קטגוריה: מוסר

המקונן צווח שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחולנו (איכה ה,טו) ובעוונותינו הרבים עלינו לקונן הקינה הזאת, כי מאז ומקדם היה לאב ואם שמחה וששון בעת נישואי בניהם, אבל עתה אם אחד משיא בת או בן נשמע מן אביהם ואמם רק דברים כאלה: באמת אין אני נהנה כלל מהשידוך, רק מה אוכל לעשות, כי הם יאמרו אם לא אעשה נשואין אז יאבדו את עצמם לדעת. לזאת אין ברצונם לעשות נשואין ברוב עם רק בהצנע ובצמצום מנין ונוסע לפעמים לעיר אחרת שבוש מזה לעשות נשואין בעיר שדר בו עתה ונוסע למקום שאין מכירים.

שבת משוש לבנו! נהפך לאבל מחולנו! כי עיקר הנשואין שהאב והאם עושה הוא משום שביניהם לא יאבדו את עצמם לדעת, שלא יהיה אבל, וכל המחול הוא שלא יהיה אבל, וזהו נהפך לאבל מחולנו.

שבת משוש לבנו, כל הרקודים עתה נהפך לאבל כי המחולות ורקודים בחורים ובתולות, אנשים ונשים, אשד ריקוד כזה גרוע מאד מאד. ומה הוא הסוף מן רקודים כאלה אחד הורג את חבירו, האשה את בעלה, האיש את אשתו, כל הטראגעדיעס הנוראים הנודעים הוא הריקודים מן אנשים ונשים. אין אנו מוחים בהאשה ללמוד את עצמה לרקוד, אך ורק שיהיה ריקוד על פי התורה בלא תערובות, רק הריקוד יהיה מן מין אחד ולא בכלאים אנשים ונשים. המחולות והרקודים של האמהות, כגון מרים הנביאה, ריקוד כשר, ולא בכלאים, ואם אותם חנן אלקים שהיא מסוגלת לרקוד, אבל רק שיהיה הריקוד על פי התורה במין אחד, אבל לא כרקודים בתערובות אנשים ונשים, הנהוג עתה, שהם רוקדים, הוא גרוע מאד מאד באין שיעור וערך, וזהו סם המות להגשם והרוח:

לזאת כאשר הצעתי כל גורל שלכם המר והנמהר מן בקורת ספרות הפסולה, הנני קורא לכם אחיות יקרות התאגדו כולם כאחד באגודה אחת בנות ישראל החרדות, ואני מצדי אשתדל עבורכם ספרים היסטריה חרדות טהורים מכל שמץ, ויהיה לכם מקום שתוכלו לאסף בכל יום איזהו שעות, ושמה יקראו בספרים כגון הד”ר הירש וד”ר לעמאן וכדומה, כי לא חסר לנו ברוך ה’ כותבי היסטריה וספרות חרדית. ובזה תהיה בקי בכל היסטריה הישראלית מתחילה ועד סוף, וגם תהיו נאמנים לד’ ולתורתו ולעמו וארצו,  וגם חס וחלילה לא יתערב בעת האספה איש, רק עבורכם לבד יהיה האספה. ותשתדלו להוסיף חברות ועל ידי זה לאט לאט גם העלמות שדבר ד’ רחק מהם, ברוב הימים שיראו אשר באמת אגודה זו נושא פירות ומקבלים עונג מן החיים, אז גם מהם יפרד אחד אחד ויכנסו בתוך אגודתכם ומלאה כל הארץ דעה את ד’:

(עצי זית, חלק ב, דרוש א, מאת הרב יצחק יוסף זילברברג הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 127

מכתב אל העורך מאת הרב אב”ד בעיר זגירז.

ב”ה ב’ עשי”ת תרפ”ד זגיערש. כבוד אהובי יושב בקירות לבבי צנוע ומעלי ר’ זעליג גליקסמאן נ”י.

את התשורה הנחמדה “תפארת אדם” באה לידי ושמחתי עליה. תשואות חן לך על המתנה שכבדתני וביותר על עבודת הקודש להציל משני הזמן זכר הגדולים והקדושים נוחי עדן.

