מאמר בשבח לימוד אגדות הש״ס / הרב מנחם זמבה הי"ד

תמונת הרב מנחם זמבה הי"ד

והנה בענין עבודתו עבודת הקודש להגדיל תורה ולהרחיב קולה גם במקצוע זו של אגדה הוא ענין נשגב מאוד. כמו שאמרו חז"ל שמא תאמר למדתי הלכות די לי ת"ל כל המצוה למוד מדרש הלכות ואגדות. ואחז"ל באבות דר' נתן פרק כ"ט כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של יראת חטא. ואמרו עוד דורשי רשומות רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה. ואחז"ל דברי תורה שניתנו מלמעלה לא ניתנו אלא במידה וכו'. יש זוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן. ואי' במסכת סופרים פרק ט"ז, על הפסוק "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" וגו'. ארבעה פנים, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות להגדה. וכ"ה הגי' בפסיקתא דר' כהנא עיי"ש. ועי' יבמות קי"ז ע"א כמים הפנים לפנים וכו' ההוא בדברי תורה כתיב עיי"ש וברש"י ותבין.

וכבר רמזו ז"ל במדרש וישלח בפסוק "ויתן לך האלוקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש" מטל השמים זה מקרא, ותירוש זה אגדה. ובספר מגלה עמוקות דברים נמרצים בסוד האגדה שנמשלה ליין. עיי"ש. ומכוון לדבריהם ז"ל במק"א יחיו דגן בתלמוד, ויפרחו כגפן באגדה. ובספרי האזינו "ודם ענב תשתה חמר" אלו אגדות שמושכין לבו של אדם כיין. ובחגיגה י"ד וכל משען מים, אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים. וכן ביומא ע"ה גד שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים.

ובדרשותי עמדתי ע"ז לבאר הבדל הדמיון שמדמים חז"ל את האגדה פעם ליין ופעם למים. וגם במה שביומא דימו חז"ל את היין רק לאגדה. ובספרי דרשו על הפסוק "ויאכילך את המן" וגו' כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו' אלו מדרש הלכות ואגדות עיי"ש ובספרי דבי רב. והארכתי בביאור מעלת האגדה להאיר עינא וליבא. כלומר להכיר את הקב"ה ולהיות שפכי כמים לבך נוכח פני ה' (תמיד ל"ב) ואכ"מ.

וראיתי חידוש בדברי הרב רבינו מלאדי זצ"ל בלקוטי תורה ויקרא דכתב דגם לדעת המג"א באו"ח סי' נ' ס"ק ב' דאם אינו מבין לימודו, אינו מקיים בזה מצות תלמוד תורה, באגדה אינו כן דשם גם בלא הבנה, מקיים מצות לימוד עיי"ש. וזה חידוש במעלת האגדה.

וראיתי ברמב"ם פ"ג מחגיגה, גרים שאינם מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם (לשמוע קריאת ההקהל) ע"כ. ואינו מובן דמנלן דין מיחוד זה דגרים ייצאו ידי חובה המצוה גם בלי הבנה. וחיוב הטף בישראל הלא הוא רק כדי ליתן שכר למביאיהם, אבל מנלן חיוב הגדול כשאינו מבין, דאין בזה מצות לימוד.

ויתכן, דלכאורה קשה "גרך" דקרא דנאמר בהקהל, באיזה גר מיירי, אם בגר תושב, מדוע יתחייב. ואם בגר צדק פשיטא דחייב. ועי' באבן עזרא שכתב בפרשת וילך : "גרך" אלו יתייהד. מבואר דפירש על גר תושב.

אמנם הצל"ח לסוכה תמה דלא מצינו חיוב הקהל לגר חושב, עיי"ש. והנה אי' במכילתא משפטים יכול שונין ולא יודעים. ת"ל אשר תשים לפניהם, עיי"ש. ובזית רענן דמעכב שיבינו היטב, עיי"ש.

אבל לדברי הרב ז"ל בשו"ע הלכות תלמוד תורה סי' ל"ד דבתורה שבכתב גם ע"ה מקיים מצות לימוד, עיי"ש. ברור דכוונת המכילתא הוא רק על תורה שבעל פה.

וכבר הובא ראיה לדברי הרב ז"ל מהך דכתב הר"י מיגאש בשו"ת סי' צ"ג דתורה שבע"פ אינה מטמאה את הידים. ובשו"ת משאת בנימין סי' ק' הקשה דאם יש קדושה בתורה שבע"פ בזמן הזה דניתנה ליכתוב, מדוע לא מטמא את הידים. וע"כ הבדל יש בין תורה שבע"פ לשבכתב. דבתורה שבע"פ בעי שיהיה מבין מה שלומד. ע"כ לא נכתבו אלא למכירין. ודמי להך דכתבו בתוס' מגילה ח' במגילה דגיפטית לגיפטים. דאף דנתנה לקרות ולכתוב באותו לשון, מכל מקום כיון דאינה כשירה לקרות אלא למכירין בה, אינה מטמאה את הידים. עיי"ש. וה"ה בתורה שבע"פ דנכתבה רק למכירין הלשון, אינה מטמאה הידים. מה שאין כן תורה שבכתב דמקיים מצות ת"ת גם בלי הבנה, שפיר כן מטמאה הידים.

ואף דיש לדון בזה, דתורה שבע"פ דנכתבה לכל בלשון התורה אינו דומה למגילה דנכתבה בלשון לועז. דשם החיסרון הוא במגילה עצמה, שאינה מגילה לכל, רק למי שמכיר אותו לשון. אבל תורה שבע"פ בעצמה הרי היא כתובה לכל אדם מישראל. והכל מחויבים בה. וגם, מי שאינו מבין, אין זה עליו פטור גברא, דהרי חובה עליו ללמוד ולהבין. אלא דאינו מקיים מצות התלמוד תורה שבה בלי הבנה.

וזהו יתכן כוונת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דגרים שאינם מכירין, פי' הקרא בגר צדק. וקא משמע לן, דאף דבעלמא בעינן שונין ויודעים. ואף בתורה שבכתב דלא בעי הבנת העניין כנ"ל, בעינן עכ"פ הבנת הלשון, מכל מקום, בהקהל גלי קרא דגם גרים שאינם מבינים הלשון מחויבים להכין ליבם ולהקשיב אזנם למען ישמעו וילמדו ליראה. ואכ"מ.

והנה ראיתי כי הרחיב כ"מ מאוד בדברי אגדה בעניני מעשה בראשית. והנהני דבזה יש מעלה מיוחדה. כמו שאחז"ל כל המלמד את בנו ספר בראשית מעלה עליו הכתוב כאילו נתעסק ביצירת העולם. וראיתי בהקדמת הרמב"ן ז"ל על התורה דביאר הכתוב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם", וביאר דלוחות האבן, יכלול הלוחות, והמכתב, כלומר עשרה הדברות, והמצוה, הם המצוות כולן עשה ול"ת, אם כן, כתיבה התורה הכוונה הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה לאנשים בענין האמונה. עכ"ל. האיר לנו הרמב"ן ז"ל, עיקר שם "תורה" היא על הוראה לאנשים, להעמידם בקרן אורה בעמודי האמת והאמונה, וזה ע"י הרחבת ספורי מעשה בראשית. ועי' ברכות ח' וקדושין מ"ט ע"ב מאי תורה, מדרש תורה. עיי"ש ותבין ואכ"מ.

והגם כי אחז"ל בחגיגה י"א ע"ב אין דורשין במעשה בראשית בשנים. וכן פסק הרמב"ם פ"ד מיסודי התורה הי"א, עיי"ש שכתב: וענין מעשה בראשית מלמדין אותן ליחיד. עכ"ל. אולם כבר הרי ביארו התוס' בשס ר"ת, דמעשה בראשית הוא שם של ע"ב היוצא מפסוק בראשית ומהפסוקים שלאחריו. ועי' ברש"י קדושין ע"א, וברש"י ע"ז י"ז, ובפי' הראב"ד ז"ל לספר יצירה פרק א', ועי' בשו"ת הרשב"א ז"ל ח"א סי' ר"ב. ועי' בזוה"ק תרומה ד' ק"ט ובספר הליקוטים לרב האי גאון ז"ל ואכמ"ל.

והנני להאיר את כבודו בזה על השמטת משנה אחת בענין מעשה בראשית והיא במסכת כלים פי"ז מי"ד "ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה. שני אין בו טומאה. בשלישי יש בו טומאה. ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה וביצת נעמית המצופה" וכו'. וכל שנברא ביום השישי טמא עכ"ל. האירה לנו המשנה כי כל ששת ימי בראשית יש בכל יום למוד הלכה מיוחדת בטומאה וטהרה.

ובחידושי הארכתי בישוב דברי הרמב"ם דהשמיט משנה זו ואכמ"ל. ושמעתי רמז נפלא בשם היהודי הקדוש זי"ע, דאלו הימים הנזכרים במשנה דיש יום שיש בו טומאה ויש יום שאין בו טומאה, הם מורין על יום הכיפורים ויום הפורים. הכלל דיוהכ"פ לעולם ביום דאין בו טומאה. ויום הפורים ביום שיש בו טומאה. ולכן ביום הראשון שלישי וששי, דיש בהם טומאה, חל פורים ולא יוכ"פ. ולהיפוך בשני שאין בו טומאה, חל בו יוהכ"פ ולא פורים. אמנם ביום הד' והה' חלים שניהם, משום דבהם אין טומאה מהתורה, דכנף העוזניה וביצת נעמית מטמאין רק מדרבנן, כמו שכתב הרמב"ם והרע"ב, לכן יוהכ"פ דהוא מן התורה, ומדאורייתא אין בימים אלו טומאה, יוכל לחול בהם. ולעומת זאת, פורים דהוא רק מדרבנן, ומלרבנן יש הרי כן בימים אלו טומאה, ע"כ גם פורים יוכל לחול בהם. עכד"ק.

ונראה דכיון ז"ל בזה ליישב הקושיא דתמהו למאי נפק"מ סידור זה של ימי הבריאה, אם נברא בהם דבר המטמא או לאו. ולכן פי' דנפק"מ סידור לקביעה דירחא, דכתב רש"י ז"ל בפסחים נ"ח ע"ב דגם בשעה שקידשו ע"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבא בהדי הדדי. וכ"ה בר"ה ב'. עיי"ש. ואי' בתקוני זוהר דפורים יוס כיפורים עיי"ש. אך ההבדל שבשניהם הוא עפ"י המדרש פר' חוקת "מי יתן טהור מטמא לא אחד" מרדכי משמעי, עיי"ש. גילו לנו חז"ל דפורים הוא יום טהור מטמא. אולם יוהכ"פ אי' בתנא דבי אליהו, ימים יוצרו ולא אחד בהם, זה יוהכ"פ לישראל. ופי' בסה"ק דהוא כולו במקום טהור, של אחד, ע"ד שאחז"ל בקדושין מ' ע"ב, צדיקין נמשלין בעוה"ז שכולו עומד במקום טהרה וכו'. על כן ביוהכ"פ דישראל כולם צדיקים ודומים למלאכי השרת, בעי יום שכולו במקום טהור. אבל פורים הוא טהור מטמא כנ"ל. וזהו הכוונה דקביעות יוהכ"פ הוא רק בימים שאין בהם טומאה. והיפוכו לפורים, דהוא טהור מטמא, הוקבע ימים שנברא בהם טמא, ונעשה טהור מטמא ע"י מרדכי היהודי, כמו שאמרו חז"ל באסתר רבה אל תקרי יהודי אלא יחידי, שייחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם. עיי"ש. וכן הא במדרש חוקת מי יתן טהור מטמא לא אחד, זה מרדכי.

וראה במתניתין דמגילה ב' ע"א חל להיות בשני וכו'. והלא בשני אין בו טמא. אבל בירושלמי פ"ו דמגילה ה"ב אמר ר' ייסא לית כאן חל להיות בשני, דאם כן יום הכיפורים בחד בשבתא, לא קבעי תרי שבתא הדי הדדי עיי"ש. וזה מכוון כדברי הזוה"ק. ובדרשותי העמקתי בהבנת ענין זה, ועת לקצר.

(מתוך הסכמתו לספר ילקוט נחמני מאת נחום בריינר מלודז' – הובא גם בחידושי הגרמ"ז. ועיין בתורה שלמה שכתב שהספר ילקוט נחמני מבוסס כמעט כולו על ספרו תורה שלמה, והביא בשם הרב זמבה שלא ידע על כך בעת כתיבת ההסכמה, ושיש לפרסם שיש כאן זיוף מגונה, על מנת שתהיה כפרה למחבר ילקוט נחמני, שהינו בעל תשובה)


ב"רבנים שנספו בשואה", מובא שהרב מנחם זמבה (פראגר), נולד בוורשה בתרמ"ד,1884, ושם קיבל את חינוכו התורני. היה מעורה בכל התחומים של חיי הקהילה היהודית בוורשה, ובתרצ"ה, 1935, נבחר לוועד הרבנים של העיר. היה בגטו ורשה, וגם שם היה חבר בוועד הרבנים, ואף המשיך לכתוב חידושי תורה. הוא היה מן הרבנים האחרונים ששרדו בגטו. הוא עודד את ההתמרדות בנשק, ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. השתתף בעריכת ליל הסדר שהתקיים ביום הראשון של המרד ערב פסח תש"ג, עם הרבנים יהושע השל גולדשלג,משה בֶּר מזדונסקה-וולה ואחרים, בבונקר ברחוב קופייצקיה 7. הבניין הפגז, ופתח הבונקר הוצת. בין הנספים היה גם הרב זמבה, שנקבר בחצר של הבית. בהשתדלות אגודת ישראל העולמית הועלו עצמותיו ארצה,

פרטים נוספים מתולדותיו של הרב זמבה מובאים כאן מתוך המאמר "וחסיד בכל מעשיו: הגות חסידית במשנתו של הרב מנחם זמבה":

הרב ר' מנחם נולד בשנת תרמ"ד (1884)[!]. אביו ר' אברהם[!] ז"ל.[1] היה למדן וחסיד מופלג בעיר פראגה, פרוור לעיר הבירה ווארשא, ועל שמה קראוהו ר' מנחם פראגר. עוד בילדותו נתפרסם לעילוי מצוין, בעל כשרון נפלא, בעל זכרון אדיר ובעל תפיסה מהירה. כדרך הבחורים בני החסידים בימים ההם למד בבית מדרש בחבורה של לומדים אצל תלמידי חכמים מובהקים.[2] ככה נתגדל בפולניה דור של ת"ח גדולים בתורה וגאונים מצוינים. בעודנו צעיר לימים לקח אותו אחד מבעלי הבתים העשירים בפראגה לחתן לבתו היחידה.[3] כעשרים שנה גר ביחד עם חותנו, ובמשך הזמן, כשלא היה עליו עול פרנסה ועול רבנות, התמסר כולו לתורה ולעבודת השם, הגה יומם ולילה בלימוד התורה בעיון, בשני התלמודים ובספרי הראשונים והאחרונים. כמדומני שלא הניח מקום בתורה שלא התעמק בו והעלה בו חדושים יקרים, בסדרי זרעים וטהרות כמו במועד נשים ונזיקין. ביחוד הצטין בסדר קדשים, שחבה יתרה היתה נודעת לו ממנו. במשך עשרים שנה עסק במיצוי הנפש ובהתמדה נפלאה בלימוד התורה ונעשה לגדול הדור […] ארון מלא של כתבי יד היה לו בביתו. עשרות חיבורים גדולים בכל מקצועות התורה, בענינים שלא דרך בהם אדם, חיבר. כמעין הנובע היה בכל מקום שהיו שואלים אותו מיד היה משיב בדברים מחודדים ומתובלים. ובעונג רב היה מדבר בחידושי תורה. רגיל היה על לשונו מאמר הרמב"ם בהלכות שמירת הנפש, כי כל בעלי החכמה ומבקשיה בלא תורה כמיתה חשובים. בשנת תרע"ט הדפיס את ספרו לראשון, שו"ת "זרע אברהם", ותיכף הכירו גדולי הדור שאור גדול עולה בשמי ווארשא. בשנת תר"פ כשהתחלנו להוציא את הירחון "דגל התורה" היה חבר המערכת והשתתף בעריכת כל חוברת, ושני הקונטרסים האחרונים סידר בעצמו בהיותי אני באמריקה. בכל קונטרס הוסיף חידושים בשם "אוצר הספרא". כן הדפיס ספר "גור אריה יהודה" מבנו העלוי שנקטף בדמי ימיו. רובו הם חדושיו. בכל הספרים האלה הראה את גדלו כאחד מענקי התורה. וכל זה כטפה מן הים כנגד מה שנשאר באמתחתו. היה לו בכת"י חיבור גדול באיכות ובכמות בשם "מחזה למלך" פירוש על כל הרמב"ם, וחיבורים על שני התלמודים, על השולחן ערוך, והמון תשובות בכל מקצועות התורה, וספר "מנחם ירושלים" על סדר קדשים, ועוד,[4] […] ורק עוד מלים אחדות על צדקתו ועסקנותו בצרכי צבור. קנאי ולוחם מלחמת ה' היה, ומעולם לא נסוג אחור. נואם מצוין היה ודבריו היוצאים מפיו חצבו כלהבות אש. השפעה כבירה היתה לו על הדור הצעיר. אחד מעמודי "אגודת ישראל" ממועצת גדולי התורה היה. דרשותיו השאירו רושם כביר על שומעיו, ותמיד היו מלאי ענין ותוכן. אף על פי שנחשב היה לקיצוני ידע איך לקרב רחוקים ואפילו מתנגדיו התיחסו אליו בכבוד מדעתם כי כל מחשבותיו היו לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, וכי באמונה ובתמימות היה עושה את מלאכת הקודש שלו. ביתו בווארשא היה אכסניא לתורה, בית ועד לחכמים.[5] גדולי התורה וחכמיה שהגיעו מחוץ לעיר, היו באים לביתו לשמוע תורה מפיו. בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה היו פונים אליו מכל קצוי ארץ בשאלות חמורות והוא השיב לכל השואלים דבר ה' כפוסק אחרון. בתור אחד מהרבנים בעיר הבירה ווארשא הוטלו עליו צרכי צבור רבים מן המדינה כולה ונעשה לאישיות המרכזית בעולם הרבני.

חסיד ומהמקורבים הראשונים להאדמו"ר מגור שליט"א היה ונסע אליו לעתים קרובות. הוא עסק הרבה בספרי יראה וחסידות וגם במקצוע זה היה גאון ומלא וגדוש בידיעות. שגורים היו בפיו כל ספרי החסידות ותענוג נפלא היה לשמוע את שיחותיו שהיו בהם הרבה דברי תורה חכמה ויראת שמים. בעצמו כתב וחידש הרבה גם במקצוע הדרוש והאגדה. תשוקה עזה היתה לו לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה. וזמן מה לפני המלחמה פנה אלי שאשתדל עבורו. עשיתי כרצונו ועלה בידי לסדר ועד שקיבל על עצמו לפרנסו. שלחתי לו רשיון-עליה וכרטיס-אניה, אך באותו הזמן שהשיג את מכתבי קבל כתב רבנות בתור רב ומו"צ בווארשא ומוכרח היה לדחות את נסיעתו לא"י. מן השמים לא נסתייע הדבר ת.נ.צ.ב.ה. מנחם מ. כשר.

הרב כשר לא כלל במאמרו זה את קורותיו של הרב זמבה בשואה, שכן הם לא היו ידועים לו בזמנו, ולכן נשלים אותם ממקורות נוספים.

