא כל שלא חסר שבט גמור כל יושביה קרינן. עד כאן לשונו (הובא בחידושי הרשב"א גיטין ל"ו). הלא יסוד סברת רבנו תם דקידוש יובל, התלוי בכל יושביה, בעי כולו ולא סגי ברובו, ומזאת הכריח דהביאור דכל יושביה זהו אם היו כל השבטים, אבל לא בעי כל ישראל, דאם לא כן אם הלכו מקצת אנשי בחו"ל יתבטל היובל. ולכאורה צריך עיון והלא עדיין נשאר רוב ישראל, וכלל הוא בתורה רובו ככולו, ולכן אף על גב דכתיב כל יושביה, מדוע לא סגי ברוב (וזה דוחק לומר דרבנו תם סבירא ליה דאם נשאר רק רוב ישראל אין זה רובא מתוך כולו, ודמיא כנתוועד רק רוב סנהדרין. אולם הדעת נוטה שכל דבר שאין תלוי בשעור ומספר ממילא הרוב נקרא ככולו, ובפרט שכבר נתקדשה הארץ), ובעל כורחך דרבנו תם סבירא ליה דבדבר התלוי בקדושה לא סגי ברובא, דרק כל עם ישראל מקדש הארץ ליובל, ואם נחסר אפילו מעט אין זה כל יושביה. ולפי זה נבאר ברמב"ם דרק הסכמת כל החכמים כאחד יש להם הכח להסמיך. ועיין ברמב"ם דסמיכה זאת קדושת הגוף, ומשום הכי ניחא דלא סגי ברובא [והא דתנן (בהוריות ד') בשגגת הוראה דאם אמר אחד טועין אתם, לא נחשבה הוראה, ואף על גב דרובו ככולו בכל התורה, התם שאני דכיוון דאיתגלי אחר כך דזה טעות מעיקרא לא שייך בזה הכלל דאחרי רבים להטות ודו"ק ועי בחושן משפט סימן י"ב סעיף קטן י"ח] ובזה נחזור לבאר הרמב"ם, דבאמת לא סתר משנתו וקאי לשיטת פירוש המשניות דאיכא סמיכה בזמן הזה, והא דכתב ד"צריך הכרע" אבאר באופן אחר…

ונחזור להרמב"ם דכתב "והדבר צריך הכרע", קאי על הא דסליק "ואם היה סמוך מפי סמוך אין צריך דעת כולם", ובזה מסתפק הרמב"ם דם נתוועדו שלשה סמוכים אבל לא באו לדעה אחת, אי סגי בזה רובא ככולו או לאו. ולפי זה מקוימת שיטת מהר"י בי רב דהרמב"ם קאי לשיטתו בפירוש המשניות דבהסכמה כל חכמי ארץ ישראל נזה מוכרע דאפשר לסמוך נזמן הזה ודו"ק…

והנה הלכה זו יסוד לתורת המשפטים וכדבר בעתו שזכינו שארץ הקדושה מתנערת מחורבנה ואצבע אלקים היא שהולכת ונבנית אולי עת רצון היא להחזיר עטרת הסמיכה ומה טוב ומה נעים היה שיתאספו כל חכמי ארץ ישראל לדון ולהתייעץ בהלכתא רבתא זו ואם באמת יסכימו לזה בדעה אחת כל חכמי ארץ ישראל אז הלכה ברורה היא, ונזכה בימינו להנבואה ואשיבה שופטיך כבראשונה וציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, כן יהי רצון, במהרה בימינו אמן.

נחלת שמואל, סימן כו, ג

—

הרב שמואל דובער ב"ר נחמיה מלמד למד בישיבת כנסת ישראל סלובודקה שבליטא. הוא שימש כרב ואב"ד בעיירה קטנה בשם צ'ייקישוק הסמוכה לווילקי שעל הכביש הראשי בין קובנה לרייסין, על חוף הדוביסה.

הרב הוציא לאור בשנת תרצ"ה את ספרו "נחלת שמואל" המבאר את שיטת הרמב"ם בענייני קודשים ובהלכות מאכלות אסורות. בספר הביא גם הקונטרס "דברי בינה" מאחיו הרב יצחק זאב מלמד הי"ד מלייפציג. הספר הודפס בסיוע של אחיהם משה מלמד הי"ד מקובנה.

הרב אברהם דובער כהנא שפירא זצ"ל מקובנה כותב בהסכמתו לספר: מכבר הימים נודע לי רום ערכו של ידידי הרב הגאון המובהק חריף ובקי מעמיק ומחוקקי מוהר"ר שמואל דוב מלמד נ"י האב"ד צייקישקי, גדלו בתורה וידו הכבירה בהלכות, שוחה בים התלמוד ויורד תהומות להעלות מרגליות נפלאות חידושים עמוקים ומבוררים בהלכה ורעיונות נחמדים באגדה. ומה שמח לבי לראות אשכולות בשולם מכרמו פרי הלולים אשר חזו עיני בספרו הנחמד מחולק לשני חלקים, חלק א נחלת שמואל עוסק בהלכות מאוששות רובן בענייני קדשים בחריפות ובקיאות בתבונה והעמקה, בסברות מלוטשות ומבריקות, משמחות לב, והחלק השני דרשת רשד"ם בדברי אגדה, לבאר דברי חז"ל מתוך חדיקה עמוקה והבנה ישרה ומוטעמת בדרך קרובה אל הפשטות ומתקבלת על הלב ופה ושם במליצה נאה מספר החיים…

כפי שציין הרב שמואל דובער בהקדמת ספרו, היה בידו חיבור מוכן לדפוס ומסודר שכלל חדושים על טור חושן משפט מסימן א עד סימן מ, "אולם לדאבוני הגדול מפני המשבר העולמי מוכרח אני למנוע עכשיו מהדפסתם". בספרו מופיעים הרבה דיונים בהלכה שנשא ונתן עם גדולי הדור.

לא זכינו שיודפס כתב היד של "דרשות רשד"ם".

בימי הזעם עלתה קהילת צ'ייקישוק על המוקד יחד עם רבם, באב תש"א. הי"ד.

בספר קהילת ליטא (תל אביב 1984) חלק רביעי, מובא שקהלת צייקישוק הושמדה בי"א באלול תש"א 3/9/1941.

ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו.

יש לדקדק הוראות המלות ויאסוף רגליו אל המטה. מה מאתנו יהלוך אם בעת אשר נצחו עליונים את התחתונים ונלקח ארון אלקים היה יעקב ראשו ורובו במטה והדום לרגליו.

אמרתי בזה דבר נכון ומתקבל על פי דברים החמודים ששמעתי מפי כבוד גיסי הרב הצדיק שליט"א. עניין צוואת דוד המלך לשלמה בנו (מלכים א,יב) ויקרבו ימי דור למות ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש ושמרת את משמרת ה' וגו'. אשר יש לדקדק הוראות המלות "אנכי הולך בדרך כל הארץ" שצרף בהצוואה, הלא עיקר צוואת דוד המלך היה רק כי ישמור בנו אתי משמרת ה', היה לו להתחיל וחזקת והיית לאיש. והדברים "אנכי הולך בדרך כל הארץ" הלא אינם שייכים לעניין הצוואה. אבל כבוד גיסי הרה"ג שליט"א דבר גבוה גבוה, והוא עניין נפלא הסכת ושמע.

