בשו"ת כתב סופר אורח חיים סימן קל"ט בשאלה מי ששולח לעני מאכל ומשתה שיוצא בו ידי משלוח מנות אם יוכל לצאת בזה תרתי כשמתכוון גם למתנות לאביונים, היינו בצירוף שנותן עוד מתנה לעני אחר, או לימא דבעי לשלוח דוקא משלוח מנות בפני עצמו ושני מתנות לשני אביונים בפני עצמם.

וטורי אבן מגילה ז' ע"ב נראה לו דלא יצא, ולא כתב ראיה לדבר. ובכתב סופר הנ"ל אתי עלה מתרי טעמי:

• דאין עושין מצות חבילות, כדאיתא בפסחים ק"ב ע"ב.
• מטעם שכתב במגן אברהם בשם מהרי"ל דאינו יוצא מתנות לאביונים במעות מעשר משום דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, והוא הדין כאן. עיין שם באורך.

ובספר תקון משה על פורים הקשה על זה, וזה לשונו: "ולא ידעתי איך יפרנס משנה ערוכה חגיגה ז' ע"ב דכהנים יוצאים ידי שלמי שמחה בחטאות ואשמות וחזה ושוק, עיין שם, ואמאי הא אין עושין מצות חבילות. ועל כורחך צריך לומר דבכהאי גוונא דאינו מוסיף שום דיבור או מעשה בשביל מצוה האחרת, רק במעשה אחת נעשים שתי מצות ממילא, לא שייך 'אין עושין מצות חבילות' וכו'. וסיים, ומכל מקום טעם שני, משום דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, נכון הוא.

עוד הקשה בספר תקון משה הנ"ל: צריך עיון אי יוצא במשלוח מנות ומתנות לאביונים כשנותן לקטן. והנה במתנות לאביונים ודאי יוצא בנותן לקטן, אבל במשלוח מנוח דעיקרו משום הסעודה יש לומר דבעי דוקא גברא דבר חיובא בסעודה הוי ולא קטן. ואפילו הגיע לחינוך מכל מקום הוי תרתי דרבנן, כמבואר בברכות דף מ"ח לענין להוציא אחרים ידי חובתן, דתרתי דרבנן לא מצי מפיק חד דרבנן, הא מסברא ואי בעית אימא קרא דכתיב 'ומשלוח מנות איש לרעהו' כמותו, דומיא ד'איש', למעוטי קטן. וסיים וצריך עיון.

עוד כתב שם: יש מפקפקים מנא לן לשלוח מנות על ידי קטנים, הא אין שליחות לקטן, וטעות הוא וכו' יעויין שם.

ולולא דברי כתב סופר הנ"ל היה אפשר לומר לפי מה שכתבתי בספרי חמודי אפרים על התורה פרשת  תצוה על מה שכתב בכתב סופר שם למה שהתוספות מדייקו מלשון מתניתין מגילה 'אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים', משמע דמשתה ושמחה שוין. וצריך עיון בשלוח מנות מה דינו דגם כן לא אמור במתניתין. ומסיק למי שמחמיר להרבות בשמחה, יתנהג גם כן לשלוח מנות. ואני הוכחתי שם להיפוך, דבאדר ראשון דלא תקנו מתנות לאביונים, לא שייך משלוח מנות כלל [שוב מצאתי בתוספות יו"ט, שכתב להדיא כדברי במשנה ד' מגילה דבור המתחיל ומתנות לאביונים וכו' והוא הדין משלוח מנות דלתנייהו אלא בשני] עיין שם. והוא על פי דברי אפריון לפרשת זכור עמד על המקרא ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים:

• עיקר התקנת של משלוח מנות למה זה?
• ראוי להבין כיון שבוודאי מצות מתנות לאביונים גדולה ממצות משלוח מנות איש לרעהו, וכמו שכתב הרמב"ם מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים וכו'. ואם כן היה ראוי להקדים בקרא את העיקר, והווא ליה למימר 'ומשלוח מתנות לאביונים ומנות איש לרעהו'.

ותירץ, כי מאחר שהרגישו כי כל הצלתם לא היתה אלא בזכות הצדקה, ולכן ראו לתקן אשר ביום זה ירבו בצדקה באופן היותר טוב ומעולה שלא יתבייש העני, כמו שמצינו במשנה תענית לא היו ימים טובים לישראל וכו' שלא יבייש את מי שאין לו. ויש לומר על דרך זה תיקנו גם הצדקה בפורים לשלוח מנות גם איש לרעהו שלא יתבייש האביון. ולכן הקדימו גם כן בקרא וכו'. ודברי פי חכם חן.

ואתא לפי דבריו באדר ראשון דלא תקנו מתנות לאביונים, לא שייך משלוח מנות כלל, דמשלוח מנות אינו מהעיקר המצוה רק אודות מתנות לאביונים. יעויין שם.

ולפי זה ממילא יוצאים ידי משלוח מנות ומתנות לאביונים כאחת. גן כן דלא שייך כאן אין עושין מצות חבילות וגם לא שייך טעמא דדבר שבחובת אינה באה אלא מן החולין כמובן. וממילא נשמע דיוצא גם כן במשלוח מנות כשנותן לקטן וגם אין לפקפק משלוח מנות על ידי קטן כי לפי דברי ספר אפריון הנ"ל יפלו כל הספיקות. ודו"ק והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(אשל חיים, חלק ב, פרשת תצוה. וכן הובא בוילקט יוסף, תרע"ג, סימן קכו)

---

הרב חיים אפרים ב"ר אברהם בליטי, דומ"ץ בטארנאליא (Tornal'a היא Safarikovo, בעבר הונגריה, כיום סלובקיה).

בילדותו נפטר אביו ואמו, הצדקת מרת מאטל ז"ל, עמלה רבות לגדלו לתורה ולתעודה בישיבות. למד אצל תלמיד הרב שמואל גינז אב"ד אבראהאם, ולפי "אהלי שם" היה תלמידם של הרב נפתלי שוורץ אב"ד מאד, בעל "בית נפתלי", ושל הרב שמחה בונים סופר רבה של פרסבורג, בעל "שבט סופר".

בהיותו כבן שבע עשרה נחלש עד שהיה חולה מסוכן, ואז הוסיפו לו את השם "חיים". סבל הרבה "ומי כמוני לספר מתלאות, הולכות ובאות, וכל הרפתקאות, דעדו עלי היו כלנה, שנה אחר שנה… רבים רודפי וצרי, לא שלוותי ולא נחתי מנעורי".

לאחר נישואיו עם מרת גיטל אכל על שולחן חותנו, אך תוך זמן קצר ירד חותנו מנכסיו. בנו נפטר בינקותו. התקשה למצוא משרה רבנית, בשל אנשים בלתי ראויים שמונו לתפקידם בשל קשרים משפחתיים. בסביבות שנת תרנ"ח (1897/8) מונה לרב ודיין בקהילת טארנאליא, שם לימד תורה מידי יום בבית המדרש. בהמשך סבל ממחלות ואושפז מספר פעמים בבית החולים. "שלש פעמים לבית החולים נהלוני, על שולחן הניתוחים כבלוני, נתחו את בשרי ופצעוני". תוך כדי תיאור תלאותיו בהקדמות ספריו, המחבר בוטח בה', מצדיק עליו את הדינים ומודה לה' על שהחיה אותו.

בשנת תרפ"ה (1925) פרסם את שני חלקי ספרו "חמודי אפרים" ובשנת תרצ"ה (1935) פרסם את שני חלקי ספרו "אשל חיים" – חלק ראשון של כל אחד מהספרים הללו הוא דברי אגדה לעתים ולמועדים, דרשות והספדים בביאור מקראי קדש על רוב סדרי התורה עם מאמרי חז"ל. ובחלק השני מובאים דיונים על מספר סוגיות בש"ס. בסיום כל אחד מכרכי ספריו הוסיף שו"ת בשם "חיים שאל".

בהסכמה ל"חמודי אפרים" כותב עליו הרב קאפל רייך זצל אב"ד פאסט: הן כל יקר ראתה עיני ספר נאה ונחמד בשם "חמודי אפרים" יכונה, אשר חיבר הרב הגאון המופלג המפורסם לשם ולתהלה סיני ועוקר הרים כש"ת מו"ה חיים אפרים באלאיטי נ"י דומ"ץ דק"ק טארנאלא יע"א וחיבור הלזה מתחלק לשני חלקים, האחד תוכו חידושים על סוגיות הש"ס ובשני מילי דאגדתא, דרשות לשבתות ומועדים. וכפי מסת הזמן שמתי עיוני באיזהו מקומן ומצאתי וראיתי בחידושי הסוגיות חריפות ובקיאות עד להפליא – ובאגדה דברים יקרים מלאים חכמה ומוסר השכל מעוררים לאהבת התורה ויראת שמים. והרב המחבר נ"י בענוותנותו בקש ממני הסכמה להוציא חיבורו לאור –  ולפי דעתי זה אך למותר, כי המפורסם אין צריך ראיה כי נודע ומפורסם בשערים שידיו רב לו בחריפות ובקיאות. ואוהבי תורה יקנו הספר, נחת ינחתו בו כי ימצאו בו דברים המשמחים אלקים ואנשים וגם דעת זקנים נוחה הימנו.

הסכמות נלהבות נוספות, המפרטות את מעלת המחבר ותורתו נכתבו על ידי הרב ישעיה זילברשטיין זצ"ל מחבר ספר "מעשי למלך" ועל ידי הרב מרדכי וינקלר זצ"ל מחבר "שו"ת לבושי מרדכי" (וראה שם בסימן ע' תשובתו לרב בליטי).

הרב חיים אפרים בליטי פרסם מאמרים רבים בכתבי עת ובהם, נטעי בחורים, תל תלפיות, הנשר, ילקוט המליצות, בית ועד לחכמים (תרפ"ח סימן כ"א) וכן ב"וילקט יוסף". כמו כן ניתן למצוא תשובות שנכתבו אליו בספרי השו"ת.

כן הובאו דבריו בספרים של מחברים אחרים ובהם הדרת קודש ועוד.

ילדיו:

בתו חיה שרה אשת הרב ישראל וועלץ דומ"צ בקהילת פעשט.

• בנם הרב משה הי"ד, בנותיהם רחל אשת הרב משה שמעון הלוי הופמן הי"ד בן הרב אברהם דוד אב"ד אדא, מרים, אסתר, מאטל חיה ורבקה.

בתו מרים אלמנת הרב שלמה ברוך עלנער ז"ל (נפטר ה' בתמוז תרפ"ז) התגוררה בקהילת שאלגוי טאריאן

• בניהם שמואל מאיר ויהודה (ליב).

בקובץ הנשר שיצא לאור בתש"ג (1943), העורך כותב שהרב חיים אפרים נמצא בין החיים. הרב חיים אפרים נספה במהלך השואה. שמו הובא לזכרון בספרים "הגדה של פסח אמרי חמודות", "דברי ישראל חלק ג", כמי שנהרג על קידוש ה'. נינתו מילאה עליו דף עד ביד ושם. שמו מופיע ברשימת יהודי טורנלה שנהרגו בשנת 1944. ובעל נכדתו מסר שנרצח ב-1944 באושוויץ. ב"אמרי חמודות" (ירושלים, תשנ"ב) כתב שהרב נהרג באושוויץ בכ"ד סיון תש"ד.

הערה: הערך על הרב חיים אפרים ב"אהלי שם" נראה רצוף אי דיוקים:

• שנת הלידה המופיעה ב"אהלי שם" הוא תרל"ז (1877) לא מסתדרת עם הנתונים המובאים ב"דברי ישראל" (שם ניתן לחשב שבתו נולדה בשנת 1888). גם בדף עד שכתב בעל נכדתו מובא שנספה בשנת 1944 בהיותו מעל 80, כלומר שנולד לפני 1864.
• את השנה המשוערת בה החל לשמש כרב בטארנאליא חישבתי ממה שכתב הרב בהקדמת ספריו, וכן מופיע בספר "חכמי הונגריה". אך ב"אהלי שם" כתב שהתקבל שם לאב"ד בשנת תרנ"א. ב"אהלי שם"
• גם כתב שמחותניו של הרב בליטי הם: הרב מאיר טענענביים אבד"ק פיטנאק, והרב חיים פריעד אבד"ק סעגפעטער, אך ממה שמופיע בהקדמת "אשל חיים" זה נראה אחרת.
• רשימת רבותיו של הרב חיים אפרים ב"אהלי שם" שונה ממה שמופיע ב"חכמי הונגריה".

מקורות: הקדמות ספרי הרב, אהלי שם, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה, דפי עד ביד ושם.

בספר מלאך רפאל בשם הבעל שם טוב, שעשרה רועים נפקדו על ישראל קודם התגלות מלכות מלך המשיח, הלא המה נביאים שופטים או זקנים מלכים כהנים תנאים אמוראים נשיאים גאונים רבנים והאחרונים הם הצדיקים. וישאל השטן מה זה מנהיגים הצדיקים, הלא כל ישראל מחויבים להיות צדיקים, כמו שנאמר "ועמך כלם צדיקים". וישיבו לו, שתהיינה כתות חסידים, וכל כת יהיה לה ראש ומנהיג אשר יקראו לו בשם "צדיק", והוא יורם דרכי החסידות ועבודת ה' יתברך. והבין השטן שלא טוב הדבר עבורו, ואמר שיחגור עצמו בכל כחו לחרחר ריב ומדון בין כתות החסידים שלא יתאחדו בשום אופן, שכל כת ידברו עתק על המנהיג של כת השניה ויבזו אותו תמיד, ויסברו שעושים מצוה רבה. עד כאן. והמשכיל יבין איך שיצרא דמחלוקת בוער מאוד וביותר בלב החסידים וזאת מעכב את הגאולה (ע"כ).

אמרו חז"ל, מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות.

הרב הקדוש רבי פנחס מקאריץ זי"ע אמר, במקום ששני יהודים מריבים זה עם זה ומזלזלים זה את זה נטמא זה המקום סביבם עד ב' מאה אמה ותיכף נתמלא זה השטח קליפות ושדים משחיתים ומזיקים, ומזיק לעומד שם. עד כאן לשונו הקדוש.

בא וראה כמה קשה מחלוקת, כל העוזר במחלוקת הקב"ה מאביד זכרו (מדרש רבה במדבר פרשה יח).

אמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר משום לא יהיה כקרח וכעדתו (מדרש רבה ).

מחלוקת, לאותיותיה נדרשת: מ' מכה, ח' חרם, ל' לקוי,  ק' קללה, ת' תועבה (ילקוט).

בית שיש בו מחלוקת, סופו לחרב. אבא שאול אומר, מחלוקת בית דין, חורבן עולם (מסכת דרך ארץ פרק ט).

אתם נצבים היום, מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם. אימתי, בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת. בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואלו נוטל אדם אחת אחת אפילו תינוק יכול לשברם. וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כלם אגודה אחת (מדרש תנחומא נצבים).

בעונש דור הפלגה, וכי איזה קשה של דור המבול או של דור הפלגה. אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו. ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, ודור הפלגה היה שלום ביניהם, שנאמר "שפה אחת ודברים אחדים", למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום (רש"י נח).

בשנאת חנם כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך", והוא שורש כל הרעות. ראה מה גרמה שנאת יוסף לאחיו. ועל שנאת חנם אנו בגלות הארוך הזה מכל הגליות שהיו בסבת עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים בבית ראשון. וכשם ש"ואהבת לרעך כמוך" כולל קיום כל התורה, כך השנאה להיפך לעבור על כל התורה (ד"כ).

במדרש "האספו ואגידה לכם", רבנן אמרי ציוה אותם הזקן על המחלוקת. אמר להון, תהון כלכון באסיפה אחת וכו', נעשו בני אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה. עד כאן לשונו.

פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום. שהקב"ה יקרא לישראל פעם בשם אב, ופעם בשם שר. והדבר הגורם לישראל שיקרא יתברך להם אב או שר הוא השלום, שאם יש שלום ביניהם, אז יקראו לו "בנים", ואם חס וחלילה יש מחלוקת ביניהם, נקראים לו "עבדים" והוא להם לשר (מהגה"ק רא"ד מבוטשאטש).

מחלוקת נקראת "מצה", מפני שכל מחרחר ריב  נדמה לו שעושה בזה מצוה, אבל באמת היא עבירה. ולכך אות וא"ו, שהיא אות משם הויה, חסירה, שמחלוקת היא מסטרא אחרא (ישמח משה).

(הדעה והדבור, יהי שלום בחילך)

—

הדיין ומורה הההוראה במיהלוביץ (נאג'-מיחאלי, מיכאלובצה. אז הונגריה. כיום סלובקיה) הרב עזריאל יחיאל רובין  (מחבר הספרים עצי יער, שדה יער, שדה העיר ובית יער), הוא אביהם של הרבנים שמואל הי"ד, גדליה הי"ד ויהושע ז"ל.

הרב שמואל נולד בסביבות שנת תר"ס (1900),היה חתן של הרב משה גרינברגר ז"ל, ותלמיד מובהק של ר' צבי הירש דיק ז"ל ושל הרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד טירנאו ונייטרא. בין שתי מלחמות העולם שימש כמגיד בקהילת מיכאלובצה והסביבה, ובדרשותיו הטיף לגדור את פרצות הדור ומכשלותיו. לשם כך אף הדפיס את ספריו: אשרי המחכה (תרפ"ח), הדעה והדבור (תרפ"ח), חומת הדת (תרפ"ט), זוהר דעת (תר"צ),קיצור ספר אבן בוחן (תרצ"א),  קומי אורי (תרצ"א), לקוטי שמואל (תרצ"ב), מעשי נסים (תרצ"ב), תרי"ג מצות (תרצ"ד), עמודי עולם (תרצ"ה), ספר המצות – ביידיש (תרצ"ה), תשועת עולמים – ביידיש (תרצ" , תשמ"ד, תשמ"ח), צלותא דאברהם (תרצ"ו), שערי שלום וברכה (ת"ש), שערי ישועה (ת"ש) ותקנת השבים (ת"ש). את חידושי האגדה מעזבונו של אחיו הרב החסיד והפרוש ר' יהושע ז"ל, שנפטר בדמי ימיו ללא צאצאים ביום י"ח טבת תרצ"ד, הדפיס הרב שמואל בשנת ת"ש בספר דברי יהושיע.

