הקדמת לב אריה – חלק חמישי: למרות שעקרונית יש להקדים הדפסת ספרי הלכה, כיום יש צורך בספרי דרוש ומוסר / הרב דוב אריה קליג הי"ד

שלט דרך ההלכה

המורם מכל מה שכתבתי שעיקרה וגופה של תורה הן ההלכות והויות דאביי ורבא, ורק העוסק בהם לשוטט בצי אדיר בים התלמוד והפוסקים ולא פסק פומי מגירסא לעשות ציצים ופרחים בפלפולא דאורייתא זה שער המצויין בהלכה ואסוקי שמעתא אליבא דהלכתא צדיקים יבואו בו ויהיה חלקם בזה ובבא. על כן דרשו חז"ל, סמכוני באשישות, אלו הלכות, רפדוני בתפוחים, אלו האגדות. כי הלכות הן הנה לבני ישראל ליין המשומר המשמח לבב אנוש.

ואני רגיל תמיד לפרש בדרך הלצה את המאמר כל השונה הלכות בכל יום מובטח לן שהוא בן העולם הבא וכו' (נדה דף ע"ג). ואמרתי, בדרך הלצה, הנה מי שעוסק בדברי אגדה ועושה איזה חיבור על דרוש ואגדה הוא אינו בטוח שלימים הבאים ילמדו בהחיבור שלו וידרשו את הדרשות אשר המה כתובים בהחיבור שלו. כי ראינו שהדרוש נשתנה לפי העיתים והזמנים, כי בימים הקדמונים היה אהוב וחביב בעיני העולם דרוש על דרך פלפול, ואחר כך נשתנה העתים, ובכל דור ודור נשתנה הדרוש לפי רוח העת והזמן. על כן מי שעושה איזה ספר וחיבור על דרוש הוא אינו בטוח שלימים הבאים יהיה הספר שלו נתקבל בעיני הדורשים. כי יוכל להיות שלימים הבאים ישתנה הזמן וגם הדרוש ישתנה וספרו לא יצליח אז כלל. אבל לא כן הלכות כי המה לא ישתנו לפי העיתים והזמנים. ורק הפסק הלכה אשר פסקו הראשונים זה כמה מאות שנים, כן הוא הפסק הלכה גם עתה, וכן יהיה הפסק גם לדורות הבאים ולא ישתנה לעולם. על כן מי ששונה הלכות בכל יום, היינו שעוסק הרבה בהלכות ועושה איזה חיבור על הלכות, מובטח הוא שהוא בן עולם הבא, היינו שלימים הבאים אחריו בוודאי ילמדו בתוך ספרו ויפסק ממנו הלכה, כי הלכות לא ישתנו לפני רוח העת והזמן וגם בדורות הבאים אחר כך יהיה הפסק הלכה כמו שפוסקים עתה. על כן ההלכות הם ראשון שבראשון לדבר שבקדושה ואחריהם יבואו האגדות אשר על ארץ יסדם, רצוני לומר שיסודם ועיקרם לעורר את האדם להשלים תעודתו עלי ארץ (עיין מה שכתבתי לקמן בהשמטות להקדמה):

והנה הארכתי כאן שהלכות הם העיקר בתורה ולהם משפט הבכורה על הגדות, ועל כן זה שלש שנים שהוצאתי לאור ספרי "לב אדם" שלשה חלקים שם הדפסתי רק דברי הלכה מפוסקים הראשונים ואחרונים כי בזה היה עיקר למודי מנעורי. ורק בש"ס ופוסקים עמלתי ימים ולילות אשר נחליתי מחמת זה. וגם עתה היה בדעתי להדפיס או את כל החיבור "לב אריה" מה שיש לי בכתב יד יותר משני מאות שו"ת וגם פלפולים על הש"ס או להדפיס את החלק רביעי "לב אדם".

אך מחמת שני טעמים לא יכולתי להדפיס את החבורים הנ"ל. א' מפני שהחיבור "לב אריה" הוא חיבור גדול וצריך להוציא על הוצאות הדפוס יותר מחמשה מאות דאלאר, וזה אין בכוחי ואי אפשר עתה בשום אופן. וגם חלק רביעי לב אדם גם כן הוא חיבור גדול, כי יש שם הרבה הוספות על השלשה חלקים אשר כבר הדפסתי. והוא חיבור גדול וצריך גם כן להוציא הרבה מעות על הוצאות הדפסה, על כן לא יכולתי להדפיסו עתה.

טעם ב' הנה אחר שהדפסתי את ספרי "לב אדם" והייתי מסבב בעיירות כדי למוכרם, רק הרבנים והשוחטים היו קונים את ספרי לב אדם. אבל כשבאתי לפני הבעלי הבתים אשר המה קצת מופלגי תורה ובקשתי מהם שיקנו את ספרי לב אדם, היה כל אחד ואחד אומר, ותאמין לי שראשי עלי כגלגל ואין אני יכול לעיין וללמוד בספר אשר הוא רק על הלכות ושו"ת כי אין לי פנאי על זה. ואם היה לכבודו ספר על דרוש ואגדה הייתי קונה, כי על זה יש לי פנאי בשבת קודש או בעת שאני יושב אצל השלחן בשעת אכילה, כי על זה אין צריך עיון רב כל כך כמו על הלכות. כך אמרו לי הבעלים הבתים שבכל עיר ועיר. ואמרתי להם שיש לי גם כן חיבור על חמשה חומשי תורה על דרך הדרוש, והמה בקשו ממני להדפיסו. והיו שואלים ממנו מפני מה לא הדפיס כבודו בראשונה על הדרוש והיה לו הרבה קונים על ספרו. ואני השבתי להם להלכה משפט הבכורה ולה נאה ויאה להיות ראש וראשון. והמה השיבו לי, הן אמת שלהלכה משפט הבכורה על האגדה, אבל כל זה היה בדורות הראשונים אבל לא בזמן הזה. וגם אני בעצמי ראיתי גם כן שכן הוא. הנה בדורות הראשונים שכל אנשי אמונתנו וכל בית ישראל היו זרע ברך יראת ה' חופף עליהם כל היום אין בהם נפתל ועקש וכל העם מקטן ועד גדול אחזו בלי הרף בדגל התורה ויראת ה' טהורה עמדה לעד נאמן שהחזיקו במצות, על כן לא היה מן הצורך אל אגדה להגיד משרים ולהוכיח בשבט מוסר בשער בת רבים, אחר שכל העדה כלום קדושים ובתוכם ה', מי יתנשא על קהל ה' לדבר תוכחות להעיר על אזן שומעת תוכחת חיים, על כן רק הלכות ושמעתות היה מהצורך והראוי להעבירם במחנה העברים, לא כן בזמנינו אלה, אשר בעוונותינו הרבים רבו העבדים המתפרצים תחת אדוניהם, ורבים מעמי הארץ המתיהדים אשר בשם ישראל רק יכונה נתקו מוסרות הברית אשר כרתו אבותינו את ה' והשליכו מעליהם עול מלכות שמים, ודבר ה' זו הלכה הוא כספר החתום לעיניהם, אין מן הצורך כל כך לפרסם חדשות ונצורות בדבר הלכה, כי אלה רק לשרידים אשר ה' קורא עליהם. אבל רוב צבור יכלו עמוד על נפשם רק אם קול קורא עליהם בדברי אגדה המושכים את לב ישראל לאביהם שבשמים. ואם אולי אחד בעיר ושנים במשפחה יתעוררו ויקיצו מתרדמת הזמן על ידי דברי המוסר הערוכים לפניהם על שלחן האגדה ויאכלו מפריו וישבעו מטובו ותהי בפיהם כדבש למתוק ויאירו עיניהם לעזוב דרך רשע וחיש להם ישע, אז המגיד משרים רופא אומן יקרא ושכר הרבה ייטול, כי המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא:

והוא הנרצה במאמר הניצב פתח דברינו אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל שכל בית ישראל איש מהם לא נעדר מעדר צאן קדשים אשר רעו על מרעה טוב ושמן שדה תורה והיראה וכל אחד מישראל היה כלול בהדרת התורה, לא היינו צריכים להשמיע לרבים רק דבר משנה ותלמוד. אבל עכשיו שרבים יצאו מן הכלל לא ללמד ולא להתמיד כי אם להקל מעליהם עול תורה, על כן דבר מקרא ואגדה ירוון צמאון העם, כי עיני כולם אל האגדות ישברו לתת להם אכלם בעטם עט סופר:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

הקדמת לב אריה – חלק רביעי: תפקיד המלך להיות מנהיג בעניינים ארציים ואלקיים, ולדעת שהכל מאיתו יתברך / הרב דוב אריה קליג הי"ד

תמונת הנחת תפילין במערת המכפלה. צילום: הלל זקבך

ויש לומר שזה היה החטא ישראל אשר בקשו להם מלך בימי שמואל וחקרו המפורשים ומה פשעם ומה חטאתם אחרי שנצטוו בפירוש שום תשים עליך מלך. אכן חטאתם היתה שאמרו תנה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים. כלומר, אין כוונתם שהמלך ידריכם גם כן לחיי עולם הנצחי כי אם רק בקשו מלך לשפטם ככל הגוים, שכל תכליתו לא יהיה רק לשפוט בין אדם לחברו בענייני נימוסי המדינה אבל לא בעניינים האלקיים. וזה שסיפר הכתוב וירע הדבר בעיני שמואל על אמרם תנו לנו מלך לשפטינו, כלומר שזה הרע בעיניו על אשר לא בקשו מלך רק לשפטם בענייני ארציים כי יהיה ריב ומצה בניהם, ולא בעניינים גבוהים נצחיים. ואין זה מצות המלך ישראל רק כמו שנאמר גבי דוד המלך עליו השלום אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. כלומר, שהוא הבכור קודש לה' שינהג את עמו בדרך הקודש בענייני הנפש, וגם עליון למלכי ארץ, גם בעניינים ארציים ינהיגם באופן מאד נעלה.  ועל זה אמרו במדרש שהתחלנו מה בכור נוחל פי שנים אף דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא. רצונו לומר שבשני העניינים האלו הוא מלך, בין בענייני עולם הזה וגם בענייני עולם הבא:

וזהו כוונת מדרש ילקוט על פסוק נחמו נחמו עמי. חטאו בראש, שנאמר נתנה ראש ונשובה מצרים, ולקו בראש, שנאמר כל ראש לחלי, ומתנחמים בראש, שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם". והכוונה כזה על פי הנ"ל פשוטה. חטאו בראש, באמרם כי אין צריך להם לראש ומנהיג כי אם אשר יצא ויבוא לפניהם במלחמה בעניינים ארציים. וזהו שאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה. כלומר, אין כוונתנו בנתינת הראש רק למען ינחה אותנו בדרך הארצי אשר נלך. ועל כן לקו גם בראשם, שראשם לא היה ברי אולם ולא היה לו כח למלא מבוקשם זאת. ועל זה נאמר כל ראש לחלי. ומתנחמים בראש, שלעתיד לבוא ידעו ויבינו כי צריך להם לראש גם בעניינים אלקיים וזהו ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, שיהיה מלך בארץ וגם בעניינים האלקיים. אבל למען יוכל המלך לקיים במצות אלו בשלימות צריך הכנה יתירה וסיעתא דשמיא, וזה יבוא לו אם ינהג כמו שסופר על דוד המלך עליו השלום בילקוט מלכים שאמרו עליו "שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין". והכוונה בזה יש לומר, על פי מה שאמרו במצוות תפילין והיה לך לאות על ידכה", ודרשו חז"ל "ידכה, יד כהה" ועם כי הפירוש הפשוט הוא להניח על יד ­ שמאלית, בכל זאת לדעתי יש עוד רמז בדבר כי התפילין מורים כי כשל כחנו ואיך אנו יכולים לעשות מאומה בלעדי אם יד ה' תהיה בעזרינו. ועל כן קושרים התפילין במקום היד ובמקום המוח להורות בלבנו אשר כח גופינו, שהוא לרוב ביד אשר בה נשלים את כל צרכינו וכח מחשבות אשר הוא במוח, אסורים המה בחבלים אשר נפלו לנו בנעימים וקשורים בידו של הקב"ה שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל. וזהו והיה לך לאות על ידך, זה מורה לך אשר ידך יד כהה, ואין כח לה אם לא שה' יתברך נותן לה כח (ועיין מה שכתבתי בספרי לב שמח בפרשת בראשית באות כ'):

הנה אם האיש הבינוני אשר אינו עומד ברום המעלות אם זה לא יגבה רוחו כל כך, אין זה חידוש. אבל דוד המלך עליו השלום אשר כל עם יכבדוהו ומעוטר בטכסיסי כבוד אשר עמד ברום המעלה גבוה מאד ובכל זאת אמר, ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. והטעם לזה אמר, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כמו שזה יונק רק החלב המקובץ בדדי אמו ומקבל ממנה, כן דוד המלך עליו השלום לא אמר שלו יאתה הגדולה מחמת שלמותו וכחו הגדול, כי אם הכל בתורת חסד ינק משפע העליון. ועל זה אמר גם כן, לך ה' הגדולה וכו', כלומר הכל הוא בתורת חסד ממך. וזהו כוונתו שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין. כמו שהתפילין הם לאות שהכל מה' יתברך, כן כתר מלכותו היה בדעתו שקיבל רק בתורת חסד מה' יתברך:

והנה הבכור שיורש נחלה בוודאי אין בדעתו שהוא בכח עשה לו החיל הזה, כי מי פתי יאמין כן. וזהו שאמר, אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, הכוונה כמו שהבכור יודע שירושתו באה לו רק מכח אחרים ולא עוצם ידו עשה לו את הכבוד הזה, כן דוד המלך עליו השלום היה בעניין זה דומה לבכור. ועל ידי זה זכה לגדולה לקיים ב' מצות הנ"ל, כאמרם, כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. וזהו כוונת מאמר מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים, שידע שבא לו הכל כמו נחלה ולא בכח ידו ועל כן זכה לנהל עמו בעניין עולם הזה וגם בעניין עולם הבא. וכן הוא אומר למנצח על הנחילות בשביל שהיה אצלו הכל כמו נחלה שבאו לו מהשי"ת ולא בעוצם ידו עשה את החיל:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

הקדמת לב אריה – חלק שלישי: תפקיד ההנהגה ללמד גם חוקים ארציים וגם משפטים אלוקיים / הרב דוב אריה קליג הי"ד

הליכות עולם

הנה איתא במדרש רבה על שיר השירים פרשה ב' אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד עכשיו שאין התורה כלל היו מבקשים לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה:

ונראה לפרש את המדרש הנ"ל על פי מה שאמרו בילקוט תהלים פ"ט אף אני בכורי אתנהו עליון למלכי ארץ, וכי דוד בכור הוא, והלא כתיב ודוד הוא הקטן, אלא מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא, וכן הוא אומר למנצח על הנחילות.

והנה יש לומר כוונת הילקוט בזה, כי התורה הקדושה תצוה לנו מלבד החוקים והמצות שבין אדם לבוראו, גם לחיות חיי המוסרי והמדיני. ונתנה לנו משפטים אשר בהם יחיה האדם עם חבריו וריעיו על פי נימוס אמת וצדק. ולנו יתר שאת על כל העמים, אם אמנם שגם להם משפטים מדיניים בכל זאת אינם אצלם אלא דתי בני אדם, אחרי שאמונתם לא תצוה אותם על משפטים כי אם על חוקי דתם. לא כן אנחנו שגם משפטים שלנו מסיני נתנו, כמו החוקים, כמו שכתוב ואלה המשפטים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. והטעם בזה כי רצה הקב"ה שנשמור המשפטים המועילים לחברת המדינה ונזהר הרבה בהם על כן צוה עליהם, כמו על שאר צווי התורה. ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. אבל בכל זאת לא ינוח לנו אם לא נשמור רק המשפטים, כי אז רק כבני אדם נחשבנו אבל עוד לא בשם ישראל נכונה מי ששומר את המשפטים שהשכל מחייבן ומניח חוקי אמונתנו, אשר רק לנו בני ישראל למורשה ואינם בשווי עם שאר בני אדם, כי אם לנו כפלים לתושיה לשמור ולעשות משפטים צדיקים שיצדק עלינו תואר בני אדם באמת וגם לשמור דרך עץ חיים היא התורה הקדושה המזהרת אותנו על תרי"ג מצות אשר על ידם נקנה לנו שם הכבוד ישראלים. וזהו כוונת הכתוב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' אלקיך דורש מעמך, כלומר הקב"ה מבקש מאתך ב' דברים, הגיד לך אדם, מצד היותך אדם, מה טוב לך לעשות, וגם ומה ה' אלהיך, מצד היותו אלקיך ביחיד אלקי ישראל אשר הוציאך ממצרים באותות ומופתים דורש מעמך. ועל זה השיב על ראשון ראשון, כי אם "עשות משפט ואהבת חסד", זהו מצד תואר אדם, אשר בלעדי משפט וחסד לא תכון חברת האדם. "והצנע לכת עם אלקיך", זהו מה שמוטל עליך עם ישראל בפרט ללכת במצות ה' בין אדם למקום ב"ה.

וזהו כוונת הגמרא ברכות שאמרו התלמידים לרבי אליעזר "למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי עולם הבא". כלומר, שילמדם הדרך הנכון אשר ילכו בהנהגת חייהם בעולם הזה באופן הנאות לחברת בני אדם. וגם תלמדנו הדרכים אשר בהם נזכה לחיי עולם הבא.

