קטגוריה: חודש תשרי

'אום אני חומה ברה כחמה גולה וסורה, דמתה לתמר, ההרוגה עליך, זרויה בין מכעסיה, חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחידך'. יובן על פי דברי האלשיך הקדוש זי"ע (מובא ב'ילקוט אליעזר' תהילים מ"ד) 'אם שכחנו שם אלוקינו ונפרוש כפינו לאל זר, הלא אלקים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלומות לב, כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, עורה למה וכו' למה תשכח ענינו ולחצינו', פירש האלשיך דבר נפלא, וזה דבר קודשו, גם אם רבים מהעם לא היה בכוחם לעמוד בניסיון ועובדים עבודה זרה, כל זאת לא היו רק משפה ולחוץ ולא מלבם. 'אם שכחנו שם אלוקינו' גם כאשר 'ונפרוש כפינו לאל זר, הלא אלוקים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלומות לב'. ואם יאמר איש על כל זאת, היה ראוי למסור עצמכם על קדוש ה', אבל כבר אמרו חז"ל (מדרש רבה שיר השירים) אמר רבי חייא [בר אבא], אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדוש השם, אני נותן, ובלבד שיהרגוני מיד. אבל בדורו של שמד מלבינין כדוריות של ברזל. רצה לומר כמאמר חז"ל, אלמלא נגדוהו חנני מישאל ועזריה פלחו לצלמא וכו'. ואמר 'עליך הרגנו כל היום', בשמחה היינו מוסרים נפשינו להריגה, 'נחשבנו כצאן' להריגה, שחותכים סימנים בסכין ומתים מיד. מה שאין כן על ידי ייסורים, רחמנא ליצלן, ו'למה תשכח ענינו ולחצינו'. עד כאן.

וזה מה שאנו צועקים בתפלת הושענא, 'אום אני חומה', בני ישראל הם חומה חזקה באמונה, 'ברה כחמה', לבם חזקה בלי כל שמץ כחמה, כשמש בגבורתו. 'גולה וסורה', הגם שרואים 'גולה' שבגלות 'וסורה' סרים מהמצוות, בכל זאת 'דמתה לתמר', מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף בני ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. רק מחמת תאוות לבם, שלא יכלו לעמוד נגד יצרם, סרו מדרכי ה'. 'הרוגה עליך'. ולכן כאשר בא העת שהמלכות גוזר, חס ושלום, גזירת שמד שיעברו הדת ויכרתו ברית עם דת אחרת, אז ניכר 'כפלח הרימון רקתך', ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון, וימסרו נפשם בעד האמונה אשר כרת ה' עמהם ברית, וימותו על קידוש ה', ולא יוכלו להזיזם מעיקרי הדת. ונחשבת 'כצאן טבחה', ומובלים כצאן לטבח, זרויה בין מכעיסיה. וכן כשישראל זרויה פזורה בין מכעיסיה בגלות המר, ה'חבוקה ודבוקה בך', ולא שוקרים בבריתך, רק אדוקים בך בסתר לבם. 'טוענת עולך', ולא עושים אלא לפנים. 'יחידה ליחדך'. והראיה, שאם באים להעביר על דתם מוסרים נפשם, כמו שמסר יצחק בן יחידו של אברהם את נפשו בלב שלם.

(נבכי נהרות, עמ' ל-לא)

---

הרב אליעזר זוסמן אלטמן הי"ד, 'ר' זיסל', אברך גאון שנודע בגדולתו בתורה ובצדקתו, נולד בשנת תרע"ה (1915) לאימו לאה, ולאביו, הרב שמשון אלטמן הי"ד מחבר הספר 'שבולת הנהר'. סבו, הרב יהודה אלטמן, מחבר הספר 'מי יהודה', היה חתנו של הרב שרגא צבי טננבוים. למד אצל אביו, אצל סבו הרב שמעון סופר אב"ד פאקש, ואצל הרב עקיבא סופר, בישיבתו 'דעת סופר', בפרשבורג.

הרב אליעזר זוסמן היה עילוי ושקדן עוד בילדותו. לאחר בר המצווה שלו קנה ידיעות מופלגות בכל הש"ס, כולל בסדרי קדשים וטהרות. הוא היה בקי בכל חדרי התורה, התייגע בלימודו בקדושה ובטהרה, ירד לעומקה של הלכה וחידש חידושי דינים וסברות. הוא ליבן את דברי חז"ל בסוגיות עמוקות ועמד על שיטות מקיפות בדברי הראשונים והאחרונים. הוא לא הרים את עיניו להסתכל מחוץ לארבע אמותיו, והתנהג בענווה רבה. תפילתו התאפיינה בהתלהבות ודבקות. הוא היה עובר על כך ספר חדש שבא לידו ורושם הערות בשולי הספר. לאחר חתונתו עם מרת מלכה בת הרב יצחק טידרמן הי"ד אב"ד בעקש-טשאבא, היה סמוך על שולחן חותנו.

בזמן פלישת הנאצים להונגריה בשואה, שהה בעיר פאקש אצל אביו, ולא היה בידו לחזור אל משפחתו. יחד עם הוריו גורש להשמדה ומת עקה"ש באושוויץ בי"ז בתמוז תש"ד (1944), בטרם הגיעו לגיל 30. רעייתו, הרבנית מלכה, נספתה עם בניהם בח' בתמוז תש"ד. אחיו, הרב משה והרב שרגא צבי, עלו לארץ ישראל והוציאו לאור מעט מחידושי תורתו שכתב בשלשה קונטרסים מאז היה בן ארבע עשרה. כתבים אלו יצאו לאור בספר 'מחדושי נבכי נהרות' על סוגיות הש"ס (ג' חלקים, תשמ"ו). קונטרסים אלו שרדו והתגלגלו לארצות שונות: ירושלים, ארה"ב ואוסטרליה, ונמסרו לידי משפחתו, כעבור שנים רבות. חידושיו על מסכת מקוואות 'נבכי נהרות', יצאו לאור בבני ברק (תשנ"ו) במהדורת משנה מקוואות עם חידושי 'קול סופר' לרב חיים סופר.

ראש השנה הוא 'חצבה עמודיה שבעה' (משלי ט,א). יום שני של ראש השנה הוא התגלות החכמה. תקיעת שופר מעוררת יראה למטה, ולמעלה היא מעוררת רחמים. בשופר נכללים בחינת אש מים ורוח, קול השופר הוא בחינת רוח, והוא המחבר את בחינת אש ומים. את היראה למטה שהיא בחינת אש עם החסדים ורחמים למעלה שהם בחינת מים, חסדים. וזהו שופר בחינת חכמה, שע"י החכמה הוא כנאמר 'אשרי העם יודעי תרועה' (תהלים פט,טו), היא הדעת. וזהו שנאמר 'ויעקוד את יצחק בנו' (בראשית כב,ט), ויעקוד הוא לשון התקשרות, התקשרות חסד עם גבורה, וזהו את יצחק בנו.

ע"י שבני ישראל מתקנים את המדות, נעשה כמו שנאמר 'עושי דברו לשמוע בקול דברו' (תהלים קג,כ). עושי דברו, כשמתקנים את הדיבור, אזי 'לשמוע בקול דברו' יכולים לשמוע קול השופר. וזהו שנאמר 'ויעש ה' לשרה כאשר דבר' (בראשית כא,א), כאשר דבר, כפי הדיבור למטה, כך ויעש ה' לשרה, כך היא ההשפעה מלמעלה למקבל, דיבור הוא התגלות, מלכות, והוא המקבל.

קול השופר הוא מאה קולות, שהם בחינת עשר, הנכללים מחכמה עד מלכות. וזהו שנאמר 'מי שמע כזאת, מי ראה כאלה' (ישעי' סו,ח) במספר מאה. 'מי' הוא לעילא ו'מה' הוא לתתא. 'מה' קרי ביה 'מאה' (רש"י מנחות מג:) מאה קולות. וזה הוא 'מי שמע כזאת', 'זאת' היא בחינת מלכות, מאה קולות. וזהו שנאמר 'וכל העם רואים את הקולות' (שמות כ,טו), ע"י יודעי תרועה, ע"י הדעת. דעת היא התחברות של הראייה השכלית שהיא במוח, עם השמיעה השכלית שהיא בלב.

השי"ת יעזור שיהיה 'ראי שמעתי בקולך' (שמואל א, כח, לה), שיראו כי שמע השי"ת את קול בני ישראל.

---

יסורים הבאים על בני ישראל, הם לעוררם שיעשו תשובה. בני ישראל עושים תשובה בראש השנה והגם שהיא רק מחמת יראה, השי"ת שב אל בני ישראל באהבה. זהו שנאמר 'ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך' (דברים ל,ג), ורחמך הוא אהבה, השי"ת מקבל ומהפך את התשובה לאהבה.

ראש השנה הוא בכסה ליום חגנו (תהלים פא,ד) התשובה של בני ישראל אל השי"ת היא בעיקר באיתכסיא, במחשבה ובלב. אולם השי"ת שב אל בני ישראל באיתגליא, נעשה התגלות. זהו שנאמר 'ושב וקבצך מכל העמים' (דברים ל,ג), בתשובה של בני ישראל אל השי"ת ובשוב השי"ת אל בני ישראל, זו היא התשובה השלימה.

---

ראש השנה הוא הפתח של כל השנה. עיקר העבודה בראש השנה היא בפה בתפילה. מקור הדיבור והתפילה היא המחשבה בלב, ולכך צריך לעשות תשובה קודם התפילה. על ידי התפילה מקשר את ה' עילאה עם ה' תתאה, לב עם פה, ג' העליונות עם ז' האחרונות, וביחד נעשים אמת. אמת הוא ראש וסוף, לכך נקרא ראש השנה 'היום'. היום הוא מדת אמת, כשפיו ולבו שווים הוא אמת, אהבה עם יראה.

יש שני אופני תשובה, תשובה מאהבה ותשובה מיראה. תשובה מיראה היא עד ראש השנה על העבירות שנעשו תשובה מאהבה היא מראש השנה עד יום הכיפורים להעלות את כל המעשים טובים למעלה אל השי"ת שיהיו בשלימות, וזהו אומרם ז"ל גדולה תשובה [שלימה] שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו.) וזהו 'תשובה', 'תשוב ה', [לקשר] את ה' תתאה לה' עילאה, אהבה עם יראה.

וזהו שנאמר 'סוף דבר הכל נשמע' (קהלת יב,יג) 'סוף דבר', הדיבור שהוא יראה, שהיא התשובה עד ראש השנה שהיא מיראה, יהיה 'הכל נשמע', שיהיה נכלל יראה באהבה. וזהו שנאמר 'וידעת היום והשבות אל לבבך' (דברים ד,לט), 'וידעת היום' של ראש השנה שיהיה 'והשבות אל לבבך', יראה עם אהבה. וזהו שנאמר 'בפיך ובלבבך לעשותו' (שם ל,יד), נתקנים כל המעשים של כל השנה.

וזהו אומרם ז"ל 'יש קונה עולמו בשעה אחת' (ע"ז י:). 'יש', הוא ראש השנה, בריאת העולם שנברא יש מאין, 'יש' הוא קיום העולם, 'קונה עולמו בשעה אחת', על ידי תשובה שקדמה לבריאת העולם, תשובה היא למעלה מהזמן, לכך היא אפילו ברגע אחת.

