תעודתינו עלי אדמה הוא ללמוד וללמד, ואת הנלמד לשמור ולעשות / הרב פרץ טוביה שטיין הי"ד
יתגדל הבורא ויתקדש היוצר שבראנו לכבודו בחומר וצורה כדמותו וצלמו, להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד, והבדילנו מן התועים להגות בתורה הקדושה אשר בה נמצא תכלית מציאותינו, חיי רוחינו ונופש לנפשינו, בכל מדה ומדה שהוא מודד לנו עד דרך שאמר נעים זמירות ישראל "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדני". וידוע דרשת חז"ל על זה. ולי נראה כי אנו רואים באנשים ההמוניים אשר לא הריחו ביראת השם וריח התורה לא נכנס בקרבם אין להם תכלית בחיותם רק כל זמן שאור ההצלחה יופיע על ימיהם, אז יתענגו בימי חיי הבליהם. אבל אם נהפך להם הגלגל, עניות ייסורי הגוף מענים אותם, עננה תשכין על חייהם, אז חיותם עליהם לטורח, נלאו נשוא, מקללים יום הולדו בו, משליכם נפשיהם מנגד, וטוב להם המות. לא כן הצדיקים, אוהבי ד' אשר על מבועי התורה נתגדלו. דעתם רוחם ונפשם נטהר על ידי ידיעת תורה הקדושה, על כל גל וגל המתגלגלים לבוא עליהם ללחצם ולחקם, למרר את חייהם מנענעים ראשם לקבלם באהבה כי יודעים המה שחיי הגוף לאו עיקר הוא, סופו רימה ותולעה, ומתנחמים במנוחת נפשם, אשר כל השתדלותם הוא להשלימה ולהגביה אל גרם המעלות, כי על זה מלמד אותם דעת תורה הקדושה. ודוד המלך נתכוון לרעיון הנשגב הזה באומרו "אשרי הגבר", הגבר יכול להיות מאושר ונפשו בקרבו תנוח ואין מתמרמר על גורלו, אף אם "תיסרנו יה", וצריך לסבול יסורים קשים ורעים. ומיהכן יוכל לקנות דעה נכונה הלזו, "ומתורתך תלמדנו", רק תורה הקדושה מלמדת אותנו לזה, משם נשאב רוח טהרה ורוח הקדושה. היא מטהרת רגשי לבבינו ונפשינו מכל סיג וחלאה שלא בהצלחת הגוף ובתענוגי העולם הזה נראה תכלית חיינו, אלא חיי רוחינו ונפשינו יהיו תמיד לנגד ענינו כל זמן חיותינו עלי אדמה.
ובתחילה כשעלה במחשבה לפני אדון כל לברוא את האדם לא חשב רק על המושכלות שבאדם, כישרונות הרוחניות שהו. וכאשר נתייעץ על זה עם מלאכי מעלה ללמד אותנו מידת העניוות, כך אמר להם "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו". ופירש רש"י על זה להבין ולהשכיל דאם לברוא את הגוף נתכוון הקב"ה באמרים קדושים אלו איך ייפול על זה לומר "כדמותינו", וכי כדמות הגוף נמצא למעלה, ברי אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואל מי תדמוני ואשוה. ומזה הוכיח רש"י דעל כורחך על חלק הרוחני והנפשי שבאדם נתכווין הקב"ה בזה, כי היא היא עיקר האדם, והגוף אינו אלא לבוש להרוח והנפש, והבינה והשכל היא פעולת הרוח והנפש שבאדם, כמו שכתוב "אכן רוח הוא באנוש ונשמת שדי תבינם". וכן אנו אומרים בתפילה דלשם ייחוד קודם הנחת תפילין "והנשמה שבמוחי" וכו'. והבינה והשכל שהדאם הוא הצלם והדמות של מלאכי מעלה, שהם כולם רוחניים, לכן פירש רש"י שכוונת ה' יתברך באומרו "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו", שיברא את האדם להבין ולהשכיל (עיין שם בפירש שפתי חכמים על רש"י).
ואף כי בתחילת הבריאה נטע ה' יתברך בתוך האדם את הבינה והשכל, לנו מאמינים בני מאמינים קץ וגבול שם לההתבוננות על ידי נתינת התורה, ורק בתוך גבול זה ניתן לנו הרשות להבין ולהשכיל, כי אם נהרוס הגבולים שנמשכו לנו על ידי תורה הקדושה, קוצים ודרדרים יצמיחו לנו על שדה התבונה. ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו".
ויוצר בכל השלים החיות לנפש האדם, עד שלא לעצמו לבד יוכל להבין ולהשכיל, אלא הטביע בכח נפשו להשכיל גם את אחרים, להוציא רעיונותיו החוצה על ידי כוח הדיבור שלו. ובזה נבין היטב מה שכתב התרגום אונקלוס בספר בראשית על הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", וכתב התרגום "לרוח ממללא", ולכאורה מינא ליה ש"נפש חיה" הוא הרוח הממלל שבאדם. אלא שהמתרגם נתקשה לו, הרי הנפש היא היא החיות שבאדם, ומי שיש בו נפש ממילא חיה, ואם כן מה זה שקראוה התורה "נפש חיה", וכי יש נפש שאינה חיה. לכן התחכם התרגום שנפש האדם נשלמת על ידי רוח הממלל, שפעולת הנפש אינה הבינה והשכל לבד, אלא במה שמשכיל גם לאחרים, בזה נשלמת פעולת החיות שבאדם. וממה שאמרה תורה "ויהי האדם לנפש חיה", הבין המתרגם שבוודאי נתווסף חיות יתירה לנפש האדם, והוא הרוח בממלל שבו.
