קטגוריה: פרשת השבוע

כנף המאה

דוד המלך עליו השלום בהגיעו לקאפיטל מאה בתהלים אמר מזמור לתודה!

על כן בהגיעי ליובל המאה מצאתי עצמי מחויב לברך. ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו חלק בתורתו להיות ממזכי הרבים להוציא לאור ספרי:

• זכרון לראשונים (תולדות רבני ה' מאד) ווייצן תרס"ט.
• אבני צדק (על תולדות רבני הונגריא) פאקש־מונקאטש תרע"ד.
• דרכי ציון (דרוש לפרשת צו ומשנת בן עזי) פרעסבורג תרפ"ב.
• מראה יחזקאל הקטן (דרושים) בערענסאז תרפ"ג.
• עובר אורח (דינים ותפלות) גאלאנטא תרפ"ה.
• דרך הנשר ב"ח (תולדות ותורת מרבינו נתן אדלר ז"ל) סאטמאר גאלאנטא תרפ"ה.
• רבותינו דיחזקאל (תולדות רבינו יחזקאל מניטרא ז"ל) טירנויא תרצ"ט.
• חידושי מהרש"ג (מהגאון מורינו שמואל גרויז ז״ל) טירנויא תרצ"ח.

וזה כעשר שנים כנפי הנשר בהלכה פלפול דרוש ואגדה וקורות גדולי ישראל וכתביהם. כף אחת עשרה זהב, ובמה אכיף ואקדם לאלקי מרום  שהגיעני ליובל המאה בחודש אשר מלפנים לצו לבטל אור התורה, וזה ענין נר חנוכה כי הזהיר בנר מצוה יזכה לאור תורה, עיין דבר נחמד משם אבי הגאון הצדיק הנשר הגדול זצ"ל גו ילקט יוסף ח"כ אפי' מאה סי' כ יד.

ושמעתי רמז נאה בפרשת נתן תתן לו וגו' (ראה), ופירש רש"י פעמים. ולכאורה למה דוקא "מאה פעמים", וכן בכל הני דרשו חז"ל (בבא מציעא ל"א) השב תשיבם, שלח-תשלח, הוכח תוכיח, עזב תעזוב, הקם תקים אפילו מאה פעמים? ואפשר לומר על פי מה שכתוב בתורת משה (צו) מה שאמר מאויבי תחכמני מצותיך וגו', רצונו לומר אם אני לומד יותר ממספרו של היצר הרע שהוא ס"ם בגימטריה מאה, אז מצותיך לעולם היא לי, ואין ביכולתו עוד לקחת ממני. והוא על דרך שכתבו בחגיגה ט:) אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה מאה פעמים ואחד. עיין שם, [וידוע מה שאמר החיד"א ז"ל דהוא מספר מיכאל], וכן כתב כדברי יוסף [טשאבא] דענין מאה פעמים הוא לבטל כה הס"מ, [ועל זה יש להמליץ גם כן נאים הגבר הוקם על, גימטריה מאה]. ועל דרך זה שמעתי בשם הגאון רבי נתן פייטל זצ"ל לפרש מה שאמור תורה צוה לנו משה, רצונו לומר, אם אנו לומדים תורה כגימטרה צוה, הוא מאה ואחד פעמים, אז היא לנו, ואין היצר הרע יכול עוד לשלוט עליו.

והנה תוספות (בעבודה זרה נ') כתבו, דלכן גדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצוה ועושה, כי לשאינו מצווה ועושה ליכא יצר הרע המתנגדו. עיין שם. ואם כן ממילא שפיר נקטו חכמינו ז"ל בכל הנהו המספר של מאה פעמים ולא פחות ולא יותר, כי חכמינו ז"ל רצו להגביל הגבול האחרון של ציוו התורה הקדושה, כי רק עד מאה פעמים איכא יצר הרע, והוי כגדר המצות על פי התורה הקדושה, אבל יותר ממאה פעמים, אפילו אם האדם עושה אינו עוד מכח הציווי של התורה הקדושה ואינו עוד בגדר הציווי דרחמנא אלא מפאת עצמו וחשק שלו הוא עושה כי לית ליה עוד יצר הרע.

ויש לרמז הדבר במה שאמרו חז"ל (מנחות מ"ג:) ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך, ועיין רש"י וערוך, אל תאמר מה אלא מאה. רצונם לומר, עד מספר מאה ה' שואל מעמך שתקיימנו, אבל לאחר מאה אינו שואל עוד כי מעצמך תקיים מצותיו ותהא יראתו על פניך. ועיקר הדבר כתב גם בישמח משה. עיין שם הדבר. ובמשיב נפש לדודי זקני הגאון הצדיק זצ"ל (עקב) כתב שזה שאנו אומרים בתפלה הגואלנו מכ"ף כל העריצים, עיין שם דברים נחמדים. וגם מביא בשם זוהר חדש שגלות האחרון הוא בחטא מכירת יוסף, שמנעו ממנו ק' ברכות בכל יום. [ומהר"ם סופר (עקב) פירש מאמר חז"ל הנ"ל חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר, ועתה וגו', הכוונה אם מחשב האדם טובות וחסדים שעושה עמו הקב"ה בכל יום אי אפשר לחטוא ולמרוד כו' ועל כורחו מביאו ליראה. לכך תקנו חז"ל שיברך מאה ברכות בכל יום. ואם יברך בכונה ויודה לד' מאה פעמים ביום, אז יבא ליראת ה'. ואמרו (ברכות ל"ג) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר ועתה וגו'. ומקשינן אטו יראה מילתא זוטרתא היא. ובהנ"ל מתורץ אל תקרי 'מה' שהיא מילתא זוטרתא, רק 'מאה', אם יברך בכל יום מאה פעמים אז יראה באמת כי מילתא זוטרתא היא]. ועיין בהנשר כנף נ"ה סימן ו', שזה ענין מאה קולות בראש השנה. ואולי זה גם כן הכוונה (משלי י"ז) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה. ובמלך יהואחז כתיב ויעש הרע בעיני ה' וגו' ויתן עליו עונש מאה ככר כסף וזהב (מלכים ב' כ"ג). ולעומתו ביותם ויעש הישר בעיני ה' ויתנו לו בני עמון מאה ככר כסף (דברי הימים ב' כ"ז). ארך חצר המשכן היה מאה באמה (תרומה). דור בצוואתו אמר, ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף (דברי הימים א', כ"ב), וכשבנה שלמה המקדש מאה אמה ארכו (מלכים א',ז') רמונים מאה (דברי הימים ב' ג' וירמיה נ"ב) מזרקי זהב מאה (דברי הימים ב', ד') שבי הגולה נתנו לאוצר המלאכה מאה כתנות כהנים (עזרא ב') כלי כסף מאה לככרים זהב מאה ככר (שם ח') ובבית המקדש דלעתיד, במהרה בימינו אמן, אמר וימד משער אל שער מאה אמה (יחזקאל מ') ארך מאה אמה ורחב מאה אמה (שם), כל אלו בלתי ספק, לא רק מקרה בלבד הם.

על כן אשורה נא פה שירת דודים, ויוחקו בעט ברזל ועופרת, למען יעמדו לי למשמרת מכתבי רבותי אחיי וידידיי החכמים והסופרים הי"ו (ואין מוקדם ומאוחר בתורה) אשר קבלתי בימים אלה, כן יגיעני ה' למועדים ולרגלים אחרים, ששים ושמחים, ונזכה לראות בנים ובני בנים, בתורה ובמצות עוסקים, עד שוב הכהן לאורים, בעיר הקודש ירושלים, במהרה בימינו אמן.

אברהם יהודה הכהן שווארטץ

(פני הנשר, הנשר העשירי ק, כנף ג-ד, סימן כ"ג)

הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד נולד בשנת תרמ"ד לאביו הרב נפתלי הכהן שוורץ אב"ד מאד. כאחיו הרבנים, הרב יוסף שוורץ הי"ד מגורסווארדיין עורך הירחון "וילקט יוסף", הרב פנחס זעליג הי"ד מקליינווארדיין עורך הירחון "אור תורה", והרב שמואל הי"ד מסאטמר עורך "לקט ששנ"ה", גם הרב אברהם יהודה הי"ד ערך כתב עת תורני, "פני הנשר", וחיבר ספרים, ובהם "מראה כהן על ספר דרך הנשר ותורת אמת" (תרפ"ח), "מראה כהן על ספר דרך הנשר ותורת אמת ח"ב" וספר "רבותא דיחזקאל" (תרצ"ז).

כן נספה גם אחיהם הרב מנחם ישעיה הי"ד, ואחיותיהן פרידא (ובעלה הרב נתן צבי בריסק) הי"ד, הענדל (ובעלה הרב מנחם פריעד) הי"ד וריזל (ובעלה הרב בנציון רוזנצוויג) הי"ד, ויוצאי חלציהם הי"ד.

ב"ה. מאדין.

בפרשת חיי שרה, פסוק ה', ויאמר אליו העבד, אולי לא תאבה ללכת אחרי אל הארץ הזאת. ולכאורה תיבת "אחרי" נראה כמיותרת לא היה לו לומר כי אם אולי לא תאוה ללכה אל הארץ הזאת. ודיוק זה קשה גם כן בפרק ו' "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך", למה לו לומר מלת אחריך, הנראה כמיותרת. וגם כן קשה במה שאמר "הנה רבקה לפניך", למה לו לומר אות "לפניך", לא הווא ליה לומר כי אם תנה רבקה לבן אברהם לאשה, בקיצור, כי אריכות הדברים נראים כמיותרים.

