קטגוריה: אישים הי"ד

הקדמה

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר שם חלקי מיושבי בית המדרש שזה תכלית בריאת העולם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חכמינו ז"ל על תיבת בראשית. הכוונה שהתורה הקדושה תמיד נקראת ראשית, כי מי יאמר שהגיע לכוונת תכלית שבה, וכן בכל המצות ועבודת ד' יתברך, מי יאמר שירד לעומקה. וזה תכלית בריאת אדם שתמיד יהיה במחשבתו בעוסקו בתורה ובמצות שהיא רק ראשית והתחלה לענודה. ובזה נוכל לפרש הכתוב ראשית חכמה יראת ד' וגו', היינו אם החכמה נקרא אצלו ראשית, אז הוא יראת ד', הם רק ביושבי בית המדרש, שהם יודעים שהוא רק ראשית ולא ירדו לתכליתה. וזה כוונת רבי נחוניה בן הקנה שתיקן הודאה ששם חלקו מיושבי בית המדרש.

חסדי ד' אזכיר על אשר גמלנו, אשר הביאנו עד הלום להקריב ספרי ראשית בכורים, מנחתי מנחת עני, מה דרכו של עני להקריב את נפשו כך הקרבתי פרי מעללי ושכלי בדבר ד' זו הלכה, בכל נפשי וכחי בשאלות ותשובות בארבעה חלקי שולחן ערוך בהספיקות אשר היו לי, וברוך ד' בררתי אותם להלכה כיד ד' הטובה עלי.

רבות יגעתי ומעט מצאתי, ראשית תרומתי אשר חנני ד' בתורתו להבין בגמרא וברמב"ם ובשולחן ערוך ולבוא עד גמר הלכה. וידעתי אני מך ערכי שלא הגעתי למדה זו להורות לרבים לקבל אחריות דעלמא עלי, כי אף לקטני המחברים לא דמיתי וקטנם עבה ממתני, טעל כן זחלתי ואירא לקרבה למלאכה זו אולי, חס וחלילה, שגיתי בהוראה וימצא איש יסמוך על הוראתי להורות להלכה למעשה ויהיה החטא תלוי בי, חס וחלילה. מיד חזרתי אמרתי כי ספרי יגיע גם לדייני ישראל אשר יש להם יד להורות, ובוודאי ישקלו הדבר בשכלם אם יוכלו לסמוך על זה למעשה. ואף על פי כן לא רציתי להדפיס רק מתחילה להציע לפני גדולי וגאוני זמנינו. ונחנו הסכמתם שראוי הדבר להוציא לאור ייהנו רבים בו. על כן נתתי לבית הדפוס. ואבקש כל מי שיעיין בספרי זה, שלא יסמוך עלי עד אשר ישקול הדבר בשכלו איזה פעמים, אז יכול לסמוך, כי לא באתי בחיבורי זה רק לעורר על המעיין.

ברוך ד' אשר בחר בני מכל עם ונתן לנו תורת אמת והבדילנו מכל העמים והראה לנו אהבה וחיבה, שהרשה לנו לחדש בתורתו, כפי שכל האנושי כן יקים. ועל זה מברכין אשר נתן לנו תורת אמת, הכוונה שנתן לנו במתנה שהתורה תתנהג כפי שכל האנושי, כי לא בשמים הוא, כמאמר הגמרא בבא מציעא במתיבתא דרקיע, ולא נתנה תורה למלאכי השרת, אפילו באמת הדין להיפך ברקיע, אף על פי כן, הפסק הלכה רק כפי אשר יפסקו הבית דין שלמטה. יעויין בדרשות הר"ן ז"ל.

ועל פי זה יש לבאר מאמר הגמרא נדרים (דף פ"א ע"א) אמר רב יהודא אמר רב, מאי דכתיב מי האיש ויבן זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפרשה הקב"ה בעצמו וכו', שאין מברכין בתורה תחילה. עד כאן לשונו. וכבר הקשו בהבנת דברי הגמרא שעל ג' עבירות החמורות שהיו, לא נאבדה הארץ, רק מחמת ברכת התורה תחילה. יעוין בר"ן שם. ולפי הנ"ל ניחא דהנה איתא בספר אמרי שפר על התורה מהרב הגאון מרש"ק ז"ל בספר תרומה מה שמאריך שם על המדרש, ומפרש גם כן שם דברי הגמרא שבת דהמלאכים טענו בשעת מתן תורה מה אנוש כי תזכרנו וגו' תנה הודך על השמים. והקשה הלא אפשר ששניהם יחד יודעין את התורה, וכי מי שיכול ללמוד פסוק אחד עם חבירו, הכי בזה גוזל השני את הפרק ההוא מן הראשון, הא הראשון יודע הפרק כמו שלמד מקודם. ואם כן הכי נמי אצל המלאכים, הגם שנתנה תורה לישראל, מכל מקום גם הם יכולין לידע וללמוד. אך לפי הנ"ל ניחא, דהנה הקב"ה נתן לנו התורה כפי אשר יורה שכלם האנושי כן יקום, אף שהשכל אלקי מורה להיפך, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל במסכת ראש השנה, אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, והביא דכרי הר"ן ז"ל בדרשותיו דמבאר הגמרא, בבא מציעא דנחלקו במתיכתא דרקיע, אמרו מאן נוכח רבה בר נחמני, דמאי טעמא הוצרכו לשאול מרבה בר נחמני. וכתב, דהנה שכל אלקית ושכל אנושי אינן שוות כלל, רק המה הפכיים לגמרי, והנה הקב"ה נתן לנו התורה וכתב בה אחרי רבים להטות, הרי התורה נתנה לבני אדם שיתנהגו בה כפי דעתם ושכלם, על כן שאלו לרבה בר נחמני שהוא מכריע מה שהשכל אנושי מכריע, אף שהקב"ה אומר טהור. לכן שפיר טענו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו, שתתן התורה להתנהג על פי שכל האנושי, אדרבא תנה הודך על השמים, שיהיה התורה מתנהג על פי שכל אלקות כן יהיה וכן יקום, לא על פי שכל האנושי. יעוין שם. ודברי פי חכם חן. עד כאן.

וכל זה הוא מחמת שנתן לנו התורה במחנה, על כן כפי שמורה שכל האנושי כן יקום. ועל זה אנו מברכין אשר נתן לנו כמתנה. נמצא לפי זה ניחא דברי הגמרא שלא ברכו בתורה תחילה, היינו שלא ברכו הברכה אשר נתן לנו במחנה כפי אשר יפסקו הבית דין של מטה, רק כפי שכל עליון כן יש לנו לפסוק. ואם כן יוכל להיות מזה כל הריסת התורה והמצווה ויוכל להיות היפך כל המצוות אם אין אנו משגיחין כפי שכל האנושי. וזה גרע מג' עבירות החמורות רחמנא ליצלן, כי לא יכול לבוא מזה הריסת כל התורה דיודעין שזה עבירה, אבל אם לא ברכו בתורה תחילה לשיטתם הדין כך, ועל פי שכל האנושי אינו כן, וזה ברור בכוונת הגמרא.

ובזה נוכל לומר כוונת המגיד, אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. וקשה מה זו מעלה קרבת הר סיני בלי תורה. אכל לפי הנ"ל ניחא דהכוונה דלא נתן לנו התורה במתנה. וכך הפירוש אלו קרבנו לפני הר סיני לקבל את התורה, וקבלנו רק שלא נתן לנו במתנה, דיינו. על אחת כמה וכמה שיש להודות ולשבח להקב"ה שנתן לנו התורה כמתנה, ויש לנו רשות לחדש חידושי תורה כל אחד ואחד כפי שכלו. נמצא לפי זה שיש לנו חיוב גדול לחדש בתורה כל אחד כפי שכלו כיון שנתקן ברכה על זה.

ומאוד הפליגו חכמינו ז"ל בשבחן של מחדשי חידושי תורה. עיין בתנא דבי אליהו פרק י' וכו', וכן בשו"ת מן השמים לרבנו יעקב מקורביל סימן ל"ב מה שהשיבו לו מן השמים. ויעוין בספר חסידים סימן תק"צ, וזה לשונו, מי תיכן רוח ד', כי הקב"ה גוזר מי יהיה חכם ומה חכמתו וכמה שנים וכמה ספרים יעשה. יש שגוזר עליו שיעשה ספר אחד או שנים או שלשה, וכל מי שגלה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם, וכתיב יפוצו מעינותיך חוצה. וזה שכתב יביא במשפט על כל נעלם, שגורם שנעלם וכו'. עד כאן לשונו. על כן קמתי מחשכת הבלי זמן, אמרתי במה אקדם לד', אולי כיוונתי באיזה מקום להלכה ולא אכתבנה. וידעתי כי ילעיגו עלי אנשים ויאמרו הגם זה במחברים יקרא. אבל אמרתי מה לך להשגיח על זולתך, ואין כוונתי בזה חס וחלילה להתגדר בה או בשביל קרדום לחפר בה.

וקראתי ספרי "מנחת ש"י". תיבת ש"י ראשי תיבות שלמה ירמיה, ותיבת מנחת לרמז שם אבי מורי נ"י, אותיות מנח שם נחם כשם אבי נ"י, ואות תיו גם כן חשבון כשם אבי נ"י ר' נחם צבי חשבון ארבעה מאות. וגם לרמז שם אמי מורתי לאה תחיה, על מספר קטן במנחת שי. וממעמקי לבבי אפרוש ידי לד' ואתפלל לפניו שיברך את אבי מורי נ"י ואת אמי מורתי תחיה בעושר ובאושר ובכבוד ובאריכות ימים שמעולם גדלונו על דרכי התורה והיראה וכל חייהם ומגמתם רק לגדל בניהם לתורה. אנא ד' ישלם להם פעלם ומשכורתם כפולה, ויבלו ימיהם בנחת, מתוך הרחבת הלב. אמן.

ויהי רצון שלא ימוש התורה מאתנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה עד עמוד הכהן לאורים ותומים במהרה בימינו אמן.

 המחבר

הקדמת מנחת ש"י

---

הרב שלמה ירמיה בן הרב נחום צבי גרינברג, נולד בפרושיניץ סביבות שנת תר"ל (1870).

הוא היה חסידו של האדמו"ר מאמשינוב, רבי מנחם קאליש. כבר בתרנ"ה (1895) היה מו"צ באסטראלענקא שבמחוז ביאליסטוק שבפולין, והמשיך בתפקיד זה במשך עשרות שנים. שמו התפרסם בעולם התורה לאחר שהוציא לאור את ספרו "מנחת ש"י" (פיטרקוב, תרע"ב), ובו שו"ת בארבעת חלקי השולחן ערוך ודרושים על דרך הפלפול. רבנים גדולים כתבו את הסכמת לספר, ובהם רבי מנחם [קאליש] מאמשינוב, רבי מאיר יחיאל הלוי [העלשטאק] מאסטראווצא, רבי מלכיאל צבי הלוי [טענענבוים], רבי אליהו קלאצקין לובלין, רבי יוסף [קאליש] מאסטרוב, רבי יצחק בורשטין אב"ד אסטראלענקא, ועוד.

הרב שלמה ירמיה ורעייתו שפינצע, נספו בשואה בסביבות שנת תש"א. הי"ד.

מקורות: ספר קהילת אוסטרולנקה, מנחת ש"י, ועוד.