ומעתה בין תבין את אשר לפניך ותלמוד מחיי הגוף לחיי הנפש כמו באיברי הגוף אם לא ישתמש האדם באחד מהם יחלש אותו האבר ומתנוונת והולכת. ואם זמן רב ישביתו ממלאכתו יצא הכוח ממנו לגמרי עד שלא יוכל להשתמש בו יותר. וכמו כן אף שמתולדה יכול האדם לעבוד עבודה הראויה לכל אבר ואבר, עם כל זה כדי שיוכל לעשות עבודה מכוונת בדקדוק היטב, לזה צריך להרגיל לאיבריו לאותו העבודה. וכמה שנים צריך האדם שישמש באיזה מלאכה שיקרא אומן לאותה מלאכה. וכן הוא גם בכוחות הנפש שבאדם, אם לא ילמוד ולא יתרגל להבין ולהשכיל, אז יחלש ויטמטם כוח הרוח והנפש באדם וימית מתוכל כל רגש נפשי. ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום "אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו", שאם האדם לא יבין ולא ישכיל ביקרותו שנצטיין בו יותר משאר הברואים, ייפול ממדרגתו להיות נדמה לבהמה. ואף אם האדם יבין וישכיל לעצמו ולא יתרגל באותו כוח החיות שניתן בנפשו להוציא מחשבותיו אל הפועל ולהבין ולהשכיל גם את אחרים, אזי ימית מקרבו על כל פנים אותו הכוח שניתן לו להשכיל את אחרים, אשר עליו נאמר "ויהי האדם לנפש חיה" וכדמתרגם המתרגם "לרוח ממללא".
ואחר כל אלה בדברים נמרצים ומעוטים נוכל לכלול תעודתינו עלי אדמה, והוא: ללמוד וללמד, ואת הנלמד לשמור ולעשות. ובזה נשכיל מה שראינו מרבותינו הקודמים קדושים אשר בארץ המה איך השתדלו בחריצותם ללמד לאחרים ולהרבות בתלמידים, בזה מצאו חיי רוחב ועונג לנפשם. ועיין סנהדרין דף ס"ח ע"א איך התמרמר רבי אליעזר על שלא למדו ממנו תלמידים כרצונו (דברכוהו כידוע), ואמרו שם שקודם מיתתו נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו ואמר "אוי לכם שתי זרועותי, שהן כשתי ספרי תורות שנגללין". ופירש רש"י כשגוללין ספר תורה והכתב מכוסה, כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות, לפי שלא שמשוני ולמדו ממני. ורבי יוחנן אמר במסכת ראש השנה דף כ"ג כל הלומד תורה ואינו מלמדה, דומה להדס במדבר. וכוונתו פשוטה כיוון שהקב"ה נתן ריח טוב להדס הזה, כן הוא באדם שלומד תורה ואינו מלמדה, שניתן לו הכוח להבין ולהשכיל את אחרים, ואם אינו עושה כן, אינו עושה תעודתו.
את כל זה שמתי אל לבי אני הננס והפעוט בעת שהרהבתי עוז בנפשי להוציא לאור עולם ספרי הנוכחי. חשבתי בנפשי, שמני אלוקים לרב בקהלה קטנה, אשר מכמה טעמים אין בה מקום למלאות חפצי ורצוני מקדמת דנא להחזיק בה ישיבה, להרחיב גבול התלמידים, בפרט בעיתים הללו שיד ד' נגעה בנו בעוונותינו הרבים, ואיום ונורא הוא מצב אחינו בני ישראל. וזה לי חמשה עשר שנים שאני יושב פה בדד בית מדרשי בלא חברים מקשיבים ותלמידים אהובים לישא וליתן עמהם בהלכתה של תורה, ונפשי עלי תאבל מה קיצי כי אייחל ואיזה יתרון אמצא מכל עמלי שעמלתי ושאכמול עוד תחת השמש, ואיך אמלא תעודתי עלי ארץ להבין ולהשכיל, ולמה תתכסה תורה שבלבי כשתאסף נפשי ברצות ה'. ויען שהעיר ה' רוחי ללמוד מסכת חולין בעמל ויגיעה רבה במשך שבע שנים, ומסכת זו הוא יסוד ועמוד גדול בש"ס, כמעט כל ענייני איסור והיתר תלויים בו, ומשכנתי נפשאי לברר וללבן כל העניינים הנמצאים במסכת זו כפי מה שהגיעה ידי יד כהה, ובעזר צורי וקוני העלתה מצודתי חדושים ופירושים על כל דף ודף, אשר לפי דעתי העניה מצאתי אותם נכונים וראויים להעלותם בכתב, לכן אמרתי אולי אבנה ממנה ואזכה על ידה לעשות פעלים לתורה, ללמוד וללמד, אשר הוא תעודת האדם על הארץ. ולא רבותי! אחי ורעי! אל תחשדוני ברמות רוחא כי האי שרצונו לזכות עם ספרי זה גדולים וטובים ממני. תאמינו נא לי שלא כן עמדי, כי להם מה מני יהלוך. אך כוונתי אולי ואולי ימצאו מעוטי ערך כמוני אשר הגיוני ודרך לימודי ינעם להם ויתלהבו יותר על ידי ספרי ללימוד תורה הקדושה. ואם רק מעט מבחורי חמד יעיינו בספרי וילמדו ממנו קשת איך ללחום מלחמתה של תורה ואיך צריך לעמול וליגע לעמוד על עומק כוונת דברי חז"ל, זה יהיה חלקי מכל עמלי, ונפשי עלי תנוח שלא לריק יגעתי.