לאחר שנכנסו הגרמנים לוורשה, הם התפרצו לבתי הרבנים, שדדו אותם ועינו אותם. מלאחר שלא מצאו כסף ותכשיטים בבית הרב זמבה, הם היכו אותו קשות ולקחו אותו מביתו, וכשחזר מוכה ופצוע, נפל למשכב לזמן רב.[6] בסוף שנת 1939 ותחילת 1940 לא הוכרו הרבנים כפקידי הקהילה, לא קיבלו משכורת ולשכת הרבנות נשארה סגורה. אך כל רב המשיך להיות מרכז הדת בסביבתו וכתובת לעצה, עידוד ועזרה, ודירתו הייתה מרכז לחיים יהודיים.[7] אף שהגרמנים אסרו על תפילה בציבור בתואנה של סכנת הידבקות, המשיכו להתקיים בגטו מניינים חשאיים, ובהם מניין קבוע בדירתו של הרב זמבה.[8] בתקופה זו המשיך הרב זמבה להיפגש ולעמול בתלמוד יחד עם רבנים נוספים.[9] הוא הוסיף לעסוק בתורה ולכתוב את חידושיו ואת פסקיו.[10] הוא נמנה על המייסדים והפעילים של קרן 'עזרת תורה' [המכונה גם 'עזרת הרבנים'], שנועדה לתמוך בישיבות שקמו בגטו ורשה ובתלמידי החכמים שסבלו מחסור ונרדפו.[11] בערב יום-כיפור שנת ת"ש, פרסמו רבני ורשה קריאה כתובה בסטנציל לעורר את יהודי העיר לערבות ההדדית: "יחסוך כל אחד מפיתו וימסור לרעב […] ולהיות מוכנים למסור את נפשם על קידוש השם".[12] הרב זמבה אף פסק שיש לכפות על עשירים בגטו לתת צדקה להצלת העניים.[13] רק בסוף שנת 1940, הוכרו הרבנים כאחראים על ספרי רשומות של לידות, חתונות ותעודות פטירה, וכל אחד מהרבנים היה אחראי על ניהול הרישום באזור שלו. בינואר 1941, חולקו מחדש אזורי הרבנות בשטח הגטו וכל רב קיבל רחובות אחדים שהיה מוסמך עליהם לגבי שאלות בעניינים רישום ובעניינים נוספים, ואז החל לקבל משכורת מהקהילה.[14]

בימי האקציות בוורשה, בקיץ 1942, הגיעו לגטו שמועות מפי הבורחים הראשונים מטרבלינקה. גם מלובלין הגיעו ידיעות שתיארו את מחנה המוות מידאנק. בעקבות כך כונסה אספה, בה נכחו אישי ציבור ורבנים חשובים בהשתתפות הרב זמבה.[15] בתקופה זו כתב חיבור ארוך על מצוות קידוש השם, ובראש חידושיו הזכיר את אשתו, שנלקחה ממנו וגורשה לטרבלינקה יחד עם בתם הצעירה רחל.[16]

מספר רעיונות ויוזמות לסייע ולהציל את הרב זמבה לא צלחו.[17] לאחר המלחמה התפרסמו כתבות על כך שהרב זמבה, הרב שמשון שטוקהאמר והרב דוד שפירא דחו הצעה להבריח אותם מגטו ורשה ולהסתיר אותם במקום בטוח, והעדיפו להישאר עם קהילתם בעת צרתה.[18] הרב זמבה נהרג במהלך המרד, ברחוב, בעברו מבית לבית בימיו האחרונים של הגטו, בי"ט בניסן תש"ג (24.04.1943), והובא לקבורה בחצר בית ברחוב קופיצקה 4 בגטו.[19] הוא לא השאיר אחריו צאצאים וכתביו הרבים אבדו,[20] אך שמועות בדבר הצלתו והצלת נכדיו עוד המשיכו להופיע.[21] ידיעה על נפילתו פורסמה בעיתון 'קול ישראל' בח' בתשרי תש"ד.[22]

בשנת 1958 הועלה ארונו לארץ והוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים בהלוויה המונית. באותו היום, מליאת הכנסת עמדה דום לכבודו, וחבר הכנסת מרדכי נורוק תיאר בנאומו בכנסת את הרב זמבה כ"סמל של וארשה" וכמי שפסק לראשונה להתכונן למרד נגד הנאצים ועמד לימין הלוחמים עד לנפילתו.[23] לעומת זאת, באותה תקופה, עיתון אגודת ישראל פרסם מאמרי הערכה רבים לאישיותו של הרב זמבה בלא להזכיר את חלקו במרד ואת פסק ההלכה הקשור בו. בהספדים עליו נמנעו חברי מועצת גדולי התורה להזכיר את יחסו למרד, ואף על מצבתו אין זכר לפסק ההלכה שלו.[24]

[1] תאריך הלידה של הרב זמבה הוא י"ג באלול תרמ"ג, ושם אביו היה ר' אלעזר זמבה. כך תוקן בדברי הרב כשר, כפי שהובאו בתוך פלדמן, במשנת הגאון עמ' רב. וראה מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רנו-רנז, שכתב שר' אברהם היה סבו של ר' מנחם ולא אביו. כשהיה מנחם בן תשע נפטר אביו, ר' אלעזר, ומנחם עבר לגור אצל סבו, שלמדו גמרא, מפרשים ופוסקים, בשיטתם העיונית והחסידית של אדמו"רי קוצק וסוכוטשוב. הסב גם דאג לחינוכו החסידי ולקח אותו עמו בנסיעותיו אל ה"שפת אמת".

[2] על הסיבות לכך שלא נשלח ללמוד בישיבות ליטא, ראה פלינקר, "רבני וארשה", בתוך גרינבוים (עורך), אנציקלופדיה של גלויות, א, עמודה 304; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 16-14.

[3] בשנת תר"פ (1919) נפטר חותנו, ר' חיים ישעיה צדרבוים, ור' מנחם לקח על עצמו את ניהול חנות הברזל של חותנו המנוח ודחה הצעות לכהן ברבנות. הסבר להחלטתו זו מובא בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רסג; וראה שמחה אלברג [עלברג], אמרי שמחה: אוסף מאמרים, רעיונות והגיונות, פרקי מחשבה ביאורים והבהרות בדברי חכז"ל, ב, (ניו יורק, תשנ"ג), עמ' רנה, שציין שדווקא השנים בהן ניהל את חנות הברזל לפרנסתו היו שנותיו המאושרות, בהן הגיע מעמדו התורני לשיאו, כגאון למדן בעל הבנה עמוקה, המוכר בכל פולין ומעבר לגבולותיה, ומוערך גם בעיני עולם התורה הליטאי. וראה שמעון פירסט, עיר הגולה, א, (ברוקלין, תשכ"ו), עמ' תעג: בעת הכנסיה הגדולה הראשונה היה לו חנות, וממנו התפרנס בדוחק, ולמד שם כמעט כל היום, ומובן שלא הצליח במסחרו, כי מוחו לא היה מסוגל למסחר, כי כל מחשבותיו היו לחדש חידושי תורה.

[4] הרב זמבה הספיק להוציא לאור את הספרים: זרע אברהם (בילגורייא, תר"פ), תוצאות חיים (ורשה, תרפ"א), גור אריה יהודה (ורשה, תרפ"ח). אך עוד בחייו, יצא שמעו של הרב זמבה כמחבר כתבי יד רבים של ספרים נוספים. גם בנייר המסמכים הרשמי של הרב זמבה משנת תרפ"ו (1929) היה כתוב: הרב מנחם זעמבא ווארשא-פראגא […] מח"ס: שו"ת זרע אברהם, שו"ת הרמ"ז, תוצאות חיים, אוצר הספרא, מנחם ירושלים על הלכות ארץ-ישראל, מנחם ירושלים על הירושלמי, בית מנחם על ד"ח הש"ע, ספר הזמנים ועוד. ראה לדוגמה, הסכמת הרב זמבה, בתוך יצחק אלימלך הכהן זינגער, זכרון אלימלך: חידושים נפלאים בהלכה ואגדה, (ברוקלין, תשנ"ז), עמ' 4. וכן בכותרת הנייר הרשמי שלו במכתבו בתוך דוד אברהם מנדלבוים, ישיבת חכמי לובלין: הישיבה ומייסדה מהר"ם שפירא זצ"ל, ב, (בני ברק, תשנ"ד), עמ' טו. וראה כותרת מעל להסכמתו, בתוך יהודה אריה ליב בלכרוביץ, זקני מחנה יהודה: לתורה ולתעודה, הלכה ואגדה, (ורשה, תרצ"ט), דף ה עמ' ב: הסכמת הגאון האדיר המפורסם בעולם, פאר הדור, חו"פ מרביץ תורה בישראל ומעמיד תלמידים הרבה כש"ת הרב רבי מנחם זעמבא שליט"א מחבר ספרים יקרים – תפארת קהל עדת ישראל רב בוורשא הבירה יצ"ו.

[5] ישנן מספר עדויות של תלמידיו המפרטים את השעות בהן לימדם, הן בתקופת היותו עוסק במסחר ברזל לאחר פטירת חותנו והן בהיותו עוסק בצורכי הציבור וברבנות ורשה. לדוגמה, ראה שמחה אלברג [עלברג], עיני העדה: אוסף מאמרים ופרקי חיים של גדולי אדמו"רים ראשי ישיבות ורבנים מדור העבר, (ניו יורק, תשנ"ו), עמ' ז. וראה מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רסג-רסד.

[6] 'פליטי ישראל ברחבי העולם', הצפה, 29.10.1943, עמ' 4.

[7] הלל זיידמן, 'יומן גיטו ווארשה: כיצד חי ונפל הגאון הגדול ר' מנחם זמבה בגיטו-ווארשה', הבקר, 27.09.1945, עמ' 2; הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בוארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2.

[8] אסתר פרבשטין, בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, (ירושלים, תשס"ב 2002), עמ' 350.

[9] שם, עמ' 111-110.

[10] הלל זיידמן, יומן גטו ווארשה, (ניו יורק, תשי"ז), עמ' 101-100.

[11] הלל זיידמן, 'חייו, פעלו וסופו של ר' אלכסנדר זושא פרידמאן', שערים, 26.07.1945, עמ' 2; הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בוארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 94.

[12] ל. ביין, 'ששת ימי המעשה', הצפה, 16.09.1945, עמ' 2.

[13] סורסקי, "תולדות רבינו זצ"ל-הי"ד", בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפד; יצחק זילברשטיין, חשוקי חמד: נדה, (תשע"ב), עמ' קסא.

[14] הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בווארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2; בתוך פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 129, מובאת מפת האזורים הרבניים בגטו ורשה ורשימת הרבנים האחראים כל אחד לאזור מוגדר בגטו.

[15] פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 43-42.

[16] סורסקי, "תולדות הגרמ"ז", בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפד-רפו; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 93-92.

[17] 'פעולה להצלת לומדי ישיבת לובלין', הצפה, 17.11.1939, עמ' 3; 'ששים רבנים פליטים בווארשה', הצפה, 21.07.1941, עמ' 4; 'מכתב מורשה שנתקבל במערכת "הפרדס"', שמואל אהרן הלוי פרדס (עורך), הפרדס, 07.1941, שנה טו חוברת ד, עמ' 12-11; פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 60; שלם, עת לעשות להצלת ישראל, עמ' 168-164, 199; אברהם חיים אלי' וויסמאנדל, איש חמודות: תולדות וקורות חייו של […] מרן חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל, ([ניו יורק], תשס"ח 2007), עמ' קמב-קמד; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 96-95.

[18] ק. שבתאי, 'שלשה שנתקדשו בתוך עמם', הצפה, 31.01.1947, עמ' 5; 'רבה האחרון של ווארשה', המשקיף, 10.12.1948, עמ' 4; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 96; 'סימן השאלה האדום', הצפה 04.10.1963 עמ' 4; 'ר' מנחם זמבא ז"ל', דבר, 11.07.1958, עמ' 4; 'ישראל והשואה בשולי הספר "השואה והמרי"', דבר, 19.06.1953, עמ' 3.

[19] רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 110-109; 'הרב זמבה הי"ד הובא למנוחות', חרות, 19.06.1958, עמ' 4.

[20] רוטשטין, רבי מנחם זמבה, 113-111.

[21] 'נכדיו של הרב זמבה הוברחו מגיטו וארשה וייתכן שנשבו בין זרים', מעריב, 02.05.1971, עמ' 20; 'דרישת שלום מהגולה', המשקיף, 30.04.43, עמ' 5; 'מה גורלו של הרב זמבה מווארשה?', הצפה, 07.09.1943, עמ' 1.

[22] 'מעשי הזועה בפולניה', קול ישראל, 07.10.1943, הובא בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפ"ה.

[23] דברי הכנסת, תשי"ח, הכנסת השלישית, ישיבה 477, עמ' 2119-2118, הובא באתר הכנסת, 23.09.2018, http://fs.knesset.gov.il//3/Plenum/3_ptm_251504.pdf.

[24] שלם, עת לעשות להצלת ישראל, עמ' 108; על פרשנות השואה ומשמעותה לנוכח תפיסות תיאולוגיות באגודת ישראל, ראה שם, עמ' 85-82.

דרוש לחנוכת בית הכנסת / הרב יצחק פרזנצ'בסקי הי"ד

ספר אמרי פי

וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה אלקים וכו' ויברך אותם משה וכו' (שמות ל״ט) ובילקוט שם איזה ברכה ברכם יה״ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם.

רבותי! ברגע הנוכחי כשאנו חוגגים ברב פאר והדר את חנוכת בית הכנסת שנשרפה בשנות ראינו רעת המלחמה העולמית וחזרה ונבנתה, והציבור העברי שבקהלתינו התאסף לביהכנ״ס, אני רואה בין הנאספים שני מיני מפלגות, מפלגת הזקנים שראו בעיניהם את בית הכנסת הקודמת שנשרפה, ומפלגות הצעירים שלא הספיקו לראות את בית הכנסת הישנה, הצעירים שמחים בשמחה שלימה בראותם את הפאר והדר של ארון הקודש החדש מעשה אומנת נפלאה בכל הפרטים וכו' וכו', אבל חלק הזקנים אין שמחתם שלימה משני טעמים, א) יען הבע״ב הזקנים עוד זוכרים את ביהכנ״ס הראשונה שנשרפה, ומציירים בזכרונם את היופי וההידור שהי' אז מקדש מפואר אשר היתה מפורסמת ביפיו הפנימי והחצוני לנס ולתפארה, וכעת רואים את כותלי הביהכנ״ס אשר עוד לא נגמרו בשלימות בלי ציירים וכו'  וכו', ועוד חסר תיקון גדול לשכללה ולפארה כמקדם. אבל תדעו אחים שענין כזה כבד מצינו בבנין מקדשינו הגדול, בבנין הבית שני, כאשר נבנה בימי עזרא, ונחגג החגיגה ברוב פאר והדר ככתוב (עזרא ג,יא) ויענו בהלל וכו', ורבים מהכהנים וכו' הזקנים אשר ראו הבית הראשון ביסדו וכו' בוכים בקול גדול , ורבים בתרועה ושמחה להרים קול ואין העם. מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם, וכבר הקשו דהכתובים סותרים זא״ז דהלא כתוב במק״א (חגי ב) גדול יהי' כבוד הבית האחרון מן הראשון, וכאן כתוב דהבנין הראשון הי' מפואר יותר ולכן הזקנים היו בוכים, ופירשו דהן אמת שהבנין הראשון הי' מפואר יותר מבנין האחרון, בכ״ז אם נתבונן באיזה זמן ובאיזה תנאים קשים נבנה הבית השני, ובאיזה זמן ותנאים נוחים נבנה הבית הראשון, מצינו למדין דאף שהבית השני לא הי' בנוי לתלפיות כמו הבית הראשון, בכ״ז לפי ערך התנאים והקשוים – גדול כבודו מן הראשון, דהבית הראשון נבנה ע״י שלמה בזמן אשר עם ישראל עמד ברום מעלתו וכסף וזהב הי' לרוב וגם כל העם היו בדעה אחת לגשת לבנין הבית בהתעוררת עצומה, א״כ אין כל פלא שבנוהו ברוב פאר והדר לפי היכולת והאפשרות שהי' להם אז, משא״כ הבית השני שנבנה בזמן אשר עם ישראל הי' בגולה, וידל ישראל מאד, ורק הודות לכורש מלך פרס ניתן להם היכולת לחזור ולבנות את הבית, וגם חלק גדול מאבנ״י היו מתנגדים לבנין הבית ועוד כתבו שטנה למלך פרס וכו', ואם למרות כל המכשולים ותנאים הקשים האלה, עלה ביד עם ישראל עוד אז לבנות הבית השני, אף שלא נבנה ברוב פאר והדר כמו הבית הראשון, בכ״ז לעומת ערך התנאים הקשים אם נבנה אף באופן זה ג״כ גדול כבודו יותר מן הראשון, (עי' בס' יורה ומלקוש). כן אחים יקרים בע״ב זקנים! אף שראיתם את ביהכנ״ס הראשון דפה״ק, ביסדו לפאר ותפארת, ואתם רואים את הבית הנוכחי שעוד לא ננמר לתפארה, בכ״ז אין מקום לעצבות, והשמחה צריכה להיות בשלימות, כי התבוננו נא באיזה זמן נבנה בית הכנסת הראשון, בעת אשר תושבי קהלתינו העבריים היו פעמיים יותר, מהיום, והבע״ב רובם ככולם היו עשירים בעלי הון ועושר, ותנאי החיים אף אצל הבינונים היו נוחים מאד, וא״כ אין כל פלא שהביאו ״קרבן עשיר״ לפאר ולרומם בית אלקינו ברוב פאר והדר, אבל באיזה תנאים וקשוים החלנו לבנות הבנין בית המקדש מעט הנוכחי, זכרו נא אחים אהובים, שעת הבהלה באותו יום שנקבע בו בכי' לדורות יום תשעה באב שנת תרע״ד, כאשר שמעתם קול תרועת מלחמה וכלי תותח עם כדורים מפוצצים רחפו עלי ראשכם ברעש וסערה ועזבתם כל הונכם ודכושכם ונסתם בבהלה מהעיר, ויחד עם כל הונכם עזבתם גם את בית המקדש מעט הוא בית הכנסת היקרה והיפיפי', וכאשר הגיע לאזנכם השמועה כי כלה ד' חמתו ויצת אש במקדש מעט, הייתם מבכים ומספידים כבוכה על בנו יחידו, ומי פילל אז שישיבו לחזור ולבנותו, בפרט שבני העיר נעשו יורדים מגכסיהם וקצתם ברחו לעירות אחרות, וקצתם שבו בדלי דלות, והחילותי לפני שנתיס לעורר את בני העיר לחזור ולבנות הביהכנ״ס, וחלק גדול נענה לקול דרישתי והביאו קרבנם אבל רק ״קרבן עני״ כדז״ל דבקרבן עני נפשו הוא מקריב (מנחות ק״ד ע״ב), וקצתם התנגדו ועמדו מרחוק לעבודתינו הקדושה, ולמרות כל הקשוים והמצב השפל,  בכ״ז עלה בידינו לברך על המוגמר בבנין הביהכנ״ס, ואף שגגרעה קצת בערך יופי' מביהכנ״ס הראשון, בכ״ז לפי מצב וערך הענינים אז ועתה, בצדק החוב עליכם לשמוח כשלימות, ולאמור ״גדול כבוד הבית האחרון מן הראשון״! אבל אם הסברתי לכם שאין מקום לעצבות משום בנין ביהכנ״ס, בכ״ז רואה אני עוד את פניכם והנכם זועפים עוד מטעם אחר, היינו מטעם הסדרים בביהכנ״ס עצמה אז ועתה, והוא, בביהכנ״ס הקודמת כאשר שמתם עינכם לכותל מזרחי, ראיתם תמונה יפה ונהדרה בע״ב חשובים ומראה ופניהם הפטריארכלי בזקנם הארוך וצלם אלקים על פניהם, היו מפיקים אור נגה וזיו הדרת קודש על פני כל בית הכנסת, אבל כעת לדאבונכם, אהה! מי מאיר פני המזרח? …  אכן בע״ב נכבדים! כדברינו הקודמים בענין בנין ביהכנ״ס, כן נאמר עתה במתפללי הביהכנ״ס, שאם נערוך המצב הרוחני בישראל לפנים והיום,  אין מקום לעצבות, כי אנו חיים כעת במאה העשרים עת אשר חיי פריצות והפקרות חופש ודרור אחזה את כל חלקי הנוער בבני ישראל, ומפלגות השמאליות כתבו על דגלם מלחמה לדת, ושאין להם חלק באלקי ישראל, ותפסו ברשתם את הנוער העברי בכלל ואת הנוער העובד בפרט, באמרם כי טובתם המה דורשים לשחררם מעול מעניהם, ואם למרות קשוים רוחניים כאלה איכא עוד רוח ישראל סבא אצל חלק הנוער בפרט זה שמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, גחשב עוד זאת לנצחון חשוב וכבוד גדול לדת העברי, ובימי חושך ואפל וערפל כסה ארץ, גם שביב אור קטן משמח את הלב. ובמק״א הסברנו עד״ז דברי דז״ל (מכילתא י״ב) והי' כי יאמרו אליכם בניכם וכו', בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה וכו', ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה שעתידין לראות בנים ובני בנים וכו' עכ״ד, והנה המ״ד בשורה רעה מובן דכשיעמדו בנים ושואלים חקירות וטעמים לסתור מצות תוה״ק בימינו אלה, לבשורה רעה יחשב, אבל מ״ד בשורה טובה, אתמהה! אבל להנ״ל יובן, דהנה י״ל ע״ד צחות, הלא התורה מתחילה מבראשית, ומדוע הבן הרשע לא שאל שום שאלה הגיונית רק עד פרשה זו? אכן יובן, דהנה אנו רואים בימינו אלה שחלק גדול מהנוער ברחו לנפשותם ממצות מעשיות שבתורה, ומראים עפ״י חקירות ושאלות מדעיות שאין צורך בהם, וגם אין צורך בלימוד התורה תלמוד והלכה רק כל התורה שלהם מתרכזת אך ורק על לימוד ההיסתוריא העברית, דברי ימי עמינו, וכל יהדותם מתבלטת רק בזה שהם מתגאים בלאומיותם ויודעים להוקיר את גבורי האומה וכו' וכו', לכן הבן הרשע עד פרשת החדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, הוא שבע רצון מלימודו, ואין לו שום קושיא, יען עד פרשה זו היא משום כח מעשיו הגיד לעמו, כפירש״י ר״פ בראשית, ובחשקות הוא לומד הפרשיות המדברות רק מקורות עמינו ותולדתינו ושל האבות הקדושים, אכן בהגיע למצוה ראשונה וצריך לעשות מצות מעשיות וגם ללמוד ביגיעה דיני התורה האסור והמותר הטמא והטהור וכו' וכו' כאן נתרשלו ידיו, ומתחיל לשאול שאלות שונות בכוונה תחילה כדי לפטור את עצמו מעול ובעבודה קשה הזאת! וזו כוונת המ״ד ״בשורה רעה״, כי חזות קשה כזה רואים אנו למדי בימינו אלה, שנות ראינו רעה בהשפלת מצב התורה ודת ישראל, והכל בשביל שאלת הנוער, מה העבודה הזאת? ומה בצע כי נשמור משמרתו? אבל המ״ד בשורה טובה נתבשרו, מביט על הענין מנקודת מבט אחר, והוא – דלפי מצב הרוחניי של הדור אשר הוא בבחינת ״שואל שלא מדעת״, בדור פרוץ כזה חשבנו כי תשתכח תורה ויהדות מישראל, ולכל היותר יעלה עוד בידינו להחזיק דת ישראל עוד דור אחד, היינו לראות עוד ״הבנים״ אוחזים קצת מעשה אבותיהם בידיהם, אבל שיהי' עוד לנו ״בני בנים״ שיהי' להם קצת שייכות לדת ישראל לא פללנו לראות ולהעמיד בדור שפל כזה, ואם אנו רואים שאף אם הבנים שואלים ודורשים לגנאי, בכ״ז בכמה פרטים עוד לא נתקו לגמרי הפתיל האחרון המקשר אותם לעמם ודתם, ועוד נוכל לקרות אותם ״בנינו״, אז לפי ערך דור כזה במאה העשרים שעת חירום וסערה לדת ישראל נחשב זאת לנו לנצחון ובשורה טובה, שנחזיק מעמד לראות בנים –  ועוד – ״בני בנים״. נחזור להנ״ל דאף שאנו מתפללין שתמלא הארץ דעה, ונזכה עוד לראות את הנוער העברי במקדש מעט ״את – פני – ד' אלקיך״ ר״ל עם הצלם אלקים על פניהם במראה ותואר פני היהדות השלימה, (כאשר פי'עה״כ שלש פעמים  בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלקיך), בכ״ז אם במאה העשרים אנו רואים את הנוער באים למקדש מעט אף במצב כזה, מעורר זאת בלבנו שביב תקוה שעוד ישיבו בנים לגבולם, ולפ״ז הי' צריך להיות שמחת ביהכנ״ס בחנוכה שמחה שלימה, אבל דא עקא שהחלק מהנוער המבקרים עוד את הבתי-כנסיות הם מעט מזעיר, והם מתמעטים מיום ליום, ורבים מהבע״ב הזקנים אשר ראו את הביהכנ״ס הראשונה וראו שכל הספסלים היו מיושבים באפס מקום, ורואים את הביהכנ״ס היום שנתמעטו מספר המתפללים – וקצת מהנוער הבאים לביהכנ״ס, באים רק בעת שמנגן החזן עם המקהלה של משוררים – ״בוכים״, וע״ז יש לנו לבכות בקול גדול הממעט קצת דמות השמחה בחנוכת ביהכנ״ס, ״ולא נשמע קול תרועת השמחה מפני קול הבכי״. לכן מצינו כאשר שהמע״ה גמר בנין המקדש הראשון בחדש מרחשון, המתין שלמה עם חגיגת החנוכה, ונתחנך הבית בחג הסוכות, כמבואר בילקוט (קפ״ד) ויקהלו אל המלך שלמה בירח האתנים בחג וכו' משנעשה הבית בירח בול נעשה נעול יב״ח עד החג, ולכאורה אין מובן בית מקדש זה שנבנה ברוב פאר והדר ואומנת נפלאה, וכל ישראל היו ממתינים בכליון עינים על חנוך בית המקדש לראות כליל היופי, ולבסוף כאשר גגמר ובנוי לתלפיות, המתין שלמה עם החנוכה זמן רב עד חג הסוכות? ואם המתין בכונה עד הרגל בכדי שיערוך החגיגה ברוב עם הבאים לראות פני אלקים הי' די להמתין עד הרגל הראשון חג הפסח? אכן יובן, דהנה עיקר בנין הבית היא שיבואו שם ישראל בהמון להתפלל, כאשר אמר שלמה בתפילתו בעת החנוכה את הפרוגרמה של הבית (מלכים א,ח), דכל מרי לב יבואו ויתפללו בבית הזה, וחשב שם כולם,  ואם רבים יהיו מבקרי הבית יותר תוגדל כבוד הבית, לכן המתין שלמה  בשמחת החגיגה לברך את הבית רק עד זמן שידע בבירור שהגיע למטרתו בבנין הבית ויתרבו מספר המבקרים, והנה בחג הפסח אם מעט יהיו העולים לא נוכל עוד לדון אותם לחובה יען הוא זמן האביב ועבודת השדה, כן בחג השבועות זמן קציר חטים ובנ״י טרודים להמציא פרנסתם, כדברי רבא לרבנן (ברכות ל״ה) דבירחי עבודת השדה לא תיתי קמאי כי היכא דלא לטרדו במזונותיכי כולי שתא, אכן בבוא חג הסוכות כאשר גגמר כל עבודת השדות ונאסף כל התבואות לגרנות, ואין שום תירוץ משום טרדת פרנסה, ואז יהי' הבחינה אם יבואו אל בית המקדש מבקרים רבים אות היא כי הגיע למטרתו בבנין הבית, ואז יחוג את החנוכה ברב עם ובשמחה רבה, ואם ח״ו להפוך,  אין מקום לשמחה, לכן המתין עם החגיגה עד חנ הסוכות, ואז נוכח שעם רב מישראל באו לבית אלקים, ויעש משתה ושמחה גדולה ברב פאר, וקרבנות רבים וכו',  כן אני בשמחת חנוכת ביהכנ״ס היום, אין רצוני להיות מברך בקול גדול בבקר השכם, רק אני מברך את חג החגיגה בתנאי קודם למעשה, שרק אז תהי' שמחתינו שלימה, אם ״שבית־הכנסת״ כשמה כן תהי' במלוא מובן המלה, שיתכנסו להתפלל בה בע״ב העיר בהמון, ״וזקנים עם נערים יהללו שם ד'״ ואז רק אז תוגמר החגיגה בכבוד גדול, כי מה בצע שיהי' לנו בתי כנסיות בנוים להוד והדר אם מעט יהיו המתפללים, כאשר ראיתי מחזה בלתי נעים, כאשר הייתי בעיר אחת במדינת אשכנז, ובקרתי את הביהכנ״ס דשם, ומלאתי גיל וחדוה בראותי הבנין המפואר, אשר הכרתי כי נבנתה בעשירות ופאר והדר אשר לא ראיתי כמוה ליופי, והמתנתי שם עד תפלת המנחה כדי להתפלל שם מנחה בצבור, אבל ענן וערפל כסה פני שמחתי בראותי שאני הייתי משלים המנין מתפללים בבהכנ״ס הגדול הזה, ואחר שגמר הש״צ עלינו, אמרו כל המתפללים קדיש יתום, והכרתי לדעת שלולא חטא עץ הדעת שנגזר מיתה בעולם, מעט המתפללים האלו ג״כ לא היו בבית הכנסת. אבל אחים יקרים! אל נא יפול לבנו, דהנה מצינו (שבת ל) כשביקש שלמה להכניס הארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים אלו באלו, אמר שלמה כ״ד רננות ולא נענה, עד שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה וכו' אשר לכאורה יפלא מאיזה טעם דבקו השערים ועכבו את השמחה של מצוה? ואפ״ל הכונה דהשערים חזו מראש מעשי דירבעם שיחלק העם, והחלק היותר גדול לא יבואו למקדש עולמים ויעבדו ע״ז, וא״כ בטלה קצת קדושת הארון,  כי האדון קדושתו רק מצד הס״ת, והס״ת קדושתה היא רק כשנכתבה לשמה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אבל אם חטא חטא ישראל, מה בצע בארון ובכל הפאר וחגיגה, לכן הדגיש שלמה, שאף אם יחטא ישראל בכ״ז עוד לא אבדה התקוה שישיבו, ותשובה מועיל אצל ישראל מצד מדת ״החסד״ ולא חטא ״דוד״ אלא להורות תשובה, לכן כאשר הבין הסבה שבעבודה ננעלו השערים,  אמר ״זכרה לחסדי דוד עבדך״. ר״ל הלא דוד אבא הראה דתשובה מועיל ממדת החסד, וא״כ אף אס חטא חטאה ירושלים בכ״ז רק ״לנידה״ היתה (איכה א), ר״ל כמו נדה שאפשר לה להטהר לאחר זמן, ויש היתר לאיסורה ואין שייך בה דיחוי (ועי' תוס' רפ״ק דיבמות) ״מיד נענה״. כן רבותי! היום הכנסנו ברוב שמחה ובאופן חגיגי לביהכנ״ס שלנו את הארון הקודש המהודר אשר מחירו עולה לעשרת אלפים זהובים, והשמחה אצל אנשי העיד גדולה למאוד, אבל ענן וערפל פרוש על פני שמחתינו, בזכרנו כי הדוד הצעיר מעט מזעיר מבקרים הביהכנ״ס, ולא נדבר עוד בימי החול שאפשר להצטדק (אף שאין בזה ממש) – כי טרודים על המחי' ועל הכלכלה, אבל אם גם בבוא יום השבת וגם אז אם הדור הצעיר אין בא לבקר בתי כנסיות, שוב לא נמצא שום לימוד זכות, וע״ד צחות המלצתי מאמר רז״ל (שבת ל״ב) דנשים מתות בשעת לידתן בעון שמכבסין צואת בניהם בשבת, ובשביל שקורין לארון הקודש ארנא עי״ש, דאם רוצים לצדק גם את זה שבניהם אין מבקרין את הביהכנ״ס גם ״בשבת״ שהם פנוים ממלאכה, ועוד זאת ישר בעיניהם ״מכבסין צואת בניהם״ ר״ל הפגם של בניהם ״בשבת״ ר״ל אף בענין זה הנ״ל, או ר״ל שמלמדין זכות על בניהם אף אם חטאם הכביד בחלול שבת, שהוא ככופר בכל התורה כולה, א״כ ״בלי תורה״ אין להארון הקודש שום קדושה, וקודין עי״ז לאה״ק ״ארנא״. אבל נאמר כדברי שלמה המלך ע״ה, ״זכרה לחסדי דוד״ כי אנו מקוים שעוד תמלא הארץ דעה את ד', והדור הצעיר יעשו ״תשובה״ לשוב אל ד', ועוד נראה בתי כנסיות בישראל  בישובן כמקדם, ותשרה עוד השכינה וצלם אלקים במעשה ידינו, הם הבנים שלנו, כרז״ל (שבת ל״ב) עה״כ וחבל מעשה ידיך, איזה מעשה ידיו של אדם, המה בניו ובנותיו של אדם, ורק אז יהי׳ גמר השמחה בשלימות בחגיגת הבהכנ״ס הנוכחי, וזה כונת הכתוב הנצב פתח דרושנו, ״וירא משה את כל המלאכה״ וכו׳, דמשה רועה ישראל ראה את המשכן גגמר ונבנה ברוב פאר והדר, ״ויברך אותם משה״ ר״ל מרוב התעוררת ושמחה הרים את ידו לברך את העם, אבל הדגיש מתי תהי׳ השמחה בשלימותה, רק אז אם יהי׳ ״רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם״ ר״ל אם גם אצל הבנים דור הצעיר תשרה השכינה, ויבואו לראות ולבקר בהמון במשכן ומקדש מעט ״את פני ד׳ אלקיך״. שומעים נכבדים! החובה עלינו להזכיר ולהעלות בראש שמחתינו שמחת חגיגת בית הכנסת, את מחאתינו החריפה נגד אלה הפריצים ״ברוסיא הסוביטית״ מעבד לגבולינו, אשר מחללים בתי כנסיות הקדושים ועושים מהם ״בתי עם״ (ועונשם ראה בש״ס שבת ל״ב) דע״ה מתים בעץ שקורין לביהכנ״ס בית עם,  ותהי׳ חגיגתינו היום למחאה חי׳ נגד אלה הפורצים ומחללים בתי המקדש מעט שלנו, ולגודל דאבונינו ״מהרסיך ומחריביך ממך יצאו״ שגם רשעי ישראל נתנו יד במעל הזה, אוי מה הי׳ לנו, ואנו בבית מקדש מעט נתפלל גם ״על הנכרי – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים – מארץ רחוקה״, כאשר אמד שלמה בתפלתו שיהפוך ד׳ לבם, ולא יוסיפו בני עולה לענות אותנו, ועוד אמר שלמה בחנוכת המקדש אז, ״רעב כי יבא, ובאו והתפללו בבית הזה וכו' ואתה תשמע השמים״. כן על המשבר חסרון הפרנסה השורר בעירינו ה״י, נתפלל בבית הזה שיאמר לצרותינו די, ואתה ד׳ אלקים תשמע השמים, שירחם ד׳ על שארית עמו לבנות מקדשינו הגדול במהרה בימינו אמן.

