תורתך לא שכחתי

והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העמר וספרתם לכם.

א. כתוב (שמות כ"ג,ט"ו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה'. ובמנחות ס"ו ע"א מצינו מחלוקת: 'אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא'. ופירש רש"י: 'אמימר מני יומי ולא שבועי – אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר, אלא זכר למקדש בעלמא הוא, הלכך ביומי סגי'.
וקיימא לן להלכה כאביי, שאף בזמן הזה אנו מונים יומי ושבועי. וטעם הדבר, שאף שהבית נחרב ושוב אין לעומר את טעמו המקורי, הרי שרוח הבית עדיין קיימת, וגם כיום יש טעם לעומר. ונבאר הדברים, מתוך תפילה שבקרוב נזכה להקריב את העומר בבית הבחירה שבציון.

ב. כתוב בבראשית (ב',ט"ו): 'ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה'. ומכאן שהתפקיד הרציני הראשון שהטיל הקב"ה על האדם, היה לעבוד את האדמה. תפקיד זה נבחר, הואיל ויש בו כדי לחזק את אמונת האדם ובטחונו בה'.
תהליך הצמיחה מביאה את עובד האדמה לאמונה. כשהוא רואה את ניצני הנביטה של התבואה, הוא מגיב בהתפעלות ואומר 'מה רבו מעשיך ה", וכשמתחיל אף הקנה של התבואה לצמוח גדלה שמחתו, וכשגרעין התבואה מתחיל להראות בשבולת הוא שמח עוד יותר, וכשהחיטה מתקדמת לקראת ההבשלה הולכת שמחתו וגוברת מאד. וכשמגיע חודש האביב והתבואה כבר קיימת בשדות, נדרש האיכר בנוסף לאמונה אותה רכש בעת הצמיחה, גם לביטחון בו יתברך. עתה יש לו לחשוש שמא יבואו רוח או ברד, ויכו את התבואה. ומעתה, בתחושת חרדה מסוימת, הוא מונה את השעות, את הימים, ואת השבועות, ומקווה שבעזרת ה' הם יעברו לטובה. לנשום לרוחה לא יוכל, אלא לאחר הקציר ביום הביכורים.

ג. ההתפתחות המופלאה של התבואה והפירות, מחייבת את עובד האדמה להתמיד כל הזמן בהודאתו לה'. אופן זה של עבודת ה'. הוא מתאים לנפש האדם, וכפי שאמרו בגמרא חולין צ"א ע"ב: 'חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה, ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום כו".
יש כאן הבחנה בין ישראל למלאכים. מלאכים אינם מייחסים חשיבות אלא למושלמות בלבד, היינו כשהתוכנית בוצעה. אין הם מבינים שינויים ותהליכים. ולכן אינם אומרים שירה אלא פעם אחת, כשהדבר בא לסיומו המתוקן. לא כן ישראל, הם מכירים בתהליכים ומבינים את ערכם, ולכן כשהם רואים את ההתפתחות של הזרע, השיבולים, העומר והקציר, רואים הם כל העת את חסדי ה', ואומרים שירה בכל שעה.

ד. זוהי המטרה של קרבן העומר ושל ספירת העומר. 'כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה', פירוש כי תבא אל הארץ וראית את תהליך הפריחה המביא בעקבותיו פירות, וראית אחר כך גם את תהליך ההבשלה עד זמן הקציר, דע לך שאני הוא הנותן את הארץ לבני ישראל, ולכן 'והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה' לרצונכם כו"'. ופריש רש"י" 'כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד, מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים'.
תכלית ההולכה וההבאה לרמוז, שעדיין יש בידו יתברך להביא רוחות (הבאות מן הצדדים) להכות את התבואה, ותכלית ההעלאה וההורדה לרמוז שעדיין בידו להביא גשמים ברד וטללים רעים (הבאים מלמעלה) להזיק לתבואה. ולכן מתחילים מעתה לספור עד עת הקציר, על מנת לרמוז לצורך בתפילה ובשמירה, הן במשך כל זמן התפתחות הזרע, והן עד הקציר.

ה. זהו הטעם למצוות העומר, כשהמקדש על מכונו ועם ישראל יושב בארצו. נפרש עתה את טעם המצווה בזמן הגלות ובחוץ לארץ, וכשיטת אביי הנ"ל המחייבת, גם בזמן הזה, לספור ספירה מפורטת של ימים ושבועות.
האדם נקרא כך על שם האדמה ממנה לוקח. ואכן כשם שיש כח באדמה להוציא פירות. כך יש באדם כח מאת ה' להוציא פרחים. דהיינו מצוות לטובת האדם. בבחינת 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. כשם שהאדם מעבד את אדמתו בכדי שלא תעלה קוצים, כך זקוק האדם לחינוכם של הוריו מוריו ומחנכיו כדי שלא יעלה קוצים. ומעתה נפרש 'ויקח ה' א' את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה', שה' הניח את האדם בבית הוריו ובבית המדרש, בבחינת 'גן עדן', על מנת ששם יתחנך וששם ישתמר.

ו. ואם יאמרו ישראל שבחוץ לארץ, הרי שוב אין אנו על אדמת קודש ומדוע נמשיך לספור גם בחוץ לארץ את ספירת העומר? נשיב להם, גם כעת הרי יש לכם ילדים אשר גדלים ומתפתחים על אדמת לבותיכם. וכשם שכשהיינו בארצנו שמרנו והתפללנו על פרחי אדמתנו, כך נשמור ונתפלל בחו"ל על פרחי ילדינו. נבחין בשלבי התפתחותם ונתפלל שישמרו בכל שלב מן המזיקין.
וכדומה לתבואה הזקוקה לשמירה יהירה דווקא באביב, צריכים הילדים את עיקר ישועת ה' דווקא כשהם כבר גדולים. וכך דרך שמירתם: 'והבאתם את ראשית קצירכם אל הכהן' – הביאו אותם למפגש עם 'הכהן', היינו עם יסודות האמונה והקדושה. והכהן מניף, מוליך ומביא, היינו והמחנך מורה לילד איזוהי הדרך המובילה אל ה', ואיזו הדרך אשר חס ושלום תסירנו מאת ה', ועל ידי כך שוב לא יהיה הוא חשוף לרוחות רעות המנשבות סביבו. בנוסף לכך. יהיה המחנך גם 'מעלה ומוריד למנוע טללים רעים', היינו יראה הוא לילד הבוגר את רוממותה של תורתנו הקדושה ואת גודל עמקה, ובכך שוב לא ינזק ממפגש עם תרבות זרה.

ז. וגם לאחר שהענקתם לידיכם את החינוך האמור, עדיין 'וספרתם לכם כו", המשיכו לספור ולשמור את השעות הימים והשבועות של המשך גידולם, ורק 'ביום הביכורים', כשתהליך ההבשלה נסתיים כליל 'בהקריבכם מנחה חדשה לה" (במדבר כ"ח,כ"ו) כשכבר ברור שבכוחם לעמוד לבדם בניסיונות החיים, אזי "ושמחתם לפני ה' אלקיכם אתם ובניכם ובנותיכם כו" (דברים י"ב,י"ב).

(מתוקים מדב"ש, לפרשת אמור, עמ' 84-87)

---

הרב משה דוד פלעש נולד לאביו הרב שמואל ולאמו מרת אסתר, בט"ו באב תרל"ט [1879]. משפחתו עברה לגור בפרשבורג, ושם למד בישיבת בעל "שבט סופר". אחר כך עבר ללמוד בישבת הרב שלמה ברויאר, חתנו של הרש"ר הירש, בפרנקפורט ע"נ מיין. בשנת תרע"ג לערך נשא לאשה את מרת פערל לבית הופבאואר, ומונה לכהן כרב בית הכנסת שטומפרגסה וינה, שם לימד מידי יום שיעורי תורה יומיים למבוגרים ולנוער. דרשותיו המצוינות, הבהירות והמלהיבות משכו קהל רב. בין שומעי דרשותיו היתה גם מרת שרה שנירר, אשר העלתה את דרשותיו על הכתב, העמיקה באמצעותם את עולמה הרוחני וקיבלה מהם עידוד לייסד את תנועת "בית יעקב". לאחר סיפוח אוסטריה בידי גרמניה הנאצית נעצר הרב בתנאים קשים ביותר, ולאחר ששוחרר נצטווה על ידי לסגור את בית הכנסת. הוא החל לקיים מניין בביתו. אחר כך ברחו הרב והרבנית פלעש עם שתי בנותיהם לאמסטרדם, שם התמיד הרב ללמוד שיעורי תורה יומיים. לאחר פחות משנה נעצר הרב בידי משטרת הולנד והוגלה לבכנוואלד. שם סבל יסודים קשים כחודש עד שנפטר ביום ח' באדר תש"ד [1944]. דרשותיו של הרב ושיעוריו הכתובים בכתב ידו, רובם בראשי פרקים, הוסתרו בהולנד והגיעו לידי בתו. ראשי הפרקים עובדו לדרשות ויצאו לאור בספר "מתוקים מדב"ש", בשנת תשס"ה, בעריכת נכדו, ר' שלמה מתתיהו לוונטהל.

יסוד המוסר לחפש ולחקור אחרי כל דבר אף הדברים שנראה לאדם שהוא מבין ויודע אותם. ומצינו באבות: איזהו חכם וכו' איזהו גבור וכו'. וזה גופא חידשו הוא, שהתנא חוקר בדבר פשוט כל כך כמו מושכל ראשון. ובכל זאת רואים אנו שאחר החקירה באים אנו למסקנה אחרת מהמושכל הראשון, וכמעט ההיפך. כי לפי מושכל ראשון החכם הוא מי שמלמד אחרים, והתנא אמר להיפך, כי החכם הוא הלומד מכל אדם. וכן גבור, לפי מושכל ראשון הוא זה שמתגבר על אחרים ולפי האמת הוא זה הכובש את יצרו, וכו'. נראה מזה כי יסוד בירור הדברים הוא רק הביקוש והחקירה ב"איזהו". לכן מתחיל התנא בסגנון של שאלה ותשובה שלכאורה הרי צריך לשנות בדרך קצרה, והיה לו לומר: חכם הוא כזה וגבור הוא כזה, אבל עורר לנו התנא הדרך להבנת והשגת הדבר, שזה בא רק לאחר השאלה והחקירה העצומה. וישמע חכם ויוסיף לקח בכל דבר להיות מבקש.

ועד כמה צריך האדם להיות מבקש ורוצה ללמוד, שזהו השלמת החכמה ולאו-דווקא ללמוד באמצעות ידיעה, אלא בכל עסק ובנין רוחני להכיר התועלת שתצא לו מכל אדם בעניין זה, ויתחבר עמו יחד לקדש שם שמים – אפשר ללמוד ממה שמצינו בתורה הקדושה: ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. ואמרו על זה במדרש רבה, לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל, שהרי בצלאל משבט יהודה חשוב שבשבטים, ואחיסמך משבט דן, בכל זאת לא יכול היה בצלאל לבדו לבנות המשכן אלא אם יהיה אתו אהליאב ושניהם ביחד יבנוהו. ולכאורה הדבר לפליאה יחשב: כי הרי גם תורה הקדושה מתחשבת בכמה מקומות בייחוס בסדר הדגלים מי לפני מי, וכל אחד ילך לפי מעלתו. ויותר יפלא, הרי יחוס הוא משום מעלה מסוימת: ראובן בכורי אתה – פחז כמים אל תותר, הרי איבד בכורתו ויחוסו בגלל הפחז. ואם כן למה לא יוכר השוע לפני דל?

ובמדרש רבה: ראה קראתי בשם בצלאל. ג' שמות לאדם, א. שקורין לה אביו ואמו. ב. מה שקורין לו בני אדם. ג. שהוא קורא לעצמו. ועל זה נאמר נבחר שם מהון רב טוב שם משמן טוב. ומובן שעניין "שם" הוא תוספת למעלת האדם. שם הראשון הוא מזה שנעשה יש מאין, גם הוא תופס מקום בבריאה, מפני שיש שכל נבדל שאין לו התגשמות, רק שכל בלי גוף, אבל הוא הנו גוף וממילא, תיכף בהיוולדו יש לו שם, זה שקורין לו אביו ואמו.

