גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים / הרב שמאי בן ציון הכהן פרידמן הי”ד

בית כנסת בקרקוב

ישתבח הבורא ויתהלל היוצר שבחר מכל אומות ישראל עמו, בשבילם נברא העולם לעבודתו, קרב אותם, תורת חיים ירשנו מאתו, וחיי עולם נטע בתוכנו.

והנה נודע מספה”ק שטוב לו לאדם שזיכה אותו השי”ת לחדש איזה חידוש, לחוקקו על ספר, ולהפיצו ע”פ תבל, שגם אחרים יהנו מתורתו, כמבואר בהגהות יעב”ץ סנהדרין צט ע”א. וזה לשונו: הלומ תורה וכו’ והכותב ומבאר אותה למען המשכילין יבינו והתלמידים יעמדו על האמת ויוסיפו לקח טוב, אין לימוד גדול מזה, ואין כבוד לתורה גדול מזה. עכ”ל.

ובספר פלא יועץ אות ס’ כתב וזה לשונו: והאיש אשר חננו ה’ חכמה ודעת יסדר ספרו למען יפוצו מעינותיו חוצה ויהיו שפתותיו וכו’ ובזה יקנה זכרון ויד ושם טוב מבנים ומבנות, וכל חכם יעשה בדעת ויבחר לעשות ספרים להועיל לרבים כגון לתרץ דברי הש”ס והראשונים שלא לשם ולתהלה רק לקשט את הכלה וכו’ עכלה”ק, עיין שם.

ועיין בפרי מגדים או”ח באגרת. לכן רשמתי למזכרת, מה שהולידו רעיוני […] וגם הנני מקיים בהדפסת חיבור זה מצות כיבוד אב, כי כן ציוה עלי  אאמו”ר הרב החסיד זללה”ה שאדפיסו.

והנה אמרתי לפרש מה דמבואר במס’ ברכות דף ח, ע”א. ואמר ר”ח בר אבא משמיא דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים וכו’. עיין שם. והקשו המפורשים ז”ל, ממה נפשך אם הנהנה מיגיעו הוא ירא שמים גם כן, אם כן פשיטא דהוא גדול, דאית ביה תרתי, ירא שמים ונהנה מיגיעו. ולמה הוצרך להביא ראיה על זה. ואם זה הנהנה אינו ירא שמים, אם כן מדוע הוא גדול מירא שמים. עכ”ק. והנה במקום אחר כתבתי לתרץ קושיא זו, על פי דכתב הגאון הקדוש החיד”א ז”ל, דהא דקיימא לן שכר מצות בהאי עלמא ליכא, זה דוקא בשכר המצוה גופא, אבל התוספות ודקדוקי המצוה ומילי דחסידי שאדם מוסיף בכל מצוה גם מה שלא נצטוה על פי הדין, נהנה הינדם משכרם גם בעולם הזה. עד כאן דבריו. והנה מי שאינו מקיים המצוה רק כצורתה ותוארה שנכתבה בתורה, זה לא מקרי נהנה בעשייתה, רק מוכרח לקיים מה דכתיב בתורה הקדושה. מה שאין כן מי שמוסיף בכל מצוה דקדוקי מצות וחומרות ומילי דחסידי, זה מיקרי נהנה בעשייתה, שכל כך חביבה המצוה עליו, עד שהוא מוסיף עליה מדעתו דקדוקים וחומרות, גם מה שלא נצטוה על פי הדין.

ולפי זה יש לומר דדבר זה משמיענו הכא ר”ח בר אבא, גדול הנהנה מיגיעו, רצונו לומר דמי שנהנה ממה שמייגע עצמו בכל מצוה, ומוסיף עליהם חומרות מדעתו (דזה מיקרי נהנה מיגיעו) איש כזה גדול יותר מירא שמים, שאין עושה המצוה רק כצורתה שנכתבה בתורה, מחמת ירא שמים. דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש וגו, רצונו לומר דאין לו שכר בעולם הזה דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך וגו’ אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, היינו דיש לו עולם הזה גם כן כנ”ל. ודו”ק.

וכעת נראה לעניות דעתי ליישב קושית המפורשים הנ”ל, דהנה יש שתי מיני דרכים בענייני לימוד התורה הקדושה. יש מי שלומד יומם ולילה ומחדש חידושים. ויש מי שאינו מחדש חידושים. והנה מי שמחדש בתורה הקדושה נהנה מלימודו יותר מזה שאינו מחדש רק שלומד מחמת שהוא ירא שמיםומקיים והגית בה יומם ולילה. ואף על גב שגם זה נהנה מאוד, כמאמר הכתוב פקודי ה’ ישרים משמחי לב, מכל מקום בעל מחדש נהנה הרבה יותר, כנודע מה שכתב הרמב”ם ז”ל, שאין שמחה בעולם כטעם התרת הספיקות. וזה יש לפרש בדברי ר”ח בר אבא, גדול הנהנה מיגיעו, רצונו לומר, דמי שנהנה ממה שמייגע עצמו בתורה ומחדש חידושים, הוא גדול יותר מירא שמים, דזה יש לו גם עולם הזה שנהנה מחידושיו, מה שאין כן הירא שמים אין לו רק עולם הבא. והבן. 

(הקדמת הספר בית שמאי)


הרב שמאי הכהן פרידמן הי”ד, מלמדני קראקא, נולד בשנת תר”ס [1900] לערך לאביו הרב בן ציון דומ”צ דובצק. בשנת תר”ץ הוציא לאור את ספרו “בית שמאי” ובו חידושים פלפולים על מסכת מכות, בהסכמת הרב חיים גלרנטר מקיטוב והרב שמואל פירר מקראס. ככל הנראה נספה בשואה בשנת תש”ב [1942] לערך.

מספר הצפיות במאמר: 10

על מקום המקדש אין יכולים הגויים לערער / הרב דוד ציטרננבוים הי”ד בשם הגאון מאוסטרובצה זצ”ל

מקום המקדש איננו שלהם

דברים חריפים נפלאים מהגאון הקדוש מאסטראווצי זצ”ל.

