והנה מרנא בעל החתם סופר ז"ל הנהיג פה (בפרעשבורג) והוסיף על מנהג יום ל״ב בעומר שיתקבצו כל בני החברא קדישא נ״ה אל חצר ההקדש ושם דרש בפלפול עצום בסוגיא עמוקה המדברת מעניני קבורת המתים או גמילות חסדים כמובא בחידושי סוגיות של מרנא ז״ל שנדפסו בירושלים עיר הקודש תובב״א. ואחר כך דרש דרוש אגדה המעורר על גמ״ח ביקוד חולים וקבורת המתים, ככתוב בס׳ תורת משה איש האלפים מרנא ז"ל חידושי אגדה דס׳ ויקרא.

וכן נהג מרנא בעל כתב סופר ז"ל אחריו, וכן נוהג עוד היום רבינו הגאון האמתי מרנא נ״י אחריו, ואמת מה נהדר לראות, כל בני החברא קדישא עם אלופים גבאים, ב"ד הצדק וכל אלופי לומדי תורה עם כל בני הישיבה הרמה דפה עוטרים סביב הבימה אשר עליה עומד אדמו״ר מרנא הגאון האמתי נ״י האב"ד ור״מ רבתא דפה בחצר בית ההקדש, ומשמיעם הוד דברות קדשו מראש מקדם פלפול עצום בסוגית היום, ואחר כך דרוש אגדה, דברים נכוחים מאירים ומעוררים לאחוז במדת גמילות חסדים אשר היא מידת ישראל קדושים.

וראױ להעלות גם כן על הספר סדר הסעודה אשר היא ביום שלאחריו, יום ל״ג בעומר, קודם הסעודה ישבו הגבאים בחצר בית הסעודה חצר ההקדש הנ"ל, לקבל הנכנסים מהדש בתוך החברא. ומעריכים כמה יתנו דמי חינוכם, וכן גובים אותיום גביית החובות ונדבות במקום הזה, וחדרי הסעודה מצויירים להפליא תלויין בו כל פרוכת נאה מכל הבתי כנסיות דפה וגם שאר תכשיטי ס״ת, ובני החברא דג״ח הישישים אשר כבר הרבה שנים בחברא יושבים בחדר הגדול ובראשם תחת כבוד חופה מרנא רבינו הגאון האמתי נ״י וב״ד הצדק עוטרים על ידו, ובחדר השני יושבים המתחנכים, ומי שמגיע יומו להתקרב לישב בשולחן הטהור אשר לפני הי קוראים אותו בקריאה של חיבה בהכרזה של כבוד בפיוטים, ומרן הגאון נ״י דורש אחר כך חדושי אגדה מעניני סעודת מצוה, ונמשכת תמיד עד קרוב ללילה.

והנה בטעם מנהג ישראל תורה שנהגו בני החברא קדישא לעשות סעודה, כתב בליקוטי חבר חלק חמישי בח״ב דף קט״ו ע"ב משמי׳ דמרנא בעל החתם סופר ז"ל, שהוא על דרך  שפירש בפירקי דרבי אליעזר ענין שעיר המשתלח למען יהי׳ גם לסיטרא אחרא חלק במצוה רבה ולא תקטרג, יעויין שם. גם יש כעין דמדומי ראי׳ לסעודה ו מגמרא כתובות דף ח׳ ע״ב, תנא י׳ כוסות תקנו חכמים בבית האבל הוסיפו עליהם ארבעה, א׳ כנגד חזני העיר, פירש רש"י, תקנו להם ברכה עליו לפי שהיו שמשי העיר להתעסק במתים. ואמר כנגד פרנסי העיר, שהיו עשירים מבזבזים ממונם לקבורת עניים. ואם כי חז"ל החזירו עטרה ליושנה, שיהיו רק י׳ כוסות מטעם הנאמר שם, מכל מקום יש סמך משם לסעודה שעושים לבני החברא קדישא.

ויען איתא בירושלמי ביכורים פ״ג הלכה ג׳, אמר רבי יוסי בר בון אילין דקיימין מן קומי מיתא, לא מן קומי מיתא אינון קיימין לון, אלא מן קומי אילין דגמליה ליה חסד. ויעויין שם בפ"מ. ראוי להעלות כאן מנהג החברא קדישא שמתכבדים עושי מצוה וגומלי חסדים, מנהג מימים קדמונים פה שלא לקרות למפטיר בשבת חול המועד פסח שקורים הפטרת תחיית המתים בספר יחזקאל, כבטור או"ח סי' ת״ץ, רק לאיש שהוא מבני החברא קדישא נ"ה. גם תקנת קדמונים פה שבשבת שלפני ל״ג בעומר וכן בשני וחמישי שלפניו לא ימכרו המצות בכל הבתי כנסיות דפה, אלא יכבדו בם אלופי בני החברא קדישא נ"ה. ועלה בדעתי הקלושה ליתן טעם לקביעת יום זה לסעודה זו, כאשר דרש והתקין מרנא הגאון רבי ליפמאן ז"ל, לפי שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, כמובא במחבר ורמ״א סי׳ תצ״ג ס"ב וברמ"א קל"א ס"ו, ועיין פר"ח בסי' תצ"ג ס"ב שכתב וזה לשונו, ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה. ואי משום שפסקו מלמות, מה בכך הרי לא נשאר א' מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו וכו'. יעויין בביאורי הגר״א ז"ל סי׳ קל״א מביא מקור לשמחת יום זה, שמצינו דוגמתו בתענית דף ל' ע״ב, שמחת יום ט״ו באב, לפי שהוא יום שכלו בו מתי מדבר יעויין שם. והנה הריטב״א סוף תענית דפוס פראג דף כ״ד ד״ה לא היו י״ט וכו' כט״ו באב כו' ט״ו באב, שבו ידעו שכלו מתי מדבר בשנת המ' ומפני זה נהגו לעשות סעודה בשבת שלאחר תשעה באב עכ״ל. ויען בני חברא קדישא גומלי חסדים עוסקים בקבורת המתים בחסד של אמת, על כן עושים הם את יום ח״י אייר לשמחה ומשתה ויו״ט:

ועוד נלע״ד לומר על פי מה שכתב  מרנא בעל החתם סופר ז"ל בתשובותיו יו"ד סי׳ רל״ג ששמחת יום זה הוא לפי דאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג׳ ימים בלא לחם ואחר כך ירד המן, אם כן היה הורדת המן ביום ל״ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב (ויעויין מה שכתב בזה בספר עורה שחר מערכת ל' אות י"ג) עד כאן דברי קודשו. יעויין שם. ואיתא במכילתא פרשת בשלח על הפסוק, ותעל שכבת הטל, ר׳ אליעזר המודעי אומר עלתה תפלתן של אבותינו שוכני עפר לפני המקום, יעויין שם בדבריו. נראה בעליל שבזכות שוכני עפר זכו ישראל ללחם שירד מן השמים. ולהזכיר גודל כח צדיקים במיתתם שמתפללים בעד החיים והחיים ניזונין בזכותן, על כן עושים בני החברא הקדישא סעודה רבה ביום זה בכדי להעלות זאת לזכרון.

(אבני בית היוצר)

—

הרב הגאון הגדול מוהר"ר יצחק ב"ר ישעיהו ישכר דב וייס, מחבר ספר בית היוצר, שו"ת שיח יצחק, שיח יצחק עה"ת נ"ך חדושי אגדה ודרשות, אלף כתב, וקונטרס דבק טוב (המחובר לספרו של הרב טיכטל "משנה שכיר"), היה אב"ד דק"ק קאדלבורג, ומאז מלחמת העולם הראשונה מונה לאב"ד בקהילת  ווערבוי שבמערב סלובקיה. הוא היה תלמיד מובהק לרבי שמחה בונים סופר, רבה של פרעשבורג, מחבר ספר שבט סופר זי"ע. נספה עם בני משפחתו ב-17/7/1944 (כ"ו בתמוז תש"ד). בהקדמת הספר "מי זהב", מזכיר הרב משה יעקב וייס זצ"ל, את הימים הקשים בהם נלקחו קרובי משפחתו, ואיך פעם להצלת שארית כתבי הרב יצחק הי"ד באותם הימים.

הרב ישכר שלמה טיכטל הי"ד כתב על הרב יצחק וייס הי"ד:  "ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם, צמא מלא ספרא, צדיק נשגב כש"ת מורנו הרב ר"י הלבן שליט"א מלפנים אב"ד דק"ק קאדעלבורג וכעת ראבדק"ק ווערבא יצ"ו,.. קרא ושנה הרבה עד להפליא… וביותר הפליא פלאות בבקיאותו הנפלא וכל רז לא אניס ליה… ומאז באתי הנה התרועעה נפשי אתו בדבקות רוחא ברוחא, והננו ב"ה כתרי רעין דלא מתפרשין, וחברים הנוחים זה לזה בהלכה, להתעלס באהבים אהבה של תורה…" (בהקדמה לקונטרס "דבק טוב").  וכן כתב הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל: "וזכיתי להכירו ולשיא וליתן אתו בדברי תורה, והיה בקי עצום בכל מכמוני התורה, כי לא שכח לעולם, והכל שגור בפיו, הלכה ואגדה שו"ת וספורי הדורות, ישב על התורה ועבודה תמה בקהלה לא גדולה, והיו לו חיבורים גדולים בכל שטחי התורה" (אגרת פתיחה והסכמה לשיח יצחק ח"א עה"ת).

תולדותיו הובאו בהקדמות לשו"ת שיח יצחק (מפעל מורשת יהדות הונגריה, מכון ירושלים תשנ"ה).