ואמנם השם “תפארת אדם” נאה ומקובל ומדתו תפארת. ידוע לך הפתגם: “הסגנון הוא האדם”. נצוצי מדת התפארת נוצצים ומבריקים מאנשי המעלה, אשר השכלת לתאר במבטאים חיים מדרכי חייהם, ביותר הצלחת לתת לפני הקורא מושג הפשטות האלקותי, אשר בה הצטיין מר אבא זצ”ל. גדלות אמתית הוא פשטות. פשטות, כלומר הדבר כמו שהוא, הוא “עצם” וסגולתו אלקותי, ו”המציאות מקרה קרה לעצם” (מורה נבוכים). המציאות מורכב מהמקום והזמן ומשתנה מסבות המתהפכות בתחבולות המקרים, אבל לא כן העצם.

וזה סוד בגדי לבן אשר בם שמש הכהן ביום הכפורים, אין בם גוון, ואולם כל הגוונים כלולים בם (עיין בהקדמת ספר חתם סופר על כתובות מה שכתוב על למוד הפשוט).

חכם אחד מחכמי אומות העולם תאמס קארלייל כותב, כי הטבע התלבש בלבוש פתגמים ומלים המכהים זיו טהרו ויופיו, וזאת שורש כל רע ומר בעולם, אך מה נאה ונשגב הוא הפשטות. “כלה נאה כמות שהיא” בלי כחל וסרק. ורבינו הגדול מהר”ל מפראג על מסכת אבות באר בזה המאמר על מי שנצרך לבני אדם פניו משתנים לכרום, כרום זלות לבני אדם, כיוון שנוצץ עליו השמש מקבל כל הגוונים. עיין שם.

אני הבנתי לך שאתה ירדת לסוף מדותיהם של הגדולים מטרת חוברתך. יש אנשים, הלובשים אדרת המלים למען התהדר, אבל האנשים מן “התפארת” הם גאוני הפשטות, ודוק.

ידידי, אספר לך דבר: ר’ נח פיאסעצנער ז”ל ספר לי, כי בעת שלקח התרת הוראה מאבי ז”ל אמר לו בזה הלשון, “אמסור לך מה שמסר לי רבינו הגדול, הרבי מפרשיסחא וזה לשונו: “שלום הירש, נותן אני לך רבנות, אין אז די וועסט אַ‏‏‏‏‏וועק וואַרפען אַ דרייער בבזיון, וועט דיר קוּמען צי צי שווימען אַ ריבּעל”. ובדידי הוי עובדה… (אין לה מקום פה).

ידידך עוז שלמה יהודה ליב הכהן אב”דק זגיערש.

עתה אומר שלום וברכה כתיבה וחתימה טובה לאחיך היקרים ר’ מנדיל ור’ בנדיט נ”י. מכבדם, הנ”ל.

(מכתבו של הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד לעורך תפארת אדם, הרב פנחס זליג גליקסמן הי”ד)

—

על הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד ותורה מספרו נוה שלום ניתן לקרוא במאמר הקודם.

גרגירים נוספים מתורותיו נותרו מפוזרים בספרים, ובהם: גן רווה עה”ת (ועוד שם), וישלח את העורב מתוך זכרון בספר, הסכמה והערות לספר פרדס יוסף ח”א ו”דרוש לסיום מסכת ברכות” מתוך קובץ דרושים.

על הרב פנחס זליג גליקסמן הי”ד ותורתו – נכתוב בע”ה בהמשך השבוע.

אשרינו שזכינו לסייע לעבודת הקודש להציל משיני הזמן זכר הגדולים והקדושים נוחי עדן.‎‎ּ

מספר הצפיות במאמר: 78

אולם כל זה, רבותי, כשהשנים הולכות כתיקונן, בשעה שהקב”ה מנהיג את עולמו במידת הרחמים, ולפי שאין להשיב את גזירת המוות, והאדם מוכרח ללכת לבית עולמו, אז אפשר להם לעשות כמעשה יעקב אבינו עליו השלום, לקרוא אל הבנים, לאספם סביב מיטתו, ולצוות אותם בצוואות שכיב מרע, האיך להקיף את המיטה בנשאם אותו לבית עולמו. אבל מה נאמר לשעת הזעם בשעה שהקב”ה זעם את עולמו, בקראו תחלה את הבנים אל החרב, אם כן מי יקיף ומי ילווה את מיטת האב הזקן?

