הספד על ה"חפץ חיים" – חלק ב / מאת הרב אלחנן וסרמן הי"ד
ובזה היה החפץ חיים גדול מכל אדם. כל המעלות שאמרנו היו בו. היה שונא בצע בתכלית, שבזה היה נקי מכל הנגיעות שבזה. השכל ישר והחכמה ברורה והיה ירא ה' בתכלית. ואיש כזה כשיועץ למי עצה, העצה יצאה מדעת ברורה, ואז העצה מוכרחת להיות נתקיים כמו שאמר. ועוד ראו ממנו, כי כאשר היה מי מדבר אתו, ענה אל המחשבות שחשבו לשאול אותו. מה זה, אין לנו השגה ברוח הקודש, אבל בזה אנו יכולים לבאר את זה, כי הבית יוסף מחבר השלחן ערוך שאל את המלאך, מפני מה כשחולם למי בשינה איזה דבר נורא, רואה את הדבר באופן שאם היה הדבר בהקיץ, אין אדם יוכל לשאת את זה. ענה אותו, כי הנה יש באדם ב' חלקים, גוף ונפש. הנפש זהו הדעת. הנפש מרגיש. הגוף הוא בשר גידים ועצמות. הגוף אינו כי אם לבוש הנפש. כמאמר הכתוב עור ובשר תלבישני וכו', הגוף גודר את חושי הנפש. והוא חוצץ להרגיש את הדבר כמו שהוא באמת. תינוק במעי אמו רואה מראש העולם ועד סופו. נפש בלי גוף מכל שכן, וזהו חלום, כי השינה אחד מששים במיתה, ואז הוא מרגיש ביותר. כי הגוף נפשט מהנפש, והגוף אינו גודר את חושי הנפש. כמו שאם נגע יד חסרת עור לתנור חם, נרגש יותר חום מאשר עם העור, יען כי מה שיותר מכוסים הגוף אזי חוצץ יותר להרגיש הדבר כמו שהוא באמת. הרבינו יונה אומר, אדם הראשון שר על בעלי החיים. הגוף הוא בעל חי, הנפש מלאך. והנפש צריך להיות שר על הגוף, שהוא הבעל חי, כמו שאמר החפץ חיים זצ"ל. האדם צריך להרגיש בעצמו כמו שהוא רוכב על סוס פרא, שצריך להחזיק בכל העת בהרסן, שאם לאו אזי הוא בסכנה, והאדם אשר הוא שר על הגוף, אז הגוף גם כן כמו נפש, וגופו אינו חוצץ להרגיש האמת. גוף של החפץ חיים במעשים שלו, עלה למדרגת נפש, ובשביל זה גופו לא היה חוצץ את הנפש, והנפש כשהוא לעצמו הווה מלאך.
בעיני ראיתי כי כאשר באו אליו כמה אנשים היה יודע בעצמו את היחסות שבין איש לחבירו.
החפץ חיים היה מפורסם בכל הארץ. ויש גם כן, להבדיל, רשעים שמפורסמים בכל הארץ. מה בין פרסום של החפץ חיים לפרסום שלהם? אצל הרשעים כל מה שמקורבים להם רואים יותר שהם אנשי הבל. אבל החפץ חיים כל מה שהיו מקורבים לו, ראו ממנו יותר גדולות. החפץ חיים נשמע באמריקה, אבל בפולין ידעו אותו יותר מבחוץ למדינה, ובווילנא ידעו ממנו עוד יותר, מבכל מדינת פולין. בראדין ידעו ממנו עוד יותר גדולות מבווילנא. בישיבת ראדין ידעו ממנו יותר מבעלי הבתים העיר, בני ביתו עוד יותר מהישיבה, ועוד יותר בביתו מי שהיה אצלו יותר מקורב ידע ממנו יותר גדולות, מי שהיה אצלו בחדר אחד, ידע ממנו עוד יותר ויותר.