וזהו שנאמר 'ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים' (אסתר א,יג) החכמה שהיא בריאת העולם, היא 'יודעי העתים', היא התשובה שנבראת קודם בריאת העולם. וזהו שנאמר 'שוב אשוב אליך כעת חיה' (בראשית יח,י), 'שוב אשוב אליך', היא תשובה, ונעשה 'כעת חיה', נכתבים לאלתר לחיים.

(תולדות אהרן, מאת האדמו"ר מבויאן, רבי אהרן פרדימן הי"ד)

ישנם הרבה דרכי הלימוד כמו פשט, עמקות, הבנה, חריפות, בקיאות וכו'. אמנם האמת היא שעיקר העיקרים הוא להיות 'למדן', כי אי אפשר לעבור בדרך אחד את כל הש"ס, והלמדן מבין להתאים לכל מקום את הלומדות השייך למקום ההוא.

(בית קלם ג', עמ' מו).

הגמרא (ברכות כב,א) דורשת מהפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד,ט-י), "מה להלן באימה וביראה וכו' אף כאן באימה וכו', מכאן אמרו הזבים והמצורעים וכו' אבל בעלי קריין אסורים. ר' יוסי אומר שונה הוא ברגיליות [במשניות השגורות בפיו –  רש"י] ובלבד שלא יציע את המשנה [בטעמי פירושיהן – רש"י]. רבי יונתן בן יוסף אומר מציע הוא את המשנה ואינו מציע את התלמוד". ע"כ לשון הגמרא. עיין שם כל העניין.

רואים אנו דרגות דרגות: לימוד שטחי מותר, לימוד עמוק יותר אסור, פשט מותר, והבנה ועיון אסור. והטעם, כי בהיות וחסר הוא טהרה מספקת, אין הוא מסוגל לקבל עומק התורה באמיתותה. ואם ילמד במה שלמעלה ממדרגת הטהרה שלו, יהיה לימודו מסולף.

צריך אדם לעסוק באותו חלק של חכמת התורה, המתאימה למידת הטהרה שהלומד עומד בה, כדי שיוכל לקבלה בדרך האמת. למעלה מכך הוא בבל תדע, איסור גמור. לימוד חלק גבוה יותר מחכמת התורה מותר רק אחרי ההכנות המתאימות, אחרי רכישת מידת הטהרה והנקיות הנדרש לחלק זה, ומבלעדיה לא.

מוצאים אנו בספרים שמדברים הרבה בעניין זה, ואנו חושבים שהדברים הם סתרי תורה, אך אלו פסוקים מפורשים וגמרות מפורשות.

תמהים אנו על הראשונים שכל כך נזהרו שלא לעסוק בתורה בלא טהרה מוקדמת, והיו מכינים עצמם הכנות על גבי הכנות. צריך כבר פעם לעשות כמו הראשונים, לרוץ לטבול על כל חלקיק בחכמת התורה, וצריך כבר פעם להתענות כדי להכשיר את עצמו לכך. כי אין אלו מותרות, בלי דרגות אלה בלתי אפשרי לקבל את הדברים באמת. ואם יקבלם בשקר, הקלקולים נוראים.

נמצינו למדים שני כללים: ראשית אימה נופלת עלינו, עד כמה צריך להתמסר להכין עצמו ללמוד דבר תורה, דבר תורה כפשוטו. כמה טהרה נדרשת מן האדם בגשתו לפתוח את הגמרא.

ושנית אחרי עשיית כל ההכנות הנדרשות, נמצינו למדים גודל החיוב להיזהר מללמוד חלקי תורה הדורשים מדריגת טהרה גבוהה יותר משהגיע אליהם, דברי חכמה כאלה אין בכח האדם להשיג בכלל.

(שם, עמ' קלד-קלה).

איתא במדרש (ב"ר ח,ב): "בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל תשאל". לכאורה נראים הדברים כחזרה, ומדוע כפך המדרש אותו דבר במילים שונות?

יש לומר כוונת המדרש, לא רק שימנע מלדרוש ולחקור בדברים נבצר לחלוטין להשיג ידיעתם, שאינם ברי השגה, מפני שהם מכוסים, אלא אפילו דברים שהם ברי השגה, שיש יכולת להשיג ידיעתם, גם בהם יש עניינים שאין לעורר רצון לידיעתם ואין לעסוק בהבנתם.

כגון: א. דברים שלגביהם חסרים לאדם כללים ראשונים והקדמות הנחוצות בטרם ייגש אליהם, דברים שאין האדם שייך להם ואין לגשת אליהם מחמת חוסר ידע באל"ף בי"ת שלהם. כמו, למשל, מי שיבקש לפתור בעיה מסובכת באלגברה בעוד לא למד את כלליה הבסיסיים. ב. עניינים שיש בכח להבינם, אך הם אינם חשובים ועיקריים. הם יכולים להיות יפים וטובים, אך אין הם העיקר. ג. דברים כאלה שהם כשלעצמם הם עיקריים, אך ברגע זה, לאדם הנוכחי, במצב בו הוא עומד עכשיו, אין הם עיקר.

לא דיברו חז"ל כאן ממה שמופלא לגמרי ומכוסה במוחלט, באלו פשיטא שאין ישר לחקור ולדרוש בהם. אלא אפילו דברים שאינם במופלא כי אם מחוסר ידיעה בהקדמות, או דברים שאינם עיקריים, או משום שבמצב בנוכחי אינם עיקר, גם עליהם מלמדנו המדרש "בל תחקור".

(שם עמ' ריא-ריב).

"חוטפין מצה בלילי פסחים" (פסחים קט,א), פירש רשב"ם "מגביהין הקערה כדי שיראו התינוקות וישאלו", מי שרוצה לקיים התורה כפשטו אין לו מזה רק מצוה אחת, אבל על דרך השכלת חכמת המוסר הרבה עמל יגיע לו מאלה הדברים המעטים. כי למה לנו שישאלו הלא יספרו לו יציאת מצרים?

אלא שאין עונג בא רק אחרי צער. השאלה היא כמו צער, כי חפצו לדעת מה זאת, וכאשר ישיבו לו בטעם יתיישב אל ליבו יותר ויעשה רושם בו. והוא על דרך [הכלל של] 'איך חשבתי ומה נתחדש לי'.

הרי נתבאר מזה כמה גדול חובת החינוך ובפרט בהתיישבות אל הלב דווקא, והרבה לימוד צריך לזה, אמון פדגוג, ומכל שכן לעצמו דווקא בהתיישבות אל הלב, והרבה עיון והרבה זיכוך המחשבה ופינו הטרדות צריך לה. מבהיל מאד למבין דבר לאשורו.

(מתוך מכתבו של הרב דניאל מובשוביץ לתלמידו רבי אהרן בארשקט, שם, עמ' רצד)

---

הרב דניאל מובשוביץ הי"ד, נולד בשנת תר"מ (1880) לאביו רבי משה גרשון מובשביץ בעיירה סידרא שבפולין (ויש מי שכתב שנולד בדובראווע). למד אצל רבי נתן צבי פינקל, ה'סבא' מסלבודקה, שם למד בחברותא עם חברו הרב אהרן קוטלר. הרב אברהם דוב כהנא שפירא אב"ד קובנה, בעל ה'דבר אברהם', אמר עליו כי "לא ידוע לי מקיום מופלג בכשרון בדומה לו בכל רחבי ליטא".
אח"כ למד ב'תלמוד תורה' בקלם שבאזור רייסן, אצל רבותיו המובהקים, הרב צבי הירש ברוידא והרב נחום זאב זיו. לאחר פטירת רבו רבי נחום זאב זיו, נשא את בתו חיה לאשה. אחותו של הרב דניאל מושוביץ, היתה אשתו של הרב ניסן עקשטיין הי"ד, אב"ד קוזניצא.

משנת תר"פ כיהן כ"מנהל התלמוד תורה" בקלם, בהיותו ראש הישיבה והמשגיח שם. לצדו כיהן תחילה רבי ראובן דב דסלר, ועם עזיבתו מונה רבי גרשון מיאדניק הי"ד, גיסו של הרב דניאל, לכהן כמנהל רוחני.

כשהוציאו את הרב דניאל מובשוביץ עם כל רבני התלמוד תורה ותלמידיה, ועם התושבים היהודים שנותרו בעיירה, מקלם למקום הרצחם בחצר גרוזשעווסקי, אמרו כולם ווידוי והרב גרשון החזיק בידו ספר תורה. לפני שמסרו נפשם לקדש שם שמים, נשא הרב דניאל נאום קצר בו לתלמידיו ואמר:

בפיוט על עשרה הרוגי מלכות שנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים, נאמר: 'שרפי קודש צעקו במרה, זו תורה וזו שכרה וגו', ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו אשית הדומים, גזירה היא מלפני – קבלוה משעשעי דת יומיים'. הנה השאלה היא גדולה ועצומה: 'זו תורה וזו שכרה'?? ומה היא התשובה 'אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים'?? אלא שהעולם הגיע למצב שלא היתה לו זכות קיום והוא היה ראוי לכיליון מוחלט, ורק מאחר שהבטיח הקב"ה שלא יביא יותר מבול לשחת את הארץ, על כן נבחרו אלו העשרה הרוגי מלכות כדי שהם במותם על קידוש ה' יכפרו על העולם כולו, ואם שרפי מעלה יעכבו הגזירה לא יהיה מה שיכפר על העולם, ולא תהיה ברירה אחרת אלא להפוך שוב העולם למים…

בעדות אחד הניצולים נמסר כי בעוד שהיהודים נדחפו לבורות הירי, במכות ומהלומות, "שרו בהתלהבות ובדבקות עצומה עד שההד היה ביער מסביב בקול נורא, השיר ששרו היה: אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו (וההמשך בידיש: טאטע איך לויב דיר, טאטע איך דאנק דיר, וויל איך בין א איד). וכן שרו אתה בחרתנו… אהבת… ורצית… מזמורי תהלים ואדון עולם… העמידום חיים בתוך הבור, ועם רובי מכוניות ירו עליהם עד שנפלו מתבוססים בדמיהם. בקבר אחד נמצאים האב"ד, ר' קלמן ומשפחתו הי"ד, מהמנהלים של הישיבה הגדולה הת"ת דקלם רבי דניאל מאוושאוויץ ואשתו חיה הי"ד, וגיסו רבי גרשון מיאדניק ואשתו פריעדא וילדיהם הי"ד, וחמותם הרבנית פשעא זיעוו, והדודה הרבנית נחמה ליבא ברוידע – בתו של הסבא הי"ד. גם שאר רבני הת"ת הר"ר יצחק סקיר והרב ר' שלמע פיאנקע וילדיהם, והרבה מהבחורים שלמדו בישיבה. הי"ד".

בארכיון בית לוחמי הגטאות מובאת פיסקה ערוכה על בסיס עדותו של צבי גוטמן על חורבן קהילת קלם, ובה מוזכר הרב דניאל: .