יש ליתן טעם למה ניתנה תורה במדבר, דהנה בעבודה זרה (דף ג) אמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובוהו. והיינו דאמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה. אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. והקשו המפרשים למה דוקא ארץ “יראה” שמא לא יקבלו את התורה ולא שמי ושאר מעשי בראשית. ואמרתי בילדותי על פי מה שאמרו המפרשים, מה קאמר שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית, ממה נפשך, מתי התנה, אם קודם הבריאה לא היה עם מי להתנות, ולאחר הבריאה לא חל התנאי, דקיימא לן [בבא מציעא דף צ”ד] מעשה קודם לתנאי אינו תנאי. ותירץ הזרע אברהם דכיון דהארץ היתה מרחבת כל ששת ימי בראשית, חל התנאי על מנת שהתרחבה אחר התנאי. ולפי מה שאמרו בארשית רבה דנקראת ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, משמע דשום בריאה לא התרחבה רק ארץ לבדה, אם כן אתי שפיר דלא חל התנאי אלא על הארץ לבדה, על מנת שהתרחבה, דהיה תנאי קודם למעשה, ולא שאר מעשה בראשית, משום הכי רק הארץ לבדה יראה ושקטה. וז”פ [א”ת].

ובזה יש לומר מה שכתוב בראשית רבה, דמשום הכי נתנה תורה על הר סיני ואל על שאר הרים, משום דאין לך הר שלא עבדו עבודה זרה, כמו שכתוב במסכת עבודה זרה (דף מה). והקשו המפרש מדוע לא ניתנה תורה על הר המוריה, דנבנה עליו בית המקדש, דבודאי לא נעבד עבודה זרה, דאם כן היה אסור לגבוה. ולפי מה שביארנו יש לומר (דבעבודה זרה דף ד,ב) איתא שכפה הקב”ה הר כגיגית על ישראל, ואמרו להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. וכתבו המפרשים, דהיינו משום התנאי שיחזיר העולם לתהו ובוהו. וכבר כתבתי דהתנאי לא הוי חל אלא על מנת שהתרחבה הארץ, ואיתא (ביומא דף נ”ד) “ושתיה” היתה נקראת, תנא שממנה הושתת העולם. מבואר דמקום המקדש היה תחילת בריאת הארץ שברא הקב”ה קודם שהתרחבה, אם כן הר המוריה, שהוא מקום המקדש לא היה יכול לכפות כגיגית בכח התנאי, דהא התנאי אחר המעשה ולא חל התנאי על הר המוריה, והוצרך הר אחר, ולא נמצא הר שלא נעבד, רק סיני.

ועל פי זה יש לומר מה שכתוב במדרש רבה ובילקוט פרשת וישלח דעל מקום המקדש אין אומות העולם יכולים לערער ולטעון ליסטים אתם כיון שקנה דודו מארונה עיי”ש. ואינו מובן דאכתי יערערו על שאר ארץ ישראל. ואם יש תירוץ אחר, גם על המקדש אין טענה. ולפי זה אתי שפיר, דבאמת כתבו המפרשים דאין טענה לאומות העולם כיון דמעשה בראשית היה תלוי בתנאי, אם יקבלו ישראל את התורה, הוי הכל של ישראל, דהוי כמציל מזוטו של ים. אך כבר כתבנו שהתנאי לא חל אלא על מנת שהתרחבה הארץ, אבל מה שהיה בתחילת הבריאה הוי מעשה קודם לתנאי ואינו חל, אם כן יש לאומות הבריאה טענה על מקום הבריאה מימלא, לפי מה שכתוב ביומא דמקום המקדש היה תחילת הבריאה, שפיר קאמר המדרש, דגם בזה יסתם טענתם, דמקום המקדש קנה דוד מארונה בדמים, ואם כן שוב אין שום טענה לאומות העולם, דמקום המקדש קנוי לישראל בדמים, ושארי העולם הצילו מזוטו של יום. ודברי פי חכם חן.

(זר זהב)


הרב דוד ציטרננבוים, נולד בזמיגרוד בשנת תר”ל (1870) לערך, להוריו, הרב זישא וליבא. הוציא לאור בבחרותו את ספרו “דברי דוד”, בהיותו “בחור כהלכה חריף, ושנון ירא ושלם” (מתוך הסכמת הרב בנימין זאב גלר אב”ד בוברקא),  ואת ספרו “זר זהב” (תרצ”ג). הרב סיני הלברשטאם הי”ד היה בין הרבנים שכתבו הסכמות לספר “זר זהב”.

חתן ר’ חיים הערבאך מגריבוב, לשם עבר. הכין עוד שני כרכים לדפוס, אך לא הספיק להדפיסם.

ככל הנראה, נספה בשואה.

 

מספר הצפיות במאמר: 6

תורה ותפלה חלק ב: תנאים לקיום מצוות תלמוד תורה כהלכתה / הרב אברהם גרודזנסקי הי”ד

מתורתו של הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד

גדולה היא מצות תלמוד תורה יותר מכל המצוות שבתורה, ולא כל הבא ללמוד מקיים בזה את המצוה כהלכתה. ישנם הרבה תנאים בגדרי המצוה, וזקוק הוא להכשרה נפשית ושכלית לפניה ולאחריה. אך ראשית כל צריך שידע האדם קודם הלמוד ובשעת הלמוד כי בתורת השם הוא עוסק. כי אין זה ספר של חכמה מסוג השכל האנושי, ואין מטרת הלמוד בספר התורה ללמוד חכמה לשם חכמה כדי להשיג סודות הבריאה ולהבין דרכי החכמה העליונה, אלא תורת השם היא. התורה מגלה לאיש הלומד אותה את רצון השם בכל תהלוכות החיים. האדם בשעה שלומד בה שואל באורים ותומים לגלות לו את רצון ה’ בכל מעשה, דבור, מחשבה והרגשה שלו. איך לחשוב לדבר ולהתנהג על חלד. כי אין זו תורה של אפשרות מפשטה בהנהגת האדם, אלא תורת חיים המקיפה את כל ענייני החיים, ומורה לו את הדרך הנכונה בכל תסבוכת מעגלי החיים. אין שאלה שלא יוכל האדם למצוא בה את פתרונה, אם רק יעורר את חפצו להסתכל בה נכוחה, ולדרוש בה את המעשה אשר יעשה והדרך אשר ילך בה.