הנה דבר ידוע ומפורסם כי מלאך אלקים הוא בבחינת עומד. ואדם היהודי נוצר תורה ושומר מצווה הוא בבחינת הולך, יען כי הולך ממדרגה למדרגה. לעומת זה המלאך במדרגת הקדושה שנברא כן הוא עומד לעולם בלי שום שינוי, כמאמר הכתוב (זכריה ג) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. אשר המלאכים נקראים עומדים עיין שם. והנה בבחינת הולך נקרא האדם אך כל זמן שהוא חי ומקיים את מצות ה', אבל מעת שימות האדם, במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, נקרא האדם עומד וממה שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ואלה המה דברי רב לרב שמואל בר שילת, אחים לי בהספידאי דהתם קאימנא. היינו, אחר המיתה התם קאימנא. התם הלא אהיה בבחינת עומד. אבל יש עוד תרופה ועניין אשר גם לאחר מיתתו של אדם יהיה בבחינת הולך. היינו בעת אשר בניו ישמרו דרך ה', וברא מזכי אבא שיהיה בבחינת הולך גם אתר מיתתו. וחכמינו ז"ל הקדושים הביעו והלבישו במחלצות המליצה ברא כרעיה דאבוהו. היינו, כי הבנים המה הרגלים של אביהם, שיהיה תמיד בבחינת הולך. אלה הדברים ציווה דוד המלך את שלמה בנו, אנכי הולך בדרך כל הארץ. אם תרצה כי אהיה בבחינת הולך גם בעת אשר אגיע בדרך כל הארץ, אזי וחזקת והיית לאיש ושמרת את משמרת ה' . הדברים מאירים כספירים וראוים למי שאמרם:

ועל פי דברים הנחמדים האלה נוכל להעמיס הוראות המלות ויאסוף יעקב את רגליו אל המטה, היינו, כידוע כל עבודתו של יעקב הייתה שתהיה מיטתו שלימה. יוצאי חלציו שבטי יה יהיו במרום המעלה שלא יהיה פסול במיטתו. לזאת כאשר כלה יעקב לצווה את בניו והרגיש כי נפשו יוצאת בדברו אתם ולמען יהיה בבחינת הולך גם אחר כך אסף את רגליו אל המטה, שיהיה הולך על ידי בניו, שכינם בשם מטה.

וזה היא העניין יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים, כל זמן שזרעו המה צדיקים בבחינת חיים, אף הוא בבחינת חיים, בבחינת הולך. כי ברא מזכי אבא. הגדתי זאת לפני כבוד גיסי הרה"ג שליט"א וקלסיה, ואמר כי יש אתו בכתובים כעניין הזה אשר פסח מצרים קשרו בכרעי מטותיהן:

בזה פרשתי מאמר חז"ל בגמרא ברכות דף ג' כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דור וכיון שהגיע חצות הלילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. המאמר הזה אומר דרשוני. ונוכל לומר בזה כי השי"ת הבטיח את דוד המלך כי לעולם ישמור לו חסדו ובריתו נאמנת לו וכסא דוד יהיה נכון עד עולם, ומלכות בית דוד וזרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדו, ומשיח אלהי יעקב אשר במהרה יבא ויגל לבנו, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו. על כן מצא דוד עבדו להתפלל ולבו ככנור יהמה מיתרי לבו ועורקיו היה ככנור תלוי למעלה ממיטתו של דוד להתפלל על זרעו אחריו. וכיון שהגיע חצות הלילה. הלילה מורה על עת הגלות שדומה ללילה, וכיון שהגיע חצות הלילה, היינו עת תוקף הגלות, עת אשר גלינו מארצינו וחרבה עירינו ושמם בית מקדשינו, ואין לנו לא כהן ולא נביא ולא מלך. רוח צפונית, רוח ה' ושביב הקודש הצפון והטמיר בקרבו. בחצות הלילה בתוקף הגלות היה מתעורר דוד המלך לקול דודו הדופק בחדרי לבבו ורוח ה' היה מנשבת בו, והיה מהגבר כארי, היינו על פי דברי הגמרא יומא ס"ט נפק אתא כגוריא מבית קודש הקדשים, ולזה התגבר דור המלך כארי. והיה דוד יושב ועוסק בתורה, כי בכח התורה עלתה בידו להחליש ולבטל את היצר הרע הוא השטן ושר של עשו עד שהגיע עמוד השחר, עד אשר יזרח ויאיר אור הגאולה שנמשלה לשחר במהרה בימינו אמן:

(נופך משלי, פרשת ויחי)

—

הרב משה ב"ר אברהם האלטר הי"ד היה אחד האישים הבולטים בתנועה הדתית-לאומית בצ'נסטוחוב, תלמידו של הגאון רבי מאיר יחיאל הלוי זצ"ל רבה של אוסטרוביץ ושל הגאון רבי שאול משה זצ"ל רבה של ווירושוב אב"ד בלודז' ואח"כ בתל-אביב.

בהוראת גיסו רבינו ר' נחום אש זצ"ל, החל לדרוש וללמד בקביעות בבית המדרש ו"מחזיקי הדת" בשבתות ובימים טובים, בבוקר ובערב לעת מנחה, החל משנת תרס"ה-תרס"ו, והיה מטובי הנואמים העממים ופרשן טוב טעם בהלכה ואגדה. נאה דורש ונאה מקיים. מכובד על הבריות ודעתו נשמעת עליהן בהקשבה יתירה. להרצאותיו ושיעוריו בתורה היו שומעים רבים, כי ידע להסביר ולהנעים את דבריו בדרכו המיוחדת. סגנון הרצאותיו במסיבת "עונג שבת" ב"מחזיקי הדת" ובחוגי "המזרחי", היה שקול ומדוד ובנוי על יסודות מוצקים.

נתכבד על ידי תושבי עירו כלמדן גדול וירא שמים. ביקר בארץ על מנת להשתקע ולא זככה לכך, וכל ימיו הצטער על כך ורגיל היה בכל נאומיו והופעותיו לציין, שמחובתו של כל יהודי, חובב ציון באמת, לבקר, לכל הפחות, פעם בחייו בארץ ישראל, ולחזות במו עיניו את הדרה ותפארתה ולחונן את עפרה.

בשנת תר"פ פורסם ספרו הראשון "נופך משלי", הכולל דרשותיו, שדרש בכל שבתות השבוע ובמועדים בצ'נסטחוב. את ההסכמות לספר כתבו גיסו הרב נחום אש זצ"ל, ורבותיו האדמו"ר מאוסטרובצה הגאון ר' מאיר יחיאל הלוי זצ"ל והרב שאול משה מווירושוב זצ"ל.

בשנת תרפ"ט פרסם הספד על רבו האדמו"ר מאוסטרובצה, בשם "עמודי שש", שכלל גם שני דרושים משלו.

בשנת תרצ"ו פרסם חוברת "אראלים ומצוקים", הספד על גיסו הרב אש ז"ל. ובשנת תרצ"ח פרסם "ציון לציוני מוהר"ן", ההספד שנשא על גיסו ביום הקמת המצבה על קברו.

הניח הרבה חידושי תורה בכתב יד, אבל גורלם היה כגורלו המר. הצר הצורר שם קץ לחייו רבי התפארת והתהילה.

(ספר צ'נסטוחוב, ירושלים 1967, עמודים 648-649).

אמר המחבר דבר זה שלח לי הרב הגאון וכו׳ מורינו ורבינו הרב ישכר שלמה טייכטהאל נ"י, (אבדק"ק קאסטאלאני והגליל) החוב"ק פישטיאן, ור"מ דישיבת מוריה יצ"ו, והוא הוספה על השמנה דברים שנדפסו ממנו לעיל (סימן י"ד), ועתה כתב עוד דבר אחר ואציגו פה:

אמרו חז"ל שביום שכתבו לפני תלמי המלך את התורה יונית היה חושך ואפילה ג' ימים! ולכאורה קשה עד עת הזאת היתה התורה מונחת בקרן זויות ושום אחת מהאומות לא פנה אליה ולא נתנו לה כבוד ויקר עד שבא תלמי המלך, כמבואר במדרש שהושיב בכבוד החכמים שבאים אצלו, אם כן, אדרבה היה ראוי לשמוח  על זה, ומה מקים היה לחשכות הזה?

