קטגוריה: פרשת השבוע

במדרש רבה בשלח: ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, חכם לב יקח מצות (משלי ו') שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עוסק בעצמות יוסף. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור. סרח בת אשר הראה אותו. יש אומרים בנילוס היה קבור וכו' ויש אומרים בתוך הפלטרין היה קבור, כדרך שהמלכים קבורין וכו'. והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהן ארבעים שנה במדבר. אמר לו הקב"ה אתה אמרת לאחיך, אנכי אכלכל אתכם, חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרין ארבעים שנה במדבר, שנאמר ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין אדם אלא יוסף, שנאמר אהל שכן באדם, ויאמר: וימאס באהל יוסף, בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן.

במדרש רבה שמות אשר על שם שהיו מאשרין אותו כל שומעי גאולתן וגדולתן. אמר רבי לוי לא לן אשר באכסניא מעולם וירש גבהו פלטריות, מה שלא ירש יהודה. יוסף, על שם שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים. דכתיב והיה ביום ההוא יוסף ד' שנית ידו.

העולם טובע במבול של דם בכל ארבע פינות התבל תאכל אש מתלקחת ולהט החרב מהפכת ומהרסת גן עדן העולם למדבר שממה, לגיא הריגה. מיליונים חיים פורחים באביב ילדותם נגדעים באופן נורא. רבבות חיי משפחה מנוגעים עד תוך תוכם, נהרי נחלי דם שוטפים בקצף וישקו האדמה. אין קץ לאוצרות והון רכוש עבודת זיעת אפים של שנות עמל ויגיעה ההולכים לאבוד. אין מספר לעיירות גדולות וקטנות הנחרבות ונהרסות עד היסוד ואין ערך להריסה, נטישה ועזיבה בארץ. אין מלים לבטא במו השוד והשבר, לא תוכל העין לראות הצרה והצוקה, ולא האוזן לשמוע קול יללת האומללים אשר יפלו לקרבן על המזבח הקרב האיום והאכזר.

שבט של דם אדום נטוי על שמי העולם ותחת רושם פעולתו ירגז התבל ממקומו ועמודי עולם יתפלצון, החיה שבאדם קמה לתחייה בכל עוז שבבותה ותטרף טרף וכאלו הומת כל רגש אנושיות בלב העולם והאומות אשר עד כה התיימרו בתרבות והתקדמות נפלו משמי רום מצבם לעומק תהום השובבות והבערות, נסוגו אחור בצעדי עקרב. הלאומים היותר מקולטרים, פטרוני החירות ולוחמי החופש, נתנו יד לממלכת האכזריה החשכה הבועטת ברגל גסה כל מושג של חופש וחירות ללחום נגד הצדק והיושר בתכסיס מגואל ונבזה. אור הבריטים והצרפתים וחשך הרוסים משתמשם בערבוביא לכסות פני תבל בערות, עריצות ואכזריות.

ביחוד נגעה המלחמה האיומה את חיי עמנו כי המדרש הזה עלה בידנו מן הגולה, שכל מקום שנאמר ויהי אינה אלא צרה. והגלות הארוך בכל המון מאורעיו, לימד אותנו לדעת כי כל מקום וכל זמן שיעשה בו תהפוכה מדינית, אינה אלא צרה וצוקה לעם היהודי. הננו השעיר העזאזל. ואין זה הפרזה יתירה אם נאמר כי גם המלחמה הנכוחית נגעה בנו, אפשר בלי משים, יותר מכל העמים הלוחמים. וידוע למדי אשר עבר על החלק היותר גדול מעמנו, אשר הקרב ירעש בכל עוזו על ארצות משכנו.

מבטו של עולמנו החודר ודוקר לתוך עמקי כוחות הטבע היותר נטמרים ונעלמים, המגלה מצפוני התולדה היותר נסתרים, רגילה היא בדורנו לעבור בסקירה קלה ושטחית על כל הנעשה בחיים המדיניים. רוח האדם היורד לתוך מחשכי הטבע וצולל לעומק רזי הבריאה, לא תעמול למצוא עלה בנוגע לתהלוכות המדינות. מעת שנסתום החזון, רגילים אנחנו להביט על כל תהפוכה מדינית כעל דבר במרוץ טבעי בסבה טבעית. רואים אנחנו כוחה של אומה בזיונה ותכסיסה הנבחר, שוכחים אנחנו כי הממליך מלכים המשגיא לגויים והמשפיל לאומים, שופט גויים וממלכות ומעבירם תחת שבט משפטו להענישם או לגמול להם שכר. מי יגלה עפר מעיניכם נביאי וחוזי יה, ותטפו מלים לממלכות ארץ ויושבי תבל ותרבו תוכחות ללאומים ליישא משא וחזיון ליושבי כיסאות אוחזי שרביט!

גם אנחנו בני עם עתיק יומין אשר האמונה אומנת לנו ותורה דעת אותנו כי אין מקרה ורצון משולח מושלת בתבל, כי אם יד ה' עושה כל. גם אנחנו טבענו ביוֶן מצולית ההרגל לשפוט על כל דבר ממצב טבעי' ותחת לחדור לתוך עומק רזי סדר ממשלת יד ההשגחה להוציא תוצאות כבדי ערך נצחיים הנוגעים לחיינו בתור עם ישראל, עוברים אנחנו בהעברה שטחית וקלה ומוצאים תוצאות פחותי ערך, ל(נ)גע(י)ם הדומים לאותם של העולם.

לא כן הורה אותנו משה אב החוזים עליו השלום ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר "חכם לב יקח מצות", שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עסוק בעצמות יוסף. העם אשר עמד על מצב נמוך וראו בגאולתם תכלית רגעי, זמני, בצאתם משעבוד הגוף לחירות הגֵו, שאפו לרכוש להם רכוש גופני, כסף וזהב, ומשה היה עוסק לרכוש רכוש קיים, נצחי, הוא היה עוסק לטבוע בעמו עצמיותו ותכניותיו של יוסף היקרים. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור, איך ידע משה מקום משכן עצמיותו ואישותו של יוסף האמיתיים? איך ידע להוציא מכל המון תכנותיו, את התכונות היותר יקרות המסמנים את עיקר עצמיותו אשר בם הצטיין, והראויה להיות לנס עמו ?סרח בת אשר הראה אותו, כמאמר המדרש: אשר שהיה מאושר, שלא לן באכסניא מעולם. והוא סמל "האשר" והצלחה, כי הגאולה האמיתית, היא סרח העודף של אושר והצלחה (ל)נפשות. ובת אשר, זאת מתנת אלקים אל האדם, הראתה לו למשה קבורתו, מקום משכן כבוד יוסף הרוחני!

יש אומרים בנילוס היה קבור ויש אומרים בפלטרין של מלכים, כדרך שהמלכים קבורים, בין המון אבנים טובות ומרגליות המזהירים ומבריקים בנזר תפארת ראש יוסף התנוצצו לתפארה שתי אבני חן מקסימי עין, והם שתי מדות נעלות מפיצות זהר וברק. מרהיב עין רואה, האחת היא המדה היקרה של אושר הנפש, שלא להכניע נפשו מפני פגעי הזמן, להחזיק מעמד אף ברוח היותר חזק המנשב בשטף קצף לשבור ספינתו של האדם על ים חייתו, שלא להתייאש אף ברגע היותר נורא ושלא לאבד את שויון נפשו, ולמצוא את עצמו מאושר ןמוצלח אף בעת בוא עליו צרה וצוקה היותר איומה. לבטוח בד' ולקוות כי רבים טבעו בבוא עליהם סופה וסערה באשר לא החזיקו מעמד להחזיק בתורן ספינתם בעת אשר היתה קרובה ישועתם לבוא, ומי שטבעה ספינתו ונשברה בין גלי ים סוער לא יאמר נואש, ובדף שבור לחזק בכל עוזו (ו)יניע ראשו לכל גל וגל אשר תעבור עליו, עד כי יגיע לנמל כרבי עקיבא ורבי מאיר. וביתר עוז הצטיין יוסף במדה זאת, כי לעג לפגעי זמנו וכל גלי הים אשר רעשו נגדו הניע ראשו והניח המים האדירים לעבור עליו ועל נהר חיותו הארוך היוצא מגן עדן בית אביו עד תהום ושאול בית-סהר מצרים החזיק ספינתו הטורפת בין המון גלים רועשים וזועפים, הפוערים פיהם לבלעו, ולכל גל וגל נענע ראשו, קבל הכל בשתיקה, לא הרהר אחר השגחה, לא עקם שפתותיו להתאונן על רוע סדר ממשלת יד ד' ותמיד היה מאושל ומוצלח, אף ברגע היותר מר, "ויהי בבית אדוניו המצרי',' "ויהי בבית הסהר" וד' עמו. ראה תמיד מעשי ד' לנגד עיניו ובטח בו כי לטובתו ואשרו הכל. וזה "בנילוס היה קבור", המדה היקרה הזאת אשר הצילתו מכל רע, יסודתה "בנילוס", בנהר החיים שלא התירא מנהר הסואן עליו בשאון גליו, לא נמוג לבו ואמיץ לא רפה, כמאמר המדרש: ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף, שכמה צרות הגיעהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני, שחטאתי שאמרתי נסתרה דרכי.

המדה השניה, אבן טוב ומרגליות נאה, היא שלא נקסם מזהר וברק הצלחתו המעוור עיני קצרי ראות, והתהפוכה הפתאומית "מבור חשוך" לכסא מלכות, לא פעלה על נפשו השתנות גדולה, והפסיעה הגסה "מעבד למלך", לא נטלה אף אחד מששים ממאור עיניו, כי אהדרי ליה בקדושת טהר רוחו, לא גבה לבו ולא זחה דעתו עליו ולא שכח העבר. ויקרא את בניו על שם המאורע, כי הפרני אלקים בארץ עניי ונשני כל עמלי, להעביר נגד עיניו תמיד את העבר ועל ידי זה לא נטר שנאה לאחיו והבטיחם לכלכלם ונחמם, כי ראה השגחת ה' לטובה בכל הרעה של העבר. וזה ויש אומרים  שהיה קבור בפלטרין של מלכים. יוסף העקרי, נס עמו, היה קבור בפלטרין של מלכים. גדולתו ומצבו בתור מלך לא פעל על נפשו לרעה. לא רם לבבו מאחיו ולא סר ממצות ד'. זאת התורה היתה כתובה על לוח לבו ויקרא בה כל ימי חייו.

ובמצווה זאת עסק משה עת צאת ישראל ממצרים: (א) לטעת בם התכונות ומדות היקרות האלו, והוא הרכוש הגדול אשר יצא בו, צידה רוחנית על דרכם הארוכה במדבר שממה, ארץ ציה, באין מזון ומחיה, סם חיים לפגעי הזמן הנשקפת להם על דרכם הסבוכה בתלאות והרפתקאות, שלא להרהר אחר מעשי ד', שלא לעקם שפתים לקרוא תגר על רוע המצב, שלא לאבד שוו משקל הנפש, להחזיק מעמד ושלא להניח המשוט מתוך ידו בין גלי ים הזמן הזועפים, לבטוח בד' ולקוות לטוב. (ב) לנטוע שורק נחמד מכרמו של יוסף על תלמי לב עמו, שלא להעוור עינם מתהפוכה פתאומית בצאתם מאפילה השעבוד לאור גדול של החירות, שלא להיקסם מזוהר וברק החיים החרותיים לשכוח העבר, שלא יגבה לבם ורוחם להשמין, להעבות ולשכוח ד'.

ולתכלית זה ציווה ד' לעשות את חג הפסח, לאכול בו פסח מצה ומרור, לחוג את חג בהלל והודאה בצאתם משעבוד לגאולה, מאפלה לאור גדול. וכדי להעביר תמיד נגד עינינו שני אלו מדות יוסף, רמז לנו בעשיית הפסח צלי אש, ראשו על כרעיו ושלא לשבור עצם בו. והוא רמז על אמוץ הרוח, כי נעבור באש ולא נכווה, ונחלוף במים בים סוער ולא נטבע. כי הנני מניעים ראש עד כי יעברו הגלים הזועפים בהרכינו את ראשנו עד הכרעים, "ראשו על כרעיו". והננו יוצאים שלמים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח, "ועצם לא תשברו בו". ומכל המכות ומהלומות הנופלים על גֵו אומתינו, מתערים אנחנו כהדין תרנגולתא דמתנערו מעפרא. וציוונו לאכול גם מצות ומרורים שלא להעוויר עינינו מזוהר וברק החירות ומתהפוכה פתאומית, לשכוח העבר, העוני ושפל המצב הקדום.

וד' הולך לפניהם בעמוד ענן יומם, בעת זריחת שמש הצלחתם הוא מענין ומחשיך שמי עולמם, ובעמוד אש לילה, בליל החשכה מצבם, הוא מאיר להם בהצלחה ואושר ללכת בדרך חייתם יומם ולילה. על כן לא ימיש האדם מנגד עיניו עמוד הענן יומם ועמוד אש לילה, בעת חשכת מצבו לא יאמר נואש לישועתו ובעת אשרו והצלחתו אל יתיאש מן הפורענות.