(מתוך ספר אמרי פי)

רבי יצחק ברבי יהודה פרזנצ'בסקי, הרב האחרון בפרושניץ נולד בעיירה טושין, בפולין להורים חסידים ומיוחסים. רבי יצחק הראב״ד בפרושניץ היה כבר בעל ניסיון כשהגיע לעיר, אחרי שהקדים לכהן ברבנות גלובנה ורודה-פאביאניץ. למרות שנבחר לרב בלוביטש ברוב גדול, ויתר על המשרה, כדי למנוע מחלוקת פלגנות וריב. הרב האחרון של פרושניץ השאיר לנו ספר מפרי עטו בשם ״אמרי פי״ המכיל דרשות ונאומים למועדי השנה ולכל מקצועות החיים. הדרושים כתובים בשפה נמלצת והקורא בספר נהנה מתוכנו ומעוצם רוחו. בספרו זה מתגלים דיוקניהם הרוחניים המאירים של אבות ובנים, דורות חלפו, והוא נשאר לזכרון ועדות לדור ההווה. הרב היה אהוב ואהוד בצבור מכל השכבות. גם הנוער זרם לשמוע דרשותיו. היה מעורב עם הבריות והחזיק בכלל ״שמאל דוחה ימין מקרב״. אביו ר' יהודה השתתף רק מעט במסחר, ועל פי רוב היה יושב בבית המדרש באין מפריע ולימד את שלושת בניו ״שיעורים תמידים כסדרם״, אף שהתפרנס בדוחק מהמסחר. על האם, שיינדיל (נפטרה בגיל 49 ביום י״ח באדר תרע״א), מספר הרב מפרושניץ, שהיתה בת הרה״ג החסיד המפורסם ר' דובריש זצ״ל מו״צ בעיר טושין בן הרה״ג החסיד ר' ישראל יעקב זצ״ל מזגירש, תלמיד מובהק לרבי בונים הצדיק מפשיסחה, חתן הרב הגאון שר התורה איש אלקים קדוש מו״ה משה אהרן זצ״ל אבד״ק קוטנה וסטריקוב. בהמשך תיאור יחוסו, מספר המחבר, שסבו ר' משה אהרן אבד״ק קוטנה היה בן הרב הגאון דובריש מרוזינובה מילדי עיר פלינאה בן הרב המאור הגדול חו״פ סועו״ה ר' ליב זצ״ל הנקרא ר' ליב הגדול ממשפחת בעל תורת-חיים, הטורי-זהב, החכם-צבי, תבואות-שור ובית אפרים. מנערותו התפרסם הנער יצחק לעילוי גדול, ובעודו נער קטן בן 11 שנה שלחה אותו אמו ללמוד בישיבות שהיו רחוקות עשרות פרסאות מעיר מגוריה. למד בישיבות שונות, ובמיוחד בסוכוצ'וב, אצל האדמו״ר ר' שמואל, ונסמך להוראה ע״י רבנים מפורסמים אחרים. התפרסם כאחד מגדולי הרבנים בכל מקצועות התורה. היו לו 11 ילדים,

אחיו של הרב יצחק היו הרב הגאון החריף ר' שלום מנחם, רב בביהכנ״ס ״עדת ישראל״ וביהכנ״ס ״עדת ישורון״ בניו-יורק, הרב הגאון ר' אברהם משה הי"ד דיין ומו״ץ בלודז', והרבני המופלג המפורסם בצדקו וביר״ש לאמתו ר' ישראל יעקב מטושין. כשפרצה מלחמת העולם השניה נמלט הוא ומשפחתו לוורשה. הרב נספה בשואה בוורשה ב-22.12.1942, כן נספו בני קהילתו (ע״פ ספר יזכור קהילת פרושניץ ודפי עד ביד ושם)

הזעקה לעזרה של רבני ורשה

קריאה להצלת רבני ורשה

בחודש תמוז תש"א (7/1941) מתפרסם בשיקאגו גיליון 15 של החוברת "הפרדס" ובו מכתב שנתקבל מווארשה. בהמשך ננסה לבחון אלו מהרבנים הללו נספו בשואה, לעמוד על תולדותם ולהביא מתורתם.

וזה תוכן המכתב:

כארבע מאות רבנים פליטים ותושבים מתגלגלים באי-אבדון זה, ויחד את משפחותיהם עולה מספרם לאלפים ושלוש מאות נפש, וביניהם אנשים גדולי תורה וענקי הרוח שמוניטין יצאו להם בעולם היהודי, כל המה משוללי כל יכולת לפרנס את עצמם, כי צינורי הפרנסה נסתמו לגמרי. ועומדים הם ח"ו בסכנת כיליון ע"י רעבון, מצב בריאותם מתרופף והולך יום יום, ונר חייהם הולך וכבה בין כותלי הטחב, היאוש והרעב. אנא רבני ארצות הברית, הושיעו את חבריכם בליל זוועה זה, ממצולות תהום הנשייה, מגיא צלמות, הושיטו להם עזרה.

התמיכה שהמה מקבלים מועד העזרה מצערה היא מאוד, ואין בה ממש. קרנות של מוסדות הצדקה המה מצומצמים. וסאת הצרות מלאה, משום זה נושא אני עליכם רבני ארצות הברית את בקשתם של חבריכם, עמדו לימינם בפעולה מיידית, וחושו להם עזרה.

הצורך הוא בכסף, מזון ומלבושים. הכסף וכן חבילות חשובות ישולחו עפ"י כתובת של ועד העזרה היהודי (הנרשם למטה). על השולח להודיע לועד שזה יתחלק על פי דעת באי כח הרבנים! הרב ר' מנחם זעמבא, ורשה, הרב ד"ר יחיאל יעקב וויינברג מלפנים בברלין, הרב אליעזר יצחק מייזל מלפנים בלודז, והרב ר' ראובן יהודא נייפלד מלפנים בנאווידוואר.

מן הרצוי שחבילות בודדות תשלחנה לרבנים נכבדים ואנשי שם ומספח אני למכתב זה גיליון כתובות של הרבנים.

ברם ההצטרכות הראשונה היא יציאת החברים. תולים המה תקוותם בכם, רבני ארצות הברית, שתאפשרו את יציאתם מכור עוני זה. המציאו להם דרישות (אפידייוויטס), בטוחים הם שעל ידי התאמצות יתירה ואזור מתנים ויגיעה רבה תצליחו להוציאם משם.

מפעולתם הגדולה של יהודי ארצות הברית למען הצלת תלמידי ישיבות ליטה רגש ליבם, ותקוותם מתגברת ביתר שאת שגם למען הרבנים שרי התורה שכבר הזקינו בעבודה בלתי פוסקת, יעשו רבני אמריקה את המוטל עליהם, בהתלהבות ובמסירות נפש, ולא יתעלמו עיניהם להנעים גורלם.

רשימה א' <כתובתם בוורשה הופיע במקור, אך לא הוקלדו כאן>

הרב מנחם מנעדיל אלטר

הרב משה בצלאל אלטר

הרב א ש אלטער

הרב א מ אלטר

הרב יצחק ח אדעלבערג

הרב דוד בארינשטיין, אדמו"ר מסאכטשוב

הרב דוד בעהר

הרב יחיאל מ בלומענפעלד

הרב עזריאל מאיר אייגער

הרב ניסים עלבערג

הרב לייב הירש פרומער

ד"ר יצחק גליקשטיין

הרב יהושע ה גלדשלאק

הרב יצחק קאליש

הרב מרדכי ניסן קראלל

הרב זלמן ליב קאהן

הרב יעקב יצחק דן לאנדא

הרב מ לנדא

הרב אליעזר יצחק מייזעל

הרב ראובן נייפעלד

הרב נטע נאמקאוויץ

הרב דוד ישעי' סענדער

הרב יצחק סרעבניק

הרב ישראל שפירא, אדמו"ר מגארדזינסק

הרב קלמן שפירא

הרב יצחק אלימלך שפירא

הרב יעקב לייב טויב

הרב שמחה טרייסטמאן

הרב ד"ר יחיאל יעקב ווינברג

הרב מנחם זעמבא

הרב דוד האלברשטם

הרבנית בריינדל יאסקאוויץ <בת ה"אמרי אמת", אשת ר' שלמה יוסקוביץ>

הרב אהרן פערקאל

הרב יצחק פארזענצעווסקי <הרב האחרון בפרושניץ>

הרב יעקב יחזקאל ראבינאוויץ <חתן הרבי מאלכסנדר רבי יצחק מנחם דנציגר בעל ה'עקידת יצחק' הי"ד. בן האדמו"ר מקרימלוב רבי נתן נחום רבינוביץ, בן האדמו"ר מרדומסק רבי אברהם יששכר בער רבינוביץ בעל ה'חסד לאברהם', בנו של האדמו"ר מרדומסק רבי שלמה רבינוסיץ בעל ה'תפארת שלמה'>

(עוד יבוא)

כתובת וועד העזרה היהודי

ראה גם כתבה בבית יעקב, תשכ"ג, גיליון 47 – הנתיב האחרון של גדולי התורה בגיטו ווארשה

עשיית בגדי אהרן לכבוד ולתפארת/ הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

תמונת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד
  1. ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה וגו׳. ויש לדקדק, דהאי אשר מלאתיו רוח חכמה מיותר, ועיין בכלי יקר מה שכתב בזה. ונלע"ד, כי אלה הבגדים היו צריכין העושים לעשותן בקדושה ובמחשבה טהורה בלי הרהור חטא ובלא שום פניה, שעל ידי זה יוכל אח"כ הכהן לעבוד בהן עבודה תמה ושלימה. ואלמלא היה נתערב במלאכת העושים איזה מחשבה ופניה שלא לשמה, אז היו מפסידין תכלית הענין כי על ידי זה היה מתבלבל דעת הכהן אח"כ בעבודתו ולא היה יכול לעבוד במחשבה זכה ונקיה. ובאמת מבואר ברמב"ן דעשיית הבגדים היה צריך כוונה. עיין שם. אשר על כן היו צריכין החכמים לידע שחכמתם מהשי"ת הוא כי ה׳ יתן חכמה ומפיו דעת ותבונה. שאלו היו מתמדמים שכחם ושכלם הוא והיו חכמים בעיניהם, היו מחשבת פסול, והיו מפסידין בכוונם זו תכלית עשיית הבגדים. וזהו שאמר השי"ת למשה רבנו עליו השלום שידבר אל כל אחאד ואחד מחכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה שיכניס לכל אחד ואחד בלבו, שאל יתהלל ולא יתפאר בחכמתו וידע כי אני מלאתיו רוח חכמה, ואז ועשו את בגדי אהרן לקדשו ולכהנו לי. ר"ל אחר שידעו שחכמתם הוא מה׳ יתברך אז יהיה אפשר בידם לעשות הבגדים לקדשו ולכהנו לי. דם לא כן,לא יוכל אח"כ הכהן לעבוד ולכהן במחשבה תמה ונקיה והבן.