ושמעתי ממחו׳ התורני מורנו יודא וואטיץ נ"י חד מאצילי זקני פ"ב בשם מרנא החתם סופר זצ"ל פירוש נפלא על זה, ועל פי משל נאה, מלך גדול נורא כבש מדינות רבות והיה יחסן גדול בן מלכים מדור דור אשר הגביהו כבוד מלכותם לערך יקר מאד. ומלך הזה ירש מאבותיו לבוש מלבוש משובץ עם אבני חפץ אשר לא היה דוגמתו בעולם, וכל אחד מהאבנים היקרים הללו היו כולם זכרון ואותות הכבוד על שם המאורע בעת כיבוש מדינה זו וכדומה שקורין ארדעך, ומכף רגל ועד ראש היה בגד זה משובץ עם הארדען הללו עד שכמעט לא היה מקום פנוי בבגד. ומי שהיה רואה בגד זה עם האבנים היקרים הרגיש תיכף את תפארת גדולתו וכבוד מלכותו וכי הוא שלשלת היוחסין מדור אחר דור, ונפל פחד המלך בעיני העמים והכל יראו ממנו. אך בגד הזה לא לבש רק ביום המלוכה, וכן באיזה יום החג. והנה הבגד בעצמו היה גם כן מחומר זך ונקי יקר המציאות, אך לא יכלו לראותו כי היה מכוסה עם אבני חפץ הנ"ל. ופעם אחת עשו איזה חג ולבש אותו לבוש מלכות, והיה שם שר אחד, ואמר, אדוני המלך! העם משתוקקים לראות הבגד בעצמו כי שמעו שהוא יקר הערך, על כן דעתו שילקטו ממנו אבני חפץ הנ"ל וישומו אותם בגנזי המלך, והבגד ישאר סתם בלי אבנים הנ"ל, כדי שיוכלו להתבונן על מעשה חשוב של הבגד בעצמו. והמלך שמע לעצתו ועשה כן. והיה שם זקן אחד מאוהבי המלך עוד מימי אבותיו, כשראה את מעשי המלך מה שלקט אבני חפץ הנ"ל מבגדו, הלך חוצה וגלגל עצמו בעפר ובכה מאין הפוגות, אוי למלך שנתן לב לדברי פיתוים הללו לבזות את כבודו וכבוד אבותיו מדור דור. ושאלו אותו מה הוא בוכה כל כך, והסביר להם הדבר, אמת כי הבגד בעצמו הוא גם כן יקר הערך, אבל בגד כזה יוכל כל עשיר לרכוש לו. אבל האבנים הנ"ל אין להם תמורה כי כל אחד ואחד מראה את גדולת אבותיו, שהיה רשום בו אבן זה נקבע בבגד בעת שכבש מדינה זו, והאבן האחר היה מראה על עת שנמלך זקנו וזקן זקנו וכדומה, ועתה שהוציאו את הבגד חלק מאבנים מי יגיד להעולם את גדלו ויקר תפארתו, וניטל על ידי זה כל כבודו וכבוד מלכותו.

הנמשל מובן, כי כבוד התורה אינו הסיפור בעצמו אשר יסופר בו כמבואר בזוהר הקדוש. רק טמונים בקרבה הפרד"ס הגדול סודות ורזי דאורייתא בכל קוץ  וקוץ, וזהו הנותן ההוד והיופי לתורתינו הקדושה. כדאמרו משמת רבי עקיבא ניטל כבוד התורה, שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תלים של הלכה. וזה מכבוד התורה להראות שאין בה דבר בטל. וכל זה כשהוא כתוב בלשון הקודש, אבל כשנעתק אל לשון אחר, אין יכולים להעתיק אלא משמעות העניין לחוד שהוא רק סיפור בעלמא, וזה באמת אינו ערך התורה וגדולתה, הלא יש ויש כמה סיפורי מעשיות לכל מלך ומלך. על כן בזה חשכו מאור התורה, והיה בזה הורדה גדולה מכבוד התורה שהוציאו אותה חלקה מאבני חפץ שקבע בה נותן התורה, ולכן היה חושך ואפלה באותן הימים, ודברי פי חכם חן.

(מתוך זכרון למשה, מאת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד)

אווגוסטוב.

 ויצא קין מלפני ד', מהיכן יצא, ר"י בשם ר' איבו אמר השפיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה כו', ר"ה בשם רבי חנינא בן דוסא אמר יצא שמח כו' פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת (בראשית רבה כב).

תשובה של עצבות, המצב הנפשי של אדם הראשון אחר החטא היה מצב של עצבות, של זעזועים פנימיים וחטיטה עמוקה בקרקע הנשמה, כמו התינוק החוטא בבית אביו, ואביו יכהו על הלחי. יש תינוק שהוא בן חכם וישמח אב, והוא נושק תיכף את יד אביו ומתפייס עמו בלב שמח, והוא שבע רצון וגם רוח אביו נוחה הימנו. ויש תינוק קשה עורף ובעל בכי, אשר מיילל כל היום, ובזה יצער את אביו עול יותר מאשר חטא, ואביו רואה אותו כשהוא יושב בודד בפינה ואינו אוכל כל היום ומזיק לבריאותו, ולב האב יתפקע מצער וכאב.

וכן הוא האדם החוטא לאביו שבשמים והקב"ה מיסרהו, והוא מתענה ומסגף את נפשו, והולך שומם כל היום, אינו אוכל ואינו שותה וממאס בעולם הזה ופורש את עצמו אפילו מן המותר ומתרחק מבני אדם ומפחד תמיד שמא ייפול ברשת היצר הרע. ואפילו עם בני ביתו לא יתעניין והוא מתבודד בחדרו ועוסק כל היום בבכי ואנחה.

וכשם שהוא פורש מחברת בני אדם, כן האנשים מתרחקים ממנו ומחזיקים אותו לבעל מרה שחורה ולאדם שאינו מן הישוב. ולמרות ידיעותיו המקיפות ומידותיו התרומיות, אינם מעמידים אותו בראש מוסדות התורה והחסד, אשר הוא בלבו הער ונפשו הנקייה היה ראוי לעמוד בראשם. אבל כיון שהוא טרוד כל היום בשקו ותעניתו הוא מתרחק מכל משרה ומכל מינוי ופקודה, כי אין לי פנאי לפקח על עסקי רבים, וממילא יתמנו במקומו אנשים אחרים שאינם ראויים לאותה אצטלא, לשאת את משא העם ולעסוק בצרכי צבור באמונה להרביץ ולהפיץ תורה ברבים, ולהחזיק ביד עניים והיורדים ממצבם, וכל העניינים הנזכרים נמסרים בידי אנשים הרחוקים בהחלט מהצורך הנפשי לדברים כאלה וכל פעולותיהם במקצועות אלה הן רק לשם כבוד או לחפות על ידיהם על הנהגתם המקולקלת בין אדם לחברו, הנהגה של גנבה וחמס ועל הנהגתם המופרעת בינם לקונם, כידוע.

פרי תשובה כזו, תשובה הבאה מתוך עצבות, אינה מביאה אלא הרס חיצוני בלבד, אבל היא מכניסה גם הרס פנימי. ביתו של השב בתשובה כזו פור יתפורר, בניו יתגדלו ללא תורה וללא דרך ארץ, כיון שאביהם לא נמצא בחברתם לדבר אליהם דברים טובים היוצאים מן הלב להדריכם בדרך הישרה. והוא, האב שמתבודד תמיד ויושב שומם, מתראה בעיני הבנים כמשוגע איש הרוח, ומהרהרים בלבם כי זה אינו בגדר האפשרות להיות צדיק וירא ד'  כאביהם, לסגף את הנפש ולא ליהנות כלל מעולם הזה, ומתדמים בנפשם כי היא דרך התורה לשבת תמיד בפינה נדחית בשק ותענית. ועל ידי זה הם בועטים באביהם ובתורת ד' ויוצאים לתרבות רעה. וכיון שהאב רואה דרכיהם הנשחתות הוא פורש את עצמו יותר מחברתם ומחברת בני אדם בכלל, וכמעט שהוא קץ בחייו, ואינו משים על לבו כי הוא בעצמו גרם לכל זה, להירוס החיצוני והפנימי, מהתרחקותו מבניו ומבני אדם, מבדידותו והתייחדותו ובריחתו מן העולם.