וזה שאמר ד' ליוסף כי עצמותיו יהיו מחזרין עמהן במדבר והאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, "זה יוסף" ולא לקחו "מעצמותיו" עמהם, ולא הלכו בדרכיו להחזיק מעמד לנענע ראש לגלי הצרות והתמרמרו על רוע מצבם בהלינם על ד' בקברות התאוה ובמי מריבה, לא עשו הפסח ולא קיימו המכוון מעשיית הפסח, הרומז על האמור. וצוהו לעשות פסח שני, להתרגל שנית באלו המדות ולהשריש בלבם שנית מדות יוסף.

גם אנחנו היום עלינו להוציא תוצאות כבדי ערך מהמלחמה הרועשת סביבותינו. אל לנו להתיאש ואף כי ספינותינו טורפת בים סוער וזועף בין גלי דם ואש, אל לנו להניח המשוט מידנו. עלינו לעסוק בעצמיות של יוסף. ואף כי אין קץ לגודל הצרה אשר באה עלינו, אשר אין ערך לה ואין דמיון בכל הגלות מעת שנחרבה ארצינו, ומסעי הצלב כאין ואפס נחשב לה לנגד ההרוס והחרבה, המוצאת אותנו, אל לנו לעשוק בכסף וזהב, לבכות על הון ורכוש שנאבד לאלפים ורבבות. עלינו להזדיין באמיצת הרוח בתקווה ובטחון בעבר ועתיד שלנו, כי כל כלי יוצר עלינו לא יוצלח, לזכור כי עם עולם הננו, העם אשר למרות כל הרדיפות והגלות בכל דור ודור קיימים הננו עד הגלות האחרון הזה, כי היהודי הנצחי הננו אשר תקהה כל ברזל נגדנו. באנו באש ובמים והננו יוצאים שלימים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח. והמלחמה האחרונה הזאת היא טבעת האחרונה בשרש(ר)ת גליותינו, אשר נענדה על צווארנו בגאוה ובגודל לבב:

הנני העם האחד הקיים ועומד מיום היותו לגוי עד עתה, כצור וסלע חזק בתוך ים סוער וזועף! התקופות היותר נוראות והזמנים היותר מרים, לא גברה עלילו יחבֵל עול הזמן מפני שומן קיומנו! ועצמות יוסף פעלו עלנו להתקיים ולקוות לעתיד, כי עתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים, ונחיה לעולם עד בוא גאולתינו ופדות נפשינו, עד בוא נבואת החוזה, וכתתו העמים חרבותם לאתים והדעת כמים לים מכסים והגאולה תהיה שלימה. אמן!

(הרב אליעזר לייטער הי"ד אב"ד טרמבוולא, מתוך הספר רבותינו שבגולה)

—

הספר רבותינו שבגולה חלק ראשון, יצא לאור בימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ה (1915) בפרסבורג (ברטיסלבה) ע"י הרב נתן נטע בן יחיאל מיכל לייטער ז"ל. "והוא קובץ מאמרים דרושיים וספרותיים פרי עט גדולי רבני גליציא ובוקווינא המתגוררים בגלותם לסבת המלחמה בעיר המלוכה וויען, המבוארים את יחס המלחמה אל היהדות". הספר זכה להסכמות הרב אברהם מנחם הלוי שטיינברג אב"ד בראדי, הרב מאיר אראק אב"ד בוטשאטש, הרב פינחס הלוי איש הורוויץ אב"ד בראדשין והרב ישעיהו פירסט רב עדת ישראל שיפפ שוהל בווינה. הספר מונה את שמות הרבנים שנמלטו מהכיבוש הרוסי וגלו כפליטים לווינה בעקבות המלחמה. קובץ מאמרי הרבנים הגולים בספר זה, עוסק בדרכה של היהדות לנוכח נוראות המלחמה והתפוררות הקהילות, ומעודד את העם להחזיק מעמד חרף סערות הזמן ונוראותיו.

רבים מהכותבים המופיעים בספר זה – נספו בשואה, כפי שמופיע בספרו של הרב משה לייטר ניב והגות (1956). בפרק דמעה יתומה, כותב המחבר אודות אחיו, הרב נתן נטע לייטר זצ"ל, עורך הספר "רבותינו שבגולה". וכך הוא כותב:

בשנת תרע"ה הוציא לאור בוינא קובץ חידושי תורה בשם "רבותינו שבגולה" והגאונים רמ"מ שטיינברג ורבי מאיר אריק אבד"ק בוטשטאש־טרנוב הסכימו עליו ושבחוהו ואת מעשיו. הגאון רמ"ם שטיינברג ז"ל כתב: "בא לפני הבחור הרב החריף ובקי מופלא ומופלג נתן נטע לייטער בהרב הגאבד"ק דוניוב , . . והוא קונטרס נחמד". וגם הגאון רבי מאיר אראק ז"ל כתב והעיד על "החריף ובקי ענף עץ אבות כמר נתן נטע לייטער נ"י מאושר חילו כי נטה שכמו לסבול עול תורה".

והשתתפו בקובץ־תורתו מלבד הגאונים הנ"ל גם הרבנים הגאונים מהר"ן וויידנפלד אבד"ק דאמבראווא זק"ל ויבדל לחיים רבי משולם ראטה אבד"ק הורוסטקוב וטשרנוביץ וכעת מגאוני ירושלים שליט"א, רבי יוסף חנניא ליפא מייזלש אבד"ק מונסטרזיסקא, רבי נתן נטע לייטר ראבד"ק לבוב זק"ל שארנו, בן ציון כ"ץ אבד"ק בארשטשוב־טשרנוביץ, רבי אליעזר לייטער אבד"ק טרמבובלא זק"ל, רבי ב. שטיינברג אבד"ק טלומאטש, רבי אליעזר מישעל אבד"ק טורקא, רבי שמעיה שטיינברג אבד"ק פרעמישלאן, רבי מאיר מאירזון ראבד"ק וינא, רבי משה קראמר רב בוינא, רבי מאשל שמלקיש מקראקא בן אחיו של הגאון ר' יצחק שמלקיש אבד"ק לבוב, רבי חיים נחום הלברשטם אבד"ק מאשציסקה, רבי ישכר דוב באב"ד אבד"ק בוסקא, רבי מאיר קלוגר אבד"ק קראקאוויץ, רבי גרשון האגר אבד"ק טויסט, רבי מיכאל הלוי איש הורוויץ, קראקא, רבי משה הלוי איש הורוויץ בנו של הגאון ר' אריה ליב ז"ל איש הורוויץ אבד"ק קראקא, רבי משה נחום לייטער אבד"ק זבלוב והגאון זאב לייטר אבד"ק פיטסבורג שליט"א, ורבי שלמה הערץ סטרי"א. ובראש הקובץ נדפס המאמר "בין תקוה ויאוש" פרי עטו של הכותב הטורים האלה.

בכוונה מיוחדת קראתי את הרבנים המשתתפים בשמותיהם, כי מלבד שלשה, יחיו לאורך ימים טובים, הרי כולם שבקו חיים לכל חי. מי במטתו ומי שנרצח ונשרף בידי הנאצים הארורים ולא נשאר מהם כל זכר, מלבד אלה מהגאונים שזכו שיתפרסמו ספריהם והיו למקור לא אכזב לכל רב וצורב.

אמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ד' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה, על כי ד' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך (סוף מסכת גיטין).

המאמר הזה מתבאר על ידי הרמז שמרמזת מצות מחצית השקל שמחויב כל איש מישראל ליתן בכל שנה בין דל בין עשיר, שמקורה ממה שציווה הקב"ה למשה, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וגו', שאף על פי שמשטחיות הכתוב נראה שרק בשעה שעוברים על הפקודים מחויבים ליתן מחצית השקל, אבל אם נחדור להבין מעט הצפון בטעם המצוה הזאת הכתוב בצדה נראה, שהיא מצוה הנוהגת תמיד ובכל דור ודור.

הכתוב מבאר לנו: שאימתי יוכל עם בני ישראל להיות בטוח להיות עם חי וקיים לעד בצביונו המיוחד בכל חליפות התקופות והזמנים, ולעמוד כצור איתן נגד כל המקרים והפגעים שיעברו עליו, ולא להינגף בצורי מכשול שיפגוש על דרכו. אם כל העם כולו יהיה חדור ברעיון זה, שרק זה שמביא שכלו, כישרונותיו, ועמלו, קרבן על מזבח האומה וקדשיה, וגם נכון הוא תמיד להקריב חלבו ודמו לצורך קיומם, יכול לבא במפקד העם הזה ולהקרא בשם ישראל. ולכן אם מביאים במפקד את אישי האומה, מחויבים כל הפקודים להביא איזה קרבן לצורך האומה וקדשיה, להורות בזה שהרעיון הזה תקוע עמוק בלבם, ונכונים הם למסור גם נפשם ומאדם בעד עמם וקדשיו אם השעה תהיה צריכה לכך. ולרשם בנפשם הרעיון הזה, נותן כל אחד מחצית השקל כופר נפשו, היינו חלק קטן מזה שבא לו בעמל נפשו, לצרכי האומה, והשווה בזה הדל והעשיר – מלבד הטעמים האחרים – לרמז בזה כי המחצית השקל הנתון הוא רק כפר נפש, משמש הוא רק לאות ולסימן כי מעמיד הוא הנותן נפשו לשרות האומה, והנפשות הלא שוות הנה אצל הדל ואצל העשיר.

והדבר מובן מעצמו שטיפוח וטפול תמידי דרוש, לעשות את הרעיון הזה קנין נפשי אצל אישי האומה, ולכן על כרחך שהמצווה נוהגת היא תמיד ולא רק בשעת מפקד העם. והשפעת המצווה הזאת נכרת היא במדה מרובה מאד אצל עמנו. עדה היא ההיסטוריה הארוכה של רבי רבבות מבני עמנו שמסרו נפשם על קדושת ד'.

וזהו סוד שיח חז"ל במגילה י"ג, דאמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים, שרק השפעת המצווה הזאת הנוהגת תמיד בכל שנה, טפחה הרעיון של מסירת נפש של כל אחד מישראל בעד כלל האומה. ורק תחת השפעתה מסרה אסתר נפשה להצלת האומה ולא הועילו שקלי המן ששקל לאחשורש לאבדם.

ולכן הוקצעו השקלים שבכל שנה רק לצורך קרבנות הצבור, לפי שגם המזבח והקרבת הקרבנות אחת מהתעודות שלהם היא לעורר על הרעיון הזה כי כל איש מישראל מחויב להרים תרומה מהונו, מאונו, מבינתו ומכל מה שחננו ד', קרבן בעד אלקיו תורתו עמו וארצו, ואין שום אדם מבני ישראל פטור מלהקריב איזה קרבן לד' תמיד על ידי פעולה טובה להרבות כבוד ד' ותורתו, שהרי אף מהעני שבישראל לא מנע הקב"ה היכולת מהקריב קרבן לד', והחשיב עשירית האיפה קמח סולת מנחת העני כמו שור פר שמקריב העשיר. להורות נתן בזה, כי לא נמנע הוא אף מאיש הדיוט משולל כישרונות מיוחדים וגם עני, להביא קרבן על מזבח דתו ועמו.

ואיזה קרבן יכול איש כזה להביא? הקרבן היחידי שאיש כזה יכול להביא, הוא, לחנך בנים נאמנים לד' ולתורתו, נוחים לבריות והולכים בדרך טובה. מנחת עני זאת חשובה היא הרבה מאד. אבל התנאי הראשי לחנוך טוב, הוא שהאב והאם יחיו בשלום ואהבה ויכבדו זה את זה. ובמקום שבין האב והאם, שוררות שנאה מחלוקת וקטטות אי אפשר שיתחנכו בנים טובים. נמצא מי שבוגד באשת נעוריו, שמטבע האדם לאהוב אותה ולכבדה, שעליה אמרו חז"ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה, אם גם עם אשתו זאת אינו יכול לחיות בשלום, והמריבות והקטטות ביניהם מגיעות כל כך עד לידי גירושין בלי סבה חשובה שמרשית לגרש, מאיש כזה אין שום תקוה למזבח האומה שיהנה ממנו אף במשהו. איש שאיננו מוותר מקפריזיותיו נגד אשת נעוריו, איננו מסוגל להביא אף הקרבן היותר קטן לטובת אחרים. ואף מנחת העני שמביאים רוב בני אדם על ידי חייהם השקטים והישרים משולל הוא מזבח האומה מאיש כזה, כי גם הבנים המגודלים בבית כזה המלא מריבות וקטטות בין אביהם לאמם, משחתם בהם מום בם, ואם משפיעים על סביבתם היא רק לרעה להרעיל ולהשחית גם אחרים, וכי לא יפה אמר רבי אלעזר שהמגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות.