וזהו כוונת בלעם באמרו "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", כי לפי המאמר יש לישראל נימוסים טובים בהם יחיו חיי עולם הזה בנעימות על ידי שיש להם משפטים טובים אשר יתנהגו על פיהם. וע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכנו, שגם לצורך חיי עולם הזה ותיקן חברת בני אדם נטע בתוכנו משפטים צדיקים להתנהג על פיהם. וגם יש לנו עוד הדבר היותר נכבד והם החוקים המובילים לחיי עוה"ב. והנה העולם הזה דומה לפרוזדור ולאהל אשר יטהו עובר אורח לפי שעה ודעתו להעתיק משם בקרב ימים, על כן יכונה העולם הזה דירת ארעי ואהל. לא כן משכן יקרא מקום עולם הבא, אשר שם מקום תחנותינו לעולמי עד, כמו שכתוב ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, רצונו לומר בשמים הרמים והנשאים בעולם העליון שם הוא ביתו העיקרי, מה שאין כן למטה בעולם הזה איננו בית רק אהל ארעי. וזהו שאמר מה מובו אהליך יעקב ומשכנותיך, כלומר חיי עולם הזה וגם חיי עולם הבא יחדיו יהיו תמים בעם סגולתנו.

וזהו כוונת המדרש ישראל חטאו בכפלים שנאמר חטא חטאה וכו', ולקו בכפלים שנאמר כפלים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפלים דכתיב נחמו נחמו עמי. הכוונה כנ"ל, כי כשישראל חוטאים, שתי רעות עשו עמי הא' שחטאו נגד משפטי חברת האנושית. והב' שגם בתורת אלקיהם נצטווה להם לחיות חיי המוסריים. ועל כן עונשם בכפלים וגם נחמתם תהיה בכפלים:

ועל פי הנאמר יש גם למורה ולרועה עמו צאן קדשים שתי מצות בהן ינטל וינשא את העם. הא' להורות להם משפטים טובים איך ינהגו בין אדם לחבירו, ולהלהיב בלבם אש המדות הטובות, ולהאיר בשכלם נוגה אור המצות השכליות ואיך יאהבו איש את רעהו ויתפללו בשלום המדינה. כל אלה חוברו יחדיו אשר מצות שכליות מועלת לטוב העולם. ולכוונה זו אמרו חז"ל בגיטין (ד' ס"ב) "מנא ליה דרבנן איקרי מלכים, דכתיב בי מלכים ימלוכו". הכוונה כי המלך תעודתו וחובתו לנהג את אומתו הסרה למשמעתו למען יחיו חיי המדיני, אבל חיי הנפשי אין למלך חלק בו כי אם הכהן אשר הופקד על התורה ועבודה, המה הכהנים יורו לחיות חיי אמת למען יזכו לחיי עולם הבא. אבל הרבנים אף שעיקר תעודתם להדריך את תלמידיהם לחיי עולם הבא בכל זאת גם מצות אשר המלך מיועד עליהם, גם אותן מחויב הרב והמורה להדריך את הסרים למשמעתו ולהזהירם גם כן על המשפטים. וזהו שאמר מנא ליה דרבנן איקרו מלכים, רצונו לומר, שהרבנים מחוייבים גם כן לעשות כמצות המלך להזהיר את העם על המשפטים, שנאמר בי מלכים ימלוכו. אבל אמרו עוד שם "ומנא לן דכפליון שלמא למלכא שנאמר שלום שלום לך". כוונתם בזה שחס וחלילה לא יסתפק עצמו הרב בזה, כמו בזמננו בעוונותינו הרבים בהרבה רבנים ודרשנים, להוכיח את העם למען ילכו בדרך משפט צדק ומישרים ולאטום את פיו מלהוכיחם על עקרי תורה הקדושה שהם מצות והחוקים. אלא כפלינן שלום למלכא. הני מלכו רבנן יש להם לעשות שלום בדברים הארציים למען יחיו חיי שלום ואמת בישוב הארץ. אבל גם זאת להם והוא העיקר לעשות שלום גם בענין הנפש להורות לעם ה' חוקי האלקים ותורותיו אלה המצות אשר נצטוו בהן המלכים רבנן:

ובזה יש לומר המאמר תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. הכוונה בזה כי רבו כעת המתפרצים לעלות למעלה להיות לרב ולמורה לעם ה' ואין בהם אפילו ריח תורה ויראת שמים, רק מהגים ומצפצפים כל היום תמיד בדרשותיהם ומזהירים את העם רק על דרכי המוסר המדיני ואהבת אדם ומצות צדקה וכדומה מהמצות אשר כל אדם, גם אם לא הנחילו ה' תורת משה, יודע לעשות אותם. אכל ממצות ישראל שבת ותפלין נדה ומאכלות אסורות וכדומה המה מחשים ומחרישין יען שגם המה אינם מקיימים אותן כדקדוקיהן כראוי. לא כן להתלמיד חכם ההגון. הוא יודע שאם גם הוא מוזהר ומצווה להזהיר את האדם על מצות שכליות אשר יעשה כל אדם וחי בהם, עוד זאת לנו פי שנים ברוחינו כפלים לתושיה, להזהיר את העם על מצות והחוקים התוריים, אשר לא עשה כן לכל גוי. והמופת על זה למען דעת את הרב המורה מאיזה כת הוא, הנהיגו חכמי הדורות שכל דורש באגדה ידרוש תחלה בסוגיא דבר הלכה מחדדן שמעתתיה, להורות לעם כי לא רק בדברים השכליים חובתו אשר כל אומה ולשון יודעים אותם, כי אם המקום אשר עומד עליו מקודש גם בהלכות המסורים לנו ממקור תורה הקדושה, כי הלכות רק לבני ישראל לנחלה ולא עשה כן לכל גוי. והנה המורים מכת חדשה, אשר זכרנום ראשונה, אין מלאכתם רק להזהיר את האדם שיחיו חיי המדינה בעולם הזה אבל לא יעשה מאומה בשביל עולם הבא. לא כן המורים התלמידי חכמים, רבנים הנאמנים לה', כל ישעם וחפצם להורות לעם את הדרך אשר יבואו בו לחיי נצחי לעולם הבא. ואחרי שאגדות רוב תוכן ענינים רק לעורר את האדם למעלות ומדות טובות שמנו חכמים שעל ידם תפארת לו מן האדם בעולם הזה. אבל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא על ידי התורה שניתן רק לישראל עם קרובו, והמה ההלכות והשמעתתא, על כן מי שמורה לעם רק בדברי אגדה זה בודאי מרומם אותם על גפי מרומי העולם הזה, אבל מי ששונה גם הלכות מובטח שהוא בן עולם הבא, שאיננו רק מורה ומלמד על ענייני עולם הזה, שנאמר הליכות עולם לו. כלומר, לנו בני ישראל שני מיני הליכה יש להלוך, האחד לחיי עולם הזה והשני לחיי עולם הבא, ואל תקרי הליכות אלא הלכות, אם שינה ומלמד הלכות זהו לאות שעושה הליכות שני מיני ההליכה הנזכרים:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

דברי התעוררות ליום א' דסליחות / הרב שמואל שמעלקא סג"ל רוזנבוים הי"ד

הרב הי"ד

נָכוֹן לִבִּי אֱלֹקִים, נָכוֹן לִבִּי, אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה. עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר (תהלים נז,ח-ט). היה אמר דוד עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, דרך השחר להיות מעורר בני אדם, אבל אני מעורר את השחר (מדרש תנחומא בהעלתך סימן י). אעירה שחר, אנא הווינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי (ירושלמי ברכות פ"א).

אפשר לפרש הכוונה, בהקדם כוונת הכתוב: ואני תפילתי לך ד' עת רצון, אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך (תהלים סט,יד), ופירש רש"י ז"ל תהי עת תפילתי עת רצון. אמנם לכאורה ראוי לדקדק, כי היה צריך לכתוב ואני תפילתי בעת רצון, וכנראה מפני זה פירש רש"י עת תפילתי. אמנם גם זה צריך הסבר, כי לא נכתב עת תפילתי.

אולם יש לפרש על פי מה שמובא בשם חתן סופר ז"ל על הפסוק "תהילת ד' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד", ופירש הוא ז"ל הכוונה: התפילה הרצויה שמתפללין אותה בכוונה, מלבד שהיא מקובלת ותפילתו נשמעת, עוד זאת שהיא עושה רושם חזק על השומעים אותה. חברים מקשיבים, עד שהם מתפעלים ומתעוררים וגם הם יפארו וירוממו וישוררו ויעתירו מעומק הלב אתו עמו, וזו כוונת דוד המלך עליו השלום: תהילת ד' ידבר פי, אז, ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד. כי מכח תפילתי יתרוממו בהתרוממות הנפש לשפוך שיח לפני ד' ולעמוד ולהתחזק. עד כאן תורף דבריו. ודברי פי חכם חן יש"י.

והנה בוודאי התפילה יותר מתקבלת בעת רצון, וכמאמר הכתוב "בעת עניתיך וביום ישועה עזרתיך וגו'" (ישעיה מט, א). אמנם כשנתבונן בדרך משל במלך בשר ודם, אשר אין לבוא אצלו בכל עת, רק בעתים המזומנים לראות את פני המלך, אמנם מי שהוא חביב אצלו, אשר יוכל לכלכל דבריו במשפט, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופן, בשים שכל ובינה, בטוב טעם ודעת, אמריו אמרי נועם והמלך אהבו, לזה אין מן הצורך להמתין על העת הקבוע לבוא לפני המלך כי בכל עת ובכל עונה הוא חביב לפני אדונו ומלכו. והסיבה לזה, מדברו הנאוה אשר יערב על המלך להיות שומעו, וקולו הערב אשר יתן את מתקו ולמלך ינעם להטות אזנו ולהאזין אליו כי הוא יפה אף נעים, ועל ידי זה הוא עושה לעצמו אצל המלך עת רצון.

וזה הוא אפשר בכוונת הכתוב, כי כמו שהוא במשל, כן הוא אלף אלפי אלפים הבדלות כביכול אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה מלכו של עולם, שתפילת צדיק גופא היא כמו העת רצון והיא גורמת עת רצון. וזה "ואני תפילתי לך ד' עת רצון וגו'", ואינו מוכרח לצפות ולחכות שיהיה הזמן עת רצון, כי תפילתי הזכה לא תשיב ריקם ובכל עת רצויה היא, וכנ"ל. ובודאי דוד המלך עליו השלום אשר התחנן והתפלל כה מעומק הלב, אשר היה יכול לומר תהילת ד' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד (וכפירוש החתן סופר ז"ל) שגם אחרים התפעלו והתפללו עמו בהדרת קודש, הוא היה יכול נם לומר "ואני תפילתי לך ד' עת רצון", כי תפילת אדוננו דוד המלך עליו השלום היתה חביבה אצל ה' יתברך כל עת, כתפילת הצדיקים השלמים שעושים רושם. מה גם תפילת נעים זמירות ישראל משיח אלקי יעקב דוד המלך עליו השלום.

וזה אפשר בכוונת הירושלמי וכוונת מאמר חז"ל דרך השחר להיות מעורר בני אדם. כי ידוע שהשחר, דהיינו קודם אור היום, הוא עת רצון (כמובא במגן אברהם סימן תקפ"א סק"א). ועניין הזה הוא בוודאי מעורר את בני האדם. וזה דרך השחר להיות מעורר ב ני אדם, כ ירצו ויחפצו להתפלל בעת רצון, "אבל אני מעורר השחר", דהיינו שדוד המלך עליו השלום היה יכול לעורר רחמים ולהפך רצון כביכול מה' יתברך בכל זמן ועידן. ו"שחר" לפי זה הוא רמז על עת רצון כמו שהביא הג"ר "והוא עת רצון" וזה "אבל אני מעורר השחר", דהיינו שאני אפעל בתפילתי, שתהיה עת רצון. וזה גם כן לשון הירושלמי "אנא הוינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי".

אמנם לא מספיק במה שמתחננים לקב"ה, כי צריכים אנו להתחרט על מעשינו הרעים והעברות שגרמו להסתלקות השכינה ולהסתר פנים כדי לעורר על ידי מצוות ומעשים טובים "שעת רצון". אמנם "השחר" הוא עת רצון ובני אדם משתדלים שיתפללו בעת רצון. כי נכון הדבר. אולם האדם צריך להשתדל "לעורר ה שחר", דהיינו לעורר רחמים ולגרום על ידי פעולותינו לעת רצון, וזה "דרך השחר להיות מעורר בני אדם" אבל "אני מעורר השחר", דדך רמז, לא רק בסוף הלילה, אלא בכל עת הנני משתדל שיהיה רעווא ורצון מאת ה' יתברך.

אף שקבלה בידינו שלא לעורר חס ושלום מדת הדין על ישראל בימים הקדושים האלה, מכל מקום עלי להזכיר בקצירת האומר דברי תוכחה בראשי־פרקים. אמרו חז"ל "אחרים אומרים צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה ברוך אתה ד' שומע תפלה" (ברכות כט:) אמר רב הונא הלכה כאחרים (שם). פירש רש"י ודעתם קצרה. ואינם יודעים לפרש צרכיהם.

צרכי עמך ישראל מרובים, חלול שבת קודש גורם ח"ו חסרון הפרנסה. וכן אמרו חז"ל אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חלול שבת (שבת קיט:) וגם אמרו ז"ל העושה מלאכה בערב שבת וערב יום טוב אינו רואה סימן ברכה (פסחים דף נ:) ומכל שכן מי שעושה ח"ו מלאכה בשבת ויום טוב. וצריכים להזהר בשמירת שבת קודש כהלכתה שנפרצה בעוונותינו הרבים בזמן האחרון.

כן אמרו: גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ (אבות ה,ט). נבדוק מה יש בידינו ח"ו מעבירות אלו ומאביזרייהו:

עבודה זרה: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה.

גילוי עריות: נדה, צניעות, כל כבודה בת מלך פנימה גדר לזה.

שפיכת דמים: המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (בבא מציעא נט:).

השמטת הארץ: עינו רעה בשל עניים, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עלך אך ד' והיה בך חטא, נתן תתן לו וגו' (דברים טו, ט־י), נבדוק היום אם באמת יצאנו ידי חובתנו בעניין צדקה כדבעי לעזור זה את זה.

אנו מתפללים בימים הקדושים הבאים עלינו לטובה על הרבה דברים "מעוררים את השחר" אבל העיקר להתפלל על דבר הכולל הכל, והוא על למוד התורה, אבל זה בידנו אנו, כפי שהתפלל דוד המלך עליו השלום "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי" (תהלים כז) הכוונה אם מבקש האדם מאת הקב"ה שיצליחוהו בקניינים גשמים, הלא ד' יוכל להשפיע לו גם בלי שיצטרך האדם הזה ליגע בשבילו, כגון שימצא אוצר טמון כסף וזהב ורב פנינים, ואין צריך לבקש אחריו. אמנם מי ששואל מאת הקב"ה יראת שמים וידיעת התורה, זהו מה שהקב"ה מבקש מן האדם עצמו שיתחזק בה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וזה אחת שאלתי מאת ד', אולם אותו הדבר הוא אינו כשאר דברים אשר אין אני מוכרח לבקש אחריהם, אמנם אותה אבקש (מלשון אם תבקשנה ככסף) והוא: שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו'. שמע קולנו ד' אלקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.

(אלה דברי שמואל, דרוש א)

הרב הגאון המפורסם לשבח ולתהילה והדרשן הנפלא מו"ה שמואל שמלעקא סג"ל רוזנבוים זצ"ל הי"ד אבד"ק קליינוורדן, ממלא מקום אביו הרב משה חיים סג"ל ליטש רוזנבוים זצ"ל שהיה רב, אב"ד ור"מ בקהל קליינוורדן במשך ארבעים וחמש שנה וחיבר ספרי שו"ת וחידושי תורה. הרב שמואל שמעלקא נסמך להוראה ע"י גאוני הונגריה: הרב ישעיה זילברשטיין זצ"ל אב"ד וויטצן, הרב מרדכי ליב ווינקלר זצ"ל אב"ד מאד והרב יוסף אלימלך כהנא זצ"ל הי"ד אב"ד אונגוואהר.

הרב נהרג באושוויץ בי"ב בסיוון תש"ד. כן נספו כמעט כל משפחתו וקהילתו. הי"ד.

בנו, ר' פינחס סג"ל ליטש רוזנבוים, עסק בימי הזעם בהצלת מאות יהודים בתחכום רב ובמסירות נפש. הוא נותר כמעט שריד יחיד למשפחתו העניפה, והוציא משארית כתבי אביו את הספר "אלה דברי שמואל".

בהקדמת הספר כותב ר' פינחס:

עד זיבולא בתרייתא עסק באורייתא, שם לילות כימין, מאין הפוגות טרח ויגע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. למרות המון טרדות הכלל שהו עמוסות על שכמו; צרכי קהילה גדולה ולימוד הישיבה. ובפרט ובפרט עיניו היו פקוחות על תינוקות של בית רבן. טרח להנהיג העם על דרכי התורה ויראה טהורה במעגלי צדק בשבט מוסר שבט מלכותו, בדרשותיו הנפלאות בעמדו במקהלות בראשי עם קודש. אמת מה נהדר היה ככהן גדול העומד לשרת, שפתותיו מלאות נופת, צוף אמרותיו הנאות ירדו חדרי בטן ועשו רושם בלבבות ועוררו נפשות שומעיהן.