והנה גבי שאול כאשר התחיל רוח ה' לפעמו, מצינו שאמר איש אל רעהו "מה זה לבן קיש, הגם שאול בנביאים. ויען האיש משם ויאמר ומי אביהם. על כן היה למשל הגם שאול בנביאים". וידעתי גם ידעתי שגם אני מקרה כזה יקריני ויעבור עלי משל הקדמוני "הגם שאול בנביאים", ויתלוצצו עלי חברי "מה פרצת עליך פרץ להיות חובר חבר דורש קל וחומר לרנן בחוץ חכמתיך". אולם חנוני מורי ורבותי! שמעוני אחי ורעי! אשיחה וירווח לי, הלוא דעתי כבר גליתי מה ראיתי על ככה ומה הניעני לזה להוציא ספרי לאור עולם. ואף כי נער אנוכי ולימי בינה לא הגעתי, אל נא אחי תריעו להתלוצץ ולומר כן, רק קבלו את האמת ממי שאמרו, אף אם מבטן שפל אנשים יצאו, ואל יהיה חכמת מסכן בזויה בעיניכם, ושימו אותו על כור המבחן. ואם תמצאו מה להשיב על דברי, תכבדוני ותודיעוני ואבטיחכם שאודה על האמת. ומעולם לא אמרתי "קבלו דעתי". אבל לעומת זה אם אמצא דברי נכונים לא אכבוש דעתי מפני שום בר נש בעולם. ואף כי ידעתי מך ערכי, אבל "קטן וגדול שם הוא", והרבה פעמים איש קטן בשכלו ביותר מכווין לאמיתה של תורה מאדם גדול בענקים, כי אגב חורפיה שבשתא, ושגגה תוכל לצאת מפני השליט. וזכורני כד הוינא טליא שמעתי לספר מתלמיד חכם מופלג אחד הרב מו"ה ישראל גראס עליו השלום אבן יקר בעיר מולדתי קהילת קודש מישקאלץ, שפעם אחת בא תלמיד אחד אל מרן החתם סופר זצ"ל והגיד לו שרוצה לעזוב את ישיבתו ולילך ללמוד אצל רב אחר. ושאל אותו החתם סופר מי הוא אותו הרב, והגיד לו התלמיד שם הרב שהוא משתוקק ללמוד בישיבתו. והשיב לו החתם סופר באמת אותו הרב הוא גדול בתורה, אחד מן הענקים, ואני רק כננס נגדו, אבל הידעת בני מה חילוק יש בין ענק וננס? הענק מחמת גובהו אינו רואה רק למרחוק ולא את המכשולים ואבני נגף הקטנים הסמוכים לרגליו. לא כן הננס, יען כי קטן הוא עיניו לנוכח יביטו אף סמוך לרגליו. וזה החלי להוציא ספרי לאור עולם, אף כי ננס אני והענקים הגדולים וטובים ממני, אשר קטנם עבה ממתני, כבר כתבו ספרים רבים על מסכת זו וביארו אותו מכל עבר ופינה, אולי הניחו גם לי מקום להתגדר בו. והיא הנותנת, מחמת כי ננס אני, אולי בעזר צורי וקוני זכיתי לראות מה שלא ראו הם ויהיה לתועלת לפחותי ערך כמוני. והתבוננו נא במאמר התנא האלקי בן זומא בפרקי אבות שאמר "איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי", וסיפא דקרא הוא "כי עידותיך שיחה לי". ופירש על זה המדרש שמואל, לפי שבן זומא לא האריך ימים, ולכן לא זכה להקרא "רבי" והיה אב בחכמה ורך בשנים. לכן אמר כי לא יוכל האמת בממציאו, רק במה שהוא אמת. ולכן לא יתבייש מללמוד ממנו, ואף אם הוא רך בשנים, כי איזהו חכם הלומד מכל אדם, יהיה מי שיהיה. והביא ראיה מדוד מלך ישראל שהיה משפיל עצמו ללמוד מכל מלמדיו. וזהו שאמר "מכל מלמדי השכלתי", אפילו מן הקטן שבקטנים. וזה להיותי חושב התורה היא המדברת ומלמדת אותי, לא הקטן, וזה אומרו "כי עדותיך שיחה לי". עד כאן.