החובה על הלומד תורה להכיר בכל עומק הכרתו “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. התורה נתונה לעם ישראל בשביל שבחר בהם השם, והוא מברך לנותן התורה על הבחירה והנתינה כאחד. ברכה זו חיובה מן התורה, ובכל יום ויום הוא משנן לו אותה, ונותן הודאה על חלקו. ברכה זו מעמידה את האדם על מהותה של תורה, כי אין מי שראוי ללמוד בה ולהבין אותה רק אותו עם הנבחר מכל העמים. עם זה שנתעלה באמונה והגיע למדרגת נבואה “פנים בפנים דבר ה’ עמכם” (דברים ה,ד). רק הוא ראוי לקבל תורה מאת השם, מאורסה היא לו, ונצטווה לעסוק בה ולהבין אותה.

ואחרי שנתבהרה ונתבררה לו ההכרה הזאת, טרם גשתו אל הקודש, יצרף ויזכך את נשמתו בכור השלמות והטהרה, טהרת הלב ושלמות המדות. כמו שמבאר הרבנו יונה אה המשנה (אבות פ”ג) אם אין דרך ארץ אין תורה, וזה לשונו: צריך תחילה לתקן את עצמו במדות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. לא שילמוד תורה ואחר כך ייקח לו מצוות, כי אי אפשר וכו’. וכן מבאר הוא את המשנה (שם) כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכו’, שלא יאמר אדם אשנה הלכה זו ואקיימנה, אשנה כל התלמוד ואקיימנו, אם כה יאמר לא תתקיים חכמתו, כי צריך תקון המדות תחלה ואחר כך תתקיים חכמתו. עיין שם. רואים אנו מזה שאף הלומד בלב נכון על מנת לעשות, אם לא הכשיר את עצמו קודם בשלמות המדות, אין חכמתו מתקיימת. וכל שכן אם חסרה לו יראת שמים, על זה כבר צווחו חז”ל (יומא ע”ב) אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. על זה נאמר “למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין”. עיין שם.

ואז, כשהוברר לו כל זה, והכשיר עצמו לכך, הוא נכון לקיים המצוה “לעסוק בדברי תורה”, ולבקש בתורת השם את מה שברור לו בכל מלא הכרתו. היינו שלמודו הוא ענין של דרישה, שהוא דורש וחוקר את רצון השם בכל מצוות שבתורה, כמו שאמרו (מכות כ”ד) “בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר, כה אמר ה’ לבית ישראל דרשוני וחיו. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ואימא דרשוני בכל התורה כולה”. כי כל דברי הראשונים והאתרונים הלא הם התעמקות בהבנת הש”ס. וכל השקלא וטריא שבש”ס הלא הוא בהבנת התורה שבכתב וי”ג מדות שהתורה נדרשת בהן, כדי למצוא ע”י זה את הפרטים והאופן המתאים לרצון השם בדיני המצוות.

כי רצון השם, כפי שאפשר לאדם להשיג, מתגלה הוא בתורה. רצון השם הוא רצונו הכללי, המקיף את כל התורה כולה. הוא אינו מתחלק לפרטים, אלא מאחד אח הפרטים מכל מצוות התורה יחד נשלם רצון השם יתברך. ולא רק ממצוות אלא גם מתיבות שבתורה. האותיות שבתורה כולן יחד משלימות להביע את רצון השם. ובכן ספר תורה שחסרה בה אות אחת פסולה. אבותינו הקדושים הכירו את רצון השם וממנו הבינו את כל פרטי המצוות עד שלא ניתנו. כמו שאמרו “בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצוותי חוקתי ותורתי”. שמירת כל התורה כולה, אף תקנת חכמים כערוב תבשילין (יומא כ”ח) וכדומה, קראו אותה חז”ל הכיר את בוראו, כי ההכרה אחת היא.

לכן חייב האדם לידע את כל התורה כולה, גם חלק התורה של ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה. לבד בשביל שאפשר שיבוא לידי מעשה לכשיבנה בית המקדש, אלא הלימוד עצמו תורה הוא, כי מכל התורה כולה, מכל המצוות יחד נשלם רצון השם. גם חיוב האב ללמד תורה לבנו הוא עד שידע הבן את כל התורה כולה (שו”ע של הרב הלכות תלמוד תורה) כי זהו הגדר האמיתי של מצות למוד התורה, שיהא האדם יודע את כל התורה כולה, ומזה ישיג את רצון השם, כי ידיעה אחת היא.

על למוד שכזה אנו מברכים “אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעסוק בדברי תורה”. אין הצווי רק ללמוד, אלא לעסוק, ליגע ולעמל בדברי תורה עד שיבין אותם הבנה שלמה מקיפה ועמוקה, ואז ירגיש את טעמם ומתק דבריהם המשמחים לבב ומשיבים נפש. לכן סמוכה היא תפלת “והערב נא” לברכת המצוה, וברכה אחת היא, שיהיו דברי תורה ערבים בפינו, ונרגיש את טעם יינה. גם השמחה של למוד התורה היא אחת מתנאי המצוה (כמבואר בשו”ע או”ח סימן תקנ”ד), ואין שמחה כהתרת הספקות, כל כמה שהוא משתדל להבין מה שהוא לומד, כל מה שהוא ממשמש ומוצא בה טעם, הרי הוא מתחזק בקיום המצוה של “לעסוק בדברי תורה”.