אך לא ארכו הימים ואתמה מאד על מאור היום אשר זרח אל כל ויחשיך אלי ואליך ובא השודד מארץ מרחקים מגרמאניא, הנצים הארורים. עלה מות בחלונינו ואבד והרס כל מחמדינו. ואין זכרון לראשונים, כי גם לא זכו קדושינו לשוב אל עפרם להקבר בארץ בבית החיים, ולא ניתן לנו להשתטח על מקום קבורתם, ואין בידינו להציב ציון על מקום קדושתם. על כן קמתי אני שנשארתי לבדי מכל בית אבי, מבין אלפי סכנות בחמלת ד' עלי נמלטתי, ועודני צעיר, כבן עשרים, כמעט מחובשי בית־המדרש יצאתי, ועמדתי גלמוד בלי משען ומשענה. שבתי במר נפשי, שבתי אל בית הורי החרב, וקבצתי קהל הנשארת, וחיבתם אל בית אבי הראו לי, קהל עדתי, והושיבו אותי על כסא אבותי, ושמשתי שנים אחדות במקום שהתפללו שם אבותי נ״ע. הגם שכתר מלכותם ראשי לא הלם. מרגוע לנפשי לא מצאתי ובגולה יצאתי והלכתי מארצי וממולדתי ומבית אבי להגיע אל מחוז חפצי. הגם שהתמהמהתי, אקוה לאל מרום, יזכני להגשים רעיוני לעלות לארץ קדושי.

ולמען יעמוד זכרון אאמו״ר זצוק״ל לנצח אמרתי אני אל לבי, אלכה נא ואלקטה כמלקט בשבלים, מהמעט הנשאר בנס מכתבי יד של אבא מארי זלל״ה מבין השרופים כאודים ניצולים, חידושי תורה על ענינים וסוגיות שונים, ומהנשאר מתשובותיו להלכה, אשר מהם יראה הקורא ידו הגדולה בתורה; ורוב בקיאותו בש"ס ופוסקים ובתשובות האחרונים, כאשר צלל במי ים התלמוד האדירים, בפרט הראה כחו הגדול בתשובתו הארוכה בענין היתר עגונה, שטרח ומצא כדי גאולתו להתיר אשה מכבליה. ואזכיר פה מסירת נפשו על התורה שבזמן שפשטה הרשעה, וידי ארורים כבר הציתו את האש, וכמעט כל הגולה כבר עומדת במדורת אש, עש"ק פ' ויקהל־פקודי היה בשנת ומדד עוד לא שקטה רוחו, ולא נחה ידו ועסק בתורה וכתב תשובה גדולה בענין מצה שמורה וידיו גלולות כספר תורה, עד רמסו וחמסו אותו ואת משפחתו לגיא ההריגה ושריפה. וכן יש אתי בכתובים חידושי תורה ואגדה נאה ורשמי דרשותיו, ואבנה מהם ציון להעמיד שמו וזכרו לדור דורים ולנצח נצחים, על כן הבאתי עלים לתרופה לדפוס מהם ולהעלותם על ספר, וחובבי תושיה יהנו מנועם צוף אמרותיו וימצאו חן בעיני קוראיו והוגיו. ואעשה בזה נחת רוח לנשמתו הטהורה ושפתותיו יהיו דובבות בשמי שמיא, אשר שמה שבה רוחו לגנזי מתמים; ויקוים בזה מאמר חז״ל (יבמות צו:) "אגורה באהליך עולמים", וכי אפשר לו לאדם לגור בשתי עולמות, אלא אמר דוד יהי רצון שיאמרו הלכה בשמי ויהיו שפתותי דובבות בקבר, שנאמר, וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים״.

הקדמת לב אריה – חלק שני: מסירות נפשו של המחבר על לימוד התורה והטעם לסיפור הדבר / הרב דוב אריה קליג הי"ד

תמונת הרב מלכיאל צבי טננבוים זצ"ל

הנה גם אני הגבר בהאי פחתא יתיבנה, כי כל ימי גדלתי בין החכמים, אצל הרבנים הגדולים והמפורסמים, ויצקתי מים על ידם, כי מנעורי למדתי בהישיבות הגדולות והמפורסמות. הנה כשהיתי בן ט"ו שנים ולמדתי אז בבית המדרש בעירי, אך כאשר ראיתי שיש לו איזה מניעות בביתי ולא יכולתי ללמוד בהתמדה כרצוני, אמרתי לעזוב את בית אבי ז"ל, ולקיים הווה גולה למקום תורה. ונסעתי אז לאדמו"ר הגאון הצדיק המפורסים מבעלזא זצ"ל ולמדתי אז בין היושבים דשם עשרה חדשים מן ראש חודש תמוז עד אחר פסח בהתמדה גדולה. ולא היו לי אז שום אכסניה, רק ישנתי על הספסל בלא כר איזה שעות בלילה ולא הפשטתי את המלבושים שלי כל אותן עשרה חדשים, רק בעת שהלכתי למקוה, ואכלתי אז בין היושבים דשם לחם צר ומים לחץ. אך כאשר ראיתי כי גם שם איך לי מנוחה ויש לי קצת ביטול תורה, כי היושבים החסידים הגדולים היו רוצים שאשמש אותם ולילך בעבורם איזה שליחות ולהביא להם מה שהמה צריכים, והיו אומרים לי תמיד  אם אתה רוצה להיות מתמיד צריך אתה ליסע לאיזה ישיבה וכאן אין מקום בעד המתמיד, רק בחור צריך לשמש את החסידים הגדולים ולילך בשליחותי בעבורם ולהביא להם כל מה שהם צריכים… ואני לא חפצתי בכל זה, רק ללמוד בהתמדה על כן נגמר בדעתי ליסע משם לאיזה ישיבה.

וכן עשיתי שתיכף אחר הפסח נסעתי משם להישיבה הגדולה בעיר לאמזא, ולמדתי שם שתי שנים. והיו אז בהישיבה הנ"ל בחורים מופלגי תורה לערך ארבע מאות, ובתוכם היו כמה בחורים אשר היו בקיאים וחריפים בש"ס. ולמדתי אז בהתמדה גדולה עד שיצא לי שם בין הבחורים, והיו קורין לי המתמיד מעיר הרובשוב. ועיקר למודי היה אז רק בש"ס עם תוספות. ובעת שלמדתי שם היתי מן היוצאים והנכנסים אצל הרב הגאון המפורסים מוהר"ר מלכיאל צבי בעהמ"ח שו"ת דברי מלכיאל זצ"ל. והוא היה מקרב אותי, וה' יתברך יודע האמת כי בכל אותן השתי שנים שלמדתי שם קיימתי את המאמר חז"ל: כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה וכו'. כי כל אותן השתי שנים לא היה לי שום כר לישן, וגם בכל ימי השבוע לא אכלתי שום תבשיל רק לחם ומים חמים, רק בשבת קודש אכלתי אצל הבעה"ב.

ואחר כך נסעתי משם ללמוד לעיר טרעסטענא הסמוך לעיר ביאליסטאק. וגם שם למדתי שתי שנים, כי היה אז שם קיבוץ גדול בחורים לומדים גדולים. והרב הגאון דשם מוהר"ר בנימין בישקא זצ"ל, אחיו של הגאון הגדול ממינסק, הגיד אז שיעור גדול בש"ס ותוספות לפני הבחורים הגדולים. ולמדתי שם בהתמדה גדולה. וכל אותן השתי שנים אשר למדתי שם היה לי אכסניה אצל הרב הגאון הנ"ל, כי הוא היה לו חדר מיוחד עם ספרים כדי ללמוד ולהורות שם כל היום. ורק בלילה אני ישנתי שם. וה' יתברך יודע האמת כי בכל אותן השתי שנים אשר היה לי אכסניה אצלו לא ישנתי רק מן שלשה עד ארבע שעות בלילה. וכמה לילות שלא ישנתי כלל, כי כשבאתי בלילה בשעה השנים עשר מן הבית המדרש להאכסניה אשר היה שם בית מלא ספרים היה לי תשוקה גדולה להביט בספרי שו"ת או בספרי ראשונים, כי הספרים האלה לא היו לי בבית המדרש. והיתי יושב בכל לילה עד שעה שלש. וכמה פעמים הגיד לי הרב הנ"ל מוסר על זה מה שאני ניעור כל כך, ואמר לי כמה פעמים שאין זה לפי כוחכם. אך אני לא השגחתי על זה. והייתי אהוב וחביב אצלו. וכל אותן השתי שנים הייתי אוכל אצלו בכל שבת ושבת, ואני דברתי עמו בדברי תורה יותר מכל הבחורים אשר היו שם.

ואחר שלמדתי שם כל השתי שנים נסעתי לביתי כדי לעמוד לעבודת הצבא. והיו לי הרבה יגיעות וצרות רבות, ולא אכלתי כמה חדשים, והייתי ניעור הרבה לילות, עד שיצאתי לחפשי. והייתי אז יותר משתי שנים בביתי ולמדתי אז פוסקים יורה דעה וחושן משפט. והרבה פעמים למדתי בבית דודי עם דודי הרב הגאון וכו' מוה"ר משה הלוי קליג זצ"ל ראב"ד דעיר הרובשוב, בעהמ"ח ספר הלכה למשה וספר תיקון עולם וגם הרבה פעמים הוריתי שאלות בביתו.

ואחר כך נסעתי ללמוד לעיר נאווהרדק אצל הרב הגאון המפורסים מוהר"ר יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל בעהמ"ח ספרי ערוך השלחן על כל ד' חלקי שולחן ערוך, כי היה אז שם קיבוץ גדול של בחורים וגם הרבה אברכים היו לומדים שם. ולמדתי שם שתי שנים ומחצה בהתמדה. והיתי אהוב וחביב אצל הרב הגאון הנ"ל, עד שפעם אחת נסע הגאון הנ"ל מן ביתו לעיר המלוכה פעטעסבורג כדי לעשות לו אפיראציאן על עיניו, כי הגאון הנ"ל היה לו אח בעיר הנ"ל, על כן נסע לשם. והיה שם מן ראש חודש אדר עד אחר חג השבועות. וקודם נסיעתו לשם ביקש ממני לישב בביתו ולהורות שאלות לבני עירו. ואף שהיה שם מו"צ אחד, אך המו"צ היה לו אז איזה מחלוקת עם בני עירו, כי היה רוצה איזה הוספה על השכירות. ולכן היה שאני ישבתי בביתו והוריתי אז כל השאלות לבני עירו מראש חודש אדר עד אחר חג השבועות (עיין לעיל בהסכמות ושם הדפסתי את הסמיכה מה שנתן לי שמותר לי להורות ולדין וכמעט ששום אברך לא היה לו סמיכה גדולה כמו שנתן לי).

ואחר כך נסעתי ללמוד לעיר קאוונא בהכולל של אברכים אשר היה שם אצל הרב הגאון המפורסים מוהר"ר צבי ראבינאוויץ בנו של הגאון ר' יצחק אלחנן זצ"ל. ולמדתי אז בהתמדה גדולה יותר משלש שנים, וגם אמרתי שם בכל אותן השלש שנים שיעור לפני הבעלי הבתים, בבוקר אחר התפילה למדתי בכל יום פרק משניות ובלילה אחר תפילת ערבית למדתי לפני הבעלי הבתים דף גמרא עם קצת תוספות. וגם שם ישבתי כמה פעמים בבית הגאון הנ"ל להורות ולדון לבני עירו. וכמעט בכל קיץ וקיץ שנסע הגאון הנ"ל כדי לשאוף רוח צח, היתי יושב בביתו והוריתי שאלות לבני עיר קאוונא (עיין לעיל בהסכמות מה שכתב עלי הרב הגאון ר' יצחק ארנאווסקע מו"צ דשם ומה שכתב עלי הרב הגאון ר' ישראל ניסן קארק מו"צ דשם. וגם לאחר פטירת הגאון הנ"ל ישבתי איזה חדשים בביתו והוריתי שאלות לבני עיר קאוונא. והנה בכל המקומות הנ"ל אשר ישבתי שם להודות שאלות נזדמן לי כמה פעמים לפני שאלות קשות, שיש בהם מחלוקת בין הפוסקים, זה מטריף וזה מכשיר, ובהיות שאני הייתי אז מיראי הוראה על כן יגעתי את עצמי כדברי ראשונים והאחרונים ז"ל כדי להוציא את הדין לאמיתו, ורשמתי לעצמי את השאלות הנ"ל בעט ברזל למען יהיה לי למזכרת, וכשבאו הגאונים הנ"ל לביתם פלפלתי עימם בדברי הלכה והשאלות שבא לפני ותודות לה' יתברך שהסכימו עמי להלכה).

וגם בעת שהייתי מו"צ בעיר לודמיר שהוא עיר ואם בישראל בא לפני כמה פעמים שאלות גדולות בכמה עניינים של ד' חלקי שולחן ערוך אשר היה בהם כמה ספיקות, ואני יגעתי בזה להוציא את הדין לאמיתו ורשמתי זאת על הנייר בדרך שו"ת. ואחר כך כשהיתי רב ואב בית דין בעיר ריינזוב גם כן בא לפני איזה שאלות שהיה בהם הרבה ריעותות ויש בהם פלוגתא בין הפוסקים אם להכשיר או להטריף, ואני יגעתי בהם ובררתי את הדין להלכה למעשה. וכבר הדפסתי שו"ת מן העיר רייכזוב בספרי "לב אדם" על הלכות טריפות.

וכן זה כמה שנים שאני מתגורר בפה עיר לבוב ובכל יום ויום אני יושב אצל הבית דין דפה וכמה פעמים ראיתי ושמעתי שבא לפני הבית דין דפה שאלות קשות אשר צריכים עיון, ועיינתי בספרי הפוסקים וראיתי שיש בזה מחלוקת בין גדולי הפוסקים ז"ל ובררתי אני לעצמי את הדין להלכה למעשה ורשמתי אותם על הנייר בדרך שו"ת.

והנה זה שלש שנים אשר הוצאתי לאור ספרי "לב אדם" שלשה חלקים על שחיטה וטריפות ועוד הלכות עד סימן צ"ב בב"ח. והייתי מסבב כמה פעמים בעיירות כדי למכור את ספרי הנ"ל, ותמיד הי' לי אכסניה או אצל הרב דהעיר או אצל השו"ב. וכמה פעמים נזדמן שבאותו היום שהייתי אצל הרב בא לפניו איזה שאלה קשה בענייני טריפות או בשאר עניינים, והרב הלז היה מסתפק איך להורות וביקש ממני להשתתף עמו ולעיין בדין זה. או כמה פעמים סיפר לי הרב באיזה עיר שזה איזה ימים בא לפניו איזה שאלה קשה ושאל ממני איך היה צריך להורות, כי בעיר קטנה אין לו להרב עם מי להתיישב, וכשראה הרב שאני עשיתי חיבור על אסור והיתר וגם הגאונים כתבו עלי בהסכמתם שאני בקי בספרי הפוסקים ביקש הרב ממני שאחווה לו את דעתי. וכן כמה פעמים היה לי אכסניה אצל השו"ב דאיזה עיר ובאותו יום נזדמן לו איזה שאלה עם הרבה ריעותי, והרב דשם לא היה אז בביתו, ביקש ממני השו"ב להורות לו השאלה הלז כי הוא ראה שאני עשיתי חיבור על הלכות טריפות. ואחר כך כשבאתי לביתי עיינתי בהספרים וכתבתי את השאלה הקשה מה ששאל ממני הרב או השו"ב בעת שהיתי בביתם, וכתבתי זאת בדרך שו"ת, ויש לי ברוך ה' כתב יד חיבור יקר "לב אריה" שיש בו יותר משני מאות שו"ת וגם פלפולים על ש"ס.