הגאון הגדול המפורסם צדיק תמים, מוה״ר שלום ווידער זצ״ל, הי״ד, גדולי הרבנים והפוסקים בהונגריה, אב״ד דקהל יראים נירעדהאז והגליל (בארשא הונגריה, תרכ"ה 1865 – אושוויץ, ט"ז בסיון תש"ד 1944). אביו ר' חייב ליב, היה סוחר נכבד מחסדי ה"דברי חיים" מצאנז ובנו ה"דברי יחזקאל" משינובה, וממקורבי האדמו"ר ה"ייטב לב" מסיגט. הרב שלום נודע עוד בצעירותו כלמדן מובהק, עילוי ושקדן גדול, הבקי בש"ס ופוסקים. הוא למד בדטארקטאן-ברגסאז, ולאחר מכן אצל רבי יקותיאל טייטלבוים זצ"ל, בעל "ייטב לב". לאחר נישואיו עם בתו של רבי יצחק אייזיק פרידמן אב"ד נירדהאזה, היה סמוך על שלחן חותנו והתמסר ללימוד התורה יומם ולילה. בשנת תרנ"ז, מספר שנים לאחר פטירת חותנו בשנת תרנ"ד, מילא רבי שלום את מקומו כרבה של נירדהאזה ועמד שם בראש ישיבה. הוא הרביץ תורה במשך עשרות שנים, והעמיד אלפי תלמידים, מהם עמדו תלמידי חכמים גדולים ואנשי מעשה. הוא הרבה לגדור את פרצות הדור והתנגד לכל חידוש בלבוש ולכל חריגה מהמסורת המקובלת מדור דור. הוא התנגד לכל המפלגות היהודיות, ובתקופתו לא הקימה שום מפלגה סניף בנירדהאזה. בדרשותיו הנלהבות עורר את שומעיו למסירות נפש למען התורה ומצוותיה. הוא התפלל בהתלהבות ובדבקות, והרבה להסתופף בצל גדולי האדמו"רים גם בזקנותו. הוא השיב מאות תשובות לגדולי הדור על שאלות הלכתיות שונות. ופרסם את חידושיו בירחונים התורניים בהונגריה וברומניה. לאחר כינוס הרבנים בהונגריה בענין חוק הימום הבהמה, ערך הרב פסק דין מפורש בנידון, ותמציתו הועברה לממשלה.ערב פרוץ המלחמה עמד להוציאן לאור את תשובותיו ואת חידושיו בכל מכמני התורה, אותם רשם בפנקסים במשך עשרות שנים, אך הדבר לא עלה בידו.

באיסור חג פסח תש"ד, גורש עם קהילתו לגיטו שהוקם בנירדהאזה. משם גורש עם שאר יהודי הגטו לאושוויץ, ימים ספורים לאחר חג השבועות לאושוויץ, ונהרג עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד. הי"ד.
לאחר החורבן אסף בנו, רבי שלמה דב ווידער, מתוך הריסות הגיטו שרידים מכתביו של אביו, והתייגע לאחות את הקרעים ולהעתיק עד כמה שאפשר והביאם לארה״ב. שם הוציאם לאור בספר "שו"ת משמיע שלום", ניו יורק, תשל"א (1971). התווספו עליהם מספר תשובות שהיו בידי תלמידיו וצאצאיו, שרידי הדור ההוא. הספר מכיל כשלש מאות עמוד בפורמט גדול, הוא אוסף צ״ז תשובות לשאלות בארבע חלקי השו״ע. התשובות כולן כאחת בכל מקצועות התורה, מצטיינות בבהירות הרעיון, צחות השפה וחדירה לעומק הענינים. לפני הגאון המחבר הובאו שאלות בכל עניני סדרי החיים המתחדשים יום יום, ובין השאר, סוחרי מניות שאלו מה הדין לגבי שבת, חמץ בפסח, איסורי הנאה וכו׳. שאלה לגבי גזרת הימום הבהמות קודם שחיטה, כשרות אור החשמל למצוות, בעניין צורות עופות השונים, שאלות נכבדות בעניני נדה ומקואות, סם להפלת עובר בסיכון, בעניני חרם דרבנו גרשום, קידושין וגירושין אצל המתבוללים, דיני משפטים ודיני תורה, השגת גבול רבנות, הוצאת מעות רבי מאיר בעל הנס לטובת פדיון שבויים, כמה תשובות נכבדות באיסור והיתר, בדבר כותים וצדוקים ומלאכת חוה״מ, ועוד ועוד תשובות נכבדות העושות רושם עצום על כל רב ומורה בישראל.

בהקדמת הספר הובאו קורות חיי הרב הי"ד, ובהם הדברים הבאים:

פרשת חייו של רבינו זצ״ל מזהירה בזוהר הוד והדרת קודש, אם כאב״ד של קהלת נירעדהאז, אב ומנהיג נאמן לעדתו, ואם כראש ישיבה שהרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, להם הי׳ מסור בכל לבו ונפשו, ואם כפוסק שהורה הלכה לרבים בהיותו תל תלפיות ששאלו ממנו דבר תורה מקרוב ומרחוק, שאלות קלות כחמורות, ואם כלוחם מלחמת ד׳ העומד בפרץ ללא חת וליאות. ובכל זאת לא חשך מעמל נפשו לרשום את חידושיו בשבתו באהלה של תורה ואת תשובותיו בהלכה כפוסק ומשיב, או את דרשותיו שהשמיע בקול חוצב להבות אש. עשרות שנים רשם המחבר זצ״ל את חידושיו בכל מכמני התורה, כמבואר בס׳ חסידים סי׳ תק״ל דכל מי שגילה לו הקב״ה דבר ואינו כותבו ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב וכו׳ עיין שם ובפירוש הרב חיד״א ז״ל. ובשו״ת מן השמים מרבינו יעקב ממרויש ז״ל מבעלי התוספות סי׳ ל״ב כותב, ששאל אם מותר לכתוב במועד דברי תורה, והשיבו לו, אוהב ד׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב (תהלים פ״ז ב׳), אוהב ד׳ שערים המצויינים בהלכה (ברכות ח׳ ע״א), בשמחדשים חידושים בהלכה וכו׳, וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות בהלכות חמורות ובפסקים החמורים, נאהב ונחמד לפני מלך העליון, והדברים והמחשבות ההם הם כמרגליות היקרות בעיניו. ואם על אבדת כסף או שוד כסף התירה התורה לעשות מלאכה בחוה״מ, כ׳׳ש שיש לחוס על אבדת המרגליות היקרות ההן לכתבן ולחתמן למען לא יאבדו, והכותב והחותם יקבל שכר עליהם, ע״כ.

וכך היו מסודרים אצל רבינו פנקסים שלמים מלאים הרבה מאות תשובות לגדולי התורה שבזמנו ולסתם תלמידי חסמים שפנו אליו בשאלותיהם המסובכות, וכן הרבה חידושים וביאורי סוגיות בענינים שונים, ודברי אגדה נעימים לחיך, ועמד להוציאם לאור להגדיל תורה ולהאדירה.

אולם לשברנו הגדול לא יצא אל הפועל זממו הטוב של רבינו זצ״ל, כי אז פרצה מלחמת העולם האחרונה וסערה איומה פקדה את קהילת ישראל בגלות אירופה, באו ימי עברה וזעם, סבל ותלאות ויסורים קשים ונוראים. אללי שכך עלתה לנו. קהלות שלמות, בתוכן קדושי עליון, מאורי הדור, גאונים וצדיקים, ראשי אלפי ישראל עם תינוקות של בית רבן, זקן ונער ועולל הובלו בידי חיות טורפות לעקדת הגדולה והנוראה. השואה האיומה לא פסחה על קהילת נירעדהאז, המרצחים השפלים הגיעו שערי׳, הרסו את מעונותי׳ ורמסו כל קודש וכל יקר. במסירות נפש קיבל עליו רבינו זצ״ל את היסורים הקשים, רוחו האיתנה לא נשברה, הנה עולת בעיני רוחנו איך הוא מבלה את ימיו האחרונים ועושה את דרכו האחרונה ביחד עם הגהצה״ק ר׳ שלום אליעזר האלברשטאם מראצפערט זצוק״ל, בנו של הגאון הקדוש בעל דברי חיים מצאנז זי״ע, איך במצב איום זה נדברו יראי ד׳ איש אל רעהו, עמוקי שרעפים ממתיקים סוד ברשפי אש קודש, בבחינת הוד שבגבורה, עד הגיעו למקום העקדה באוישוויץ, שם קידש שם שמים ונשמתו הקדושה והטהורה עלתה בסערה השמימה בט״ז סיון תש״ד. נירעדהאז היהודית היתה לבז ולמרמס, בתי הכנסיות ובתי המדרשות, בתי מקדש מעט, נחרבו, וקול התורה אשר נשמע שם שנים רבות נשתתק. ירושתו הרוחנית הגדולה של רבינו הי״ד שנשארה בכתב, נעזבה בביתו המיותם, כמעט כל כתביו המרובים במקצועות שונים בתורה נעלמו ואינם בידינו הגוילין נשרפו וגם האותיות פרחו מאתנו לדאבון לבינו. אולם כיורשי רבינו הי״ד אמרנו לעצמנו כי לא נצא ח״ו ידי חובתנו אם לא נעשה כל מאמץ כדי ללקט לכל הפחות את המעט מזעיר הניתן ללקט כדי להציג יד ושם לתורתו.

נכון מה שמבארים בזמננו כותבי ההקדמות לספרי קדושי החורבן האחרון שמטרתם בהוצאת הספרים לאור כדי שיהיו דובבות שפתותיהם של המחברים הי״ד, ומביאים דברי חז״ל (יבמות צ״ו ע״ב ובכמה מקומות בש״ס בבלי וירושלמי ומדרשים), אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים (תהלים ס״א ה׳) וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב״ה, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר ר׳ יוחנן משום ר״ש בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוהי׳ז שפתותיו דובבות בקבר, אמר ר׳ יצחק וכו׳ מאי קראה, וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים (שה״ש ז׳ י׳) ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר.

מבלי להאריך בענין זה שכבר דשו בו רבים, ברצוני להוסיף הערה חדשה שהיא דבר בעתו בתקופה שלנו שלאחר חורבן אירופה. עפ״י מהרש״א מהדורא בתרא ביבמות שם על המאמר הנ״ל שכותב: נראה דזו היתה כוונת יעקב במה שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית ל״ז ל״ה), עפ״י מ״ש רש״י שכל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר ליוסף, א״כ נצטער כמו שנצטער דוד וביקש שיאמרו שמועה מפיו, ואמר עכשיו שנטרף יוסף מן העולם אם כן לא יהי׳ מי שיאמר דבר תורה משמי וארד אל בני לשאול כאבל שאסור לו לדבר מדכתיב (ויקרא י״ג מ״ה) ועל שפם יעטה (במו״ק ט״ו ע״א ״שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו״) כך לא יהיו שפתותי מדברות. ובזה מיושב שגבי בנימין לא אמר אבל שאולה אלא ביגון שאולה, וזה שאמר יעקב אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך (בראשית מ״ו ל׳) אמר עכשיו שעודך חי אם כן יהי׳ מי שיאמר שמועה מפי ואמותה בפעם הזאת אבל אח״כ בקבר אהי׳ כאילו חי, עכ״ל.