ומה שנראה לי בזה בהקדם קושיא אחרת, לכאורה מדוע חזר לבן ברגע ממה שאמר בתחילה הנה רבקה לפניך קח ולך, וטען אחר כך תשב הנערה אתנו ימים וכו'.
לכן נראה לי לתרץ, על פי מה שאמרו חז"ל, אחורי ארי ולא אחורי האשה, וגם אמרו חז"ל על מנוח שעם הארץ היה שהלך אחרי אשתו. וגם ידוע מנהג המכוער בזמנים הללו ליתן לנשים משפט הקדימה. וזהו ששאל אליעזר, אולי תהיה אשה מודרנית ולא תאבה ללכת אחרי דווקא, כי אם לפני, ואחרי אשר אסור לי לילך אחריה, אולי אשיב את בנך שמה ויקחנה משם. לכן השיב לו שפיר אברהם אבינו עליו השלום, אם תהיה האשה חצופה ולא תאבה ללכת אחריך וניקית משבועתי זאת, והשמר לך להשיב את בני שמה לישא חצופה כזאת. וכשלבן שמע את כל הסיפור מאליעזר עבד אברהם, כנ"ל, לכן התחכם ואמר לו הנה רבקה לפניך, רצונו לומר אני אתן לך את רבקה בתנאי זה רק שתלך לפניך. ודימה לבן אחרי שמע את דבריו שיניח את רבקה אצלו וילך לדרכו. אכן אליעזר אחרת חשב בהכיר בה שהיא צנועה ולא תלך לפניו כלל, לכן התרצה לו וישתחוה ארצה לד'. וכשנתוודע ללבן שעצתו וערמומיתו לא הועיל כלום, לכן שוב התחכם ואמר, תשב הנערה אתנו ימים או עשר, וכשאליעזר הוכיח לו שאינו רשאי לחזור מדבריו הראשונים, לכן התחכם עוד ואמר נקרא לנערה ונשאלה את פיה וכו' התלכי עם האיש הזה, בלשון תמיה, כלומר הלא לא נאה לך לילך עם האיש הזה, שהוא יהיה העיקר לילך ראשון, ואת טפלה לו לילך אחריו. "ותאמר אלך", ונעשה לבן נדהם, ולדאבונו היה מוכרח להסכים שתלך, ובאמת קיימה את דבריה, כמו שכתוב ותקם רבקה ונערותיה ותלכנה אחרי האיש, כנ"ל. ודו"ק:

מו"צ ור"מ בפ"ק הנ"ל.

(מכתב באהל תורה סימן כ"ב, תרפ"ח)

 הרב  חיים צבי הירש בן הרב יהודה שוטלנד (שאטלאנד), נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885). בתרס"ז עבר מבעזין (פלך פיוטרקוב) לטרנוב, שם נשא אשה, למד להיות שו"ב ולימד בבית המדרש. הוא היה תלמיד חכם גדול שו"ב מובהק ומומחה. כיהן כרב וראש הישיבה בק"ק דומברובה טארנובסקה (דאמבראווי), רב ושו"ב בשנים תרע"ה-תרע"ח בעיירה באנוב בגליל רוזוואדוב, בנוסף להיותו רב ושו"ב, היה ש"ץ ובעל קורא, מוהל, נואם ודרשן נודד.

בשנת תר"פ (1920) הוא כותב מכתב לעזרת תורה בארה"ב ומתאר את מצבו הכלכלי הקשה הגורם לכך ש"בני ביתי העטופים ברעב מעורטלים ומבולעים מכל חמר גשמי, נשמתם מפרפרת בקרבם, מפני היוקר השורר בכל הארץ בעצם תקפו ובעים עוזו,.. ושערי רחמים וחמלה וחנינה נכלאו ונסגרו ממנו למרות כל התלאות והמצוק אשר עברו והשתרעו ממעל לשמי כוכבי עירנו הקטנה לרגלי הפוגרם האיום אשר נהייתה אצלנו עוד אשתקד, בשנת תרע"ט לפ"ק" (ראה מכתבו בזכרון בספר).

כיהן כשו"ב וכדומ"צ במאדין שליד קולבסוב.

חיבר את דרשות מהרח"ץ ח"א לשבתות ולמועדים (תרפ"ז), מים חיים (תרפ"ז) מים חיים מהדורה תנינא עם קונטרס תיקוני הזבח והספד על פטירת בנו ר' נתן נטע ז"ל שנפטר בן תשע עשרה. לאחר כעשר שנים של היותו מוהל, חיבר את הספר גילת הזהב על הלכות מילה (תרצ"א), כתם פז על הלכות אירוסין ונישואין, חבל הכסף (תרצ"ז).

ככל הנראה נספה עם משפחתו בשואה בשנת ת"ש (1940).

ראה מאורי גליציה, חלק ה, 47-45.

תכלית כל הדברים ושורש כל השרשים אשר כל העבודה והמצות אשר אנחנו עם ישראל עובדים בה את ה' אלהינו היא מחויבת להיותה דווקא בכל כחות לבבנו וגופינו ונפשינו יחד ורק בעבודה כזאת אנחנו קשורים ודבוקים בה' אלהינו והוא בנו, ומבלעדי תיכון כחות לבבינו וגופינו הרי אנחנו רחוקים ממנו יתעלה והוא מאתנו.

וזאת זאת היא גודל העניין של פרשת שמע ישראל. וכבר בארנו בשערים שער התורה אשר ענינה היא שמע ישראל אשר ה' הוא אלהינו, וירצה רק לנו עם ישראל ביחוד הוא יתברך מנהיג אותנו בהשגחתו לבד, כי הוציא אותנו לבד מתחת ממשלת כל האמצעים לתחת רשותו והשגחתו לבד (והארכנו שם בזה). ולכך אמר ואהבת את ה' אלהיך, אשר לא היה לו לומר אלא רק ואהבת אותו. אלא הכוונה לאשר שכן הוא שהוא ה' אלהיך המנהיג אותך בהשגחתו בעצם, לכן צריך אתה לאהוב אותו בכל לבבך ונפשך ומאדך. וכלומר, שכבר אי אפשר לחול עצם השגחתו יתברך עלינו אם לא שמדבקים בו בכל לב ונפש ומאוד. וכאשר יחסר מן רב השלימות הזאת רק מה, כבר היא לסיג ומסך מבדיל מלקבל השגחתו בעצם. וכבר בארנו מזה בשער דרכי השגחה פרק ו'.

והן זאת זאת היא גם כן עיקר כוונת הפרשה השנייה של והיה אם שמוע, אשר לכאורה הפרשה השנייה הזאת היא משולל הבנה כלל, כי מה השמיענו בה. אם כוונתה היא רק על מצות לאהבה ולעבדו, הלא זאת זאת היא הציווי של פרשת שמע, והרי היא כולה רק כפל והותר. ואם להשמיענו השכר של מצות האהבה, וכי על זאת מצות האהבה בלבד יש שכר, הלא כבר התורה כולה מלאה בשכר על כל המצות, כנאמר אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו וגו'. ועוד רבות כהנה וכהנה. ואם הכוונה בה רק על שמירת שאר המצות והשמיענו בה השכר עליהן, והוא ונתתי מטר ונתתי עשב ואכלת ושבעת, הרי עוד התימה יותר גדול מה חידש לנו בשכרן זאת. וכי לא השמיענו הוא יתברך כבר במקומות רבים בשכר אלף פעמים ככה בפרשת בחקותי עקב תבא ועוד בשאר מקומות. ובעונשן שאמר וחרה ועצר, גם כן כבר שמענו בקשים יותר וברבים יותר אלף פעמים ככה. ואם שדרכה של התורה לכפול בדברים האלה בעניין שמירות המצות ושכרן, ועכשן הרי, על כל פנים, התימה הגדולה אם כן מאי זה שנצטווינו בה בגודל האזהרות האלה ושמתם וקשרתם ולמדתם וכתבתם, מה שלא נצטווינו בכזה בכל התורה כולה, מלבד בפרשה שמע לרב וגודל עניינה. אלא כל כוונתה היא היא רק על זאת העיקר והיסוד שהתחלנו לדבר בה, והוא אשר תכלית ושורש כל העבודה והמצות לא יתכן שלימותה כי אם בתיכון כל כוחי הלב והגוף והנפש יחד. ולכן בזאת שורש השורשים הראשון והיא פרשת שמע אשר כוונתה לייחד אלהותו והנהגתו אלינו ואהבתינו ודביקותנו אליו הן בזאת ציוונו. והזהרנו שכל האהבה והדביקות מאתנו תהיה בכל לבבנו ונפשנו, כי רק זאת זאת היא העיקר. וכאשר יהיה איזה סיג בשלמות כוחי הלב והגוף, הרי יפסד הכל. וכמו כן בשורש השורשים השנית, והיא שמירה כל המצות, שמלבד קבלת אלהותו אשר עליה כיוונה פרשת והיה אם שמוע, כי כבר שמירת המצות היא שורש אחר לעצמה מלבד השורש הראשון, שבקבלת אלהותו. וכאשר כבר העמיקו בגודל עומק חכמת אמרם בזה על מאמרו יתברך אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, ואמרו הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, והדברים בזה ארוכים ועמוקים. הרי גם בזאת השורש השנית הוזהרנו אשר כל עיקר הקיום ועשיית המצות גם כן צריך שיהיה בכל לבבנו ונפשינו. וזאת היא אמרו יתברך והיה אם שמע אל מצותי לאהבה ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, וירצה אם תעשו כל המצות באהבה ועבודת הלב והנפש, ולכך נאמר כאן ולעבדו כי הכוונה על עשיית המצות, אז ונתתי ואספת. וכלומר אשר השכר הטוב שאני מבטיח על עשיית המצות, היא רק בתנאי ובאופן אם תעשו אותם בכל לבבכם ונפשכם. והנה השכר של ונתתי מטר ואספת כבר בכלל שאר יעודי הברכות והשכר הרב שבפרשת בחקותי ופרשת תבא היתה, ולמה יצאה, להקיש אליה ולאמר מה היא לא נתקיימת אלא בתנאי שיעשו המצות בכל לבבם ונפשם, אף כל שאר היעודים וההבטחות כולן לא יתקיימו אלא בזמן שיעשו המצות בכל לבבם ונפשם. אבל בעשייה בלא לב ונפש, הרי כבר עדיין אנו רחוקים ממנו יתברך, ולא ישפיע עלינו את הטוב. ולכן אמר בזה, השמרו לכם פן יפתה לבבכם. וירצה שכאשר לא יסכים הלב בעשייתן, הרי אחר כך עוד יתפתה גם כוחי השכל ותגיעו לוסרתם, כלומר אשר תסירו כלל מעשייתן. ואחר כך תעתקו עוד ותגיעו אשר ועבדתם אלי אחרים כי זה דרכו היום אומר כך ולמחר כך. ולאשר שנתייסדה בכאן בזו הפרשת זה העיקר והיסוד הגדול אשר אף עשיית המצות כולם צריכין גם כן דווקא תיכון כל הלב והנפש יחד, ומבלעדיה הרי אנחנו רחוקים מהשפעת טובו ועוד יגיע הדבר לוסרתם ועבדתם. לכן הזהיר הוא יתברך על הדברים האלה בושמתם וקשרתם ולמדתם וכתבתם למען בכל עת ובכל מקום יהיה תמיד נגד עינינו ולבבנו העיקר והיסוד הגדול הזה.

