תגית: ירי

החדש תשרי בריש החדש הוא ראש השנה ומצוותו השופר, ובחצי השני המצוה היא סוכה. ונראה לי שזה סוד מה שאמרו "ופרוש עלינו סכת רחמים וחיים ושלום", שכן "ופרוש", צירופו "שופר", ממצות השופר נעשה הסוכה.

והיינו כמו שנתבאר במקום אחר על מה שהקשה (זוהר ריש אחרי) שפעם אחת כתוב "עבדו את ה' ביראה", ופעם אחת כתוב "עבדו את ה' בשמחה". והיינו שתחילת העבודה צריכה להיות ביראה, ולפי גודל היראה ממשיך עליו השכינה הקדושה, שהוא סוד יראת ד', כמו שכתוב בתיקוני זוהר. ואם כן השמחה ממילא באה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. והטעם כי אין אדם מרגיש שמחה מהמצוה אלא אם כן מיגע את עצמו בה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות) גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, וכמו שכתבו המפרשים, ולפי גודל היגיעה כך מרגיש השמחה.

והנה השופר רומז על יראה, כמו שכתוב "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו". ובחצי החודש השני מתחילה השמחה, זמן שמחתנו, ואתי שפיר "עבדו את ד' ביראה", בחצי החדש הראשון, ו"עבדו את ד' בשמחה" בחצי החדש השני. ותודה לא-ל הארכתי בזה במקום אחר.

והנה כתבתי באמתחתי שהסוכה היא דוגמת ארץ ישראל, על כן הוא "זמן שמחתנו", כי השכינה הקדושה שורה בארץ ישראל, ושם הוא מקום השמחה. ולכן איפסקה הלכה שסוכה היא דירת "ארעי", נוטריקון ארבעה גבולי ארץ ישראל: אשקלון, רקם, עכו, ים, כמבואר בריש גטין. כי בסוכה צריכין להרגיש קדושת ארץ ישראל, וההכנה לזה הוא השופר, כנ"ל. ולכן שופר במילוי "שין ויו פא ריש" עולה: "אשקלון, רקם, עכו, ים". וזהו שכתוב "ופרוש עלינו סוכת שלומך".

והבן יותר על פי מה שנתבאר בספר יצירה, שיש עולם שנה נפש. והנה בחלק העולם בחר ה' יתברך את ארץ ישראל. ובנפש בחר בישראל. ובשנה בחר בחדש תשרי, כי זה החודש שכל הכלל ישראל עושין תשובה ומרצין בתורה ובתפלה יותר מכל השנה. על כן ציווה לנו ה' יתברך לעשות סוכות, שהוא דוגמת ארץ ישראל, שאז נכללין כל הני ג' עולם-שנה-נפש יחד באהבה גדולה, כמו שאמרו "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה", וכמו שכתב דודינו הגאון הקדוש מורינו הרב צבי הירש שהכוונה על הסוכה, סימן לדבר "דירת ארעי" עולה תתצ"ה, כמניין "הבוחר בעמו ישראל באהבה", שאז נראית חיבת ה' יתברך לעמו ישראל שמסר המאני קרבא ביידהו והכניסם תחת כנפיו, שהיא הסוכה שיש בה קדושת ארץ ישראל. וזהו סוד הכתוב "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת", כי מצות סוכה היא הכנה להקמת סוכת דוד. לכן "דירת ארעי" עולה כמניין "את סכת דוד". ולעתיד יהא דירת קבע, וידרוש "ברוך אתה ד', עולה ד' פעמים דופן עם סכך, "הבוחר בעמו ישראל באהבה", עולה "דירת ארעי", כנ"ל.

וכאשר זכינו שמהשופר נעשה הסוכה, אמינא עוד פרפרת כלשהיא לההוא תבשילא, על פי מה שכתוב (בעבודת ישראל ריש תבא) על מה שאמרו רז"ל (דברים רבה שם) מה "לשקוד על דלתותי", אמר הקב"ה אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת אל תעמוד בפתח החיצון, אלא הוי נתכוון ליכנס דלת לפנים מן הדלת. "על דלתי" לא כתיב כאן, אלא "על דלתותי", ב' דלתות, רומז ענין גדול, כמו שכתב הראב"ד פירוש לספר יצירה כי המלכות "א-דני" ומדת התדבקות נקרא "א-"ל שדי", ובב' שמות אלו יש אותיות ד' ד', וצריך לייחד ולדבק אותם, והנשאר מב' שמות אלו הם "יש אני", שעל ידי זה מנושא המלכות, עיין שם.

ולדעתי, יש לומר "יש" נקרא מדת יסוד צדיק, רזא דשם "ש-די", וכמו שכתבו חז"ל סוף עוקצין, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק "שי" עולמות. ו"אין" נקרא בחינת מלכות, כי לית לה מגרמה כלום, ושניהם בחינת צדיק וצדק שצריכים ליחדם תמיד (עיין זהר וישב קפ"ב). ויען שעיקר כוונת ה' יתברך הוא שיתגלה בחינת מלכות שמים, כידוע, לבא בסוד ד', על כן נרמזים שניהם בשופר, שכן הנעלם מן "שין" "פא", הוא "אין", ומן "ריש" "יש", שהם דלת לפנים מדלת, שצריכים לייחדם כנ"ל.

והעניין על פי מה שכתב המהרי"ל בהלכות שופר, שבהשופר נכנסין לפני ולפנים, כמו שנכנס הכהן הגדול בקדש הקדשים, ושם הוא סוד ב' דלתות שנפתחו לו ע"י דוד המלך עליו השלם, כמו שאמרו חז"ל (שבת) שמהאי טעמא יש ב"דוד", ב' דלתין, כמו שכתבנו תודה לא-ל בערכו, ואין מקום האסף פה, והדברים עתיקין. והוא סוד הכף והמחתה שהכניס הכהן הגדול כמבואר ב"עבודת ישראל" בדרושי יום הכיפורים. עיין שם.