(כוכבי אור, סימן כ)

—

הרב מאיר אבוביץ זצ"ל נולד בשנת תרל"ה (או תרל"ו) בשניאדובה לאביו הרב ישעיה זצ"ל. מכל שמונת ילדי המשפחה, נותר רק מאיר, כבן יחיד. הוא למד בכמה ישיבות ובעיקר וולוזין וראדון, והיה מפורסם כמתמיד עצום. לאחר שידוכיו המשיך ללמוד עוד תשע שנים, כשאשתו מאפשרת לו להיות פנוי לעסוק בתורה בהיותה מנהלת חנות בעירם קינישין שליד ביליסטוק. הרב הוסמך להוראה בידי משה דנישובסקי אב"ד סלבודקה, הירש רבינוביץ אב"ד קובנה, ומלכיאל טננבוים, אב"ד לומז'ה.

הרב היה בתחילה רבה של העיירה דליטץ' שברוסיה הלבנה, ואחר כך רבה של לובטש עד לחורבנה של העיר במלחמת העולם הראשונה. עבר עם פליטי עירו לנובהרדוק ונשא על כתפיו את עומס הקהילה, בהעדר רב מקומי שם. העיר עברה מספר פעמים ידיים בין שלטון האדומים והפולנים, וכל חילוף שלטון הביא לנגישות וגזירות על התושבים. הרב היה עסוק וטרוד בהשתדלות אצל שליטי העיר והצבא לבטל גזירות ציבוריות ולהציל יחידים מעלילות ומאסרי שווא וסכנות מוות, ופעמים רבות סיכן את חייו לשם כך. הרב אף נאסר ונכלא עם אנשי בליעל שיכורים, בעקבות השתדלותו לשחרר לראש השנה וליום כיפור את היהודים שנתפסו לעבודות כפייה בידי האדומים. לאחר התייצבות השלטון מונה הרב להיות אחראי על חלוקת עזרה לכל נזקקי מחוז נובהרודוק, תוך שהוא נזהר לרשום חשבון מפורט על כל פרוטה שעברה תחת ידו וכשהוא מסרב לקבל עזרה לשיקום דירתו, כפי שהוצא לשאר התושבים, על מנת שלא יחשדו בו שנהנה מכספי ציבור.

למרות טרדותיו הרבות, המשיך לשקוד על תורתו, בעיקר בשעות הלילה המאוחרות.

בתרע"ט, 1919, השתתף באסיפת היסוד של המזרחי בליטא הפולנית, שהתקיימה בווילנה, ובוועידות שונות של התנועה שהתקיימו בפולין בין שתי מלחמות העולם. היה מן הרבנים שאחרי הוועידות הגליליות של המזרחי שהתקיימו בלובלין ובביאליסטוק בתר"פ ותרפ"א (1920, 1921) חתמו על קול קורא להצטרפות אל המזרחי. היה מקובל גם על אנשי אגודת ישראל. בנובהרדוק פעל למען החינוך הדתי הלאומי וייסד ישיבה קטנה בשביל ילדי העיר והסביבה, שבו הוא ראה משקל נגד לבתי הספר היהודיים החילוניים שנוסדו בעיר אחרי מלחמת העולם הראשונה. הרב השתתף באסיפות רבנים ואסיפות ועד הישיבות להחזקת ישיבתו.

כבר בשנים הראשונות לרבנותו עסק בהדפסת ספריו: ספר פני מאיר – ביאורים לתלמוד ירושלמי מסכתות שבת ועירובין , זכרון ישעיה – דרשות לביאור מקראות ומאמרי חז"ל (תרע"ב) וכוכבי אור – דרשות וביאורים באגדות חז"ל והדרנים על הש"ס (תרפ"ח). שאר פירושו על הירושלמי היה מוכן בכתב יד, ואבד בשואה. בסוף קובץ שיעורים חלק ב מובאים מכתביו.

ביתו היה בית ועד לחכמים, רבנים ובני תורה היו באים אליו לשוחח בדברי תורה, ובני ישיבות רבים באו לקבל ממנו הסמכה להוראה. הוא התעמק רבות בשאלות איסור והיתר או דין, וגם נכרים היו מביאים לפניו את סכסוכי המשא ומתן שלהם. הרב והרבנית הרבו בהכנסת אורחים, בגמילות חסדים ובעשיית צדקה.

הרב נפטר בז' בטבת תש"א, ונקבר בנובהרדוק.

בכ"ח בסיוון תש"א, יום לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, נסוג הצבא האדום מהעיר ביום ח' בתמוז תש"א (3.7.1941) נכנס הצבא הגרמני לעיר והחל מיד בהגבלות על היהודים וברצח הדרגתי.

בנו הרב ישעיה יעקב ורעייתו מאריאשע נרצחו יחד עם ילדיהם רבקה, בלומה, העניע ובינימין. הי"ד.

בתו, הרבנית שאשקע אשת הרב יצחק וייס זצ"ל, נספתה עם בתם היחידה יענטע, הי"ד.

בתו, הרבנית מנוחה אשת הרב אליעזר גולוביצנר נספתה עם בתם אסתר'קע ביום י"ט בכסלו תש"א בריגא. הרב אליעזר גווע ברעה במחנה ריכוז בגרמניה. הי"ד.

מכל בני משפחתו שרדה רק ביתו פיגא רחל אשת הרב אלעזר שמחה בנו של רבי אלחנן ווסרמן הי"ד.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת בת הרב לספר פני מאיר בהוצאת בעלה)

מקור לעיון נוסף:  ספר לובץ' ודלטיץ'.

ב"ה יורבורג (ליטה)

דודאי ראובן. בבבא בתרא דף כ"א, ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי וכו' כי ששת חדשים ישב שם יואב עד הכרית כל זָכָָר באדום, אמר ליה והא אנן זֵכֶר קרינן, חד אמר קטליה וחד אמר לא קטליה. במאי פליגי. גם קשיא וכי לא ידע יואב ורבו שנצטוו שאול (שמואל א,טו) והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק, ונענש על עברו, ועוד מצינו בברכות ג׳ מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים ואחר כך שר צבא למלך יואב, ואם כן לא עשה מעצמו.

על כן נראה לי שתלוי במחלוקת (יבמות ע"ז) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, רבי שמעון אומר, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם. ואם כן יש לפרש גם כן "זָכָָר" ולא "זֵכֶר" מטעם (קידושין ד':) דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, היינו להכרית הלוחמים הזכרים, וגם הנקמה בזכרים יען שחתך המילות וזרק כלפי מעלה, לפי טעם דרש זה לא קטליה, וציווי שמואל אל שאול רק לשעה נצטוו.

ולמאן דאמר דקטליה, לא דריש טעמיה דקרא ולא נתגלו טעמי תורה כמובא במסכת סנהדרין דף כ"א וגזרת הכתוב הוא להכרית גם הנקבות ואפשר גם כן שנולד משורש פורה ראש ולענה, בסנהדרין צ"ט אחות לוטן תמנע, תמנע הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. וברי״ף לא רצה לקבלה דהוה ממזרת ואם כן הצורך לעקור כל "זֵכֶר". והמורה נבוכים ח"ג פרק נ' שהשם יתברך צווה למחות זכר עמלק לבד, ועמלק אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן, אך שאר בני עשו לא צווה להרגן, נמצא שרבו של יואב ודוד פליגי בסברות הנ"ל, ואלו ואלו דברי אלקים "חיים" כחגיגה  ג' ועירובין נ"ג וניתנו מרועה אחד. חיים ראובן רובינשטיין רב פה.

בית ועד לחכמים, תרפ"ד, סימן תרנ"ט

—

הרב חיים ראובן רובינשטיין, נולד בשנת 1888. בתל תלפיות תרע"א (ובספרו תפלת חיים) מובא מכתב ממנו שנכתב מפרנקפורט א"מ. הוא שימש כדיין קהילת יורבורג בשנותיה האחרונות, וסייע לרב בהכוונת הקהילה. הוא היה דורש בדברי תורה

בבית הכנסת. בביתו היתה ספריה תורנית גדולה. ימים ולילות הקדיש הרב רובינשטיין למחקרים בתחום היהדות והוציא בנושא זה את הספרים "תפלת חיים" ו"דברי ראובן" על חשבונו הפרטי. ספריו תורגמו לגרמנית למען יהודי גרמניה. את רוב הספרים היה מחלק במתנה על מנת להפיץ דעת תורה ברבים. לאחר פטירת רבה של יורבורג, הרב אברהם דיאמנט זצ"ל בשנת 1940, כיהן במקומו הרב רובינשטיין כרב הקהילה שנה אחת בלבד. הרב דיבר בחביבות ונחת עם כל אדם וסייע לרבים מבני עירו לעלות לארץ בנישואים פיקטיביים, וסיפק להם את התעודות הדרושות.

השואה בליטא התחילה מיד עם פלישת קלגסי הנאצים לליטא. מעטים הצליחו להימלט. קהילות קטנות נחרבו עד היסוד על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים, כבר בימים הראשונים לפלישתם, רכושם נשדד ובתיהם נהרסו. למעשה, רק שלוש קהילות התקיימו זמן ממושך יותר, והן, וילנה, קובנה ושבלי, בהן הוקמו גיטאות ליהודים ברבעים קטנים. בפונוביז' וקיידני היו מחנות עבודה בלבד. יהודי הגיטו נצטוו לענוד טלאי צהוב. הזקנים, הילדים והחלשים הוצאו להורג, בקובנה בפורט ה-7 וה-9, ובווילנה בפונאר.

כשפרצו הנאצים ליורבורג, היה גורלו של הרב מר כגורל כל בני עדתו. תקופה הראשונה לאחר הכיבוש, שלטו הליטאים ביורבורג. המשטרה הליטאית היא זו שפגעה ביהודים, חייבה אותם לעבוד עבודות בזויות, חייבו את היהודים להרוס את בית הכנסת המפואר מעץ שעמד בעיר מאות שנים.

הרוצחים אנשי המשטרה החשאית התעללו ברב ואילצו אותו בשבת 28.6.1941 להביא את ספרייתו העשירה ואת כתבי היד שלו בעגלת יד לערמה הגדולה של כל ספרי התורה וספרי הקודש, שהועלו באש בחצר בית הכנסת, כשקהל היהודים, גברים ונשים, הוכרחו להתבזות, לשיר ולרקוד בעוד ההמון עומד מסביב , חוגג ושמח. אנשי אינטליגנציה ורופאים יהודים הוצאו להורג, לאחר שהושפלו ועונו בידי ליטאים מקומיים.
ב-3 ביולי 1941, ח' בתמוז תש"א, עצרו אנשי משטרה גרמניים בעזרת הליטאים, 322 יהודים, הובילו אותם לבית העלמין היהודי ושם ירו בהם לתוך בורות שנחפרו מראש. הרב הושפל על ידי בני העוולה ועונה למוות, כשנרצח בחודש אב תש"א, יחד עם בני קהילתו בבית העלמין.
בחודשים יולי – אוגוסט נמשכו האקציות במיוחד נגד קשישים וחולים. ב- 4 בספטמבר 1941 נעצרו 520 נשים וילדים. הם נאסרו בבניין בית הספר היהודי במשך 3 ימים ואח"כ הועברו לחורשת סמלינינק הסמוכה לעיר, שם נורו למוות באש מקלעים ורובים. כמה צעירות הצליחו לברוח משם. כעבור שבוע הוצאו להורג כל היהודים שנותרו בעיר.

מקורות:

יידישע שטעט, ספר זכרון לקהילת יורבורג ליטא, מירושלים לליטא – קהילת יורבורג, רבנים שנספו בשואה.

בתמונה: הרב אברהם ב"ר אשר דיאמנט זצ"ל, רבה של יורבורג.

מכתב אל העורך מאת הרב אב"ד בעיר זגירז.

ב"ה ב' עשי"ת תרפ"ד זגיערש. כבוד אהובי יושב בקירות לבבי צנוע ומעלי ר' זעליג גליקסמאן נ"י.

את התשורה הנחמדה "תפארת אדם" באה לידי ושמחתי עליה. תשואות חן לך על המתנה שכבדתני וביותר על עבודת הקודש להציל משני הזמן זכר הגדולים והקדושים נוחי עדן.

ואמנם השם "תפארת אדם" נאה ומקובל ומדתו תפארת. ידוע לך הפתגם: "הסגנון הוא האדם". נצוצי מדת התפארת נוצצים ומבריקים מאנשי המעלה, אשר השכלת לתאר במבטאים חיים מדרכי חייהם, ביותר הצלחת לתת לפני הקורא מושג הפשטות האלקותי, אשר בה הצטיין מר אבא זצ"ל. גדלות אמתית הוא פשטות. פשטות, כלומר הדבר כמו שהוא, הוא "עצם" וסגולתו אלקותי, ו"המציאות מקרה קרה לעצם" (מורה נבוכים). המציאות מורכב מהמקום והזמן ומשתנה מסבות המתהפכות בתחבולות המקרים, אבל לא כן העצם.

וזה סוד בגדי לבן אשר בם שמש הכהן ביום הכפורים, אין בם גוון, ואולם כל הגוונים כלולים בם (עיין בהקדמת ספר חתם סופר על כתובות מה שכתוב על למוד הפשוט).