למוד תורה שכזה, דרישת השם בכל עת, מה נעלה הוא אצל האדם! הוא כמו אותה המדרגה הכי עליונה שרק גדול הנביאים, משה רבנו, זכה לה. רק לו היתה נתונה הרשות לדרוש את השם בכל עת, ועל כל דבר ספק אמר “עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם”. מעלה זו שבדבר השייך לנבואה לא זכה לה כי אם משה רבנו, זכו לה כל ישראל בדברים השייכים לתורה. אין זכיה זו רק רשות, אלא חובה. חוב על כל אחד מישראל להגות בתורת השם תמיד בכדי לדעת “מה יצוה ה'”. אם מסתפק הוא באיזו דבר הלכה, יהגה בה יותר ויותר, “עמדו ואשמעה”, עד שתתגלה לו התשובה האמתית, וידע את האסור והמותר. זוהי תלמוד תורה, וזה נקרא גמרא (רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק א). בטוח הוא האדם שאם רק יעמול בתורה אז ימצא מה שהוא מבקש, כמו שאמרו “יגעת ולא מצאת אל תאמין”, על כגון זה אמרו המלאכים “אשרי לילוד אשה שכך מובטח”.

למוד התורה שכזה מחייב את האדם לא רק לעמלות ויגיעה אלא להתפשטות הגשמיות. כי אם האדם רוצה להשיג את רצון השם כל ישותו מפריע לזה. כל עוד שיש בקרב לב האדם איזו הרגשה גשמית, אי אפשר לו להשיג רצון של חכמה עליונה. כל אשר ישיג – יגשם, יצמצם, והיה לעניין אחר. אם ברצותו שלא להקטין את התורה, שלא לגשם אותה במושגיו, עליו לבער את ההרגשה הגשמית מלבו. לזכך את שכלו, לטהר את מחשבתו, עד שידבק שכלו בשכל התורה. עד שיתאחד דעתו ממושגיו בדעה ומושגי התורה – אחדות שאין בה הפסקה של גשמיות וצמצום. כי להבין דעת השם ותורתו יוכל רק בהתאחד דעתו עם דעת התורה כנר עם האבוקה. אף שהנר כשלעצמו קטן הוא, אבל בהתאחדו עם האבוקה, אין ניכר קטנותו. הפסק היותר קטן מבדיל את הנר מהאבוקה ואז נשאר הוא בקטנותו. גם לתפלה נחוצה התפשטות הגשמיות, אבל רק הפשטת ה”אנכי” של האדם, כמבואר לעיל, שאת ענייני הגשמיות אדרבה צריך המתפלל להרגיש בין בבקשה בין בהודאה, אבל בלמוד תורה אין מקום להרגשה גשמית כלל. כי להשיג רצון השם הוא בא, וזה אי אפשר בלי הפשטה גמורה מהגשמיות לגמרי, לכן נקראת תורה – חיי עולם, ותפלה – חיי שעה.

מה נפלא הוא לראות שגם תפלה על גאולה עתידית, קבוץ גליות וביאת המשיח, בנין המקדש והחזרת מלכות בית דוד, גם אותם כינו בשם חיי שעה. וכן אמרו ז”ל (מגילה ט”ז): גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה קיים, לא הניחו עזרא ועלה. עיין שם. פרידת עזרא מברוך בן נריה, לא היתה שאלה של בטול תורה, אלא המעטת גודל העליה שהיתה אפשרית לו בהיותו סמוך לרבו. והעדר עזרא לבנין בית המקדש היה דבר הניכר כמובן – לבד קיום המצוות התלויות בארץ, שאי אפשר היה לו לקיים בהיותו בבבל – בכל זאת דחתה עליה של תורה את עלית עזרא לארץ ישראל, כי תלמוד תורה כנגד כולם. כי היא חיי עולם.

ולא רק עניינים רוחניים כלליים אלה, שסוף סוף האדם מרגיש בחסרונם ומצטער עליהם – כי בלא זה הוי תפלת קבע – והרגשה שלו צער גשמי הוא, הם בסוג חיי שעה, אלא אפילו שלש הראשונות שהן שבחו של מקום – כי מנין היה יודע רבא באיזה חלק של תפלה מאריך רב המנונא, אולי בשבחו של מקום – כיוון שהן בסדר התפלה של חיי שעה שאחריהן, נכנסו גם הן תחת השם הכללי הזה, לעומת תורה שכולה רצונו ושבחו של מקום, לכן שמה חיי עולם.

ומה שהתורה מדברת בענייני החיים של עולם הזה, וכל המצוות המה בענייני גשמיות, וגם גדלותו של תלמוד הוא מה שהאדם בא על ידו לידי מעשה, אין זו סתירה לחיי עולם שבה, כי אף שהמעשים המה חי שעה ממש, יותר מתפלה, כי התפלה הלא היא מה שהאדם פונה מחשבתו ודבורו אל השם יתברך, רק שתוכן הדבור הוא בעניינים שהם חיי שעה, אבל מעשי האדם הלא הם בחיי שעה עצמם. אך דבר זה אינו ממעט את דמותה של תורה, אינו מקטין את ערכה, אלא מגדל את ערך המעשים. מעשים אשר יעשו לפי צווי התורה, יוצאים מסוג חיי שעה ונכנסים בענייני חי העולם. עניינים של חול נעשו עניינים של קדושה, כמו שאנו מברכים על המצוות “אשר קדשנו במצוותיו”, כי בקדושת התורה מקדש האדם את כל הבריאה. מעורות של בהמה, אדם עושה תפילין ומזוזות וגם ספר תורה. זוהי גדלותה של תורה. כשאדם מתאחד עם שכל התורה נעשה שכלו שכל התורה, וכוחו גדול לעשות מדברים של חול דברים של קודש. גם חיי שעה נעשה על ידי התורה לחיי עולם, כי חיי עולם היא.

מה נפלאים הם דברי הגאון רבי ישראל סלאנט זצ”ל בזה (אור ישראל כט,ל), זה רצונו: ובכלל בקשת תורת האמת ב’ יסודית לה: היכולת בטבעי, והטהרה במחשבתו. הטהרה – הוא אשר יכנוה החכמים בשם הכרה מדעית. וחכמי המוסר בשם התפשטות הגשמיות. היינו שיהיה השכל בודד בלי הרכבתו עם יתר כוחות הנפש אשר באדם. כי זולת זאת, נטית כוחות הנפש מסכים מבדילים בינו לבין הכרת האמת אשר גם השיקול הדעת הישר בעזורה. והנטיה תעקמנה לצעוד בדרך עקלקלות וכו’. גדר של תורה הוא בשכל המופשט מכל רצון והתפעלות הנפש, אבל התפלה יסודה התפעלות הנפש לשעתה. כמאמר רז”ל (תענית ב) ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה. לזאת התפלה היא חיי שעה והתורה חיי עולם.