ובזה גם כן יובן שמהשופר נעשה הסוכה, על פי מה שנתבאר, תודה לא-ל (בעניין סוכה) שהכשר סוכה הוא ב' דפנות ושלישית אפילו טפח וצורת הפתח. והנה צורת הפתח הוא סוד אות ה', וכמבואר בזוהר בא על הפסוק "והגעתם אל המשקוף" וגו', עיין שם. והטעם כי הוא סוד השער שהצדיקים נכנסים בו, דוק היטב. והנה האותיות שלפני השם הוי'ה ברוך הוא הם "טדהד" ובו נרמז סוד הסוכה. ב' דלתין, ב' דפנות. הט' – שלישית אפילו טפח. ה' – צורת הפתח. וזהו שאמר הכתוב "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" ודוק היטב. ולפי מה שנתבאר שמהשופר נעשה הסוכה אמינא, אלו ב' דלתות שבזה השם רומזין על ב' דלתות של ב' שמות א'דני ש-די, ט' רזא דצדיק, מדה התשיעית, שהוא סוד השם ש-די. ה' רזא דשם א'דני כידוע. ומרוב הטרדה אי אפשר להאריך יותר כעת. עד כאן.

(אהלי שם, עמו' צא-צג)

---

רבי שם קלינגברג הי"ד נולד בשנת תר"ל (1870) לאביו האדמו"ר מזאלושיץ רבי אברהם מרדכי, נכדו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקומרנה וחתן רבי משה רוטנברג רבה של סקוליה, מצאצאי הב"ח והט"ז. רבי שם היה תלמיד מובהק של אביו והוסמך להוראה על ידי רבי חיים לייבוש הורביץ, רבה של קרקוב. הוא התחתן עם מרת שלאמצי הי"ד בת רבי ישראל הורביץ אב"ד ווייסליץ. לאחר נישואיו המשיך ללמוד בהתמדה וללמד את תלמידיו. היה רב גאון ומקובל, צדיק, גדול בתורת הנגלה והנסתר, קדוש ופיקח מפורסם, ומשנת תרע"ח (1918) כיהן כאדמו"ר מז'אלושיץ בקרקוב. ביתו שימש מרכז לחסד, לתורה ולחסידות, תורתו הייתה כמעיין המתגבר והוא סייע, קירב ועודד יהודים רבים קשיי יום שבאו אליו. בדרשותיו הלהיב את בני עדתו לתורה ויראת שמים, ואת תלמידיו המובחרים לימד קבלה. ניגוניו בשבת היו ניגוני לב, ששר בדבקות נפלאה ובחרדת קודש. הוא ברח מן הכבוד והסתיר את מעשיו מעיני הבריות. הוא אהב שלום והתרחק מן המחלוקת ומן הפוליטיקה. עוד בצעירותו ההדיר את ספרו של האר"י ז"ל "ליקוטי הש"ס". אלפי ספרי הקודש בספרייתו היו מלאים בהגהותיו וחידושיו. בנוסף חיבר ביאור על כל ספר הזוהר, חיבור ארוך על כ"ב אותיות דרושים בקבלה וחידושים על הש"ס והפוסקים. רוב כתביו אבדו בשואה, ורק שרידים מתורתו יצאו לאור בספר "אהלי שם" על התורה ועל המועדים (ירושלים, תשכ"א), בהוצאת בן המחבר, הרב משה קלינגברג, שצירף לספר את ספרו שלו לאור "ברכת משה".

הוא התריע מפני החורבן המתקרב וביקש להזעיק רבים מגודלי הדור להרעיש עולמות ולבטל את רוע הגזירה. לאחר כיבוש קרקוב בידי הגרמנים, חיפשו ללכוד אותו, אך הוא נמלט והסתתר במשך שנתיים בעיירה הסמוכה נפלומיץ, והמשיך שם בעבודת הקודש שלו. אח"כ הוברח במסירות נפש על ידי חסידיו לגטו קרקוב, הסתתר שם בבונקר והמשך למסור שיעורים בסתר, בלא שהפסיק אף יום אחד משיעוריו הקבועים בנגלה ובנסתר. לילה אחד העיר את בנו, שישן לאחר יום עבודת כפייה מפרכת, ואמר לו "עמוד ובוא וחטוף ממני, לפני שלוקחים אותי ממך", והם ישבו ללמוד יחד גמרא ותוספות. בשנת תש"ג גורש למחנה פלאשוב. לאחר חג פסח, בכ"ח בניסן תש"ג (1943), בעת ביצוע סלקציה, הורו הנאצים להוציא להורג את הרבי באופן פומבי, לעיני כל האסירים היהודים. למרות שהמרצחים הורו לו להתפשט הוא התעקש להישאר עם הציצית, והספיק לאמר וידוי ולהתחיל בקריאת "שמע ישראל" לפני שנורה ונהרג על קידוש ה'. עוד הספיק לומר "הריני כפרתם של ישראל". אשתו הרבנית נספתה בכ"ד אדר ב' תש"ג. כן נספו בנם רבי מנחם מענדיל, נשיא אגודת ישראל בקרקוב, ורעייתו חוה עם ילדיהם יצחק אייזיק יהודה יחיאל ולאה. בתם הינדה שרה לברטוב עם בניה אברהם מרדכי ונחום אפרים. בתם ראדיל יוסקוביץ עם ילדיה רייזא ויהודה אריה ליב שלום. בתם חיה יהודית בומבך עם בעלה הרב שמואל וילדיהם רייזע, פייגע ופריידא. בתם גיטל פרנקל-תאומים עם בעלה הרב יעקב יצחק ובנם ישראל. הי"ד.

מילדי רבי שם קלינגברג שרדו בנם רבי משה לימים האדמו"ר מז'אלושיץ באנטוורפן ובנם רבי יצחק אייזיק.