השם השני שקורין לו בני אדם, היינו התפתחות האדם בין בגוף ובין בשכל, שאנשים יכנוהו בשם "טוב". אילולא התפתח האדם בגופו, ויחסר לו כח הגידול – הריהו בעל-מום. וכן גם אי-התפתחות השכל – זהו מום. ומובן שאי התפתחות השכל אינה תלויה במה שיוכל להמציא בשכלו עניינים שהם לצורך גופו, כי אין לקרוא לזה שכל והתפתחות, הואיל וגם בעלי חיים מחוננים בשכל כזה ועוד יותר מאשר לאדם, כמאמר הכתוב: לך אל נמלה עצל וגו', וכי נאמר כי בעלי שכל הן, הוי אומר שאין זה שכל אלא כחות, וכל זמן שאין האדם חושב אודות שכלו אלא אודות מצבו בעולם הזה, עוד לא התפתח שכלו. ואף אם יפתח את שכלו לא לגופו אלא לשם אהבת הכבוד – גם זו איננה התפתחות, כי גם בחוקי המדינה יש ומכריחים ללמוד חכמה, וכי נאמר שיש להם אהבת חכמה? אין זה אלא שיש להיות איש בין האנשים, אולם הוא טרם חשב על שכלו – ומשום כך אין זה התפתחות השכל אלא פיתוח הגוף. ועל ידי פיתוח הגוף והשכל מושלם הסוג האנושי. וזהו השם שקורין לו בני אדם. וזהו שכתוב בקוהלת: סוף דבר הכל נשמע וגו'. היינו כל מה שיש תחת השמש, אף שיש בו תוספת השכל. "ופנותי אני" ונתתי לבי לדרוש שהיה בשכל, בכל זאת – הכל הבל, עדיין אין זה אדם, עוד לא נשתלמה אנושיותו. אך "את האלוקים ירא" יצא מכלל חשבון העולם, למעלה מן השמש, זה כל האדם.

אולם בכל זאת, האדם יראה לעיניים, מבין מהו טוב ורואה עליו טוב, אבל הוא עלול לטעות, כי אני ה' חוקר לב. והעיקר מה שהוא קורא לעצמו, והיינו אפילו כל העולם אומרים עליך כי צדיק אתה, היינו שעד כדי כך הגיע בשמו, עד שבני אדם קורים לו "צדיק", בכל זאת תהיה בעיניך כרשע, היינו שצריך אתה לראות לפניך רוחניות כזאת שתאמר שלפי רוחניותי הנני כרשע, עדיין לא השלמתי חוקי, בטח בני אדם טועים בי, ותכשיר עצמך להיות צדיק, זהו השם שקורא לעצמו. ועל זה נאמר: טוב שם משמן טוב – ראה קראתי בשם בצלאל, היינו שהגיע לשם העצמי והקב"ה הסכים לזה, ולא עוד אלא "וימלא אותו ברוח אלקים – בחכמה, בתבונה וגו'", אילו הזה אדם יודע על בוריה כל חכמת הברזל והעץ, היה אז חכם גדול, ובצלאל ידע הכל: בזהב, בכסף ובנחושת, בכל מלאכת מחשבת. אין חכם כמוהו. יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. יודע היה לבנות היכלי מלכים וידע סוד בריאת שמים וארץ .אולם בהגיעו לבניין המשכן אמר לו הקב"ה: לא תוכל עשהו לבדך, תיקח שותף שיהא פחות ממך, דל הוא, משבט דן, ושניכם תעשוהו, למרות שאתה חכם בכל וגם יש בך רוח אלוקים להורות, יודע אתה האותיות שבהן נבראו שמים וארץ, בכל זאת עדיין לא גמרת בחינתך האחרונה, לא השלמת את שלך שכבר תוכל לעשות את המשכן לבדך, אלא ביחד עם אהליאב ולא יוכר שוע, ביחד תעבדו! זוהי הבחינה האחרונה, לדעת להסתדר עם השני, ואז כל החכמות והידיעות יבואו במקומן ויוכשרו בכל אשר תפנה. וזהו שאמרו: ואתו אהליאב בן אחיסמך לקיים מה שנאמר לא ניכר שוע לפני דל.

והנה הגבור הוא זה הכובש את יצרו, מכיר תרמית היצר וכזביו כי הכל הבל שלא נתעה, ואין כאן אלא דמיון מעלמא. ועד כמה שזוהי ממשלת הדמיון שכעבור רגע כל אחד מכירה, נוכל לראות ממעשה העגל. אשר תמוה הוא לכל, מה ראו על ככה ומה הגיע להם מהמעשה הזה. ואם נתבונן בפרטיות הדבר, תהיה זו פליאה שאין פותר אותה: שבתוך ארבעים היום של מתן-תורה, עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, ומיד "הורד עדיך מעליך", שפשטו מעליהם את הכתרים אשר הלבישום במתן תורה, וכמאמר חז"ל: ששים רבוא מלאכי השרת ירדו והלבישו כל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד "נעשה" ואחד "נשמע", והרי מלאך אחד יכול היה להלביש לכולם את הכתרים? אלא מוכרחים אנו לומר שהיה בזה עניין נשגב עד שכל כתר היה שליחות בפני עצמו והיה צורך בשליח מיוחד לכל כתר. וכעת איבדו את המתנה הזאת. ומה גם שהימים הללו היו הימים הנבחרים שמשה רבינו עליו השלום נמצא בשמים לקבל הלוחות, וגם זה השליכו אחור. ולא עוד, אלא "ויבן מזבח", הבין מהזבוח שהרגו את חור והיה מתיירא שלא יקוים בהם "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", כל כך היה בוער בקרבם כיקוד אש, הם הרגל חור, ועמדו להרוג גם את אהרן, המובחר שבעם, "אוהב שלום", אם הוא לא יסכים אתם. הנה עד היכן הגיע הבולמוס!

וכל כך למה? מה הרוויחו בזה? "ויצא העגל הזה"! תופים ומחולות! השמחה הייתה במעונם שהשיגו את רצונם אשר בחרו בה. והרי פליאה גדולה היא איזו תאווה יש בזה? על מה ולמה אתם מחריבים עולמות והורגים נפשות? אין לנו על כך שום תירוץ. ואמנם נכון הדבר, כי לאחר שחז"ל בטלו יצר-הרע של עבודה זרה, ממילא רחוקים אנו מלהבין את הרצון המוזר הזה, אין כאן בית אחיזה שכלי אלא רצוני, וכשבטל הרצת לא נשאר מה להבין, ולכן נראה לנו הדבר כה מוזר, משום שכל רצונותיו של האדם אין להם מבוא בשכל אלא זה עניין של רצון בלבד.

ועתה נתבונן, אם כי מציאות היצר עדיין נמצאת בנו ובכל זאת על אותו חלק שבטל מאתנו מביטים אנו כעל שטות בעלמא. מעתה מה יהיה לעתיד לבוא, כשיבטל היצר הרע לגמרי, כמאמרם שהקב"ה יביא את יצר הרע וישחטו, איך אנו נביט על כל מהלך האדם אשר מקורו ברצון. ונשאל את עצמנו: למה תדאג ולשמחה מה זו עושה, אחרי מה תרדוף ותבלה ימיך, מה קרה כאן ובמה התעניינת כל ימיך? הרי יביט על כל זה כפי שאנו מביטים כעת על המחולות סביב העגל.

וזה כל האדם להכיר הדמיון ולעמוד חזק כסלע איתן בלב ים, לחיות רק חיי שכל.

(תורת המוסר, עמ' 151)

---

הרב אברהם זלמנס (זעלמאנס, ר' אברהם מירער), ראש ישיבת בית יוסף בוורשה, הגאון בתורה ובמוסר, נולד בסביבות שנת תרמ"ב (1882) בעיירה מיר שבמחוז וילנה, בה כיהן אביו, הרב נפתלי הערץ, כדיין ומורה הוראה. מצעירותו ניכרו כישרונותיו ויראת ה' הטהורה שלו, ועוד בימי נערותו ראו שהו מבני עליה המועטים והיו שקראו לו "דער מירער צדיק". הוא למד בישיבת סלובודקה מרבותיו, הרב יצחק בלזר והרב נפתלי אמסטרדם, שלמד אתו בקביעות את "קצות החושן".

בשנת תרס"ה (1905) עבר ללמוד בנובהרודוק והקדיש את חייו לתורה ולמוסר, על פי שיטתו המוסרית של רבו המובהק ה"סבא מנובהרודוק"ר' יוסף יזול הורוביץ זצ"ל. ה"סבא" אמר עליו פעם "היה כדאי לי כל העמל והיגיעה של עשרות השנים, הסבל והדחק שסבלתי בימי חלדי, ואם רק הצלחתי לגדל תלמיד אחד כזה היה כדאי כל עמלי". הוא היה כולו קודש, למד בהתמדה יומם ולילה והתפרסם כאחד מגדולי התורה בדורו, המלא וגדוש בתורה וביראה. כל ימיו הקפיד ללמוד שעה מוסר תיכף אחר התפילה. הוא עזר ל"סבא" לייסד ישיבות ברוסיה, ונדד ברחבי רוסיה עמו תוך שהוא מתמיד ללמוד וללמד שיעורים בהלכה ובמוסר בישיבות הרבות. הוא נשא לאשה את אחותו של הרב אברהם יפהן והיה גיסו של הרב יצחק הלפנד, ראש ישיבת 'בית יוסף' בפולטוסק, הרב זלמנס מונה לעמוד בראש הישיבה ברוסטוב ולא רצה לקבל משכורת מקופת הישיבה, עד שה"סבא" הכריחו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בקיץ תרפ"ב (1922), בשל התגברות הרדיפות נגד הדת מצד השלטון הרוסי  שעמד לסגור את הישיבות ולאסור את הרבנים ואת תלמידיהם, הוכרחו הישיבות לברוח מרוסיה, ולהבריח את הגבול, "אז בא הרה"ג מו"ר ר' אברהם זעלמאנס שליט"א (הי"ד) עם ישיבתו מעיר רוסטוב על נהר דן, שהוכרח לברוח משם מחמת המציק על דת קודשינו" (אור המוסר, י"א, עמ' פה). עם שובו לפולין, כיהן כראש ישיבת "בית יוסף" בוורשה, עד לחורבנה בימי השואה. גם כשסבל מעוני ומפגעי הזמן, המשיך בעבודתו ובדרכיו וקבל הכל באהבה.

לאחר פטירת ה"סבא" היה הרב זלמנס ה"אורים ותומים" של תנועת נובהרדוק בגולה, שנודע כאיש קדוש וטהור, החי בפרישות מופלאה ושקוע בעבודת ה' בכל הוויתו. בהיותו ראש ישיבה בוורשה היה יוצא בקיץ לפרברי וורשה, לצורכי התבודדות ובריאות הגוף, והשתכן תמיד בדירה רעועה. מלבד שיחותיו הקבועות בישיבה, ברבים ובחבורות, לא היה מרבה כל כך בדברים עם יחידים, כי היה עסוק ביותר בשלימות ותיקון נפשו ובהתעלות בתורה ויראה.

הרב אברהם היה מתבודד הרבה תוך שהוא לומד מוסר בהתלהבות עצומה. הוא קרא למלחמת חורמה ביצר הרע באמצעות לימוד תורה תוך התעמקות בהלכותיה ובכוונת מצוותיה, ותוך ביטחון מוחלט בקב"ה. בשנת תרפ"ה (1925) חתם עם חבריו על תקנות החבורה בביאליסטוק בה נקבע "שאין נקרא חבר החבורה אלא רק מי שמקבל על עצמו בלי נדר שיהיה לו ב' שעות בדידות בכל יום במקום מיוחד שיעסוק אז בענייני השלמות שנוגע לעצמו, כמו לימוד המוסר והלכות ותפילה וכדומה, ומכל משמר ישמור התקנה הזאת שיחשב למקור לכל פעולותיו וענייניו".

הרב אברהם שאף לעלות לארץ ישראל והיו לו געגועים חזקים אליה. למרות שהצליח פעמיים להשיג רישיונות עליה, לא התאפשר בידו לעלות בשל עיכובים שונים ובשל פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא הסתתר עם בני משפחתו ובהם חתנו, הרב אברהם שאול סקלסקי הי"ד וכל משפחתם הגדולה, עד שנהרגו כולם בהפצצות מן האוויר בידי הנאצים ימ”ש.