ובדרך זה נלפענ״ד מה שאנו מברכים אשר נתן לנו תורת אמת, שהיא תורה שבכתב, בחינת תפארת, וחיי עולם נטע בתוכנו, שהיא תורה שבע״פ, חכמה תתאה, כמבואר בסידור יעב״ץ ז״ל, שכותב שם עוד שבברכה ראשונה אנו אומרים ונתן לנו את תורתו, שבתחילה נקראת תורת ד׳ ואחר שלמד נקראת תורתו (ע״ז י״ט ע״א), וזה נטע בתוכנו, להקרא על שמנו, ע״כ. ולפי הנ״ל אפשר לומר שע״י שאנו לומדים תורה שבע״פ שנקראת חיי עולם כנ״ל ומחדשים חידושים שייאמרו בשמנו, יהיו שפתותינו דובבות בקבר וממילא נחי׳ חיי עולם, ושפיר אנו מברכים וחיי עולם נטע בתוכנו.

על יסוד הדברים האלה נלפענ״ד שבתקופתנו האיומה שהתלמידים נרצחו ביחד עם רבותיהם הי״ד, ולא יוכלו לומר דברי תורה מפי רבותיהם, הרי מצב זה דומה ממש לאותו של יעקב כשחשב שטרף טורף יוסף כדלעיל במהרש״א, ע״כ ברור שצריך בודאי ובודאי לפרסם את תורותיהם של הקדושים לקיים אגורה באהלך עולמים שיהיו שפתותיהם דובבות ע״י ספריהם…העולה מכל זה שבימינו שלנו שלא זכינו שקדושינו היקרים הי״ד יבאו לקבר ישראל, עלינו לעשות את כל המאמצים וההשתדלויות להוציא לאור ולהפיץ את דברי תורותיהם כדי ששפתותיהם תהיינה דובבות בעולם הבא. וזה אחד הטעמים שקראנו את שם הספר משמיע שלום, כי הספר משמיע את רבינו שלום הי״ד ששפתותיו תהיינה דובבות בעוה״ב. וכמו שביקש דוד המלך ע״ה, יהיו לרצון אמרי פי (תהלים י״ט ט״ז) שייכתבו לדורות ויוחקו לדורות (מדרש שם), כנלפענ״ד, וד׳ ית״ש ינחני במעגלי צדק למען שמו, אמן.

(מקורות: אתר זכור, אתר jewish heritage משם לקוחה התמונה שבעמוד זה שצולמה בבית העלמין בנירצ'האזה, הקדמות לספר משמיע שלום, סופרים וספרים – המאור: כסלו טבת תשל"ב, אלה אזכרה ח"ה עמ' 170-174).

בשנת תרפ״ה, כשהתכונן ה״חפץ חיים״ לעלות לארץ הקודש ולהתגורר בפתח תקוה, הלך להיפרד מתושבי העיר איישישוק בה למד תורה בנעוריו. אזרחי העיר כולה יצאו לקבל את פניו. הבחין רב המקום, רב שמעון רוזובסקי, כי החפץ חיים בוכה בדמעות שליש. כשתמה על כך, השיב לו החפץ חיים: בגלל הכבוד הרב שחולקים לי ואינני ראוי לו. ביקש ר׳ שמעון להרגיעו, פתח ואמר: בברכת החודש אנו מבקשים, ״חיים של עושר וכבוד״. ישתוממו כל אנשי לבב, על ה״בקשה״ הזאת דהרי מכבוד יש לברוח, כי הוא מוציא את האדם מהעולם, הכיצד אנו מבקשים מה' ״חיים של כבוד״!

התשובה לכך: שמיד לאחר מכן אנו אומרים: ״חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים״. תפילה זו מפרשת את קודמתה, בכך שאנו מבקשים ״חיים של כבוד״, אין זאת אלא כדי להרבות אהבת תורה ויראת שמים, כדברי הירושלמי במס׳ קידושין, שע״י הכבוד שחולקים לתלמיד חכם מתרבה האהבה לתורה ויראת שמים. סיים ר׳ שמעון: לפיכך על מר לשמוח ולא לבכות, שכן ע״י כבוד זה שחולקים לו, מתגברת אצל העם אהבת התורה… דבר זה הרגיע את החפץ חיים ואור של שמחה קרן מפניו הטהורים.

(״החפץ חיים ופעלו״, סב)

—

הרב שמעון רוזובסקי הי"ד ב"ר אברהם, רבה של העיירה התורנית המפורסמת איישישוק שנודע בקרב הרבנים כאחד מבני העליה.

נולד בתרל"ד,1874, בקאפולי, פלך מינסק, שברוסיה הלבנה. למד בישיבות וואלוזין וסלובודקה. הוסמך לרבנות מהרב הגאון ר' יצחק אלחנן ומרבנים נוספים. נשא לאשה את מרת מרים בת הנגיד המפורסם ר' יעקב קונציפוביץ זצ"ל, המכונה ר׳ יעקעל מעלער מסלובודקה. כיהן כרב בשימאנצי, ובקאפולי, שברוסיה הלבנה.

כשכבשו הסובייטים את העיר ב-1919 נמלט משם לליטא. שם כיהן עד השואה כרבה האחרון של איישישוק. היה פעיל בתנועה הציונית ובמזרחי. נמנה עם הרבנים שחתמו בתרפ"א, 1921, על "קול קורא" של רבני פולין למען הצטרפות אל המזרחי, ובתרפ"ו, 1926, למען "קרן החלוץ המזרחי". פירסם מאמרים בעיתונות הציונית הדתית בליטא ובארץ.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, שימשה איישישוק כתחנה ראשונה לפליטי פולין, ובייחוד לבני תורה שברחו מחמת רדיפות הקומוניסטים היהודים. עם סיפוחה של איישישוק סופחה למדינת ליטא הקובנאית, בשנת ת"ש, עברה אליה מחצית מישיבת ראדין, בראשות הרב יהושע לייב לוינסון הי"ד. בני אישישוק, ובראשם רבם האחרון, הרב שמעון רוזובסקי הי"ד, ארגנו בעירו ועד לפליטים, צייד אותם בכסף ובתעודות, וסייעו בניסיונות להעביר אותם לווילנה. הפעילות הזאת התנהלה בביתו, ושם היו פודים את הפליטים שנפלו בידי השלטונות והיו צפויים לגירוש לפולין. כשנכנסו הגרמנים לעירו הם ציוו עליו להקים את היודנראט.

באוגוסט 1941, כשנודע ליהודי העיר על הטבח ביהודים בערי ליטא, הוא כינס את היהודים בבתי הכנסת והפציר בהם לרכוש נשק ולהיערך להתנגדות, באומרו: "יהודים, רואים אתם, שסופנו הולך וקרב בצעדים מהירים… לא רצה אלהים בהצלתנו. גורלו נחתך, ועלינו לקבלו! אך אם למות – נמות בכבוד. אל נושיט את צווארנו לשחיטה ככבשים. נקנה בכספנו, שעוד נשאר בידינו, נשק – במילא אין ערך לכספנו – ונתגונן עד נשימתנו האחרונה. אל נלך לשחיטה כעד כבשים! תמות נפשי עם פלישתים!". מקצת מן היהודים צידדו בו, אך רובם אמרו שאין טעם לאבד את התקוה.

בערב ראש השנה תש"ב נצטוו היהודים למסור את כל כספם ובגדיהם הטובים למשטרה, ולמחרת נצטוו כל היהודים להתכנס בשני בתי המדרש ובבית הכנסת. במשך שני ימי ראש השנה הוחזקו היהודים בבית הכנסת הגדול ובבתי המדרש, ללא מזון ומים וללא כל אפשרות לצאת, בעת ששוטרים ליטאים ואנשי איינזצגרופן פושטים על בתיהם, בוזזים אותם ויורים בכל מי שנמצא בהם למרות הפקודה. בג' תשרי הוצאו היהודים בתהלוכה לכיוון בית הקברות הישן של העיירה. במהלך היומיים העוקבים, בקבוצות של 250 איש בכל פעם, הוצאה כל האוכלוסייה להורג בירי לתוך שוחות שנחפרו על ידם בבית הקברות הישן. הרב שמעון רוזובסקי הי"ד הועמק בקצה בור המוות לראות ברציחת כל אחד מבני קהילתו, ואז רצחוהו. הי"ד.

מקורות:

• אתר רבנים שנספו בשואה
• ספר נתיבות שמואל
• אתר מוזיאון השואה בארה"ב – מתוך האוסף של פרופ' יפה אליאך
• ספר יזכור לקהילת אישישוק
• ויקיפדיה

מקורות לעיון נוסף:

• גדולי הדורות חלק ג
• "שרגאי" ב, ו"שנה בשנה" תשל"ט
• עיתון "ההד" (כסלו תרצ״ז, עמ׳ ט) – בדין היתר חליבה בשבת בארץ ישראל כאשר החליבה נעשית לתוך אוכלים.
• ספר "אוצרות הברכה", וכן בקובץ התורני "צהר" חלק ז – בדין השוכח להגיד יעלה ויבוא בברכת המזון ביום טוב.

לעתים קרובות עולים בזיכרוני אותם השנים שבליתי בישיבה, וגדולי הרבנים בערים ובעירות בליטא, וגדולתם של בני הישיבה. בישיבה (ישיבת סלובודקה) היה אז קיבוץ גלויות של בחורים עלויים, גדולי תורה, בקיאים בש"ס ופוסקים, חריפים גדולים… בקרבי זועק הדרך ארץ לאותם הגדולים, שכל חידוש שלהם היה מלא הברקות חריפות, שהיו מעוררות לחדירה יותר עמוקה לסוגיא שבא היינו עסוקים אז… העמדתי לעצמי את השאלה: איה הם, ולא רק הם עצמם אלא גם חידושי התורה שלהם? לצערנו הגדול, רבים מאלה שהגיעו להוראה, וגם ישבו על כסא הרבנות בקהלות גדולות באירופה, ומהם שנהיו לראשי ישיבה גדולים באירופה, נשמדו, ולא רק גופותיהם, אלא גם הכתבים שלהם, שהיו יצירת חייהם, ספו יחד אתם. כמו שאמרו חז"ל אצל רבי חנינא בן תרדיון "נשרף וספר תורה עמו", וכמו שאמר ר׳ יהודא בן בבא לתלמידיו: "בני רוצו, אמרו לו רבי ואתה מה תהא עליך, אמר להם הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין" (ע"ז ח'). הוא נהרג אבל תלמידיו נצלו. מה שאין כן בחורבן האחרון, שלצערנו נספו הרבנים ותלמידיהם ביחד עם חידושיהם…

החסרון הוא שאנו שוכחים את העובדא ששכחנו, וגדול מזה החסרון שזה לא מפריע את מנוחתנו… בזמננו, אין תובע ואין דורש, שום אדם אינו מתאונן על שכחת התורה, וכך נרדמים. "השמר לך ושמור נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" וגו' בפרשת ואתחנן. ואנו הרי ראינו הרבה מגדולינו שאינם יותר אתנו. ועד כמה גדול צריך להיות הפחד "פן תשכח".