עוד נראה לי, דאמר לו הקב"ה שידבר אל החכמים שידעו שמלאתי את אהרן רוח חכמה. רצוני לומר, שישגיחו היטב לעשות את בגדיו בקדושה ולא יחשבו ח"ו בעשייתם איזה מחשבה לא טובה, כי אהרן ירגיש זאת כאשר ילבוש את הבגדים ברוח חכמה שלו אשר נתתי בקרבו כי הצדיקים מרגישין בחכמתם [וברוח קדשם] כדמצינו ביצחק אבינו, שהרגיש שגיהנום נכנס עם עשיו ועם יעקב ריח גן עדן, וכתיב והריחו ביראת ה׳. וכן שמענו מצדיקים שהיה להם הרגשה זו בבני אדם כידוע [ובעל טו"ז ז"ל שלח לו הש"צ שר"י חלוק שאם ילבשנו יתרפא, והלך בעל טו"ז ז"ל מקודם לטבול במקוה טהרה ואח"כ לקח החלוק בידו ואמר טמא טמא] ומיושב בזה דקדוק המפורסם דהוה ליה לכתוב אשר מלאתים בלשון רבים, ולפי מה שאמרתי אתי שפיר, דקאי על אהרן, והבן.

עוד נראה לי, ויתיישב גם כן מה שעמדו המפורשים, מדוע כתיב קודם לכבוד ולתפארת, ואח"כ אצל חכמי לב לקדשו ולכהנו לי. דהנה אנשי כנסה"ג שתקנו לנו נוסח התפלה, יש בכל אות ובכל תיבה רזין עילאין והבאים בסוד ה׳ כ"א לפי השגתו מכוונין כוונות האלה. אכן לאו כל מוחא סביל דא וחלושי מוח יוכל להיות שאם יתכוין סודות וכוונות העמוקות האלה ישכח העיקר "להתפלל לשם ה׳", על כן רק יחידי סגולה ואנשי מעשה המדקדקין מאוד בכל מעשיהם ועניניהם לשמו יתברך, לאלה ראוי והגון לכוין כוונת האריז"ל שעל ידי זה, אדרבה עוד מתלהב לבם להתדבק בהבורא יתברך שמו ולשפוך שיחם לשמו יתברך. אולם שמענו מצדיקים וקדושים שכאשר בא להסתופף אצל צדיק הדור אז יתפללו רק כפשופו לשם ה׳, ולא בכוונות האריז"ל, רק הצדיק הדור הוא בלבד מתכוין בכוונות העמוקות והבאים להסתופף בצלו מתכוונים שיוכלל תפילתם בתפילת רבם הצדיק והוא מעלה את תפילתם ע"י תפילתו וכוונותיו. וכן הי׳ה במשה רבינו עליו השלום וחכמי לב העושים את הבגדים. כי משה רבינו עליו השלום התכוין אז בכוונות רמות בעת שהם עשו את הבגדים והחכמים העושים לא התכוונו רק לשם קדושת הבגדים, לקדשו ולכהנו לי, והיה מועיל הכוונה של משה רבינו עליו השלום למלאכת החכמים העושים. ונודע מה שכתב הרשב"א בחולין י"ב אהא דאמר רב הונא, בגיטין כ"ג, בגדול עומד על גביו, שהגדול מתכוין ומועיל מעשה של הקטן בצירוף מחשבתו של הגדול ע"ש, וכן כתב בענין עשיית הבגדים, דמשה רבינו עליו השלום התכוין בכוונות ויחודים גדולים והם עשו לשם קדושת בגדים והבן.

והנה ראיתי באור החיים הקדוש שכתב ענין לכבוד ולתפארת. ותורף דבריו, כי השמונה בגדים של הכ"ג, היינו ד' בגדי לבן נגד ד' אותיות הוי"ה ברוך הוא, וד' בגדי זהב נגד ד׳ אותיות אדנ"י יתברך שמו. והנה שם הוי"ה נקרא תפארת ושם אדנ"י יתייחס אליו כינוי הכבוד, כי כבוד נקרא מלכות. עד כאן תורף דבריו הקדושים [וכן כתב בקד"ל וכבר קדמם רבינו בחיי ז"ל].  ומעתה כוונת הכתוב שאמר ה' יתברך למשה רבנינו עליו השלום ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, רצונו לומר שמשה יתכוין לייחד הדודים הוי"ה ואדנ"י, תפארת ומלכות, אבל ואתה תדבר אל כל חכמי לב, הגם כי מלאתיו רוח חכמה, שהם גם כן באים בסוד ה׳ ויבינו בחכמה, אפילו הכי, לא יתכוונו ליחודים רק יעשו לקדשו ולכהנו לי רק לשם קדושת בגדים וקדושת כהונה ויסמכו בהכוונות על משה רבם שהוא לבד יתכוין לכבוד ולתפארת לייחד הדודים והבן.

 (אבן שלמה – שמות,פרשת תצוה, הרב שלמה זלמן בן יעקב אהרנרייך)

מלחמה נצחית בין היהדות ובין האלילות / הרב טוביה הורביץ מסאנוק הי"ד

תמונת הרב טוביה הורוביץ הי"ד

מאז ועד עתה מתנהלת המלחמה התדירה בין היהדות והאליליות.

מעמד הר סיני וחוקי־חורב, הכרזת שלטון הרוח על הכוחות החומריים שבאדם, והכרזת בחירת עם ישראל, בתור מחנה הצבא של מלכות שמים עלי אדמות — עוררו במחנה העמים האליליים שנאה בוערת ליהדות. לרגעים נדמה, שהשתררה שביתת נשק בין ישראל ואומות העולם וקמה הסערה לדממה. אמנם הרגעים הללו הם רק תחנות זמניות והפסקות קצרות —  הכנות למלחמה חדשה.

ההפסקות הללו מתהוות הודות לפשרות משני הצדדים: לפעמים העמים מרכינים את ראשיהם לאי־אלו פרטים של תורת היהדות, ויונקים במקצת מרוח היהדות; ולפעמים להיפך, יש מן היהודים המרכינים את ראשיהם לאי־אלו פרטים של חוקות הגויים.

תגובתם של היהודים נגד הנגישות מצד אומות העולם שונה היא בכל פעם, לפי תנאי המקומות והזמנים. כאשר מתבוננים בהשתלשלותה של מלחמה זו בדברי־ימי־עולם, נוכחים לדעת כי הנגישות הקטנות והמקומיות מצד האומות, גרמו לנו נזק יותר גדול ועשו שמות יותר נוראות במחנה ישראל, מאשר הנגישות הגדולות ומלחמות־התנופה שהרעידו את העולם, רופפו עמודי שמים. נגד הנגישות קטנות והמקומיות היתה ההגבה מצד היהודים חלשה מדי; היהודים הכניעו את עצמם ועשו פשרות שונות להציל את עצמם, ולו רק לפי־שעה. הפשרות הללו גרמו לנו אכזבות נוראות, ועשו שמות ביהדות. לא כן המרידות הגדולות והמזעזעות נגד היהדות — דווקא המרידות הללו עוררו את הכוחות הרוחניים הענקים שבעם יש­ראל. התגובה נגדם היתה כל כך חזקה, כי מתוך השאיפה הכבירה להגנה התאחדו כל היהודים, התבצרו והתחזקו באמונה ובבטחון.

הנה, לדוגמא הנגישות הקטנות הראשו­נות של מלכות אחשורוש נגד היהודים עוררו את הרצון לחנוף למלכות זו וליהנות מסעודתו של אחשורוש ולשתות מיינו. אמנם כאשר קם המן הרשע ובקש ״להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים״, כאשר הרגישו היהודים שחרב חדה מונ­חת על צוארם — אז באה התגובה הכ­בירה, רוח גבורה וגאון נתעוררה בקרבם: ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״ — זו נהייתה לסיסמה במחנה היהודים. ואז באה גם הקריאה: ״לך כנוס את כל הי­הודים״.

בכל עת שנוגעים בפנימיותם, אז מתגלה הכוח הנפשי הנצחי של עם ישראל הנצחי. ״הדר קבלוה בימי אחשורוש״  — קבלו את תורת ישראל, ״קימו מה שקבלו כבר״. וכאז — ״ויחן שם ישראל נגד ההר״, ״כאיש אחד בלב אחד״, כן עתה ״כנוס את כל היהודים״.

אין לנו להגיב נגד הזדעזעות מעין זו, החותרת תחת כל קיומי של עם ישראל ותורתו, רק באופן המנוסה של אחדות, ב״כנוס כל היהודים״ וב״הדר קבלוהו״, לקיים מחדש מה שקבלנו כבר — כלומר, לשוב לתורתנו הנצחית, לחזק ולבצר את האמונה והבטחון בכוח ישראל סבא.

  • לוחות האבן שניתנו למשה בסיני הם אמנם עמודי־העולם בכלל ועמודי היהדות בפרט. המעמד הנבחר הוא תוצאת בריאת העולם — ״אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי״. ״בריאת העולם״ היתה רק הכנה ל״מתן תורה״, כי על פי התורה נסדרו סדרי בראשית — ״הסתכל בתורה וברא מעשה בראשית״. חוקי־התורה וחוקי־הטבע אחוזים זה בזה כשלהבת בגחלת, ומשלימים זה את זה, כי מרצון הבורא נחקקו יחד. כאשר הכריז הקב״ה: ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ – … לנו הקב"ה, כי… הבדלה זו בין היהדות והאלילות, ומני אז הוא חוק טבעי שביצירה, שאין לשנותו בשום אופן. כשם שאין למחות נגד ההבדל בין אור וחושך, כך אין למחות נגד ההבדל בין ישראל לעמים. לכן כל הנסיונות של התבוללות לא עלו והתנקמו תמיד בבעלי־הנסיון הזה. היהדות נשארה ב״בדידותה המזהירה״ הטבעית וההיסטורית.

כתוב בתורה: ״והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ״. לכאורה מקרא זה משולל הבנה הוא: מה ענין ״לי כל הארץ״, להיותנו סגולה מכל העמים? רק המקרא הזה בא להורות, כי לא נאמרה לישראל מחמאה זו בתור זכות יתר ונשיאות פנים, אלא הבטחה זו נובעת מרצון יוצר בראשית. בזמן שהיהדות היא מה שהיא צריכה להיות, ״אם שמוע תשמעו בקולי״ — היא חוק ביצירה, שאין לש­נותו. וכשם שאין לשנות את העובדה, ״כי לי כל הארץ״ — כך אין לשנות את העובדה ״כי לי בני ישראל וגו׳ ״

בנוסח ההבדלה אנחנו אומרים: ״המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים״. והנה, מה ענין אור וחושך, שההבדל ביניהם הוא חוק טבעי שביצירה, למושג ההבדל שבין קודש לחול ובין ישראל לעמים, שכל ההבדל ביניהם היא רק בהשגה שכלית! גם על הסדר, המקדים קודש וחול לאור וחושך יש להתפלא. ובזאת נוכל להתעמק ולהבין, כי יש פה מדרגות של הבדל — מן הבדל קל להבדל מוחלט. וכדי שלא לדמות את ההבדל בין קודש לחול לההבדל בין ישראל לעמים – בא ביניהם ההבדל בין אור לחושך להורות, כי ההבדל בין ישראל לעמים, היינו בין יהדות לאליליות, הוא הבדל ביצירה, כמו ההבדל בין אור לחושך.

אמנם באשר נתבונן נמצא, שאם גם ה­הבדל בין הקודש והחול גדול הוא — בכל זה יש עוד אפשרות של תמורה וחילוף, לעשות מן הקודש חול ומן החול קודש. כי ״חולין שנעשו על טהרות הקודש כקודש דמי״; ודבר של חולין יכול להתקדש וליעשות קדשים, על ידי הקדשתם כצד בעליהם; ומאידך, אפשר לפדות קדשים ולעשותם חולין.

לא כן ההבדל בין יהדות לאליליות — כי כאשר יבוא ״תיקון עולם במלכות שדי״, הרי האלילים כרות יכרתון ; ובמקום שמץ אליליות אין יהדות, וכן להיפך.

לכן, ההבדל שבין ישראל לעמים הוא ממש דוגמת ההבדל שבין האור והחושך שביצירה, כי במקום האור אין חושך ובמקום חושך אין אור. ״ויבדל אלקים בין האור ובין החושך״ מיום זה אין לאור ולחושך לשמש בערבוביא, וזהו חוק בטבע. כך מיום שאמר הקב"ה ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״, נעשתה הבדלה זו חוק טבעי שאין לשנותו. אמנם כדי להגיע למדרגת ההבדלים שביצירה ושבחיים, צריכים להגיע למדרגת הדעת, כי אם אין דעת — הבדלה מנין? לכן נתקנה ההבדלה ב״חונן הדעת״. למתבול­לים שמבני־ישראל חסרה, איפוא, הדעת להבין את ההבדל היסודי הזה שבין יה­דות ואליליות.

בכל פעם שאומרים היהודים: ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״ — מיד ״וירדפו מצרים אחריהם״, עד שיפקחו את עי­ניהם: ״ויאמינו בד׳ ובמשה עבדו״.

על מחוללי התנועות החופשיות בעם ישראל להסיק מכך את המסקנות ולהיווכח ״שכל מה שמשתדלים יהודים לחקות בחיי היחיד וחיי הציבור את חיי העמים המודרניים השקועים עוד באליליות, מתרחקים מטבעם ומן המציאות, ואינם רוכ­שים על ידי כך הכרה וחיבה מצד האומות! אדרבה, הם נעשים עוד יותר זרים ונכרים בעיניהם. אמנם בזכות יהודים מקוריים יכולים עוד העמים להבין את עם ישראל, אבל בתור עם בדומה להם אין באפשרותם להבינו.

  • כאשר נשוב כולנו לדרכנו אנו, דרך ישראל סבא, הדרך ההיסטורית של היה­דות, אזי בטחה ישתנה גם היחס מצד האומות אלינו. ישובו נא החופשיים בעוד מיועד להכרת היהדות, לתורת האומה ולקדושת התורה, יקיימו נא מה שקבלו כבר — ואז בלבבם יבינו ושב ורפא להם. ואז נוכל לבנות שכם אחד את בנין היהדות, על יסוד האמונה הטהורה והתרי״ג מצוות בלי פשרה.

מה הן טענות מנהיגי התנועות החופ­שיות? אי אפשר בין־לילה לכבוש את ההמון אשר פרק ממנו עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות, ולהטותו לקבל עליו את עומס ההתחייבויות הנובעות מתורת­נו הקדושה, וגם שישליך מאתו בבת אחת את כל ״ילדי הנכר״, אלילי המודרניות האירופית, שנעשתה להם על ידי ההרגל לטבע שני, ואשר לפניהם כרעו והשתחוו מיום עמדם על דעתם. נכון כי יש עוד שפלי רוח וחלשים כאלה, ואינם מרגי­שים בשום אופן כי ״השמחה במעונו״, ומתקנאים באומות העולים בשמחותיהם הקטנטנות, ויש כאלה, אשר כל תקוותם היא, שיעמדו זמן רב כעני בפתח, על מפתן היכלי העמים האליליים, עד שייעתרו לשוב לקבל אותם כדי שיוכלו לחיות כמותם כבימי ראשית האמנסיפציה.

כלום אחרי שנתגלו לפנינו העמים ״הנאורים״ כרוצחים ובחיות טורפות בדמית אדם, לא נתגאה עליהם ברוח האצילות שבנו — רק נחפוץ להידמות לבריות כאלה ולהתכבד עוד להיות, ח״ו כמוהם?

הכרת תורת סיני כמהות היהדות ודרכה בחיים, הכרת לוחות האבן בתור עמודי האומה והעולם, גם יחד — היא התביעה היסודית לכל מי שנושא שם ישראל אין זה טורח ומשא — ״כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״. והת­נאי המוקדם לכך, המוטל עלינו: ״לך כ­נוס את כל היהודים״.

(מתוך בית יעקב, שבט-אדר תשכ"ד, גיליון 57-58)

הורוביץ, טוביה, בן בן-ציון.
נולד בתרנ"ג (1893). בימי מלחמת העולם הראשונה שהה בבודפשט ואחר כך בווינה. שם התוודע אל עולמם של היהודים החרדים שבמערב אירופה, והדבר עזר לו הרבה בהמשך דרכו הציבורית בפולין. בתר"פ (1920), חזר לגליציה, ועשה הרבה לגיבוש ההכרה היהודית בקרב הצעירים ששנות מלחמת העולם הראשונה זרעו בהם מבוכה. היה ממקורביו של ד"ר נתן בירנבוים והיה לו חלק בחזרתו של זה בתשובה. הוא היה פעיל באגודת ישראל, ונבחר לסגן נשיא התנועה בפולין, עבר לסאנוק, שבגליציה המערבית  ונמנה עם מייסדי "בית יעקב". יצא בשליחויות לארצות מערב אירופה וארה"ב. פרסם מאמרים רבים בעברית, ביידיש ובגרמנית. בתרצ"ג (1933), נבחר כרבה של סאנוק. השתתף בכנסיה השלישית של אגודת ישראל, שהתקיימה בתרצ"ז (1937), במריינבד, שבצ'כוסלובקיה, ותמך בהצעתו של הרב יהודה לייב צירלסון למען הקמת מדינה יהודית ולו גם במחציתה של ארץ ישראל. כשהקימו הגרמנים את הגטו בסאנוק הם גרשו אותו למחנה ריכוז בזסלב, הסמוכה. מקורביו ניסו להבריח אותו להונגריה, אך בדרך כשלה אשתו והוא נאלץ לחזור. נספה בבלז'ץ. כך לפי וונדר. לפי זיידמן בסוביבור בשבט תש"ג, 1943.

(רבנים שנספו בשואה)

לקריאה נוספת: ספר יזכור לקהילת סאנוק – 128, ואתר האוניברסיטה הממשלתית של ג'קסונוויל.

סרט באי הכנס העולמי הראשון של אגודת ישראל, וינה, 1923

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל

סרט ישן נושן זה התפרסם לא מזמן וחושף תמונות וידאו נדירות של החפץ חיים וגדולי ישראל רבים נוספים שהתקבצו ל"הכנסייה הגדולה" של אגודת ישראל, שהתקיימה באלול תרפ"ג (1923) בווינה. בכנסייה השתתפו כ-900 צירים.
בין המשתתפים: החפץ חיים, האדמו"ר הרב אברהם מרדכי אלתר מגור, הרב אברהם מנדל שטינברג אב"ד ברודי, הרב אליהו קלאצין אב"ד לובלין, הרב אהרן כ"ץ מנייטרא, הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי מווילנא, האדמו"ר הרב ישראל פרידמן מצ'ורטקוב, האדמו"ר רבי משה פרידמן מבויאן, האדמו"ר מנחם מנדל לאנדוי מסטריקוב, האדמו"ר הרב יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב, הרב מאיר דן פלוצקי בעל ה"כלי חמדה", הרב מאיר שפירא מלובלין, הרב מאיר אריק אב"ד טראנא, הרב משה מרדכי אפשטיין מסלבודקה, הרב מאיר אטלס משאוויל, הרב יוסף יהודה ליב בלוך מטלז, הרב יהודה לייב צירלסון מקישינב, הרב איסר זלמן מלצר מסלוצק, הרב עקיבא סופר אב"ד פרשבורג, הרב קלמן וובר אב"ד פישטיאן, הרב שלמה זלמן ברוייאר אב"ד פרנקפורט, הרב טוביה הורביץ אב"ד סאנוק, ועוד.


קול קורא של הכנסייה הגדולה הראשונה

רבים מהמצולמים בסרט נספו, כעבור מספר שנים, בשואה. הי"ד, כאשר על חלקם כבר כתבנו כאן והבאנו מעט מאור תורתם.

מצוה גדולה לסייע בהדפסת מעשיות מאבותינו הקדושים, המלאים מוסר ויראת ד', לעורר את לב בני ישראל לעבודה ויראה / הרב יצחק מאיר קאנאל הי"ד, סגן נשיא אגודת הרבנים בפולין

הרב יצחק מאיר קאנאל הי"ד

בעזרת ה' יתברך.
הרב המופלג החסיד פאר היחס וכו', מו"ה גרשון עמנואל הלוי יחי' מפה, הראה לי את ספרו היקר אשר בשם 'ברית עולם' יכונה, על התורה ואגדות הש"ס, ובדעתו להביאם על מכבש הדפוס ולהפיצו על פני תבל. התבוננתי באיזה מקומן ומצאתי בו דברים יקרים ונחמדים. לזאת גם ידי תיכון עמו לאדפוסא אדרא, ובפרט שגם הגאון הקדוש זצ"ל מאסטראווצע נתן הסכמתו על זה. גם בדעתו להדפיס 'גדולת מרדכי' ו'גדולת הצדיקים', מעשיות מאבותיו הקדושים המלאים מוסר ויראת ד' לעורר את לב בני ישראל לעבודה ויראה. ומצוה גדולה לסייע לו בכל האפשרי וליקח ברכה לביתו. ואיסור השגת גבול, ידוע.
באתי על החתום יום ה' שלח כ"א סיון תרצ"ג, פה ווארשא.
יצחק מאיר ברמ"א קאנאל

(הסכמה לספר גדולת מרדכי, ורשה תרצ"ד)


הרב הגאון המפורסם בעולם לעסקן הכללי ונזר הרבנים מוה״ר יצחק מאיר קאנאל הי"ד, נולד בתרכ"ב, 1862, לאביו ר' משה אהרן. היה תלמידו של הגאון רבי יהושע טרונק מקוטנה. הוסמך להוראה והמשיך בלימודיו בבית החסידים של גור בוורשה.  איש פיקח, בעל הדרת פנים, שולט בשפת פולין, משתייך לחסידי גור ותופס עמדה חשובה אף בקרב חוגי השלטונות שבעיר. תחילה כיהן כרב בבלאשקי (בסביבות קאליש) שבפולין. בתרפ"ג, 1923, נבחר לוועד הרבנים בוורשה, היה נבחר תמיד כסגן יושב ראש להנהלת "אגודת הרבנים" בפולין ומייצגה בפני החוגים הרשמיים.

אגודת הרבנים בפולין היתה ארגון גג על-מפלגתי של כל רבני פולין שפעל בין שתי מלחמות העולם וכללה כ-1,000 חברים, רבני הקהילות השונות ברחבי פולין. חלק משמעותי של רבנים אלה השתייך לתנועת "המזרחי" ול"אגודת ישראל", ואחרים היו ללא שייכות מפלגתית. מושבו של הארגון היה בוורשה. הארגון עסק בפסיקה דתית, פסקי ההלכה שלא היו מקובלים על השלטונות הפולניים. אגודת הרבנים בפולין פרסמה את "קובץ דרושים". בשנת תרפ"ט פרסמה האגודה את "פרטי כל", ובו פרוטוקולים של ההרצאות, הדיונים, הוויכוחים וההחלטות של האסיפה הכללית של האגודה אשר התקיימה בין כ"ד לכ"ז בשבט תרפ"ו.