מתורותיו נשתמרו כמה מאמרים, ובהם: קבלת עול מלכות שמים (אור המוסר, ב, עמ' קיט. אור המוסר, יד, עמ' כא. וכן באוהל יוסף, שנה ז חוברת ב, עמ' 44), שבירת המדות (אור המוסר, ח, עמ' כא), חקר תכלית היצירה (אור המוסר, י, עמ' כ), רחמנא ליבא בעי (אור המוסר, יא, עמ' כח), חיי החכם תפלה ארוכה (אור המוסר, יב, עמ' כ), "ההתלמדות" (אור המוסר, טו, עמ' ח), דרך הבטחון (חיי המוסר, א, עמ' ג), יום הזכרון (חיי המוסר א, עמ' לד), חדשו מעשיכם (אור המוסר, טז, עמ' יח), דרך החכמה (דרך המוסר, תשי"ט, עמ' 151), אזיהו גבור הכובש את יצרו (מתוך מכתבו המובא באור ישראל, עמ' תג), דברי חיזוק לאחר חג מתן תורה (בית חיינו: לימוד התורה והמוסר, עמ' פו), ניסיון השמיטה (בית חיינו: עבודת התפלה, עמ' עב).

מקורות: תורת המוסר (תשי"ט) עמ' 151, צהר ליוסף דף ד, גילת מאיר עמ' ריט, דברי בינה ומוסר עמ' 16, דבריהם זכרונם עמ' 3, ועוד.

בפרשת בשלח על פסוק "כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק", דאמרו חז"ל מגילה דף י"ג כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. עיין שם. ובתוספות שם דלא קרא אותן בשביל שבאו משבט יהודה, אלא אף משאר שבטים. עיין שם.

ויש לומר הטעם דאמרו בברכות דף ז' עד לאה לא היה אדם שהודה להקב"ה, שאמרה הפעם אודה לה'. ופירש רש"י שם עיין שם. והנה כתיב בפרשת האזינו "צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך", ופירש האוהל יעקב במשל דהקב"ה נתן בטבע בני אדם השכחה, דאם לא כן לא יתנחם על מתו וכדומה ולא ישא אשה וחייו אינם חיים. אבל האדם חס ושלום שוכח להקב"ה כביכול. וזהו שאמר צור ילדך  תשי, זה לטובתו, אבל אתה ותשכח אל מחלליך. עיין שם הדבר, ודברי פי חכם חן.

וזה ממילא לתא דעבודה זרה ואבזרייהו, דמי ששוכח חס ושלום על בורא עולם, הוא בסכנה גדולה. אבל מהשם יהודה נלמוד, אדרבה, שלא יהיה כפוי טובה כהנ"ל, אלא צריך להודות להקב"ה על כל חסדיו שעושה עמנו, כמאמר חז"ל ברכות הנ"ל, דין נלמוד מלאה, ושפיר אמרו כל הכופר בעבודה זרה כהנ"ל דאינו כפוי טובה חס ושלום ואינו שוכח כי חסד אל כל היום, זה נקרא יהודה, על שם שנתנה לאה לבנה שם יהודה להודות לה' יתברך. ודו"ק.

נחזור להנ"ל דאם מצערין העבודה זרה את ישראל, הוא כביכול צער להקב"ה, דכל הכופר בעבודה זרה הוא בשביל יהודה, שנותן הודיה להקב"ה ולא לבשר ודם, כמו שכתוב "על עמך יערימו סוד" וכתיב "כי נועצו לב יחדיו, עליך ברית יכרותו", ו"למה יאמרו הגוים וכו'".

וזהו שאמר "כי יד", כי מה שעשיו רודף אחר יעקב בברכתו "הידים ידי עשיו", כפירוש רש"י על פסוק "פן בחרב אצא לקראתיך", שהמה מתגאין על מה שנתברכו מיצחק אבינו "ועל חרביך תחיה", הוא לא לנו החרפה, כי אם כביכול על מלך מלכי המלכים "על כס יה", ועל כן מלחמה לה' בעמלק צריך הוא ללחום עמהם שיתגדל ויתקדש  שמיה רבה. אמן כן יהי רצון.

(אהל משה, פרשת בשלח, עמ' 109-110)

'ואגדלה שמך', מ"י 'מרדכי יצא לו מוניטין שק ואפר מכאן ועטרת זהב מכאן'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה כי שמעתי מבני הנחמד ר' משה אליעזר נ"י לפרש דברי מ"י במגילה איש יהודי היה, חד אמר שהיה צדיק מתחילתו ועד סופו, וחד אמר כל מקום שנאמר 'היה' ראה עולם חדש. ופירש בני הנ"ל דלא פליגי, דכבר אמר שלמה המךף 'רש ועושר' וכו', שהם ב' נסיונות שקשה לעמוד בהם. והנה מרדכי כשראה שק ואפר היה צדיק וקבל הכל מאהבה, ואחר כך כשהלך בעטרת זהב וראה עולם חדש היה גם כן צדיק גמור ממילא, היה צדיק מתחילתו ועד סופו. וכן הכוונה כאן דזה היה מוניטין שלו שק ואפר מכאן, ועם כל זה היה צדיק. ועטרת זהב מכאן, ועמד בצדקו גם בנסיון העושר.

(מתוף ספרו של אביו, הרב שמואל דאנאטה, "חידושי שמואל הרמש"י" עמו' ז:-ח)

---

הרב משה אליעזר דאנאטה (דונאט), נולד לאביו הרב שמואל, בשנת תרנ"ח (1898). משנת תרפ"ב כיהן כר"מ בטופולצ'ן, משנת תרפ"ו כיהן כאב"ד של עיר חדש ומשנת תרצ"ג היה רב החברא קדישא בפרסבורג. מחבר ספר "דבורי אמת – הלכות שמחות וש"ת" [תרצ"א] וספר "אהל משה" – ב"ח על מאמרי חז"ל [תרח"ץ]. בהסכמות ספריו הנלהבות כותבים עליו גדולי דורו "הרב הג' מעוז ומגדול חו"ב משנתו זך ונקי מוכתב בנימוסין וכו'", "ידידי הרב הגאון הגדול חו"ב טובא משנתו זך ונקי מחבר חבורא חכימא משיב מלחמתה של תורה בסברא יקירא ובפלפלא רבתא איש יקירא מפורסמא רבתא","ידידי הרב המאור הגדול לממשלת התורה אוצר בלום". הרב נספה בשואה עם משפחתו באושוויץ.

מקורות:  חכמי הונגריה עמ' 456-457, החתם סופר ותלמידיו עמ' תרנ"ב, דף עד במאגר השמות ב"יד ושם".

ויהי בימי אחשורוש, עיין בייטב פנים שפירש אדמו"ר זצללה"ה, על פי מאמר רז"ל (שפת פ"ח) תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלין התורה מוטב ואם לאו הריני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, ועוד אמרו רז"ל שם שכפה עליהם ההר כגיגית כו' מכאן מודעא רבה לאורייתא, ואפילו הכי הדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון. נמצא קודם לכן שהיתה הקבלה באונס היה העולם רופף, ואחר כך בימי אחשורוש קנה העולם הויה חדשה, וזהו שאמרו "ויהי" שקנה העולם הויה חדשה בימי אחשורוש. עד כאן דבריו.

ובדרך זה אפשר לומר, ויהי, שהוא לשון חיזוק, כפירוש רש"י בפרשת בראשית על הפסוק "יהי רקיע", ורצונו לומר שנתחזק העולם בימי אחשורוש שהיתה תלוי ועומד כנ"ל. ובזה אפשר לומר הכתוב קבלו וקיימו היהודים וגו' וימי הפורים האלה וגו', דהנה רז"ל דרשו קימו מה שקבלו כבר, ולפי הנ"ל אפשר לומר קימו את העולם על ידי שקבלו את התורה הקדושה מרצון. וזהו שאמר והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור וגו' וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, היינו מה שקבלו התורה הקדושה עכשיו בתוכיות ופנימיות הלב ברצון טוב, לא מן השפה ולחוץ על ידי אונס, וכדפרישית, כן יהיה תמיד שיקיימו התורה הקדושה באהבה וברצון טוב, ובזה מתקיים העולם תמיד בכל דור ודור.

ובזה אפשר לומר קישור סיום המגילה לתחילתה, על פי דאיתא במדרש רבה על הפסוק "איש יהודי" מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמה בדורו, דכתיב ביה והאיש משה כו' מה משה עמד בפרץ, אף מרדכי, דכתיב דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, מה משה לימד תורה לישראל כו' אף מרדכי כן כו'. ואפשר לומר בסייעתא דשמיא הכוונה דעל ידי שעמד בפרץ והציל את ישראל, קיבלו את התורה הקדושה ברצון מאהבת הנס, והיינו לימד תורה לישראל כמו משה, ומשום הכי שקול כמשה בדורו שקיבל התרה לישראל. וזהו הסמיכות כי מרדכי היהודי וגו' דורש טוב לעמו, אין טוב אלא תורה (ברכות ה.) ודובר שלום לכל זרעו, היינו בבחינת שלום בלא כפייה קבלו את התורה הקדושה על ידו, ועל ידי זה ויהי בימי אחשוורוש נעשה הוויה חדשה ונתחזק העולם כנ"ל.

ובזה אפשר לומר בסייעתא דשמיא, [1], הכתוב "והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש". השתיה רומז על התורה הקדושה, מלשון אבן שתיה שפירשו רז"ל ביומא (נד:) שנקרא שתיה שממנה הושתת העולם, כן התורה הקדושה היא יסוד וקיום העולם כנאמר אם לא בריתי חקות שמים וארץ לא שמתי. ודרשו רז"ל בראשית – בשביל התורה הקדושה שנקראת ראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וזהו שאמר והשתיה (התורה הקדושה) כדת, רצונו לומר, שעתה קבלו את התורה הקדושה כדת הראוי והנכון, ומפרש אין אונס, היינו בלא אונס וכפייה כי אם ברצון טוב, כי כן (רצונו לומר, שמעתה נכון וחזק, על דרך כן בנות צלפחד. בריאת העולם אשר) יסד המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה.

או יש לומר, [2], והשתיה, כפשוטו, היינו מחמת שנשתת העולם ונתחזקה, בשביל כדת, רומז על התורה הקדושה שקבלו אותה עתה בלא אונס, וכפירשנו, וזהו כדת אין אונס. ואם כן לפי זה הצדיק שמקיים את התורה הקדושה הוא שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי אי אפשר לעולם שיתקיים אפילו רגע בלא התורה. ואפשר לומר שמטעם זה יש לצדיקים כח לבטל גזירות רעות ולהמשיך חסדים וישועות, כמאמר רז"ל צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, כי קיימא לן שותף מה שעשה עשוי. וכעניין זה כתב אדמו"ר זי"ע בייטב ליב פרשת בראשית מכח שעושין שמים וארץ חדשים על ידי תלמוד תורה. עיין שם. וכן גזרה חכמתו יתברך שמו להיות צדיק מושל, וזהו כי כן יסד המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, על כל רב ביתו, הוא הצדיק לעשות כרצון איש ואיש, רצונו לומא, כן הוא רצון הקב"ה גזירת המלך להיות להם כח למלאות על משאלותם ורצונם.

ואפשר לומר בסגנון זה, [3], והשתיה כדת, שנשתת העולם על ידי שקבלו את התורה הקדושה ברצון, ומשום הכי אין אונס, רצונו לומר שנתמתקו כל הדינים והגבורות ונמשך חסדים, בחינת רצון, מדה כנגד מדה, כי כן יסד המלך מלכו של עולם את עולמו, כנאמר עולם חסד יבנה, ואמרו רז"ל בדבק במדותיו, על כן על כל רב ביתו כו' כנ"ל.

עוד אפשר לומר, [4], והשתיה כדת, כשהיתה אבן השתיה כדת על מכונו הזמן שבית המקדש היה קיים, אין אונס, ללא שום אונס כי על ידי הקורבנות נמחל כל העבודות, כי כן יסד המלך מלך מלכי המלכים את עולמו בחסד. ועכשיו שאין לו בעוונותינו הרבים בית מקדש לכפר עלינו, מוטל על כרב ביתו, זה הצדיק, לעשות כרצון איש ואיש, לבטל מהם גזירות רעות ולהיות פועל ישועות בקרב הארץ לדבק במידותיו יתברך שמו, אמן כן יהי רצון.