בתאריך 26.06.1941 כבשו הגרמנים את העיירה. ב 01.07.1941 הופרדו הנשים והגברים אלה מאלה ונכלאו במקומות שונים. ב – 15.07.1941 הואשמו היהודים בהחזקת נשק, וכמה מאות מהם נורו. ב – 19.07.1941 נורו שאר יהודי קלם אל בורות שהוכנו מבעוד מועד. רבים מהם נקברו חיים. בחורי הישיבה ועוד 35 צעירים הושארו בחיים כדי לכסות את הבורות. כשהחליטו הליטאים לירות גם בהם, צעדו הגברים אל הבורות, ובראשם ר' דניאל [מובשוביץ], ר' גרשון [מיאדניק] והרב [ר' קלמן ביינשביץ, רב העיירה] בראשם, ובפיהם השיר "אשרינו מה טוב חלקנו". הרב נרצח אחרון, אך לפני כן אולץ לכרוע על ברכיו ולחזות ברצח הנורא. באותו מקום

הערה: יש סתירה בין המקורות לגבי יום הירצחם של הרב דניאל מובשוביץ ורבני התלמוד תורה בקלם. יש שכתבו שנספו ביום ה' במנחם אב תש"א, ב'הגדה של פסח קעלם' – נכתב כי הוצאו להריגה בכ"ח באב תש"א (שם כתב כי היה זה ביום שישי, ונרצחו בשבת. אך כ"ח אב תש"א חל ביום ה') ומעדותו של מר גוטמן עולה כי נהרגו בכ"ד בתמוז תש"א.

מבן המחבר הי"ד:
מדרש רבה פרשת אמור סוף פרשה ל'. שלשה המה נפלאו ממני [משלי ל,יח]. ג' המה פסח, מצה ומרור. ושמעתי לפרש מאאמו"ר הגאון (שליט"א) [זצ"ל] דמבואר במשנה פסחים דף קט"ז [ע"א] ששואלין בלילי פסח 'מה נשתנה', ושם מבואר שאפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות פסח שואלין זה לזה 'מה נשתנה'. וכבר כתב כן בסדר ההגדה, אלא שבמשנה יש שינוי 'שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, בלילה הזה כולו צלי'. ולפי זה כיון שהוא שאלת תלמידי חכמים, כמבואר במשנה, ואין זה שאלת קטנים, לכן מצוה לבארו. והנה בפסח מצוה לאכול 'מצה' דווקא. וכתב הבינה לעתים הטעם 'כי תועבת ה' כל גבה לב' [משלי טז,ה] וכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה [פרשה ס"ז בהעלותך יב,ב]. וראיה גדולה מפרעה שנתגאה ואמר [שמות ה,ב] 'מי ה' אשר אשמע בקולו', עד שלבסוף עשה עצמו עבודה זרה וחישב עצמו לאלוה, ואמר 'לי יאורי ואני עשיתיני' [יחזקאל כט,ג]. והנה שורש הגאווה הוא העושר או גבורה או חכמה או יופי וכדומה. והכל הוא הבל ואפשר שיאבד ממנו ואפילו האדם עצמו אפשר שימות ויאבד. ובזה מבואר מה שאמרו ישראל שירה על הים [שמות טו,א] 'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים'. וכתב בתרגום 'ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה'. וידוע הסוס הוא מתגאה, כמבואר בפרק ערבי פסחים [קיג ע"ב], וגאותו על רוכבו. אבל הסוס הטעון משא לא יתגאה. לפי זה רק ה' לבדו יכול להתגאות, 'ה' מלך גאות לבש'. וגם כן 'סוס ורוכבו רמה', דהיינו הגאוותן שהוא מגביה עצמו ובאמת הוא ריק מכל, אין בו רק אוויר. לכן ציוונו ה' לאכול רק מצה בפסח, להרגיל עצמו במידת ענווה, היפך מדת פרעה. לפי זה, כוונת אכילת מצה להזהירנו מן הגאות.
מרור – מורה גם כן על כי מררו חייהם בעבודה קשה, וממילא אין לנו להתגאות, כי עבדים היינו. אבל מצינו גם כן בלילי פסח מצוות המעוררים לנו להתגאות. כי המשנה ריש פרק ערבי פסחים אומרת 'אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב', והוא סימן חירות. עיין שם ברש"י. וגם השני טיבולים מעוררים גם כן על זה שאנו שרים ונכבדים. ובזמן שלמה המלך עליו השלום ובזמן המשנה שנכתבה בזמן התנאים ראשונים אכלו גם קרבן פסח, הזכירו גם זה שמפורש בתורה שמצווה לאכול קרבן פסח בלילה, ודווקא צלי. ובו נאמר [שמות יב,מו] 'ועצם לא תשברו בו'. וכתב החינוך על התורה [מצוה טז] שהטעם כדרך השרים להשביע עצמם בבשר, ואין צריכים לשבור עצמות להוציא המוח. וגם אכילת קרבן פסח דווקא בצלי מעורר על זה, כי דרך שרים לאכול בשר צלי ולא על ידי בישול במים שנחלש הכח. וממילא אנו מחזיקים עצמינו לשרים בלילה הזה, וזה מעורר לגאווה. וזה שאלת 'מה נשתנה', וזה כוונת שלמה עליו השלום 'שלשה אלו נפלאו ממני', כי סותרים זה את זה. ועל זה משיב בעל ההגדה 'עבדים היינו לפרעה ויוצאינו ה' אלוקינו משם'. ומבואר בהגדה 'אני ה' ולא מלאך וכו", ומבואר בתורה [דברים ד,ח] 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים', 'או הנסה אלקים לבוא לקחת גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים' [שם לג]. על זה וודאי ראוי להתגאות, אבל בכל עניינים אחרים צריכין להרגיל עצמינו בענווה, כי עבדים היינו לפרעה במצרים. ובזה מתורץ שאלת 'מה נשתנה' ומיושב גם כן הסתירה הנ"ל. ובזה יש לפרש היטב במה שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים [א,ט] 'לסוסתי ברכבי פרעה דמיתך רעיתי', וכבר כתבתי כי הסוס מתגאה וגאוותו על רוכבו, ובבחינת זה הוא ישראל, שמתגאה על הקב"ה שרוכב עלינו, ונקרא 'אלקי ישראל' ומתפאר בנו 'מי כעמך ישראל גוי אחד', והקב"ה מניח תפילין מה כתיב בהו, עיין ברכות דף ו' סוף ע"א. וזה כוונת הקב"ה משמח עימנו שכל גאוותנו בבחינת סוס ברכבי פרעה, ודו"ק. [ע"כ].

(תורת יעקב, ב, עמ' פו)

מבן המחבר הי"ד:
על עניין שכתב אדוני אבי מורי ורבי הצדיק זצ"ל, למה עשה משה רבינו עליו השלום הוספה שעל ידי זה נתעכבו יום אחד מכל מצוות שבתורה. והתירוץ שמשעה שקבלו עליהם כאילו עשו. עיין ריש שבת. ובזה ניחם עצמו רב יוסף שהיה סגי נהור ולא יכול לעשות כרצונו הטוב. ובחתם סופר ז"ל פירש שעל ידי ז' סיוון נעשה שבירת הלוחות, כי יומא הוא דגרם על מעשה דחטא עגל, שאמלמלא היה בו' לא היה זה. ממילא יש להם שייכות הוסיף יום אחד לשבירת הלוחות. וזוהי כוונת רב יוסף, 'אלמלא האי יומא', וזה כוונתו ביומא דעצרתא, כי קיימא לן בז' סיוון ניתנה תורה הקדושה ועצרת הוא סיום הספירה שזמנו תלוי במתן תורה. ומה שאמרו 'זמן מתן תורתינו' בו' סיוון כתבו המפרשים שבכלל זמן תורה הוי, ובו' יוון הראו עם ישראל שרוצים רק היו אנוסים.

(תורת יעקב, ב, עמ' פח)

בגמרא ברכות ט' ע"ב מקשה 'מכדי יהיו לרצון אמרי פי' משמע לבסוף ומשמע מעיקרא, דבעינא למימר מאי טעמא תקנוהו רבנן לאתר י"ח ברכות, לימרו מעיקרא. אלא משום שאמרה דוד אחר ח"י מזמוריו גם אנו נאמרו אחר ח"י ברכות. וידוע באגדתא רשות נתונה לתרץ קושית הגמרא, כיון דאין נפקא מינא לדינא. ולענ"ד יש לומר שידוע מה שכתב הרמב"ם על המתפלל בלא כוונה על זה נאמר (ישעיה כט יג) 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ובספר אורחות חיים שעשה רבינו הרא"ש (הנדפס בליקוט צבי) כתב 'אמור סלח לנו, על אומרך מלת סלח לנו', כולמר על שאמר תפלה זו בלא כוונת הלב. אמנם בגמרא בבא בתרא קס"ד סוף ע"ב אמרו ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום. ואחד מהם 'עיון תפלה', ופירשו תוספות שאין מכווין בתפלתו היטב, כמו שכתוב בירושלמי ברכות 'מחזיקנא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמי'. עד כאן לשון קודשו. והנה דרך הישר לבן אדם שיחשוב תחילה מה שרוצה לדבר ואחר כך ידבר, אמנם המתפלל בלא כוונה מדבר תחילה, ואחר כך חושב בלבו מה שהיה צריך להוציא בשפתיו. וזה כותבו אמרינו יהיו לרצון מה שהקדמנו אמרי פינו להגיון לבנו, היינו כאומר 'סלח לנו' על אומרו 'סלח לנו' בלא כוונת הלב. [ובפרט בעוונותינו הרבים בדור יתום מקוים שמתפללים בלי הגיון לב, ולכך אמרינן על זה שאומרים אחר התפילה 'עושה שלום' כי אומרים שלום שבא ממרחק רעיונותיו ומחשבותיו רצו בכמה מקומות, ולכן אומרים 'יהיו לרצון אמרי פי', הגם שהיה בלי הגיון אלא אחר האמירה היה להגיון, אף על פי כן תקבל ברצון. נרשם ע"י בן המחבר הי"ד], וזה לא שייך לאומרו קודם תפלה, כי אולי יכווין היטב בתפלתו כנ"ל. [שו"ת אות ג'].

(תורת יעקב, ב, עמ' צט).

מבן המחבר הי"ד:
'רחל מבכה על בניה' [ירמיה לא,יד] על עולליה. כמו שאמר יצחק, קודם שהיה לו בנים, בשעת עקידה, 'הנה נפשי נתונה לך אוי לי על דמי' [תנחומא וירא אות כג]. שיש לו צער על ילדיו, דהיינו שלא הניח בן. אבל גבי רחל יש לפרש 'על בניה', דעיקר טובתה שאם יתגדלו בדרך טוב, יהיה נחת רוח לנשמת המת, כמובא במדרש [כלה רבתי פ"ב] על רבי עקיבא שהיה לומד עם בן יתום אחד, ובא אליהו בחלום לטובתו אשר עשה. רחל אמנו מבכה על בניה, והשיב יעקב אבינו עליו השלום, מאחר שיהיה הבן בן-ימין, יהיה לטובתה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קסה)

מבן המחבר הי"ד:
גם יש לפרש בעניין זה המסורה, ששמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל 'כל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' [שמות לה,כו] 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' [אסתר א,כ], על ידי מעשיהם הטובים והתנהגותם, שהתנהגות הבית על ידי האשה, אם היא על פי התורה הקדושה יתנו יקר לבעליהן.

שמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל, לפרש דברי המדרש [מובא בילקוט אליעזר ערך סוכה אות י"ח בשם 'עיר דוד' – ועיין ילקוט איוב רמז תתקכז] לא סמכה דעתו של איוב עד שראה סוכה של ג' דפנות. העולם הזה נמשל לסוכה, כמו שהובא לעיל, והעולם הזה עומד על ג' עמודים, על אמת דין ושלום [אבות פרק א, משנה י"ח]. אבל הרבה פעמים שהאדם מאמין שלא לעשות מחלוקות, דהיינו מפני השלום אפשר לשתוק, אפילו רואה דבר שאינו הגון. ובאמת פירשתי בעזרת ה' דברי המגן-אברהם על ריש שולחן ערוך הטהור, שהטור מתחיל עם מאמר רבי יהודא בן תימא [אבות פרק ה, משנה כ] 'הוי עז כנמר', והמחבר התחיל 'יתגבר כארי', שאם התנא מתחיל [ב'עז כנמר'] היה לו גם כן להתחיל כן. אלא דהתנא התחיל שפיר שאמר מעיקרא "הוי אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות', ואחר כך אם הדבר מונע לעבודת ה', אז 'הוי עז כנמר'. אבל השלחן ערוך לא רצה להתחיל עם זה, שלא ירגיל עצמו במידת עזות, כמו שכתב המגן-אברהם. כמו ששמעתי לפרש בפרשת כי תשא [לג,כא-כב] 'ויאמר ה' הנה מקום אתי', אם הוא בשביל כבודי, 'ונצבת על הצור', על ראש הסלע, 'והיה בעבור כבודי', דהיינו שאינו מגעת לכבוד התורה הקדושה ולעבודת ה' יתברך שמו, 'ושמתיך בנקרת הצור'.

איוב שהיה אחד מג' יועצי המלך [פרעה] האמין שטוב בעבור שלום לשתוק, אבל באמת כתוב מתחילה 'אמת' ו'דין' ואחר כך 'שלום'. כמו שכתוב גם כן בקרא [זכריה ח,יט] 'האמת והשלום אהבו'. אמת, זו תורה הקדושה שחותמו של הקב"ה אמת, הראו לו שלא עשה כהוגן. משה רבינו עליו השלום זכה להיות מנהיג ישראל בעבור שכל פעליו הוא למען האמת. ה' יזכנו לעמוד על האמת, אמיתה של תורה הקדושה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בזכות אבותינו הקדושים. אמן.

(תורת יעקב, ב, עמ' קעט)

לעניות דעתי יש לפרש, א' – 'דע מאיו באת', ידוע מה שכתב השל"ה הקדוש [פרשת בחקותי] בתוכחה כתוב [כו,מב] 'וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ויצחק וגו' ואברהם אזכר', לכאורה אינו שייך לשם, כי זהו טובה אם יזכור לנו ה' יתברך זכות אבות. אמנם לפעמים הוא לרעה, אם יזכור הקב"ה מי היו אבותיו של זה, אם היו כשרים וחשובים, אם כן הבנים ראו בעיניהם איך ראוי להתנהג, ואף על פי כן השחיתו דרכם, ראויים הם לעונש ממי שנתגדל אצל רשעים כמובן, על כן אמר התנא 'דע מאין באת', מאבות כשרים. וכן נראה לי גבי יוסף הצדיק, כשרצתה אשת אדוניו להסיתו, נראית לו דמות דיוקנו של אביו [סוטה לו ע"ב]. אפשר הכוונה, כי נזכר מי הוא אביו הקדוש ואיך יהיה הוא חס ושלום לא טוב.
הג"ה מבן המחבר הי"ד: נראה לפרש כוונת 'מאין באת' – כשאדם נזכר ומזכיר את אבותיו כדי להטיב מעשיו ויתמיד בזה שצריך להראות 'פאר די אויגען האלטען' [שיעמיד ויציב לעיניו] מעשיהם הטובים, מה שהיו רגילים לעשות מערב עד בוקר. וזוהי כוונת המצבה הזאת תהיה בית אלקים, כמו שהולכים לבית אלקים ללמוד לעבוד את ה' יתברך שמו. עד כאן הג"ה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קפג)

---

הרב שלמה ברוך פראגר, רבה של פטרוביסלה (יגוסלביה), נולד בשנת תרמ"ח (1888) לאביו הרב יעקב פרגר, רבה של אדא בעל שו"ת "שאילת יעקב" שהיה תלמיד מובהק של ה"כתב סופר", ולאמו, בתו של המהר"ם שיק, רבה של חוסט. הוא למד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים בישיבות ובהם בישיבת הרב יהודה גרינוולד, אב"ד סאטמר, שהסמיך אותו להוראה והדריך אותו כרב ומורה הוראות בישראל. הרב שלמה ברוך נשא לאישה את מרת רבקה, בתו של רבי יהודה ליכטנשטיין, אב"ד בטלאן, והמשיך ללמוד אחר נישואיו בהתמדה במשך מספר שנים בהיותו נסמך על שלחן חותנו. שם גדל בחסידות וצדקות, והתמלא בהתלהבות ומסירות בעבודת ה'. אחר כך התקבל לרב בית הכנסת לקהילת החסידים בעיירה הקטנה פטרוביסלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיירה למדינת יגוסלביה, והיהודים שם חיו ברווחה יחסית, בלא הפרעה לחיי הקהילה. הרב שלמה ברוך הנהיג את עדתו באהבה ובענווה, באדיבות ובמסירות נפש. תפילתו אחרה שעות רבות, הוא אכל בשר רק בשבתות, מועדים וראש חודש, ובשאר ימות השבוע מיעט באכילה. הרב הרבה לעשות חסד ולחזר אחר המצוות. את כל הכסף שהגיע לביתו היה מחלק לצדקה, וגם את משכורתו חילק לנצרכים. פעם בערב שבת, בהיותו במקווה הבחין ביהודי עני ההולך בנעלים קרועות ומלוכלכות, והחליף את נעלי השבת שלו בנעלי העני. כאשר עני סיפר לו שעומד להשיא את ביתו ואין לו דמי נדוניה לכרים וכסתות, מסר לו הרב את הכרים והכסתות שלו. הוא ביקר אצל יהודים כפריים, דרש בשלומם, חיזק את שלום הבית אצלם והתקין להם מקוואות. את תפקידו העיקרי ראה בהרבצת תורה והקים בבית מדרשו ישיבה קטנה לתלמידים הצעירים.

לאחר שהנאצים כבשו את יגוסלביה, הם החלו באפליית היהודים, הגבילו את תנועתם, חייבו אותם לשאת טלאי צהוב וריכזו אותם בגטאות ובמחנות. חלקם מהיהודים הומתו במקום ויש ששולחו למחנות המוות, ובעיקר לאושוויץ. בשנת תש"ד, רוכזו אנשי הקהילה בשבת כהכנה לגירושם לאושוויץ. בל הגרמנים לקחו מסופר הקהילה את ספר התורה והעבירו אותו לידי הרב. הוא צעד בראש בני עדתו כשהוא נושא את ספר התורה בזרועו, עד שהגיעו לתחנת הרכבת. שם חטפו הגרמנים את הספר מידיו, זרקו אותו ופרשו את היריעות על הארץ. הם ציוו על היהודים לדרוך על היריעות, וכאשר סירבו, הוכו היהודים באכזריות והתעללו בספר התורה ולכלכו אותו בבוץ.
הרב ובני הקהילה גורשו לאושוויץ ונספו שם. כן נספו הרבנית רבקה, ובניהם: הרב משה זאב, רעייתו ושלשת ילדיהם. רבי הלל, רעייתו ושני ילדיהם. חיים יעקב. יהודה צבי. מרדכי זאב. חתנו הרב חיים יעקב ברזניץ ושלשת ילדיו. בתם חוה ובעלה ר' יוסף היימפלד וארבעת ילדיהם. בתם רחל ובעלה הרב ר' מרדכי וארבעת ילדיהם. הי"ד. ארבעה מבנותיו שרדו, ובהם בתו בריינדל ברזניץ ובנה שנולד בעת הגלייתה למחנה ההשמדה.

השאיר אחריו חידושי תורה בכתב יד, חלקם בפנקס דברי התורה של אביו. חידושים ממנו מובאים בספר של אביו על התורה "תורת יעקב", ואביו מזכירו מספר פעמים ב"שאילת יעקב" (סימן צד אות יא, סימן קלב ובפרשת מצורע).

מקורות: אתר זכור, אלה אזכרה ה עמ' 209-214, תורת יעקב ב עמ' שא, בן פורת יוסף, מאת ר' נתן אליהו רוט עמ' קפב-קפה.

לשון המשנה בסוף מסכת יומא: אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין, מי מטהר אתכם – אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל לו,כה), ואומר מקוה ישראל (ירמיה יד,ח), מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל.

והדיוקים רבים.
א) כוונת התנא הקדוש (למרות הפירושים שנאמרו בדבריו) לא בהירה כל צרכה. מהו כפל הלשון: "לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם".
ב) דרך המשנה כשמביאה שני פסוקים הוא להביאם על פי סדר הספרים כמו שנמסרו לנו בברייתא בבבא בתרא (יד,ב), וכאן הביאה הפסוק שביחזקאל (וזרקתי עליכם) טרם הפסוק שבירמיה (מקוה ישראל), וסדר הספרים הוא בהיפך.
ג) דרך הגמרא להקשות בכל מקום שהמשנה מביאה שני פסוקים "מאי ואומר", וכאן לא פירשו בגמרא כלום.
ד) פשטות לשון "מקוה" בפסוק הנזכר אינה כלל לשון מקוה ממש אלא לשון תקוה הוא, ומה הוא שהכריח את התנא להוציא את המלה ממשמעותה ולדרשה שהיא מקוה מים ממש, בשעה שהפסוק הראשון "וזרקתי" הוא יותר ברור בפשטותו שמדבר על תשובה וטהרה מפסוק "מקוה ישראל", שבפשטותו מדבר שתקוות ישראל הוא ה' יתברך.

ונראה שרעיון המרכזי של התנא רבי עקיבא יסודו בהלכות תשובה והתהליך שמביא את האדם למחוז חפצו. ידוע שישנם שני מיני טהרה: טהרת מי חטאת לטומאת המת וטהרת המקוה לכל שאר הטומאות (מלבד מצורע שיש לו סוג טהרה מיוחדת, כידוע). והבדל עצום ביניהם איך שהטהרות האלה מטהרים את האדם מטומאתו. הטהרה שבאה על ידי מקוה צריך כל גופו של הטמא להיות משוקע במי המקוה, ואף אם רק שערה אחת יוצאת למעלה מן המים אין הטבילה עלתה לו, והטמא הוזקק לטבילת כל גופו שנית. זהו חומר שבטהרת המקוה. שונה מזו בהחלט היא טהרת הזאה במי חטאת. כאן די רק בטיפה אחת שהוזה עליו. אף מצינו מחלוקת אם יש שיעור להזאה, אבל לכל המחמירים די בטיפה אחת.

והנה בא התנא הקדוש רבי עקיבא והוציא מהלכות אלו רעיון מוסרי נעלה וקשרו קשר נצחי לקדושת יום הכפורים. "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם וכו'". והכוונה: בואו וראו גודל עצומו של יום הקדוש, ותהליכה וסדרה של תשובת האדם לבוראו. מה השם יתברך תובע מכם ומה הוא נותן לכם! הוא תובע מכם רק מעט טהרה, זאת אומרת הרהור תשובה, בבחינת הזאה של מי חטאת – "שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". רק ההתאמצות המעטה הזאת צריכה להיות מצדכם, בבחינת התעוררות דלמטה. אבל מה הוא הגמול שה' יתברך בידו הפשוטה לשבים נותן לכם בחזרה – טהרה שלימה, בבחינת טהרת מי מקוה, כמאמרם ז"ל: "אדם מקדש עצמו מעט מקדשיו אותו הרבה" (יומא לט,א). "אמר הקב"ה לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו" (שיר השירים רבה ה,ג). זו היא עומק כוונת אומרו: "מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל".