וכבר נכפל העיקר והיסוד הגדול הזה פעמים רבות בתורה ואמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ללכת ולאהבה ולעבוד, והכל בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ואז ושב וקבצך. יאמר ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ועוד בנביאים וכתובים פסוקים רבות בזה העניין. אמר ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצותיך, ונאמר ואתה אם תלך לפני כאשר הלך דוד אביך בתם לבב וביושר לעשות ככלי אשר צויתיך. ונאמר אם בכל לבבכם אתם שבים והכינו לבבכם אל ה', אז ויציל אתכם מיד פלשתים. ונאמר כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו. ונאמר שובו עדי בכל לבבכם. ונאמר כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם. ונאמר תנה בני לבך לי. ונאמר כל לבבות דורש ה', ונאמר וה' יראה ללבב. וגדול החסידים בכל עניני תפילותיו ובקשותיו כל עיקרו היתה על שלימות הלב, כנאמר יחד לבבי ליראת שמך, ואמר לבב עקש יסור ממני, ועוד רבות כהנה ועוד פסוקים רבות בזה בכל הנביאים והכתובים לאין מספר. והכל לאשר שרק שלימות הלב היא היא היסוד והעיקר ובכל המצות אשר יעשה מבלעדה, הרי עדיין הוא רחוק מה'.

עוד אתן לך אות ומופת גדול על היסוד והעיקר הגדול הזה באת אשר נאמר במלך אמציהו, ויעש הישר בעיני ה' רק לא בלבב שלם. ובא וראה את אשר עלתה בו אשר בהלחמו על אדום בשמעו לאיש האלהים ועשה כדבריו, ונתקיים הבטחתו של האיש האלהים והכם וגבר אותם, נאמר שם ויהי אחרי בא אמציהו מהכות את אדומים ויביא את אלהי בני שעיר ויעמידם לו לאלהים ולפניהם ישתחוה ולהם יקטר. היש לך פלא גדול מזה על איש שנאמר בו ויעש הישר בעיני ה'. אלא, כל זאת היתה רק לאשר שמראשית לא היה לבבו שלם. ובא וראה גודל פלא קיום אמרו יתברך פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם, וכאשר בארנו לעיל. ועוד יותר מזה אשר אחר עשותו זאת, חרה אף ה' באמציהו ישלח אליו נביא ויאמר אליו למה דרשת את אלהי העם אשר לא הצילו את עמם מידך, והשיב לו הליועץ למלך נתנוך חדל לך למה יכוך. וכן נאמר במלך יהוא אשר הרג כל עובדי הבעל וישמד את הבעל מישראל וגם נקם בשונאי השם והרג כל בית אחאב הרשעים, ונאמר ויאמר ה' אל יהוא יען אשר היטבת לעשות הישר בעיני וגו', ואחר כל זה נאמר בו ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו לא סר מעל חטאת ירבעם אשר החטיא את ישראל. וענינו אשר הלך בתורת ה', אבל לא שמר ללכת בכל לבבו, לכן זאת אשר עלתה בו אשר לא סר מעל חטאת ירבעם ממש כאשר עלתה למלך אמציהו. מעתה בא וראה כמה גדול וחזק הוא הכח של שלימות הלב. ועל זאת הענין נאמר בתורה כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם.

אל תטעה אותך כל ענין אמרי בשלימות הלב אשר הכוונה בה לבל יעשה מצוה בלא כוונה והרהור המחשבה. אין הכוונה כן. אלא הכוונה רק על הלב הגופני. והוא, כי כבר אם תחקור ותבחן את עצמך תמצאך לפעמים רבות אשר אתה עושה המצוה וגם הרהורי שכלך מכווין לענייניה ולשם ה'. אבל לבבך ונפשך הגופני, כלומר כחותיך הרוחניים של הנפש החיוני אשר בהן כח המתעורר והמתאווה ושרשן של כל המידות, הן הן אשר אינם מסכימים בשלימות על זאת המעשה. וכלומר שאינם עושים זאת מעשה המצות כמו שעושים בצרכי הגוף, אלא עושים המצוה בעל כרחן לתגבורת השכל אשר לו יד המושל בהן, אבל להן בעצמם לפי עניינם אין להם שום חפץ ורצון בה. וכאשר תבדוק ותבחן עצמך היטב בזה תמצאך פעמים רבות, ואפשר תמיד, על זאת העניין וכאילו אתה נחלק לשנים, עשייתך המצות היא ברצון השכל אשר לו יד המושל על כל הגוף וכחתיו. ולבבך ונפשך הגופנים אין להן שום חפץ ורצון בזאת העשייה. ולכן לבבך ונפשך מבלבלים את שכלך בזאת עשייתו וחולקים ומתגברים עליו. וזאת היא אשר נאמר בתורה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וירצה, אשר אף בעשותך מצות ה' ברצון שכלך, אבל יצר לב האדם, כלומר, מחשבות של הלב הגופני, היא רע, כלומר איננה מסכמת, ואין לה חפץ ורצון בה, וזאת היא מנעוריו. וכלומר, לאשר שהוגדל רק על תאוות והנאת זה העולם, לכן אין לה שום תאווה וחפץ לדבר עליוני אשר איננו נוגע להנאת הגוף.

עוד מצאנו זאת ענין חלוקת כחי גופניים הדקים מן כוחי השכלי יותר מבואר ומפורש בתורה. והאיך שהוא יתברך הזהיר אותנו בעניינה בפירוש, והוא אמרו יתברך, נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו. כלומר, אף שתתן לו ברצון שכלך המושל עליך, אבל לבבך הנפשי ירע בזאת הנתינה ולא תסכים ותרצה בה. לכן הוא יתברך מזהיר אותנו על זה שלא יהיה כך, כי אם להשתדל ולדבר על הלב שגם הוא יסכים וירצה בה. כי כל לבבות דורש ה', וכל חפצו ורצונו יתברך בעבודתו, הוא רוצה גם כן מן הגוף וכל כחותיו. וזה הוא שמסיים בזה כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך. והלא כבר נאמר פעמים רבות בתורה כי יברכך כו'. אלא בגלל הדבר הזה דייקא, כלומר, רק בשביל חפץ ורצון הלב. והן הן הדברים אשר בארנו לעיל בביאור פרשת והיה אם שמע, אשר כל ייעודי הברכות וההבטחות על מעשי המצות אינם אלא בתנאי ובאופן כשיעשה אותם בכל לב ונפש. וכן אמר ומלתם את ערלת לבבכם. ונאמר המולו לה' והסירו ערלת לבבכם. והעניין הוא את אשר בארנו, והוא אשר בעסקינו בעבודת ה' אז לבבינו איננו ממעורר כלל לשום חפץ ורצון ותאווה וחשק בה כמו בעסקינו בענייני הגופני, אלא הלב נשאר ערל ואטום בלי שום התעוררת, וכמשא כבד יכבדו עליה עניין העבודה הזאת. והזהיר אותנו להסיר מאתנו זאת ערלת הלב. ולכן הבטיח לנו הוא יתברך על העתיד, ומל ה' את לבבך, והוא בכדי לאהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. וכן נאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את אויבך ברעב ובצמא וכחוסר כל. כך היה לומר תחת לא עבדת בכל הטוב וברב כל אשר נתן לך. אלא הכוונה כלומר אם אמנם שעבדת, אבל לא עבדת בשמחה ובטוב לבב. וירצה שהלב לא היתה מסכמת לה כלל, וזאת היתה מרב כל. ורב הטובה היא גורמת לקחת ולהטות את לבבך מעבודת ה'. לכן, ועבדת את אויבך ברעב ובצמא ובחוסר כל. וכן זאת העניין נקראת לב האבן. ולכן אמר והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וירצה להטות ולהסכים ולהתאווה לכל אשר יחפוץ השכל. ולכן נאמר וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה'. וירצה, שזאת שבא להם השמחה, אשר שרשה בלב הגופני – על זאת, התנדבם לה', הוא לאשר שבלב שלם התנדבו, והרי השמחה מעידה על שלימות לבבם. ולכן אמר דוד שם בבקשותיו וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב ומשרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך. וכלומר, לאשר שידעתי כי אתה בוחן לבב, לכן אני יכול להעיד לפניך על לבבי שהיה שלם בזאת הנדבה. אבל אני איני בוחן לבב ,לכן על עמך כלום אני יכול להעיד, אלא אשר ראיתי בשמחה להתנדב לך, וזאת מורה על שלימות לבבם. לכן אני מבקש מלפניך ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך. וירצה שזכות זאת השמחה תשמור ליצר מחשבות לבבם לעולם בכל עסקיהם לעבודתך. ואמר ליצר מחשבות לבב, כי באמת כבר יצר לב האדם רע מנעוריו וכנ"ל. לכן זכות זאת השמחה השמור להם והכן לבבם אליך תמיד על השלימות האמיתי. וכן נקראת זאת הענין ישר. וכענין שנאמר ביושר לבבי ונאמר משרים תרצה, ועוד רבות פסוקים כהנה, והכוונה בהן להישיר ולהשוות הלב לעשייתו ולהסכים ולרצות עם רצון השכל.