גם אפשר לומר, [5], והשתיה, רומז על הצדיק שממנו נשתת ומתקיים כל העולם, כנאמר צדיק יסוד עולם, כדת על שהוא מתנהג את עצמו כדת של תורה אין אונס, אין מציאות בעולם דבר שהוא לאונסו של אדם נגד רצונו, כי הצדיק מהפך הכל לרצון, כמאמר רז"ל שנמשלה תפילת הצדיק לעתר שמהפך התבואה, כך תפילת הצדיק מהפך הדין לרחמים. ואם לפי הנראה הוא נגד גזירת הקב"ה, כן יסד המלך מלכי המלכים על כל רב ביתו, זה הצדיק, לעשות כרצון איש ואיש, שיהיה לו כח ורשות להפך בתפילתו מדין לרחמים לעשות כרצון כל איש אשר פונה אליו בבקשתו. וקאמר איש ואיש להורות שלא בלבד למי אשר בשם איש יכונה, שמורה על המעלה, יכול הצדיק לעזור, כי אם יכול גם כן להשלים רצונו אף שאינו ראוי מצד עצמו להוושע, כיוון שהוא פונה להצדיק קרובה ישועתו לבוא, כי הצדיק מכפר העוון, כדאיתא בגמרא בבא בתרא (דף קטז.) דרש רבי פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנאמר חמת המלך וגו', ואיש חכם יכפרנה, ועיין שם בחידושי אגדות, יכפרנה ממש שהוא מבקש כפרת עוון וזהו שדייק הגמרא כל שיש לו יהיה מי שיהיה החכם מכפר עליו.

אפשר לומר בסייעתא דשמיא, [6], והשתיה כדת רומז על התורה הקדושה כנ"ל, וכן כתב בספר בארת המים מהרב הקדוש מורנו הרב רבי צבי מרימינוב זצוקללה"ה. והנה רבינו הקדוש בנועם אלימלך פירש ודברת בם ולא בדברים בטלים, היינו על ידי שיקיים ודברת בם, שיעסוק תמיד בתורה הקדושה, לא יצטרך לעסוק בדברים לבטל אותם, והיינו הדברים שצריכים ביטול, כי בכח התורה הקדושה מתבטל כל רע ויתהפך הכל לטוב לרחמים ולרצון. וזהו והשתיה כדת, אם עסק התורה הקדושה הוא כדת, שמקיים ודברת בם כנ"ל, אז אין אונס, אין שום דבר אונס בעולם כי הכל מתהפך לרצון, כי כן יסד המלך מלכו של עולם על כל רב ביתו, אלו העוסקים בתורה הקדושה, שיהיה להם כח ע"י עסק התורה לעשות כרצון איש ואיש. והבן…

והנה איתא בשם רבינו הקדוש הרב רבי צבי מזידיטשוב זצללה"ה שכל השותה בפורים כאילו מתענה משבת לשבת כו' ונמתקים בזה כל הדינים ונקרעים כל המסכים המבדילים. עד כאן לשונו. וזהו שאמר, [7], והשתיה (בפורים) כדת, יש בו הכח והסגולה שיש בשם הקדוש כדת, היינו להמתיק הגבורות והדינים לרחמים וחסדים ולהכרית את כל המסכים המבדילים ומעכבים התפלה, וזהו אין אונס, על ידי השתייה בפורים, אין מציאות לשום אונס היפך הרצון כי הכל נעשה רחמים ורצון, אמן… כי על ידי השתייה יכול להמתיק הדינים להיותם רחמים וחסדים, כדברי רבינו הרב רבי צבי הירש זי"ע הנ"ל.

אפשר לומר בסייעתא דשמיא, [8], בהקדם מה שפירש הגאון הקדוש רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זצללה"ה זי"ע ועכי"א, על הפסוק ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה', דלכאורה כנגן מיותר, דהווא ליה למימר ויהי כנגנו, ותירץ דרצונו לומר שאם המנגן אינו מכווין שום פניה בנגנו כי אם לשם שמים, לעורר השמחה לצורך העבודה, אז בא עליו השראת השכינה. וזהו שאמר ויהי כנגן המנגן, רצונו לומר, אם יהיה כמו הכלי נגינה הנקרא נגן, שאין בכלי שום פניה, אם גם המנגן יהיה כמו כן, אז ותהי עליו רוח ה'. עד כאן דבריו. והנה גם בהשתיה יכולין לכווין לשם שמים לגרש העצבות ולעורר השמחה והחדווה, כמו שכתוב ויין ישמח לבב אנוש, והשמחה תועלת גדולה ונחוצה מאוד לעבודת הבורא יתברך שמו. והנה חז"ל דרשו כדת של תורה, וזהו שאמרו והשתיה כדת של תורה, היינו לשם שמים לכוונה הנ"ל על ידי זה אין אונס (אונס הוא היפך הרצון והרצון הוא רחמים) כי ימתקו הדינים בשרשם ויתהפכו לרחמים גמורים וחיים ושלום עלינו ועל כל ישראל, אמן כן יהי רצון.

(בית אשר, על מגילת אסתר)

---

הרב אשר זעליג ב"ר שלום ואסתר גרינצוויג, נולד בשנת תרכ"ב בכפר טשאמאנע. היה תלמידו של בעל "ייטב לב" בסיגט וחתנו של הרב צבי אלימלך כהנא מסיגט. הרב אשר זעליג גר בכפר דולהא שבצכוסלובקיה במשך ששים שנה, שם העמיד תלמידים רבים. בתחילה היה מורה הוראה שלא על מנת לקבל פרס, ואחר כך מונה כאב"ד ורב הכפר. הוא נמנה על מייסדי כלל מונקאטש בשנת תרס"ט (1909) והשתתף בכנס טשעפ נגד "אגודת ישראל" שהתקיימה בראשות האדמו"ר ה"מחנת אלעזר" ממונקאטש. מחבר הספר "בית אשר" על התורה (מונקאטש, תרצ"ז, תש"א).  לעת זקנתו החזיקה אותו הקהילה בכבוד גדול, והוא הודה להם על כך בספרו "בית אשר" חלק א, על ספר בראשית ושמות. בהקדמת הספר הוא מבקש:

ואני תפלתי לך ה', יהיו לרצון אמרי פי וגו' כדברי רז"ל, ויהי רצון שיהא מנחתי מנחת עני לריח ניחוח לפניו יתברך שמו, ויתקיים בי ברכת משה רבינו עליו השלום על אשר, יהי רצוי אחיו, כתפילת רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כ"ח) ישמחו בי חברי (כפירוש החידושי אגדות שם בשם הרי"ף והרא"ש) ויקבלו את החיבור ברצון טוב ובסבר פנים יפות למען כבוד שמו יתברך. והנני בבקשתי מכל יוצאי חלצי יחיו ומתמידי החביבים כבניי הי"ו, ומידידי נ"י שיקחו להם פנאי ללמוד בספרי זה מדי שבת בשבתו, נא תעשו עמו אות לטובה, להיות עיניכם פתוחות אל הבית הזה למען אגורה באוהל ה', ואם אזכה שיתעורר אחד מהם באיזה עניין אבנה גם אנכי ממנה. ואקווה לה' יתברך שגם להם יהיה לתועלת, ואני מעתה אפרוש כפי לפני ה' יתברך בתפילה ובתחנונים עליהם שיתברכו בכל טוב סלה, הם וכל יוצאי חלציהם יחיו בשפע ברכה והצלחה ברוחניות וגשמיות וייטב להם ולבניהם מעלה ועד עולם, אמן… ואני נותן הודאה על מעט חלקי בתורה הקדושה, ואת כפי אפרוש בבקשה על להבא שאזכה עוד לישב בבית ה' על התורה ועבודה לשמה בהשגה גדולה והרחבת הדעת בלי שום מניעה חס ושלום לאריכות ימים ושנים טובות… בכח ובריות גופא, ואזכה לחדש חידושי תורה אמיתיים ולהוציא לאור את כל החדושי תורה בנקל לנחת רוח להבורא יתברך שמו ולהדריך בנים ובני בנים בדרכי התורה והיראה בדרכי החסידות ולא ימצא חס ושלום שום שמץ פסול בזרעי וזרע זרעי עד עולם, ויקויים בי מקרא שכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם. אמן כן יהי רצון. אלו דברי היושב ומצפה לישועת ה' יתברך כהרף עין ולהרמת קרן התורה הקדושה  וקרן ישראל למעלה ראש, אשר בא והתפלל אל הבית, אנא השם בנה ביתך כבתחילה, וכבוד ה' בא אל הבית, תחזינה עינינו בבנין בית הבחירה, בית ה' נלך במהרה, ונאמר מזמור שיר חנוכת הבית, והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם, גדול יהיה כבוד הבית, והשב ישראל לנוויהם, שתולים בבית ה', כיעקב שקראו בית, בית יעקב לכו ונלכה באור ה', או פניך עלינו אדון נשא, בבית נכון ונשא, נכון יהיה הר הבית בראש הרים, ויבן מקדשו כמו רמים, ישראל נושע בה' תשועת עולמים, וימלא כבוד ה' את כל הארץ, אמן כן יהי רצון במהרה בימינו אמן.

בגיל שמונים ושתים נהרג עקה"ש באושוויץ. הי"ד.

בנו הרב שלום, היה גאון וחסיד מפורסם, שכיהן כדומ"צ בדולהא, היה חתנו של הרב יעקב פרץ פרידמן, ונספה בשואה בשנת תש"ד.

מקורות: ספר בית אשר, נתונים בפרוייקט איסוף השמות ביד ושם, ועוד.

ונשמע ג' במסורה. א – נעשה ונשמע, ב – ונשמע קולו בבואו אל הקודש, ג – ונשמע פתגם המלך.

אפשר לומר בהקדם ליישב קושיית התוספות שבת דף פ"ח, על מה דאמר התם על הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר", מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית, הקשה דהרי קבלת התורה היתה מרצון, שהרי אמרו "נעשה ונשמע".

ולעניות דעתי, יש לומר דבשתי תיבות אלו "נעשה ונשמע", כוונו לקבלת התורה עתה וגם לקבלת התורה בימי אחשוורוש, וזהו שאמרו על קבלת התורה דעכשיו "נעשה". ויש לומר בתיבת "נעשה" פירושו על ידי כפיה, כמו דאיתא בגיטין דף פ"ח ע"ב "גט מעושה" דהכוונה על ידי כפייה בעל כורחו, כהאי גוונא כיוונו בתיבת "נעשה", והיינו כמו אב שנותן לבן כל צרכו, רצונו בעל כרחו למלאות רצון האב אף שהוא נגד רצונו, כן בעל כורחם רצו ישראל לקבל את התורה הקדושה למלאות רצון אביהם שבשמים. וכדאיתא באבות, בטל רצונך מפני רצונו, והבן.

ומה שאמרו "ונשמע", סתמא כפירושו על לעתיד, שעתידין לקבל בימי אחשוורוש, שאז יהיה ברצון, ועלו במתן תורה למדרגה עליונה, ומאז פסקה זוהמתן וזכו לרוח הקודש לומר שיקבלו בימי אחשוורוש התורה ברצון להבין ולדעת מה שעתיד להיות.

ובזה אתי שפיר מה שאמרו שם בשבת הנ"ל דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו. וצריך ביאור.
ולדברינו יש לומר בהקדם דברי הגמרא חגיגה דף ט"ז ע"א, ששה דברים נאמרו כו' ג' כמלאכי השרת וג' כבני אדם. ג' כמלאכי השרת כו' ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת. יודעין סלקא דעתך?! אלא ששומעין כו'. ששה דברים נאמרו בבני אדם, ג' כמלאכי השרת, יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. יעויין שם. והמתבאר מזה דמלאכי השרת שומעין מה שעתיד להיות, לא כן בני אדם. וכיוון דבשעה שאמרו "נעשה ונשמע" הייתה כוונתם בתיבת "ונשמע" על מה שעתידין לקבל את התורה בימי אחשוורוש, אם כן הרי שמעו זאת מה שעתיד להיות כמלאכי השרת, ועל כן אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני, שישמעו מה שעתיד להיות, שמלאכי השרת משתמשין בו. והבן.

ומיושב קושיית התוספות הנ"ל על מה שכפה עליהם הר כגגית דהא אמרו "נעשה ונשמע" ברצון, ובזה אתי שפיר דהא מה שאמרו "נעשה" באמת הייתה כוונתם על ידי כפיה ברצון, וכדברי הרמב"ם בהכוונה על מה שאמרו "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". ואתי שפיר.

ושוב על פי זה יש לומר גם קושיה השנייה שבתוספות שם [וכן במגילה] על מה דאמר רבא הדר קבלוה בימי אחשוורוש, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קימו מה שקבלו כבר, הקשה התוספות דבמגילה דך ז ע"א גבי אסתר ברוח הקודש נאמרה, אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הוואי התם הווא אמינא דידי עדיפא מדידכו, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קימו למעלה מה שקבלו למטה. ואמר רבא התם, דשמואל לית ליה פירכא.

וקשה דהרי גם לדשמואל אית ליה פירכא, דהרי צריך קרא זה לדרוש דקימו בימי אחשורוש ברצון מה שקבלו כבר באונס, עכ"ק.

