מצינו ענין מוטרד ונלאה, בדבר השם "פרה אדומה" הבא לרגלי שגיאת אחד המעתיקים ג"כ בהבנת פשר דבר ראשי תיבות.
ואפרש הדברים.

בספר בית יוסף לטור או"ח סימן תרפ"ה כתב בזו הלשון:  וכתבו התוס' ריש פרק הי' קורא (ברכות, י"ג א') דיש פרשיות בתורה שמחויבים לקרותן מדאורייתא, כמו פרשת זכור ופרה אדומה וכו' עכ"ל, וכן קבע להלכה בשו"ע בסימן הנזכר בסעיף ז', בשם יש אומרים, ומכוין לדברי התוס' הנזכרים. אבל כל הפוסקים האחרונים דחו זה מהלכה, משום (דלדעתם) אין כל טעם שתתחייב קריאה מדאורייתא בפרשת פרה אדומה, דכל עיקר טעם קריאתה (לפי דעתם) הוא זכר לזה שקרבן הפסח צריך לבא בטהרה, ואפר הפרה בא לטהר; ולכן משום זכר זה בלבד אין סברא שיהי' חיוב קריאתה מן התורה (כה דבריהם, וראה מה שאכתוב אני בענין  זה בהערה בסוף הסימן). ובבאורי הנר"א בשו"ע כאן כתב: "בתוס' שלפנינו ליתא (להא דקריאת פרשת  פרה אדומה חיובה מן התורה), ונוסחא משובשת נזדמנה לו" (להבית יוסף), עכ"ל. אך בתוס' מדפוסים ישנים וגם בגמרא שלמד בה מהרש"ל הי' מפורש נוסח זר בתוס', יען כי בהגהותיו לש"ס העתיק מתוס' דברים אלה "ופרה אדומה", ומחקם. ועל כן צריך לכוין מאין נובעת טעות זו, כי ידוע, שכל טעות יש לו מקור ומבוע אם ישרים אם מעוותים;

ולהסבר דבר זה אקדים בטעם החיוב מדאורייתא לקרות פרשת זכור (אשר בזה הכל מודים דחיובה מן התורה), והטעם בזה הוא עפ"י המבואר בתלמוד מס' מגילה דף י"ח א' ובתורת כהנים (ספרא) פרשת בחקותי (כ"ו גי), משום דכתיב בענין הפרשה (ס"פ תצא) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' לא תשכח, ומכיון שצריך להזהר משכחה, לכן צריך לקרותה להפרשה בשעור הזמן שאפשר לבא לידי שכחה, והקריאה המנע השכחה. והנה שעור זמן שכחה מבואר בגמרא ברכות (נ"ח ב') שהוא זמן י"ב חודש,  כלומר, שלאחר י"ב חודש עלול אדם לשכוח מה שבזכרונו, אם לא יעשה לו זכר מחדש, ויליף זה שם מקרא; ולכן החובה לקרות פרשת זכור פעם בי"ב חודש, כלומר,  אחת בשנה, כדי למנוע השכחה. אך לפי זה קשה בטעם הקריאה שאנו קוראים פרשה זו בשבת שקודם פורים,  ועל קריאה זו מוסב החיוב מן התורה, ולמה זה כן, כי הלא במשך השנה בסדר פרשיות (סדרי) השנה אנו קוראים פרשה זו בשעתה ובמקומה, כשעומדים בסדר הקריאה השבועית, בפרשת תצא, ולדעת כמה פוסקים יוצאים חובת קריאה זו גם כפרשת ויבא עמלק וגו', אשר בסוף פרשת בשלח (עיין במג"א סימן תרפ"ה). ואם כן, הלא כבר קראנו ענין זה במשך השנה פעמים, ולמה זה תחשב קריאתה בשבת שלפני פורים לחיוב מן התורה, בעוד שעוד לא עבר שעור זמן שכחה. אף למחצה ולשליש (מן פרשת בשלח ומן פרשת תצא)? וצריך לומר, דאמנם כן הוא, דאף שקוראים פרשה זו פעמים בשנה עד פורים, אעפ"י כן אנו קוראים אותה בשבת שלפני פורים אך ורק למנהג בלבד, מפגי יחש זכרון ימי הפורים העתידים לבא במשך השבוע הבא ומענינא דיומא, וכמו שאנו קוראים בשבת מפרשת החודש (ניסן) בפרשת הפסח. אבל החיוב מן התורה לקרוא פרשת זו הוא בודאי רק פעם אחת בשנה,  כשעור זמן שכחה, י"ב חודש, כמו שבארנו. ועתה נשוב אל פתרון דברי התוס' שעמדנו עליהם בתחלת הדברים, שכתבו, דיש פרשיות בתורה שמחויבים לקרותן מדאורייתא, "כמו פרשת זכור ופרה אדומה", וכתבנו בשם הרבה מאחרונים לתמוה מאוד, שהרי אין כל טעם לחיוב קריאת פרשת פרה אדומה מן התורה, ועל כן הסכימו כולם, כי גירסא משובשת היא בתוס', וצריך למחקה; ואנחנו הערנו על זה, כי אעפ"י כן צריך לכוין מאין נובעת טעות זו, ואיזה אופן באו הדברים ("ופרה אדומה") לתוך דברי התוס', אחרי כי דבר ידוע, שלכל טעות יש מקור וסבה.

ולפי שבארנו, י"ל, דכונת התוס' מוסבת לענין זה, לומר, שחיוב הקריאה מפרשת זכור הוא רק פעם אחת בשנה. והי' כתוב בתוס' בתמונת נוסחא כזו: ופרשת זכור פ"א (פתרונו: פעם אחת). ואחד המעתיקים לא ירד לכונת פתרון הראשי תיבות, יען כי פתרונו יתיחש לדבר הגיוני במחשבה קודמת, כמו' שבארנו, וחשב, כי פתרונו היא פרה אדומה,  ופירש מפורש בתוספת ו' החבור "ופרה אדומה", ותצא הטעות הזאת להטריד לב ורעיון. ואמנם כל זה כתבתי לדעת הפוסקים שדחו בדחוי גמור ומוחלט את כל דעה זו דקריאת פרשת פרה הוא חיוב מדאורייתא, יען כי לדבריהם אין כל טעם וסברא לעשות קריאתה לחיוב מן התורה, וכמו שכתבתי למעלה וערכתי כל הדברים הנזכרים אך ורק להסביר סבת קביעות הדברים (המוטעים, לדעת הפוסקים) בתוס'. אך, כשאני לעצמי, מוצא אני טעם נכון וגם יסודי, ומקוטר ומתובל בסברא יפה ומקובלת לעשות את חיוב קריאת פרשת פרה אדומה אחת בשנה לחיוב מן התורה. ואעפ"י שכבר כתבתי על זה באחד מספרי, אעפ"י כן ליקרת חדוש הדבר אקבענו  גם כאן.

ואקדים מה שכתב המגן אברהם בסימן ס' ס"ק ב', שכתב לתמוה למה לא תקנו לקרוא בחיוב בכל שנה את פרשת העגל (בפ' תשא), מכיון דכתיב בה (בפ' עקב) זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר… עשו להם מסכה, וכל מקום שנאמר "זכור" מצוה להזכירה, וכמו פרשת עמלק (פרשת זכור). כך הקשה המג"א, והוא מותיב והוא מפרק, דטעם מניעת קריאת פרשה זו בחיוב, הוא משום דיש בה מגנותן של ישראל, ע"כ. ואמנם בטעם זה אין טעם, יען כי אם נניח שחיוב קריאתה הוא מן התורה, לא יוכל טעם זה להספיק לבטל מצוה חיובית מן התורה, כי הלא כמה פרשיות כאלה בתורה, ואם הי' בטעם זה בכדי נתינת טעם כל שכן שלא היו חכמים מקפידים ומצוים על קריאתן? ועל החיוב מן התורה לקרוא בפרשת העגל מבואר בתורת כהנים בתחלת פרשת בחקותי (כ"ו ג') בזו הלשון: "זכור אל תשכח וגו' עשו להם מסכה (פ' עקב), אי זכור יכול בלב, כשהוא אומר, אל תשכח, הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור – שתהא שונה בפיך. ע"כ. קצרו של דבר, דברי המג"א מתקבלים ברחבה למחצה: הערתו, או קושיתו על מניעת קריאה חיובית זאת חזקה ונאמנה מאוד, וכנגד זה תירוצו על זה רפה וקלוש מאוד.

והנה בסוף פרשה ראשונה דפרשת חקת, המכילה כל ענין מעשה פרה אדומה (פסוק כ"ב) מביא רש"י בשם מדרש אגדה, דכל ענינה של מצות. פרה אדומה בא לתכלית כפרה על מעשה העגל, ובכל פרט ופרט ממצוה זו מצויר כמו מערכה מול מערכה כנגד פרטי מעשה העגל: ומתחיל לפרש בפרט, כזה:
"ויקחו אליך" (ודרשו) ויקחו משלהם – כנגד מה שפרקו מעליהם נזמי זהב למעשה העגל.

"פרה": הבא פרה (האם) ותכפר על מעשה בתה (העגל).

"אדומה" — על שם אם יאדימו כתולע (במעשה העגל) כצמר יהיו (ישעיה  א'), וכלומר, ינקו מחטאתם.

"תמימה" – על שם ישראל, שעד מעשה העגל היו תמימים ברוח, ובמעשה העגל נעשו בעלי מומין ברוח, ותבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמימותם.

"אשר לא עלה עליה עול" – כנגד מה שבמעשה העגל פרקו מעליהם עול מלכות שמים.

"אל אלעזר הכהן" – כנגד זה שנקהלו על אהרן הכהן לעשות העגל (כמבואר בפרשת תשא).

"ושרף את הפרה" – כמו שנשרפה העגל;.

"עץ ארז ואזוב ושני תולעת" – ג' מינין, כנגר שלשת אלפי איש שנפלו במעשה העגל.

"למשמרת" – כמו שחטא העגל שמור לדורות, כמו שנאמר בו "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (פ' תשא). וכשם שנטהרו באפרו של העגל, כמו שכתוב (שם) "ויזר על פני המים", כך נטהרים כאפר הפרה, ע"כ.

ומעתה נאמר, כי כדי לקיים מצות זכירת פרשת העגל, כמבואר בתו"כ שהבאנו, וכמש"כ המג"א שם בשם הרבה מהראשונים, ויחד עם זה לצרף סברת המג"א וטעמו "שלא לפרסם בגנותם של ישראל" (היכי דאפשר לקיים הדבר בלא זה), לכן תקנו לקרוא במקומה פרשת פרה אדומה, אשר, כפי המבואר, כל ענינה, מטרתה ותכליתה הוא כנגד מעשה העגל ולכפר על מעשה מדחה זה. ומצינו תכונת קריאה כזו, קריאת פרשה אחת לתכלית חבירתה, כמו שאמרו במס' יומא (ס"ז ב') שקריאת פרשת עזאזל (פ' אחרי) באה לכפר על עון עריות, וזה כמו כאן, שקריאת פרשה פרה באה לכפר על עון העגל. ויוצא מזה, דקריאת פרשת פרה היא אמנם חיובית מהתורה, ואם לא למענה עצמה, אך למען תכלית ענינה כולה שעלי' באה, היא תכלית זכירת פרשת העגל.

והנה הראנו פנים יפות וטעם וחן לההלכה העלובה והנדחית הזאת (שקריאת פרשת פרה הוא חיוב מן התורה), אשר כאלמנה עלובה, ועזובה נעלבה ועזובה מכל הפוסקים, כמו שבארנו. ואשרי, כי אוכל להשתמש בענין זה בסגנון נוסחא אחת מברכות בחז"ל ־ "ברוך מציב גבול אלמנה!" (ברכות, נ"ח ב').

מקור ברוך,חלק שלישי -מאת הרב ברוך אפשטיין הי"ד

וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה אלקים וכו' ויברך אותם משה וכו' (שמות ל״ט) ובילקוט שם איזה ברכה ברכם יה״ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם.