בעתים האלה אנו רואים בעינינו את החורבן הרוחני, את ההריסה בכל ענייני קודש ואת הבנים הבועטים באבותיהם, מהו הסיבה שסבבה כל זה? אמנם המלחמה העולמית עם כל תוצאותיה כל נוראותיה ופחדיה, היא העונש אשר ענש ד' אותנו. הרבה טירות נחרבו באין יושב ועם ד' נתן למרמס ונדונו בארבע מיטות, רחמנא ליצלן. ויש מצדיקי הדור שמצאו את עצמם אשמים בשביל שלא הוכיחו את בני דורם, ונשבר לבם בקרבם ורפו ידיהם לעשות דבר מה ליישב את העולם ולבנות את הנהרסות, וכל היום הם הולכים שוממים ולא ימצאו ידיהם לעשות תושייה ואך מתבודדים במחשבותיהם לדאוג על העבר ולבכות על חורבן העולם. אבל צרכי העולם תובעים את סיפוקם, ובכן יתמנו מנהיגי הצבור מעצמם, ומובן שמתמנים כאלה אשר אינם ראויים כלל למשרה זו, גבאי בתי המדרש מגולחי זקן המה, למרות הכתוב בתורה, שהם מתכבדים בה "לא תשחית את פאת זקנך".  גבאי התלמודי תורה הוא איש שאינו בן תורה והכרת פניו ענתה בו שאינו מחבב את התורה ולומדיה, ומינויו הוא אך מפני הכבוד והגאווה וכדומה. והתלמידים הקטנים הרואים את מידותיו הנשחתות  ובשמעם את התועבות אשר עשה המדריך הזה בעבר, ואך בכדי לחפות על מעשיו האי-נאותים שבעבר נעשה לגבאי ועסקן במצוות, גם הם ישנאו את התורה. כי הגבאים והמדריכים כאלה מבזים את התורה ומשניאים עליהם את הדת, כי אם הם בעצמם מחנכי את בניהם בבתי הספר של נכרים, איך איפה יחנכו ילדי אחרים בדרך התורה. הם סותרים את עצמם ואת מעשי ידיהם והצביעות והשקר ניכרים מתוך דרכיהם המהופכות, ומפאה זה נחרב ונהרס כל בנין בית ישראל, ובני הדור הבא מתגדלים על ברכי החפשים פורקי עול שהתחילו לעסוק בישוב העולם ויוצאים לתרבות רעה, רחמנא ליצלן.

אדם הראשון לאחר החטא היה באותו מצב הנפשי, כאשר נענש מאת ה' להגלות מגן עדן והפחידו בעונש מיתה לו ולבניו עד סוף כל הדורות, נשבר לבו עד שפירש מן האשה ק"ל שנה (בראשית רבה כג) וסיגף את עצמו לשבת במים עד צווארו ונעשה כל גופי ככבירה (פרקי דרבי אליעזר) והתבודד באהלו ולא עסק בישובו של עולם, ובין כך נכנס הרס פנימי בביתו, קין בנו הרג את אחיו ובטח בכה אדם הראשון אביהם עוד יותר ויותר, והתייאש מכל, והתייחד בפנתו, וכשהוא התבודד והתייחד נתגדל קין הרוצח והוליד בנים ובנות ולא התפעל כלל מחטאו ומעוונו הגדול, מהרציחה הנוראה, והוא "גונב דעת העליונה" כאלו הוא מתחרט על הרעה אשר עשה, מראה סימני הכנעה והוא כמקבל על עצמי עול גלות (וישב בארץ נוד), ועוסק בישובו של עולם (ויהי בונה עיר) ומטפל בחינוך דור הבא (ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, על שם החינוך). ותחת השפעתו נתווסדו בתי ספר לבנים ולבנות, ואולי גם בתי משחק (תופשי כנור ועוגב) והכל לשם ישוב ותיקון העולם. וכשפגע בו אדם הראשון וראה מה שזכה הרוצח הזה ליסד, וכי כבר נשכחה רציחתו הנוראה, ושמש הצלחה זרחה לו (וכביאור ר"י האות הנאמר בכתוב דשם ד' לקין אות —הזריח לי גלגל חמה), והכלבים העזי פנים שבדור ומלקקי פנכא הם נעשי שומרים לראשו (וכביאור רב האות הנ"ל שאמר כלב מסר לו, בבראשית רבה כב) והמה התחברו אליו ונעשו לחיילותיו. והם מנשאים את הרוצח ואומרים לרשע צדיק אתה וחולקים לו כבוד ומזמרים לפניו תשבחות, והראשונית לא יזכרו ולא יפקדו.

וכיון שראה אדם הראשון  כל זה הבין בדעתו שלא טוב עשה בהנהגתו שפירש מן העולם וגרם שנמסרה ההנהגה ותיקון העולם בידי בנו הרוצח, אשר בנינו – סתירה, ופרי חינוכו של קין הוא המבול לשחת כל בשר כי מלאה הארץ חמס ומרשעים יצא רשע, וטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, וכיוון שכל תוכו של קין היה רצח ושוד, ממילא השפיע על תלמידיו וחניכיו להיות כמוהו – התחיל אדם הראשון להתנהג בשיטה אחרת, ותחת אשר עד עכשו סיגף עצמו,  פתח עתה בשיר והודיה ואמר "מזמור שיר ליום השבת", כי "טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון". לא על ידי העצבות יבנה העולם, כי אם על ידי שמחה וחדוות הנפש, וזאת היא דרך התשובה האמתית לעבוד את ד' ולעסוק ביישובו של עולם להשפיע על הדור הצעיר מרוחו במוסדות התורה והחינוך. ואך על ידי עשה טוב יסור מרע וחטאתו תכופר.

 עזריאל נח קושעלעווסקי מפה הנ"ל

(קובץ דרושים, תר"צ, סימן יח)

כדאי הוא הבטחון שבוטח בד' להיות נושע בזכותו. ולפי ערכו וגדלו כן תהיה ישועת ד' אם בטחונו חזק ואמיץ שלם מכל צד ממלא כל חדרי לבבו, גם ישועת ד' תהיה שלמה וקרובה לבא. ואם בטחונו חלש, לעומתו גם השגחת ד' עליו רופפה או שתתמהמה לבא. כמו שפירשו פסוק יהי חסדך ד' עלינו כאשר יחלנו לך (תהלים ל"ג), פירוש שחסד ד' יהיה עלינו בערך אשר יחלנו לו.

אם האדם שרוי בדחקות, רחמנא ליצלן, עוללים שאלו לחם ופורש אין להם, ומצפה שממקום פלוני או מאיש פלוני תבא לו ישועה, הנה כמה פעמים רואה אחר כך כי לשוא היתה תקוותו. רק ממקום שלא עלה על דעתו כלל, משם באה לו הישועה. ויראה מזה כי אך בחנם כל תחבולותיו מחשבות אדם המה הבל, רק ד' יתברך בהשגחתו הנפלאה על כל בני אדם הצמיח לו ישועה באופן שלא קווה כלל – מה נמרצו בזה מה שפירשו בשם בעל הפלא"ה ז"ל מה שכתוב כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד (תהלים ט'), פירוש הן אמת כי לא לנצח ישכח אביון, אבל תקות עניים, תקותם ותוחלתם שיוושעו ממקום פלוני או מאיש פלוני, זאת תאבד לעד. ודברי פי חכם חן.

ברעיון הזה נראה לפרש כוונת המסורה ב' פעמים רווח, ורוח תשימו בין עדר ובין עדר (בראשית ל"ב) רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (אסתר ד'). הנה יעקב אבינו צווה לעבדיו לשום רווח בין עדר ובין עדר, כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון, כמו שפרש רש"י שם, וחשב שיתן עיניו בממון ועל ידי זה יתרצה ויתפייס. אבל לא כן היה, כי לא רצה לקחת המנחה מידו, עד שהפציר בו, אלא רווח והצלה עמד לו ממקום אחר, שפגע עשר כתות של מלאכים שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו ואומרים הכו הכו ולא היו משגיחים עליו, עד שאמרו אחיו של יעקב הוא, כפירוש רש"י. ועל ידי זה היה מתיירא להרע לו ובעל כורחו כבש שנאתו לפי שעה.

על פי הדברים הללו יתבארו היטב דברי המדרש מענינא דיומא הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים (שיר השירים ד') הדודאים נתנו ריח, זה ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. צריך בירור איזה השתוות ודמיון יש לשני ענינים הללו שסמכן בעל המדרש זה אל זה בפסוק אחד.