ידיד נעוריו, הרב ישראל יעקב דוידוביץ', כותב עליו: "צדיק תמים ופרוש מן העולם הזה. תמיד הלך כשעיניו כבושות בקרקע ולא יצא מתוך ד' אמות שלו. בעל מוסר, ורבים השיב מעוון. הוציא לאור סידור תפילה וכמה קונטרסים בתורת המוסר. לא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה". (ספר זכרון לקהילת מיכאלובצה, תצלום 41).

בפתיחת ספרו "הדעה והדבור" כתב מקצת מתולדותיו:

חסדי ד' אזכיר תהלות ד' על כל החסד והטובה אשר מעודי גמלני, ושם חלקי בין יושבי בית המדרש ומעלות בגורל יושבי קרנות הצילני, כי בן אחד עשר שנים הייתי בעת הלקח ממני אאמו"ר זצ"ל ונשארתי בלי מנהל ומורה דרך ישר, ולבי עלי דוי מאין יבא עזרי והחכמה מאין תמצא. וסמוך לאותה הפרק נפרצה מלחמות העולם והלכתי זמן רב עבר ובטל ונחבאתי לברוח מחברי שלמדו אתי תורה שלא ישאלוני באיזה לימוד אני עוסק. ואל ד' בצרת לי קראתי ויענני, והצלחני במסחרי בשבועות אחדים, וקיימתי מאמר רבי נהוראי הוי גולה למקום תורה. ושם ראיתי שפל ערכי בתורה נגד חברי וגילי שאבותם עמדו בעזרם. וגם שם לא שקטתי ויסר יסרני ד' זמן זמנם טובא ונפשי ערגה וחמדה לישועה מצרה הכפולה צרות הנפש והגוף צרורה. וקבלתי עלי אם יושיעני ה' ואזכה לקצת ידיעה בתורה כחברי וגילי ורפואת הגוף ישלח ד' לי ממרום אעבדהו ביראה ואהבה. ועתה שקרבני ה' יתברך לעבודתו ללמוד עם בחורים וברפואת הגוף יעטנו, אודה לד' בכל לבבי ובתוך רבים אהללנו, בד' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו. אבל נדרי לא קיימתי. ונפשי יודעת אשמותי ואולתי. ורעה תחת טובות וחסדים גמלתי, ומה אשיב לד' על כל תגמילוהו אמרתי, ובמה אקדם ואכף לאלהי מרום.

בזמן מלחמת העולם השניה נכלא הרב במחנה הריכוז והעבודה סרד. הרב נרצח באושוויץ בסביבות א' סוכות תש"ה. כן נרצחו רעייתו ושני ילדיהם, ואחיו הרב גדליה עם רעייתו וילדם. הי"ד.

תלמידו הרב הקדוש רבי יחיאל מיכל מיכלוביטש, הידוע כ"רבי מיכל'ע" מזלאטשוב-נתניה זצ"ל, הלך בדרכי המוסר של רבו, והוציא שוב לאור בשנת תשמ"ו חלק מספרי רבו.

 

והפלתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ.

ולכאורה הלא להלן נאמר כבר ושמתי פדת בין עמי ובין עמיך, ונכלל בזה כל הפסוק הזה, אם כן מה מרמז לנו התורה הקדושה בכתבה ענין זה עוד הפעם. וגם כל התורה הוא נצחיות אם כן באיזה אופן נוהג פסוק הנ"ל בכל זמן ואדם. וגם תיבת ביום ההוא וגם תיבת אשר עמי עומד עליה נראה קצת כמיותר, ובוודאי כל אות ותיבה הוא מוכרח שאין יתרת בתורה הקדושה, על כן צריכים להבין מה מרמז לנו תורה הקדושה בכל אותן תיבות, ואין מן הצורך לדקדק עוד.

ונראה לפרש בסיעתא דשמיא, כי ידוע מאמר חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו חייב או בדור שכולו זכאי. ולכאורה האיך יוכל להיות חס וחלילה כולו חייב, כי לא אלמן ישראל הוא. ועוד אם חס וחלילה תהיה כולו חייב באיזה זכות תהיה הגאולה הלא נאמר בשובה ונחת תושעון, וכמבואר בש"ס סנהדרין דף צ"ו שרק בתשובת יגאלו, ופירוש שאז יהיה עולם הבירור, מי שהוא מאמין באמת בתורה הקדושה ובד' יתברך יהיה בכל לבו ונפשו דבק בתורה הקדושה ובמצוות ד' ומי שהוא פלגס ואין תוכו כברו יתגלה גם כן קלונו ברבים. ומאז פירשתי בגמרא ברכות דף ה' ע"ב במימרא שם, תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום וכו' אלא סמוך למטתי. וצריך בירור סמיכות שני מאמרים אלו זה לזה וגם הלשון מצטער צריך בירור רב.

ואמרתי על פי מה שפירשו בספרים הקדושים דברי הש"ס כל העולם ניזן בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חריבין מערב שבת לרב שבת, היינו שבשביל שחנינא בני מסתפק את עצמו בקב חריבין ולא רצה לקבל שכרו ולהנות בעולם הזה על כן נשאר זכותו לעולם, שבאם היה חנינא לוקח חלקו מפירות חלק עבודתו בעולם הזה לעצמו, אזי לא היה נשאר לעולם שום זכות, על כן ר' חנינא הבין בעצמו כי לעצמו אינו מזיק הדחקות ואין לו מזה פיזור הנפש וטרדות הדעת לבטלו מעבודתו ותורתו, על כן היה לו טוב יותר להניח ההרחבה לאותן אנשים שאם יחסר להם חס וחלילה איזה ענין או בריאות או בפרנסה או שאר צער רחמנא ליצלן שהם נרדפים חס וחלילה משונאי ישראלים אינם יכולים לעסוק בתורה ובמצוות ולהתפלל במוח כדת בדעת צלולה, על כן זכותו לאותן אנשים.

ונקדים עוד מה שהובא בתולדות בשם עוללות אפרים על הפסוק לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, דמבואר הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין, אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, על כן זירז לנו הכתוב לבלתי סור מן המצוה ימין, שלא יחשוב שפעולת המצווה יגרום לו אריכות ימים כו', ולא לשמאל, שיגרום לו עשירות וכבוד, רק יעשה לשם פעלן.

ומעתה יובן כוונת הגמרא הנ"ל, ידוע שהבנים מכונים בשם מטה, כדכתיב אצל יעקב אבינו זי"ע שהיתה מטתו שלימה, וזהו שאמר אבא בנימין, כל ימי הייתי מצטער, כר' חנינא בן דוסא הנ"ל שלקח הדחקות לעצמו כי היה בכחו הרב לסבול הכל שלא יטרוד אותו מעבדות ד', והניח זכות הרחבה שלו משכר פירות של מצוותיו לבניו, היינו שתהא תפלתו זכותו לפני מטתו, בעד הבנים שלא יחסר להם בגופניות בבריאות או בפרנסה שלא יטרוד אותם מעבדות ד' וגם שלא יזיק להם הרחבה והשפע, רק שתהא מטתו, היינו בניו בין צפון לדרום, שלא יחשבו בעבודתם ובתורתם לא צפון עשירות ולא דרום אריכות ימים ושנים טובים רק לשם ד' בין צפון לדרום לא צפון ולא דרום, כבחינת עוללת אפרים לבלתי סור מן המצות ימין ושמאל, וממילא יהיה להם הכל.

על כל פנים היוצא לנו מכל זה כי כל צדיק ואיש אמת כל מגמתו הוא רק על הבנים שיהיו עובדי ד' ומניח זכותו להם שבניקל יבא להם אף על פי שהוא מוכרח על זה לצמצם בצמצום גדול בפרנסתו במזונותיו אינו משגיח על זה ומצטער עצמו וסובל הכל כל ימיו רק שהבנים יעסקו בתורה ברחבה במנוחה בלי טירדה. ושמעתי בשם קדוש אחד מדבר למה הדבר דומה לחנות שיש לו תריסין שקורין אויסלאגע ומשם יכולין לידע מה שיש בחנות והאיך עומד החנות, כך הבנים הם אויסלאגע לאבותיהם, מי שאוהב ד' יתברך והתורה הקדושה עושה כל ההתפעלות במסירת נפש לשם ד' עם הבנים להניח אותן ללמוד מימי נעוריהם אצל מלמדים יראי ד' ולגדל אותם בדרכי החסידות, ואין חושב ואינו משגיח על עמלו ורכושו לפזר הכל רק לגדלם בתורה וביראה ובחסידות ואין לו חשבון הגופניות לעצמו שיהיה לו יניקה מהבנים או גופניות הבנים להניח אותם ללמוד בחכמת שלהם שיוכל לדרוש בלשון שלהם כדי שיקבל רבנות בנקל בעוונותינו הרבים קרדום לחפור בה…

היוצא לנו מכל זה מי שהוא באמת שפל ונמוך רוח ויודע שהוא גר בעולם הזה, הוא חושב תמיד רק לגדל בניו ובנותיו ובני בניו לתורה ועבודה לשם ד', ועל ידי הבנים יהיה לראיה על אבותיהם שאף הם מאמינים בני מאמינים באמת או שלבו בל עמו, כהנ"ל, שהבנים הם אויסלאגע מאבותיהם ובזה יהיה עולם הבירור מי שהוא ל-ד' או חס וחלילה להיפך, וזאת יהיה דור שכולו חייב או זכאי, על ידי הבנים יתגלה מי שהוא כולו חייב או כולו זכאי והחכמה בחוץ תרונה. וכאשר המליצו, חכם מה הוא, רצונו לומר, מה שהוא, אומר, נוכל להכיר על ידי אמירתו בעצמו ודרכו ומנהגו. וכמו כן ורשע מה הוא אומר, גם כן על דרך זה, להיפך חס וחלילה, הכל על ידי בנים, האיך הם מגדלים הבנים שלהם. וידוע שאני את דכא, שד' יתברך שוכן במקום שיש שפלות. וחס וחלילה להיפך אצל גאוה וגדלות.

וידוע שבעוונותינו הרבים כעת אין השם וכסא בשלימות, כי נתרחקו ו"ה מן י"ה וא' מכסא, וידוע מבחינת המהרש"א כי בחר ד', בציון א'ו'ה' למושב לו, אז יתוקן אותיות א'ו'ה' – א' לכס ויהיה כסא בשלימות, ו"ה לי"ה ויהיה השם בשלימות.

וזאת אפשר כוונת הפסוק הנ"ל, והפליתי, אברר בבירור גמור ביום ההו"א בעת שיהיה תיקון אותיות הוא, כמאמר חז"ל בדור שכולו זכאי או חייב, אזי אברר מי שהוא מכלל זכאי או חס וחלילה להיפך את ארץ הארציות ג'ש'ן', מי שהוא בבחינת גר שפל נמוך בעצמו ראשי תיבות גשן אשר כל הכח שלנו עומד על ג' אותיות הנ"ל ג'ש'ן' גר בעצמו בעולם הזה שפל רוח ונמכות רוח כי זה גורם לקיים כל המצוות ולגדל בניו ובני בניו על ברכי התורה לבלתי היות שם ערב כי יהיה על ידי גידול הבנים בירור גמור מי שהוא באמת לד' וחס וחלילה להיפך, למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ, שאין אני שוכן רק במי שמשפיל עצמו כעפר כמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום ואנכי עפר ואפר, ועל ידי אותן האנשים יהיה הגאולה במהרה דידן, והכל נכון בעזרת ד'.

דברי יוסף, פרשת וארא

—

הרב יוסף אריה לייב פיש הי"ד, נולד בסביבות שנת תרל"ה (1875) לאביו הרב צבי אלימלך ולאמו מרת מרים במאסיף, שבמרמרוש, רומניה. הוריו "היו יראים ושלימים ומסרו נפשם שסבלו צער ודחקות רחמנא ליצלן עד למאד וכל מגמתם היתה לגדל בניהם לתורה ועבודה, והיו מגזע קודש נכדים לגאונים וקדושים מעמידי עולם. יעמוד לנו זכותם בכל עת לטוב אמן" (מתוך ההקדמה לספר דברי יוסף). עוד משחר ילדותו שקד על תורתו, על אף יתמות ועוני. הוא היה מתלמידי הקדושת יום טוב מסיגעט זצ"ל, ולמד יחד עם בן רבו בעל עצי חיים זצ"ל. וכך כתב רבו:

הן בא אלי ידידי תלמידי ה"ה הרב החריף ובקי מו"ה יוסף אריה פיש מק"ק מ' לאפאש ודרש אותי לכתוב כתר הורמנא והוא ביודעי ומכירי היטב מאז שלמד בית מדרשי והוא חביב בעיני מאד כי תמיד הטה שכמו לסבול עול תורה ביגיעה רבה יומם ולילה ות"ל מצא כדי מדתו וגם אחד חתונתו השתעשעתי עמו בהרבה סוגיות ופוסקים וראיתי כי ידיו רב לו בש"ס ופוסקים ויוס"ף הוא איש מצליח בתורה ורבץ כאריה יודע לאמן ידו בפילפול וסברה ישרה קולע על השערה. אקוה להשי"ת כי יעלה מעלה מעלה, על כן ידי תיכון עמו להעיד כי מסתמא ידון ידון יורה יורה כהוגן וכשורה וכדי הוא לאותו איצטלא להושיבו על כסא ההוראה באחד מערי ישראל ומצווה להחזיקו ולחזק הני ברכי דרבנן כי יברכו עליו ברכת הנהנין. הלא כה דברי הכותב לכבוד התורה ולומדיה ובא על החתום היום יום ג' נשא את ראש כבני ישראל דהאי שתא תרנ"ז לפ"ק סיגעט חנני' יו"ט ליפא.

לאחר חתונתו עם מרת פיגא בת הרב יוזפא יואל קליין מלאפאש התקבל הרב יוסף אריה לרב ומו"צ בשאמשאן והסביבה. מחמת רוב דוחק הפרנסה, עומס העבודה ותלאות שונות ומשונות, הספיק לכתוב רק חלק קטן מחידושי התורה שהתכוון לכתוב.

הרב פרסם את ספרו "דברי יוסף" על התורה בשנת תש"ב.

הרב נספה בשואה בשנת תש"ד (1944), ככל הנראה באושוויץ.

(מקורות: הקדמת הספר דברי יוסף, דף עד ותיעוד ביד ושם).

 

… והנה ג' דברים צריכים להיות רשומים על כל לב איש יהודי ועל ידם יעמוד כסלע איתן בלב ימים, ולא תשוח נפשו הטהורה תחת חמדת העולם הזה גם בעת אשר ייטב לו, וכמו כן לא תבעתנו פגעי הזמן בעת אשר תרד עליו גלגל הצרות.

א) השגחה פרטית מאת הבורא, כי הטוב והרע שניהם מד' ואין השאול בית מנוס.

ב) אהבת אחים ורעים אשר עליה ציוותה התורה הקדושה "ואהבת לרעך כמוך" ובא בקבלה כי זה כלל גדול בתורה.

ג) גם בעת אשר אור ההצלחה תופיע עלינו כהילל בן שחר, לא נשכח כי ד' הנותן כח לעשות חיל, ולא יפתינו יצרנו לאמר כחינו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה. וגם בעת אשר ירד עלינו הגלגל לא נאבד בטחונו, ורק נקווה לד' כי תתחדש כנשר נעורינו ויבאו ימי טובה אשר על ידה יהיו נשכחים ימי הרעים.

… גם אחר מיתת יוסף ואחר שהתחילו צרות השעבוד, הגם כי טבע הגלות והצרות לעורר באיש רגשי אהבה ורחמנות, לרחם ולאהוב את אחיו, אולם לא כאלה היה חלק בני יעקב בעת ההוא, כאשר תורה הקדושה תספר לנו סיבת גלותם ועניים, "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עבדי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול, ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר".

ופירש הב"ל בתוספת באור משלי, כי בא הכתוב להודיענו שלימות משה כמה הבדל היה במעלות מידותיו ממה שהיה בישראל. כי הנה כשהגדיל משה והתחיל להיות לאיש ונצץ בו כח השכל והידיעה, הגם כי נתגדל בביתו של מלך ולא חסר לו מאומה, ולעומת זה היו בני ישראל שפלים ונבזים בימים ההם עד למטה, ודרך כי כל אחי ראש שנאוהו, אבל לא כן היה הרועה הנאמן מחוקקינו. כי "ויהי בימים ההם", אשר היו רעים מאוד לישראל, ולעומת זה היו טובים למשה, כי "ויגדל משה", עלה ונתגדל, עם כל זה "ויצא אל אחיו". רגשי האהבה לעמו אשר היו עצורים בעצמותיו עוררו אותו לקחת חלק ולהרגיש בצערם. ויצא אליהם באהבה ובאחווה, ולא כפר בהם, כדרך מי שיש לו קרוב עני שכופר בו, רק חשבם לאחיו לעזרם וללמוד מהם מדות טובות. האמנם במקום אשר חשב שימצא בהם שלימות המידות וגרם המעלות שיהיו מתקוממים בגודל לבב לעת הצורך הזה, אדרבה ראה בסכלותם. הסתכל והתבונן וחוקר בינו לבין עצמו על מה עשה ד' ככה לעם הזה בהיותו השלם שבכל העמים, כי הייתכן לבני מלכים כאלה, לעבוד עבודת עבד בחומר ובלבנים. ויען כי אין הקב"ה עושה אלא מידה כנגד מידה, שפט מזה שאין ספק שיש בהם איזה מידה רעה אשר על ידה באו עליהם הצרות האלו.