בזוו"ש נשא את הרבנית פיגלא בתו של ר' ארי' לייבוש רוקח ממאגרוב במהר"י מבעלזא זצ"ל (שהיתה נשואה מקודם לר' שלמה ב"ר דוד מסקווירא ז"ל).  מבניו; ר' יהושע קאנאל חתן הרב פנחס פינקלשטיין אב"ד פאלעניץ.

הרב קאנאל היה פעיל מאד בכל העניינים של הקהילה היהודית בעיר ובפולין בכלל, ודלת ביתו לא ננעלה אף פעם בפני יהודים הדורשים את עזרתו.

הרב מאיר בלומנפלד זצ"ל כתב בספרו "פרח שושנה" סימן צד: בשנת תרפ׳׳ז באתי לווארשא להשיג רשיון ״וויזא״ להגר לארצות הברית בתור רב לביהכ״נ תפארת ישראל בפאסייק ג. דוש. והיה לי קשות מהקאנסול, שהוא לא האמין שצעיר כמוני (הייתי אז כ״א שנים) שאני רב, והגם שהיה לי העתקות מהסמיכות שלי מי״ז רבנים בכל זאת הפציר ליתן הוויזע, והי׳ לי צרות ופח נפש. ופניתי אז להגאון מיכלזאהן, שהוא היה אחד מהנותנים לי בשנת תרפ״ג הסמיכה על רבנות וספרתי לו המאורע (וזה היה תיכף אחר החתונה שלי), ושמע כל הדברים והטענה מהקאנסול שצעיר אנכי להיות רב, ומיד קם במלוא קומתו ולקח האיצטלא דרבנן שלו ותיקן הכובע שלו של שבת והלך עמי להחדר של שכנו (באותו הבית) להרב הגאון יצחק מאיר (היה אח״כ הנשיא של אגודת הרבנים בפולין), ואמר לו שמצוה לעשות עמי ועם רעיתי לנסוע לאמעריקא, ולקחו עגלה (דראשקע) להקאנסול. ואני זוכר עוד וחרות על לבי שמיד שהקאנסול ראה שני הרבנים (ולהבחל״ח) יחד עמי, נפל עליו אימה ופחד וכמעט נשתתק, ואמר להם בלשון בקשה שיסלחו לו על כל הטורח שלהם, ותיכף קרא אותי ורעיתי שתחי' להלשכה שלו ונתן לנו הויזות, ועזבנו ארץ פוילין הארורה ובאנו בעזה״י לאמעריקא.

הרב קאנאל לחם בעוז נגד התחיקה האנטישמית, בייחוד נגד החוק נגד השחיטה היהודית שנחקק ב-1936 ושהיו לו גם היבטים כלכליים חמורים. הוא היה מקורב לאגודת ישראל, אך לא היה פעיל בה. כשנכבשה ורשה בידי הגרמנים המשיך ככל יכולתו בפעילות התרבותית והחברתית, והיה זקן רבני ורשה ומן הרבנים הרשמיים האחרונים בגטו.

בתאריך 05.02.1940 פורסם בעיתון הארץ מאמר שכותרתו 'רדיפות על הרבנים בפולין', ובו נכתב כי "זקן הרבנים בורשה ר' יצחק מאיר קאנאל נאסר ע"י הנאצים, הדורשים דמי פדיון רבע מליון מארק".

הרב קאנאל נורה בביתו כשהתנגד לחייל הגרמני שבא לגרש אותו למחנות, באוגוסט 1942, כפי שכותב הלל זיידרמן, בספרו "יומן גיטו ווארשה" עמ' 55-56:

"הרב ר' יצחק מאיר קאנאל, הרב הוורשאי הישיש בן ה-82, אחד הפעילים והחרוצים שבין רבני וורשה, סגן נשיא אגודת הרבנים בפולין, נחטף היום והובא אל ה"אומשלאג פלאץ"… כפי שהתברר גילה הרב הישיש התנגדות. הוא ניסה לחטוף את האקדח מן החייל הגרמני ששמר עליו… מובן, שנורה ונהרג בו במקום, אבל את מבוקשו השיג, לא נתן עצמו לגירוש ובא לקבר ישראל… בגיטו מעורר מעשהו של הרב דרך ארץ, אבל יחד עם זה גם פחד… משמע, ששם (במקומות הגירוש) אין שום תקווה, אלמלא כך, לא היה הרב הישיש והחכם מתנהג כפי שהתנהג… מעתה אפסו האשליות".

גרסה נוספת למעשה זה מופיעה ב"עדות משלימה על גורל אחרוני האדמו"רים", מאת רב סרן יקיר יוד (בית יעקב תשכ"ג, גיליון 47):

בביקרנאו נפגשתי כמו-כן עם ישראל קאנאל, נכדו של אחד מחשובי הרבנים בווארשה, הרב יצחק מאיר קאנאל, ומפיו שמעתי מעשה נורא, אשר נחוץ לספר עליו. היה זה עוד בהתחלת גזירת הגירוש בגיטו ווארשה, בקיץ שנת תש"ב. קציני ס"ס מפלוגות-ההשמדה הסתובבו בחוצות הגיטו, נכנסו לחצירות וגירשו את כל היהודים בכיוון ה"אומשלאגס-פלאץ", אשר משם הוטענו רכבות-המוות.

והנה מה שסיפר לי קאנאל הצעיר, בתור עד ראיה. הגרמנים נכנסו לביתו של הרב קאנאל ופתחו בצעקות פראיות ״אלע יודען ראוס!״ (כל היהודים החוצה!). אך הרב קאנאל סירב למלאות אחרי פקודת הקצינים הנאציים. הוא לא יצא מן הדירה ולא ירד למטה. אחד הקצינים החל בחיפוש נמרץ בתוך הדירות ונתקל ברב הישיש, שהיה גבה־קומה ויפה־צורה, ״לרדת!״ — ציווה קצין הס"ס על הרב. אך במקום לקיים את הפקודה סטר הרב קאנאל בפרצופו של הקצין איש הס״ס.  הלזה נבהל ונפחד, והקצין עם מלוויו פתחו במטר של יריות. כך נפל הרב קאנאל ה­ישיש חלל בדירתו, מבלי שיזוז מן המקום, והובא אחר כך לקבר ישראל.

נספו בשואה גם בנו של הרב יצחק מאיר קאנאל, הרב אלימלך, וחתנו של הרב יצחק מאיר קאנאל, ר' אפרים מאיר היימן, ממצוייני תלמידי 'ישיבת חכמי לובלין'. הי"ד.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רבנות ווארשה בתקופה האחרונה (הצופה 14/5/1948), אתר שבי ישראל ועוד.

מאמר בעניין החינוך / הרב ירחמיאל שולמן הי"ד

תמונת הרב ירחמיאל שולמן הי"ד
התפרסם ב"אור המוסר" - חוברת טו, שנה יא - עמ' נח, תל אביב תרצ"ג

א. ואהיה אצלו אמון. אמון פדגוג כמו שכתוב כאשר ישא האומן את היונק (מדרש רבה). הנה התורה נקראת "תורת חסד", "תורת אמת" כמ"ש ותורתך אמת "תורת משפט", אין טוב אלא תורה, אין מנוחה אלא תורה, אין כבוד אלא תורה, מכל מקום לפני הבורא יתברך נקראת אמון ואהיה אצלו אמון. בעיניו חשובה התורה כאומן פדגוג. היינו שהעיקר מהתורה שהאדם יסדר את חייו על פי התורה בכל ענייניו. ויהיה מחונך מהתורה, שיהא ניכר עליו חינוך התורה בכל פרטי חייו בכל המקצועים.

ולזה נתנה התורה להאדם ולזה נבראת התורה אלפי שנה קודם שנברא העולם. הבורא עולם הכין וברא את החינוך טרם שברא את העולם אלפים שנה.

ולכן מצינו אבותינו הקדושים שכל יסודותם וכל לימודם היה החינוך, ידעו להוקיר את החינוך. מצינו בתורה "ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות". והנה המפרשים תמהו על זה. (עיין ברש"י וברמב"ן) למה נכתב זאת בתורה ולמה בכה כ"כ על המינקת הזקנה. ורש"י פירש שנתבשר גם ממיתת רבקה. אבל עדיין קשה למה לא כתבה התורה מחייה כלום ורק ממיתתה. מה מלמדנו בזה? ושנית קשה למה בכה על יצחק אביו ולא קרא המקום על הבכי אלא כתיב ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. וכן במיתת אברהם כתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וכאן במיתת מינקת אמו קרא המקום על שם המאורע. כ"כ היה המקרה הזה חקוק אצלו בלבו. וגם בכה עליה. איזה שייכת היא ליעקב. הלא אותיות שבתורה ספורות הנהו אפילו התגין ספורים. ואפילו התנא במשנה משמט אות משום לישנא קלילא. ואמר חב המזיק ולא חייב המזיק. אולם לפי דברנו התורה מלמדת אותנו דבר גדול. עד כמה היה יקר ענין החינוך אצל יעקב אבינו ע"ה. עד שעל העדרה של המחנכת אמו עשה עליו רושם עז וחזק כל כך והרגיש האבידה הגדולה על שקבע על זה המאורע שם מיוחד "אלון בכות", כלומר על זה צריכין לבכות ולבכות. כי פה נטמנה מחנכת אמו שהשפיעה עליה ולמדה אותה דרכי החיים. וכמ"ש התרגום יונתן פדגוגתא דרבקה. כ"כ היה יקר אצלו החינוך. וכ"כ היה בוכה ונאנק על העדר המחנך. ועל אברהם ויצחק ע"ה אין התורה צריכה לפרסמה כי זה מובן מאליו.

וכן מצינו באברהם אבינו "וירק את חניכיו" ועיין פירוש רש"י ז"ל שם, הנה לא כתיב נעריו ועבדיו אלא "חניכיו", היינו אף על פי שאברהם אבינו עליו השלום היה הפילוסוף הגדול שהכיר את בוראו ובן ג׳ שנה, ובוודאי לימד דעת את העם באמונה והכרת הבורא, מכל מקום קראם התורה חניכיו. מפני שעיקר עבודתו היה לחנכם על פי ההכרה הזאת, מה שהכיר ועשה בעצמו, זאת חינך את אחרים. וכן מצינו עליו "ויתן אל הנער", ופירשו חז"ל לחנכו במצוות. לא רק בטעאריע של הטבה, כי אם בפראקטיקע. וכן בכל דבר ודבר, כמו שהתנהג בעצמו ובחיי הפרישות והסתפקות חינך גם לתלמידיו בדרך זה. ולכן גם עתה להלחם במסירת נפש בעד מי שנפרד ממנו והזיק אותי כל כך שריחק נבואה מהבית. לא לקח כי אם מחונכיו, ולדעת חז"ל לא היה זה אלא אליעזר לבד. הרי שהעיקר היה אצל אברהם אבינו ע"ה אלא החינוך.

ב. וכן מצינו במרדכי ויהי אומן את הדסה. לא כתיב ויהי מגדל את הדסה. אלא "אומן" היינו שחנכה בחיי השלימות. וכל הנסיונות שעמדה בהם בבית אחשורש שלא הגידה את עמה ואת מולדתה אף על פי שהיתה מחזקת את מעמדה ומשמרתה על ידי זה שהיא מגזע מלכות, ממשפחת מלכים ואציליים, משפחת שאול המלך. ומפני מה לא הגידה אסתר, רק ברחה מן הכבוד ולא הועיל כל התחבולות שעשה אחשורש כדי שתגיד, מפני שמרדכי צווה עליה אשר לא תגיד כאשר היתה באמנה אתו, שכך חינך אותה מחנכה הגדול מרדכי הצדיק. היינו, ולא רק שגידל יתומה בביתו, אלא חינך אותה בתיקון המדות, בענוה ופרישות, עד כדי כך שתוכלה לעמוד בכל מיני נסיונות ולא תוותר מדרך השלימות אפילו כחוט השערה.

ולכן מצינו  התביעה בתורה "ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם", ופירש הרמב"ן ז"ל אין להם אומן ומגדל, והמשכיל יבין. ואם כי קצר מאוד פירושו, אבל מפירוש רש"י ז"ל מבואר יותר. לא אמון בם אין גידולי ניכרת בהם. כי הורתים דרך טובה וסרו ממנה. אומן מלשון ויהי אמון (עהרציהונג) עכ"ל.

והנה הקושיא עצומה מאד, בכל הפרשה תבע אותם על עבירות חמורות. יקניאו בזרים בתועבות יכעסוהו יזבחו לשדים וגו', והיינו עוון עבודה זרה, ולא נפסק עליהם עונש כזה. ועתה ענשו אותם בעונש חמור כזה "הסתרת פנים", שהוא העונש הקשה מכל העונשים. וכמו שכתב הגר"א ז"ל שזה היה טענת קין "הן גרשת אותי מכל", איני ירא מכל עונש וקללה אעפ"י שגרשת אותי מעל פני האדמה וקללת האדמה. אבל ו"מפניך אסתר", זה גרוע לי מכל. וכן מצינו "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים", כל ההצלחות היא רק "בהארת פנים" וכל הקללות "בהסתרת פנים", ואם כן עונש קשה כזה נגזר עליהם בעד מה? בעד בנים לא אומן בהם, שאין גידולי ניכר בהם. אתמהה!…

אלא הוא הדבר שאמרנו – שאין לך חטא ותביעה על האדם מהחטא שאינו מכיר את התורה לפדגוג. "אין להם אומן ומגדל", זה תביעה נוראה ועצומה. והעונש הנורא של "הסתרת פנים" לא על עוון עבודה זרה, אלא על זה, מפני שאם אינו מכיר את התורה למחנך ואין לו מגדל ואומן ואינו ניכר בהם החינוך זה גרוע מכל, שאף על פי שאינו משוקע כל כך ברע אבל "אבד את הדרך" ותועה הוא בדרכי החיים, ולא יראה אור לעולם, ואין לו אחרית "אראה מה אחריתם". אם הוא "לומד את התורה ואין התורה מלמדת אותו", אם הוא לוקח מהתורה את החכמה, ההכרה, הידיעה, ולא את החיים, אינו יודע "מהות התורה", "ואהיה אצלו אומן", חסר לו הכל ואין לו אומן ומגדל, נכרת הוא מן החיים, חס וחלילה.

ג. ועד כמה תלוי בחינוך כל האדם מצינו בחז"ל (מד"ר ויצא). וילך ראובן בימי קציר חטים, זהו שאמר הכתוב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" יותן הארץ הזאת לעבדיך, עכ"ל. המדרש הזה אומר דרשוני. לפי קוצר דעתינו היינו מיחסים המדרש הזה למדרש פליאה. אבל חז"ל, חכמים ורופאי הנפשות המה, ראו הדברים ביחס לנפש האדם שלא היה על דעתינו. המה גילו לנו מסתרי ומצפוני הנפש של האדם. שיש יחס מה ששבט ראובן בחרו את עבר הירדן עם ראובן הקטן בן ד׳ שנים שהיה הולך בימי קציר חטים בין השדות לטייל, שהנטייה הזאת שמצינו אצל ראובן יותר מכל השבטים, שהלך בשדה אם כן היה לו איזה נטייה לארציות, לעבודת אדמה. אף על פי שנטייה דקה כזאת בטל במיעוטא, ולא מצינו בו שום שינוי בחייו משאר שבטים שהיה עוסק ועובד אדמתו יותר מהם. אלא כולם שבטי ה' נתחנכו על ברכי אביהם שאמר להם דרך השלימות. מנטייה כזו נשארה ופעלה ועשתה רושם כל כך על יוצאי חלציו עד שתלו חז"ל מפני מה לא נתאוו כל השבטים לעבר הירדן ורק שבט ראובן, מפני נטייה זו שהיתה בראובן שהלך בימי קציר חטים. נעתקה להם מדור לדור בירושה.

"חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", היינו לא לבד שלא יסור הוא בעצמו כשיזקין, אלא גם כשיזקין ע"י נכדיו אחר כמה דורות, לא יסורו מהחינוך והגידול הזה שהיה בנער הראשון אביהם וזקנם. מבהיל הדבר ונורא מאד. כמה פועל החינוך לדור דורות, שכל השבט אח"כ היה עליהם טענה חזקה "לב כסיל לשמאלו" אלו שבט ראובן. ועוד כמה טענות עליהם. ואח"כ הגורל שלהם היה מר מכל השבטים, שגלו בראשונה על יד סנחריב. ומה גרם להם. לפי דעתנו היינו מיחסים לההווה שלהם. רכשו רכוש הרבה במלחמתם עם סיחון, והמקום מקום מקנה, לכן חיבבו את עבר הירדן. אבל מחז"ל גילו לנו אחרת. שהשורש נמשך מעת שהלך ראובן בימי קציר חטים. הטיול שטייל הילד ראובן בהיותו בן ארבע שנים גרם אח"כ ששבטו גלה ע"י סנחריב מארצם קודם לכל ישראל. וגרם שקראו להם כסיל. כל כך תלוי הכל בחינוך. וביותר בימי נערותו של אדם ידע שהתורה היא אומן ומגדל. ובזה יגיע לנתיב ההצלחה. סליק.

הגאון הצדיק רבי ירחמיאל (דער סלבודקער) ב"ר דוד שולמן הי"ד היה אחד מאישי המוסר הנפלאים ביותר, שטיפח ועיצב הסבא מנובהרדוק. שנים רבות כיהן כמנהל רוחני בישיבות "בית–יוסף" במעזריטש (לימין ראש הישיבה הגאון ר' אהרן ויינשטיין זצ"ל מחבר ספרי "דרכי אהרן") ובישיבת פינסק-קרלין (לימין ראש הישיבה הגה"צ רבי שמואל וויינטרויב זצ"ל). הוא היה אהוב על כל תלמידיו ונתפרסם כאישיות מופת במידותיו הנאצלות, בנועם הליכותיו עם הבריות ובמסירת נפשו, וכגאון מעמיק במחשבת המוסר. יחד עם תלמידיו קידש שם שמים בשואה הנאצית, בעיר וילקומיר שבליטא, בהותירו אחריו שני קבצים מודפסים, גדושים עיוני-מוסר, בשם "פניני החכמה" ו"פניני השלמות", שיצאו להן מוניטין בישיבות המוסרניות עוד בטרם השואה.

(א. ספרן, מדף הספרים, בית יעקב, גיליון 61, סיון תשכ"ד, ירושלים).

 

מפעלו של הרב יהושע סג"ל דייטש זצ"ל, רבה של שכונת קטמון בירושלים, לשימור תורת קדושי השואה

הרב יהושע סג"ל דייטש (תר"ע, 1910 – תש"ן, 1990) היה רב בהונגריה וברומניה ולאחר עלייתו ארצה רב שכונת קטמון בירושלים.

אחד מספריו, ספר פליטה הנשארת (ירושלים, תש"ל-תשל"א), מלקט ומקטלג מידע על מאות כתבים שפורסמו בקובץ "תל תלפיות", בשנים תרנ"ב-תרצ"ח, בין הכותבים ישנם רבים שנספו בשואה, כפי שמופיע בכתבה על כך ב"המאור" (כסלו-טבת-שבט תש"ל):

"בקונטרסים הללו נדפסו לאלפים מאמרים ותשובות מגדולי הרבנים וחכמי התורה בזמן ההוא, הרבה מהם נספו בחורבן הנורא ולא נשאר זכר למו… בחיבורו הזה הביא הרב מקטמון טובה רבה לקדושי עליון".

עוד מצויין שם כוונת הרב יהושע סג"ל דייטש להוציא חיבור אדיר שיביא את תולדות חייהם של כל הכותבים בקונטרסי תל תלפיות ההם.

אשרינו שזכינו להמשיך בדרכו של הרב, ולהוסיף ללקט מידע על מחברים קדושי עליון ועל חיבוריהם, ובהם חיבורים עלומים שנותרו, לעתים כשריד אחרון למפעל חיים של כתיבה תורנית מבורכת. על ידי מחקר זה ודומיו, המגלים תורות נשכחות, ניתן יהיה להשיב את תורתם היקרה של הקדושים אל תוך בתי המדרשות ואל חדרי לבבנו, להוסיף אורה של תורה ולעשות נחת רוח לקדושי עליון.