נראה לפרש, כאשר הכבידו היוונים עולם על בני ישראל וגזרו עליהם גזרות קשות ופשטו ידיהם בממונם בבנותיהם ובגופם, הגם שלחצום לחץ גדול לא פסקה מקרב לב ישראל האמונה והבטחון בד' שיושיעם מיד שונא, ובכל יום ויום היו מייחלים לישועת ד' כי תבא. אך כח הדמיון שיש לנפש אדם הצטייר בעצמו ישועת ד' המקווה באופן שיעמדו מבני ישראל גבורי חיל מנוסים לעמוד בקשרי מלחמה, יודעים ומכירים תכסיסי מלחמה ותחבולותיה ואל דגלם יאספו ויקבצו כל איש אשר אמן את ידו לירות בחצים לשלוף חרב ולהניף רומח וחנית. והמשכילים והנאורים שבאותו דור המתהללים תמיד ברגשי לאומיותם ובאהבתם אל עמם המה יעברו חלוצים לפני אחיהם. אולם לא עלתה על דעתם שכהנים המשוחים בשמן הקדש אשר נתחנכו ונתגדלו בין כותלי בית המדרש ושגו כל ימיהם רק בתורת ועבודת ד' ועליהם נאמר יורו משפטיך ליעקב וגו' (דברים ל"ג)  ואשר לא ראו מלחמה בעיניהם מעולם וידיהם לא נשאו שום כלי זיין וכל חכמתם רק בהויות דאביי ורבא. אנשים כאלה המה יהיו שלוחי דרחמנא לנצח היוונים עם מרי נפש מלומדי מלחמה ועל צבאם פקודי חיל נודעים ומפורסמים לשם ולתהלה בחכמת המלחמה תלמידי אלכסנדר המוקדן.

אמנם דמיון וציור עם ישראל נכזבה. הצלתם באה להם באופן שלא שיערו ולא עלתה על מחשבתם, כי השררות והכתות ששמו עליהם מבטם לא ידעו לשית עצות בנפשם ולא קמה בהם כל רוח, וקיימו בעצמם חכי עד יעבור הזעם. ובני החשמונאים הכהנים המה קמו, התעודדו, חרפו נפשם למות ופרקו מעל צוארי בני ישראל עול היוונים לעולמי עד.

זה שאנו אומרים הנרות הללו אנו מדליקין וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' על ידי כהניך הקדושים. מה שאנו מבליטים שהישועה היתה על ידי כהנים הקדושים הוא כדי לפרסם ולהודיע גודל הישועה, ולהודות לד' על כל תגמולוהי עלינו שהושיענו באופן שהיה רחוק מן המציאות בעינינו, על ידי  כהנים הקדושים. ממש דומה לזה היתה הצלת יוסף על ידי ראובן, כי חלומות ודברי יוסף ואהבת אביו אליו היו ראויים ומוכשרים לעורר הנאת ושנאת ראובן ביתר שאת משל שאר אחיו, כי הוא הבכיר ולו יאתה כבוד וגדולה. על כן כאשר דנו אחיו אותו למיתה וכפסע היה בינו ובין המוות, חשב שבלתי ספק בני השפחות אשר התנה עמהם באהבה ורב את ריבם ולא היתה שנאתם אליו שלמה כל כך המה יעמדו לימינו וישתדלו בהצלתו. ומה מאד היה רחוק בעיניו שראובן הבכור, אשר בוודאי שנאתו אליו היתה יותר גדולה, יהפך בזכותו להשיבו אל אביו. אולם דמיינו ותוחלתו היו לאכזב, כי בני השפחות היו בעצה אחת עם שאר אחיו, ורק ראובן לבדו היה לו לאחיעזר. הרי ישועתו גם כן באופן שלא שיערו ולא עלתה על דעתו.

וזהו הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, מזה נשכיל לדעת שישועת ד' באה אף באופן שלא עלתה על מחשבתנו, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, רצונו לומר תשועת והצלת חנוכה הנרמזת בהדלקת הנרות תורה לנו גם כן זאת, כי הוא יתברך מצמיח לנו ישועה אף ממקום שלא קווינוה כלל.

הצלת יוסף מידי אחיו היתה אמנם באופן שלא שיערו, אבל לא כן יציאתו מבית אסורים כי היתה באופן שדימה וציירה במחשבתו ע"י שר המשקים שהזכירו לפני פרעה – כאשר בקש יוסף את שר המשקים, על דרך  זה שם בד' מבטחו שיתן חינו בעיניו ושיזדמן לו שעת הכושר להזכירו לפני פרעה, ולב מלכים ושרים ביד ד'. אבל בכל זאת לא עלה יוסף בבטחונו על גרם המעלות, כי עוד היתה מעלה אחת בסולם הבטחון אשר לא עלה עליה, כאשר נתבאר להלן, על כן נתאחרו פעמי ישועתו לבא עד מקץ שנתים ימים, כמו שכתבנו שלפי ערך וגודל הבטחון כן תמהר ותחיש הישועה לבא.

להמשך הדרשה – לחץ כאן.

(חלק מדרשה, מתוך שבט מישור, חוברת ב: דרושים וחידושי אגדה לימי חנוכה, מאת הרב מאיר ליב פריי הי"ד)

וזהו שאמרו שאכלו מפרכסת או בהמה הנבראה על ידי ספר יצירה בלא שחיטה דוגמת האיסור של אבר מן החי, כי כבר אמרו ז"ל סבורים היו שתחיית המתים מגעת בימיהם, ורצו להתחיל להכניע הכל תחת הקדושה. אמנם ידוע כי להוציא בלע הקדושה לפני זמנו צריכין מקודם להיות איש גבור חיל שיוכל לגרות ביצרו להיות גירא בעיניה דשטנא, כמו שאמרו לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, ובמה שמתאבק עם יצרו ומתחזק בד' שלא יפול ברשתו, ומי לנו גדול מיעקב שישר אל מלאך ויוכל לו ואף על פי כן עדיין לא הכניעו לגמרי כמו שכתבנו לעיל, לכן התחיל יוסף לסלסל בשערו לגרות יצר הרע אנפשיה לצאת למלחמה נגדו. וכאמור כי תצא למלחמה על אויבך ודרשו בספרי נגד אויבך ובאיש כזה יוכל להתקיים ושבית שביו. והשבטים אם שהיו קדושי עליון, גבוה הערך, לא התרגלו בעבודה כזו ולא ניסו באלה, לכן נקרא זאת "רוגזו של יוסף", שהוא התחיל חידוש עבודה להיות מרגיז יצר טוב על יצר הרע. ובמקום אחר ביארתי שכל מה שעשו השבטים בשלשה דברים הנ"ל עשה יוסף שלשה דברים כנגדם, מסלסל בשערו, ממשמש בעיניו, ומתלא בעקבו, והראה להם בזה שעדיין לא בא העת לזה וצריכים מתחילה להתפזר בגולה. ואבינו יעקב, אף שאמרו במדרש שסבור שתגיע תחיית המתים בימיו וראה עבודת בניו הקדושים שמכינים עצמם לזה, אך על פי כן שמר בלבו גם דעת יוסף, וזה היה שנאת השבטים אל יוסף, שסברו שאלמלא הוא, תיכף מתקיים גזרת בין הבתרים בארצם ולא היו צריכים לירד לגלות עוד והיה התיקון הגמור, ועל כן כתיב ולא יכלו דברו לשלום, כי לעת תיקון הגמור נאמר ונתתי שלום בארץ, כידוע.

וזהו כוונת המדרש שם, למה וישנאו אותי כדי שיקרע הים לפניהם. קשה להבין מה זו שאלה למה וישנאו אותו, הלא מפורש בקרא על חלומותיו ועל דבריו, ומהו תשובתם. אבל הפירוש בזה הוא, שהיה קשה להם בעניין נשגב כזה שכל עליות העולמות תלויות בו, היו צריכים להיות נדברים יראי ד' עמודי העולם האלה, ולהתיישב גם עם אביהם יעקב ומלפניהם יחד יצא דבר ד' ולמה שנאוהו ולא דברו ביניהם בעניין זה. אבל נסבה מאת ד' היתה, שצפוי לפניו שעתידים לצאת לפני זמנם ממצרים, ושר של ים יטען כי עדיין לא שלמו ארבע מאות שנה. וטענה זו היא רק נגד יוסף שהמשיך בני ישראל לארץ לא להם, אבל נגד השבטים אין זו טענה כי על זה התקוטטו ואמרו מראש כי אפשר להישאר בארץ ישראל ושם לשלם השטר. ולזה אמרו ז"ל הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה, כי ידוע שכל שבט היה לו שביל מיוחד בים סוף, והיה קשה להם למה נקרע בשביל מיוחד ודרך בים ליוסף שהוא פסק שצריכים להיות בגלות ארבע מאות שנה. ועל זה אמרו שבאמת קריעת שביל יוסף לא היה ברצון שר הים, אבל ראה ארונו וינוס בעל כורחו, והארכתי במקום אחר.