(אפר קדושים, הרב אפרים ברמן, ברוקלין תשל"א)

ונודע לאחר שנות החורבן והשואה באירופה (ת"ש-תש"ה) נאבדו ונשרפו רובם של ספרי קודש בישראל, יחד עם לומדיהם ומקיימיהם יותר מששה מליון נפשות מאחינו בית ישראל הקדושים והטהורים החסידים הישרים והתמימים הי"ד, ככתוב בתורת משה איש האלקים הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו.

(הקדמת בן המחבר פירוש קול יהודה, אגרת רבן יוחנן בן זכאי עם ב' פרושים).

 

במסגרת מחקר להבאת פרטים ותורות מרבני וורשה – הגעתי לעדותו של ר' הלל זיידמן ז"ל בספרו "יומן גיטו ורשה". בעדות זו מסופר על ה"סלקציה" בגיטו ורשה ביום ג', יב באלול תש"ב, בו גורשו למותם רבים ובהם ד"ר מרדכי רוזנר, והרבנים הרב צבי יחזקאל מיכלזון, הרב נח רוגוז'ינסקי, הרב שלמה מרקר, הרב יעקב זאמצ'יק, הרב אליהו פטמן, הרב פנחס ווארשביאק, הרב ליב בידרמן עם רבים נוספים הי"ד.

אותו ואת בנו:

בחידושי בכור שור חולין פ״ב הביא קושיית לבוש במתניתין שם שחטה ואת בתה וכו׳ סופג שמונים, הא בן כתיב ובת מנלן ע״ש.

ונלע״ד להרמב״ן בחומש פרשת תצא הביא בשם הרמב״ם בספר המורה דטעם איסור אותו ואת בנו ושילוח הקן, הוא משום רחמנות שנלמוד מזה לבלתי היות אכזרים. ואל תשיב עלי ממאמר החכמים האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ומפרש התם בגמ׳ מגילה (כ״ח) מפני שעשה מצותיו של הקב״ה רחמים והם אינן אלא גזירות, כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצוה אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקין בסברא השני שיהיה בכל המצות טעם וכו׳ ע״ש.

וכתב בחידושי חת״ס חולין דף ע״ט ע״א שזה תליא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון אי דרשינן טעמא דקרא או לא, דלרבי יהודה לית ליה כטעם הרמב״ם, אבל רבי שמעון דדריש טעמא דקרא ס״ל כטעם הרמב״ם ע״כ.

ועיין בספר תורת השלמים הלכות נדה סי׳ קפ״ג דלרבי מאיר, דקאמר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה כדי שתהא חביבה לבעלה כשעת כניסתה לחופה… ומבואר דרבי מאיר סבירא ליה כרבי שמעון דדרשינן טעמא דקרא. ואי דרשינן טעמא דקרא וודאי אין חילוק בין אותו ואת בנו לבתו דבתרווייהו שייך טעמא דרחמנות, ואם כן לרבי מאיר במתני׳ דחולין שם דמחייב בבתה וודאי דלא קשה, אלא אפי׳ לת״ק שם דמחייב נמי בבתה, וגם לדידן דקי״ל הכי ביורה דעה סי׳ ט״ז, מכל מקום הרי מבואר ברמב״ם פ״ד מפרה ה״ב דקי״ל דדרשינן טעמא דקרא, ועיין בלח״מ פ״ג מה׳ מלוה ה״א וב״י באהע״ז סי׳ ט״ז דהרמב״ם פסק כרבי שמעון בזה, ובתשובות חוות יאיר סי׳ קמ״ב כתב גם כן דרק להקל לא דרשינן טעמא דקרא אבל לחומרא דרשינן, אם כן שפיר קי״ל דגם באותה ואת בנה חייב ומיושב קושיית לבוש, ואתי שפיר:

 —

מוה"ר בן ציון בלום זצ"ל הי"ד, בן הגאון המפורסם ר' עמרם בלום זצ"ל
מח"ס שו"ת בית שערים, היה אב"ד ק"ק סארוואש משנת תרס"ח מילא מקום אביו כאב"ד ק"ק בערעטיו-אויפאלו משנת תרפ"ט, מחבר שו"ת וחידושי שיבת ציון, ספר אות ציון (ניו יורק, תשס"ג) ועוד מכתבים מדברי תורתו בקבצי 'תל תלפיות'. רבי בן ציון נשא לאשה את מרת גולדה בתו של רבי ישראל זאב פאנעט מטעגלא. למד תורה אצל אביו ואצל הגאון בעל שבט סופר זצ״ל אבד״ק פרעסבורג. נסמך להוראה מרבו הנ״ל, וכן מהגאון בעל יד יצחק אבד״ק טאלטשווא זצ״ל ומהגאון מוה״ר משה צבי פוקס זצ״ל אבד״ק גראסווארדיין מח״ס שו״ת יד רמה. ניהל ישיבה מפוארת.

נפטר בגטו בודפסט, בגיל 64, ביום כ' טבת תש"ה, נקבר על תנאי במרתף, ואחר הפסח כאשר היתה מעט הרווחה בעיר, הובא לקבורות בבית העלמין בעיר שם. הרבנית מרת גולדה עם שלשה בניה שרדו והיגרו לניו יורק.

(מקורות: אתר תולדות, שערי ציון)

אמר המר והנמהר הנבזה והשפל והמדוכה ראיתי להעיר אוזן הקורא. ולגלות מצפוני לבבי. מה ראיתי על ככה ואיזה סיבה הביאני לזה להיות נמנה בין מחברי חיבורים:

והנה ראשית כל אודיע. כי לא כל קבל די רוח יתירה בי ואני רוצה להתגדר ולהתפאר במלאכתי. ח"ו עשיתי זאת! כי מלבד שתלי״ת לא נכחד עצמי ממני. ויודע אני מך ערכי. ורוע מצבי. ונגעי לבבי. שאיני כדאי להיות מכונה אפילו בשם ״צורבא מרבנן״. ומה גם להיות נחשב בין הגדולים מחברי חיבורים. מלבד זה הלא ידוע ומפורסם, כי בעיתים הללו נהפוך הוא, כי מחברי חיבורים שבזמנינו, המה ללעג ולקלס. זולת הגאונים המפורסמים אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים:

זה ימים כבירים. אשר נבוכותי בזה. אחרי אשר בינותי בספרים. הן בספרי הפוסקים. והן בספרי המוסר. ומצאתי גם ראיתי. שכולם פה א׳ להם. שעיקר עסק התורה הוא לחדש חידושים. ולהעלותם על הכתב. למען יעמדו ימים רבים. להיות לו לזכרון. וגם להפיצם על פני תבל. לזכות את הרבים:

ידעתי גם ידעתי שכ״ז הוא דוקא בלימוד התורה לשמה. משא״כ להיפך ח״ו עוד מיגרע גרע. כידוע מאמר חכז״ל שנוח לו שנהפכה שלייתו על פניו. ומה מאוד הפליגו ספרי המוסר בעונש הלומד שלא לשמה. והנה נבוכותי בדעתי. אחרי שיודע אני בעצמי. שמדה זו של עסק התורה לשמה. לא בי הוא בעוה׳׳ר לא מינה ולא מקצתה. מה אעשה כי אולי יותר טוב הוא ללמוד לימוד הפשוט. בלי שום עיון כלל. בכדי שלא לחדש שום דבר. שלא לבוא לידי פניות וגאות ח״ו. אף שגם זה לא יועיל להיות מן הלומדים לשמה. עכ״פ לא יזיק שאהי׳ לומד שלא לשמה.  שבודאי שלימוד כזה לא יביאני לידי התפארות ולא ע״מ לקנתר. כי לא יהי׳ לי במה להתפאר ולא במה לקנתר:

השיבוני רעיוני שאין מהראוי להניח עיקר מצות לימוד התורה בשביל הסכנה שיש בה. דהא באמת בכל המצות ומע״ט יש סכנה ומלחמה גדולה עם היצה״ר. כמבואר בכל ספרי מוסר. ובראשם בחו״ה שער יחוד המעשה. וזה תכלית בריאת האדם ללחום כנגדו. ולבטוח בד' שיעזור לו. וכי יאמר האדם, מה לי לסכנה הזאת. מוטב שאשב בטל א״כ הוא גרע עוד מן הבהמה. ואפילו אם יפול ברשת היצר פעם ושתים. מ״מ אל ימנע עצמו מללחום כנגדו עוד . אולי יתגבר עליו פעם א׳. ויזכהו הש״י לעשות תשובה על העבר . ונמצא שמשגגות נעשו לו זכיות . וזה לדעתי פי׳ הכתוב בטח בד׳ ועשה טוב. דלכאורה אין קישור לדברים הללו. אולם לפי הנ״ל ניחא . דבא להשמיענו כנ׳׳ל. שלא ימנע האדם עצמו מעשיית המצות בשביל סכנת היצר רק יבטח בד׳ . ויעשה טוב. וכן לענין עסק התורה. מחוייב האדם ללמוד בכל כוחו. ולבטוח בד׳. ואף שרואה שאין לימודו עולה יפה. אל ימנע עצמו מן הרחמים. שאולי יזכהו הש"י שיזכה ללמוד גרגיר א׳ לאמתה של תורה. ועי״כ יהי׳ תיקון לכל לימודו וכן מ״כ בשו״ע הרב־ז״ל בהלכות ת׳׳ת וכבר ידוע פי׳ מרן הב״י ז״ל על משנת אבות ״ודלא מוסיף יסיף. ודלא יליף קטלא חייב״ דבא לאשמועינן שלא יאמר האדם. א״כ הוא גדול העונש של ״דלא מוסיף״ א"כ מה לי ולצרה הזאת. מוטב שלא אלמוד כלל. ולא אצטרך להיות מוסיף. על זה אמר ״ודלא יליף קטלא חייב״:

עפ״י הדברים האלה נ״ל לפרש השני מאמרים של הש״ס הסותרים זא״ז בענין לימוד התורה שלא לשמה. שבמס׳ פסחים ב׳: אמר רבא לעלם ילמוד אדם ואפי׳ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובמס׳ ברכות י״ז. אמר רבא, כל הלומד תורה שלא לשמת נוח לו שנהפכה שלייתו וכו'. וכבר הקשו בתוס׳ קושיא זו ותירצו דתרי גווני שלא לשמה יש. והגם כי דברי רבותינו בעלי התוס׳ כנים ואמתיים. עכ״ז. ע' פנים לתורה ורשות נתונה לתרץ גם באופן אחר. ונלפע׳׳ד ששני המאמרים הללו תלוים זה בזה. והוא כעין פי׳ הב״י על משנת ודלא מוסיף וכו' הנ׳׳ל . ושני המאמרים שבגמ׳ הנ״ל אינם חלוקים. רק שהא׳ אמר חומר האיסור של עסק התורה שלא לשמה. והיינו במי שיכול ללמוד לשמה ולומד במזיד שלא לשמה. ובא חבירו ואמר שאל יאמר האדם. א״כ איפוא גדול איסור הלומד שלא לשמה . מוטב שלא אלמוד כלל. ע״ז אמר. שלעולם ילמוד אדם ויכניס עצמו בסכנה זו. שאפילו אם ח"ו יפול פעם אחת בסכנה זו של לימוד שלא לשמה. מ״מ מתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה. ואין הכוונה ח״ו שעיקר כוונתו בלימודו יהי׳ שלא לשמה. וזהו החילוק בין שלא לשמה דהכא. לשלא לשמה דהתם. ששם הוא הפי׳ שתכלית כוונתו הוא ללמוד שלא לשמה ודו״ק. כנלפע״ד ועיין בספר סור מרע ועשה טוב . מ׳׳ש לענין סכנת לימוד הקבלה שלא ישגיח האדם ע״ז עיי״ש ויונעם לך. וא״כ כ״ש לענין לימוד נגלה:

והנה אחרי שנתיישבתי בדעתי כל הדברים הללו. סבותי אני את לבי לייאש מלימוד החילוקים ופלפולים של הבל עכ"פ. רק לטרוח א״ע ולעסוק בכל כוחי בדברי הש"ס והפוסקים הראשונים. להבין עומק דבריהם כפי יכולתי בעזה״ת וגם זה במה שנוגע לדינא ומה שנוטה אל קו האמת.

(נפש אדם)

—

הרב משה וולף בנו של הדומ"צ בויזניצא ר' פינחס, שקד על דלתות התורה מילדותו, היה מו"ץ ואב"ד בק"ק זאגרוש ואח"כ עבר למלא את מקום דודו-חמיו כדומ"ץ ואב"ד בבוכניה, בגליציה המערבית. נולד ב-1845 והאריך ימים עד קרוב לגיל מאה. חיבר את ספר "נפש אדם" ובו פלפולים וחידושי דינים על ספר חכמת אדם הלכות שחיטה וכיסוי הדם. מהקדמת הספר ניכרת הענווה הגדולה של המחבר הי"ד.

שימש בהוראה בצלילות הדעת עד סוף ימיו. מלבד גדלותו בתורה כפי שמשתקף בספר, היה גם ביתו פתוח לכל ובפרט בזמן השואה הנוראה עזר להרבה יהודים במסי״נ וטרח הרבה באופן אישי למרות גילו המופלג. בשנת תש"ב (או ת"ש) כאשר לקחו הנאצים ימ״ש את יהודי בוכניה להריגה רח״ל וגם הוא בתוכם, שאלו אחד מיהודי העיר אם לזאת האריך ימים שעתה יהרגוהו הגוים, וענה לו ״תראה שלא יהיה להם שליטה עלי״, וכך היה שנפל ארצה והשיב את נשמתו ליוצרו, והרשעים ימ״ש שאלו מי הוא הזקן, ואמרו להם שזה רב זקן. הרשו שיובילו אותו לקבורה והביאו אותו לקבר ישראל, ואחרי המלחמה הציבו מצבה על קברו בבוכניה.

נספו בשואה גם בנו הרה״ג המופלג ר' מרדכי וולף הי"ד זצ״ל דומ״ץ בק״ק בוכניה יע״א שהיה בקי נפלא, וחתנו של הרב משה וולף, הרה״ג ר' אריה בלייך הי"ד זצ״ל מו״ץ בק״ק קאטוביץ.

(מתוך רבנים שנספו בשואה, מאורי גליציה, ומתוך תולדותיו שהובאו בסוף ספרו)

דוד המלך עליו השלום אמר בספר תהלים כי אקח מועד אני משרים אשפוט נמוגים הארץ וכל ישביה אנכי תכנתי עמודיה סלה. נ״ל לפרש, דזה יסובב על העת ההוה על מעמד ישראל, דהנה קול נשמע במחנה היהודים שהים הגלות סוער,  צוררי ישראל הרי הם הגלים השוטפים מפחידים ומבהילים את אחינו בני ישראל במדינות שונים שהמים הזדונים ח״ו יעלו למעלה ראש, וגם אומות העולם מתחכמים זה מול זה בחרב וחנית וכלי משחית עורכים לעמוד בקרב לאבד את מין האנושי, ובעין פקיחה נראה שמיום ליום נמונו הארץ וכל ישביה. ועל האדם החרד מוטל לחקור בעין שכלו על תהנהוני בני אדם הגרועות המזיקות לבעליהן, מה זה ועל מה זה בא פרצת האבדון בעולם, הלא השי״ת חפץ חסד הוא ורוצה רק בטובת והצלחת בריותיו ויהיב חי' ומזוני', ואיזהו הסיבה הגורמת שנות ימין עליון והשיב אחור ימינו.

אך את כל זה רמז לנו נעים זמירות ישראל בעצה וטעם במאמר הכתוב כי אקח מועד, י״ל בדרך צחות אם אקח לי סדר מועד ואטייל במס' הבאות כסדרן בסדר מועד אחפש ואמצא במאמרי חז"ל נופש לנפשי, אשר נכספה להכיר שורש הנגע מאין צמחה הספחת המכאבת את גוף האדם הכללי, כדי לדעת להבין ולהשכיל להמציא לתקן ולעשות מרקחת סם מרפא המוכשרת להעלות ארוכה לרפאות את המחלה הלזו ולגדר גדר הפרצה. ובדברי חז"ל אלו אנו משרים אשפוט, אוכל לשפוט באמת וישר סיבות ההעדר וחסרון השפעות טובות בעולם, כי כל העולם קים בשביל ישראל כי המה יסודי העולם וכל הדברים המתהווים בחלקי תבל הפעולות נעשות ע״י תנועות עם הסגולה, וכיון שהם בשפל המצב ובכל יום ויום פוחתים והולכים נמוגו גם כן הארץ וכל ישביה. ואם רגשי חדרי לבבך ממלאים ורעיוניך על משכנך סלקו, על מה עשה ד' ככה לארץ מה חרי האף הגדול, על מה אבדה הארץ, ידוע תדע שעל שלשה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים. ושלשה אלה נפלאו ממך, כי לא ידעת האיך להתנהג עמהם ולהתעסק בהם, האי לקדם האי לאחר, במה להרחיב ובמה לקצר, כי הבונה בית צריך ראשית כל לחזק העמודים אשר הבנין נשען עליהם, וישראל המה הבונים, כמ״ש אל תקרי בניך אלא בוניך, ואם איתן עמוד מושביך מפאת הצפוני ועמוד הדרומי לא יהי' בתוקפה כאשר ינעו אמות הסיפים לא יעמדו החומות. אנכי תכנתי עמודיה סלה אני חזקתי עמוד בנין העולם, ואף אם הבית המט לנפול, אקח בידי כלי האומנן שלי, הלא המה דברי חז"ל בסדר מועד, ואחזק העמודים כדי להציל בנינו של עולם.

וטרם שנתחיל לבאר כ״ז נקדים עוד ביאור במתני' ברכות דף ט״ו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. ויש לדייק הלא חז״ל שקלו דבריהם בפלס מאזנים, ולא אמרו שום דבר מיותר, כי לכל תיבה אות ונקודה קטנה יש לה צורך גדול להשמיענו למודים גדולים ונפלאים. ולכאורה, הלשון "לאזנו" נראה כמיותר, כיון דאמר ולא השמיע, ממילא ידעינן שלא השמיע לאזנו, כי זולת האוזן בלתי האפשרי לשמוע באבר אחר. וי״ל בהקדם מאה״כ בספר תהלים אטה למשל אזני אפתה בכינור חדתי וכו', וכתבו המפורשים דהאדם הוא עולם הקטן ודמות ותבנית העולם הגדול ימצא בו. וכמו שיש באדם הפרטי חלקים פרטיים אשר צריכים זה לזה ואי אפשר להם להיות זה בלא זה, ומצינו בגמ' כתובות דף ה' דהאזנים והאצבעות הם ב' אברי הגוף שנבראו האחד לצורך השני עי"ש, כן הוא בגוף הגדול, באדם הכללי, דהיינו כל מין האנושי וכל איש ואיש לפי מהותו וערכו יחשב לחלק קטן מהגוף הכללי, וכמ״ש הצדיקים המה הלב והראש וכו'. וצריך כל אדם לקיים מאמר הכתוב איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ואיש אשר חלק לו אלקים בבינה ותורתו לו למנה ועוסק באוריתא תדירה, יהיו ידיו אמונה לזכות את הרבים ולהמשיך לב בני אדם אל התורה הקדושה ולנטוע בקרבם אהבת התורה, שהוא אילת אהבים ויעלת חן, ואל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, כמו שנרמז בפסוק בראשי תבות אדם לעמל יולד – ללמוד על מנת ללמד. ויובן בזה המדרש, בשביל משה שנקרא ראשית נברא העולם, דכבר אמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, מפני שהוא רחוק מן השכר וקרוב להפסד, מפני שהוא עלול לחטא. אך המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ואם כן, הוא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד, ועל איש כזה נוכל לומר טוב לו שנברא משלא נברא, ואין להתחרט על ביאתו לעולם. וזה שרמזו במדרש בשביל משה, ר״ל שהעולם יתנהגו כהתנהגותו, ילכו באורחותיו, יפסעו בנתיבותיו, ידרכו במסילותיו, בשביל הכבושה שכבש להם משה רבנו עליו השלום,  שהקדיש כל עתותיו ורגעיו לטובת הכלל, והשתדל בכל כחו לזכות הרבים, אשר לתכלית זה נברא העולם. ועל זה אמר ותרא אותו כי טוב, שטוב לו שנברא, כיון שנראה בו סימני טהרה הללו וניכר בו שיהי' מושיען של ישראל והציר הנאמן לשולחיו. ובעבור מדתו ומעלתו הלזו זכה האדם הגדול בענקים להיות נעלה ומרומם ומבחר היצורים