… ומפיו קדשו של אאמו"ר הגאון המובהק הצדיק המפורסים שליט"א שמעתי בדרשה אחת שדרש ברוב עם הדרת מלך, ודבריו מתוקים כדבש, כי לו נאה כי לו יאה. ואמר לפרש על פי רמז הפסוק "ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים". והלא על פי דקדוק הלשון וסדר המקראות כשהתחיל במספר גדול הולך ואומר תמיד מספר קטן הראוי לבא אחריו. ועל פי זה היה צריך לכתוב "ושבעים וחמשה" (ועיין שם בתרגום), ולמה שינה בו הכתוב לכתוב וחמשה ושבעים, עד שהיה נראה כי מלת "וחמשה" מוסב והולך על שלפניו. "ושבעים" כמו ענין בפני עצמו.

ועל זה מפרש אאמו"ר שליט"א כי ידוע מאמר הכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וזה חיינו בעולם הזה ועל זה החיות של האדם ציווה לנו הקב"ה "ודבקה בו", שחיות של האדם יהיו נדבקים אל ה' יתברך. וזהו כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא, ומי שנדבק בתורה הקדושה, על ידי זה משיג הדביקות להקב"ה. ויסוד גדול לתורה עשה בעל השולחן ערוך, שקבע כל הלכותיה בארבעה שו"ע, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, וממילא גם השולחן הטהור מרומז בו, כי הלוא מפיו אני חיים והוא חיינו בעולם הזה.  וכשתדקדק בחשבון סימני שולחן ערוך תמצא כי ארבעה חלקי שולחן ערוך, יש בהם אלף ושבע מאות וחמשה סימנים. ולזה צריך לאדם להדבק שנותיו שהם שבעים שנה, וזהו מרומז בפסוק "ואת האלף ושבע מאות וחמשה" (הם ארבעה חלקי שולחן ערוך) "ושבעים"' (הם ימי שנות האדם שנדבקים בתורה) "עשה ווים לעמודים" כי זה העמוד הגדול שהעולם קיים עליו. עד כאן לשונו.

ועל פי זה אמרתי לפרש מה שאמרו חז"ל בפרק קמא דתענית לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזהו עבודה שבלב, הוי אומר זהו תפלה. עד כאן לשונו. כי כבר ידוע הקושיה כי איך ציווה לנו הקב"ה "לאהבה" את ה', והא ענין אהבה זולת כחו של האדם, ואין זה דבר שיכול לקנות או שיכול לצוות עליה. אולם התירוץ על זה כי על ידי דביקות בתורה כהנ"ל, באמת יכול האדם להשיג גם את האהבה, וזהו ממדות אנושי של אדם כי מאחר שדבק באיזה דבר, מאיזה טעם שיהיה, על ידי דביקות זו יצמח בסופו אהבתו לאותו דבר.

אולם הדביקות בתורה, אין הכוונה רק על לימוד התורה לבד, ואדרבה, לא המדרש עיקר אלא המעשה. ולפי זה רק עבודת ה' יתברך ועל פי דתי וחוקי התורה, הוא ממשיך אהבה בלב האדם. ואיזהו עבודה שהוא מועיל ביותר להידבק בה' יתברך להמשיך לב האדם לאהבה, הלא זהו עבודה שבלב. ואיזהו עבודת שבלב, הוי אומר זהו תפלה. ולעניות דעתי, לזה כוונו חז"ל בגמרא ומפני כי נסמך אהבה ה' לעבודה, שנאמר "לאהבה את ה' אלקיך ולעבדו", הרי משמע כי העבודה ממשיך את האהבה, ואיזהו עבודה שבלב זהו תפלה.

ובעצם הדבר הלזה כי למה נקרא התפלה עבודה. נראה לעניות דעתי לפרש, על פי מה שהאריך בעל העקידה בטעם הקרבנות, והעלה ראשונה הטעם הוא מפני כי הקרבת הקרבן הוא העבודה אשר בו בחר הקב"ה לעבוד אותו. ומעכשיו הלא כבר כתבו הראשונים, והוא על פי ש"ס ערוכה כי התפלות במקום קרבן נתקנו. הרי לפניך הטעם שהתפלה נקרא עבודה.

ובספר יבין שמועה מבאר על פי רמז מה שנאמר ואש המזבח תוקד בו, כי עכשיו שבעוונותינו הרבים אין לנו בית המקדש ולא כהן בעבודתו, על זה מרומז בפסוק כי אותו אש של קדושה, והוא אש הקרבנות אשר דרכו להיות בוער במזבח בעת הקרבה הקרבן, ועל כן הוא "אש המזבח", עכשיו שאין מזבח, "תוקד בו", היינו, בלב האדם. ועל ידי זה נתקבל כקרבן. ועל פי זה ביותר מבואר הטעם כי למה נקרא התפלה עבודה שבלב.

ועל התפלות בו יאמר בספר נתיבות עולם שחיבר רבינו מהר"ל מפראג ז"ל בריש פרק ד' בנתיב העבודה שלא תהא התפלה במקרה קרה, כי התפלה הוא הדביקות בו יתברך שהאדם מתדבק בתפילתו בו יתברך, ואם הדביקות הזה הוא במקרה בלבד, אינו נחשב דביקות כלל. כי כל מקרה הוא לזמן ולשעה, ואינו תמידי. אבל דבר שאינו מקרה, הוא תמידי, לכן ראוי שיהיה הדביקות הזה שלא במקרה כלל. ועל זה באה האזהרה שיקבע מקום לתפילתו. וזהו שאמרו בפרק קמא דברכות כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו וכו'. עד כאן לשונו.

ועל פי זה ביותר מובן מה שאמרו בגמרא, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר לשמוע אל הרינה ואל התפלה, במקום רינה שם תהא תפלה. והוא כי כמו שהקרבת הקרבן היה לו מקום קבוע במקום קדוש, כן התפלה, יש מקום קבוע במקום קדוש, והוא בבית הכנסת – שהש"ץ מרים קולו והוא מקום רינה ומסוגל לתפלה. ועוד הרבו בתפלה לכתוב ולדרוש.

וראיתי בדרושים של בעל שמן רוקח שכתב שם בדרוש י"א כתב וזה לשונו: ומה מתקו דברי הכ"י שכתב לפרש במאמר רז"ל שאמרו המתפלל צריך שייתן עינו למטה ולבו למעלה, דהכוונה דהנה עניני עולם הזה הוא דבר הנראה לעיניים, אבל עולם הבא, עין לא ראתה, אך מי חכם ויבין זאת שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ולכן יתכן לכנות את ענייני עולם הזה בשם עין ואת העולם הבא בשם לב. והנה בעסקי עולם הזה אם ירצה לשום עינו ולבו ולקנאות במי שלמעלה, אין לדבר סוף ויהיו כל ימיו כעס ומכאובות, ועל כן כל מדה נכונה שיביט אל מי שלמטה ממנו בעושר וכבוד, ואז ישמח במתנת חלקו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו. אבל בענייני עולם הבא הוא להפך, כי אם ירצה לומר הנה איש הזה גרוע ממני, אין לדבר סוף כי ימצא אנשים המפרים בכל התורה ומלסטים את הבריות ושופכי דם נקי, אבל המידה הנכונה הוא לשום עינו ולבו אל מי שלמעלה ממנו בחכמה וביראה. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה. וזהו שאמרו המתפלל צריך שיתן עינו למטה, דהיינו בעסקי עולם הזה, יראה באנשים שהמה למטה ממנו. ולבו למעלה, דהיינו מעסקי עולם הבא ישגיח ויביע במי שהוא למעלה ממנו, ויתפלל אל ה' שייתן לו לב טהור ליראה ולאהבה את ה' הגדול והנורא כי קנאת סופרים תרבה חכמה. עד כאן לשונו.

ואם נצטרף לזה מה שכתב בספר חסידים סימן תק"ל, וזה לשונו: הקב"ה גוזר מי נעשה חכם ומה חכמתו "וכמה ספרים יעשה". יש שגוזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה וכו'. וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר – ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגלה לו, כי לא גלו לו אלא לכתוב, דכתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, וכתיב יפיצו מעינותיו חוצה וכו'. עד כאן לשונו.

ואם נצטרף עוד לכל זה כי לא רבים דשו בהלכות ש"ץ להוציא הדינים השייכים לש"ץ בחיבור בפני עצמו – על כן בטח אל יאשימנו הקורא הנכבד כי באתי לקרב אל המלאכה להוציא מחשבתי מכח אל הפועל בעזרת ה' יתברך ולהביא חיבורי הנוכחי על מזבח הדפוס – ויודע ומכיר אני מך ערכי כי אינני כדאי לסמוך עלי, על כן אפרסם בשער בת רבים כי לא באתי לקבוע ההלכה ורק לעורר באתי כיד ה' הטובה עלי, וזה יהיה שכרי מכל עמלי, אם המצא ימצא אפילו אחד אשר אחר עיון בחיבורי הלזו יהא נזהר ביותר כשירד לפני התיבה לקרב תפלת עם בני ישראל ביותר כוונת הלב ויתעורר על ידי חיבורי לעבודת הבורא יתברך שמו בלב נכון ובכוונה ישרה, אז אברך את ה' כי זיכני עד כה, ואומר אילו לא באתי לכאן אלא בשביל דבר זה כדאי.

(הקדמת אמרי לב)

---

הרב מאיר גרוס נולד בשנת תרס"א (1901) לאביו הרב יאקב יוסף גרוס אב"ד אובן (בודא) דומ"צ בבודפסט, ולאמו רחל. הם שתלו בלבבו יראת ה' והלהיבו בקרבו תשוקה אל לימוד התורה. הוא היה תלמיד הרב ישעיה זילברשטיין אב"ד וייצן, שאמר עליו ש"מובטח בו שיוציא חיבורים יקרים" וראה בו תלמיד מופלא ומופלג בתורה ויראה. וכן היה תלמידו של הרב מרדכי בריסק הי"ד אב"ד טאשנאד. אשתו הראשונה, מרת שרל, היתה בתו של רבי מרדכי מאיר בנט אב"ד שטיינמאנגער. נולד להם בן אחד, ישראל. לאחר שהתאלמן, נשא הרב מאיר לאשה את מרת שרה בת הרב דוד עזרא הירש מגאלאנטא.

חיבר "אמרי הישרים" על הלכות ספק ספיקא, אך לא הוציאו לאור מחמת הוצאות הדפוס. ספרו "אמרי לב", יצא לאור בשנת תרצ"א (1931. ובמהדורה חוזרת יצא לאור בשנת תשכ"ו), ודן בהלכות שליח הציבור. כמו כן, פרסם מאמר ב"תל תלפיות" – אי מותר להשתתף בבחירות לועד המדינה שנקבעה לשבת. מאמר זה קוטלג בפרויקט השימור וההנצחה של הרב יהושע סג"ל דייטש, "קונטרס תל תלפיות". כן הוציא לאור את ספרו של אביו "תבואת יקב" (תש"ב), ולבקשת אביו, צירף להוצאה זו גם את חידושי תוספת הביכורים מאת רבי אהרן ריישער. 