החפץ חיים אמר מאמר פלא. איתא בגמרא סנהדרין (דף צט) כתיב אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה, כשהוא אומר, כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה, אם לעמל שיחה כשהוא אומר, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה. ולכאורה מוקשה כל המאמר, דמאי סלקא דעתך דנברא לעמל מלאכה, לא יברא ולא יצטרך לעשות מלאכה להחיות עצמו. וכן מאי סלקא דעתך שלעמל שיחה נברא. אבל באמת כל המאמר נכון מאד. מתחילה אמר, דאדם נברא כדי שיעמול עצמו לכבוד ה', ואחר כך אומר איני יודע אם בפה יעמול לכבוד ה', או במלאכה, פירוש מלאכת מצוה, והביא ראיה דנברא כדי שיעמול בפה. ואחר כך אמר, איני יודע אם בפה בתורה או בסתם שיחה של מצוה, והביא ראיה דהעיקר נברא כדי שיעמול בתורה. רק זהו ממילא כיון שהוא פה בעולם המעשה, מוכרח לקיים מה שלמד, אבל תכלית בריאת האדם הוא רק בשביל שיעמול בתורה.
פעם אחת ישבתי עמו בביתו ובאה אשה מברנוביץ והציעה לפניו פתקא ורשום עליו חמשה עשר שמות מבני משפחתה, ובקשה שיברך אותם. אמר החפץ חיים שאין לו רשות על זה. ואחר כך כעבור רגעים אחדים, אמר שתכתוב אצל כל שם מה משאלות לבו על מה שיברך אותו. יכולים אנו לראות מזה שהיה לו רוח הקודש. כי מתחילה אמר שלא נתנו לו רשות על זה, ואחר כך אמר שיברך אותם לכל אחד על מה משאלות לבו, כי מסתמא ודאי הרשו לו אחר כך מן השמים.
למרות זה שהיה עניו מאד, שאין אנו צריכים לראיות על זה, מכל מקום ידע בעצמו את גדלותו. וזה מראה לנו זאת המעשה. פעם אחת היה לו לכתוב "קול קורא" לטובת "ועד הישיבות" והרשה את המזכיר שלו שיכתוב את ה"קול קורא" ואמר שיכתוב בו שמי שאין מחזיק את התורה אין לו חלק לעולם הבא. והמזכיר כתב את כל זאת, ואחר כך אמר החפץ חיים שימחוק את זה, כי כמו שפוסקים פה בעולם כך דנין בשמים, כדאיתא בסנהדרין (דף קד) בקשו למנות את שלמה המלך בהדי אותם שאין להם חלק לעולם הבא, בא דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם ולא השגיחו עליו, באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם, ולא השגיחו עליה, יצאה בת קול ואמרה להם חזית איש מהיר במלאכתו וכו' בל יתיצב לפני חשוכים, פירוש בגיהנום וכו'. ולכאורה מאי איכפת לן אם ימנו אותו, הלא בשמים יודעים אם יש לו חלק לעולם הבא אם אין לו. ורואים אנו מזה כי כמו שפוסקים פה בעולם כך דנין בשמים. ולכך החפץ חיים זצ"ל ידע שישגיחו על הפסק שלו, ולכך אמר ימחוק את זה.
הנה יש ב' חלקים בגמרא. הלכה ואגדה. ולכאורה אנו נאמר שהלכה קשה מאגדה. אבל האמת אינו כן. האגדה קשה מההלכה. כי מהלכה יכול כל אחד להוציא את פסק ההלכה. אבל מאגדה קשה להוציא את פסק ההלכה. החפץ חיים הוציא מאגדה את ההלכה, כמו שרואים אנו מספריו הקדושים. מי שיודע פרק אחד ממסכתא על בוריו הוא איש נעלה, וכל שכן מסכתא, ומכל שכן סדר, וכל שכן כל הש"ס. החפץ חיים היה בקי בכל חדרי התורה שבכתב ובעל פה.