והתורה הקדושה רמזה לנו ג״כ שמה ראה על ככה ומה הגיע אליו שזכה לקרן עור פניו,  בסמיכות סוף פ' כי תשא ותחילת פ' ויקהל. כי קרן עור פניו – ויקהל משה,  דרש״י ז"ל פי' בקהלת, משום הכי  הי' נקרא קהלת ע״ש שקיהל חכמות הרבה, ויש אומרים שהי' אמר כל דבריו בהקהל. רצונו לומר, דהי״א מוסיפין על הקודש, דהאדם הרוצה לעשות רצון קונו ולהקדש עצמו לשמים, לא יצא עוד ידי חובתו אם הוא אדם השלם לעצמו, רק צריך גם להטיב לאחרים, כמו שאמר הכתוב לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי,אפילו מקבץ ומאסף תורה הרבה וממלא כריסו בש״ס ופוסקים עליו מוטל גם לקיים סיפא דקרא, בשרתי צדק בקהל רב. והשם קהלת הוא תואר נכבד אשר יאתה לשלמה המלך ע״ה, שהוא בחור כארזים ונתעלה על גפי מרומים והשלים עצמו במדותיו ומעלותיו הנשגבים יותר מן שאר בני אדם, וחוץ כל עניניו ופרטי עסקיו הנפלאים, הי' מעלתו העלית על כלנה והשלמה מיוחדת הי' לו במדה טובה זו שהקהיל אנשים להורותם דרך ד' לעשות משפט וצדקה ולהרחיקם מהבלי עוה״ז, ונקרא קהלת שהקהיל בני אדם ללמדם דרך החיים. ומשה רבנו עליו השלום הי' הראש והראשון שקבל תורה ומסרה ליהושע, ונהג בה טובת עין לזכות את הרבים, ועל כן זכה לקרן עור פניו, ורמז לנו התורה הקדושה בסמיכות קרן עור פניו ויקהל, שזכה לזה על שהקהיל קהלות ללמדם תורה. וכיון שהוא הי' המתחיל ללכת בשביל הזה, נקראת על שמו, שבילו של משה, ובזה נא״ה בראשית ״בשביל״ משה שנקרא ראשית נברא העולם, אם בן אדם ילך בשביל הזה לקיים את אשר מוטל עליו, כי זה תכלית המקווה שישתדל יתעצם ויתחזק לפעול פעולות טובות לטובת הכלל לזכות את הרבים, אז נברא העולם, בדין הוא שנברא וטוב לו שנברא ונאה ויאה לו שנברא…

הנשמע מכל זה דהחיוב מוטל על כל בר נש לקחת מוסר השכל מעצמו, ומבשרו יחזה האיך ובאיזה אופן יעבוד אלקיו, כמ״ש ומבשרי אחזה אלקי. וכמו שב' חלקי הגוף הפרטי, האזנים והאצבעות, נבראו כל אחד לטובת חבירו, כך יפעל האדם פעולות לטובת כל מין האנושי, וזהו שאמר הכתוב אטה למשל אזני, רצונו לומר, שמאזני אקח לי משל, אפתח בכינור חדתי, כמו שבלתי האפשרי לנגן בכינור זולת הידים, והידים אין להם מזה שום הנאה רק יערב לאזנים, כן יעשה כל איש דברים טובים אעפ״י שלפי דמיונו אין לו שום תועלת ממנו, רק לאחרים. וממילא יובן ראש דברינו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, שלא לקח משל וראי׳ מאזנו לזכות חבירו, ולא קרא ק״ש רק לעצמו, לא יצא ידי חובתו.

(ספר האגדה, הרב שלמה בריסק הי"ד)

בימי הקיץ דשנת תש"ג, כשהייתי כמה שבועות בעיר בעקעש טשאבא, עם בני ביתי, שם מצאתי את ידיד נפשי מנוער, הרב הגאון מו"ה נתן צבי בריסק שליט"א, אבדק"ק נאדיסאלאנטא. והראה לי בספר הקדש "אך פרי תבואה", לרבנו הקדוש מליסקא זצ"ל, דכתב בשם בנחל קדושים, ד"ארץ ישראל" עולה במספר "תת לב". והיינו, אם כל ישראל יתנו לב לדור בארץ ישראל – יבוא משיח צדקנו, עכ"ל.

ואביא ראיה לדברי רבותנו הקדושים הללו, שכתבו, שבנתינת הלב לשוב לארץ ישראל תלויה גאולתנו, ממה שהבאתי מהגמרא דפרק גיד הנשה ומרש"י על התורה דאמרו חז"ל, "איהו לא יהיב דעתיה למיהדר, מן השמים יעכבוהו?", וכבר כתבו חז"ל שמאורע דיעקב הנזכר לעי"ל הוא סימן לגאולתנו האחרונה הזו אשר אנו מצפים אליה בכל יום. ומעת שיהב דעתיה למיהדר וגם חזר – אירע לו נס. וכמו כן גם לנו, רק בנתינת הלב לדור בארץ ישראל וגם למיהדר לארץ ישראל תלויה גאולתנו ואז יראו לנו ניסים כמו אצל יעקב אבינו עליו השלום.

ובזה יבואר הפסוק ביחזקאל "ועתה בן אדם, כה אמר ה' כו' לאדמת ישראל קץ, בא הקץ על ארבע כנפות הארץ עתה הקץ עליך", עכ"ל. והפשט בזה הפסוק מבואר מעצמו על פי הנזכר לעי"ל, כשישתדלו ישראל לעשות קץ לאדמת ישראל, לפדות אותה מיד הטמאים, וכמו שהבאתי משו"ת הריב"ש, ובשם הרמב"ן בפסוק "גאולה תתנו לארץ", היינו שיתנו לב לשוב אליה ולפדות אותה אז יבוא הקץ לישראל על ארבע כנפות הארץ. וממילא עתה לפי זה "הקץ עליך", היינו שהוא בידך ובכל עת שתתתן ליבך לזה, אז תשיג אותו וגם מן שמים יסייעו בידך. אך העיקר תלוי בנתינת הלב מישראל זה, לזה, והדבר מבואר כחומר.

עוד אמר לי ידיד נפשי הרב הנ"ל משם אביו הגאון הצדיק מו"ה יהושע, שהיה אבדק"ק טיסאדאדא, זצ"ל [ואני בילדותי הכרתי את אותו צדיק והיה מפורסם בעולם לצדיק נפלא, בעל מעשים טובים, ורבים נהרו אליו לדרוש את אלקים בבקשות], שהיה תלמיד מרן הקדוש מליסקא, ששמע מפי קודשו, ששלח מעות לא"י לקנות בעדו נחלת שדה. שאמר, שכל אחד מישראל צריך ומחויב להשתדל בארצנו הקדושה שתתיישב עם זרע ישראל וגם תהיה בנויה בבתים ונזרעת בשדות ובכרמים. עכ"ד.

ולי הפעוט נראה להוסיף לזה מדברי רש"י על פסוק "ובא לציון גואל", שכתב בזה הלשון, "כל זמן שציון חרבה – עדיין לא בא הגואל", עכ"ל. על כן חובה עלינו לבנות את ארצנו, כדי לקרב בזה את גאולתנו. וכמו שהבאתי בשם הקדוש המקובל בעל "הון עשיר", שבבנין הארץ תלויה גאולתנו. וכעת אנו רואים שהוא גם רש"י מפורש.

(משנה שכיר, מועדים ב, עמ' 422-423)

 —

הרב ישכר (יששכר) שלמה טייכטל, רב, דיין וראש ישיבה בסלובקיה בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה, מחבר הספר אם הבנים שמחה ושו"ת "משנה שכיר".

נולד בהונגריה בשנת תרמ"ה. למד בישיבה הגדולה בעיר פרשבורג שהקים החתם סופר. כיהן כרב ואב בית דין בעיירה הסלובקית פישטיאן. הרב היה מחסידיו של רבי חיים אלעזר שפירא האדמו"ר ממונקאטש, בעל "מנחת אלעזר", שהיה ידוע בהתנגדותו החריפה לציונות. גם הרב טייכטל, כמרבית רבני הונגריה בתקופה ההיא, התנגד נחרצות לתנועה הציונית, ואף פרסם כנגדה מאמר בעיתון "יידישע צייטונג" שהתפרסם במונקאטש.

השואה, הביאה אותו לחשיבה מחודשת בנושא זה. מתוך שראה את מחשכי הגלות והחורבן שהיא ממיטה על עם ישראל, הגיע למסקנה שיש איזשהו גורם המעכב את הגאולה, שבגללו עם ישראל עדיין בגלות. הוא מציין שמעולם לא חשב ועסק בנושא זה, כי גדל לתוך מציאות אחרת וכי סבר שהמצווה הזו מוטלת על כתפיהם של אחרים, אולם משראה את נוראות השואה, ומשלא יכל ללמוד בה כי נפרד מתלמידיו והיה בלי ספרים, החל לחשוב על הסיבות לעיכוב הגאולה. הרב הגיע למסקנה, שההתרשלות בישוב ובבנין ארץ ישראל, היא המעכבת את הגאולה. הרב הוכיח זאת ממקורות רבים, וקבצם לספר אחד- אם הבנים שמחה. את ספרו כתב בלי ספרים, בזמן שנחבא מאימת הנאצים בבודפסט (על פי מסורות, התחבא תקופה מסוימת בעלית גגו של הרב ישראל וועלץ, רבה של פסט), ואף על פי כן, זוכר הרב בעל פה כמעט ללא שגיאות אלפי מקורות בדברי חז"ל ובדברי גדולי הראשונים והאחרונים. לספרו אם הבנים שמחה, צרף הרב את הסכמותיהם של רבי יהושע מקוטנא בעל ספר "ישועות מלכו", רבי אליהו גוטמאכר מגריידיץ, הראשון לציון הרב חיים דוד חזן לספר דרישת ציון של הרב צבי הירש קלישר, בגלל שתוכן הספרים דומה מאד, והרב מניח שהם היו נותנים את הסכמותיהם גם לספרו לו היו יכולים. כשנסע הרב ברכבת המוות, ביקש יהודי שהיה על ידו לחם (או מים), והאוקראינים שהיו בסביבתו ניסו להכות בו. הרב ראה זאת וניסה להגן בגופו על אותו יהודי. האוקראינים היכו ברב עד שיצאה נשמתו בטהרה על קידוש ה' בתאריך י' בשבט התש"ה . מילותיו האחרונות היו "הפיצו את מעיינותי חוצה".

הרב הספיק בחייו להוציא לאור את ספרו "אם הבנים שמחה" ושני חלקים של "שו"ת משנה שכיר". לאחר השואה יצאו עוד שלושה חלקי שו"ת משנה שכיר, יומן שכתב בזמן השואה ונקרא "אמונה צרופה בכור השואה", ספר משנה שכיר על התורה ומשנה שכיר על המועדים. תשובות ממנו מופיעות בירושת הפליטה סימן כז ובסימן לז.