מעתה כל הדיוקים מבוארים:
א) כוונת התנא לעורר את האדם לתשובה ולטהרה ביום הכפורים, ולהעמידו על האושר הגדול שביום הקדוש הזה, שבדבר קל – בהתנוצצות המחשבה לתשובה – יוכל החוטא לזכות לטהרה שלימה. ובכן הוא אומר: "אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין, מי מטהר אתכם". איזו טהרה דרושה מכם (רק בבחינת טהרת מי חטאת) ואיזו טהרה ניתנת לכם (בבחינת טהרת מי מקוה). ומבואר כפל הלשון.
ב) הביא את הפסוק שבספר יחזקאל לפני הפסוק שבספר ירמיה, כי הרמז שבא לנו מפסוק "וזרקתי עליכם" הוא הצעד הראשון שעלינו לעשות, והרמז שבספר ירמיה הוא גמר הטהרה.
ג) אין כאן מקום להקשות "מאי ואומר", כי אין זו הוספת עוד פסוק לרעיון שכבר נגמר עם הפסוק הראשון, שיהיה שייך להקשות: מדוע צריכים לפסוק השני, אלא כאן הרעיון הכללי בא משני הפסוקים יחד.
ד) ועוד מבואר מדוע הוציא רבי עקיבא מלת "מקוה" ממשמעותה, כי האחרון הכביד, כי מראה על חסדי ה' בגמר התשובה והטהרה. ובכן: "אשריכם ישראל".

בשם הגה"ק ר יהודה ליב פיין זצוק"ל, רבה האחרון של ק"ק סלאנים, מפי הרב שמעון ראם ר"מ בישיבת ר' יצחק אלחנן, וצויין בידי הרב ראם והרב שעוועל.

(הדרום: קובץ תורני בהוצאת הסתדרות הרבנים דאמריקה, חוברת כד, תשכ"ז, עמ' 4).

---

הגאון הקדוש המפורסם בדורו, שהיה מגדולי הגאונים ומיחידי הדור בזמנו, הרב יהודה ליב פיין נולד במשפחה רבנית מיוחסת, בווילקומיר, לאביו הרב שבתי ולאמו הרבנית פיגא, בשנת תרל"א (1871).  למד בישיבות סלובודקה, בקבוץ הפרושים באיישישוק, ובפוניבז', שבליטא. היה תלמיד מובהק לרבי יהודה ליב ממינסק ולרבי איצל'ה מפוניבז ונודע כשקדן עצום. נשא לאשה את הרבנית דבורה הענא בת הרב יעקב קנצפוביץ' מסלובודקה (אחותה של הרבנית מרים, אשת הרב שמעון רוזובסקי הי"ד). נסמך להוראה ולדין מאת רבי יצחק אלחנן מקובנה ורבי יהודה ליב ממינסק. בשנת תרנ"ה (1895), מונה לרבה של בעיירה הקטנה פיאסצ'נה שבליטא. בשנת תרנ"ט (1899) עבר לקופישוק הגדולה  שבאותו האזור, ומשם עבר בתרס"ו (1906) לאושמיאנה, שברוסיה הלבנה, והקים שם ישיבה קטנה והחל בעסקנות ציבורית רבת היקף, תוך שהוא ממשיך לשקוד על תורתו. במלחמת העולם הראשונה היתה העיר תחת שלטון גרמני והם החלו לכפות על הנלקחים לעבודה שיעבדו ביום השבת. הרב פיין עמד בפניהם במחאה נמרצת, כך כתב על פעלו באותם הימים: "ובכל יום ויום הייתי מתהלך אל השרי להתאונן ולזעוק חמס, עד אשר נודע לי כי הפקדה ממקום גבוה ואין להשיב. ועם כל זה פעלו צעקותי במדה ידועה" (מקדשי שביעי עמ' שעא). בימי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת רוסיה-פולין שאירעה אחריה פעל הרב פיין לסייע ליהודי האזור, ובהם גם הפליטים שהגיעו לשם, שסבלו מן הנגישות של הצבא הרוסי והפולני. הסיוע היה בקנה מידה עולמי ולצורך העניין הזעיק הרב את טובי אישי הציבור בכל קצות הארץ. אחר כך עבר לכהן כרבה של קהילת סלונים, שבווהלין, ושם כיהן עד חורבנה של הקהילה בימי מלחמת העולם השניה.

היה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ובוועד של אגודת הרבנים בפולין. היה מפורסם בגאונותו ופקחותו. הוא היה בקי עצום בכל חדרי התורה, מחדש גדול, דרשן נפלא וחובב ציון, שהיו לו חידושים בכל התורה, ובמיוחד חיבור מיוחד על ספר המצוות כמתכונת ה"מנחת חנוך", אך כמעט כל חידושיו וכתביו אבדו בשואה, וחבל על דאבדין ולא משתכחין.

קיצור לדרוש שבת חזון תרפ"ד מאת הרב יהודה ליב פיין – הובא בספר "קובץ דרושים". דברים שנשא לזכר הסבא מסלובודקה, הובאו בספר "הגאון רבי אליעזר גורדון". חתימתו על כרוז לייסוד חברה שומרי סת"ם בפולין – יחד עם עוד 85 מרבני פולין, בראשות הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד והרב צבי הירש פרידלינג הי"ד פורסם בגיליון "קול הסת"ם" 94. בהמאור, ניסן תש"ל, הובאו דבריו בעניין "אי בעינן רוב כפול או רוב משהו", הדברים הובאו גם בספרו של נכדו, הרב ראובן פיין, "בין המשפתים".. תשובה ממנו הובאה בירחון "בית מדרש החדש", תרפ"ח חוברת 2. הסכמות ממנו נמצאו בספרים שפת אמת (לרב אלכסנדר פאלק, וילנה תרס"ב), מקור חיים (בילגוריי תרצ"ב), נחלת צבי, אמרי נעם, מטה אהרן ועיון יצחק.

בימי המאבק על השחיטה הכשרה שהיה בפולין בשנות השלושים של המאה העשרים הוא היה מראשי הלוחמים בגזירה הזאת. היה פעיל בוועד הקהילה של העיר, ודאג לפליטים שבאו לשם מן השטחים שנכבשו בידי הגרמנים בספטמבר 1939. גם ערך בסתר בביתו חופות וקידושין. ב-17.07.1941, כ"ב תמוז שנת תש"א, יצא מביתו, על דעת עצמו, למרות הפצרותיהם של השוטרים שיחזור, ואמר שעליו להמשיך בדרכו ולדאוג לבני עדתו שנחטפו להריגה. הוא הגיע אל נקודת האיסוף, שבה היו כאלף וחמש מאות איש, מראשי הציבור והאינטליגנציה היהודית בעיר, ושם הועלה על אחת המכוניות, בדרכו למקום בו נרצח באכזריות רבה.

כעבור מספר ימים נרצח גם בנו, הרב שבתי פיין אב"ד בליצה, הי"ד.

מקורות: ספר הרב רבי יהודא לייב פיין זצוק"ל (הרב זאב אריה רבינר, תל אביב, תשל"ג), דפי עד ביד ושם, אתר רבנים שנספו בשואה, בין המשפתים, הקדמת עונג שבת, נתיבות שמואל חלק ב, Jewish web index, אתר ארגון עולי סלונים והסביבה בישראל, גדולי ישראל מקדשי שביעי עמ' קט, שנות דור ודור א עמ' רמו. ועוד.

חגיגה דף ה' [כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה, זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא. אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי. אמר ליה, אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך… א"ל רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי. אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט. א"ל והכתיב "דור הולך ודור בא". אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא והדר משלימנא ליה לדומה.] א"ל סוף סוף שניה מאי עבדת. אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא ליה כו'.

בזה יש לפרש גמרא ראש השנה, צדיקים נכתבים לאלתר לחיים ורשעים לאלתר כו', והקשו דהא חזינן כמה צדיקים מתים, וכמה רשעים יחיו כי לא יחפוץ כמות המת, ומי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב.

אבל מה שאפשר לומר, בהקדם לפרש הפייט במוסף דיום א' דראש השנה בזכרונות זכר החיים, עד כמה הם חיים, הן למות, אם לחיים, חי חי יזכור. דיש לפרש דהנה אמרו ז"ל צדיקים במיתתן נקראים חיים, ורשעים בחייהן נקראים מתים [באופן אחר יש לפרש צדיקים במיתתן נקראים חיים, לפי מה שפירשו הקרא תהלים מי גבר יחיה ולא יראה מות, על פי אמרם ז"ל דיזכור לו יום המיתה דאז יכול הגבר להיות חי, וזהו צדיקים במיתתן, על ידי שמזכיר יום המיתה נקראים חיים] אפשר לומר דהא שנותיו של אדם קצובין כמו שגזרו לו בשעה שנולד, ובזה יש הבדל בין צדיק לרשע, למשל אם נגזר על הצדיק שחיו יהיו מאה ועשרים שנה ושימות לאחר מאה ועשרים שנה, לא מזכירין ואומרים שימות לאחר מאה ועשרים שנה, רק מזכירין ואומרים שחיו יחיה ק"ך שנה. אבל לא תצא הרעה לומר שם מיתה לאחר ק"ך שנה, רק ממילא נשמע מכלל הן אתה שומע לאו. וזהו הפירוש צדיקים במיתתן, היינו הימים שקצובין למיתה לאחר ק"ך שנה נקראים חיים, עיקר הקריאה על שם ימי חייו שחיו יחיה ק"ך שנה, וידיעת מיתתן בא מכח קריאה דימי חייו כמה, דלאו בא מכלל הן. אבל רשעים בחייהן, היינו בשנותיהן הקצובות לחיות, עם כל זה נקראים מתים, עיקר הקריאה שלאחר ק"ך שנה בודאי ימות, ומכלל לאו אתה שומע הן.

והנפקא מינא מזה שלהצדיק יוכלו להוסיף שנות חיים על ימיו הקצובים, כיון דשם מיתה לא נזכר, אבל לרשע די שהוא חי שנותיו הקצובים לו, אבל להוסיף עוד חיים על ימי חייו הקצובים אי אפשר דכבר נקרא מת. וזהו פירוש הפייט, זכר החיים היינו הצדיקים הנקראים חיים, עד כמה הם חיים, הן חיים הן למות, אם לחיים חי חי יזכור. אבל לא יזכר שם מיתה . וזהו הפירוש צדיקים נכתבים לאלתר לחיים, היינו עד כמה יחיו, אבל שם מיתה לא יזכר, והנפקא מינא, כי הא דגמרא דידן, דאי איכא צורבא מרבנן מוסיפנא ליה.

וזהו פירוש הקרא ויוסיפו לך שנות חיים, היינו שנות חיים שהיה צריך אדם אחר לחיות, פירוש עיין יבמות דף נ' תוספות ד"ה משלו שכתבו דניחא אפילו לרבי עקיבא דאין זה תוספות כיון שננזרו לשום אדם. עיין שם. וזה פירוש ויוסיפו לך, דקשה הא אין מוסיפין לרבי עקיבא, והתירוץ שנות חיים, שנים שכבר נגרו אבל רשעים נכתבים מכו' וכיון דכבר נכחב שם מיתה ואחר ימי שני חייו הקצובין שוב אי אפשר להוסיף לו שנות חיים. לפי זה לא קשיא מה שהקשו, דהא אם הגיע קיצו, וליכא שנות חיים מוכרח גם הצדיק, וכן הרשע אם עוד לא הגיע קיצו, והבן.