בשנת תרפ"ד (1924) מונה לאב"ד בשארקאד והגליל, ו"בא אל מקום אשר זה שנים רבות היה בלי רב, כצאן בלי רועה ודבר ה' היה יקר במקום ההוא בעוונותינו הרבים, והוא זכה לתקן שם תקנות גדולות ויקרות, ליסד תלמוד תורה, וש"ס חברא, ולבנות מקווה טהרה, והחזיר העטרה ליושנה" (מתוך הקדמת חותנו לספר "אמרי לב")

הרב נספה בז' בשבט תש"ה (1944). דודו כתב עליו דף עד ב"יד ושם" וציין שגורש בטרנספורט ובדרך לשם הרגו אותו. ויש מי שכתב שנספה באושוויץ. 

אחיו הגדול הרב דב בער ע"ה נהרג במלחמת העולם הראשונה. שאר אחיו, הרב זאב גרוס הי"ד והרב אהרן צבי גרוס הי"ד,  עליו כתבנו כאן בעבר, נספו בשואה.

מקורות: החת"ס ותלמידיו, הקדמות אמרי לב, דפי עד ב"יד ושם", מצבת בנו ר' ישראל על הר הזיתים, הספר "כי אחיה ואספר" (גבריאל הלר, תשמ"ז), הספר "תפארת יצחק" (רבי יצחק אייזיק פרידמן מנירעדהאז, תשמ"ב), עולמי ספר זכרון (אהרן צבי אלון (ויינברג), תשנ"ח), ועוד.

 

במדרש ויחרד יצחק כו', שתי חרדות חרד יצחק. אחת על גבי המזבח ואחת כשנכנס עשו. ואין אתה יודע איזה מהן גדולה, אלא משאתה קורא כאן "גדולה עד מאד" אתה יודע שזהו גדולה.

הנה עשו הכללי מתנפל על עם ישראל להרע לו בכל האופנים שיוכל, פעם מתגלה ללוחם מלחמת הדת והאמונה ובעבור זה ירדוף את יעקב, הורג בלי חמלה, כי חפצו ורצונו להכריח את ישראל שיפנו עורף לכל קדשי ישראל ושיעזבו את דתם ויתבולל בין שאר העמים. אך לא עלתה בידו, כי ישראל עם קשי עורף הוא. ירושה לו מזקנו יצחק, אשר פשט את צווארו על גבי המזבח. ומעשה אבות ירשו בנים ויקיימו "ואהבת את ה' בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך". וזאת הסבה כי עשו הכללי שומר לו שנאה על קשי ערפו והוא רודפו בלי חמלה.

ופעם הוא מחדש את פני המלחמה בטענה כי יעקב הוא רמאי וגנב ולקח את כל אשר לו, ריקם בא לכאן ועתה מלא ביתו כל טוב, ומאין לקח את כל אלה אם לא מאשר גנב ושם בכליו? ועל כן רודפו, וצא צא יאמר לו לך מאתנו כי עצמת "ממנו". ובזה ובהא עשו אזנים קשובות לדבריו ויש שיתנו לו הצדק כי מלחמת קיומו הוא לוחם, ויש שיאמינו כי יעקב גנב ורמאי.

וזהו שאמרו חז"ל בנושא מאמרנו, שתי חרדות חרד יצחק אבינו, על שתי המלחמות האלה שילחם עשו הכללי עם בני יעקב, אחת על גבי המזבח,. שבזה שמסר יצחק את נפשו לקיים מצות בוראו ונטע על ידי זה את הכח של מסירת הנפש בעם הישראלי שיקריבו את נפשם על מזבח הדת. ובעבור זה שונא עשו את יעקב על קשי ערפו ועל אשר מאן ימאן לעזוב את תורתו דתו ואמונתו. ותוצאות השנאה הזאת נורא מאד. ופחד אחז את יצחק בעת שראה ברוח קדשו תוצאות של השנאה והמשטמה אשר תבא בעקב מסירת הנפש של עם ישראל. ואחת כשנכנס עשו וצעק את בכורתי לקח ועתה לקח גם את ברכתי. והצעקה הזאת נשמעה בכל קצווי תבל כי יעקב רמאי ובמרמה עושה עושר ובעבור זה הוא שונא את יעקב ולא ייתן לו מנוח. ועם ישראל סובל על ידי זה צרות רבות. וחרדה גדולה אחזה את יצחק בראותו את התוצאות מן הצעקה הזאת. ואם החרדה הראשונה היתה חרדה פשוטה אך החרדה הזאת "גדולה עד מאד", כי יש אזנים קשובות לדברי עשו ויש שיאמרו כי אתו הצדק ומי ירחם את יעקב כי קטן ודל שה אחד בן מאה זאבים. רק ה' עמו וירחם על שארית עמו והבן.

מלוקט מהרב שלום יצחק לעוויטאן שוועקשנא (ליטא).

(המגיד, תרפ"ה)

---

הרב שלום יצחק לויטאן נולד בשנת תרל"ח (1878) לאביו הרב דוד בן ציון בפלך קובנה.

הוא היה אב"ד מיאשד בליטא ואחר כך רב ואב"ד באוסלו ובסביבתה. חיבוריו הרבים מופיעים בספרים ובמאמרים שפרסם, ובהם: דברי שלום, ילקוט הדרוש (וילקוט הדרוש ח"ב), סוכת שלום יצחק, הוא ערך את כתב העת "המגיד" ופרסם מאמרים בשלל כתבי עת ובהם: המגיד, שערי תורה, פרח לבנון, אהל תורה וראשי אלפי ישראל.

הרב נספה בשואה בהיידקרוג שבליטא בחודש אב תש"א (1941).

כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא.

והקשו המפורשים מדוע יובטח על ידי זה לבן עולם הבא. ותירצו, אם יש לו מחצה זכיות ומחצה עוונות, המזמור הזה מכריע, ועדיין קשה, אם כן מאי אולמא דהאי מזמור, שבכחו יכריע, כיוון דהקב"ה אינו מקפח שכר שיחה נאה מבריותיו ובדבר מועט יכריע את המאזנים אם הם שווים, כידוע.

ושמעתי לפרש, דהנה ג' כתרים נתנו לישראל, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות. והנה כתר תורה אינה ירושה, כמו שכתוב אבות פרק ב' משנה י"ב, התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכן כתר כהונה אינה בירושה, כמו שכתוב אין נוחלין מתנות כהונה לכהן עם הארץ, חולין ק"ל עמוד ב', וכן הכהן הגדול אם לא היה זרעו אחריו ראוין לכהונה גדולה לא זכו לעלות לגדולה. אבל כתר מלכות היא בירושה לדוד ולזרעו עד עולם, כמו שכתוב נשבע דד לדוד אמת מפרי בעטך אשית לכסא לך, תהלים קל"ב. וכן היה כי תמיד היו מלכי יהודה מזרעו של דוד אפילו היו רשעים גמורים כאחז וסיעתו, ואף על פי כן לא נטלה מהם מלכות – ויש לחקור מדוע זכה דוד המלך עליו השלום להגדולה יותר מכל הצדיקים וחסידים, אם מרוב גדלו בתורה, משה רבינו עליו השלום יוכיח, כי לא זכה זרעו אחריו להיות כמוהו, כי גרשום בן משה היה שמש בפסל של מיכה. ואם מרוב עבודתו בעבודת הקדש, עלי הכהן יוכיח שהיה כהן גדול ונביא ושופט, עם כל זה ניטלה הגדולה ממנו ונתנה לזרע איתמר לפי שלא הלכו זרעו בדרך ד', ומדוע עמדו זכיות דוד המלך עליו השלום לזרעו אחריו אף אם רשעים גמורים, וקב"ה לא עביד דינא בלא דינא. ונראה דמדה אחת טובה היתה לדוד המלך עליו השלום שלא נמצאת בכל הצדיקים, והוא לקבל עליו כל צרה וצוקה באהבה ובשמחה ובטוב לב, כמו שכתוב מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, ונאמר צרה ויגון אמצא ובשם ד' אקרא, עיין ברכות ס' עמוד ב'. והנה משה רבינו עליו השלום הרהר אחרי משפטי ד', כמו שכתוב למה הרעתה לעם הזה. ואבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אם אמנם לא הרהרו אחרי מדותיו, יתברך שמו, עם כל זה לא מצינו שאמרו שירה על כל צרה שבאה עליהם, אדרבא, מצינו ויירא יעקב מאד ויצר לו, וכן בכל הצדיקים ונביאים יש שהרהרו אחרי מלותיו כירמיה, צדיק אתה ה' אך משפטים אדבר אותך, וכן חבקוק. ויש שלא הרהרו כאיוב, ד' נתן וד' לקח, יהי שם ד' מבורך. עם כל זה, לא אמרו שירה על צרותיו.

וזהו כוונת מאמרם כל האומר תהלה לדוד, של דוד, פירוש השבח המשובח והמפואר של אדונינו דוד, שאף בעת צרה הוא עובד ד' בשמחה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, כי לצדיק כזה נברא וודאי עולם הבא. [ראויים הדברים למי שאמרם, ה' ינקום דמו וזכותו תגן בעדנו].

(נר תמיד, תורתו של הרב ישראל יו"ט ליפמן פרידמן, הובאה לבית הדפוס בשנת תשכ"א ע"י בן המחבר, הרב מרדכי מאיר פרידמן)

---

הרב ישראל יום טוב ליפמן הי"ד, נולד לאביו הרב נחמיה. בגיל שלוש עשרה נשלח ע"י אביו ללמוד בישיבה בטופלטשאני, אצל הרב יצחק שווייגר והרב חיים פירסט. שם רשם חידושים על הש"ס ששמע ושחידש. המשיך ללמוד אצל דודו הרב דוד פרידמן בצהעלים עד שהיה כבן עשרים וארבע.

הוא היה מוסמך להוראה ועסק בהלכות ובהליכות. הוא ניהל בית יתומים בבאדען שליד וינה במשך עשרים ושתים שנה, דאג לכל מחסורם באהבה ובמסירות וללא לקחת יום חופשה אחד. בית היתומים חוסל בידי הגסטפו.

הרב, אשתו (בזיווג שני) פייערל ובתם רייזל חיה והרוב המוחלט של חניכיו נרצחו לאחר שהועברו לאופולע שליד לובלין. הי"ד.

הרב זלמן אסבסקי אב"ד דוויליאמפאלע, ליטה
משיחותיו של הסבא, אדמו"ר מרן נתן צבי פינקעל זצ"ל

דרך ארץ קדמה לתורה.

ישנה תורה שלמה בשלמות האדם הקודמת לכל התורה כולה. היא לא ניתנה לאדם ע"י צווי ואזהרה אלא נובעת מתוך עצמיותו של האדם והכרח המציאות שלו. מהי התורה הזאת, ומהי דורשת מהאדם?

דרך־ארץ, וכל הטוב שבאדם, הוא מציאות השלמות של האדם שלפני החטא, מה שהיה אז בהכרח מציאותו, תורה היא לנו. אנו מחויבימ ליגע ולעמל בה להשתדל לרוכשה ולהשתלם בה לפני שאנו נכנסים לטרקלין של תורה.

האדם בחטאו נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ידידה אחד ירידה, נפילה אחר נפילה, ושקע למעמקי הקלקלה. אין זהו האדם זה שלפנינו כיום. תכונתו אחרת, טבעתו אחרת, וכל עצמיותו נתגשמה ונתקלקלה והיה לאשר לא היה מקודם. לא רק הוא אלא כל הבריאה כולה ירדה אתו ושקעה למעמקי הקללה. שינתה צביונה ונשתנה טבעה ואינה זו שהיתה קודם החטא.