ולהנ"ל יש לומר דכוונת שמואל דאסתר ברוח הקודש נאמרה, העיקר הוא הרוח הקודש ששרה אז בישראל בקבלת התורה כשאמרו "נעשה ונשמע", שהיתה כוונתם בתיבת "ונשמע" על ימי אחשוורוש אחר נס זה, ונמצא שתיכף אז, במתן תורה, אסתר נאמרה ברוח הקודש מפי ישראל.

וכן במגילה דף י"ט, מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד' עמכם בהר, מלמד שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים [ועיין בספר בני יששכר חודש אדר מאמר ז' אות ה', שהביא כן מהזוהר ולא הביא דברי הגמרא הלז] ומה שהסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו מקרא מגילה. יעויין שם. והכל עולה בקנה אחד. ועל אופן זה נתן להם ה' יתברך התורה שיקבלו עתה ברצון על ידי כפייה ואחר כך יקבלו ברצון גמור בימי אחשוורוש. ובזה אמר בני החריף כמר יוסף יחיה לפרש כוונת הגמרא במגילה דף ז' הנ"ל, קימו וקבלו היהודים למעלה, עתה בימי אחשוורוש, מה שקבלו "למטה" כבר בקבלת התורה, למטה בתחתית ההר, ועתה בימי אחשוורוש קבלו "למעלה" היינו במדרגה גבוהה, במעלה עליונה, ברצון, וכמו למעלה על ההר בלי כפייה.

ומעתה מיושב קושיית תוספות הנ"ל דהא הדרש במגילה דף ז', אסתר ברוח הקודש נאמרה מן "קימו וקבלו היהודים, קימו למעלה מה שקבלו למטה", הוא דרש אחד מפסוק זה "קימו מה שקבלו כבר", דהא גם התם הפירוש ביותר שנאמר ברוח הקודש בעת שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" וקיימו בימי אחשוורוש למעלה במדרגה עליונה כעל ההר, מה שקבלו אז במתן תורה למה בתחתית ההר, ואתי שפיר.

ומיושב על פי זה קושיית התוספות שם בשבת על שאלת השטן, תורה היכן הוא, והשיב הקב"ה נתתיה לארץ, והקשו התוספות דמה שאל השטן תורה היכן הוא אחר שהיה הויכוח הגדול אם ליתן התורה לישראל או לא. ומה זה שהיתה תשובת הקב"ה נתתיה לארץ. ואפשר לומר אחר שנדקדק בלשון הגמרא, שם בשבת איתא אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר תורה היכן הוא, ויש לדקדק במה שאמר "בשעה שירד משה", והלא אז בקבלת תורה הקדושה על ידי נביא נאמן ביתו משה רבינו היה אז במעלה עליונה ומה זה לשון ירידה, וכדברי חז"ל על הפסוק "לך רד". ולהנ"ל יש לומר כי הויכוח שהיה אם ליתן התורה לישראל או לא, דימה השטן דנתינת התורה לישראל הוא בשמחה וברצון הטוב, וכראותו שירד משה לתחתית ההר ושהיה על ידי כפייה, נתינה טמירתא באונס, אז מצא השטן מקום לטעון תורה היכן הוא בתחתית ההר בכפייה ובאונס. ועל זה הייתה תשובת ד' יתברך "נתתיה לארץ", היינו לתוך הארץ בתחתית בכפייה, וכמו שאמרו ישראל נעשה ונשמע אחר כך ברצון בימי אחשוורוש. ואם כן כיוון דעתידין אחר כך לקבל ברצון אחר כך, ואצל ד' יתברך ההווה והעתיד הכל אחד, הווה כאילו קבלו גם עתה ברצון.

ואפשר לומר שזהו כוונת הפסוק [בפרשת יתרו] כל אשר דבר ד' נעשה וישב משה את דברי העם אל ד'. דקשה למה הוצרך להשיב דבריהם אל ד'. ודברי רז"ל ידועים ואתי שפיר, דכן כתבו במגילה י"ט דמגילה נתנה מסיני, מהפסוק "ועליהם ככל הדברים". ולזה רמזו ישראל במה שאמרו כל אשר דבר ד', היינו לקבלת התורה בימי אחשוורוש, ועתה נעשה על ידי כפייה, ועל כן וישב משה את דברי העם אל ד', היינו הפירוש ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד', דהוא מקרא מגילה. ויש לומר עוד ואקצר.

וזה כתבה המסורה בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, היינו נעשה עתה בכפייה ונשמע בימי אחשוורוש ברצון, ונשמע קולו בבואו אל הקודש, שנתכוונו בזה ברוח הקודש כנ"ל, וד' יתברך שמע מדריגתם ועל כן ונשמע פתגם המלך מלכי המלכים הקב"ה אשר יעשה, שמסכים כרצונם לנתינת התורה, וכמו שאמר הקב"ה נתתיה לארץ. והבן בכל זה מאוד.

נחלת אב"י

---

הרב אליהו פרנקל תאומים [תאומים פרענקיל], בשנת תרנ"ז לאביו הרב יהושע השל אב"ד ליביטשוב, שהיה ממשפחה מיוחסת של רבנים וגאונים (שושלת המשפחה מופיעה בראש הספר נחלת אב"י). הוא למד בהתמדה מאביו, והיה בקי בכל מקצועות התורה. נשא לאשה את מרת רייזל בת ר' אברהם אבלי אינגבר מהכפר פשנדזיל. במשך מספר שנים עסק שם בתורה ושימש כאב"ד פשענדזל והכפרים בסביבתה. בהמשך עבר לאולינוב שם עסק במסחר של יצוא עצים דרך נמל דנציג, תוך שהוא ממשיך ללמוד בשקידה ולחבר את ספריו. היה עשיר צנוע ובורח מהכבוד, מעורב עם הבריות ונעים הליכות. ביתו היה בית ועד לחכמים, ופתוח לרווח לעניים ולאורחים. משנת תרפ"ד כיהן כאב"ד של פשוורסק והגליל, והיה מחשובי הרבנים מגאליציה. בשנת תרפ"ז נפטרה הרבנית הצדקת רייזל, עליה כתב בנה הרב יוסף כי היתה "המפורסמת בחכמתה אשר עמדה לימין אאמו"ר זצ"ל וכל מגמתה בחיים הי' שיוכל לעסוק בתורה ולגדל בניהם לתורה ולמעש"ט".

הרב אליהו הי"ד כתב חידושי תורה רבים בכל מקצועות התורה, ובהם ספרים רבים שהיו בכתב יד, אך רובם אבדו בשואה. תשובות אליו מופיעים בשו"ת אמרי דוד, דובב מישרים, דעת משה השלם, חזון נחום, מהר"ש, מהרש"ם, מנחת הקומץ ועוד. בשנת תרצ"ז הוציא לאור את ספרו שו"ת נחלת אב"י על ארבעת חלקי השלחן ערוך, ובו גם קונטרס "קדושת ביהכנ"ס", קונטרס "בני מלכים" ו"מסורת התורה" על ספרי בראשית ושמות. בסוף הקדמת המחבר לשו"ת נחלת אב"י כותב המחבר את שאיפות חייו: "ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל כאישים וניחוחים ונזכה לראות בנועם ד' בהיכלו כבוד. ותחזינה עינינו בשוב ד' את שיבת ציון ברינה בגאולה קרובה בגוף ונפש יתגדל ויתקדש שמיא רבא במהרה בימינו אמן. ושאזכה לישב לאורך ימים טובים ארוכים בשיבה ונחת מבניי היקרים יחיו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולעשות ויהיו לתפארת אבות הגאונים הקדושים, זכר צדיקים לברכה לחיי העולם הבא, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות בישראל, ככתוב לא ימישו מפיך ומפי זרעך ומזרע זרעך עד עולם. ולהדפיס יתר החלקים וחידושים שונים. אמן ואמן נצח סלה ועד".
מהדורה שנייה של הספר נחלת אב"י הודפסה ע"י בן המחבר בשנת תש"מ.

בתחילת מלחמת העולם השניה ברח לרוהטין, וראה שם את חתנו נרצח. עם התגברות הרציחות הסתתרו כל בני המשפחה בבונקר, עד שנתגלו ביום כיפור תש"ג (1942), נרצחו ונטמנו בקבר אחים. הי"ד.

שמונה מילדיו נספו בשואה עם משפחותיהם: הרב יהושע השל רעייתו מלכה בת ר' יצחק ליב ארנברג וארבעת ילדיהם, ר' יעקב יצחק ורעייתו טויבא בת הרב מנחם מנדל באב"ד עם ילדיהם, ר' אברהם אבלי עם רעייתו פריידא בת ר' מנשה הורביץ עם ילדיהם, הבחור אביגדור מנחם מנדל, פיגא ובעלה ר' מרדכי הלר ומשפחתם, הינדא מירל אשת ר' יצחק שטיינברג אב"ד ירוסלב ובסוף ימיו אב"ד בתל-אביב יפו, פרידא הענא ובעלה ר' יצחק ברגמן ומשפחתם, מלכה ובעלה ר' מרדכי ליפא תאומים אב"ד רוהטין. הי"ד. מכל ילדיו הרב אליהו פרנקל תאומים, שרד רק בנו הרב יוסף. כן שרד נכדו הרב אברהם שטיינברג.

מקורות: מאורות גליציה ח"ד עמ' 308-311, הקדמת בן המחבר למהדורה השניה של "שו"ת נחלת אב"י".

עצה נכונה שלא תופסד המצוה מחמת גאוה וכדומה, באם יחשוב שאי אפשר לו לבוא לשום מצוה ומדרגה רק על ידי הצטרפות עם חברו, וכידוע בזה בספרים הקדושים, זאת יביאהו לידי זה שלא יתגאה, כיון שלא יוכל לעשות מאומה יחידי רק על ידי הצטרפות עם חברו, ואם כן במה נחשב הוא, ולא רק על ידי הצטרפות עם אנשים וגדולי ערך אפשר שעבודתו ותורתו יתקבלו, אדרבה גם לפחותי ערך יצטרך. וכמו שאומרים בשם הגאון הקדוש הרבי רבי אלימלך זי"ע, שאמר תשעה ר' ר' מלך עדיין אין מניין, ועשרה ריקים ופוחזים הם עדה, ואפשר לומר קדושה וברכו. ודברי פי חכם חן…

והוספתי עוד בשבת קדש פרשת תרומה, הפסקה בין שקלים לזכור, דהנה ההפסקות [הן הפסקות ממש בין] פרשה לפרשה, דהנה שקלים מרמז לשפלות, מחצית השקל מרמז שכל אחד ואחד הוא רק חצי [ויש בכך כדי] למחות גאות וגבהות. עמלק גימטריה ר"ם. מחה תמחה זכר עמלק, על ידי שלא תשכח, שלא [תשכח מאין] באת ולא תתגאה, בזה תמחה עמלק.

וראיתי בסידור ישועות ישראל דבר נחמד מהגאון הקדוש מאיסטראווצא [זצ"ל, במשל] בעל התל ובעל החריץ, ידעו שכל זמן שמרדכי נכנע ואינו מתגאה הוא מבטל [את הגזירה, ובא היצר הרע] לייעץ להמן שהגאות אשר יש בלבו יכניס במרדכי היהודי [קח] את הלבוש ואת הסוס [ועשה] כן למרדכי, דהיינו כמו שאתה מתגאה, הכנס בו גאווה, ואל תפל דבר מכל אשר דב[רת לקיים] חס ושלום עצתך מה שייעצת על ישראל, כיוון שמרדכי יפול חס ושלום ממדרגתו. אבל מרדכי לא [נפל בפח אלא שב לשקו ולתעניתו, ולא בא לידי גאווה, ואדרבה. ועל ידי זה נתרומם קרן ישראל. מצ[וות] שקלים וזכור הכל חד, לעורר בלבבנו מדת ענווה ושפלות, ופרשה זו הפסקה, עניין המשכן המרמז לזה תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, בא לרמז לזה לתקן מעשינו לפני אדון הכל יתברך שמו. הרחמן יזכנו לשוב בתשובה שלמה מתוך נחת רוח דקדושה וטהרה וכל טוב סלה אמן כן יהי רצון.

