מכתב רבי יעקב שלם קליין הי"ד – חלק ג
קהילת קודש נאדיוואראד שמחו להבטחת צדיק, וכאשר התאספו ראשי עם יחד עם כל בני הקהילה לבחור להם רב בתחילת שנת תרמ"ב נבחר לרב אב"ד ור"ם דק"ק נאדיוואראד והגלילות. בא וראה גודל צדקתו שטרם בואו לשכון כבוד בנאדיוואראד עוד שלח את גיסו הרבני המופלג ומושלם מוה"ר נפתלי הערץ גרינוואלד ע"ה לשם להתערב בתוך שדרות העם אינאגניטא לשמוע חוות דעת על אודות הרב הנבחר אם מרוצים הם באמת אתו, ורק כאשר שב גיסו הנ"ל וסיפר שכל העולם מרוצים בו וכי הכל מייחלים ומחכים לביאתו, רק אז שם לדרך פעמיו לבוא אל המקום אשר הוכן לו מהשגחה העליונה לרעות צאן קדשים ולפעול שם גדולות ונצורות בהרמת קרן התורה והיראה. ועל דבר יום הכניסה כותב במכתבו אחר "אבל זאת אבקש עוד הפעם כי על כל פנים סעפעראטצוג בודאי לא יקחו". מאד היה קשה עליו פרידתו ממקום אבותיו וסיפר שכשהיה על אם הדרך לבוא לנאדיוואראד והפסיק דרכו ללון עדיין היה לבו נוקפו ובכה בחרטה למה היה לו זאת להניח משמרתו הראשונה שישב שם בהשקט ובטחה ולקבל עליו משא כבד בעיר גדולה.
תיכף בבואו שמה אירע מעשה שאחד מטובי הקהילה איש נגיד ושוע עשה חתונה לבתו והיה מסדר קידושין בבית הכנסת, ונעשה רעש מזה והתחילו לדבר על לבו שלא יתעקש בזה באשר כבר נהגו כן, אבל הוא לא רצה, והיה בא אבי הכלה והפציר בו באומרו שהוא בעצמו אפשר היה נח דעתו אבל מה יעשה בתו הכלה כבר בת עשרים שנה ויש לה רצון עצמי ורוצית דייקא שהחופה תהיה בבית הכנסת. אז קם רבינו מכסאו בכעס והשיב, לבתו שהיא בת עשרים שנה יש לה רצון עצמי אבל לי שאני רב בקהילה גדולה אין לי רצון עצמי רק הרצון של השלחן ערוך וחכמינו ז"ל, ואם רוצים שתהיה החופה תחת כפת הרקיע הרי טוב, ואם לאו אלך לי בחזרה למקום שבאתי משה עוד לא פניתי לגמרי החפצים שלי וקהל סערעד יקבלו אותי בשמחה. בראותם כן לא היה להם עוד מה לעשות ובעל כורחם ביטלו רצונם מחמת רצונו והעמידו החופה בחצר. אחר כך עשה הקהילה מקום להעמדת חופה בין שתי בית הכנסת הסמוכות באופן שתהיה החופה תחת כפת השמים וברבות הימים נתבטל גם זה ורק עושים כל אחד החופה או בחצירו או בחצר בית הכנסת.
בעת ההיא היתה המלחמה עוד גדולה בין כיתות הארטהאדאקסים ונעלאגען והעם פרוע מצד המתחדשים שרצו לעקור כרם בית ישראל והיתה לו עבודה רבה לחזק בדק בית ישראל, לקיים אף מנהגם של ישראל אשר יסודתם בהררי קודש ולעשות תיקונים להסיר כל מכשול מקרב ישראל. וקראו עליו המתחדשים בחנפי לעג במכתב עיתים שהוא "איבערטריבען". ואמר בדרשה אחת לפרש המקרא בתהלים "זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי", היינו שהזדים אומרים שהוא "עד מאד" "זעהר איבערטריעבען", אבל באמת רק "מתורתך לא נטיתי" שאיני מבקש יותר מאשר כתוב בתורה. הכה בשבט פיו בדרשותיו דברות קודש בלהבות אש דת את המהרסים ומחבלים כרם ד' צבאות. היה תמיד ראש המדברים בכל מילי דשמיא ואזר כגיבור חלציו לגדור גדר ולעמוד בפרץ וחפץ ד' בידו הצליח כי היו דבריו נשמעין. היה אחד המיוחד מהלוחמים נגד תנועת האוניפיקאציאן אשר הנעאלאגען אליה שאפו נפשם להתאחד עם הארטהאדאקסים ופעם כפעם ניסו להפיל חומר הברזל המפסקת הסעפעראטע ארגאניזאציאן של החרדים שניתן להאורטאדאקסים בהונגריה מטעם המלך החסיד והממשלה הרוממה, ובאו בתחבולות שונות להגיע אל מטרם חפצם, והיו הרבה מהרבנים יועצי המדינה חוחכים להקל בזה מעט, והוא עמד כנד נצב באומרו אלמלי אנחנו מוותרים אף חוט השערה מזכויותינו אז סכנה מרחפת על כל הבניין, כי הבין עד כמה הדברים מגיעים אחר כך. הם באו עם השלאנווארט "שלום", ואמר פעם אחת בדרשותיו שבעל הטורים כותב ש"עשו" בגימטריא "שלום" והוא הוסיף ואמר ש"יעקב" עם הכולל בגימטריא "מחלקה", כי המחלקה היינו החלוקה והפירוד בין החרדים לדבר ד' ובין העוזבים דרך ד' הוא היסוד להשלום. ומרגלא בפומיה לאמרו "וויר קעננען לעבען אין פריעדען נעבענאיינאנדער אבער ניכט מיט איינאנדער" [אנו יכולים לחיות בשלום אחד ליד השני, אך לא זה עם זה].
פעם אחת באו אליו ראשי הלשכה של הנעאלאגען מבודאפעסט עם הצעה אחת ואמרו לו שהכל תלוי בו אם לקרב או לרחק, והוא ענה להם בחכמה ובענות רוח "אדוני, אתם טועים. כסבורים אתם יען שאני רב בקהילה אשר היא כמעט הכי גדולה מהקהילות הארטה' במדינתנו יש לי הכוח והשפעה היותר גדולה בהמדינה, לא כן היא. לכו אל עיר קטנה הסמוכה לכאן, עיר מארגארעטען, שם דר רב זקן בגוף שבור וכל המדינה שומעים לקולו וסרים למשמעתו והלכו ממנו בפנים זועפות.
הדרשה הנפלאה נגד הרעצעפציאן אשר בשעתו עשה רושם גדול בעולם היהדות והלשכה הארט' הדפיס הדרשה ההיא על הוצאותיה להפיצה בישראל. דיבר קשות את הנעאלאגען אשר עמדו בראש התנועה ההיא וביקשו שיווי זכויות להיידישע קאנפעסיאן בין שאר הקאנפעסיאנען בקול המולה לשון מדברת גדולות. ואמר שעל ידי זה מעוררים שנאת מנגדינו. האנטישמיים באומרם "ראו הביאו לנו עברים לצחק בנו אינם מספיקים בהזכויות שרכשו להם עד עתה ועוד מעט והם יהיו אדוני הארץ". ובדיבורים אלו בקל יגרמו שיתעורר השנאה גם אצל אלו שנראים כאוהבים לנו. והמליץ מה שאומר המדרש על שר המשקים כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן,קושר קשרים ומלאך בא והתירן, כי היה לו להיות אסיר תודה ליוסף עבור הטובה אשר עשה עמו והיה חושב מחשבות כדת מה לעשות לשלם על גמולו הטוב והיה קושר קשרים לעשות סימנים שלא לשכוח זה, אבל השנאה הכבושה המושרשת בנפשו, המלאך הפנימי גבר עליו וביטל התנאים והתיר הקשרים "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" עד שמן השמים גזרו עליו לזכרו, וגם אז אמר בפני פרעה על יוסף "נער עברי" מעבר אחר הוא ולא יכול להשתוות עמנו. ועל דברים שעושים כל התפעלות לתנועה ההיא בכדי שירומם קרן ישראל ויהיה על ידי זה כבוד שמים גם בין האומות קרא אליהם מקודם "תנו אתם כבוד לד'", דהיינו שמרו את התורה והמצווה בביתכם, כמאמר הנביא כמלאכי "אתם תאמרו יגדל ד' מעל לגבול ישראל", אם אתם רוצים להרבות כבוד שמים גם בין האומות חוץ לגבול ישראל, אומר הנביא אחר כך "בן יכבד אב ועבד אדוניו. אם אב אני איה כבודי ואם אדון אני איה מוראי", הלא מכבוד הבן שלא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו ולא יכריע את דבריו, אם כן מדוע אתם יושבים במקומו של עולם להיות כאלקים יודעי טוב ורע, להגיד מדעתכם מה טוב לעשות ומה אין לעשות, מדוע אתם סותרים את דברי אבינו שבשמים עבור מצוותיו ומדוע אתם מעזים פנים לשקול ולהכריע את דבריו, לבקר את כתבי הקודש בביבעל קריטיק שלכם. ועל אלו אשר פורקים עול התורה והמצוות ומתערבים בגויים בחושבם שעל ידי זה יתחשבו בעיניהם, הוכיחם במאמר הנביא הושע "נבלה ישראל עתה היו בגוים ככלי אין חפץ בו", שאף אם יתערבו ויהיו נבלעים ביניהם, לא יועיל להם זאת כלום, כי יהיו בגויים ככלי אין חפץ בו, פוק חזי מה עלתה להם בימינו.
ייסד מוסדות התורה תלמוד תורה בבית הספר החולני שיהיו שם מלמדים טובים ויראים ושילמדו שם גם גמרא ותוספות עם הנערים הראויים לכך, ואחר כך ייסד חברת יסודי התורה בתי אולפנא לנערי בני ישראל, ששם ילמדו רק לימודי קודש. והחברה יסודי התורה בנה בניין מיוחד לחדרים, ובשעת חינוך הבניין אמר בתוך הדברים לפרש המקרא "כל איש ואיש אשר נדב לבם וגו' הביאו בני ישראל נדבה לד'", שלא יסתפקו במה שהתנדבו מכספם להמלאכה לגמור את בניין הבית, רק העיקר שיתנו בניהם נדבה לד', מוקדש לד' ולתורתו, שישלחו בניהם לשם ללמוד תורה וזירז את האבות על מעשים טובים גם בשביל הצלחת חינוך בניהם. והיה רגיל להמליץ על זה מאמר בעל הגדה "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה וכו' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", דהיינו שלא די אם יספר לבנו מענייני היהדות או גם אם ישלח בנו אל החדר ללמוד לדעת את המעשה אשר יעשו והאבות בעצמם לא ישמרו המצות, דאז לא יעשה שום פעולה על הילד מה שילמוד בהחדר, אלא אם יראו הבנים שגם האבות מקיימים המצות בפועל, אז יעשה רושם ופעולה בלב הילד מה שילמד. וזה שאמר "לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", אם גם אתה תקיים בעצמך הכל אז יועיל ההגדה לבנך.
עמד משה בראש כל החברות. את החברה ש"ס חזר ויסדו ונקבצו שם על ידו בעלי בתים בני תורה יראים ושלמים נכבדי הקהילה ועשה בית המדרש להחברה הנ"ל מרכז לחיי היהדות ברוח ישראל סבא. ודעת בעלי בתים מבית המדרש הנ"ל היתה מכרעת בכל ענייני הקהילה. וכשלש רגלים בשנה דרש דרש משה בבית המדרש הנ"ל שמעתתא חלוקא דרבנן בפלפול חריף ועצום, וכמו כן בסעודת סיום שעשו חיזק בכל כוחו את החברה מחזיקי לומדי תורה אשר היא נמנה בין החברות הראשונות ועתיקות שבק"ק נאדיוואראד שעל ידה נתמכו הרבה תלמידי חכמים עניים אשר תורתם אומנתם ומקבלים שכר קצוב מהחברא מדי שבוע בשבוע בדרך כבוד ולומדים שם תורה ברבים בכל יום הן לבני תורה והן לפשוטי העם.
החברא קדישא היה אז עוד ביחד עם הנעאלאגען והיה לו משום זה מלחמה כבידה שיהיה הכל נעשה כפי מנהגן של ישראל שיסודתם בהררי קודש לחיזוק האמונה על השארת הנפש ותחית המתים. ומה נעמו דבריו לפרש מקראות בתהלים "לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת", כי בזה שמדקדקין באופן ובמקום הקבורה שיהי כפי המסורה לנו "שמח לבי ויגל כבודי" ש"אף בשרי" אשר סופה להיות רמה ותולעה, גם כן "ישכון" ל"בטח" במקום קדוש, כי זה לי אות ומופת חותך על השארת הנפש, "כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת" רק ישיב הרוח אל האלקים וגם הגוף לא יכלה לגמרי ועוד תעמוד לקץ הימין. פעם אחת אירע שמת ילד כבן ד'-ה' שנים ולא היה נימול, והיה אומדנא דמוכח שבשאט נפש לא מלו האבות את הילד. ומחמת זה לא נתן ראש החברה רשות לקברו בבית החיים, ונעשה רעש מזה. ולבסוף נקבר אחר שהביאו איזה כתב מרופא שמחמת בריאות גופו לא יכלו למולו. וישא על עניין זה מדברותיו בדברים כבושים ערב ראש חודש ניסן כפי המנהג בנאדיוואראד לדרוש דרשה אז לחברא קדישא, והביא הילקוט שכשמת הבל היו אדם ועזרו יושבים עליו ולא ידעו מה לעשות. עורב אחד שמת רעהו אמר אני מלמד לאדם זה מה לעשות. וקשה להבין שאדם וחוה יצירי כפיו של הקב"ה לא ידעו מה לעשות עם המת והיו מוכרחים להמצאתו של העורב. וגם הלא הדבר היה פשוט מאד, ואין צריך לזה שום חכמה יתירה. אבל באמת ידעו אדם וחוה היטב מה לעשות עם גופו של המת, רק יען שקין חטא חטאה גדולה במה שהמית את הבל אחיו וגדול עוונו מנשוא, חששו שלא התרצה האדמה לקבלו, וגם יותר טוב שהארץ אל תכסה דמו למען יהיה לקין תמיד אות וזיכרון על מעשה הנבלה שעשה לעוררו על ידי זה לתשובה. אבל מה לו ולעורב האכזר עניינים נעלים כאלו, לקח את רעהו המת והטמינו בעפר. ואחר כך כאשר נתכפר עוון קין באופן אחר, הסכימו גם אדם וחוה להטמינו באדמה. אם כן איפוא יפה עשה החברא קדישא שמיאנו ליתן רשות לקברו בבית החיים, מקום קדוש שיוכר על ידי זה עוון אבותיו וחטאת אימו אל תמח, ורק אחר כך שהביא על כל פנים למראית עין תעודת הרופא קיבלו את האמתלא והניחו לקברו, אבל על להבא יהיה זאת אות לבני מרי למען דעת כי מטרת החברא קדישא אינו חברה לקבור מתים בעלמא, רק כשמו כן היא, חברה לחיזוק קדושת ישראל , שגם החסד שעושים עם המתים יהיה נעשה על פי התורה ומנהגי ישראל.
בימיו בקשו אנשים מועטים אשר התפללו בנוסח ספרד רישיון מהקהילה לבנות להם בית מדרש מיוחד והיה אז הרבה מתנגדים לזה מצד האקרו"ט, ורבינו ז"ל עמד לימינם והשיב פעם אחת בחכמה על הטענה שאין שום צורך בדבר כי יש הרבה בתי מדרשות בעיר. ואמר שאם נתווסף עוד קאפעע הויז צריכים להוסיף עוד בית מדרש להבדיל זה לעומת זה. ובדרך כלל הזהיר כל החברות על שלום ואחדות, ואמר בטוב טעם ודעת על הפסוק "מלאתי משפט צדק ילין בה" על זה אמר המדרש שבמניין "מלאתי" בתי מדרשות היו בה ונחרבו. והשאלה למה באמת נחרבו, על זה בה סיפא דקרא כמפרש צדק ילין "בה", שכל בית מדרש חשב ואמר שרק בה ילין הצדק.
(מתוך מכתבו רבי יעקב שלום קליין הי”ד, בראש הספר “יד רמה” מאת רבי משה הרש פוקס)
הרב יצחק בעגון הי"ד נולד לאביו הרב אלכסנדר זיסקינד בלאהישין בשנת תרנ"ח (1898), והיה מבחירי תלמידי ישיבת סלובודקה ונשא ונתן במכתבים תורניים עם גדולי דורו. משנת תרפ"ח היה רב ואב"ד של זידיק [Radzivilishki]. הרב יצחק היה חתנו של 
כליות ולב והמלחים יטילו החבילות והכלים אשר באניה אל הים להקל מעליה, והמלחים ישימו נפשם בכפם להציל את כולם ממצולות ים ומשאון דכיו. ונימוס האנושי בשלטון הספינה קודם כל דבר יצילו החלשים חסרי אונים הנשים והטף, להם משפט הבכורה להצילם בסירת דוגה, ואחריהם הגברים והגדולים, ומי ומי יורד לבטן שאול יחד עם ירכתי הספינה? אם לא המלחים ורב החובל אשר הם מנהיגי הספינה, רק הם נושאים אחריות של הספינה – כן אנחנו עם הישראלי, אשר לפי עדות חז"ל, תורתנו הקדושה היא מקומה של עולם ויסודה, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג) ורוח החיה באפנים רק אנחנו עם השם המחזיקים בעץ החיים, אשר לאורו הולכים כל גויים. לכן כאשר יחשך אור השמש, אנחנו בין הסדן ובין הפטיש אשר לאורו ובין הפטיש ואין פרעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, כמאמרם ז"ל, כי הוא הראשון השותה כוס התרעלה. ובמקום שאתה מוצא גדולתו של ישראל, שם אחריותו עוד יותר גדולה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות מ) גבי גר שבא להתגייר מודיעין אותו עונשין של מצות, אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. אי לזאת ראוי לדעת כי מטרת עם הישראלי גדולה מאד, ולעמת זה גדלה חובתם עד למאד, וכל שכן תלמידי חכמים תופסי התורה אשר אחריותם גדולה בכפלים, כדאמרו חז"ל והגד לעמי פשעם, אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות.