תכונתו הטבעית של האדם, הבריאה כפי מה שהיא, חבויה בעונש החטא. המאור שבה נגנז ועתיד להגלות לעתיד לבא. אז נראה אותה בצביונה ובצורתה האמיתית, כפי הטבע שטבע אותה הבורא בתחילת בריאתה. ומה טבעה ותכונתה אז? נשקיף נא מהמאוחר אל המוקדם, מאחרית הימים, שאז תשוב הבריאה לאיתנה ותתגלה לנו בצורתה האמיתית, כפי שהבטיחו לנו נביאינו. ואז, – וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נוהג בם. ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן, וארי כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חוד פתן, ועל מארת צפעוני גמול ידו הדה. ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה… כמים לים מכסים (ישעיה י"א).

הוי אומר שאין הרע טבעתם ההחלטית ועצם עצמיותם של הזאב, הנמר, הפתן והצבעוני. אין זה הטבע והצורה הנכונה שטבע בם היוצר בתחילת ברייתם. אין תחילת עשייתן לנזק, אלא מרעין בישין נדבק בהם בעקב החטא וקללת הבריאה. וכמו שנשתנתה צורתם הגופנית והנחש נעשה גוחן על בטן, כן נשתנה טבעם ותכונתם הרוחנית מהטוב לרע. כי הלא כתיב "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". כולם טובים  היו, כולם נאים היו, וממקור הטוב נקרו, אלא הוא הוא, האדם, קלקל את עצמו והחריב את עולמו, והביא עליו את המזיקין. לכשיכופר החטא, יתוקן המעות, ותסולק הקללה מהבריאה, ושבה לאיתנה ולטבעה הראשון. היא תתגלה לפנינו בצורתה האמיתית, והיתה לגן־עדן של קודם החטא. רק הטוב והשלום ישכון בה ולא תשמע קול צוחה בארץ (עיין רמב"ן ריש בחוקותי).

גם אחר הירידה הגדולה, ישנן מדות טובות שנשתמרו בצביונן ובתכונתן המקורית גם אצל הבעלי-חיים, ואילו לא ניתנה התורה יכולנו ללמוד צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה וכו' (עירובין ק'). המדות הטובות האלו טבעיות הן אצלם. תכונתם הן, כפי שטבע בהם היוצר בתחילת ברייתם, ואין בהם כח הבחירה לעשות אחרת. כן היה טבע כל המון אלפי רבבות בעלי־חיים שבעולמנו כיום, כן היתה תכונת ומהות האדם שלפני החטא – טוב, אך טוב, מוכתר בכל המדות הטובות, אלא שממקור השכל נבעו, ממעמקי הנשמה האלקית שנופחה בו, ובה כח הבחירה לבחור גם ברע. אבל טבעו ועצמיותו היו – כל המדות הטובות.

נמצא שהאדם שלאחר החטא יצא ממציאותו, ועליו מוטלת עבודה רבה בקניית שלמותו ולשוב אל מציאותו – לאדם דקרא. אבל קודם החטא, זו היתה כל מציאות האדם וזו כל תכונתו הטבעית. שלם בתכלית השלמות, מוכתר בכל המדות הטובות, ולא היה זקיק לשום עמלות בהשגתן, אלא שבידו היתה הבחירה לצאת מכלל האדם ולהיות אף פחות מהעלי חיים שהטוב הוא הכרח המציאות שלהם. אך זה נחשב כבר למעין אבוד עצמו לדעת והפסדת כל מציאותו. ואין שייך לזה כל צווי ואזהרה שיהא אדם בכל היקף מציאותו, מוכתר בכל המדות הטובות, כמו שאין שייך לצוותו לא להיות בעל חי או שום בריה אחרת. אם האדם לא משתלם במדותיו בהכרח המציאות הוא מעניש את עצמו בענשו של נבוכדנאצר שנעשה בעל־חי לשבע שנים (דניאל ד'). מרצונו הטוב ובחירתו העצמית הוא יוצא מכלל האדם.

לאדם ניתנה התורה, באדם מישתעי קרא, וכל כמה שחסר בו ממציאותו נגרע מכלל מקבלי התורה. אם חסר בו מה"נעשה אדם" וכו' – חסר בו מה"נעשה ונשמע". עליו להשתלם קודם במדותיו ובתכונות האדם ששם אדם יהא נקרא גם עליו, שגם הוא ממקבלי התורה, וגם בו אישתעי קרא.

"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". בלעדי התורה הזאת היתה לנו תורה שלמה רחבה ומקיפה של תורת האדם, זו שקדמה לכל התורה כולה. כי רק אחרי "שפסקו זוהמתם" (שבת קמ"ו), עברו את כל ההכנה הטהרה והזיכוך והיו לקדושי עליון, קיימו וקבלו עליהם את כל התורה שקדמה לקבלת התורה, אז קרבו להר סיני. הקריבה ההיא כשלעצמה "דיינו" – תורה שלמה בתורת האדם. להרבה יגיעה זקוק האדם בכדי להגיע למדרגה שלפני קבלת התורה; לרכוש לעצמו את אותה השלמות שבתורה ש"קדמה לתורה",

דרך ארץ אמנם קדמה לתורה כי זה כל האדם.

(מתוך כנסת ישראל, סיון תרצ"ח)

---

הרב זלמן שלמה אסבסקי (אסאווסקי) נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) בפינסק. רב גאון מפורסם, מגדולי רבני ליטא. על אף גילו הצעיר היה רב בעיירה החשובה קופיאנסק שברוסיה ואח"כ למד בכולל קובנה והיה רבה האחרון של ווילאמפול סלובודקה.

רק מעטים מכתביו של הרב זלמן שלמה השתמר. חיבורו "כרם שלמה", שהיה בשלבי עריכה, אבד. נותרו בידנו רק מעט הכתבים שהדפיס. בשנת תרפ"ג פרסם הרב בקובץ "בית ישראל" (הוצאת כולל קובנה בסלובודקה) מספר מערכות גדולות מחידושיו. בנוסף לכך ב"כנסת ישראל" מובאים מאמרים שכתב: בדין כוחו כגופו (שבט תרצ"ח), משיחותיו של הסבא (סיון תרצ"ח) ו"עומק הלב" ניסן–אייר–סיוון תרצ"ט.

ביום כ"ח בסיון תש"א למד הרב גמרא יחד עם בנו, ר' יהודה. הרוצחים הליטאים, שותפי הנאצים, פרצו לביתו ורצחו אותו באכזריות נוראית כשהוא רכון מעל דפי הגמרא. (מי שמעוניין בתיאור זוועות הרוצחים יכול לחפש במקורות המצוינים מטה).

מקורות: ליטע עמ' 1681, חכמי ליטא עמ' 12, אוצר הרבנים 5694, לימודי דעת זכרון בנימין עמ' ו.

האספו ואגידה לכם, ופירש רש"י ביקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. בשם הרב הקדוש מפרשיסחא זי"ע, יש לדקדק למה אמר נסתלקה ממנו שכינה ולא אמר נסתלקה ממנו נבואה. ופירש הרב הקדוש הנ"ל כוונת רש"י ז"ל, דהנה כשרצה יעקב אבינו עליו השלום לגלות את הקץ רצה לגלות הקץ של בעתה, כדכתיב באחרית הימים, כי הקץ של אחישנה לא היה לו מה לגלות, כי ידוע אם זכו ישראל ויעשו תשובה יכול להיות הקץ בכל יום, כמאמר הכתוב (תהלים צ"ה) היום אם בקולי תשמעו וכמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ח) זכו אחישנה. אם כן רצה לגלות הקץ של בעתה. ועל ידי אמירת הקץ היה מוכרח להזכיר עונותיהם של ישראל ולומר עליהם שלא זכו, ויהיה הקץ בעתה, כמאמר חז"ל לא זכו בעתה, נסתלק הקב"ה ממנו שלא ישמע בגנותם של ישראל, והתחיל לומר בדברים אחרים, וזה אמרו נסתלקה ממנו שכינה. ודברי פי חכם חן (זכרון לראשונים דף כ"ו ע"ב בהגה"ה):

ומפה קדוש אדומו"ר הרב הקדוש רבי שמעון מסקערניעוויטץ זי"ע שמעתי "האספו" הוא לשון אפס ואין, היינו כשהאדם הוא בעיניו אפס ואין אז יכול לבוא ל"ואגידה לכם", לאחדות ואהבת רעים. עד כאן לשונו הקדוש זי"ע.

ויש להוסיף בכוונת סוף הפסוק אשר יקרא אתכם באחרית הימים, היינו שזה יהיה  נצרך לכם באחרית הימים, שלא יהיה לכם במה להתחזק בגלות, אז על ידי  שתהיו באפס ואין ובביטול גמור ותבואו לאחדות ואהבת רעים זה לזה, ובזה תתחזקו עצמיכם זה עם זה, וכל אחד יחזק את חבירו לבל יפול חס ושלום. והבן.

ובספרי אמרי יהונתן (פרשת ויחי) כתבתי, היינו שיעקב אבינו עליו השלום ראה ברוח קדשו שבאחרית הימים יהיו עומדים עלינו אנשים מדור החדש שיהיה ברצונם למעט ולעשות לאפס ואין את דת היהדות. על זה אמר יעקב אבינו עליו השלום לבניו "אספו" מלשון אפס ואין, שבאחרית הימים יהיו עומדים עליכם אנשים כאלה שיהיה ברצונם למנוע ולעשות לאפס ולאין את דת היהודי, על כן אני אומר לכם עצת לזה "ואגידה" – שתעשו אגודה אחת, ואז "לכם" אותיות מל"ך, היינו שעל ידי זה תזכו לקבלת עול מלכות שמים, ועל ידי זה יקויים בהם "וראו כל בשר כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". וממילא אל תפחדו מאנשים כאלה, כי לא יצליחו.

אבל באם לא תאגדו יחד אז חס וחלילה גורמים לעשות מאותיות לכ"ם אותיות כל"ם, ויהיו גורמים חס וחלילה כליה ואבדון לדת היהודי, ה' יתברך ישמרנו ויצילנו. והבן.

וזה שאמר יעקב אבינו עליו השלום הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, היינו הקבצו ושמעו שהוא גם כן לשון קיבוץ, כמו וישמע שאול את העם (שמואל א,טו), תהיו באגודה אחת ובאחדות הגמור. ועל ידי זה אתם זוכים לקבלת עול מלכות שמים, כמו שכתוב במדרש רבה שמעו אל ישראל אביכם שבשמים, היינו על ידי קיבוץ ואגודה אחת תזכו להתקרב לאביכם שבשמים, ועל ידי זה תזכו לרב טוב, כמו שכתוב, והיה אם שמוע, היינו על ידי בחינת שמיעה הוא קיבוץ ואחדות, ונתתי מטר ארצכם וכו' וזהו שאמר המדרש מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, שתיכף קבלו עליהם עול מלכות שמים ואמרו שמע ישראל וכו', היינו שעל ידי שמע ישראל, הוא קיבוץ ואחדות, היו באים לה' אלקינו ה' אחד, לאחדות ה' יתברך ועול מלכות שמים. והבן:

(חדות שמחה עם פירוש שמחת יהונתן)

—

הרב יהונתן ב"ר יוסף יחיאל הלוי אייבשיץ הי"ד, היה בקלשין, אב"ד וואלמין, אח"כ בפראגא ובהמשך היה מו"צ בוורשה והיה גאון מופלא ומפורסם. חיבר את הספרים "שער יהונתן" (תרפ"ב, תרצ"ה) "הכולל שו"ת להלכה ולמעשה בעניינים הנוגעים לארבעה חלקי השולחן ערוך בבירור השאלות הקשות והחמורות ובפרט בענייני עגונות" (יגדיל תורה), "אהל ברוך" (תרצ"ג) ו"חדות שמחה" עם פירוש "שמחת יהונתן" (תר"צ). וכן השתתף בהוצאת הספר "ישרש יעקב" (תר"צ) ובסופו קונטרס "אמרי יהונתן" מאת הרב יהונתן אייבשיץ הי"ד.  בחיבוריו מזכיר את ספריו "מנחת יהונתן" על תרי"ג מצוות, "אמרי יהונתן" על התורה ו"ליקוטי יהונתן", אך יתכן שספרים אלו לא יצאו לאור.