לכן אהובי מורי ורבותי! אחי ורעי! שימו לבבכם לדברים האלה ותיקר נא נפשי בעיניכם להביא ספרי לביתכם. קחו הטוב ממני ואם לא לכבודי עשו לכבוד אבותי, אם לא בגיני עשו בגין הורי ומורי אשר ישנם פה בחיים חיותם עד מאה ועשרים, ולהבדיל בין חיים לחיים אשר שבקו לן חיים, קדושים אשר הארץ המה, אשר כולם היו יריאים ושלימים, גדולים בתורה. וגם מקובל במשפחתינו מימים ימימה שמגזעו של מרן הבית יוסף, בעל השלחן ערוך אנחנו, ולכן נקרא שם משפחתינו בשם "שטיין", כי הבית יוסף נקרא בשם "רבינו יוסף קארו". והשם "קארו" בלשון אראביש הוא "שטיין" בלשון אשכנז. וכן מבואר זה בהקדמה לספר היקר "באר משה" מהרב הגאון הצדיק מו"ה משה שטיין זצ"ל שהיה אב"ד דקהילת קודש ערדישענזורץ במדינת זיעבענבירגען, שפעם אחת הכיר זה הגאון שרחוק הדבר שבני קהילתו יקבלו דבריו בענין אחד, היה מקיים "ויגבה לבו בדרכי השם", ופתח את פיו הקדוש ואמר הלוא תדעו כי מגזע מרן הבית יוסף קאתינא, "ובית יוסף להבה", ויראו האנשים מאד לעבור את פיו הקדוש. ומבואר שם בהקדמה זו שהגאון המחבר זה היה בן אחיו של קדוש זקיני הרב הגאון המפורסם צדיק כביר מו"ה פרץ טוביה שטיין זצ"ל אשר שמו הקדוש נקרא עלי. וזקני זה הגאון זצ"ל היה מפורסם במדינת זיעבענבירגען לצדיק גדול גאון וחריף עצום, נקרא בפי כל ר' פרץ פילדער, שהיה דר בכפר קטן נקרא "פילד" סמוך לעיר באנפי-הוניאד שם הרביץ תורה לרבים, העמיד תלמידים הרבה, שלמד בשקידה והתמדה נפלאה עם בחורים צעירים. ושמעתי לספר מאדוני אבי מורי ורבי שליט"א שפעם אחת אנשי קהל באני הוניאד שמו עיניהם בו ורצו לבחור בו להיות להם לרב, והוא לא רצה לקבל כי שנא את הרבנות, ועוד הרבה מפליגים לספר בעוצם צדקתו וחריפתו ובקיאותו בתורה. זכותו יגן עלינו אמן.
וכדבר אני אל לבי להתבונן בעניין הדפסת ספרי מורא עלה על ראשי כי איקלע לידי תשובת מרן החתם סופר זצ"ל חלק אורח חיים סימן ר"ח שכתב שם בריש התשובה בזה הלשון: כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות 'נגיד שמא אבד שמא' וכו'. ולעומת זה היודע בעצמו כי כל מגמתו לשם השם יתברך להגדיל תורה ולהאדירה ורק מונע בר מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגים ומלעיבים במלאכי ה', עבירה היא בידו. וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל, כן ייענש זה על הפרישה. אמרו חז"ל עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן וכו'. עד כאן לשונו. ועיין עוד בחלק שישי לחתם סופר סימן ס"א ועתה איפוא מה אעשה, מה אומר מה אדבר ובמה אצטדק. איך אומר "זיכיתי לבי", אך אשא לבבי אל כפיים אל אבי שבשמים ואל שדי יתן לי רחמים שיבטל מלבי וממחשבתי כל פניה זרה ופסולה, ולב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי, שיתקדש שמך על ידי "ויגדיל תורה ויאדיר" על ידי ספרי, אמן כן יהי רצון.
ואנופף עוד ידי יד כהה לגלות על אודות תוכן ספרי, שלא הלכתי בגדולות ובנפלאות לבנות בניינים גבוהים ורמים על דרך הפלפול כי לא נסיתי באלה, ולא על דרך זה הורוני רבותי הקדושים רק בכל מקום משכנתי נפשאי לברר הדברים על דרך הפשט, בנויה על שכל הישר בעיני, לא הבאתי ממרחק לחמי, רק באותו מקום ובאותו עניין ירדתי לעומק הבניין. ותודה לאל יתברך בהרבה מאוד מקומות מצאתי את שאהבה נפשי לברר וללבן את יסוד הסוגיא אשר על ידו יופלו רוב הקושיות באותו עניין, וזהו בעיני דרך הנכון והאמת בלימוד הגפ"ת כי על ידי זה לא יסתבכו הלומדים בסבכי הסבכות הסברות והשיטות, רק אדרבה יתבררו הדברים כעמר נקי. ושמעתי מגאון אחד שפעם אחת בא לידו ספר אחד שתוכנו היה לומר שמונים תירוצים על קושיא אחת, שזאת אי אפשר רק על דרך הפלפול כמובן. ואמר הגאון שהאי מחבר ואני שווים אנו בדרך הלימוד, רק חילוק אחד יש בינינו, שהאי מחבר אומר שמונים תירוצים על קושיא אחת ואני אומר תירוץ אחד על שמונים קושיות. והבן את זאת. והנה הרבה פעמים ימצא בספרי שהרהבתי עוז בנפשי לגלות דעתי הענייה נגד המחברים הקודמים הגאונים רבותינו הקדושים זצ"ל. אך לא מרות רוחי עשיתי זאת, כי ידעתי את מך ערכי, רק אהבת הלימוד הבוער בקרבי אלצני לכך, וידעתי שבעלמא דקשוט ניחא להו בכך, כי כך הוא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר, החלש יאמר "גיבור אני לברר אמיתתה של תורה". ואם חס ושלום באיזה מקום פלטה קולמוסי דבר כנגד כבודם הרמה, אני מבקש מטו מנייהו ורעוא תהא שלא יאמר פי דבר שלא כרצונו יתברך שמו.