וזהו העניין דכתיב וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, ופירש רש"י לרעות את עצמם. כי ביעוד העתיד כתיב ויטו שכם אחד לעבדו כאמת. ואמרו שכם הוא מקום פורעניות, שם עינה את דינה, שם מכרו את יוסף, שם נתחלקה מלכות בית דוד. כי בכל זמן ועת שהייתה קרובה הישועה לאחד את העולם כלו להקדושה, כמו תחילת ביאת יעקב לגור בארץ ישראל וכינוס שבטי ישורון יחד, או בעת מלכות שלמה שהיתה הלבנה במילואה קרוב לישועה האמתית, ולא הגיעה עדיין השעה, נתגבר אז כח הסיטרא אחרא ובא בשביל והירוס בזה.

וזו הייתה כוונת האחים בשכם להטות שכם אחד לעבדו, וכתיב לעתיד וגר זאב עם כבש וגו' ונמר עם גדי ירבצו ילדיהן וגו' ולא ירעו ולא ישחיתו זה את זה כי יסור מהם כח נחש הקדמוני כידוע, וסר קנאת אפרים וגו' ומלאה הארץ דעת ד'. וזה השלום הגמור העתיד להיות כמו שכתב הרמב"ן בפרשת בחקותי. לכן בשעה שהלכו השבטים ולהטות שכם אחד עם הצאן. אמר יעקב ליוסף,  הלא אחיך רועים בשכם לכוונה זו, לך נא וראה את השלום הגמור. ואת שלום הצאן אם יחדו ירעו וירבצו עם החיות הטורפות. ואז גם הוא יכין עצמו לזה. ויוסף השיב הנני, אני מוכן להתקרב לזה. ופגע בו איש זה גבריאל המלאך הממונה על הגלות קץ הימין (דניאל ט) וגילה לו שנסעו מן האחווה, ולא הגיע עדיין להשלום המיועד, שלא ידעו שיוסף הבטיח ליעקב שהוא מוכן לקבל דעתם. והם בטרם יקרב אליהם לקבל דעתם, התנכלו להמיתו שלא יעכב עליהם הגאולה. והתחילו להראות לו פנים של זעף לומר בעל החלומות הלזה בא. ומזה הכיר יוסף שלא הגיעה עדיין השעה, ולכן ציווה ראובן להשליכו לבור שבו נחשים ועקרבים. כי לדעתם הגיע העת שישתעשע היונק על חור פתן וישבות חיה רעה מן הארץ. ואם ינצל יוסף, אז יודה על האמת, וישוב לדעת אביו להישאר בארץ ישראל. וזהו "להשיבו אל אביו". אבל נורא עלילות, הבורא יתברך, סיבב כרצונו. וישלחהו מאותו עצה עמוקה של הצדיק הקבור בחברון, שיתגלה על ידו שישראל ניצולים בדרך נס וההנהגה שעל ידה יתנהגו בעולם הזה לא תהיה הנהגה טבעית רק ניסית. וישראל למעלה מן המזל והטבע. ואין ראיה מזה שינצל מהנחשים והעקרבים.

וזהו מאמר המדרש המוצג בראש דברנו, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן. כי הדודאים שהתחיל ראובן לגלות על ידם ההנהגה הניסית בנותנו אותם לאמו ולא לרחל. נתנו ריח גם בהשלכתו את יוסף לבור של נחשים. ואף שהיה יכול להצילו בדרך הטבע על ידי האחים, אבל לא היה בזה בירור ההנהגה הניסית של ד' יתברך בעולמו, רק ההלכה בעניין מחלקותם הרמה הנ"ל.

ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה, שמצוותה להניח על פתח הבית מבחוץ, שאף דהוא זכר על נס המנורה שהיתה לפנים בהיכל, אף על פי כן תקנו להניחם מבחוץ. והעניין בזה כי היוונים החשיכו עיניהם של ישראל ואמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, שיכפרו בהנהגה ניסית אשר חלק ד' עמו והוא בדד ינחנו למעלה מהנהגה הטבעית המסודרת לעולם הזה. ורצונם היה שגם ישראל יפול תחת מערכת המזלות. ומפני זה טמאו כל השמנים שבהיכל, שלא ידליקו את המנורה בת שבעה נרות. שהם מול פני שבעת כוכבי לכת המשפיעים במערכות, להרות כי ישראל מושפעים בשבעת קני המנורה על פי התורה למעלה מהמזל והזמן. וזהו שאמר להעלות אתכם בפני האומות. והיונים רצו להשכיחם תורתו ולהעבירם ממצוותיו, והכל לכוונה זו. וכשראו שד' יתברך לא עזבם ליפול תחת מערכת עולם הזה, והמנורה דלקה בנס, הכירו כי נרם לא יכבה לעולם, וההנהגה הניסית לעולם תקום בישראל. ולכן התקינו שיפורסם זאת לרשות הרבים, לבין אומות העולם המושפעים בעולם הזה מטבעיות המסודר לרבים. אבל ישראל המה תמיד כרשות היחיד העולה עד לרקיע, ונרם בוקעת מפתחיהם גם לרשות הרבים, ומושגחים מאתו יתברך בהנהגת ניסית ולא יעזבום ולעולם נשמרו, עד בא עת תיקון הגדול להפנות אליו כל רשעי ארץ ויקבלו כולם את עול מלכות עליהם במהרה בימינו, אמן.

 יצחק זעליג מקאצק אבד"ק סאקלוב

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, אלול תרפ"ד, דרוש ו)

והנה אמרו חז"ל על הכתוב וישב יעקב, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. וצריך בירור למה נקרא הרוגז על שם יוסף, הלא יוסף הלך לראות את שלום אחיו, ואדרבה הם הרגיזהו ולא יכלו דברו לשלום, והוא אמר להם גם לבסוף אל תרגזו. ומהו העניין שרצה יעקב לישב בשלוה.

ומקודם נבאר עניין הגירות שנגזר על זרע אברהם, גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' ארבע מאות שנה, וראינו כי הזמן נחשב מלידת יצחק אף שמעולם לא יצא יצחק לחו"ל. והענין כי בעת שבאה זמן שיצא מאברהם העם הנבחר, שעמהם ינהג הקב"ה עולמו והם יהיו חבל נחלתו, כתיב, ויוצא אותו החוצה וגו' וספור הכוכבים וגו' כה יהיה זרעך, ועל זה כתיב והאמין בד' ויחשבה לו צדקה. ואחרי זה הבטיחו שיתן לזרעו ארץ זבת חלב ודבש, ועל הבטחה זו אמר אברהם במה אדע, ושאל אות מאת ד' וגם זה צריך מובן.

והביאור בזה, הנה ידוע שהעולם מתנהג על פי מזלות וכוכבי לכת, גרמי השמים, ואין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, ואין שום בריאה בעולם שאין שורשו בשמים, וטבעו מתנהג על פי מזלו השופע עליו מלמעלה, כידוע. אבל ישראל המה למעלה מן המזל, רק ה' בדד ינחנו, וגלותם וגאולתם הכל בהנהגה מיוחדת מאת ד' יתברך, לא על ידי מלאך ומזל, רק על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכן ארץ ישראל לא נמסרה תחת שום מערכת השמים, רק עיני ד' בה מראשית השנה עד אחריתה. וזה הראה ד' יתברך מתחלה לאברהם, שהוא שרשן של ישראל, הוציאו החוצה, ופירש רש"י שהגביה אותו למעלה מכל גרמי השמים. ויאמר הבט השמימה מלמעלה למטה וספור הכוכבים, שיראה איך כל דבר ודבר למינהו מושפע מכוכב שלו, ורק הוא לבדו אינו נמסר להם, והוא למעלה מהם. ואמר לו ד' יתברך כן יהיה זרעך, כל ישראל כולו יהיה כמוך למעלה מכל מזל וגרמי שמים. ועל זה כתיב והאמין בד' ויחשבה לו צדקה, מה שד' יתברך עושה עמו ועם זרעו לנהלם בכבודו ובעצמו יתברך לא על פי הנהגה טבעית וסדרי עולם הזה. ואחרי זה הבטיחו על הארץ הזאת, ארץ ישראל דווקא, לרשתה, כי גם ארץ ישראל מושגחת מד' יתברך לבדו, ואף שהיא ארץ זבת חלב ודבש מסודרה בסדר שטחי ככל העולם, אבל כל הנהגותיה היא הנהגה ניסית בכל דבר, כאמור כי לי הארץ, מיוחדת בכל מצוותיה המיוחדות לה, מתאימות להנהגתן של ישראל, וארץ צבי כתיב בה, כשישראל עליה מחזקת ארבע מאות פרסה וכשאין ישראל עליה גם שטחיות קרקעה נאבדה, וכן כל יבול אדמתה וברכת פירותיה הכל תלוי בקיום התורה ומצות, שהיא הנהגה ניסית כמו שכתב הרמב"ן (ריש פרשת וארא) כי לא תבוא על האדם טובה בשכר מצווה או רעה בעונש עברה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבע או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו, אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים, והם נסתרים, יחשב בהם להרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר האמת. עד כאן לשונו הקדוש. והיא הנהגה נסיית רק לישראל ובארץ הקדושה, מה שאין כן שאר חלקי העולם הזה וכל סדרי בראשית לא שנו תפקידם בשביל מעשי אנוש. ואמרו ז"ל (ברכות לה:) אפשר אדם חורש בשעת חדישה וגו' תורה מה תהא עליה. אלא ועמדו זרים ורעו צאנכם, ואפילו ר' ישמעאל שאומר הנהג בהם מנהג דרך ארץ, אמרו שם חסידים הראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתם ארעי, היתה מלאכתם מתברכת וזה וזה נתקיים בידם.