ועודנו מתבודד בזה ראה מקרה שממנו דן ההיפך ממה שחשב למצוא אצלם. כי ראה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" בעוול מפורסם, ואלו היו המצרי והעברי לבדם ואין רואה החריש משה מלהאשים אותם שלא נהפכו אל האויב, כי לא ידעו מאומה. אך לא היה הדבר כן, כי המצרי הכה את העברי, "מאחיו" בין אחיו במעמד כלום והיה מקום לקחת נקום מהמצרי ולבלעו חיים, כי איך יראו ברע אשר ימצא את אחיהם, על כן אמר הכתוב "ויפן כה וכה" סביבות העברים לראות אולי יקום אחד מהם להושיעו, אבל "וירא כי אין איש", אין איש מהם שם על לב, עד שקם הוא על המצרי והרגו. ואין ספק כי היה נבוך מאד איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר זרע אברהם ובפרט בעת אשר המה בגלות…

ועל כן כאשר ראה משה רבינו עליו השלום שלא נתעורר בהם רגש אהבה לעמוד לעזרת אחיו, היה נבוך בדעתו איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר, בעת צרה כזאת. אולם לאהבתו לעמו הבליג על יגונו ולא חרץ עליהם משפטו, כי חשב שהוא ממורך הלב מחמת כובד השעבוד, כי גם זה הוא מן התוכחה ורדף אתכם קול עלה נדף. ועל כן יוכל להיות כי לא עצרו כח לעשות שום תנועה עם שהכירו היותו בלי צדק ועוול גמור, כי חשבו באם יכו את המצרי ויצילו טרפו מידו אז יעלילו על כללות ישראל עלילות שקר, ויצמיח מזה רעה לכללות ישראל ואולי על ידי כך שמו יד לפה. כאשר שמעתי לפרש "ושקצונו כטמאת הנדה", דהנה באם נחפש אחרי עוולות ואכזריות הנמצאים בעולם, אז נראה עין בעין כי בני ישראל הם העם הנבחר, מעולם לא נמצאו אצלנו רוצחים ואכזרים כמו בשאר אומות העולם. והנה אצל האומות באם איש מהם ירצח נפש אז הוא בעוונו יומת ולא ישקצו בזה את עמו, לומר כי הנכם רוצחים, רק הוא נכתם בעוונו. לא כן באם יקרה מקרה לא טהור, שאיש יהודי ירצח נפש, אז יאמרו הגויים כי בני ישראל המה רוצחים, ויבקשו לנקום על ידי חטאת היחיד בכללות ישראל. והוא ממש כדוגמת נדה על ידי שרואה טיפת דם כחרדל, כל גופה טמא, כמו כן הוא אצלנו באם איש אחד יחטא על כל עדת ישראל ישקצו. ועל כן אומר "ושקצונו כטמאת הנדה", כדוגמת הנדה שאמרנו. לזאת לא חרץ עוד המחוקק משפטו להרשיעם. ויצא גם ביום השני לראות אם יתגלה לו עוד דבר כזה, וכשראה מריבת העברים זה עם זה, והוא הוכיחם רשע "למה תכה רעך", אמר הן אמת שהחשתי ולא הוכחתי אתכם בראותי כי לא לקחתם נקם מהמצרי בהכותו את חבריכם, אבל איך יהיה שאתם בעצמכם תריבו ותכו זה את זה האין די בהכאות המצרים.

גיא חזיון – דבר בעתו לכל תקופות חיי האדם בעולם הזה, דרוש ג – יציאת מצרים

—

הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד נולד בשנת תרנ"ב (1892) לאביו הרב פינחס זצ"ל, והיה נכדו של הרב אליהו לייכטאג אב"ד קלסאני בעל "תורת אליהו". בט"ו באב תרע"ג נשא לאשה את מרת דרעזיל בת שלום יוסף.

הרב אברהם היה אחיו של הרב אפרים לייכטאג הי"ד אב"ד דאמבראד, מחבר הפירוש "מנחת אפרים" על שו"ת "פרי מגדים".

הרב אברהם כיהן כרב בערים שווינגן (הולנד, בשנים 1924-1930) ואנטוורפן (בלגיה). משנת תרצ"ב (1932) כיהן כדיין ומורה צדק בנייפסט (הונגריה). הוא כתב חיבורים בהלכה, באגדה ומוסר, והספיק להוציא לאור את ספריו בית ועד לחכמים על סוגיות הש"ס ופוסקים (תרפ"ח), גיא חזיון (ב' חלקים), ובהם: חלק ראשון (תרפ"ח) "דבר בעתו לכל תקופות חיי האדם: לתקופות החיים" וחלק שני (תר"צ) "דבר בעתו בשאלות הנכבדות ברום עולמו של היהדות בתקופתנו הנוכחית" – ספר זה מהווה מאגר לדרשנים העוסקים בשאלות נכבדות בעולמה של היהדות לפי רוח המקום והזמן. הדרשות שבספר לקוחים מהדרשות שהיה דורש בכל שבת קודש לאנשי קהילתו, לשמח את לבם ולעוררם ליראת שמים.

וכן הדפיס את ספרו הנותן בים דרך 22 כרכים היו בכתב היד (תרצ"ח, תרצ"ט)  ובהם מובאים ומסודרים למעלה משבעים אלף מאמרי חז"ל ומהווה "ספר שימושי וכיד ימין לכל רב ומורה צדק, דרשן, מטיף ומחבר, כי מאיזה ענין שירצה לפסוק לדרוש או לכתוב, יהיה כל חומר המפוזר בשני התלמודים, המדרשים, פוסקים ראשונים ואחרונים, מן המוכן בידו בלי עמל ויגיעה". המחבר מציין בהקדמת המהדורה השניה של ספרו זה ושהיתה הצלחה רבה למכירת הספר, ולכן הוא שב מוציא אותו לאור, "למרות שימים אלה לא ימי חפץ המה, ואחינו בני ישראל נרדפים במדינות שונות בלי חשך בתגרת האנטישמיות הנפרזה, וכמובן שבעת צרה ליעקב כזו נחשבו הופעות ספרים חדשים למן סרח עודף ואין מאסף אותם הביתה, אבל ספרי זה יצא מן הכלל, כי תודה לד' יתברך נתקבל ברצון". בירחון לקט ששנ"ה שנה ה גליון א (תרצ"ח), כותב המחבר על אודות מכירה מוזלת של ספרו הנותן בים דרך, בכרכים בודדים, בהתחשב בצוק העיתים. דבריו הובאו בספרים נוספים ובהם בשו"ת מקדשי השם. בכתב העת 'המגיד' (סטמאר, תרפ"ט, דף ז עמו' ב) כתב ביאור לשאלת הגמרא 'משה מן התורה מנין'.

בהסכמת הרב דוד דוב בעריש מייזליש הי"ד, אב"ד אוהעלי, הוא מתאר את "הרב הגאון החריף ובקי, דורש טוב לעמו מו"ה אברהם לייכטאג וואקסמאן נ"י רב דקהילת קדש הנ"ל… והכרתיו לתלמיד חכם גדול וחריף ובקי ומלא על כל גדותיו בתורה, וגם הוא מגיד מפואר דורש לאנשי קהילתו בכל שבת קודש ומשמח אנשים בדברים נחמדים ומעורר לבם ליראת שמים". הסכמת הרב שמואל אהרן מיללער אב"ד לאבאווא לספר "הנותן בים דרך" הוא מתאר את הרב כך: "האדם הגדול בענקים, משדד עמקים, הוא הרב הגאון המפורסם אוצר התורה והיראה". 

הרב נהרג על קידוש ד', באושוויץ, עם אשתו הרבנית מרת דרעזיל הי"ד בי"א תמוז תש"ד.

באוצר הבאורים והמדרשים מובא שהרב אברהם לייכטג ווקסמן נהרג ע"י הצוררים הארורים, וכתבי היד שלו שעמדו להיות מודפסים בארבעים ושנים כרכים או יותר, אבדו ושוב לא יודפס עוד.

חלק מהמקורות: קהילות הונגריה, דף הנצחה בתחילת הספר "כי בא מועד" מאת הרב ישעיהו מרדכי באקשט, מאגר השמות ב"יד ושם", מורשת רבני הונגריה עמ' 18-19, ספרי הרב הי"ד.

ראה גם: חכמי הונגריה, עמ' 523-524.

וראה תולדותיו בספרו של בנו ר' חיים צבי לייכטאג וקסמן: מגדל אור קונקורדנציה לתנ"ך (ירושלים תשל"ו). זכרון הרב וקסמן הי"ד הובא גם ע"י ר' שלום יוסף ואקסמאן, בספר "גבעת שאול" עם "כהיום תמצאון", מאת רבי שאול בראך, שיצא לאור בשנת תשמ"ג, בהוצאת ר' נפתלי צבי ברודי.

בפרשת בהעלותך, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן, ברש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ושמעתי בזה מכבוד אדמו"ר הגאון מו"ה יואב אדלר האב"ד האנשאוויץ שליט"א, שאמר בדרך הרמז, דכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' ואין השכינה שורה אלא על מי שיש לו מדת ענוה, וז' נרות מרמזים על שבע חכמות כידוע. וכן על ז' ספרי תורה וצריך ללמוד אותם בענווה שלא יתגאה במה שיודע, ואז אם יש לו בחכמתו גם מדת ענווה אזי נעשה מרכבה לשכינה, שראוי הוא שתשרה עליו שכינה, והנה אחז"ל גדול ממה שנאמר באברהם נאמר במשה ואהרן שאמרו ואנחנו "מה" שהיא המדרגה היותר גדולה במדת ענווה, ואם כן  פני מנורה, אותיות שמשני צדדים של צדי המנורה הוא "מה" ועוד נשאר רנ"ו שהם מספר כנפיים שיש להמרכבה כידוע מפסוקי יחזקאל עיין שם ברש"י ותרגום, שאם יש לו פני מנורה שהוא מדת מה יזכה להיות מרכבה לשכינה, ועל כן אמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שכל הז' חכמות יאירו אל מדת הענווה שהוא שני המנורה, ואם כן אהרן כאשר הלך להדליק המנורה לה' צריך להתלבש במדת ענווה כי בלאו הכי היה לו מדת "מה" תמיד גם כשלא הדליק המנורה, ועל כן זה שבחו של אהרן שלא שינה, שלא היה צריך לשנות את עצמו במדת ענווה בעת הדליק המנורה יותר מהרגלו תמיד, כי הוא היה תמיד במדת ענווה היותר גדולה שהוא "מה". ודברי פי חכם חן.

בן פורת יוסף.

מתוך פני הנשר השביעי, מונקטש תרצ"ט

—

הרב הגאון יואב אדלר הי"ד אב"ד דאברא ומשנת תרפ"ג רב, ראש ישיבה ואב"ד האנשוביץ שבצ'כוסלובקיה, נולד בשנת תר"מ (1881) לאביו  הרב שלום זצ"ל בעל ספר "רב שלום" על התורה, ולאמו מרת צ'רנה. הרב הי"ד היה תלמיד מובהק של הרב יהודה גרינוולד אב"ד סאטמר, ונסמך ממנו ומרבנים גאונים נוספים. נודע כגדול בתורה, עניו וצדיק.

נשא לאשה את מרת חנה הי"ד בת הרב דוד יהודה זלצר אב"ד הומאנא.

הרב יואב הובל לאושוויץ מעיר זשילינא ט׳ מרחשוון תש״ג (1942), והגיע לשם כשלשה ימים אחר כך ונשרף על קידוש השם עם משפחתו הרמה, ובהם אשתו הרבנית, בתו דרייזיל שיק, בניו הרבנים הרב שלום צבי , הרב פנחס יצחק איזייק, הרב יוסף שמואל אב"ד פאפראד והרב נפתלי מנחם אב"ד סרדנע, ובניו הבחורים דוד ליב והלל, הי״ד. מצאצאיו שרדו שלושה נכדים בלבד. אוד מוצל מתורתו הוזכר ע"י חתנו הרב יקותיאל מרדכי שיק (המאור כסלו תשט"ז). מעט מן המעט מצרותיו בשנת תש"א כתב במכתב שהודפס בספר טהרת יום טוב. תולדותיו הובאו בספר תולדות אנשי שם.

פרטים על בני משפחתו שנספו בשואה מופיעים במצבת קברו של נכדו הרב מנחם יהודה אדלר, בחלקת החסידים בהר המנוחות.

נראה לעניות דעתי ש"בן פורת יוסף" שמביא כאן את תורת הרב יואב אדלר הי"ד, הוא הרב אלכסנדר סענדר ב"ר יוסף זלטנרייך מקריניץ שבפולין. את מאמריו בתצא תורה (תצ"א) ובאהל תורה (קונטרס נד, ניסן-אייר תר"ץ) הוא חותם בשם "אלכסנדר סענדר בן פורת יוסף זעלטענרייך".

לא הצלחתי לברר פרטים נוספים על הרב אלכסנדר סנדר איני יודע מה עלה בגורלו בשנת הזעם. אחיינו, הרב שמואל אברהם זלטנרייך אב"ד טשאקווא מביא תורה מפיו בספר שאלת יצחק.

בעזרת ה' יתברך.

חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו [משלי כ"ב]. ועמד בזה רבינו התניא ז"ל בספר ליקוטי אמרים ריש ח"ב כיון להוא רק על פי דרכו של קטן משמע שאינו דרך האמת, אם כן מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנו. עיין שם מה שאמר בזה על פי דרכו בקודש. ואולי יש לומר בזה דהנה אנו רואים הרבה אבות שמדקדקין הרבה בחנוך בניהם הקטנים, ועם כל זה כשהגדיל הבן עוזב את הכל רחמנא ליצלן, והסיבה לזה משום שרואה הבן שגם האב אינו מדקדק בכל אזהרות שהזהירו. אבל אם האב באמת מדקדק במצות, אז אף שלא דקדק כל כך בחנוך בנו, עם כל זה הבן מתחנך מאליו והולך בדרכי אביו. וזה פירוש הפסוק חנוך לנער על פי דרכו. והיינו דעיקר החנוך לנער הוא על פי דרכו של אביו כנ"ל, דבזה גם כי יזקין לא יסור ממנו.

והנה אני הגבר ראתה עיני אצל כבוד אדוני אבי מורי הרבני המופלג בתורה ויראה כש"ת מו"ה אלקנה בן מו"ה פסח ז"ל. הגם שהיה סוחר בעל משא ומתן עם כל זה התמיד מאד בלימוד תורה הקדושה ימים ולילות ומאס בכל תענוגי העולם הזה והרבה בצדקה ובגמילות חסדים בגופו ובממונו, נשא ונתן באמונה והיה ירא שמים גדול והצנע לכת. ואף שהיה איש חלש, עינה את נפשו בתעניתים וסיגופים כדי להתרצות לפני קונו. ובימי זקנותו אף שהיה חלש מאד וסבל יסורים גדולים, לא עלינו, עם כל זה התמיד בלימוד תורה הקדושה ובתפלה בכל מאמצי כחותיו. כל ימיו מאס מאד בכבוד המדומה, על כן אף לסוף ימיו שהכין עצמו לילך לעולמו ציוה להעלים ממני בכדי שלא אבוא לומר מקצת שבחו לפני מטתו. ויום אחד לפני הסתלקותו היה חלש מאד ולא היה לו כח הדבור ורמז בידו להעומדים אצלו, ושאלו אותו אם יתנו לו סידור ורמז הן, ונתנו לו, ופתחו וחפש בו עד שהגיע להפסוק לפני ד׳ כי בא לשפוט את הארץ, והראה כאצבעותיו על פסוק זה והחזיר את הסידור. וכיום המחרת יום אחד עשר לחודש מנחם אב שנת תר"צ יצאה נשמתו בטהרה ובניקל כמשחל בוניתא מחלבא, זקן ושבע ימים בן פ"ב שנים. וסוף שנותיו היה בעיר רישא ושם נפטר והובא שם לקבר ישראל. על מצבתו לא נכתב רק שמו ושם אביו ז"ל, כי כן ציוה. ה' יתברך אב רחמן ירחם עליו להעלות נשמתו מעלה מעלה ומנוחתו יהיה בגן עדן העליון עד ביאת הגואל צדק, ויתקיים הפסוק והשיב לב אבות על בנים. ובינו לבינו יהיה מליץ יושר עלינו, אמן.