• כלל השורש והתכלית אשר כל העיקר והיסוד בעבודת ובמצות ה' שיהיה גם בשלימות כל הכחות של הנפש הגופני והן כחות המתעורר והמתאווה והרוצה וכל השאר. וכלומר, שגם כל הכחות האלה יהיו מתאווים ורוצים בזאת העבודה על דרך שמתאווים ורוצים בכל עניני הגוף. כי כל עיקר העבודה מן האדם שתהיה בכולו של האדם בכל גופו ונפשו ורוחו ונשמתו. ולמען זאת ברא אותו על ענין זה וזאת זאת היא תכלית הכוונה של אזהרת ציווי יתברך באמרו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. וזאת זאת היא גודל עומק חכמת אמרם בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע, והן השכל והתאווה, ועל הדרך שבארנו. ושים לבבך מאוד ומאוד להעיקר והיסוד הגדול הזה שבארנו כאן, ובחון אותו תמיד ממך. כי אף גם אם כבר התחלת ונכנסת קצת בדרכי עבודתו יתברך, עודך אינך מרגיש כלל וכלל לעשות חילוק והיכר בין השתמשך בעבודת ה' במחשבת השכל לבד, ובין השתמשך בה גם במחשבת הלב, ואין עולה על רעיונך הבחינה בהן. אבל באמת אם תכנוס בזאת הבחינה ותחקור ותעמיק ותדקדק בה מאוד ומאוד, תמצא רב המרחק ביניהן כרחוק מזרח ממערב. ובאמיתת האמת הן רק זאת זאת ה' אלהינו חפץ ודורש ממנו כאמרו יתברך בזה בפה מלא, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ללכת לאהבה לעבוד. ובכל אלה ודאי נכנס ונכלל כל העבודה כולה בלי שום שיור. והרי בכולן אינו שואל כי אם שכל זה יהיה בכל לבבך ובכל נפשך לכן מה מאוד ומאוד הזהר והזהר לבחון אותך תמיד בזאת הבחינה. זכור ואל תשכח ולמען רחמיו וחסדיו, יתננו מאוהביו, בכל הלב והנפש יחדיו, ולשוב בהן עדיו. » Read more

ונתתי לזרעך את כל הארצות האל (פרשת חיי שרה).

זרעיך, תולדות המה מעשים טובים, ארץ מדת שפלות, וכמובא בספרים הקדושים. או יאמר הארצות, עניני ארציות. אכילה, שתיה, ממון (משגל) חלקו של עשיו, ונתינום המה גם ליעקב להניפם תנופה לה', כדכתיב אשם לה'. ובשם הקדוש הרב משה ליב מסאסוב כתב לאמר, לדעת בארץ דרכך תענוגי עולם הזה הנקראים ארציות, המה יהיה דרכך, דרך השמים בארץ, לעבודה בדברי הארציות. בספר הקדוש אור המאיר, ביאר ארץ ישראל גבוה מכל הארצות, מכל הארציות, הארציות של ישראל גבוה ועולה כמקומות עליונים.

אדומ"ר הרב הצדיק צבי אלימלך מבלוזב יצ"ו אמר במאמר הכתוב והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, שתעלו לי לשמי אף דברים הארציים, ולא בשביל צורך גופני. ובזה אמרתי אתהלך לפני ה' בארצות החיים, זהו מקום שווקים ורחובות (שבת). הארציות זהו מקום שווקים ורחובות, שם ישוטטו רעיונו בשביל החיים, חיי נצחיים, בחינת סולם, בגימטריה ממון, מוצב ארצה, וראשו, העיקר, מגיע השמימה. רעיון זה מרמז רש"י הקדוש, בפסוק ויבאנו אל המקום הזה, זו בית המקדש, ויתן לנו את הארץ הזאת, כמשמעו (דברים כ"ו). הארציות שנתן לנו היא בשביל זה, צורך בית המקדש. ובתוספות יבמות וקידושין, הביאו, והוא מן הגמרא, כי הראיון היה בשביל, למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים (ובמקום אחר הארכתי).

בספרי דמרן אדוני אבי זקני זצוק"ל (כתב יד על מגלת אסתר, מגילת ספר שמו. משנת ב'ח'ר'ת' בחיי"ם) כתב וזה לשונו, ויהי בימי אחשורוש, אין ויהי אלא לשון צער, הוא אחשורש, מלך טיפוש, מלך טיפיש, הוא היצר הרע, מלך זקן וכסיל, אחיו של רש, אחיו של היצר הטוב. אחיזתו בטבעת, הוא הטבע המסית לאדם, בהנהגת הטבע, אכילה שתיה ממון, בהראותו חמדתו תאוות הממון, תאוה היא לעינים. את עושר כבוד מלכותו, תאוות העושר, עשירים יושבים בכבודו של עולם. ימים רבים, כי לא לעולם חוסן. עשה משתה, ובזה הוא הסתת היצר וכו', כי גדולה לגימה. והאריך שם בדברי טעם, וחבל על הני כתבים דמתאבדים ולא נתנו בדפוס.

בפרפראות להרב הקדוש מרוזין ז"ל, הביא, ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, בשלוש אלה, א'ש'ם' יגרה היצר הרע בנפש האדם. ואמר הכתוב ושחט אותו, על ירך – זה משגל, המזבח – זה אכילה, שלחן דומה למזבח, צפונה – זה ממון, הרוצה להעשיר יצפין. כת הקודמין פירשו, על שתי לחם יבצעו תמימים, לחם היא מאכל, לחם היא משגל כדכתיב הלחם אשר הוא אוכל, על שתי אלה יבצעו לעשוקים התמימים. ועם כל זה שהבאתי, מובן הרמז אלול כאן.

או יאמר, הן אמרו ז"ל, לכך נקראת ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה, ומעתה קל וחומר לבשר ודם .

(רמזי אלול, רמז יב מתוך קי"ט רמזים לחודש אלול המפורטים בספר)

על חשיבות העיסוק ברמזי חודש אלול מתוך הפסוקים כתב הרב שלמה דומיניץ הי"ד, בהקדמת ספרו "רמזי אלול":

ישמע האוזן ויקשב השומע, מה שספרי יראים מביאים כי חרדת הדין של חדשי אלול ותשרי, הלוא המה ימי תשובה ורצון, זהרי חמה, זריק נציצין המתוצצים גם לעתות מזומנים מימות השנה הגם שאמרו ז"ל, אדם נידון בכל יום ובכל שעה, ונמצא כל ימיו בתשובה (ר"ה ט"ז). וכדאיתא בזוהר הקדוש קרח בכל יומא ויומא עבדין במתקלא סלקין ומשגיחון עלייהו לעילא. עיין שם. האי לפקידה בעלמא הוא מכל מקום העיקר הוא חדשי אלול ותשרי כי אז שורר דין הגמור ונהפכין לרחמים גמורים וכל דינין מימות השנה מעוברן מיניה, ודורשי רשימת אתנחא סימנא טבא לחודש אלול מראשי תיבות של פסוקים ידועים, כגון אנה לידו ושמתי לך, את לבבך ואת לבב, אני לדודי ודודי לי (חי"א) והוא לאות כי ימי חדשי האלה, ימי רחמים המה יאותים מוכשרים ומקובלים לתשובה יותר משאר ימות השנה.

עוד הוא מן המודיעים, מספרי קדושים כי אור המאיר של חודש אלול עם כל אלה נציצין קדושין של הכתיבה וחתימה ומסורת הפתקין ביד הרצים שליחי הרעה וטבה, מבריקם ומצהירים גם במועדים מוכנים היעודים לחמלה רבה אשר גם בהם נפשת רבות מתעוררים, ושערי רחמים עומדים צפופים, צף לצף קו לקו להדופקים בתשובה, והן המה על שם חודש אלול יקראון…

ולאשר כי אחרי כל החזון, ואתרי מליאות הקדמות יקרות מלפנינו ומלאחרינו נראה ונשמע כי אור המאור של חידש אלול יפצל פצלות לבנות, זקוקי אורות בוקעין לעילא לאתחזאין נהורין לעדן עדנין אחראין הבערה ללהב יצא גם על ראשי חדשים ורגלים אחרים, וכי אחרים גם בשם אלולין יקראין סוד האלולי"ם מתעשרין בפני עצמן (בכורות נ"ז) וזהו שנקטו בלשונם, נותנים לבתולה שנים עשר חודש, אלול מזל בתולה, בזוהר הקדוש תרומה כתב מפורש, ראש השנה היא ראש וכולל של כל י"ב חדשי השנה. בספר דברי שלום הביא כי זקנו סבא קדושא מהר"ם מלעכויטש ז"ל היה אומר ראש השנה, דער קאפף פון יאהר, המוח וראש של כל השנה, כמאמר ז"ל גופא בתר רישא גריר. עיין שם.