(מתוך "קונטרס שמן למאור", פתיחת לספר שלמי רגלים)

---

הרב שמעון לנגסם (לאנגסאם), נולד במעליץ שבגליציה, לאביו הרב פסח בסביבות שנת תר"כ (1860).

ראב"ד ומורה הוראה בקהילת מעליץ במשך שנים רבות, גאון ישיש, סיני ועוקר הרים בחריפותו פטיש החזק, שנודע בפקחותו לפתור בעיות מסובכות. חיבר את ספר שלמי רגלים על מסכת חגיגה ובסופו שו"ת הר המריה (תרס"ד), ספר שו"ת מהרש"ל (תר"ע), ספר שו"ת קריה הנאמנה חלק א (תרפ"ה) וחלק ב (תרצ"א). כמו כן מופיע מאמר ממנו בכתבי עת תורניים, ובהם: בבית ועד לחכמים (ט"ו תשרי תרפ"ד, ט"ו חשון תרפ"ד, ובט"ו באב תרפ"ד), דברי נעם סימן ז (תרפ"ה, חוברת א, שנה א).

חותנו, הרב לייבלי ווענגער, היה היה חתנו של הרב משה מאיר, הדיין במעליץ.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו במעליץ כ-3,500 יהודים, והם היוו כמחצית מאוכלוסייתה. העיירה נכבשה ע"י הגרמנים ב- 8.9.1939 והם החלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה. יותר ממאה וחמישים יהודים, בעיקר בעלי זקנים, נתפסו ע"י הגרמנים ב-13.9.1939 שהכניסו אותם לבית הכנסת ולמקווה, ואז העלו אותם באש. בשנת 1941 רוכזו יהודי העיירה בגטו, והובאו לשם פליטים יהודים מיישובי הסביבה. ב 9.3.1942 נכנסו אנשי ס"ס ומשטרה גרמנית לגטו, פרצו לבתים ביריות וציוו על היהודים להיאסף בכיכר. רבים נרצחו בבתיהם ובדרך לכיכר. לאחר סלקציה שולחו כ-750 יהודים למחנה העבודה בפוסטקוב. כ-4,000 בני אדם הנותרים, נשלחו ברגל לשדה התעופה בברדחוב, כאשר הנחשלים נורו בדרך. לאחר ארבעה ימים נערכה סלקציה, וכ-500 בני אדם, בעיקר זקנים, חולים, נשים וילדים, נרצחו ביער הסמוך, וקבוצת צעירים נלקחה למחנה עבודה בפוסטקוב, וכ-3,000 הנותרים שולחו ליישובים באזור לובלין.

הרב שמעון לנגסם הי"ד נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942).

מקורות: ספרי הרב לאנגסאם, חכמי גליציה חלק ג עמ' 589-590, "עטרת יהושע" עמ' 30, מעליצער יידן, אנציקלופדיה של גטאות, ועוד.

בראשית ברא א' וגו'.

להקיף סיום התורה הקדושה עם ההתחלה וסמך לדבר בסוכה פ"ה החליל חמשה וששה, על דרך הצחות, כי הה' חומשים וששה סדרי משנה חוזרים חלילה בהקפת כל הראש עם הסוף שמה הקפה אותיות שם ה' להקיף ולחבר אותם.

וכן נרמז בהללוהו בתוף ומחול, להלל להקב"ה על ה' ו' הנ"ל. "בתוף", נוטריקון תורה בכתב ובעל פה. ומחול, על שחוזרת חלילה… ותורת ה' תמימה משיבת נפש, על ידי שהנפש משיב הסוף להתחלה. לכן כיונה פותה אהגה בתורת אל ותחכמני.

ואסמוך על המדרש בפרשת וארא על  "בכל עצב יהיה מותר", וזה לשונו: "בכל הדברים שאדם נושא ונותן מהם, דברי תורה נוטל עליהם שכר" וכו', יעויין במפורשים שם ויעוין מה שכתבנו לעיל בהקדמה באות ד', ובעירובין (דף כ"א.) כי כל העולם חלק אחד מג' אלפים ומאתים שבתורה, על כן גם דברי בה לא יהיו למשא. ובתהלים קי"ט "לכל תכלה ראית קץ רחבה מצותך מאד", אין לה קץ וסוף כי חוזרת חלילה בבחינת מים שאין לה סוף ואין להקב"ה בעולמו רק ד' אמות של הלכה בחי' נפל למים שאין להם סוף, נפל לשון שורה כבסוף פרשת חיי "על פני כל אחיו נפל", נפ"ל בגימטריה ק"ס כגימטריה של שם, כנודע, לכן אשתו הם כנסת ישראל אסורה להינשא לאחר לחכמת חיצונית רק בה הם אגודים וקשורים יום וליל וממנה לא יזוזו כדגים מן הים כבברכות (דף סא:) וכן נמשלו לדגים שגדלים בתוך המים, כי הם חיינו, ועליהם נאמר וידגו לרב בקרב הארץ.

ומרומז דברי הש"ס ביצה (דף לב:) כי יש בישראל ג' מדות טובות, רחמנים ביישנים גומלי חסדים. וידגו, לשון גומלי דל, לר"ב נוטריקן רחמנים בישנים, נקוט בידן כי מנהג ישראל תורה לשלב ההתחלה עם הסוף, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ופעפוטי דאורייתא טבין, כבירושלמי ברכות פרק ט ובסוכה (דף כא:) כי שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד. יש לכלול בדבריהם שגם מה שאומרים שהתורה חוזרת חלילה ומחברים כנ"ל גם זה צריך לימוד, כי חלילה וחולין לשון אחד [כבש"ס עבודה זרה דף ד. פירש על חלילה לך וגו' חולין הוא לך. יעויין שם]. ויעויין בספר הקדוש נשמת אדם פרק י' כי הטמינו חכמינו ז"ל בדבריהם כמה כוונות כפטיש יפוצץ סלע, ועל זה תמכתי יסודותי בכל ספרי שאני מדבר על דרך הפטפוט דברי חולין שנעשו "על טהרה הקודש" ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו'.

וכן אפשר לומר שעל דרך זה נטמנו דברינו הנ"ל בש"ס ביצה (דף לח:) כי סליק רבי אבא לארץ ישראל אמר יהא רעוא אימא מלתא דתתקבל, ולעניינו יש לפרש דאורייתא מחכמה נפקת, וגם חכמה במלואה גמטריה תרי"ג, כנודע, וחכמה בחינת אבא, גם בחינת רבי אבא, כמובן, וקאמר כי סליק, רצונו לומר מהסיום להתחלה, כי בראשית חכמה כבתרגום ירושלמי, וזה מבבל, אותיות בם ב"ל, שהסיום עם ההתחלה שהם ב"ל חברם יחד על ידי שם ב"ם להשתיק השטן [כמו שנכתוב בעזרת ה' לקמן באות נ'], לארץ ישראל, שיהיו הדברים לרצון לפני בחינת תפארת ישראל [גם נודע כי ארץ ישראל בחינת קודש אבריך הוא ושכינתיה וכבוד אלקים הסתר דבר], אמר יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל, ויתרחב לבבם על ידו ויבדחו רבנן כבשבת (דף ל:) דרבה מקמי דפתח לרבנן אמר מלתא דבדיחותא [יעויין בתפארת יונתן בפרשת ראה בפסוק וכל מבחר נדריכם טעם לדבר], היינו אגדתא, לשון אגוד, לחבר הסוף עם ההתחלה וגם לשון בד לשון אחד לחברם להיות אחד כנ"ל.

(הרב משה קלונימוס פרנק הי"ד, השם אקרא, פטפטוטי אורייתא, פרשת בראשית)

דרשו ד' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ד' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח (ישעי' נ"ח), ודרשו חכמינו ז"ל אימת, אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים. (ר"ה י"ח: יבמות מ"ט).

חז"ל דרשו על "דרשו ד' בהמצאו" אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ויום כיפור. כי ימים אלו מסוגלים לתשובה, כי אז קרוב ד' לכל קוראיו והוא עת רצון, כי בר"ח אלול עלה משה בהר סיני לקבל לוחות שניות ונשתהה שם ארבעים יום וירד בעשרה בתשרי שהיה אז גמר כפרה, ומן אז הוקדשו ימים אלו לימי רצון ויום י' בתשרי ליום הכפורים. והביאו לזה רמזים "אני לדודי ודודי לי" ראשי תיבות "אלול" להורות אל קרבת ד' אלינו בחודש הזה וכמ"כ "ומל ד' את לבבך ואת לבב זרעך" הוא ג"כ ר"ת אלול, כמובא כל זה בספרי קודש ומשם תדרשנו. והרמזים אלה נראים כסותרים זה את זה, כי מהרמז "אני לדודי ודודי לי" משמע דצריך אתערותא דלתתא דהיינו שהאדם יתחיל לשוב ואז הקב"ה מסייעו כמשפט "הבא לטהר מסייעין אותו", ומרמז "ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך", משמע שהקב"ה בעצמו ימול וישלח עליו אתערותא דלעילא. אולם צדקו הרמזים על פי מה שכתב היערות דבש לפרש מאמרם ז"ל במס' תענית [דף ד] כנסת ישראל מבקשת מהקב"ה "ויבא כגשם לנו", והקב"ה משיב בתי את מבקשת דבר שאינו במציאות תמיד, אני אתן לך דבר הנמצא תמיד, וזה "אהיה כטל לישראל". ופירש הגאון הנ"ל דהנה כל המחקרים כתבו כי גשם הוא לחות הארץ העולה מעלה, וחלקי מים זכים העולים, וכאשר יגיעו למעלה יתקבצו כי חום השמש מגרשם מלמעלה להתקבץ יחד, כי לא נשא החום לשאת אותם להיותם ב' הפכים, וירדו לארץ. ולכן כאשר תתייבש האדמה ולא יעלו לחות כל כך, לא ירדו גשמים. אבל הטל אינו מלחות ארץ, רק ירדו מנטיפות הלחות בחלק האויר הרחוק מאתנו ועומד תמיד קר ולח ומשם יטפו אגלי טל על הארץ. ולכך יום ביומו כהחם קצת היום ירדו טיפי טל מן חלק אויר המקורר, כנודע. ולכך טל אינו נעצר לעולם.

וכן הדבר בתשובה צריך אתערותא דלתתא מלמטה, והאדם צריך לעלות מעט בתשובה ואחר כך הקב"ה עזרו. וכן אמרו במדרש אמר הקב"ה "פתחו לי כסדק של מחט ואני אפתח לכם כשערו של היכל", אבל צריך על כל פנים עובדא דלתתא. אמנם לעתיד אם חס ושלום לא יעשו תשובה מכל מקום נגאלים, כי הקב"ה ישפיע עליהם אתערותא דלעילא. וזה הכוונה בגמרא הנ"ל כי כנסת ישראל חשבה שבלתי אתערותא דלתתא לא תהיה שפעת אלקים מלמעלה, כי כן הוא החוק והנימוס מלפניו, ולכך בקשו "ויבא כגשם לנו", בבחינת "גשם" שהוא מעליות חלקי מים דקים וחלקים קטנים. השיב הקב"ה, את מבקשת דבר הבלתי נמצא תמיד, כי אולי לא יהיו חס ושלום זכאים, על כן "אני אהיה כטל לישראל", הבא מלמעלה ואשפיע עליכם אתערותא דלעילא.