אמרו חז"ל במדרש: 'חטאו בכפלים, לקו בכפלים, ומתנחמים בכפלים'. מאי משמע 'חטאו בכפלים'? יש שחוטאים על פי דרך הטבע, אבל יש גם שחוטאים לא על פי דרך הטבע ובניגוד להגיון, חטא שאין להבינו כלל ועיקר. חטא שכזה מצוי אצל חוקרי ההיסטוריה שלנו, בניגוד למה שאנו רואים אצל אומות העולם, שהיו מתווכחות ומתנצחות ביניהן על השאלה: קופרניקוס, איש המדע הידוע, לאיזו אומה הוא משתייך? הליטאים מתפארים בו באמרם שהוא ליטאי, ואפילו הוציאו בולים מיוחדים לזכרו. הפולנים אומרים, שהוא פולני, וגם הם הוציאו בולים לזכרו. כך כל עם ועם אוהבים להתהדר ולהתגאות באנשים גדולים שהיו להם. ואילו אצלנו אנשי ה'מדע' החילוניים שבתוכנו משתדלים בכל כוחם להשפיל את גדולינו מכל דור ודור. היו שטענו כי אנחנו 'גנבנו' את איוב מעם אחר. וגם את 'שיר השירים' כביכול לקחנו מידי זרים. ברגש נחיתות ומתוך שנאה עצמית הם להוטים לעקור מעמנו הרבה גדולים. זהו 'חטא בכפליים', חטא שלא כדרך הטבע. וזהו שאמר ישעיהו הנביא: 'ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן'. ישנם חוקי טבע שגם השור והחמור קשורים בהם. ומאידך רואים אנו, כי העוזבים את דרך התורה, אפילו את חוקי הטבע הם מאבדים. ידוע שבעלי-חיים כשהם משתגעים עלולים הם להזיק לאחרים, אבל לא לבעלי מינם. ואילו אדם שמשתגע, לא רק צריכים להשגיח שלא יזיק לאחרים, אלא גם את עצמו הוא עלול להזיק ולאבד ויש לשמור עליו היטב.

מי שעוקב אחרי מהלכם של עוזבי דרך התורה, ישתומם לראות איך השרישו בקרבם שנאה עוורת לעמם, דבר שאינו מצוי בשום אומה ולשון, וגם לא בקרב בעלי-חיים. היכן אותה אהבה טבעית שצריכה היתה להיות כלפי דמויות העבר, ענקי הרוח מדורות עברו, המגלמים בקרבם את תפארת עמנו? היכן ההערכה הראויה לגדולינו? הם, החילוניים, מקעקעים במו ידיהם את צור-מחצבתנו, ונקל להם לעקור משורשם את הגדולים המפארים את עברנו הגדול. זוהי שנאה עצמית עוורת, שחטאה כפול ואינה מצויה כלל. הם עושים להכעיס ומעפרים בעפר את מורשת הדורות.

זהו שאמר הנביא, כי כאשר החטא הוא בכפליים יש צורך בנחמה בכפליים. רק כאשר ישוב העם להכיר בכפילות החטא ויבין את משמעות הירידה האיומה הזאת, ורק כאשר יחדל לשנוא את עצמו וישוב להעריך כראוי את עמו וקנייניו הרוחניים, אזי יש תקווה שתהיה הנחמה הגדולה.

הבה נשוב אל מקוריותינו, נחדל לטפח שנאה עצמית, ונחנך את בנינו לאהבת מקוריותינו, להוקרת גדולינו ועברנו הגדול, כי אז תהיה התשובה בכפליים, וגם הנחמה תהייה בכפליים, במהרה בימינו.

(לב אהרן, עמ' קצג)

---

הרב אהרן יוסף ב"ר ישעיה בקשט בסביבות שנת תרכ"ז (1867) בעיירה איוויה (כיום בבלארוס). מצעירותו התבלט בכישרונותיו ובהתמדתו, בהיותו בן 14 החל ללמוד בישיבות 'וולוז'ין'. הוא המשיך את לימודיו בישיבת 'כנסת ישראל' (סלבודקה) ובבית המוסר בקלם, והיה תלמיד מובהק של 'הסבא מקלם' רבי שמחה זיסל, תלמידו של רבי ישראל סלנטר. הרב אהרן יוסף השקיע את כל נפשו וליבו למשנת רבו. הסבא מקלם כינה אותו 'בן דעת' ואמר עליו שהוא היחיד מבן תלמידיו המוכשר להפיץ את תורת המוסר בעולם.

הוא נבחר לרבנות בייסוגולה בצפון ליטא, והשתדל רבות שם להפיץ את שיטת המוסר ולקשר את הנוער עם התורה והיראה. בהמשך כיהן כרב בסמיאטיץ (שומיאץ) עד לשנת תרס"א (1901), ובעיר וצריצין (סטלינגרד, כיום: וולגוגרד), שם פעל לחיזוק שמירת השבת ולקירוב הצעירים לתורה וליראה. משם עבר לכהן כרב וכראש ישיבה בשדובה שבליטא. גדולי תורה, ובהם  ה'חפץ חיים' חיבבו וכיבדו אותו מאוד כאחד מגאוני הדור, בעל הבנה עמוקה והגיון ישר וכאישיות מוסרית גדולה. הרב אהרן יוסף נהג לבקר בקביעות את רבו ה'חפץ חיים' ולהתייעץ עמו בענייני הנהגת הקהילה. בתחילת במלחמת העולם הראשונה, בסוף שנת תרע"ד (1914), כאשר התקרבה לעירו חזית המלחמה בין הרוסים והגרמנים, נדד הרב באקשט כפליט ושימש כרב בית הכנסת של הפליטים בעיר נובוז'יקוב עד לשנת תרע"ו (1916). עם התקרבות החזית לשם, נדד לפולטבה ומונה לרב העיר כממלא מקומו של רבי אליהו עקיבא רבינוביץ. הוא הקים בעיר ישיבה לצעירים ונתן שיעורי מוסר בישיבת 'מיר' ששהתה אז בפולטבה. כעסקן ציבורי, כנואם בחסד וברגש עז, עשה רבות, לשם שמים לחיזוק האמונה וערכי היהדות, והיה ציר לכינוסי אגודת ישראל ברוסיה לאחר נפילת שלטון הצאר, מתוך שאיפה לארגן את החיים היהודיים ברוסיה על יסודות דתיים, לימים השתתף בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בווינה. לאחר ביסוס השלטון הקומוניסטי, שרדפה את היהדות הדתית ומוסדותיה, הצליח הרב לצאת מרוסיה שנת תר"פ (1920). בשנת תרפ"א (1921) חזר לליטא וכעבור מספר חודשים התקבל כרב בעיר סובאלק שבפולין. הוא פעל רבות כראש ישיבה בעיר, וכמנהל הישיבה, תוך שהוא דואג לקיומה החומרי והרוחני כאחד. בשנת תרפ"ה (1925) הוא עבר לכהן כרבה של לומז'ה שבמערב אוקראינה, וגם בה התמסר ללמוד תורה ומוסר לתלמידי הישיבה והכולל ולבעלי הבתים.  מסביבות שנת תר"ץ (1930) כיהן כרבה האחרון של העיר שאוולי שבליטא, וייסד בה ישיבה גדולה להפצת תורה ויראה.

