קטגוריה: יארצייט

הצג פוסט

וזה כוונת בעל הטורים על פסוק ועליתם את ההר, דהקשה הווא ליה למימר "על ההר". ותירוץ דתיבות "את ההר" בגימטריה "תורה". עד כאן לשונו. עיין שם להבין כוונתו בזה.

נראה… דהתורה היא למעלה מן הטבע, ורצה ללמדם שלא ילכו לארץ ישראל בכח הטבע, רק בכח התורה, על כן "את ההר" בגימטריה "תורה", שיעלו על ההר ויצליחו דווקא בכח התורה, ולא בטבע חס ושלום. כי על ידי טעות זה של מחשבת הטבע לחוד נסתמו עיני המרגלים באומרם אפס כי עז העם.

וכן שמעתי מאדוני אבי מורי ההגה"צ הקדוש מו"ה רבי ישכר דוב מאוונגאר יצ"ו זצל"ה הי"ד שהסביר כל הפרשה באמרי צוף ונעם, שמה שאמר משה רבינו עליו השלום שיעלו ויבחנו ויראו את העם והארץ, אמר החזק הוא הרפה כו'. והקשה הא בכל החלוקות נאמר "אם", יש בה עץ אם אין וגו' ורק כאן כתיב בה"א "הרפה" ולא כתיב "אם רפה". אלא אמר אאמו"ר בהסבר באריכות שעיקר הזהירות אמר להם משה רבינו עליו השלום שידעו שכיוון שהמה עולים בכח התורה מהקב"ה "את ההר", בגימטריה "תורה", ידעו שכל מה שנחשב בטבע חזק לא נחשב לעומת התורה רק רפה, כי הקב"ה על ידי התורה מרפה חוזק שונאינו. ואם כן זה מה שאמר להם שהחזק הוא רפה, הוי הקדמה למה שלאחריו, שמה שמצווה להם לתור, הוה רק בבחינת "וברכתיך בכל אשר תעשה", לעשות קצת עובדא על פי דרך הטבע, אבל העיקר ביטחונו לא על כחנו ואמץ ידינו רק על ד' יתברך. אם כן יהיה הפירוש המעט הוא אם רב, הבמחנים אם במבצרים, היינו, בין כך ובין כך הכל חד, כיון ד"החזק" הוא "רפה" נגדינו בזמן ועידן שאנו מקיימים מאמר "עלו זה בנגב", היינו דרום, הרוצה להחכים ידרים, חכמת התורה הקדושה. על כן אנו מבינים גודל המעל והטעות שהיה למרגלים שטעו בזה ואמרו כי "עז" העם, שלא החשיבו כח התורה המביא לנו עזר ד' יתברך.

(דברי ישכר דוב לפרשת שלח, הרב יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטם בשם אביו רבי  ישכר דוב ליפשיץ הי"ד)

---

 

רבי ישכר דוב ליפשיץ האדמו"ר מאונגוואר נולד בפולין בשנת תרמ"ב (1882) (או בשנת תרמ"ח, 1888) כבן בכור לאביו רבי  אריה לייבוש האדמו"ר מאפטא זצ"ל בעל "״יסוד לקרא" ו"ישמח צדיק" ולאמו הרבנית הדסה בת רבי חיים מאיר מפינטשוב בעל "אמרי חיים" ו"מנחת יהודה".

עוד בצעירותו היה עילוי בעל תפיסה מהירה, זיכרון עצום, פיקח ומתמיד. שמעו הלך לפניו ברוב בקיאותו בתורה ובחריפות שכלו.

בשנת תרנ"ח השתדך עם הרבנית בילא, בתו של רבי אברהם שלום הלברשטאם מחבר ה"דברי שלום" מסטראפקוב שבקרפטורוס בן רבי יחזקאל שרגא זצ"ל אב"ד ואדמו"ר משינאווא בעל ה"דברי יחזקאל" זצ"ל בנו של ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל.

לאחר נישואיו עבר לסטרופקוב, היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודה בהתמדה ושקידה רבה. חותנו היה לומד יחד עמו יומם ולילה ושמח בחתנו שהיה עילוי עצום בקי ומפולפל בכל מקצועות התורה בעל משנה הלכתית סדורה ושכל ישר, ובעל מידות נעלות ומשובחות ועינוותנות יתירה.  בהמלצת חותנו נתמנה לדומ"ץ ואדמו"ר בעיר אונגוואר שבאותו האזור, על מנת לרומם שם את קרן התורה, להכניס לשם את דרכי החסידות ולגדל את הדור הצעיר ליראת שמים. הרבי מאונגוואר הי"ד ניהל את עדתו כארבעים שנה ובית מדרשו היה מרכז לתלמידי החכמים שבעיר, לעובדי ה' ומבקשי יראתו, ולמרכז חסד וסיוע לעניים ולפליטי המלחמה שהגיעו לעיר במלחמת העולם הראשונה. כמעט בכל דרשה לפני הציבור דיבר על גודל מעלת הצדקה והתרים נגידים לעמוד להצלת אחיהם. רבים הגיעו מכל המדינה להסתייע מעצת הצדיק ומתפילתו, מהשתדלויותיו להצילם מצרות ועונשים משפטיים, ומתמיכה כלכלית תוך שמירה על פרטיותם ועל כבודם. במהלך מלחמת העולם הראונה סייע הרבי הי"ד במסירות נפש של ממש להסתיר ולכלכל ולהלין יהודים שערקו מהצבא והיו צפויים לעונש מוות בתלייה. הרבי היה לומד ומלמד באופן תמידי ומסודר בבית מדרשו ורבים מאנשי העיר וסביבתה הושפעו רבות לתורה ולייראת שמים.

בשמיני עצרת בשנת תרע"ה נפטרה הרבנית. אחר כך נפטרו בתו היחידה שרה ע"ה בהיותה בת 18 ובנו הבחור יוסף זכריה זצ"ל. הרבי נשא בזיווג שני את הרבנית אסתר הי"ד בת הרב יחיאל נתן הלברשטאם מבארדיוב.

בשנת תרפ"א ובסיסיות שנת תרפ"ד עבר דירה ופתח בית מדרש מרווח יותר, בו נוספו בחורים ואברכים שלמדו שם בשקידה רבה.

בנו, רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטאם, האדמו"ר מסטרופקוב, הדפיס את הספר ״דברי ישכר דוב״  ובהקדמה שם הביא פרק מפורט על תולדותיו והליכותיו בקודש של אביו. בתוך ההקדמה הוא כותב:

חיבר ספר נכבד מאד על הלכות מקואות, בביאור כל ההלכות על סדר נכון בהוספות הלכות נחוצות מדברי הפוסקים, והיה מסודר על דרך ספר שולחן ערוך התניא ומסומן בצדו מקורות הדינים המחודשים. גם היו לו חידושי תורה בכתובים על דרך פלפול, ועל דרך אגדה המושכת את הלב, דרושים לכל חפציהם על התורה והמועדים, דברים נפלאים מתוקים מדבש. וראיתי שהטמין אותם יחד עם ספריו הקדושים לפני צאתו בגלות אושוויץ. וחבל על דאבדין ולא משתכחין. הם נטמנו בביתו בעיר אונגוואר על עליית בית מדרשו שברחוב מיטראק (שויהאז).

בנוסף לכתבי רבי ישכר דוב ליפשיץ הי"ד שהוטמנו בעליית בית מדרשו, היו טמונים בביתו כתבים נוספים.

עם כניסת הגרמנים להונגריה במהלך השואה, נאלץ בנו, הרב יחזקאל שרגא לנטוש את בית הוריו, בהותירו שם בארון הספרים שלו חוברת עבה בה כתב רבים מדברי התורה ומהסיפורים ששמע מסבו רבי אברהם שלום מסטרופקוב זצ"ל.

בשנת 1938, עם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הועבר האזור כולו לשליטה הונגרית, והוחל באכיפת חוקים אנטי יהודיים.

בשנת 1940 גויסו רבים מיהודי העיירה לעבודות כפיה תחת השלטון ההונגרי, במסגרת הצבא ההונגרי. רבים מהם נשלחו לחזית המזרחית לבניית תעלות הגנה נגד הצבא הסובייטי, ונספו שם. באלול תש"א (8.1941) גורשו מאונגואר יהודים חסרי נתינות, ובהגיעם לקמניץ פודולסקי שהייתה תחת השלטון הגרמני נרצחו.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים ב- 19.3.1944. פחות מחודש אחר כך, בערב פסח, תש"ד (תחילת 4.1944), הוקמו שני גטאות באונגוואר. האחד לתושבי העיירה, במפעל לבנים שמחוץ לעיירה, והשני ליהודים מחוץ לעיירה. הוטלו מסים כבדים והופקע רכוש רב, הזהב ומעילי הפרווה. שבוע לאחר מכן, גורשו 14,000 יהודי אוגוואר לגטו בשטח מפעל הלבנים מחוץ לעיר.

לאחר תלונת ראש העיר ובקשתו לגרש את היהודים המהווים פגיעה תברואתית ובריאותית לתושבי עירו, החל מכ"ד באייר ועד ט' בסיון ה'תש"ד (17-31.5.1944) שולחו יהודי הגיטאות בחמישה "משלוחים" לאושוויץ ושם נרצחו.

 

ביום כ"ה אייר תש"ד (1944) נספה הרבי מאונגוואר באושוויץ. כן נספו הרבנית, ובניו מזווג ראשון האדמו"ר רבי ברוך אברהם והבחור אריה ליבוש הי"ד.

בנם האדמו"ר מסטרופקוב רבי יחזקאל שרגא עבר את מדורי הגיהנם באושוויץ וניצל. רבים מבני משפחתו, ובהם אשתו וששת ילדיהם, נספו בשואה. הוא שימש כרב במחנות העקורים, נישא שנית, עלה לארץ ישראל וביסס בה את החסידות בתי מדרש שלו התקיימו בירושלים ובבני ברק.
במשך שנים רבות, הצטער האדמו"ר על אבדן החוברת היקרה שרשם מפי סבו ועל כך שלא נטל אותה עמו בגלות שנכפתה עליו בידי הנאצים. בשנת תשט"ו הוא מוציא לאור את ספרו של סבו "דברי שלום", ומציין שיגע רבות לקבץ את שארית הפליטה של כתב היד של מחבר הספר.