רבותי! ברגע הנוכחי כשאנו חוגגים ברב פאר והדר את חנוכת בית הכנסת שנשרפה בשנות ראינו רעת המלחמה העולמית וחזרה ונבנתה, והציבור העברי שבקהלתינו התאסף לביהכנ״ס, אני רואה בין הנאספים שני מיני מפלגות, מפלגת הזקנים שראו בעיניהם את בית הכנסת הקודמת שנשרפה, ומפלגות הצעירים שלא הספיקו לראות את בית הכנסת הישנה, הצעירים שמחים בשמחה שלימה בראותם את הפאר והדר של ארון הקודש החדש מעשה אומנת נפלאה בכל הפרטים וכו' וכו', אבל חלק הזקנים אין שמחתם שלימה משני טעמים, א) יען הבע״ב הזקנים עוד זוכרים את ביהכנ״ס הראשונה שנשרפה, ומציירים בזכרונם את היופי וההידור שהי' אז מקדש מפואר אשר היתה מפורסמת ביפיו הפנימי והחצוני לנס ולתפארה, וכעת רואים את כותלי הביהכנ״ס אשר עוד לא נגמרו בשלימות בלי ציירים וכו'  וכו', ועוד חסר תיקון גדול לשכללה ולפארה כמקדם. אבל תדעו אחים שענין כזה כבד מצינו בבנין מקדשינו הגדול, בבנין הבית שני, כאשר נבנה בימי עזרא, ונחגג החגיגה ברוב פאר והדר ככתוב (עזרא ג,יא) ויענו בהלל וכו', ורבים מהכהנים וכו' הזקנים אשר ראו הבית הראשון ביסדו וכו' בוכים בקול גדול , ורבים בתרועה ושמחה להרים קול ואין העם. מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם, וכבר הקשו דהכתובים סותרים זא״ז דהלא כתוב במק״א (חגי ב) גדול יהי' כבוד הבית האחרון מן הראשון, וכאן כתוב דהבנין הראשון הי' מפואר יותר ולכן הזקנים היו בוכים, ופירשו דהן אמת שהבנין הראשון הי' מפואר יותר מבנין האחרון, בכ״ז אם נתבונן באיזה זמן ובאיזה תנאים קשים נבנה הבית השני, ובאיזה זמן ותנאים נוחים נבנה הבית הראשון, מצינו למדין דאף שהבית השני לא הי' בנוי לתלפיות כמו הבית הראשון, בכ״ז לפי ערך התנאים והקשוים – גדול כבודו מן הראשון, דהבית הראשון נבנה ע״י שלמה בזמן אשר עם ישראל עמד ברום מעלתו וכסף וזהב הי' לרוב וגם כל העם היו בדעה אחת לגשת לבנין הבית בהתעוררת עצומה, א״כ אין כל פלא שבנוהו ברוב פאר והדר לפי היכולת והאפשרות שהי' להם אז, משא״כ הבית השני שנבנה בזמן אשר עם ישראל הי' בגולה, וידל ישראל מאד, ורק הודות לכורש מלך פרס ניתן להם היכולת לחזור ולבנות את הבית, וגם חלק גדול מאבנ״י היו מתנגדים לבנין הבית ועוד כתבו שטנה למלך פרס וכו', ואם למרות כל המכשולים ותנאים הקשים האלה, עלה ביד עם ישראל עוד אז לבנות הבית השני, אף שלא נבנה ברוב פאר והדר כמו הבית הראשון, בכ״ז לעומת ערך התנאים הקשים אם נבנה אף באופן זה ג״כ גדול כבודו יותר מן הראשון, (עי' בס' יורה ומלקוש). כן אחים יקרים בע״ב זקנים! אף שראיתם את ביהכנ״ס הראשון דפה״ק, ביסדו לפאר ותפארת, ואתם רואים את הבית הנוכחי שעוד לא ננמר לתפארה, בכ״ז אין מקום לעצבות, והשמחה צריכה להיות בשלימות, כי התבוננו נא באיזה זמן נבנה בית הכנסת הראשון, בעת אשר תושבי קהלתינו העבריים היו פעמיים יותר, מהיום, והבע״ב רובם ככולם היו עשירים בעלי הון ועושר, ותנאי החיים אף אצל הבינונים היו נוחים מאד, וא״כ אין כל פלא שהביאו ״קרבן עשיר״ לפאר ולרומם בית אלקינו ברוב פאר והדר, אבל באיזה תנאים וקשוים החלנו לבנות הבנין בית המקדש מעט הנוכחי, זכרו נא אחים אהובים, שעת הבהלה באותו יום שנקבע בו בכי' לדורות יום תשעה באב שנת תרע״ד, כאשר שמעתם קול תרועת מלחמה וכלי תותח עם כדורים מפוצצים רחפו עלי ראשכם ברעש וסערה ועזבתם כל הונכם ודכושכם ונסתם בבהלה מהעיר, ויחד עם כל הונכם עזבתם גם את בית המקדש מעט הוא בית הכנסת היקרה והיפיפי', וכאשר הגיע לאזנכם השמועה כי כלה ד' חמתו ויצת אש במקדש מעט, הייתם מבכים ומספידים כבוכה על בנו יחידו, ומי פילל אז שישיבו לחזור ולבנותו, בפרט שבני העיר נעשו יורדים מגכסיהם וקצתם ברחו לעירות אחרות, וקצתם שבו בדלי דלות, והחילותי לפני שנתיס לעורר את בני העיר לחזור ולבנות הביהכנ״ס, וחלק גדול נענה לקול דרישתי והביאו קרבנם אבל רק ״קרבן עני״ כדז״ל דבקרבן עני נפשו הוא מקריב (מנחות ק״ד ע״ב), וקצתם התנגדו ועמדו מרחוק לעבודתינו הקדושה, ולמרות כל הקשוים והמצב השפל,  בכ״ז עלה בידינו לברך על המוגמר בבנין הביהכנ״ס, ואף שגגרעה קצת בערך יופי' מביהכנ״ס הראשון, בכ״ז לפי מצב וערך הענינים אז ועתה, בצדק החוב עליכם לשמוח כשלימות, ולאמור ״גדול כבוד הבית האחרון מן הראשון״! אבל אם הסברתי לכם שאין מקום לעצבות משום בנין ביהכנ״ס, בכ״ז רואה אני עוד את פניכם והנכם זועפים עוד מטעם אחר, היינו מטעם הסדרים בביהכנ״ס עצמה אז ועתה, והוא, בביהכנ״ס הקודמת כאשר שמתם עינכם לכותל מזרחי, ראיתם תמונה יפה ונהדרה בע״ב חשובים ומראה ופניהם הפטריארכלי בזקנם הארוך וצלם אלקים על פניהם, היו מפיקים אור נגה וזיו הדרת קודש על פני כל בית הכנסת, אבל כעת לדאבונכם, אהה! מי מאיר פני המזרח? …  אכן בע״ב נכבדים! כדברינו הקודמים בענין בנין ביהכנ״ס, כן נאמר עתה במתפללי הביהכנ״ס, שאם נערוך המצב הרוחני בישראל לפנים והיום,  אין מקום לעצבות, כי אנו חיים כעת במאה העשרים עת אשר חיי פריצות והפקרות חופש ודרור אחזה את כל חלקי הנוער בבני ישראל, ומפלגות השמאליות כתבו על דגלם מלחמה לדת, ושאין להם חלק באלקי ישראל, ותפסו ברשתם את הנוער העברי בכלל ואת הנוער העובד בפרט, באמרם כי טובתם המה דורשים לשחררם מעול מעניהם, ואם למרות קשוים רוחניים כאלה איכא עוד רוח ישראל סבא אצל חלק הנוער בפרט זה שמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, גחשב עוד זאת לנצחון חשוב וכבוד גדול לדת העברי, ובימי חושך ואפל וערפל כסה ארץ, גם שביב אור קטן משמח את הלב. ובמק״א הסברנו עד״ז דברי דז״ל (מכילתא י״ב) והי' כי יאמרו אליכם בניכם וכו', בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה וכו', ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה שעתידין לראות בנים ובני בנים וכו' עכ״ד, והנה המ״ד בשורה רעה מובן דכשיעמדו בנים ושואלים חקירות וטעמים לסתור מצות תוה״ק בימינו אלה, לבשורה רעה יחשב, אבל מ״ד בשורה טובה, אתמהה! אבל להנ״ל יובן, דהנה י״ל ע״ד צחות, הלא התורה מתחילה מבראשית, ומדוע הבן הרשע לא שאל שום שאלה הגיונית רק עד פרשה זו? אכן יובן, דהנה אנו רואים בימינו אלה שחלק גדול מהנוער ברחו לנפשותם ממצות מעשיות שבתורה, ומראים עפ״י חקירות ושאלות מדעיות שאין צורך בהם, וגם אין צורך בלימוד התורה תלמוד והלכה רק כל התורה שלהם מתרכזת אך ורק על לימוד ההיסתוריא העברית, דברי ימי עמינו, וכל יהדותם מתבלטת רק בזה שהם מתגאים בלאומיותם ויודעים להוקיר את גבורי האומה וכו' וכו', לכן הבן הרשע עד פרשת החדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, הוא שבע רצון מלימודו, ואין לו שום קושיא, יען עד פרשה זו היא משום כח מעשיו הגיד לעמו, כפירש״י ר״פ בראשית, ובחשקות הוא לומד הפרשיות המדברות רק מקורות עמינו ותולדתינו ושל האבות הקדושים, אכן בהגיע למצוה ראשונה וצריך לעשות מצות מעשיות וגם ללמוד ביגיעה דיני התורה האסור והמותר הטמא והטהור וכו' וכו' כאן נתרשלו ידיו, ומתחיל לשאול שאלות שונות בכוונה תחילה כדי לפטור את עצמו מעול ובעבודה קשה הזאת! וזו כוונת המ״ד ״בשורה רעה״, כי חזות קשה כזה רואים אנו למדי בימינו אלה, שנות ראינו רעה בהשפלת מצב התורה ודת ישראל, והכל בשביל שאלת הנוער, מה העבודה הזאת? ומה בצע כי נשמור משמרתו? אבל המ״ד בשורה טובה נתבשרו, מביט על הענין מנקודת מבט אחר, והוא – דלפי מצב הרוחניי של הדור אשר הוא בבחינת ״שואל שלא מדעת״, בדור פרוץ כזה חשבנו כי תשתכח תורה ויהדות מישראל, ולכל היותר יעלה עוד בידינו להחזיק דת ישראל עוד דור אחד, היינו לראות עוד ״הבנים״ אוחזים קצת מעשה אבותיהם בידיהם, אבל שיהי' עוד לנו ״בני בנים״ שיהי' להם קצת שייכות לדת ישראל לא פללנו לראות ולהעמיד בדור שפל כזה, ואם אנו רואים שאף אם הבנים שואלים ודורשים לגנאי, בכ״ז בכמה פרטים עוד לא נתקו לגמרי הפתיל האחרון המקשר אותם לעמם ודתם, ועוד נוכל לקרות אותם ״בנינו״, אז לפי ערך דור כזה במאה העשרים שעת חירום וסערה לדת ישראל נחשב זאת לנו לנצחון ובשורה טובה, שנחזיק מעמד לראות בנים –  ועוד – ״בני בנים״. נחזור להנ״ל דאף שאנו מתפללין שתמלא הארץ דעה, ונזכה עוד לראות את הנוער העברי במקדש מעט ״את – פני – ד' אלקיך״ ר״ל עם הצלם אלקים על פניהם במראה ותואר פני היהדות השלימה, (כאשר פי'עה״כ שלש פעמים  בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלקיך), בכ״ז אם במאה העשרים אנו רואים את הנוער באים למקדש מעט אף במצב כזה, מעורר זאת בלבנו שביב תקוה שעוד ישיבו בנים לגבולם, ולפ״ז הי' צריך להיות שמחת ביהכנ״ס בחנוכה שמחה שלימה, אבל דא עקא שהחלק מהנוער המבקרים עוד את הבתי-כנסיות הם מעט מזעיר, והם מתמעטים מיום ליום, ורבים מהבע״ב הזקנים אשר ראו את הביהכנ״ס הראשונה וראו שכל הספסלים היו מיושבים באפס מקום, ורואים את הביהכנ״ס היום שנתמעטו מספר המתפללים – וקצת מהנוער הבאים לביהכנ״ס, באים רק בעת שמנגן החזן עם המקהלה של משוררים – ״בוכים״, וע״ז יש לנו לבכות בקול גדול הממעט קצת דמות השמחה בחנוכת ביהכנ״ס, ״ולא נשמע קול תרועת השמחה מפני קול הבכי״. לכן מצינו כאשר שהמע״ה גמר בנין המקדש הראשון בחדש מרחשון, המתין שלמה עם חגיגת החנוכה, ונתחנך הבית בחג הסוכות, כמבואר בילקוט (קפ״ד) ויקהלו אל המלך שלמה בירח האתנים בחג וכו' משנעשה הבית בירח בול נעשה נעול יב״ח עד החג, ולכאורה אין מובן בית מקדש זה שנבנה ברוב פאר והדר ואומנת נפלאה, וכל ישראל היו ממתינים בכליון עינים על חנוך בית המקדש לראות כליל היופי, ולבסוף כאשר גגמר ובנוי לתלפיות, המתין שלמה עם החנוכה זמן רב עד חג הסוכות? ואם המתין בכונה עד הרגל בכדי שיערוך החגיגה ברוב עם הבאים לראות פני אלקים הי' די להמתין עד הרגל הראשון חג הפסח? אכן יובן, דהנה עיקר בנין הבית היא שיבואו שם ישראל בהמון להתפלל, כאשר אמר שלמה בתפילתו בעת החנוכה את הפרוגרמה של הבית (מלכים א,ח), דכל מרי לב יבואו ויתפללו בבית הזה, וחשב שם כולם,  ואם רבים יהיו מבקרי הבית יותר תוגדל כבוד הבית, לכן המתין שלמה  בשמחת החגיגה לברך את הבית רק עד זמן שידע בבירור שהגיע למטרתו בבנין הבית ויתרבו מספר המבקרים, והנה בחג הפסח אם מעט יהיו העולים לא נוכל עוד לדון אותם לחובה יען הוא זמן האביב ועבודת השדה, כן בחג השבועות זמן קציר חטים ובנ״י טרודים להמציא פרנסתם, כדברי רבא לרבנן (ברכות ל״ה) דבירחי עבודת השדה לא תיתי קמאי כי היכא דלא לטרדו במזונותיכי כולי שתא, אכן בבוא חג הסוכות כאשר גגמר כל עבודת השדות ונאסף כל התבואות לגרנות, ואין שום תירוץ משום טרדת פרנסה, ואז יהי' הבחינה אם יבואו אל בית המקדש מבקרים רבים אות היא כי הגיע למטרתו בבנין הבית, ואז יחוג את החנוכה ברב עם ובשמחה רבה, ואם ח״ו להפוך,  אין מקום לשמחה, לכן המתין עם החגיגה עד חנ הסוכות, ואז נוכח שעם רב מישראל באו לבית אלקים, ויעש משתה ושמחה גדולה ברב פאר, וקרבנות רבים וכו',  כן אני בשמחת חנוכת ביהכנ״ס היום, אין רצוני להיות מברך בקול גדול בבקר השכם, רק אני מברך את חג החגיגה בתנאי קודם למעשה, שרק אז תהי' שמחתינו שלימה, אם ״שבית־הכנסת״ כשמה כן תהי' במלוא מובן המלה, שיתכנסו להתפלל בה בע״ב העיר בהמון, ״וזקנים עם נערים יהללו שם ד'״ ואז רק אז תוגמר החגיגה בכבוד גדול, כי מה בצע שיהי' לנו בתי כנסיות בנוים להוד והדר אם מעט יהיו המתפללים, כאשר ראיתי מחזה בלתי נעים, כאשר הייתי בעיר אחת במדינת אשכנז, ובקרתי את הביהכנ״ס דשם, ומלאתי גיל וחדוה בראותי הבנין המפואר, אשר הכרתי כי נבנתה בעשירות ופאר והדר אשר לא ראיתי כמוה ליופי, והמתנתי שם עד תפלת המנחה כדי להתפלל שם מנחה בצבור, אבל ענן וערפל כסה פני שמחתי בראותי שאני הייתי משלים המנין מתפללים בבהכנ״ס הגדול הזה, ואחר שגמר הש״צ עלינו, אמרו כל המתפללים קדיש יתום, והכרתי לדעת שלולא חטא עץ הדעת שנגזר מיתה בעולם, מעט המתפללים האלו ג״כ לא היו בבית הכנסת. אבל אחים יקרים! אל נא יפול לבנו, דהנה מצינו (שבת ל) כשביקש שלמה להכניס הארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים אלו באלו, אמר שלמה כ״ד רננות ולא נענה, עד שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה וכו' אשר לכאורה יפלא מאיזה טעם דבקו השערים ועכבו את השמחה של מצוה? ואפ״ל הכונה דהשערים חזו מראש מעשי דירבעם שיחלק העם, והחלק היותר גדול לא יבואו למקדש עולמים ויעבדו ע״ז, וא״כ בטלה קצת קדושת הארון,  כי האדון קדושתו רק מצד הס״ת, והס״ת קדושתה היא רק כשנכתבה לשמה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אבל אם חטא חטא ישראל, מה בצע בארון ובכל הפאר וחגיגה, לכן הדגיש שלמה, שאף אם יחטא ישראל בכ״ז עוד לא אבדה התקוה שישיבו, ותשובה מועיל אצל ישראל מצד מדת ״החסד״ ולא חטא ״דוד״ אלא להורות תשובה, לכן כאשר הבין הסבה שבעבודה ננעלו השערים,  אמר ״זכרה לחסדי דוד עבדך״. ר״ל הלא דוד אבא הראה דתשובה מועיל ממדת החסד, וא״כ אף אס חטא חטאה ירושלים בכ״ז רק ״לנידה״ היתה (איכה א), ר״ל כמו נדה שאפשר לה להטהר לאחר זמן, ויש היתר לאיסורה ואין שייך בה דיחוי (ועי' תוס' רפ״ק דיבמות) ״מיד נענה״. כן רבותי! היום הכנסנו ברוב שמחה ובאופן חגיגי לביהכנ״ס שלנו את הארון הקודש המהודר אשר מחירו עולה לעשרת אלפים זהובים, והשמחה אצל אנשי העיד גדולה למאוד, אבל ענן וערפל פרוש על פני שמחתינו, בזכרנו כי הדוד הצעיר מעט מזעיר מבקרים הביהכנ״ס, ולא נדבר עוד בימי החול שאפשר להצטדק (אף שאין בזה ממש) – כי טרודים על המחי' ועל הכלכלה, אבל אם גם בבוא יום השבת וגם אז אם הדור הצעיר אין בא לבקר בתי כנסיות, שוב לא נמצא שום לימוד זכות, וע״ד צחות המלצתי מאמר רז״ל (שבת ל״ב) דנשים מתות בשעת לידתן בעון שמכבסין צואת בניהם בשבת, ובשביל שקורין לארון הקודש ארנא עי״ש, דאם רוצים לצדק גם את זה שבניהם אין מבקרין את הביהכנ״ס גם ״בשבת״ שהם פנוים ממלאכה, ועוד זאת ישר בעיניהם ״מכבסין צואת בניהם״ ר״ל הפגם של בניהם ״בשבת״ ר״ל אף בענין זה הנ״ל, או ר״ל שמלמדין זכות על בניהם אף אם חטאם הכביד בחלול שבת, שהוא ככופר בכל התורה כולה, א״כ ״בלי תורה״ אין להארון הקודש שום קדושה, וקודין עי״ז לאה״ק ״ארנא״. אבל נאמר כדברי שלמה המלך ע״ה, ״זכרה לחסדי דוד״ כי אנו מקוים שעוד תמלא הארץ דעה את ד', והדור הצעיר יעשו ״תשובה״ לשוב אל ד', ועוד נראה בתי כנסיות בישראל  בישובן כמקדם, ותשרה עוד השכינה וצלם אלקים במעשה ידינו, הם הבנים שלנו, כרז״ל (שבת ל״ב) עה״כ וחבל מעשה ידיך, איזה מעשה ידיו של אדם, המה בניו ובנותיו של אדם, ורק אז יהי׳ גמר השמחה בשלימות בחגיגת הבהכנ״ס הנוכחי, וזה כונת הכתוב הנצב פתח דרושנו, ״וירא משה את כל המלאכה״ וכו׳, דמשה רועה ישראל ראה את המשכן גגמר ונבנה ברוב פאר והדר, ״ויברך אותם משה״ ר״ל מרוב התעוררת ושמחה הרים את ידו לברך את העם, אבל הדגיש מתי תהי׳ השמחה בשלימותה, רק אז אם יהי׳ ״רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם״ ר״ל אם גם אצל הבנים דור הצעיר תשרה השכינה, ויבואו לראות ולבקר בהמון במשכן ומקדש מעט ״את פני ד׳ אלקיך״. שומעים נכבדים! החובה עלינו להזכיר ולהעלות בראש שמחתינו שמחת חגיגת בית הכנסת, את מחאתינו החריפה נגד אלה הפריצים ״ברוסיא הסוביטית״ מעבד לגבולינו, אשר מחללים בתי כנסיות הקדושים ועושים מהם ״בתי עם״ (ועונשם ראה בש״ס שבת ל״ב) דע״ה מתים בעץ שקורין לביהכנ״ס בית עם,  ותהי׳ חגיגתינו היום למחאה חי׳ נגד אלה הפורצים ומחללים בתי המקדש מעט שלנו, ולגודל דאבונינו ״מהרסיך ומחריביך ממך יצאו״ שגם רשעי ישראל נתנו יד במעל הזה, אוי מה הי׳ לנו, ואנו בבית מקדש מעט נתפלל גם ״על הנכרי – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים – מארץ רחוקה״, כאשר אמד שלמה בתפלתו שיהפוך ד׳ לבם, ולא יוסיפו בני עולה לענות אותנו, ועוד אמר שלמה בחנוכת המקדש אז, ״רעב כי יבא, ובאו והתפללו בבית הזה וכו' ואתה תשמע השמים״. כן על המשבר חסרון הפרנסה השורר בעירינו ה״י, נתפלל בבית הזה שיאמר לצרותינו די, ואתה ד׳ אלקים תשמע השמים, שירחם ד׳ על שארית עמו לבנות מקדשינו הגדול במהרה בימינו אמן.