מיד לאחר פלישת הצבא הגרמני לעיר שאוולי (ב-26.06.1941), רצחו הגרמנים והליטאים מאות מיהודי העיר בשורת אקציות ביער סמוך. כעבור כמה ימים ערכו הנאצים והליטאים שחיטה המונית ביהודי העיר. הם אסרו את רב העיר, את חתנו הרב אייזיק רבינוביץ, את דיין העיר הרב אברהם נאכומובסקי ושורה של בעלי בתים נכבדים וכלאו אותם בבית הסוהר. לאחר כמה ימים עינו אותם בסדיסטיות במשך שבוע. בט"ז בתמוז תש"א (11.07.1941) נרצחו האסירים ביריות. הי"ד.

בשואה אבדו מרבית כתבי הרב באקשט בתורה ובמוסר, ובהם פירושו על התלמוד הירושלמי. תלמידו, הרב אריה גלובקין, קיבל מידיו כתבים ושמר עליהם מכל משמר. הוא ברח לרוסיה זמן קצר לפני שהעיר שאוולי נכבשה בידי הנאצים, ולימים יצאו הכתבים לאור בספר "תורת אהרן" (תשל"ד).  בנו של הרב אהרן יוסף באקשט, הרב שמחה זיסל, הוציא לאור בשנת תשמ"ב את הספר 'לב אהרן' ובו מאמרי מחשבה בתורת המוסר ובהשקפת עולמה של היהדות, מתורתו של הרב אהרן יוסף, כפי שנכתבו בידי בנו ובידי תלמידי הרב.

מקורות: ויקיפדיה, לב אהרן, אלה אזכרה חלק א. ראה גם פרק עליו בתנועת המוסר כרך ה (דב כ"ץ, תשכ"ג),

ונשמע ג' במסורה. א – נעשה ונשמע, ב – ונשמע קולו בבואו אל הקודש, ג – ונשמע פתגם המלך.

אפשר לומר בהקדם ליישב קושיית התוספות שבת דף פ"ח, על מה דאמר התם על הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר", מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית, הקשה דהרי קבלת התורה היתה מרצון, שהרי אמרו "נעשה ונשמע".

ולעניות דעתי, יש לומר דבשתי תיבות אלו "נעשה ונשמע", כוונו לקבלת התורה עתה וגם לקבלת התורה בימי אחשוורוש, וזהו שאמרו על קבלת התורה דעכשיו "נעשה". ויש לומר בתיבת "נעשה" פירושו על ידי כפיה, כמו דאיתא בגיטין דף פ"ח ע"ב "גט מעושה" דהכוונה על ידי כפייה בעל כורחו, כהאי גוונא כיוונו בתיבת "נעשה", והיינו כמו אב שנותן לבן כל צרכו, רצונו בעל כרחו למלאות רצון האב אף שהוא נגד רצונו, כן בעל כורחם רצו ישראל לקבל את התורה הקדושה למלאות רצון אביהם שבשמים. וכדאיתא באבות, בטל רצונך מפני רצונו, והבן.

ומה שאמרו "ונשמע", סתמא כפירושו על לעתיד, שעתידין לקבל בימי אחשוורוש, שאז יהיה ברצון, ועלו במתן תורה למדרגה עליונה, ומאז פסקה זוהמתן וזכו לרוח הקודש לומר שיקבלו בימי אחשוורוש התורה ברצון להבין ולדעת מה שעתיד להיות.

ובזה אתי שפיר מה שאמרו שם בשבת הנ"ל דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו. וצריך ביאור.
ולדברינו יש לומר בהקדם דברי הגמרא חגיגה דף ט"ז ע"א, ששה דברים נאמרו כו' ג' כמלאכי השרת וג' כבני אדם. ג' כמלאכי השרת כו' ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת. יודעין סלקא דעתך?! אלא ששומעין כו'. ששה דברים נאמרו בבני אדם, ג' כמלאכי השרת, יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. יעויין שם. והמתבאר מזה דמלאכי השרת שומעין מה שעתיד להיות, לא כן בני אדם. וכיוון דבשעה שאמרו "נעשה ונשמע" הייתה כוונתם בתיבת "ונשמע" על מה שעתידין לקבל את התורה בימי אחשוורוש, אם כן הרי שמעו זאת מה שעתיד להיות כמלאכי השרת, ועל כן אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני, שישמעו מה שעתיד להיות, שמלאכי השרת משתמשין בו. והבן.

ומיושב קושיית התוספות הנ"ל על מה שכפה עליהם הר כגגית דהא אמרו "נעשה ונשמע" ברצון, ובזה אתי שפיר דהא מה שאמרו "נעשה" באמת הייתה כוונתם על ידי כפיה ברצון, וכדברי הרמב"ם בהכוונה על מה שאמרו "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". ואתי שפיר.