והנה בילקוט יהושע, על הפסוק לכו ונשובה אל ה’, כי הוא טרף וירפאנו. למה הדבר דומה, למי שעלתה לו מכה וקרעה הרופא. כיון שראה שלא נתרפאת הוא מחזיר אחרי רופאים ולא היה מוצא לה רפואה, אמרו לו לך אצל רופא ראשון שקרע לך את המכה, והוא מרפא אותך. כך אמר הנביא, כל מה שאתם מפליגים מן הקב”ה הנחמות רחוקים, אלא עשו תשובה והקב”ה גואל אתכם. הוא שהכה והוא מרפא, אני הוא שהצתי אש בציון, שנאמר ממרום שלח אש בעצמותיי, ואני הוא המרפא, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם. עד כאן.

והנה כשם שהסבא הבדיל בין האחים, כך באה כל התורה בהבדלותיה היא, להבדיל בין הקדש ובין החול, בין הנשגב והנקלה, להבדיל בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין ישראל לעמים. והנה אללי לי, כי מכל ההבדלות האלה עשינו תערובת דייסא אחת. התורה הבדילה בין ישראל לעמים והנה אנחנו מתערבים בגוים ולמדים ממעשיהם. התורה הבדילה בין הקודש ובין החול, ואצלנו אין כל קודש בעולם כלל, כי הכל הוא אצלם חול. התורה הבדילה בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ואצלנו מחללים את השבת במלאכות אסורות. חדלו כל ההבדלות אצלנו, על כן איפא אמר הקב”ה, בני! אתם לא הבדלתם, אני אני אבדיל לכם, אבל הבדלה נוראה וקשה מאד, הלא הוא ההבדל בין האש ובין המים, “מי באש ומי במים” “מי בחרב ומי במגפה” וכו’. הנה הבדלה כזו של כל מיני מיתות הביא הקב”ה בעולמו, ומי שאינו רוצה בזה יבא וימחה. על כן אך אחת עלינו לעשות לשוב אל עצתו של הנביא, לילך אל הרופא הראשון שקרעה את המכה, ולשוב שוב אל קדושת ההבדלות.

ובזה אפשר לראות את דברי הפייטן בסליחות; “דגלי עם פדויי בזרוע חשוף, הצל מנגף ואל יהיה לשסוף. תענה קריאתנו למעשי ידיך תכסוף, עננו כמו שענית לאבותינו על ים סוף”. והוא על פי עובדא שקרה כעת במערכות המלחמה, איש יהודי עמד על דוכנו בין המורים, ויהי כאשר הרבה לעבוד ביריותיו ושר הגדוד בא להחליפו באחר, ויהי אך הוא יצא מן החפירה, והחיל החדש לקח את מקומו, יצא כדור מעבר האויב, והחיל החדש נפל ארצה ומת. אחר כך נודע שהחץ שהגיע ממחנה האויב היה של יהודי, ולמען שיהודי לא יהרוג יהודי, סבב הקב”ה כי החיל היהודי הקודם, מצרה נחלץ, ואחר בא תחתיו. ועל כן אנו מתפללים גם היום ריבונו של עולם! בשעה שאתה שופט את העולם בדם ואש ותמרות עשן, תראה איפא להציל את הדגלים, הישראליים, שהם מעשי ידיך המיוחדים, שחותמך הגדול טבוע עליהם, בצווך עוד מאז על תורת הדגלים לתעודתם ובשעה שהממלכות נלחמות אשה ברעותה, ובשניהן ישנן יהודים עומדים במערכות המלחמה, עליך לראות כי יהודי לא יהרוג יהודי, והדגל העברי לא יהיה לשיסוף. יחי נא הדגל העברי גם בימים הקשים האלה! יתקיים נא בו, “יפול מצדך אלף, ורבבה מימינך, אליך לא יגש”!