בדבריו אלו הקצרים כולל מרן הגאון רבי ישראל סלאנט זצ”ל את כל דברינו הנ”ל, ועוד יותר מזה. כי שכל בודד זה, נבדל לא רק מכל כוחות הנפש ונטיות ופניות שבמדות האדם, אלא אף מהתפעלות הנפש הנחוצה בעבודה שבלב של תפלה, והוא שכל מופשט מכל הרכבה וחבור עם עניינים של חיי שעה אפילו של תפלה – היא המדרגה הכי עליונה בהתפשטות הגשמיות ההכרחית בהשגת רצון השם בלמוד התורה. זוהי גדלותה של תורה על התפלה. וכן אמרו במשנה (פאה פרק א) תלמוד תורה כנגד כולם, כנגד עיון תפלה וכו’ (כמבואר בשבת קכ”ז) כי תורה חיי עולם ותפלה חיי שעה.

(מכתבי הרב אברהם גרדזנסקי הי”ד, כנסת ישראל, תרצ”ח)

 

מספר הצפיות במאמר: 29

מעלת כתיבת חידושי תורה בספר לתועלת הרבים / הרב אלתר יחיאל ניימן הי”ד

עלקוש

ישתבח האדון ויתפאר הבורא הנותן עוז ותעצומות לעמו ישראל, כי זכני והנני בדעה ובינה, בתורת ה’ נאמנה, מה יתרון לחומר כל ימי חיותו, וסופו לשוב לאדמתו, ינדמו מחמדי עולם, לאיש חלום חולם, שמצא הון יקר עד אין חקר, ובהקיצו מן תרדימה, אין בידו מאומה. כן מחמדי תבל, אין והכל הבל, כי אדם במותו לא ייקח תאוותו, גם בעודנו בחיים, ממנה מבקש מאתים, ולא ישיג בקשתו, עד הפרד גשמתו, נשבע במרורים ולענה, בכל עת ועונה. ואם בתורה חפצו, טוב בהגיע קיצו, גם בחיים חיותו, יתענגו רוחו ונשמתו, בתורת ה’ העריבה, וינוב בשיבה טובה, ומעת לרעה באתי, עיני ולבי נשאתי, להיודע ובוחן לבי, עורי עוזי ומשגבי, וברחמיו שמע בקולי, והיה בעוזר לי, לא ביושר לבבי, אך בזכות השלמים, נשמתם בגנזי מרומים, המה הגינו בעדי והמה היו בסעדי, לפתיחת לבי בתורה, ולהיות לעם בני ישראל למורה, ולחדש חידושי דינים לאורה, באור חיים להלכה בדינים הנחוצים להנהגה.

ובעת התחלתי לכתוב יגיעתי, ניתווסף לי בחידושי (כמו שכתוב בתנא דבי אליהו פרק כ”ז, מובא גם כן בביאורי הגר”א ליו”ד סימן רמ”ה סעיף ה’) וזה לשונו, מכאן אמרו אם יש אדם שמבין דברי תורה ומפרנס מתורתו לאחרים גם כן כדי שתרבה חכמתו לו ומוסיפין לו עליה כו’. ועיין עוד בתנא דבי אליהו שם אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים גורם לעצמו שסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו. ועיין בזיקוקין שפירש על פי גמרא תמורה פרק ב’, ובזה יש לפרש גם כן מה שאמרו חז”ל (בעירובין נ”ד) אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו.

ונראה לי לפרש גם כן אם משים אדם עצמו כמדבר זה, דהיינו הפקר לכל שהכל דשין בתורתו, אז תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, פירוש שאין מפקיר מתורתו לאחרים ואין הכל דשין בו, אין תלמודו מתקיימת בידו, פירוש שסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו. ועיין שם עוד (בעירובין הנ”ל) אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה וכו’. ונראה גם כן לפרש על פי דברי תנא דבי אליהו הנ”ל אם מפרנס מתורתו לאחרים, נתרבה גם כן חכמתו לו ומוסיפין לו עליה וכנ”ל. יש לומר גם כן, אם משים עצמו כמדבר זה שהכי דשין בו, פירוש שמפרנסו לאחרים, ניתנה לו במתנה, פירוש תוספת החכמה שמתרבה על ידי זה היא מתנה חדשה לו, וכיוון שניתנה לו במתנה, נחלו אל ועולה לגדולה בתוספת חכמה שנתרבה לו ומזכה לרבים בחידושיו להלכה, כי זהו תועלת גדול לנשמתו הטהורה הנתונה מאל גדול ונורא לאור באור החיים. ועל ידי זה שמפרנס מתורתו לאחרים בהדפסת חידושיו להלכה, אזי זוכרין תורתו תמיד.

ועיין במדרש שמואל (פרק ב’ משנה ח’) אם למדת תורה הרבה, אל תחזק טובה לעצמך, פירוש אל יחזיק טובה זו שמצא וחידש לעצמו, אלא ילמדה לאחרים מלימוד שחידש בתורה, כי לכך נוצרת להטיב וללמד לאחרים. עיין שם.  ועיין בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ”ח סעיף ג’ דמצווה על כל אדם מישראל ללמד לתלמידים. עיין שם. ועיין בספר אהבת ציון להגאון נודע ביהודה ז”ל דרוש ט דיבור המתחיל מה יקר, שכתב שכ’ על דברי חז”ל (סנהדרין) המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, דאפשר רמז בזה בן עזאי כשאמרו לו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, והשיב נפשי חשקה בתורה, רצונו לומר דמקיים מצוות פריה ורביה על ידי התורה שמלמד עם התלמידים ודומה כאלו הוליד בנים. ועיין שם גם כן אם זכה מאת ה’ לחבר איזה חיבור והיא נתייסד על דרך אמת, איש הזה לא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו. עיין שם. וזה עיקר הנאה כמו שכתוב במדרש רבה פרשת אחרי פרק כ”ב כי מי שהומה ומהמה אחרי תורה ותלמיד אין לו, פירש ידי משה שאינו מלמד לאחרים, מה הנאה יש לו, למד ולא לימד, אין לן הבל גדול מזה. עיין שם.