ושוב על פי זה יש לומר גם קושיה השנייה שבתוספות שם [וכן במגילה] על מה דאמר רבא הדר קבלוה בימי אחשוורוש, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קימו מה שקבלו כבר, הקשה התוספות דבמגילה דך ז ע"א גבי אסתר ברוח הקודש נאמרה, אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הוואי התם הווא אמינא דידי עדיפא מדידכו, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קימו למעלה מה שקבלו למטה. ואמר רבא התם, דשמואל לית ליה פירכא.

וקשה דהרי גם לדשמואל אית ליה פירכא, דהרי צריך קרא זה לדרוש דקימו בימי אחשורוש ברצון מה שקבלו כבר באונס, עכ"ק.

ולהנ"ל יש לומר דכוונת שמואל דאסתר ברוח הקודש נאמרה, העיקר הוא הרוח הקודש ששרה אז בישראל בקבלת התורה כשאמרו "נעשה ונשמע", שהיתה כוונתם בתיבת "ונשמע" על ימי אחשוורוש אחר נס זה, ונמצא שתיכף אז, במתן תורה, אסתר נאמרה ברוח הקודש מפי ישראל.

וכן במגילה דף י"ט, מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד' עמכם בהר, מלמד שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים [ועיין בספר בני יששכר חודש אדר מאמר ז' אות ה', שהביא כן מהזוהר ולא הביא דברי הגמרא הלז] ומה שהסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו מקרא מגילה. יעויין שם. והכל עולה בקנה אחד. ועל אופן זה נתן להם ה' יתברך התורה שיקבלו עתה ברצון על ידי כפייה ואחר כך יקבלו ברצון גמור בימי אחשוורוש. ובזה אמר בני החריף כמר יוסף יחיה לפרש כוונת הגמרא במגילה דף ז' הנ"ל, קימו וקבלו היהודים למעלה, עתה בימי אחשוורוש, מה שקבלו "למטה" כבר בקבלת התורה, למטה בתחתית ההר, ועתה בימי אחשוורוש קבלו "למעלה" היינו במדרגה גבוהה, במעלה עליונה, ברצון, וכמו למעלה על ההר בלי כפייה.

ומעתה מיושב קושיית תוספות הנ"ל דהא הדרש במגילה דף ז', אסתר ברוח הקודש נאמרה מן "קימו וקבלו היהודים, קימו למעלה מה שקבלו למטה", הוא דרש אחד מפסוק זה "קימו מה שקבלו כבר", דהא גם התם הפירוש ביותר שנאמר ברוח הקודש בעת שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" וקיימו בימי אחשוורוש למעלה במדרגה עליונה כעל ההר, מה שקבלו אז במתן תורה למה בתחתית ההר, ואתי שפיר.

ומיושב על פי זה קושיית התוספות שם בשבת על שאלת השטן, תורה היכן הוא, והשיב הקב"ה נתתיה לארץ, והקשו התוספות דמה שאל השטן תורה היכן הוא אחר שהיה הויכוח הגדול אם ליתן התורה לישראל או לא. ומה זה שהיתה תשובת הקב"ה נתתיה לארץ. ואפשר לומר אחר שנדקדק בלשון הגמרא, שם בשבת איתא אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר תורה היכן הוא, ויש לדקדק במה שאמר "בשעה שירד משה", והלא אז בקבלת תורה הקדושה על ידי נביא נאמן ביתו משה רבינו היה אז במעלה עליונה ומה זה לשון ירידה, וכדברי חז"ל על הפסוק "לך רד". ולהנ"ל יש לומר כי הויכוח שהיה אם ליתן התורה לישראל או לא, דימה השטן דנתינת התורה לישראל הוא בשמחה וברצון הטוב, וכראותו שירד משה לתחתית ההר ושהיה על ידי כפייה, נתינה טמירתא באונס, אז מצא השטן מקום לטעון תורה היכן הוא בתחתית ההר בכפייה ובאונס. ועל זה הייתה תשובת ד' יתברך "נתתיה לארץ", היינו לתוך הארץ בתחתית בכפייה, וכמו שאמרו ישראל נעשה ונשמע אחר כך ברצון בימי אחשוורוש. ואם כן כיוון דעתידין אחר כך לקבל ברצון אחר כך, ואצל ד' יתברך ההווה והעתיד הכל אחד, הווה כאילו קבלו גם עתה ברצון.

ואפשר לומר שזהו כוונת הפסוק [בפרשת יתרו] כל אשר דבר ד' נעשה וישב משה את דברי העם אל ד'. דקשה למה הוצרך להשיב דבריהם אל ד'. ודברי רז"ל ידועים ואתי שפיר, דכן כתבו במגילה י"ט דמגילה נתנה מסיני, מהפסוק "ועליהם ככל הדברים". ולזה רמזו ישראל במה שאמרו כל אשר דבר ד', היינו לקבלת התורה בימי אחשוורוש, ועתה נעשה על ידי כפייה, ועל כן וישב משה את דברי העם אל ד', היינו הפירוש ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד', דהוא מקרא מגילה. ויש לומר עוד ואקצר.

וזה כתבה המסורה בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, היינו נעשה עתה בכפייה ונשמע בימי אחשוורוש ברצון, ונשמע קולו בבואו אל הקודש, שנתכוונו בזה ברוח הקודש כנ"ל, וד' יתברך שמע מדריגתם ועל כן ונשמע פתגם המלך מלכי המלכים הקב"ה אשר יעשה, שמסכים כרצונם לנתינת התורה, וכמו שאמר הקב"ה נתתיה לארץ. והבן בכל זה מאוד.