כתבים ממנו ואליו נמצאים גם במספר חוברות של כתב העת שערי תורה, הנצח, אהל יצחק, אהל מועד, דגל הצעירים, הבאר (ראה שם גם את תשובתו בנוגע להלכות הנוגעות לחידושי העידן המודרני), שערי אורה ועמק הלכה, והסכמות ממנו מופיעות בספרים חומת הדת, דבורי אמת, קהלת דוד, כונת המצות, כור המבחן, כל דאמר רחמנא, מליצי אש, שערי אורה, כור המבחן ועוד. תשובות אליו נמצא באהל יצחק, בחמדת יעקב, בשביבי אש, בקונטרס התשובות, במנחת יחיאל ועוד. הרב נמנה על החותמים הרבים על תקנת רבים, כפי שמופיע בספרו של הרב אלטר עזריאל מאיר איגר הי"ד.

בספריה הלאומית נמצא קול קורא ממנו "לכבוד הרבנים והגאונים המפורסמים וכו' שליט"א" הנקראים להצטרף להיתר מאה הרבנים. ה"קול קורא" זה מבקש הרב יהונתן להציל אברך מכבלי העיגון והצער ומתיר לו לשאת אשה על אשתו לאחר שיפקיד גט עבור אשתו הראשונה הסובלת מסכיזופרניה קשה ומאושפזת במוסד. וזאת, כאשר הרופאים לא רואים סיכוי להחלמתה, ועל רקע העובדה שמשפחתה הסתירה ממנו את העובדה שעוד לפני נישואיהם סבלה האשה ממחלה זו ואושפזה על רקע זה.  הספרייה הלאומית מחזיקה גם מכתב בכתב ידו ובחתימתו וחותמתו.

בספר "חדות שמחה" מובא גם מכתב מאת אחיו הרב אלעזר הלוי אייבשיטץ מסטערדין.

בהקדמתו לספר ישרש יעקב, כותב הרב על חשיבות הדפסת והפצת כתבי הצדיקים:

ולעניות דעתי שהדפסת חידושי תורה מגאונים וצדיקים נשמתם עדן ואומרים על ידי זה דבר שמועה מפיהם הוא הגורם גם כן לקיום העולם, על פי מאמרם ז"ל (סנהדרין ל"ז, מגילה ט' ע"ב ברש"י ד"ה אעשה, אבות דרבי נתן פרק ל"א) כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. ויש לדקדק למה נקט כל המקיים נפש ולא אמר כל המקיים אדם מישראל. אך הכוונה על נפש הרוחני, ולאו דוקא הגוף בלבד בחיים חיותו צריך לקיים, רק אף לאחר פטירתו דנשאר רק הנפש הרוחני צריך לקיימו. והיינו על ידי שאומרים דבר שמועה מפיו ושפתותיו נעות בקבר כאלו הוא חי, כפירוש רש"י ז"ל ביבמות שם, והוה כאלו קיים עולם מלא, והבן. וזה ענין מאמרם ז"ל (ברכות י"ח) צדיקים במיתתם נקראים חיים, והיינו על ידי שאומרים דבר שמועה מפיו ושפתותיו נעות בקבר כאלו הוא חי, והבן. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות פרק א) על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, היינו לעשות חסד עם גדולי ישראל להדפיס חידושי תורתם ולומר דבר שמועה מפיהם, וכמאמר חז"ל (ויקרא רבה פרשה ל"ד אות ח') ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלין עליו כאלו עשה חסד עם כל ישראל. עיין שם.

עד כאן לשונו. ולעניות דעתי, יפים הדברים לעמוד על חשיבות פרסום תורת רבים מרבותינו הי"ד.

הרב נספה בשואה בשנת תש"ג (1943).

מקורות: ספרי הרב הי"ד, אוצר הרבנים.

הנה במסכת שבת קי"ח: ואמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה, עבידנא יומא טבא לרבנן. מהו היום טוב, ומדוע לרבנן דווקא.

ולעניות דעתי יש לומר על פי דברי הילקוט משלי ח', להנחיל אוהבי יש בעולם הבא, ואוצרותיהם אמלא בעולם הזה. עיין שם. והיינו פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. עיין פאה פרק א' משנה א', ושבת קכ"ז. וקדושין ל"ט: ופירש בספר ישמח משה על התורה פרשת בשלח דלכאורה קשה האיך נוטל פירות בעולם הזה, הלא שכר מצוות בהאי עלמא ליכא (קידושין ל"ט: וחולין קמ"ב. וכמו שאמרו עירובין כ"ב. ועבודה זרה ג. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם), ועל ידי שממתין על השכר, נוטל הפירות. אם כן הוי אגר נטר ואסור משום ריבית (עיין בבא מציעא ס"ג: ס"ה. ע"ג.), ותירץ דאין פוסקין בלא יצא השער דהוי ריבית דנתייקרה (בבא מציעא ס"ב: ע"ב: ויורה דעה קס"ב קס"ג). ורק באין לו למוכר אסור. מה שאין כן ביש לו, שרי, דנקנה מיד ללוקח והוי כנתייקר ברשותו. והכי נמי בנידון דידן, הלא כביכול יש לו השכר גם עתה. ואם כן נקנה תיכף להעושה מצוה. ולא הוי כאגר נטר. וזהו להנחיל אוהבי יש בעולם הזה, שכר עולם הבא יש לו לכביכול. ושפיר ואוצרותיהם אמלא בעולם הזה הפירות. עד כאן דבריו.

ונכדו הגאון הקדוש מסיגוט בספר ייטב לב פרשת תצא הקשה דהדין בחושן משפט דבאין מינו ידוע אין נקנה ללוקח, דלא סמכה דעתו, וכן במתנה. יעויין חושן משפט סימן רמ"א. ואם כן הלא כבר כתב הרמב"ם לענין עולם הבא, כמו שלא ישיג הסומא עין הצבע, כן לא ישיגו הגופות תענוגי הנפשות מעולם הבא. ואם כן שכר עולם הבא, הוי אין מינו ידוע ולא נקנה אף על גב דיש לו. ותירץ דמהו עולם הבא אין בו לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות (ברכות י"ז.), ואם כן כשיש שלום הוי כמו מינו ידוע. ופירש על פי זה בעוקצין, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. ובאיזה כח. לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, דאז הוי מינו ידוע, ולא הוי אגר נטר. עיין שם.

ואנכי הוספתי דכל עולם הבא הוי שחיטת היצר, כבסוכה ס"ב. וידוע בבא בתרא ט"ז. הוא השטן הוא היצר הרע כו'. ועיין גיטין נ"ב בהנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן בכל ערב שבת, דקא מינצי, ורבי מאיר עביר שלמא והוציא משם השטן. עיין שם. ואם כן כשיש שלום, אין שטן ויצר הרע, והוי מעין עולם הבא. ויען כי שבת קודש מעין עולם הבא (ברכות נ"ז:) ואין בו פירוד, כמו שכתב הגאון הקדוש הרי"מ זי"ע מגור שעושין בשבת קודש עירובי חצירות, כי מחלוקת קרח נקרא וחצרות (רש"י ריש פרשת דברים) קרח עשה כל חצר וחצר בפני עצמה, כמו שכתוב בפרשתנו ויקח קרח, ותרגומו ואתפלג. ובשבת קודש מערבין כל חצרות לאחד. עד כאן דבריו. ומשום הכי איגרי בהו שטן בכל ערב שבת קודש דייקא לעשות פירוד, בכדי שלא יהיה יום השבת קודש בחינת ביטול היצר הרע על ידי השלום ודו"ק.

ובמדרש פרשת פנחס. פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, בדין הוא שיטול שכרו. ופלא. ויש לומר על פי הנ"ל, יעויין בספר הקדוש אוהב ישראל ריש פרשת פנחס הקשה האיך נטל פנחס שכרו בהאי עלמא, עולם עובר, ולא הניח שכרו לעולם עומד. עיין שם. ובעל כורחך דרק הפירות נטל, וקשה דהוי אגר נטר. ובעל כרחך משום דיש לו. וקשה דאין מינו ידוע. ורק התירוץ על ידי שלום. והנה אהרן אוהב שלום ורודף שלום, באבות פרק א' משנה י"ב, ויעויין ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תצ"ח, טבע האבות צפון בבנים. עיין שם. וכאן יחסה תורה הקדושה את פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן דייקא. ירצה אוהב שלום. ובעל כורחך גם פנחס כן, וכמו שנאמר שם הנני נותן לו את בריתי שלום. ומשום הכי בדין הוא שיטול את שכרו הפירות בעולם הזה. ודו"ק.

והנה על תורה שבעל פה מקבלין שכר בעולם הזה, כמו שכתוב (בבא מציעא ל"ג.), ואם כן כשלומדים דף גמרא יוכל כל אחד ואחד לתבוע שכרו תיכף. ואולם לא תמיד ישתוק המקטרג. כי יאמר, שכירות אין משתלמת אלא לבסוף (קידושין מ"ח: בבא מציעא ס"ה. ערכין ח"י.). ואולי בינתיים יעלה בידו לפתותו שלא יגמור. וכמן שכתב בספר מט"מ חלק ה' סימן תתקע"ו בשם מדרש חז"ל, עיין שם. אבל כאשר עושים סיום מסכת, ומה גם סיום הש"ס, אז בודאי אין לו לשטן מה לקטרג. ושפיר עלינו אז לתבוע שכרנו. ואולם מי הוא זה אשר ירצה ליטול שכרו בעולם הזה, ורק הפירות, דהוי אגר נטר, ורק על ידי השלום. וכלפי שאמרו ז"ל ברכות ס"ד תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ועל ידי מה, שנאמר וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך. ירצה על ידי שלומדים תורה ברבים, וכמו ברבי עקיבא (ברכות ס"א:) מקהיל קהלות ברבים. וזהו; תנו רבנן. רבנן לומדים רק ברבים. וזהו שאמר אביי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא, משום קיבול השכר אז, לרבנן דייקא, שלומדים ברבים, והוי שלום מעין עולם הבא, ושפיר נוטלין הפירות בעולם הזה, ולא הוי אגר נטר, ודו"ק.

(מתוך דרשה לסיום הש"ס של הדף היומי, סיון תרח"ץ)

---

הרב אליהו רוזן הי"ד, נולד לאביו אברהם אריה ליב ולאמו מרת שרה במוסט בערך בשנת תר"ן (1890) הוא היה למדן ומתמיד, עניו וצנוע ומסתפק במועט. הוא כיהן כרב בקהילות הסן בגרמניה ובאושפיצין בגאליציה.