ואני בעניי אינני אפילו כחלא בר חמרא לגבי אבא, אך על ידי מדת התמדת לימוד תורה הקדשוה שהשריש בי אדוני אבי מורי ז"ל זכיתי בעזרת ה' יתרך לחדש איזה דברים בתורה הקדושה אשר הם לתועלת לאנשים כערכי. וכשזכיתי שיצא לאור הדפוס חיבורי זכרון יוסף ברןך ה' מצא חן בעיני תלמידי חכמים אמיתיים ושבחוהו רבנן, בכן אני נותן שבח והודיה להבורא ברוך הוא על העבר ותפלה על העתיד שיזכני להוציא לאור הדפוס חיבורי חלק יורה דעה אשר ברוך ה' כבר מסודר אצלי לדפוס ועור חדושי תורה אשר חנני השם יתברך. ואין כוונתי חס וחלילה להתייהר בהדפסת חיבורים כי אני יודע מיעוט ערכי, אך כוונתי בזה לצאת ידי חובתי על פי המבואר בספרים הקדושים, כי כמו מי שהשפיע לו ה' יתברך עשירות מחויב להשפיע מהונו לנצרכים, כמו כן מי שהשפיע לו ה' יתברך איזה חכמה מחכמות תורה הקדושה מחויב להשפיע מחכמתו לאחרים. והגם שידעתי שכעת מחמת צוק העתים וטרדת הזמן כמה ספרים מונחים בקרן זוית ואין מעיינים בהם כלל, והלואי שיהיו לומדים בספרים שיש כבר ולמה לנו עוד בחדשים. אולם זה יש מקום לומר על ספרי דרוש או מגידות או אפילו פלפול, כי מה נפקא מינא בזה אם לומד החדשות או הישנות, ואדרבא הישנות טובות יותר מן החדשות. אבל חבור על בירור הלכות תורה הקדושה מה שלא נתברר עוד, ודאי מצרך צריכי ונחוץ מאוד לכל הוגה דת אמת, כידוע. ובודאי ימצאו בעולם תלמידי חכמים שיקבלו תועלת מספר כזה, וכמו שהגידו לי באמת תלמידי חכמים מופלגים על ספרי זכרון יוסף. ורבינו היעב"ץ ז"ל כתב בספרו מגדל עוז דאם כותב חדושי תורה ומוסר לרבים, אין קץ לשכרו, צדקתו עומדת לעד, בודאי אין הרבצת תורה יותר מזו, זכות הרבים תלוי בו כו', פזר דבריך בארבע רוחות העולם ולא ימלט שימצאו מקומות שדברי תורה חביבים עליהם ויעשה פירות ויתקיים על ידך ולא תשכח מפי זרעו. עד כאן דבריו הקדושים.

אולם על ספר כזה שהוא לברר הלכות יאמרו נא הבעלי הבתים, מה לנו בספר כזה שאין אנו לומדים זאת, ואין המקרא נדרש לפנינו. אבל טועים הם בזה דבאמת חוב קדוש על כל מי שיכולת בידו לקנות ספר כזה אף שלא ילמד בו, כמו שאבאר בעזרת ה' יתברך. דהנה בגמרא דעבודה זרה דף ג׳ אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין תורה מוטב, ואם לאו אני אחזור אתכם לתהו ובהו. ומבואר בתוספות שם דהתנאי היה רק על קבלת התורה לחוד דאם רק יקבלו התורה אף שלא יקיימוהו תו יתקיים העולם. עיין שם. ולכאורה הדבר תמוה דמה בצע בקבלת התורה אם לא יקיימוהו. ונראה לי בזה, דידע הקב"ה דאף אם רוב ישראל חס וחלילה לא יקיימו התורה, אבל ודאי על כל פנים יהיו בכל דור ודור קצת תלמידי חכמים אמתיים אשר התורה הקדושה תהיה חביב עליהם וילמדו ויקיימו אותה ובשבילם כדאי שיתקיים העולם, אך נתינת התורה לא היה יכול להיות למימוט ישראל אלא בהסכמת כל ישראל, על כן שפיר התנה הקב"ה אם ישראל על כל פנים מקבלים התורה מוטב, דאז תו שפיר יוכל להתקיים העולם בשביל הקצת תלמידי חכמים שבכל דור שילמדו ויקיימו אותה, כנ"ל. אבל אם לא יקבלו התורה אם כן אי אפשר כלל להיות תלמידי חכמים שילמדו ויקיימו התורה, כנ"ל, דבשביל מיעוט אי אפשר ליתן את התורה, אם כן אי אפשר להעולם להתקיים. ואתי שפיר.

ובדמיון הזה הוא בהדפסת ספר כזה דידוע דהתלמידי חכמים הצריכים לספר כזה הם מועטים ועניים, ובשבילם אי אפשר לדפוס ספרים העולה להוצאות כמה אלפים כתרים, ואם כן ההלכות, שהם עיקר התורה, ישארו חס וחלילה סתומות ועמומות. על כן  בוודאי דחוב קדוש על כל אחינו בית ישראל שיקבלו באהבה ספר כזה, אף מי שלא ילמוד בו, בכדי שיהיה מציאות להוציא לאור ספרים כאלו ויהיה מוכן להצריך להם ללמוד בו וכענין קבלת התורה אשר בזה מתקיים העולם, וכנ"ל:

…

ועתה אודה לה' בכל לבב על כל הטוב אשר גמלני, ותפלתי על העתיד שאזכה להוציא לאור הדפוס גם יתר חיבוריי, וכל חיבוריי ימצאו חן בעיני אלקים ואדם ושאזכה עוד ללמוד תורה לשמה לחדש לאמתו בתורה הקדושה ושלא אכשל חס וחלילה בדבר הלכה ויאריך ה' יתברך ימי אמי מורתי ואשתי ובניי ובנותיי וכל יוצאי חלצי בטוב ובנעימות בכלל כל אחינו בית ישראל. ונזכה במהרה לביאת הגואל צדק אמן:

י"ד לחודש כסליו תרצ"ה קאשוי יע"א.

המחבר

(מתוך ההקדמה לספר קנה וקנמון)

—

הרב חנוך הנך הי"ד נולד ברישא שבגאליציה לר' אלקנה ומרת טויבא פק. הוא היה דבוק מעודו בהתמדה נפלאה בתורה הקדושה, ולא מש מאוהלה של תורה עד שנתפס ונלקח לגיא ההריגה ונשרף על קידוש השם בי"ג בסיון תש"ד.

הרב נסמך מהרב ר' יצחק שמעלקיס בעל "בית יצחק" והיה דיין ומורה הוראה  במשך עשרות שנים  בקהילת קאשוי הגדולה והמפורסמת. הוא חיבר את הספרים זכרון יוסף (ברדיוב, תרפ"ט), קנה וקנמון (ברדיוב, תרצ"ה) וטבח והכן (מיכלעוויץ, תרצ"ו). בהקדמת זכרון יוסף כותב המחבר על צרותיו. בנו התינוק, יהודה ליבוש, נפטר בגיל שלשה חודשים בט"ו סיון תרס"ו. בנו בכורו, הרב יוסף חיים ז"ל נפטר מטיפוס שנתיים אחר חתונתו, בהיותו בן  עשרים וארבע, בי"ט באלול תרפ"ד. אחרי פטירת הרב יוסף חיים ז"ל, נפטרה אלמנתו הצדקת מרת חיה אסתר ז"ל ביום ז' באלול תרפ"ז. בי"ג אייר תרפ"ה נפטר ביסורים בנו הקטן של הרב חנוך הניך, אברהם אהרן, בהיותו בן שמונה שנים. בתו מרת חנה ע"ה הלכה לעולמה בליל כ"ז טבת תרפ"ח. והיות ואין באפשרותו לממן ספר תורה לזכר יקיריו, ראה המחבר לפרסם לעילוי נשמתם את ספרי ההלכה והחידושים שכתב על שו"ע אורח חיים ויורה דעה. החידושים והפסקים הוצגו לפני גודלי עולם, כגון הגאון מהר"ש ענגיל זצ"ל אב"ד ראדימישלא והגאון הצדיק ר' שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד וראש ישיבת מאונסדורף.

בימי השואה נשאל בידי יהודים האם מותר להם לאבד את עצמם לדעת, כדי להינצל מייסורי מוות וחולי צער ומיתות משונות במחנות המוות. והשיב להם ומנע מהם שלא ישלחו ידיהם לאבד עצמם לדעת, כי למרות כל יסורי המוות והצער שיסבלו, יזכו להיות קדושים ויקדשו שם שמים, שזוהי הדרגה העילאית שיהודי יכול לזכות בה (הקדמת אחיו, הרב משה פק, להוצאה החדשה של הספר קנה וקנמון, וכן בדברי ימי קאשוי). תיכף אחר זה נתפס גם הוא ועלה על המוקד. "גווילים נשרפים ואותיות פורחות, והן הנה האותיות אשר אתה הקורא והלומד בספריו נמלטו ונשארו לנו ולבנינו עד עולם".

לקריאה נוספת, ראה: דברי ימי קאשוי.

ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים בני בינה ימי כו'. יש לפרש על פי המבואר בחידושי מהרצ״א דף כ"ג ע״ב שהעתיק לשון השאלתות שכתב דההיא לוגא דאישתכח בהיכלא והוה ביה שיעורא יומא חד ואדליקו מיניה תמניא יומין כו' ולבסוף מסיים השאלתות וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום כו' לא מצאו אלא פך אחד כו' ולא היה בו להדליק אפילו יום אחד. עד כאן לשונו. נמצא שדברי השאילתות סותרים עצמם מרישא לסיפא, דבתחלה כתב שהיה שמן לשיעור יומא חד ולבסוף מסיים שלא היה שיעור אפילו על יום אחד.

וכתב החידושי מהרצ״א לתרץ דהגם דבו, בתוכו, היה כדי להדליק כשיעורו, אבל למנורה לא היה כדי להדליק. ומסולק גם קושית הבית יוסף שהקשה דהנס לא היה רק על שבעה ימים ולמה עושין שמונה ימים, דלפי זה גם ביום הראשון היה נס, דהרי עירו מהפך למנורה וכשמערין על כרחך נשאר דבור מהשמן מקצהו בפך ולא היה שוב להדליק אפילו על יום אחד. עיין שם. ולזה יאמר ומנותר קנקנים, היינו השמן שנשאר דבוק בקנקן כשהעירו ממנו לתוך המנורה ונותר בדופן הכלי, שאי אפשר בשמן לערות שלא ישאר דבוק בתוך הכלי, נעשה נס לשושנים כו' ימי שמונה, מה שאין כן אם היה באפשרי לערות מכלי למנורה באופן שלא יהיה נותר כלום בתוך הקנקן לא נעשה נס רק על שבעה ימים, דעל שיעור יום אחד היה שמן להדליק, ועל ידי נותר הקנקן נתמעט וכתותי מכתת שיעורא דיום אחד ונתגלה נס כל שמונה ימים.

(תולדות שלמה, חנוכה,י)

ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים. ויש לדקדק אפילו אותן שלא הגיעו למדריגת בינה גם כן ישוררו וירונו על נס ופלא שנעשה עמהם, ולמה הזכירם לקרותם בשם בני בינה דווקא.

והנראה לומר דהנה בחנוכה היה שני סוגי ניסים: א' הצלת נפשות, דהיתה ישועה גדולה ממנו יתברך שמו במלחמה למסור רבים ביד מעטים, וא' נס דמנורה שלא היה בו אלא להדליק יום א' ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. והיה מהצורך להתבונן לאיזה מהם יעשו הקבועות, אי לנס דמלחמה אי לנס דנרות, כי נפקא מינה רבתי יש, דאם קובעים לנס דמלחמה יש לקבוע למשתה ושמחה ולהרבות בסעודה כמו בפורים דעל זה יש שמחה בעולם הזה, מה שאין כן כשעושין קביעות לנס דנרות דהוא רוחני ואין מזה שמחה בעולם הזה עושין הקביעות גם כן בדבר רוחני להודות ולהלל. עוד יש חילוק דלזכר נס דמלחמה היה די ביום אחד, ביום כ"ה, וכבר רמזו דורשי רשומות, חנוכה היינו תיבות חנו כ"ה, דביום כ"ה לכסליו נצחו החשמונאים אויביהם וחנו ושקטו מן המלחמה, מה שאין כן לזכר נס דנרות צריכין שמנה ימים לקבוע משום דמכל יום ויום הוי נס דנרות, ועם כל זה לא עשו קביעות לנס דמלחמה דהרי לא קבעום למשתה ושמחה ולהרבות בסעודה, וכמו שמבואר בשולחן ערוך או״ח סימן עת"ר שיטת המחבר דרבוי הסעודות שמרבים בחנוכה הם סעודת רשות שלא קבעום לכך עיין שם, ועשו הקביעות לנס דנרות, והיינו להודות ולהלל כל שמונת ימי חנוכה. ועל כרחך הבינו בקודש בינתם שהעיקר לעשות הקביעות לנס דנירות כמו שכתב הטו"ז סימן עת"ר בס"ק ג' באמת הטעם וזה לשונו שם דאף על גב דהיתה ישועה ממנו יתברך שמו במלחמה, מכל מקום לא היה מפורסם על צד הנס רק בנרות היה הנס מפורסם על כן קבעו להודות ולהלל כי אין מזה שמחה בעולם הזה והצלת נפשות היה טפל בזה על כן עשו עיקר מן הנס המפורסם שהוא מורה על הודיה, כי כן ראו רצונו יתברך בזה. עד כאן לשונו. ובזה יפורש על נכון ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, והיינו מאחר שהנס המפורסם יותר היה מהנותר קנקנים ולא במלחמה ועל כן בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים. בני בינה דייקא, שהיו צריכין להתבונן לאיזה מהניסים יעשו הקביעות לעיקר ואיזה לטפל והתבוננו ברוח קודש בינתם שרצונו יתברך לקבוע נס דנרות לעיקר והצלת נפשות יהיה לטפל, ועל כן ימי שמונה קבעו שיר ורננים. מה שאין כן אם היו קובעין לנס להצלת נפשות לא היו צריכין שמונת ימים ולא בהלל והודאה כי אם במשתה וסעודה כמו בפורים.

(תולדות שלמה, חנוכה, יג)

—

הרב החסיד שלמה ב"ר ישראל משה ופרידא שטיינברגר הי"ד, מהעיירה ניר באטור שבהונגריה, נולד בגניטץ בשנת 1883. למד מילדותו ביגיעה ושקידה רבה בבית המדרש שבעירו ובבית מדרשו של רבו רבי מרדכי יהודה ליב ווינקלר, בעל לבושי מרדכי זצ"ל, במאד, והיה ירא ה' מנעוריו ודבק בצדיקים. הוא למד מתוך דוחק ושקד כל ימיו על לימודו, ראה ברכה בלימוד ונעשה צדיק תמים, מלמד ולמדן גדול, היה מלא וגדוש בחריפות ובקיאות, תלמיד חכם מפולג. כתב חידושים רבים על התורה והאגדה, על ש"ס ופוסקים, והתחיל להוציאם לאור. הספיק להוציא לאור את הספר זכרון שלמה (קליינווארדיין, תרצ"ח) על הלכות מליחה, שיצא לאור עם הסכמות רבי מרדכי ווינקלר אב"ד מאד, האדמו"ר מראצפערטא רבי שלום אליעזר הלברשטאם, רבי נפתלי טייטלבויים אב"ד ניר-באטור, האדמו"ר מוויז'ניץ רבי ישראל הגר, רבי יואל טייטלבוים אב"ד סאטמאר, האדמו"ר מספינקא רבי יצחק אייזיק וייס, רבי עקיבא סופר אב"ד פרסבורג, רבי שאול בראך אב"ד קאשוי, רבי שאול רוזנברג אב"ד ראצעפערטא ורבי מנחם בראדי אב"ד קאלוב. כן חיבר את 'ספר תולדות שלמה על התורה ולמועדים' על דרך תלמידי הבעל שם טוב, ולמעשה על ספר בראשית ועל חנוכה, (מישקאלץ, תרצ"ח – למעשה תש"ב). עם הסכמות רבי מרדכי ווינקלר אב"ד מאד, האדמו"ר מראצפערטא רבי שלום אליעזר הלברשטאם, רבי אהרן טייטלבוים אב"ד ניר באטור והאדמו"ר מוויז'ניץ בגרוסוורדיין רבי חיים מאיר הגר. נשא לאשה את רבקה לבית קליין הי"ד (1886-1944). הרב והרבנית היו חשוכי בנים. עלה על המוקד על קידוש השם באושוויץ ביום ג' בסיון תש"ד (25.05.1944).

מקורות: חכמי הונגריה עמ' 524, מאגר השמות באתר 'יד ושם', ספרי הרב שלמה שטיינברגר וספרי אחיינו הרב שלום נח סג"ל וייס.

רישומי דברים מה ששמעתי מן אדמו"ר מורנו הרב רבי חיים אלעזר זצ"ל

ופעם אחת אצל שלש סעודות בשבת תשובה סיפר כי איש אחד בא מול מרן הרבי הקדוש מצאנז (בעשרת ימי תשובה) בבקשתו אודות הפרנסה, ואמר לו המשל הידוע עם בן המלך אשר היה מלומד בכל ענינים (כיאות לבן מלך) אולם היה עקשן גדול ולא היה במציאות להעבירו מדעתו. המלך שת עצות בנפשו ושלחו למרחקים ונתן אותו תחת איש כפרי וציווהו כי יכלכל אותו בלחם צר ומים לחץ ויתן לו דירה פשוטה למאוד למען יזכור את מרודו ויקבל עליו להטיב מעלליו ויבקש מאביו המלך כי ירחם עליו לקחתו אצלו בחזרה. אבל בן המלך נתגשם ככה כי שכח את כל אשר היה לו. עם כל זה להמלך היו גיגועין על בנו והתיישב בדעתו ועשה לוסערייזע דרך שמה וכרוז יצא כי רשות לכל איש לבא אל המלך (בלי בקשת רשיון כנימוס) אם יש לו איזה בקשה לבקש. וכאשר בא המלך דרך שמה וחרדו לקראתו וגם בנו הנ״ל בתוכם והכירו זה את זה ובנו זה על זה, ושאל אותו המלך מה בקשתך ותעש. ואמר אם על המלך טוב יצווה להכפרי בעל אנסניא שלו כי יתן לו מזונתיו וארוחותיו ביתר שאת לבל יצטרך לסבול גודל עינוי הרעבון. והמלך נשא קולו ויבך, ואמר אוי לי כי לשווא תקוותי, כי הלא עתה היה לך העת המוכשר לבקש דברים נצחיים להושיבך על מקומך במקום חדרי מלכים, ולא לבקש על עניני אכילה וגשמיות. וכמו כן אתה (המבקש הנ״ל) הלא עתה עת המוכשר לבקש ישועה אמיתית והגאולה שלימה, אשר בזה נכללו כל הישועות, גם עניני גשמיות הנצרכים. כן יהי רצון, אמן.