ובעת דברי מדרך הלימוד הנכון, הנני לעורר מה שדרש רבי יוחנן במסכת ברכות דך ס"ג עמוד ב על הפסוק "הסכת ישראל ושמע", הס ואחר כך כתת. וכדרבא דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה. עד כאן. והנה אנו רואים שלמרות זה, שלא זו הדרך שהנהיגו רבותינו הקדושים בהישיבות, אלא בכל מקום נתפשט בהישיבות ללמוד עם הבחורים שיעור עיון ושיעור טפל. ובאמת בדור חלוש כבזמנינו אי אפשר בעניין אחר, כי אלמלא לא למדו מתחילה עם הבחורים להרגיל אותם ללמוד בעיון, רק להרבות בקיאותם, יכלה הזמן עד עוזבם את הישיבות ועדיין עד תכליתה לא באו. לכן הטוב והנכון אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך לקבוע להבחורים שיעור עיון, ובזה יראו מרבם איך צריך ליגע את עצמו על דברי תורה לירד לעמקה של הלכה , וירגילו את שכלם ומוחם לעיין ולפלפל בדברי תורה הקדושה. וגם צריך לקבוע שיעור טפל כדי להרבות את הבקיאות, אבל נחוץ הוא שגם על שיעור זה ישימו עיניהם ולבם להבין כל דבר על בוריו, ולא שיאמרו רק משפה ולחוץ. ואדומו"ר הגאון העצום צדיק יסוד עולם הרב מו"ה יוסף צבי דושינסקיא שליט"א, רב דמקהלות אשכנזים בעיר הקודש ירושלים תובב"א הנהיג בישיבתו ללמוד גם על שיעור טפל את כל הראשונים, והיא תועלת גדולה. ואם הוא רבה להבחורים, ראוי על כל פנים ללמוד אחד מן הראשונים, כגון את הר"ן או הרא"ש וכדומה. ומובן מעצמו ש"ראשית חכמה יראת ה'", וצריך לקבוע שיעור קטן ללמוד מספרי מוסר להלהיב צעירי הצאן ליראת שמים ותיקון המידות, כי הוא עניין נשגב. וגם שולחן ערוך אורח חיים שידעו את המעשה אשר יעשון. וחומש עם פירוש רש"י ונ"ך ויותר מזה הוא "אך למחסור". רק הפוך באלו והפוך באלו, דכולה ביה. ודי לחכימא.
ומה שדרש רבי יוחנן הס ואחר כך כתת, אומר אני שבזמנינו לא שייך לומר כן על כל התורה כולה בכללה שילמוד מתחלה את כל הש"ס או רובה ואחר כך יהגה בה ללמוד בעיון, שאם כן דרך משובשת הראו לנו רבותינו. הס מלהזכיר. אלא מאמר רבי יוחנן שייך על סוגייה וענין מוגבל, שהדרך הנכון הוא כשיתחיל ללמוד איזה עניין לא ימהר להתחכם ולהגות בו טרם שיתוודע לו כל העניין בכללה וכל המאמרים הנחוצים מחכמים הקדמונים השייכים לזה העניין, שאם טרם שלמד את כל העניין יהגה בה ויתרבו רעיונותיו ובנה בנייני מחשבות על יסוד רעוע ומחשב מחשבות שאלמלי למד את כל העניין לא היה מחשב כן, ושוב אף כשילמוד את כל העניין בקושי יחזור ממחשבותיו שחשב בתחילה, כי האדם משוחד ממושכלותיו הראשונים. ועל ידי זה מתרבים השיבושים. והדרך הסלולה היא מתחלה ללמוד היטב הגמרא עם פירוש רש"י כל מה ששייך לאותה סוגייה, שיתוודע לו יסוד העניין, ושוב יתחיל ללמוד מחדש הגמרא עם פירוש רש"י ותוספות ויוסיף קצת מהראשונים הדק היטב בלשונם הטבור. ואכתי לא יחשב מחשבות רבות ולא יפלפל הרבה. ועל זה נאמר הס ואחר כך כתת. ואם אחר שהוא בקי בהסוגיה ואגפיה, יתחיל ללמוד אותו מחדש בעיון נמרץ וישים עין ביקורת על הנלמד, ימצא עונג ונחת לחדש חידושים נכונים, לברר וללבן את כל הסוגיה, ויבין דברי חכמים וחידותם על בוריו, ומעצמו יתעוררו רעיונותיו הנשגבים. כתבתי את כל זה אולי יהיה גם זה לתועלת לילדי ישראל, אף כי הוא עניין פשוט מאוד, אך בעוונותינו הרבים ראיתי רבים מהלומדים נטו מדרך נכונה זו.
זאת ועוד אחרת, כלל גדול אשר תמיד שמתי אני אל לבי בדרך לימודי אשר שמעתי מגאון אחד שמפסוקי התורה (וכן ממאמרי חז"ל) צריך להוציא מתוכם, ולא להכניס אל תוכם. והוא כלל גדול בדרך לימוד הפשוט והאמת, כי לא דרך נכון הוא שמתחילה נצייר בעצמינו איזה רעיון ומחשבה ואחר כך נבקש לה פסוק מפסוקי התורה שנוכל להכניס בתוכו רעיונינו ומחשבותינו, כי בדרך זה החטיאו את המטרה ולא נתגלה לנו דעת התורה ודעת חז"ל להבין ולהשכיל על איזה רעיון ומחשבה כיוונו ואיזה כוונה טמונה ומלובש בדבריהם. ורק באגדה, אשר עיקר תכליתה להמשיך לבות אחינו בני ישראל לתורה ויראת שמים, נוכל לצאת קצת מדרך זה ולהכניס איזה רעיון ומחשבה אשר מתאים עם דעת תורה הקדושה בכוונת הפסוקים או מרמרי חז"ל. וסמך ההיתר לזה שמעתי שהוא מהגמרא יומא דף כ"ג ע"ב שרבי צדוק אמר מילתא שאינו על פי הדין כדי להרבות בבכייה. ופירש בזה הגאון רבי אלעזר פלעקעלעס זצ"ל את הפסוק במגילת איכה "נביאך חזו לך שוא ותפל", היינו שאמרו כוונות פשוטות בפסוקים, "ולא גילו על עוניך" ולא היה כוונתם לומר מוסר. ועם כל זה, אף בענייני אגדה, אני אומר שטוב ויפה הוא לומר הכוונות ופשטים שיהיו קרוב על כל פנים להבנת הפסוקים ומאמרים, ולא כאותם המגידים אשר משברים הפסוקים לעשרה שברים ובכל תוקף ועוז מתאמצים להכניס רעיונותיהם בכוונת הפסוקים. לא נאה ולא יאה הוא זה לנעימת וקדושת תורה הקדושה. וכבר פירשתי בזה הפסוק במשלי כ"ה "כתפוחי זה במשכיות כסף דבר דבור על אפניו", וכאן אין המקום להאריך.