והנה בעת המלחמה נשרף כל הוני וגם נשרף לי יותר משלשה מאות בוגין כתבים חדושי תורה וגם שו"ת, ולא נשאר לי רק הכתב יד "לב אדם" על חלק ראשון מיו"ד כי שני חדשים קודם המלחמה שלחתי את הכתב יד "לב אדם" להמדפיס ר' העניך פאלמאן להדפיסו, וזאת נשאר אצלו. אבל בביתי נשרפו כל הכתבים. ועיני עיני יורדו מים על זה, כי ה' יתברך יודע כמה עמלתי וכמה יגיעות היו לי וכמה כאב ראש סבלתי עד שאני כתבתי את כל החדושי תורה והשו"ת של שלש מאות בויגין, כמה לילות לא ישנתי מחמת זה, כי אני גבר חלש ואני כותב את החדושי תורה לא בדיו אלא בדמים. כי כשאני יושב שלש או ארבע שעות במקום אחד וכותב אני מרגיש אחרי כך כאב גדול בראשי ובכל האברים כי מקודם הכתיבה לצריך אני לסדר את כל הענין במוחי כדי שיהיה לי מה לכתוב, וזאת הוא עבודה קשה אצלי, שאני גבר חלש. והנה הרבה מחדושי תורה והשו"ת אשר נשרף לי נזכרתי אחר יגיעה רבה וכתבתי אותם שנית. והרבה מהם אי אפשר זוכרם ונשכח ממני מכל וכל. והנה היה בדעתי להדפיס עתה או כל ספרי לב אריה שו"ת ופלפולים על ש"ס או חלק רביעי "לב אדם" עד סוף חלק ראשון יורה דעה, אך מחמת שני טעמים לא הדפסתי עתה הספרים הנ"ל, רק הדפסתי עתה ספרי שמירת שבת, שהוא ספר השווה לכל נפש ויש בו דברים יקרים ונחמדים מענייני שבת. וגם הדפסתי עתה ספר לב אריה, שהוא מעט וחלק קטן מספרי הגדול לב אריה, מה שיש לי בכתב יד כמו שאכתוב לקמן את השני טעמים:

ובהערה מוסיף המחבר לבאר מהי הסיבות שהביאו אותו לפרט בהקדמה זו את תלאותיו המרובות:

הנה אל יהיה בעיני הקורא הדברים האלה אשר כתבתי למעלה כחוכא וטלילא, ולמה לי לכתוב בהקדמה את כל הדברים האלה מה אכלתי בהישיבות ועל מה ישנתי וכמה שעות ישנתי בלילה. ובאמת היא שפת יותר ואין מהצורך לכותבם. והנה באמת לא כתבתי כאן אפילו חלק אחד מאלף את הצרות אשר עברו על ראשי מן ימי נעורי עד עתה, כי צרות רבות סבבוני מנעורי וכמעט שאני יכול לומר שמיום שנולדתי עד עתה לא היה לי אפילו יום אחד טבא, ועיני עיני יורדו מים על רוע המזל שלי, ולולי תורתך שעשעי אז חס וחלילה אבדתי בעניי (עיין מה שכתבתי בהקדמה לספרי שמירת שבת). וגם בעת המלחמה סבלתי צרות רבות ונשרף כל הוני ורכוש; וגם עתה אני סובל צרות רבות הן מבריות גופי, כי אין אני בקו הבריות, והן מפרנסה, כי אין לי פרנסה להתפרנס את בני ביתי. וגם אני סובל הרבה מצער גידול בנים מבני הקטנים שיחיו, בקיצור אין אני יכול להעלות על הנייר את כל הצרות מה שעבר עלי. אך זאת אני יכול לאמר לכם בקיצור לא אליכם כל עוברי דרך ספרי, לא אתכם קוראים יקרים יקרה חלילה מה שקרה איתי, לא אליכם אחי בני עמי יעבור חס וחלילה מה שעבר עלי. הלא תבהלו אהובי וידידי, דמוע תדמע עיניכם ועפעפיכם יזלו מים אם אספר לכם את אשר עבר עלי מנעורי ועד היום. ואל יהיה פלא בעיני הקורא מה שכתבתי כאן את כל הדברים האלה, כי יש מאמר העולם "אז מען רעד ארויס די צרות ווערט גרינגער אויף דעם האריץ", וכמאמר חז"ל דאגה בלב איש ישחנה לאחרים ואחרים יבקשו עליו רחמים, ומחמת זה כתבתי לעיל את הצרות שלי, אפשר יבקשו עלי רחמים, ובזכות הרבים יעזור לי ה' יתברך.

ועוד הטעם אשר אמרתי בלבי לכתוב בהקדמה את כל הדברים הנ"ל, כי בשנה העברה היתי חלש מאד והיתי מונח בבית החולים פה לבוב איזה שבועות, ורעיוני עלו על משכבי, הלא אני איש חלש ולא ידעתי יום מותי ובני עודם קטנים ורכים, וכאשר יבאנו בשנים מי יודע מי יהיה להם למורה דרך… בעוונותינו הרבים בדור הזה רבו המתפרצים והכופרים, ואולי חס וחלילה יתחברו עם ההולכים אחר שרירות ליבם הפרוץ, וההולך את חכמים יחכם וללצים הוא יליץ, על כן אמרתי שאכתוב בהקדמה להספרים שלי את אשר סבלתי מנעורי בעד התורה הקדושה וכמה יגיעות ועמל היה לי בתורה הקדושה וכו' כמו שכתבתי הכל לעיל, כדי שיהיה לעולם לבני ולבני בני כספר הזכרונות, כאשר יראה כי שמתי מבטחי על בורא עולמות, ובתורה תמיד יגעתי לכבוד צורי נותן התורות, ואולי יזכנו ה' כי יקחו ממני מוסר לשום על לבם ויבאו חשבון, לחשוב על מעשה בני עם המון, ויראה כי לבם מלא רע וכל מזימותם אין אלקים ואדון, ולא ילכו בדרך אתם, ויתחברו עם אנשים צדיקים אשר תורת אמת בנתיבותיהם להתאבק בעפר רגליהם וישתו בצמא דבריהם. וברא מזכה אבא ואנחם על עפר ואפר כי אמצא מנוחה נכונה…

(בתמונה למעלה: הרב מלכיאל צבי טננבוים זצ"ל, רבה של לומז'ה, מרבותיו של הרב דוב אריה קליג הי"ד)

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

הקדמת לב אריה – חלק ראשון: על תלמיד חכם לכתוב הלכה, ובלבד שיכתוב בענווה / הרב דב אריה קליג הי"ד

ספר לב אריה
הרב דוב אריה קליג, נולד בסביבות תרמ"ה ונספה בשואה בשנת ת"ש, הי"ד. תולדותיו הובאו במאורי גליציה חלק רביעי עמ' 509.
הקדמתו לספרו "לב אריה", תובא בעזרת ה' יתברך, במלואה, מחמת חשיבותה ומחמת בקשת המחבר בשער ספרו לקרוא את ההקדמה כולה, מתחילתה ועד סופה. מחמת אריכות הדברים, הם יובאו כאן בסדרה של ששה רשומות.
ההקדמה מאפשרת לנו להכיר את תולדות המחבר ואת מסירותו ללמוד התורה, את מצבו ומצב משפחתו, את חשיבות כתיבת דברי תורה, את יחסו לתמורות שעבר העם היהודי בתקופתו, את המצופה ממנהיגי הדור ומוריו, את צערו הגדול של המחבר על כתבי היד שכתבם בעמל רב ואבדו במלחמת העולם הראשונה. במהלך ההקדמה מבאר המחבר את היחס בין הוראת הלכה ואגדה, כפי שעולה מעיון במדרשים ובמקורות נוספים. הספר יצא לאור בתרצ"ו, אך רוב ההקדמה נכתבה כבר בשנת תר"צ.

הנה איתא בפרשת אבות (א, טז) שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא עכ"ל:

והנה כבר נתקשו בזה המפורשים במה דכייל ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כי הלא הלימוד והגדה בתורה לא תעשה בשתיקה כי אם בדיבור. ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם ההבדל בדבור.

וגם לפי פשוטו דמיירי במילי דעלמא האיך שייך אחר כך הסמיכה ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה.

וגם יש לדקדק במה שאמר לגוף טוב, הלא אין לחוש על הנאת הגוף כי אם על הנאת הנפש וזהו עיקרו של אדם, והכי הויא ליה למימר ולא מצאתי "לאדם" טוב (והנה בספרי "לב שמח", מה שיש לי בכתב יד על כל פרקי אבות הארכתי שם בזה המאמר, אך כאן אמרתי לפרש באופן אחר בהבנת דברי חז"ל וחידותם).

הנה במשנה הקודמת איתא שם ר' גמליאל היה אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק, ולכאורה יש ללמוד מזה בהיוולד איזה שאלה לספיקה בדינא הלכות יאמר האדם הלא יש רב למורה ומה לי להכניס ראשי בתלי תולים של הלכות לבא בכתובים להגיד דעתו הנקלה. ואנכי זעירה מן חברייא, ובמה נחשב הוא, והדבר מסורה ללב הגדולים אשר בארץ המה, ועל פיהם יצאו ועל פיהם יבואו, ונפשי מסולקת מן הספיקות, אשמרה דרכי מחטוא בלשוני ואשים לפי מחסום. ואם כה יאמר עוכר נפשו כי הלא צבא לאנוש עלי ארץ, וכמות כל אדם ימותון. ואף שבעודו בחיים חיתו עוסק בתורה ובמצות כל זה הוא גומל לנפשו שתשיב למקורה מקור מחצבתה ולהנות מזיו השכינה ולא תאכל מנהמא דכסיפא. אך עדיין הגוף שהוא המסייעו לדבר מצוה וסוגף עצמו לתורה ולמצות בהפרד נפשו ממנו עפר הוא ואל עפר תשיב ובמה יגמול טוב בעמלו ולא יסיף זכרו מזרעו. והקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה.

ולזאת מצאתי מרגיע בלשון חכמים מרפא ביבמות (דף צ"ט) שאמרו כל תלמיד חכם שאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר (עיין מה שכתבתי בהקדמה לספרי לב אדם בחלק ראשון באריכות מזה). ולזאת האדם העוסק בדבר הלכה וחוקק בעט סופר ליעשנה, כוון בזאת עת מצוא מרגוע לנפשו וגופו בהאמור דבר הלכה משמו, וזהו שאמר, ר' שמעון בנו של רבן גמליאל אומר, אחרי שמעו דברי אביו שעמד ומכריז עשה לך רב והסתלק מן הספיקות, ומתיירא היה לבל יחזיקו בהו ידי תלמידי חכמים להתרשל מלעסוק ולחוות דעתם בדבר ספק הנולד ויהיה כל דבר הקשה יקריבו אל גדול הדור וממנו יראו וכן יעשה.

לזה אמר שמעון בנו כל ימי גדלתי בין חכמים והיה ספק בידי לשמור לפי מחסום נגדם לכל דבר הספק, אך אף על פי כן אמרתי לא טוב הדבר הזה, כי לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כלומר, היינו אחרי הפרד ממנו נפשו היקרה ולא יישאר רק גוף לבד לא טוב לו משתיקה שישתוק האדם בעודו בחיים חיותו לדבר דבר בעמו בדבר הלכה, כי במה יוודע איפה לדבר הלכה בשמו להיות שפתותיו דובבות בקבר.

ושלא יאמר האדם אעסוק ואהגה בתורה ובחידושי אורייתא במדרש ובפלפול, אבל לא אכנס ראשי לתקוע בדבר הלכה למעשה בכדי להסתלק עצמו מן הספק, ובזה יוצא ידי חובת שניהם, ולזה מסיים דלא כן הוא, ואומר ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. היינו המעשה אשר יעשה בדבר הלכה שיאמר משמו להורות העם אשר יעשה בדבר הלכה.

וזהו שמסיים וכל המרבה דברים מביא חטא, שדרך קצת מחברי חבור לדבר גבוהות על גאונים קדמונים במקום שתופסים דבריהם כאילו מהם תצא תורה ולא ידעו ולא יבינו לשאין אנו אלא כננס על גבי ענק. ולולי דדלי חספא לא מצא מרגניתא תותי, לזה מזהיר כל המרבה בדברים מביא חטא.

ובזה י"ל כוונת הגמרא חולין (ד' פ"ט) אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפטו בני אדם, מאי אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם, יכול אף לדבר תורה תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיש דעתו, תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם. הכוונה כמו שביארנו לעיל שבדבר תורה מצווה להרבות מילין ולגלות דעתו, אך שלא יגיס דעתו בהשגותו על הקדמונים:

 

הקשר בין מעבר הירדן והברכה על שתיית מים / הרב אברהם נפתלי גולדברג הי"ד

תמונת בית הכנסת המפואר בוויעלון

במדרש רבה שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וגו'. הלכה אדם מישראל ששותה מים לצמאו, אומר ברוך שהכל נהיה בדברו. רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם וכו'. ועיין בדברי המפרשים שדקדקו דמה עניינו לכאן, עיין שם:

ונראה דיש לפרש לפי מה שכתב בזרע ברך חלק שני, פרשת בשלח לפרש דהאי דפליגי רבי טרפון ורבנן, היינו משום דכל דבר שנברא בששת ימי בראשית, מתוך הדברים שנבראו במאמר ובדבור הקב"ה. שייך ביה שהכל נהיה בדברו, כלומר הכל נעשה באותו דיבור שהוציא מפיו, דבדבר ה׳ נעשו הכל. אכן במים, סבירא ליה לרבי טרפון דהמים קודמים למעשה בראשית, שהרי רוח אלקים מרחפת על פני המים, וכיוון שכך הרי אין המים בכלל אותן הנבראים במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן, ברא הקב"ה אותן, כשעלתה מחשבתו לבראותן. אבל המאמרים, לא היו רק בשעה שברא שמים וארץ, שאמר להאמצעים, שיוציאו דבר פלוני ופלוני. ולכן קבע להמים ברכה בפני עצמה, בורא נפשות רבות. אבל רבנן פליגי עליה, סבירא ליה דגם המים היתה בריאתם על תקינן ביום ג' מששת ימי בראשית, שאמר להם יקוו המים. כדאיתא במדרש שאמר הים למשה רבינו אני גדול ממך, שנבראתי ביום ג'. [ויש לומר ממה דאיתא בחגיגה בדף יב, עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן שמים וארץ וכו' רוח ומים וכו', עיין שם. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל פרק י"ז דכלים משנה יד שפירש כן המתניתין. עיין שם. אך במדרש רבה פרשת בראשית פרשה ד', לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך בשלישי ב' פעמים כי טוב וכו', עיין שם. ועיין בפירוש רש"י, הא למדת שקדמו המים להארץ, עיין שם]. משמע דגם המים נבראו, לאחר בריאת שמים וארץ, על ידי מאמר, יקוו המים, ושפיר נופל עליהם ברכה שהכל נהיה בדברו, כלומר במאמרו.עיין שם:

והנה בדרשות מהרי מינץ ז"ל בדף שמיני כתב בהא דאמרו רז"ל וישב הים לפנות בקר לאיתנו, לתנאו הראשון, לתנאו שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית עם הים שיקרע. היינו שהקב״ה התנה עם יסוד המים שככל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק, שיסור למשמעתו, על דרך משל על הים שיקרע למשה ועל הירדן ליהושע. והיינו לתנאו הראשון, היינו לשוב ולהקרע שנית כשיגזרו עליו צדיקי הדור, עיין שם. ועיין בעשרה מאמרות, מאמר חקור דין פרשה ל', עיין שם:

ויש לומר דזה הוא רק לרבנן דסבירא ליה דהמים היו בכלל ששת ימי בראשית, כדברי זרע ברך הנ"ל,  שפיר יש לומר שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו נביא שיסור למשמעתו.  ואם כן גם מה שנקרע הירדן ליהושע היה גם כן מטעם תנאי הראשון, כנ"ל:

אך לרבי טרפון דסבירא ליה, לפי דברי זרע ברך הנ"ל, דהמים קודמים למעשה בראשית, ואין המים בכלל אותן הנבראין במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן ברא הקב"ה אותן, כשעלה מחשבתן לבראותן כנ"ל. ובהא לא ידעינן שהתנה עם יסוד המים כמו עם כל מעשה בראשית, שכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסור למשמעתו. ויש לומר דלרבי טרפון הא דנקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע, הוא מצד שבידו יתברך לשנות המערכות, כמו שכתב בשפתי כהן פרשת בשלח, דמשום הכי הקדים התנאי, והלא יש יכולת בידו יתברך לשנות המערכות, היינו לפי שקדמה בידיעתו, שעתיד לומר טענה מספקת, לומר מה נשתנו אלו מאלו, לזה הקדים התנאי, עיין שם. אם כן יש לומר דלרבי טרפון אין הכי נמי, דהא מקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע היה מצד שינוי המערכות ולא מצד התנאי, כיוון דהמים לרבי טרפון לא הוי בכלל מעשה בראשית, לומר שהיו בכלל התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית כנ"ל:

ולפי זה אתי שפיר דהמדרש רבה הנ"ל, דהיינו דאמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וכו'. והיינו שהירדן יהיה נקרע לפניהם, הלכה אדם מישראל, השותה מים לצמאו אומר ברוך שהכל נהיה בדברו וכו', היינו דלרבנן דסבירא ליה דאומר שהכל נהיה בדברו, אם כן סבירא ליה דהמים הם בכלל ששת ימי בראשית כנ"ל. ואם כן יש לומר דהא דאתה עובר היום את הירדן וגו', הוא מצד תנאי הראשון שהתנה הקב"ה עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסיר למשמעתו כנ"ל. אבל לרבי טרפוןן דסבירא ליה דאומר בורא נפשות רבות וחסרונם, דסבירא ליה דהמים קודמים למעשה בראשית כנ"ל, אם כן הא דנקרע הירדן אינו מצד תנאי הראשון, כיון דהמים לא היו כלל בכלל ששת ימי בראשית כנ"ל. אם כן הא דאתה עובר היום את הירדן וגו' הוא מצד שה' יתברך ישנה את המערכות ולא מצד התנאי הראשון כנ"ל ודוק היטב:

עוד נראה דיש לומר לפי מה שכתב בתורת משה לחתם סופר ז"ל, דנהי דטובה גדולה עושה הקב״ה עם בריותיו להשקות צמא, לרוות צמאונו, היינו מפני שבראו חסר ונצמא למים. ואלו בראו בשלימות לא היה צמא ולא היה צריך למים. אם כן ברכה זו מה טיבה, עיין שם: אך נראה לפפי מה שכתב באור החיים פרשת שלח דמשום הכי נברא האדם, להיות מוכרח לאכול ולשתות היינו משום דרוב מצות תלויות באכילה ושתיה, ואם האדם לא היה מוכרח באכילה ושתיה, לא היה באפשרי לקיים המצוות התלויות באכילה ושתיה. וכן כתב בשמחת הרגל לרב חיד"א ז"ל, וכן במדבר קדמות מערכה א' אות נג, עיין שם:

ולפי זה האדם היה מוכרח להיות נברא חסר, להיות מוכרח לאכול ולשתות בשביל לקיים המצוות התלוית בהם, כנ"ל.  אם כן שפיר חייב בברכה בשותה מים לצמאו, כיון דהיה מוכרח להיות נברא חסר השלימות להיות תאב לאכילה ושתיה, בכדי לקיים המצות התלויות בהם. אם כן שפיר חייב לברך על אכילה ושתיה:

והנה עיקר קיום המצוות היא רק בארץ ישראל, כמבואר דבמדבר לא היה להם כל כך לקיים מצוות התלויות באכילה ושתיה דלא היה להם רק המן כמבואר בזוהר פרשת האזינו. אני ישנה אמרה כנסת ישראל, אני ישנה מפקודי אורייתא בזמנא דאזלינא במדברא, ולבי ער לאעלה לארעא למעבד להו דהא כל פקודי אורייתא בארעא משתכחין. עיין שם. ועל מה שכתבנו בזה לעיל בפרשת שלח, עיין שם:

ולפי זה עיקר ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ, דאז האכילה ושתיה מוכרת בכדי לקיים המצות התלויה בהם. וכל ההכרח באכילה ושתיה טרם בואם לארץ היה גם כן כדי שיבואו לארץ ויקיימו המצות התלויות בהם. נמצא דכל ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ:

ולפי זה יש לומר דהמדרש רבה הנ"ל, דהיינו דאמר שמע ישראל, אתה עובר היום את הירדן. הלכה אדם מישראל, ששותה מים לצמאו וכו' היינו משום ביאת ישראל לארץ לקיים מצות שהיא בארץ ישראל כנ"ל, דמשום הכי נברא אדם חסר להיות תאב לאכילה ושתיה. ומשום הכי איכא ברכת הנהנין, והיינו דאמר שעיקר ברכת הנהנין הוא רק מצד ביאת ישראל לארץ כנ"ל ודוק היטב:

הרב אברהם נפתלי הרשקא הי"ד נולד בקלאבוצק לאביו ר' יעקב גולדברג ולאמו מרת בלומה ע"ה. הוא התגורר בוויעלון, עסק בתורה הרבה, בשקידה רבה, הרביץ תורה ברבים בחריפות ובקיאות ישרה והיה ראש ישיבה בוורשה. בשנת תרצ"ג יצא לאור קובץ דרשותיו השבועיות בספר "מעשה זית" (ובראשו הסכמות מאת הרב חנוך העניך גד יוסטמן מפילץ אב"ד וויעלון הי"ד, הרב יצחק זליג מורגנשטרן ה"ד האדמו"ר מסוקולוב, הרב מנחם מנדל גרינברג זצ"ל רבה של וויעלון, הרב מנחם זמבה הי"ד. כמו כן היו לו חיבורים בכתב יד על מסככת קידושין וסוגיות הש"ס.

בסוף הקדמתו לספר כותב המחבר:

ומנשים באוהל תבורך אמי מורתי מרת בלומה תחי' אשר הרבה השתדלה עבורי, לגדלנו לתורה, עוד בהיותי ילד, אמרה נפשי להיות חלקי עם עמלי התורה, אך רבות צררוני מנעורי, ובעוונותי הרבים התלאות והעניות, אשר עברו עלי, יכלו לי, מלעלות על במתי התורה והיראה כאשר אמרה נפשי, וחסדי ה' כי לא תמנו, שלא שם חלקי מיושבי קרנות, וברוך ה' שהגיענו לזמן הזה להוציא לאור מחידושנו… כן יעזרנו ה' יתברך ללמוד וללמד, ולא ימיש התורה מפי ומפי זרעי עד עולם ונזכה לחזות בשוב ה' שבות עמו אשר כהיום הזה, גזירות קשות, מתחדשות עלינו במדינות שונות, ה' יתברך ירחם עלינו, ויקבץ נדחי ישראל שה פזורה לארצינו במהרה בימינו אמן".

על ספרו "מעשה זית", נכתב בביטאון אגודת ישראל "דרכנו", א' ניסן תרצ"ה:

ספר "מעשה זית", כולל חידושים ודרושים על סדר הפרשיות, גם חידושים והערות בהלכה מאת אברהם נפתלי הירצקע ב"ר יעקב ז"ל גאלדבערג ר"מ ב"מתיבתא" בורארשא. דפוס ליבעסקינד ווארשא.

בראש הספר באים הסכמות מאת גדולי הדור, המשבחים גם את הספר וגם את המחבר. ביחוד כדאית וראויה להזכר הסכמתו של האדמו"ר מסאקאלוב שליט"א הנכנס עם המחבר במשא ומתן פלפולי ארוך ומוסיף הערות אחדות על דבריו.

על מהותו של הספר יעידו הדברים הבאים בעמוד ה"שער" – ספר דרושים אבל לא ממין הרגיל ביותר. הדרושים על פרשיות השבוע ערוכים, כרגיל, בדרך פלפולי – ובכל זאת אינם היינו־הך עם מגידות ודרוש סתם. הדרוש והפלפול אינם באים פה רק לשם חידוד ושינון גרידא.

רוב דברי הדרוש הבאים בספר הם דברים היוצאים ונובעים מלב כואב ודואב – דברים שהמחבר קנה אותם בודאי ביסורי־נפשו וצער לבו, אגב עסקו במסירת־נפש בהפצת לימוד התודה ועמלה. יש לשער כי דברי המהר"ל ז"ל ב"נתיבות" (נתיב התורה פרק ט) "דעסק התורה הוא עצמו הקרבת קרבך" – דברים הנאמרים ונשנים פעמים רבות בדרשותיו של המחבר – ידועים לו למחבר מן הנסיון… כי הגע בעצמך: כלום יש אדם בעולם שירגיש וידע כל כך בצערם וקרבנותיהם של בחורי ישראל, המוסרים את נפשם על לימוד התורה מתוך כפן ועוני, כשם שמדגיש את זה ריש מתיבתא בישראל מטעם זה מובן גם כן, למה יעשו ביחוד רושם עז וחזק, הדרושים "עץ חיים" הבאים אחרי החידושים על כל פרשה ופרשה, והמוקדשים ברובם לרעיון החזקת התורה ולומדיה (ראה דרוש "עץ חיים" לפרשת נח, חיי שרה, שמות, פקודי, צו).

לתודה מיוחדת ראוי המחבר בשביל פזרונותו היתירה, בדרשותיו "ואין המחבר דנן נוהג את המנהג של "עשרין מקמצין". אדרבה: פזרן הוא, טוב עין. פלפולו אינו פלפול דחוק השואב ויונק מסברותיו העצמיות של המחבר. ברם כל דברי המחבר מוטבעים בדברי מורינו רובותינו הראשונים והאחרונים, זכרונם לברכה. בין ספרי הדרוש שהופיעו בשנים האחרונות מעטים המה הספרים שיהיו מלאים כל כך בקיאות כספרו זה של המחבר. כי על כן אגב פלפולו ודרשותיו מפזר המחבר לפנינו בפזרנות רבה מלא חפניו: מדרשי חז"ל מבבלי וירושלמי, מדרשים, מכילתא, ספרא וספרי, ראשונים ואחרונים, חקירה, קבלה, ספרי יראים, מוסר ועוד. בטוב טעם והשכל, בהגיון בהיר ושפוט יודע לשלב ולענוב דברי תורה אלו באלו, להקבילם אלו מול אלו, ולהשכין שלום בבית־מדרש האגדה וההלכה. וכה תרום ותתנשא לעינינו תורתתנו הקדושה בת עין הפנים-לתורה אחת תמימה ושלמה, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

הרב אברהם נפתלי גולדברג נהרג בשואה, הי"ד.

נחמו נחמו עמי / הרב יוסף גלרנטר הי"ד

גירוש יהודים מבריסל

לפרשת ואתחנן

נחמו נחמו עמי. אנכי אנכי הוא מנחכם.

אמר לו הקב"ה לך נחם את ירושלים שמא מקבלת ממך תנחומין. הולך אברהם ואומר לה קבלי ממני תנחומין, אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין שעשאני כהר, שנאמר בהר ה' יראה. הולך יצחק ואומר לה קבלי ממני תנחומין. אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין שיצא ממך עשו הרשע, שעשאני שדה ובניו שרפוני באש. הלך יעקב ואמר לה קבלי ממני תנחומין. אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין ששמתני כלא הייתי, אין זה כי אם בית אלהים כו'. מיד הולכים כלם לפני הקב"ה ואומרים רבונו של עולם אינה מקבלת ממנו תנחומין, שנאמר עניה סוערה לא נחמה, אמר להם הקב"ה אני ואתם נלך ונחמנה, הוי נחמו נחמו עמי.

ונבאר הענין דהנה אברהם אבינו עליו השלום היה הראשון אשר האיר דרך ה׳ ואמונתו הטהורה לבני אדם יושבי חשך וצלמות. ולכן היה דרכו דרך קוצים, ובמסירת נפש וניסיונות רבים וגדולים כבש את דרך הקדש, הוא בא באש ובמים בשביל היהדות והעלה את בנו יחידו למען יראת ה' ורק דרכו זה שדרך בשביל בניו ודורותיו האחרונים הוא שעמדה לנו להקים לנו שארית ופליטה כיום הזה ולהישאר בתורת אל חי. וכשגלו בניו לגולה, קדשו תמיד את שם שמים ברבים בפועל, ונשחטו ונשרפו על קדושת השם.

ואמנם הדרך הזה היה קשה ונורא מאד, וחכמנו תארו אותו בשם הר. כלומר דרך הר גבוה ונורא. כמו שאמר הכתוב מי יעלה בהר ה'. כי לעבוד ה' וללכת בתורתו בגולה הוא קשה כהר, מלא חתחתים ומכשולים. וכנסת ישראל כבר עייפה וחולשת כח לסבול כעת ייסורי גלות, ואינה מקבלת תנחומין.

הלכו אצל יצחק שעשני כשדה. ויצא יצחק לשוח בשדה. בשעת שקיעת החמה כשינטו צללי ערב אז יש לפעמים תרופה לישראל שפזרן בין האומות. ובני ישראל שבקבוץ זה מושיטים יד לאחיהם שבארץ אחרת. וישראל פזורים ונדחים בכל קצווי ארץ. אמנם האומה הישראלית אינה מתנחמת עוד בזה כבר כשל כח הסבל. והיא רוצה במנוחה.

הלך יעקב ואמר לה ששמתני כלא הייתי, אין זה כי אם בית אלהים. זוהי הגלות האחרונה המרה והנוראה שכל מחמדי ישראל טבועות וגנוזות ואין לנו שיור רק התורה הזאת. זאת אומרת שכבר ירדו ישראל כל כך שכל חייהם נצטמצמו רק בבית הכנסת. אי אפשר להכיר את היהדות לא במובן המוסרי ולא במובן החומרי, רק בבית הכנסת. אפשר לראות היהודי כשהוא מסוכל במשא כבד מנשוא, נע ונד על השווקים להרוויח פרוטה. אפשר לראות היהודי כשהוא עומד על פתחי בתי המוסדות בכדי לקבל תמיכה, או לקבל היתר היציאה אבל לא בחיים. וזה ששמתני כלא היה.

ואמר להם הקב"ה, אני אנחם אתכם. וזה אומרו כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו. כי ללכת בדרך ה' ולהתקיים לא יוקשה כל כך כמו הר. ודרך החיים של האומה לא יהיה בעקלתון בהר ובשפלה, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. ונגלה כבוד ה'. כל העמים יראו ויכירו את כבוד ה' וישראל לא רק סגור ומסוגר בחומות הגיטו.

(קדושת יוסף)

הרה"ג ר' יוסף גלרנטר הי"ד, נולד בשנת תרנ"ב בקלימנטוב, פלך ראדום, פולין, לאביו, הרב שמחה הי"ד, רב ואב"ד באותה העיר. ר' יוסף גדל והתחנך אצל אביו והתפרסם מנעוריו לעילוי היודע את כל הש"ס בעל פה. הוא למד אצל גאונים מפורסמים בפולין, ובהם הגאון הקדוש המפורסם הרב ר' יחזקאל הלוי, האדמו"ר מאוסטרבצה, שסמכו לרבנות. כן נסמל מהגאון ר' חיים הלוי סולובייציק זצ"ל והגאון ר' אליהו קלוצקין מלובלין.

נשא לאשה את מרת רעכיל בת הרה"ג ר' אלימלך הכהן רובינשטיין זצ"ל שחיבר שלושה עשר ספרים בכל מקצועות התורה והיה אב"ד של קהילת ראחוב, ואח"כ כיהן ברבנות בירושלים.

משנת תר"ע התחיל ר' יוסף לסייע בהנהלת רבנות ראחוב, לדון ולהורות הוראה. בשנת תרע"ג נסע ללמוד בווארשה. מתרע"ו עד תרפ"ד, היה ראב"ד בארזנדוב הסמוכה ללובלין, ייסד תלמוד תורה באזור זה, וייסד ישיבה גדולה לתלמוד והוראה בלובלין.

במהלך השנים פרסם מאמרים תורניים בכתבי עת שונים ובהם: יגדיל תורה, דגל התורה, דגל הרבנים, קול התורה, כתר תורה ועוד.

בשנת תרפ"ד נתקבל לרב ואב"ד בקהילת בריסל, שם פעל רבות לחיזוק התורה והדת, ייסד תלמוד תורה, בנה בית כנסת חדש והניח את אבן הפינה לישיבה באנטוורפן.

בשנת תש"ב הציע לו בנו להסתתר מהרוצחים ולעזוב את מקום מגוריו, אך הוא חש שאיננו יכול לעזוב את עדתו בשעה שהסכנה מרחפת עליה. בחודש אב תש"ב התפרצו אנשי גיסטפו למעונו והיכו אותו קשות, וגירשו אותו, את אשתו ובתם בת השתים עשרה, למחנה ברענדאנק. תיכף עם בואו התחיל לעודד ולאמץ את לב אחיו הנדכאים, ובעקבות כך עונה על ידי שומרי המחנה בייסורים ועינויים קשים. מברענדאנק הובל למחנה שבמאלין, ומשם גורש בטרנספורט 454, ביחד עם אשתו ביתם וארבעה מבניהם, למחנה ההשמדה אושוויץ. הי"ד.

בנו, הרב חיים ברוך, הוציא לאור בשנת תשי"ד את הספר "קדושת יוסף" ובו חלק קטן מחידושי אביו הי"ד שנצלו בדרך נס אחרי השואה הנוראה. ובהקדמתו לספר כותב הרב חיים ברוך: "הרוב המכריע מכתב ידו וחידושיו, נשרפו ונאבדו מעינינו, גוילין נשרפים ואותיות פורחות. האותיות הקדושות שצרף המחבר זצוק"ל עלו למרום לבקש נקמת אחינו בית ישראל שדמם נשפך כמים, לבקש עלבונה של תורה ולומדיה. כאשר חזרתי לבלגיה משוויצריה, מקום מקלטי בימי הזעם, מצאתי רק פך אחד של שמן טהור, רק חלק קטן מכתבי אבי זצוק"ל שלא שלטו בו ידי הרוצחים יימח שמם. וזה הוא חלק זעיר, כטיפות מן הים, מכתביו המגוונים ומחידושיו בכל מקצועות התורה. אבי ומורי זצ"ל הרבה לכתוב על הלכה ואגדה. חבר פירוש על תלמוד ירושלמי בדרך מיוחד במינו וגם פירוש על תלמוד בבלי שהצטיין במקוריותו. הרבה מחידושיו היו מוקדשים לתרץ את הרמב"ם מהשגות הראב"ד. ומלבד זה חקר וטיפל בתולדות בעלי התוספות. את כל זה העלה על הנייר, וחבל על דאבדין".

(מקורות: הקדמות קדושת יוסף)

מידע אודות התמונה בדף זה: גירוש יהודי בריסל. התמונה באדיבות United States Holocaust Memorial Museum

נחמו נחמו עמי – תפקיד מנהיגי הדור האמיתיים / הרב יצחק ברייטר הי"ד

תמונת הרב יצחק ברייטר הי"ד

מדוע אנו סובלים?

בתקופה האחרונה נשלחו מהשמים על כלל ישראל צרות שונות רח"ל, צרות בכל מקום, בא"י, ברוסיה, גרמניה, במדינתנו גופא, עינויים גדולים ומרים. מהשמים עוררו אצל כל האומות רעיונות שונים ורעים להרע לעם ישראל, ועד כדי להשמידו ח"ו. עד עתה לא חשבו אפילו אותם העמים על רעות כאלה. מלבד זאת העני עמנו במאוד, והעוני מביא לפחד והיסוס גדול ביותר, וכך אנו מדוכאים ומלאי יאוש בלי לראות שום ניצוץ של נחמה מהיכן תאיר הישועה, וכך מביאים הדברים הרבה יהודים בלא אשמתם לכפירות רחמנא ליצלן, תרעומת על ה' יתברך, ולאט לאט מפסיקים לפעום בלבות היהודים האמונה לה' יתברך, והאמונה בצדקת דרכיו, התקווה להגאל מכל הצרות, שהאמונה תמיד בזמנים הקשים ביותר הביאה בלב היהודי, חיזקה אותו והעלתה את מעמדו הנפשי והרוחני. הגבורה, בה הביט כל יהודי בבוז על פראי האדם שעינוהו, שהאמונה העמוקה הכניסה בקרבו, נחלשת בזמן האחרון, בגלל החלשת האמונה ביןם היהודים, במקום להתעמק ולחשוב על המצב ולראות שההשגחה העליונה רוצה להזכירנו לשוב בתשובה ושנזכור היכן אנו בעולם, הרינו מתרחקים בכל פעם יותר ויותר מאבינו שבשמים.

ידוע מהספרים הקדושים שה' יתברך הוא אב רחמן שברא ומנהיג את העולם באופן שתתראה רחמנותו. ובגין כך נתן את התורה הקדושה לישראל כדי שעל ידי דרכי התורה הקדושה יזכו לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא, וכדי שעל ידי העצות המאירות שבתורה יבינו שה' יתברך מנהיג את כל העולם בכללו וכל אדם בפרט בדרך משפט, חסד ורחמים.

בכל דור מעמיד הבורא את מנהיגיו אשר זוכין להנהיג את העם לדרך התורה ודעותיה. המנהיגים האלה מרגישים את כל גלות השכינה, דהיינו שכואב להם באמת מה שכבוד ה' יתברך והאמת שבתורה הקדושה כל כך מוסתרים ומושפלים. ולכן הם מחפשים תמיד תחבולות לחזק את עצמם ואת כלל ישראל באמונה ובטחון באהבה ויראה, עם כל האמת אשר רק התורה הקדושה יכולה ליטע בלב האדם. המה רוצים לקרב את האדם לעבודת הבורא, כדי שיזכה לטוב אשר ה' יתברך רוצה להביא לכל אדם, כמו שישעיהו הנביא אומר (ישעיה מ,א) "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם…", זאת אומרת אתם המנהיגים האמיתיים שבכל דור ובכל זמן, נחמו ואמצו את עמי ותשתדלו להאיר את עיניו לילך בדרכי הנצח של התורה והיהדות, כדי שיבין מה שה' יתברך דורש מאתו, למדו אותו עצות שבקלות יחזור לאלקיו ויוכל לעבדו באמת ואמונה, כל אחד לפי מדרגתו ומצבו.

(דברי התעוררות, תרצ"ז)

ר' יצחק ברייטר (תרמ"ו-תש"ג) נולד בפולין, וגדל בלי לשמוע אי-פעם על חסידות ברסלב. יום אחד, בבחרותו, בעודו סמוך על שולחן חותנו ולומד תורה בישיבת רבי צדוק בלובלין, נתקל בספריית בית המדרש בעותק ה"ליקוטי מוהר"ן". הוא שקע בתורה ס"ד שבחלק הראשון, שפתח לפניו עולמות מחשבה חדשים שלא היו ידועים לו. בעקבות כך, הוא יצר קשר עם חסידי ברסלב באומן. בערב ראש השנה תרס"ו נסע לשם, והיה אחד הראשונים שבא לשם מפולין. כשחזר היה ר' יצחק פעיל בהפצת משנת ברסלב בכל רחבי פולין. לפרנסתו עבד כמנהל חשבונות בוורשה. בעת המשבר הכלכלי שהיה שם בסוף שנות העשרים של המאה העשרים איבד את משרתו ומצבו הכלכלי הורע מאד. משראה שאין אפשרות להשיג פרנסה אחרת, התיישב בבית המדרש ועסק בתורה ובעבודת ה' במשך כל שעות היום והלילה. באותה עת חיזק רבים לאמונה ובטחון בה' יתברך.

באחד משיחותיו אמר: "הלא רואים אנו שבתפילת שמונה עשרה, צריך אדם לעמוד על רגליו ולא להשען בגופו. ועל כך קבעו הפוסקים, שסמיכה כלשהי אינה שמיכה, ועד היכן שיעורה, עד שיוטל הדבר שנשען עליו המתפלל ולא יפול. כן הדבר, בענייני בטחון, אם ניטל הבסיס הגשמי, כמקור הפרנסה, עליו נשען האדם ואינו נופל מבטחונו בה' יתברך, סימן הוא שבטחונו חזק ואמונתו איתנה".

הוא כתב מכתביו רבים, המופיעים בספרים שארית ישראל, נחלי אמונה ועוד. וכן פרסם בוורשה חוברות "דברי התעוררות" וכרוזי התעוררות להתבודדות, ללימוד השו"ע, להדפסת ספרי מוהר"ן ועוד. הוא הקים "קיבוצים" של חסידי ברסלב בוורשה ואחר כך בישיבת חכמי לובלין, לימד את תורת ברסלב, קירב אלפים לעבודת ה' והרבה נפשות לחסידות ברסלב. כשפרצה מלחמת העולם השניה היה בוורשה, ונכלא בגטו. הגרמנים ראו בו אחד ממנהיגי היהודים, "יודן פיהרר", ולכן היה בין הראשונים ששולחו לטרבלינקה, עם רבנים נוספים, ושם נספה.

(רבנים שנספו בשואה, שארית יצחק ועוד)

ראה תולדותיו וכתביו בספר שארית יצחק והוא סיפור חייו והנהגותיו וקובץ מאמריו, שיחותיו ומכתביו של… ר' יצחק ברייטער (תש"נ).

הסבר לכך שקשה סילוקן של צדיקים יותר מחרבן בית המקדש / הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד

תמונת הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד

הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד עם האדמו"ר ה"מנחת אלעזר" ממונקטש זצ"ל

תביאנו אל הר קדשיך ושמחנו כבית תפילתיך כמו שכתוב והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי וכו'.

המשך הדברים יובן בהקדם ביאור ביאור דברי ירמיה (איכה ב,ט) קומי  רוני בלילה לראש אשמרת שפכי כמים לבך נכח פני ד', הכוונה דידוע דתפילות ישראל עולין לפני כסא הכבוד דרך ירושלים ובית המקדש, כי מכון לשבתך כתיב. ופירוש רש״י (שמות ט״ו,י״ז) מקדש של מטה מכוון נגד מקדש של מעלה, וכמאמר חז"ל (ברכות ל') היה עומד בחו״ל יכווין לבו נגד ארץ ישראל, ובארץ ישראל יכוון נגד ירושלים ובירושלים יכוון נגד בית המקדש, וכן כתוב במדרש (שיר השירים פ״ד), וכן נקטי'נן בשו״ע (או״ח סי' צ"ד).  ובכן העומד להתפלל צריך ליתן עיניו ולבו לירושלים ובית המקדש כאלו עומד שם נגד שערי שמים. ומובן בזה מאמר חז"ל (ברכות ח') ומובא במדרש רבה (תבא) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, אמר הקב״ה אם הלכת לבית הכנסת להתפלל אל תעמוד על פתח החיצון אלא הווי מתכוון דלת לפנים מדלת, לשקוד על דלתי אין כתיב, אלא על דלתותי, ב' דלתות, והכוונה דבכל מקום שעומד להתפלל בשערי בית הכנסת צריך לכוון לבו נגד שערי ירושלים ובית המקדש ששם דלת הפנימי נגד כסא הכבוד וכמו שנאמר והתפללו אל ד' דרך העיר אשר בחרת.

וכעת כי חרב זבול בית תפארתנו ושמם בית מקדשינו, ועל זה מקונן ירמיה (איכה ג,ח) גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי,  ופירש״י סתם חלונות הרקיע בפניה. ושה פזורה ישראל בארבע כנפות הארץ אשר כל פה וכל לשון שואל כענין איה מקום עליית תפילותינו וחס וחלילה אבדה תקוותינו. ובכל זאת שמך לא שכחנו ובטוח לבינו כי שערי תפילות לא ננעלו מאתנו כי רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע כי הצדיקים ע״י תפילתם המה בוקעים סתמי חלוני רקיע ומעלין תפילות ישראל ומבטלים מהם כל גזרות קשות ורעות להושיעם מצרת נפשם, כמו שמצינו במשה רבינו ודוד המלך ושאר צדיקים, וכן בדברי חז"ל (סוכה י״ד) אר״א נמשלה תפילת הצדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב״ה ממדת רגזנות למדת רחמנות, וגם (יומא כ״ט) דצדיקים כל זמן מרבין בתפילה תפילתן נשמעת, וכן כתוב בילקוט (תהלים כ"ה), ומצינו במדרש רבה על הפסוק ויהי באשמורת הבוקר, דבוקר היא שעת רחמים ועת רצון. ועיין במגן אברהם (ריש הלכות ראש השנה סק״ד). ומעתה מובן מה שכתבו בספרים הקדושים דצריך כל אחד ואחד מישראל טרם שיעמוד להתפלל להתקשר עצמו לצדיקים שבאותו דור כדי להעלות תפילתו עם תפילת צדיקים. ועל זה רמז ירמיה קומי רוני בלילה. רוני (מלשון רנה ותפלה) בלילה (רומז לגלות), אפילו בגלות אחר חרבן בית המקדש בכל זאת קומו להתפלל לראש אשמרת, שאז היא עת רחמים ורצון, ואם כי נסתמו חלוני רקיע עם כל זה, שפכי כמים לבך נכח פני ד', אלו הצדיקים הנקראים פני ד', ועל ידם יעלו תפילתכם.

אכן מה נאמר ומה נדבר אם נפן לימין אין גואל ולשמאל ואין מושיע. כי לדאבוננו ולשברון לבנו ולב כל בית ישראל נסתלקו מאתנו השתא כך וכך אדירי ושרי התורה צדיקים יסודי עולם ומגיני הדור משרתי עליון חסידים תמימים וישרים במדינתנו ושאר מדינות, הם הלכו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות. הוי! מי יתפלל בעדינו, מי ישפוך שיח לנו. מי יעתיר בעדינו, מי יבקע חלוני רקיע ומי יתייצב לנו למגן ולמושיע. אוי לנו כי חטאנו! אוי­ מה היה לנו! ולא עוד כי כעת לקינו בכפליים, כי כל זמן שהצדיקים בחייהם, אשר היכל ד' המה, לא הרגשנו כל כך כאב וצער חרבן בית המקדש, כי תורתם ועבודתם השלימו הרבה בחסרון בית תפארתינו, אולם כי גם הצדיקים נעדרו מאתנו, הרגשנו בחסרון שניהם. ועל זה כוונו חז"ל (ראש השנה , ובמדרש איכה) קשה סילוקן של צדיקים יותר מחרבן בית המקדש, דכתיב ביה ותרד פלאים, ובסילוקן של צדיקים כתיב הפלא ופלא. אשר לדברינו מובן היטב כי על ידי פטירת צדיקים מורגש אצלנו חסרון שניהם…

ומעתה נבוא לדברי תנחומין כי הנביא (הושע ו) אמר יחיינו מיומים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו. ופירש״י ביום השלישי, בבנין הבית השלישי יקימנו. ואפשר לומר, הכוונה על פי מה שפירש הכתב סופר תהלים קכ״ב. שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך, דהכוונה דכל זמן שבית המקדש היה קיים, הקרבנות מכפרות, וכשאין בית המקדש קיים הקב״ה לוקח את הצדיק ומכפר על עוון הדור. ועל זה התפלל שאלו שלום ירושלים, שיהיה הבית המקדש בנוי לתלפיות להקריב בו קורבנות לכפר על עונותיהם של ישראל, ועל ידי זה ישליו אוהביך, הצדיקים יחיו בשלום ושלוה ולא יהיה צריך לסלקם לכפרת עוון הדור, עיין שם. ואם חומה היא נבנה עליה לפרש מאמר חז"ל (סוף ברכות, יבמות וכריתות) שלום רב לאוהבי חורתיך ואין למו מכשול, שלא יסתלקו הצדיקים, ואימתי, כאשר יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, שהבית המקדש יעמד על תלה בנויה אז הקרבנות מכפרות על עון הדור. ובזה מובן דברי דוד המלך (תהלים נ״א) זבחי  אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה, זאת אומרת, שע״י סילוקן של צדיקים נתעורר הלב ונעשה נשבר ונדכה דך הרוח, והן המה זבחי ד' במקום הקרבנות שבבית המקדש, ולכן אנו שופכים עתירה ותפילה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, ונרוויח על ידי זה, שלא יסתלקו מאתנו הצדקים, כי אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים, ולא נפשות הצדיקים. ובכן זה הכוונה לכו ונשובה אל ד' כי הוא טרף, דפירשנו דקאי על מיתת צדיקים כדברי חז"ל (במדרש רבה) מכה אשר לא כתובה בתורה זו מיתת צדיקים. ומהו יך, היינו הכאה במיתת צדיקים, ויחבשנו לכפר על עונותיהם של עוון הדור,

ועל כן אנו מבקשים כעת יחיינו להחיות נפשות הצדיקים מיומים, כפירוש רש"י משתי פרעניות שעברו עלינו משתי מקדשות שחרבו, ואין מקום להקריב קרבנות ומאז גלי הצרות עברו ראשנו כי הצדיקים נתפסים בעונותנו, ואין מי יעמוד בתפילה בעדנו, ולכן מעתה אין תקוה רק ביום השלישי, בבנין הבית השלישי שיבנה במהרה, אז יקמנו ונחיה לפניו, יהיו חיים וקיימים כל הצדיקים ואוהבי תורתיך לעולם.

ובכן נבין במה שהתחלנו. תביאנו אל הר קדשיך ושמחנו בבית תפילתיך, דהכוונה דאם נבא להר קדשיך אשר שם יהיה בניין החדש של בית מקדשנו ותפארתינו, שאז שמחנו בבית תפילתיך, היינו בגילת קיום הצדיקים, שיהיו חיים וקיימים, ועל ידם יעלו תפילות כל בית ישראל, וגלל כן ושמחתים בבית תפילתי. ולא יהיה מהצורך בסילוקן של צדיקים לכפרת הדור כי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, והם יהיו הקרבות לכפר עוון ישראל וממילא ינוסו יגון ואנחה וישיגו ששון ושמחה בתשועת ישראל בשוב ד' שבות עמו בביאת משיח צדקנו בעגלא ובזמן קריב, וישראל ישכון לבטח, ולא ישמע שוד ושבר בבית ישראל כי יבולע המות לנצח, וצדיקי עולם משרתי עליון ימליצו טוב בעדינו להכתב ולהחתם לחיים טובים וארוכים ומבורכים וימי דשנים ורעננים עד עולם סלה אמן.

תושלב"ע.

(דברים שנאמרו ע"י הרב יצחק צבי אבד"ק טשאפ והגליל, בקול נהי ובכי על פטירת האדמו"ר ממונקטאש, בהתעוררות גדולה בדרוש ליום א' דסליחות בשנת תרצ"ז, והובאו בקונטרס "נפשות לצדיקים", תרח"ץ).

הרב יצחק צבי ליבוביץ, נולד בסביבות תרל"ה (1875) ונספה באושוויץ בב' בסיון תש"ד (24.5.1944). אביו היה הרב משה יהודה ליבוביץ, אב״ד דקהל יראים זענטא. הרב יצחק צבי היה רב בקהילות קאוועשד וטשאפ, וחיבר את ספרי שולחן העזר (ב"ח) על שו"ע אבן העזר, שזכה להסכמות נלהבות של רבנים מפורסמים רבים. כן פורסמו דברי התעוררות שנשא בעקבות פטירת האדמו"ר ממונקטאש ב"קונטרס נפשות לצדיקים". בקיץ תר"ץ ביקר בארץ ישראל, עם חותנו הרב הגאון הגדול ר' שלמה זלמן עהרנרייך משמלויי הי"ד, עם הרב מרדכי דוב איידלברג הי"ד ורבנים נוספים.

תולדותיו הובאו בהוצאת "שלחן העזר", מונסי תשמ"ט, עמ' 291-292.

ביאורים ודרושים להפטרת שבת חזון / הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד

תמונת הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד

על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחולי וכל לבב דוי – הנה אם הנער הלומד בבית הספר לא יקשיב לדברי רבו, אזי יכהו רבו ברצועה קלה, וההכאה מועילה לו להטות אזנו לשמוע ולהבין דברי רבו. אבל אם התלמיד לא יבין את למודו מפני שאינו בשלימות בריאותו בשעת הלימוד, היינו בשעת השעור הוא חש בראשו או מרגיש איזה חולשת הלב, ומפני זאת אינו יכול להטות אוזן קשבת לדברי רבו, אזי אם הרב לא יבין את זאת ויכה את התלמיד יסתכן ויעזוב התלמיד את בית הספר לגמרי.

כן אם נראה איש בריא וחזק באמונתו אמונת חכמים ואין לו שום מיחוש ראש בהרהורים לא טובים ולבו בריא אולם להבין דברי חכמים ואינו מהרהר אחריהם, ואיש כזה פורש מן התורה, חס ושלום, בשביל הבלי העולם ותאוות יצרו, והוא כמו מומר לתיאבון, לו תועילנה מכות שיכהו ה'  ועל ידי ההכאות ישוב לשמוע דבר ה'. אבל אם אחד פורש מן התורה מפני מיחוש ראש, חס ושלום, היינו שיחקר במופלא ומכוסה ממנו ומהרהר אחרי רבותיו, איש כזה חולה הוא בנפשו, ואם יכהו ה' לייסרו ביסורי הגוף, תתגבר עליו מחלתו מחלת הנפש יותר ויותר, כמאמר חז"ל אפקורס ישראל כל שכן דפקיר טפי, ויותר טוב שלא להרגיז את עצביו ומבלי להתווכח עמו, ורק לשבקיה במנוחתו בהתבודדו, אולי ישוב מעצמו לאיתנו, כמו הנהגת הרופאים עם איש חולה במחלת העצבים. ולאיש כזה איש יכהו ה' לייסרו, או שיאבד את עצמו מרוב השעמום ובלבול מחשבותיו או יאבד לגמרי את נשמתו להיות כמו מומר להכעיס מחמת טירוף הדעת שלו.

וכן מצינו באומה כולה, שאמרו חז"ל, גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות שכולם לא החזירו את ישראל למוטב, וגזרת המן וקיומה על פי הסרת הטבעת, הועילה להחזיר את ישראל לתשובה, וכדאיתא שם שקבלו ישראל אז עליהם ועל זרעם עול התורה והמצות. וכל זאת היתה בשעה שכל האומה הישראלית האמינה בה' ובעבדיו הצדיקים, וראש האומה היה אז בתכלית הבריאות, כמו מרדכי הצדיקק וחבריו מסנהדרין הגדולהורוח הקדש שרתה עליהם. ורק העם סרו מאחורי ה' לתאוותם, שנהנו מסעודת אחשורוש שלא כדת התורה, אבל בעצם האמונה היו בריאים, כי היה בהם גם אמונת חכמים לקבל כל מה ששצוה מרדכי עליהם. ולכן הועילה הגזרה להחזירם לתשובה

אבל כאן, הוא מתאונן כי כל ראש לחולי, היינו ראשי האומה ומנהיגיה כמו חולים המה במיחוש רע להרהר הרהורים של חקירות כאלה המבלבלים את השכל האמיתי, וכן לבם בל עמם, היינו חסר להם אמונת הלב וכמו בדרך שגעון ינהגו את כל האומה הנמשכת אחרי הראשים האלה ותתפשט המחלה בכלל האומה מכף רגל ועד ראש, ואם ידפקום ע"י הכאה ימותו, חס ושלום, או מיתת הגוף או אבדן הנפש וגוף קיים…

כספך היה לסיגים סבאך מהול במים, כאשר מבואר במקרא שלמעלה כי השופטים לא שפטו על פי דעתם, כי אם הכל על פי דת התורה שצריך להיות עדים בכל דבר, ולזאת היו מאנים באופן שלא יהיו עדים בדבר ועשו במחשך מעשיהם וזיפו זיוף פנימי שאינו ניכר כדי שיהיה ביכולתם להכחיש ולאמר כי הוא גם כן לא ידע מהזיוף. שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד ורודפי שלמונים, ההסבר כמו איש חולה שידרוש ברופאים, אם הרופא הוא איש נאמן יתן רפואה לשרש מחלת החולה מכל וכל ושיחזיר לבריאותו כמו שהיה ושלא יצטרך עוד החולה לבא אצלו לרפאותו. אבל אם הרופא הוא אוהב בצע, אזי לא ייתן להחולה סמי תעלה לרפאותו ולשרש המחלה, כי אם ייתן להחולה סמי הרפואות רק להקל מחלתו לפי שעה כדי שיבא אצלו כמה פעמים ויקבל הרופא שכר על כל פעם בקור שידרשהו ויחקרהו. כמו כן היו השרים אוהבי שוחד, כאשר בא לפניהם איזה משפט, וכאשר ידוע שכל ריב ומשפט יסתעף לכמה סכסוכים ובעיקר הוא משפט אחד ורק ע״י דברי הבעלי דינין וטענותיהם נראים הדברים כאלו יש ביניהם הרבה סכסוכים, וכדי להרבות שכר להשופטים, לא עשו השופטים משפט שלם ולפסוק את הדין לאמיתו ולהודיע להבעלי דינין מי הזכאי ומי החייב בפעם אחת ומכל הסכסוכים וענפים יעשו משפט אחד, כי כן העיקר לפי הדת לידע מקור הטענה על בוריה ולדון בעיקר ושרש של המשפט. והם לא עשו כן, כי אם חלקו את המשפט לפי הטענות של בעלי הדינין ומכל סכסוך וטענה עשו משפט וגמר דין, ומכל גמר דין לקחו שכר בעד טרחתם. וזהו הלשון רודפי שלמונים, כי אחרי גמר דין כמו שנעשה שלום בין הבעלי דינים, ואם השופטים היו שופטים את כל סכסוכי המשפט בבת אחת ועשו שלום רב ביניהם, אזי היו נקראים רודפי שלום. אבל אם היו מחלקים כל משפט לחלקים קטנים ובכל פעם כאלו נעשה שלום בין שני הבעלי דינים, אבל לא שלום גמור, רק מעט שלום היו עושים היום ומעט שלום מחר, ולזאת נקראים רודפי שלמונים, שלום קטן כמו, מאיש אישון, איש, הוא גדול, אישון, קטן, כן שלום, ושלמון, מלת שלום ביאורו שלום גדול וגמור ומלת שלמון מורה על שלום שאינו גמור.

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. חז״ל אמרו שחורבנה של ירושלים היה מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה. והכוונה הפשוטה הוא משום שהבעלי דנים היו מקפידים אהדדי ולא וויתרו משלהם כלום לפשר ביניהם בדרך שלום, אלא רצו שהבית דין יפסקו להם הדין תורה, באופן שיקוב הדין את ההר, השרים היו רודפים לעשות פשרות להפיק רצון משני בעלי הדינים לקבל טובת הנאה משניהם או פשוט היו יראים מפני חומר הדין, והיו רוצים ביותר לעשות פשרה בין הבעלי דברים. ואם היה להפך, היינו אם הבית דין היו דנים דין אמת לאמיתו, והבעלי דינים היו מוותרים משלהם, וזאת היא הפשרה, שכל אחד מבעלי הדין יוותר ממון שלו לחבירו לפי דעתו, אזי לא היה גזל ועושק בירושלים,  אם היו מתנהגים באופן טוב כזה.

ולזאת יאמר שלעתיד יהיה כן, היינו ציון במשפט תפדה, כאשר ידוע שהשם ציון הונח על מקום המצוין בהלכה, הוא מקום המקדש ולשכת הגזית מקום מושב סנהדרי גדולה, המה יהיו נפדים בשביל שישפטו משפטי צדק על פי דת התורה, ושביה, בצדקה, הבעלי דינים המה יצדקו משלהם ויהיו וותרנים בממונם ויתפשרו ביניהם בדרך צדקה, לא יקפידו, ממילא לא יהיה עוד שוד וחמס בישראל. וכיון שיהיו חיים חיי שלוה ביניהם, לא יבאו עוד שבר חיצוני, וכמאמר הכתוב יֵצֶר סָמוּךְ תִּצֹּר שָׁלוֹם שָׁלוֹם כִּי בְךָ בָּטוּחַ (ישעיה כו,ג), ולא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

(עין צופים, דברים)

הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד נולד לאביו ר' יצחק צבי, בשנת תרכ"ז,1867. למד בקובנה, אצל ר' יצחק אלחנן ספקטור, ואחרי שהוסמך לרבנות נתמנה לדיין ומו"ץ באוגוסטוב, שבווהלין, אח"כ היה לרב ואב"ד של העיר. דאג לרווחתם של יהודי העיר, ובין היתר טיפל בחיילים היהודים שחנו שם, ובחג הפסח היה עורך להם ליל סדר. רצה לעלות לארץ, אך מסיבות שונות לא הצליח לעשות זאת. בשנת תרפ"ב-תרפ"ג פרסם את ספרי "עין צופים" הכולל ביאורים ודרשות על הפטרות השבתות והמועדים. ובשנת תרפ"ה חיבר ספר הספדים, בשם ממעונות אריות, על הרוגי מלחמת העולם הראשונה. בשנת תרצ"ח פרסם את ספרו "לבוש עדנים" על מסכת עבודה זרה, אך ספרים  אלו הושמדו בבית הדפוס בשואה, מלבד חלק קטן שניצל והודפס בספר "עוללות ישראל". הרב עזריאל זליג נח נעצר עם אנשי קהילתו וגורש לטרבלינקה, שם נספה בכ"ט בטבת תש"ג.

בנו, הרב יקותיאל עזריאלי זצ"ל, ניצל בפרעות תרפ"ט בחברון והיה לרבה של זכרון יעקב. מאמריו ושיחות מוסר שלו יצאו לאור בתשמ"ח בספר "אלי בעזרי". אחיו, של הרב יקותיאל, הרב ישראל אריה, גאון עמקן ומחדש נפלא, ממצוייני ישיבת סלובודקה ומיר, נפטר עוד בחיי אביו. אלמנת הרב ישראל אריה, עם כל שלושת בנותיו, נספו בטרבליקה בא' שבט תש"ג. גיסו הרב יצחק אלחנן אדלשטיין זצ"ל, הציל במסירות נפש שרידים מתורתו של הרב ישראל אריה, כשברח מחמת המציק ועלה ארצה במלחמת העולם השניה, בשנת תש"א.  דברי תורה אלו נאספו ויצאו לאור בספר "עוללות ישראל" (ירושלים, תשכ"ט).

בהקדמתו לספר ממעונות אריות, כותב המחבר:

"אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם" (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ז). הספר הזה שאני מוציא היום לאור כולל הספדים אשר נשאתי במקהלות בעירנו אגוסטאוו בשנות תרע״ה – תר"פ, בתקופת המלחמה בעת הנוראה, מלבד הספד אחד אשר נשאתי בעיר שטוצין (פלך ווילנה) בעת בריחתי שם מחמת המציק. אין מספר לכל המאורעות דעדי ועברו עלינו במשך התקופה הזאת; עירנו שהיתה עיר הספר נהפכה למעונות אריות ולמשכן חיות טורפות; מטר של אש וגפרית המטיר ה' עלינו, ונתקיים בנו הכתוב "והיו חייך תלאים לך מנגד" פשוט כפשוטו, ורק חסדי ה׳ היו עמנו להצילנו מכף כל הקמים עלינו. במשך התקופה הנוראה הזאת נלקחו מאתנו גאוני וצדיקי הדור, מורי העם ומנהיגיו הרוחניים, וקראתי עליהם לבכי ולמספד. כמו כן, נשאתי קינה על קדושי האומה, שנהרגו ונרצחו בידי עריצים והובלו לקבורה בעירנו ועל יקירי העיר שמתו בשנות המהומה. בכל מקרים ומאורעות אלה נשאתי נהי קבל עם על האבדות הגדולות שנאבדו וקראתי אל אבל להספידן ולבכותן. ושמתי אל לבי להוציא לאור את ההספדים האלה, אשר יביאו לנו את הד מאורעות המלחמה הנוראה ואשר ישמשו לנו לזכרון מעשיהם הטובים של גאוני ויקירי האומה מן הדור העבר, אשר בערוך מעשיהם עלי ספר יוכל כל אחד ללמוד ממעשיהם הטובים ולדעת את כל תוקף קדושתם וצדקתם, כי בתאור מהלך חייהם של האנשים הגדולים אנו רואים לפנינו תמונות חיות ושלשלת ארכה של מעשים חיים, שזה פועל הרבה על הנפש להישירה בדרך הטובה. ויה"ר שהשי״ת ישים את דמעותינו בנאדו ויאמר לצרותינו די וימהר ויחיש לגאלינו בגאולה שלמה במהרה בימינו אמן. המחבר.

יהי רצון שגם הדברים המובאים כאן יהיו זיכרון למחבריהם, יביאו לנו את הד מאורעות המלחמה הנוראה עוד יותר, וישמשו לנו לזיכרון מעשיהם הטובים של המחבר ומשפחתו, כדי שנוכל ללמוד ממעשיהם הטובים ולישר את נפשנו בדרך הטובה.

 (מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת עוללות ישראל, דפי עד, ועוד)

מסעות בני ישראל – ביד משה ואהרן / הרב משה יהודה ברמן הי"ד

תמונת הרב משה יהודה לייב ברמן הי"ד

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן.

וקשה הא נחשבו גם המסעות שהיו אחר מיתת אהרן.

הרב מקשה כאן מדוע נאמר כאן שמסעי בני ישראל היו "ביד משה ואהרן", והרי מחלק ממסעות אלו היו לאחר פטירת אהרן?

ויש לאמר כיון שרוב מסעות היו ע״י שניהם אמר על כלם ביד משה ואהרן.

בהסבר הראשון הוא מסביר שהיות ורוב המסעות היו בהנהגת שניהם, ניתן לאמר שהמסעות היו על ידם, אף שחלקם היו לאחר פטירת אהרן. 

עוד יש לאמר על פי מה שפירש באור החיים הקדוש, טעם ששיתף אהרן מפני שהוא היה התוקע בחצוצרות למסעיהם. וקשה הא כתיב ובני אהרן יתקעו, על כרחך מפני שכל הכהנים נקראו על שם אהרן. אם כן, יש לאמר שגם אחר מיתת אהרן נקראו על שמו כאלו הוא חי…

בתירוץ השני, הרב מציע, על פי פירוש אור החיים הקדוש, שאף בני אהרן קרויים "אהרן", והיות וכל המסעות היו בידי משה, אהרון או בניו, נקרא הדבר שכולם היו "ביד משה ואהרן".

ועוד יש לומר על פי מה שכתב בתרגום יונתן לפרש ביד משה ואהרן, היינו הנסים הנעשה על ידיהם. וזה היה במסעות דבחיי אהרן, שגם מלחמת הכנעני שאחר מיתת אהרן אינו נס חדש שהרי היו עמלקים וכבר גבר ישראל עליהם והחלישן במלחמה ראשונה.

בתירוץ השלישי, הוא מביא את ביאור התרגום יונתן, שכוונת "מסעי בני ישראל" היא לניסים שהיו במסעות, והיות וכל הניסים הללו היו בחיי אהרן, הרי שהם כולם היו "בידי משה ואהרן". ולמרות שהיו גם נס לאחר מיתת אהרן, בניצחון המלחמה עם העמלקים שהתחזו לכנענים, אין זה אלא המשך לנס שהיה בחיי אהרן ולא סוג חדש של נס, ולכן גם נס זה כלול במה שהיה "ביד משה ואהרן".

ועוד יש לומר מה שכתב "ביד משה ואהרן", רצונו לאמר, ההוצאה ממצרים לצבאותם, זה היה ביד משה ואהרן.

בהסבר הרביעי, מציע הרב ש"ביד משה ואהרן", אינו מתייחס כלל למסעות, שהרי חלקם לא היו ביד אהרן, אלא ליציאת מצרים. כלומר, "אלא מסעי בני ישראל", ובני ישראל הם "אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם, ביד משה ואהרן".

לסיכום, על הקושיה איך ניתן לאמר שהמסעות היו "ביד משה ואהרן", והרי חלקם היו לאחר מיתת אהרן, יש ארבע תירוצים במספר מישורים.

"מסעי בני ישראל" יכול להיות רוב המסעות ולא כולן, או ש"מסעי בני ישראל" הניסים של המסעות ולא המסעות עצמן. "אהרן" יכול להיות גם בניו, ולא רק הוא עצמו. ויתכן שאין כלל מקום לשאלה, כי הנחת היסוד שעל המסעות נאמר שהיו "ביד משה ואהרן", מוטעית, וזה לא נאמר אלא על "אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם".

(תורת משה, פרשת מסעי, מאת הרב משה יהודה ברמן הי"ד)

טוב בא"ת ב"ש נפש / הרב יעקב יהושע פרומן הי"ד

לימוד תורה

"לענות נפש" (במדבר ל,יד).

בזה יש להבין כיוון דבתורה לא כתיב שלא תדור נדר אמאי אמר שלמה המלך "טוב אשר לא תדור" (קהלת ה,ד)?

אך יש לאמר דבמדרש תנחומא פרשת קרח כתב דאותיות "נפש" בא"ת ב"ש הם "טוב", וכיון דגילתה התורה "לענות נפש", אם כן מבואר דהוא עינוי לטוב, וממילא נשמע דטוב אשר לא תדור.

ובזה יש לפרש, "ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך" (תהלים קכה,ז), על דרך "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד,טו), מקודם ישמר מכל רע, ואחר כך ישמור שיהיה טוב, כי "נפש" בא"ת ב"ש הוא "טוב". ועיין איכה ג' כ"ה "טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו", יש לאמר גם כן, משום דעל ידי א"ת ב"ש "טוב" אותיות "נפש". וכן "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג,יז). ובתהילים (יט,ח) "תורת ה' תמימה משיבת נפש" ובא"ת ב"ש "נפש" אותיות "טוב".

ושוב יקשה בערכין י"א דתורה לא אקרי "טוב" רק "משמחי לב". אך למה שאמרו התוספות שם (דיבור המתחיל משמח לב אקרי טוב לא אקרי) דרק בהדיא לא כתיב "טוב", אתי שפיר, דרק הכא על ידי א"ת ב"ש נמצא דאקרי טוב, ומשום הכי כתיב "טוב לי תורת פיך", וכן "לקח טוב" (משלי ד,ב), עיין שם.

ועיין בבא קמא נ"ד, דבלוחות ראשונות לא נאמר "טוב", ובלוחות אחרונות נאמר "טוב", מפני דלוחות ראשונות סופן להשתבר. ולפי זה לוחות אחרונות דאין סופן להשתבר, שפיר נאמר בהם "טוב". ומהאי טעמא כתיב בתהלים "תורת ה' תמימה", מדכתיב בלוחות האחרונים "טוב", ואם כן אין סופן להשתבר וישארו תמימות, ומשום הכי מסיים "משיבת נפש", דעל ידי שנקראו "טוב" ובא"ת ב"ש אותיות "טוב" הם "נפש".

ובזה מובן מדרש שוחר טוב סי' י"ט, וזה לשונו: כתיב תורת ה' תמימה, ר' ירמיה ורבנן, חד אמר למה היא תמימה שהיא משיבת נפש, ואחרינא אמר למה היא משיבת נפש שהיא תמימה. ואינו מובן. ולפי מה שאמרנו לא פליגי, וחד טעמא להו. חד אמר, למה היא תמימה, ומתרץ כיון דתורה אקרי "טוב" שאין סופה להשתבר, ו"טוב" בא"ת ב"ש "נפש", ואם כן כיון שהיא משיבת נפש ובא"ת ב"ש אותיות "נפש" היא "טוב" ואין סופו להשתבר ותשאר תמימה. וחד אמר להיפוך, למה היא משיבת נפש, ומתרץ שהיא תמימה ואין סופה להשתבר, ומפני זה נכתב בלוחות אחרונות "טוב" ובא"ת ב"ש "טוב" היא "נפש", ושפיר משיבת נפש. ואתי שפיר.

(נחלת יעקב יהושע)

הגאון החסיד הרב יעקב יהושע פרומן הי"ד, איש אשכולות, מגדולי הלומדים בפולין לפני החורבן. נולד לרה"ח ר' אפרים פישל פרומן ומצאצאי האדמו"ר ר' פישלי מסטריקוב זצ"ל. למד בישיבת הגאון ר' יוסף הורוביץ בסקרניביץ, ובגיל י"ג עבר לישיבה הגדולה של הגאון אמסטוב ונודע כ"עילוי מלודז".

נשא לאשה את מרת גולדה ע"ה, בתו של ר' אלעזר ב"ר שמואל ברקנוולד. לאחר נישואיו עבר ללאסק להיות סמוך על שולחן חותנו ועמול כל כולו בתורה ועבודה. הוא פתח ישיבה בבית חותנו הנדיב, שם למד עם תלמידיו ביום ובלילה בעיון ובשקידה רבה. שמו יצא כגאון מובהק, והוא עמד בקשר מכתבים בשו"ת עם גדולי הדור, עד לבוא השואה. הרב יעקב יהושע הי"ד היה חסיד ונאמן לאדמו"ר מגור זצ"ל, וזכה לחיבה יתירה מהאדמו"ר.

כשהפסיק להיסמך על שולחן חותנו פנה למסחר, כדי שלא לעשות תורתו קרדום לחפור בו, אך הקדיש כל רגע של פנאי לתורה ולעולם לא פסק ממשנתו בהתמדה ובעיון רב. הוא הרבה לכתוב חידושים בכל מקצועות התורה, וחלק קטן מכתביו ניצל באורח נס, נאסף על ידי בנו בתום המלחמה והודפס בספר "נחלת יעקב יהושע".

בעלות הכורת על בית ישראל ליבו לא עמד למראות הזוועה, ויצאה נשמתו ביום כ"א סיון ת"ש. כמעט כל בני משפחתו העניפה נספו בשואה, מלבד בנו, משה אריה לייב, בתו חנה, ונכדו אלעזר אהרן זילברשטיין.

(מקור התמונה בדף זה: עוסקים בתלמוד תורה, פינסק 1924, תמונה באדיבות: The Archives of the YIVO Institute for Jewish Research, New York)

 

הכרעת דין של ר' מאיר שמחה מדווינסק / נמסר בשם הרב ר' ישראל משה כלאב הי"ד

תמונת הרב ישראל משה כלאב הי"ד

ואם האדם מוותר על הדין ומרחם יותר מכפי הדין, כן הקב"ה מרחם עליו נגד הדין (משך חכמה, שלח)

בימות החורף היו באים אל ביתו של רבי מאיר שמחה בשבתות להתפלל מנחה ומעריב. בין הבאים הקבועים היה חיט, שהיה תופר בגדים לר' מאיר שמחה, והיה תמיד בא לבוש פרווה.

והנה בחורף אחד בא החיט בלי פרוה, והחורף היה קשה מאד, והחיט רעד מקור.

ר' מאיר שמחה שם לב לזה, ושאל את החיט, למה לא לבשת את הפרוה בכפור כזה?

השיב לו החיט: רבי, כל שנה הייתי מקבל הלוואה מר' איצ'ה גורדון, כדי להכין עצים בחורף, והייתי נותן לו במשכנתא את הפרווה שלי, ולפני החגים כשקבלתי עבודה והרווחתי, פדיתי את הפרווה. אולם השנה לא היתה לי עבודה ולא היתה לי אפשרות לפדות את הפרווה.

אמר לו ר' מאיר שמחה: תזמין את ר' איצ'ה לדין תורה. וכן עשה.

בבואם להתדיין הציעו שניהם את טענותיהם, ר' איצ'ה טען: נתתי לו הלוואה בלי רבית, ורצוני שיפדה את הפרווה. והוסיף ר' איצ'ה, יש לי בקשה אל רבנו, אני רוצה רק בדין תורה, ואינני מסכים לפשרות. והחיט טען, כשתהיה לי עבודה, אחזיר לו את ההלוואה, אבל כעת הנני מחוסר עבודה, והפרווה נחוצה לי מאד, בעונת החורף הקשה.

אחרי ששמע ר' מאיר שמחה את טענותיהם, ניגש אל ר' איצ'ה, אחז אותו בשולי צווארונו, ואמר בקול מצווה: הן שמעתי את טענותיך, שאתה רוצה רק דין תורה, ואינך מסכים לשום פשרה. ידוע תדע שעל דין כזה נחתם פעם גזר דין, כפי שמסופר במסכת גיטין דף נ"ח.

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך רבו ללוות, אמר לו שגר אשתך אצלי ואלוונה. שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים, קדם ובא אצלו, אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא. אמר לו אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך, אמר לו מה אעשה, אמר לו אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו כתובתה מרובה, אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה, כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו בא ועשה עמי בחובך, והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נחתם גזר דין (גיטין נ"ח).

הלא שם נעשה כל העושק, שעשק איש את אשת רעהו על פי דין, כי הלא האשה קבלה גט פטורין והיא היתה מותרת לו (עיין שם במהרש"א). אולם מסיימת הגמרא: "על אותה שעה נחתם גזר דין". סופו של "דין" זה, היה "גזר דין".

והנני מצווה עליך להחזיר מיד את הפרווה לחיט, ללא כל דחיה ושהיה. ואני עד בדבר, כי שכשירוויח יחזיר לך את ההלוואה.

דבריו של ר' מאיר שמחה זיעזעו את ר' איצ'ה, ומיד החזיר את הפרווה לחיט.

(ר' אליהו ברחוביק, בשם הרב ר' ישראל משה כלאב, ראש ישיבת ריגה זצ"ל הי"ד, מתוך הספר מרן רבנו מאיר שמחה כהן זצ"ל, תולדה ומשנה, מאת הרב זאב אריה רבינר, עמ' לו-לז)

הרב ישראל משה כלאב (קילוב) הי"ד נולד בשנת תרמ"ז,1887 בעיירה פרייל אשר בלטגאליה, לאביו ר' אברהם יעקב. כבחור צעיר כיתת רגליו ללמוד תורה בישיבות גרודנה וראדין, שבווהלין והיה מהתלמידים המובהקים של ר' שמעון שקופ ושל ר' נפתלי טרופ. חותנו היה הרב הגאון רבי מנחם מנדל ז"ק רבה של ריגה ורב הכולל מדינת לטביה הי"ד, ומיסד ישיבת ריגה ב-1921.

הרב ישראל משה הי"ד שימש ברבנות טלסן שבקורלנד וייסד שם ישיבה. הוא נתמנה כראש ישיבת ריגה עם יסודה ומסר שיעורים היורדים לעומקה של הלכה בהסברה נפלאה. הוא ניהל את הישיבה גם בימי השלטון הסובייטי, 1941-1940. ישיבת ריגה היתה אז הישיבה היחידה בלטביה (בשנים האחרונות נוסדה ישיבת "בית יוסף" של נובוהרודק בדווינסק וישיבת "תומכי תמימים" של לובאוויטש בריגה). ישיבת ריגה נהפכה ברבות הימים למרכז התורה הגדול ביותר במדינת לטביה.

הרב העמיד מאות תלמידים. הוא היה אהוב על הבריות ונערץ בעיני תלמידיו. תלמידיו כתבו עליו "אשר הוא לנו לעינים, על ידי שיעוריו הנכבדים אשר מגיד לנו, והוא מורה דרך לנו בהבנת התורה, וכל אשר לנו בלימוד התורה שלו הוא, כי על ידו עלה בידנו מה שעלה" (מאמר המערכת, "פלפול החברים", תרפ"ד, ושם פרסם אחיו מחידושי תורתו בענין תרומה ומעשר).

 כיהן ברבנות של ליטא במקום הרב מנדל אווין. לפי השמועה ניתנה לו האפשרות להימלט מריגה בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סרב להיפרד מן היהודים שהיו שם. נספה בתחילת ימי הכיבוש הגרמני, קיץ תש"א,1941. חותנו נספה בריגה בשנת תש"ג.

(מקורות: יהדות לטביה 365-368, 392, פלפול החברים, רבנים שנספו בשואה)

תכלית האדם, חיובו וגדלותו לקיים במסירות נפש "לזרעו אחריו" / הרב יצחק ריף הי"ד

תמונת הרב יצחק ריף הי"ד

בע״ה יום ה׳ פ׳ פנחס כ״א לחודש תמוז שנת תרפ״ג פה סלאבאדקע

לכבוד אחי הרב נפתלי נ״י…

אך מה אברך יותר, אמשול בזה מאמר חז״ל אילן אילן במה אברכך ״יהי רצון שיהיו צאצאיך כמותך״, וגם עתה אומר ברכה זו יהי רצון שתהיה האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, לבנות את בית ישראל בערי ישראל בתורת ישראל, וזוהי כל תכלית האדם, שהנה אם נעמיק בזה נראה במה שיסדו לנו הראשונים ז״ל שמצוה שאינה נוהגת לדורות אינה נמנית במצות תרי״ג, ורק מצוה לדורות לזרעו אחריו זהו נחשב ענין מצוה לחשבה ולמנותה בתוך כל התרי״ג מצות, אשר הם תרי״ג כללי החכמה אשר גזר ונתן לנו מקור החכמה, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל. וא״כ אם ממקור החכמה יוצא דבר מה מהמצות אשר אינה נוהגת במעשיות לדורות, אבל על כל פנים החכמה עומדת לעד והחכמה לא תשונה ולדורות קיימת, ואף שחלק המעשה חסר בזה אבל חלק החכמה אין חסר, ומחמת זה לא נמנה אותה בתוך כללי החכמה, אלא משום שזה גופא מה שחסר ענין מעשה לדורות זה גופא חסרון גדול בעצם החכמה, דאם היא החכמה בשלמות בכל פרטותיה וכללותיה, א״כ גם המעשה קיימת לדורות ולזרעו אחריו, ואם רק הוראת שעה היא גם באותה השעה שהיתה ההוראה מכל מקום אינה נמנית והטעם דחסר מעשה לדורות. ראינו מזה גודל ענין של לזרעו אחריו הקיים לאח״כ, כי זהו חלק מעצם החכמה, ואם חסר זה אינה נמנית בין אחרים, חזינן ענין הגדול הזה בין מעשה הקיימת לדורות ובין אינה נוהגת לדורות. ובפרשת השבוע הזאת חזינן דהבטיח לו ה׳ ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם״, משום דלא נמשח היה צריך פנחס לזה, כמו שפירש רש״י ז״ל. ראינו שלזכות לדבר גדול כזה של לזרעו אחריו צריך לזה ענין מסירות נפש ממש, אשר יקדש שם שמים באופן גדול כזה, ואז יזכה לההבטחה של לזרעו אחריו, דהרי קודם לא היתה לפנחס זו ההבטחה, רק לאחר שעשה ענין קידוש השם במסירות נפש, בזה זכה להבטחה זו.

וכן לכל אדם במדרגה זו, דהא התורה המלמדת לכל נתונה היא לכל. ובזה ילמדנו שענין לדורות גדול כל כך עד שלהשיג זה צריך מסירות נפש וקידוש השם כזה. וכל כך גדול זה עד שמצינו שחיוב לחנך את בנו על האב הוא, שזה הוא ההתחלה לקיום ולחיזוק של לזרעו אחריו שיהא זרעו מיוחס אחריו כמותו ממש. וזהו כל החיוב של ״ולמדתם את בניכם״, אשר האב מחויב לירד לסוף דעתו של בנו הקטן, ולהתקטן כל כך להיחשב כמו בנו, מ״מ זהו חיובו וזהו גדולתו שזה תכליתו של האדם.

ונראה להזכיר דבר ששמעתי מרבותי שליט״א, על ענין מאמרם ז״ל שה׳ נעשה שושבין לאדם הראשון. ואם נעמיק בזה נראה כל כך גדולת האדם וכבודו. דהנה אם נצייר דאצל בעל מלאכה אחד השתתף בחתונה שלו רב מעיר גדולה, על כרחך אנו אומרים דגם הבעל מלאכה אינו אדם פשוט, רק בודאי חכם גדול. ואם נצייר ציור כזה עוד ועוד, נשתומם מאת איך שבורא עולם עליונים ותחתונים הטריח עצמו להיות שושבין לאדם, וזה נורא מאד, ועל כרחך שגם האדם יש לו הרבה התרוממות וגדולה אשר כל כך הוא חשוב שה׳ בעצמו מטריח. וראינו בחז״ל שמלאכי השרת רצו לומר שירה לאדם הראשון. וא״כ במלאכי מעלה שמזוכך גופם בתכלית הקדושה והטהרה כל כך לא הבינו מצבו וקיומו של האדם אשר חשבוהו כי הוא היוצר, ועל כרחך דקצת מזה יש לו לאדם בגדר הקב״ה גוזר והצדיק מבטל, וגם להיפך אשר על ידי מעשה אדם מקולקל מקלקל גם העולם כולו, ואם עושה עבירה אחת מכריע את כל העולם לכף חוב, וכח גדול כזה יש לו להאדם אפילו במקולקל וכל שכן במתוקן. וזוהי גדולת האדם, אשר צריך ביאור רב לבארו ולתרגמו ביותר פרטיות.

הארכתי בדברים, אבל נכונים. אסיים מכתבי בבקשה שלא תשיבני ריקם גם על מכתב זה, ואני דורש בשלום אחי חיים נ״י.

אחיכם המתגעגע לכם

יצחק זונדל

(נר יצחק, סי' יח)

הרב יצחק זונדל ריף (ד' בתשרי תרס"ד, 1903-ט' בתשרי תש"ב, 1941) היה רבה של זאגר ישן בליטא. גדול בתורה וביראה, בדעות ובמדות, צנוע וענו ותקיף כאחד, איש חסד ובעל עין טובה.

נולד בוולוז'ין לרב ישראל ריף ולמירל, בת הרב רפאל שפירא שהיה חתנו של הנצי"ב מוולוז'ין. ר' ישראל קרא לבנו זה על שם הרב יצחק מוולוז'ין ועל שם הרב מנחם זונדל שפירא, אב"ד בעיר איליא, שהיה אחי סבו.

למד תורה מאביו ואח"כ בכנסת ישראל בסלבודקה. עלה לארץ בתרפ"ג (1923) והיה מעשרת התלמידים הראשונים של ישיבת מרכז הרב. הרב קוק זצ"ל היה מקרבו מאוד ואפילו מהדרו בקימה על אף גילו הצעיר. הרב שלום נתן רענן-קוק אמר עליו ש"עם השקידה והעמס כבן ישיבת מרכז הרב, היו עיניו ולבו לכל היקף ירושלים העילאית. אין גדול ואין צנוע ונסתר שלא בקר אותו ולמד והוציא ממנו את רובי תורתו". הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי אמר עליו שהיה מיחידי הסגולה של הישיבה.

היה הכותב העיקרי של שיעוריו של הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהוכנסו לספר "נר אהרן" שיצא לאור לזכרו בעקבות פטירתו הפתאומית, בי"ט בכסלו תרפ"ו, לאחר תשעה חודשים בכהונת ראש ישיבת מרכז הרב. הרב ריף נהג לציין את יום השנה של רבו זה באמירת דברי תורה.

בתרצ"א 1935 חזר לליטא. נישא למרת לאה, בת הרב טודרוס הלוי לוקשצאן, רבה של זאגר ישן. בתרצ"ו, נבחר לרבנות עיירה זו במקום חותנו. כהונתו כרב ב"זאגר ישן" לצד אביו שכיהן כרב ב"זאגר חדש" סיימה את המחלוקת בין שתי הקהילות. נודע כתלמיד חכם וכדרשן. רבים היו באים לדרשותיו עוד כשהיה אברך ב"מרכז הרב" ודרש רבות בבתי כנסת בירושלים. במכתביו כתב שהוא מקוה שיזכה לחזור לארץ ישראל.

נהרג על קידוש השם על ידי הנאציים ימח שמם וזכרם, יחד עם רעייתו הרבנית, עם הוריו, עם אחיו הרב אריה משה ויחד עם קהילתו, בערב יום הכיפורים תש"ב (1941). דברים עליו ודברי תורה שלו הובאו בספר "נר יצחק".

בהקדמת הספר "נר יצחק" כותב הרב משה צבי נריה על דמותו המופלאה של ר' יצחק, ומוסיף:

"בימי יחוד-הלב עם אלה אשר כילם הצר, צפה ועלתה דמותו המופלאה, וצרב הכאב: נר-אלקים זה האמנם בחושך שמו יכוסה? האומנם לא יסופר לדור יבוא על הפלאי הזה אשר היה בתוכנו ואשר רבות השפיע ועודנו משפיע על כל אלה אשר נאותו לאורו. וקשה היה להשלים עם הרעיון שגם מה שיכול להשאר ולהשמר לדורות לא יחסן ולא יאצר לזכר עולם.

והנה נעשה מעשה – על אפרו של יצחק הועלה נר יצחק, מדבריו ועליו. הנר לא כבה. – יאיר נרו לדור ולדורות."

1 46 47 48 49 50 56