שאלתי את החפץ חיים הנה יש תקופות שונות, תקופת תנאים, אמוראים, רבנן, סבוראי, גאונים, ראשונים וכו'. בשלמא תנאים, אמוראים, יודעים אנו מהגמרא, אבל מנין אנו יודעים למדוד שעד כאן היתה תקופת גאונים, ועד כאן תקופת ראשונים וכו'. ענה אותי שכל אחד יכול לראות את זה, שעד כאן נגמרה תקופה והתחילה תקופה אחרת, שמהלך הדורות הולך בהדרגה, ממדרגה למדרגה, ונתמעט גדלותם מדור אל דור. ופעם שמדור העבר לדור הבא יש חילוק גדול שאינו לפי מיעוט מהלך הדורות, ויודעים שעד כאן נגמרה תקופה והתחילה תקופה אחרת. והאחרון שבתקופה הוא גדול מכל התקופה, כמו רב האי גאון היה האחרון שבתקופת הגאונים, והיה גדול מכולם. כמו שהרב רבי עקיבא איגר, בהספדו על הגר"א מווילנא, אמר מובטחני שעמו נגמרה תקופה, שהוא היה גדול מכמה דורות לפניו ואחריו נתמעט הדור לא לפי מיעוט מהלך הדורות. ועוד אמר לי החפץ חיים זצ"ל, שמיעוט מהלך הדורות בימינו הולך במהירות יותר כמו בדורות הקודמים, שבימינו מהלך עשרים שנה כמו מאתים שנה בדורות הקדמונים.
על החפץ חיים זצ"ל יכולים אנו לומר שעמו ודאי נגמרה תקופה, כי אחריו נתמעט גדלות הדור לא לפי מיעוט מהלך הדורות והוא היה הגדול שבתקופתו.
ואוי ואבוי לנו שנאבד מאתנו הנר הגדול הזה שהגינו לנו מן השמים בזכותו, נאבד מאתנו אב ובעל יועץ שאין לנו אחר במקומו. יהי זכרו ברוך.
(מתוך הספדו של הרב אלחנן בונם וסרמן הי"ד על ה"חפץ חיים")
כליות ולב והמלחים יטילו החבילות והכלים אשר באניה אל הים להקל מעליה, והמלחים ישימו נפשם בכפם להציל את כולם ממצולות ים ומשאון דכיו. ונימוס האנושי בשלטון הספינה קודם כל דבר יצילו החלשים חסרי אונים הנשים והטף, להם משפט הבכורה להצילם בסירת דוגה, ואחריהם הגברים והגדולים, ומי ומי יורד לבטן שאול יחד עם ירכתי הספינה? אם לא המלחים ורב החובל אשר הם מנהיגי הספינה, רק הם נושאים אחריות של הספינה – כן אנחנו עם הישראלי, אשר לפי עדות חז"ל, תורתנו הקדושה היא מקומה של עולם ויסודה, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג) ורוח החיה באפנים רק אנחנו עם השם המחזיקים בעץ החיים, אשר לאורו הולכים כל גויים. לכן כאשר יחשך אור השמש, אנחנו בין הסדן ובין הפטיש אשר לאורו ובין הפטיש ואין פרעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, כמאמרם ז"ל, כי הוא הראשון השותה כוס התרעלה. ובמקום שאתה מוצא גדולתו של ישראל, שם אחריותו עוד יותר גדולה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות מ) גבי גר שבא להתגייר מודיעין אותו עונשין של מצות, אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. אי לזאת ראוי לדעת כי מטרת עם הישראלי גדולה מאד, ולעמת זה גדלה חובתם עד למאד, וכל שכן תלמידי חכמים תופסי התורה אשר אחריותם גדולה בכפלים, כדאמרו חז"ל והגד לעמי פשעם, אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות.