וטרם אשים קיצין למילין רוצה אני לגלות מצפוני לבי להכיר טובה ולהביע תודה לכל מי שעזרני וסייעני כל ימי חיי להביאני עד הלום. ומי בראש, הרי הם אאמו"ר עטרת ראשי כבוד קדושת מו"ה משה דוב שליט"א אשר ברוב ורחות ותלאות השתדל בכל מאמצי כוחו לגדלני על ברכי התורה והיראה, והרבה הדריך אותו על דרך לימוד בעיון הדק היטב. וכן גידל את כל יוצאי חלציו, וכל הונו וכוחו פיזר עלינו לנטוע בליבנו אהבת התורה והיראה, ושם חלקינו מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות. וזכרה אלוקי לטובה לאמי מורתי תחיה, האשה החשובה והצנועה מרת מרים תחיה אשר היא היתה גברת הבית בבית אבי שליט"א והשתדלה ביתר שאר ויתר עוז ויותר מכפי כוחה להיות עזר נאמן לאאמו"ר שליט"א לגדל ולחזק בניהם לתורה ולתעודה. ישלם ה' פעלם ותהי משכורתם שלימה מעם ה' ויאריך ימיהם בשלימות הבריאות, דשנים ורעננים יהיו ויזכו לראות רק עונג נחת וגיל עם כל יוצאי חלציהם, עד מאה ועשרים שנה, אמן כן יהי רצון.
ופה המקום אתי להזכיר בתודה ותהלה את כבוד מורי וחמי הרב הגאון המאור הגדול כבוד קדושת מו"ה שמשון נייפעלד שליט"א ראבדק"ק מישקאלץ יע"א אשר הרשני למלאות מקומו משרת הרבנות דפה ונתן לי מקום להיות יושב באהלה של תורה. בדין הוא שיטול שכרה מעם ה' עם גברת ביתו רעיתו ה"ה חמותי הרבנית הצדיקת האשה מרת חנה תחיה. וגם על הטוב יזכר כבוד זקני אבי חמותי הגאון הישיש עטרת משפחתינו כבוד קדושת מו"ה מנחם טננבוים שליט"א אבדק"ק טארנא יע"א ויזכו כולם לראות נחת בכל צאצאיהם עד מאה ועשרים שנה, אמן כן יהי רצון.
ומנשים באוהל תבורך מחברתי זוגתי הרבנית האשה החשובה אשר נתן אלוקים עמדי מרת שרה תחיה, שהרבה משתדלת עבורי שאוכל לישב על התורה ועבודה בלי מפריע. ומברכות הורי יתברכו בנותי שיחיו, ה"ה הילדה יודית תחיה והילדה סלאווע פעסל תהיה והילדה לאה תחיה, ונזכה לגדלם על דרכי התורה ויראה ודרכי הצניעות ולהשיאם לאנשים יראים ושלמים חרדים לדבר ה' ותלמידי חכמים, אמן כן יהי רצון.
וגם את שלום אחי אנוכי מבקש, ושלום אחיותי, גסי וגיסתי, כולם אהובים, כולם ברורים, יראים ושלמים, ובתוכם גם רבנים ותלמידי חכמים אשר תורתם אומנתם. ישמרם ה' ויחיים לאורך ימים. אמן כן יהי רצון.
ואביע תודתי מקירות לבי לבני עדתי דפה ק"ק דיאשדיאר יע"א אשר זה שבתי פה ט"ו שנים לטובה ומחזיקים אותי ואת בני ביתי בדרך כבוד, ועל ידם אוכל למצוא ישעי וחפצי להגות בתורה הקדושה בלי דאגת פרנסה, שלי וחלקי גם שלהם הוא, יזכרם אלוקים לטובה.
באימה וביראה, בתודה ותהלה אזכיר שם רבותי שמואל סג"ל אויסטערליץ זצ"ל אבדק"ק מישקאלץ יע"א, ואדומו"ר הרב הגאון מו"ה ישעיה זילברשטיין זצ"ל אבדק"ק ווייצען בעל המחבר ספר מעשי למלך, ואדומו"ר הרב הגאון מו"ה יואל פעללנער זצ"ל אבד"ק אויהעל יע"א, ואדומו"ר הרב הגאון מו"ה יעקב יחזקיה גרינוואלד זצ"ל אב"ד דקהל עדת ישראל בעיר פאפא יע"א, ולהבדיל בין חיים לחיים כבוד אדומו"ר הרב הגאון כבוד קדושת מו"ה יוסף צבי דושינסקיא שליט"א אב"ד דמקהלות אשכנזים בעיר הקודש ירושלים תותבב"א, וכבוד אדומו"ר הרב הגאון מו"ה צבי דיק שליט"א [הי"ד] ראבדק"ק אויהעל יע"א, ה' יאריך ימיהם בטוב ובנעימים. וגם יזכר על הטוב איש היקר והנעלה תלמיד חכם מופלג המנוח מו"ה יעקב הירש קליין ז"ל אשר למד עמי תורה בילדותי.