וידיד נפשי הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב רבי חיים ליב לייפער שיחיה מאונגוואר (נכד להרבי הקדוש מפרימשילאן) אמר לי בשם תלמידי בעש"ט הקדוש זכרונם לחייי העולם על הפסוק (כ"ה לסדר וירא, בראשית כ״א) והוכיח אברהם את אבימלך (היינו אבי מלך מלכו של עולם) על אודות באר המים (היינו השפע שלנו) אשר גזלו עבדי המלך (היינו האומות העולם הנקראים עבדים) ויאמר (אבי מלך ומלכו של עולם) לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה (היינו בבחינת הידיעה והבחירה כמו כי כביכול סילק מעצמו בזה את הידיעה כי הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי כתיב) וגם אתה לא הגדת לי, היינו בפרוס הפסח זמן אמירת ההגדה (שנידונין על התבואה), וגם אנכי ירמז על שבועות (זמן מתן תורה של אנכי) שאז בעצרת נידונין על הפירות, גם כן לא שמעתי בלתי היום (זה ראש השנה).

עתה תאמר לי מן עניין פרנסה?! הלא עתה צריך להתפלל עבור ישועה כוללת ונצחית. והמש"י.

ועיין בספר היכל הברכה (לחומשי קאמארנא) כי הביא גם כן על הפסוק הנ"ל כמה פירושים נוראים ונפלאים, בסגנון ואופן הנ"ל.

(זכרנו לחיים)

—

הרב החסיד רבי דוב בר ארמן נולד בסביבות שנת תר"ך (1860). אביו , ר' משה שמואל ב"ר נתן אליהו עהרמאן זצ"ל אב"ד אירשא, היה מיוחס "מגזע תרשישים עד משפחת קרן הצבי (בעל חכם צבי) זל"ה" (הייחוס מוזכר בסוף הקדמת דברים ערבים חלק א, ומובא בפירוט בספר זכרנו לחיים). הרב דב בר התגורר בפערבעניק שבמחוז זמפלן, ולאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לקליינווארדיין. הוא קיבל תורה מרבותיו דודו הגאון מהר"מ שיק זצ"ל, הגאון ר' אברהם יודא לייב שווארץ מחבר הספר "קול אריה" אב"ד ברנסאז ומאד, הגאון ר' ישעיה בייערן משארוש פאטאק והגאון ר' עמרם חסידא מחבר הספר "בית שערים". הרב הרבה להסתופף בחצרות צדיקים קדושי עולם זי"ע, ראה את עבודתם הקדושה של צדיקי דורו ושמע על עבודת הצדיקים מדורות הקודמים. בספריו, דברים ערבים (שני חלקים) (תרס"ג-תרס"ה), פאר וכבוד (תרע"א-תרע"ב) וזכרנו לחיים (תרצ"ח) – הוא מביא סיפורי מעשיות מגדולי החסידות והצדיקים, לתועלת הציבור ולהנחלת הדברים לדורות הבאים. הרב ניספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944). ספרי המחבר יצאו לאור בהוצאה מחודשת בשנת תשל"ג ע"י בני המחבר ונכדיו.

רבי יששכר בער לייפר ב"ר יוסף מבורשה ב"ר ישכר בער מנדבורנה, עבר לגור באונגוואר, שהייתה עיר של מתנגדים, וכיהן בה כאדמו"ר מטמשוואר. שלושת בניו, רבי מאיר, רבי חיים (מרדכי אריה) לייב ורבי ראובן מנחם כיהנו כאדמו"רים בחיי אביהם באונגוואר. שלושתם נרצחו בשואה.

 

בעזהי"ת ויתעלה לעד, שנת תרצ"ד לפ"ק, כ"ד ימים לירח איתנים, יום ברא דמועדא חג הסוכות העל"ט, יום היארצייט של כ"ק זקני שר התורה הרב הקדוש בעהמ"ח שו"ת קול אריה, זכותו יגן עלי באלף המגן ויהיו שפתותיו דובבות תפלה לפני כסא הכבוד לעורר רחמים עלי ועל כלל ישראל.

ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים ע"ו). יש לרמז בפסוק הזה, דהנה כתבו הקדמונים דמצות סוכה ז' ימים מרמז על ז' עשרות שנים של ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואמרה התורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי (סוכה ב'), שידע האדם שעולם הזה הוא רק דירת ארעי, ועיקר הדירה הוא העולם הבא, כמו שאמרו חז"ל באבות פרק ד העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא (עיין אלשיך הקדוש פרשת אמור) – ונתן הקב"ה מצווה הלז בתחילת השנה אחר ראש השנה ויום הכיפורים כדי לידע ולזכור במשך כל השנה שהוא בעולם הזה רק כאורח נטה ללון וימינו כצל עובר ויעמוד בתשובתו שעשה בעשרת ימי תשובה ויתחזק בעבודת ד' ובתורתו. נמצא דמצוות סוכה אינו נשלם לגמרי בשעת מצוותו, ורק כאשר יעבור השנה בשלימות הנרצה, והוא זכר על עניין דירת ארעי בכל יום ויום בכל פרט ממעשיו, אז נשתלם למפרע מצוות סוכה. והנה תיבת ציון הוא מרמז על תורה ומצוות, כמו שדרשו חז"ל בברכות ח' על הפסוק אוהב ד' שערי ציון, שערים המצויינים בהלכה, ובספרי פרשת עקב (על הפסוק ושמתם) הציבי לך ציונים (ירמיה ל"א) אלו המצוות שישראל מצויינים בהם. וזהו שרמז בפסוק הנ"ל ויהי בשלם סוכו, שרק אז נתקיים בשלימות מצוות סוכה, אם מעונתו בציון, שביתו מצויין בכל השנה בתורה ומצוות ומעשים טובים ומתנהגת על פי יסוד מצוות סוכה שמלמדת שעולם הזה הוא רק דירת ארעי והעיקר הוא עולם הבא, אז נשלם למפרע מצוות סוכה. וזהו שאנו מבקשים בהושענות, הושענא סוכת שלם, שמצוות סוכה תהיה בשלימות על ידי עבודה של משך כל השנה כנ"ל.

—

הרב משה יהודה הי"ד, רב הצעיר של קהילת סערדאהעלי, נולד ביום י' בסיון תרס"ז ונהרג באושוויץ ביום כ"ז סיון תש"ד, בלא שהשאיר אחריו בנים, ביחד עם אביו ורבו הרב הגאון החסיד ר' אשר אנשיל כ"ץ הי"ד ועם כל בני קהילתו, קהילת סערדאהעלי אשר למד עמהם תורה הרבה, ודרש לפניהם שנים רבות דברי אגדה ומוסר, בהתעוררות גדולה.

הרב משה יהודה היה נכדו ותלמידו של הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שאמלוי, וחתנו של הרב יעקב יחזקיה גרינוולד אב"ד פאפא. עוד בהיותו אברך הסמוך על שולחן חותנו, שם לילות כימים בתורה עד להפליא, והיה גאון עצום ואוצר בלום מלא וגדוש בתורה ובחסידות. הוא נסמך להוראה בנעוריו ע"י הגאון ר' שמואל ענגיל מראדומישלא זצ"ל, מהגאון ר' ישעיהו זילברשטיין מוויצן זצ"ל, מהגאון ר' מרדכי לייב וינקלר ממאד זצ"ל, מהגאון ר' שמעון גרינפלד מסעמיהאלי זצ"ל ומסבו הגאון שלמה זלמן עהרנרייך משאמלוי זצ"ל הי"ד, ואחר חתונתו קיבל סמיכה להוראה מהרב הגאון המובהק ר' שבתי שעפטיל וייס זצ"ל אב"ד שימאני. הוא כתב חידושים חריפים ונפלאים בכל מקצועות התורה, ובהם חיבור גדול על סוגיות הש"ס, חיבור על ד' חלקי השו"ע, שו"ת, חיבורים בהלכה ובאגדה ועל תרי"ג מצוות. בשנת תרח"ץ הודפס ספרו של חותנו זקנו, ערוגת הבושם על סוגיות איסור חל על איסור, עם הגהות הרב משה יהודה כ"ץ. רוב כתביו נשרפו בידי הרשעים ונותרו רק מעט אודים מוצלים מאש שנמצאו על ידי אחיו, הרב יהושע כ"ץ, בשובו ממחנות העבודה לאחר המלחמה הנראה.

מתוך כתבי הרב משה יהודה הי"ד, הדפיס אחיו, הרב יהושע כ"ץ, את הספר "ויגד משה", בסיוע בניו שעמלו על מלאכת פענוח, עריכה, סיכום והוספת תוספות מרובות, סידורי מפתח ועוד.

בכתבים שנמצאו נמצאה גם צוואתו, בה ביקש שידפיסו את חידושי תורתו לעילוי נשמתו, בתנאי שיראו ויעיינו אם הם ראויים להוציאם לאור, והוא מבטיח שימליץ טוב למעלה על כל המסייעים בזה לעילוי נשמתו. וביקש שידפיסו בתור הקדמה לספרו את פירשו לפסוק "לא המתים יהללו י-ה":

לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך י-ה וכו' (תהלים קטו). הכוונה על פי מה שדרשו חז"ל על הפסוק במתים חפשי, כיוון שהאדם מת נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות (שבת ל'), אולם זהו רק בסתם בני אדם, אבל אם מחדש חידושים בתורה ומפרסמם בעולם, אז ע"י שהחיים מזכירים חידושי תורתו, נחשב כאילו הוא היה גם כן בחיים, כמו שאמרו חז"ל ביבמות צ"ו, אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה וכו' דעל ידי זה יהיו שפתותיו דובבות בקבר (ועיין עוד מדרש תנחומא פרשת תשא אות ג' מה שדרשו על הפסוק והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון).

והנה אמרו חז"ל במנחות כ"ט על הפסוק כי בי-ה ד' צור עולמים, אלו ב' עולמות שברא הקב"ה עולם הבא ביו"ד ועולם הז בה"א. והנה על ידי שמניח חידושי תורתו בעולם הזה ואומרים דבר שמועה מפיו, מתקיים בו אגורה באהלך עולמים ונעשה בו קישור ושילוב בין עולם הבא ועלם הזה, שגם אחרי מיתתו כאשר הוא כבר בעולם הבא נחשב כאילו הוא עדיין חי בעולם הזה, והוא בחינת י-ה שמרמז על ב' עולמות ביחד.

וזהו שאמר לא המתים יהללו י-ה, קאי על הרשעים שנקראים מתים (ברכות י"ח) שהם אחרי מיתתם אין להם עוד שום התקשרות לעולם הזה, ולא כל יורדי דומה, רצונו לומר, אפילו הצדיקים שמתו ולא הניחו מחידושי תורתם כלום בעולם הזה שיזכירו מהם לאחר מיתתם, רק כמתו העולם דוממים ושותקים מהם. וזה הכוונה במה שאמר יורדי דומה, שיורדים לקבר ונשאר העולם דוממים אחריהם. אבל רצונינו ובקשתינו הוא, ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם, דעל ידי חידושי תורתינו שיאמרו בשמינו נהיה עד עולם, בבחינת י-ה, שילוב וקישור עולם הבא עם עולם הזה.

הרב נהרג עקה"ש ביום כ"ז בסיון תש"ד.

התורה הקדושה מסיימת ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ומתחלת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וגו'. וכבר האריכו רבים וכן שלימים, ראשונים ואחרונים, בהרבה אופנים. לבא בקשרות קשר של קיימא, ולדרוש סמוכין מרישא לסיפא, וסיפא לרישא, וגם אני אענה את חלקי אמרה נפשי כיד ה' הטובה עלי בעזרת ה'.

ואומר ראשון תחילה בדרך מוסר קצת, דהנה הבעל הטורים כתב דבראשית – אותיות א' בתשרי, ועוד כתב דבראשית ברא בגימטריה בראש השנה נברא עיין שם, וצריך לדעה כוונת רמזותיו אשר רומז בזה רבינו הבעלי טורים זי"ע.

והנראה לעניות דעתי, דהנה א' בתשרי שהוא מוקטר ומוגש לשם בכל קהל עדת ישראל בשם ראש השנה (עיין ביחזקאל מא) שמה קגרים לנו לחקור ולדרוש למה קראו אותו בשם זה דווקא "ראש השנה" ולא תחילת השנה כאשר באמת נוהגים לפרש את ראש השנה בשם תחילת השנה.

אמנם יש לומר דכוונה עמוקא קבעו לנו לקראתו "ראש השנה" לידע ולהודיע שיום זה של א' בתשרי הוא באמת הראש לשנה ולא רק תחילת השנה בלבד, רק ראש לכל דבר שבקדושה. וכמו שהראש באדם הוא המלך לכל האברים, והוא המרכז לכל הגוף של רמ"ח אברים ושס"ה גידים להטותם כחפצו ורצונו, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, דרך צינורות ועורקי הראש, כן צריך להיות יום זה הקדוש והנורא, ראש לשנה הבאה בשס"ה ימים להטותם לתחיה בתורה ועבודה, כמצוות הבורא. וכמו שהראש בהאדם יש בו חושים היותר מובהקים, חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח של כל השנה כולה הבאה לקראתינו לשלום, והראש השנה שכולה קודש לה' יאיר וישמיע ויטעים ויריח טעמה וממשה דאורייתא בנר מצווה ואור תורה לכל הימים מרישא לסיפא. אמנם כמו שבאדם הראש הוא המלך על כל אברים דווקא בהיותו בצוותא חדא עם הגוף, אבל כאשר מתיזין, חס וחלילה, את הראש בסייף מן הגוף אז אין לו להראש שום חשיבות יתירה, הנה כמו כן בהראש של השנה נמי, שדווקא אם היום זה מחובר לטהרה, עם כל ימי שבתות השנה, אז הוא ראש וראשון בחשיבות גדול, ויום זה תחילת מעשיך זיכרון – לכל השנה – ליום ראשון. אולם אם חס וחלילה אין שום התחברות לראש השנה עם כל ימי השנה, כי בכלות הימים הקדושים איש לדרכו פונה, זה לכרמו, וזה לזיתו, זה למסחרו, וזה לביתו, ואין משימים על הלב לזכור את בוראו ויוצרו, ולהשלים חוקם חוק התורה והמצווה, להתפלל בכל יום בכוונה ולהיזהר מכל דבר רע כמו בראש השנה, אז אין לראשי כזה שום חשיבות לכאורה חלילה, חס לא יעלה. (וכבר נודע דברי קדוש ה' רבינו הנודע ביהודה זצלל"ה מה שאמר בדרך הלצה "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום", דהיינו שמכף רגל, שהוא שמיני עצרת דרגל בפני עצמו הוא בדברי חז"ל, ועד ראש השנה הבא, העולם שוכחים שיוצאו מימים הקדושים והנוראים ועושים סיום להתורה בשמיני עצרת ושמחת תורה, אבל הוא סיום ללא התחלה, ושוכחים את עצמם בעוונותינו הרבים,  ואין בהם מתום כל השנה הן בדברים הנוגעים בין אדם למקום ובן בדברים הנוגעים בין אדם לחברו, ה' ירחם ויערה עלינו רוח טהרה במהרה להיות שב בתשובה שלימה כל השנה כולה, אמן כן יהי רצון). ובכן שפיר קראו ליום א' בתשרי ראש השנה דווקא לחקוק בזיכרוננו תכף ומיד בעמדנו לפני ה' בתשובה ביום זה שנדע שהוא בבחינת ראש של כל אדם, ושצריך לחברו ולהמשיכו בחיים של תורה וברכה, וחיים של עושר וכבוד ואהבת תורה ויראה שמים, לכל השס"ה ימים כלם שווה לטובה, ורק אז הוא יום הנורא הזה מיוחס ומרומם במעלה, בשם ראש השנה, להשיג בו מבוקשנו בכתיבה וחתימה טובה בכל טוב בסיעתא דשמיא.

(מתוך קשר עליון דאורייתא. המשך הדברים יובאו בע"ה ברשומה הבאה)

---

הרב נטע שלמה שליסל הי"ד נולד בזבורוב שבהונגריה (כיום סלובקיה), בט"ו בניסן תרס"ד, 1904, לאביו הדומ"ץ ר' דוד. בשנת תרפ"ב הגיע ללמוד בישיבת האדמו"ר ממונקטש שבהונגריה (כיום אוקראינה), בעל המנחת אלעזר, וכבר כבחור צעיר מינהו כר"מ. בשנת תרפ"ו נשא את מרת רחל בת ר' יחזקאל מילר, ועבר אל חמיו בקרניץ. בשנת תר"ץ שב למונקטש כר"מ ומו"ץ, רב ומגיד בבית המדרש "ישועות ישראל", שם דרש מידי שבת. לאחר פטירת אביו בשנת ת"ש, מילא ר' נטע שלמה את מקומו כראב"ד.

בין כתביו הרבים נמצאים גם הספרים גירסא דינקותא שכתב בנעוריו, נטע שעשועים פלפולים בסוגיות ושו"ת, קונטרס דרך נש"ר, קשר עליון דאורייתא, שולחן נגד צוררי, הגהות לספרו של אביו גן דוד, ועוד. כתב עוד הרבה ביאורים לסוגיות הש"ס שלא הודפסו. כמו כן תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן ח, שם סימן ט, סימן י וסימן לו.