מתוך שבט מישור לפרשת תרומה, ומענייני פורים שם / הרב מאיר ליב פרייא הי"ד, רבה של שוראן

תמונת הרב מאיר יהודה פריי הי"ד

פרשת תרומה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו. דרשו חז"ל וכן תעשו לדורות (שבועות ט"ו) –  אמרו רז"ל הרגיל בנר הוויין לי' בנים ת"ח (שבת כ"ג) וכן אמרו דרחים רבנן הוויין לי' בנין רבנן (שם). הטעם שאינו זוכה שהוא עצמו יהי' ת"ח הוא משום דלאו כל אדם מסוגל לזה וגם צריך לשקוד מנעוריו על דלתות ביהמ"ד לקרות ולשנות ללמוד ולשמש ת"ח, לפיכך שכרו שיולדו לו בנים שיהיו מוכשרים להכתר בכתרה של תורה וגם יתגדלו על ברכי ת"ח, וברא כרעא דאבוה. וכמו כן אפשר לומר אם הצבור עושים מקדש לד' ומתקנים מעון להשראת שכינתו ראוי שמתן שכרן יהי' מדה כנגד מדה שהם בעצמם יהיו מקדש ד' ותשרה עליהם השכינה. אך לאו כל אדם ראוי לכך, כמשחז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור וחכם ועשיר ועניו (נדרים ל"ח), וקודם יצירתו כבר נגזר מה יהי׳, כדאמרו מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ואומר לפניו רבש"ע טיפה זו מה תהא עלי' גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני (נדה ט"ז), על כן, שכרן שיזכו לזרע קדש ממולאים בכל מעלות הנ"ל ותשרה עליהם השכינה. ולפי"ז י"ל ד"וכן תעשו" אינו ציווי, כי אם הבטחה על דבר השכר. ופירושו אם תעשו לי מקדש ושכנתי בתוככם, שכרכם יהי' "וכן תעשו", שתחזרו ותעשו כן (כמו שדרשו מן וי"ו ד"ויתן לך" ויחזור ויתן) ופירשו חז"ל לדורות, רצונם לומר, דורות הבאים יהיו קדושים כל כך שתשרה עליהם השכינה ויתקיים בהם היכל ד' המה (ירמי' ז') – לפי דברינו יש לפרש "וירא משה את המלאכה והנה עשו אתה וגו' ויברך אתם משה" (פקודי), פירש רש"י: אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם עכ"ל. חז"ל דרשו על פסוק "וחבל את מעשה ידיך" (קהלת ה') איזה הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו (שבת ל"ב). הרי דבנים קרויים מעשה ידיו של אדם. וזהו שברכם משה רבינו ואמר להם "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", ירצה בבניכם שיהיו עצמן היכל ד' מדה כנגד מדה, כמו שכתבתנו.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו ובן תעשו. יש לדקדק דהוא ליה למימר "ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך וגו'", ואחר כך יאמר "ושכנתי בתוכם". ונראה לפרש עפ"י דברי המדרש "בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה שיעשו לו משכן, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'" (תנא דבי אליהו פי"ז). לשון "מיד" צריך בירור. ויש לפרש, כשצוה הקב"ה לעשות לו משכן, הגם שכבר קבלו ישראל את התורה, מכל מקום מחמת קוצר הזמן לא הי' אפשר לסגל מצוות ומעשים טובים כל-כך כדי להשיג אותה מדרגה הדרושה להשראת השכינה. ואף על פי כן צוה הקב"ה לבנות לו משכן והשדה שכינתו בתוכם, כי הי' גלוי וידוע לפניו שבמשך הזמן יגדלו ויתעצמו בעבודת ד' ויקיימו כל הרמזים סודות וכוונות הכלולים בכלי המשכן ובתבניתם, עד שיהיו ראויים לשכון בתוכם. ומדתו של הקב"ה היא להמשיך טובות וחסדים לאדם בזכות מעשיו העתידים, כדמצינו ביציאת מצרים, שאמר הקב"ה למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות). פרש"י: ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים וכו' עתידין לקבל התורה על ההר הזה, עיין שם. וגם מדת הקב"ה לשלם מדה כנגד מדה, וכיון שהקדימו ישראל נעשה לנשמע דין הוא להשרות שכינתו בתוכם קודם שיתעלו במדרגתם להיות ראויים לה, מדה כנגד מדה. ואתי שפיר דברי המדרש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, דהיינו שהקדימו נעשה לנשמע, מיד אמר הקב"ה שיעשו לו משכן, ירצה לא המתין עד שיתעלו בקדש להיות ראויים להשראת שכינתו אלא מיד צוה לעשות לו משכן, קודם שישיגו המעלה הנדרשת שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אף על פי שאינם ראויים עדיין לכך. והטעם, לפי "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", הכוונה כעין מה שאמרו המפרשים: כל מה שתרמזנה תבנית המשכן ותבנית כל כליו, כן יעשו לעתיד בפועל. ולכן הנני משרה שכינתי מעתה ביניהם.

דרוש לסיום שולחן ערוך אורח חיים

שו"ע או"ח בסופו כתב המחבר דביום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אסור בהספד ובתענית, ויש אומרים דמותר. וכתב על זה הרמ"א: והמנהג כסברא ראשונה ויש אומרים שחייב להרבות במשתה ובשמחה כי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן, מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד (משלי טו) עכ"ל.

קשה לאיזה צורך מביא הרמ"א פסוק הנ"ל "וטוב לב משתה תמיד". עיין בשע"ת מה שכתב ליישב. לפי עניות דעתי נראה דמביאו לראי׳ לשיטת היש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה, הנה ק"ז בעל חתם סופר זי"ע בשו"ת או"ח סי׳ ריח כתב טעם לאיסור הספד ותענית בי"ד וט"ו שבאדר ראשון, דלכאורה קשה אם אין עושין אותו פורים ממש, מה ענין לאסרו בהספד ובתענית. ומתרץ לפי שיטת הרמב"ן דלעשות זכר לנס פורים הוא דאורייתא, מקל וחומר דרבי יהושע בן קורחה, מה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן (מגילה יד). אבל איכות וכמות הזכרון הוא מדרבנן. ובמילי דאורייתא מחוייבין לעשות מיד באדר א' משום אין מעבירין וזריזין מקדימין, על כן תקנו לאסרו לכל הפחות בהספד ובתענית. אכל במצוה שאנו מקבלים עלינו תחילה ועדיין לא נתחייבנו בה, לא שייך כל כך אין מעבירין וזריזין מקדימין, וטוב לקבוע ביום המובחר באדר ב' משום מסמך גאולה לגאולה עכ"ד.

לפי זה יש לומר דיש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה סבירא  ליה דלא יתכן להיות זכרון לנס אלא דבר שאינו רגיל והווה, כגון ריבוי משתה ושמחה. אבל איסור תענית, כיון דרגיל שלא להתענות כל ימות השנה, זולת צומות הקבועים, אם כן אף אם לא יתענה בפורים, ליכא בזה היכר וזכרון. והוא הדין הספד, כיון דאינו רגיל בו כולי שתא לא הוי מניעתו זכרון לנס. נהי דכל השנה מותר בהספד ובתענית ובפורים אף אם ירצה אסור, מכל מקום סוף סוף לפניו ולאחריו לא שכיחי ותדירי, ממילא אין במניעתן ואיסורן זכר בולט ומוחש.

ומטעם זה סבירא ליה דתקנו להרבות במשחה ושמחה, דבר שאינו רגיל בו, וזה הוי שפיר זכר לנס –  הנה אין כוונת הקרא "וטוב לב משתה תמיד" שיאכל וישתה תמיד בלי הפסק. וכי אדם כזה שהוא זולל וסובא "טוב לב" מקרי, אתמהה. אלא הכוונה שטוב לב אינו מתענה אלא סועד בכל יום סעודות הראויות לו ומלת "תמיד" הוראתו כמו "עולת תמיד" (במדבר כח), ואינו אלא מיום ליום (פירוש רש"י ריש פרשת תצוה). ומדשבח ליה הקרא להאי וקרי לי "טוב לב" שמע מינא דראוי לעשות ולהרגיל עצמו כן. ויש ראיה מזה למה שאמרנו דאדם רגיל שלא להתענות. ואתי שפיר דברי השולחן ערוך דכתב דירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים, וטעמייהו כמו שכתבנו, דאין יוצאים ידי חובת עשיית זכר ע"י איסור תענית מאחר שרגיל שלא להתענות. והוא הדין הספד. וראי׳ דאין רגילין להתענות מדכתיב "וטוב לב משתה תמיד".

לפי דברנו, יש לנעץ ולחבר סוף שולחן ערוך לתחילתו, שויתי ד׳ לנגדי תמיד. דאיתא בש"ס, אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותי' (תענית יא). והטעם דעל ידי התענית יוחלש כחו וקממעט במלאכת שמים. אלא יהנה כדי צרכו כדי שיהי׳ בריא וחזק לסבול עול תורה ויפה שעה אחת בעסק התורה ליתב בתעניתא כולי יומא. ומסתבר דזה לא שייך רק במי שעוסק בתורה לשמה, אמרו שכל העולם כולו כדאי הוא לו (אבות פ"ו), אבל מי שעוסק שלא לשמה, שעל זה אמרו נח לו שלא נברא (ברכות יז), בודאי אין קפידא אם יושב בתענית, ואף אם ממעט על ידי זה בעסק התורה, לא איכפת לן. ואפשר שישיבתו בתענית חשוב יותר מלימודו שלא לשמה. הנה ההתעסקות בתורה נקרא הטבת לב, כמו שכתוב גבי בועז "וייטב לבו" (רות ג'), פרש"י עסק בתורה עיין שם. ממילא מי שעוסק בתורה נקרא "טוב לב", והיינו דקאמר "וטוב לב", רצונו לומר, מי שעוסק בתורה, משתה תמיד, לא ישב בתענית אלא יסעוד בכל יום ויום כדי צרכו, כמו שאמרנו, אך בתנאי שיקיים בלימודו "שויתי ד' לנגדי תמיד", שכוונת לימודו תהי׳ לשם שמים, ורק אז "משתה תמיד".

ויהי רצון שנזכה להטיב לבנו בעסק לשם שמים לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורת הקודש, באהבה אנו וזרעינו וזרע זרעינו מעתה ועד עולם. אמן כן יהי רצון.

———–

העיירה ‘שוראני’ או בשמה היהודי ‘שוראן’ ('נאדי-שוראן'), נמצאת במדינת סלובקיה במחוז פרשבורג – ברטיסלבה בה התגוררו לפני השואה האיומה קהילה יהודית קטנה ופורחת שכללה כ-150 משפחות, רובן אורתודוקסיות המקפידות על שמירת תורה ומצוות, שנהנו משלווה יחסית ומחיי רווחה כלכליים.

ברבנות העיירה כיהן, החל משנת תרס"ז, הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד (שנולד בתרל"ח לאביו, רבי יצחק צבי פרייא זצ"ל חתן ה"כתב סופר"), שהקים בעיר ישיבה שנודעה כאחת מהישיבות המפורסמות והגדולות בהונגריה ובצכוסלובקיה, ובימיה הטובים למדו בה כ- 300 תלמידים מכל רחבי המדינה וחוצה לה. מי שניווט בחכמה וביד רמה את יהדותה של הקהילה ואתגריה בצוק העיתים, היה ה’מרא דאתרא’ רב העיר, אב"ד הקהילה וראש הישיבה ומייסדה בעיירה – הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד.

בהסכמת הרב שמעון סופר הי"ד אב"ד קהילת ערלוי, לספר "שבט מישור", הוא כותב על בן אחותו, הרב מאיר יהודה ב"ר יצחק צבי פרייא אב"ד שוראן: "הרב הגאון הצדיק המפורסם כערוגת הבשם חריף ובקי בכל חדרי תורה איש אשכולות וכו' וכו׳… כבר מפורסם בגדולת תורתו וצדקתו ואשר זכה להרביץ תורה ויראה בישיבה גדולה תלמידים למאות".

המרא דאתרא, היה מגדולי השואפים לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה בכמיהה יהודית בת דורות. לשם כך, השקיע הרב עמל והשתדלות רבה, עד שבשנת תרצ”ח (1938) הרבה לפני שהתקדרו שמיהם של הונגריה וצ’כוסלובקיה, השיג סרטיפיקט עלייה לארץ הקודש ונערך לפרידה מבני קהילתו האהובה.

מן השמים רצו ככל הנראה אחרת, תכנית המסע לא יצאה לפועל בשל מחלתה החריפה של רעייתו הרבנית מירל לבית ערנפעלד ע”ה, ממנה לא קמה עוד. בימי הצרה והצוקה לא רצה לנטוש את צאן מרעיתו, ונלקח עם בני עדתו למחנה המוות אושוויץ. שם נספה הרב מאיר ליב פריי עקה"ש ביום כ"ו סיון תש"ד.

בהקדמת הרב פריי לספרו "שבט מישור", שיצא לאור בשנת תש"ג, כותב הרב מאיר ליב את תולדות משפחתו, ועומד על צרות תקופתו:

כל בית ישראל הנתונים, בעוונותינו הרבים, בצרה ובשבי' שירחם ד' עלינו בקרוב, כמ"ש ב עתה אחישנה, (ישעי' ס׳) לולי דרשת חז"ל (סנהדרין צ"ח), נראה לפרש, כי בעונותינו הרבים בשנת ה' אלפים תרצ"ג התחילה תקופה של גזרות קשות לאחינו בני ישראל היושבים במדינת אשכנז, ומשם נתפשטו לשאר ארצות. ונלאה העט לכתוב אפילו מקצת דמקצת התלאות והרדיפות אשר מצאתנו ומוצאים אותנו תמיד. ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. ומזמן החורבן לא היתה עת צרה כזו ליעקב. ואנחנו בנ"י מאמינים שיד ד' עשתה זאת לייסרנו על חטאתינו כי הרבינו לפשוע אנחנו ואבותינו. אכן כל מה שעושה הקב"ה בעולמו יש לו כך וכך תכליתות, וצרות הללו מלבד תכלית הנ"ל, יש להן עוד תכלית, והיא לעורר בקרבנו החפץ והתשוקה להגאל מגלות החל הזה ולשוב לאה"ק. כי כל זמן שהשנים כתיקונן רק בני עליי' השתוקקו לה, אבל רובא דרובא אמרו עוד חזון למועד. על כן באה עלינו הצרה הזאת, והפליא ד' את מכותינו, כדי שעיני הכל תהיינה נשואות לביאת משיח. ובאמת בצוק העתים הללו, גם ההדיוטים וקלי הדעת מרוצים לעזוב בית והון ומוכנים לעלות לארץ הקודש. הנה אם בני ישראל משתוקקים באמת להגאל גאולת עולם, אז פקוד יפקוד ד' אותם, כמו שאמר הנביא בשם ד' בעתה, פירוש, אם בני ישראל אמור יאמרו בעתה, ר"ל כי עת לחננה כי בא מועד, אז אחישנה, אחיש פדות לעמי ואגאלם גאולה שלמה ואוליכם קוממיות לארצם ושבו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן…

כן דברי עבד לעבדי ד׳ המצפה בכליון עינים לישועת ד׳ כהרף עין ולגאולה קרובה במהרה. דידן פה קהילת קודש שוראן ז׳ אדר ראשון תש"ג לפ"ק.

(מקורות: מכתב הרב אברהם רובינשטיין, מזכיר מועצת חכמי התורה, הספר "שבט מישור", "אוצרות הסופר" תשרי תשס"ו, ועוד).

מקורות לעיון נוסף:

הסכמתו לספר "שבט סופר" מאת חותנו הרב ישעיה ערנפעלד

עניינא דחנוכה, מתוך הקובץ "ספר שערי אורה", תרצ"א

תשובה מהרב פריי שהודפסה בקובץ המעיין, גיליון 1

מצבת זכרון לקדושי משפחתו אשר עלו על משרפות אושוויץ הי"ד, מתוך הספר שארית יהודה

"קול קורא אל מערכות ישראל", קריאה לאסיפה של אגודת ישראל, בחתימת הרב פריי, תמוז תרפ"ג

מכתב, מתוך "האהל, קובץ תורני" תשל"ג

שבט מישור – חוברת א

שבט מישור – חוברת ב

שבט מישור – חלק א

שבט מישור – חלק ב

שבט מישור – חוברת ג-ד

 

רבי צבי הירש פרידלנדר הי"ד, האדמו"ר מליסקא, על תפילת אסתר (תהלים כב)

תמונת הרב צבי הירש פרידלנדר הי"ד

תהלים פרק כב

א  לַמְנַצֵּחַ, עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, מִזְמוֹר לְדָוִד.

על אילת השחר כו' אלי אלי למה עזבתני. ואיתא במדרש שוחר טוב, אלי בים אלי בסני, למה עזבתני. וצריך פירוש מה עניין ים וסיני לזה. ודרשו רז"ל דזה קאי על אסתר המלכה, שהתפללה כשנכנסה למלך אחשורוש. ורז"ל עמדו בזה למה נמשלה אסתר לאילת השחר.

ונראה לפרש דאיתא במדרש שוחר טוב, אסתר האירה את ישראל כאור של שחר. אמר הקב"ה דו פרצופים אני עושה את בדבר אור לישראל וחושך לאומות העולם. יש לפרש עפי"ד המפו' שפירש מאמרם ז"ל על הפסוק והמים להם חמה, אל תיקרי חומה אלא חימה. כי בהחרוז לשבת קודש אומרים "משוך חסדך כו' אל קנא ונוקם", דלפעמים היות ישראל אין ראויים לטובה וחסד מעצמן, בכל זאת הקב"ה חפץ חסד. אך מלך במשפט יעמיד ארץ, על כן מבקש עלילה להשפיע טובה ע"י נקמת השונאים, דאין נקמה יותר ברואה שונאיו המה ברום המעלה והוא בדיוטא התחתונה. ולכן הקב"ה מעורר מידת גבורה והנקמה בשונאי ישראל, ועל ידי כך משפיע טובה לישראל, אשר זה נקמה בשונאים. וזה מבקשים "משוך חסדיך", ע"י בחינת "קנא ונוקם" בשונאינו. וזה היה עניין קריעת ים סוף, הגם אשר הללו עובדי עבודה זרה והללו וגו', מכל מקום נעשה הנס בחינת גבורה לעשות נקמה בשונאי ישראל. וזהו שאמר: "אל תקרי חומה אלא חימה", פירוש, על ידי זה נבקע הים, על ידי החימה על מצרים, נעשה הנס בדרך נקמה במדת הגבורה.

או"ד והנה בימי אסתר ג"כ לא היו ראויין לישועה מצד עצמן, כמו שאמרו חז"ל פרק קמא דמגילה: "מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל באותו הדור וגו' ", וזה דברי רז"ל "אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו? בימי מרדכי ואסתר", היינו ישועת אלקינו דייקא במדת הדבורה על שונאי ישראל, בזה יצמיח ישועה לישראל. וזה פירוש המדרש" אור לישראל", כלומר, על ידי מה, הרי לא היו ראויין לזה, לזה אמר "וחושך לאומות העולם", רצונו לומר, עבור הנקמה, זה היה אור לישראל. ולכן יש לומר דזהו בחינת אילת השחר, שמקודם שנתנוצץ אור היום בעת השחר, כאמור.

והנה רש"י פרשת יתרו כתב דקב"ה נגלה בים כגבור מלחמה ובסני כזקן מלא רחמים. ולפי דבריו, הכוונה אצל הים היה נס ע"י מדת דבורה, בחינת נקמה בשונאים, לכך היה כגבור רמלחמה, שבא בגבורה. מה שאין כן במתן תורה, לפי מה שאמר הש"ך על התורה, שאז נכנסו ישראל תחת הנהגה של מדת הרחמים, כרחם אב על בן, על כן נגלה כזקן מלא רחמים. ובזה נמרצו מאמר המדרש אסתר: במנ"פ אם ישראל אינם ראוים מעצמן, אלי בים, ששם נגלה כגבור, בחינת גבורה, ע"י נקמה בשונאיהם עושה ישועה לישראל. ואם ישראל ראוים, אלי בסני, כזקן מלא רחמים מצד מדת הרחמים. ולכן, אלי למה עזבתני. והבן.

כא  הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד-כֶּלֶב, יְחִידָתִי.

הצילה מחרב נפשי כוי ואיתא במדרש רבה פרשת שלח, מיד כלב יחידתי, מיחידה דנשמה.

ונראה לי לפרש, כי רז"ל מגילה ט"ו דרשו על אסתר שאמרה שמא שקראתי כלב וגו', והכוונה עפ"י דאיתא לרמז הצילה מחרב נפשי, ר"ת המן, היינו הצילה מיד המן שיעץ לאחשורש שהוא כלב לאבד היהודים, שנצולו מהם.

ואקדים לפרש הפליאה המובא כדמשק אליעזר וזה לשונו: אלו עבר משה את הירדן שפיר עשה המן, ועכשיו שלא עבר ויתלו את המן על העץ.

וזקני בספר "הישר והטוב" פירוש דרז"ל מגילה י"ב לעשות כרצון איש ואיש זה מרדכי והמן, דהמן רצה שלא יכריחו ויהנו מרצונם לא ע"י אונס. וגם מרדכי רצה שלא יכריחו, שלא יאכלו. ולכן הי' כרצון שניהם. א"ד, ואמרו ז"ל מה שנהנו מסעודה של אותו רשע גרם להם שנתחייבו ח"ו כליה, רק הקב"ה מאריך אפו עד זמן שהי' נהנו, ומצא לקטרג אז עבור שהשתחוו לצלם בימי נבוכדכצר עד שירחם השי"ת עליהם.

וזקני בספר "הישר והטוב" פירוש הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' ולא ירא אלקי'", הלא גם שאר האומות אינם יראים אלקי'?  אך יש לימוד זכות במה שמריעין לישראל שלא יבאו אל השלימות, דאם לא כן ימנע מהם השפע. אבל עמלק, שרצה לאבד אותם, בודאי לא ירא אלקי'. אלו תורף דבריו.

ואיתא במדרש אלמלא היה משה נכנס לארץ ישראל היה מבטל יצרא דעבודה זרה.

ומכל זה יתפרש הפליאה אילו עבר משה הירדן והי' נכנס לארץ ישראל, אז הי' בטל יצרא דעבודה זרה, ואם כן לא היה  מתנוצץ קטרוג של השתחוי' לצלם כו', ולא נתחייבו כלי', ואז לא היה חטאם כי אם מה שהי' נהנו מסעודה. והי' לו לימוד זכות כשאר האומות, שבדעתם שאם ישראל בשלימות ימנע מהם השפע, ואז שפיר עשה המן לפי דעתו הרעה. ועכשיו שלא עבר, ולא בטל יצרא דעבודה זרה, ועל כן גרם שנתגלגל עליהם עבור שנהנו, שנתחייבו כלי', עבור שהשתחוו לצלם, על כן בזה ניכר המן מזרע עמלק שרוצה לאבדם, ועל כן ויתלו המן על העץ, לשלם גמולו. והבן.

אותא בכתבי האר"י טעם מה שמשה לא נכנס לארץ ישראל, כי נחסר ממנו מנשמה חלק יחידה,. וזה המשך הפסוק לרמוז "הצילה מחרב נפשי", דר"ת המן, "מיד כלב", אחשורוש כנ"ל. היינו שהתפללה אסתר על כלל ישראל, שהי' נתחייבו נתחייבו ח"ו כלי', שזה גרם המן. וזה אומרה "יחידתי", כלומר עבור נשמת יחידה, כמו שכתב המדרש הנ"ל, מה שחסרו למשה, וכל ישראל כלולין בנשמת משה כנודע, שזה גורם שלא יכנס לארץ ישראל ולא בטל יצרא דעבודה זרה וחל עליהם הקטרוג מה שעשה המן, ועל כן בקשה שירחם להציל את ישראל. ודו"ק.