בקבוצי אפרים (תרפ"ה, ושם) כתב מאמר על ארבעת המינים. בתרצ"א כתב בבית ועד לחכמים על פרשת תולדות. במליצי אש, מובא תורה ממנו בשם דודו זקנו הרב צבי הירש שטיקלר, ובשם זקנו הרב דוב בעריש מאלסק, בשם סבו הרב נחמן צבי מיגאלניצא, בשם הרי"צ מראזע, וכן מכתב שכתב. עוד הביא דברים בשם סבו הרב מ"א, בשם זקנו הרב שמריה שטיקלר, בשם דודו רש"א ובשם דודו הרב ימ"א.

ספרו הראשון דברי אליהו כולל את חידושיו על מסכת ברכות. בשנת תרצ"ח (1938) פרסם בלובלין את ספרו פה אליהו, ובו הדרשה שדרש עם סיום הש"ס באותה שנה. כמו כן היו לו ספרים בכתב יד שלא פרסם בשל עניותו: שו"ת מנחת אליהו (ב' חלקים), זכרון אליהו על הלכות טריפות, פני אליהו על מסכתות הש"ס, קול אליהו דרושים (ד' חלקים), בית אליהו על התורה ותורת הצבא על התורה. מכל ספרים אלו שרד רק הספר "פה אליהו".

בשנת תש"ג (1943) נספה הרב בשואה עם משפחתו.

אחיו למחצה, מנישואיו השניים של אביו, הרב משה רוזן היה הרב הראשי של יהודי רומניה.

(ראה: מאורי גאליציה חלק ד' 756-759)

ב"ה יום ה' לסדר מה תצעק אלי תרפ"ט פפא"מ תע"א.

לחכם אחד. ששימש בכתר הרבנות בתור רב אבד"ק קודם שבא הנה וצועק על העולם שאינו נקרא לעליית ספר תורה בשם מורנו, ודורש ממני להודיעהו חוות דעת על פי דת תורתנו הקדושה.

תשובה.

הנה במסכת פסחים (פ"ו:) ר"ח בריה דרב נתן איקלע לבי רב נחמן. אמרו ליה מה שמך, אמר להו רב הונא כו', אמרו ליה מאי טעמא קרית לך רב הונא, אמר להו בעל השם אני. ובר"ח ובמהרש"א שם שסמכוהו וקראו לו רב הונא. ועיין רשב"ם (בבא בתרא נ"ב.) כמו שקורין לרבי בארץ ישראל קרו ליה נמי בבבל רב. ועיין בערוך ערך אביי ומקצתהון בשם רב כגון רב הונא כו', כי רבי מחכמי ארץ ישראל דאמרינן (סנהדרין י"ג:) דסמכין ליה בשמא וקרו ליה רבי ויהבו ליה רשותא לדון דיני קנסות, ועיין שם במהרש"א דרבי ביו"ד נסמך ובלא י' אינו נסמך, דאין קורין רב אלא בבבל, ובארץ ישראל דיש סמיכות קורין רבי. ועייין רש"י מנחות (ק"ט:) אסר רבי יהושע בן פרחיה בתחלה כל האומר עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי. עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין. ועיין ש ברש"י ותוספות בתחלה הייתי שונא את הרבנות, וכן הוא בירושלמי (פסחים פ"ו ה"א) אמר רבי יושיע בן קבסיו כל ימי הייתי בורח מן השררה, עכשיו שנכנסתי, כל מי שבא ומוציאני בקומקום הזה אני יורד לו, מה הקומקום הזה כווה ומפציעו מפחם בו כך אני יורד לו. ועיין שם בציון ירושלים, ועיין בתשובות זקן אהרן סימן צ"ז דאפילו חכמים הבורחים מן השררה, מצטערים כשיקח מהן מה שכבר ניתן להם, ומאן דלביש מדא ילבש מדא. ועיין בדברי אמת להג"מ ר"י בכר דוד דרוש ג', ואמרינן (ברכות כ"ח.) נעבריה, גמירי דמעלין בקודש ואין מורידין, ועיין בחידושי מהר"ץ חיות ח"א סימן א' דהך (מנחות שם) לא נאמר לדינא רק מה שהכירו בנסיון מתהלוכות בני אדם, מה שאין כן הך דברכות (שם) הוא משום מעלין בקודש ולא מורידין, ומוכח כמו שכתב במו"ק סימן נ"ג דכאן הוי חזקה בפעם אחת ואין צריך ג' שנים, דמכל מקום הוי הורדה ממעלתו… ועיין בתשובת מהרש"ם ח"ב סימן נ"ה שהרב הנשר התנגד להמו"ץ בקהלתו שהיה מקודם אבד"ק מאנשעסטער, לקרותו בשם מורה מורנו. והשיב דאין מורידין אותו מגדולתו, אחרי כי הרב המו"ץ מוחזק בכשרות וירא שמים והוחזק בחלוקת הכבוד בשם מורה מורנו בהיותו רב בעיר מאנשעסטער, חלילה לשום אדם להוריד כבודו, ומעלין בקודש להוסיף הוד והדר לאיש אשר יעטה במעיל התורה והיראה ואין לנגוע גם באפס קצהו, הס כי לא להזכיר. לפי זה גם לכבודו לא יגרע חלקו.

וראיתי בתשובת פקודת אלעזר לעוו יורה דעה סימן ס"ט בענין תואר מורנו לד"ר וגם לרבני סעמינאר, וכלא נחשבו, והוא שטות, דלא בא התואר רק לבעלי היראה. עיין שם…

והנה בזמן הזה נכון מה שכתב בהקדמה לסדר הדורות, בדור העני בעוונותינו הרבים בדעת, אם יודע אותיות לחבר, הוא הראוי לסמכו בחבר. והמורה שהאיסור בטל בששים, נחשב לחכם בישישים ולחכם חרשים ומנבוני לחשים. ועיין בפרי מגדים בהקדמתו לספרו נוטריקון, כתב בפולין אומרים כל שיש לו עשר אלף זהובים סך רב במדינת פולין, ראוי ליתן לו שם טוב בשם מורנו הרב. לדעתי לא דבר ריק הוא, כי הן עשר אלף זהובים סך רב במדינת פולין יוכל להחזיק בית המדרש וספרים, נמצא מאלף נעשה אלוף, יש אלופים בישראל כו'…

וראיתי בתשובות חתם סופר חושן משפט סימן קס"ג דסמיכת מורנו וחבר הוא דבר שאין לו שורש בש"ס, רק מנהג בני אשכנז. ונתקלקלו הדורות, אדם קונה החבר באגורת כסף אחת. ועיין במנחת יעקב בשו"ת סימן  א' ובספר דברים אחרים אות קצ"ב מהגאון אב בית דין לובלין על דבר אם מותר לקרות לתורת בשם הרב למי שאין לו ידיעה בתורה, שעל ידי זה יש קצת מכשול…. ומצד חשש תקלה, אין חשש, לפי שהכל יודעין שתלוי ברצון וביד הש"ץ, והכל יודעין שאין בידו לסמוך, וגם המוסמך בהוראה אין לו רשות להורות בלא רשות הרב דמתא. ובפולניא קורין למי שהוא או שהיה אב בית דין בקהלה בשם מורה מורנו, ולמי שיש לו התרה ומי שהוא דיין נקרא כשאר בני אדם.

ועל כל פנים לפי מה שכתבתי לעיל בשם תשובות מהרש"ם אראה שיקראוהו בשם מורנו, ובתנאי שיתנהג כדת וכהלכה, כמו שדברנו פנים אל פנים. ועיין בקונטרס מהסמ"ע בענין המאכלות, דשום אדם לא יקבע עצמו לשתות בבתי משתאותי'. והקובע עצמו לשתות שם, הוא בכלל הריקים והפוחזים, ולא יקרא בשם רב וחבר, ולא יהיה לו שום מינוי בקהלה. והביאו גם כן בנוהג כצאן יוסף הלכות דרך ארץ אות א', וכתב דאף דמדינא מותר, מכל מקום קדש עצמך במותר לך.

ויהיה שלום על ישראל. והנני בזה ידידו הדושה"ט,

מנחם מענדיל קירשבוים

(ציון למנחם, סימן טז)

---

הרב מנחם מנדיל ב"ר שמואל קירשנבוים, נולד בי' באייר תרנ"ה (1895) בקרקא. כבר בילדותו התבלט בכשרונותיו הגדולים, היה מהיר תפיסה ומעמיק בכל עניין, זכרונו היה יוצא מן הכלל, והוא נהג ללמוד בהתמדה רבה. רבותיו היו הרב מרדכי בוימן, והרב פנחס אליהו דמביצר שהיה דיין בקרקא. כשלמד בבית המדרש של חסידי צאנז, היה נותן שיעורים הלכתיים ומפולפלים ועורך דיונים תורניים. הוא רכש ידיעות מקיפות ויסודיות בכל מקצועות התורה, והוא נודע בכל העיר ברעיונותיו העמוקים בתורה ובמחשבה.

בעודו צעיר החל להתכתב עם גדולי דורו, לכתוב הערות לספריהם ולפרסם חידושי תורה בקבצים רבניים, ובכלל בכתב העת אור תורה. בהיותו בן שבע עשרה נפטר הרב יהודה הוכמן, אחד משני עורכי כתב העת  החדש "המפלפל" (שהפסיק לצאת לאור בעקבות מות עורכו), ור' מנחם מנדיל הספידו בקהל רב.

בימי מלחמת העולם הראשונה נדד עם משפחתו מערבה, ושב בתום המלחמה. בשנת תרע"ט (1919) התחתן, וחותנו, ר' משה ליכט, דאג לכל מחסורו כדי שיוכל להמשיך ולהתמיד בלימודו.

בתחילה היה רב העיירה סקאלה הסמוכה לקרקא, והתחבב מאוד על תושביה, בהיותו גדול בתורה ונעים הליכות. שם למד בעצמו את מלאכת השחיטה והניקור, וראה בידיעת דינים אלו עניין חשוב לכל רב ואב"ד.

בהיותו בן שלושים ושתים, בשנת תרפ"ז (1927), עבר לשמש כדיין בקהילה הכללית פרנקפורט ד'מיין. הוא היה נואם מוכשר, ופסק לכל קהילתו בכל תחומי ההלכה. עם עליית הנאצים לשלטון הוא נדרש גם מאנשים ממקומות אחרים למתן הכרעה הלכתית בשאלות של הנובעות מבעיות הזמן.

בשנת תרצ"ד (1934) ביקר את הוריו בפולין ובה בדברים עם גאוני פולין, בשאלת גזירת השחיטה. בשנת תרצ"ו (1936) גרשו הנאצים את רב העיר, הרב הופמן, והרב קירשנבוים מילא את מקומו כרב ואב"ד בקהילה, וכן הוכר כפוסק לקהילות נוספות בגרמניה, ובהם מאנהיים, קארלסרוה ומגנצא.

בשנת תרצ"ו ביקר בארץ ישראל ודן עם גדולי הרבנים שם בעניינים הלכתיים שונים,

במשך שנים, בעודו עוסק בענייני ההוראה, הוא עמד במשא ומתן תורני ובחילופי שו"ת עם רבנים נודעים, והמשיך לפרסם את חידושיו בכתבי העת. אוסף השאלות והתשובות שלו, נערך לדפוס והופיע כחלק הראשון של ספרו "מנחם משיב" (לובלין, תרצ"ה). הספר נתקבל בברכה בקרב הלומדים, וממנה ניתן לעמוד על היקף הבקיאות ועומק עיונו של המחבר. החלק השני נמסר לדפוס בפרנקפורט בשנת תרצ"ח (1938), אך בשל סגירת כל בתי הדפוס היהודיים לאחר "ליל הבדולח" (11.1938) לא נגמרה הדפסתו והוא יצא בלי כריכה קשה ובלי הדף האחרון.