הרב, רעייתו ושלושה מילדיהם הקטנים מלכה, יחזקאל וחיים לייזר, נספו באושוויץ, בג' בסיון תש"ד, 1944. בת נוספת, חיה, קפאה למוות בפראוס על יד דנציג בתחילת שנת 1945. הי"ד.

(מאורי גליציה חלק ה, דפי עד באתר יד ושם)

שירת המענה

שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב (משלי ט"ו)

אברך את ה' אשר יעצני.

לילות וימים בתורה לשום מעיני.

יושר הורי זכר לי לרחמני.

החייני וקימני ליום שקויתי הגיעני.

ותפארת ישראל עטרת תפארה עטרני.

קבעתי אותו חובה, לעסוק בתורה בשקידה, נשאתי לבי אל המלאכה לקרבה. במלאכת שמים להתחזקה אשר לא נפלאת הוא ולא רחוקה. כמקרא מלא הוא בתורה פ' נצבים, כי המצוה הזאת כו' לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא כו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ובביאור מקראי קודש אלו עמדו כל גדולי המפורשים דהרי לפי הסדר מחשבה קודמת לדיבור ולמעשה, ואם כן בהיפך היה לו לכתוב כי קרוב הדבר בלבבך ובפיך לעשותו:

אחשבה לדעת זאת עם הקדמת אחת אשר שמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א לפרש מה שדרשו חכז"ל על הקרא למען תהיה תורת ה' בפיך – מן המותר בפיך, אשר לפי הפשט אין לו מובן. (וחכז"ל למדו מזה לכל התורה כולה שצריך מן המותר בפיך). וביאר אאמו"ר שליט"א על דרך אגדה, לפי המבואר בגמרא דקידושין דף מ', גבורי כח עושי דברו, כגון ר' צדוק תבעתיה מטרונא, אמר לה איכא מידי למיכל, אמרה לו איכא דבר טמא כו'. אשר אינו מובן לפי פשוטו.

והגאון בעל תורת יקותיאל בספרו מרפא לשון ביאר הענין עפ"י משנת רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, יש הרבה מצות עשה לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו'. והענין הוא כי יש הרבה מצות עשה ולא תעשה בתורה אשר נפשו של אדם מחמדתן ויצרו מסיתו לעבור עליהם וצריך ללחום מלחמת מצוה ולהתגבר עליו. ויש הרבה מצות לא תעשה שנוח לו לאדם לקיימם מבלי שיצטרך לעצור כח רב במלחמתו, כמו אכילת שקצים ורמשים ודברים הטמאים, אשר גם לולי אזהרת התורה היו מואסין מדברים אלו. ואחר שנצטוינו על זה, נוח לנו לקיים מצות המלך. ואולם ידוע כי מצוה גוררת מצוה, ועל ידי קיום מצות אלו שנוח לנו לקיימם, יתגבר כח השכלי על האדם להתיש כח החומרי ולעצור כח ללחום מלחמת היצר לקיים גם המצות אשר הלב חומד הפוכם, ולכך הרבה לנו ה' תורה ומצות כאלו אשר מעצמם היינו מקיימים אותם בכדי שגם אלו המצות נקיים מחמת שציוה לכו ה' יתברך  לקיימם, ועל ידי זה מצוה גוררת מצוה, לקיים גם המצות שצריך ללחום עם היצר. וזה הי' ענין ר' צדוק שכשהסיתה אותו לדבר עבירה, ירא לנפשו פן ואולי לא יוכל להתגבר על יצרו. לכך נתן לו עצה ואמר איכא מידי למיכל וידע שבודאי תרצה ליתן לו דבר טמא, וכשלא יאכל אז ממילא יוכל לעצור כח גם נגד הדבר הקשה הזה. וזה הרמז הכתוב בפסוק, גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, היינו שהם מתגברים מגד היצר בדברים הצריכין להתגבר. ועל ידי מה מתגברים, על ידי שהם עושי דברו, מצות שיוכלו לקיים בנקל, וממילא גורר גם כן מצוה אחרת, לשמוע בקול דברו, בדברים הצריכים למלחמה וכנ"ל. עד כאן דברי הגאון ז"ל והובא בספר זכרון יצחק פ' בא והוא מתוק מדבש.

ובזה ביאר אאמו"ר שליט"א הקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך, והיינו דאף שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ואינה נקנית אלא ביגיעה וקשה להתגבר על היצר המונע. עם כל זה יש עצה לזה, בפיך, וכמו שדרשו ז"ל מן המותר בפיך, שאם שומר עצמו מאכילת דברים טמאים, שנוח לקיים זה, אז יעצור כח להתגבר על יצרו ולעסוק בתורה ביגיעה. וכעובדא דר' צדוק הנ"ל, עכ"ד אאמו"ר שליט"א.

ובזה יתבאר לנו מקרא קודש בסדר פרשתנו פ' תולדות, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. ופירוש רש"י ז"ל ידוע, והאונקלס תרגם על כי ציד בפיו, ארי מצידיה הוה אכיל. ורש"י ז"ל הבין מהתרגום כי מפרש ציד בפיו של יצחק. אמכם אינו מובן דאהבת יצחק לעשו בשביל דברים פשוטים כאלו.

ועיין מה שפרש בזה מר זקיני הגאון הקדוש מו"ה אליהו זצלה"ה אבדפה"ק בספרו אזור אליהו, על דרך אומרם ז"ל גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, יעוין שם. ולדרכינו נאמר כי אהבת יצחק לעשו היה אף שהכיר אותו ללב חומד מחמת רתיחת הדם שבו והוא צריך ללחום מלחמת חובה עם המסיח ומדיח, עם כל זה, ידע כי יוכל להתגבר על יצרו בהיותו עוסק בצידת הטהורים ופורש עצמו מצידת דברים טמאים, כאשר האכיל את יצחק דברים טהורים. ואם כן ממילא שיוכל להתגבר על יצרו לקיים כל התורה, דמצוה גוררת מצוה. אולם רבקה אהבה ליעקב, אף שלא נזדמן לידו צידת דברים טמאים, עם כל זה מעצמו היה מתחזק לקיים כל התורה בתמימות, (וכבר הוא מחלוקה קדומה אם מושל ברוחו עדיף או צדיק מטבעו עדיף, ועיין ברמב"ם בשמנה פרקים שלו, ויש להרחיב הדיבור בזה ואקצר) והוא איש תם יושב אוהלים וכו'.

כן נאמר גם כן בפירוש הכתוב שהתחלנו בו, כי המצוה הזאת לא נפלאת הוא ממך, אשר לדעת חכז"ל קאי זה על לימוד התורה הקדושה, אמר על זה דאף שצריך יגיעה ולמשול ברוחו, עם כל זה קרוב אליך הדבר מאוד על ידי, בפיך, והיינו דברים המותרים בפיך ותשמור עצמן מאכילת דברים אסורים שנוח להיזהר מהם, וממילא יגרור מצוה אחרת, בלבבך לעשותו, כל התורה והמצוה, וכנ"ל, וזה נכון :

ואחשוב עוד לפרש על פי מה שאמרו התוספות בקידושין ובבא קמא דף י"ז על אומרם ז"ל, תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, לחלק דמי שלא למד עוד צריך להקדים הלימוד למעשה, ולמי שכבר למד אז המעשה קודם עיין שם.

ויש לומר שזה כוונת הכתוב שקרוב הדבר מאוד לקיים כל המצות על ידי עשק התורה בפה, וכאמרם ז"ל ליגמר אינש והדר ליסבר, ואחרי זה, בלבבך, שהבינה הוא בלב, וכדאיתא במדרש ילקוט משלי א' שהלב מבין דעת, ואחרי זה יבא, לעשותו, שהתלמיד מביא לידי מעשה.

ובש"ס דבבא קמא י"ז שם מחלק בין לגמור, דאז מעשה קודם, ובין לאגמורי, דאז תלמוד קודם. ושמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א שאמר, שיש לומר דמי שזיכהו ה' לחדש חידושי הלכות ולתרוצי סוגיא וכותב דבריו על ספר, הנה זה עדיף עוד יותר מלאגמורי לאחרים, שהרי על ידי שכותב הדבר על ספר, ויוכל כל אחד ללמוד בו ולהגות בו ותסתיים שמעתא, שפיר אמרינן דתלמוד עדיף. ובפרט אם מפרסם הדבר בדפוס ומקוים בו אגורה באהלך עולמים.

ובזה יש לבאר כוונת הכתובים בתהלים מ', אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי לעשות רצונך א' חפצתי ותורתך בתוך מעי בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת. והעניין הוא כי אמר דוד המלך עליו השלום שיוכלו לכתוב הדברים במגלת ספר, אם שעל ידי זה מעוכב מעשות המעשה, על כך אמר אם כי לעשות רצונך א' חפצתי, דמעשה גדול, היינו, כשתורתך בתוך מעי, שאיני לומד לאחרים. אבל בשרתי צדק בקהל רב, כשלומד עם אחרים, בזה הלימוד גדול ורב יותר מן המעשה. וגם כשכותב דבריו על ספר, הנה שפתי לא אכלא, שהרי על ידי זה שפתותיו דובבות בכל עת ובכל רגע, אם יגיעו בתורת אמת וזכה לכוון אל האמת שאז התלמוד גדול, ה' אתה ידעת כי כוונתי לבא אל האמת ולכוון הלכה לאמיתה.

ונוכל להמליץ עם זה מאמרם ז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, היינו שכתב דבריו על ספר, ואז תלמודו מתקיים בידו ממש, וזה הוה גדול מן המעשה. ויש לומר שזה כוונתם תלמוד גדול,  ובאיזה תלמוד אמרו, שהוא מביא לידי מעשה, היינו שעוסק ביגיעה ומחדש חידושים וכותבם על ספר חוקה, שאז יש בו מעשה ממש, וכנ"ל.

והן גם אני הצעיר שבתלמידי אאמו"ר הרב שליט"א, אשר הדריכני בנתיב הלימוד והעיון, נטיתי שכמי לסבול בעול התורה והמצוה. ומה שחנני ה' בעניות דעתי כתבתי על ספר למשמרת לבל תהא אות אחת מן התורה נעדרת, וזה יצא ראשונה להדפיס הקונטרס הקטן הזה, וה' יעזור לי דאימא מילתא דתתקבל ושימצאו דברי חן בעיני התלמידי חכמים, ושתלמוד יביאני לילי מעשה קיום המצוות  כדת וכהלכה.

והנני חותם מעין הפתיחה נותן הולאה לשעבר, ומתפלל העתיד, יחזקני ה' ויאמצני דעה ובינה יחנני להוסיף אומץ בתורה ולחדש דברים נכונים כאשר עם לבבי ולבב הורי שליט"א. ושבתי בבית ה' לאורך ימים לפ"ק.

פה דרהאביטש יום א' לסדר ומברכיך ברוך, נזר"ת לפ"ק. אנא זעירא ולא מן חבריא

אליהו באאמו"ר הרב הגה"ג וכו' מו"ה יהושע פנחס שליט"א הראבדפה"ק יצ"ו.

(הקדמת המחבר לספרו מענה אליהו)

—

הגאון רבי אליהו בומבך (באמבאך) הי"ד אב"ד אושפיצין, ביום א׳ בחשון תרמ"ד (1884), ונעקד׳׳ה ל׳׳ג בעומר תש׳׳ג (1943).  מילדותו היה בעל מוח נדיר ובעל זכרון נפלא, ובגיל כמה חדשים כבר ידע לומר כמה פסוקים. ביום בר המצוה שלו, יום חמישי, ב' דר"ח מרחשון תרנ"ז (1896), דרש בחריפות רבה, באסיפת גדולי וחכמי עירו, ובלל עשרים ושש מערכות ופירכות מסובכות מכל הש"ס תוך שהוא מתרץ הרבה קושיות, ותהום כל העיר. באותה שנה הודפסה דרשתו בספר בשם "קונטרס מענה אליהו", עם הסכמת אביו, הרב יהושע פנחס אב"ד דראהאביטש ומחבר הספר "אהל יהושע", והסכמת סבו, הרב יוסף בומבך.

בשנת תרס"ז (1907) נתקבל כרב בעיר קענטי שליד ביליץ. השתייך לאגודת ישראל, והשתתף בוועידת יסוד התנועה בקטוביץ בשנת תרע"ב (1912). בשנת תרפ"א (1921) כשנפטר אביו מילא את מקומו באושפעצין, כאב"ד וראש הישיבה הגבוהה. יהודי העיר חבבו אותו מאוד, ואף הנכרים קמו לכבודו ביראת כבוד. היה חתן, תלמיד וחסיד בכל לב ונפש, של האדמו"ר מקאמארנא, רבי יעקב משה ספרין. לאחר פטירת חמיו המשיך לנסוע לבנו ר' שלום, שהיה גיסו, ואחר כך אל בנו רבי ברוך שהיה חתנו. חיבורו על מסכת מכות נאבד בשואה, כמה משו"ת שלו נדפסו בשו"ת אהל יהושע מאת אביו. הוא ברח לסוסנוביץ, ונפטר ברכבת בדרך מסוסנוביץ לאושוויץ.

מקורות: אלהי שם עמ' 441, אלה אזכרה ו עמ' 67-70, אנציקלופדיה לחכמי גליציה א 447-450, רבנים שנספו בשואה, פנקס הקהילות, גליציה המערבית ושלזיה עמ 328, חבל הכסף.

דורשי רשומות נותנים שלשה רמזים בפסוקים שונים על חודש אלול:

• ומל ה״א את לבבך ואת לבב זרעך.
• אני לדודי ודודי לי.
• ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

וכתב במטה אפרים (סימן תקפ״א) דהם רומזים על מה שאמרו:  תשובה  ותפלה, וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה. הפסוק הראשון:  ומל ה״א וגו' הוא רמז לתשובה. השני:  אני לדודי וגו' הוא רמז לתפלה. והפסוק השלישי:  ומשלות מנות וגו', רומז לצדקה, ושיש להקדים פני עליון בדברים אלו טרם בוא יום הגדול והנורא, (וכ״כ בקיצור שו״ע סי' קכ״ח).

ועל דרך זה שמעתי לפרש:  תכן לך הדרך ושלשת את גבול ארצך (שופטים), דהנה מבואר בשם האריז״ל:  הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, דהוא מרמז על חודש אלול, שהקב״ה בטובו הגדול נתן לנו החודש הזה שיעשה האדם לעצמו בו דרך ושביל שלא יפול בסער הים ובמים עזים, היינו תאוות העולם הזה. וזה תכין לך הדרך (אלול) ושלשת (רצונו לומר על ידי שלשה דברים, תשובה תפלה וצדקה) את גבול ארצך, היינו הארציות שלך, ולהכין עצמך לעשות הטוב והישר.

ובשם הש״ך (על התורה) הביא רמז בפסוק: לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (מטות) סופי תבות אלול, וכתב הכוונה בהא דנוהגים לעשות היתר נדרים בחודש זה (והביאו בברכי יוסף), ולעניות דעתי הרמז בפסוק זה, על דרך מוסר, השייך לעניינינו…

מצינו בפרשת ויקהל:  ויצאו כל עדת ישראל מפני משה. וכתב בספר תורת משה נתן לרמז בזה מוסר השכל נגד המון עם שבאים לשמוע דרשה מפי החכם, ובשעה ההיא מתעוררים עצמם ואף בוכים ושופכים דמעה, אכל אחר כך כל אחד פונה הדברים מדעתו ואין שמים עוד כלל העניין על לב, וכאמת אמר דוד המלך עליו השלום, לכו בנים שמעו לי, אף לאחד שתלכו גם כן יעשו הדברים רושם בלבביכם, כאלו עוד אתם שומעים ולא יצא הדבר מלבבכם… ולכן משבח הכתוב את ישראל "ויצאו כל עדת ישראל", אף שכבר יצאו, עם כל זה, "מלפני משה" היו תמיד, פני משה נגד עיניהם ונתעוררו במוסר לשמוע דבריו — וכן אני אומר, רבותי! אתם באתם לשמוע ההספד שעשיתי על גיסי יקירי הרב הגאון זצ״ל, ושפכתם אתם עמי דמעות יחד, אבל זה איננו די, אלא אף גם כשתלכו לביתכם צריך להיות נגד עיניכם המאורע. והחי יתן אל לנו, שלא יהיה הצדיק אבד ואין איש שם על לב – וכאשר אמרתי לפרש וסבבו בשוק הסופדים, היינו לא רק לפני המטה יספדו אותו, אלא גם בשוק, אחר כך, יזכרו אותו, ויקחו מוסר ממנו לילך בדרך טובים. וכן פירוש חבל על דאבדין, ולא משתכחין, שלא תמצא דמיתתו גרמה תשובה. וכמו שכתוב (ירמיה) לשוא הכתי אתכם מוסר לא לקחו. ועוד הלא נאמר (חקת) הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא, רצונו לומר אם הזכרת יום המיתה איננו עושה רושם אצל האדם, אז חס וחלילה מורה כי נשמתו (הנקרא משכן ה') איננו טהורה. והוא גם כן הרמז שהתחלנו, לא יחל דברו ככל, סופי תבות אלול, כי התשובה שמקבלים על עצמנו בימים הללו צריכים להחזיק, ושלא יהיה רק פטומי מילי בעלמא, לפי שעה, אלא ככל היוצא מפיו יעשה, ואז יהיה הצדיק הנפטר מליץ יושר בעדינו, והקב"ה ימחה דמעה מעל כל פנים ובמהרה ישני עפר יקומו מאדמתם, ועת ספוד יתהפך לעת רקוד, והפכת מספדי למחול, ויקויים אז תשמח בתולה (הוא חודש אלול) במחול (במחילות עוונות), יהודה וישראל יושעו לנצח, והקב"ה יעשה סוף וקיץ לצרתינו, ויוציאנו מאפלה לאורה, ויגדור ברחמים פרצותינו, ואין עוד צווחה ברחובותינו, תכל שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה, אמן כן יהי רצון.