ואני טרם אכלה לדבר אברך על המוגמר אשירה לה' כי גמל עלי ובתוך קהל אהללנו על כי זיכני לגמור הדפסת ספרי, ואני נותן תודה על העבר ומתפלל על העתיד שאזכה להיות ממזכי הרבים ואגורה באוהלך עולמים ויתבדרון מילי בעולם ואל אכשל בדבר הלכה. ואשפוך לפניו שיחי בתפלה קצרה בעד אחינו בני ישראל, בעוונותינו הרבים עת צרה הוא ליעקב, רבים קמים עלינו לבלענו חנם, נא רחמם צדקתך תמיד גמלם, נטלם ונשאם ממחרפיהם ומגדפיהם ומפיך יוושעו צור עולמים אמן ואמן.
יום ג' שמות תש"א לפ"ק פה דיאשדיאר יע"א.
הקטן פרץ טוביה שטיין, רב דפה.
הרב פרץ טוביה שטיין נולד במישקולץ שבהונגריה בשנת 1902 להוריו השו"ב הרב משה דוב, ומרים. על פי המסורת המשפחתית משפחת שטיין הם צאצאי ה"בית יוסף". מאז ילדותו הקדיש הרב פרץ טוביה את כל כוחותיו לתורה ולעבודת ה' והיה תלמיד חכם גדול בתורה ומופלג בענווה וביראת חטא. בתחילה למד בעיר הולדתו אצל רבי שמואל סג"ל אויסטערליץ אב"ד מישקאלץ. לאחר מלחמת העולם הראשונה נסע ללמוד בישיבות צעלם. משם נסע לישיבת רבי יוסף צבי דושינסקיא בגאלאנטה (ולימים אב"ד קהילת אשכנזים בעיר הקודש ירושלים), ויחד עם רבו עבר לעיר חוסט. אחר כך נסע עם אחיו, הרב מרדכי, ללמוד בישיבת רבי ישעיה זילברשטיין אב"ד ווייצן מחבר הספר "מעשי למלך". משם המשיך ללמוד בישיבה באויהעל אצל רבי יואל פלנר ורבי צבי דיק. בנוסף לכך, היה תלמידו של רבי יעקב יחזקיה גרינוואלד אב"ד קהל עדת ישראל בעיר פאפא ומחבר "ויגד יעקב".
בצעירותו נשא לאשה את מרת שרה בת הרב שמשון נויפלד הי"ד, שהיה רב בדיאושדיאר ואחר כך ראב"ד מישקולץ וחתנו של רבי מנחם מנדל טייטלבוים אב"ד טורנא. הרב פרץ טוביה מילא את מקום חותנו ברבנות מישקאלץ ומשנת 1925 לערך היה רבה של קהילת דיאשדיאר. לצד המשך התמדתו בלימוד התורה, התבלט כאיש ציבור, המשרת נאמנה את קהילתו.
הרב פרסם שלושה מאמרים בקובץ התורני "תל תלפיות".
בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר היו בהונגריה פליטים ומובטלים רבים שהגיעו לפת לחם, ייסד קופת צדקה לתמיכה בנזקקים ועורר את בעלי הבתים לתרום לקופה זו. בנוסף סייע ועודד יהודים שנלקחו לגדודי העבודה והועסקו בפרך. בתקופה קשה זו הוציא לאור את הספר "רמון פרץ" על מסכת חולין (מישקלץ, ת"ש). הספר מצא חן בעיני גדולי התורה בהונגריה ובעיני תלמידי הישיבות שם, אך בצוק העיתים וריבוי הצרות לא היה ניתן להפיץ את הספר במעגלים נרחבים.
לקראת גירושו עם קהילתו לאושוויץ, השיג עבורו הכומר הקתולי תו גיוס לעבודת כפייה, שעשוי היה להיות פתח לתקווה להצלה לו ולמשפחתו. הרב החזיק את הצו לעיני בני עדתו, קרע אותו ויצא איתם במסעם לאושוויץ. בראש השנה תש"ה בעת שהיה אסיר בצריף באושוויץ, נשא הרב דרשה בליל "כל נדרי" ועודד את שומעיו בדברי אמונה שנאמרו בגיא צלמוות. במשך יום הכיפורים דיבר עם ליבם של היהודים שיאכלו על מנת לשמור על שארית כוחותיהם, אף שהוא עצמו לא אכל כל אותו היום.
אמו מרת מרים בת הרב משה מרדכי קליין מדונאסרעדהעלי, אשת הרב משה דוב שטיין ז"ל, נספתה באושוויץ בחודש סיון תש"ד, ושכלה בשואה ארבעים ושלשה מבני משפחתה: בניה ובנותיה, חתניה וכלותיה, נכדיה ונכדותיה, ובהם בנה הרב פרץ טוביה, אשתו הרבנית שרה ובנותיהן.