(שמן למנחה, פרשת תרומה)

והיה בהניח ה' א' לך מכל אויביך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח. הנה ענין עמלק היה צריך לעורר את אות היהודים אשר שוכחים לגמרי שהם יהודים, ורוצים להתבולל בין האומות, וכדי להזכירם שהם יהודים מעמיד להם מלך קשה כהמן, כאשר הניסיון הוכיח. ועל ידי זה באים האובדים מארץ אשור והנדחים, לבל ידח ממנו נדח. וזהו מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ולכאורה לדור דור הוה ליה למימר. אבל העניין הוא שמדור דור עד עתה היו בעוונותינו הרבים תמיד מתבוללים כאלה אשר על ידיהם הוצרך לעמלק. אבל כאשר יעביר ה' רוח טומאה מן הארץ ויניח לך מכל אויביך, אז תמחה את זכר עמלק, כיון שלא תשכח, שאתה יהודי, וממילא לא יהיה צורך למלך קשה כהמן, אשר יזכירך על ידי עמלקים. ועיין חתם סופר על התורה פרשת תצוה דף ס"ד ע"א מדפי הספר ד"ה ואתה תצוה, זה שאמר הכתוב ואתה תאיר נרי, ה' א' יגיה חשכי, דכל זמן שיש קצת נר אין צריך להסרת הטבעת, כי הנביאים יחזירום למוטב, וזה דאל תשכח לגמרי וממילא לא יהיה צורך בעמלק, על כן תמחה את זכר עמלק, והבן.

(שמן  למנחה פרשת כי תצא)

---

הרב הגאון הצדיק המפורסם אשר אנשיל ווייס הי"ד ב"ר משה שלמה, היה תלמידו של בעל ערוגת הבושם, ושימש כאב"ד קהילת ס' נאדיפאלו והגליל בטרנסילבניה. שני התלמודים, בבלי וירושלמי, וארבעת חלקי השולחן ערוך היו שגורים על פיו בלשונם ממש. בעודו צעיר היה ריש מתיבתא באוהעל, שם הרביץ תורה, שקד עם תלמידים הגונים וחידש חידושים בפלפול ובסברא. כל ימיו המשיך לעסוק בענווה בהרבצת תורה בכתב ובעל פה, בדרשות ומוסר, בהוראת תלמידים ובתשובות לגדולי ישראל. חידושיו מימי זקנותו אבדו בימי השואה. שארית חידושיו התפרסו מתוך קונטרסים כרוכים בכריכה קשה ושמורים היטב, מתוך העתקי מכתבים ומתוך קרעי כתבי יד בלואים בספרים "שמן למנחה על סוגיות הש"ס" (תשכ"ט) ו"שמן למנחה – שרידי דרוש ורמזים על התורה" (תשמ"ט). בהסכמות לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל כי "הם פלפולים נחמדים האמורים בטוב טעם ודעת ומאוד נהניתי מהם". והרב חיים אלעזר פרידמן כתב בהסכמתו על מעלת פרסום תורות אלו: "בפרסמו ספרו זה שיש בהם דרושים ודברי מוסר, מובנים לכל ת"ח, וניתנים לאמירה ולמסירה, על ידי כך יתעורר זכרו הקדוש, ויהא בוודאי, לזכות גדולה, כמו שאמרו חז"ל כל האומר שמועה מפיו שפתותיו מדובבות בקבר, כמבואר ביבמות דף צ"ו. ועיין בהקדמת שו"ת העמק שאלה שכתב, הטובה הגדולה אם לומדים בספר של רבו שנפטר, שעל ידי זה נחשב הרב כאילו חי ממש…ועיין בבני יששכר כסלו מאמר ג'… ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, רצונו לומר שאז שבח על הנפטרים אם ישנם בחיים שלומדים את תורתם, וזה מן החיים אשר המה חייים עדנה… ואפשר שאם לומדים תורתם אז שפתותיהם דובבות, רצונו לומר שעל ידי זה שאומרים שמועה מפי צדיק נחשב שיש הדיבור המשפיע מהתלמיד חכם".

בהקדמת הספר כותב בנו:

"והנה באו אותם רשעים ארורים והשמידו את כל אוצרו יחד עם אנשי ביתו. אותו את בני ביתו ואת אנשי קהילתו, גדולים וקטנים, אנשים נשים וטף רצחו, ואת ספריו השחיתו. ואם כי אין להשוות את ערכה של יצירה ספרותית ותהיה חשובה ביותר, לערכן של נפשות זכות וטהורות, שנרצחו בתכנון מדויק, הרי מקור הרשע אחד הוא. האם יש מילים לתאר את עצמת הזוועה ואת גודלה של הרשעות? או האם יש מקום לניחומים? ברם על אלה ששרדו מן הגהינום ההוא, לקיים את אשר נותר ולהקים בהם מצבה במקום מצבת אבן, לזכר הקדושים, ולקיים עד כמה שאפשר את השרידים ששרדו מדבריהם, שנאמרו מתוך לב אוהב ורחום ומתוך שכנוע פנימי רב…

אינני יכול שלא להזכיר את תפילותיו האחרונות שהתפלל בדמעות שליש בדרכו האחרונה, למן הדרשה האחרונה לפני הגירוש עד שעתו האחרונה ממש, וביקש רחמים על הבנים והבנות והנכדים ועל בני עדתו שהיו באותה רכבת, ועל כל אלה שהיו מפוזרים ברומניה הסמוכה ובמחנות העבודה בתוך הונגריה, שיחוס ה' עליהם ויציל אותם מצפורני הרשעים, ואז לא ימחה גם שמו ושם זכרו מישראל. וגם כי ננעלו שערי שמים מעבור תפילה באותן שעות קשות ואכזריות, שמא עשתה תפילתו רושם לשליש ולרביע ובזכותה ניצלו אלה מאתנו שזכו להינצל".

בי' באייר תש"ד (03/05/1944) גורשו יהודי שאמלוי לגטו, ובהמשך גורשו לשם עוד ועוד מיהודי המחוז, ובהם יהודי נאדיפאלו, שם סבלו כ-8500 היהודים מתנאים חיים קשים וסדיסטיים. בערב חג השבועות תש"ד החל גירושם של  יהודי הגטו ברכבות אל מחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך החודש בוצעו עוד שני משלוחי מוות, והגטו חוסל. בין הנספים היה הרב אשר אנשיל הי"ד עם רבים מבני משפחתו ומבני קהילתו. הי"ד.

ראה "מבוא לתולדות המחבר הי"ד" בספר שמן למנחה על סוגיות הש"ס.

נכדו של הרב אשר אנשיל ווייס הי"ד, סרן אבנר יהודה ב"ר אברהם יהושע אפרתי הי"ד, בוגר ישיבת הדרום, קצין שהשתחרר משירות סדיר בנחל המוצנח והחל את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, היה מפקד מעוז "מפרקת" בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא לחם בגבורה, במשך מספר שעות, לעצירת הסתערות המצרים ולמניעת כניסתם למוצב, תוך שהוא מחפה על חייליו. גם לאחר שנפצע קשה, הוא המשיך להילחם באומץ לב ובמסירות, וסירב לפינוי, עד שנהרג. על מעשה גבורתו ואומץ ליבו זכה ב"עיטור העוז". אבנר השאיר אחריו אישה, הורים, אח ושתי אחיות. בעת נפילתו הייתה אשתו בהריון, ולאחר ארבעה חודשים נולדה בתו אביגיל.

חסד שביראה

בשעה שברא הקב"ה את האדם, נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן, אמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי (קהלת רבה פרשה ז).

אמרו חז"ל, כשבא הקב"ה לבראות את האדם, נמלך אם לבראו מן הכחות העליונים או מן הכחות התחתונים, כדי שיהא שלום בבריאה. לבסוף ברא אותו מן העליונים ומן התחתונים. הדא הוא דכתיב וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה – מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים – מן העליונים (בראשית רבה י"ב). פירוש הדברים; האדם הוא מזיגה מכוחות העליונים והתחתונים. הוא כולל ומרכז בתוכו את ההוד וההדר שבאצילות העליונה, יחד עם הכיעור והשפלות שבכחות התחתונים. בשכנות עם נטיות, מדות, וכוחות הבעלי חיים דרי מטה שוכנים, כבוד באדם גם חכמה בינה והשכל, כחות המלאכים המוני מעלה.

מה שהאדם הוא קטן לגבי הבריאה, הוא רק ביחס הכמותי, אבל ביחס האיכותי ושווי הערך – האדם הוא עולם גדול, וכל הבריאה כולה היא עולם קטן נגדו. "גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת" (סנהדרין צ"ג).

לא רק שגדול ערכו בין שאר הנבראים, אלא הוא העורק המרכזי בבריאה כולה. כל הנבראים ממעמקי תהום עד גבהי מרומים, צבא השמים וכל שוכני ארץ, מקושרים בשפע נימים באדם. עשה מצוה אחת, עולה ומעלה את כל העולם אתו. עשה עבירה אחת, נתקלקל, וקלקל את כל הבריאה אתו.

כל הנבראים כולם, התהוותם וקיומם הוא רק בשביל האדם. ממנו יניקתם. "אפילו בשביל צדיק אחד כל העולם קיים, שנאמר, וצדיק יסוד עולם" (יומא ל"ח). בשלמות האדם, שהוא יסוד העולם ממש, משתלמת כל הבריאה. בחרבנו גם היא נחרבת. כמו כל דבר ששלמותו וקיומו תלוי ביסודו ובמקור יניקתו, נתערער היסוד, נופל כל הבניין. נסתם מקור יניקתו, נצמק הוא ונפסד.

על ידי חטא האדם, לא רק שמשנה הוא את צביונה של הבריאה, לא רק שמקלקל הוא את צורתה, אלא כמה מאבריה נצמקים וחלקיה נפסדים ונאבדים. על ידי החטא הראשון בלבד נאבד גן-עדן מן האדם (עיין בפירוש המשניות להרמב"ם פרק חלק בסנהדרין, שגן עדן הוא מבחר הארץ שנטמן ועתיד הקב"ה לגלותו לעתיד לבוא). נגנז אור שבעת הימים, והארץ יורדת ושוקעת במעמקי הקללות. "ארורה האדמה קוץ ודרדר תצמיח".

ואם חטא של אדם הראשון כך, מה נורא הוא החורבן ההולך ונתווסף מיום ליום, משעה לשעה, על ידי רבבות חטאים של כל אחד מבניו, במשך הדורות הרבים מאז ועד עתה! האם דווקא באדם הראשון היה טבוע הכח והיכולת להביא בחטאיו חורבן וקלקול בבריאה כולה, ובחטאינו אנו לא? הלא בני בניו של אדם הראשון אנו, וכל הכחות שהיו בו נמסר לנו. "ברא כרעיה דאבוה". וכמו חטאו של אדם הראשון, כן חטא שלנו יש בכחו להחריב ולקלקל את כל העולם. את זה מצינו מפורש בחז"ל (ת"כ), הובא בפירוש רש"י ויקרא, זה לשונו: רבי יוסי אומר אם יש את נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטווה אלא על לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו! וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורעניות, הוי אומר מדה טובה. אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ועל דורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפיגולין והנותרות, והמתענה ביום כיפור, על אחת כמה וכמה, שיזכה לו ולדורותיו, ולדורי דורותיו, עד סוף כל הדורות. עד כאן לשונו. הרי רואים בעליל, מדברי רבי יוסי, שיש בכוח חטאינו להביא חורבן ומיתה לעולם, כמו בחטאו של אדם הראשון, שהרי מזה הוא עושה הקל-וחומר על מדה טובה המרובה שלנו.
הבריאה, גם אחד שנתקלקלה ונתקללה עבור חטא האדם, גן-עדן היתה, לגבי עולמנו אנו היום. אמרו ז"ל: ד' דברים נשתנו בימי אנוש, ההרים נעשו טרשים, והתחיל המת מרחיש, ונעשו פניהם של בני אדם כקופין ונעשו חולין למזיקין (ילקוט שמעוני בראשית ל"ט).

בימי אנוש התחיל בשר המת להרחיש, אבל לפניו – אף לאחר חטא אדם הראשון וקלקול הבריאה – לא היה בשר המת מרחיש רמה ותולעה, כי קודם חטא אנוש היה בשר הגוף עדיין רוחני במדרגה כה גבוהה, שלא חל עליו שום סרחון, רק מימי אנוש והלאה, שנזדהם בשר האדם בחטאיו, נתגשם בהחלט, עד שרמה ותולעה שולטים בו.
אין לבו מושג מקלסתר פניו של האדם קודם חטא אנוש. חז"ל מעידים שפנינו לגבי הלז כקוף בפני אדם. עד כאן "בצלם ובדמות, מכאן ואילך נתקלקלו הדורות וכו'" (שם). כיון שאבדנו הצלם הקדוש, דמות דיוקנו של מעלה, המפיל יראתו על כל הנבראים, ערומים נשארנו ונעשינו חולין לגבי מזיקין.