ועוד, לרמז באתי "הצילה מחרב נפשי", על פי דברי הקרנים, כי קליפות הכלבים הם ש"ל, וזהו מספר לפ"י חר"ב, מנין של ש"ל. עכ"ד. וז"ל דראשי תבות של נפשי מיד כלב יחידתי עולה מספר ק"כ, מנין לפ"י, ועם תיבת חרב, דה-מ' לא הוי כי אם שימוש כידוע, על כן הוא לפ"י חר"ב מנין ש"ל קליפות הכלבים, וזהו שאמרה "הצילה מיד כלב נפשי", כלומר מקליפות הכלבים. ודו"ק.


רבי צבי הירש מליסקא נולד בשנת תרל"ד (1874) כבן בכור לאביו האדמו"ר רבי חיים (מחבר הספרים "טל חיים וברכה" על הש"ס, ו"טל חיים על התורה). אביו של רבי חיים, רבי משה פרידלנדר, שימש רב בקליין ווארדיין והיה חתנו של ר' צבי הירש מליסקא הראשון (מחבר הספרים "אך פרי תבואה" על התורה, וספר דרושים וחידושים "הישר והטוב").

רבי צבי הירש שימש רב במאד ובגאווא, ונעשה אדמו"ר לאחר פטירת רבי חיים בט' באייר תרס"ד (1904). הוא היה גדול בתורה, איש הלכה וקבלה, החזיק ישיבה בליסקא והיה מפורסם כבעל מופת.

בהקדמת ספרו "שערי הישר" כותב בנו, הרב יוזפא פרידלנדר:

אדוני אבי מורי ורבי כבוד קדושת ש"ת רבינו הגאון הקדוש, בוצינא דנהורה, שר התורה בנגלה ובנסתר וכו', מופת הדור וכו', מו"ה צבי הירש פריעדלאנדער האבדק"ק ליסקא, זי"ע, בנו של רבינו הגאון הקדוש מרן המחבר ספרי "טל חיים וברכה" עה"ת ועל סוגיות הש"ס, זי"ע. שהי' ממלא מקום חותנו איש האלקים רשכבה"ג שר התורה כקש"ת מוה"ר צבי הירש בעהמ"ח ספרי "אך פרי תבואה", "הישר והטוב", זי"ע, האבדק"ק ליסקא.

כבוד אבינו זי"ע הי' לו, כפי אשר כתב בעצמו בהקדמתו, לערך שלושים חבורים נפלאים, על כל קוצי תורתינו הקדושה, ובעו"ה כלם נהייתה למוקד אש, לנרקבים ואבדון, ולא נשאר אלא החיבור הזה מעט בכמות אבל רב באיכות, והחלק זה מעיד על הכלל כלו בקדושתו וגדולת תורתו.

כבוד אבינו זי"ע, כבר בימי עלומיו הי' נחשב כאחד האדמורי"ם החשובים מגדולי הונגאריא, והכירו עוצם חריפותו וקדושתו, היה משיב תשובות רבות לאלפים להלכה, כי הי' רבן של ישראל, ורבים הלכו לאורו, ובפרט בימים הקדושים כאשר דרש לעם ישראל דרכי השם בהתלהבות בגודל קדושתו, והי' פה מפיק מרגלית, דובר משרים בטוב טעמו, והם אמרי נועם שיצאו מלב טהור.

עם כיבוש ליסקא ע"י הנאצים (03/1944), נאסר האדמו"ר מליסקא, שהיה כבר קרוב לגיל 70. בנו הבכור, רבי שלמה, שהיה לימים האדמו"ר מליסקא בארה"ב, שלח שליח מיוחד לחלץ את אביו מהגיטו בליסקא ולהעבירו לבודאפסט, אך הוא סירב לעזוב את עדתו. גם לאחר שהועברו יהודי הגיטו לאויהל, סירב הרבי להמלט עם קצין הונגרי שנשלח להציל אותו ואת משפחתו.

בהיותו באויהל התעללו בו הנאצים וגזזו את זקנו. לאחר ארבעה שבועות שולח הרבי עם כעשרים מבני משפחתו מגיטו אויהל לאושוויץ. בין הנרצחים באושוויץ בשבת , כ"ז אייר תש"ד, היו גם  האדמו"ר מליסקא, שלושת בניו, בני בניו וכל משפחותיהם.

מתורת האדמו"ר הזקן מקרטשניף, רבי אליעזר זאב רוזנבוים הי"ד, על מגילת אסתר

תמונת הרב אליעזר זאב רוזנבוים הי"ד

מאז שהתיישב האדמו"ר ר' מאיר רזנבוים, בנו של הצדיק רבי מרדכי מנדבורנה, בקרענשענוף נעשתה העיירה מרכז חסידי. רבי מאיר היה שקוע כל הזמן בעבודתו ובתפילתו והתפרסם בעזרה ליהודים שהיו זקוקים לישועה. הוא עלה לישיבה של מעלה ביום א' דר"ח תמוז תרס"ח (1908). בנו, רבי אליעזר זאב, התחנך בילדותו בבית סבו. הוא למד תורה בהתמדה רבה ביום ובלילה. בהיותו בן 17 הקים את חצרו בנדבורנה, כשאביו מברכו "שהשם יתברך ישמע בקולך ויעשה רצונך". בעשר שנות שבתו בנדבורנא, נתפרסם שמו למרחקים, אדמו"רים וגדולים תורה התארחו אצלו, וחסידים ואנשי מעשה הצטופפו בצילו. לאחר הסתלקות אביו, מילא רבי אליעזר זאב את מקומו והיה לממשיך שושלת קרטשניף. היה מפורסם בתפילותיו הנלהבות וכפועל ישועות. בימיו נתרחב חוג חסידי קרטשעניף, וחצרו המה מרוב אנשים שהיו באים להתדפק על דלתותיו. בסוף מלחמת העולם הראשונה התיישב בסיגט, בירת מרמרוש. היה מופלא בהכנסת אורחים, והחזיק עבורם מטבח בשרי ומטבח חלבי, כדי שכל מי שבא יוכל לסעוד כרצונו וכמה שהיה רוצה. התייחס לכל אורח כאילו היה אליהו הנביא או אחד מגדולי הצדיקים. בימי הזעם סייע לעריקים שנמלטו מאימת הצבא לחסות בביתו, על אף הסיכון הרב שהיה בכך. עם החמרת המצב, המה ביתו אנשים שבאו לקבל את עצתו וברכתו. מקורביו התחננו לפניו שיברח ויסתתר, אך הוא לא הסכים לנטוש את עדת חסידיו. גם כשהוצע לו ע"י ראש השלטון הקומי להבריחו למקום מבטחים, סירב בתוקף להצלתו האישית ונשאר במסירות נפש עם עדתו. בכ"ו באייר תש"ד, הוא הובל לאושוויץ. בנוסעו ברכבת לאושוויץ הסמיך את בנו רבי דוד משה לכהן כאדמו"ר. הוא סירב להיפרד מהטלית והתפילין שלו, אף שהלקו אותו מכות נוראות, והחל צוות ומכריז: "הריני מוסר מודעה כי אינני מרפה עצמי אף לרגע אחד מאת השם יתברך". רבי אליעזר זאב הי"ד נרצח באושוויץ ביום שבת קודש פרשת בחוקותי, כ"ז באייר תש"ד, יחד עם בני משפחתו וצאן מרעיתו.. דברי תורתו ומעשיות עליו הודפסו בספר רזא דעובדא שיצא על ידי נכדו רבי צבי הירש מקרטשניף- כפר אתא. דברי תורה וחסידות של ר' מאיר ובנו ר' אלעזר זאב רוזנבוים והנהגותיהם נדפסו בספר רזא דשבת. כתביהם הובאו גם בספר באר רבותינו: מכתבי קודש. בהקדמת ספרו רזא דשבת, על התורה ומקראי קודש ומאמרי חז"ל (תשכ"ז) – כותב נכדו, האדמו"ר רבי צבי הירש זצ"ל: הוא היה ארי שבחבורה, בעבודתו הקדושה והטהורה, עבודת התפילה והרינה, בכל עצמותיו תאמרנה… והיה מרא דכולא, בעבודה ובמעשים ובתורה, ואחרי כל עבודתו הקדושה והטוהרה, תמים היה בהליכות, בנאמנות ובפשטנות בשמחה ובתמימות, כאילו לא ידע כל כונות, וקיים יאה, אשר דרש נאה, בדברי ר"י כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, היינו כל מקום שאתה מוצא גדולתו, היינו באיש שמוצאים בו גדולת הבורא, בו נמצא עניוות אמיתית, ואת אשר בספרים קדושים מוצאים, אצלו לראות היינו זוכים, עבודת אמת למלך עולמים, דברים ברורים, חיים וקיימים, כחד מן הראשונים, היה גם באחרונים, מעשיו לה' בתמים. והרב הדומה למלאך ה' צבאות, ואשרי העינים שהיו רואות, את זיו הדרת פניו הקדושות, מכל עם למעלה שכמו, כשאול בן שנה במלכו, ושמוע תורותיו וחידושיו שה את זה רצופים, ולשלשל במדרשים שונים בכמה אופנים, מדבש ונופת צופים מתוקים, ואמרותיו ושיחותיו זה בזה ארוגים, בחידושים וסברות בחסידות ובמידות טהורות, עניני תפלות וכונות, ביראה ואהבה משולבות, יומם ולילה בלי הפוגות, ובכל פעם מענינים שונים, למאות ולאלפים, כי לתורה  ע' פנים, ועל לבות בני-ישראל הקדושים, רושם בל ימחה היו עושים, להיות תחת כנפי השכינה נכנסים, ובתוךהענינים, המתיק מליצות ישרים ויקרים, על בני ישראל הנשארים, בבכיות גדולות ונוראות לפני ה' צבאות, בוחן לבות וכליות, דברים כדורבנות, בראיות נכונות וברורות… ולכל איש ואיש בחוש נראות, כשפעל על ידי זה ישועות ורפואות, נוראות פלאי פלאות, בזכותו לבטל גזירות קשות ורעות ולהשפיע שפע רחמים מצור ישראל, שפעלו תמים, לעולמי עולמים.

(מבוסס בעיקר על אנציקלופדיה מקדשי השם)

בתוך הספר "ארבעה ארזים" מובא הספר "שיחות ואמרות קודש מכ"ק אדמו"ר הזקן מרן אליעזר זאב זצלל"ה מקרטשניף".

ושם מובא בשמו:

אמר על הא דאיתא בגמרא (מגילה ד׳ ע"א) איתמר נמי אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה, חייב אדם לקרות את המגילה בלילה, ולשנותה ביום שנאמר למען יזמרך כבוד וגו'. ופירש אדמוה"ז מוהרא"ז זצל"ה, אמר עולא, ביראה חייב אדם לקרות את המגילה בלילה, החיוב בלילה לקרות את המגילה בבחינה של "יראה". ולשנותה ביום, היינו לעשות שינוי ביום ולקראה מתוך "שמחה"

יש ב׳ בחינות בצדיקים, יש שהקב"ה ממלא שאלתו בבחי׳ ומשלוח מנות איש לרעהו, [וכידוע כי איש נקרא הקב"ה, ד׳ איש מלחמה, ורעהו היינו הצדיקים דעבדין רעותו] ויש שהשי"ת ממלא שאלת המבקש אעפ"י שאין בו מצוות ומעש"ט בבחינת אביון אז הוא מקבל ע"י ומתנות לאביונים.

ובאופן אחר אמר, ומשלוח מנות איש לרעהו הכוונה על השי"ת ועמו בית ישראל, ומתנות לאביונים הכוונה על הגוים [שאף הם חיים ונהנים מטוב העוה"ז, ואינו אלא .משום מתנה שמקבלים, ולא משום שמגיע להם מצד החיוב].

למה נקראת מגילת אסתר בשם מגילה סתם [והלא חמש מגילות יש ואף אחת לא נקראה בשם מגילה סתם] כי ע"י מגילת אסתר מגלין הכל. אמר על הפסוק במגילה, ובהקבץ בתולות שנית, רמז לקיבוץ גלויות השני, ואז אין אסתר, לא יהי' שום הסתר.

אמר על מה שכתוב במגילה, והעיר שושן צהלה ושמחה, והעיר לשון התעוררות, שושן הכוונה על בני ישראל שהם שושנים, צהלה ושמחה, התעוררותם הוא בשמחה ובצהלה.

אמר על הפ׳ במגילה, וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, ופירש וקבל היהודים, היהודים קבלו על עצמם, את אשר החלו, את מה שחללו וקלקלו, לעשות לתקן, לשון ואת בן הבקר אשר עשה, קמא קמא תיקן ואייתי.

הקשה על הא דאי' בגמרא (מגילה דף ז׳ ע"ב) אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו׳ ומייתי עלה רבה ור׳ זירא עבדי סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה ושהטי׳ לר׳ זירא וכו׳. והקשה, הרי הביא מעשה לסתור, [היינו מכיון שקם רבה ושהטי׳ לרבי זירא, הרי דלא צריך להשתכר עד דלא ידע]. ותירץ לכן כתיב מיחייב ולא חייב, דאי הוה כתיב "חייב" הי׳ כאמת החיוב להשתכר עד דלא ידע, מבלי שום היתר כי כך הוא החיוב. אך עתה כשנוסף מ׳ ביאורו מיחייב הי׳ צריך להיות חייב לבסומי, אך מכיון דקם רבה ושחטי׳ לרבי זירא, הרי תקנתו קלקלתו, שיכול לבוא הלילה לידי כך, לכן אין החיוב דוקא באופן שישתכר אלא יכול לצאת ידי חובתו באופן אחר, וזה שהביאו לידי דעת האחרונים שאפשר לצאת ידי חובת עד דלא ידע בשינה וכדומה, וכמבואר ברמ"א בהלכות מגילה.

 

ביאור רמזי המסורה לפסוק "נעשה ונשמע" / זכרון יעקב, מאת רבי יעקב אלימלך פנט הי"ד אדמו"ר, אב"ד ור"מ בקהילת קודש דעש

תמונת רבי יעקב אלימלך פנט הי"ד

נעשה ונשמע. ונשמע קולו בבואו אל הקודש ונשמע פתגם המלך ע"כ.

המאמר יבאר את הקשר בין פסוקים אלה

קשה מדוע כפיית מתן תורה מהווה מודעא רבה, והרי לשיטתו גם מי שמכר מתוך אונס, כגון שתלוהו כדי שימכור, המכירה שביצע תקיפה.

ונלענ״ד לפרש בהקדם ש"ס (שבת פ"ח) אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא. ולכאורה יש לדקדק, הלא רבא לשיטתו אמר (ב"ב מ"ח ע"א) הלכתא תלוהו וזבין, זביני זביני. והלא מי"ג עיקרים להאמין בשכר ועונש, אם כן דומה לתלוהו וזבין.

גם לשיטת רבא יש מצבים שאין תוקף למכירה באונס. המכירה באונס תקיפה רק רואים שהמוכר אכן התרצה למכור בכך שאנסוהו למכור שדה סתם ולא שדה מסוימת, או שהמוכר ספר את הכסף שהתקבל מהמכירה,  או שהייתה למוכר הזדמנות להתחמק מהאנסים.

אמנם יש לומר רבא לשיטתו שם, אמר: ולא אמרן אלא בשדה סתם, אבל "בשדה זו" לא. ו"בשדה זו" נמי לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי, אבל ארצי זוזי, לא. ולא אמרן אלא דלא הוה אישתמוטי, אבל הוה ליה לאישתמוטי, לא. עיין שם. והיוצא מדבריו דהא דאמרן דמכירה באונס מהני, היינו דוקא אם יש לנו הוכחה על כל פנים באחד משלושה דברים הנ"ל, דעל כל פנים נתרצה המוכר וגמר ומקני, מה שאין כן אם לא היה אף אחד מדברים הנ"ל, אזי באמת לא מהני המכירה באונס.

במתן תורה לא היה תוקף לקבלה באונס: התורה מוגדרת ולכן זה כמי שאנסוהו למכור "שדה זו", לא היתה אפשרות להתחמק מקבלתה, ולא ספרו את התשלום שהתקבל,  שכן שכרם ניתן רק לעוה"ב.

והנה במתן תורה על האי מימרא דרבא הנ"ל הקשה בתוספות הלא אמרו נעשה ונשמע. ויש לומר דר"ס דהא גופא היה באונס על ידי כפיות ההר אמרו נעשה ונשמע, ממילא יש לומר דכל השלוש הוכחות חסרו גבי מתן תורה, דלא הוה להו לאישתמוטי, ד"אין מידי מציל" כתיב, וגם דומה לשדה זו, כמו שפירש רש"י ז"ל על "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל – לא פחות ולא יותר", שעל דברי התורה הקדושה אין להוסיף ומהם אין לגרוע. וגם לא ארצי זוזי, ד"היום לעשותם, מחר לקבל שכרם" כתיב. וגם ע"י שאמרו נעשה ונשמע גם כן הוה כלא ארצי זוז, דשם הסברא שכן מי שעושה הדבר באונס  אינו מרצה המעות להראות שאין לרצונו כל הענין.

הקדמת נעשה לנשמע – מעידה על כך שקבלת התורה היתה באונס, כך שאין טעם להקדים את השמיעה, ולכן יש מקום לטעון שאין להתחייבותם תוקף משפטי

כן הדבר אם נימא דאמירת נעשה ונשמע היה באונס, בכונה הקדימו נעשה לנשמע היפך הסדר, כשאלה המין לרבא (בשבת פ"ח), כי הראו לדעת למה להם לשמוע מקודם, והלא בעל כורחם יעשו הן אם ייטב בעיניהם או לאו. היוצא מזה דע"י אמירת נעשה ונשמע והקדימו נעשה, מוכח כשיטת רבא שהיה קבלה באונס, ויש להם טענת רבא.

יש שלושה קולות מסוף העולם ועד סופו: קול גלגל חמה (היצר הטוב), קול המונה של רומי (היצר הרע) וקול הנשמה בשעה שיוצאת מהגוף, שחרדה אז מאימת הדין – המרומז בפסוק "ונשמע קולו בבואו אל הקודש"

אמנם לפי זה יוקשה מאמר השני של המסורה "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". דהנה אמרו חז"ל (סוטה כ') שלשה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו: קול גלגל חמה, קול המונה של רומי וקול הנשמה בשעה שיוצאת מן הגוף. ונראה לעניות דעתי לפרש דברי חז"ל בדרך רמז, דהנה יש לעיל מיניה, שם איתא אילמלא קול גלגל חמה, קול המונה של רומי נשמע וכו'. ופירש במפרש על העין יעקב דקול גלגל חמה רומז על סתירת דעת אומות העולם, שמאמינים בדעה נפסדה שיש פועל טוב ופעול רע, ח"ו. והסתירה לזה מכח פעולת החמה, אחד ממשרתי המלך, משחיר פני הכובס ומלבן בגדים המכובסים. אבל קול המונה של רומי ירמוז על דעת אומות העולם הטועים מדרך השכל כנ"ל עיי"ש בנועם לשונו.

ובזה נראה לי לפרש אז"ל (ב"ב ט"ז) אבן טובה היתה תלוי בצווארו של אברהם אבינו ע"ה ומשנפטר תלאה בגלגל חמה. והוא דמאברהם אבינו עליו השלום גם כן היו יכולים ללמוד סתירה דעה המשובשת הנ"ל, דאצל אברהם אבינו ע"ה מצינו שהקב"ה גידלו בשם ובממון וכו', וכן מצינו שניסה אותו בעשר ניסיונות, ומהם שלעת זקנתו הוצרך מצוה לחתוך בבשר החי, אשר לעיני בני האדם נראה כפעולה רעה, והכל הן הטובות, הן הדברים הנראים היפוך הטובה, כולם על פי הדיבור היו מפי הקב"ה, וזה היה האבן הטובה והיה תלוי בצווארו, להמשיך את האדם לדעה נכונה וישרה באמונה. ומשנפטר תלאה בגלגל חמה, על דרך הכתוב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך , כפירוש החה"ל וכנ"ל בשם המפרש בעין יעקב.

ועל פי זה נבוא לביאור מאמר הגמרא הנ"ל. שלשה קולות, דקול גלגל חמה, רומז על קול דודי דופק, הבא מיצר הטוב לעורר את האדם לדעת את ד' המיוחד. וקול המונה של רומי ירמוז על שיר כסילים, הוא המלך זקין וכסיל הוא היצר הרע. ושני קולות הללו הולכין מסוף העולם ועד סופו, שכל אדם יש לו שני יצרים, כידוע. וקול הנשמה בשעה שיוצאת מן הגוף, הוא הפחד מאימת הדין וחשבון, כמאמר התנא ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, מכח השני קולות האמורים לעיל. ודו"ק.

ועל זה ירמוז ונשמע קולו בבואו אל הקודש, כאשר תשוב הנשמה אל מקומה הראשון.

אמירת נעשה ונשמע – מעידה שהתורה התקבלה באונס ולכן קבלתם איננה מחייבת, לכן קשה מדוע "ונשמע קולו בצאתו מן הקודש" , כלומר, מדוע הנשמה חרדה בשעה שיוצאת מהגוף מאימת הדין?

מעתה יוקשה על הקרא הראשון של המסורה: נעשה ונשמע מוכיח דיש טענת מודעא, אם כן לכאורה אין לפחד מאימת הדין, וקשה אם כן מדוע נאמר ונשמע קולו בבואו את הקודש, הוא קול הנשמה בשעה שיוצאת מן הגוף מאימת הדין.

התירוץ לכך הוא בפסוק "ונשמע פתגם המלך" – הרומז על מלך מלכי המלכים, שמכוח פתגמו הגיעו ישראל לקבלת התורה מחדש, ולסתירת המודעא על קבלת התורה בכפייה בסיני (הרמוזה באמירת "נעשה ונשמע"), ושוב יש לחרוד מאימת הדין בשעת יציאת הנשמה מהגוף, המרומז ב"ונשמע קולו בבואו אל הקודש".