עם התקרבות כוחות הצבא האדום לאושוויץ, דחקו את הרב עם יהודים נוספים לרכבת משא שנשלחה מערבה. באחד התחנות הם נקלעו להפגזה אווירית ושומרי הרכבת ברחו והסתתרו. הרב ויהודים נוספים הצליחו לחמוק בין חוטי התיל ולברוח מהרכבת והחלו להסתתר. כאשר חזרו השומרים הגרמנים, ביקש הרב להזהיר את היהודים שלא ירדו מהקרונות מחשש שירו בהם, וכששב לכיוון הרכבת ירו בו הגרמנים. הי"ד.
ספרו "רמון פרץ" יצא לאור בהוצאה שניה בשנת 1977, בידי אחיו הרב שמחה בונם שטיין מבני ברק, בתוספת שנים ממאמריו שפורסמו ב"תל תלפיות".
אח נוסף, הרב מרדכי, שכל את אשתו ושלשת ילדיו השואה. בסיום המלחמה נישא שנית אך לא זכה לילדים נוספים. הם ניסו לעלות לארץ ישראל, אך נתפסו על ידי הבריטים וגורשו למחנות המאסר בקפריסין. לאחר כשנתיים זכו לעלות לארץ ישראל. משנת תש"ח ובמשך 22 שנה היה רב מושב הזורעים בגליל התחתון. בשנת תש"ל עבר להתגורר בפתח תקווה והיה מוסר שיעורים בבית הכנסת "מקור חיים" שבמרכז העיר. נפטר בכ"ה בחשון תשמ"ד.
התמונה באדיבות רפאלי מכירות פומביות – ובה שמו של הרב פרץ טוביה שטיין, על גבי כריכת אחד מהספרים שהיו בבעלותו של הרב הי"ד.
רבי שלמה חיים פרלוב מ
ובזכות שנהגה בספריו הק׳ ואומרים שמועה מפיו הקדוש תהינה שפתותיו דובבות בקבר להמליץ טוב בעדנו. וגדולים צדיקים וכו׳ להעתיר בעדנו שנזכה לפדות נפשנו ולביאת גואלנו בביאת משיחנו בב"א. ובזה נראה לי לפרש הגמרא בברכות דף י"ח ע"ב כי החיים ידעו שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים וכן להיפך ברשעים דנקראים מתים אף בחייהם, ולכאורה למאי נ"מ בזה ומה יתרון יש לצדיקים בזה דנקראים חיים ומה חסרון יש לרשעים בזה דנקראים מתים. אמנם יש לומר בזה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר שליט"א, לפרש הפסוק אם בחקותי תלכו וכו׳ ופירש רש׳׳י שתהי׳ עמלים בתורה ובמד"ר זה שאמר דוד המלך עליו השלום השבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. ועיין במפרשים שהקשו על אמרו תלכו דייקא, ועל פירוש רש"י שתהיו עמלים בתורה, ועל המדרש שתלה זה הפסוק מתהלים לפרשתנו. ואמר לפרש עפ"י מה דהסביר לן קדוש זקנינו בספרו הק׳ בני יששכר במאמרי חדשי כסלו טבת מאמר ב׳ סימן ג׳ הטעם מה שמצינו בגמרא יבמות ד׳ צ"ו ע"ב שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו. והקשה שם מאי כולי האי, ותרצו דעל דבר זה ביקש דוד ג"כ אגורה באהלך עולמים, בשתי עולמות דכשיאמרו שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כדכתיב דובב שפתי ישנים ע"ש. והקשה קדוש זקני זצלה"ה ומהו הנאה להנפטר אשר שפתותיו דובבות, והסביר זאת, דהנה כתיב היום לעשותם, ודרשו בו, היום לעשותם ולמהר לקבל שכרם. ממילא כל מה שהאדם מרבה ללמוד תורה בעוה"ז יתרבה שכרו לעוה"ב בג"ע, ובצאתו מן העולם הזה הוא מקבל שכר כפי רבות תורתו, אבל אין לו עוד תקוה שיתרבה שכרו יותר, רק מה שלמד ועשה מצוות ומעשים טובים בהיותו בגוף ניתוסף שכרו בכל פעם וע"כ כל ימי חיי האדם בעוה׳׳ז נקרא מהלך. מה שאין כן בצאתו מן העולם הזה נשאר עומד שאין לו עוד קווי שיתעלה במדריגה בכל פעם ויתוסף שכרו רק כפי הנפסק עליו בעת צאתו, בזה המעמד נשאר עומד. והנה בגמ׳ שבת דף נ"ה אמרינן שם על הזוג והענבל שהוא ג"כ כלי לקבלת טומאה אף דהוא עשוי רק לשמיעת קול, ונפקא לה מן כל דבר אשר יבוא באש, אפילו דיבור יבוא באש, רצ"ל אפילו כלי שאינו ראוי להשתמש רק לדיבור, היינו שמשמיע קול, מיקרי גם כן כלי. ואמרינן שם בגמ׳ כשניטל הענבל אפילו הכי עדיין כלי הוא לפי שראוי להקישו על גבי כלי אחרינא ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה, הגם שעושה מלאכתו ע"י דבר אחר מיקרי עושה מעין מלאכתו ושם כלי עלי׳, נמצא בנידון דידן אף כשנפרד הגוף מן הנשמה והוי ככלי שנשברה, אפילו הכי אם תלמידיו אומרים שמועה מפיו הנה שפתותיו דובבות ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה ע"י דבר אחר וכלי מיקרי, נמצא מיקרי בכל פעם שהגוף לומד ממש בדיבור בעוה"ז וניתוסף לו בכל פעם שכרו בעוה"ב, ויתעלה בכל פעם רוחו ונשמתו בגן עדן, וזה שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו, עכלה"ק.