ולי נראה דהכל הולך אחר הכוונה הטובה באם הקב"ה רואה שרצונינו לעשות רצונו רק נסתמו מאתנו מעייני ההתעוררות, שעברנו חס ושלום על דברים המעכבים את התשובה, אז הקב"ה פותח לנו שערי רחמים שנשוב. על כן כאשר כנסת ישראל בקשה "ויבא כגשם לנו", דהיינו שאנו נהיה המתחילים והקב"ה המסייע, אז משיב הקב"ה אם כה היא כוונתך הטוב, אז אעשה מדה כנגד מדה "ואהיה כטל לישראל", שאני אהיה המתחיל. ואם כן צדקו שני הרמזים, הרמז הראשון הוא "אני לדודי" להורות כי העיקר הוא אתערותא שלנו "ודודי לי" ורק הקב"ה יהיה המסייע. ואם כה נעשה אז בא הרמז השני "ומל ד' את לבבך ואת לבב זרעך", אפילו באם לבבך תהיה ערל ובלתי נכנע לד', אבל רצונך לשוב, אז הקב"ה ימול את ערלת הלב.

ויש לומר עוד על פי מה שפרשתי דברי הנביא ישעיהו "השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד, ועיניו השע פן יראה בעיניו וכו' ולבבו יבין ושב ורפה לו", ופרשתי על פי משל, עשיר גדול בעל נכסים רבים נחלש לעת זקנתו, ויהי כאשר קרבו ימיו למות, וידע כי אחר פטירתו יהיה ריב בין האחים אודות הירושה, לזאת רצה שהוא בעצמו יחלק לכל אחד חלקו, לזאת שלח אחר כל בגיו שיבאו, וכן עשו. אולם עד אשר התאספו יחד נחלש הזקן מאד עד אשר לא ידע מאומה. ולהיות כי האחים בעצמם הסכימו שטוב היה שאביהם יחלק לכל אחד חלקו, שלחו אחר רופא מומחה ובקשו ממנו שייתן לאביהם אינעקטיאנען להשיב לו חייו על איזהו שעות עד אשר יעשה החלוקה. וכן עשה הרופא, כתב להם רעצגפט, ואמר להם כה וכה תעשו ואז ישיב לדעתו על איזהו שעות ויוכל לחלק לכם ירושתכם. הבנים עשו ככל אשר ציווה הרופא לא הפילו דבר, אבל הזקן לא שב לדעתו. ובראותם כי נכזבה תוחלתם, רצו אל הרופא ואמרו לו אדוני הרופא! רפואתך לא פעלה מאומה. השיב הרופא כי הוא מן הנמנע, כי האינעקטיאן אשר כתבתי לכם הוא היותר חזק ובכחו להשיב נפש. והתחיל לחקור אצלם עשיתם כה וכה, השיבו הן, וכה היה התשובה על כל שאלה ושאלה שאל הרופא, אולי לא היה בו נשמת חיים בעת עשיית האינעקטיאן? השיבו כי כבר היה מת. התחיל הרופא לצחק הכי חשבתם שאוכל להחיות מתים. הנה באמת הרפואה שנתתי טובה היא מאד, אבל רק לאנשים אשר יש בהם נשמת חיים ועוד בו נשמתו, אבל הכי תחשבו שתפעול רפואה לאדם מת?!

הנמשל, כמו שיש חולי הגוף, כמו כן יש חולי הנפש. וכמו שיש רפואות לחולי הגוף, כן יש רפואה לחולי הנפש. והיא התשובה, ורופא הנפשות הוא המוכיח אשר יעריך את מהות חולי הנפש ולפיהן יסדר התשובה, והתוכחה והמוסר הם כמו "אינעקטיאן" אשר בעל כורחו תפעל פעולתה, כי אפילו אם האדם קשה כברזל ומצחו כנחושה, עם כל זה אמרו חז"ל: "ברזל קשה אש מפעפו" אש התורה, "כה דברי כאש" מפעפו כי "הדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". אולם דבהיות כן יקשה הלא הנביאים שהיו לנו היו כמלאכי אלקים, והשמיעו תמיד במרום קולם כקול חוצב להבות אש עד אשר נחר גרונם בקראם, ולא פעלו מאומה והכי נחשוב שדבריהם לא יצאו מן הלב, אולם חז"ל נתנו תשובה מספקת לזה במה שאמרו "נכנסים אל הלב", בזה קלעו על השערה, כי דווקא באם השומעים יש להם לב, "לב בשר", אז יש מקום שיכנסו דברים היוצאים "מן הלב", כי מצא מין את מינו וניעור. אבל באם השומע יש לו "לב אבן" וכבר מת לב הבשר שבתוכו הכי יוכלו ליכנס דברים היוצאים מן הלב באבן? על כן כאשר ראה ישעיהו הנביא אשר נתן לו ד' לשון למודים לדעת לעות, ומכל מקום לא מצאו דבריו מסילות בלב השומעים, שפט כי אין זה רק "השמן לב העם הזה", לבם אינו "לב בשר" רק "שומן" כי באם היה להם לב בשר אז אין ספק כי "ושב ורפא לו".

אולם ד' אמר לו "קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרים קולך", יאמר אמת הדבר כי לבם לב שומן וברזל ולא תוכל לפעול אצלם כל השנה מאומה, אבל איעצך המתן בתוכחתך עד אשר השופר ישמיע קולו "עורו ישנים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם", כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה. "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", ואם בחודש "אלול" תרום קולך, ואז תגיד לעמי פשעם, אז אין ספק כי "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו". וזה הכוונה "קרא בגרון אל תחשוך", אבל איעצך שיהיה "כשופר" כאשר השופר יתחיל לעורר העם אז "הרים קולך ותגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם".

וכאשר שמע ישעיהו העצה הזאת לא מנע הטוב מלהודיע זאת אל הדרשנים ואמר להם, אתם "הדרשנים והמוכיחים" איעצכם ויהיה אלקים עמכם, דרשו ד' בהמצאו, דרשו בעד ד' בעת אשר הוא ממציא את עצמו, דהיינו בעשרה ימים שבין ראש השנה וים הכיפורים או בחודש אלול "קראוהו בהיותו קרוב" ואז אין ספק ש"יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו".

על כן רבותי יעדתי גם כן יום השבת הזה אשר למחרתו יהיה ראש חודש אלול לדרוש בדברים המעוררים אל התשובה ואקווה כי קול השופר יסייעני שיכנסו דברי באזניכם ואולי אבנה גם אנכי ממנו.

והנה, רבותי! החודש הזה, "חודש אלול", מדבר בעדו ואין צריך לי להרבות בדברים, כי אנו עומדים לפני יום הדין אשר ספרי חיים וספרי מתים נפתחים, וכל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון "ובראש השנה יכתבו וביום צום כיפור יחתמון", כמה יעברון וכמה יבראון, "מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירים", ואנו רואים בחברת בני אדם כי כל אדם אשר יש לו משא ומתן, בבא שנה חדשה יעשה חשבון על השנה שעברה, לראות את "האקטיב הפאסיב" שלו, למען ידע איך להתנהג עם הוצאותיו. ובאם רואה שיש לו "פאסיב" אז בהכרח יעשה אחד משנים אלה, או יגדיל באיזה אופן את ההכנסות, או ימעיט הוצאותיו, כה יעשה ערום בדעת. ותדעו רבותי, כמו שיש "אקטיב ופאסיב" בענייני ממונות, כמו כן יש "אקטיב ופאסיב" בחיי הנפשות. ה"אקטיב" המה המצות ומעשים טובים, וה"פאסיב" המה הפשעים והעוונות אשר יעשה האדם בכל השנה. והאדם השלם צרי לראות שלא יהיה לו "פאסיב", ויהיה לו לכל הפחות מחצה זכויות, על כן לפני בא העת אשר מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה, החיוב על כל אדם לעשות חשבון הנפש. והנה רבותי היקרים אני חושב באם נעשה החשבון מה"אקטיב" שלנו אז נמצאהו בחמשה רגעים, ובמהירות גדולה נוכל לחשוב כמה דפים גמרא למדנו בכל השנה, וכמה תפלות התפללנו בכוונה, כי "לב יודע מרת נפשו". אולם רבותי באס נרצה לחשוב את ה"פאסיב" שלנו אז נצטרך לזה זמן רב, כי נתבונן נא בה"אשמנו" אשר אנו אומרים בכל יום אם לא עברנו על כל כ"ב אותיותיה בכל "כוונותיה ודקדוקיה ופרטיה", וכמו כן באם נשים עין בקורת על וידוי הגדול נראה עין בעין כי לא שכחנו לעבור אפילו על אחד מהם, אם כן  מה יהיה שורה אחרונה מחשבון הזה, בעצמינו נכיר כל אחד ואחד כי גדלה ה"פאסיב" ועונינו מגיעים עד השמים ואין לנו דרך אחרת רק לעשות תשובה ולבקש סליחה מד'.

(תחילת דרוש יא, עת תשובת השנה, גיא חזיון, ח"א מאת הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד)

וזאת יכול להיות רמז התקיעות, ונוכל להבין ע"פ משל, והגם שהמשל הוא מענין משל של כ"ק אא"מ זצוקל"ה שנמשכה ממשל של המגיד הגדול זצ"ל מ"מ נמשילה לפי מצבינו כדי שגם אנו נאחז בתורתם ובתפלתם.

היה מלך גדול שמלך על כמה מדינות קרובות ורחוקות, אבל מדינה אחת היתה ביניהם רחוקה מאד שאנשיה היו פראים וכל מה שנמצא היה עוד במצב הפראי. המאכלים גסים, המלבושים שקים וסמרטוטים, וכל מנהגיה ותהלוכותיה פראי היה, וכל תהלוכותה והנהגתה עם אנשיה היה מסוכן עד שמאנו כל השרים ללכת שמה להנהיג את המדינה. ויהי היום, הוא היום שימנה המלך את השרים על כל המדינות, נפקד מקום מדינה ההיא כי אין איש שיאות לקבל על שכמו נטל העבודה הזאת. אז אמר המלך לבנו, כולם שרים זרים הם לכן ממאנים הם בעבודה יתירה בשבילי. אבל אתה, באשר אתה בני אל תסרב לעשות זאת בשבילי ואל תעשה קרחה במלכותי ואל תאבד מדינה זו מחסרון מנהיג טוב. ענה בן המלך, שמח אני בעבודתי, יען כי למענך היא רק זאת אני מבקש מן המלך על כל פנים שתעזרני בכל שאבקשך ואף אם יהיה נחוץ לי לבקש אותך שתבא בעצמך אלי, גם כן תאות. ויבטיח לו המלך ככל אשר שאל, ובן המלך נסע שמה. הן אמת שבראשונה סבל הרבה מכל גסותיה של המדינה ממאכליה וכו' וכל תהלוכותיה, כי איך יערב לבן מלך שרגיל בתפנוקי המלך לאכול פת קיבר והמפונק שנתאמן עלי תולע איך ילבש שק וכדומה. אבל סוף כל סוף התרגל בהם, וינהג את המדינה הכבדה לטובת המלך. וכפעם בפעם שאל מאת המלך ככל אשר צריך לטובת הנהגת המדינה, והרבה פעמים כשהתקוממו בני המדינה נגדו או רק כשהתגעגע למלך כתב למלך שיבא אליו, ואז נכנעו כל שונאיו. אבל אורך זמן שהותו במדינה השכיחוהו מעט מעט את לשון המלך, והיה נאלץ לכתוב למלך בלשון מדינה זו שהתרגל בה, וזה הרע לו הרבה כי בני המדינה חפשו במכתביו ששלח למלך וקלקלו ומחקו שם כרצונם. וביותר הפריעו את ראיית הבן מלך עם אביו וכל הזמנים שיעד הבן מלך לאביו ובקשו שיבא מחקו. ואם נודעו שסוף כל סוף יבא המלך, אז ליום המוגבל סיבכו את הבן מלך במלחמות במקומות אחרים כדי שלא יתראה עם אביו. וכך עבר זמן זמנים והבן מלך את אביו לא ראה. והנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הבן מלך את אביו ויתלקדו מאד געגועי הבן.

והנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הבן מלך את אביו, ויתלקדו מאד געגועי הבן לאביו ימים הרבה לא אכל, את הנהגת המדינה כמעט עזב מגודל צערו, כי הוא לא ידע מה הם עושים במכתביו ולא ידע מה זה ועל מה זה כמה פעמים כבר ביקש לאביו שיבא ואינו שומר את הבטחתו. והציק לו הדבר, עד שנחלה מגודל צערו, אז נזכר בן המלך כי בין הדברים שנתן לו המלך צידה לדרך נתן לו גם פעמון סכנה (גגעוואלד גלאק) אשר אם ח"ו יהיה בסכנה גדולה לא יחכה עד שישלח מכתב למלך שיבא רק יפעם בזה וימהר המלך לבא. והנה האם יש סכנה גדולה מזו, כי האם אפשר לי לחכות עוד שלא אראה את אבי. ויקח את הפעמון הגדול ויפעם ונעשה רעש גדול בכל חצר המלך על סכנת בן המלך. והמלך מהר ויבא למקום בנו לשאלהו על הסכנה. אז בכה בן המלך את ששואלני על הסכנה האם יש יותר סכנה מזה שאתה נתרחק ממני. אתה יודע שירדתי למדינה רחוקה זו, רחוקה מגופי ורחוקה מתכונת נפשי, הכל בשבילך, וכל תקותי היתה שעוד אזכה להתראות אתך יותר מכפי ישבי בחצר המלך, שם לא הייתי בסכנה והיה די לי אם רק בימים טובים ראיתיך, אבל כאן תבוא אלי יותר פעמים תכופות, כי בכל רגע היו סכנה מרחפת עלי ראשי. והיה כדאי בעצמי לקבל עלי הסכנה, הכל כדי שאזכה להיות יותר קרוב אליך. ולסוף עזבתני זה כמה וכל ההענקה שאתה מעניק לי פה היא שאתה מצוה לבני המדינה שיכלכלוני, אבל האם באתי הנה לאכול, האם היה חסר לי בביתך מאכלי מלכים. כמה סבלתי בראשונה עד שהורגלתי לאכול את המאכלים הגסים, והכל למענך עשיתי, ולבסוף עזבתני, וכל אשרו ושכרו של בן מלך היא חתיכת פת. איך נפלתי משמים. ויבך בכי גדול, הן אמת שגופי מושחת מן מאכליהם וממלחמותיהם אבל לא מזה נחליתי, ולא על זה אני בוכה, רק על דא ודאי קא בכינא על שנתרחקת ממני.

אז סיפר המלך לבנו איך שכל מכתביו נשחתו באשר כי יודעים בני המדינה את תוכן מכתביו, כי בלשונם כתב, וכמה פעמים הייתי אצלך אף שלא מצאתי במכתבך שום בקשה שאבא, אבל גם אני מתגעגע אליך. אבל כשבאתי לא מצאתיך בביתך, לכן התחיל המלך לדבר עם בנו שוב בלשונו כדי שלא יבינו העומדים עליו ויתקשרו שוב כמקדם ויעדו זמנים שיתראו יחד באיזה אופן ומקום. והבן מלך שב לעבודתו שמח וטוב לב. ויהי כי ארכו לו שם הימים ויתרגל הבן מלך להשתכר מעט ולהרדם, ויקר מקרה שכשהיה המלך אצלו היה שכור נים ולא נים תיר ולא תיר, ואף שאמרו, כמדומני מהבעש"ט ז"ל, שיין קשה פחד מפיגו, ומאימת אביו עמד ודיבר עמו כיאות, אבל לא היה יכול לצמצם את רעיונו לדבר בלשון אביו, רק בלשון בני המדינה שהתרגל כבר, ושוב שמעו שונאיו את הזמנים שיעדו להתראות והתחילו שוב לשחק בו ולמשכהו למקומות אחרים ולסבכהו במלחמות בעתים הללו כדי שלא יתראה עם המלך.

הנמשל מובן מאליו המלך מלכי המלכים שלח את נשמות ישראל בבחינת בני בכורי ישראל לעולם הזה שהיא באמת מקום סכנה לנשמה וקבלנו זאת עלינו לטובתו ית' לעשות התגלות אלקות בארץ. והנה בראשונה היה התגלות אלקות, וכל עיקר עבודתינו היתה בחינת מחשבה שאין שום מלאך ומקטרג יודע מזה כנ"ל. וכפי שהמשכנו את אלקותו יתברך נמשך אלינו ולא היה יכול זר להתערב בתוכם, אבל מגודל שהייתנו פה שכחנו מעט מעט מעבודה בחינת אצילות וכל עיקר עבודתינו ותפלתנו היא בפה, לכן הרבה תפלות נפגמים והרבה ח"ו נופלים ביד הסטרא אחרא, אם אינם כהוגן ואף התפלה שזכתה לעלות יש עליה מקטרגים, והפריע הרבה ראייתנו עם אבינו. ואף כשד' בעצמו בא מגעגועו, כביכול, אלינו, אמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. האדם מסובך אז בדאגות וטרדות גשמיות אשר המקטריגים ושלוחי הע' שרים של מעלה מסבכים אותנו.

אבל באמתחותינו נמצא פעמון (געוואלד גלאק) הוא השופר שד' צוה לנו שבכל מלחמה ובכל צרה שלא תבא נתקע בשופר ונעשה רעש גדול בכל העולמות והמלך בעצמו בא אלינו ומתגלה אלינו.

(דרך המלך, ראש השנה תקפ"ו, רבי קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד האדמו"ר מפיאסצענא)

א. בראש השנה בהפטרת היום, וחנה היא מדברת על לבה, ושוב נאמר שם כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה.
פירוש הדברים, בתחילה היה דבורה של חנה נובע מתוך שיחה וכעסה, דיבור שהוא מיוסד על נגיעות ופניות אישיות, דיבור כזה אין משגיחים עליו בשמים. אבל זה היה עד הנה, עד כה. מכאן ואילך דיברה על לבה, למעלה מהלב שלה ומעל עצמה, אין עוד כוונתה לטובתה האישית. מיד, אמר לה עלי הכהן, ואלוקי ישראל יתן את שאלתך. אם השאלה שלך היא חסרת שאין את מדברת על עצמך אל מעל לבך, ואת גופך חסרה מן השאלה אזי לכי לשלום כי בודאי ימלא ה' את בקשתך

ב. בתפילות ראש השנה, "כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך".
לכאורה, הרי זה בניגוד למציאות, שהרי רואים אנו לעינינו שגם דורשי ה' ויראיו נופלים ונכשלים. אולם הכוונה בזה שאין כישלונם כישלון מתמיד וקיים, אם כי נכשלים הם לפעמים, אין זה כשלון עולמי, "לעולם לא יכשלו". כי מיד הם קמים ומתאוששים. וכן "לא יכלמו לנצח", אין כלימתם כלימה נצחית, כי מיד בהזדמנות הראשונה כבודם חוזר אליהם.

ג. בחג השבועות הזכיר את דברי התוספות בשבת פ"ח ע"א בקשר לדברי הגמרא שם, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם "אם אתם מקבלים התורה מוטב" וכו'. ושאלו בתוספות, והלא כבר הקדימו נעשה לנשמע, ומה כאן החשש שיחזרו בהם? ותירצו: שמא כשיראו האש הגדולה יחזרו בהם. ואמר שאין הכוונה שמחמת יראתם מהאש יחזרו בהם, אלא הכוונה כשיראו את האש הגדולה, ויבינו את מעלת התורה, ומה צריך גודל הקדושה והטהרה הנדרש לקבלתה, אולי יתייאשו ויאמרו אין זה לפי השגתנו, כי אין אנו ראויים לכך. לפיכך כפו עליהם את ההר, ללמדך, כי בדברים יסודיים העומדים ברומו של עולם אין לאדם רשות לומר שאינו ראוי להם.

ד. בענין הקדמת נעשה לנשמע, דבר זה היה בשבילם צורך חיוני, כי כל עוד שלא קבלו התורה לא היה להם במה לשמוע, כי האזנים היו כבדות מלשמוע והלב אטום מלהבין. ורק אחר שהתכוננו לעשות על ידי עשיית המצוות, הוכשרו איבריהם לקבל ולשמוע. ועל הסוד המחוכם הזה יצתה בת קול ואמרה: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו.

ה. בערב יום הכיפורים בסעודה המפסקת, הזכיר מאמרם ז"ל (יומא פו ע"ב) "גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה" וכו'. והקושיה מפורסמת איזו מעלה יש כאן, והלא כלל ידוע הוא, שמצוות עשה דוחה לא תעשה שבתורה. והעיר שנכון הוא כי מצות עשה יכולה לדחות לא תעשה, אולם הלאו נשאר לאו, ואין בו שום מצוה. אולם להעלות את הלא תעשה, עד שתגיע לדרגת מצוה, ועוד להתייחס בה, זוהי רק במצות תשובה, שמסגולתה להפוך זדונות לזכויות. 

(מתוך "הרבי מקוצק" ח"ב עמ' תרעז, מתוך תכתובת עם האדמו"ר ומתוך הנלקט מהספר "שארית מנחם")

---

רבי אברהם פנחס מורגנשטרן הי"ד, נולד בשנת תרל"ו (1876) לאביו רבי צבי הירש ב"ר דוד מלומזץ, חתנו של רבי שלמה'לי מראדזימין. הוא היה דור רביעי לרבי מנדל מקוצק. ישב בשדליץ שבאזור לובלין, והיה נוסע לעתים תכופות לאביו הצדיק בוורשה וקיבל ממנו את עיקרי תורתו ודרכיו בחסידות. לאחר מות אביו, בשנת תרפ"ו (1926), דבקו בו חסידים רבים, והוא, עבר למספר שבועות לביאלה ושם נעשה האדמו"ר מלומאז-שדליץ. חסידים רבים מהערים הקרובות נהרו אליו, והדרכים המובילות לביאלה התמלאו בשיירות חסידים. הוא חזר לבתו בשדליץ וחסידיו הרבים נהרו אחריו. לאחר פטירת אחי אמו, רבי אהרן מנחם גוטרמן מראדזימין, דבקו בו רבים מחסידי דודו, והוא קרבם מאוד. בזקנותו עבר לוורשה, שם ישבו רבים מחסידי לומאז. הוא נספה בוורשה עם כל משפחתו. הי"ד.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות, הרבי מקוצק חלק ב.