בגמרא אמרו משה תיקון להם לישראל, הלכות פסח בפסח עצרת בעצרת חג בחג (מגילה ד'). והקשה מהרש"א דנקט ג' רגלים הא גם ראש השנה ויום הכיפורים כתובים בפרשה. ומשני דלא תיקנו רק על מצות הבא מזמן לזמן. אבל ראש השנה ויום הכיפורים לא מיקרי מזמן לזמן, שיש לאדם ליתן לבו לתשובה בכל ימות השנה. עיין שם וראה נפלאות מה שכתב בבעלי התוספות על התורה בפרשת בהעלותך על הפסוק לא יום אחד תאכלו, כי אלול מספר ס"ז, כמנין שבתות וימים טובים שנה. עיין שם.

לכן כמו מראש הבאתי, שנתנו הראשונים סימנים של ראשי תיבות על חודש אלול, כן גם אני שנסתי מתני, והלכתי באיזה מקומן של שבחים לסדר סדר רמזים. ומצאתי דאתי לידי פסוקים חרוזים מסוגלים בראשיהם, ראשי תיבות אשר על תיבת אלול דנין ומורים, וכל איש המבין דבר לאשורו יכלכל בדעתו ויבין בשכלו לעשות למענו בונים כוונות למלאכת רמזים האלה, איש איש לפי מעללו דבר דיבר על אופנו לזכר עולמים, לתקן שורשו במקומות עליונים, וההיא דאמר דוני דני שמע מיניה מדן קאתי, ירדוף עד דן ששמו חוב"ה, יפשפש במעשיו למען דעת להמתיק דינו לרחמים, ואז אולי אבנה גם אנכי ממנו לטהר נפשי נפש החוטאת, לבוא שעת הכושר. ועת רעותא מן קדם אביהן די בשמיא לשוב בתשובה שלמה.

לאחר ההקדמה הוסיף וכתב המחבר על חשיבות שהוא רואה בכך שבעצמו הוציא לאור את החיבור הזה:

פעם אחת בהתאחסן אצלי חסיד אחד מחסידי זמנינו הרב המופלג בתורה ויראת שמים, בעל המחבר ספר ארץ ישראל על תהלים, חפץ ממני לתת לו לוחות רמזי אלול הנרשמים אצלי בשביל לחברו לעשותו סניף, לספרו שעשה ולקבענו בדפוס. והייתי ממאן בזה, כי אמרתי אני בלבבי עני בדעת אנכי סוחר פשט הנני, ולרש אין כל כי אם קבצ"ה אחת קטנה שקבצתי וקמצתי על ידי יד כהה בעתים מזומנים ורחוקים לזכרן ימים הבאים, ואם יקח זאת מאתי, גלמוד אהיה, ומה אעשה אני, מאין יבוא עזרי, להיות טרף בביתי בית עולמים. לכן לעצתי לבי לא הכנותי שאלתו לא מלאתי. הנחתי זאת ברשותי אתי במחצתי למשמרת נשמתי, וכמאמרם ז"ל מי שבא לכאן ותלמידו בידו קנה חכמה קנה בינה יד כותבת אתו, זהו אשרו ועושרו, זה הודו וזיוו (פסחים נ'):

את תולדות הרב שלמה דומיניץ הי"ד ומקורות לעיון נוסף – ניתן למצוא במאמר כמה נפיש האי גברא ממשה ושתין רבוון.

ב"ה ווישעגראדעק

דרוש לפרשת ציצית

אמרו לנו רבותינו הזהר במצוה קלה כחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של המצות, גדולה וחשובה היא כל מצוה ומצוה, אבל חשיבות מיוחדה ישנה למצות ציצית שהתורה עצמה מעידה עליה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם, ראו והתבוננו היטב אל הציצית אז תזכרו את כל מצות ד'. אבל לא לידי זכירה גרידא תביא אתכם הראיה בציצית אלא גם ועשותם אותם. ההתבוננות בציצית העיקר בפתיל התכלת "וראיתם אותו" תביא אתכם לידי עשית המצות. לא מצוה אחת או שתים אלא כל מצותי ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הראיה בציצית תביא אתכם גם לידי זה שלא תלכו אחרי חמדת לבבכם ומראה עיניכם. כה גדול כחה של הציצית. והגמרא במנחות פרק התכלת מספרת לנו מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה אחת בין הכרכים וכו' באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, ובזכות הציצית ניצול האדם הזה מן החטא. ועומדים אנחנו וחושבים עומדים ותמהים במה גדול כחן של הציציות הללו שהן מביאות את האדם לידי עשית כל המצות? במה גדול כחן של הציציות שהן שומרות את האדם מן החטא?

הבה נזכיר לנו את ההבדל היסודי והעיקרי שבין ישראל לאומות העולם, שבין תורת ישראל לחכמות הגוים.

הודו גם חכמי האומות ואמרו בני ישראל נתנו את הרוח והמוסר לעולם ובני יון את היופי. אצל ישראל העיקר הוא הרוח, המוסריות, המדות הטובות. ואצל האחרים העיקר הוא הגוף, השרורים החזקים והיופי. אצל ישראל העיקר הוא התוך הגרעון הפנימיות, אצל האחרים הקליפה, החיצוניות, הברק החיצוני שמכסה על הרקבון הפנימי. אצלם אומר המשל "נשמה בריאה בגוף בריא"; אם הגוף בריא וחזק אז גם הנשמה בריאה וחזקה, יען כי הגוף אצלם הוא העיקר והנשמה הולכת אחרי הגוף. ואנחנו אמרנו אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. הקנקן כשהוא לעצמו אינו כלום, הקנקן יכול להיות חדש ויפה אבל היין שבו הנשמה יכולה לחיות חמוצה ומקולקלת עד היסוד.

"חכמה יונית אין לה פרי כי אם פרחים" אמר החכם. אמנם יש בחכמה הזאת פרחים יפים מרהיבי עין אבל ריקים הפרחים הללו. הפרח הזה לא יביא צמח. פירות אין כאן, דבר ממשי, דבר מוסרי ותועלתי אין כאן. אבל אצלינו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא ותלמוד תורה כנגד כולם. יש כאן פירות לא רק עולם הזה אלא גם לעולם הבא. ובצדק דמו חכמינו ז"ל בכמה מקומות את תורת ישראל להאשה הכשרה והצנועה שכל כבודה פנימה, ואת החכמות החיצוניות לאשה זונה וזרה שהיא נמאסת ונשחתה והיא מקשטה את פניה להוליך שולל את עוגביה ביפיה החיצוני המעושה. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה, אלא מאורשה. ראה חיים עם אשה אשר אהבת. אמר חזקיה, אם אשה ממש, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם אשה תורה, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות (קידושין ל,ב). האשה הזרה היא סמל המינות. בפרק ה' במשלי מרבה החכם מכל אדם לדבר על דבר האשה הזרה שמשתדלת למשוך אחריה ברשתה "כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה", ואחר כך "הרחק מעליה דרכך", ודרשו חכמינו בעבודה-זרה י"ז עמוד א' הרחק מעליה דרכך, זו מינות.

כנגד האשה הזרה הזאת, המינות והאפיקורסות מדברת התורה בפרשת כי תצא. כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר. בשעה שהעם יושב בארצו ואינו בא במשא ובמתן עם עמים אחרים אז חי הוא לפי מנהגי תורתו, לפי המסורת שהורישו לו אבותיו ואבות אבותיו, הוא איננו נמשך אחרי מנהגי זרים, יען כי אינו מכיר אותם. אבל בשעה שהעם יוצא למלחמה על אויביו ובא אל גבולות עמים זרים, אז מתגלים לפניו לא רק עמים חדשים, אלא גם תרבות חדשה, תורות ואמונות חדשות. ולכן מזהירה אותנו התורה כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר, כי תבוא אל גבול עם זר ואתה תראה שם את האש,ה התורה של העמים האחרים, אבל האשה הזאת כל מהותה הוא רק זאת שהנה יפת תואר, יש כאן יופי מדומה, יופי חיצוני, יפיפותו של יפת. וחשקת בה, אתה תחשק ביופי הזה, היא תיקח את לבבך, כי תחשב כי ביופי הזה יש איזה ממשות פנימית, כי הלא כך אומר המשל הרומאי "נשמה בריאה בגוף בריא". אתה תראה את כל הנמוסים היפים שלהם ואתה תחשוב כי אמנם יפים ונעלים הם, וחשקת בם ולקחת לך לאשה, מתיר אני לך את הדבר, קח לך את האשה יפת התאר הזו את החכמה של העכו"ם. אם לא אתירה לך הלא תשא אותה באיסור (לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע), אבל דבר אחד אני מבקש ממך הלא יהודי אתה, בן לעם של קדושים וטהורים, של נביאים וחוזים, של קדושי עליון אשר לא הלכו אחרי מראה עינם, אחרי יופי מזויף ואשר בקשו בכל דבר ודבר את הגרעין הפנימי, את היש והקיים הבלתי חולף, לכן מבקש אני ממך: אל תלך גם אתה אחרי מראה עיניך וחמדת לבבך, כי דבר שוא ושקר מושך את לבבך. והבאתה אל תוך ביתך, הבא אותה, את יפת התואר הזאת, אל תוך ביתך היהודי הספוג קדושה וטוהר אל תוך ביתך אשר בו כבודה בת מלך פנימה. וגלחה את ראשה מעליה. אתה חושב כי אמנם באמת יפה היא הזרה הזאת, אבל טועה אתה. זהו רק יופי חיצוני. תגלח נא את שערות ראשה המסתירות עליה. והסירה את שמלת שביה מעליה. תסיר נא את השמלות והבגדים, את הדברים החיצונים המקשטים אותה, אז תראה אותה כמו שהיא באמת, בניולותה ובניוונה, תראה כי היופי הזה החיצוני מכסה על זוהמא פנימית. ומובטחני בך כי תשנא אותה ותשלח אותה לנפשה, את האשה יפת התואר, את החכמה של האומות.