לכן בשעה שהבטיח ד' יתברך לאברהם אבינו עליו השלום על ירושת הארץ, שאל במה אדע כי יתנהג עמהם אפילו בעסקם בצרכי עולם הזה בהנהגה ניסית, ופן ירום לבם וישכחו וישובו ליפול תחת טבעיות העולם, כדכתיב ונושנתם בארץ, כי נתיירא אברהם אבינו עליו השלום פן כשיתיישבו בארץ נושבת ויעסקו בחרישה וזריעה בסדר המסודר לכל העולם, ישכחו כי הארץ הזאת לד' לבדו היא. ושאל אות כי כל  אשרם והצלחתם יהיה על פי תורה, למעלה מן הטבע, ומי שירצה לעשות כרבי שמעון בר יוחאי, יתקיים בו ועמדו זרים ורעו צאנו ומלאכתו תתברך. ועל זה באה התשובה מד' יתברך ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, פירוש, שגם ישיבתם בארצם יהיה בארץ לא להם, כי לא יקרא הארץ להם רק לשמו יתברך. וגם בעת ישיבתם בארצם יחשבו בעיני עצמם כגרים בארץ לא להם, ולמדרגה זו יבואו שבתחלה יהיו בארץ אשר ממש לא להם, ויהיו מסוגרים בגופם ונפשותם בידי זרים, כאומרם ז"ל שמעולם לא היה יכול עבד לברוח ממצרים, ויוגאלו משם ביד חזקה למעלה מהזמן והטבע, ולא עוד אלא שאחר כך יצאו ברכוש גדול שלא ביגיעה ולא בעמל, רק ד' נתן חנם בעיני המצרים וישאילום בעל כרחם, וזה אות כי כל ההנהגה אתם תהיה ניסית ויעמדו זרים ויעשירום אפילו שלא לרצונם.

וזהו ביאור אמרם ז"ל (ברכות ט:) דבר נא וגו' וישאלו כו' כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וגו' קיים בהם, ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. כי היה קשה להם, אם צידה לדרך וחיי הנפש לא הכינו להם, למה ציווה להם לעשות עושר. וביותר קשה שמלות למה להם, מאחר ששמלתם לא בלתה מעליהם כל ארבעים שנה. אבל הכל מפני אותו צדיק ששאל אות על ישיבת זרעו בארץ ישראל בהנהגה ניסית, ולכן גם אם יצאו ממצרים לפני הזמן בהנהגה ניסית, לא יתברר עוד  מזה שלא יפנו לבם אחרי זה בבואם לארץ להבלי עולם הזה ולא ירום לבם ויגרמו שיפלו תחת מערכת השמים. לכן ציווה ד' יתברך למשה בקשה ממך כו', בבקשה מכם שאלו ממצרים, להורות כי אפילו כסף וזהב ושטרות שנפשו של אדם מחמדתם, ההכרח לבקש אותם בבקשה מאת ד' לקחת, ואלולי זאת לא היו נוטלים, וד' יתברך נתן חנם בעיני מצרים וישאילום בעל כורחם, והמצרים בעצמם באו ונתנו להם ויבואו זרים ויעשירום. ומפני זה נקראה ביזת מצרים, שביזו חמדת עולם הזה  ובא להם שלא ביגיעה ועמל, ויהיה לאות כי יתנהגו בהנהגה ניסית וכשימאסו בחמדת עולם הזה, יקויים בהם ועמדו זרים ורעו צאנם.

ומעתה מובן איך נחשב ישיבת יצחק בארץ הכנעני לנידות. כי הגם שהכנעני אז בארץ, הם הז' עממין, שהם הקוצים הסובבים את השושנה העליונה, והיה בארץ מושפלת אז תחת הסתר הטבע, אף על פי כן יצחק, שהיה עולה תמימה היה מעלה הכל לד' יתברך, וחסן ברכה באשר זרע בהנהגה ניסית מיוחדת בעדו, וישב יצחק בארץ לא לו, ומדידתו הותחל ההבטחה, שנאמרה לאברהם במאמר ויוצא אותו החוצה, כן יהיה זרעך, להתקיים, והארץ היתה לא לו.

לכן גם יעקב בשובו מבית לבן ביקש גם הוא לקיים הגירות בארץ כיצחק אביו, ולשבת שם עד תשלום הארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו בניו מזוככים לגאולה שלימה, כי ידוע שכל הגלויות הם להשלים הקץ שנה שחסרו במצרים, ומפני זה גאולה העתידה נקראת קץ, כדאיתא בתיקוני זהר. וכשהיה יעקב משלים הגירות של ארבע מאות שנה בארץ ישראל והיו בניו משתלמין בכל השלימות היו זוכים לגאולה העתידה ולתיקון הגמור והיה מתקיים ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה.  מה שאין כן עתה עדיין הרע נאחז בהטוב, וראשיה דעשו בעיטפיה דיצחק, כידוע. וזהו כוונתם ברבה שם.

תנא כינוסו וכינוס בניו הצילם מיד עשו, ואת כולם ישא רוח יקח הבל, זה עשו ואלופיו. עיין שם. כוונתם ליישב מה שביקש יעקב לישב בארץ ישראל להשלים הגירות, ואמרו כי אף שיעקב התאבק עם שרו של עשו ויוכל לו, ובא שלם מעשו ומלבן ומשכם, אף על פי כן ראה שעדיין לא העביר גילולים מן הארץ לתקן עולם בתיקון הגמור, והצלתו מעשו היתה רק בכינוס כחותיו וכחות בניו נגדו, וזאת הצילם רק בדרך הצלה מיד עשו שלא יוכל לו, אבל לנצחו להעבירו מן העולם להוציא בלע הקודש ממנו, וכל הרשעה כעשן תבלה, וכולם, עשו ואלופיו, ישא הרוח ויקח הבל, עדיין לא בא הזמן, על כן רצה עתה לישב בארץ מגורי אביו לתקן כל זאת. וזה שסיימו שם במדרש, אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג, פירוש שהיה יעקב מתיירא אם יתקן זאת על ידי סבל גלות וטרדות בארצות אחרות עד שיוציא בלעו מפיו, פן לא יוכלו חס וחלילה לעמוד בתוכחה כזו, ואז פן למסת נקיים ילעג, אבל בארץ ישראל ומכל שכן יחד עם אביו יצחק יאירו ויושלמו להיות נושעים תשועת עולמים.