הנאצים החלו לעצור אלפי יהודי ולשלוח אותם למחנות ריכוז. רבים נרצחו ונשרפו, ואפרם נשלח למשפחותיהם. בעקבות כך, הרב קירשנבוים הוציא לאור בקרקא קונטרס בן ארבע עמודים, בשם "תקנות איך להתנהג כעת באפר הנשרפים בעו"ה" ובו הנחיות הלכתיות מבוססות בענייני השעה.

בקיץ תרצ"ט (1939) עברו הרב ומשפחתו לבריסל, וייסד שם "בית ועד" להתכנסות שבועות ללימודים תורניים. הוא וויתר על רישיון עליה שהיה ברשותו ומסרו לאחר מכיוון שרצה להמשיך ולשמור על קשר עם קהילתו בפרנקפורט.

באביב ת"ש (1940) כבשו הגרמנים את בלגיה, ניסה הרב יחד עם עוד יהודים רבים, לברוח לגבול הצרפתי אך הצבא הגרמני התקדם במהירות ומנע את בריחתם. הנאצים ירו ברב והוא נפצע קשה בראשו, ולא קיבל טיפול רפואי.  הרב שב לבריסל והחלים. הצרות על יהודי בלגיה הלכו ותכפו, והרב שהיה מעורב בצורכי הציבור נדרש לשאלות הלכתיות סבוכות של אותם הזמנים. לקראת שנת תש"ב הרב ערך והדפיס לוח זמני הדלקת נרות שבת וזמני צאת השבת, לטובת יהודי בריסל שהיו במצור ולא יכלו לדעת מהם זמנים אלו.

בראשית קיץ תש"ב (1942) החלו לשלוח את יהודי בלגיה למחנות ההשמדה, במסווה של גירוש לעבודה. הרב נתפס ע"י אנשי גיסטפו בשבת תשובה תש"ג, כשיצא מביתו לבית הכנסת, בלא שנסע עליו את "תעודת השחרור" מעבודה. הוא גורש למחנה מאלין, ומשם גורש לאושוויץ, שם הומת על קידוש השם בהיותו בן ארבעים ושבע. הרבנית, נאסרה וגורשה לאושויץ כמה ימים אחריו.  הי"ד.

(על פי תולדותיו שהובאו בפתיחת ציון למנחם ובאלה אזכרה)

… מאי חנוכה, דתנו רבנן בנכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו עובדי כוכבים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו ח' ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (שבת כ"א:)…

ולכאורה קשה: א. מאי פריך הגמרא "מאי חנוכה" ולא פריך כהאי גוונא על נס פורים "מאי פורים"? ב. מדוע לא מפרש הגמרא הנס, נס על ניצחון מתתיהו על היונים והיוונות?…

מי היה הראשון שיצא למלחמה מסוכנה כזו, נגד היונים והמתיונים הללו, והתחיל להדליק ולהעמיד את נר ואור התורה בכל פינות עם ישראל? מי היה הראשון שגרש את החושך הנורא והאיום, והסכנה הגדולה אשר דחפה על עם ישראל? זהו האדם ההסתורי הגדול – מתתיהו כהן גדול הזקן ובניו, שבחום לבו ואהבתו הגדולה והמופתית לתורה, הבוערת בו כשלהבת אש יה, התאזר כגבור חיל, וקרא מי לה' אלי! התחיל מעירו מודעים, המית את המתיוון היהודי הראשון שרצה להקריב קרבן על מזבח היווני, ויחד עם בניו התחיל ללחום את היונים והמתיוונים. ועיר מודעים היתה הראשונה שממנה גרש את "החשך הרוחני"-  תרבות היונית, ושוב הדליק את נר המצוה ואור התורה בכל בית עירו, וכמקנא קנאת ה' צבאות יצא ממודעים במתי מעט, נגד מחנה גדול יונים, אבל אותם החשמונאים הגיבורים שבלבם בוער אור התורה והאמונה הטהורה, הולכים בעזרת ה' ומנצחים מכפר לכפר ומעיר לעיר, כי היהודים הנחבאים בראותם את עוז ורוחו הגדול של מתתיהו הזקן ובניו, מצטרפים אליהם, ומחנה מתתיהו מתרבה מיום ליום, מאלו שהיו נחבאים במערות. אלו הנדכאים והנחלשים, אבל גיבורי רוח – ברוח התורה, הולכים ומנצחים, כי ע"י שהחזירו מעט את אור התורה, המה לוחמים בכח התורה הטמון והבוער בלבם פנימה, בשמחה ובאמץ הלב , נגד המחנות העצומים והרבים של היונים, וכה הולכים וכובשים את כל הארץ – ארץ האבות, ופנסי ומאורות התורה מאירים כספירים, כי הישיבות הוקמו, וממקומות התורה שוב נשמע כמקדם קול התורה, ואור התורה עוד מתחזק ומחדיר יותר, ודולק בכל שררות העם.

ובזה מבוארת הגמרא דשבת (כ"א:), מראש המאמר, וקודם שנבארה נקדים מאמרם (סנהדרין צ"ד:) וחובל עול מפני שמן, אמר רבי יצחק נפחא, חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה, נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר חרב זו וכו'. עד כאן לשונו. ולכאורה קשה למה נעץ חרב על פתח בית המדרש דווקא? ובאורו כי קיום עם ישראל נגד העמים אויביו, תלוי רק באור התורה, על ידי השמן הטהור שמדליקין בשררות עם ישראל ולומדים תורה ברבים. וכמו "השמן" הטהור אי אפשר להתערב עם שאר דברים, כי השמן נשאר לעולם צף למעלה, כן על ידי למוד והפצת התורה שסופנים וקולטים עם ישראל נתחזק רוחם ולבם כלב הארי, ולא יתבוללו לעולם, ונשאר עם נצחי לבדד ישכון ששום עמים לא יכלם ולא ינצחם. ולכן אם ילמדו תורה בבית המדרש, אף שחרב האויב עומד ואורב על פתח הבית, לא יוכל האויב לשלוט בחרבו ולבוא לתוכו, כי כח שמן התורה הוא כל כך חזק, שמשמר את היהודי מהאויב הכי נורא. ובאמת כן היה בחזקיהו כי מלאך ה' המית את כל מחנה אשור בלילה אחד על ידי השמן – אור התורה שהדליק בשדרות העם. וזהו: "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר" וכו', כלומר אם ילמד תורה בבית המדרש, אפילו אם האויב עומד בחרבו קרוב לפתח בית המדרש, מובטח הוא שלא ישלוט עליו, אבל אם איננו לומד תורה ידקר בחרב ע"י האויב, כי אין לו במה להגין עליו.

נמצא ה"שמן" מורה על אור התורה, וכמו השמן איננו מתערב, כן ישראל ע"י קיום התורה, לא יתערבו ולא יתבוללו בעמים. וזהו שאמרו: "מאי חנוכה"? כלומר מהו הערך של חגיגת חנוכה? ולמה היה הנס דוקא ב"האור" ובה"שמן" של חנוכה? ועל זה פירש הגמרא: "שכשנכנסו עובדי כוכבים להיכל טמאו כל השמנים", כלומר תחת פכי השמן התוריים, שדלקו בכל בית ישראל, הכניסו היונים והמתיונים, טומאה וטמיעה, של חשכת היונות, בהיכלי התורה של בית ישראל, "ולא מצאו אלא פך אחר של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול" – הפך השמן האחד חטהור והמזוקק שבעתים הנשאר – הוא מתתיהו כהן גדול עם משפחת החשמונאים, שרק הוא נשאר בלבו ובנפשו איתן וחזק כברזל להתורה הקדושה ולהאמונה הצרופה, ורק אצל משפחת כהנים זו, עוד היה דולק אור השמן הטהור, התוריי האמיתי. "ולא היה בו אלא להדליק יום אחד", כלומר אור הפך השמן התוריי היחידי הזה, לא היה בכחו למנוע, מהאבדון והכיליון הנפשי, בעד כל עם ישראל, וממילא היה הפך השמן הזה – מתתיהו כהן גדול עצמו, בסכנה גדולה שלא יכבה הפך השמן התוריי האחרון מישראל. "נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים", כלומר מהפך השמן הקטן הזה, נתהוה שלהבת גדולה, מפני שמתתיהו אזר את מתניו בכח ה' צבאות, ויצא למלחמת תנופה את היונים, ועל ידי זה התעוררו הנחבאיים, וקמו לאט לאט לעזרתו, התלקטו והתאחדו אליו במסירות נפש מופתית, עד שמהפך השמן התוריי, הקטן, נתהווה אור גדול להיהודים, ובכח אור תורתם נצחו על היונים והמתיונים בכל מקום, וגרשו את "החשך הרוחני" – תורת היונות, ושוב הדליקו בכל הארץ ובכל בית, את אור השמן הטהור – אורי התורה. וזהו "נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים" – אלו שמונת הדורות של ממלכת החשמונאים.

ולפי זה הכל מבואר היטב, כי הגמרא בשבת מבארת לנו את הנסים על שני הרבדים יחד: על הנס גופיה של פך השמן, ועל הנס של נצחון אור התורה על חשבת היונות, שבאמת שניהם אחד הם, ולזאת היה הנס על ה"אור" וה"שמן", משום שהמה סמל על נצחון אור התורה, וכמו "שהשמן" אינו מתערב בן ישראל בעמים לא יתבולל…

ואליכם תלמידי "שעורי הערב" הנני פונה: העזובה הגדולה על שדה החינוך שהקיפה את כל מדינתנו, הנה לדאבון כולנו הגיעו כנפיה גם לעירנו, אור התורה שהיה דולק תמיד בעירנו התחיל להתעמם, וסכנה גדולה נשקפה לנו. אז קם אחד מבני החשמונאים האמתיים – אאמו"ר הגאון הגדול שליט"א, להאיר את אור התורה בלבות הנוער, ולהחזיר עטרת עירנו ליושנה. תחילת עבודתו הייתה לעורר, לחזק ולהביא רוח חיים, בהנפשות הנקפאות, ואמר "יהי אור" לבסס את החינוך הישראלי על יסודות התורה והיראה, וגם פתח "שעורי ערב" ללמודי קודש בעד כל הנוער, בתכנית רחבה ועל יסודות מוצקים. ובהסיסמה: מי לה' ולתורתו אלי! ארגן וחזק את החינוך, ואור התורה מאיר שוב בעירנו, המפורסמת בלומדיה וסופריה, הוא הדליק "נרות.תוריים" זהו התלמידים האלה של "שעורי הערב" שלומדים שם גמרא, וב"ה הצליחו הרבה מאד על שדה החנון החרדי…

(מתוך מאי חנוכה, נאום הרב דוד סטול בחנוכה תרפ"ז לרגל חגיגת היובל ליסוד "שעורי ערב" בבוסק, המובא בספר דרכי שלום, תחת הכותרת: דבר אגדה מבני הרב הג' חו"ב בחד"ת סוע"ד. צמ״ס … וכו' מו"ה דוד שיחי' )

---

הרב דוד סטול הי"ד נולד לאביו הרב משה שלום סטול הי"ד. הוא היה רבה של פרויאנבורג ואחר כך מורה הוראה בבויסק. הרב ומשפחתו נספו בשואה.