אצל ישראל אסור ללכת אחרי העינים. אצל ישראל היופי החיצוני כשהוא לעצמו אינו כלום. אצלנו כל מנהג ומנהג, כל מצוה ומצוה יפה היא בחיצונותה, אבל עוד יותר נעלה היא בתכנה, בכוונה הנשאה הצפונה בה.

עשה לך סכה נאה, אתרוג נאה, תפלין נאים. יפה היא הסכה כשהיא לעצמה, יפה הוא האתרוג, יפים הם התפלין, אבל מלבד זה כוונות נעלות ונשאות ישנן גם בסוכה גם באתרוג וגם בתפלין וכן בכל המצות, ותכונות והרמזים האלו מזככים ומטהרים את הנשמה. חפץ הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. לזכות פירושו לטהר, המצות מזככים ומטהרים את ישראל. ועל הסגליות הזאת של המצות, אשר הם יפים בחיצוניותם ונעלים בפנימיותם ואשר הם מזכים ומטהרים את הנשמה, מרמזים הציציות.

בציצית יש חוט של תכלת בתוך חוטים לבנים. החוטים הלבנים מראים כי תכלית התכליות של עשית המצות היא להלבין ולזכך את הנשמה, כי הלובן היא סימן הטהרה, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. והתכלת מרמזת על מהותן של כל המצות אשר יפות הן בחיצוניותן ונעלות בפנימיותן.

צבע התכלת היא הצבע הכי יפה בעולם. תכלת דומה לים וים דומה לרקיע. תכלת זו זהו מראה היפה של הים והרקיע שמושכים את לב האדם ומרהיבים ביפים. אבל בתכלת יש לא רק יופי בלבד אלא גם תוכיות קיימת וחזקה (עיין תפארת ישראל הקדמה לסדר מועד בענין תכלת, ואמר כי בתכלת היה יופי וקיום). ועל זה אומרת לנו התורה בפרשת ציצית, ולא תלכו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. לא תלכו אחרי היופי החיצוני של חכמת הגוים ושל מנהגיהם התפלים, יען כי העין רואה רק את החיצוניות. התבוננו  בציצית, וראיתם אותו. אז תראו את הדרך עליכם בה ללכת, ואת התכלית אשר עליכם לשאוף אליה. כשתתבוננו אל התכלת אז תזכרו כי עליכם לעשות את כל מצות ד' שדומות לתכלת, יפות בחיצוניתן ונעלות בתכנן. ועשיתם את כל מצותי, ולבסוף והייתם קדושים לאלקיכם. לזה מרמזים החוטים הלבנים, יען כי המצות מלבנים ומזכות.

ובאופן זה נוכל לפרש את המעשה באדם אחד שהבאני למעלה. האדם הזה חפץ להדבק אל הזונה שבכרכי הים. זונה כמשמעה, או חכמת העכו"ם שנקראת זונה, אז באו הציצית וטפחו על פניו. הציצית הראו לו כי יופי חיצוני שאינן לו תוכיות ממשות מאוס הוא. הוא זנח את ההבלים ונשמר מן החטא. כן יעזרנו ד' שבזכות מצות ציצית נדבק בתורת ד' ובמצות אמן.

אלקנה ווייצמאן

(הבאר, סימן מו, תרצ"א)

המאמר המופיע כאן למעלה נלקח מתוך כתב העת "הבאר" (תרצ"א, 1931) בעריכת הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד. לא הצלחתי למצוא פרטים על קורות כותב המאמר, הרב אלקנה ויצמן מווישגרודק.

העיירה וישגרודק (כיום אוקראינה) במחוז טרנופול, היא היתה מאוכלס כמעט כולה בידי יהודים. העיירה השתייכה להאימפריה הרוסית, ובין מלחמות העולם עברה לידי מדינת פולין עד שנכבשה בידי הגרמנים בראשית חודש יולי 1941. ב- 16.03.1942, כשהוקם הגטו בוישנייבץ הסמוכה, הועברו לשם יהודי וישגרודק ומיישובי הסביבה, עד שמספר יושביו הגיע לכ-3,500 איש. בגטו שררו תנאי רעב כבדים, אשר הפילו חללים רבים. באוגוסט 1942 פשטו על הגטו שוטרים אוקראינים, ירו לתוכו באופן אקראי, ובכך רצחו עשרות מיושביו. ב- 11.08.1942 נרצחו 2,669 יהודי הגטו הנותרים, רובם נשים וילדים, מחוץ לעיירה, תוך שבשבועות הבאים נערך מצוד מקיף אחר יהודים שהסתתרו בעיירה ובסביבתה.

בדפי עד של "יד ושם" ישנו דף על שם הרב אלקנה ויצמן הי"ד ממרקשוב שעל יד לובלין, שנולד בשנת 1899. מספר הזכרון של קהילת מרקשוב ניתן ללמוד שהרב ויצמן הגיע לאחר פטירת רבה הקודם של מרקלשוב, בשנת 1933. (בספר הזכרון שם הרב הוא "אלחנן", בעוד שבדף העד שמו "אלקנה").

בשלב זה, אני לא יכול לדעת האם הרב אלקנה וייצמן שהיה בשנת 1931 בווישגרודק, הוא אכן הרב אלקנה וייצמן שהגיע ב- 1933 לכהן כרבה של מרקלשוב.

מרקושוב נכבשה בידי הגרמנים  ב-11.09.1939. במאי 1941 הוקם גטו מרקושוב. פליטים מיישובי האזור הועברו לגטו, הצפיפות גברה והיה מחסור במזון. כ-500 יהודים, רובם זקנים וחולים, גורשו באפריל 1942 לאחד ממחנות ההשמדה, כנראה לסוביבור. כעבור זמן מה הועברו לגטו מרקושוב מגורשים מסלובקיה, ומספר התושבים בו גדל לכ-1,500.
ב-09.05.1942, נערכה אקציה במהלכה נרצחו זקנים וחולים ושאר יושבי הגטו גורשו למחנה ההשמדה סוביבור. הרב ויצמן נשלח מתחנת הרכבת בלנטשוב, ונספה עם אשתו ושני ילדיו.

מקורות: מרכז מורשת יהודי פולין, ויקיפדיה, אנציקלופידיה של גטאות.

ונשקיף כעת מתחילת צמיחת האומה הקדושה דאבותינו היו עקרים, ומצד הטבע לא היו ראוים להוליד. ואמר לו הקב"ה לאברהם, צא מאצטגנות שלך. והוציא אותו החוצה למעלה מהטבע. והיה על ידי הנהגה הניסית לחוד. וקרא הפעולה על שמו יתברך שמו, ולכן הפעולה עם ישראל הנולדים מהאבות הקדושים יחוייב מזה דיהיו גם כן נצחיים וקיימים לעולם בקיום המין.

ואחשוב לפרש בזה אומרם ז"ל מאי דכתיב כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וגו', לעתיד לבוא יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו, אמר לפניו ימחו על קדושת שמך וכו', אמר לו ליעקב וכו' ימחו על קדושת שמך וכו', אמר ליה ליצחק, אמר ליה ריבונו של עולם בני ולא בניך וכו' מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים אתה ד' אבינו גואלינו מעולם שמך (שבת פ"ט). ועין הרואה המאמר הזה יעמוד מרעיד על אבינו הזקן דמסר נפשו על אנשי סדום הרעים ועל אבינו יעקב דבהריגת שכם חרה על בניו לא ילמד סנגורין על בניו. ולהאמור יבנו דבריהם, דהנה כתב כיון דמצד הטבע לא היה אברהם אבינו ראוי להוליד והיתה פעולת ניסית בהשגחת ד' לחוד, לכן לא יתכן כליה לבניו, חלילה. ואשר מטעם זה כתב גם כן דלא תתכן כליה חלילה להאומה הישראלית, על פי אומרם בילקוט דאין הקב"ה נפרע מן האומה, אלא אם כן נפרע מהשר שלה מקודם, ולכן בהאומות דהמה תחת השבעים שרים, ויצוייר כליה בהשרים, יתכן בהם גם כן כליה. מה שאין כן ישראל, דהם מושגחים מהבורא יתברך שמו, ונטלם הקב"ה לחלקו, וחלק ד' עמו והוא חי וקיים, כן בבניו לא יתכן כליה, חלילה, ולכן בעת חטאם בלי לימוד זכות יאמר אבינו הזקן ימחו על קדושת שמך. והרצון דסוף סוף לא שייך בהם כליה חלילה, כיון דמושגחים מאתך והם חלקיך, וקדושת שמך חי וקיים. וכן יאמר יעקב אבינו עליו השלום לכוונה הנ"ל. והקב"ה אומר לא בסבא טעמא ולא בדרדקיה עצה, דמכל מקום צריך ללמד עליהם זכות מפני המקטרגים. אמנם יצחק אבינו ילמד עליהם זכות בהחשבון דיעשה, המבואר שם, ויאמר גם כן בני ולא בניך, והיינו דהא הם בניך, ולכן צריכים שיהיו גם הם נצחיים, מיד נשאו עיניהם למרום ויאמרו, כי אתה ד' אבינו, והיינו כיון דעיקר צמיחתם היתה ניסית למעלה מהטבע, ולכן גואלינו מעולם שמך, והרצון כיון דאנו מושגחים ממך, ושמך הוא לעולם חי וקיים, לכן ממילא לא יתכן כליה חלילה בישראל גם כן כאמור. והבן בדברים. וכדהא קרי בחיל הנביא (ישעיה נ"א) שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ד' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי וגו' כי שמים כעשן נמלחו וגו' וישועתי לעולם תהיה. והרצון הביטו אל אבותיכם דהיו קרים, ולכן ממילא לא יתכן בכם כליה כאמור ודוק:

והדברים האמורים משובצים במשכיות מקראי קודש עת שם ד' דבר בפי בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשרנו, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. ותרגומו לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלקיו עמו וגו' אל מוציאם ממצרים וגו' כי לא נחש ביעקב וגו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.

ומבלי אאריך בדקדוקים, אומר בפירוש הכתובים כי אחר שאמר בלק הנה עם יצא ממצרים, היינו מעצמם קודם זמנם, ועדיין מוטל עליהם השעבוד, ורצה שבלעם יקללם. ואמרו חז"ל (בברכות ז') דבלעם ידע לכווין אותו רגע שהקב"ה כועס, ובתוספות הקשה מה יכל לומר ברגע זו. ותירץ, דיכול לומר תיבת כלם. אולם כתבתי דלא יתכן כליה חלילה בישראל, כיון דהם מושגחים מד' יתברך, וכן דהם נצחיים כיון דאבותינו היו עקרים כאמור. ובתרוץ דקודם זמנם, כתבתי כיון דהיא פעולת ד' לבדו בלי איזה השתתפות איש תכליתי, ולכן היתה הקשת לב פרעה, וממילא הפעולה גם כן נצחית. ולכן אמר, כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשרנו, דאבותינו היו עקרים והן עם לבדד ישכון, לכן ובגוים לא יתחשב, דלא שייך בהם כליה. לא הביט ביעקב ולא ראה עמל בישראל, לכלותם חלילה, משום ד' אלקיו עמו, הם מושגחים ממנו יתברך והוא חי וקיים, לכן המה גם כן נצחיים. ואזה דאמר דמשועבדים המה עוד לפרעה, אמר אל מוציאם ממצרים, היינו דהיתה רק פעולות ד' והיא נצחית, כי לא נחש ביעקב לכלותם חלילה. כעת, פירוש אם יהיה עת כליה חלילה, יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ישאל כל אחד היכן היא פעולת אלקי, דהיא מוכרחת להיות נצחית. ולכן ניבא דרך כוכב מיעקב, והיינו דבניסן עתידין לגאול, דהפעולה היא נצחית כאמור. והבן בדברים הנכונים והישרים:

(מתוך הקדמת פתח לבנון, בספר כבוד הלבנון)

הרב זאב וולף נוסנבוים הי"ד, נולד בסטרי שבגאליציה (כיום אוקראינה) בשנת תרל”ז (1877) לאביו רבי דוד, נכד קצות החושן והתוספות יום טוב, ולאימו עטיל בת רבי אברהם אבלי רייצס. מילדותו ניכר בכישרונותיו הנעלים ונקרא ‘העילוי מסטרי’. היה מגדולי תלמידי רבי אריה לייבוש הורוביץ אב”ד סטרי, והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי שלום מרדכי שבדרון המהרש”ם ברז’אן ורבי יצחק יהודה שמלקיש מחבר שו”ת “בית יצחק”. נשא לאשה את שרה בת רבי יוסף פנצר ראב”ד דרוהוביטש מחבר הספר “פרי יוסף”, בשנת תרס"ז (1907), נתמנה לדיין ומו"ץ בדרוהוביץ' (דרהביטש), שבגליציה המזרחית, ועמד שם בראש ישיבה שהקים. בשנת תרע"ט (1919), נתמנה שם לראב"ד כממלא מקום חותנו. הוא ייסד ישיבה בעירו ולימד תורה לתלמידיו, עד לסגירת הישיבה בשל קשיים כלכליים. היה מחשובי הפוסקים בגאליציה, ראש חסידי טשורטקוב בעירו ומראשי אגודת ישראל בגאליציה המזרחית. היה חבר בוועדה הרוחנית של ישיבת חכמי לובלין. 

לאחר פטירת ראש ישיבת חכמי לובלין, המהר”ם שפירא זצ”ל, התאספו גדולי התורה ידידי הישיבה והחליטו להקים ועדה בשם “השלטון הרוחני” שתפקח על סדרי הלימוד ותקבע את דרכה של הישיבה. האדמו”ר מלובלין רבי שלמה אייגר מונה לנשיא הישיבה, ורבי יוסף קניגסברג לסגנו. רבי משה פרידמן האדמו”ר מבויאן-קראקא מונה לנשיא “השלטון הרוחני”, והרב זאב וולף נוסנבוים מונה לחבר הוועדה, לצד צדיקים גאונים נוספים: רבי נחום וידנפלד מדובמבראווא ואחיו רבי דוב בעריש ווידנפלד אב”ד טשעבין, רבי אברהם וויינברג מוורשה, רבי אריה צבי פרומר מקוז’יגלוב, רבי מנחם זמבה מוורשא, רבי שמואל פירר מקראס ורבי משה חיים לאו מפרשוב-פיעטרקוב. וכמשגיח הישיבה שימש רבי שמעון אנגל מזעליחוב.

רבי זאב וולף נוסנבוים ניספה בשואה עם קהילתו ומשפחתו בשנת תש”ג (1943). ספר זכרון לדרוהוביץ, בוריסלב והסביבה (עמ’ 105) הובאו זיכרונותיה של רבקה שפירא על עיר מולדתה, על קורות העיר בשואה: “כאשר עלה הצורר על העיר, ציווה מיד לאסור את נכבדי הקהילה היהודית והחלה פרשת הייסורים והעינויים. בראשית שנת 1942 אסף את כל שרידי היהודים שנשתיירו מן ה”אקציות” הקודמות, למען פעולת חיסולם הסופי. הרב ר’ זאב וולף נוסבוים צעד בראש תהלוכת המוות, ובקומה זקופה, בשירה וריקודים עודד את ההולכים לקראת קידוש השם. וכך נכרתה קהלת יהודי דרוהוביץ, אחת הקהילות המפוארות והנכבדות בגליציה המזרחית”. 

על חיי קהילת דרוהוביץ' ועל חורבנה ניתן לקרוא גם באתר יד ושם: האנציקלופדיה של הגטאות.

רבי זאב וולף נוסנבוים כתב חיבורים בכל מקצועות התורה. הוא חיבר את הספרים ‘כבוד הלבנון’ (1904) הכולל חידושים על הש"ס בחריפות ובקיאות, “זיו הלבנון" (1931) הכולל דרשה ושו”ת, וספר “ארז לבנון” (1939) הכולל את דרשתו ממעמד סיום הש”ס העולמי מהדף היומי וגמר כתיבת ספר תורה בישיבת חכמי לובלין. קונטרס “גינת אגוז” שכתב הובא בספר “דברי הילל” חלק ג (1935). חידושים ממנו הובאו בכתבי עת שונים ובהם בגליון א של קובץ חידושי תורה על תלמוד ירושלמי “נר מערבי” (1990).

חתנו, רבי שמעון גבל, מחבר הספר ‘שם משמעון – כלי הגולה’, כיהן ברבנות ברעזיב וקאטוביץ. לאחר נדודים ועינויים קשים בסיביר הגיע לבוכרה על גבול אירן. הוא עבר לארה”ב וכיהן שם בקהלת כנסת ישראל ברונקס. בזקנותו עלה לארץ ישראל ונהרג בתאונת דרכים בירושלים בכ”ד בניסן תשמ”ו.

פתח הרב אדמו"ר הרב הקדוש זצוקללה"ה, המחלוקת שבין קרח ובין משה רבינו עליו השלום היתה,  שקרח פקח גדול היה, ובירר לו דרך ישרה לעצמו להיות עובד ד' בדרכי המצות שיהיו על פי דעתו, לא על פי דרך התורה. ולכן המשיך אחריו ר"נ איש לרמז על נ"ר מצוה, היינו שיתנהג המצווה על פי דעתו. ולקח אותם בדברים והלבישן טליתות שכולן תכלת, הוא רמז כי אותם האנשים אשר פתח ללכת אחר עצתו הלבישן בלבוש גדלות, כי מלת תכלת מרמז לאיש בעל מדריגה, כי הוא בשפתי חלקות פיתה את כל אחד בלי התחברות חברו. וזהו שתרגם אונקלוס "ואתפלג", שחילק כל אחד מהנו פתוים ולכל אחד לפי הבנת שכלו הסית אותו עד אשר השתווה לדעת קרח.