עוד זאת עלינו להודיע, אם כל הייסורים האלה, ריבונו של עולם, הם חבלי לידה של חיים חדשים. “כמו “אשה בצריה”, שייסוריה ממלאות אותה תקווה לחיים חדשים, כי אז אנו יכולים עוד לסבול את היסורין באהבה, אבל אם חלילה הרינו, חלנו ילדנו רוח, אם כן כל הניתוחים הקשים הללו למה? הן באו בנים עד משבר וכח ללדה אין, אסי לכאבין דתקוף עלן עד דלא נהוי גמירא בשביה.

ואם קשה הוא ערפו של אדם, קשה מצור ומחלמיש, פטישי ברזל לא יכפפהו ודם ואש לא ירככהו. הנה עוד הרבה צריכים לעבור על האדם עוד עד אשר יטהר ועד אשר יצורף, ואתה ברחמיך הרבים הלא “אתה יודע יצרם כי הם בשר ודם”. ועל כן לשוועת נכאים, אל תעלם אזנך!

(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 119

ושמעתי בעניין שישו ושמחו בשמחת תורה דהבדל בין ששון לשמחה כתב הגה”ק הגר”א מווילנא ז”ל דשמחה יאמר בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם. וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלימות פעולתו כמאמר שמחים בצאתם וששים בבואם, כאשר יצאו על הארץ ישמחו ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישושו. ונאמר (איוב ג) השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, שבהתחדש להם רגע ראשונה של מיתה הם שמחים, וכאשר נגמר רצונם ישישו, ואם כן לכאורה מה טעם שאומרים בשמחת תורה שישו ושמחו, ששון קודם לשמחה, והווא ליה למימר שמחו ושישו, אך לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה שמסיימים אז התורה, ומתחילין תיכף בראשית, לכן אומרים לשון שישו על הסיום ושמחו על ההתחלה.

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד, הוספה לכרך ג-ד הבאר שנה טו)

בחורף דשנת תר”ם בלמדי בישיבת אדמו”ר הגה”ק בעל אגודת אזוב זצ”ל בא לשם הגה״ק מנאשעלסק זצ״ל לבקר את אביו הגה”ק בחליו. עמדתי בין העומדים לפניו, הלומדים והחסידים,ושמעתי…
גם סיפר אז הגה”ק בעל אבני נזר כי הגה”ק הרב רבי עקיבא איגר זצ”ל אבד״ק פוזנא הגיד פעם אחת מוסר לפני עדתו לפני תקיעת שופר, וכה דבריו בפיוט ונתנה תוקף אומרים אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו, מה כחרס וכו’. דלכאורה משל כחרס היה צריך לומר אחר וסופו לעפר ומאי הפסיק עם בנפשו יביא לחמו?
ודיבר בקדשו, כי באם אדם יסודו מעפר וסופו לעפר למה שולחים האדם לעולם הזה, אכן באם לא היה בא האדם לעבוד עבודתו בעולם התחתון היה נהנה מזיו השכינה, אבל היה נהמא דכסופא אבל עם ביאתו למטה, אז בנפשו יביא לחמו, דהלחם שהוא אוכל בעולם הבא, זוודא לאורחא (פת בסלו), יהא חלקו ולחמו, ולא יהיה נהמא דכסופא. והרה”ק שיבח מאוד הדברים הללו בג׳ פעמים טוב אמר, טוב אמר, טוב אמר:

וכשאני לעצמי הנני מבין בזה, מה שנאמר בפרשת וירא ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, דעל ידי זה שמכניס אורחים עניים, ומאכילם ומסעד לבם, על ידי זה הבעל הבית קונה לו לעולם הבא שיהא לחמו, ומיושב הדקדוק דהווא ליה למימר ואתנה פת לחם. והבן:

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד, שם)