ועיין בזוהר הקדוש פרשת תרומה, וזה לשונו ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ויפוצו מעיינותי חוצה, פירוש שביקש שה’ יתברך יעזור לו שיאמר מילתא דתתקבל, שהדברים בעצמותן יהיו טובים ויתקבלו, יהא האומר מי שיהיה, ואין חילוק מי הוא האומר. וזה מצינו גם כן בביצה ל”ח דאמר רבי אבא יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. עיין שם, מרוב ענוותנותיה דרבי אבא מתפלל גם כן ויפוצו מעיינותיו חוצה על ידי תלמידים וחיבור שמחבר וכנזכר לעיל בשם נודע ביהודה ז”ל, עיין שם שכתב זה נרמז בפסוק זה ספר תולדות אדם, שעל ידי ספר אשר חיבר מתקיים בו לדורי דורות תולדות אדם, כי זה זכרי בחיי ובשובי לעפרי, ואקרא לתלמידים ורבנן אשר בתורה חפציהם, ואלימו חטוף מילתי, להאזין ולהקשיב דיברתי, לבלתי לחובה יכרעוני, ולגאה אל יאשימוני, אחי אל תרעו, האדע שלא תדע מה לאיש כמוני אשר ידעתי חסרוני, ומיעוט הערכי השפל, לא עיקר וטפל, להתנאות בדברי תורה הנתנה בגבורה, אך כל כוונתי לזכות גופי ונשמתי להניח עד דור האחרון, אם כי ידעתי כי לא הגעתי לערך הגדולים השלמים המאירים לארץ ומפורסמים, הלא הממעיט והמרבה, יחד מקובלים בחיבה.

אולם יחרד לבבי, פן ימצא במכתבי שגיאה שיצאה ממני, אתחנן מהקורא ללמד עלי לזכותי, כי מה שחנני החונן לאדם דעת לחדש בחידושי להלכה ולפלפול העליתי, שלא לשכוח ממני ויהא תקוע בזכרוני, ולזכות גם כן הרבים כוונתי. ובמחשבתי שיהיה מקויים בי כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, פירוש חטא לשון חסרון כדאיתא אני ובני שלמה חטאים, אנכי אחטנה בפרשת ויצא עיין שם ברש”י הקדוש ז”ל. וכל מי שמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, פירוש אין חסרון בא על ידו, שיהא שגיאה יצא מפיו. ואף על פי כן, שגיאות מי יבין. ומכל מקום אפילו שלא יהא בחיבור זה רק כדולא חספא, מכל מקום אולי ישכח מאן דמשכח מרגניתא תותיה. גם על זה כדאי החיבור הזה כמבואר בהקדמת הגאון האדיר ונורא בספרו חוות דעת שכתב שיש שכר על זה. והרועה אותי מעודי הוא יכפר בעדי.

והנה נא ידעתי כי על חיבורים שלי ימצאו אנשים הרבה אשר יוציאו דיבה, מי הוא זה אשר בחיבורים אלו יחזה, אך קדמתי לחבריא שלי גדולי וגאוני ארץ בזמנינו בקונטרסים מחיבורים שלי והסכימו כולם להוציא לאור עולם ושבחו מאד להחיבורים. על כן בעזרת חי החיים יהיה לי לזכות לקיים ולשמור הדין מדינים בנוגע להלכה ולמעשה לאור באור החיים. וכתפלת רבי אבא הנ”ל דהתפלל יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ויהא האומר מי שיהיה, וכנ”ל. הגם מי אני כמיעוט ערכי כמוני ברוב שגיונות וחטאות נתלכלכתי שיהא נתקבל תפלתי, אך מסווה בושת על פני הלבשתי ובגזילת דמעותי על לחיי מבכי אולי יהיה זה תיקון קצת לנשמתי לכפר עוון חטאתי, ובזה תתקבל תפלתי, כמו שכתב המפרש אזולאי בספר חסידים סימן תק”ל בשם ספר לב אריה, וזה לשונו, בזמן שבית המקדש היה קיים כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו, וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזהו חידוש זה עולה לו במקום קרבן, ופירש בזה הפסוק (בתהלים) זבח ומנחה לא חפצת וגו’, הכוונה בזמן שאין בית המקדש קיים וליכא קורבן, אז ליכא קרבן, אז אמרתי במגילת ספר כתוב עלי, שהספר יעלה במקום קרבן. עיין שם:

ובדרך זה נראה לפרש אגדת חז”ל (עבודה זרה י”ט) על זה שכתוב כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, פעם נקראת תורת ה’ ופעם נקראת תורתו, אך אחד שלמד נקראת על שמו. עיין שם. על פי הנ”ל נראה כי בזמן שבית המקדש היה קיים, אז מביא קרבן ומתכפר לו, ולא הוצרך לימודו בתורה שיתכפר לו, דתורה גם כן מכפר, כדאיתא (במנחות ק”י ובמגילה ל”א ובמדרש תנחומא פרשת אחרי סימן י’). ובזמן שבית המקדש היה קיים היתה לו כפרה בקרבן שהביא, אם כן היה לימודו לשם מצוות לימוד התורה דייקא ולא לסיבת עצמו ולכפרת חטאו, אזי שפיר נקראת תורת ה’,  דהיינו לשם ה’, וכמו שכתב  חתם סופר (נדרים פ”א) דזה נקרא תורה לשמה, או כמו שכתב בספר חסידים ושל”ה הקדוש כדי לידע לקיים המצוות, זהו גם כן נקרא תורה לשמה. מה שאין כן אם לומד לכפרת חטאו, דהיינו בזמן שאין בית המקדש קיים וליכא קרבן והוערך ללימוד תורתו שיתכפר לו במקום קרבן אז הוי לימוד תורתו לכפרתו, והלוואי יועיל בזה, נקרא תורתו. ומי ייתן שילמד הרבה כל כך שיוכל לבא לכלל זה שיהיה די לו לכפרה ויהיה עולה גם כן לשם מצוות לימוד התורה לשם ה’. ובזה נוכל גם כן לפרש הפסוק (במשלי) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. פירוש כי לקח טוב נתתי לכם, לסיבתכם, שיהיה בזה גם כן לכפרה על חטאתיכם, ותורתי, פירוש, שיהיה התורה שלי לשם ה’ וכנ”ל, אל תעזובו, פירוש אם אל תעזבו ה’ ולא תהיה בכם שום חטא, אזי אינכם צריכים לימוד תורתכם לכפרת חטאתיכם, אז יהא מיקריא תורתו, פירוש לשם ה’:

ועוד יש לומר, להא דפעם נקראת תורת ה’ ופעם נקראת תורתו, על פי מה שהבאתי לעיל בשם הגאון נודע ביהודה ז”ל דכל מצוות מקיים אדם בעולם הזה, אבל כשמת נעשה חפשי ואי אפשר לעשותם, ואפילו תולדות שמוליד על ידי שלומד עם תלמידים פסק ממנו בשעת מותו. אבל אם זכה מאת ד’ לחבר איזהו חיבור, אם נתייסד על דרך האמת, איש הזה לא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו. עיין שם. ואפילו שאינם כמו החיבורים הקודמים המאירים לאורם בעולם, אף על פי כן המה גם כן חשובים בחיבה, כמו שכתבנו לעיל וכמו שכתב בספר חסידים סימן תתקמ”ה ובפירוש אזולאי שם בשם כתבי רבי חיים ויטל משם האר”י ז”ל דעתה גברה הסטרא אחרא והמעט שעושים כעת חשוב לפניו יתברך שמו כהרבה שהיו עושים ראשונים. עיין שם. אם כן אפילו בחיבורים שבזמנינו אם זכה לחבר איזהו חיבור גם כן לא פסק מלהעמיד תלמידים, ומבואר ביבמות צ”ז ובכמה דוכתי בש”ס כל תלמיד חכם שאומרים דבר חכמה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. עיין שם. אם כן ילמדו שניהם, הרב והתלמיד הלומד מספרו, ובזה לא פסק לימודו גם במותו.

ובזה יש לפרש גם כן הא דכתיב תורת ד’ חפצו, דהיינו לקיים המצוות בעולם הזה, אולם תורתו, דהיינו מה שמחדש איזהו חידוש בתורה ומחבר איזה חיבור שיהיה אחריו ברכה שילמדו מספרו שחיבר, אזי היא תורתו. וזה פירוש בתורתו יהגה יומם ולילה, דהיינו בתורתו ממש, פירוש בחידושיו וחיבוריו, יהגה יומם, היינו בעולם הזה, ולילה, היינו לאחר מותו, שהוא אז בחינת לילה, גם כן לא פסק לימודו. ובזה האופן נוכל גם כן לפרש הפסוק (במשלי) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, פירוש טעמה כי טוב סחרה, פירוש מסחרה סביב סביב לחזור תורתו לכל, שיהא הכל דשין בה על ידי חיבוריו וחידושיו להלכה, לא יכבה בלילה, דהיינו אפילו לאחר מותו, שהוא אז בבחינת לילה, גם כן לא יכבה נרה לאור מה שהיה מאיר לאחרים באור החיים, מה שעל ידי זה היה מזכה לאחרים לבוא לחיים נצחי, לחיי עולם הבא, אמן:

ובזה נוכל גם כן לבאר הא דאיתא במדרש רבה פרשת תצא רבנן אמרו נעשה דברי תורה חן לרשיותך, כיצד, אדם כשיזקין בני תורה באין ומסבבין אותו ושואלין אותו דברי תורה, עיין שם. ופירש מתנות כהונת, לרשיותך, לזקנותך, שאז אדם נעשה רש ותש כחו. ולפי האמור נראה לי לפרש גם כן לרשיותך, בעת שאדם נעשה רש, דהיינו לאחר מותו, אם נשאר איזה חידוש בפרט להלכה ולהנהגה לאור באור החיים אחריו, אז היא לוית חן. וזהו שאמרו רבנן הנ”ל נעשה דברי תורה חן לרשיותך, והיא באמת חן לאדם שמת והניח אחריו ברכה בחידושי תורה, וטוב עין הוא יבורך בזה ובבא. ועיין בתנא דבי אליהו פרק ג’, זה הכלל כל הנושא פנים לתורה זוכה ומקבל פני השכינה, ופירש בזיקוקין שמחדש חידושי תורה. עיין שם. אם כן טובה היא לו בב’ עולמים, במה שמחדש חידושי תורה. ועיין בנדרים ל”ח בפירוש הרא”ש ז”ל טוב עין זה משה, כי נתן מלחמו לדל, אין לחם אלא תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי. אין דל אלא ישראל, שנאמר וידל ישראל עד מאד. עד כאן לשונו. ומסיק הגמרא פלפולא בעלמא. פירוש הרא”ש ז”ל הבנה וחריפות, כי כל חכמה ושכל הרמוזים בכתב התורה בצורות האותיות. עד כאן לשונו.