גם בהקדמת ספרו "דברי יחזקאל שרגא" (תשט"ז) הוא כותב שכתבי סבו, כתבי אביו, כתבי דודו וכתביו, אבדו בשואה. הוא מוסיף וכותב שכפי שאנו מאמינים בתחיית המתים, כן יחזיר לנו הקב"ה את כל התורות האבודות שנשתכחו במצור ובמצוק של הגלות.
בשנת תשמ"ו (1986), נודע לאדמו"ר כי ישנו יהודי שנוסע לעיירה אונגוואר. האדמו"ר זימן אותו אליו ושרטט בפניו את מקום מגורי הוריו: "ככל הידוע לי, הבית לא נחרב. השתלט עליו נכרי שגר בו כיום עם בני משפחתו. כשאתה מגיע לעיירה, תיגש לשם, תתאר לדייר מי שלח אותך, ותאמר לו שאני מבקש שיוציא לי מהבית חפץ כלשהו שנותר בין כתליו מתקופת העבר. שתישאר לי מזכרת לפחות, מהמורשת הגדולה והחפצים היקרים של ההורים, שנותרו מאחור והופקרו לחסדי המקומיים".

היהודי שמח למלא אחר בקשת האדמו"ר. נקש בדלתו של הדייר ותיאר בפניו את מבוקשו, במפתיע, הסביר לו הדייר פנים וביקש ממנו לחכות רגע. לאחר רגעים ספורים, הביא הדייר את אסופת מכתבים שנותרה שלמה. כשהביא השליח את האוצר לבית האדמו"ר, לא היה קץ לאושרו והתרגשותו חצתה גבולות. האדמו"ר לא חדל לספר על ה'סייעתא דשמיא' וההשגחה הפרטית שזיכתה אותו כי האוצר שכה היה חביב עליו, יחזור אליו ביום מן הימים. האדמו"ר ביקש לשוב ולההדיר את ספרו של זקנו ה'דברי שלום' ולשלב בו את דברי התורה שהוא כתב, אולם מחמת סיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל, והאדמו"ר לא זכה לראות את פרי עמלו נושא תוצאות מוגמרות.
בשנת תשע"ג (2013) יצא ממכבש הדפוס הספר "דברי שלום", ובו שולבו חידושי תורה נוספים שנרשמו בידי נכדו, האדמו"ר מסטרופקוב זצ"ל – רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם, מחבר ספר "דברי יחזקאל שרגא".
יהי רצון שנזכה לראות בחזרת כל יתר התורות האבודות והאותיות שפרחו באוויר בימי שריפת הגווילים.

 

סרט מאונגוואר בשנת 1934:

 

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, דברי ישכר דוב, אתר בחדרי חרדים.

מקורות נוספים: אלה אזכרה, ז, 111-108. ספר יזכור לקהילת אונגוואר.

אמר החכם "רבים התחילו בקנייני הטובות, אך החזקים המתמידים השיגוה".

לכאורה סתירה למה שאומר הגר"א ז"ל (באגרת הגר"א ומקורו במכילתא יתרו) "כל התחלות קשות". ואם כן היה צריך הדבר להתחלף, ואף מתחלה אף שעדיין לא הורגלו ולא ניסו, מכל שכן לבסוף "כי ההרגל על כל דבר שלטון " (שם), ובפרט שעבודת השלימות אינו כמו שדן האדם במושכל ראשון, כי צריך להחליף טבעו מכל וכל ולשרשה מעיקרה ולברוא תחתיה טבע אחרת…

רק באמת צריך האדם לעשות מנהיג אחר שינהל כחותיו הנפשיים, אחרת מכמות שהיו עד כה, תחת ממשלת טבעו, וכחותיו הבהמיים. והכחות בעצמם המה כאנשי חייל במלחמה, שלא בהם תלוי המלחמה. אף שבסקירה הראשונה אנחנו רואים אנשים למיליונים מערכים מלחמה זה על זה, ובאמת אין שם רק מלחמת שני ראשים. והטבע הוא רק כח עיוור, כי בלא השכל החוש אינו פועל מאומה, כאשר האדם אינו שומע מה שמדברים אליו בעת ששכלו אינו עמו והוא משוקע ברעיונות. וכן האדם הטבעי החי חיי הפחיתות, אינו משנה שום דבר מילדותו כשיגדל, רק כחותיו מתפשטים, בכמות יותר גדול, אבל לא שהחילוק בין קטן לגדול, בהתחדשות שום כחות חדשים. כן הוא כחות שבנפש האדם, מהקנאה, התאווה והכבוד, אדרבה ברוחניות לא יהיה לו שום עוסק בלעדיהם, כי הם אנשי צבא שלו וכל הרוח חיים שמשיג בהשתמשו בהם בפחיתות, עוד יותר ישיג בהשתמשו ברוחניות; מקנאת סופרים ומתאוות צדיקים, אך טוב. וכן הכבוד אינו דבר שצריך לעקור הכח לגמרי, היינו שלא לעמוד תחת שום הסכמה, אלא אדרבה האדם מוכרח לעמוד, תחת הסכמת הגדולים, תחת הסכמת התורה, תחת הסכמת חז"ל, תחת הסכמת האמת. אף שאין שם מי שמבין זה, צריך לעמוד תחת דעתו, אם ישרה היא, כי מה לו נפקא מינא כיוון שהדבר אמת. כמו פרופיסור גדול שאינו מתפעל מלומר דבר כזה, אף שרופאים למאה אינם מבינים את השיחות-חולין שלו, ואף שאין לו התעודה בידו להראותם מיד.

ובזה נאבדו רוב בני אדם בעולם הזה, מה שאינם יכולים לחיות חיי-השכל, וכולם ככת עוורים שכל אחד ידו על שכם חברו העוור כמוהו… וכל שכן שלא יוכלו לצאת להיות כבדורות אשר לפנינו… ובאמת אין שום חילוק, אם השכל והאמת יורה כך. אף שהוא אחד, ואין לו מכיר, וכולם חיים באופן אחר, וחיי-השכל הינם מדורות אלפיים שנה לפנים, צריך גם כן לחיות חיי השכל, כיוון שכך הוא האמת… וכן בכל דבר אין כי אם השתמשות הכחות בצד האמת, ולא בצד השקר. ואם כן מדוע כל כך מעטים השיגוה?

אך הוא כמו שאמר הגאון רבי ישראל סאלנטר ז"ל בעניין ניסיון העוני וניסיון העושר, כי אף שניסיון העושר הוא ניסיון קטן מול ניסיון העוני, מכל מקום מראה לנו חיי היום יום, כי מצב העושר קשה יותר למצוא השלימות. מפני מה הוא? ואמר הגאון הנ"ל, משל לשני חולאים. הראשון שמחלתו מסוכנת מאוד, רק שדר בכרך, שיש בה רופאים מומחים, והשני שמחלתו קלה, רק שדר בכפר, שהשני מוסכן יותר, ומחלתו הקלה יכולה להתפשט יותר ויותר.

כן בענייננו, ההתחלה, מפני השתוקקות האדם לדבר חידוש, וכח החידוש מושכו, מה שאין כן אחר שנתיישן הדבר ואין עוד חידוש, אז אף שנקל מצד ההרגל והחיים, מכל מקום אין חידוש. והעצה על זה הורונו חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". ואדרבה, אם שמוע בישן תשמעו בחדש, כי על השכל אינו שולט שום רקבון ועיפוש, כי בכל עת ישיג חדשות כשמביא הדבר אל שכלו. ונובלות שולטות בדבר שאין בו רוח חיים. וההרגל הוא דבר טוב, רק להתרגל שיקל עליו לעשות. אבל התכלית הוא ההרגש והשכל. וזה שהוכיח להן הנביא "ותהי יראת אותי מצוות אנשים מלומדה".

והאדם צריך לעשות מפני הכרתו האמיתית ולא מפני שעשה אתמול.

וכל דרך מעשה הרגלו הוא בגדר מתוך שלא לשמה יבוא ללשמה. ולכן החזקים המתמידים התחילו לא מפני החידוש, ולא משום תשוקה אחרת, זולת תשוקת האמת. והרחיקו מכל הכחות הזרים, והשכל הוא המתחיל והנותן רוח חיים, והוא המתמיד והמחזיק עד שישיג. אבל אלו הרבים המתחילים, לא השכל התחיל לפתח כחות האמת, רק כח החידוש, או תשוקה אחרת, ולכן כאשר אין לו עוד חידוש, נהרס ונופל. וצריך האדם לבדוק מי המעוררו לעשות, ולהפריד בין השיתוף וההרכבה של הבהמיות מן השכליות, ולהרגיש מי המבקש, האמת או השקר.

ולכן אמרו חז"ל, גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו מיד, ומכבידין עליו בכובד שמירת המצוות, מפני אי הבחינה על מבקשו מי הוא. כדי שיברחו כל הכחות והטבעיות, ויתגייר בשכל זך ונכון. וכן הוא אצל האדם המבקש, שצריך גם כן להתנהג באופן זה; להתנהג בעצמו מתחילה קשות, כדי שישאר רק השכל, ולאחר ההתחלה צריך להודיע מתן שכרן של מצוות וכל מה שיקיים את התורה יותר יוקל עליו הדבר. "טעמו וראו כי טוב ד' ". ולא יתחלף לעולם העובד עם הבלתי עובד. והעובד יביט בבקורת על המתרשל, כהבטת האדם על אינו אדם. ולכן המבקש שנכנס דרך פתח הצר, שסופו נעשה רחב.

ומעניין זה יש לנו שני הערות חזקות ממגילת רות.

ראשית כל, כח הבחירה, כמה כחו גדול עד שאין שום אמתלאות על האדם. כי "הבחירה" אין לה חוג וגבול. והאדם בענין השלימות משים עצמו כשיריין. מה אני? כמה אני יכול? ובאמת מצינו בתורה, שאי אפשר להאמין לכאורה, שהתורה תובעת מן השיכור, המתגולל באשפה, למה אינו נעשה איש, ושאפשר להוליד ממנו גבוהות (אף שמצינו שרבי שמחה זיסל ז"ל, כאשר לוויה נכרית ראה, היה נאנח, כי ברגע קודם היה אפשר לו עוד להתגייר ולהיות יהודי) ופה מצינו שמנערה נכרית נבנה מלכות בית דוד, משיח אלקי יעקב, שממנו התקווה בזה ובבא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל "הרשות נתונה ביד כל אדם להיות כמשה רבינו".

ובאיכות העניין, דפלא הערה זו, כי באמת ערפה כמו רות חפצה להתגייר, ובחיצוניות עוד הראתה עצמה כמשתוקקת יתירה מרות, כי כך טבע הדבר, מי שבפנימיות אינו שלם, עושה לכל הפחות חיצוניות יתירה. ומכל מקום ערפה שבה אל עמה, ומיד אל אלהיה, ורות דבקה בה. כמו שביאר אדמו"ר זצ"ל זי"ע גבי רות כתיב ותרא כי מתאמצת היא, ולערפה חסרה ה"מתאמצת". ומחוט השערה זו נעשה הבדל ומרחק משניהן עוד יותר רחוק כמשמים להארץ. כל הדבר תלוי בחוט השערה, כי מה שהדבר יותר גבוה, ישלוט ההפסד עליה בנקל. כמו שמצינו שיש שני מיני שלום. הראשון הנעשה על ידי המלחמה, שמנצח את שונאו. והשני, מה שמתאספים על אסיפה ראשי האומה וקברניטיה, ומה שנעשה על ידי מלחמות וחורבנות של אופן הראשון יוכל השלום השני לעשות החורבנות בהבל פיהם, בדיבור אחד, וכן בצד השלום, בפעולה אחת ולהעמיד קיום העולם על ידי החלטתם. וכן בעניין השלימות, תלוי בחוט השערה ממש.

ואמרו בשם מורינו הרב רבי אברהם (מירער), על הכתוב שאמר לה בועז "הוגד הוגד לי, אשר עשית את חמותיך, ותעזבי אביך ואמך, וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת"… אף שלכתחלה ראו כולם עוניה ומרודה, ודווקא משם היתה כל הצלחתה. וכן הדבר כך תמיד…

ולכן העיקר אצל המבקש לברר בכובד ראש מי הוא המבקש בקרבו, ואחר כך לידע כי כח הבחירה כל כך גדול בלי גבול, ולשמור כל חוט השערה כי כל העבודה תלויה בזה.

(שיחת מוסר זו נאמרה בידי הרב הי"ד במזריטש ביום ב' דשבועות שנת תרפ"ה. השיחה נערכה ע"י הרה"צ ר' ירחמיאל שולמן (סלבודקר) הי"ד, והועתקה מחוברת אור המוסר שעדיין לא נדפס, לקובץ "אור תורה ומוסר" (ירושלים, תשכ"ח)).

להשלמת העניין, ראה ביאור הגר"א למגילת רות א,יח:

ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל כו'. הענין, היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב (ברכות סא.). ורצה לומר, כי היצר טוב אינו יועץ אלא למצוה אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף כמה עבירות [ועל דרך זה יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש כו' (סוכה דף נב.), מתגבר שיעשה עבירות, ומתחדש, היינו אם רואה שלא יפתה אותו לעבירה מחדש עליו לפתיהו במצווה ובזה מעטיף העבירה כדרך היצר]. והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה אם אבריו נעים ונדים בעת ההיא ובזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת יצר הרע, כי איך יוכל להיות שאברי הגוף הכבדים אשר מעפר יסודם וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד למטה מטה כטבע העפר יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי אם עצת יצר הרע בכדי שילכד אחר כך ברשתו. ואם בחשיקות נפשו הפנימיות להתקרב אל עושהו במעשי המצות, אברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה. ועל זה גם כן בריש לקיש מתחלה כשנתכוין לעבירה רצו אברי גופו, עד שאמרו במסכת בבא מציעא (דף פד.) ושוור לירדנא בכחו, וכיוון שקיבל עליו עול תורה בעי למיהדר ולא יכול, שכיוון שמצד היצר הטוב קבל עליו עול תורה לכן התחיל היצר לעכב ונעשו אברי הגוף כבדים. ואף כאן אינה יכולה ללכת אחריה, אף שהיא היתה בחורה ממנה, בלת אמיץ בגוף (משלי יג,יד) ויגיעה רבה, אז ותחדל כו' למנוע אותה מהמצוות, כי הכוונה מצד הטוב הוא.

---

הרב דוד בלייכר (בליאכר) נולד במינסק שברוסיה הלבנה למשפחה של תלמידי חכמים. בנעוריו למד בישיבות שונות. הוא נמשך ללימוד המוסר והיה לתלמידו המובהק של הרב יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל – "הסבא מנובהרדוק".

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע עם ה"סבא" לקייב שבאוקראינה, ושם למד בישיבה שהקים רבו. בתר"פ נפטר "הסבא", והרב דוד עבר למזריץ' (מיינדזיז'ץ פודלאסקי) שבפולין והקים שם ובמקומות נוספים בפולין את רשת ישיבות "בית יוסף", על שמו של רבו שהמשיכה את שיטתו המוסרית. על אף הקשיים הכלכליים נהרו אליהן מאות צעירים, מכל המדינות בפולין החסידית היה בכך חידוש גדול.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נכנסו הגרמנים למזריץ' והרסו את כל מוסדות התורה. רוב התלמידים נמלטו לליטא, לשטח הכיבוש הסובייטי, והקימו את ישיבותיהם בעיירה נימצין במחוז וילנה. הרב בלייכר ברח עם תלמידיו לבריסק, שהייתה גם היא תחת השלטון הסובייטי, אך כעבור זמן קצר חזר לעירו, כי כמו רבים מן היהודים שנמלטו למזרח גם הוא היה סבור שמוטב להיות תחת השלטון הגרמני, שאמנם פוגם בגופם של היהודים, מאשר תחת השלטון הקומוניסטי, שאינו מאפשר ליהודים לשמור תורה ומצוות. היהודים בעיר ניסו לשכנע אותו לברוח, אך הוא סירב, כי לא רצה להשאיר את בני עדתו כצאן בלי רועה. הרב המשיך, תוך סיכון רב, ללמד את תלמידיו בישיבות חשאיות שהיו פזורות ברחבי העיר. הרב הצליח לפתוח מטבחים שסיפקו מזון כשר לתלמידים אלו.

כשהוקם הגטו במזריץ' נעשה הרב למנהיגם של היהודים הנותרים. הוא עודד אותם להחזיק מעמד, ואף הכין אותם לקראת קיום מצוות קידוש השם.

הרב נספה עם בני קהילתו ותלמידיו בכ"ה באייר תש"ב, בטרבלינקה (או מיידנק).

דברי תורתו נדפסו בירחונים שונים, כגון  "אור המוסר", ביטאונם של ישיבות "בית יוסף" בישראל ובפולין. בשנת תש"ל לוקטו שיחות המוסר שלו לספר "דברי בינה ומוסר" בסוף הספר נוסף קונטרס "חסדי דוד" על תולדותיו ותולדות ישיבות נובהרדוק.

מקורות: ויקיפדיה, אתר זכור, רבנים שנספו בשואה (ישנם מקורות רבים נוספים על תולדות הרב ועל משנתו החינוכית).

ברמזי פרה אדומה אמרתי כי על אדם הנטמא זרקו עליו אפר פרה אדומה כדי ללמדו מוסר ולרמז לו שהוא דומה לבהמה, אבל לא לבהמה אשר יש בה רוח חיים ונושאה עול ונותנת חלבה וצמרה כי בהמה זו תועלתה מרובה מאדם הנטמא אשר פרק עול, אלא הוא דומה לבהמה אשר לא נשאה עול ואין בה רוח חיים ונדונה בשרפה, וכן הרשעים בחייהם קרוים מתים ונדונים בשריפה, כי אור של גיהנום שולט בהם. על כן אדם הנטמא יקח מוסר מפרה אדומה ושב ורפא לו. ועיין במשניות קידושין סוף פרק א' מה שכתב הגאון תפארת ישראל על פסוק ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות "נדמו". הלשון "נדמו" זר. ופירש הוא ז"ל אדם שאינו עוסק בתבונה זר מעשהו ונמשל כבהמה, אבל הוא עוד גרוע ממנה. כי בבהמה אשר יש בה תועלת השיגה תכליתה בעבודתה או בעורה וחלבה וכדומה, אבל בפרא אדם אין בו שום תועלת. על כן הוא נמשל כבהמה אשר אין בה רוח חיים אלא רק "נדמה", כלומר רק בצורה ובתמונה היא עומדת, כמו שאומן עושה תמונתה על לוח. וזהו שאמרו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות, אבל לא כבהמות חיות, אלא כבהמות "נדמו" מלשון דמות ותמונה. ועל פי זה פירשתי גם אני הפסוק "נדמו" עמי מבלי דעת, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי (הושע ד') כלומר ישראל רק אז הוא עמי באמת ובפועל אם אוהב את הדעת ויש בו דעת, אבל אם אין בו דעה, אז רק "נדמו" עמי, כלומר אז רק דומה כאילו הוא עמי. אבל באמת אז אין הוא עמי, כי אתה אם הדעת מאסת אז אמאסך מכהן לי, על כן אז רק "נדמו עמי".

ויקחו אליך פרה אדומה וגו'. עיין רש"י ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח צואת בנה. עיין שם. נראה לעניות דעתי, מדרש הנ"ל להורות בא מוסר ואזהרה לבני ישראל שלא יעיזו לטנף פלטין המלך מלכו של עולם. ואם יש בהם קלי דעה אשר לא יחושו על נפשותם, על כל פנים יחוסו על אמותיהם, כי האם מחויבת לקנח צואת בנה. ורבותינו ספרו לנו במסכת קידושין דף ל"א (ובירושלמי פיאה א,א) פעם אחת אבדה אבן טובה מחשן המשפט ואמרו אית מרגלא טבא דכוותא לדמה בן נתינה. וחכמים הלכו אליו לקנות ממנו אבן טובה הנאבדה. אבל אביו היה ישן, ודמה לא רצה להפריעו ממנוחתו. ועל ידי מצות כבוד אב הפסיד אז הון רב. מה פרע לו הקב"ה, אמר רבי יוסי בי רבי בון אותו הלילה ילדה לו פרתו פרה אדומה ושקלו לו חכמי ישראל משקלה זהב. עיין שם. נראה לעניות דעתי, כי גם בספור זה כללו חז"ל מוסר וגערה לישראל, כי בדור פרוץ נאבדה אבן טובה לישראל, ואבן טובה זו מצות כבוד אב ואם. וכדי בזיון וקצף אם אבן טובה הנאבדת לישראל נמצאה אצל דמה בן נתינה והוא מצוין על ידי מצות כבוד אב. וכן גער הנביא יחזקאל עליו השלום בסימן ה' כטובים שבהם לא עשיתם כרשעים שבהם עשיתם, ועל כן באו לידי כך שהוצרכו לקנות פרה אדומה מדמה בן נתינה, כי פרה אדומה עלולה לטהר טומאה ישראל ולהזהירו שיחוס על אמו שלא תצטרך לקנח צואת בנה. ועל פי זה יש לפרש גם כן בפרשת בשלח על פסוק שם שם לו חק ומשפט וגו', במרה נתן להם מצות פרה אדומה ואף על כבוד אב נצטווה במרה, עיין רש"י בפרשת ואתחנן על פסוק כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך במרה, כלומר מפרשת פרה יראה הרואה כי האם צריכה לקנח צואת בנה על כן כל בן ישים אל לבו לכבד אבותיו ויחוס עליהם שלא להביאם לידי מרה, כי מרת לכל אב ואם אם יצטרכו לקנח צואת בנם.

ועוד יש לומר על הנ"ל, פרה אדומה בא לכפר עון העגל. לכאורה צריך בירור, מה ענין הנוגע במת לענין עון העגל. נראה לעניות דעתי כי גם על זה יש להקשות למה יצטרך הנוגע במת סם ותרופה, הלא במקום אחד דרשו חז"ל כי אין לך רפואה מעולה המטהרת מכל זוהמא וחלאה כמי שעוסק במת. וכדברי חז"ל במסכת ברכות דף ה' על פסוק רגזו ואל תחטאו, שאם אין מועיל כלום למנוע את האדם מן החטא ומן יצר הרע, אז יזכיר לו יום המיתה. ואם כן העוסק במת מי יזכור יום המיתה יותר ממנו. ונראה לעניות דעתי כי זכירת יום המיתה יש בו ענין העלול גם כן להדיח את האדם משאתו ולהחיש לו עון ופשע. וענין זה ראה ישעיה הנביא בסימן כ"ב כאשר קרא ה' לבכי למספד אז קלי הדעת מהרו להתענג ולמלאות בטנם באמרם אכול ושתו כי מחר נמות. וכן היה בנימוס אומות העולם אחר כל קבורה התקבצו ועשו משתה ויאכלו זבחי מתים. וכן עשו בני ישראל כאשר השחיתו בראשונה ועשו את העגל, כתיב וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק. ונראה לעניות דעתי כי על כן כתיב בפרשת פרה אדומה סגנון לשון זה כל הנוגע "במת" בנפש האדם וגו', כלומר יש מה שמת בנפש האדם ויש מה שחי בנפש האדם, החומר והגוף מת והולך לאבדון אבל הרוחנית בנפש האדם חי גם באבדן הגוף. ומכוונה עמוקה דברה תורה הקדושה בסגנון זה הנוגע "במת" בנפש האדם, כלומר כי מה שיש לו נגיעה בחומר בגופנית המת יטמא, אבל מי שיש לו נגיעה במה שחי בנפש האדם והולך ליתן דין וחשבון לפני אדון הרוחות, זה ילמוד מוסר. ובאופן זה זכירת יום המיתה לטובה היא. והנה כאשר עשו את העגל ישב העם לאכול ושתו וכל שולחנות נתמלאו קי צואה בלי מקום ועשו כעכו"ם האוכלים זבחי מתים, נגיעה זו טמאה אותם, על כן צוה ה' שתבא האם ותקנה צואת בנה, ופרה תכפר על עון העגל.

(תשבי על פרשיות התורה, פרשת חקת)

—

הרב שרגא פייש הי"ד נולד בשנת תרכ"א (1861) לאביו הרב יהושע פולק בפטרובוסלו (אז הונגריה כיום סרביה).

תלמיד הרב מרדכי לעוו והרב משה צבי רויזניץ. אחר כך היה תלמידם של מהר"ם שיק וה"שבט סופר". היה חתן הרב שלמה קליין אב"ד זענטא. רב בקהילת נאווי בעצעי (טורוק-בעצע), ומשנת תרס"א (1901) רב הקהילה הותיקה בווייצן.שימש גם רב בית הכלא המרכזי בעיר. ניהל ישיבה. בשנת תרפ"ז (1927) פרסם את ספרו "ספר תשבי על פרשיות התורה". צירף לסוף ספרו ליקוטי מכתבי חותנו "עת ספוד" ו"דרשות מהרש"ק". בהיותו אלמן בן 83, נספה בשואה באושוויץ באושוויץ בכ"ה (או בכ"א) בתמוז תש"ד.

מקורות: חכמי הונגריה, קהילות הונגריה, דף עד שרשם בנו הרב יואל פולק מתל אביב.

מקורות נוספים לעיון: פנקס קהילות הונגריה, הגאון שנשכח (ירושלים תשמ"ב) מעמוד 116. "ספר תשבי" יצא בשנת תשנ"ז ע"י נכד המחבר, הרב יעקב יהודה פולק, בתוספת תולדות המחבר ומשפחתו.

בשו"ת כתב סופר אורח חיים סימן קל"ט בשאלה מי ששולח לעני מאכל ומשתה שיוצא בו ידי משלוח מנות אם יוכל לצאת בזה תרתי כשמתכוון גם למתנות לאביונים, היינו בצירוף שנותן עוד מתנה לעני אחר, או לימא דבעי לשלוח דוקא משלוח מנות בפני עצמו ושני מתנות לשני אביונים בפני עצמם.

וטורי אבן מגילה ז' ע"ב נראה לו דלא יצא, ולא כתב ראיה לדבר. ובכתב סופר הנ"ל אתי עלה מתרי טעמי:

• דאין עושין מצות חבילות, כדאיתא בפסחים ק"ב ע"ב.
• מטעם שכתב במגן אברהם בשם מהרי"ל דאינו יוצא מתנות לאביונים במעות מעשר משום דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, והוא הדין כאן. עיין שם באורך.

ובספר תקון משה על פורים הקשה על זה, וזה לשונו: "ולא ידעתי איך יפרנס משנה ערוכה חגיגה ז' ע"ב דכהנים יוצאים ידי שלמי שמחה בחטאות ואשמות וחזה ושוק, עיין שם, ואמאי הא אין עושין מצות חבילות. ועל כורחך צריך לומר דבכהאי גוונא דאינו מוסיף שום דיבור או מעשה בשביל מצוה האחרת, רק במעשה אחת נעשים שתי מצות ממילא, לא שייך 'אין עושין מצות חבילות' וכו'. וסיים, ומכל מקום טעם שני, משום דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, נכון הוא.

עוד הקשה בספר תקון משה הנ"ל: צריך עיון אי יוצא במשלוח מנות ומתנות לאביונים כשנותן לקטן. והנה במתנות לאביונים ודאי יוצא בנותן לקטן, אבל במשלוח מנוח דעיקרו משום הסעודה יש לומר דבעי דוקא גברא דבר חיובא בסעודה הוי ולא קטן. ואפילו הגיע לחינוך מכל מקום הוי תרתי דרבנן, כמבואר בברכות דף מ"ח לענין להוציא אחרים ידי חובתן, דתרתי דרבנן לא מצי מפיק חד דרבנן, הא מסברא ואי בעית אימא קרא דכתיב 'ומשלוח מנות איש לרעהו' כמותו, דומיא ד'איש', למעוטי קטן. וסיים וצריך עיון.

עוד כתב שם: יש מפקפקים מנא לן לשלוח מנות על ידי קטנים, הא אין שליחות לקטן, וטעות הוא וכו' יעויין שם.

ולולא דברי כתב סופר הנ"ל היה אפשר לומר לפי מה שכתבתי בספרי חמודי אפרים על התורה פרשת  תצוה על מה שכתב בכתב סופר שם למה שהתוספות מדייקו מלשון מתניתין מגילה 'אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים', משמע דמשתה ושמחה שוין. וצריך עיון בשלוח מנות מה דינו דגם כן לא אמור במתניתין. ומסיק למי שמחמיר להרבות בשמחה, יתנהג גם כן לשלוח מנות. ואני הוכחתי שם להיפוך, דבאדר ראשון דלא תקנו מתנות לאביונים, לא שייך משלוח מנות כלל [שוב מצאתי בתוספות יו"ט, שכתב להדיא כדברי במשנה ד' מגילה דבור המתחיל ומתנות לאביונים וכו' והוא הדין משלוח מנות דלתנייהו אלא בשני] עיין שם. והוא על פי דברי אפריון לפרשת זכור עמד על המקרא ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים:

• עיקר התקנת של משלוח מנות למה זה?
• ראוי להבין כיון שבוודאי מצות מתנות לאביונים גדולה ממצות משלוח מנות איש לרעהו, וכמו שכתב הרמב"ם מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים וכו'. ואם כן היה ראוי להקדים בקרא את העיקר, והווא ליה למימר 'ומשלוח מתנות לאביונים ומנות איש לרעהו'.

ותירץ, כי מאחר שהרגישו כי כל הצלתם לא היתה אלא בזכות הצדקה, ולכן ראו לתקן אשר ביום זה ירבו בצדקה באופן היותר טוב ומעולה שלא יתבייש העני, כמו שמצינו במשנה תענית לא היו ימים טובים לישראל וכו' שלא יבייש את מי שאין לו. ויש לומר על דרך זה תיקנו גם הצדקה בפורים לשלוח מנות גם איש לרעהו שלא יתבייש האביון. ולכן הקדימו גם כן בקרא וכו'. ודברי פי חכם חן.

ואתא לפי דבריו באדר ראשון דלא תקנו מתנות לאביונים, לא שייך משלוח מנות כלל, דמשלוח מנות אינו מהעיקר המצוה רק אודות מתנות לאביונים. יעויין שם.

ולפי זה ממילא יוצאים ידי משלוח מנות ומתנות לאביונים כאחת. גן כן דלא שייך כאן אין עושין מצות חבילות וגם לא שייך טעמא דדבר שבחובת אינה באה אלא מן החולין כמובן. וממילא נשמע דיוצא גם כן במשלוח מנות כשנותן לקטן וגם אין לפקפק משלוח מנות על ידי קטן כי לפי דברי ספר אפריון הנ"ל יפלו כל הספיקות. ודו"ק והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(אשל חיים, חלק ב, פרשת תצוה. וכן הובא בוילקט יוסף, תרע"ג, סימן קכו)

---

הרב חיים אפרים ב"ר אברהם בליטי, דומ"ץ בטארנאליא (Tornal'a היא Safarikovo, בעבר הונגריה, כיום סלובקיה).

בילדותו נפטר אביו ואמו, הצדקת מרת מאטל ז"ל, עמלה רבות לגדלו לתורה ולתעודה בישיבות. למד אצל תלמיד הרב שמואל גינז אב"ד אבראהאם, ולפי "אהלי שם" היה תלמידם של הרב נפתלי שוורץ אב"ד מאד, בעל "בית נפתלי", ושל הרב שמחה בונים סופר רבה של פרסבורג, בעל "שבט סופר".

בהיותו כבן שבע עשרה נחלש עד שהיה חולה מסוכן, ואז הוסיפו לו את השם "חיים". סבל הרבה "ומי כמוני לספר מתלאות, הולכות ובאות, וכל הרפתקאות, דעדו עלי היו כלנה, שנה אחר שנה… רבים רודפי וצרי, לא שלוותי ולא נחתי מנעורי".

לאחר נישואיו עם מרת גיטל אכל על שולחן חותנו, אך תוך זמן קצר ירד חותנו מנכסיו. בנו נפטר בינקותו. התקשה למצוא משרה רבנית, בשל אנשים בלתי ראויים שמונו לתפקידם בשל קשרים משפחתיים. בסביבות שנת תרנ"ח (1897/8) מונה לרב ודיין בקהילת טארנאליא, שם לימד תורה מידי יום בבית המדרש. בהמשך סבל ממחלות ואושפז מספר פעמים בבית החולים. "שלש פעמים לבית החולים נהלוני, על שולחן הניתוחים כבלוני, נתחו את בשרי ופצעוני". תוך כדי תיאור תלאותיו בהקדמות ספריו, המחבר בוטח בה', מצדיק עליו את הדינים ומודה לה' על שהחיה אותו.

בשנת תרפ"ה (1925) פרסם את שני חלקי ספרו "חמודי אפרים" ובשנת תרצ"ה (1935) פרסם את שני חלקי ספרו "אשל חיים" – חלק ראשון של כל אחד מהספרים הללו הוא דברי אגדה לעתים ולמועדים, דרשות והספדים בביאור מקראי קדש על רוב סדרי התורה עם מאמרי חז"ל. ובחלק השני מובאים דיונים על מספר סוגיות בש"ס. בסיום כל אחד מכרכי ספריו הוסיף שו"ת בשם "חיים שאל".

בהסכמה ל"חמודי אפרים" כותב עליו הרב קאפל רייך זצל אב"ד פאסט: הן כל יקר ראתה עיני ספר נאה ונחמד בשם "חמודי אפרים" יכונה, אשר חיבר הרב הגאון המופלג המפורסם לשם ולתהלה סיני ועוקר הרים כש"ת מו"ה חיים אפרים באלאיטי נ"י דומ"ץ דק"ק טארנאלא יע"א וחיבור הלזה מתחלק לשני חלקים, האחד תוכו חידושים על סוגיות הש"ס ובשני מילי דאגדתא, דרשות לשבתות ומועדים. וכפי מסת הזמן שמתי עיוני באיזהו מקומן ומצאתי וראיתי בחידושי הסוגיות חריפות ובקיאות עד להפליא – ובאגדה דברים יקרים מלאים חכמה ומוסר השכל מעוררים לאהבת התורה ויראת שמים. והרב המחבר נ"י בענוותנותו בקש ממני הסכמה להוציא חיבורו לאור –  ולפי דעתי זה אך למותר, כי המפורסם אין צריך ראיה כי נודע ומפורסם בשערים שידיו רב לו בחריפות ובקיאות. ואוהבי תורה יקנו הספר, נחת ינחתו בו כי ימצאו בו דברים המשמחים אלקים ואנשים וגם דעת זקנים נוחה הימנו.

הסכמות נלהבות נוספות, המפרטות את מעלת המחבר ותורתו נכתבו על ידי הרב ישעיה זילברשטיין זצ"ל מחבר ספר "מעשי למלך" ועל ידי הרב מרדכי וינקלר זצ"ל מחבר "שו"ת לבושי מרדכי" (וראה שם בסימן ע' תשובתו לרב בליטי).

הרב חיים אפרים בליטי פרסם מאמרים רבים בכתבי עת ובהם, נטעי בחורים, תל תלפיות, הנשר, ילקוט המליצות, בית ועד לחכמים (תרפ"ח סימן כ"א) וכן ב"וילקט יוסף". כמו כן ניתן למצוא תשובות שנכתבו אליו בספרי השו"ת.

כן הובאו דבריו בספרים של מחברים אחרים ובהם הדרת קודש ועוד.

ילדיו:

בתו חיה שרה אשת הרב ישראל וועלץ דומ"צ בקהילת פעשט.

• בנם הרב משה הי"ד, בנותיהם רחל אשת הרב משה שמעון הלוי הופמן הי"ד בן הרב אברהם דוד אב"ד אדא, מרים, אסתר, מאטל חיה ורבקה.

בתו מרים אלמנת הרב שלמה ברוך עלנער ז"ל (נפטר ה' בתמוז תרפ"ז) התגוררה בקהילת שאלגוי טאריאן

• בניהם שמואל מאיר ויהודה (ליב).

בקובץ הנשר שיצא לאור בתש"ג (1943), העורך כותב שהרב חיים אפרים נמצא בין החיים. הרב חיים אפרים נספה במהלך השואה. שמו הובא לזכרון בספרים "הגדה של פסח אמרי חמודות", "דברי ישראל חלק ג", כמי שנהרג על קידוש ה'. נינתו מילאה עליו דף עד ביד ושם. שמו מופיע ברשימת יהודי טורנלה שנהרגו בשנת 1944. ובעל נכדתו מסר שנרצח ב-1944 באושוויץ. ב"אמרי חמודות" (ירושלים, תשנ"ב) כתב שהרב נהרג באושוויץ בכ"ד סיון תש"ד.

הערה: הערך על הרב חיים אפרים ב"אהלי שם" נראה רצוף אי דיוקים:

• שנת הלידה המופיעה ב"אהלי שם" הוא תרל"ז (1877) לא מסתדרת עם הנתונים המובאים ב"דברי ישראל" (שם ניתן לחשב שבתו נולדה בשנת 1888). גם בדף עד שכתב בעל נכדתו מובא שנספה בשנת 1944 בהיותו מעל 80, כלומר שנולד לפני 1864.
• את השנה המשוערת בה החל לשמש כרב בטארנאליא חישבתי ממה שכתב הרב בהקדמת ספריו, וכן מופיע בספר "חכמי הונגריה". אך ב"אהלי שם" כתב שהתקבל שם לאב"ד בשנת תרנ"א. ב"אהלי שם"
• גם כתב שמחותניו של הרב בליטי הם: הרב מאיר טענענביים אבד"ק פיטנאק, והרב חיים פריעד אבד"ק סעגפעטער, אך ממה שמופיע בהקדמת "אשל חיים" זה נראה אחרת.
• רשימת רבותיו של הרב חיים אפרים ב"אהלי שם" שונה ממה שמופיע ב"חכמי הונגריה".

מקורות: הקדמות ספרי הרב, אהלי שם, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה, דפי עד ביד ושם.

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. להבין הלשון זרעו של עמלק, שגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שאמר הפסוק בפרשת שלח עמלק יושב בארץ הנגב, וכן בשמואל אגג מלך עמלק, והיה צריך לומר עד שימחה עמלק.

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו, השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא ליצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם, וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה. הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק. והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא ליצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז, גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו. ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו ועל השנות החלום פעמים כי ממהר אלקים, ועל משה משה שקרא ד' בסנה בלא פסיק טעמא איתא במדרש (מדרש רבה שמות פ"ב) משל לאדם שנתן עליו משוי גדול וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי וכו', היינו גם כן לשון מהירות, מחה אמחה מהרה כדי שלא ישאר אחריו הרבה זרעים.

(אש קודש)

—

הרב קלונימוס קלמיש שפירא היה מצעירי האדמו"רים בפולין שבין המלחמות, ומן הבולטים שבהם.

בקישור הבא ניתן לראות סרט על האדמו"ר מפיאסצנה.

הרב נולד בי"ט באייר תרמ"ט (1889) בגרודז'יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז'יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז'נסק והמגיד מקוז'ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו"ר רבי חיים שמואל מחנצ'ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ'ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.

בגיל 16, בשנת תרס"ה (1905), נישא לחיה רחל הופשטיין, בתו של רבי ירחמיאל משה הופשטיין. לאחר נישואיו המשיך לגור אצל חמיו, ממנו למד את תורת החסידות, ובפרט את דרך חסידות קוז'ניץ וחסידות קרלין (שחותנו הושפע ממנה, דרך אביו החורג, רבי אשר מסטולין). רבי קלונימוס השתלם גם בחוכמות חיצוניות, הוא דיבר באופן שוטף מספר שפות, וידע לנגן בכינור.

בשנת תרס"ט (1909) לאחר שנפטר חותנו, קבע הרב קלונימוס קלמיש את מרכז פעילותו בעיירה פיאסצנה, עיירה קטנה מדרום לוורשה נתמנה שם לאדמו"ר. בשנת תרע"ג (1913) מונה לרבה של העיירה. בשנת תרפ"ג ייסד את ישיבת "דעת משה" בוורשה  (על שם חמיו), ושימש בה כראש ישיבה במקביל לאדמו"רות בפיאסצנה, בה ביקר בעיקר בימות הקיץ ובימים הנוראים . הרבי היה פעיל בארגון "שומרי שבת" בוורשה, ואחר כך היה נשיא הארגון. בשל מאמציו הקים הג'וינט מטבח עם שבו סעדו לפני הקמת הגטו ואחריו רבים מיהודי פיאסצ'נה שנמלטו לוורשה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנוכח המשבר הגדול ביהדות החרדית, כשרבים מבני הנוער עזבו את הדת, החליט הרבי להירתם לנושא חינוך הנוער. הוא חילק את זמנו בין פיאסצנה לוורשה, שם הקים בתרפ"ג (1923) את ישיבת 'דעת משה'. הוא נודע כאיש חינוך והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, החשוב שבהם "חובת התלמידים" ו"הכשרת האברכים".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נלכד בוורשה המכותרת על ידי הגרמנים. בהפגזות נהרגו בנו, כלתו (בת האדמו"ר רבי שלמה חיים פרלוב הי"ד) ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני מתה גם אמו. למרות האסון האישי, ולמרות הצרה הכללית, סרב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו וורשה. שם המשיך לנהל במסתרים "שולחן חסידי" (טיש) מדי שבת ואף נשא דרשות בהתאם לנסיבות הימים. הרבי מפיאסצ'נה לא חדל לעודד את היהודים הכלואים בגטו גם בשעה שמצוקות הגטו הלכו וגברו. הרבי עשה מאמץ עליון לסייע ליהודים בקיום המצוות בגטו. הוא פעל לאפשר גישה של נשים למקווה טהרה, לאפיית מצה בפסח, לקיום ברית מילה, ועוד.

דרשותיו נמשכו עד סמוך לתקופת חיסול הגטו. את תורותיו בתקופת השואה העלה על הכתב, והחביאם בתוך בכד חלב, בצירוף בקשה כי המוצאם שישלחם לאחיו הרב ישעיהו שידפיסם. לאחר מספר שנים נמצאו הכתבים על ידי פועלים שחפרו בהריסות הגטו. הכתבים הובאו למכון ההיסטורי היהודי בורשה. בשנת 1956, במסגרת תפקידו בסוכנות, עיין מר ברוך דודבדני בחומר רב לא ממוין מתקופת השואה והתגלגל לידו מכתבו של הרבי בו הוא מבקש מאחיו ומידידיו בישראל להדפיס את הכתבים שיתגלו. בעקבות גילוי המכתב חיפש מר דובדבני את הכתבים, ומשמצא אותם העבירם לידי ועד חסידי פיאצ'סנה בישראל. כתבים אלו פורסמו, בספר "אש קודש", בשנת תש"ך.

משהחלו האקציות בגטו, בקיץ תש"ב (1942), נרשם בעזרתו של ר' אברהם הנדל כעובד בשופ של שולץ והמשיך בהנהגתו הרוחנית גם שם. האדמו"ר ניצל מן הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה ביולי 1942, בשל היותו עובד חיוני (בתו של האדמו"ר נחטפה וגורשה להשמדה בטרבלינקה ביום ב' דר"ח אלול תש"ב). זמן מה הוסתר בבית החרושת למטוסים הֶנקֶן. לאחר מכן, בשנת תש"ג גורש למחנה הריכוז טרבניקה (או בודז'ין) שבאזור לובלין ונרצח כפי הנראה בד' או ה' בחשוון תש"ד, יחד עם שאר יהודי המחנה. הי"ד.

אחיו הצעיר היה הרב ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ", עלה לארץ בשנת תר"פ. הוא היה ממייסדי "הפועל המזרחי", ואביהם של השר יוסף שפירא ושל האדמו"ר רבי אלימלך שפירא. בהגיע אליו השמועות האיומות על האסון הגדול שקרה לאחינו בני ישראל באירופה ועל מות אחיו האהוב, לא עצר כח, ונשמתו עלתה למרומים.

• חובת התלמידים (תרצ"ב) –  הדרכה בלימוד ועבודת ה', מיועד בעיקר לתלמידים צעירים. בסיום הספר הודפסו שלוש מדרשותיו. בהוצאות חדשות הובאו תולדות המחבר בסוף הספר.
• הכשרת האברכים – הדרכה בלימוד וחסידות לנשואים. ספר זה מהווה המשך ישיר לחובת התלמידים ומהווה הדרכה לתלמידים מתקדמים.
• מבוא שערים – הקדמות ללימוד חסידות, נספח להכשרת האברכים.
• צו וזירוז – בענייני חינוך, נספח להכשרת האברכים.
• חובת האברכים – ספר המשך להכשרת האברכים, שאבד בתקופת השואה.
• דרך המלך – ספר דרשות.
• דרשה (תרצ"ו) – דרשת שבת תשובה שאמר הרבי בבית המדרש בפיאסצנה.
• בני מחשבה טובה – ספר להדרכת חבורת אנשים השואפים להתעלות בעבודת ה'.
• אש קודש (תש"ך) –  דרשות חיזוק שבועיות שנתן האדמו"ר במשך ימי השואה, מראש השנה ת"ש (1939), עד שבת חזון תש"ב (1942). הספר הזה נחשב לתעודה החסידית האחרונה שנכתבה על אדמת פולין.

(מקורות: ויקישיבה, ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, אתר מט"ח)

קיימים עוד מקורות נוספים רבים, ובהם:

ספר זכרון קודש לבעל אש קודש (תשנ"ד), רב חובל באוניה טובעת – אתר דעת, תולדותיו בהקדמת המוציאים לאור לספר הכשרת האברכים (תשכ"ב), אתר דעת, בסוד משנתו החינוכית של הרבי מפיאסצנה זצ"ל (בית יעקב תשכ"ב 36), דרשות הרבי מפיאסצנה בגטו ורשה (אתר יד ושם), שבת אחת בכפר פינס בצלו של הרב שפירא ז"ל (נרות שבת תש"ה גליון 60), אלה אזכרה ה' 163, אדמורים שנספו בשואה  247, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ"ג, עמ' 166) …

הרב קרליבך מספר על האדמו"ר מפיאסצנה בסרטון הבא:

בסרטון הבא מובאת הרצאתה של הגב' אסתר פרבשטיין – אש הקודש בגיטו ורשה:

תולדותיו הובאו בגיליון 68 של "ישע שלנו":

בספר מלאך רפאל בשם הבעל שם טוב, שעשרה רועים נפקדו על ישראל קודם התגלות מלכות מלך המשיח, הלא המה נביאים שופטים או זקנים מלכים כהנים תנאים אמוראים נשיאים גאונים רבנים והאחרונים הם הצדיקים. וישאל השטן מה זה מנהיגים הצדיקים, הלא כל ישראל מחויבים להיות צדיקים, כמו שנאמר "ועמך כלם צדיקים". וישיבו לו, שתהיינה כתות חסידים, וכל כת יהיה לה ראש ומנהיג אשר יקראו לו בשם "צדיק", והוא יורם דרכי החסידות ועבודת ה' יתברך. והבין השטן שלא טוב הדבר עבורו, ואמר שיחגור עצמו בכל כחו לחרחר ריב ומדון בין כתות החסידים שלא יתאחדו בשום אופן, שכל כת ידברו עתק על המנהיג של כת השניה ויבזו אותו תמיד, ויסברו שעושים מצוה רבה. עד כאן. והמשכיל יבין איך שיצרא דמחלוקת בוער מאוד וביותר בלב החסידים וזאת מעכב את הגאולה (ע"כ).

אמרו חז"ל, מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות.

הרב הקדוש רבי פנחס מקאריץ זי"ע אמר, במקום ששני יהודים מריבים זה עם זה ומזלזלים זה את זה נטמא זה המקום סביבם עד ב' מאה אמה ותיכף נתמלא זה השטח קליפות ושדים משחיתים ומזיקים, ומזיק לעומד שם. עד כאן לשונו הקדוש.

בא וראה כמה קשה מחלוקת, כל העוזר במחלוקת הקב"ה מאביד זכרו (מדרש רבה במדבר פרשה יח).

אמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר משום לא יהיה כקרח וכעדתו (מדרש רבה ).

מחלוקת, לאותיותיה נדרשת: מ' מכה, ח' חרם, ל' לקוי,  ק' קללה, ת' תועבה (ילקוט).

בית שיש בו מחלוקת, סופו לחרב. אבא שאול אומר, מחלוקת בית דין, חורבן עולם (מסכת דרך ארץ פרק ט).

אתם נצבים היום, מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם. אימתי, בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת. בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואלו נוטל אדם אחת אחת אפילו תינוק יכול לשברם. וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כלם אגודה אחת (מדרש תנחומא נצבים).

בעונש דור הפלגה, וכי איזה קשה של דור המבול או של דור הפלגה. אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו. ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, ודור הפלגה היה שלום ביניהם, שנאמר "שפה אחת ודברים אחדים", למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום (רש"י נח).

בשנאת חנם כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך", והוא שורש כל הרעות. ראה מה גרמה שנאת יוסף לאחיו. ועל שנאת חנם אנו בגלות הארוך הזה מכל הגליות שהיו בסבת עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים בבית ראשון. וכשם ש"ואהבת לרעך כמוך" כולל קיום כל התורה, כך השנאה להיפך לעבור על כל התורה (ד"כ).

במדרש "האספו ואגידה לכם", רבנן אמרי ציוה אותם הזקן על המחלוקת. אמר להון, תהון כלכון באסיפה אחת וכו', נעשו בני אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה. עד כאן לשונו.

פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום. שהקב"ה יקרא לישראל פעם בשם אב, ופעם בשם שר. והדבר הגורם לישראל שיקרא יתברך להם אב או שר הוא השלום, שאם יש שלום ביניהם, אז יקראו לו "בנים", ואם חס וחלילה יש מחלוקת ביניהם, נקראים לו "עבדים" והוא להם לשר (מהגה"ק רא"ד מבוטשאטש).

מחלוקת נקראת "מצה", מפני שכל מחרחר ריב  נדמה לו שעושה בזה מצוה, אבל באמת היא עבירה. ולכך אות וא"ו, שהיא אות משם הויה, חסירה, שמחלוקת היא מסטרא אחרא (ישמח משה).

(הדעה והדבור, יהי שלום בחילך)

—

הדיין ומורה הההוראה במיהלוביץ (נאג'-מיחאלי, מיכאלובצה. אז הונגריה. כיום סלובקיה) הרב עזריאל יחיאל רובין  (מחבר הספרים עצי יער, שדה יער, שדה העיר ובית יער), הוא אביהם של הרבנים שמואל הי"ד, גדליה הי"ד ויהושע ז"ל.

הרב שמואל נולד בסביבות שנת תר"ס (1900),היה חתן של הרב משה גרינברגר ז"ל, ותלמיד מובהק של ר' צבי הירש דיק ז"ל ושל הרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד טירנאו ונייטרא. בין שתי מלחמות העולם שימש כמגיד בקהילת מיכאלובצה והסביבה, ובדרשותיו הטיף לגדור את פרצות הדור ומכשלותיו. לשם כך אף הדפיס את ספריו: אשרי המחכה (תרפ"ח), הדעה והדבור (תרפ"ח), חומת הדת (תרפ"ט), זוהר דעת (תר"צ),קיצור ספר אבן בוחן (תרצ"א),  קומי אורי (תרצ"א), לקוטי שמואל (תרצ"ב), מעשי נסים (תרצ"ב), תרי"ג מצות (תרצ"ד), עמודי עולם (תרצ"ה), ספר המצות – ביידיש (תרצ"ה), תשועת עולמים – ביידיש (תרצ" , תשמ"ד, תשמ"ח), צלותא דאברהם (תרצ"ו), שערי שלום וברכה (ת"ש), שערי ישועה (ת"ש) ותקנת השבים (ת"ש). את חידושי האגדה מעזבונו של אחיו הרב החסיד והפרוש ר' יהושע ז"ל, שנפטר בדמי ימיו ללא צאצאים ביום י"ח טבת תרצ"ד, הדפיס הרב שמואל בשנת ת"ש בספר דברי יהושיע.

ידיד נעוריו, הרב ישראל יעקב דוידוביץ', כותב עליו: "צדיק תמים ופרוש מן העולם הזה. תמיד הלך כשעיניו כבושות בקרקע ולא יצא מתוך ד' אמות שלו. בעל מוסר, ורבים השיב מעוון. הוציא לאור סידור תפילה וכמה קונטרסים בתורת המוסר. לא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה". (ספר זכרון לקהילת מיכאלובצה, תצלום 41).

בפתיחת ספרו "הדעה והדבור" כתב מקצת מתולדותיו:

חסדי ד' אזכיר תהלות ד' על כל החסד והטובה אשר מעודי גמלני, ושם חלקי בין יושבי בית המדרש ומעלות בגורל יושבי קרנות הצילני, כי בן אחד עשר שנים הייתי בעת הלקח ממני אאמו"ר זצ"ל ונשארתי בלי מנהל ומורה דרך ישר, ולבי עלי דוי מאין יבא עזרי והחכמה מאין תמצא. וסמוך לאותה הפרק נפרצה מלחמות העולם והלכתי זמן רב עבר ובטל ונחבאתי לברוח מחברי שלמדו אתי תורה שלא ישאלוני באיזה לימוד אני עוסק. ואל ד' בצרת לי קראתי ויענני, והצלחני במסחרי בשבועות אחדים, וקיימתי מאמר רבי נהוראי הוי גולה למקום תורה. ושם ראיתי שפל ערכי בתורה נגד חברי וגילי שאבותם עמדו בעזרם. וגם שם לא שקטתי ויסר יסרני ד' זמן זמנם טובא ונפשי ערגה וחמדה לישועה מצרה הכפולה צרות הנפש והגוף צרורה. וקבלתי עלי אם יושיעני ה' ואזכה לקצת ידיעה בתורה כחברי וגילי ורפואת הגוף ישלח ד' לי ממרום אעבדהו ביראה ואהבה. ועתה שקרבני ה' יתברך לעבודתו ללמוד עם בחורים וברפואת הגוף יעטנו, אודה לד' בכל לבבי ובתוך רבים אהללנו, בד' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו. אבל נדרי לא קיימתי. ונפשי יודעת אשמותי ואולתי. ורעה תחת טובות וחסדים גמלתי, ומה אשיב לד' על כל תגמילוהו אמרתי, ובמה אקדם ואכף לאלהי מרום.

בזמן מלחמת העולם השניה נכלא הרב במחנה הריכוז והעבודה סרד. הרב נרצח באושוויץ בסביבות א' סוכות תש"ה. כן נרצחו רעייתו ושני ילדיהם, ואחיו הרב גדליה עם רעייתו וילדם. הי"ד.

תלמידו הרב הקדוש רבי יחיאל מיכל מיכלוביטש, הידוע כ"רבי מיכל'ע" מזלאטשוב-נתניה זצ"ל, הלך בדרכי המוסר של רבו, והוציא שוב לאור בשנת תשמ"ו חלק מספרי רבו.

 

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש:

והנה דמעת העשוקים – ואין להם מנחם!

ומיד עושקיהם כח – ואין להם מנחם! (קהלת)

בן אדם! רק בשעת התחדשות פנימית, בשעת טהרת הנפש והזדככות הנשמה, רק בשעה זו יכלת להביע דברים כאלה!

דרך המלים המעטות האלה נשקפת נפש מרגשת בצער האדם, נפש סובלת ומתענה יחד עם כל האומללים, הנענים ונדכאים!

מה גדול, מה נשגב הצער הזה!!

התדע מי זה מצטער? השכינה אשר בקרבך! האהבה הנצחית, הקדושה העליונה, הגבורה האלקית!

ומה עמוק, מה נורא הצער הזה!

אנשים מצטערים, נענים, סובלים, נדחקים ונרמסים תחת רגל גאוה – היחיש הקץ ליסוריהם, לענוייהם?! היבוא להם מושיע וגואל?!

אין להם מושיע!!

אנשים הולכים שחוח תחת משא יגונם הגדול המעיק עליהם, אנשים תועים בגיא צלמות, חלקלקות ואפלה, חושך ואפלה מסביב – חושך ואפלה גם בתוך נפשם – ומוצא אין! ורע להם, ומר להם… אין תקווה… היאוש מתגבר…

היופיע להם מנחם – זה שיגלה לפניהם את האור האלקי שבנשמתם; זה שיעודדם, שיחזקם, שיפיח בעצמותיהם היבשות, הנמקות, רוח של חיים, של תקוה, של בטחון ־ היבוא?! היופיע?! – – אין ל הם מ נחם!!…

פה מגיע, צערך, בן אדם, למרום פסגתו!

גם מנחם אין להם, לאומללים האלה!… וסובלים המה בלי קץ, בלי אחרית… ואחיהם בני האדם – רעים המה! נחשים וצפעונים המה!… אינם מרגישים בצער אחיהם האומללים, אינם מושיעים, אינם מנחמים!!…

אולם לאט לך, בן אדם! אל תוציא משפט!…

אתה מרגיש בצערם התהומי של אחיך, בני האדם האומללים? כן

היה אתה להם למנחם!!

לך אל הנענים והנדכאים – והוצאת להם את נפשך, ושפכת עליהם את אהבתך הבוערת, והבערת בם את אש האלקים – והוקל להם, וחם להם, ואור להם!

ואל ה"מאושרים" השבעים תבוא, בן אדם! והשמעת להם את קול האלקים, ואצלת מרוחך, רוח הקדש, עליהם, ועודדת בקרבם רגשי האהבה הנצחית, וגם הם יעשו כמוך!

ואל הפושעים ה״עושקים" תבוא, והוכח תוכיחם על חייהם המקולקלים, וקרא תקרא אותם לתשובה, לחרטה!

אל תקבל, בן אדם, אל תתאונן על צער אחיך, כי מלא תמלא את תעודתך הקדושה בחייך! אל תתאונן, אל תצטער – כי עשה תעשה את המוטל עליך – להיטיב, לתקן, להושיע ולנחם!

כן הוא, אח אומלל! אם נפשך נקרעת לגזרים מצער עמק ומיסורים נוראים, אם סובל אתה מכאובים פנימיים איומים, אם המון פגעים ונגעים באים עליך ומרגיזים מנוחתך, שודדים ממך את היקר והאהוב עליך ומאימים גם על נפשך לקחתה – הוי, אח נענה! אם בשעה רעה ומרה כזאת מתמלטים מפיך דברים נוראים על האלקים ועל החיים ־ דע, כי טועה אתה!

כי בזה שאתה מצטער וסובל בנפשך מן המקרים והפגעים הרעים הבאים עליך – אתה בעצמך אשם!

כי לו התקרבת באותה השעה הנוראה אל ה' אלקיך מקור האהבה והסליחה, החסד והרחמים; לו היית נכון לחבק בזרועותיך, את כל אדם, את כל חיה, את כל עשב – לאמץ היטב, היטב אל הלב את כל הטבע, את כל היקום, את כל הבריאה ולאהב בלי קץ ובלי תכלית, בלי כל שכר וגמול –

לאין ולאפס היו כל היסורים והפגעים שבאו עליך!

אז היית פושט את צווארך לשחיטה בקריאת "שמע ישראל"!

אז היית עולה על המוקד ושירי תהלים בפיך!!

(מושיע ומנחם, מתוך "ממקור הנצח")

—

הרב יצחק שמואלוביץ הי"ד, מחנך, סופר, עסקן ציבורי והוגה דעות מעמיק, נולד בשנת 1893 וגדל בתורה בישיבות ובעיקר בישיבתו של הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל לידא. הוא היה ממייסדי ומנהלי רשת החינוך הציונית דתית "יבנה" בליטא. בשנת 1916 ייסד בווילנה את אגודת "צעירי מזרח" והיה מבוני ומראשי התנועה הדתית "צעירי ישראל". כיהן כסגן מנהל בקורסים למורים של תנועה זו ולימד בסמינר למורים של "יבנה" בטלז.  בשנת 1928 ייסד את הגימנסיה החרדית ("האוניברסלית") "יבנה" בקובנה וניהל אותה עד הכיבוש הסובייטי ב-1940. היה המייסד והעורך של כתב העת "הנאמן" (תרפ"ח-תרצ"א) וממייסדי ביטאון היהדות החרדית בליטא ה"אידישער לעבן".

בשנת תרצ"ב פרסם בקובנה חוברת בשם "ממקור הנצח". בפתיחת חוברת זו כותב המחבר:

הדברים, הניתנים בזה לפניכם, הם פרי הגות רוח, שבאה מתוך תפלה ומתוך עיון בכתבי הקדש ובמאמרי חז"ל, אשר הרגשתי חובה בנפשי לפרסמם: אולי ימצא בהם מי מאחי, כמוני, אי־איזה נוחם לנפש ומרפא לנשמה בתוך סערת החיים ומהומות השטן של הדור; אולי תתרקם על ידם איזו מחשבה קלה בלב המרוחקים בזרוע ממקור חייהם – לשוב ולהתקרב אל תורת ה', נביאיו וחכמיו – אל מקור חיי הנצח!

המחבר מציין את תוכנתו להוציא לאור ספר כסדרה של חוברות, בכדי להקל על הקונים, והוא מבקש מהקוראים:

והיה אם בקראכם, אחי, את הדברים האלה ושמעתם בהם את הד קול לבכם אתם – אל נא תאחרו מבוא בקשר את המחבר ומהביע לפניו את הגות לבכם, כדי שיקוים בנו: "יחד לב וגל אבן מפי באר מים" – על ידי יחוד הלבבות של השואפים לחיי אמת וטהרת הלב יגלו בארות מים חיים של תורה הקדושה, יפתחו מעינות הישועה ושאב נשאב מהם כולנו בנערינו ובזקנינו, הקרובים והרחוקים – נטהר לבנו לעבדו בלבב שלם ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו!

הרב יצחק נשא לאשה את אלה שמואלוביץ לבית שוורץ, מחנכת בבתי ספר "יבנה", עסקנית, בתחום החינוך החרדי, מנהיגת "בנות יעקב" בליטא ועורכת ביטאונן. יחד עם רבים מגיטו קובנה, גם בני הזוג וילדיהן נלקחו להשמדה באקצייה ביום ה' בתשרי תש"ב (26.9.1941), הי"ד.

עוד ראה אודות הגימנסיה הראילית העברית בקובנה מיסודו של הרב יוסף צבי קרליבך הי"ד בויקיפדיה.

 

 

כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים: לגבנו אנו השתמש ה' כביכול בחוזק יד כדי להוציא אותנו בעל כורחנו ממצרים…

יש שיעבוד ויש עבדות. שיעבוד מהו? האדם בכללו חפשי, אך חלק שבו, רוחני או חומרי משועבד לזולתו. אחרת היא העבדות. אז, בהעבדות משועבד הוא כולו. כל עצמיותו משוקע בהעבדות.

עבדים היינו. לא רק משועבדים אך עבדים, עבדים ממש עד דכדוכה של הנפש. גדול ומאוים היה אז החורבן הפנימי והחיצוני, האידיאל היהודי עמד רועד ודומם בפנים מעוטפים: חפץ היה לכסות הסימני יאוש ואי-אונים.

רוח ישראל סבא, ירושת האבות בעמקותו והתלהבותו, אמונתו ותקומו, שבור ורצוץ, רוח-עבדותי נצח ולקח מקום הגבורה הרעננה. הגאון הפנימי העממי הלך בגלות. הוא בגלות בקרבם, בלבם.

העבדות נתעכלת בפנימיותם והיא נוזלת בדמם ובעורקיהם. העבדות תקעה כה עמוק את שניה החדות ברוחם עד שהרעילה כל הרגש האנושי שבהם, וחוש החירות הומת בקרבם לגמרי, לגמרי.

הבאר מים חיים מאהבת החירות השופע בכל לב רגש, נתייבשה. ממילא התקווה וחפשיות נאבדה. השאיפה והדרישה מולידים התקווה. כל זמן שהאדם מעריך את עצמיותו יש לו שאיפה לדבר מה, אבל כאשר אנכיותו מזלזלת בעיניו הוא, מי יקווה ומי ישאף?

אין מקום באלו לרגשי חירות. אך העבדות וכחותיה ומאכליה מושכים אותו. ואם רוצים לגזול אותו ממנו, הוא סובל מחסור. כי הוא נעשה חלק ממנו. ובחסרונו זה הוא אי-מאושר וקורא: "נתנה ראש". לא אחר, בן רגש חירותי יבחור הראש. רק אנחנו העבדים עד לעצם, אנחנו נבחור ונמנה הראש משלנו ונשובה מצרימה, למצרים שלנו למען נטעום הלאה ממתיקות עבדותנו ומאכלנו העבדותיים…

ובאה ההבטחה מהבורא יתעלה: והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. מן החושך העב שאתם סובלים במצרים אוציא אתכם, כפירוש החידושי הרי"ם זצ"ל: אני אגאל אתכם מהמצב הנורא והמעציב, אשר אתם יכולים לסבול את השפלות במצרים. ואף שלא לרצונכם, בעל כורחכם אוציא אתכם. כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים. לא רק בשביל ישראל היה מהצורך להשתמש בחוזק יד שיצא משם.

וכמה איום היה מצבו של המנהיג הראשון, משה רבינו! כמה קשה לנהל עם שנשקע כה עמוק בעבדות!

עם החסר לו כל רגש עממי, חרותי, אף להתפלל בעדו לא דבר קל הוא. "ויזעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים". לא כתוב "ויעתר" כמו בכל ההזדמנות, כי אז, בזמן שמתבלט חלושתו ושפלותו של העם שבעבורו ממליץ ובעבורו לוחם, קשה לו להמנהיג לסדר ענינו ותפלתו.

ועתה כאשר נראה מסורת נפשם של הצפרדעים, אף שלא נצטוו כל אחד ואחד למסור נפשו, והיתה לכאורה לכל אחד אמתלא : אלי לא באה הצווי לילך להאש דייקא, בכל זאת לא חשבו הרבה, רק "ועלו בתנוריך" נתעלו על ידי שדחקו את עצמם להאש, שיתקיים על ידם רצון הבורא יתברך שמו.

מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם, ולא ברחו ולא חיפשו דרכים להשתחרר ממסורת נפש – נשאו קל וחומר, מצפרדעים (פסחים נ"ג) וכמה תשש כחו של משה בראותו ההופעה הברקית מהצפרדעים, שהחשיכה השפלות והעבדות העצמית של ישראל, אז נסתם פיו, וקשה היה לו לסדר תפילה אך "ויזעק". קול פשוט היוצא מעומק לב כואב, בלי צביון ובלי סדר.

זה היה: על דבר הצפרדעים…

"הלא כבני כושיים אתם לי" בגמרא מועד קטן: מה כושי משונה בעורו כך ישראל משונה במעשיו. רק בחיצוניות משונה הכושי, אבל גם תחת העור השחור והגס צפונה נפשיות. כי גנחה הנשמה היהודית תחת העבדות הגסה.

ה"ויזעק משה" הלבבי מצא בת קול בלבות העבדים המאובנים. וסוף כל סוף "ותעל שועתם אל האלקים: השוועה על דבר האלקית שבקרבם, שהוא בגלות, עלה על הצער הגוף, מן העבודה"…

וביחוד על הים כאשר "כאב הנשמה" על דבר גלותה ועינותה נתלבשה במעשה, ונחשון בן עמינדב היה הראשון שנתן את עצמו לדחוף מרגש זה וקפץ לים היה די שהניצוץ הזה ילהט כל הנרות שהיו מונחים במתים. כשביב אור מהגבור הראשון משך אחריו כל ישראל, ויאירו הנרות.

"הוציאנו מעבדות לחירות": לא רק משעבוד לגאולה, אך מעבדות כזו לחירות כללית כזו. חירות הגוף והנפש.

כן רבותי, אל נא נפול ברוחנו בראותנו את הריקבון שבחיינו. כל זה רק הקליפה הקשה החיצונה. שם, עמוק עמוק בנשמתנו חיה תקווה רעננה לעתיד. והתקווה היא אם הסבלנות, כל זמן שיש תקווה אפשר לסבול הכל. לפי ערך התקווה שבאדם לעתיד תוגבלה בו מידת הסבלנות. התקווה מפיחה בלב רוח חזק ואמיץ להתעודד ולעמוד בצורתו לדור דורים.

אך דרוש רצון חזק להחיות הכחות הפנימיים הצפונים, שלא לפול בתהום הייאוש. ומי החזיק את רצוננו, אשר כל רוחות שבעולם לא יכלו לזוז אותנו ממקומנו ומהפוזיציה שלנו? מי נפח בנו רוח אמיץ אשר עד טיפת דם האחרונה אנו לוחמים בעד תורתנו ואמונתנו?

הגיבורים ההיסטוריים הם האמיצו תמיד לב הדור, הם הכח הדוחה למעשים כבירים. רק על ידי רוח ישראל מתחדש ומתאמץ, הזיכרון במעשים גדולים וממסירת נפש מלהיב הנוער ומעודד הזקנה. אך חיים רעננים יכולים לברוא חיים. חיים מופתיים, חיים לנצח. פעולתם והשפעתם אינה פוסקת.

ובכן בשעה שאנו משבחים על שהוצאתנו מעבדות לחירות נתעודד ונתחזק אשר יגיענו למועדים ולרגלים אחרים, וכימי צאתנו מארץ מצרים אראנו נפלאות, במהרה בימינו אמן.

לבוב, שלהי אדר תרצ׳׳א

(מתוך הירחון "יבנה", טו, תר"צ)

—

הרב משה חיים ב"ר צבי אריה יהודה לאו הי"ד נולד בלבוב בתרנ"ג (1893). בתרע"ד,1914. כבר בגיל 8, הסעיר המונים שיפגינו בשוק־הדגים של למברג על כבודה של שבת קודש. הוא היה עילוי, כישרוני, נואם מזהיר שנחשב כאחד מהרבנים החשובים של תקופתו.

עוד משנות חייו הצעירות בבית סבו הגאון בעל "מנחת שי" היו התורה ולומדיה מרכז חייו. בילדותו למד בישיבת תפארת בחורים. בגיל 17 הוא הוסמך לרבנות על ידי הרב מאיר אריק והרב שלום מרדכי שבדרון זצ"ל. היה מזכיר וועידת אגודת ישראל שהתכנסה בלבוב. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נמלט עם משפחתו מלבוב לוינה. שם פעל רבות בפעילות ציבורית למען החיילים היהודים, בהפצת תורה בקרב הצעירים, בפרסום מאמרים ובהתעמקות בסוגיות היתר עגונות. במקביל,  במקביל למד באוניברסיטת וינה, וקיבל תואר דוקטור. בוינה התקרב למספר אדמו"רים, ונשא לאשה את דבורה בת האדמו"ר ר' ישראל הגר מויז'ניץ זצ"ל. דבורה נפטרה מיד לאחר לידת בנם.

בהיותו בן 27, בשנת 1919, נבחר לרבה של סוצ'בה (שאץ) בבוקובינה שברומניה. ב-1925, בתקופת כהונתו בסוצ'בה, נשא בנישואים שניים את מרת חיה בת הרב שמחה פרנקל תאומים. הופיע בפרנקפורט דמיין כציר מטעם אגודת ישראל בוורשה, וחיזק את ידי הצעירים המבקשים לעלות לארץ ודאג גם לקליטתם הרוחנית בארץ. בהמשך, הופיע בכנסייה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במרינבד וכן בישיבות ההנהלה הארצית בוורשה, תמך שם בזרם של פועלי אגודת ישראל שלחץ למען עלייה והתיישבות בארץ.

בשנת תרפ"ח (1928) נבחר לרב העיר פרשוב שבסלובקיה, שם הקים את ישיבת "תורת חיים" שלמדו בה כמאתים תלמידים מכל רחבי אירופה המזרחית, מהם יצאו אחר כך רבנים חשובים. בפרשוב המשיך בעבודתו הספרותית. ספרו "הדרך לקידוש השם" (1936) נכתב במקורו ביידיש, ויצא לאור לימים בעברית, בישראל, במהדורות מורחבות עם לקט ממאמריו ונאומיו (1963,1913).

בתחילת תרצ"ו (1935), לאחר עזיבתו של הרב מאיר שפירא, בן דודו, את העיר פיוטרקוב בה כיהן כרב נקרא ר' משה חיים לכהן בה כרב העיר והנהיג שם את הקהילה ביד רמה. התמנה לרבה של פיוטרקוב, שבאזור לודז'. שם פתח תלמוד תורה ואירגן שעורים גם לנערים עובדים, חיזק את הכשרות ואת שמירת השבת, ודאג לחיילים היהודיים.

פעילותו לא הצטמצמה ברבנות קהילתו ובניהול ישיבותיו, אלא העמיד את עצמו כליל לשרות כלל ישראל. הוא עסק בכל שטחי שדמות החינוך והעסקנות הציבורית לכל גווניה במסגרת פעילותו ב"אגודת ישראל". הרב סייע במימון מפעלי החינוך של אגודת ישראל, יזם הקמת ישיבה בצ'רנוביץ ופעל למען מוסדות "בית יעקב" לבנות. פרסם מאמרים בירחון "בית יעקב" בלודז', והרבה להופיע כנואם מרכזי באסיפות בחירות לקהילות. הרב לאו סייע לבן דודו, הרב מאיר שפירא זצ"ל, בישיבת חכמי לובלין, והפיץ עמו את רעיון ה"דף היומי". עם פטירתו הפתאומית של הרב שפירא, הזדרז הרב לאו לתמוך בישיבה ועמד בראשה במקביל לרבנותו בפיוטרקוב. הרב הרבה לערוך מסעות על פני כל ערי פולין וגליציה בהם הרביץ תורה ונאם להלהיב המוני המונים לקדש את ה׳ ותורתו בחייהם. סיסמת החיים שלו היתה: קידוש־השם!

אף לאחר שכבשו הגרמנים את העיר, המשיך הרב לעסוק בענייני הלכה, בהתרת עגונות ובעזרה ליהודים. הרב חיבר חיבור הלכתי גדול ומקיף על קידוש השם שאבד בשואה בעת חיסול הגיטו.

ב- ג' מרחשוון נלקחו כל יהודי העיר והרב בראשם לטרבלינקה, בה נספו. הרב נספה בטרבלינקה בי"א מרחשוון תש"ג (1942) יחד עם בנו שמואל יצחק. הרבנית חיה, נספתה מאוחר יותר במחנה ראוונסבריק. בנו מהנישואין הראשונים, יהושע יוסף (שיקו), עלה לארץ לפני השואה, ובניו מנישואיו השניים, נפתלי לאו-לביא וישראל מאיר (לימים הרב הראשי לישראל), שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל. נכדו הרב דוד לאו הוא הרב הראשי לישראל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ירחון בית יעקב וויקיפדיה, הקדמת "הדרך לקידוש השם".

לקריאת מידע רב נוסף על תולדותיו של הרב משה חיים לאו הי"ד ראה בהקדמת הספר "הדרך לקידוש השם" ובאתר זכור.