איתא בשבת (קנ"ג.) בני גלילא אמרי עשה דברים לפני מטתך בני יהודה אמרי עשה דברים לאחר מטתך, ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. על דרך מליצה נראה לי לפרש דזה קאי על ב' מיני לימודים, דהיינו בחינת סיני ובחינת עוקר הרים. והוא על פי דברי החתם סופר שם בשבת (ק"מ:) אהא דאיתא שם דהאי בר בי רב דלית ליה משחא נימשא במיא דחריצי, ופירש שם החתם סופר דזה קאי על ענין הלימוד, דשמן זית מועיל לזכרון, כדאיתא בהוריות (י"ג:). אך גם לימוד העיון מועיל לזה, משום דעל ידי שיש לו בכל דבר איזה חידוש זוכר כל הענין (ועיין בהגהות רה"ח בעירובין כ"א רע"ב על התוס' שם ד"ה מפני מה). וזוהי הכונה דמי שאין לו האי משחא מה יעשה שלא ישכח הלימוד, נימשא במיא דחריצי, ואין מים אלא תורה, והיינו שילמוד פשטים חריפים ועל ידי זה יזכור הדבר יותר.

ועל אופן זה ביאר גם כן שם החתם סופר מאמר אביי ורבא ורב אשי בעירובין (נ"ג.) הא דאביי אמר שם דאנן כי סיכתא בגודא לגמרא, ורבא אמר דאנן כי אצבעתא בקירא לסברא, ורב אשי אמר דאנן כי אצבעתא בבירא לשיכחה. ופירש החתם סופר הכוונה בזה דאביי שהיה בדור הקודם כדאמר בכתובות (ס"ה.) שמת קודם רבא (ועיין לקמן סימן י"ב) עדין לא היו צריכין לעסוק בסברות כדי לזכור ומשום הכי היו רוצין יותר ללמוד הרבה גמרא, שזה הוא העיקר, כדאמר בסוף הוריות, דסיני עדיף מעוקר הרים (ועיין באורחת צדיקים בפרק כ"ז). ומשום הכי התנצל אביי שכבר התחילו למעט הלבבות ואין יכולין ללמוד כל כך הרבה מפני השכחה. אמנם בדורו של רבא שהיה אחר כך כבר המציאו עצה לזה לזכור על ידי סברות ופלפולים. ומשום הכי היו עוסקין בפלפול יותר (ועל פי זה מובן מאד סתירת דברי רש"י דבערכין ל' רע"ב בהא דהריני כבן עזאי בשוקי טבריא פירש דקאי לענין בקיאות, ובערובין שם כ"ט ע"א פירש דקאי על חריפות, והלא דבר הוא, ולהנ"ל ניחא דבערכין אמר שם זה אביי דעיקר עסקו היה בבקיאות, אבל בעירובין דקאי לרבא, משום הכי פירש לעניין חריפות). ומשום הכי התנצל שפיר רבא בדורו דגם לסברא הן קשין. ועל זה אמר ר' אשי שהיה בדור האחרון כדאמר בקידושין (ע"ב:) ע"ב דביום שמת רבא נולד רב אשי, דעל ידי זה נתגבר השכחה. ועל אופן זה נוכל לפרש גם כן הא דאמר שם אחר כך בעירובין נ"ג דבני יהודה דדייקו לישנא ומתנחי להו סימנא נתקיימה תורתן, והיינו שהיו לומדים על ידי  פלפול וסברות ועל ידי זה היו זוכרין, אבל בני גליל היו לומדים בבחינת ליגמור ומשום הכי היו שוכחים. ודו"ק.

והנה אם כי בגוף מעלת הלימוד מי שזוכר בלאו הכי אזי בוודאי בחינת לגמור עדיף, וכדאמר שם בסוף הוריות הטעם בזה, דהכל צריכים למרי חטיא, ומשום הכי רבי זירא כשעלה לארץ ישראל היה מתפלל שתשכח ממנו הלימוד של בבל, מפני שבבבל היו מטרידים את עצמם יותר בקושיות ובפלפולים, כמו פירש רש"י שם בבבא מציעא (פ"ה ע"א), וכדאמר גם כן בשבת (קמ"ה:) דתלמידי חכמים שבבבל היו עושים ציצין ופרחים לתורה.

ואולי זה גם כן כוונת הגמרא שם בשבת לעיל מיניי מאי דאמר דתלמידי חכמים שבבבל אינן בני תורה, והיינו שלא היו בבחינת סיני, מפני שהיו עוסקים בפלפול הרבה, וכמו שכתב החיי אדם בהקדמתו בכונת רב אחא בבבא מציעא (ק"ט:) מה שהשיב שם לרב אשי דכי מטית לקדשים אקשי לי, והיינו, משום דבשאר הסדרים היה צריך ללמוד הלכה למעשה ולא היה לו שהות לעסוק בפלפולים, אבל בקדשים דבלאו הכי אינו נוהג כעת ועיקר הכוונה יהיה רק לקיים מצות לימוד, לא יהיה נפקא מינא לו בזה.

ועיין בכתב סופר אורח חיים סימן כ' שהעמיס ג"כ זה בכוונת הגמרא בקידושין (כ"ט:) במאי דמשני הא לן והא להו, והיינו דרבי יוחנן היה מדבר על בני ארץ ישראל, כמו שכתב שם התוס', ומשום הכי היו יכולין גם כן לישא מקודם, משום דללימוד שהוא בבחינת לגמור אין טרדות העולם מזיק כל כך, אבל רב יהודה היה מדבר על בני בבל, משום הכי תמה ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה. ודייק תיבת לעסוק, דזה מורה על לימוד פלפול, כמו שכתב הט"ז באורח חיים סימן מ"ז ס"ק א'. ולימוד כזה אי אפשר אלא בלא טרדה. ודו"ק.

אמנם כל זה הוא רק כל זמן שהאדם חי, דאז בחינת לגמור באמת עדיף, אם מפני שיכול לידע הרבה (ועיין ג"כ בתוס' בעירובין מ' ע"א בדיבור המתחיל  אדעתא) וגם מפני שאין טרדת העולם מזיק לזה כל כך, אבל לאחר מיתתו, בוודאי גדול יותר מעלת עוקר הרים, דהרי על ידי זה מחבר ספרים ונהנין ממנו גם הדורות הבאים אחר כך. אבל מי שאינו מחדש כלל, אזי במותו נפסק הכל, כי על.מה יזכירוהו לומר דזאת המשנה למד פלוני, כיון שלא חידש בה כלל. וכמו שהאריך בזה הרב בעל יבין שמועה בהקדמתו לספר הליכות עולם. עיין שם.

ולפי זה שפיר יש לומר דזו היא גם כן כוונת הגמרא כאן בשבת, דבני גלילא אמרי עשה דברים שיהנו ממך לפני מיטתך, משום דהם היו לומדים בבחינת לגמור, וכמו שפירשתי לעיל הגמרא דעירובין נ"ג. אבל בני יהודה היו אומרים עשה דברים שיהנו ממך לאחר מיטתך, ואזלי לשיטתם שם בעירובין נ"ג, דהיה לימודם בבחינת עוקר הרים. והא דאמר אחר כך דלא פליגי הכוונה היא משום דעל פי רוב לפי טבעו של אדם לא די לו לאדם במה שדרכו ישר בעיניו, אלא שרוצה שגם כל העולם יתנהגו כמותו. וזה באמת אי אפשר, כי כל אדם צריך ללמוד בדרך שלבו חפץ, כדאמר בעבודה זרה (י"ט.), וזה הוא באמת משורש נשמתו, כמו שכתב בשבט מוסר פרק כ"ג. עיין שם. ומשום הכי מסיים דהם באמת לא היו פליגי זה עם זה, וכל אחד היה מבין גם כן מעלת חברו, רק דמר כי אתריה ומר כי אתריה. והכוונה כהנ"ל דכל אחד היה לומד כפי שורש נשמתו וכפי מה שטבעו היה נוטה לזה. ודו"ק.

(פתיחת דבר מאיר)

---

הרב מאיר ראק מקרקוב, נולד בשנדישוב לאביו הרב יצחק אייזיק, בסביבות שנת תר"ן (1890).  בשנת תר"ע (1910) הוא הוציא לאור את ספרו "דבר מאיר", על כמה מסוגיות הש"ס עם כמה דברי אגדה. הספר מעוטר במספר הסכמות חשובות ובהם הסכמת רבו הרב שמואל פירר הי"ד.

בשנת תרע"ג ערך יחד עם הרב יהודה הוכמן, ובסיוע הרב מנחם מנדל קירשנבוים הי"ד, את הקובץ "המפלפל", קובץ שו"ת בענייני התורה והמצוות, ללימוד ולהלכה למעשה.

עם קבלת החוברת, כותב לעורכים הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד:

"וברכתי ברכת הנהנין, כל חוט כל כנף כל נוצה לא יספיקו לתא"ר את הרגש ואהבה אשר יהגה רוחי בקרבי ומאספו היקר לא עלי הון ורכוש הטבעו ולא בקניני התבל את יד החליפה תמשול בהם יסודתה, כי אם מקרב ולב עמוק ממעמקי נפשי, בהתבונני הפעולה הנמרצה מעתון הלזה להרים קרן תורה הקדושה אשר לדאבון חובביה, מימינו אלה השתרשו ענן כבד וצעיף ערפל ומונחת היא ממש בקרן זוית, ולומדיה נצערו וימעטו מיום ליום, בחורי ישראל משתחווים אל שמש חכמות ומדעות הזמן ואחוריהם אל היכל התורה, וגם רבים מהר"ע בני"ם וראש"י חדשי"ם שכחו ולא למדו תורה הקדושה, רק למדו לשונם לדבר צחות דברי הרב כשיר עגבים יפה קול ומטיב נגן בלשון של זהורית מראות הצוהבעות וכל רוח התורה אין בקרבו, כי כעם ככהן שפה אחת ודברים אחדים להם. ועת כזאת דורשות להוציא לאור "מאסף רבני" לתורה ולתעודה למען העיר קנאת סופרים, כי ע"י יפלפלו איש בדברי חברו ויתרבה עסק התורה בחבורה, כמאמר חז"ל בברכות (דף כ"ג) פתח ר"י בכבוד התורה שאין התורה נקנית אלא בחבורה וכו', לזאת אמרתי ברך ה' חילו לאורייתא ופועל ידיו ירצה וכו', ויהא רעוא שמאסף רבני הלזה בל יצען ובל יסע יתידותיו וקוי ה' יחליפו כח יעלה אבר כנשרים מעלה מעלה, והיו ימיו מאה ועשרים שנה ומכל צרה וצוקה לנטריה רחמנא ניתי הוד בהשקט ושלוה ברבות הטובה גם עד זקנה ושיבה, כנה"ר וכנפש ידידכם הדורש שלומכם כל הימים לרבות "הרץ כצבי",  הק' צבי הירש פרידלינג מפה"ק זאמישטץ יע"א".

הרב מאיר ראק נספה, ככל הנראה, בשואה בשנת תש"ב.

מקורות: ראה מאורי גאליציה, כרך ד עמ' 842-845.