(אבל משה)

—

הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד, נולד בתרל"ה, 1875, בעיירה אויבערווישיוה במחוז מרמורש לאביו ר' נפתלי שוורץ ממאד, מגדולי רבני הונגריה.

רבו המובהק של הרב יוסף היה ר' יעקב טננבוים (מחבר ספרי "נהרי אפרסמון"). נסמך לרבנות על ידי הרב משה גרינוולד מחוסט, ר' שלום מרדכי שבדרון מברעזאן (מחבר ספרים רבים ובהם: גילוי דעת, דעת תורה, דרכי שלום, ליקוטי תורה, משפט שלום, עין הרועים, תכלת מרדכי) ועוד.

נשא לאשה את בת הרב אליעזר דייטש מבוניהד. עם פטירת חמיו שימש כדיין בעיר. בשנת 1924 עבר לגרוסוורדין ושם שימש עד אחרית ימיו כרב קהילת "מחזיקי תורה".

הרב יוסף הכהן חיבר ספרים רבים, בהם ספרי שו"ת, חידושים ופלפולים, הספדים ודינים שימושיים. עיקר עבודתו הספרותית הייתה בעריכת כתב העת התורני "וילקט יוסף" שיצא לאור בהונגריה במשך 20 שנה. במסגרת עבודתו זו בא בכתובים עם רבים מגדולי הדור ושמו נזכר בעשרות ספרי שו"ת.

כן כתב ערכים באנציקלופדיה "אוצר ישראל" של יהודה דוד אייזנשטיין, ועסק בהוצאה לאור של כתבי אביו, ר' נפתלי שוורץ (כגון אילה שלוחה ועוד), של חמיו ושל אחרים. כתב: עשרות ספרים, ובהם: צפנת פענח – על שו"ת יד יצחק (מונקטש, תרס"ט), מזכרת אבל – הספד על מרת הינדל קאהן (בודפשט, תרע"ח), מועד כל חי (קליינווארדין, תרפ"ה), אגרת צפון (סעאיני, תרפ"ז), גנזי יוסף – שו"ת ופלפולים, (דעווה, תר"ץ), מספד וקינה – הספד על החפץ חיים (גרוסוורדן, תרצ"ד), ויצבר יוסף, שו"ת ופלפולים (גרוסוורדן, תרצ"ו), אבל ישראל – הספד על האדמו"ר ר' ישראל האגר מויז'ניץ (גרוסוורדין, תרצ"ו) , זכרון בספר – הספד על הרב חיים גראס (בודפשט), זכרון בנימין – הספד על הרב בנימין פוקס (אראדעא,תרצ"ו), זכרון למשה – תולדות החת"ס וחידושיו (אראדעא, תרצ"ח), אבל משה – הספד על הרב משה דייטש (גרוסוורדין, תש"ב).

בשנת תש"ד, 1944, נשלח הרב שוורץ עם בני קהילתו לאושוויץ, שם נספה  ביום ט' בסיוון. גם בנו, הרב בצלאל שוורץ הי"ד, נספה בשואה.

נספו גם אחיו הרבנים הרב פנחס זעליג הי"ד מקליינווארדיין עורך הירחון "אור תורה", הרב שמואל הי"ד מסאטמר עורך "לקט ששנ"ה", הרב אברהם יהודה הי"ד ערך כתב עת תורני, "פני הנשר" והרב מנחם ישעיה הכהן שוורץ הי"ד, מגיד מישרים בקלוזינברג. ונספו גם אחיותיו: פרידא (ובעלה הרב נתן צבי בריסק) הי"ד, הענדל (ובעלה ר' מנחם פריעד) הי"ד וריזל (ובעלה ר' בנציון רוזנצוויג) הי"ד, ויוצאי חלציהם הי"ד.

(מתוך ויקיפדיה וספרי הרב הי"ד).

נָכוֹן לִבִּי אֱלֹקִים, נָכוֹן לִבִּי, אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה. עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר (תהלים נז,ח-ט). היה אמר דוד עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, דרך השחר להיות מעורר בני אדם, אבל אני מעורר את השחר (מדרש תנחומא בהעלתך סימן י). אעירה שחר, אנא הווינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי (ירושלמי ברכות פ"א).

אפשר לפרש הכוונה, בהקדם כוונת הכתוב: ואני תפילתי לך ד' עת רצון, אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך (תהלים סט,יד), ופירש רש"י ז"ל תהי עת תפילתי עת רצון. אמנם לכאורה ראוי לדקדק, כי היה צריך לכתוב ואני תפילתי בעת רצון, וכנראה מפני זה פירש רש"י עת תפילתי. אמנם גם זה צריך הסבר, כי לא נכתב עת תפילתי.

אולם יש לפרש על פי מה שמובא בשם חתן סופר ז"ל על הפסוק "תהילת ד' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד", ופירש הוא ז"ל הכוונה: התפילה הרצויה שמתפללין אותה בכוונה, מלבד שהיא מקובלת ותפילתו נשמעת, עוד זאת שהיא עושה רושם חזק על השומעים אותה. חברים מקשיבים, עד שהם מתפעלים ומתעוררים וגם הם יפארו וירוממו וישוררו ויעתירו מעומק הלב אתו עמו, וזו כוונת דוד המלך עליו השלום: תהילת ד' ידבר פי, אז, ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד. כי מכח תפילתי יתרוממו בהתרוממות הנפש לשפוך שיח לפני ד' ולעמוד ולהתחזק. עד כאן תורף דבריו. ודברי פי חכם חן יש"י.

והנה בוודאי התפילה יותר מתקבלת בעת רצון, וכמאמר הכתוב "בעת עניתיך וביום ישועה עזרתיך וגו'" (ישעיה מט, א). אמנם כשנתבונן בדרך משל במלך בשר ודם, אשר אין לבוא אצלו בכל עת, רק בעתים המזומנים לראות את פני המלך, אמנם מי שהוא חביב אצלו, אשר יוכל לכלכל דבריו במשפט, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופן, בשים שכל ובינה, בטוב טעם ודעת, אמריו אמרי נועם והמלך אהבו, לזה אין מן הצורך להמתין על העת הקבוע לבוא לפני המלך כי בכל עת ובכל עונה הוא חביב לפני אדונו ומלכו. והסיבה לזה, מדברו הנאוה אשר יערב על המלך להיות שומעו, וקולו הערב אשר יתן את מתקו ולמלך ינעם להטות אזנו ולהאזין אליו כי הוא יפה אף נעים, ועל ידי זה הוא עושה לעצמו אצל המלך עת רצון.

וזה הוא אפשר בכוונת הכתוב, כי כמו שהוא במשל, כן הוא אלף אלפי אלפים הבדלות כביכול אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה מלכו של עולם, שתפילת צדיק גופא היא כמו העת רצון והיא גורמת עת רצון. וזה "ואני תפילתי לך ד' עת רצון וגו'", ואינו מוכרח לצפות ולחכות שיהיה הזמן עת רצון, כי תפילתי הזכה לא תשיב ריקם ובכל עת רצויה היא, וכנ"ל. ובודאי דוד המלך עליו השלום אשר התחנן והתפלל כה מעומק הלב, אשר היה יכול לומר תהילת ד' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד (וכפירוש החתן סופר ז"ל) שגם אחרים התפעלו והתפללו עמו בהדרת קודש, הוא היה יכול נם לומר "ואני תפילתי לך ד' עת רצון", כי תפילת אדוננו דוד המלך עליו השלום היתה חביבה אצל ה' יתברך כל עת, כתפילת הצדיקים השלמים שעושים רושם. מה גם תפילת נעים זמירות ישראל משיח אלקי יעקב דוד המלך עליו השלום.

וזה אפשר בכוונת הירושלמי וכוונת מאמר חז"ל דרך השחר להיות מעורר בני אדם. כי ידוע שהשחר, דהיינו קודם אור היום, הוא עת רצון (כמובא במגן אברהם סימן תקפ"א סק"א). ועניין הזה הוא בוודאי מעורר את בני האדם. וזה דרך השחר להיות מעורר ב ני אדם, כ ירצו ויחפצו להתפלל בעת רצון, "אבל אני מעורר השחר", דהיינו שדוד המלך עליו השלום היה יכול לעורר רחמים ולהפך רצון כביכול מה' יתברך בכל זמן ועידן. ו"שחר" לפי זה הוא רמז על עת רצון כמו שהביא הג"ר "והוא עת רצון" וזה "אבל אני מעורר השחר", דהיינו שאני אפעל בתפילתי, שתהיה עת רצון. וזה גם כן לשון הירושלמי "אנא הוינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי".

אמנם לא מספיק במה שמתחננים לקב"ה, כי צריכים אנו להתחרט על מעשינו הרעים והעברות שגרמו להסתלקות השכינה ולהסתר פנים כדי לעורר על ידי מצוות ומעשים טובים "שעת רצון". אמנם "השחר" הוא עת רצון ובני אדם משתדלים שיתפללו בעת רצון. כי נכון הדבר. אולם האדם צריך להשתדל "לעורר ה שחר", דהיינו לעורר רחמים ולגרום על ידי פעולותינו לעת רצון, וזה "דרך השחר להיות מעורר בני אדם" אבל "אני מעורר השחר", דדך רמז, לא רק בסוף הלילה, אלא בכל עת הנני משתדל שיהיה רעווא ורצון מאת ה' יתברך.

אף שקבלה בידינו שלא לעורר חס ושלום מדת הדין על ישראל בימים הקדושים האלה, מכל מקום עלי להזכיר בקצירת האומר דברי תוכחה בראשי־פרקים. אמרו חז"ל "אחרים אומרים צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה ברוך אתה ד' שומע תפלה" (ברכות כט:) אמר רב הונא הלכה כאחרים (שם). פירש רש"י ודעתם קצרה. ואינם יודעים לפרש צרכיהם.

צרכי עמך ישראל מרובים, חלול שבת קודש גורם ח"ו חסרון הפרנסה. וכן אמרו חז"ל אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חלול שבת (שבת קיט:) וגם אמרו ז"ל העושה מלאכה בערב שבת וערב יום טוב אינו רואה סימן ברכה (פסחים דף נ:) ומכל שכן מי שעושה ח"ו מלאכה בשבת ויום טוב. וצריכים להזהר בשמירת שבת קודש כהלכתה שנפרצה בעוונותינו הרבים בזמן האחרון.

כן אמרו: גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ (אבות ה,ט). נבדוק מה יש בידינו ח"ו מעבירות אלו ומאביזרייהו:

עבודה זרה: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה.

גילוי עריות: נדה, צניעות, כל כבודה בת מלך פנימה גדר לזה.

שפיכת דמים: המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (בבא מציעא נט:).

השמטת הארץ: עינו רעה בשל עניים, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עלך אך ד' והיה בך חטא, נתן תתן לו וגו' (דברים טו, ט־י), נבדוק היום אם באמת יצאנו ידי חובתנו בעניין צדקה כדבעי לעזור זה את זה.

אנו מתפללים בימים הקדושים הבאים עלינו לטובה על הרבה דברים "מעוררים את השחר" אבל העיקר להתפלל על דבר הכולל הכל, והוא על למוד התורה, אבל זה בידנו אנו, כפי שהתפלל דוד המלך עליו השלום "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי" (תהלים כז) הכוונה אם מבקש האדם מאת הקב"ה שיצליחוהו בקניינים גשמים, הלא ד' יוכל להשפיע לו גם בלי שיצטרך האדם הזה ליגע בשבילו, כגון שימצא אוצר טמון כסף וזהב ורב פנינים, ואין צריך לבקש אחריו. אמנם מי ששואל מאת הקב"ה יראת שמים וידיעת התורה, זהו מה שהקב"ה מבקש מן האדם עצמו שיתחזק בה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וזה אחת שאלתי מאת ד', אולם אותו הדבר הוא אינו כשאר דברים אשר אין אני מוכרח לבקש אחריהם, אמנם אותה אבקש (מלשון אם תבקשנה ככסף) והוא: שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו'. שמע קולנו ד' אלקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.

(אלה דברי שמואל, דרוש א)

—

הרב הגאון המפורסם לשבח ולתהילה והדרשן הנפלא מו"ה שמואל שמלעקא סג"ל רוזנבוים זצ"ל הי"ד אבד"ק קליינוורדן, ממלא מקום אביו הרב משה חיים סג"ל ליטש רוזנבוים זצ"ל שהיה רב, אב"ד ור"מ בקהל קליינוורדן במשך ארבעים וחמש שנה וחיבר ספרי שו"ת וחידושי תורה. הרב שמואל שמעלקא נסמך להוראה ע"י גאוני הונגריה: הרב ישעיה זילברשטיין זצ"ל אב"ד וויטצן, הרב מרדכי ליב ווינקלר זצ"ל אב"ד מאד והרב יוסף אלימלך כהנא זצ"ל הי"ד אב"ד אונגוואהר.

הרב נהרג באושוויץ בי"ב בסיוון תש"ד. כן נספו כמעט כל משפחתו וקהילתו. הי"ד.

בנו, ר' פינחס סג"ל ליטש רוזנבוים, עסק בימי הזעם בהצלת מאות יהודים בתחכום רב ובמסירות נפש. הוא נותר כמעט שריד יחיד למשפחתו העניפה, והוציא משארית כתבי אביו את הספר "אלה דברי שמואל".

בהקדמת הספר כותב ר' פינחס:

עד זיבולא בתרייתא עסק באורייתא, שם לילות כימין, מאין הפוגות טרח ויגע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. למרות המון טרדות הכלל שהו עמוסות על שכמו; צרכי קהילה גדולה ולימוד הישיבה. ובפרט ובפרט עיניו היו פקוחות על תינוקות של בית רבן. טרח להנהיג העם על דרכי התורה ויראה טהורה במעגלי צדק בשבט מוסר שבט מלכותו, בדרשותיו הנפלאות בעמדו במקהלות בראשי עם קודש. אמת מה נהדר היה ככהן גדול העומד לשרת, שפתותיו מלאות נופת, צוף אמרותיו הנאות ירדו חדרי בטן ועשו רושם בלבבות ועוררו נפשות שומעיהן.

אך לא ארכו הימים ואתמה מאד על מאור היום אשר זרח אל כל ויחשיך אלי ואליך ובא השודד מארץ מרחקים מגרמאניא, הנצים הארורים. עלה מות בחלונינו ואבד והרס כל מחמדינו. ואין זכרון לראשונים, כי גם לא זכו קדושינו לשוב אל עפרם להקבר בארץ בבית החיים, ולא ניתן לנו להשתטח על מקום קבורתם, ואין בידינו להציב ציון על מקום קדושתם. על כן קמתי אני שנשארתי לבדי מכל בית אבי, מבין אלפי סכנות בחמלת ד' עלי נמלטתי, ועודני צעיר, כבן עשרים, כמעט מחובשי בית־המדרש יצאתי, ועמדתי גלמוד בלי משען ומשענה. שבתי במר נפשי, שבתי אל בית הורי החרב, וקבצתי קהל הנשארת, וחיבתם אל בית אבי הראו לי, קהל עדתי, והושיבו אותי על כסא אבותי, ושמשתי שנים אחדות במקום שהתפללו שם אבותי נ״ע. הגם שכתר מלכותם ראשי לא הלם. מרגוע לנפשי לא מצאתי ובגולה יצאתי והלכתי מארצי וממולדתי ומבית אבי להגיע אל מחוז חפצי. הגם שהתמהמהתי, אקוה לאל מרום, יזכני להגשים רעיוני לעלות לארץ קדושי.

ולמען יעמוד זכרון אאמו״ר זצוק״ל לנצח אמרתי אני אל לבי, אלכה נא ואלקטה כמלקט בשבלים, מהמעט הנשאר בנס מכתבי יד של אבא מארי זלל״ה מבין השרופים כאודים ניצולים, חידושי תורה על ענינים וסוגיות שונים, ומהנשאר מתשובותיו להלכה, אשר מהם יראה הקורא ידו הגדולה בתורה; ורוב בקיאותו בש"ס ופוסקים ובתשובות האחרונים, כאשר צלל במי ים התלמוד האדירים, בפרט הראה כחו הגדול בתשובתו הארוכה בענין היתר עגונה, שטרח ומצא כדי גאולתו להתיר אשה מכבליה. ואזכיר פה מסירת נפשו על התורה שבזמן שפשטה הרשעה, וידי ארורים כבר הציתו את האש, וכמעט כל הגולה כבר עומדת במדורת אש, עש"ק פ' ויקהל־פקודי היה בשנת ומדד עוד לא שקטה רוחו, ולא נחה ידו ועסק בתורה וכתב תשובה גדולה בענין מצה שמורה וידיו גלולות כספר תורה, עד רמסו וחמסו אותו ואת משפחתו לגיא ההריגה ושריפה. וכן יש אתי בכתובים חידושי תורה ואגדה נאה ורשמי דרשותיו, ואבנה מהם ציון להעמיד שמו וזכרו לדור דורים ולנצח נצחים, על כן הבאתי עלים לתרופה לדפוס מהם ולהעלותם על ספר, וחובבי תושיה יהנו מנועם צוף אמרותיו וימצאו חן בעיני קוראיו והוגיו. ואעשה בזה נחת רוח לנשמתו הטהורה ושפתותיו יהיו דובבות בשמי שמיא, אשר שמה שבה רוחו לגנזי מתמים; ויקוים בזה מאמר חז״ל (יבמות צו:) "אגורה באהליך עולמים", וכי אפשר לו לאדם לגור בשתי עולמות, אלא אמר דוד יהי רצון שיאמרו הלכה בשמי ויהיו שפתותי דובבות בקבר, שנאמר, וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים״.