נחלת אב"י

---

הרב אליהו פרנקל תאומים [תאומים פרענקיל], בשנת תרנ"ז לאביו הרב יהושע השל אב"ד ליביטשוב, שהיה ממשפחה מיוחסת של רבנים וגאונים (שושלת המשפחה מופיעה בראש הספר נחלת אב"י). הוא למד בהתמדה מאביו, והיה בקי בכל מקצועות התורה. נשא לאשה את מרת רייזל בת ר' אברהם אבלי אינגבר מהכפר פשנדזיל. במשך מספר שנים עסק שם בתורה ושימש כאב"ד פשענדזל והכפרים בסביבתה. בהמשך עבר לאולינוב שם עסק במסחר של יצוא עצים דרך נמל דנציג, תוך שהוא ממשיך ללמוד בשקידה ולחבר את ספריו. היה עשיר צנוע ובורח מהכבוד, מעורב עם הבריות ונעים הליכות. ביתו היה בית ועד לחכמים, ופתוח לרווח לעניים ולאורחים. משנת תרפ"ד כיהן כאב"ד של פשוורסק והגליל, והיה מחשובי הרבנים מגאליציה. בשנת תרפ"ז נפטרה הרבנית הצדקת רייזל, עליה כתב בנה הרב יוסף כי היתה "המפורסמת בחכמתה אשר עמדה לימין אאמו"ר זצ"ל וכל מגמתה בחיים הי' שיוכל לעסוק בתורה ולגדל בניהם לתורה ולמעש"ט".

הרב אליהו הי"ד כתב חידושי תורה רבים בכל מקצועות התורה, ובהם ספרים רבים שהיו בכתב יד, אך רובם אבדו בשואה. תשובות אליו מופיעים בשו"ת אמרי דוד, דובב מישרים, דעת משה השלם, חזון נחום, מהר"ש, מהרש"ם, מנחת הקומץ ועוד. בשנת תרצ"ז הוציא לאור את ספרו שו"ת נחלת אב"י על ארבעת חלקי השלחן ערוך, ובו גם קונטרס "קדושת ביהכנ"ס", קונטרס "בני מלכים" ו"מסורת התורה" על ספרי בראשית ושמות. בסוף הקדמת המחבר לשו"ת נחלת אב"י כותב המחבר את שאיפות חייו: "ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל כאישים וניחוחים ונזכה לראות בנועם ד' בהיכלו כבוד. ותחזינה עינינו בשוב ד' את שיבת ציון ברינה בגאולה קרובה בגוף ונפש יתגדל ויתקדש שמיא רבא במהרה בימינו אמן. ושאזכה לישב לאורך ימים טובים ארוכים בשיבה ונחת מבניי היקרים יחיו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולעשות ויהיו לתפארת אבות הגאונים הקדושים, זכר צדיקים לברכה לחיי העולם הבא, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות בישראל, ככתוב לא ימישו מפיך ומפי זרעך ומזרע זרעך עד עולם. ולהדפיס יתר החלקים וחידושים שונים. אמן ואמן נצח סלה ועד".
מהדורה שנייה של הספר נחלת אב"י הודפסה ע"י בן המחבר בשנת תש"מ.

בתחילת מלחמת העולם השניה ברח לרוהטין, וראה שם את חתנו נרצח. עם התגברות הרציחות הסתתרו כל בני המשפחה בבונקר, עד שנתגלו ביום כיפור תש"ג (1942), נרצחו ונטמנו בקבר אחים. הי"ד.

שמונה מילדיו נספו בשואה עם משפחותיהם: הרב יהושע השל רעייתו מלכה בת ר' יצחק ליב ארנברג וארבעת ילדיהם, ר' יעקב יצחק ורעייתו טויבא בת הרב מנחם מנדל באב"ד עם ילדיהם, ר' אברהם אבלי עם רעייתו פריידא בת ר' מנשה הורביץ עם ילדיהם, הבחור אביגדור מנחם מנדל, פיגא ובעלה ר' מרדכי הלר ומשפחתם, הינדא מירל אשת ר' יצחק שטיינברג אב"ד ירוסלב ובסוף ימיו אב"ד בתל-אביב יפו, פרידא הענא ובעלה ר' יצחק ברגמן ומשפחתם, מלכה ובעלה ר' מרדכי ליפא תאומים אב"ד רוהטין. הי"ד. מכל ילדיו הרב אליהו פרנקל תאומים, שרד רק בנו הרב יוסף. כן שרד נכדו הרב אברהם שטיינברג.

מקורות: מאורות גליציה ח"ד עמ' 308-311, הקדמת בן המחבר למהדורה השניה של "שו"ת נחלת אב"י".

ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

בתכלית הבריאה

ידרשו החכמים ויחקרו הנבונים בעיקר תכלית הבריאה בכלל ובתעודת האדם מבחר כל היצורים בפרט מה מטרתו ומגמתו בכל עמלו שיעמול תחת השמש ובמה יזכה דרכו על הארץ, במה ישביע נפשו השוקקה הצמאה והעייפה אשר לא תדע מנוחה ומרגע, כמאמר הכתוב והנפש לא תמלא. והנה מר שהורונו חז"ל הוא שתכלית הבריאה כולה שמים וארץ וכל צבאם הוא לכבודו יתברך שמו, וכמו שאמרו במסכת יומא דף ל"ח כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו'. ויצא לנו מזה, שחובת האדם בעולמו הוא לאחוז בכח מעשים שתולדותם זה הענין, והוא שכל קיומו בעולם יהיה מעין שיר הכבוד למלך הכבוד והקב"ה יתפאר בו. ואם תעמיק עוד בענין תראה כי מכיון שערך הכבוד ומושגו הוא לפי ערך המכבד והמתכבד, יוצא מזה מכיוון שהקב"ה שהוא בלתי גבול ובלתי תכלית, דורש מאת האדם לכבדו, אם כן הכבוד הזה הוא בלתי גבולי ובלתי תכליתי תלא דעת האדם להשיגו ולשערו ורק בהדבקו בתורת ד' שהיא כלי חמדתו יתברך שמו וראשית קנינו שקנה בעולמו, ובראשית ברא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ואך על ידי שיחו והגיגו בתורה יומם ולילה, רק על ידי זה, יש לו להאדם תקוה ונוחם בעולמו. ורק זה כל האדם ובזה הוא משלים את הכתר, וכמאמרם באבות, אין כבוד אלא תורה. ומכיוון שהתורה היא רק מורשה לקהלת יעקב, הרי רק עם זו יצר לו ד' שתהילתו יספרו ורק לנו עם קדוש התעודה נתונה לזה, ולכן בגילה עצומה בחדווה נפשית, נברך ברמה מידי יום ביומו, ברול אלקינו שבראנו לכבודו. ובמה? במה שהבדילנו מן התועים, בזה שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

במעלת התורה

אשה יראת ד' היא תתהלל, זה דורו של ר' יהודה בר' אלעי (סנהדרין דף ב').