ועיין בזכור אורח חיים הלכה ל”א אות ג’ דתלמיד חכם שהיה יכול לעסוק בעיון ולחדש מה שקבל מסיני, ומניח עיון ולומד גירסא, אין לך ביטול תורה גדול מזה. ובזה פירש פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. עיין שם. וכל שכן מי שיכול לעסוק בעיון ולחדש בהלכה ומניח זה, בוודאי יש בזה ביטול תורה ומבטל לרבים החידוש הלכה זו, ואור זה נאבד גם כן ממנו, וכנזכר לעיל בשם תנא דבי אליהו, לסוף מתמעטת בידו, וידוע כל תלמיד חכם הוא בבחינת משה, כדאיתא ברש”י (חולין צ”ג) משה, תלמיד חכם. אם כן כל תלמיד חכם שנוהג בתורה ולומד בהבנה ובחריפות ומוסרה לישראל להאיר להם האור באור החיים, עליו הכתוב אומר, טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, בהדפסת חידושיו ולקוטיו בשולחן ערוך אורח החיים, ולהפיצם בין עמינו בני ישראל הקדושים. חוץ מזה מה שמקיים בזה אל תמנע טוב מבעליו בפזירת חידושיו לאור עולם, כדאיתא בזוהר הקדוש תזריע, וכתב שם, אם מונע חידוש מחבירו יש לו עונש גדול. ואם כן בזה שהפיץ חידושיו מבטל מעצמו עונש זה. ולא עוד אלא שממשיך ברכת שיתברכו ישראל, כדאיתא (סוטח ל”ח:) אל תקרי יבורך, אלא יברך. הוי ברכה לו וברכה לישראל. הגם דאיתא בספר פתגמין קדישין בשם הרב הקדוש רבי אהרן זצוק”ל מגיד מישרים דק”ק זיטאמיר, וזה לשונו גם צריך לידע אדם שהוא מלובש עדיין בגשמיות אינו רשאי לחדש שום דבר בתורה, כדי שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. עד כאן לשונו הקדוש. עיין שם. מכל מקום, שולחן ערוך אורח חיים הנתונה לכל אדם ולכלל כל ישראל, אפילו שהוא גשמי, להאיר לו באור החיים להסיר ממנו הגשמי שהוא מלובש בו, בוודאי רשאי כל אדם לחדש באור החיים ולהאיר לזולתו, ויתברכו בזה לרבים ואין חטא בא על ידו, פירוש חסרון, לא עוד אלא שיבורך גם כן במאמר החכם טוב עין הוא יבורך, ותורה נקראת טוב (ברכות ח’).

ובתיבת עין מרומז שמי עי”ן ואלפי”ן המה מאותיות המתחלפין ונוטריקין אלתר יחיאל ניימאן. וקראתי חיבורים שלי בידם טוב עין, שיהיה נרשם שם המחבר בחיבורו כדי שיאמרו הדברים בשם אמרם, ויקוים הפסוק אגורה באהלך עולמים, כדאיתא (יבמות צ”ז:), וכן מצינו בזוהר הקדוש פרשת ויחי שביקש ר’ יצחק מן חבירו ר’ יהודה שלש מילין וחד מנהון שיאמר דברי תורה מן שמו. עיין שם, ועיין בספר רוקח ז”ל שכל אדם צריך לרשום שמו בספרו וכו’, וכן נהנו כל אחרונים. ויהא רעוא שיהא חלקי עמהם, ואסדר תפלתי לפני אדון כל שיהיו חידושי להלכה ערבין על שומעיהן, וכדאיתא (מדרש רבה ובמדרש תנחומא כי תשא) כל מי שאומר דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן אסור לאמרן. הרי מבואר דיש גם כן איסור בזה. וכדי שלא ליפול ברשת זו אבקש מהמעיינים בזה הספר שלא יסמכו עלי בהעתקת גדולי וגאוני פוסקים רק לכל אחד ואחד אני מזהיר לעיין במקומם, ועל זה מה שאני הוספתי משלי להלכה ולפלפול גם כן אני מזהיר לעיין היטב, לא בחפזון, כי שגיאות מי יבין וד’ יתברך ברוב חמלה יכפר בעדי אמן:

ויהי רצון שיהיה לי לזכות ולברכה בזה ובבא וגם לכל המסייעים לי לזכות ולצדקה יחשב להם להוושע בכל עניינים לטובתו ולטובת ה’ ולא לכסילות והוללות חס ושלום יהיה הברכה, רק לדברי קדושה ומצווה יהיה לו כל הצלחות. ויהא רעוא שיהא מקובל ברכתי ברכת הדיוט אמן:

ממני הצעיר באלפי יהודה דמן חבריא העוסקים בחידושי תורה להלכה למעשה, אלתר יחיאל ניימאן בן המופלג החסיד וכו’ מרדכי מנחם יחי’ נכד הרב הצדיק המפורסם וכו’ וכו’ ר’ דוד’ל מלעלוב זצוקללה”ה חתן הרה”ג החסיד המנוח ר’ יצחק פלטיאל ז”ל דומ”ץ דפ”ק נכד הרה”ג המקובל ר’ דוד’ל טאריספאלער זצלה”ה זי”ע ועכ”ח אמן:

(הקדמת טוב עין)


הרב אלתר יחיאל בן הנגיד החסיד ר’ מרדכי מנחם ניימאן ומרת חוה ריקל, יליד בענדין, מנהל ור”מ בק”ק דכמביץ, ואח”כ דומ”ץ בק”ק אלקיש, שם הוציא לאור את ספרו “טוב עין” בשנת תרצ”ז (1938). הספר מעוטר בהסכמות רבים מאדמו”רי דורו, המשבחים את הספר ואת הסופר, כתלמיד חכם גדול, החריף ובקי בש”ס ובפוסקים, בפלפול ובסברא, מופלג בתורה, ירא וחרד, בר אוריין ובר אבהן. עוד עולה מההסכמות שהיה אז איש חלוש השוקד על התורה במסירות נפש, ושהוא החליף מכתבי שו”ת עם האדמו”ר מטשעבין. אשת הרב אלתר יחיאל, הרבנית שרה פייגיל היתה בת הרב יצחק פלטיאל שהיה דומ”ץ אלקוש והיה מפורסם כמי שעסק בתורה ובחסידות כל ימיו.

בספר “שם ושארית” (אשדוד, תשע”ג) כותב אליו הרב משה בצלאל אלטר הי”ד, במענה למכתבו, ופונה אליו במילים: “כבוד הרב המופלג החסיד היר”א וכו’ אלטר יחיאל יחי’ מו”צ בעלקוש”.

הרב אלתר יחיאל, הרבנית שרה פייגיל וילדיהם ליב, יצחק, מלכה וחנה גיטל נספו בשואה. ככל הנראה באושוויץ בשנת תש”ב.

מקורות: ספר יזכור לקהילת אלקיש עמ’ 275, ספר טוב עין, שם ושארית. לקורות יהודי אלקיש בשואה ראה בספר יזכור של הקהילה.

מספר הצפיות במאמר: 64