(מתוך ספר אמרי פי)

—

רבי יצחק ברבי יהודה פרזנצ'בסקי, הרב האחרון בפרושניץ נולד בעיירה טושין, בפולין להורים חסידים ומיוחסים. רבי יצחק הראב״ד בפרושניץ היה כבר בעל ניסיון כשהגיע לעיר, אחרי שהקדים לכהן ברבנות גלובנה ורודה-פאביאניץ. למרות שנבחר לרב בלוביטש ברוב גדול, ויתר על המשרה, כדי למנוע מחלוקת פלגנות וריב. הרב האחרון של פרושניץ השאיר לנו ספר מפרי עטו בשם ״אמרי פי״ המכיל דרשות ונאומים למועדי השנה ולכל מקצועות החיים. הדרושים כתובים בשפה נמלצת והקורא בספר נהנה מתוכנו ומעוצם רוחו. בספרו זה מתגלים דיוקניהם הרוחניים המאירים של אבות ובנים, דורות חלפו, והוא נשאר לזכרון ועדות לדור ההווה. הרב היה אהוב ואהוד בצבור מכל השכבות. גם הנוער זרם לשמוע דרשותיו. היה מעורב עם הבריות והחזיק בכלל ״שמאל דוחה ימין מקרב״. אביו ר' יהודה השתתף רק מעט במסחר, ועל פי רוב היה יושב בבית המדרש באין מפריע ולימד את שלושת בניו ״שיעורים תמידים כסדרם״, אף שהתפרנס בדוחק מהמסחר. על האם, שיינדיל (נפטרה בגיל 49 ביום י״ח באדר תרע״א), מספר הרב מפרושניץ, שהיתה בת הרה״ג החסיד המפורסם ר' דובריש זצ״ל מו״צ בעיר טושין בן הרה״ג החסיד ר' ישראל יעקב זצ״ל מזגירש, תלמיד מובהק לרבי בונים הצדיק מפשיסחה, חתן הרב הגאון שר התורה איש אלקים קדוש מו״ה משה אהרן זצ״ל אבד״ק קוטנה וסטריקוב. בהמשך תיאור יחוסו, מספר המחבר, שסבו ר' משה אהרן אבד״ק קוטנה היה בן הרב הגאון דובריש מרוזינובה מילדי עיר פלינאה בן הרב המאור הגדול חו״פ סועו״ה ר' ליב זצ״ל הנקרא ר' ליב הגדול ממשפחת בעל תורת-חיים, הטורי-זהב, החכם-צבי, תבואות-שור ובית אפרים. מנערותו התפרסם הנער יצחק לעילוי גדול, ובעודו נער קטן בן 11 שנה שלחה אותו אמו ללמוד בישיבות שהיו רחוקות עשרות פרסאות מעיר מגוריה. למד בישיבות שונות, ובמיוחד בסוכוצ'וב, אצל האדמו״ר ר' שמואל, ונסמך להוראה ע״י רבנים מפורסמים אחרים. התפרסם כאחד מגדולי הרבנים בכל מקצועות התורה. היו לו 11 ילדים,

אחיו של הרב יצחק היו הרב הגאון החריף ר' שלום מנחם, רב בביהכנ״ס ״עדת ישראל״ וביהכנ״ס ״עדת ישורון״ בניו-יורק, הרב הגאון ר' אברהם משה הי"ד דיין ומו״ץ בלודז', והרבני המופלג המפורסם בצדקו וביר״ש לאמתו ר' ישראל יעקב מטושין. כשפרצה מלחמת העולם השניה נמלט הוא ומשפחתו לוורשה. הרב נספה בשואה בוורשה ב-22.12.1942, כן נספו בני קהילתו (ע״פ ספר יזכור קהילת פרושניץ ודפי עד ביד ושם)

1. ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה וגו׳. ויש לדקדק, דהאי אשר מלאתיו רוח חכמה מיותר, ועיין בכלי יקר מה שכתב בזה. ונלע"ד, כי אלה הבגדים היו צריכין העושים לעשותן בקדושה ובמחשבה טהורה בלי הרהור חטא ובלא שום פניה, שעל ידי זה יוכל אח"כ הכהן לעבוד בהן עבודה תמה ושלימה. ואלמלא היה נתערב במלאכת העושים איזה מחשבה ופניה שלא לשמה, אז היו מפסידין תכלית הענין כי על ידי זה היה מתבלבל דעת הכהן אח"כ בעבודתו ולא היה יכול לעבוד במחשבה זכה ונקיה. ובאמת מבואר ברמב"ן דעשיית הבגדים היה צריך כוונה. עיין שם. אשר על כן היו צריכין החכמים לידע שחכמתם מהשי"ת הוא כי ה׳ יתן חכמה ומפיו דעת ותבונה. שאלו היו מתמדמים שכחם ושכלם הוא והיו חכמים בעיניהם, היו מחשבת פסול, והיו מפסידין בכוונם זו תכלית עשיית הבגדים. וזהו שאמר השי"ת למשה רבנו עליו השלום שידבר אל כל אחאד ואחד מחכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה שיכניס לכל אחד ואחד בלבו, שאל יתהלל ולא יתפאר בחכמתו וידע כי אני מלאתיו רוח חכמה, ואז ועשו את בגדי אהרן לקדשו ולכהנו לי. ר"ל אחר שידעו שחכמתם הוא מה׳ יתברך אז יהיה אפשר בידם לעשות הבגדים לקדשו ולכהנו לי. דם לא כן,לא יוכל אח"כ הכהן לעבוד ולכהן במחשבה תמה ונקיה והבן.

עוד נראה לי, דאמר לו הקב"ה שידבר אל החכמים שידעו שמלאתי את אהרן רוח חכמה. רצוני לומר, שישגיחו היטב לעשות את בגדיו בקדושה ולא יחשבו ח"ו בעשייתם איזה מחשבה לא טובה, כי אהרן ירגיש זאת כאשר ילבוש את הבגדים ברוח חכמה שלו אשר נתתי בקרבו כי הצדיקים מרגישין בחכמתם [וברוח קדשם] כדמצינו ביצחק אבינו, שהרגיש שגיהנום נכנס עם עשיו ועם יעקב ריח גן עדן, וכתיב והריחו ביראת ה׳. וכן שמענו מצדיקים שהיה להם הרגשה זו בבני אדם כידוע [ובעל טו"ז ז"ל שלח לו הש"צ שר"י חלוק שאם ילבשנו יתרפא, והלך בעל טו"ז ז"ל מקודם לטבול במקוה טהרה ואח"כ לקח החלוק בידו ואמר טמא טמא] ומיושב בזה דקדוק המפורסם דהוה ליה לכתוב אשר מלאתים בלשון רבים, ולפי מה שאמרתי אתי שפיר, דקאי על אהרן, והבן.

עוד נראה לי, ויתיישב גם כן מה שעמדו המפורשים, מדוע כתיב קודם לכבוד ולתפארת, ואח"כ אצל חכמי לב לקדשו ולכהנו לי. דהנה אנשי כנסה"ג שתקנו לנו נוסח התפלה, יש בכל אות ובכל תיבה רזין עילאין והבאים בסוד ה׳ כ"א לפי השגתו מכוונין כוונות האלה. אכן לאו כל מוחא סביל דא וחלושי מוח יוכל להיות שאם יתכוין סודות וכוונות העמוקות האלה ישכח העיקר "להתפלל לשם ה׳", על כן רק יחידי סגולה ואנשי מעשה המדקדקין מאוד בכל מעשיהם ועניניהם לשמו יתברך, לאלה ראוי והגון לכוין כוונת האריז"ל שעל ידי זה, אדרבה עוד מתלהב לבם להתדבק בהבורא יתברך שמו ולשפוך שיחם לשמו יתברך. אולם שמענו מצדיקים וקדושים שכאשר בא להסתופף אצל צדיק הדור אז יתפללו רק כפשופו לשם ה׳, ולא בכוונות האריז"ל, רק הצדיק הדור הוא בלבד מתכוין בכוונות העמוקות והבאים להסתופף בצלו מתכוונים שיוכלל תפילתם בתפילת רבם הצדיק והוא מעלה את תפילתם ע"י תפילתו וכוונותיו. וכן הי׳ה במשה רבינו עליו השלום וחכמי לב העושים את הבגדים. כי משה רבינו עליו השלום התכוין אז בכוונות רמות בעת שהם עשו את הבגדים והחכמים העושים לא התכוונו רק לשם קדושת הבגדים, לקדשו ולכהנו לי, והיה מועיל הכוונה של משה רבינו עליו השלום למלאכת החכמים העושים. ונודע מה שכתב הרשב"א בחולין י"ב אהא דאמר רב הונא, בגיטין כ"ג, בגדול עומד על גביו, שהגדול מתכוין ומועיל מעשה של הקטן בצירוף מחשבתו של הגדול ע"ש, וכן כתב בענין עשיית הבגדים, דמשה רבינו עליו השלום התכוין בכוונות ויחודים גדולים והם עשו לשם קדושת בגדים והבן.

והנה ראיתי באור החיים הקדוש שכתב ענין לכבוד ולתפארת. ותורף דבריו, כי השמונה בגדים של הכ"ג, היינו ד' בגדי לבן נגד ד' אותיות הוי"ה ברוך הוא, וד' בגדי זהב נגד ד׳ אותיות אדנ"י יתברך שמו. והנה שם הוי"ה נקרא תפארת ושם אדנ"י יתייחס אליו כינוי הכבוד, כי כבוד נקרא מלכות. עד כאן תורף דבריו הקדושים [וכן כתב בקד"ל וכבר קדמם רבינו בחיי ז"ל].  ומעתה כוונת הכתוב שאמר ה' יתברך למשה רבנינו עליו השלום ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, רצונו לומר שמשה יתכוין לייחד הדודים הוי"ה ואדנ"י, תפארת ומלכות, אבל ואתה תדבר אל כל חכמי לב, הגם כי מלאתיו רוח חכמה, שהם גם כן באים בסוד ה׳ ויבינו בחכמה, אפילו הכי, לא יתכוונו ליחודים רק יעשו לקדשו ולכהנו לי רק לשם קדושת בגדים וקדושת כהונה ויסמכו בהכוונות על משה רבם שהוא לבד יתכוין לכבוד ולתפארת לייחד הדודים והבן.

 (אבן שלמה – שמות,פרשת תצוה, הרב שלמה זלמן בן יעקב אהרנרייך)

התפרסם ב"אור המוסר" - חוברת טו, שנה יא - עמ' נח, תל אביב תרצ"ג

א. ואהיה אצלו אמון. אמון פדגוג כמו שכתוב כאשר ישא האומן את היונק (מדרש רבה). הנה התורה נקראת "תורת חסד", "תורת אמת" כמ"ש ותורתך אמת "תורת משפט", אין טוב אלא תורה, אין מנוחה אלא תורה, אין כבוד אלא תורה, מכל מקום לפני הבורא יתברך נקראת אמון ואהיה אצלו אמון. בעיניו חשובה התורה כאומן פדגוג. היינו שהעיקר מהתורה שהאדם יסדר את חייו על פי התורה בכל ענייניו. ויהיה מחונך מהתורה, שיהא ניכר עליו חינוך התורה בכל פרטי חייו בכל המקצועים.

ולזה נתנה התורה להאדם ולזה נבראת התורה אלפי שנה קודם שנברא העולם. הבורא עולם הכין וברא את החינוך טרם שברא את העולם אלפים שנה.