מספר הצפיות במאמר: 110

ומובן לפי זה גם כן דברי מרן המחבר בשלחנו הטהור (אורח חיים סימן תקפ”ג סעיף ב), במה שכתב בהלכות ראש השנה, אוכלין ראש כבש לומר נהיה לראש וכו’ ומקורו מהטור וממרדכי יעויין שם. וכבר תמהו רבים על תפילה זו שמבקשים כל אחד מישראל, נהיה לראש וכי אפשר שיהין כלם ראשים (ועיין בייטב לב פרשת במדבר, שהביא בשם הגאון הקדוש מזיקוב זי”ע, שתיבה לראש הוא ראשי תיבות לעשות רצון אבינו שבשמים, ודברי פי חכם חן. ועוד עיין בספר רמתים צופים על התנא דבי אליהו, מה שהביא בזה בשם מאורן של ישראל החוזה מלובלין זי”ע). אמנם לדברינו נכוון תפילתנו בעזרת ה’ יתברך שנהיה מדובקין דבק טוב לראש דהיינו לראש השנה. שאז אנו עומדים ברתת ובתשובה קמי שמיא, וכן נהיה כל השנה, והכל רק לחקוק בזיכרוננו בזיכרון טוב שם זה של ראש השנה ומטרתה וקיומה כנזכר לעיל ברצון ה’.

וגם מובן לפי זה דברי החכם מכל אדם שלמה המלך בקהלת (ב,יד) החכם עיניו  בראשו וגו’, דקשה וכי הכסיל אין עיניו בראשו. אמנם כוונת שלמה כנזכר, שהחכם היודע ומבין למה נקרא יום זה של א’ בתשרי ראש השנה ולא תחילת השנה, עיניו בראשו תמיד, ושויתי לה’ נגדי תמיד, להיות כל השנה מחובר לטהרה להראש, לעשות מעשי ה’ כי נורא הוא בכל השנה בעזרת ה’ יתברך.

אולם זה אחד מן העבודות הקודש שבמקדש אצלנו להרבות חכמים כאלה שיהיו עיניהם לה’ מראשית השנה ועד אחרית השנה, בצוותא חדא, באש דת חמימות התורה והעבודה, מיום א’ בתשרי עד יום א’ בתשרי הבא עלינו לטובה. ולו חכמה ישכילו זאת ויבינו שראש דברך אמת, הוא כדרשת חז”ל, שמסוף דברך ניכר שראש דברך אמת, והכל הולך אחר החתום, למדרש מסיפא לרישא, ומרישא לסיפא, וכל מזונותיו של אדם קצובין מראש השנה ועד ראש השנה בלי הפסק בינתיים דווקא אז כבר היה עלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (היינו היצר הרע שמכונה בשם הר עשו, ויתבטל לעתיד לבא במהרה, עיין ש”ס סוכה דף נ”ב עמוד א) והיתה לה’ המלוכה ומושל בכל ארץ בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

ובעוונותינו הרבים אין בנו אפילו שנים בעיר ואחד במשפחה, שיחבר בקשר עליון דאורייתא ראשיה השנה בסופה, כראוי וכיאה בתורה ועבודה וגמילות חסדים ומשא ומתן באמונה, אשר יאמר עליו כי הוא זה חכם המבין מדעתו להיות אצלו כל השנה בבחינת ראש השנה, ראש המחובר להגוף במחשבת הקודש כנזכר לעיל, והכל רק מפני כח היצר הבוער בקרבינו כאש בנעורות, כל חד לפום דרגא דיליה, כל הגדול מחבירו וכו’. ומה נאמר ומה נדבר המוכיחים בעם בעת כזאת שכל לבב דוי וכל ראש לחולי מרוב הצרות והרדיפות והדאגות (וכבר הטמינו חכמינו ז”ל ברמז תורתו של דואג משפה ולחוץ, היינו שגם לימוד התורה בעת דאגה כזאת אינו יכול להיות לפי חולשה מוחנו רק משפה ולחוץ, וממילא אינו תבלין כראוי נגד היצר הרע בעוונותינו הרבים, ה’ ירחם) ובכל יום גזירות מתחדשות על עם ישראל. ה’ יחוס על עם עני ואביון במהרה, לגאולם גאולה שלימה, להיות לו לעם סגולה, מראשית השנה ועד אחרית השנה בירושלים עיר הקדושה, אשר עיני ד’ אלקיך בה תמיד אמן במהרה.