אין לך דבר בעולם שתהא סיבת קיומו מצומצמת בעצמיותו הוא, ולא תהא תלויה בגורמי היצירה שלמעלה הימנו. "אין לך עשב בארץ שאין לו מזל ברקיע שמכהו ואומר לו גדול". כל הנמצאים בעולם משתלשלים מסיבות כל הסיבות על ידי דרכי התהוות ארוכים, עד שמתגלים לפנינו בעולם הגשמי. אם חטא מקלקל את הבריאה, אינו פוגע רק ישר בנמצאים התחתונים, אלא הוא מחריב קודם את כוחות היצירה הרוחניים, סותם את צינורות השפע של מעלה, וממילא נפסק מקור יניקתם של הנמצאים השפלים בעולם התחתון. אם על ידי חטא אנוש נשתנה בשר גוף האדם, וקלסתר פניו, הוי אומר – לא בשר האדם לבד נשתנה, אלא יחד עם זה ולפני זה נשתנו כוחות היצירה העליונים, והגורמים השמימיים המקושרים להתהוות גוף האדם. חטא של אנוש גרם לא רק שינוי וקלקול בגוף האדם, אלא חורבן וקלקול בכוחות ההשפעה העליונים.

איתא ברמב"ן פרשת בראשית שעד המבול היו בני אדם חזקים, והיו יכולים לחיות אלפי שנים, ואחר המבול נתקלקל אויר העולם ונתקצרו ימיו עד ד' מאות שנה. בדור הפלגה נתקצרו ימיו עד מחצה, ופלג לא חי כי אם שתי מאות שנה. כך נופלת הבריאה, ומתקלקלת יותר ויותר, ורמת החיים יורדת מדור לדור.

מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות (סוטה מ"ח). מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדים מאוצר הטוב (בבא בתרא כ"ה). הרמב"ן בחוקותי ז"ל: הגשמים בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב, והמעיינות והנהרות טובים. ויהיה זה סיבת בריאת הגופים, והפירות ירבו ויתברכו בהם, ולא יחלה האדם, ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם, וימלאו ימיהם. כי בהיות הגופים גדולים ובריאים, יתקיימו כימי האדם. עד כאן לשונו. ברכת כל תולדות הארץ, קיום ובריאות הנבראים, תלוי בגשמים. אם אין הגשמים יורדים מאוצר טוב, ולא ירד הטל לברכה, הרי נתקלקלו מקורות השפע, נשחתו כל תולדותיו, ונחרבה כל הבריאה כולה. הארץ אינה מוציאה פירות , האדם הולך ונתקטן, נתמעטו הלבבות וירדה חולשה לעולם. וכאז כן גם עתה. כל מה שיוסיף האדם לחטוא, וכל מה שירבו הדורות לפשוע, כן יורדת הבריאה מטה מטה. מחריב הוא למטה, ומקלקל למעלה. וכל אלו המלאכים נושאי וגורמי שפע ה', וכל צינורות ההשפעה על עולמנו מצטמקים ומתמעטים, והאדם אינו נהנה מן החיים.
אמרו חז"ל מיום שחרב בית המקדש נתמעטה פמליא של מעלה (חגיגה י"ג). מיום שחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות (שם). רגילים אנו לעבור באדישות על מאמר זה. אבל הלא מתוך דבריהם אלו בוקעת ועולה אנחת הבריאה, שוועת העליונים ותחתונים הנמקים בחטאיו של האדם. אלו הן האנחות האיומות של הבריאה הנאנקה כשהיא נופלת לפי תהום. אנחות שאין אוזננו רגישה לקולטן, מתוך מהומת חיינו הארורים.

האדם אינו עומד תמיד על מדרגה אחת. או שהוא עולה או שהוא יורד. כל עליה וירידה פועלת את פעולתה המיוחדה בבריאה. כמו שאמרו חז"ל באבות, דבר בא לעולם על עינוי הדין ועל עוות הדין, חיה רעה באה לעולם על שבועות שווא. הרי שכל עבירה גורמת את פורענותה וענשה היא, באפן אחר מחברתה. הנה פעולות העליות והירידות סותרות זו את זו, וגם את עצמן. כל אחת משונה פעולתה מחברתה. וכשהאדם מתחלף כל רגע מטוב לרע, ומרע אחד לשני, הוא מטריח את קונו לסדר את העולם בצורה המתאימה ועולה מכל התמורות הללו. וכמה אנשים בעולם! וכל אחד יש לו חליפותיו המיוחדות על פי פרטי הנהגתו, בין לטוב בין לרע, הפותחים ונועלים רבבות שערי שפע בעולם. אין זה אלא בכוח חכמתו העליונה, שאין חקר לתבונתו לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכאמור בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים.

אדם שוכב לישון. כשמשכים בבקר סובר הוא שמצא לפניו אותה התבל שהשאיר תמול בשכבו. אינו מכיד שהעולם אחר הוא לגמרי היום. "אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו". כשאדם מושלך בבור שחודר לתוכו אור היום, מכיר הוא כשמעמיקים את הבור, שהרי מקודם ראה קרני השמש ועכשיו נעלמו מעיניו. אבל כשאדם מושלך בבור שמעולם לא חדרו לתוכו קרני השמש, אינו מכיר כשמעמיקים את בורו, שהרי מקודם היה חושך ועכשיו חושך. בין חושך לחושך אין עינו יכולה להבחין. כשגרשו את אדם הראשון מגן עדן הכיר נפילתו הנוראה, מפני שמקודם ראה את האור הנפלא, שהסתכל בו מסוף העולם ועד סופו ואחר כך חשך העולם בעדו. גם דור אנוש, שעמד במדרגה רוחנית מסוימת, הכיר את ירידתו בשעה שנתגשם על ידי חטאו. אבל אנו שלא זכינו לראות טובה מימינו, אין אנו מכירים בירידתנו. בין אפלה לאפלה אין בכח לבנו המטומטם להבחין. אבותינו אמרו נשינו טובה, ואנו בעינינו לא ראינו (נדרים נ').

ובכן, מה עלובים אנו, כשאנחנו ממשמשים בעצמיותנו, ומוצאים בנו אדם קטנטן, צל מאדם נורמלי, ודעתנו נוחה מזה.
כל הבריאה כולה מתנהגת על פי חוק הטבע הקבוע לה. חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ולא רק הארץ וכל תולדותיה, השמים וכל צבאם, אלא גם שכר ועונש, גן-עדן וגיהנם, חוק טבעי להם. נשמת הצדיק זוכה מטבעה לעולם הבא, ונפש החוטאת מקומה הטבעי בגיהנום. כשיכניסו את נפש הרשע לגן עדן הכרח הטבע הוא שתצא משם, מפני שהעוונות והפשעים פוגמים ומעבדים את נשמתו עד שנעשית לבריאה אחרת, שמקום חיותה הטבעי הוא בגיהנום. כמו דג שמקום חיותו הטבעי הוא במים. כמו שאם זורקים אבן לשמים יורדת בטבעה לארץ, כן נפש החוטאת, אפילו אם יגביהו אותה למעלה, תרד בטבעה לשאול מטה (שערי תשובה לרבנו יונה שער ב'). מרן הסבא זצ"ל היה אומר, שכמו "ונתתי גשמיכם בעתם" ועל ידי כך "ונתנה הארץ יבולה", הוא טבע, כן טבעי הוא "אם בחוקותי תלכו", אז "ונתתי גשמיכם בעתם", מפני שכן סדר היוצר את הנהגת העולם, שתהא מקושרת עם מעשי בני אדם. וכן כתב בספר "נפש החיים" שער א' על המאמר כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהי. וזה לשונו הקדוש, שלכאורא יפלא, הלא אפילו אדם חסיד מתנהג במידת ותרנות? אך המנה היא שאינה על דרך העונש והנקמה, חס ושלום, רק "חטאים תרדף רעה", שהחטא עצמו הוא עונשו. כי מעת הבריאה קבע הוא יתברך כל סדרי הנהגת העולמות, שיהיו תלויים כפי התעוררות מעשי בני אדם, הטובים אם רעים חס ושלום, שכל מעשיו וענייניו נרשמים מאליהם, כל אחד במקומו ושרשו. והוא מוכרח לקבל דינו על ידי אותם כוחות הטומאה שהגביר במעשיו. כפי ערך וענין הפגם. ובזה ממילא יתוקן הפגם של העולמות ושל נפשו וכו', לזאת אין שייך ותרנות בזה. עד כאן. לפי זה אין האדם רק גרמא על ידי חטאיו בחורבן העולם, אלא הוא מזיק בידיים ממש. מעשיו הרעים פוגעים ישר באופן טבעי בבריאה, ומקלקלים ומחריבים אותה.

דברי אלו אמורים כלפי מה שאנו משתלמים במידת החסד. עלינו לשים לב לדרישה הכי ראשונה של תורת החסד, לבלי להזיק ולעשוק את מי שהוא. אם האדם מקלקל את העולם בחטאיו, ועל ידי זה חומס מאלפי בני אדם את שלוות ונועם חייהם והופכם לגיהנום, איזה ערך אז לפרוסת החסד שמעניק לאחד או לאחדים בתורת נדבה עלובה? החזר להם את עולמם המאושר שגזלת מהם, ולא יהיו זקוקים לחסדך המגוחך.

מי בקש ממך האדם שתגזול מאלפי אלפים את אור השמש, ותיתן לאחד מהם נר חלב קטן בתורת צדקה. מי בקש זאת מידך בן אדם?!

החסד הכי נשגב הוא שמירת התורה וקיום המצוות. מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ובכל מצווה קלה הוא בונה עולמות ומחדש בטובו את מעשה בראשית, משיב לבריאה את זיוה ועדנה, ומהנה את העולם כולו. "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני". בהעלאת חיינו למרומי התורה והמוסר, כל חיינו יעשו מאליהם למעין המפכה חסד לבריאה הכמהה, והיא תעלה ממעמקי קללותיה לפסגת האושר הנצחי.

(כנסת ישראל)

---

הרב שמעון צבי דוביאנסקי, מגדולי התורה והמוסר בליטא, נולד בסבות שנת תרמ"ד (1884} בעיר קופישאק לאביו הרב יהושע. בילדותו עבר לקריצוב ונודע כעילוי ר' שמעון קריצובער. הוא למד אצל "הסבא", רבי נתן צבי פינקל, בישיבת סלובודקה, בעמקות בהתמדה ובטהרת לבב. רבו בחר בו להיות בקבוצת מקורביו שיסעו לטלז להנהיג את לימוד המוסר בישיבה שם. בשנת תרע"ד (1914) נשא לאשה את מרת אלטא צירל בת ר' משה יהודה קיר מהעיר פאגיר. באותה שנה, בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גלה עם ישיבת סלובודקה לקרימנצוג, ומשם לקריצוב. אחרי המלחמה התיישב בקיידאן שבליטא  ונודע שמו בעולם כר' שמעון קיידאנער. שם כיהן הרב שמעון צבי כראש הישיבה שייסד אב"ד קיידאן ויו"ר אגודת הרבנים בליטא הרב פיינזילבר הי"ד. בעקבות פניית רבו, שב לסלודבודקה, השתלב בהנהגת הישיבה ושימש כראש כולל קובנה.

בימי הטבח הנורא בקיידאן שהה מחוץ לעיר, הועבר לגטו קובנה, והשתתף באפיית מצות במסירות נפש עם שמחת מצווה שלא נשכחה במשך שנים רבות מזיכרונם של השרידים שנכחו באירוע. עם חיסול הגטו נשלח מגטו קובנה, הר בזלמן פערמוט, הרב ישעיה [לוינסון] (נכדו של החפץ חיים) והרב שמעון צבי דוביאנסקי מגטו קובנה, יחד עם בנו הרב בנימין ועם עוד כמאה ועשרים נערים למחנה עבודה לנדסברג שהוקם ב-1944 על יד דכאו לצורכי מפעל תת-קרקעי לבניית מטוסים. רוב הנערים הועברו אח"כ לאושוויץ ורק מיעוטם נותרו בחיים. לאחר מספר שבועות נערכה אקצייה, במהלכה נשלחו הזקנים והחולים לאושוויץ. בין הנרצחים היה הרב שמעון צבי. בנו, הרב בנימין, נפטר זמן קצר לאחר השחרור, ביום י"ב באייר תש"ה. הרבנית אלטא צירל, נספתה ביום י"ז באדר תש"ה. חתנם, הרב חיים שמשון מרקבוביץ, מחבר ספר "אמרי חיים", נרצח במבצר השביעי זמן קצר לאחר כניסת הצורר הגרמני לליטא. הי"ד.