ולא כן היה דעת משה רבינו עליו השלום, ועליו נאמר (פרשת בהעלותך) בכל ביתי נאמן הוא, ולא זז מדרך אור התורה כאשר נצטווה מה' יתברך כנאמן הנפקד אצלו דבר ושומרו מכל אסון. וגם אם רבים יקומו עליו בתחבולות שונות לתת לאחרים את פיקדונו לא ישלח בו יד לשנות דעת המפקיד. וכל דבריו הקשים לא דיבר ליחידים, רק אל כל ישראל בכלל אחד. וזה שאמר משה רבינו עליו השלום, לא חמור אחד מהם נשאתי וגו', לא חומריות של אחד מהם לקחתי, כי גם דברי תוכחה להסיר החומריות מלב איש לא דברתי עם אחד בפרט, רק בכלל כל ישראל. ולכן שמואל הנביא שיצא מבני קרח היה מוכרח לתקן חטאת קרח, ודיבר גם כן לישראל בתוכחתו להיות מכוונים לדברי משה רבינו עליו השלום, וחמור מי לקחתי (שמואל א' יב) כנ"ל בדברי משה רבינו עליו השלום:

(שפתי קודש, פרשת קרח)

ר' יועץ קים קדיש ראקאץ ב"ר יהושע העשיל, היה מו"ל ומחבר חסידי מפורסם שאסף וליקט ביגיעה רבה תורות וסיפורים מאדמו"רי פולין הקונגרסאית.

פרטי חייו ברובם אינם ידועים, אך ממכתבי ההסכמות ובעיקר מחילופי האגרות שקיים עם רבים מרבני פולין, ניכרת הערכה לאישיותו כתלמיד חכם וחסיד. בהיותו מלמד בכפר קוויף בבית הגביר ר' יצחק מאיר לנגה (בהמשך עברה משפחת ר' יצחק מאיר לנגה לפשיטיק שבמזרח פולין, ואתו עברה גם משפחת המלמד ר' יועץ קים קדיש), החל רושם בלשון מליצית סיפורים חסידים ותורות חסידיות. בהמשך נדד בין שטיבלאכים חסידיים וקיבץ מהחסידים תורות וסיפורים. לאחר שמפעלו הספרותי התפרסם, החלו רבים מחסידי פולין לשגר לו מכתבים גדושים בסיפורים ותורות, אותם העתיק לספריו בשם מוסרי הסיפורים.

ר' יועץ קים קדיש חיבר את הספרים הבאים: נפלאות היהודי (תרס"ח), תפארת היהודי (תרע"ב), תפארת היהודי עם קונטרס בית צדיקים (תר"צ. הקונטרס הנ"ל, המביא את מגילת היוחסין של משפחת ר' יועץ קים קדיש, נכתב בידי ידידו וקרוב משפחתו מאת הרב צבי יחזקאל מיכלסון מפלונסק הי"ד), יצירתו המונומנטלית שיח שרפי קודש (ובו קרוב לשלושת אלפים סיפורים ודברי תורה מאדמו"רי פולין המובאים בחמישה כרכים ובקונטרס שישי, תרפ"ח-תרצ"ב. הספר חזר ונדפס שוב ), שפתי קודש (תרפ"ט).

בנוסף לכך כמו כן רכש את זכויות ההוצאה לאור של הספרים ספר חסדים תניינא (תר"ע), אהל אברהם (תרע"א), ומבחר הפנינים עם לקוטי רב פנינים (תרפ"ה, תש"ח, תשל"ד).

הספרים התקבלו בהתלהבות על ידי הציבור החסידי והופיעו בכמה מהדורות.

ספרים אלו מהווים, עד היום, מקור עיקרי למחקר חייהם ותורתם של אדמו"רי פולין, ובהם אדמו"רי בית פשיסחה, קוצק, גור, וורקא ועוד. לאחר השואה הפכו ספריו כגל-עד כמעט בלעדי לעולמה העשיר של החסידות. הרב ד"ר יצחק אלפסי תיאר אותו כ"יהודי בטלן, שבלעדי ספריו לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו בתולדות צדיקי פולין" (על אגדות יפות ללא כל בסיס היסטורי), "אשר כגודל בטלנותו, כן גודל וחשיבות ספריו" (מאורות בחסידות).

בספר הזכרון לקהילת פשיטיק כתב עליו מנדל הוניג:

דמותו של ר' קדיש, קלסתר פניו, צורת הילוכו וכל הוויתו חרוטים בזכרוני. נדמה לי שאני רואה אותו רץ, עפרון ונייר בידו, שקוע במחשבותיו, בעולם של דמיון, חדור אמונה ושאיפה לשלמות הנפש. גבה קומה, דל ורזה, בעל זקן בינוני חד, שערות זהב, גבות ארוכות המכסות במידת מה את עיניו, עיני תכלת בוהות. כולו עצמות, ידיו יבשות, פניו, מצחו – רק עור וגידין… שערות פיאותיו ובעיקר של הזקן היו שמיכות וכאילו שזורות, מימיו לא נגע בהן מסרק; תער או מספרים – הס מלהזכיר. גדלו על כן השערות מטבען… ראשו היה מכוסה כיפה. נדמה לי שאף פעם לא החליף אותה מיום הנישואיו, ואולי אף מלפני כן. אי אפשר היה להכירה אם היא מבד, מעור או מחומר אחר, כולה מקשה אחת משומנת ועליה כובע עגול… פאותיו שגודלן מקצה הגולגולת ולמטה עבות היו, מסולסלות ונתונות מאחורי אוזניו. לבוש קפוטה ארוכה, חגור אבנט משי מלא שומן שלא ירד מגופו. צווארון החולצה פתוח בין בקיץ ובין בחורף. ציציות ארוכות מזדקרות היו מתחת למעילו…. הילוכו היה תמיד מהיר, תחת ידיו באבנטו או החזיק יד אחת מול העיניים, ראשו כפוף תמיד כדי להימנע מעבירה האורבת בדרכים…

קדיש היה גר בחדר קטן עם ארבעת ילדיו, ביניהם אחד חולה שחפת. אור השמש כמעט שלא הגיע לחדר זה. במשך הזמן עבר לחדר גדול יותר בקומת הבית שבקצה הסימטה. לדירה זו הובילו כ-20 מדרגות פגומות עם משענת רעועה, וקיימת הייתה סכנה תמידית ליפול מהמדרגות, במיוחד בימות החורף כשהיו מכוסות קרח. גם חדר זה היה אפל. על השולחן שבאמצע החדר נמצא כד חרס קטן ובו שמן ופתיל. לאור קלוש ומהבהב זה היה לומד וכותב עד שעה מאוחרת בלילות. הייתה להם אמנם גם מנורת נפט, אבל בה היה משתמש רק במקרים מיוחדים…

הוא אסף את כל החומר והתכתב עם אנשים שונים כדי להיווכח בנכונות הדברים שנמסרו לו… ימים ולילות היה שקוע בעבודתו הקדושה. אפשר היה לראותו בעד החלון רכון על שולחנו לאור המהבהב של המנורה, כותב ומחבר את סיפוריו על הרביים וחסידיהם. הוא היה מתכתב באותו הזמן עם כל הרביים שבפולין ומחוצה לה…

חי היה בעוני ובחוסר כל, לבוש ברשלנות, נעול במגפיים מטולאים שזכו רק פעם בשבוע לקצת עטרן כדי לרככם וליפותם לכבוד שבת. הוא קיים על עצמו את הכתוב: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ובתורה אתה עמל.

בספריה הוירטואלית של אתר דעת ניתן למצוא את הספרים שיח שרפי קודש, נפלאות היהודי, תפארת היהודי, תפארת בנים. בשנת תשמ"ט הוצאו לאור מחדש ספרי שיח שרפי קודש בעריכה וסידור מחודש לפי פרשיות התורה, ערכים ועניינים, בתוספת מפתחות, מראי מקומות וביוגרפיות של הצדיקים המוזכרים בספר.

הצבא הגרמני כבש את פשיטיק ב- 5/9/1939, ומיד עם כניסתם לעיר נקראו היהודים להתייצב בבית-הכנסת כדי להירשם לעבודת כפייה. היהודים חוייבו בתשלום של 80 אלף זלוטי, ולהבטחת התשלום לקחו הגרמנים בני ערובה. ילאחר שקבוצות העובדים יצאו לעבודתן העלו הגרמנים באש את בית-הכנסת ואת בית-המדרש.
בראשית 1940 נמנו בעיר 2,850 יהודים, אבל מספרם עלה בהתמדה, עם בואם של פליטים יהודים ממערב פולין. בתחילת 1941, לרגל ההכנות לפלישה בברית-המועצות, הקימו הגרמנים מחנות צבא חדשים באזור פשיטיק, ונאסר על יהודים לשהות באזור זה והם פוזרו בעיירות המחוז. בסתיו 1942, גורשו היהודים מעיירות המחוז ושולחו למחנות השמדה, ובעיקר לטרבלינקה. מיעוטם הועברו למחנות עבודה שונים שהקימו הגרמנים באזור רדום.

עקבותיהם של ר' יועץ קים קדיש ובני משפחתו נעלמו בשואה, והם ככל הנראה נספו. "מי יודע מה היה בסופו? האם נשארו לו צאצאים ליועץ קים קדיש ראקאץ מפשיטיק?" (מאורות בחסידות, הרב ד"ר יצחק אלפסי).

מקורות: ויקיפדיה, ספר זכרון פשיטיק (מדף 363 בדפי האתר), מרכז מורשת יהדות פולין.

.