אולם אדון הנביאים משה רבינו איש אלקים הוא בתור מנהיג ורועה נאמן לעדת ישראל באמונה היה לו הכח והממשלה, בכח תורה ועבודה, להלהיב ולהבעיר לבבות כל בני ישראל כקטן כגדול לבחינת כי תשא את ראש בני ישראל, שיהיו עיניהם משוטטות תמיד על הראש של השנה של השנ”ה (א’ בתשרי) וככה יתנהגו באש דת חמימות כל שתא. כמאמרם ז”ל, במה תרום קרן ישראל בכי תשא את ראש כנזכר. ועיין שם במדרש (והארכתי בזה בחידושי לפרשת תשא). וממילא שפיר הביאם לבחירי דור דעה.

ומעתה יתפרש לנו הדק היטב בעזרת ה’ סיום התורה בתחילתה, ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה (מלשון תיקן) משה לעיני כל ישראל בראשית, א’ בתשרי, דהיינו שיהיה תמיד מול עיניהם היום הזה של א’ בתשרי, וידעו ויזכרו בלי הפסק כי בראש השנה נברא (בגימטריה בראשית) הכל, ואדם נדון בכל יום בבחינת ראש השנה להיות ירא וחרד על דבר ה’ ודתו תמידין כסדרן לבלתי תחטאו לעולם. כן יעזרנו ד’ לקבוע תורת משה רבינו בלבנו תמיד, וכעולת הבוקר אשר לעולת התמיד, שני תמידין כהלכתן (עיין בשערי תשובה סוף הלכות מגילה, בשם יוסף צדיקא בעל הברכי יוסף, והבן) אמן כן יהי רצון.

ונכון בזה דברי המדרש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל משה שנקרא ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית, נברא העולם. והיינו על הכוונה הנזכרת שמשה הושרש בלבות ישראל ביד החזקה ומורא הגדול של התורה הקדושה בחינת ראשית השנה עד אחרית השנה, מרישא עד גמירא, יראת ה’ תוסף ימים ובשביל זה (הנקרא דרך בלשון חז”ל) נברא העולם על ידי הקורא הדורות מראש, אלקים ברא בראשית, וממילא שפיר מובן רמזי הבעל הטורים הנ”ל בס”ד.

(מתוך קונטרס דרך עליון  דאורייתא, הרב נתן נטע שלמה שליסל הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 78

סך הכל כל הדברים, שהפתח האחרון שהקב”ה מבקש מן האדם לפותחו “פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם'”. ועל הפתח הזה סובב כל הברורים והדיבורים, שהאדם טועה גם בזה, מפני שמדמה שצריך בפעם אחת לפתוח פתח כפתחו של אולם, וזולת זה אינו כלום.

אבל הקול דודי דופק, רק “פתחו לי פתח כפתחו של מחט” התחלה כל דהו, התנועה הראשונה שיתנענע האדם ממצבו הרגיל, כמו שאמר הכתוב “שמוע שמעתי אפרים מתנודד”, כיוון שהוא מתנודד לשוב קצת, גומר הבורא דבריו “הבן יקיר לי אפרים רחם ארחמנו נאום ד’ “, היינו שאתן לו סיעתא דשמיא, והחודו של מחט הרי נקל הוא לעשותו, החודו של מחט בהמחיצות המפסיקות בינו לבין חברו, והעדר המחיצות אשר בינו לבין העולם…