ועל זה בא כמשיב ונשמע פתגם המלך, דהנה ידוע דכל מקום שנאמר במגילה "המלך" יש לו שתי משמעות; כפשוטו , גם ירמוז על מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ונאמר בפירוש הקרא ונשמע פתגם המלך, כיון ששמעו לפתגם המלך להנות מסעודתו, על ידי זה בא הגזירה אשר מכוחה באו לקבלת התורה מחדש, כדרשת חז"ל (שבת פ"ח ע"א) קימו וקבלו, וליכא שוב טענה לפטור את עצמו מקיום התרה ע"י טענת מודעא., על כן ונשמע פתגם המלך, מלך מלכי המלכים, שמוכרחים אנו לשמוע לפתגם המלך, הוא התורה הקדושה, ממילא שפיר מיושב על נכון מקרא השלישי שבמסורה, ונשמע פתגם המלך וליכא טענת מודעא, על כן שפיר נאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש בפירושנו הנ"ל, כי אחר הקבלה החדשה אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ד'. ודו"ק כי נכון הוא בסייעתא דשמיא.

(מתוך זכרון יעקב לפרשת משפטים. הכותרות בצבע – נוספו על ידי עורך אתר זה)


הרב יעקב אלימלך פנט זצ"ל הי"ד נולד בעיירה אויברווישווה לאביו ר' יחזקאל, רבה של דעש ואדמו"ר לחסידים רבים. בשנת תרס"ט נשא לאשה את בתו של האדמו"ר מצ'חויב שבגליציה, ר' יעקב שמעון קנר, והחל לשמש ברבנות מארוש-אויוואר. בשנת תרפ"ו מונה ע"י אביו לרב הצעיר של דעש ועמד בראש הישיבה. דרשותיו היו מרתקות ומשכו את לב ששומעיו. מונה לאב"ד בדעש ולאדמו"ר, שחסדיו העריצוהו מאד. היה מראשי המדברים בארגון הקהילות האורטודוקסיות של טרסילבניה. בעת שהותו בגיטו דעש הגיעו אליו שליחים מרומניה כדי להבריחו עם משפחתו לרומניה, אך הוא דחה את ההצעה וסירב לעזוב את קהילתו. נספה באוישוויץ י"ח סיון תש"ד. בנו, הרב מנחם מנדל פנט, נספה בשואה עם כל משפחתו. הי"ד.

(מתוך אנציקלופדיה מקדשי ה', מבוסס על חכמי טרנסילבניה ב, 169).

פתיחת המאמר "עלבונה של תורה" / האדמו"ר מסוקולוב, רבי יצחק זעליג מורגנשטרן הי"ד

תמונת רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד

לבריות מעלבונה של תורה (שבת מט)

כל המלמד בן חברו כאלו ילדו וזוכה וישב בישיבה של מעלה (ב"מ פה,א)

המסתכל באופן שטחי, איש הבינים המתבונן להתנועה רבת הפעלים במחנה העברים, המצלצלת בין שדרות עמנו – יראה, איך כל יד עמלה, המוחות של טובי ראשי המפלגות טרודות, עסוקות בבקשת אמצעים שונים להטבת מצבנו וקיומנו. הסתדרויות למיניהן, חברות, מפלגות אשר לא תדע שחרן, כולן ברעש גדול זו לעומת זו מתנשאות, צצות כחציר גגות, מדברות גבוהות. וכולן כאחת ממציאות מזור ותרופה לרפאות שברים של לאומתנו כי מטה. גם בעולמנו החרדי נבלטת, נכרת הופעה כזו, והתנועה מתגדלת ומתבצרת… לב עמנו, האנוש, והעקוב מדם, לא פעם התפעל, הריח ריח תקוה, ויתנחם, כי סוף כל סוף יעלה מה בידי הקברניטים האלה להתקרב להמטרה הנכונה, להגיע את הספינה המטורפת לחוף המקוה. חלפו עתים ועליז החיים היה מרתיק עלינו בנואמו: קומי דוויה כי בא אורך; קומי סחופה וכבוד ה' עליך יזרח. רוח שפיים נשב על פנינו. טללי תחיה הרגיעו מעט עצבינו באמרם קרובה ישועתנו לבוא. עומדת אחר כתלנו, ועוד מעט והנה כבוד הלבנון ניתן לנו… אכן כחלום יעוף כן כל מועצותיהם, רוח עברה ואינם… כירכורם בתוהו עלה, ואת כולם נשא הרוח, הבל ואין בם מועיל, וכל פעלם מאפע. עולם התועה כמנהגו נוהג, השמש שבה לנרתיקה, עב הענן וערפילי אופל שבו ויכסו עין הארץ. וכל הדרים עליה שבו למשש באפילה כבראשונה. תקות התחיה הורידה לארץ ראשה. שחו עמודי מעמדנו, ויסתם כל נוחם. אפוא בסקירה קלה די להתבונן כי כל הדרכים והאמצעים שאחזו מאשרינו אלה על קו תהו ואבני בהו יסדו; טרם שחותמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה עליהם – כולם יכרעו ויפולו; בעוד שלא בא, ובשם ה' יזכירון – לשוא יעמלו הבונים. לחנם פרשו דיפלומטרון שלהם, אתפרכן אתרחשן אשתתקן… המטרה הלאה מאתנו, רחוקים אנחנו מפתחי העזרה, דבר אין בפינו לאמר כאבותנו "נשינו טובה" – כי אנחנו בעינינו עוד לא ראינוה. אין מלה בלשונינו, רק די לאמר שלא קדמו שעל אחד בבצור קיומנו, אלא הלכנו עוד שחוח עשר מעלות אחורנית בימינו. מצבנו הולך ורע יום יום. אנו עומדים בתוך מעגל קסמים ומאומה לא נעשה. העת איפוא לפשפש במעשנו ולבקר אחר הנעשה. אפשר סרנו מן המסלה העולה בית אל; אולי נטינו הצידה. והעיקר שכחנו וחבה עלינו להתחקות על סיובת הדברים. כדאי לנו לשנן את חובת השעה. העמק שאלה בכדי לדעת את המוטל עלינו לעשות… כשאנו מתלבטים בשאלה הקשה והמרה הזאת, המעיקה על לבנו והעושקת את שיווי משקלנו ומרגוענו: מדוע אנחנו העדים על כל הרעות הגזירות, הרדיפות והריסות מצבנו החמרי? ובעודנו כלואים ומשוקעים בפתרון השאלה הזאת – והנה קול דממה דקה מרחפת על אזנינו, כקול המולה ממרום דופק ומגיע אלינו: בת ישראל הביטי נא וראי היש מכאוב כמכאובך הרוחני שבו פלאים ירדת? מי ילד לך כל אלה בנים הסוררים, הבוזים ליקהת אם? מי גדל לך דור תהפוכות המחרף ומנאץ כל היקר והקדוש לנו? יונתי תמתי!  מאין באו לך כל אלה המלעיבים ומלעיגים בדברי אלקים חיים, המחתירים תחת אישיות דתנו. איה מקור מושחת של צחנה הנובע מקרבו הפקרות ופריצות? מי פרץ גדרו של עולם בבית יעקב אלו הנשים – גדרי מוסר וצניעות שקשטו בהם מיום ששמעו בסיני מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך? בת מלך, שכל כבודה פנימה, מי גילה נבלותה, מי פתח חרצובות רשע לעשותם אגודת מוטה? את סוגה כבשושנה אדומה, בגן נעול ומעין חתום משובחה. מי חלק עתה תיומתך? מי הוריד עדיך מעליך להוליכך שובב? מי ענדך תפארת זרים – העכסים, הנטיפות, השירות והרעלות, פתיגיל, כל מעשה מקשה? בעטיו של מי עלו כל הקמשונים בכרם ה' צבאות בית ישראל, ומי המקצץ בנטיעת שעשועיו? החבית שהיתה צלולה באלפי שנות גלותנו, מי בא ועכרה בימים האחרונים האלה? כשאנו מביטים בתורה השלמה שלנו, שהיא ספר תולדות אדם, מפיצה אור יקרות על כל קורות ומאורעות, נחל נובע מקור חכמה ותבונה, מעין המפכה אמת ומישרים, מפענח כל נעלם – אנו מוצאים כתוב בה: ואם לא תשמעו ולא תעשו את הדברים האלה ואם בחקותי תמאסו ומשפטי תגעל נפשכם וגו' (פרשת בחוקותי)… ורש"י הקדוש בשם הברייתא דתורת כהנים מבאר לנו הרי שבע עבירות. הראשונה גוררת את השניה עד השביעית ואלו הן: לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים מלעשות, כופר במצות, כופר בעיקר. הדברים הקצרים האלה מפיצים קוי אור, שביבי נוגה וזהרי להט מקרבם, על הרבה פרשיות סתומות וחידות נעלמות שבהליכות דברי ימינו. המה עושים הסתום למפורש. המה נותנים ידים מוכיחות ומראים באצבע סוד עליותינו וירידותינו…. אחת היא הסיבה – אם כל הרשע ומקור כל חטאת – לא למד, וממילא לא עשה, ואחר כך מונע את האחרים ושונא את התורה ואת חכמיה עד שכופר בעיקר ר"ל… מעתה על נקלה לנו לדעת למה קרא ה' בימינו אלה אנאליגון שלהם מלמעלה, הכיר מעבדיהם, הפך לילה וידכאו. והתורה מכרזת: ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה וגו' וזרעתם לריק זרעכם. ופרש"י שם נגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהן ומגדלן והחטא בא ומכלה אותם. ועל ידי זה "ורדו בכם שונאיכם", שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם. ועל ידי זה "ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם" ח"ו. דברים ברורים ומפורשים, בתורה הם כתובים, ועל נסיונות החיים הם מיוסדים. ספורי קורות ימינו בשנות דור ודור הראו לנו למדי, שבכל עוד ילדי עמנו חונכו על ברכי התורה, למדו מנערותם, ספגו לתוך תוכן ידיעות התורה ופלפולה, שקידתה וסלסולה, מצפצפים ומהגים בה במשכנות מבטחם – אז כל הרחות הסערות לא הזיזום ממקומם – מקום הקודש, לא הפרידו ביניהם לבין אביהם שבשמים ובין מאלפיהם ומעבדיהם. ואם לפעמים בהשאת הזוחל סלפו דרכם ויטו משביל הזהב – המאור שבה עד מהרה החזירם למוטב, וכצנה עטרם, כחומה בצורה נשארו באמונתם, החזיקו מעמד נגד כל הסופות המנשבות בעים. ומעוזה של תורה חזקתם לעמוד בנסיונות החיים הכי יותר קשים לבל יכרעו תחתיהם…

באוצר החכמה ניתן לראות (גם ע"י כניסה כאורח) את החיבור השלם של "עלבונה של תורה",

אדמו"ר מסוקולוב, רבי יצחק זעליג מורגנשטרן הי"ד בן האדמו"ר מפילוב רבי חיים ישראל מורגנשטרן, בן האדמו"ר האמצעי מקאצק רבי דוד, בן האדמו"ר הזקן מקאצק רבי מנחם מנדל מקוצק. חבר מועצת גדולי התורה וממנהיגי יהדות פולין לפני השואה. הוא נולד בתרכ"ד,1864 (או בתרכ"ו,1866). בתרנ"ט, 1899, התקבל לרב ואב"ד בסוקולוב, שבאזור ורשה. שם יסד את ישיבת "בית ישראל", והיה ראש הישיבה שלה. בתרע"ט,1919, הצטרף לאגודת "שלומי אמוני ישראל", שבפולין קדמה לאגודת ישראל, והשתתף בכל הכנסיות הגדולות של אגודת ישראל. היה סגן הנשיא של אגודת הרבנים בפולין. היה סופר מוכשר, והצטיין בידיעת הלשון העברית. כאביו תמך גם הוא בישוב ארץ ישראל, וביקר בארץ בתרפ"ד,1924. כשחזר לפולין פתח את החלון וצעק לחסידים שבאו להקביל את פניו "סעו לארץ ישראל. טובה הארץ מאוד מאוד". נפטר באוטבוצק, שעל יד ורשה בחשון ת"ש,1939.

(לקריאה נוספת: אדמו"רים שנספו בשואה, עמ 155-152. אלה אזכרה, א, עמ 295-283. היכל קאָצק, עמ תרסא-תרנא. "מרביצי תורה בעולם החסידות, ח"ד. תולדותיו מובאים בהקדמת ספרו "עלבונה של תורה", הוצאת ספרים חרדית נצח, תש"ד).

יחסו לכתיבת ספרים, מוזכר בהקדמתו לספר "דער קאצקער רבי" (פיטערקוב, תרח"ץ):

ועל שאלתו אם חיברתי ספרים, הלא כבודו יודע, שזקני הקדוש מקאצק זי"ע מאס מאד מלכתוב חידושיו על ספר, וכן נהג מר זקני הקדוש ר' דוד ז"ל, אף שהיה ספרא רבה עד להפליא, בכל זאת לא רשם אפילו תיבה אחת מכל מה שחידש בעולמו, ואפילו מר אבא ז"ל שהתחיל לכתוב מעט, רובי תורתו אנכי כתבתי, וגם הקונטרס "שלום ירושלים" אנכי כתבתי ולא הוא, ולא רצה בשום אופן שיודפסו חידושיו, זולת הקונטרס "שלום ירושלים", ראיתי בו שהיה ניחא ליה להדפיסו, אבל בכל כתביו שלטו ידי זרים ונגנבו ונאבדו, וחבל על דאבדין. כן אנכי חידשתי בעזרת ה' יתברך הרבה ולא רציתי בימי חורפי לכתוב אותם על ספר, כמו שראיתי אצל אבותי, רק זה לפני איזה שנים, שראיתי שנהג עלמא לכתוב על ספר אפילו פטומי מילא בעלמא, גם אנכי רושם לפעמים מה שה' יתברך מאיר עיני, וישם תחת ידי הרבה פנקסים של חידושי תורה, ומפני תשות כחי אין ביכולתי לסדרם כראוי.

מעט מכתביו נמצאים באתר היברובוקס: מאמרים ומכתבים מאמרים ומכתבים ח"ב מאמרים ומכתבים ח"ג מאמר לפרשת תולדות, הבאר כ"ג ח"ב, תרפ"ד מכתב בדין משלוח מנות לרבו מובהק, אוהל מועד אב-אלול תרפ"ט, ועיין בספר שארית יצחק שרידים של דרושים וחידושים אשר נותרו לפליטה לאחר השואה… מאת… רבי יצחק זליג מורגנשטרן (תשמ"ט).

ניתן לקרוא על תולדותיו באתר כולל פולין.

נקמת האדם ונקמת החיה שבאדם / הרב קלמן מגיד הי"ד

תמונת הרב קלמן מגיד הי"ד
פורסם בקובץ אפריון, שנה חמישית, קובץ שישי, תרפח

"אלא מעתה גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות דכתיב אל נקמות ד'. אמר ליה אין למילתיה מיהי גדולה היא, כדעולא, דאמר עולא שתי נקמות הללו למה, אחת לטובה ואחת לפורענות. אחת לטובה דכתיב הופיע מהר פארן, לפורענות דכתיב אל נקמות ד' אל נקמות הופיע" (ברכות ל"ג).

הנקמה היא אחת מן המדות המגונות העושה שמות בחיי החברה האנושית. היא מהפכת את האדם, בחיר היצירה, לפריץ חייתי, משחתת בקרבו כל חלקה טובה והשפעתה הרעה בולטת וניכרת לא רק בין העמים הפראים באפריקה, כי אם גם בין עמי אירופא המנומסים חניכי הצייויליזאציא, ילידי דור המאה ועשרים המתפאר ביחוש השכלתי ובהמצאותיו הנפלאות. זכרון המלחמה האחרונה עודנו חי בזכרוננו. ומה היתה סיבתה, האם לא רגש הנקמה אשר מילא את לב הצרפתים בעד מפלתם בשנות השבעים למאה העברה. ורגש הנקמה של אוסטריא בעד רצח אחד מנסיכיהם בסרביא?  נהרי נחלי דם אדם אשר נשפכו לעינינו המה תוצאות הרגש הזה בן החיה שבאדם. הנקמה היא שהביאה שואת פתאום על עמי אירופא ועד עתה טרם נבנו החרבות והוקמו הנהרסות, ולא לחינם ציותה אותנו תורתנו הקדושה: "לא תקום ולא תטור את בני עמך".

ומה מאירים ומזהירים דברי הירושלמי בנדרים, הובא בתורה תמימה, "משל לאדם שהיה מחתך בשר ומחת סכינא לידו השניה, האם יחזור וימחא ידיה". בדברים הקצרים האלה מתבלטת השקפת חז״ל על החיים, כי הרע לא יתוקן ברע.

ודעתם זאת השמיעו במאמרים רבים: "לעולם יהא אדם  מן הנרדפים ולא מן הרודפים"  "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר וכו' ". "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו".

ולכן התפלא רק אחא קרחינאה על דברי ר' אלעזר האומר כי כל דבר הנתן בין שתי אותיות הוא גדול ונכבד, האם גם הנקמה הנזכרת בין שני שמות אלקים, האם גם היא גדולה ונכבדת? הלא בת התופת היא ואם לכל חטאת.

אולם אין רע מוחלט בתבל. גם המדות הרעות יש אתר תביאנה תועלת רב לבני אדם. יש אשר גם הנקמה תהפך לסם חיים "וכל תלמיד חכם שאינו נוקם כנחש, אינו תלמיד חכם". ירבו מאוד ההתמרמרות והמחאה נגד עושי הרשעה בכתבי הקודש ובסדר תפילתנו ״זכור ד' לבני אדום את יום ירושלים", "יוודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך", "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך", ועיר כאלה אשר בתוכנם הם מעוררים ומפתחים את רגש הנקמה בנפש היהודי, רגש שנאה יהמה ללוחציו ומעיקיו, כי נשיקת השבט והתרפסות יתירה לפני התקיפים ובעלי הזריע משפלת את הנפש ומחלשת את הכרת ערך הרע, ומביאה לידי שיויון נפש והצדקת הרשע. ולכן ציותה תורתנו אחר המצוה "לא תקום ולא תטור" גם מצות אחרות- "ובערת הר מקרבך", "ולא תחמול ולא תכסה עליו".

אולם עלינו לדעת את סימני ההבדל בין הנקמה האסורה והמותרת. בין המשובחת והמגונה. על זאת יש שתי בחינות:

א) אותה הנקמה המביאה תועלת לרבים על חשבון היחיד ע"י הכרת הצדק העולמי והיושר האלקי, לא נקמה בשביל נקמה, כי אם בשביל "למה יאמרו הגיים איה אלקיהם", "ודם עבדיו יקום", "ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו", להראות ערך העם הקדוש והארץ הקדושה, שנתחללו על ידי בבל ואדום ויתר צוררינו ככל התקופות והדורות.

ב) אותה הנקמה הנקיה מכל שמץ של הנאה עצמית לפניה ואחריה. נקימה ונטירה כנחש שאין לו שום הנאה. נקמה אשר רק כבוד אלקים יסע לפניה ומאחריה, היא הנקמה המשובחת "נקמת האדם". אולם אותה הנקמה האינסטיקטיויית בת הרגש שיש בה תערובות של הנאה עצמית ואינה מביאה תועלת רוחנית ומוסרית היא הנה ״ נקמת החיה שבאדם", וזאת היא כוונת מאמרם ״גדולה נקמה אותה שנתנה בין שתי אותיות״ אשר כבוד אלקים יסובבנה.

קראז ליטא.                                                                                                                         הרב קלמן מגיד אב״ד.

מאמרו "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב" – הופיע במאסף דרושי, ח"ב (וילנה תרע"ג)

 מתולדותיו

הרב קלמן ב"ר אלעזר מגיד (תרל"ד, 1874- תש"א, 1941) נולד בקובנה. למד בישיבות סלבודקה וטלז. רבותיו המובהקים היו הגאונים ר' אלעזר גורדון זצ"ל ור' יצחק רבינוביץ זצ"ל אב"ד פונוביז'. נסמך להוראה מאת הגאונים ר' חיים יהודה סאסיניצר זצ"ל מסרגן ור' שלמה הכהן מוילנה זצ"ל ור' צבי יעק אופנהיין זצ"ל אב"ד של קלם.

אביו, הר' אליעזר ז"ל היה שקדן ועסקן במצוות, והיה מפורסם בקובנה בשם: "ר' אליעזר מיוארנא". חותנו של הרב קלמן היה ר' צבי הירש דאנילעווין מקראז שבפלך קובנה, איש נכבד יודע תורה ועסקן בכל צורכי העיר.

הרב קלמן נבחר לרב בקהילת ארמיאנסק בשנת תרס"ב (1902). בימי מחמת העולם הראשונה פעל להצלת יהודים תוך מסירות נפש. אחרי המלחמה חזר לליטא ושימש רב ואב"ד בקרוז' ובוואקשנה. היה חבר נשיאות אגודת הרבנים בליטא ומראשי "המזרחי" שם. היה ידוע באהבתו הגדולה לא"י. נאם באסיפות רבות ופרסם מאמרים בעתונות. נספה בימי השואה יחד עם בני קהילתו ביער סמוך לטירקשלה.

לרב קלמן היה אח גדול בתורה, שמו ר' אשר ז"ל, שנפטר בשנת ה-39 של חייו, בג' בכסליו תרס"ח. ר' אשר נסמך להוראה ע"י גאון ישראל ר' יצחק אלחנן זצ"ל והיה רב בעיר וועסלי שבפלך יעקאטירנסלאוו, ואח"כ במשך 13 שנה בעיר נעניצעסק שבפלך טבריא, והניח אחריו הרבה חידושים בהלכה ואגדה.

(מתוך יהדות ליטא חלק ג, ומתוך אהלי שם).

וראה גם באלה אזכרה, ח"ב, 208.

בנו, משה דב מגיד, עלה ארצה ב-1934 והיה תעשיין ואיש ציבור בתל אביב.

עדותו של חנן לייף על תלאות יהודי ווקשנה בתקופת השואה וחיסול הקהילה – מופיע בארכיון בית לוחמי הגיטאות.

באתר הספרייה הלאומית מצאתי מאמר מהעיתון הצופה (01.01.1947), המתאר את חיסולה של עדת ווקשנה בכלל ואת הנהגתו של הרב קלמן מגיד באותם הימים בפרט: וראה גם תיאור רציחתו על קידוש השם במאמר "רבני ליטא שמתו על קידוש השם" (עיתון הצופה 17.04.1966, עמ' 2),

1 51 52 53 54 55 56