וזה כוונת המדרש מגורי אביו, אברהם מגייר גרים, יעקב מגייר גרים, ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו, תני רבי יצחק בשם רבי הושעיא רבה בשם רבי יהודה בר סימון מן הדא דכתיב וישב יעקב בארץ מגורי, מאי  מגורי אביו, מגיורי אבי. ותמוה מה ענין גרים לכאן. אבל לדרכנו יובן היטב, כי ידוע שלא נתפזרו ישראל בגלויות, אלא כדי שיתווסף עליהם גרים (פסחים פז:), פירוש שיש ניצוצי קדושה שנפלו ונתפזרו בין הגויים וישראל צריכים להוציאם משם ולהוציא בלע הקודש מן הסיטרא אחרא, ואז יהיה תיקון הגמור, ואם כן לכאורה יוקשה איך רצה יעקב להשלים הארבע מאות שנה בארץ ישראל שיהיה תיקון השלם ומי יוציא כל האבודים האלה, הנמצאים בשאר הארצות, כי על תושבי ארץ הכנעני נאמר לא תחיה כל נשמה, כי אין דבר קדוש נמצא בתוכם, ולכן לא שמענו ביצחק שיגייר גרים בארצו, כי לא נמצא שם ניצוצי קדושא. (ואל תשיבני משכם שיצא משם על ידי ביאת דינה נשמת רבי חנינה בן תרדיון, כידוע, כי יש הרבה סוגים בהעלאת הניצוצין, יש שיוצאים על ידי ראיה לבד ויש על ידי ביאה, כעניין לקיחת יפת תואר שמקיים בה ושבית שביו, ויש שמושרש כל כך עד שצריך גירות, כידוע ליודעי חן. וגירות לא היתה בתושבי ארץ כנען. וזהו לא שמענו גירות ביצחק. והבן).

אבל ידוע כי גם בזה יש אופנים שונים, יש שצריך לרדת למקום שם נמצאת הקדושה להוציאה, ויש שדבר הנצרך להתעלות בא מעצמו להמעלה אותו, על כן ביצחק שאמר לו הקב"ה שכון בארץ הזאת, ולא הרשה לו לצאת לחו"ל, משמענו הכתוב כאן שבאמת גם הוא הוציא ניצוצי קדושה מארבע כנפות הארץ, רק שבאו אליו מעצמם. ומפגי זה לא שמענו, כי כבוד אלקים הסתר דבר, כידוע. ובאופן זה שעשה יצחק, ביקש גם יעקב לשבת בארצו ללקט האורות מקצווי ארץ. והבן.

וזה העניין שקפץ עליו רוגזו של יוסף, ומה שאמרו ז"ל על הכתוב ויבא יוסף דבתם רעה אל אביהם, שאוכלים אבר מן החי, ותולין עיניהם בבנות הארץ וקורין לבני השפחות עבדים, אשר לכאורה קשה מאוד, דגם אם נימא כפירוש המזרחי שהיו אוכלים מפרקסת שמותר לישראל, או שהיו בוראים בהמות על ידי ספר יצירה שאינו טעון שחיטה, על כל פנים מי דחקם לעשות זר מעשיהם נגד חוקי בני נח בפרהסיא ולעיני בני בלהה וזלפה ויוסף, והלא אסור לתלמיד חכם לעשות דבר התמוה לרבים. ולומר שעשו כן להורות הלכה שיצאו מדין בני נח אפילו לקולא, יוקשה על יוסף שהיה לו לשאול הלכה זו מאביו אם מותר או לא, ומדוע הביא דבתם רעה אל אביהם, שמא גם אביהם יסכים עמהם, ולפי דרכינו נאמר אחרי כי יעקב ביקש להשלים הגירות של ארבע מאות שנה בארץ ולהשיב השביה מעמק עכור, שיבואו אליו, כמו שעשה יצחק, גילה הסוד לבניו עמו, והמה רצו לסייע להוציא כוונת וחפץ אביהם לפועל, התחילו לתלות עיניהם בבנות הארץ, לראות איזה מרגליות טובה שיש עוד ביניהן להוציאן על ידי ראייתם והבטתם, כי תושבי הארץ לא היו צריכים גירות כמו שכתבנו לעיל. וכשראו שבני השפחות לא הגיעו למדרגה זו היו קוראים אותם עבדים, בידוע שיש צדיק שנקרא שר לפני המלך יש שנקרא עבד, כמו שאמר רבי יוחנן בן זכאי על  רבי חנינא בן דוסא (ברכות) וכן בכלל ישראל בגולה נאמר עליהם, כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו' כן עינינו אל ד' אלקינו עד שיחננו. ולעתיד נאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, כשר לפני המלך. ולכן קראו אותם בשם עבדים, לומר שמרגישים עצמם עדיין כעבדים לפני המלך.

והנה ידוע מה שכתב רש"י (בריש פרשת כי תצא.) ושבית שביו, במלחמת הרשות הכתוב מדבר, דבמלחמת מצווה לא שייך לומר ושבית שביו, דהרי כתיב לא תחיה כל נשמה. והקשו המפרשים הלא הרבה איסורים הותרו ביפת תואר (עיין מנחת חינוך מצווה תקל"ב). אבל העניין הוא שמצוות יפת תואר כבר ביאר באור החיים שהוא נשמות קדושות שנשארו בשביה מחטא אדם הראשון בין אומות העולם ומוכרחים לעלות משם בעת שישיב ד' שבות עמו, והמה ניכרים ונמצאים רק לאיש קדוש, שבכחו להעלותם מעמק עכור לפתח תקווה ולהשיב שבותם לד'. ודבר נשגב כזה אין הקב"ה מוסר אלא למי שכבר קיים כל המצוות שבתורה, וכל עבודתו היא לקדש עצמו במותר לו, לעשות מכל דבר רשות מצוה. וכמו שיש בכל התורה איסור, מצוה, ורשות, כדאיתא בחובת הלבבות, והלוחם ביצרו לקיים מצות ד' או לפרוש מאיסורים, נקרא לוחם מלחמת מצווה, שכן מצווה ועומד. אבל הלוחם ביצרו לקדש כל דבר לרצונו ית' ולמצוא בדבר הרשות לעשות רצון העליון יתברך, נקרא לוחם מלחמת הרשות העולה על הכל. וכן ממש במלחמות וכיבוש ישראל בארצות מושבותיהם, מתחלה נכנסו לקדש את ארץ ישראל כמצווה עליהם ולהברית השבעה עממים המעיקים לשכינתו כביכול, ואחר כך כשרוצים להרחיב שכינת הקדושה ולתקן כל העולם במלכות שמים, אז נמצאים להם כל הניצוצי קדושה להשיבן אל מקור קדושתן. ולמי נראה ניצוץ כזה, למי שכבר נזדכך בקיום כל מצות ד', ועבודתו היא רק לעשות ולהעלות כל דבר רשות לשורש קדושתו. וזה נתקיים בדד המלך עליו השלום שהרג יצרו ולבו חלל בקרבו בלי נטויה של רע, מה שאין כן מי שיש בו עוד שמץ רע, אין בכחו לעמוד על תשוקת וחמדת לבו לדעת שכוונתו לשם שמים לבד, בלי שום פניה, ואין בכחו להעלות שביה כזו לקדושתה ולשרשה. וזהו העניין שאמרו ז"ל כל מה דאסיר לן רחמנא שרי לן כותיה, להורות אף שכל הדברים שאסרה תורה המה וטעמיהם אסורים וטעם כעיקר דאורייתא, אבל רק בצביונם ותוארם שאמרה תורה, אבל טעם כזה ממש בדמות וצביון אחר מותר. והענין הוא, שכל נברא בעולם נשתלשל מלמעלה בשרשו ממקום קדושה עד למטה בבריאה פשוטה, ועומד להתעלות על ידי ישראל. ואותן הבריאות שאין עומדות להתעלות אסורות לישראל, ועוד מטמאות את אוכליהן כאמור ונטמתם בם. ולכן הקדושים אשר בארץ אכלו גם חולין על טהרת הקודש להעלות לריח ניחוח לד', כמו קדשים הכלילים לאישים ומתעלים באש שלמעלה, כידוע. ועל ידי שמעלים בההיתר לריח ניחוח לד' אותו הטעם שיש דוגמתו באיסור, בכחם להפנות גם הרע אל הקדושה מתחלה באתכפיא ואחר כך באתהפכא חשוכא לנהורא, כידוע, עד שלעתיד רוח הטומאה יעבור מן הארץ והכל ישוב לטהרתו האמתי, כאמרם ז"ל לא ניתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות. תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה, וכל מי שאינו אוכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה ואוכל לעולם הבא (מדרש רבה פרשת שמיני). ואין כאן מקום להאריך.

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, אלול תרפ"ד, דרוש ו, מאת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד)