האם ניתן להדליק את אור החשמל כדי לצאת בו ידי חובת נר של שבת קדש / הרב חיים יצחק אייזיק הלברשטם הי”ד

תמונת הרב חיים יצחק אייזיק האלברשטאם הי"ד

מאת הרב הגאון מ’ חיים יצחק אייזיק האלבערשטאם אבד”ק סלאטפינא שליט”א

בענין הדלקת נר שבת קדש בנר עלעקטער – ואף שכבר דברו מזה ההלכה איזהו מגדולי אחרונים, אף על פי כן אמרתי לחוות דעתי העניה בקצרה, לא באריכות דברים.

והנה ראשון נאמר לברר מה החיוב בענין הדלקת נר שבת קדש, אם החיוב הוא שיהיה אור בבית שלא יכנסו בשבת קדש באופל ובחשכה ויבטל שלום בית וענג שבת קדש, אבל אין נפקא מינא על ידי איזהו אופן שיהיה אור בבית, או החיוב רמי על קרקפתא דגברא דוקא שידליק הוא בעצמו נר של שבת קדש.

והנה יש לומר דבזה פליגי השני דעות בטור אורח חיים סימן רס”ג, אי צריך לברך על הדלקת נר שבת קדש או אין צריך לברך. דה”יש אומרים” שהביא הטור דאין צריך לברך על הדלקת נר שבת קדש, סבירא ליה דאינו חיוב על קרקפתא דגברא להדליק נר שבת קדש, רק עיקר החיוב שיהיה אור בבית ושלא יהיה בטול ענג שבת קדש, וממילא הוי הדלקת נר לשבת קדש כמו שאר הכנות לכבוד שבת קדש, כמו הטמנת חמין ובשול המאכלים וכיוצא בזה דאין צריך ברכה עליהם, דלא הווי רק הכנה לעונג שבת קדש, והוא הדין גבי הדלקת נר שבת קדש הוי גם כן רק הכנה לעונג שבת קדש. ומשום הכי סבירא ליה לה”יש אומרים ” דאין מברכין על הדלקת שבת קודש.
מה שאין כן  לסברא השניה דמברכין על הדלקת נר שבת קדש, וכן הלכתא דצריך לברך על הדלקת נר שבת קדש, משום דסבירא ליה  דזה לא הוי כמו שאר הכנות לעונג שבת קדש, רק חכמינו ז”ל הטילו חיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו דוקא נר של שבת קדש, ומשום הכי צריך לברך על ההדלקה. ואף דבאמת אמרו דהדלקת נר הוא משום שלום בית, על כרחך צריך לומר דהוסיפו חז”ל על זה שיהיה גם כן חיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו, דאם לא כן רק העיקר הוא שיהיה אור בבית ויהיה הכנה לעונג שבת קדש, אמאי הטילו ברכה על זה יותר מעל בשול המאכלים ושאר צרכי עונג שבת קדש דאין מברכין עליהם. ועל כרחך צריך לומר צ”ל דשאני הדלקת הנר, דיש חיוב להדליק בעצמו דוקא, ומשום הכי מברכין על זה יותר מעל שאר עונג שבת קדש.
וכן נראה מדברי התוספות שבת דף כ”ה ע”ב בדיבור המתחיל “הדלקת נר בשבת חובה”, שכתבו פירוש במקום סעודה וכו’, אבל להדליק נר גופא לא הוי פריך אביי, דפשיטא דחובה הוא כדאמרינן על שלש עבירות נשים וכו’. עד כאן לשונו. ואם כן נראה מדברי התוספות דיש חיוב להדליק חוץ מהחיוב עונג שבת קדש. וכן מוכח מלשון הש”ס במסכת שבת דף ל”א, נשמה שנתתי לכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימים אותה מוטב. עד כאן. נראה גם כן דיש חיוב על קרקפתא דגברא להדליק נר שת קדש. ועיין בפנ”י פני יהושע מה שכתב שם על דברי התוספות עיין שם הדבר. ותמיה לי דברי התוספות שבת כ”ה בדבור המתחיל חובה, דרצונו לומר דאפילו אם היה נר דלוק מערב שבת אין צריך לכבותה כדי להדליקה, רק דיוצא בזה אף שלא נדלק לשם שבת קדש, ואפילו הכי צריך לברך. כמו גבי כסוי הדם אם כסהו הרוח פטור מלכסות, ואף על פי כן אם מכסה צריך לברך. וכן נולד מהול דאין צריך להטיף דם ברית, ואף על פי כן כשמל צריך לברך. עד כאן דברי התוספות. ובעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, מה הדמיון לשם, דבשלמא גבי כסוי הדם אי לא כסהו הרוח יש לו ברירה לכסות, וכן כשנולד ערל החיוב עליו מהתורה לכסות ולמול, ואין יוצא ידי המצוה במה שאחר מל ואחר יכסה, וכן אין יוצא ידי המצוה במה שכסהו הרוח ובמה שנולד מהול, ורק אי כסהו הרוח וכן כשנולד מהול אין לו ברירה דאי אפשר לו לקיים המצוה, משום הכי שפיר אי נולד ערל וכן אי לא כסהו הרוח החיוב רמי עליו לכסות ולמול ואינו יכול לפטור את עצמו מן המצוה, ומשום הכי חייב לברך. מה שאין כן הכא אי יוצא בזה במה שהנר דולק ממילא, ואין חיוב עליו לכבותה להדליקה, על כורחך משום דאין חיוב רמיה עליו להדליק, רק שיהיה אור בבית, והוא רק כמו שאר הכנות לשבת קדש, דאם לא כן היה החיוב לכבותה ולהדליק. ואם כן אפילו כשמדליק, האיך יברך על ההדלקה יותר משאר הכנות לעונג שבת קדש דאין מברכין. ודו”ק. לא זכיתו להבין דבריהם הקדושים בזה. ועיין בתשו’בות חתן סופר ס”ו מה שהעיר על דברי התוספות בזה וכתב דהתוספות חזרו מסברתם וסבירא ליה באמת דאם מברכין על הדלקת נר שבת קדש, צריך לכבותה ולהדליקה לשם שבת קדש . עיין שם. והיינו משום דלא הוי כשאר הכנות על עונג שבת קדש, דעיקר שיהיה עונג שבת קדש, אבל הכא מוטל עליו החיוב להדליק ומשום הכי צריך לכבותה להדליק בעצמו, ומשום הכי מברכין על זה.

ואם כן לפי פסק הלכה דמברכין על הנרות נר שבת קדש על כרחך סבירא ליה דחיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו לשם שבת קדש, ולפי זה יש לומר דאין מברכין על הדלקת נר עלעקטער לשבת קדש, על פי מה שכתב בתשובת הרשב”א סימן י”ח, וזה לשונו, וכן אין מברכין על מצוה שאין תלוי כוחה ביד העושה, ואפשר שלא יתרצה חברו, ונמצא מעשה נתבטל, כמו מתנת עניים והלואת דלים ונתינת צדקה והענקה וכיוצא בזה. ואם כן הכי נמי כיון דתלוי ביד בעד הבית של המכונה של העלעקטריציטעט שיבעיר האש ויתן כח ההבערה, דאם לא יוסף כח, וכן אם יסגור המכונה יכבה ממילא הנר בבית, אם כן תלוי ביד אחר אם יסייע לזה שיהיה הנר דלוק בשבת קדש או יכבה, ואם כן אין תלוי מצות הדלקת הנד עלעקטער ביד ישראל המדליק, רק בבעל המכונה, ואם כן אין מברכין על זה לסברת הרשב”א הנ”ל.

ועוד אני מוסיף לזה לומר דמלבד דאין יכולין לברך על זה לסברת הרשב”א הנ”ל, על כורחך אין יוצאין ידי מצות הדלקת נר לשבת קדש, אף דברכות אין מעכבות על פי דברי תשובת קול אריה אורח חיים סימן ח’ דחידש דאף דברכות אין מעכבין, הוא דוקא באם ראוי הדבר לברך, רק הוא לא ברך, אז אמרינן דברכות אין מעכבין, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. אבל בדבר מצוה שאין ראוי לברך, אז אין יוצאין ידי המצוה גם כן. ונסתמך לזה מדברי הגהות מימוניות שהביא הבית יוסף באבן העזר  סימן ס”ב אין בעיר עשרה דאין מברכין ומעכב הקידושין. עיין שם הדבר. ואם כן הכי נמי כיון דאין בעיר מכונה לישראל שיהיה ביד בלא סיוע מן אחרים להדלקת הנר עלעקטער שבת קדש, ואם כן אינו ראוי לברכה לסברת הרשב”א, ואם כן הדבר מעכב ואין יוצא כלל בהדלקת העלעקטער לנר שבת קדש.

והנה ראיתי בתשובת בית יצחק חלק יורה דעה סימן ק”כ שהתיר להדליק נר שבת קדש בנר עלעקטער ולברך גם כן, רק הוא לא נחית רק לענין אם האור הדבוק בהכלי של עלעקטער אם הוי נר ואם הוי זו ממש או לא, אבל לא העיר לכל מה שכתבנו. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(ירושת הפליטה, סימן ז)


הגאון הצדיק המפורסם, הרב חיים יצחק אייזיק הלברשטם נולד בדולינה בשנת 1899 לאביו הרב יהושע, בן הרב משה מבארדיוב נכד ה”דברי חיים”. את עיקר תורתו למד אצל אביו. הוא היה אב”ד דולינה שבגליציה, והחל משנת תרפ”ה אב”ד סולוטבינו (סלוטפינה) שבצכוסלובקיה ושל מחוז סולוטבינו כולו. 

נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת הרב והאדמו”ר מסיגט רבי חיים צבי טייטלבוים מחבר ספר “עצי החיים” על התורה ואחיו הבכור של רבי יואל טייטלבוים, האדמו”ר מסאטמר. כשנפטרה הרבנית, נשא את אחותה, מרת העסא. (אחות נוספת, הרבנית פעסיל הי”ד, היתה רעייתו (בזיווג ראשון) של רבי יקותיאל יהודה הלברטאם, האדמו”ר מצאנז קלוייזנבורג).

בשנת תרפ”ב (1922) לערך, שקד על התורה בהאלמין יחד עם חברו הרב יצחק יעקב וייס, ה”מנחת יצחק”. 

בעקבות שינויי הגבולות בסוף מלחמת העולם הראשונה, נותקה סלוטבינו שבצכוסלובקיה מקהילת האם מארמרוש-סיגט שעברה לשליטת רומניה. לרבה של סיגט היה קשה בעקבות כך לנהל את ענייניה של סולוטבינו והיה צורך למנות רב מקומי לקהילה. בנוכחות בעל ה”עצי חיים” הוכתר חתנו הרב חיים יצחק אייזיק, בשבת פרשת “שמיני” תרפ”ה, לכהן כרבה של סולוטבינו , ועד מהרה ייסד שם ישיבה חסידית, בה למדו בין מאה למאה וחמישים תלמידים. התלמידים נדרשו ללבוש לבוש חסידי, לטבול במקווה לפני התפילה, להתפלל עם אבנט ולגדל זקן ופאות. הרב דאג להקים עבורם חדר אוכל בישיבה, ומימן מכספו הפרטי חלק מההוצאות לכך. רבים מחסידי דולינא ומתלמידי חותנו, הגיעו אליו לסולוטבינו.

בשנת תש”ד (1944) גורש עם יתר היהודים לגטו. הרב נאסר ע”י שוטר ועונה קשות. לאחר חג הפסח החל גירוש היהודים מסלוטוינה לתאי הגזים באושוויץ. בא’ (או בב’) בסיוון תש”ד (05.1944), כאשר הועלה הרב עם משפחתו ובני קהילתו לרכבת, ביקש להתבודד. הוא ישב מכונס בפינתו וחזר על לימודו בעל פה, בריכוז ובהתמדה עצומים. לאחר שהרכבת יצאה מסלובקיה, פרץ בבכי, וביקש מתלמידיו “בואו ונקדם את ה’ מתוך דברי תורה”, ומיד התחילו ללמוד בעל פה את הלכות הפסח שלמדו בגטו. 

רעייתו ותשעה מאחד עשר ילדיו, בגילאי שנה עד ששה עשר נספו אתו באושוויץ. הי”ד.

חתניו, שניצלו והיו לאדמו”רים בארה”ב, הם רבי צבי הירש הלברשטאם האדמו”ר מרודניק בלוס אנג’לס, ורבי יואל טייטלבוים האדמו”ר מקירלהאזע בניו יורק.

נותרו ממנו רק מעט כתביו, ובהם הסכמה לספר לחם אבירים, לתפילת מרדכי חלק א, לפרדס מרדכי, ולקובץ התוספות חלק א, תשובות בשו”ת מנחת יצחק ב’ ובשו”ת מקדשי השם, בקובץ עץ חיים (באבוב) חוברות י”ז וכ”ג.

דרשותיו לחנוכה בשנים תרצ”א-תרצ”ו יצאו לאור בתשס”א בספר “אורות חיים, דרושים לחנוכה”, ובהקדמת הספר כותב המו”ל על כוונותיו להמשיך ולהוציא את דרשות הרב הי”ד על התורה והמועדים וכן את חידושי הסוגיות לימד את תלמידיו בישיבה.

מקורות: דפי עד באתר יד ושם, אנציקלופדיה לחסידות חלק ב עמ’ פח, ושם חלק ג עמ’ תקצה-תקצו. אשכבתא דצדיקיא חלק ב עמ’ עט-פ, מפעלות עבדי יעקב עמ’ קמד, נחלת צבי ט עמ’ צח, תולדות היהודים ברוסיה הקרפטית עמ’ 173, קהילות הונגריה עמ’ 42-43, נרות לקדושי עליון עמ’ 179.

מספר הצפיות במאמר: 39

איסור הנאה ממעשה נסים ועץ החרוב של רשב”י / הרב יוסף שאלל הי”ד

לזכר קהילת יאברוב

בעניין אין נהנים ממעשה נסים

… יש להעיר לפי מה שכתב הרד”ק במלכים (ב’,ד’) בנס דאלישע בשם תוספתא, וזה לשונו, וכד איתרחיש לה האי ניסא אמרה ליה לנביא, אית לי עישור מהאי מישחא או לא, אמר לה, דמן נס הוא ואין צריך לעשר. עד כאן לשונו. ונשמע מזה דבר חדש מאוד, דדבר הבא ע”י נס פטור ממעשר. וכבר האריך בדברי הרד”ק אלו בשו”ת בית יצחק יורה דעה סימן פ”ד בדברים ערבים …

ועל פי דברי הבית יצחק הנ”ל בביאור דברי הרד”ק דלכך דבר הנתהווה על ידי נס פטור ממעשר משום דדבר ניסי יורד מן השמים, ואין דבר רע יורד מן השמים ולכך אין צריך תיקון להתעשר, העירני ידיד נפשי הבחור הגדול בתורה כמר מרדכי יודא לובארט יחיה מקוטנא ליישב הקושיא המפורסמת מאדמו”ר רשכבה”ג מבעלזא, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, בש”ס שבת (דף ל”ג) גבי רבי שמעון בר יוחאי בעת שהיה במערה איברי לי חרובא ועינא דמיא ואכל מזה. והקשה דאיך אכל תיכף מאותו אילן חרוב בעת שנברא לו, הרי קודם ג’ שנים הוי ערלה דאסור באכילה. עד כאן לשונו. ולהנ”ל יש ליישב לפי מה שאמרו בזהר הקדוש קדושים (דף פ”ז) דענין שצריכין להמתין באילן ג’ שנות ערלה הוא משום דהאילן צריך תיקון זה, וקודם שעברו עליו ג’ שנים לא נתקן עדיין שיהיה ראוי לאכול ממנו. עיין בזהר הקדוש  שם באורך. והוי נמי ענין מעשר שהוא גם כן לתיקון התבואה ואם כן לפי דברי הרד”ק הנ”ל דדבר הנתהוה על ידי נס פטור ממעשר משום דאין צריך תיקון, דאין דבר רע יורד מן השמים, כמו שהסביר הבית יצחק. אם כן גם הכא, דהאי חרובא נתהוה על ידי נס, בוודאי דלא היה מחויב בערלה [שהיא גם כן תיקון, כמו שכתב בזהר הקדוש], דדבר הנהתווה על ידי נס אין צריך לתיקון כלל ושפיר היה  מותר לו לאכול תיכף מהאי חרובא. ומיושב קושית מרן הקדוש זי”ע מבעלזא. עד כאן דברי ידידי הנ”ל. ויפה אמר. [ובגוף דברי הש”ס שם בשבת (ל”ג) אין להקשות דהאיך נהנה רבי שמעון בר יוחאי מהאי חרובא, הרי היה מעשה נסים. זה אין קושיא כלל, כיון דשם היה פיקוח נפש, שירא לצאת לחוץ מאימת המלכות כנזכר שם בגמרא, ואם לא היה אוכל ממה שנברא לו שם במערה על ידי נס, היה מת ברעב, ואם כן הוי פיקוח נפש ממש, ולצורך פיקוח נפש הותרו אפילו איסורים חמורים, ומכל שכן הא דאין נהנין ממעשה נסים]…

והנה לעיל הבאתי את קושית החיד”א זצ”ל בספרו מדבר קדמות, דאיך היו ישראל מותרין ליהנות מהמן, הרי היה מעשי נסים. ותירץ, דכיון דה’ יתברך ציוה להם לאכול והוי על פי הדיבור, לכך היו מותרין ליהנות. עד כאן דבריו הקדושים.

ובזה אמרתי פרפרת נאה, דהנה ראיתי בשו”ת חדות יעקב להגאון מלאסק ז”ל בסימן כ”ו מובא שם תשובת הגה”ק מגור שליט”א ורצה שם לחדש, דבמן דכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר, אם עברו והותירו, אותו הנותר היה אסור באכילה משום לא תאכל כל תועבה, דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל [ויותר חידוש מצאתי בשו”ת מהרי”א הלוי סימן ק”ט שכתב דבמדבר היו כל הכלים של ישראל צריכין הגעלה בכל יום, דכיון שבישלו בהם המן, ואם כן בכל יום הבליעה של יום אתמול הוא נותר ואסור באכילה. עד כאן דבריו, עיין שם]. וכעין זה נסתפק המנחת חינוך מצוה רט”ו לענין נותר, דאם הותיר, יהיה אסור בלאו דלא תאכל כל תועבה. עיין שם. והגאון בעל חדות יעקב שם תמה עליו מתוספות חולין (קט”ו ע”א) ד”ה חורש, דמשום הכי מעשי שבת אין בהם משום לא תאכל כל תועבה, משום דבמעשה שבת אין ניכר שעושה בשבת, וכל שאין ניכר התועבה לא שייך לאסור משום לא תאכל כל תועבה, ואם כן גם הכא לא ניכר במן שהותירו אותו ולא שייך לאוסרו משום לא תאכל כל תועבה. עד כאן דברי הגאון בחדות יעקב. עיין שם.

ולעניות דעתי להצדיק גוף חידושו של הגה”ק מגור שליט”א דאם הותיר מהמן אותו הנותר אסור באכילה. אך לא מטעמיה דלא תאכל כל תועבה [דזה אינו, כמו שתמה הגאון בחדות יעקב הנ”ל]. וטעמא חדתא קאמינא. והוא על פי דברי החיד”א הנ”ל, דבאמת קשה האיך היו ישראל מותרין בכלל ליהנות מהמן, הרי אין נהנין ממעשי נסים. ועיקר התירוץ הוא דהיה על פי הדיבור שה’ יתברך ציוה להם לאכול, ועל כן היו מותרין. וכל זה יתכן רק במן של אותו יום דציוה להם ה’ יתברך לאכלו, אז שפיר היו מותרין ליהנות ממנו ולא היה בזה האיסור ממעשה נסים. אכן במן שהותירו על יום מחר, דמן כזה לא ציוה ה’ לאכול, אדרבה ציוה שלא להותיר לאכול ביום מחר, ואןם כן שוב אהדריה לאיסורא קמא, דאין נהנין ממעשי נסים, דלא שייך הכא התירוץ דהיה על פי הדיבור. דהרי בזה אדרבה על פי הדיבור היה שלא להותיר מהיום לאכול למחר. ונמצא דשפיר יוצדק דין הנ”ל, דאם הותיר מהמן אותו הנותר אסור באכילה מטעם דאהדריה לאיסורא קמא ממעשה נסים, והבן כי זה נתמד בעזרת ה’ יתברך.

ולכאורה יש להעיר על דברינו אלה, מהא דאיבעיא לן בש”ס חולין (י”ז ע”א) אברי בשר נחירה שהיו להם לישראל בכניסתן לארץ ישראל, אי נאמר הואיל והותרו כבר פעם אחת איברים אלו במדבר, דהיה מותר להם אז בשר נחירה, הותרו גם כעת בכניסתם לארץ ישראל, או לא. ועיין ברא”ש שם דנפקא מינא לעניין מי שנדר מאיזה דבר והיה לו מאותו המין מזמן קודם שנדר, אי נאמר הואיל ואותו המין כבר הותר לו קודם שנדר, יותר לו גם כעת לאחר שנדר. ועיין בנודע ביהודה תניינא  חלק יורה דעה סימן ס”ד, מה שפלפל שם בדברי הרא”ש אלו בארוכה.

ולפי זה לכאורה גם בנידון דידן יש לומר. דכיון דאותו המן שהותירו כבר היה מותר פעם אחת באותו יום שנפל, משום דאז היה באמת על פי הדיבור לאכלו ולא היה שייך אז האיסור דאין נהנין ממעשה נסים. אם כן גם בהותירו אותו למחר, אך דכעת לא שייך ההיתר דעל פי הדיבור וכנ”ל, מכל מקום כיון שאותו המן כבר הותר פעם אחת שוב יהיה מותר גם כעת.

אך אחר העיון דברינו צודקים, ואין שום דמיון נידון דידן להא דחולין הנ”ל. דבשלמא שם דהאיסור דבשר נחירה הוא על גוף הבשר והאיברים, אם כן שפיר שייך לומר, כיון דאותן האיברים כבר היה עליהם פעם אחת חלות היתר במדבר, לא שייך כעת לומר שיתהפכו לאיסור כמובן. אבל בנידון דידן דכבר ביררנו דהאיסור דאין נהנין ממעשי נסים, אינו על גוף החפץ, רק האיסור עלינו שלא נהנה, ואם כן מאי איכפת לנו דביום אתמול היה המן מותר. ביום אתמול, דהיה על פי הדיבור ולא היה שייך בו האיסור דאין נהנים ממעשה נסים, שפיר היה מותר, וכעת שהותירו אותו למחר, דלא היה עך פי הדיבור שוב אסור ליהנות ממנו. כיון דבחפץ גופא לא נעשה שום שינוי, דגוף החפץ גם כעת מותר הוא, רק דביום אתמול בעת שלא היה נותר והיה על פי הדיבור, לא היה עלינו האיסור דמעשה נסים וכעת שנעשה נותר ולא הווי על פי הדיבור, יש עלינו האיסור דמעשה נסים, ואם כן לא שייך הכא לומר כיון דאישתרי פעם אחת אישתרי גם כעת ושפיר יש לאוסרו. וכל זה ישר בסברא בעזרת ה’, ודברינו הנ”ל צודקים, והבן…

ובגוף קושית החיד”א הנ”ל, דאיך היו מותרין ישראל ליהנות מהמן הרי אין נהנים ממעשה נסים, נראה לעניות דעתי ליישב על פי דברי הגבורת ארי שהבאתי לעיל דהא דאסור ליהנות ממעשה נסים זה רק למי שנעשה בשבילו ובזכותו, דאז שייך טעמא דמנכין מזכיותיו, אבל לאחרים, שלא נעשה בזכותם, שפיר מותרין ליהנות. ואם כן, לפי מה דמבואר בתענית (דף ט’ ע”א) דהמן היה בזכות משה, אם כן שפיר היו כל ישראל מותרין ליהנות מהמן, דהרי לא היה בזכותן רק בזכות משה, ולא שייך לאסור מצד מעשה נסים. וממשה גופא לא קשיא האיך נהנה מהמן הרי היה בזכותו וכהאי גוונא אסור ליהנות. דיש לומר דאולי גבי משה לא שייך לומר דמנכין לו מזכיותיו, דנפיש זכותיה טובא, כדאיתא בתענית שם,. ועיין עבודה זרה (דף ה’ ע”א) שאני משה דרב גובריה. ומיושב קושיית החיד”א. וזה נכון.

(קונטרס נס על הגבעה, ז-ט, הודפס בסוף ספר גבעת הלבונה)


הבחור הרב יוסף שאלל הי”ד בן הרב שרגא פייביל ואסתר מקהילת יאברוב שעל יד לבוב, היה נין ונכד לבעל תבואות שור, וא נולד ב1912, היה תלמידו של דודו הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד, ולמד מפיו במשך מספר שנים הלכה ואגדה.

הרב שאלל למד בישיבת חכמי לובלין. הוא עסק בהדפסת ספרו של דודו “גבעת הלבונה” וצירף לסופו את הקונטרס שכתב, “נס על הגבעה” בענייני נס חנוכה ומעשה נסים. קושיה משמו הובאה גם בספר בית המלך מאת הרב יוסף אריה ליב בוים, עמ’ 116. 

בשנת 1942 נספה הרב שאלל ביאברוב. הי”ד.

על שואת יהודי יבוריב ראה בספר הזכרון לקהילה, באתר האנציקלופדיה של הגטאות ובאתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 30

אין בעולם יותר משיש בהלכה / הרב אברהם יצחק בלוך הי”ד

הרב אברהם יצחק הי"ד

ד’ אמות של הלכה

ישנם גדולי תורה שמציינים את תכונתם בתור מסגורים בד’ אמות של הלכה. ולנו נדמה לפי זה, כי דבר אין להם עם הוויות העולם ואינם מעורבים בדעת עם הבריות. דווקא ע”י התורה הכרתו מתרחבת ונוגעת אף ברשעים וברחוקים ביותר, משום שגם מעשי הרשעים והרשע נאורים רק באור התורה בבהירות יסודית ומקפת.
מצינו בחז”ל חשש שמא יאמרו הרמאים כי אין החכמים בקיאים במעשה ידיהם. זאת אומרת בקורת תהיה אם לא יבינו החכמים במעשה ידי הרמאים. על כורחך הגיעו לידי הבנה זו על ידי לימוד התורה, המגלה אף את הפינות האפילות בנפש האדם. וגם במה שחכם לא היה יכול לדעת מצינו “איבעית אימא מרביה יליף ליה ואיבעית אימא ‘סוד ד’ ליראיו'”. ואדרבה, תלמיד חכם הצופה על הכל על ידי אספקלריה של התורה, רואה כל דבר כפי מהותו הנכונה. “אין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד” – היינו כי אין בעולם יותר משיש בהלכה, והיא היא ההגדרה האמיתית של הפרט והכלל בבריאה, למקומו, שעתו ונשמתו, כפי רצון הבורא. אם כן המציאות המצטיירת מן ההלכה היא היא המציאות האמיתית שאין בה אלא רצון היוצר. כן השקפתנו על כל עניין ועניין צריכה להיות כפי שזכינו ללמוד מפי הבורא ברוך הוא על ידי תורתו. בה במדה שמחשבתנו תהיה תורנית, נהיה קרובים לגוף האמת.

לפי זה מובן מאליו כי הד’ אמות אינן שטח צר, אלא העולם ומלואו נכלל בהן. אין לך דבר בעולם שהתורה אינה דנה עליו ומקפת אותו.

אין להקב”ה בעולמו כי אם ד’ אמות ההלכה – בורא עולם אינו מוצא בעולמו כי אם ד’ אמות של הלכה בלבד. בה ורק בה נמצאת ההערכה של ענייני העולם כלו. לכן זה שמשקיף על החיים מתוך דברי ההלכה, זוכה לראות נכונה.

אשרי הזוכה לדור בד’ אמות ההלכה. בתחומן לא ישלטו פגעי הזמן שירגיזוהו ממנוחתו. באשר הכל מוצא את ההלכה בתורה, ועל ידה יוסיף לראות את משפטה:  “אחת שאלתי מאת ד’… שבתי בבית ד’ כל ימי חיי… כי יצפנני בסכו” – כל ימיו המצא ימצא צפון בסתר אהלה, על כן ירא בהמיר ארץ. נכון לבו בטוח בד’!

(מתוך “דרכה של תורה” בתוך הספר “שעורי דעת”)


הרב אברהם יצחק נולד בשנת תר”ן (1890) לאביו רבי יוסף לייב בלוך, שהיה רבה של טלז, וראש ישיבת טלז, ולאמו מרת חסיה לבית גורדון. בשנת תרפ”א (1921) החל הרב אברהם יצחק בלוך לכהן כראש ישיבת טלז, ומשנת תר”ץ (1930) נתמנה גם לאב”ד ורבה של טלז. תחת הנהגתו גדלה הישיבה ופרחה ומספר תלמידי המכינה והישיבה היה קרוב לארבע מאות. התלמידים אהבו אותו כאהבת בנים לאביהם.

עוד בימי עלומיו נודע כעילוי, בעל הבנה עמוקה בהלכה וחוקר מעמיק באגדה, ומימיו לא מש מאהלה של תורה. בעמל התורה ובהתמדת לימודה ראה את עולמו בחייו. הוא היה מגדולי תנועת המוסר והוגיה והיה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ובתנועת “יבנה”. לרב ולרעייתו מרת רסיה לבית דניס נולדו שבעה ילדים.

עם כניסת הרוסים לליטא ביולי 1940, נסגרו על ידם  כל הישיבות שם. תלמידי ישיבת טלז התפזרו ברחבי המדינה, אך המשיכו ללמוד בחמישה סניפים שהתנהלו במחתרת במספר ערים שונות. הרב בלוך המשיך לדאוג להם גם בתנאים הקשים ששררו אז.

הצבא הגרמני נכנס לטלז בתאריך 26.6.1941, וכבר למחרת גורשו היהודים מבתיהם, רכושם נשדד, והם נכלאו ברפתות ובאסמים באחוזת רייניאי ועונו שם בעבודת פרך. בי”ט בתמוז (14.7) באו למחנה גרמנים וליטאים והחלו להתעלל ביהודים לעיני קהל של תושבי טלז שצפה במחזה. באותו היום ולמחרתו נרצחו ביער כל הגברים היהודים שהוחזקו באחוזת רייניאי, ובהם גם יהודים מעיירות וכפרים סמוכים. בין הנרצחים בכ’ בתמוז תש”א (15.7.1941), היו גם הרב בלוך וכל חברי הנהלת הישיבה והמכינה, עם כל הרמי”ם וחברי “כולל הרבנים”. הי”ד. 
לאחר שבוע הובלו הנשים והילדים למחנה גירול ושוכנו שם בצפיפות גדולה עם נשים וילדים מיישובים סמוכים. הם גורשו משם ב- 30.8.1941. 500 נערות ונשים צעירות הוצעדו ונכלאו בגטו בטלז, וכ 1500 הנותרות נרצחו בידי ליטאים. ב 24-25.12.1941 גורשו הנשים שנותרו בגטו טלז ונרצחו ליד אחוזת רייניאי. הי”ד. 

אודים מוצלים מיצירתו הספרותית של הרב, דרשותיו וחידושיו, מופיעים במספר ספרים.

מקורות: אודים עמ’ 160, אתר רבנים שנספו בשואה, דברים לזכרו בספר הגאון רבי אליעזר גורדון, דפי עד, אנציקלופדיה של גלויות, בספר יזכור לקהילת טלז. וראה אודותיו גם בספר “אישים שהכרתי” מאת הלל זיידמן.

מספר הצפיות במאמר: 36