מתוך הסתכלות עמוקה ועיון חודר במאמרי חז"ל, מתברר לפנינו העיקר הזה עד כמה גדולה מעלת הדבקות בתורה עד שאין מדרגה למעלה הימנה. מתוך הפלגתם היתרה בשבחם של הדור שבו נפרץ לימוד התורה במידה רבה למאד, עד כדי מסירת נפש, ויחוסם אליו עד שהדור הזה עולה למעלה גם על דורו של משה ויהושע, מתגלה לפנינו העיקר היסודי, כי התכלית הנרצה וחפץ ד' בעולמו הוא רק הדבקות בד' ותורתו. וזה הוא פרי כל הבריאה כולה. ובא הסתכל בדבר, הרי דורו של משה זה דור דעה, הדור שזכה לראות בעיניו מחזות אלקים, הניסים והנפלאות, קריעת ים סוף, ירידת המן. זה הדור שגם השפחות זכו לראות מראות אלקים, מה שלא ראה יחזקאלי בן בוזי הכהן וכו' וכמדומה לנו שאין  לך מדרגה למעלה הימנה. ואמנם כן, הלא רק לפניהם מחזות אלקים נגולו, וארובות השמים רק לפניהם נפתחו. והדור השני, זה דורו של יהושע, הדור שנכנס לארץ, שלחם עם הל"א מלכים וכבש ארצו מידם. זה הדור שראה בעיניו שלטון האדם בצבא השמים והכניעם לרצונו ופקודתו שמרו הקשיבו לקול המפקד ברמה שמש בגבעון דם. כמדומה לנו שאין להעלות על הדעת שיהיה מדרגה יותר רוממה הימנה, ובכל זאת חז"ל ברוח קודשם אחרת שפטו, עמדו על עומק הדברים וגלו לנו האמת הברור, שבכל רום מעלתם של שני דורות הראשונים עדיין לא הגיעו למדרגתם העליונה עד שהקב"ה יתפאר בהם. ויש לך דור אחרון בזמן וראשון במעלה, ודווקא משנות הגלות, מימות החושך והאפילה. זה הדור עולה הרבה הרבה, בלי שעור וקצבה, גם על דור דעה זה דורו של משה וגם על דורו של יהושע. ואיזה הדור? זה דורו של ר' יהודא בר' אלעאי, וכמו שדרשו בסנהדרין דף כ', מאי דכתיב שקר החן, זה דורו של משה ויהושע, והבל היופי, זה דורו של חזקיה. אשה יראת ה' היא תתהלל, זה דורו של רבי יהודא ברבי אלעאי. אמרו עליו, על רבי יהודא ברבי אלעאי, שהיו ששה תלמידים מתכסים בבגד אחר ולמדים תורה. ועכשיו הסתכל בדבר, בא וראה וחשוב, והתעמק חקר, מהו המושג של הדבקות בתורה, כמה נערך ענין זה בשמים, גדלה ורוממותה עד שגם הדורות של משה ויהושע, כאין וכאפס נחשבו כלפי דור זה שמסר נפשו על כבוד התורה ושקידתה. ואיזה דור של רבי יהודה ברבי אלעי.

גבורה ותפארת

חן ויופי! מהו חן? ומהו יופי? כל המבין דבר לאשורו יכיר לדעת כי החן באמת מתנת חנם. אין להגדיר בפרטיות טעמו של החן ואין להגבילו באיזה גורם לאותו החוט של חן מתוח על פני אותו האיש המחונן בחן. הרי לכאורה אין כאן יופי ואין כאן חכמה ולא מדות תרומיות וכיוצא בזה, חן יש כאן. ואמנם אין הקב"ה ותרן. אם האדם מחונן מהשגחה העליונה בחן בעל כורחו יש לו להאדם איזה גורם, איזה נקודה אשר למענה ובעבורה נתונה לו המתנה הזאת. נמצא כי החן הוא בלתי נתפס בגורם ממשי ורק הוא נמצא.

אבל היופי יש לו מציאות יותר שלמה ויותר ממשי, אבל גם הוא מציאות בלתי מתקיים בקביעות ממושכה ותמיד הוא במצב ארעי וזמני, ולרוב הוא תלוי בימי הנעורים רק או מסוגלים ביותר להמצא הקיים היפים שנותנים הברק החיצוני לתאר פני האדם. ומכיון מעברו על האדם רוב שנותיו ופניו נעשים קמטים קמטים, קמעא קמעא הולך וסר מאור פניו, והנוי והיופי הולכים ומסתלקים. וזה המשל. ועתה אל הנמשל. הנה התקופה הראשונה של עמנו העליה ממצרים, כל הנסים והנפלאות, קריעת ים סוף וכו' וכו' זה היה בגדר מתנה לעמנו מאוצר מתנת חנם. והמדרש ידוע מה שטען שרו של ים, מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה ורק בחמלת ד' יתברך שמו על עמו ומשמרו את השבועה לאבותינו, וכדברי הנביא, כה אמר ד' מצא חן עמי במדבר וגו'. אבל אין לזקוף זה על חשבוננו אנו לומר משום גבורתנו, ואין שהקב"ה ותרן, ובטח נמצא בנו איזה מעלה נכונה במה שנבדלנו ממצרים, אבל זה היה משמש רק בבחינה של חן ויופי, כלומר, דבר שאינו קיומו תמידי וממושך, וזה מעין תפארת. אבל גבורה עצמית לא נראה בנו אז בדורו של משה ויהושע, ורק בדורו של רבי יהודא בר אלעאי, רק אז בגלות המר בחשכה ועלטה גדולה ונוראה, בקושי השעבוד, בעניות גדולה ונוראה, עד שקשה לפנינו ליתן מושג להדבר מציאות כזאת, ששה תלמידים מרכסים בבגד אחד, ובכל זאת היו לומדים תורה מתוך הדחק והלחץ הנורא הזה, זהו עז נפש וגבורה ואמיצות הרוח למעלה מגדר האנושי, תגבורת הרוח כזו שהיא בבחינת אשה יראת ד' היא תתהלל, ורק בדור זה הקב"ה מתפאר בו.

התורה בתור מבצר ומשגב לעמנו

אני חומה, זו תורה (בבא בתרא).

ההתחמשות וההגנה! כמו כל העמים שמתחמשים להגנה עצמית ללחום מלחמת קיומם נגד כל הקמים עליהם, כן עם ישראל מאז ומעולם, תמיד מצא הנחיצות לברא לעצמו האמצעים הנחוצים להגנתו והתחמשותו. ורק כזה נפלינו מכל העמים והלשונות, כל הגוים באים בכח החרב וכולם חיים וקיימים בהבל פיו ברכת יצחק שברך את עשיו בנו ועל חרבך תחיה, וירושה היא להם מעשיו אביהם, וזה שורש נשמתם וחייהם, ותמיד המה מתחמשים בכח האגרוף.
ויש שאנו שומעים שיחות העמים שחפצים המה להשתחרר מהברכה ההיא, ורוצים הם להקל עולם ממנה, רוצים המה להפטר ממשא החרב הזה, אבל באמת צביעות וזייפנות היא זאת להם. זהו שקר עולמי, שכבר עמדו עליו הנבונים והחכמים ובשום אופן לא ישתחררו מן הברכה ההיא שנתברך עשיו אביהם בה. ויעקב הגנתו בקולו, זה שנאמר בו הקול קול יעקב והידים ידי עשיו. וכמדרשם, בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשיו. גם ליעקב נחוצים כלי הגנה, וגם במדה יותר רבה, יען כי רבים קמים עליו. ומה רבו שוטניו מכל העברים ובכל הדורות ובכל הזמנים, ותמיד הוא נלחם בחרף נפש ותמיד הצליח בידו להחזיק מעמד. ומה כחו כי עז, מהיכן הירק הזה חי? להשאלה ההיא אך תשובה אחת היא, התורה היא מעוזו והיא מגינו, כי הם חיינו ואורך ימים ובהם נהגה יומם ולילה. ותיכף בהלך עמנו בגולה, תיכף נתחמשו בכח התורה, ויבנה וחכמיה היו הכלי זיין שלנו, האון והגבורה לנו בשנות דור ודור, כי מיבנה וחכמיה יצא לנו כל אוצר התורה והתלמוד. זה הספר שטמנו שאבנו חיים ואור. ויבנה וחכמי הוא כח המגין שלנו מאז ומעולם, ובכח יבנה וחכמיה, חיים אנו וקיימים גם היום, ורק בכח יבנה וחכמיה החזקנו מעמד עד היום. ובהעיפנו עין לראות כל הדורות החולפים הגלות הארוך והימים הרעים שחי עמנו ההרפתקאות, הטלטולים והנדודים, הגזרות והשמדות האינקוויזציאות של המדינות השונות, המסעות של ימי הצלב וכו' וכו' וישראל לא אבד בגוים והחזיק מעמד, הוא אך ורק בכח ההתחמשות של יבנה וחכמיה, וכמאמרם ז"ל, אני חומה, זו תורה, ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים.

וממוצא דבר אנו שומעים תשובה ניצחת להחיצונים שבאים בטרוניה על העוסקים בהרחבת התורה ועל מדפיסי ספרים, ובאים וטוענים האם אין די לנו בהספרים הרבים שכבר הנחילונו הראשונים והאחרונים, ובפרט בדור הזה, שעמנו מתמוגג בים של דמעות, הצרות והתלאות, העניות והדלות שורר מכל צד, ואתם הרבנים אומרים שירה. ובזה יקפחונו בשאלות, ואנחנו נשיבם אמנם כן, זה כח ישראל סבא, בכל הדורות ובכל הזמנים, ודווקא בעת צרה ליעקב, דווקא בחשכת הלילה והאפלה, אור תורה יאיר לנו נתיב כעמוד האש. ובדורו של מרדכי הצדיק כשעמד עליהם המן הרשע להשמיד ולהרג את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים, למד אז מרדכי לתלמידיו הלכות קמצה. כמו שאמרו במגילה, ודורו של רבי יהודה ב"ר אלעאי לנו לעינים שבל יפול רוחנו. הבה ונתחזק לד' ותורתו, וד'  יעזור לנו.

המחבר

(פתיחה לספר פני אברהם)

---

אברהם יצחק ב"ר טוביה פרלמן הי"ד, נולד בטלז בשנת תר"ן (1890) לאביו הרב טוביה. למד בישיבות טלז וסלובודקה. נשא לאשה את מרת מלכה לבית יפה. כיהן כרבה של סקודביל (שקודוויל) שבליטא, החל משנת תרע"ג (1913). היה מגדולי רבני ליטא בדורו.

בשנת תרפ"ח (1928) הוציא לאור את ספרו "פני אברהם", שו"ת, חידושים ובאורים בסוגיות הש"ס ובשיטות הראשונים וברורי הלכות ברמב"ם ז"ל ונושאי כליו ובד' חלקי השו"ע.

הרב נספה ביער פוזאי ב- 07.1941 , ויש מי שכתב שהרב ויהודים נוספים נורו למוות בידי ליטאים, זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני שם. ויש מי שכתבה בדף עד, שהרב נספה בתאריך15.9.1941 (כ"ג אלול תש"א).

מקורות: רבנים שנספו בשואה, דפי עד באתר יד ושם, ספרי זכרון ליהדות ליטא.