ולכן מצינו אבותינו הקדושים שכל יסודותם וכל לימודם היה החינוך, ידעו להוקיר את החינוך. מצינו בתורה "ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות". והנה המפרשים תמהו על זה. (עיין ברש"י וברמב"ן) למה נכתב זאת בתורה ולמה בכה כ"כ על המינקת הזקנה. ורש"י פירש שנתבשר גם ממיתת רבקה. אבל עדיין קשה למה לא כתבה התורה מחייה כלום ורק ממיתתה. מה מלמדנו בזה? ושנית קשה למה בכה על יצחק אביו ולא קרא המקום על הבכי אלא כתיב ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. וכן במיתת אברהם כתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וכאן במיתת מינקת אמו קרא המקום על שם המאורע. כ"כ היה המקרה הזה חקוק אצלו בלבו. וגם בכה עליה. איזה שייכת היא ליעקב. הלא אותיות שבתורה ספורות הנהו אפילו התגין ספורים. ואפילו התנא במשנה משמט אות משום לישנא קלילא. ואמר חב המזיק ולא חייב המזיק. אולם לפי דברנו התורה מלמדת אותנו דבר גדול. עד כמה היה יקר ענין החינוך אצל יעקב אבינו ע"ה. עד שעל העדרה של המחנכת אמו עשה עליו רושם עז וחזק כל כך והרגיש האבידה הגדולה על שקבע על זה המאורע שם מיוחד "אלון בכות", כלומר על זה צריכין לבכות ולבכות. כי פה נטמנה מחנכת אמו שהשפיעה עליה ולמדה אותה דרכי החיים. וכמ"ש התרגום יונתן פדגוגתא דרבקה. כ"כ היה יקר אצלו החינוך. וכ"כ היה בוכה ונאנק על העדר המחנך. ועל אברהם ויצחק ע"ה אין התורה צריכה לפרסמה כי זה מובן מאליו.

וכן מצינו באברהם אבינו "וירק את חניכיו" ועיין פירוש רש"י ז"ל שם, הנה לא כתיב נעריו ועבדיו אלא "חניכיו", היינו אף על פי שאברהם אבינו עליו השלום היה הפילוסוף הגדול שהכיר את בוראו ובן ג׳ שנה, ובוודאי לימד דעת את העם באמונה והכרת הבורא, מכל מקום קראם התורה חניכיו. מפני שעיקר עבודתו היה לחנכם על פי ההכרה הזאת, מה שהכיר ועשה בעצמו, זאת חינך את אחרים. וכן מצינו עליו "ויתן אל הנער", ופירשו חז"ל לחנכו במצוות. לא רק בטעאריע של הטבה, כי אם בפראקטיקע. וכן בכל דבר ודבר, כמו שהתנהג בעצמו ובחיי הפרישות והסתפקות חינך גם לתלמידיו בדרך זה. ולכן גם עתה להלחם במסירת נפש בעד מי שנפרד ממנו והזיק אותי כל כך שריחק נבואה מהבית. לא לקח כי אם מחונכיו, ולדעת חז"ל לא היה זה אלא אליעזר לבד. הרי שהעיקר היה אצל אברהם אבינו ע"ה אלא החינוך.

ב. וכן מצינו במרדכי ויהי אומן את הדסה. לא כתיב ויהי מגדל את הדסה. אלא "אומן" היינו שחנכה בחיי השלימות. וכל הנסיונות שעמדה בהם בבית אחשורש שלא הגידה את עמה ואת מולדתה אף על פי שהיתה מחזקת את מעמדה ומשמרתה על ידי זה שהיא מגזע מלכות, ממשפחת מלכים ואציליים, משפחת שאול המלך. ומפני מה לא הגידה אסתר, רק ברחה מן הכבוד ולא הועיל כל התחבולות שעשה אחשורש כדי שתגיד, מפני שמרדכי צווה עליה אשר לא תגיד כאשר היתה באמנה אתו, שכך חינך אותה מחנכה הגדול מרדכי הצדיק. היינו, ולא רק שגידל יתומה בביתו, אלא חינך אותה בתיקון המדות, בענוה ופרישות, עד כדי כך שתוכלה לעמוד בכל מיני נסיונות ולא תוותר מדרך השלימות אפילו כחוט השערה.

ולכן מצינו  התביעה בתורה "ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם", ופירש הרמב"ן ז"ל אין להם אומן ומגדל, והמשכיל יבין. ואם כי קצר מאוד פירושו, אבל מפירוש רש"י ז"ל מבואר יותר. לא אמון בם אין גידולי ניכרת בהם. כי הורתים דרך טובה וסרו ממנה. אומן מלשון ויהי אמון (עהרציהונג) עכ"ל.

והנה הקושיא עצומה מאד, בכל הפרשה תבע אותם על עבירות חמורות. יקניאו בזרים בתועבות יכעסוהו יזבחו לשדים וגו', והיינו עוון עבודה זרה, ולא נפסק עליהם עונש כזה. ועתה ענשו אותם בעונש חמור כזה "הסתרת פנים", שהוא העונש הקשה מכל העונשים. וכמו שכתב הגר"א ז"ל שזה היה טענת קין "הן גרשת אותי מכל", איני ירא מכל עונש וקללה אעפ"י שגרשת אותי מעל פני האדמה וקללת האדמה. אבל ו"מפניך אסתר", זה גרוע לי מכל. וכן מצינו "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים", כל ההצלחות היא רק "בהארת פנים" וכל הקללות "בהסתרת פנים", ואם כן עונש קשה כזה נגזר עליהם בעד מה? בעד בנים לא אומן בהם, שאין גידולי ניכר בהם. אתמהה!…

אלא הוא הדבר שאמרנו – שאין לך חטא ותביעה על האדם מהחטא שאינו מכיר את התורה לפדגוג. "אין להם אומן ומגדל", זה תביעה נוראה ועצומה. והעונש הנורא של "הסתרת פנים" לא על עוון עבודה זרה, אלא על זה, מפני שאם אינו מכיר את התורה למחנך ואין לו מגדל ואומן ואינו ניכר בהם החינוך זה גרוע מכל, שאף על פי שאינו משוקע כל כך ברע אבל "אבד את הדרך" ותועה הוא בדרכי החיים, ולא יראה אור לעולם, ואין לו אחרית "אראה מה אחריתם". אם הוא "לומד את התורה ואין התורה מלמדת אותו", אם הוא לוקח מהתורה את החכמה, ההכרה, הידיעה, ולא את החיים, אינו יודע "מהות התורה", "ואהיה אצלו אומן", חסר לו הכל ואין לו אומן ומגדל, נכרת הוא מן החיים, חס וחלילה.

ג. ועד כמה תלוי בחינוך כל האדם מצינו בחז"ל (מד"ר ויצא). וילך ראובן בימי קציר חטים, זהו שאמר הכתוב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" יותן הארץ הזאת לעבדיך, עכ"ל. המדרש הזה אומר דרשוני. לפי קוצר דעתינו היינו מיחסים המדרש הזה למדרש פליאה. אבל חז"ל, חכמים ורופאי הנפשות המה, ראו הדברים ביחס לנפש האדם שלא היה על דעתינו. המה גילו לנו מסתרי ומצפוני הנפש של האדם. שיש יחס מה ששבט ראובן בחרו את עבר הירדן עם ראובן הקטן בן ד׳ שנים שהיה הולך בימי קציר חטים בין השדות לטייל, שהנטייה הזאת שמצינו אצל ראובן יותר מכל השבטים, שהלך בשדה אם כן היה לו איזה נטייה לארציות, לעבודת אדמה. אף על פי שנטייה דקה כזאת בטל במיעוטא, ולא מצינו בו שום שינוי בחייו משאר שבטים שהיה עוסק ועובד אדמתו יותר מהם. אלא כולם שבטי ה' נתחנכו על ברכי אביהם שאמר להם דרך השלימות. מנטייה כזו נשארה ופעלה ועשתה רושם כל כך על יוצאי חלציו עד שתלו חז"ל מפני מה לא נתאוו כל השבטים לעבר הירדן ורק שבט ראובן, מפני נטייה זו שהיתה בראובן שהלך בימי קציר חטים. נעתקה להם מדור לדור בירושה.

"חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", היינו לא לבד שלא יסור הוא בעצמו כשיזקין, אלא גם כשיזקין ע"י נכדיו אחר כמה דורות, לא יסורו מהחינוך והגידול הזה שהיה בנער הראשון אביהם וזקנם. מבהיל הדבר ונורא מאד. כמה פועל החינוך לדור דורות, שכל השבט אח"כ היה עליהם טענה חזקה "לב כסיל לשמאלו" אלו שבט ראובן. ועוד כמה טענות עליהם. ואח"כ הגורל שלהם היה מר מכל השבטים, שגלו בראשונה על יד סנחריב. ומה גרם להם. לפי דעתנו היינו מיחסים לההווה שלהם. רכשו רכוש הרבה במלחמתם עם סיחון, והמקום מקום מקנה, לכן חיבבו את עבר הירדן. אבל מחז"ל גילו לנו אחרת. שהשורש נמשך מעת שהלך ראובן בימי קציר חטים. הטיול שטייל הילד ראובן בהיותו בן ארבע שנים גרם אח"כ ששבטו גלה ע"י סנחריב מארצם קודם לכל ישראל. וגרם שקראו להם כסיל. כל כך תלוי הכל בחינוך. וביותר בימי נערותו של אדם ידע שהתורה היא אומן ומגדל. ובזה יגיע לנתיב ההצלחה. סליק.

—

הגאון הצדיק רבי ירחמיאל (דער סלבודקער) ב"ר דוד שולמן הי"ד היה אחד מאישי המוסר הנפלאים ביותר, שטיפח ועיצב הסבא מנובהרדוק. שנים רבות כיהן כמנהל רוחני בישיבות "בית–יוסף" במעזריטש (לימין ראש הישיבה הגאון ר' אהרן ויינשטיין זצ"ל מחבר ספרי "דרכי אהרן") ובישיבת פינסק-קרלין (לימין ראש הישיבה הגה"צ רבי שמואל וויינטרויב זצ"ל). הוא היה אהוב על כל תלמידיו ונתפרסם כאישיות מופת במידותיו הנאצלות, בנועם הליכותיו עם הבריות ובמסירת נפשו, וכגאון מעמיק במחשבת המוסר. יחד עם תלמידיו קידש שם שמים בשואה הנאצית, בעיר וילקומיר שבליטא, בהותירו אחריו שני קבצים מודפסים, גדושים עיוני-מוסר, בשם "פניני החכמה" ו"פניני השלמות", שיצאו להן מוניטין בישיבות המוסרניות עוד בטרם השואה.

(א. ספרן, מדף הספרים, בית יעקב, גיליון 61, סיון תשכ"ד, ירושלים).

פרשת תרומה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו. דרשו חז"ל וכן תעשו לדורות (שבועות ט"ו) –  אמרו רז"ל הרגיל בנר הוויין לי' בנים ת"ח (שבת כ"ג) וכן אמרו דרחים רבנן הוויין לי' בנין רבנן (שם). הטעם שאינו זוכה שהוא עצמו יהי' ת"ח הוא משום דלאו כל אדם מסוגל לזה וגם צריך לשקוד מנעוריו על דלתות ביהמ"ד לקרות ולשנות ללמוד ולשמש ת"ח, לפיכך שכרו שיולדו לו בנים שיהיו מוכשרים להכתר בכתרה של תורה וגם יתגדלו על ברכי ת"ח, וברא כרעא דאבוה. וכמו כן אפשר לומר אם הצבור עושים מקדש לד' ומתקנים מעון להשראת שכינתו ראוי שמתן שכרן יהי' מדה כנגד מדה שהם בעצמם יהיו מקדש ד' ותשרה עליהם השכינה. אך לאו כל אדם ראוי לכך, כמשחז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור וחכם ועשיר ועניו (נדרים ל"ח), וקודם יצירתו כבר נגזר מה יהי׳, כדאמרו מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ואומר לפניו רבש"ע טיפה זו מה תהא עלי' גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני (נדה ט"ז), על כן, שכרן שיזכו לזרע קדש ממולאים בכל מעלות הנ"ל ותשרה עליהם השכינה. ולפי"ז י"ל ד"וכן תעשו" אינו ציווי, כי אם הבטחה על דבר השכר. ופירושו אם תעשו לי מקדש ושכנתי בתוככם, שכרכם יהי' "וכן תעשו", שתחזרו ותעשו כן (כמו שדרשו מן וי"ו ד"ויתן לך" ויחזור ויתן) ופירשו חז"ל לדורות, רצונם לומר, דורות הבאים יהיו קדושים כל כך שתשרה עליהם השכינה ויתקיים בהם היכל ד' המה (ירמי' ז') – לפי דברינו יש לפרש "וירא משה את המלאכה והנה עשו אתה וגו' ויברך אתם משה" (פקודי), פירש רש"י: אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם עכ"ל. חז"ל דרשו על פסוק "וחבל את מעשה ידיך" (קהלת ה') איזה הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו (שבת ל"ב). הרי דבנים קרויים מעשה ידיו של אדם. וזהו שברכם משה רבינו ואמר להם "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", ירצה בבניכם שיהיו עצמן היכל ד' מדה כנגד מדה, כמו שכתבתנו.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו ובן תעשו. יש לדקדק דהוא ליה למימר "ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך וגו'", ואחר כך יאמר "ושכנתי בתוכם". ונראה לפרש עפ"י דברי המדרש "בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה שיעשו לו משכן, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'" (תנא דבי אליהו פי"ז). לשון "מיד" צריך בירור. ויש לפרש, כשצוה הקב"ה לעשות לו משכן, הגם שכבר קבלו ישראל את התורה, מכל מקום מחמת קוצר הזמן לא הי' אפשר לסגל מצוות ומעשים טובים כל-כך כדי להשיג אותה מדרגה הדרושה להשראת השכינה. ואף על פי כן צוה הקב"ה לבנות לו משכן והשדה שכינתו בתוכם, כי הי' גלוי וידוע לפניו שבמשך הזמן יגדלו ויתעצמו בעבודת ד' ויקיימו כל הרמזים סודות וכוונות הכלולים בכלי המשכן ובתבניתם, עד שיהיו ראויים לשכון בתוכם. ומדתו של הקב"ה היא להמשיך טובות וחסדים לאדם בזכות מעשיו העתידים, כדמצינו ביציאת מצרים, שאמר הקב"ה למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות). פרש"י: ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים וכו' עתידין לקבל התורה על ההר הזה, עיין שם. וגם מדת הקב"ה לשלם מדה כנגד מדה, וכיון שהקדימו ישראל נעשה לנשמע דין הוא להשרות שכינתו בתוכם קודם שיתעלו במדרגתם להיות ראויים לה, מדה כנגד מדה. ואתי שפיר דברי המדרש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, דהיינו שהקדימו נעשה לנשמע, מיד אמר הקב"ה שיעשו לו משכן, ירצה לא המתין עד שיתעלו בקדש להיות ראויים להשראת שכינתו אלא מיד צוה לעשות לו משכן, קודם שישיגו המעלה הנדרשת שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אף על פי שאינם ראויים עדיין לכך. והטעם, לפי "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", הכוונה כעין מה שאמרו המפרשים: כל מה שתרמזנה תבנית המשכן ותבנית כל כליו, כן יעשו לעתיד בפועל. ולכן הנני משרה שכינתי מעתה ביניהם.

דרוש לסיום שולחן ערוך אורח חיים

שו"ע או"ח בסופו כתב המחבר דביום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אסור בהספד ובתענית, ויש אומרים דמותר. וכתב על זה הרמ"א: והמנהג כסברא ראשונה ויש אומרים שחייב להרבות במשתה ובשמחה כי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן, מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד (משלי טו) עכ"ל.