לפרשת ואתחנן

נחמו נחמו עמי. אנכי אנכי הוא מנחכם.

אמר לו הקב"ה לך נחם את ירושלים שמא מקבלת ממך תנחומין. הולך אברהם ואומר לה קבלי ממני תנחומין, אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין שעשאני כהר, שנאמר בהר ה' יראה. הולך יצחק ואומר לה קבלי ממני תנחומין. אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין שיצא ממך עשו הרשע, שעשאני שדה ובניו שרפוני באש. הלך יעקב ואמר לה קבלי ממני תנחומין. אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין ששמתני כלא הייתי, אין זה כי אם בית אלהים כו'. מיד הולכים כלם לפני הקב"ה ואומרים רבונו של עולם אינה מקבלת ממנו תנחומין, שנאמר עניה סוערה לא נחמה, אמר להם הקב"ה אני ואתם נלך ונחמנה, הוי נחמו נחמו עמי.

ונבאר הענין דהנה אברהם אבינו עליו השלום היה הראשון אשר האיר דרך ה׳ ואמונתו הטהורה לבני אדם יושבי חשך וצלמות. ולכן היה דרכו דרך קוצים, ובמסירת נפש וניסיונות רבים וגדולים כבש את דרך הקדש, הוא בא באש ובמים בשביל היהדות והעלה את בנו יחידו למען יראת ה' ורק דרכו זה שדרך בשביל בניו ודורותיו האחרונים הוא שעמדה לנו להקים לנו שארית ופליטה כיום הזה ולהישאר בתורת אל חי. וכשגלו בניו לגולה, קדשו תמיד את שם שמים ברבים בפועל, ונשחטו ונשרפו על קדושת השם.

ואמנם הדרך הזה היה קשה ונורא מאד, וחכמנו תארו אותו בשם הר. כלומר דרך הר גבוה ונורא. כמו שאמר הכתוב מי יעלה בהר ה'. כי לעבוד ה' וללכת בתורתו בגולה הוא קשה כהר, מלא חתחתים ומכשולים. וכנסת ישראל כבר עייפה וחולשת כח לסבול כעת ייסורי גלות, ואינה מקבלת תנחומין.

הלכו אצל יצחק שעשני כשדה. ויצא יצחק לשוח בשדה. בשעת שקיעת החמה כשינטו צללי ערב אז יש לפעמים תרופה לישראל שפזרן בין האומות. ובני ישראל שבקבוץ זה מושיטים יד לאחיהם שבארץ אחרת. וישראל פזורים ונדחים בכל קצווי ארץ. אמנם האומה הישראלית אינה מתנחמת עוד בזה כבר כשל כח הסבל. והיא רוצה במנוחה.

הלך יעקב ואמר לה ששמתני כלא הייתי, אין זה כי אם בית אלהים. זוהי הגלות האחרונה המרה והנוראה שכל מחמדי ישראל טבועות וגנוזות ואין לנו שיור רק התורה הזאת. זאת אומרת שכבר ירדו ישראל כל כך שכל חייהם נצטמצמו רק בבית הכנסת. אי אפשר להכיר את היהדות לא במובן המוסרי ולא במובן החומרי, רק בבית הכנסת. אפשר לראות היהודי כשהוא מסוכל במשא כבד מנשוא, נע ונד על השווקים להרוויח פרוטה. אפשר לראות היהודי כשהוא עומד על פתחי בתי המוסדות בכדי לקבל תמיכה, או לקבל היתר היציאה אבל לא בחיים. וזה ששמתני כלא היה.

ואמר להם הקב"ה, אני אנחם אתכם. וזה אומרו כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו. כי ללכת בדרך ה' ולהתקיים לא יוקשה כל כך כמו הר. ודרך החיים של האומה לא יהיה בעקלתון בהר ובשפלה, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. ונגלה כבוד ה'. כל העמים יראו ויכירו את כבוד ה' וישראל לא רק סגור ומסוגר בחומות הגיטו.

(קדושת יוסף)

—

הרה"ג ר' יוסף גלרנטר הי"ד, נולד בשנת תרנ"ב בקלימנטוב, פלך ראדום, פולין, לאביו, הרב שמחה הי"ד, רב ואב"ד באותה העיר. ר' יוסף גדל והתחנך אצל אביו והתפרסם מנעוריו לעילוי היודע את כל הש"ס בעל פה. הוא למד אצל גאונים מפורסמים בפולין, ובהם הגאון הקדוש המפורסם הרב ר' יחזקאל הלוי, האדמו"ר מאוסטרבצה, שסמכו לרבנות. כן נסמל מהגאון ר' חיים הלוי סולובייציק זצ"ל והגאון ר' אליהו קלוצקין מלובלין.

נשא לאשה את מרת רעכיל בת הרה"ג ר' אלימלך הכהן רובינשטיין זצ"ל שחיבר שלושה עשר ספרים בכל מקצועות התורה והיה אב"ד של קהילת ראחוב, ואח"כ כיהן ברבנות בירושלים.

משנת תר"ע התחיל ר' יוסף לסייע בהנהלת רבנות ראחוב, לדון ולהורות הוראה. בשנת תרע"ג נסע ללמוד בווארשה. מתרע"ו עד תרפ"ד, היה ראב"ד בארזנדוב הסמוכה ללובלין, ייסד תלמוד תורה באזור זה, וייסד ישיבה גדולה לתלמוד והוראה בלובלין.

במהלך השנים פרסם מאמרים תורניים בכתבי עת שונים ובהם: יגדיל תורה, דגל התורה, דגל הרבנים, קול התורה, כתר תורה ועוד.

בשנת תרפ"ד נתקבל לרב ואב"ד בקהילת בריסל, שם פעל רבות לחיזוק התורה והדת, ייסד תלמוד תורה, בנה בית כנסת חדש והניח את אבן הפינה לישיבה באנטוורפן.

בשנת תש"ב הציע לו בנו להסתתר מהרוצחים ולעזוב את מקום מגוריו, אך הוא חש שאיננו יכול לעזוב את עדתו בשעה שהסכנה מרחפת עליה. בחודש אב תש"ב התפרצו אנשי גיסטפו למעונו והיכו אותו קשות, וגירשו אותו, את אשתו ובתם בת השתים עשרה, למחנה ברענדאנק. תיכף עם בואו התחיל לעודד ולאמץ את לב אחיו הנדכאים, ובעקבות כך עונה על ידי שומרי המחנה בייסורים ועינויים קשים. מברענדאנק הובל למחנה שבמאלין, ומשם גורש בטרנספורט 454, ביחד עם אשתו ביתם וארבעה מבניהם, למחנה ההשמדה אושוויץ. הי"ד.

בנו, הרב חיים ברוך, הוציא לאור בשנת תשי"ד את הספר "קדושת יוסף" ובו חלק קטן מחידושי אביו הי"ד שנצלו בדרך נס אחרי השואה הנוראה. ובהקדמתו לספר כותב הרב חיים ברוך: "הרוב המכריע מכתב ידו וחידושיו, נשרפו ונאבדו מעינינו, גוילין נשרפים ואותיות פורחות. האותיות הקדושות שצרף המחבר זצוק"ל עלו למרום לבקש נקמת אחינו בית ישראל שדמם נשפך כמים, לבקש עלבונה של תורה ולומדיה. כאשר חזרתי לבלגיה משוויצריה, מקום מקלטי בימי הזעם, מצאתי רק פך אחד של שמן טהור, רק חלק קטן מכתבי אבי זצוק"ל שלא שלטו בו ידי הרוצחים יימח שמם. וזה הוא חלק זעיר, כטיפות מן הים, מכתביו המגוונים ומחידושיו בכל מקצועות התורה. אבי ומורי זצ"ל הרבה לכתוב על הלכה ואגדה. חבר פירוש על תלמוד ירושלמי בדרך מיוחד במינו וגם פירוש על תלמוד בבלי שהצטיין במקוריותו. הרבה מחידושיו היו מוקדשים לתרץ את הרמב"ם מהשגות הראב"ד. ומלבד זה חקר וטיפל בתולדות בעלי התוספות. את כל זה העלה על הנייר, וחבל על דאבדין".

(מקורות: הקדמות קדושת יוסף)

מידע אודות התמונה בדף זה: גירוש יהודי בריסל. התמונה באדיבות United States Holocaust Memorial Museum

וידבר ה׳ אל משה לאמור דבר אל בני ישראל וכו׳,

יש לומר דקאי על הדורש דברי כבושין לעם ישראל, והיינו שדיבר ה׳ אל משה לאמור לאחרים, דבר אל בני ישראל לאמור, ומה יאמר להם להקיצם משינתם, היינו אשה כי תזריע, מלשון אור זרוע לצדיק ווען וועט אויף שאנין בתולת בת יהודא ונהי׳ בבחינת נשואין ולא בבחינת אירוסין, וכמ״ש בתפלה למשה על תהלים מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, הגאולה שלימה במהרה בימינו אמן, וילדה אותיות ״דלי״ ״וה״ מלשון דלו עיני למרום ומלשון דל כבודנו בגוים, היינו שיתרומם אותיות ״וה״ ויהי׳ השם שלם זה יהי׳ עיקר האמירה.

אמנם י״ל אופן בתוך אופן שכתבה התורה הקדושה עצה גם כן לפשפש במעשיו כל חדש אלול, כמ״ש וקדשת אותם לכהן לי, ראשי-תיבות אלול, היינו שצריך לקדש עצמם בכל החודש ולהרבות במצות ומעשים טובים.

לפי מה שאמרו לפרש הפסוק החדש הזה לכם ראש חדשים, ואמרו במדרש הזה זה ניסן, וגם אמרו בגמ׳ שבת (קמ״ז ע״ב) ר׳ אלעזר קרא החרש הי׳ לבם, ומה כוונתו, ואמרתי בדרך רמז לפרש המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, ומקשה וכי ראשון הוא והלא ט״ו הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות, היינו מראשון של חודש אלול תשובו מעוונות, כמ״ש לעיל וקדשת אותם לכהן לי ראשי-תיבות אלול, ובמה אמרתי לקדש מרומז בראשי-תיבות ״אותם״, היינו אלול תשובו מדרכיכם ממצות ועבירות ופשפשו מעשיכם וגם תבדקו תפילין מזוזות, אלול תדברו מעט מזעיר, כמ״ש ׳מוצא שפתיך תשמור׳ והווא ליה למימר ׳תקיים׳ או ׳תעשה׳, אלא שמירה שייך למימר ששומר הדיבור שלא יקלקלו כמ״ש בספר הישר לר״ת קודם שאומר הדבר הוא מולך על הדיבור, וכמ״ש מלה בסלע וכו׳, וכמו שאמרו, אמור מעט, ובזה גופא ועשה הרבה. וגם בשביל זה עשה תורתך קבע, שיהי׳ לך פנאי לקבוע עתים לתורה, וכמו שאמרו, ושמרתם את דברי אז הברית הזאת, יכול להיות נוטר הברית בשלימות. וכמו שכתב בשל״ה הקדוש כל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו וכו׳.

וזה ולקחתם לכם ביום הראשון, היינו ראשון לחשבון עוונות, כי אז מראשון לחודש אלול חושבין קצת מהעבירות לשוב עליהם, פרי עץ הדר שיהי׳ טעם עצו ופריו שוה, עצו היינו המחשבה ופריו הוא המעשה שיהי׳ פיו ולבו שוין, וגם שיהי׳ משגיח אשר גם בניו ידריכם בדרך ישרה, וגם פרי עץ, היינו אפילו המעשים טובים גם כן צריכין לשוב עליהם שלא עשאן כהוגן וגם פרי עץ הדר, היינו להדר בחודש הזה עליו להדר ולחזור על המצות לעשותם כדי להרבות מצות ומעשים טובים, ואמרו כפות תמרים לשון רבים, הוא שיהי׳ לכם אחדות ושלום כאיש אחד בלב אחד, כמ״ש חז״ל כלם יאגדו אלו עם אלו.

והנה אמרו (בר״ה י״א ע״א) בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאול וח״א בתשרי עתידין לגאול. ויש לומר דשניהם צדקו יחדיו, לפי מה שכתבנו לפרש הגמ׳ (ר״ה י״ח) דרשו ה׳ בהמצאו אלו עשרה ימים שבין ר״ה ליו״כ, דהנה תשובה קדמה לעולם, וכי הקב״ה המתין ושמר על התשובה עד עשרת ימי תשובה, אלא בכל פעם כשאדם עושה בוודאי תשובה אזי הוי באמת אלו ימים שעושה בהן תשובה עשרה ימים הללו ומשדד המערכות ומחליף את הזמנים להמשיך ולהביא עשרת ימי תשובה בכל עת. ואם כן אם זוכין ועושין תשובה בחודש אלול אז יכול להמשיך שיהי׳ הוא נקרא ניסן, דהטעם כי למה נקרא ניסן אמרו חכמינו ז״ל משום שנעשו בו ניסים לישראל, ואם כן אם ישובו ויגאלו יכול גם אלול להקרא ניסן. וזה כוונת המדרש וידבר ה׳ אל משה לאמור החודש הזה לכם, ר״ת כדי לטהרינו מטומאותינו, לחדש השנה ולאפקיע שכינתא מגלותא, זה העיקר שיהי׳ זה ניסן, לשוב לה׳ אשר הוא העיקר לגאולה שלימה, ואז יעשו ניסים לישראל להיות נקרא בצדק ניסן. אבל באם ישכחו עיקר זה אז יהי׳ נקרא החרש הי׳ לבם, ולא יקרא שמו ניסן.

ונחזור לענינו וידבר ה׳ אל משה לאמור לישראל כמ״ש לעיל, אשה כי תזריע, למתי תזריע אורה של ישראל, ועל פי זה יש לומר אופן בתוך אופן כי בתיבות הנ״ל מרומז השאלה ותשובתה, היינו אשה, מזל בתולה, זה אלול, כי תזריע, היינו לזרוע מצות ומעשים טובים בחדש אלול אשר אז יותר בנקל ומסוגל לתשובה ולמעשים טובים, ואז וילדה זכר, זיא וועט גיווינען זכר, שיזכור ד׳ אותנו ברחמים כי זכר הוא מדת החסד והרחמים אכי׳׳ר:

(שם אליעזר, חלק א)

—

רבי אליעזר פיש היה האדמו"ר מביקסאד וראש ישיבה חשוב בהונגריה. נולד בחורף תר"מ בעיירה מוסיף שבחבל מארמורש לאביו ר' משה פיש מצאצאי רבי חיים צנזר מברודי ולאמו לאה, מצאצאי השל"ה. למד אצל רבי מרדכי לעוו, אב"ד אינטרדם, ונסמך על ידו לרבנות. התחתן עם לאה אביגיל, בתו של רבי משה זאב ב"ר יששכר בער- הרב מערעד-סינזשארץ, ובזיווג שני נשא את חיה גולדה בת ר' נחום צבי. לאחר נישואיו עבר להתגורר בסיגט, שם למד בישיבתו של האדמו"ר מסיגט רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, שנחשב למורו ורבו בחסידות, ולמד עם שני בניו, ר' חיים צבי (לימים, האדמו"ר מסיגט) ורבי יואל טייטלבוים (לימים, האדמו"ר מסאטמאר). היה ידוע כסגפן ופרוש, הרבה בצדקה והיה מאריך מאד בתפילותיו. בשנת תרס"ה (או תרס"ח לפי גרסה אחרת), נתמנה לרב ודיין בעיר נירבוגדן, ויסד שם ישיבה. לאחר מכן נתמנה לרב הכפר ביקסאד, ואף שם הקים ישיבה. בביקסאד גם החל לנהוג באדמו"רות. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בסאטמאר, שם נתפרסם כאדמו"ר בעל מופתים ורבים שיחרו לפתחו. את כל כספי הפדיונות שקבל מחסידיו העביר למטרות צדקה, אף על פי שחי בעוני רב. גם בסאטמאר הקים ישיבה, שמנתה כחמישים תלמידים. היה ידוע כגאון בתורה, וידע בעל פה ש"ס בבלי וירושלמי, רמב"ם וחידושי המהרש"א. יסד בכמה מקומות חבורות ללימוד ש"ס ומשניות, ובחלקן סיימו את הש"ס בכל חודש.

כשהחלה השואה בהונגריה, נעשה ניסיון להבריחו לקולוז'ואר (קלויזנבורג) שברומניה, אולם הוא נתפס והובל לאושוויץ, שם נרצח בכ' בסיוון תש"ד בגיל 64. לאחר השואה, בנו, רבי נחום צבי פיש המשיך את האדמו"רות בניו יורק שבארצות הברית.

בנו, ר' נחום צבי, הוציא לאור בניו יורק בשנת תשי"ד את כתבי אביו ששרדו את השואה, וקבצם לספר שם אליעזר. הספר כולל חידושים על התנ"ך, פרקי אבות ודרשות לשבתות וחגים. לספר נספח הקנטרס 'בני משה' של בנו, ר' חיים משה פיש, שהיה רב במאנשטור והמחוז ונרצח עם אביו באושוויץ. הספר זכה להסכמתו של רבי יואל טייטלבוים, ממנה ניכרת הידידות ששררה בינו לבין ר' אליעזר.

(מקור: אתר ויקישיבה)