ועל זה אמר הושע הנביא עליו השלום “שובה ישראל עד אלהיך”, ברשותך וביכולתך דווקא, כי אין לך לתלות העיכוב בעולם, “כי כשלת בעונך”, שאין העולם אשם בנפשך. האם לאחר שעזבת את עולם־הדימיון ונמצאת בחבורה של מבקשי האמת, יש לך מחיצה של ברזל המפסיק בינך ובין חברך עד שקשה לך לעשות אף פתח כפתחו של מחט? וגם זה מברר לך הנביא, טעותך מה שאתה טועה (לחשוב) שאם הנך יורד ונופל ממדרגתך, אתה בעצמך אינך אשם, רק חברך זולתך, וכשאתה עולה במדרגתך נתעלית מעצמך ויכול אתה לעמוד מצד עצמך בלי עזר וסיוע מזולתך. וזאת היא הסיבה הגדולה המעכבת את התשובה, מפני שבעת ירידתך תתלה החיסרון לא בעצמך כי אם בזולתך, ובעת עלייתך תתלה המעשה בעצמך ולא בזולתך, מה שגורם בירידתך להקפיד על זולתך, וטענתך שאין לך ממה לשוב, ואתה עצמך תצדיק לגמרי, ועל חברך אינך בעלים להטותו לתשובה, ואת עצמך פטרת מן הדין. ובעת עלייתך תתלה הזכות במעשיך הטובים ותחדל להבין חסרונותיך ובירור מידותיך ותישאר נכרת מן החבורה, ובין כך לא תוכל עמוד על מדרגתך בלי עזר חבורה, עד שתיפול בייאוש אף לעשות חודו של מחט, בפעם השני. ועל זה צווח הנביא “שובה ישראל עד ד’ אלקיך, כי כשלת בעונך”, שחיוב התשובה הוא לא מצד זולתך, אלא מצד כשלון עוונך, ותקן את עצמך ומדותיך, וכאשר תשוב מדרכך הרעה ותתעלה במדרגת התשובה, אל תחשב ואל תדמה בעצמך שנתעלית מעצמך ובכחך הגברת חיילים, כי אז לא לאורך ימים תעמוד בתשובה, ותרד ותפול משמים ארץ, עד שיתברר לך שבעזרת חבורה והתלמדות מזולתך בנידון נפשך הפנימים אתה יכול לעמוד. ועל זה אמר הנביא “קחו עמכם דברים”, ואמרו ז”ל קחו עמכם מדברים, שכל אחד צריך ליקח אצלו מדברים, שלא תאבד ה”חודו של מחט”.

וזהו הפתח  הצר שאדם עושה מעצמו, וגורם ירידתו וצריך לצאת ממנו, וזה הפתח הצר והמחיצה המפסקת שגורם עלייתו מעצמו, אשר שתי התשובות של הנביא מספיקות הם, ורפואה בדוקה למדווי נפשו.

והיסוד של הלל הזקן עם האידך פירושא זיל גמור, במאמר הקודם הוא דרך לתיקון דעותיו. ו”אני יוסף” בירור למדותיו וחשבונותיו, ויהיה לך חבורה ממי להתלמד, עד שתבוא למדרגה של רבי חכם וזקן יושר בישיבה. ושוב יהיה לך עבודה מרובה שאתה צריך לבטל כל החשבונות “בעבור תועלת” בעבור קידוש וחילול השם המקושר עם קידוש וחילול עצמו, מה שתדמה בלבבך שמעשי גדול ממעשיך, ואצלי הכוונה יותר רצויה ויותר אמיתית. וזה גופא גורם הפירוד שנית בין הדבקים, ואין לך עצה אחרת כי אם ליקח הכלל של “רעך זה הקב”ה”! וה’ אמר לקלל, כדי להתלמד ולתקן, ואז יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך ככבוד רבך וכבוד רבך ככבוד שמים…

וזה יהיה לך הפתח “כחודו של מחט”, לכנוס אל הפתח הצר שנכנסו בו החסידים הסובלים, ועל ידי הכלל של הלל הזקן “להקב”ה לא תעביד”, פתח לך פתח “כפתחו של אולם” להגיע ליראה ואהבה ודביקות, כמאמר הכתוב “לאהבה את ד’ אלקיכם ולדבקה בו ולשמוע בקולו”, כפי שביארנו לעיל שזה מן היסודות של מצוות הלבבות, “ואני ד’ ” שברא לך “הפתח צר” לתקן מדותיך ולהיטיבך באחריתך, “ואני ד’ ” הוא המברר לך את “הפתח כשר” שלך, ועל ידי הכרה והרגשה של “אני ד’ ” תגיע אל התשובה. כמו שאמר הכתוב “קחו עמכם דברים ושובו אל ד’ “, ואמרו ז”ל עֵד ד’, שיעיד השם עליו שלא ישוב לחטאו לעולם, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. אמרו ז”ל, ואימתי היא גדולה בזמן שמגעת עד כסא הכבוד, כמו שאמר הכתוב (ירמיה ד) “אם תשוב ישראל נאום ד’ אלי תשוב”…

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 157

אמר ר’ אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, מה יוסף קטן שבשבטים היה, כשאמר להם אני יוסף, נבהלו מפניו, על אחת כמה וכמה כשיבוא הקב”ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, ויאמר אני ד’ (מדרש רבה ויגש פרשה צ”ג).