בניו בנותיו עלו לארץ והקימו משפחות. בין נכדיו נמנים הרב מאיר ברנדסדורפר, חבר בית הדין של העדה החרדית בירושלים ומחבר שו"ת "קנה בשם", הרב יוסף צבי ברייער, מלחין בחצר חסידות בעלז.

(ויקישיבה, ראה תולדותיו גם בסוף הספר תולדות שכיר מועדים ב).

הערה: על פי חלק מצאצאיו יום פטירתו של הרב הי"ד הוא י"ג בשבט תש"ה.

מקור לעיון נוסף: הרצאתו של אליעד קורנברג – בעקבות גדולי ישראל, הרב יששכר שלמה טייכטל 'אם הבנים שמחה'

הקדמת זכרו תורת משה

דוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קי״ט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ודרשו במדרש (שוח״ט שם) אף על פי שעיני פתוחות איני יודע כלום. ובמדרש וירא (פנ״ג) הכל בחזקת סומין עד שהקב״ה מאיר את עיניהם. ובז״ח בס״ת ר״פ בראשית ואביטה נפלאות נ׳ פלאות ע״ש. משמע שהוא שער חמשים שלא ניתן גם למשה (ר״ה ל״א:) וקשה א״כ מה זה תפלה בעוה״ז. ועוד הא נפלאות הוא המכוסה, ואיך אמר ואביטה.

וי״ל עפמ״ש רש״י ביבמות (מ״ט:) דמ״ש משה הסתכל באספקלריא המאירה, היינו ר״ל שראה שאינו רואה ע״ש. ושער הנון רומז על ידיעת הבורא ית״ש, כמ״ש הר״ן בנדרים (ל״ח .) ועי׳ רמב״ן בהקדמה לבראשית. והתפלל דהע״ה לבוא על הידיעה שאינו יודע והוא בחינת מה הנאמר בזוה״ק בהקדמה (א:). וזהו גל עיני, להיות במדרגת משה ואז אביטה מה שחסר לי נ׳ פלאות. וזהו כוונת המדרש אע״פ שעיני פתוחות איני יודע כלום, ר״ל שאיני יודע שאיני יודע. וע״י עמל תורה נתגלה זאת. וכדאי׳ בשוח״ט שם, משה רבינו אמר לא נפלאת הוא ממך וגו׳ לא נפלאת אלא ממך, שלא עמלת בה, וכדכתיב (שם ע״ג) הנה אלה רשעים וגו׳ ואחשבה לדעת זאת וגו׳ עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. ואיתא בב״מ (פ״ו.) שהוא רבינא ורב אשי ע״ש. ועי׳ שו״ת רשב״א ח״א (סי׳ תי״ד). והיינו ע״י תושבע״פ, והוא הש״ס הנסדר ע״י רבינא ורב אשי, יפתח לאדם שערי בינה להבין הנהגת השי״ת ולא יהי׳ לו שום סבלנות אף מה שהרשעים השגו חיל. וכדכתיב אלופנו מסובלים ודרשו (ברכות י״ז.) אלופנו בתורה ומסובלים במצות ויסורין ע״ש. פי׳ אלופנו בתורה מלהיות מסובלים במצות וביסורין. כי ע״י התורה יתגלה חסד אל שיש בכל מצוה ומצוה. ואת אשר יאהב ד׳ יוכיח. וכדכתיב ומתורתך תלמדנו.

ועי״ל עפמ״ש באוה״ח (תזריע י״ג ל״ז) דכל התושבע״פ נכללו בתושב״כ ע״ש. ולכן דהע״ה ששורשו תושבע״פ, כדאי׳ בזוה״ק תרומה (קנ״ו.) (ועיין סוף הקדמת ת״ז מלכות תושבע׳׳פ קרינן לי׳) התפלל גל עיני (עי׳ בספר הקדוש תפארת החנוכי סוף הקדמה) ואביטה נפלאות רומז על תושבע״פ. מתורתך היינו תושב״כ.

ויש מקום לפרש מ״ש בילקוט שדוד המלך עליו השלום התפלל שיהי׳ נחשב התהלים כאלו עוסקים בנגעים ואהלות. וקשה מ״ש נגעים ואהלות…

וי״ל עפמ״ש בחגיגה (י״א.) נגעים מקרא מרובה והלכות מועטות, ואהלות מקרא מועט והלכות מרובות. הרי שבתואר אלו השנים נכללו כל תושבע״פ. ואי׳ בשוח״ט (א׳) כל מה שעשה משה עשה דוד, עד משה כתב חמשה חומשי תורה ודוד עשה חמשה ספרים בתהלים. ולכן התפלל כשם שנגעים ואהלות נכללו במקרא, כן יהי׳ תהלים.

וכן יש לפרש מ״ש בסנהדרין (ל״ח: ס״ז:) אמר רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות. והוא עפמ״ש בחידושי למנחות (כ״ט:) והוא נדפס בסוף ספר חק משה לברכות… דר״ע הי׳ מרבה מכל קוץ וקוץ כל הלכה למשה מסיני, וכדאשכחן בי׳ שהי׳ דורש כל אתין שבתורה (פסחים כ״ב:) והי׳ דורש וא״ו (יבמות ס״ח:) וריבוי ומיעוטי (סוטה ט״ז:) ודורש כל וכל (זבחים פ״ב.) ולא ס״ל דיברה תורה כלשון בני אדם (ירושלמי רפ״ק דנדרים)… וזהו דא״ל כלך אצל נגעים ואהלות. ר״ל בכחך לרמז הלכות דאהלות כמו נגעים דמפורש בתורה.

והנה לא קבל די רוח יתירא בי ח״ו באתי להוציא דברי תורה לאור, רק מפני שראיתי במדרש נח (פל״ב) דגם מפשוטי עם ישראל יוצא תורה לישראל. עוד במדרש צו (פ״ט) תורה צוה וגו׳ קהלת ינאי לא נאמר, אלא קהלת יעקב ע״ש. ואי׳ בירושלמי ר״פ חלק אפי׳ קטן בישראל אמר דבר בתורה יהא כאלו קבלתי׳ מפי הגבורה, ואי׳ בזוה״ק שלח (קנ״ז:) זמנין באפרקסתא דעגיא תשכח מרגניתא. וכתיב יזל מים מדליו. לזאת בהרמנא דרבנן וחכמי ישראל אני מדפיס פי׳ על התורה הקדושה ויהי רצון שיתקבל בישראל כשאר ספרי הקודש. ואזכה להוציא לבית הדפוס בחיי כל החיבורים שהמה בכתובים. (א׳) ילקוט על נביאים וכתובים מלוקט מזוה״ק ות״ז וז״ח. (ב׳) לחם משנה על משניות. (ג׳) חק משה חידושים על כל הש״ס. (די) פי׳ על מסכתות קטנות וכותים ועבדים. (ה׳) שו״ת חק משה קרוב לר״ן תשו׳. (ו׳) הגדה של פסח. (ז׳) דרש דרש משה הרבה חידושי׳ על המדרש:

המתאבק בעפר רגלי תלמידי חכמים

משה יהודה בלאאמו״ר דוד הלוי בערמאן

פרשת אחרי מות

את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו. עפרש״י, ועי״ל משפטים הם מצות עשה וחקים הם-  לא תעשה. כי חקה הוא מלשון מחוקק גדר עד פה תבא ולא יותר, וזהו לא תעשה. ולכן נאמר עשי׳ במשפטים ושמירה בחקים, כי השמר הוא לא תעשה.

והטעם שלא נאמר טעם בחקים, וכי קצרה התוה״ק לאמר טעם בכל דבר.

וי״ל או מחמת שרצה המקום שיעבדהו באהבה בלא טעם רק ללכת אחריו כמה דאת אמר (ירמי׳ ב׳) לכתך אחרי וגו׳. וגלוי וידוע לפניו ית׳ כאשר יגלה לנו טעם בחוקים יהיו המעשים מובהקים ונפלאים ויעשה אותם האדם מפני הטעם בלבד, ולא מחמת אהבתו ית׳. לכן העמידן בחקה בלא טעם, וכהך דאמרינן בברכות (ל״ג:) ע״ש, אבל בהמשפטים הטעם קטן בהם ויכיל האדם אפילו אחר ידיעת הטעם לעבוד בהם את השי״ת  מפני אהבת ד׳.

ועי״ל שהטעמים בהחקים הם למעלה משכל האדם בעוה״ז ואין בכח האדם להבינם וכמו שאר יעודי התורה וטוב גן עדן שלא נאמרה מפורש בתורה הקדושה, רק מי שהוא צדיק ומדרגתו למעלה מזה העולם רואה בתורה הקדושה ע״י אור הגנוז בה הטעם על כל דבר, וכדאי׳ בזוה״ק (בראשית מ״ז.) אור שיש בו להסתכל מסוף העולם ועד סופו גנוז בתורה, ויש להעמיס דברינו במ״ש ר׳ יצחק בסנהדרין (כ״א:) אם יהי׳ נתגלה טעמי תורה הין נכשלין בהן ע״ש, וזהו שאמר במדרש ריש פרשת חקת לך אני מגלה טעם פרה, והיינו מטעם שהי׳ משה רבנו ע״ה נקרא איש האלקים ולא כהתה עינו :

—

הרב משה יהודה ב"ר דוד הלוי ברמן הי"ד, נולד בתרכ"ו (1886), היה גאון חסיד וצדיק. למד בבית מדרשו של האדמו"ר גרשון ליינר זצ"ל, הרבי מרדזין, ועזר לו לערוך את ספריו. הוסמך לרבנות על ידו, ועל ידי הרב יהושע טרונק זצ"ל מקוטנא. בשנת תרמ"ט (1889), החל לכהן כרב בהורודלו שבאזור לובלין כממלא מקום חותנו, הרב יקותיאל גלרנטר זצ"ל . לאחר פטירת אשתו נשא את מרת רבקה הי"ד בת הרב מרדכי חיים פאלעווסקי ז"ל, היה אח של האדמו"ר הרב נח נפתלי מקוברין ונכד לצדיק המפורסם מוהר"ר משה מקוברין זצ"ל.