חכם אחד מחכמי אומות העולם תאמס קארלייל כותב, כי הטבע התלבש בלבוש פתגמים ומלים המכהים זיו טהרו ויופיו, וזאת שורש כל רע ומר בעולם, אך מה נאה ונשגב הוא הפשטות. "כלה נאה כמות שהיא" בלי כחל וסרק. ורבינו הגדול מהר"ל מפראג על מסכת אבות באר בזה המאמר על מי שנצרך לבני אדם פניו משתנים לכרום, כרום זלות לבני אדם, כיוון שנוצץ עליו השמש מקבל כל הגוונים. עיין שם.

אני הבנתי לך שאתה ירדת לסוף מדותיהם של הגדולים מטרת חוברתך. יש אנשים, הלובשים אדרת המלים למען התהדר, אבל האנשים מן "התפארת" הם גאוני הפשטות, ודוק.

ידידי, אספר לך דבר: ר' נח פיאסעצנער ז"ל ספר לי, כי בעת שלקח התרת הוראה מאבי ז"ל אמר לו בזה הלשון, "אמסור לך מה שמסר לי רבינו הגדול, הרבי מפרשיסחא וזה לשונו: "שלום הירש, נותן אני לך רבנות, אין אז די וועסט אַ‏‏‏‏‏וועק וואַרפען אַ דרייער בבזיון, וועט דיר קוּמען צי צי שווימען אַ ריבּעל". ובדידי הוי עובדה… (אין לה מקום פה).

ידידך עוז שלמה יהודה ליב הכהן אב"דק זגיערש.

עתה אומר שלום וברכה כתיבה וחתימה טובה לאחיך היקרים ר' מנדיל ור' בנדיט נ"י. מכבדם, הנ"ל.

(מכתבו של הרב שלמה יהודה ליב כהן הי"ד לעורך תפארת אדם, הרב פנחס זליג גליקסמן הי"ד)

—

על הרב שלמה יהודה ליב כהן הי"ד ותורה מספרו נוה שלום ניתן לקרוא במאמר הקודם.

גרגירים נוספים מתורותיו נותרו מפוזרים בספרים, ובהם: גן רווה עה"ת (ועוד שם), וישלח את העורב מתוך זכרון בספר, הסכמה והערות לספר פרדס יוסף ח"א ו"דרוש לסיום מסכת ברכות" מתוך קובץ דרושים.

על הרב פנחס זליג גליקסמן הי"ד ותורתו – נכתוב בע"ה בהמשך השבוע.

אשרינו שזכינו לסייע לעבודת הקודש להציל משיני הזמן זכר הגדולים והקדושים נוחי עדן.‎‎ּ

ומה נמלצו לחכי דברי התפלה הקצרה שאנו מתפללים בכל יום: "ופקדינו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם וזכר לנו אהבת הקדמונים, אברהם יצחק וישראל עבדיך". שלכאורה, אחרי שהוא מזכיר אחר כך את אהבת הקדמונים אברהם יצחק ויעקב, הרי יש לנו להבין איזו היא פקודת הישועה שאנו מבקשים עליה, כמראים באצבע, בייחוד, משמי שמי קדם? שמי קדם אינו כתיב כאן, כי אם משמי שמי קדם, כקדם על קדם גבוה. והרי יש לנו לבאר איזה הם השמים ושמי השמים היותר קדמונים והיותר עליונים? אולם לפי הרצאות דברינו, הכל אתי שפיר, שהנה אהבת הקדמונים אברהם יצחק וישראל עבדיו, אינם אלא בחינת שמי קדם הראשונים, ושזכיותיהם מתיחסות תמיד אך אל ישראל בלבד. אבל ישנם עוד שמים יותר עליונים, הקודמים עוד בזמן גם להאבות, הלא הם זכיותיו של יציר כפיו הראשון של הקב"ה, שאף על פי שהוא כולל כבר אמנם את כל האנושית, הנה בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם להנחיל לכל אחד את כחותיו המיוחדות, ממקור קדמונו של עולם בעשר החופות שעשה הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן אחרי היצירה, הנה הציב כל כחות וגבולות העמים למספר בני ישראל, אשר מהם תזל הברכה לכל שדרות האנושיות כלן, שגם הם מצאו את כחם ובטויים באבני ארבעת הטורים המיוחדים בחשן האפוד של כהן גדול כאוצר נאמן מכבוד החופות שנעשה בשמי שמי קדם ליציר כפיו הראשון. ועל כן אנו מבקשים רבש"ע! פקדינו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, שינערו לתחיה חדשה כחות החופות היקרות הקדמוניות האלה, כחות האבנים של אבני החשן הנפלאות!

הלא הם דברי הנביא (ישעי' נד) "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים", שהספירים הטפוסיים הקדמונים, חופות גן העדן, ישובו אליך שנית, וכל הכחות התכונתיים של ישראל שנרדמו ונצטמקו בחורבן הארץ, במצטמק ויפה להם, ישובו לתחיה חדשה, להפליא את תשועת ה' לעולמים ולהגדיל את קרן ישראל נגד כל הגוים. וכל האבנים השונות של המפלגות היסודיות שבאומה, יתלכדו לאחדים בחיי הלאום בתקומת ישראל החדשה. הספיר, שהוא אבנו של ישכר המורה על הכשרון המיוחד שיש לישכר בשדה העבודה המדעית הכללית הבנויה בייחוד על יסודות הטכניקה המוצקה בכל ענפי המחקר והחכמה, יחבב את הברקת זו, אבן לוי, שתעודתה היא העבודה הרוחנית של התורה ודעת אלהים בארץ. והברקת גם הוא ישיב כבוד להספיר. המשכילים לא יעבטו עוד את אורחותם נגד התורה, והתורה תדע להשיב חן גם לההשכלה הנאמנה.

"הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך", שכל ההבדלות השונות של האבנים לתכונותיהן, לא תהיינה עוד ליסוד חכוכים וכלי זין לדקור איש את רעהו בריבי לשונות ורוכסי המפלגות בישראל. והוא כמו שהעירה תורה ואמרה "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים", כי אל החשן הכולל את יסודי ההבדלות לאבניהן, תתן את האורים שמאירים דבריהם לפייס את העם, ואת התומים שמחממים דבריהם, להפיץ רוח תם וחן וצניעות בין כל אישי האומה, ולהרביץ את כל האבנים השונות בפוך האור והתמימות. הגדולים לא יגביהו עוד שרדה על הקטנים, והקטנים לא יבעטו בגדולים.

והנה בנוגע לשאלת אחדות העמים, יש לראות לכאורה, מעין סתירה פסיכולוגית, בייחוד בעם ישראל. והוא, מצד אחד אנו רואים, כי אין לך עם השואף כל היום לאחדות העמים כעם ישראל זה, שבכל תפלותיו הוא שופך את נפשו למרום, כי הכל יתאחד לשם ה', וכמו שאנו מתפללים "ובכן תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך וכו' ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". שואף הוא, לכאורה, כי יעברו מעל הארץ כל התחומים הגזעיים, וכל הגבולים הלאומיים, שבדו להם בני אדם מלבם לרעתם ולהוותם, יוכחדו מעל פני כל הארץ וכלם יתאחדו זה עם זה כמשפחה אחת גדולה בני אב אחד. ומאידך גיסא, אנו רואים אותו עצמו עומד על דעתו ועל מהותו הרוחנית חזק מצור ואיתן מסלע. ואינו מוותר אפילו כמלוא נימא מתורתו ולאומיותו המיוחדת. ואם כן הרי יש לשאול, "מה דעלך סני לחברך לא תעביד"? ואם אתה בעצמך אינך נכון כלל לעשות מעשה כזה, להתבולל בקרב העמים הגדולים והמרובים ממך, אם כן האיך אפשר להגיש דרישות כאלה לעמים אחרים? ומי זה איפא מן העמים אשר יתרצה אמנם לוותר על גידולו הטבעי משרשו, ולעקור את התפתחותו הגזעית המיוחדה, מפני איזה עם אחר שהוא? ואם תובא אפילו מאה פעמים בשם צדקת ה"אללאומיות" החדשה המנסרת כעת בעולם, השומע יהיה לך?

אולם כאשר חזה נביא האומות בלעם את "הדגלים" במדבר נחה עליו רוח ה'. ידע אמנם הנביא הזה, עד כמה קשה הוא להביא את שאלת אחדות העמים לידי פתרון רצוי, ידע כי עוד הרבה תקופות תעבורנה עד אשר בטרם יקום חזון ה' למלאת את הארץ כמים לים מכסים, הנה יריקו עוד העמים חרב זה לקראת זה והארץ תמלא דמים כמים לים מכסים. וכנביא וכחוקר עמד גם הוא על שאלת האפשרות של שלום העמים כלם, שהאנושית החולה מנוגעת עליה כל היום. אולם כאשר ראה את ישראל שוכן לשבטיו במדבר, אז קרא בעליצות נפש "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל"!, כי אכן כל הבדלת הכחות לדגליהם שראה במדבר, איש על מחנהו ואיש על דגלו, מציינים לא רק את אופן אחדות השבטים לחטיבה אחת, כי אם גם את אופן אחדות העמים לאחרית הימים. והוא כי אכן עמים שונים, גזעים נבדלים, דגלים מיוחדים, זהו חזיון טבעי המוכרח לשרוד בעולם, אבל כל התאמצותנו צריכה להיות להביא רק אפשרות עולמית למצוא את עדשת הזכוכית אשר תוכל לשמש "מרכז עליון", מרכז כל המרכזים, אשר ישמש לגם עמים לקרוא את כלם לשם האחדות התרבותית הדרושה. והיסוד היותר ראשון והיותר נאמן לזה, מצא הפעם בלעם, הוא דווקא הפרדתם הרוחנית היסודית של צבא הגוים כלם, ההתפתחות לכמה תכונות וההתפוצצות לכמה ניצצות.

"מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל", מי יכול לערוך את כחותיו המבדילות של יעקב ש"כעפר" הוא מציין את הריבוי המרובב של כחות וסגולות שונות. ומי יכול לערוך את כחותיו המורבעים והמופראים זה מזה בהמון תכונות מאליפות זו מזו, ועם כל זה איזו אחדות שוררת ביניהם? ודוקא התבדלותו של שבט לוי, להבדילו בקדש הקדשים לכהונה ולויה, עמד לו להיות למרכז רוחני כללי לכל העם!

"יזל מים מדליו, וזרעו במים רבים"! מדליו אלה של הפרדת בני אדם לתכונותיהם ולדגליהם, יזל מים, בכל מקום, וזרעו, מקור יצירתו המהותית והרוחנית יבא תוך "מים רבים" אחדים, אלו אומות העולם, שגם הם יקבלו את שלהם על פי צנרות ההשפעה של ישראל. ועל כן גם בדידותו והתבדלוהו המיוחדת ש ל ישראל, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", כל זה עושה אותו "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", שהוא יזכה להיות ראש הצורים למרות אלפי ההבדלות השוררות בעולם העמים, ובין כל "הגבעות" העולמיים האומרים להתנשא תמיד זה על גב זה בעולם הממלכות והמדינות, הנה נשור בזה את ישראל, עומד על גביהן בראש הגבעות כלם, עומד ומחזיק את דגל "המרכז העליון" בידו, דגל המרכז לכל צבא העמים כלם, ואז יוכחו כלם כי אין צורך כלל לעשות מכל העמים כלם "עוד אחד" כאשר יאמרו רבים מבעלי "האללאומיות" החדשה. אין צורך כלל לבטל את כל ההבדלות הגזעיות והלאומיות והרוחניות שקמו ונהיו במשך דברי ימי עולם. ילך נא כל אחד מן העמים איש בשם אלהיו, בשם צבא הכחות והסגולות שרכש לו על דברי תולדותיו, כל עם על ארצו וכל מדינה על עמה, איש על מחנהו ואיש על דגלו. ואנחנו, כממלכת כהנים וגוי קדוש "בשם ה' אלהינו נלך לעולם ועד!" להביא ישע חיים וברכה לכל התבל כלה, במועד הבירור והלבון לכל כחות האדם כלם, והצירוף העליון לכל הממלכות תביא את תערוכת העמים הגדולה לידי הסתדרות עולמית חדשה ונאמנה, בהר ה' בבית אלהי יעקב, בהיות ביתו בית תפלה, לכל העמים!

(מתוך מאמר ארבעה עשר, תועפת ראם, חלק ב מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

אצל "חשן ואפוד" בפרשת תצוה כתיב, "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל וכו', ושמת את שתי האבנים על כתפת האפוד, אבני זכרון לבני ישראל". אחר כך כתיב; "ועשית חשן משפט מעשה חושב כמעשה אפוד תעשנו וכו', ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן, טור אדם פטדה וברקת הטור האחד, והטור השני נפך ספיר ויהלום, והטור השלישי לשם שבו ואחלמה, והטור הרביעי תרשיש שהם וישפה משובצים זהב יהיו במלאותם. והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה על שמותם, איש על שמו תהיינה". אחר כך העידה תורה שנית, "וירכסו את החשן על לבו, בבאו אל הקדש, לזכרון לפני ה' תמיד". עד כאן . והנה שתי מיני האבנים, אבני האפוד ואבני החשן צריכות בוודאי לביאור מפרט, בהארת תעודתן ומגמתן בקדש, למה היה אצל האפוד רק אבן השהם האחת אלא שנתחלפה לשני כתפת האפוד, וכאן אצל החשן היו אבנים הרבה? ובכלל שתי מיני אבנים הללו שהתורה הקדישה להן פרשה שלמה בציון כל פרטיהם אלה, למה? האומנם רק לכבוד ולתפארת בעלמא הגיעו כל האזהרות החמורות והמדויקות האלה?

שנית, יש להבין מה שאצל האפוד כתיב "אבני זכרון לבני ישראל", ואצל החשן כתיב "זכרון לפני ה' תמיד". ובכלל יש להבין את כל ענין הזיכרונות הללו. זיכרונות עושים למאורעות שכבד עברו, מצבות עושים למתים, אבל לאיזה "זכרון לבני ישראל" אנו מזדקקים בשעה שבני ישראל אלה חיים וקיימים באלפיהם ורבבותיהם?

שלישית הזהירו: "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל!" הלא היה לו לומר, והשמות תהיינה על האבנים, ולא האבנים על השמות, האם לא כן? ועוד, וכי סלקא דעתך כי שמות אחרים נחקוק על האבנים האלה? כמו כן ענין האזהרה של "ולא יזח החשן מעל האפוד", יש להבין מאי האי? כל אלה הלא הם חוקי התורה הנאמנים שיש לראות בהם השכלה אלהית עמוקה, נפלאות דעת קדושים, בינת רזי עולם, ואתה הקורא הסכת ושמע בעזרת ה'.

גרסינן (בבא בתרא עה) אמר חנינא בן תרדיון, עשר חופות עשה הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן שנאמר, בעדן גן אלהים היית, כל אבן יקרה מסוכותיך, אדם, פטדה, ויהלום, תרשיש, שהם, וישפה, ספיר, נפך, וברקת וכו'. עד כאן. והנה עשר חופות אלה שהקב"ה עשה לאדם הראשון בגן עדן, מה טיבן? לחופה מכניסים חתן וכלה בשעה שהם מתקשרים בברית נשואים, אבל איזה חופה עשה הקב"ה לאדם הראשון? ולא עוד אלא שהחופות עשה מאבנים אבנים הללו מה טיבן? ועשר חופות עשה ליציר כפיו זה, עשר חופות מה מלמדות אותנו?

והנראה, כי צוף דובשה של תורה יוצק כאן. והוא על פי מה שאמרו ז"ל, התורה נקראת אבן, שנאמר שני לוחות אבנים. היצר הרע נקרא אבן, שנאמר והסירותי לב האבן מקרבכם, המלכות נקראת אבן שנאמר אבן מאסו הבונים וכו'. עד כאן. וכוונתם איפא להגיד בזה, כי כל דבר יסודי באיזו בחינה שהיא, בין בעולם התורה והרוח, בין בעולם הטבע והיצר הרע, בין בעולם המדינות והמלכות, נקראת תמיד אבן, בשמשה יסוד נאמן לכמה מעשים רבי העליליה בחיים. הנה מזה נשכיל, לדעת, כי גם אבני "אפוד וחשן", לא אבני תכשיט בעלמא היו האבנים האלה, כי אם חקקי תכונות עמוקות ציון הסגולות הנפלאות של השבטים, בטוי הבדלות של הכחות הרוחניים השונים, טיב איכותם הנצחית לדורות, עד אשר כל שבט היה מוסגר במסגרת מיוחדה ונבדלה בפני עצמה, על ידי האבן המיוחדה ששמשה לכל אחד יסוד נאמן בפני עצמו, לבטוי מיוחד של כחותיו המיוחדות שבהם חונן מאת האלהים. והנה זו היא הדגשת התורה שאמרה בדיוק נאמן, "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל!" השמות יהיו על האבנים, אין כתיב כאן, להדגיש בזה, להיות כל אבן בפני עצמה קובעת ברכה מיוחדת לתכונה יסודית קבועה וידועה, תכונה המציינת בטיבה את טיב טבע השבט המיוחד, ששמו חקוק על האבן. ולפיכך הקפידה תורה, כי יראו להתאים לכונן את טבע האבנים שתהיינה מכוונות עם שמות בני ישראל לתכונותיהם, כל אבן מיוחדת יהיה עליה שם השבט, אותו השבט, שתכונתו מתאימה עם תכונת האבן יחד, כל אחת לפי מה שהיא כמו שהוחקה מאת התורה.

והדבר הזה מפורש בדברי חז"ל (במדבר רבה ב) הדא הוא דכתיב איש על דגלו באותות, סימנין היו לכל נשיא ונשיא מפה, וצבע כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של כהן גדול. ומהם למדו המלכויות להיות עושין מפה, וצבע לכל מפה ומפה. כל שבט ונשיא צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו, ראובן אבנו אודם, ומפה שלו צבוע אדום, ומצוייר עליו דודאים. והנח את טבע הדודאים הלא מצינו מפורש בתורה, שהוא מיוחד בסגולתו להפראת המין ולהרבאתו הטבעית, ולאה נתנה לרחל "דודאים" כדי שתפקד גם היא בברכת הבטן, ועל כן איפא נשא הכהן הגדול על לבו את אבן האדם לשמש יסוד נאמן לכל משכיל דורש אלהים, לראות ולהשתדל אחרי הריבוי הטבעי של העם, מה שלתכלית זה הגיעה עוד מאז הפקודה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ!". לא כאלה העקשנים החדשים המעקשים את דרכם, לשחת את זרעם ארצה, וכמו שהארכתי בזה במקום אחר. וכשהיה הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים והיה מסתכל על אבן האדם, היה מתפלל על ריבוי המין בישראל, ושתפקדנה כל העקרות להפראה ולהרבאה בזרע של קיימא.

אולם כשם שאבן האדם מראה בייחוד את חובת רבוי המין, הנה תשמש אבן הפטדה לטהרת המין, מה שאנו למדים מקביעת הפטדה כאבנו של שמעון, שעל מפתו הירוקה היה מצויר שכם. מה שמציין בייחוד את הפלגת אהבתו של השבט הזה, לחיי הטהרה והקדושה, עד כי בשביל "מעשה פוגמת" בחיי הטהרה, נכונים היו להרוג עיר שלמה לפי חרב. מה שמורה לכל אחד מישראל עד כמה גדולה החובה על כל אחד מישראל לראות להשגיח בעיניים פקוחות על אחיותינו ה"דינות" השונות, שלא תתחללנה בידי "השכמים הערלים" הקמים לנו בכל עת ועת. וכשנסתכל איפא בדגלו של שמעון שהיה ירוק, סמל הטבע הפורחת ברעננותה בימי האביב היפה, אז נזכר נא לעולם כי חיים רעננים וטובים לא יתכנו בלי חיי טהרה נמרצים, וכשם שאנו מחזירים אחרי היופי והרעננות של בנותינו בנות ישראל העדינות, כן עלינו ביותר להקפיד ביחוד שלא תפגשנה כלל עם "השכמים הערומים" האורבים להן בסתר. וכשהיה הכהן הגדול מסתכל על ה"פטדה" היה מכוון את לבו להתפלל על טהרת המין בישראל. וכמו שאמרו ז"ל, גן געול אחותי כלה, גן געול מעין חתום, גן נעול אלו הבתולות, מעין חתום אלו הבחורים. גם הגן הצמא לפעמים למים, אינו מניח למעיינות זרים להשקות את ערוגותיו, והמעין גם הוא אינו רוצה לבזבז את מימיו על גנים זרים. הגן והמעין כאחד חתומים ונעולים הם אצל ישראל, מכל השקאה זרה שאינה מקודשת ורצויה לד' אלהי ישראל. והנה לזאת ריבוי המין וטהרת המין אלה הן הוראות תכונות אבני "האדם והפטדה"!

"לוי, ברקת, וכו' ומצוייר עליו אורים ותומים"- אבנו של לוי משמשת כבר תעודה לחייו הרוחניים של העם, ועל כן היה על דגלו מצוייר "אורים ותומים" על שם תעודתו להורות משפט ביעקב ותורה בישראל. ידע נא העם את מפרנסיו הרוחניים, את נושאי הארון שומרי משמרת ה' לעבודה ולמשא. ויזכרו נא כלם כי אין יקום לארץ בלי רוח ובלי חיי נשמה.

כי על כן איפא בא דגלו של לוי שהיה תמונה נאמנה, מחותם תכנית אבנו, להעיר תמיד לעם לפקח על כחות "האורים ותומים" שלו, בתור אנשים ובתור עם מיוחד לאלהים. וכשהיה הכהן הגדול מרגיש ב"ברקת" שעל לוח לבו, היה לבו הומה בתפלה על חייו הרוחניים של האדם שלא יהא כסום, כפרד, אין הבין, וכי העם ידע את חובתו, למדריכיו הרוחניים הנאמנים, להרים את תרומותיו ומעשרותיו קדש לד'!

"יהודא נפך, וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים. ומצוייר עליו אריה", המרמז על תכונת המלכות בישראל, שהיא צריכה להיות כלה שמימית. כל הכחות הפוליטיות צריכות להתבסם בייחוד על האלהים, וכמו שכתוב, באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו. וכשהיה הכהן הגדול מעיף עין על הנפך שעל לבו, היה מתפלל על תפקידי המלכות בישראל, על גור אריה יהודא, שישכיל ויוכיח לגוים רבים.

"ישכר ספיר וכו' ועל מפה שלו מצוייר שמש וירח, על שם ומבני ישכר יודעי בינה לעתים". והוא בהקדם מה שאמרו ז"ל (מדרש רבה תולדות) "ויעקב היה איש תם יושב אהלים, שני אהלים, אהלו של שם ואהלו של עבר", עד כאן. והנה שני אהלים מיוחדים הללו למה? והנראה כי חכמנו ז"ל רצו להורות בזה, כי עוד מקדם קדמתה היו תמיד בישראל שני אהלים מיוחדים לשני מיני למוד והוריה. ראשונה לכל, היתה כמובן, חכמת התורה והדת, שלתכלית זה היה מוקדש ביחוד "אהלו של שם" כמו שכתוב, ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, שהיה שם בן נח. ואולם השניה לחכמת התורה היא חכמת הטבע והמדעים הכלליים, וכמו שאמרו ז"ל (שבת ע"ה) מנין שמצוה על האדם לחשוב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני כל העמים, הוי אומר זהו חישוב תקופות ומזלות. ולתכלית זה היה מתוקן "מדרשו של עבר", שתעודתו היתה להתאים את גאון גבורת החול של צרכי הזמן הכלליים, עם הוד קדושת הנצח של התורה, ולהוסיף תמיד מחול על הקדש, ומתמצית המדעים הכלליים לשוות הוד והדר על חכמת היהדות הנאמנה, שלתכלית זה היה מיועד אחר כך בישראל "שבט ישכר", שעל דגלו היה מצוייר שמש וירח, על שם ומבני ישכר יודעי בינה לעתים. והנה אף על פי שגם בהם היו הרבה ראשי סנהדראות שעסקו גם במקצועות שבתורה, הנה בייחוד היו בעלי בינה לעתים, חוקרים מדעים בשדה העבודה המדעית הכללית המשותפת לכל העמים. ובאופן כזה ראינו כי לוי וישכר, הברקת והספיר שניהם כאחד היו קבועים בחשן המשפט על לבו של כהן גדול, התורה וההשכלה, המדע וההוראה מאוחדים מצאו את המקום הנכון להם בקרב העם. וכשהיה הכהן הגדול מסתכל באבן "הספיר" היה מתפלל, רבונו של עולם ! האר את עיני עמיך ועיני כל בני אדם בכל דבר חכמה והשכלה לטובה, שלא יכשלו באורות זרים המדיחים את האדם מדרך התורה וש"ההשכלה הנכריה" אמריה החליקה, לא תשטוף בזרמיה הכבירים את מקדש גאון היהדות הנאמנה. חכמת החול צריכה לשמש כהוספה לחכמת הקדש, ולא להיפך, כמו שעושים צעירנו היום, שהם מוסיפים מחכמת הקדש של היהדות והשפה הקדושה, על חכמת החול שלהם!

והנה לא נתעכב עוד יותר על יתר האבנים לתכונותיהן בישראל, כי יארכו עלינו הדברים מאד, וקבענו להם מקומות אחרים בספרנו זה בע"ה, יעויין שם.

הוא שאמר המשורר "ידיו גלילי זהב, ממולאים בתרשיש, מעיו עשת שן מעולפת ספירים", כי בבואו לתאר את יופיו של הדוד העליון הוא אומר, כי לבד מה שידיו הם "גלילי זהב" שהוא משפיע את הזהב והאבנים היקרות בעולם, לצרכי תכשיטיו של אדם, לפאר בהם את כל חמודותיו, הנה הן עוד "ממולאים בתרשיש" והוא על פי מה שאמרו בנידן הדגלים. "אשר תרשיש וכו' ומצוייר עליו אילן זית, על שם מאשר שמינה לחמו". הנה אנו יודעים כי זו היא סגולת התרשיש להעשיר את בעליו בעושר הטבע של ברכת הארץ, שצרכי האדם נזקקין כל כך אליו. הנה לזאת גם היופי מצד התכשיטין, גם היופי מצד הצורך, כשומנה ועושרה של הטבע, משפיעות הן הידים החביבות הללו. אולם אחר כך הוא מוסיף עוד: "מעיו עשת שן, מעולפת ספירים", שכשם שהמעיים של האדם הם משמשים את עצמותו היותר פנימית, העובדים בקרבו עבודת העיכול והיתוך המזון ליסודותיו ולתעודותיו, כן הם מעיו של הדוד שהם עצמות פנימיות קיום העולמות כלם, הלא הם המדות הראשיות והתכונות היסודיות של הדוד, שמהם יצר את האדם, בצלם דמות תבניתו, להאציל בקרבו שפע אורות וסגולות נפשיות לחייו הכוללים כל כך שמתייחדות ונאצרות בייחוד, בתואר ה"ספירים" והאבנים הטובות שמהם נעשה החופות לאדם הראשון.

כי הנה אחרי שהקב"ה עשאו לאדם הראשון גולם, חסר הכחות האנושיות הנבחרות, העמיק אחר כך לעטרהו כבוד עם החופות שעשו לו בגן עדן מכל האבנים היקרות, חותם תכנית הכחות הרוחניים הנעלים, שהיו נשואות אחר כך על לבו של כהן גדול בחשן המ שפט ולהטביע בו את מבחר הכחות האלה שיתנחלו ממנו לזרעו אחריו לדורות עולמים.

על ידי חופת הנפך למשל, נטע בו את כחות המלכות, שורש אבנו של יהודא, אליהם כונן את מבחר הכחות הפוליטיות לרדד עמים תחתיהם. על ידי חופת היהלום, שורש אבנו של זבולון, ירה את חצו לנטיעת הכחות המסחריות הנפלאות, שעל דגלו היה מצוייר "ספינה", על שם זבולון לחוף ימים ישכון, לסחור ארץ ומלואה. על ידי חופת התרשיש שורש אבנו של אשר, האיך לנצל את כחות האדמה שתתן את כחה לעובדיה, ועל ידי הברקת והספיר את הכחות המוסריות והמדעיות הנבחרות, שכל זה כללו האבנים שנשאן הכהן הגדול על לבו, "לזכרון לפני ה'", שיזכור איפא ברחמיו את יציר כפיו הראשון שהעטיר אותו בעשר חופותיו אלה, להטביעהו בשפע כחות חברתיים ורוחניים, ולהנחילם לכל באי עולם אחריו, דור אחרי דור.

הוא שאומר הכתוב (בפרשת האזינו) "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודוד וכו' בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", שענין הגבולות בכאן אינו מכוון על גבולות הארצות והמדינות בלבד, כי אם בייחוד גבולות הכחות הרוחניות והסגולות הנפשיות שאנו רואים בהפרדת בני אדם לתולדותיהם, הוא הכל ממספר שתים עשרה האבנים הטפוסיות והתכונתיות שהיו נשואות על לבו של כהן גדול בחשן האפוד, שכלן התנחלו אליהן ממקור קדמונו של עולם, ממקור עשר חופותיו של אדם הראשון. והכל הוא למספר בני ישראל, כי הם "צנורות ההשפעה" הזוכים והמזכים אחריהם לכל העולם כלו. וכדגרסינן תמן, שתפלתו של כהן גדול ביום הכיפורים היתה: יהי רצון שתהי השנה הזאת שנה שחונה, גשומה וטלולה, שנת זול, שנת משא ומתן וכו', שהתפלה ההיא כוללת איפא את כל העמים, להביא ישע וברכה לכל העולם כלו.

מעתה נשכיל לדעת, כי להחשן ולהאפוד היה לכל אחד, באמת, מקור מיוחד ומטרה מיוחדת. ואף על פי שהיו שניהם מרוכסים זה בזה, והחשן לא זח מעל האפוד, מכל זאת היה לכל אחד הוראות מיוחדות בפני עצמן. והוא, כי על האפוד היתה בייחוד אבן השהם האחת, שורש אבנו של יוסף, אלא שנתחלקה לשתי כתפת האפוד, ועל כרחך כל מקורה וצור חוצבה ממקור ישראל, הוא מיוסף הצדיק עליו השלום, מידי אביר יעקב ומשם רועה אבן ישראל. ואחרי שעמד באותו נסיון של אשת פוטיפר כבר נתבשר אז, רצונך שיכתבו שמך על אבני אפוד וכו', ועל כרחך, הוראותיה ומטרותיה של האבן הזאת מיוחדות אך לישראל בלבד, ובגוים אחרים לא תתחשבנה.

אולם אבני החשן יש להן מקור אחד לגמרי, ממקור "קדמונו של עולם", מקור עשר חופותיו של אדם הראשון, הכוללות כבר את כל האנושית לתולדותיה, אולם לפי שהציב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי הסגולות האנושיות תתעצמנה ותעברנה על ידי שבטי בני ישראל, שהתורה חלקה אותם כל שבט על אבן מיוחדת אשר ממנו פריו נמצא בכל הגוים. על כן נשא אותם הכהן הגדול על לבו, לעורר זכרון חופות חיתונים והתכתרות הכחות שעשה לאדם הראשון בגן עדן, להורות תעודת הבדלת הכחות בהפרדת בני אדם. על כן באו כל האבנים האלה לבדנה, להאציל את ברכת החופות הסגולות על כל הארץ.

הוא מה שהודיעה התורה "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל"! כי אף על פי שהאבנים הולכות ממקור קדמונו של עולם, אם כן היו צריכות האבנים להיות על שמות האבות אברהם ויצחק שמהם יצאו גם עמים אחרים כישמעאל ועשו וכו', עם כל זה, הנה צנורות ההשפעה המרכזיים, שורש התפצלות הסגולות והפרדת הכחות התחילה בייחוד למספר בני ישראל, משבטי יה הדגולים, הוי "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל"!

והוא אשר הדגישה התורה אצל האפוד, "אבני זכרון לבני ישראל"! כי למרות הריבוי המוכרח להתפתח בקרב העם על ידי אבני החשן השונות, הנה עליהם לזכור תמיד כי "אל יזח החשן מעל האפוד", כי סביב אבן השהם, אבנו של יוסף, יתרכזו איפא כל האבנים, כאשר התאחדו כל השבטים במצרים תחת חסותו של יוסף. ועתה גם עתה, לאחר הבדלת הכחות של השבטים, אינם צריכים להיות אלא כענפים המתפצלים מתוך האילן, מאוחדים כלם אל "האבן הראשה" הוא האפוד.

אולם אבני החשן משמשות ביחוד "זכרון לפני ה'!" שמקורו הולך ממקור קדומיה ש ל היצירה הראשונה, הכוללות כבר את כל האנושיות לתולדותיה. הנה לזאת "לזכרון לבני ישראל" משמשת אך אבן האפוד היחידה ו"לזכרון לפני ה'" משמש אך החשן. אבל החשן צריך להיות מרוכס תמיד אל האפוד, וגם ה"אורים ותומים" שמאירים את דבריהם, ומחממים דבריהם, יחדיו אתו יהיו תמים!

(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

נקדים בזה מאמרם ז"ל (במדבר רבה ב) מהיכן נתאוו ישראל לדגלים? בשעה שנגלה הקב"ה ירדו עמו כ"ב רבבות מלאכים, שנאמר רכב אליהם רבותים אלפי שנאן, והיו כלם עשוים דגלים דגלים, שנאמר דגול מרבבה, כיון שראו אותם ישראל כך, התחילו מתאווים דגלים וכו' אמר להם הקב"ה חייכם שאני ממלא משאלותיכם, שנאמר ימלא ה' כל משאלותיך. עד כאן.

והנה הבן לא נוכל, הם ראו אצל המלאכים על כן התאוו, האין זו אזהרה מפורשת בתורה "לא תחמוד"?! השמעת? להתאוות מה שישנן אצל המלאכים, הן אצל המלאכים ישנם גם כנפים, אולי יתאוו גם לכנפים? האין זה מן הנמנעות? וכי כלום לבני-אדם קרוצי חמר לבקש להם גדולות כאלה כשל המלאכים.

אולם העניין הוא, כי טעמים ונימוקים נכונים יהיו לישראל על דבר דרשת הדגלים, מה שלפיכך נתקבלה בקשתם זו. והוא בהקדם מה שהעירו כבר המפרשים, על הא דאצל יצירת האדם כתיב, (בראשית ב') וייצר אלהים את האדם עפר מן האדמה, ואצל שאר בעלי חיים כתוב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכו', ולא הזכיר עפר? ואמרו, כי האדם נוצר ביחוד מן העפר התיחוח לא מגוש אדמה אחד, כי אם ביחוד שנצבר עפר ממקומות שונים. מה שרצו להדגיש בזה כי יצירתו של האדם היתה מרוכבת כהעפר המקומח הזה, בהמון כחות ונטיות דקות מן הדקות, שבכל קטנותם וזעירותם, הם מספיקים די להבדיל תמיד איש מאת רעהו, לכמה מיני טיפוסים, לכמה מיני הבדלות ושינויים, עד שגם שני בני אדם בני אב אחד, אינם דומים זה לזה לדמותם ובצלמם, ושל על כן נקרא עפר בהיותו מפרד לפירורים אבקוקיים דקים, טחונים ומרוכבים שאינם דומים זה לזה. וכמו כן אצל בני אדם, לבד החילוקים הגלויים הנראים בין בני אדם, עוד ישנם המון כחות נסתרות שמבדילים את האחד מאת רעהו, ולשם כך נתייחס יצירת האדם אל העפר.

מה שאין כן בשאר בעלי חיים שעליהם כתיב סתם "מן האדמה" מגוש אחד, שאין בזה מקום עוד לרבוי תכונות, ועל כן במין הבהמה והחיה, מעטו מאד השינויים אשר ביניהם, כל האריות גיבורים, כל הנמרים עזים, כלם טבועים על פי רב במטבע אחת כטיב טבע מקור יצירתם הראשונה, שנוצרו מגוש אדמה אחד.

וזה אפשר לראות, גם במאמרו יתברך שמו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כי כשם שכל העולמות כלם נתרבו בריבוי עצום רבי השינויים, ממקור האחדות היחידה של אצילות קדשו יתברך שמו, ובכל עולם ועולם בפני עצמו, מתגלה תמיד אותה האחדות האלהית היחידה שממנה נאצלו ונמצאו כל אלה, למרות המון השינויים המגיע בהם, מצד תכניותיהם והכנותיהם המיוחדות, כמו כן גם האדם ביצירתו, שאף על פי שיחידי נברא, ואחד הוא בעצם עצמותו הראשונה, הנה נטע בו הקב"ה מצלם דמות תכניתו להתפתח באפשרות עשירה, לכמה צורות ופרצופים משונים איש מאת רעהו. וכריבוי מתוך האחדות הבא ביצירה כלה, כן הגיע ריבוי נמרץ בהמון הבדלות מפותחות ומובדלות במין האדם, להבדיל תמיד בין עם לעם, בין מפלגה למפלגה, מתוך אותה האחדות הראשונה של האדם היחידי הראשון. מה שכל זה הדגישה תורה במלת "עפר" ביצירת האדם.

והנה היות כי הדגלים אצל המלאכים משמשים הוראה, בייחוד, להבדלתם העצמית של המלאכים, וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה ו) "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, לפי פליאה ופליאה שעושה על ידינו, הוא קורא לנו שם". ועל כן כל מחנה וכל גדוד בעולם המלאכים מתחלקים לפי בחינותיהם וענייניהם, ולפי תפקידם בעולם הם שונים גם לצורותיהם וליצירותיהם. ועל כן אמרו גם כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, בהיות כל אחד מיוחד אך ורק לשם תעודתו היחידה למענה נברא. ועל כן באים כל הדגלים השונים בין המלאכים, להעריך את כל הכחות, ולסדר את כל הכחות לקבוצותיהם, למעלותיהם, ולבחינותיהם, כל קבוצה עם דגלה, לפי מהותה ובחינתה.

ולפיכך בהיות גם בני המין האנושי, מחוננים בהמון הבדלות אישיות וחברתיות כאלה, על כן ראוי גם להם לסדר את הכחות, לציין את התכונות, ולהעריך הכל בקבוצות ודגלים מיוחדים, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

אולם לכשנעמיק יותר לתעודת הדגלים, הנה נראה כי הדבר הכרחי גם מנקודת מבט של "מקומות  מרכז" לעם. והוא ע"פ מאמרם ז"ל, בתשובת משה לקרח ועדתו (במדבר רבה טו) דבר אחר אמר להם משה גבולות חלק ה' בעולמו, יכולים אתם לערב יום ולילה? והוא שאמר הכתוב ויהי ערב ויהי בקר, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, בשביל תשמישו של עולם, וכשם שהבדיל בין האור והחשך כך הבדיל את ישראל מאומות העולם,  שנאמר (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וכך הבדיל את אהרן להקדישו קדש הקדשים וכו' אנו אין לנו אלא ה' אחד, ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד, ואתם מאתים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה. אף אני רוצה בכך וכו', עד כאן.

הנה שתי תשובות שהן אחת השיב לו משה הפעם. אתם אומרים: "כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'"?  אתם באים איפא בשם תורת השוויון, טוב מאד, כלם הם כלם בני אב אחד, כלם שווים הם בעיניך, כלם קדושים ואתם מבקשים איפא בשם תורת השוויון לבטל את כל הבדל המעמדים, ולהסיר את כל המחיצות החוצצות בין איש לרעהו. הנה ראשית עליך לדעת כי לא אנחנו יצרנו זאת, זו היא פעולת הטבע עצמה. היצירה עצמה הבדילה בכמה כחות מבדילות ומיוחדות את האחד מאת רעהו. וכמו שהבדילה בין אור לחשך, בין אביב לסתיו, בין קיץ לחורף, כך הבדילה בסוד נשמותיהם ומהותם של בני אדם. אי אפשר לעשות הכל לעיסה בלולה אחת, ולחתות הכל בחדא מחתא, לא אנחנו הבדלנו בין מראותיהם ופרצופיהם של בני אדם. אלה הם מעשי בראשית, מעשה הטבע עצמה, שאין לערבן ולבטלן בשום אופן שהוא. דא היא חדא. שנית מהו אתה טוען; מדוע "תתנשאו על קהל ה'"? לא אדני, לא התנשאות ולא השתררות אנו מבקשים כי אם התרכזות האוכלסין הרחבים של העם למרכזיהם ודגליהם. כי אצלנו הודות לסדר ההבדלות השורר בין העם, אפשר להמציא להם "נקודות מרכז" נבחרות ונדגלות להביא את האחדות הדרושה לתוך העם. הקטנים מתרכזים סביב לגדולים, והגדולים מתרכזים סביב לגדולים עליהם, וכן כסדר כלם הולכים ומתרכזים זה בזה, וזה אחר זה, עד המרכז העליון הכולל ומקיף אחת כלם. ולכן, בראש העם עומד אך כהן גדול אחד, אך תורה אחת ומשפט אחד. אבל אתם, שאתם באים בשם השוויון, בלי הערכת הכחות, בלי משקל התכונות, בלי סידור האורות לסגולותיהם, אם כן מי ייכנע תחת מי להתרכז ולהסתדר? האפשר לכלם להיות לכהנים גדולים? האפשר לכלם להיות למלכים בלי עמים? הלא באין לאחד יתרון על רעהו, בלי הבדלת הכחות המעולים שבקרב העם להבדילם ולהעריכם בפני עצמם, לשם הסתדרותו האורגנית של העם, לשם התרכזותו הדרושה, הרי יהיו כלם כעדרי צאן נפוצים, אשר האחת לא תשיג את חברתה, ובאין נקודות נבחרות ונבדלות לשם התרכזות, הרי הכל חוזר לתהו ובהו!

ובזה אמרתי לבאר את מאמרם ז"ל (מגלה כט) "עתידים כל בתי מדרשות ובתי כנסיות שבחוץ לארץ שיעמדו בארץ ישראל", שלכאורה למה לנו בארץ ישראל בתי מדרשות של חוץ לארץ, הלא בארץ ישראל נוכל לבנות בתים חדשים בנויים לתלפיות, ואלה שבחוץ לארץ יישארו להם בחוץ לארץ, אולי יצטרך מי שהוא מיהודי חו"ל לבא שעריהם?

אולם העניין הוא כי הנה לכשיתקבצו כל בני ישראל לארצותיהם בארץ ישראל, זה ממזרח וזה ממערב, זה מצפון וזה מים, זה מאמעריקא וזה מגאליציא, וזה מפולין וזה מאפריקה, ולכל אחד מנהגים שונים, כל אחד על פי מנהגי ארצו שיצא משם, ואם כן האיך יתאחדו כלם לאחדים? על זה אמרו ז"ל כי הסתדרות העם לעתיד תהי על פי בתי מדרשיהם ובתי כנסיותיהם שבחוץ לארץ. וכמו שבניו יורק הבירה יש שכל עיר ועיר בית מדרשה המיוחד לה, הנקרא על פי רב על שם העיר שיצאו אנשיה ממנה. כמו כן בארץ ישראל. בקבוץ כל הגליות מארצות שונות, תהי לכל עדה ועדה בית מדרשה המיוחד. על פי בית המדרש שבחוץ לארץ. איש איש על עדתו ואיש איש על בית מדרשו, איש על מחנהו ואיש על דגלו!

הנה זו היתה כוונת יעקב בהזכירו לפני מותו את עניין הדגלים, כדבר שאין לוותר עליו, וכי גם אחים בני אב אחד, הנה אי אפשר לעשותם עיסה בלולה אחת. ולמרות האחווה והאחדות המשפחתית האיתנה, הנאמנה לתעודתה הכללית, הנה עליהם לדעת תמיד את סדר ההבדלות, וכי אך המעשים הם המכריעים את גורל האדם וערכו. ועל פי המעשים יש להכין לכל אחד סדר עתידות מיוחד. ידעו נא האחים כלם, כי הטבע חותכת באזמל בין איש לאיש. ועל פי מזג כחותיו ואיכותו האישית והרוחנית היא מסדרת לו מקום בחברה. ואם לאחד יש לגזור ולאמר בלי רחם "פחז כמים אל תותר", ולשני יש לקרוא "אתה יודוך אחיך". הנה לא האב הגה את סדר ההבדלות האלה, כי אם מעשיהם של האחים, כח תכונותיהם היא שגרמה לכל אלה.

לבעל מעשים טובים נחשב איפא יהודא בחיר אחיו, ובשעה שרגשו והמו האחים כלם ואמרו: "לכו ונהרגהו ונשליכהו אל אחד הבורות", קפץ אז יהודא ואמר: "מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" ועליו אמר יעקב בצדק "מטרף בני עלית" מטרפו של יוסף ומטרפו של תמר.

הנה לוי, שמשה אמר עליו, "תומיך ואוריך לאיש חסידיך" לא זכה כלל בעיני יעקב אביו, והוא אף זה היהודי הלמדן הנושא אורים ותומים, גם הוא היה בעצה אחת עם אלה שהתאמצו להוכיח כי מצוה היא בשם התורה להסיר את יוסף מן הדרך להרגו נפש, ובעזרת "החרם" שעשו בנים לבין עצמם לבלי לגלות את הסוד להסבא, אמרו כבר לבצע את זממם הנורא, ועל כן לא כבדו יעקב כלל באמרותיו האחרונות וגלוי אמר; "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם"!

למלחמה היה תמיד יהודא תחלה: "מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה, ויאמר ה' יהודא יעלה!" וכשישראל עמדו נבוכים לפני הים, מי קפץ תחלה לתוך הים, נחשון בן עמינדב למטה יהודא! לאיש כביר כח המתפרץ תמיד לקראת מעשים כבירים נאה איפא המקום "בכותל המזרח" הוא צריך איפא להיות תחלה לנוסעים, שנאמר והחונים קדמה דגל מחנה יהודא ראשונה יסעו, הוא צריך להיות תחלה גם לקרבנות, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב, וממנו איפא צריכה המלכות על ישראל לצאת, הלא הוא שורש ישי, נעים זמירות ישראל, עומד לנס עמים!

הנה כי כן, למרות המרירות העקצנית שבדבר, לבא בין הבנים האחים בסדרי הבדלות נמרצות כאלה למרות כל הטורח והקנאה הקשה כשאול הזאת, הנה הלא אין ללכת נגד חוקי הטבע היותר איתנים, המבדילים קשה ונאמנה ללא רחם בין איש ובין רעהו. "כל עוף למינו ישכון ובין אדם לדומה לו", זהו לא רק מימרא קלילא יפה, כי אם גם חק איתן בלב החיים שאין לזלזל בו כל עיקר. הן גם הבהמה והחיה לא יאכלו שניהם מאבוס אחד, והאיך אפשר לבני אדם להתהתך לחתיכה אחת, כי על כורחך יחד עם הבדלות כל מעשי בראשית, הוכנו לעד לעולם, גם תורת הבדלת הכחות לכל האישים הפרטיים ומה גם להבדלת העמים הכלליים!

אולם משהגיע הדבר לידי התגשמותו המעשית במדבר לפני משה, כי אז חרד משה חרדה, ואמר "עכשיו עתידה המחלקת להינתן בין השבטים" כן, סדרי הדגלים וסדרי ההבדלות הוא דבר נחוץ לתקומת האחדות בין העם, אבל הן העם כלו לא הסכין עדיין לכל זה, הן במצרים על יד החומות, על יד החמר והלבנים הלכו כלם כבושים תחת צבת אחת, כלם נלחצו מחבורת נוגשים אחת, כלם עונו בעבודה קשה וקצר רוח, ולכלם היה כמעט יחוסים שוים ו"ערכין" שוים, כלם דלים ורצוצי משפט, וגם בצאתם למרחב ברחמי שמים, הנה כיוצאי חפזון כלם, במשארות צרורות על שכמם, באין סדר ובאין משטר, לא היה ניכר בהם עדיין שום סדר. הבדלות, לכלם היה ערוך שולחן אחד וכלס דרו בדירה אחת, השולחן שערך להם ה' במדבר הוא המן, והדירה הלא הם ענני הכבוד שהקיפום. חיים שווים ומשווים, היה להם בכל דבר, כמו אין לאחד שום יתרון על רעהו, ופתאום הנה צו חדש! "עשה להם דגלים כאשר נתאוו!" הבה נא לעשות עתה הערכות מדוייקות של השבטים כלם, הבדלות מרובבות בין אחים, ציין איפא את כחותיהם ומהותיהם של כל אלה בחיי ההוה ובחיי הדורות כאחד. כל שבט ונשיאו לבד, כל בית אב לבד. התחילו איפא "הכבודים הידועים" ואתם יחד "החיכוכים הידועים", דגלים שונים, מעמדים שונים, מפלגות שונות, זה בכותל מזרח וזה בכותל מערב, ללוי דרוש לתת את "המעשרות", להכהן את "התרומות" ולתלמיד חכם עשה לו פרקמטיא- השמעת? כולנו אחים בני אב אחד אנחנו, למה לנו כל החשבונות הרבים האלה? ולמה לנו לשאת על שכמנו את הכהן ואת הלוי, ילך לו גם הוא להסיע אבנים כמונו?! ומה לנו כל הצרה להפריא בין אחים "קומוניים" בני אב אחד?

אולם על כל ההרהורים הקשים האלה מקבל משה תשובה מאת הקב"ה: "איני מחדש עליהם דבר אלא דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם האיך לשרות בדגלים". יעקב בצוואתו הנפלאה על דבר הקפת המיטה לא התכוון כלל לצרכי השעה בלבד, כי אם ביחוד לשם צרכי הדורות. ולא לשם השתררות, חלילה, שהגדולים יגביהו שררה על הקטנים, לפסוע על ראשי עם קדש, כי הלא כלם הם בניו, ולמה לו להעריך את האחד גדול מרעהו, אם לא שטובת האומה והתבצרותה הכללית דורשת זאת.

וכך אמרו ז"ל (ילקוט שמעוני ויחי) על הפסוק וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, בירך אותם לא נאמר אלא ויברך, למה כן? אלא בשביל שנתן ליהודא גבורת ארי, וליוסף גבורת שור, ולנפתלי קלות איל, אל תאמר שזה גדול מזה, לכך כללן באחרונה, שנאמר איש כברכתו בירך אותם. עד כאן.  והנה לכאורה יש להעיר "אל תאמר שזה גדול מזה וכו'" הלא האמת היא כי כח הארי גדול משל השור, ומי יוכל להכחיש זאת? אולם העניין הוא כי חכמנו ז"ל רצו להדגיש כאן, בייחוד, כי לא לשם גדולה, ולא לשם כבוד, בא יעקב להבדיל בין אחים ולהגדיל את האחד בגבורת ארי על גבורת השור, כי אם לשם התרכזות העם לתוך המרכזים ידועים, ועל כן  איפא כללן באחרונה כאחד, לדעת כי למרות ההבדלות המרובבות, הנה הם צריכים לשמש זה את זה כל אחד בכחו המיוחד, או במליצת חכמנו ז"ל (במדבר רבה יג) "עשה אותם יונקים זה מזה, לקיים מה שנאמר כלך יפה רעיתי". והיניקה המשותפת הזאת תביא איפא אותה ההתכללות הכללית האחת של כל האחים הצריכה להיות תמיד כגולת הכתרת לכל המעשים.