בשנת תשנ"ו יצא לאור לקט שרידי תורתו בספר "דברי שמעון" ובהם מאמרו "חסד שביראה" שפורסם ב"כנסת ישראל" (תרצ"ח), מאמר "קידושי חוץ מפלוני" שפורסם ב"כנסת ישראל" (תרצ"ט) ומאמר בעניין ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. כן הובא שם קונטרס אחרון מאת בנו הרב בנימין הי"ד.

מקורות: הקדמת דברי שמעון, חורבן ליטע עמ' 157, הקדמת אמרי חיים, יסור יסרני ח"א עמ' 124, דער גייסטיקער ווידערשטאנד פון יידן אין געטאס און לאגערן עמ' 10, קיידאן ספר זכרון עמ' 113.

ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.

יש לחקור, מדוע במלחמת עוג עם ישראל היה משה העיקר, והוא הוא אשר בעצמו הרגו לעוג הענק, כמו שאמרו חז"ל (בברכות נ"ד ע"ב) ומובא ברש"י במקומו סוף פרשת חוקת, ובזה מתפרש מה שכתוב שם שאמר לו הקב"ה למשה רבינו עליו השלום אל תירא אותו כי בידך – ביד שלך – נתתי אותו, וכאן מסר משה רבינו עליו השלום המלחמה ליהושע.

ונראה לי דהנה מנהיג ישראל אשר על מי מנוחות, מבועי התורה הקדושה והיראה, ינהלם, צריך הוא לזה תמיכת העם, גדוליהם ופרנסיהם. ואחריהם כל איש ישראל ימשוך להחזיק במעוז המנהיג שיוכל להוציא לפועל ידיים לטובת הדת והעם.

והנה אם מדינה אחת נלחמת בחברתה, אחת משתי הסיבות מביאה אותה לידי כך. או החפץ להרחיב את גבולה בארץ השונא, או כדי להראות כוחה וגבורתה שגברה ידה על עם חזק וגדול, וייראו ממנה אפסי ארץ. וגם אם העם העושה מלחמה אומר טעמים שונים, שהוא נלחם בעבור אחרים ולא ליקח לעצמו שעל עפר, פיהם דבר שווא ידבר, כי מטרת חנצם היא כאמור, או להרבות ארץ או להטיל אימה, להראות כי זרוע ידו מושלה לו, וכי יגזור על ימין ועל שמאל ואין מידו מציל, כי גם את המלוכה החזקה ביותר הוא יכול להכניע.

אמנם על עמלק העיר הכתוב כי לא לאחת משתי אלה היתה כוונתו, אך ללחום בכביכול. וזהו שאמר הכתוב בפרשת תצא, זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך, בעוד לא היה לך גם כברת ארץ, כי יצאתם ממצרים ואל ארץ נושבת עוד לא באתם, אך הייתם בדרך במדבר, ולא היתה איפוא מחשבתו לכבוש מאתכם ארץ. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך – החלשים, ואתה עיף ויגע – עיף עוד מעבודת הפרך שעבדתם עד כה במצרים, ויגע מהדרך של עתה. ואם כן לא היה לו לחשוב שינחול בזה זר נצחון, כי גבר על עם גבור. רק השנאה היתה בעכרו וכל חפצו היה ללחום נגד כביכול, ולא ירא אלהים, על כן נלחם בעם נושא דגל הרעיון של הכרת הבורא ברוך הוא.

אם כן היתה המלחמה נגד עמלק מלחמה בעד ה' יתברך ותורתו הקדושה. ולכאורה יכולים לחשוב שזהו תפקידו של המנהיג התורני בלבד, ורק עליו מוטל החוב ללחום מלחמת ה'. ולפי זה אם היה משה רבינו עליו השלום נלחם בעצמו עם עמלק וגובר עליו, כמו שעשה במלחמתו עם עוג שהוא לבדו גבר עליו והרגו, היה מזה הוכחה שהמנהיג הרוחני יכול בעצמו להוציא לפעולות ידים התפקידים התורניים שלו, כי אך עניינו הוא בדברים הנוגעים לדת ואין לו צורך למשענת העם. לכן הראה משה משל לדורות כי גם לענייניו התורניים צריך המנהיג למשוך אליו את העם וגדוליו, וכי נצרך הוא לעזרתם גם בדברים השייכים לרוח. על כן אמר ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. וידי משה כבדים, קשה היה לו להילחם בעצמו עם עמלק כאשר בידו הרג לעוג, משום שכאן יש מקום לטעות כי בענייני הדת יכולים לסמוך על בא כח הדתי. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. האמונה היא נכס של כל האומה והכל צריכים להקריב עצמם עליה. ועיין ילקוט פרשת מטות, שבדיבור א' היה יכול משה לשרוף את כל העולם, שנאמר משרתיו אש לוהט, אלא כדי שיהיו כל ישראל שותפין בנקמתן של מדין, אמר החלצו מאתכם אלף למטה

ואם כי נלחם יהושע והעם עם עמלק, הנה משה היה רוח החיה באופני ההתגברות על עמלק, כדכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ישראל תלו הגדולה במשה, שעל ידי הרמת ידו הם גוברים. ומשה תלה הגדולה ביהושע והאנשים הגיבורים ויראי חטא שבחר, כפירוש רש"י על בחר לנו אנשים. במלחמת ה' יתברך צריך מורה הדרך לעזרת גדולי האומה והאומה שמוציאים לפעולות ידם מה שהוא, המנהיג, מראה להם בהרמת ידו.

(ברכת חיים, עמ' 234)

---

הרב חיים יצחק ירוחם, שר התורה וצדיק יסוד עולם, מגדולי פוסקי וגאוני גליציה ואוסטריה, נולד במעליץ בשנת תרכ"ד. חתן רבי נתן גולדברג אב"ד לימנוב ומגדולי מקורבי ה"דברי חיים". מגיל 18 כיהן כרבה של טימבורג שליד לימנוב. בשנת תרמ"ח מונה לרב בלימנוב. מתרס"ז היה רב באלטשטאט (סמבור ישן) ופתח שם ישיבה שהעמידה תלמידים רבים. היה מגיע לעיתים תכופות לבכר את האדמו"רים מבעלז, שיניווא ובובוב..

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה, שנעשתה למרכז רוחני גדול של תורה וחסידות לאחר שהתקבצו בה רבים מגולי גליציה ובוקובינה, עם רבניהם גדולי התורה, חסידים ואנשי מעשה. הרב ירוחם היה נחשב לסמכות ההלכתית הגבוהה ביותר בווינה. שם הוא חתם עם רבנים רבים נוספים על כרוז "קריאה לעבודה למען ארץ ישראל", במטרה "לדאוג לכל האפשרויות ולדאוג לכל הצרכים הנצרכים לבניית ארצינו הקדושה ברוח התורה והדת.

מחבר שו"ת ברכת יצחק (שהדפסתו החלה בשנת תרפ"ג). לאחר המלחמה הוציא לאור בנו, הרב אהרן ירוחם, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו של אביו, והוציאם לאור בספר "ברכת חיים" ב' חלקים (ניו יורק, תשט"ז-תשכ"ו). דבריו הובאו גם בשו"ת מקדשי השם (ח"ב), וצוטטו בספרי הלכה רבים. יותר ממאה חיבורים שהשאיר הרב חיים יצחק ירוחם בכתב יד, אבדו בשואה.

הרב אהרן ירוחם, בנו של הרב חיים יצחק, מוציא לאור את ספרו "אהל רחל" בשנת תש"ב ומקדים לספר הקדמה בשם "פתח האהל", מיום א' דר"ח אדר שני שנת ת"ש (10.03.1940) ובו הסבר מדוע ראה לנכון להוציא את הספר ולעסוק בלימוד בימים קשים אלו. בהמשך הוא מוסיף וכותב שם תובנות חשובות לגבי רדיפת היהודים בתקופתו והתנהלות העמים שעמדו מנגד וסגרו את שעריהם בפני היהודים:

יזכור אלקים גם את נשמות כל קדושי עמנו בפולין שנהרגו בלי חנינה. חם לבי בקרבי בזכרי כי רבים הם החללים אשר הפיל הער המציר לישראל ונעשה ראש כל הלסטים המזויינים. הוא השטן, הס"א, האכזר המנובל בלי רגש אנושי, שהמשיך אחריו ריקים ופוחזים וכלם מרצחים ושודדים, הוא הצורר הארור, המלא שקר ומרמה והמומים שבו הוא אומר לנו. מסביב לאהלינו הוא עומד ובחרבו השלופה הוא הורג וחומס ולא חמל. רשע הוא וטוב לו, ובכל אשר פנה הרשיע. לעיני העמים הנאורים הוא משכיר חציו בדם בני ציון היקרים, ואין איש שם אל לב קול דמי אחינו צועק עד לב השמים, ובאזני עמי הארץ לא נשמע. הם עמדו מרחוק ויראו להפריע מנוחתם. ראו איך הפרא הטמא צד אותנו כציד בראש כל חוצות, איך הוא מעבד ומענה בנות ישראל העדנות ועושה עם זקני וילדי ישראל מה שלבו האכזרי חפץ, והם, העמים המוסריים, בחקם העמל אחזו והשבו שאינם רשאים להתערב בענייניו הפנימיים. אין מי מהם דורש ואין מבקש את הנרדפים, ואם דרשו, רק לגנאי דרשו, עד שכל העולם ניזון ונזדעזע משאלת היהודים (ולא משאלת הרוצחים). כחות הטומאה גברו וגדלו, וכל הרשע מחבירו נצחונו גדול הימנו. כה גבר הרשע בכל פנות האדמה, עד שאי אפשר לנו להשתמש בדברי רבנו שאם מלך אחד גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, מלך אחר מרחם במקומו ומציל הפליטים. כי את דלתי ארצותיהם נעלו לפנינו ועומדים אנחנו באם הדרך, בין המצרים, מפוזרים ומפורדים בין הנבולים בלי מצא מרגוע. בנים נגלו משלחן אביהם ונשים נפרדו מאישיהן.

שקועים היו עמי העולם בדמיונם שאך אותנו, את האומה הישראלית, רוצה הטמא לאבד, והחרישו. ובמה שלא נסו להתערב ולהשתדל בעדנו, הכיר הרשע כי חלשים ואפסי כח הם. אמר הנבל בלבו, לולי העיז עם קטן לעשות נבלות כאלו בישראל, אזי היו מתערבים, רק אותי הם יראים, לרגלי גבורתי, ואם כן הוא, אוכל להתנפל גם על ממלכות אחרות.

ובזה נעשה ישראל לאבן בוחן לגבורת, זאת אומרת חלושת העמים. משעה שישראל נעשה הפקר, היו כלם כחגבים בעיניו וחשב לעשות בהם כרצונו. ישראל נכנסין תחלה לדין, בקטן העמים החל, בתולעת יעקב פתח, ושדר גורא בישראל מטעם היותו המעט מכל העמים, ובידעו שאם ישראל נושא דגל החרות והתרבות יפול, בקל יוכל להכניע גם את השאר. אם מפיצי האור יתמו, אזי החושך יכסה ארץ וערפל לאומים כולם.

בשעה האחרונה פתחו המוכים בסנורים את עיניהם ובאו לידי ההכרה כי אין הצר שוה בנזק כל העמים וכי צמא הוא לדם כל אדם אשר לחלש יחשבהו. וכיון שראו אותם הם בסכנה וכי סבור הוא להרוג את עצמם, עשו אתו מלחמה. ברם הכרתם זו הכה מאוחרת לא הביאה הטבה להמצב הנורא שאנו נמצאים בו. אדרבה אנחנו הבאנו הקרבנות הראשונים, רוב מנין ורוב בנין של מיטב עמנו נסגר ביד זר, דם אחינו בפולין נשפך כמים, ילדי ישראל עטופים ברעב בראש כל חוצות.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה חזר הרב חיים יצחק ירוחם לעירו אלטשטאט, ונפטר שם בגטו סאמבור בסוכות שנת תש"ג (09.1942).

מקורות: אביר המלכות ח"א עמ' רסד, ושם ח"ב עמ' רז-רי, אוצר הרבנים 6435, אידישע וועלט פארומס, אתר בית המכירות קדם, תולדות אנשי שם עמ' 65, ספר סאמבור סאטרי-סאמבור פרקי עדות וזכרון עמ' 187–188.

על שואת יהודי סמבור ראה באתר אנציקלופדיה של גטאות.