במשך יותר מחמישים שנה ניהל הרב משה יהודה את קהילתו במסירות נפש למען התורה והדת ובדרכי החסידות. הוא כתב ספרים רבים, ובהם: זכרו תורת משה, תפארת בנים, שו"ת חק משה, חק משה על הש"ס ומסכתות קטנות, וקול יהודה – פירוש לאגרת רבן יוחנן בן זכאי. ספרים נוספים שכתב לא פורסמו וחלקם הגדול אבד בשואה. הרב משה יהודה הלוי ברמן הי"ד נהרג עקה"ש בסביבות חודש סיון תש"א, בן 74 שנים, באוכאן, שם ריכזו הגרמנים את כל היהודים מן הסביבה בדרכם האחרונה. בנו הרב שמואל הלוי ברמן הי"ד נרצח עם אשתו ושלושת ילדיהם.  בתו פראדיל הי"ד נספתה עם שני ילדיה הי"ד ועם בעלה הרב העילוי דוב בער מאלינאק הי"ד, תלמיד הרב שמעון שקופ זצ"ל והרב מנחם זעמבא הי"ד. בתו חוה חנה רחל הי"ד נרצחה עם בעלה הרה"ג נפתלי עבערשטארק הי"ד ועם בתם. אביו של הרב נפתלי הי"ד היה הרב הצדיק רבי חיים הי"ד אב"ד ורב דק"ק באריסלאוו וחתן האדמו"ר מקומרנה זצ"ל. בניו של הרב משה יהודה ליב – הרב חיים הלוי והרב גרשון חנוך העניך, שרדו, והוציאו לאור את הספר "קול יהודה" בארה"ב.

(רבנים שנספו בשואה, הקדמת בן המחבר לספר אגרת דרבן יוחנן בן זכאי עם פירוש קול יהודה. וראה בספר יזכור לקהילת הורודלה 1960 עמ' 180, וספר יזכור לקהילת האראדלא 1966 עמ' 45)

 

אבינו מלכינו נקום נקמת דם עבדיך השפוך

"ונגעו דמי אבות ובנים, ודמי רחמניות וילדיהן, ונתערבו דמי אחים ואחיות, ודמי חתנים וכלות, ודמי חכמים וחכמות, ודמי הגונים והגונות. ודמי חסידים וחסידות, ודמי זקנים וזקנות, ודמי בחורים ובחורות, ודמי פרנסים וחזניהם, ודמי דינים וסופריהם, ודמי מלמדים ותלמידיהם, ודמי אנשים ונשותיהם, ונהרגו כלם יחד על קדוש שמך המיוחד, ינקום ד׳ נקמתו ונקמת עמו, ונקמת תורתו.״ (סליחות לער׳׳ה).

יריעות מרעישות ומחרידות באים אלינו. ממדינות ליטה לטבי׳ ופוילין. נהרגו ונטבחו ונשרפו גדולי ישראל, ארזי הלבנון, אדירי התורה בעלי תרסין במשנה ובגמרא, דמם נשפך ונשתה גבורה, הגאון הדור האמתי שר התורה הרב ר׳ אברהם דוב שפירא זצ״ל הי״ד, האב״ד דקובנה. בעת שבאו העריצים הנאצים לבית הרב לאסרו נשבץ לבו של הרב ויצאה נפשו (יום כ״ב אדר תש״ג). הנאצים שפכו את חמתם על אשתו הרבנית העדינה בת השבעים, בתו של הגדול ממינסק, ובנו ד״ר חיים נחמן שפי­רא הי״ד, באותו היום נפתח הטבח על חמשים אלף יהודים בקובנה.

הגאון הגדול הרב ר׳ אליעזר דון יחיא מלוצין הי״ד.

גאוני הרבנים וראשי ישיבה מסלבודקה, הי״ד.

גאוני הרבנים בורשה פוילין הי״ד, הרב ר׳ צבי יחזקאל מיכלזאן, הרב ר׳ יצחק מאיר קאנעל, הרב ר׳ יחיאל מאיר בלומנפלד, גאון ועילוי עצום, יו׳׳ר תחכמוני, הרב ר׳ נח רוגוזניצקי, הרב ר׳ יעקב זאמטשיק, הרב ר׳ אלי׳ פעטמאן, הרב ר׳ שמחה טרייסטמאן מלודז.

חשובי עסקנים וסופרים ר׳ אייזיק בער אקערמאן ור׳ אברהם מרדכי רוגובי הי״ד.

תורה תורה, חגרי שק והתפלשי באפרים, מי יפרק הויות ומי יתרץ שברים? כלי מלחמה אבדו ונפלו גבורים. אוי מה היה לנו!

אבל כבד

שמועה מרה באה אלינו, אשר הדהימה אוד נפשנו והרעישה את מיתרי לבנו, כי נוסף על חללי בת עמנו וגדולי ישראל מיחידי סגולה אשר ספו תמו ע״י העריצים הנאצים ימ״ש, גם הגאון האמיתי מאור הגולה פאר הדור שושילתא דדהבא כו׳ כקש״ת מוה״ר אברהם דוב שאפירא, זצ״ל, אב״ד דק״ק קאוונא (חבר נכבד לאגודתנו). וזכינו שישתתף פעמים בועידתינו השנתית.

חבל אל האי שופרא דבלי בארעא, ועל משפחתו העדינה אשר נכרתה בידי העריצים הנאצים ימ״ש. ינקום ד׳ את נקמתם, וינחם את בניו היקרים אשר נשארו בחיים, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה

(הפרדס, שנה יח, חוברת ז, תשרי תש"ה, עמ' 2)

* נ"ל שצ"ל "הרב ר' בן-ציון ב"ר אליעזר דון-יחיה מלוצין הי"ד".

—

שבעים שנה עברו.

וכיום יש רבים ששמות קדושי עליון אלו אינם מוכרים להם כלל וכלל.

התורה שלהם פרחה באוויר, גווילים נשרפו ואותיות פרחו. ובקרן זווית מונחים אודים מוצלים מאש, ספרים ומאמרים, שלא רבים מכירים ולומדים. הדפים מצהיבים בספריות, והאור הגנוז בהם, כאילו נשאר לצדיקים לעתיד לבוא. ותורתם מה תהא עליה? האם תורתם לא שכחנו?

בידינו הדבר, בידינו לחקור ולבלוש, ולהוציא לאור עולם תעלומות חכמה, ללמוד וללמד, לשמור לעשות ולקיים, להאיר את חיינו מאור תורתם, לדובב שפתי ישנים ולעשות נחת רוח לרבותינו זי"ע הי"ד שביקשו להרבות תורה בישראל והקדישו חייהם להפצת התורה.

בעזרת הנותן ליעף כח ולאין אונים עוצמה ירבה, נמשיך ללמוד להכיר את מפעלות רבותינו הי"ד ואת תורתם.

שארי היקר המצויין חריף ובקי… נ״י

ראיתי את מכתבך, ואני אומר חזק ואמץ בתורה וסוף הכבוד לבוא והעיקר להצליח בתורה ולשקוד כפי הכח, ולא יותר מכפי הכח, וקובץ על יד ירבה, ומעולם לא היו בישיבות כלם בעלי כשרון רק מעט היו בעלי כשרון. ויש אשר אינם בעלי כשרון נשארו בלימודם וגדלו והצליחו, ומה שיעשה הזמן אי אפשר לחשוב מראש. כל דרכי הלימוד טובים וכן כל אופני הלימוד אם הוא רק על פי שכל וקרוב לאמת ובלא שגיאה בהפשט. ותשתדל להתקרב להגאון הר״מ, ותשמע מה שיעורר אותו בדברים ותתבונן אם יישר בעיניך, ואין כל הדעות שוות גם בתורה. חזק ואמץ והעליון יצליחו לעלות מעלה מעלה במדרגות התורה ולחזור על הלימוד ולאסוף ולזכור את כל לימודו

שמחה זליג

(העמק, תשרי תש"מ)

—

 

הרב שמחה ריגר נולד תרכ"ד, גאון מובהק, מגדולי חכמי דורו, בתרנ"ט מו"צ בבריסק. כאשר מינו את ר' חיים במקום אביו, הוא אמר שיש לו תנאי אחד. הוא מוכן להיות רב בבריסק, בלי לפסוק שאלות, ושיביאו את תלמידו הגאון ר' שמחה זליג ריגר שלמד אצלו בוולוז'ין, וכך עשו, והוא היה הדיין של הבריסק עד המלחמה.

גאון ההוראה הבריסקאי בדור האחרון, היה בעל לב טוב והיו לו כל המעלות שמנו חכמים באיש אשכולות. עמד בראש ישיבת תורת חסד, יחד עם הרב משה סוקולובסקי. לימד את הרב איסר יהודה אונטרמן בילדותו. עסק בהיתר עגונות מלחמת העולם הראשונה.

בימי השואה עת נפלו אלפי קדושים בעיר בריסק, לאחר שהגסטאפו מכלה זעמה בספרי התורה שבבית הכנסת הגדול ושורפת כל אשר בתוכו והקומיסאר הגרמני רוצח, סוחט, ומוציא כל דבר בעל ערך, בעת שהיהודים שבים עייפים ורצוצים מעבודת־הפרך, מוכים ומוצלפים במגלבים ובשוטים וכל עצמותיהם מתחננות למנוחה ולמרגוע, הרב שמחה זליג ריגר לא נכנע מהאסון ומארגן מטבח עממי לנצרכים. הוא מארגן עם חתנו ר׳ משה ראובן והרב קלפפיש בחשאי בערב־פסח אפיית מצות, שחולקו לנצרכים חנם. מתפללים במנינים דוויים וסחופים. והשאלה ״מאין יבוא עזרי?״ פולחת את הלב. קול־קורא הופיע: ״תבשיל חם לרעבים!״ הודיעו על כך הרב ר׳ שמחה זליג וחותנו הרב ר׳ אליעזר ליפא קלפפיש. נוסד ועד של בעלי־בתים, בתוכם: ר׳ יוקה רוזנבוים — חתן השוחט ר׳ בוצה זצ״ל, ר׳ נחום סיבוניק, ר׳ אברהם דוד פדר, והוחלט כי על כל בעלת־בית עצמאית לתרום מתבשילה לרעבים.

הרב ריגר נספה בשואה ד' חשון תש"ג.

(מקורות: אוצר הרבנים – תקופת הרבנות – הרב נתן צבי פרידמן, אור אלחנן א, אלה אזכרה ה, בית יעקב תשכ"ב מתוך ״דפים מיומן השואה״ לאשר זיסמן, בספר ״בריסק דליטא״  — הוצאת ״אנציקלופדיה של גלויות״ ירושלים, ברכת אשר – ויקרא, דמויות הוד, הרב מבריסק ח"א, ונהרות לא שישטפוה עמ' יא,ויקיפדיה, ועיין תולדותיו בהרחבה במורי האומה ח"ג).

לעיון נוסף:

מכתב על אודות השבת ביאפאן (תלפיות שנה ב תשה-תשו עמ' 177/ תנובות שדי / עטרת זקנים)

השתדלות בהדפסת ספר מים טהורים (ישורון יח)