ועל כן מצינו בתפלת כהן גדול ביום הכיפורים שהיה מתפלל, על אחינו שלא "יגביהו" שררה זה על זה, כי הנה בכל היות השררה עצמה במידה ידועה מוכרחת לפעמים, הנה יש להשגיח עליה שתהיה בלי הגבהה יתירה, שלא תתהפך לאותה היהירות האישית הידועה, המשנאת את עצמה בעיני כל, ואך לשררה המבקשת לפניה תמיד אך טובת הצבור והתאחדתו הכללית יש לקרוא "כלך יפה רעתי"! הוא שחכמינו ז"ל הדגישו: "כבר יש להם טכסיס מיעקב אביהם, כמו שטענו את מיטתו כן יקיפו את המשכן." בתוך סדרי הלוויה הגדולה הזאת, הניח הסבא אבני פינה ואבני יסוד בקרב העם לדורות עולמים. ולא רק בכל חייו השתדל להשריש את העיקרים האלה, מה שלפיכך שנה את יוסף בין אחיו, מבלי הבט על התוצאות שתוכלנה להיות בזה, כי אם גם לפני מותו ברגעי חייו האחרונים היותר יקרים, ראה איפא להבטיח את סדרי הבדלות אלה לעולמים. ובהזהירו בזה; "יוסף אל יטעון לפי שהוא מלך", הניח בזה אבן פנה כללית בקרב העם לדורותיו, לכבד את המלכות בישראל, כי המלך אף על פי שהוא מקרב אחיך, הנהו צריך להיות תמיד מורם ומובדל מאת העם, ואיש כיוסף שהיה מלך במצרים הנה די לו להניח את כתרו על הארון לרמז בזה כי ארון המתים הזה נכון גם למלכים וכתריהם, ועל כן יראו לבלי להגביה שררות שאינה צריכה על הצבור.

"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". ואפרים ומנשה ישאו את המטה. הנה בזה אפשר לראות רמז, כי המלכות לא תימסר לזרעו של יוסף. "לוי אל יטען שהוא עתיד להיות מטועני הארון של חי העולמים", כאן התכוון לתת מקום חפשי בתוך העם לדגלי הכהונה והלוויה. הם צריכים לאכול משולחן גבוה, תרומות ומעשרות שלהם הוא. הם צריכים לשאת את חובת העבודה הרוחנית, את הארון של חי העולמים, ועל כן לא ישאו במשא העם.

אז הונחו אבני הבניין הראשיות לתורת ההבדלות והדגלים, דגלי הכהונה, דגלי המלכות, דגלי כל האגודות והמפלגות לתולדותיהם. כל אלה הם מסכים חוצצים אמנם, הבדלות חותכות ונמרצות בין איש בין רעהו, הערכות כבירות, שלפעמים הם לא נעימים כלל, על כן הקפיד אמנם דווקא, להזהיר ולהחמיר בכל עז על הסדרים הקבועים האלה, ולגשמם תכף בסדרי הקפת מיטתו. ובה בשעה שבניו היקרים יקיפו את מיטתו לשאת אותו במערת המכפלה בקברות אבותיו, כי אז יזכרו נא היטב את תעודת הקדש והמקדש, שיש בזה, אשר חק עולם הוא לכל העם לדורותיו אחריו. וכשהזהירם יעקב ואמר; "כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי!" לא התכוון בזה כנגד כבוד מיטתו, שאולי, הבינו האחים לכבדה, גם בלי כל אזהרה מיוחדת, אולם עיקר אזהרתו היה מכוון בייחוד כלפי כל סדרי הלוויה בהקפת מיטתו, יראה וכבוד להכהונה והמלכות בישראל, יראה וכבוד להאחים הגדולים והדגולים, יראה וכבוד לכל תעודת הדגלים בישראל, בני יהודא ישכר זבולון יטענו את מיטתי מן המזרח, ראובן שמעון גד יטענו את מיטתי מן הדרום וכו', הוי, אשא דעי למרחוק, ולפועלי אתן צדק, שלא צום לחנות דגלים אלא במצות אביהם, שלא לתן מחלקת ביניהם, לכך נאמר לבית אבותם, כענין שהקיפו את מיטת אביהם, כן יחנו, הוי, לבית אבותם יחנו בני ישראל! הנה דייתיקאות עתיקות, רבותי, עתיקות מיעקב אבינו עליו השלום, עתיקות מני קדם, מששת ימי בראשית!

(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט).

נקדים בזה מאמרם ז"ל (במדבר רבה ב) על הפסוק וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים וכו' אלו הדגלים, התחיל אמר מי יכול ליגע באלו, מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם  שנאמר "שוכן לשבטיו" מכאן למדנו שהדגלים היו גדר וגדולה לישראל לכך נאמר איש על דגלו, עד כאן.

ולהבין אנו צריכים איזו גדולה וגדר יכולים היו למצוא בדגלי ישראל יותר מדגלי שאר אומות העולם, ומה ראה איפא כאן, בלעם זה הנביא הגדול, עד כי מדי נשאו את עיניו אל המחנה ודגליה, נחה עליו רוח ה' לגמור את ההלל על ישראל בשירת "מה טובו"!?

נקדים בזה להבין עוד את מאמרם ז"ל בפרשת הדגלים (במדבר רבה ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מה תלמוד לומר לבית אבותם, הדא הוא דכתיב אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה להם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר, אמר עכשיו עתידה המחלקת להנתן בין השבטים, אמר לו הקב"ה מה אם אני אומר לשבטו של יהודא שישרה במזרח, הוא אומר אי אפשר אלא בדרום וכו' אמר לו הקב"ה מה איכפת לך, מעצמן הן מכירין את דירתם דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם האיך לשרות בדגלים, כמו שטענו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן, דאמר רבי חמא בר חנינא כיון שבא יעקב אבינו לפטור מן העולם קרא לבניו, דכתיב ויקרא יעקב לבניו, ובירכן וציון על דרכי האלהים וקבלו עליהם מלכות שמים. משגמר דבריו אמר להם, כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי. ולא יגע אדם אחר במיטתי ולא אחד מן המצריים ולא אחד מבניכם מפני שנטלו מבנות כנען, וכן הוא אומר ויעשו לו בניו כאשר ציום, וישאו אותו בניו. האיך ציוום? אלא אמר להם, בני יהודא ישכר זבולון, יטענו את מיטתי מן המזרח. ראובן שמעון גד ישאו את מיטתי מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב. דן ואשר ונפתלי יטענו מן הצפון. יוסף אל יטעון לפי שהוא מלך ואתם צריכים לחלק לו כבוד. לוי אל יטעון לפי שהוא טוען את הארץ, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת. ואם עשיתם וטענתם את מיטתי כשם שצוויתי אתכם, האלהים עתיד להשרות אתכם דגלים. כיון שנפטר, טענו אותו כמו שציום, שנאמר, ויעשו לו בניו כן כאשר צום, הוי אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק זה הקב"ה שפעל פעולות טובות עם ישראל, שלא ציום לחנות דגלים אלא במצוות אביהם, שלא ליתן מחלקת ביניהם, לכך נאמר לבית אבותם, כעניין שהקיפו את מיטת אביהם כן יחנו הוי לבית אבותם יחנו בני ישראל. עד כאן.

ומה שיש להעיר בזה הוא, למה היה אמנם ליעקב אבינו עליו השלום לצוות כלל על ענין הקפת המיטה, מה שישמש אחר כך יסוד, לימים יבאו, בעניין הדגלים, ולבא בכל חשבונות המקומות והכבודים האלה, אשר נותן אפשרות גם לחיכוכים וסכסוכים בין השבטים. וכמו שאמר משה "עכשיו עתידה המחלקת להינתן בין השבטים" כל אלה למה? ואם אמנם לוא גם נניח כי הדגלים היו דבר נאה והגון לישראל, הנה הלא ידוע כי אין לך דבר עומד בפני המחלקת ובמקום שיש לחשוש על דבר הפרת השלום אין להתלקח "בכבודים" למי שהוא, ולחלק ולאמר, פלוני ישרה במזרח ופלוני במערב. גם בהקפת המיטה וגם בנשיאת הארון למה באו כל החשבונות האלה שאינם מרבים את השלום בישראל? ולא עוד אלא שיעקב היה צריך לדעת, כמדומה, את פירושם של משטמת אחים וקנאת בנים, וכמו שאמרו ז"ל "שבשביל שני סלעים מלת שעשה יעקב כתונת פסים ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים", ואם כן למה ראה עוד לחזור על החזון הזה לפני מותו, ולצוות אחריו גם לדורות הבאים, לנטוע תמיד שורש הבדלות בין שבט לשבט ובין איש לרעהו, הלא כמדומה כי תורת ההשוואה הכללית של בני אדם, היא ראויה יותר להכרה מצד האדם המפותח, כי מה יתגאה אנוש חציר להבל דמה? והמעט הוא למיוחסים השונים של החברה הכללית, כי יש להם גם עושר גם חכמה, כי יבקשו עוד כבוד להשתרר עלינו גם השתרר בהמון הבדלות אישיות וחברתיות, ודגלים מבדילים שונים? כל הקוצים הדוקרים שבני אדם מטילים זה לזה, ומה גם בין אחים בני אב אחד למה? הלא מאז הננו ממאסים את היהירות ואת ההתנשאות הריקה, שאינה אומרת כלום, וכמו שכתוב תועבת ה' כל גבה לב. אם כן לאיזה תכלית בא יעקב אבינו עליו השלום בצוואת שכיב מרע זו, לפני מותו, בכל חשבונות הכבוד האלה, של מזרח ומערב, חשבונות לא נעימים כלל לאחדים? ובכלל יש לדרוש את כל "הפרטים הנפלאים" של הצוואה הגדולה הזאת, כאשר יבואר בעזרת ה' יתברך מתוך הרצאת הדברים בפרקים הבאים.

(מאמר ארבע עשר, הגיונות לשבת תשובה תרע"ה, תועפת ראם, חלק ב)

—

הרב אברהם משה וויטקינד נולד באמדור, פלך הורודנה, בשנת תרמ"ב (1882), לאביו הרב חיים אהרן. היה רב סעלוב, הסמוכה לנוברדוק, ובולטרימנץ, פלך ווילנה, מחבר ספרי "תועפת ראם", ד"ח.

הרב כתב בהסכמתו הנלהבת לספרי הרב מתתיהו יחזקאל גוטמן:

מע"כ הרב הגאון הסופר הגדול האשכול הנפלא מו"ה מ"י גוטמן שליט"א לרוב עונג הגיעני ג' ספריו, כ"מ מבקש לדעה את הרושם, אני משיבו בזה כי בלילה שנתקבלו ספריו, אותו הלילה היה לי ליל שמורים, כי כל הלילה בלעתי בבליעת רעב וצמא את דבריו הנמרצים הפולטים ברקי ברקים מזהירים ומתנשאים עד לב השמים… ידע נא רומעכ"ת כי הרבה ספרים מונחים אצלי שטרם זכו כלל כי אעיין בהם מפני תכנם הריק וסגנונם המלא חלודה…  הדושת"ה אברהם משה וויטקינד אבד"ק באלטרוסאנץ (ליטא). המח"ס "תועפת ראם" בארבעה חלקים.

במאמר במובא כאן דן המחבר הי"ד על חשיבות עניין הבדלה בין ישראל לעמים, בפרט, ועל חשיבות השמירה על הייחודיות הלאומית, בכלל, בלא להיכנע לרוחות השואפות לאחדות עמים המוחקת את כל ההבדלים והסגולות של כל עם, שבט ופרט. וכבר בהקדמת חלק ב' של ספר זה, "תועפת רא"ם", כותב המחבר באותו עניין:
תקופתנו אומרת כי האנושית צריכה להתחדש ולהתבסס בייחוד על יסוד השוואות של בני-אדם מבלי הבדל בין עם לעם בין איש לרעהו; לכל בני אדם מבלי הבט מאיזה מעמד או מפלגה שהיא ישנן זכיות שוות להשתמש עם זכיות החברה והנאות החיים, ולפיכך תורה אחת ומשפט אחד לכל המין האנושי, כקטן כגדול, כעם, ככהן, הכל שוים לפני החוק!
אבל כמדומני, כי כל האומר כי הדימוקרטיא החדשה באה להשוות קטן וגדול בעולם, אינו אלא טועה, כי דבר זה הוא מן הנמנעות בטבע, ולהיפך, היא באה להחזיר את תכונת ההבדלה, בציון-הכשרונות שבין איש לאיש, ליושנה.

הרב אברהם משה נהרג ביום ח' במנחם אב תש"א (1.8.1941).

על שואת יהודי בוטרימנץ ניתן לקרוא באתר "יד ושם".

מקורות: חכמי ליטא (תשי"ט), דברי אפרים (תש"ט) ועוד.

ראה גם:  דורשי ציון בפועל (תשס"ו).