קשה לאיזה צורך מביא הרמ"א פסוק הנ"ל "וטוב לב משתה תמיד". עיין בשע"ת מה שכתב ליישב. לפי עניות דעתי נראה דמביאו לראי׳ לשיטת היש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה, הנה ק"ז בעל חתם סופר זי"ע בשו"ת או"ח סי׳ ריח כתב טעם לאיסור הספד ותענית בי"ד וט"ו שבאדר ראשון, דלכאורה קשה אם אין עושין אותו פורים ממש, מה ענין לאסרו בהספד ובתענית. ומתרץ לפי שיטת הרמב"ן דלעשות זכר לנס פורים הוא דאורייתא, מקל וחומר דרבי יהושע בן קורחה, מה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן (מגילה יד). אבל איכות וכמות הזכרון הוא מדרבנן. ובמילי דאורייתא מחוייבין לעשות מיד באדר א' משום אין מעבירין וזריזין מקדימין, על כן תקנו לאסרו לכל הפחות בהספד ובתענית. אכל במצוה שאנו מקבלים עלינו תחילה ועדיין לא נתחייבנו בה, לא שייך כל כך אין מעבירין וזריזין מקדימין, וטוב לקבוע ביום המובחר באדר ב' משום מסמך גאולה לגאולה עכ"ד.

לפי זה יש לומר דיש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה סבירא  ליה דלא יתכן להיות זכרון לנס אלא דבר שאינו רגיל והווה, כגון ריבוי משתה ושמחה. אבל איסור תענית, כיון דרגיל שלא להתענות כל ימות השנה, זולת צומות הקבועים, אם כן אף אם לא יתענה בפורים, ליכא בזה היכר וזכרון. והוא הדין הספד, כיון דאינו רגיל בו כולי שתא לא הוי מניעתו זכרון לנס. נהי דכל השנה מותר בהספד ובתענית ובפורים אף אם ירצה אסור, מכל מקום סוף סוף לפניו ולאחריו לא שכיחי ותדירי, ממילא אין במניעתן ואיסורן זכר בולט ומוחש.

ומטעם זה סבירא ליה דתקנו להרבות במשחה ושמחה, דבר שאינו רגיל בו, וזה הוי שפיר זכר לנס –  הנה אין כוונת הקרא "וטוב לב משתה תמיד" שיאכל וישתה תמיד בלי הפסק. וכי אדם כזה שהוא זולל וסובא "טוב לב" מקרי, אתמהה. אלא הכוונה שטוב לב אינו מתענה אלא סועד בכל יום סעודות הראויות לו ומלת "תמיד" הוראתו כמו "עולת תמיד" (במדבר כח), ואינו אלא מיום ליום (פירוש רש"י ריש פרשת תצוה). ומדשבח ליה הקרא להאי וקרי לי "טוב לב" שמע מינא דראוי לעשות ולהרגיל עצמו כן. ויש ראיה מזה למה שאמרנו דאדם רגיל שלא להתענות. ואתי שפיר דברי השולחן ערוך דכתב דירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים, וטעמייהו כמו שכתבנו, דאין יוצאים ידי חובת עשיית זכר ע"י איסור תענית מאחר שרגיל שלא להתענות. והוא הדין הספד. וראי׳ דאין רגילין להתענות מדכתיב "וטוב לב משתה תמיד".

לפי דברנו, יש לנעץ ולחבר סוף שולחן ערוך לתחילתו, שויתי ד׳ לנגדי תמיד. דאיתא בש"ס, אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותי' (תענית יא). והטעם דעל ידי התענית יוחלש כחו וקממעט במלאכת שמים. אלא יהנה כדי צרכו כדי שיהי׳ בריא וחזק לסבול עול תורה ויפה שעה אחת בעסק התורה ליתב בתעניתא כולי יומא. ומסתבר דזה לא שייך רק במי שעוסק בתורה לשמה, אמרו שכל העולם כולו כדאי הוא לו (אבות פ"ו), אבל מי שעוסק שלא לשמה, שעל זה אמרו נח לו שלא נברא (ברכות יז), בודאי אין קפידא אם יושב בתענית, ואף אם ממעט על ידי זה בעסק התורה, לא איכפת לן. ואפשר שישיבתו בתענית חשוב יותר מלימודו שלא לשמה. הנה ההתעסקות בתורה נקרא הטבת לב, כמו שכתוב גבי בועז "וייטב לבו" (רות ג'), פרש"י עסק בתורה עיין שם. ממילא מי שעוסק בתורה נקרא "טוב לב", והיינו דקאמר "וטוב לב", רצונו לומר, מי שעוסק בתורה, משתה תמיד, לא ישב בתענית אלא יסעוד בכל יום ויום כדי צרכו, כמו שאמרנו, אך בתנאי שיקיים בלימודו "שויתי ד' לנגדי תמיד", שכוונת לימודו תהי׳ לשם שמים, ורק אז "משתה תמיד".

ויהי רצון שנזכה להטיב לבנו בעסק לשם שמים לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורת הקודש, באהבה אנו וזרעינו וזרע זרעינו מעתה ועד עולם. אמן כן יהי רצון.

———–

העיירה ‘שוראני’ או בשמה היהודי ‘שוראן’ ('נאדי-שוראן'), נמצאת במדינת סלובקיה במחוז פרשבורג – ברטיסלבה בה התגוררו לפני השואה האיומה קהילה יהודית קטנה ופורחת שכללה כ-150 משפחות, רובן אורתודוקסיות המקפידות על שמירת תורה ומצוות, שנהנו משלווה יחסית ומחיי רווחה כלכליים.

ברבנות העיירה כיהן, החל משנת תרס"ז, הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד (שנולד בתרל"ח לאביו, רבי יצחק צבי פרייא זצ"ל חתן ה"כתב סופר"), שהקים בעיר ישיבה שנודעה כאחת מהישיבות המפורסמות והגדולות בהונגריה ובצכוסלובקיה, ובימיה הטובים למדו בה כ- 300 תלמידים מכל רחבי המדינה וחוצה לה. מי שניווט בחכמה וביד רמה את יהדותה של הקהילה ואתגריה בצוק העיתים, היה ה’מרא דאתרא’ רב העיר, אב"ד הקהילה וראש הישיבה ומייסדה בעיירה – הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד.

בהסכמת הרב שמעון סופר הי"ד אב"ד קהילת ערלוי, לספר "שבט מישור", הוא כותב על בן אחותו, הרב מאיר יהודה ב"ר יצחק צבי פרייא אב"ד שוראן: "הרב הגאון הצדיק המפורסם כערוגת הבשם חריף ובקי בכל חדרי תורה איש אשכולות וכו' וכו׳… כבר מפורסם בגדולת תורתו וצדקתו ואשר זכה להרביץ תורה ויראה בישיבה גדולה תלמידים למאות".

המרא דאתרא, היה מגדולי השואפים לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה בכמיהה יהודית בת דורות. לשם כך, השקיע הרב עמל והשתדלות רבה, עד שבשנת תרצ”ח (1938) הרבה לפני שהתקדרו שמיהם של הונגריה וצ’כוסלובקיה, השיג סרטיפיקט עלייה לארץ הקודש ונערך לפרידה מבני קהילתו האהובה.

מן השמים רצו ככל הנראה אחרת, תכנית המסע לא יצאה לפועל בשל מחלתה החריפה של רעייתו הרבנית מירל לבית ערנפעלד ע”ה, ממנה לא קמה עוד. בימי הצרה והצוקה לא רצה לנטוש את צאן מרעיתו, ונלקח עם בני עדתו למחנה המוות אושוויץ. שם נספה הרב מאיר ליב פריי עקה"ש ביום כ"ו סיון תש"ד.

בהקדמת הרב פריי לספרו "שבט מישור", שיצא לאור בשנת תש"ג, כותב הרב מאיר ליב את תולדות משפחתו, ועומד על צרות תקופתו:

כל בית ישראל הנתונים, בעוונותינו הרבים, בצרה ובשבי' שירחם ד' עלינו בקרוב, כמ"ש ב עתה אחישנה, (ישעי' ס׳) לולי דרשת חז"ל (סנהדרין צ"ח), נראה לפרש, כי בעונותינו הרבים בשנת ה' אלפים תרצ"ג התחילה תקופה של גזרות קשות לאחינו בני ישראל היושבים במדינת אשכנז, ומשם נתפשטו לשאר ארצות. ונלאה העט לכתוב אפילו מקצת דמקצת התלאות והרדיפות אשר מצאתנו ומוצאים אותנו תמיד. ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. ומזמן החורבן לא היתה עת צרה כזו ליעקב. ואנחנו בנ"י מאמינים שיד ד' עשתה זאת לייסרנו על חטאתינו כי הרבינו לפשוע אנחנו ואבותינו. אכן כל מה שעושה הקב"ה בעולמו יש לו כך וכך תכליתות, וצרות הללו מלבד תכלית הנ"ל, יש להן עוד תכלית, והיא לעורר בקרבנו החפץ והתשוקה להגאל מגלות החל הזה ולשוב לאה"ק. כי כל זמן שהשנים כתיקונן רק בני עליי' השתוקקו לה, אבל רובא דרובא אמרו עוד חזון למועד. על כן באה עלינו הצרה הזאת, והפליא ד' את מכותינו, כדי שעיני הכל תהיינה נשואות לביאת משיח. ובאמת בצוק העתים הללו, גם ההדיוטים וקלי הדעת מרוצים לעזוב בית והון ומוכנים לעלות לארץ הקודש. הנה אם בני ישראל משתוקקים באמת להגאל גאולת עולם, אז פקוד יפקוד ד' אותם, כמו שאמר הנביא בשם ד' בעתה, פירוש, אם בני ישראל אמור יאמרו בעתה, ר"ל כי עת לחננה כי בא מועד, אז אחישנה, אחיש פדות לעמי ואגאלם גאולה שלמה ואוליכם קוממיות לארצם ושבו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן…

כן דברי עבד לעבדי ד׳ המצפה בכליון עינים לישועת ד׳ כהרף עין ולגאולה קרובה במהרה. דידן פה קהילת קודש שוראן ז׳ אדר ראשון תש"ג לפ"ק.

(מקורות: מכתב הרב אברהם רובינשטיין, מזכיר מועצת חכמי התורה, הספר "שבט מישור", "אוצרות הסופר" תשרי תשס"ו, ועוד).

מקורות לעיון נוסף:

הסכמתו לספר "שבט סופר" מאת חותנו הרב ישעיה ערנפעלד

עניינא דחנוכה, מתוך הקובץ "ספר שערי אורה", תרצ"א

תשובה מהרב פריי שהודפסה בקובץ המעיין, גיליון 1

מצבת זכרון לקדושי משפחתו אשר עלו על משרפות אושוויץ הי"ד, מתוך הספר שארית יהודה

"קול קורא אל מערכות ישראל", קריאה לאסיפה של אגודת ישראל, בחתימת הרב פריי, תמוז תרפ"ג

מכתב, מתוך "האהל, קובץ תורני" תשל"ג

שבט מישור – חוברת א

שבט מישור – חוברת ב

שבט מישור – חלק א

שבט מישור – חלק ב

שבט מישור – חוברת ג-ד

נעשה ונשמע. ונשמע קולו בבואו אל הקודש ונשמע פתגם המלך ע"כ.

המאמר יבאר את הקשר בין פסוקים אלה

קשה מדוע כפיית מתן תורה מהווה מודעא רבה, והרי לשיטתו גם מי שמכר מתוך אונס, כגון שתלוהו כדי שימכור, המכירה שביצע תקיפה.

ונלענ״ד לפרש בהקדם ש"ס (שבת פ"ח) אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא. ולכאורה יש לדקדק, הלא רבא לשיטתו אמר (ב"ב מ"ח ע"א) הלכתא תלוהו וזבין, זביני זביני. והלא מי"ג עיקרים להאמין בשכר ועונש, אם כן דומה לתלוהו וזבין.

גם לשיטת רבא יש מצבים שאין תוקף למכירה באונס. המכירה באונס תקיפה רק רואים שהמוכר אכן התרצה למכור בכך שאנסוהו למכור שדה סתם ולא שדה מסוימת, או שהמוכר ספר את הכסף שהתקבל מהמכירה,  או שהייתה למוכר הזדמנות להתחמק מהאנסים.

אמנם יש לומר רבא לשיטתו שם, אמר: ולא אמרן אלא בשדה סתם, אבל "בשדה זו" לא. ו"בשדה זו" נמי לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי, אבל ארצי זוזי, לא. ולא אמרן אלא דלא הוה אישתמוטי, אבל הוה ליה לאישתמוטי, לא. עיין שם. והיוצא מדבריו דהא דאמרן דמכירה באונס מהני, היינו דוקא אם יש לנו הוכחה על כל פנים באחד משלושה דברים הנ"ל, דעל כל פנים נתרצה המוכר וגמר ומקני, מה שאין כן אם לא היה אף אחד מדברים הנ"ל, אזי באמת לא מהני המכירה באונס.

במתן תורה לא היה תוקף לקבלה באונס: התורה מוגדרת ולכן זה כמי שאנסוהו למכור "שדה זו", לא היתה אפשרות להתחמק מקבלתה, ולא ספרו את התשלום שהתקבל,  שכן שכרם ניתן רק לעוה"ב.

והנה במתן תורה על האי מימרא דרבא הנ"ל הקשה בתוספות הלא אמרו נעשה ונשמע. ויש לומר דר"ס דהא גופא היה באונס על ידי כפיות ההר אמרו נעשה ונשמע, ממילא יש לומר דכל השלוש הוכחות חסרו גבי מתן תורה, דלא הוה להו לאישתמוטי, ד"אין מידי מציל" כתיב, וגם דומה לשדה זו, כמו שפירש רש"י ז"ל על "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל – לא פחות ולא יותר", שעל דברי התורה הקדושה אין להוסיף ומהם אין לגרוע. וגם לא ארצי זוזי, ד"היום לעשותם, מחר לקבל שכרם" כתיב. וגם ע"י שאמרו נעשה ונשמע גם כן הוה כלא ארצי זוז, דשם הסברא שכן מי שעושה הדבר באונס  אינו מרצה המעות להראות שאין לרצונו כל הענין.

הקדמת נעשה לנשמע – מעידה על כך שקבלת התורה היתה באונס, כך שאין טעם להקדים את השמיעה, ולכן יש מקום לטעון שאין להתחייבותם תוקף משפטי

כן הדבר אם נימא דאמירת נעשה ונשמע היה באונס, בכונה הקדימו נעשה לנשמע היפך הסדר, כשאלה המין לרבא (בשבת פ"ח), כי הראו לדעת למה להם לשמוע מקודם, והלא בעל כורחם יעשו הן אם ייטב בעיניהם או לאו. היוצא מזה דע"י אמירת נעשה ונשמע והקדימו נעשה, מוכח כשיטת רבא שהיה קבלה באונס, ויש להם טענת רבא.

יש שלושה קולות מסוף העולם ועד סופו: קול גלגל חמה (היצר הטוב), קול המונה של רומי (היצר הרע) וקול הנשמה בשעה שיוצאת מהגוף, שחרדה אז מאימת הדין – המרומז בפסוק "ונשמע קולו בבואו אל הקודש"

אמנם לפי זה יוקשה מאמר השני של המסורה "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". דהנה אמרו חז"ל (סוטה כ') שלשה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו: קול גלגל חמה, קול המונה של רומי וקול הנשמה בשעה שיוצאת מן הגוף. ונראה לעניות דעתי לפרש דברי חז"ל בדרך רמז, דהנה יש לעיל מיניה, שם איתא אילמלא קול גלגל חמה, קול המונה של רומי נשמע וכו'. ופירש במפרש על העין יעקב דקול גלגל חמה רומז על סתירת דעת אומות העולם, שמאמינים בדעה נפסדה שיש פועל טוב ופעול רע, ח"ו. והסתירה לזה מכח פעולת החמה, אחד ממשרתי המלך, משחיר פני הכובס ומלבן בגדים המכובסים. אבל קול המונה של רומי ירמוז על דעת אומות העולם הטועים מדרך השכל כנ"ל עיי"ש בנועם לשונו.

ובזה נראה לי לפרש אז"ל (ב"ב ט"ז) אבן טובה היתה תלוי בצווארו של אברהם אבינו ע"ה ומשנפטר תלאה בגלגל חמה. והוא דמאברהם אבינו עליו השלום גם כן היו יכולים ללמוד סתירה דעה המשובשת הנ"ל, דאצל אברהם אבינו ע"ה מצינו שהקב"ה גידלו בשם ובממון וכו', וכן מצינו שניסה אותו בעשר ניסיונות, ומהם שלעת זקנתו הוצרך מצוה לחתוך בבשר החי, אשר לעיני בני האדם נראה כפעולה רעה, והכל הן הטובות, הן הדברים הנראים היפוך הטובה, כולם על פי הדיבור היו מפי הקב"ה, וזה היה האבן הטובה והיה תלוי בצווארו, להמשיך את האדם לדעה נכונה וישרה באמונה. ומשנפטר תלאה בגלגל חמה, על דרך הכתוב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך , כפירוש החה"ל וכנ"ל בשם המפרש בעין יעקב.

ועל פי זה נבוא לביאור מאמר הגמרא הנ"ל. שלשה קולות, דקול גלגל חמה, רומז על קול דודי דופק, הבא מיצר הטוב לעורר את האדם לדעת את ד' המיוחד. וקול המונה של רומי ירמוז על שיר כסילים, הוא המלך זקין וכסיל הוא היצר הרע. ושני קולות הללו הולכין מסוף העולם ועד סופו, שכל אדם יש לו שני יצרים, כידוע. וקול הנשמה בשעה שיוצאת מן הגוף, הוא הפחד מאימת הדין וחשבון, כמאמר התנא ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, מכח השני קולות האמורים לעיל. ודו"ק.

ועל זה ירמוז ונשמע קולו בבואו אל הקודש, כאשר תשוב הנשמה אל מקומה הראשון.

אמירת נעשה ונשמע – מעידה שהתורה התקבלה באונס ולכן קבלתם איננה מחייבת, לכן קשה מדוע "ונשמע קולו בצאתו מן הקודש" , כלומר, מדוע הנשמה חרדה בשעה שיוצאת מהגוף מאימת הדין?

מעתה יוקשה על הקרא הראשון של המסורה: נעשה ונשמע מוכיח דיש טענת מודעא, אם כן לכאורה אין לפחד מאימת הדין, וקשה אם כן מדוע נאמר ונשמע קולו בבואו את הקודש, הוא קול הנשמה בשעה שיוצאת מן הגוף מאימת הדין.

התירוץ לכך הוא בפסוק "ונשמע פתגם המלך" – הרומז על מלך מלכי המלכים, שמכוח פתגמו הגיעו ישראל לקבלת התורה מחדש, ולסתירת המודעא על קבלת התורה בכפייה בסיני (הרמוזה באמירת "נעשה ונשמע"), ושוב יש לחרוד מאימת הדין בשעת יציאת הנשמה מהגוף, המרומז ב"ונשמע קולו בבואו אל הקודש".

ועל זה בא כמשיב ונשמע פתגם המלך, דהנה ידוע דכל מקום שנאמר במגילה "המלך" יש לו שתי משמעות; כפשוטו , גם ירמוז על מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ונאמר בפירוש הקרא ונשמע פתגם המלך, כיון ששמעו לפתגם המלך להנות מסעודתו, על ידי זה בא הגזירה אשר מכוחה באו לקבלת התורה מחדש, כדרשת חז"ל (שבת פ"ח ע"א) קימו וקבלו, וליכא שוב טענה לפטור את עצמו מקיום התרה ע"י טענת מודעא., על כן ונשמע פתגם המלך, מלך מלכי המלכים, שמוכרחים אנו לשמוע לפתגם המלך, הוא התורה הקדושה, ממילא שפיר מיושב על נכון מקרא השלישי שבמסורה, ונשמע פתגם המלך וליכא טענת מודעא, על כן שפיר נאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש בפירושנו הנ"ל, כי אחר הקבלה החדשה אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ד'. ודו"ק כי נכון הוא בסייעתא דשמיא.

(מתוך זכרון יעקב לפרשת משפטים. הכותרות בצבע – נוספו על ידי עורך אתר זה)

הרב יעקב אלימלך פנט זצ"ל הי"ד נולד בעיירה אויברווישווה לאביו ר' יחזקאל, רבה של דעש ואדמו"ר לחסידים רבים. בשנת תרס"ט נשא לאשה את בתו של האדמו"ר מצ'חויב שבגליציה, ר' יעקב שמעון קנר, והחל לשמש ברבנות מארוש-אויוואר. בשנת תרפ"ו מונה ע"י אביו לרב הצעיר של דעש ועמד בראש הישיבה. דרשותיו היו מרתקות ומשכו את לב ששומעיו. מונה לאב"ד בדעש ולאדמו"ר, שחסדיו העריצוהו מאד. היה מראשי המדברים בארגון הקהילות האורטודוקסיות של טרסילבניה. בעת שהותו בגיטו דעש הגיעו אליו שליחים מרומניה כדי להבריחו עם משפחתו לרומניה, אך הוא דחה את ההצעה וסירב לעזוב את קהילתו. נספה באוישוויץ י"ח סיון תש"ד. בנו, הרב מנחם מנדל פנט, נספה בשואה עם כל משפחתו. הי"ד.

(מתוך אנציקלופדיה מקדשי ה', מבוסס על חכמי טרנסילבניה ב, 169).

לבריות מעלבונה של תורה (שבת מט)

כל המלמד בן חברו כאלו ילדו וזוכה וישב בישיבה של מעלה (ב"מ פה,א)

המסתכל באופן שטחי, איש הבינים המתבונן להתנועה רבת הפעלים במחנה העברים, המצלצלת בין שדרות עמנו – יראה, איך כל יד עמלה, המוחות של טובי ראשי המפלגות טרודות, עסוקות בבקשת אמצעים שונים להטבת מצבנו וקיומנו. הסתדרויות למיניהן, חברות, מפלגות אשר לא תדע שחרן, כולן ברעש גדול זו לעומת זו מתנשאות, צצות כחציר גגות, מדברות גבוהות. וכולן כאחת ממציאות מזור ותרופה לרפאות שברים של לאומתנו כי מטה. גם בעולמנו החרדי נבלטת, נכרת הופעה כזו, והתנועה מתגדלת ומתבצרת… לב עמנו, האנוש, והעקוב מדם, לא פעם התפעל, הריח ריח תקוה, ויתנחם, כי סוף כל סוף יעלה מה בידי הקברניטים האלה להתקרב להמטרה הנכונה, להגיע את הספינה המטורפת לחוף המקוה. חלפו עתים ועליז החיים היה מרתיק עלינו בנואמו: קומי דוויה כי בא אורך; קומי סחופה וכבוד ה' עליך יזרח. רוח שפיים נשב על פנינו. טללי תחיה הרגיעו מעט עצבינו באמרם קרובה ישועתנו לבוא. עומדת אחר כתלנו, ועוד מעט והנה כבוד הלבנון ניתן לנו… אכן כחלום יעוף כן כל מועצותיהם, רוח עברה ואינם… כירכורם בתוהו עלה, ואת כולם נשא הרוח, הבל ואין בם מועיל, וכל פעלם מאפע. עולם התועה כמנהגו נוהג, השמש שבה לנרתיקה, עב הענן וערפילי אופל שבו ויכסו עין הארץ. וכל הדרים עליה שבו למשש באפילה כבראשונה. תקות התחיה הורידה לארץ ראשה. שחו עמודי מעמדנו, ויסתם כל נוחם. אפוא בסקירה קלה די להתבונן כי כל הדרכים והאמצעים שאחזו מאשרינו אלה על קו תהו ואבני בהו יסדו; טרם שחותמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה עליהם – כולם יכרעו ויפולו; בעוד שלא בא, ובשם ה' יזכירון – לשוא יעמלו הבונים. לחנם פרשו דיפלומטרון שלהם, אתפרכן אתרחשן אשתתקן… המטרה הלאה מאתנו, רחוקים אנחנו מפתחי העזרה, דבר אין בפינו לאמר כאבותנו "נשינו טובה" – כי אנחנו בעינינו עוד לא ראינוה. אין מלה בלשונינו, רק די לאמר שלא קדמו שעל אחד בבצור קיומנו, אלא הלכנו עוד שחוח עשר מעלות אחורנית בימינו. מצבנו הולך ורע יום יום. אנו עומדים בתוך מעגל קסמים ומאומה לא נעשה. העת איפוא לפשפש במעשנו ולבקר אחר הנעשה. אפשר סרנו מן המסלה העולה בית אל; אולי נטינו הצידה. והעיקר שכחנו וחבה עלינו להתחקות על סיובת הדברים. כדאי לנו לשנן את חובת השעה. העמק שאלה בכדי לדעת את המוטל עלינו לעשות… כשאנו מתלבטים בשאלה הקשה והמרה הזאת, המעיקה על לבנו והעושקת את שיווי משקלנו ומרגוענו: מדוע אנחנו העדים על כל הרעות הגזירות, הרדיפות והריסות מצבנו החמרי? ובעודנו כלואים ומשוקעים בפתרון השאלה הזאת – והנה קול דממה דקה מרחפת על אזנינו, כקול המולה ממרום דופק ומגיע אלינו: בת ישראל הביטי נא וראי היש מכאוב כמכאובך הרוחני שבו פלאים ירדת? מי ילד לך כל אלה בנים הסוררים, הבוזים ליקהת אם? מי גדל לך דור תהפוכות המחרף ומנאץ כל היקר והקדוש לנו? יונתי תמתי!  מאין באו לך כל אלה המלעיבים ומלעיגים בדברי אלקים חיים, המחתירים תחת אישיות דתנו. איה מקור מושחת של צחנה הנובע מקרבו הפקרות ופריצות? מי פרץ גדרו של עולם בבית יעקב אלו הנשים – גדרי מוסר וצניעות שקשטו בהם מיום ששמעו בסיני מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך? בת מלך, שכל כבודה פנימה, מי גילה נבלותה, מי פתח חרצובות רשע לעשותם אגודת מוטה? את סוגה כבשושנה אדומה, בגן נעול ומעין חתום משובחה. מי חלק עתה תיומתך? מי הוריד עדיך מעליך להוליכך שובב? מי ענדך תפארת זרים – העכסים, הנטיפות, השירות והרעלות, פתיגיל, כל מעשה מקשה? בעטיו של מי עלו כל הקמשונים בכרם ה' צבאות בית ישראל, ומי המקצץ בנטיעת שעשועיו? החבית שהיתה צלולה באלפי שנות גלותנו, מי בא ועכרה בימים האחרונים האלה? כשאנו מביטים בתורה השלמה שלנו, שהיא ספר תולדות אדם, מפיצה אור יקרות על כל קורות ומאורעות, נחל נובע מקור חכמה ותבונה, מעין המפכה אמת ומישרים, מפענח כל נעלם – אנו מוצאים כתוב בה: ואם לא תשמעו ולא תעשו את הדברים האלה ואם בחקותי תמאסו ומשפטי תגעל נפשכם וגו' (פרשת בחוקותי)… ורש"י הקדוש בשם הברייתא דתורת כהנים מבאר לנו הרי שבע עבירות. הראשונה גוררת את השניה עד השביעית ואלו הן: לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים מלעשות, כופר במצות, כופר בעיקר. הדברים הקצרים האלה מפיצים קוי אור, שביבי נוגה וזהרי להט מקרבם, על הרבה פרשיות סתומות וחידות נעלמות שבהליכות דברי ימינו. המה עושים הסתום למפורש. המה נותנים ידים מוכיחות ומראים באצבע סוד עליותינו וירידותינו…. אחת היא הסיבה – אם כל הרשע ומקור כל חטאת – לא למד, וממילא לא עשה, ואחר כך מונע את האחרים ושונא את התורה ואת חכמיה עד שכופר בעיקר ר"ל… מעתה על נקלה לנו לדעת למה קרא ה' בימינו אלה אנאליגון שלהם מלמעלה, הכיר מעבדיהם, הפך לילה וידכאו. והתורה מכרזת: ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה וגו' וזרעתם לריק זרעכם. ופרש"י שם נגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהן ומגדלן והחטא בא ומכלה אותם. ועל ידי זה "ורדו בכם שונאיכם", שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם. ועל ידי זה "ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם" ח"ו. דברים ברורים ומפורשים, בתורה הם כתובים, ועל נסיונות החיים הם מיוסדים. ספורי קורות ימינו בשנות דור ודור הראו לנו למדי, שבכל עוד ילדי עמנו חונכו על ברכי התורה, למדו מנערותם, ספגו לתוך תוכן ידיעות התורה ופלפולה, שקידתה וסלסולה, מצפצפים ומהגים בה במשכנות מבטחם – אז כל הרחות הסערות לא הזיזום ממקומם – מקום הקודש, לא הפרידו ביניהם לבין אביהם שבשמים ובין מאלפיהם ומעבדיהם. ואם לפעמים בהשאת הזוחל סלפו דרכם ויטו משביל הזהב – המאור שבה עד מהרה החזירם למוטב, וכצנה עטרם, כחומה בצורה נשארו באמונתם, החזיקו מעמד נגד כל הסופות המנשבות בעים. ומעוזה של תורה חזקתם לעמוד בנסיונות החיים הכי יותר קשים לבל יכרעו תחתיהם…

באוצר החכמה ניתן לראות (גם ע"י כניסה כאורח) את החיבור השלם של "עלבונה של תורה",

—

אדמו"ר מסוקולוב, רבי יצחק זעליג מורגנשטרן הי"ד בן האדמו"ר מפילוב רבי חיים ישראל מורגנשטרן, בן האדמו"ר האמצעי מקאצק רבי דוד, בן האדמו"ר הזקן מקאצק רבי מנחם מנדל מקוצק. חבר מועצת גדולי התורה וממנהיגי יהדות פולין לפני השואה. הוא נולד בתרכ"ד,1864 (או בתרכ"ו,1866). בתרנ"ט, 1899, התקבל לרב ואב"ד בסוקולוב, שבאזור ורשה. שם יסד את ישיבת "בית ישראל", והיה ראש הישיבה שלה. בתרע"ט,1919, הצטרף לאגודת "שלומי אמוני ישראל", שבפולין קדמה לאגודת ישראל, והשתתף בכל הכנסיות הגדולות של אגודת ישראל. היה סגן הנשיא של אגודת הרבנים בפולין. היה סופר מוכשר, והצטיין בידיעת הלשון העברית. כאביו תמך גם הוא בישוב ארץ ישראל, וביקר בארץ בתרפ"ד,1924. כשחזר לפולין פתח את החלון וצעק לחסידים שבאו להקביל את פניו "סעו לארץ ישראל. טובה הארץ מאוד מאוד". נפטר באוטבוצק, שעל יד ורשה בחשון ת"ש,1939.

(לקריאה נוספת: אדמו"רים שנספו בשואה, עמ 155-152. אלה אזכרה, א, עמ 295-283. היכל קאָצק, עמ תרסא-תרנא. "מרביצי תורה בעולם החסידות, ח"ד. תולדותיו מובאים בהקדמת ספרו "עלבונה של תורה", הוצאת ספרים חרדית נצח, תש"ד).

יחסו לכתיבת ספרים, מוזכר בהקדמתו לספר "דער קאצקער רבי" (פיטערקוב, תרח"ץ):

ועל שאלתו אם חיברתי ספרים, הלא כבודו יודע, שזקני הקדוש מקאצק זי"ע מאס מאד מלכתוב חידושיו על ספר, וכן נהג מר זקני הקדוש ר' דוד ז"ל, אף שהיה ספרא רבה עד להפליא, בכל זאת לא רשם אפילו תיבה אחת מכל מה שחידש בעולמו, ואפילו מר אבא ז"ל שהתחיל לכתוב מעט, רובי תורתו אנכי כתבתי, וגם הקונטרס "שלום ירושלים" אנכי כתבתי ולא הוא, ולא רצה בשום אופן שיודפסו חידושיו, זולת הקונטרס "שלום ירושלים", ראיתי בו שהיה ניחא ליה להדפיסו, אבל בכל כתביו שלטו ידי זרים ונגנבו ונאבדו, וחבל על דאבדין. כן אנכי חידשתי בעזרת ה' יתברך הרבה ולא רציתי בימי חורפי לכתוב אותם על ספר, כמו שראיתי אצל אבותי, רק זה לפני איזה שנים, שראיתי שנהג עלמא לכתוב על ספר אפילו פטומי מילא בעלמא, גם אנכי רושם לפעמים מה שה' יתברך מאיר עיני, וישם תחת ידי הרבה פנקסים של חידושי תורה, ומפני תשות כחי אין ביכולתי לסדרם כראוי.

מעט מכתביו נמצאים באתר היברובוקס: מאמרים ומכתבים מאמרים ומכתבים ח"ב מאמרים ומכתבים ח"ג מאמר לפרשת תולדות, הבאר כ"ג ח"ב, תרפ"ד מכתב בדין משלוח מנות לרבו מובהק, אוהל מועד אב-אלול תרפ"ט, ועיין בספר שארית יצחק שרידים של דרושים וחידושים אשר נותרו לפליטה לאחר השואה… מאת… רבי יצחק זליג מורגנשטרן (תשמ"ט).

ניתן לקרוא על תולדותיו באתר כולל פולין.

הגאון הצדיק רבי יצחק אלחנן ולדשיין (תרנ"ד-תש"א) הי"ד, מגדולי תנועת המוסר של ישיבות נובהרדוק, נודע בכינויו "השרשובר", על שם עיירת מולדתו שערשוב שברוסיה. אביו, הגאון רבי אברהם אהרן ולדשיין זצ"ל היה רבה של שערשוב שנתמנה אחר כך לרב העיר וולקניק במחוז וילנא. בימי נעוריו למד ר' יצחק אלחנן בישיבת מאלטש אצל הגאון רבי זלמן סנדר שפירא זצ"ל (לימים אב"ד קרינקי) ומאוחר יותר נסע ללמוד בנובהרדוק בישיבתו של רב העיר הגאון רבי מנחם קרקובסקי זצ"ל (שהיה לימים מגיד מישרים ומו"ץ בוילנא) ומשם עבר ללמוד בישיבת רבו המובהק מרן רבי יוסף יוזל הורביץ זצוק"ל, הסבא מנובהרדוק, והיה חתן-חתנו רבי אלתר שמולביץ (אבי רבי חיים שמואלביץ). הרב יצחק אלחנן שקד למלא כרסו בש"ס ופוסקים, ובאותו זמן היה עוקב אחר הליכותיו של ה"סבא", מתעמק בכל דיבור שלו ומחדש חידושים במשנתו המופלאה. הוא היה מהיחידים שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים גם על ידי כתיבה והדפסה בבחינת תורה שבכתב, ועל ידו נפוצו שיחותיו של הסבא בין המון תלמידיו. עוד בהיותו צעיר לימים כבר נתפרסם כמעמיק נפלא בתורת המוסר ונחשב בכל ישיבות ליטא ובמיוחד בישיבותיה של נובהרדוק כאחד מטובי תלמידיו של ה"סבא". "שיחותיו האירו כברקים בשמי ישיבות נובהרדוק והיו לנס שהתנוסס בהיכל הישיבות הקרובות והרחוקות של תנועת המוסר משיטת נובהרודוק, שהיתה כידוע ממלכה חשובה בעולם הישיבות ומצודתה פרוסה על עשרות ערים ועיירות במדינות רוסיא פולין וליטא. במשך ימי חייו הקצרים הרבה להעלות על הכתב רעיונות מוסריים עמוקים בכל מקצועות עבודת ד'. הוא היה משמיעם ברבים בשיחות מוסריות ומשלבם גם במכתביו הרבים למבקשי ד' ודרך המוסר מכל הישיבות של התנועה הזו. וכך הפכו חייו לכלי קודש לד' " (מתוך הקדמת בנו לספר "תורת יצחק"). הרב הצטיין כמעמיק נפלא בחכמת הנפש כמחנך אמן שהעמיד תלמידים הרבה ברוח תורת המוסר. הוא פעל להקמת שורה שלמה של ישיבות ברחבי רוסיה בימי המהפכה הבולשביסטית והשקיע רבות  בטיפוח יחידים לגדולות על ידי השפעה אישית בישיבות שפעל וחינך בהן. אחר חתונתו השתקע בביאליסטוק והצטרף להנהלת הישיבה הנובהרדוקית הגדולה שם, תוך שהוא ממשיך ללמוד וללמד כל ימיו. הוא נהג לבקר בישיבות ידועות מפרק לפרק, שוהה בכל ישיבה תקופה ניכרת ומשמיע שיחות, מדבר עם התלמידים ביחידות ומקסים את כל שומעיו ברוח דעת ויראת ד', כדרך שהפיצו תורה תלמידי נובהרדוק בתחומי רוסיה הסובייטית. אחרי מספר שנים שימש מנהל רוחני בישיבת "ראמיילס" שבוילנא, לבקשת גאון הדור רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל. אחר כך כיהן כמנהל רוחני בישיבת "אוהל תורה" בברנוביץ', מיסודו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד, ביחד עם חתנו של ה"סבא", הרב ישראל יעקב ליובצ'אנסקי זצ"ל. משם עבר הרב ולדשיין לכהן כמנהל-רוחני בישיבת "בית יוסף נוברדוק" בפרבר קרלין שבפינסק. בישיבה  התקיימו סדרים שונים על פי שיטת נובהרדוק. וראש הישיבה, הרב שמואל זנביל וינטרוב, מסר בה שיחות מוסר ברוח נובהרדוק. בשנת תרצ"ה (1935) עבר הרב ולדשיין לכהן כמנהל רוחני בישיבת "בית יוסף" באוסטרובצה שבאזור לובלין ותחתיו מונה הרב ירחמיאל שולמן הי"ד. הרב ולדשיין היה הרוח החיה בעריכת ובהוצאת הירחון "חיי המוסר", שבו השתתפו רבים מאישי המוסר, ו"אל המבקש". ו"אל המבקש", שרובו נכתב על ידו. אף ששיטתו כשיטת המוסר בכלל ונוברודוק בפרט, בכל זאת בלט במהלך המחשבה שלו קו עצמאי, והיה כמעיין המתגבר. ויותר ממה שנתפרסם בקבצים שונים נשאר בכתב יד. "רוב רובם של כתביו נאבדו ורק מעט מזעיר נשארו לפליטה זעיר פה זעיר שם עליהם ניתווספו מאמריו שנלקטו מתוך קובצים וירחונים שנתפרסמו על ידי ישיבות נובהרודוק בזמנים שונים בעניני מוסר" (מתוך הקדמת "תורת יצחק" הנ"ל). שרידי תורתו פורסמו בספר "תורת יצחק" על התורה והמועדים, וחלקם הובאו ב"הגדת ברנוביץ", עד לפרוץ מלחמת העולם השניה עמד רבי יצחק אלחנן זצ"ל על משמרתו בישיבת אוסטרובצה להרביץ תורה ומוסר לבני הנעורים כשפרצה המלחמה נאלץ לעזוב את העיר ונמלט עם בני משפחתו לוילנא. הוא הצטרף לישיבת "אוהל תורה" של הגה"צ רבי אלחנן וסרמן הי"ד באכסניית הנדודים שלה, בוילנא, בטרוקי ובסמילישוק, והיה למנהל הרוחני שלה. מרוב צרות ויסורים חלה וסבל קשות. בעודו במיטב שנותיו נספה הרב בשואה עם רוב משפחתו, אך אשתו ובן אחד, הרב רפאל ולדשיין, ניצלו ועלו לירושלים.

בספר "תורת המוסר" (הוצאת "מוריה" תל אביב, בעריכת דוד זריצקי, עמ' 172), נכתב על שיטתו של הרב יצחק ולדשיין:

כתלמידו המובהק של ה"סבא" מנובהרודוק, לא זז ר"י משיטתו של רבו, אלא הוסיף עליה נופך משלו על ידי ביאורים והסברים שקלטם מרבו משיחותיו בעל־פה ושימושו במשך הרבה שנים.

בהיותו מחונן בכשרון ספרותי, ערך במשד זמן מסוים את קבצי־המוסר של ישיבות נובהרודוק — "חיי המוסר". הוא גם ערך את שיחותיו של רבו שנאספו בקבצים: "מדרגת האדם". בהם מבוררת שיטתו המוסרית של ה"סבא". יותר ממישהו אחר מבין תלמידי ה"סבא", ידע ר"י למסור את שיחות רבו, הודות לו נפוצו שיחותיו של ה"סבא" בין המון תלמידיו ומעריציו.

הוא היה נעים הליכות, תמים ביראת שמים, בורח מן הכבוד עד הקצה האחרון, מסתפק במועט שבמועט ושקוע כולו בעבודת הנפש.

בשיחותיו אינה מתגלית לעין האש הגדולה המתפרצת בשיחותיו של רבו, אולם המעיין בהן ימצא בין השיטין את אותה האש, ונראה כי הוא הרבה לעמול כדי להסתירה מעין רואים. גם הוא מדבר בהרחבה ועומק על  תקון המדות, על האפסיות וההבל שבחיי העולם ועל ההתדבקות בחיי מוסר שלמים. ורק בעבודה מאומצת ומיגעת, ועל ידי ביטול כל העצמיות הגופנית — אפשר להגיע לשלימות הנכספת.

 אין מצוה בלא גזירה

מתוך "אל המבקש" – פרשת יתרו

אמרו חז"ל "ויתיצבו בתחתית ההר" מלמד שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא, אעפ"כ הדר קבלוהו בימי אחשורוש, שנאמר קימו וקבלו, קיימו מה שקיבלו כבר. והקשו הראשונים למה היו צריכין לכפיה, והלא הקדימו נעשה לנשמע? אמנם יש להבין העניין על פי שכתב הספורנו ז"ל, על הפסוק כשלחו גרש יגרש (בא) אמנם זו מדת צדקו של הקב"ה כשיתעקש אדם מעשות הראוי לבלתי עשות רצון קונו יעשה מה שברח ממנו בצרה ויגון ולא לרצון יהיה לו, כאמרו תחת אשר לא עבדת… ועבדת את אויביך, וכן מ"ש אצל המרגלים אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, וכן אמרו חז"ל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, עכ"ל. הנה האדם טועה שני מיני טעות במושג מצוה ובמושג גזירה, כי דעת האדם שמושג מצוה הוא דבר התלוי בבחירה ואין בו שום צד של הכרח, אפילו כחוט השערה, ומושג גזירה הוא כולו הכרח ואין בו שום צד של בחירה. באמת לא כן הדברים, אלא אין מצוה שאין בו גזירה, ואין גזירה שאין בו מצוה. ביאור הדבר, אעפ"י שמצוה תלוי רק בבחירה וגזירה הוא דבר הכרחי, מכל מקום בכל בחירה יש צד הכרח, ובכל הכרח יש צד בחירה. למשל כשהקב"ה צוה שאסור להגביה מציאה של מוקצה ביום השבת, ויכול המציאה להיות הון רב, ולב האדם נוקפו שמא אם היה מחלל שבת היה נעשה עשיר, צריך להתבונן כי אין מצוה בלא גזירה. אם המצוה מחייב שלא יגביה הכסף, אם כן בודאי יש גזירה שלא יהיה לו כסף. וגם אם יגביה, הרבה שלוחים למקום שיפסיד הכסף הזה.  וכן מצינו (ב"ב) [דבני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחלמא דבעו מיחסר שבע מאה דינרין. עשינהו ושקל מינייהו לצדקה. ופירש רש"י כל השנה היה כופה בדברים ושקל מינייהו לצדקה, פש גבייהו שבסר דינרי, כי מטא מעלי יומא דכפורי, שדר בי קיסר שקלינהו. אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלו למיפסד יותר, הכי חזאי בחלמא. אמרו לו אמאי לא אמרת לן והיינו נותנים הכל. אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה. הנה חזינן מזה שאין מצוה בלא גזירה , כי באמת המצוה של נתינת צדקה אינו גורם הפסד כי גם אם לא יתן צדקה יש עליו גזירה שאותו הממון יקחוהו ממנו. והנה קרובי דרבן יוחנן בן זכאי, כאשר נודע להם מן הגזירה, אמרו לו אמאי לא אמרת לן, כי אילו ידע אדם שכל שהקב"ה מצוה את האדם שיתן כבר יש על אותו ממון גזירה קדומה שיפסיד ממון זה, אז היה אדם מגביה בגדיו ורץ כאילה אחר דלים כדי להרוויח המצוה, ועל זה ענה רבן יוחנן בן זכאי אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה, כי לכן העלים הקב"ה שלא ידע האדם הגזירות, כדי שיעשה המצוה לשמה. אבל באמת יש בכל מצוה צד הכרח וגזירה, כי גם אם [לא] יבחור המצוה לא ירוויח, מצד שכבר נגזר עליו הפסד הממון על ידי הרבה שלוחין למקום אלא שמחסדי ד' שעשה גם בעל הממון שליח שיוציא הממון לדבר מצוה, ואם הוא מסרב מלהיות השליח לא יחסר שלוחים למקום. וכן אנו רואין על כלל חובת הישראלי שאמר הכי חי אני נאום ד' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. אף על פי שכל עיקר קבלת התורה היא בחירה טהורה, מכל מקום אל יחשוב האדם כי הבחירה הוא גם על צד השליללה לחלוטין, אף על פי שיש לפעמים שנדמה לאדם כי הוא יכול להפרד ולהשליך מעליו מוסרות המצוה. אבל באמת יש לבחירה גבול בזמן עד אשר בא הגזירה של ביד חזקה אמלוך עליכם, כי אין מצוה בלא גזירה, ולפעמים רואה הגזירה תיכף כעובדה ד[בני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי, ולפעמים רואה הגזירה אחר כמה שנים. ועל זה אמרו חז"ל אזהו חכם הרואה את הנולד, היינו כי הנולד על היפוך המצוה הוא גזירה שיפסיד כל מה שהרוויח מעזיבת המצוה. וכן צריכין אנו להבין כי אין גזירה בלא צד מצוה, כי הגזירות שגוזר הקב"ה על האדם בראש השנה מוכרח הוא להיות, אלא שיש להאדם הבחירה לקבל הגזירה בשמחה, כמשחז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ובגמרא נפקא מינה לקיבולי בשמחה. וכתב בטור אם מקבל בשמחה, נמצא שבזה גופא הוא עובד את ד'. הרי לנו בזה שאין גזירה שלא נמצא בו צד מצוה והוא קבלת הגזירה באהבה, ונמצא עבודץ האדם להבין צד הגזירה שמצוה כדי שלא יתרפה ממלאכתו, וצריך להבין צד המצוה שבגזירה כדי שלא יתייאש מחייו. וזהו דברי הספורנו ז"ל שאמר כך מדת צדקו יתברך כשאדם מתעקש מלעשות הדבר הראוי, סופו שיעשה הדבר הזה בצרה ויגו, כי אין מצוה בלא גזירה. ועל זה מביא ארבע ראיות. חדא, מפרעה שאלו היה קם בחצות הלילה לשלוח את ישראל ממצרים תיכף כשאמר לו משה רבינו הציווי מן השם יתברך, אז היה נקרא חסידי אומות העולם והיה מרוויח מדת החסידות, ועכשיו כשהתעקש הפסיד כפליים, כי עם ישראל יצאו ממצרים מצד הגזירה, והפסיד אותם, ועוד שהפסיד את המצוה, כי מה שקם בחצות הלילה לא נחשב לו למצוה אלא לצרה ויגון. הרי לנו מזה שאין מצוה בלא גזירה, ואילו היה פרעה חכם רואה את הנולד  היה משלח אותם תיכף ומיד בתופים ובמחולות. והראיה השניה ממה שאמר הקב"ה למרגלים, "אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכן", כי באמת נגזרה גזירה שיכנסו ישראל לארץ, כמו שכתוב וכרות עמו הברית לתת לו ארץ הכנעני, אלא שרצה הקב"ה שיהיה להם מצוה מה שמוסרים נפשם ללחום עם הענקים ובוטחים בד'. וכאשר פחדו לקיים המצוה ולבטוח בד', אמר הקב"ה הגזירה יהיה בין כך ובין כך, אמנם המצוה לא יהיה לכם כיון שדברתם באזני דברי פחד ולשון הרע כן אעשה לכם דוקא, שלא תזכו לכנוס לארץ ישראל. אבל טפכם אשר אמרתם לבז יהיה, המה יראו את הארץ מפני בטחונם בד'. וראיה זו מלמדינו שאין מצוה בלא גזירה, וכיון שנצטוו לכנוס לארץ, אם כן יש כאן גזירה, וכיון שפחדו לקיים המצוה שמא ימותו והתעקשו, סוף דבר היה שהפסידו הארץ וגם החיים, הפסידו המצוה וגם הגזירה, שנתקיימה הגזירה בבניהם ולא בהם, וכתיב "ויעפילו לעלות ההרה", שאחר כך רצו לקיים המצוה, אבל כבר אבדו זכות הגזירה וממילא אים כאן מצוה, לכן לא הצליחו. והראיה השלישית הוא ממה שאמר הכתוב תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ועבדת את אויביך בחוסר כל, הראיה הזאת מלמדינו כי אין גזירה בלא מצוה. אם בא עליך גזירות רעות, הרי יש לך מצב לעבוד את ד' בשמחה לקבל הגזירות בשמחה ובטוב לב, ובזה גופא תעבוד את ד'. ואם אין אתה מקבל צד המצוה שבגזירה, אז תפסיד כפלים, כי הגזירה הוא הפסד ועוד רעה יותר גדולה מביא האדם על עצמו מה שאינו מקבל בשמחה, נמצא מפסיד המצוה שזימן לו השם יתברך ע"י מצבו הקשה, ועבדת את אויביך בחוסר לחם, כי נמצא שכל הרגשתך הוא עבודת שונאך בחוסר לחם, והרגשה זו מביאה לידי יאוש. אבל אם היית מרגיש הרגשה של מצוה, והוא קבלת היסורין בשמחה,היית מתנחם במצבך כי היית מהפך המר למתוק, בגזירה למצוה. הרביעית הוא ממה שאמרו חז"ל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. אם האדם מבטל את התורה מפחד שמא אם יקבע קביעות כמסמרות נטועות יפסיד מן עושרו, שצריך לבטל מעסקיו, צריך להתבונן כי אין מצוה בלא גזירה, אם באמת יפסיד עושרו אל יחשוב שאם לא שמר התורה לא היה מפסיד, כי ההפסד בא מצד הגזירה וגם אם מבטל את התורה, סופו גם כן שיהיה עני, מצד הגזירה, ואם כן מוטב לו יותר שישמור התורה וירוויח המצוה. ואחר הכלל הגדול הזה נבין מה שאמרו חז"ל שכפה להם הקב"ה וכו', כי רמז להם הקב"ה כי אין מצוה בלא גזירה, ואף על פי שקבלו בבחירה ונחשב להם הקבלה מצוה לשמה, אבל תוכן הענין כי יש גזירה שאם ח"ו ירצה האדם לפרוק עול מלכות שמים, לא יהיה ביכלתו. ועל זה אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא, כי עם ישראל חפצים להיות בחיריים על כל הצדדים. אף על פי כן הדר קבלוהו וכו', כי אז נתברר להם שאין יכולים לסמוך לגמרי על בחירת האדם, כי שמא יעלה במחשבתו לאמר לא הן ולא שכרן ח"ו, כמו שהיה בדורו של אחשורוש שהתחילו לבטל הבחירה ואת הנעשה קודם לנשמע, ורק מפני שאין מצוה שאין בו גזירה, לכן לא כבה גחלתם, כמ"ש גדולה הסרת הטבעת יותר ממ"ח נביאים. כי צד הגזירה הקים את צד המצוה, לכן קיימו מה שכבר קבלו כבר. וצריך האדם להיות חכם הרואה את הנולד, לראות צד הגזירה טרם תבוא בפועל, ואז ירוויח שתים כמו [בני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי כנ"ל.

מתוך שיר מעון, מאת הרב שמעון סופר הי"ד, לפרשת בשלח:

ה' ימלוך לעולם ועד.

יל"ד למה אמרו שבח זה דווקא. בשלמא כל השירה מעין הנס שמוזכר בו אמרו ומה טעם דווקא בשבח הזה. י"ל רבים תמהו על גזירת פרעה, שיוסף הטיב להם ועל ידו חיו וע"י בית אבותיו נתגדלו בעולם ובא להם השובע וכל הכסף נלקט מכל הארצות והכל ע"י ישראל בא להם, אחר כך נהפך לבם לשנוא עמו ולעבדם בפרך בלי שום דבר, מי ראה עוד עוולה כזה, והקב"ה שתק לכל העוולה הלזו. וסברו העולם שנה אחר שנה, עכשיו יענשו כל הדור ההוא המצרים, אבל לא ראו מאומה מעונש המצריים ואחר כמה מאות שנים רבים ראו כן תמהו, יען שלא ידעו עוד מאומה ולא שמעו עוד מירידת ישראל למצרים ומיוסף המלך, רק נולדו ונתגדלו ותמיד היו רואים עבודת פרך ישראל למצרים, וסברו בלי ספק כן הוא הנכון בוודאי מכרו העברים עצמם למצרים מקדמת דנא או ע"י דבר אחר בא להם זאת שיישתעבדו המצריים בהם. וכאשר ראו עשר מכות ולקיחתם רכושם וטביעת ים סוף, ראו וכן תמהו גם כן על הקב"ה למה עושה זאת. ואם רצונו שישראל יצאו לחירות היה לו להוציאם ממצרים בלי להכות לפרעה בעשר מכות ולהנצל מרכושם. אבל קושיה שניה מתורצת בקושיה ראשונה, רק הדור הראשון ראו הקושיה והדור האחרון ראו התירוץ. אבל הקב"ה שמולך לעולם ועד ואלף שנים בעיניו כיום אתמול, אין זמן של כמה מאות שנה רב אצלו להעניש הרשעים על חטאם ופשעם, וזה סיימו בשירה ה' ימלוך לעולם ועד, והוא א' ומלך עולם ולא יאריך לו הזמן לשלם לעושי רע, כי בא סוס פרעה, והיא הענישה מדה כנגד מדה כראוי להם על שהשליוכ בניהם בנילוס זה קודם כמה מאות שנים, ולהושיע להם לישראל כטוב להם במדה מרובה לעתיד לבוא בגאולה שלימה אמן.

ה' ימלוך לעולם ועד.

במדרש [ילקוט רמז רנ"ג] מפני מה, כי בא סוס פרעה. י"ל דהנה יש לדקדק למה אמרו "רמה" בים, הלא אין בזה נס רק במה שירה והטביעם בים. וברש"י פירש שגלי הים הגביהם למעלה והשליכם למטה, והיה להם למצרים יסורין על ידי זה. אבל עדיין קשה, הלא סופם היה שירה בים ונטבעו, ולמה אמרו בשירתם "רמה" שלא היה למצרים מזה רק יסורים, ולא אמרו ירה שהוא עיקר נס שנטבעו על ידי זה. לכן יש לפרש שהכוונה במה שאמרו "סוס ורכבו רמה", שהקב"ה כביכול נתרומם ונתגדל בים ע"י סוס ורכבו. והנה על שלשה דברים אמרו ישראל שירה, על שנתרומם ונתגדל שמו של הקב"ה ע"י קריאת ים סוף, וטביעת מצרים, "וידידים העברת וזדים טבעת". וזהו ששרו "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים, שע"י סוס ורכבו נתרומם שמו של הקב"ה בים, ואחר כך אמרו " עזי וזמרת י'ה ויהי לי לישועה", שעל ידי ישועתן של עצמן שניצולו מידי מצרים. ואח"כ אמרו שירה על מפלתן ואבדן של מצרים, באמרם ה' איש מלחמה שמו ומרכבות פרעה וחלו ירה בים ומבחר שלישיו טבעו בים סוף.

ובזה יש ליישב מה שאיתא במדרש ותען להם מרים, פירשו שמרים ענתה להמלאכים שרצו להקדים ולומר שירה קודם לנשים. וענתה מרים להמלכים שהמה קודמות, וזה לשון ותען "להם" היינו שענתה להמלאכים, ומדוקדק בזה, דאי כפשוטו של הקרא דאמרה כן להנשים היה צריך לכתוב "להן" בנו"ן בסוף שהוא לשון נקבה, ולא "להם" במ"ם שהוא לשון זכר. אבל אי קאי על המלאכים שפיר כתוב במ"ם. אבל צריך ביאור מה ענתה והשיבה מרים להם להמלאכים תשובה נצחת בזה על מה שקדמו הנשים, אבל לפי מה שכתבנו שפיר השיבה. הלא ישראל והנשים היה להם לשיר על שלשה דברים, היינו גם על אבדן שונאיהם וישועתם של עצמן, הגם שבלי ספק לא היו הנשים כל כך בשיעבוד ועבודה כמו האנשים, ואולי מפני זה קדמו האנשים לנשים, שלהם היתה הישועה יותר גדולה. מכל מקום נגד המלאכים וודאי קודמים הנשים, שהמלאכים אין להם לשיר רק על רוממות הקב"ה לבדו, וזה ותען להם מרים להמלאכים "שירו לה' " כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים, וזה שירה רק על רוממות כבודו כביוכל.

הנה אם כל ישראל היו במדרגה הזו שלא היו שמחין על ישועת עצמן ולא על מפלת השונאים, רק בלתי ה' לבדו ורק בישועת ה', אזי היו זוכים מיד שיהא גאולה שלימה לעולם ועד ועולם התיקון, אבל יען שלא נשלמו כל כך במדריגתם בתכלית השלימות, לכן לא זכו לתכלית הישועה השלימה שיהא עולם התיקון מיד. ואיתא במדרש [מכילתא פ"י] אילו אמרו אז ה' מלך, מיד היתה גאולת עולם ועד. אבל אנרו ה' ימלוך לשון עתיד. והנה שירה זאת ברוח הקודש אמרו וכוונו לומר רק ה' ימלוך, ולמה, יען כי בא סוס פרעה וגו' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, שאמרו גם שירה על גאולת עצמן ומפלת השונאים, יחכה ה' לחוננכם ובמהרה בימינו יהי'ה ה' מלך וה' אחד ושמו אחד.

ה' ימלוך לעולם ועד.

. במדרש [רמז רנ"ג] מפני מה, כי בא סוס פרעה. ונראה לפרש , דהנה יש לדקדק "וישב עליהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", נקט תחילה "וישב עליהם את מי הים", דבר שהיה באחרונה, ואחר כך "הלכו ביבשה", שהיה קודם לזה, (עיין באבן עזרא). ויש לומר בעת שהלכו ביבשה היו עוד מקטני אמונה כדאיתא במדרש [שמו"ר כ"ב ב'] שלא הכירו והאמינו בזה הנס, כי אמרו אולי מקרה הוא, אבל אחר כך ששבו על המצריים מי הים, ובדקדוק עצום הלכו בני ישראל ביבשה כולם, וכאשר יצאו כולם עד אחד ליבשה מתוך הים אז היו כולם כל מצרים בתוך הים ממש לא נשאר עד אחד ואז הפך עליהם מי הים, ראו שהוא נס גדול בהשגחה פרטית, לכן אמרו בשירה "כי בא סוס פרעה ורכבו ופרשיו בים וישב עליהם את מי הים", אז ראו למפרע גם מה שישראל הלכו ביבשה בתוך הים היה מן הנס.

והנה איתא במדרש [מכילתא פ"י] אילו אמרו ה' מלך לעולם ועד מיד היתה הגאולה שלימה לדורות עולם, ומיד באו לארץ ישראלוהיה תיקון עולם, אבל הם אמרו ה' ימלוך לשון עתיד. ובאמת קשה כיון שהשירה ברוח הקודש כולם אמרו בפיהם כאשר השכיל עליהם ה', למה לא השכילם לומר ה' מלך. ועל זה מתרץ המדרשה' ימלוך לעולם ועד, מפני מה, כי בא סוס פרעה וכו', ונזכר תחילה השבת הים ואחר כך הליכות יבשה יען שהיה בהם מקטני אמונה כאשר ביארנו למעלה, והלא בזכות האמונה יצאו ממצרים ונגאלו כדאיתא במדרש שהכל בזכות האמונה. וגם קריעת ים סוף ע"י נחשון בן עמינדב וגם גאולה העתידה בזכות האמונה, כמבואר בשמו"ר [כ"א ז']. ויען כי לא היתה בהם כ"כ אמונה שלימה לא זכו לגאולה שלימה. לכן שכל עליהם רוה"ק רק ה' ימלוך על העתיד. וז שאמר ה' ימלוך מפני מה, על כי בא וגו', כאשר ביארנו.