הקשה בזה אדמו”ר ז”ל בספר “דרכי החיים”, שהיה צריך לאמר תחילה התוכחה ואחר כך הדין, כי קודם הוויכוח ואחר כך הפסק דין?

אמנם לפי דברנו יתבאר פרשה שלימה בתורה, ונורה מזה דעה להבין עד כמה טמונים לרגלי האדם פחי הטעות וחשבונות רבים, וכמה צריך האדם להזהר מהם עד שיגיע אל השלימות האמיתי. ואין לנו אלא להרחיב קצת עצם ענין מכירת יוסף. כי מה היה הסיבה הראשונה למכירת יוסף אחיהם? אחר שהיו גדולי עולם שבטי ה’, והיו כל כך בטוחים בדרכם ותקיפים בדעתם שאינם שוגים מן האמת כלום, עד ששתפו להקב”ה עמהם… (תנחומא). ולא יתכן לאמר שדחק להם הכתונת פסים כמשמעו, וגם לא על אשר הביא את דבתם רעה לפני אביהם בלבד, דנו את  יוסף למיתה, אלא שהלשון הרע היה סיבה לחשבונות רבים ועמוקים מני ים שגרם הדיבה להבאיש ריחם בעיני אביהם שירחיקם ממנו, ולא יורה אותם תורתו משם ועבר, כמו שהורה ליוסף אחיהם הצעיר, ועל כן עשה לו הכתונת פסים לאות חיבה והתקרבות. ועל כן הביטו עליו כעל מפריד בין הדבקים, וגורם להם חסרון השלימות, והרי הוא יורד לחייהם, והם הרוב בניין והרוב מניין של ההווה והעתיד, ולכן עלתה בלבבם קנאת האמת, שלא לוותר שלימותם ושימושם אף הם את אביהם, עד שהותר אצל רוב האחים להורגו, כי דחק להם מצבם הרוחני בהווה ובעתיד לדורי דורות, והוא הגורם לחבורה גדולה כזו התרחקות והתפרדו מאביהם לבניין בית ישראל. וכוונת יוסף הצדיק לא היתה חס וחלילה להבאיש ריחם בעיני אביהם, אלא לתקן חסרונם, כדי שיהיה הכלל כולו שלם, כי דורות הבאים תלוים בירושת האבות, כמו שאמרו ז”ל “מעשה אבות סימן לבנים”, ואמרו ז”ל “כבוש דרך לבני” ונמצא שכולם לשם שמים נתכוונו, וכולם נענשו במדה כנגד מדה, וכל אחד סבל אחר כך, ונפל ממדרגתו לא מזולתו כי אם מעצמו, כדאיתא (במדרש רבה יישב) “הכר בשביל הכר”, לפי שאמר יהודה “הכר נא הכתונת בנך היא אם לא”, אמרה לו תמר “הכר נא למי החותמת והפתילים”. “ונראה כנגד ונראה”, בשביל שאמרו “ונראה מה יהיו חלומותיו”, לפיכך צווחה רוח הקודש, “ונראה מה יהיו חלומותיו”…

ולא עלתה ביד יהודה על ידי דבר זה להתקרב ביותר אל אביו, כמו שכתוב “וירד יהודה מאת אחיו”. והכל נגרר ממה שלא יכלו לדבר אתו לשלום, וכל מה שלא נתברר כוונתם זה אצל זה נתגדל החשד, ונצמח הקנאה ועשתה פרי רב עד שנתפרדה החבילה. ולו התבררו דבריהם מתחילה אל יעקב אבינו עליו השלום, ולא בנו על דעת עצמם אז לא נשתלשל כל המעשה הנורא הזאת, וכל החשדים משני הצדדים היו אז כאבק פורח. וכיון שלא יכלו לדבר לשלום ולהתווכח בתחילה, נמשכו עד לתהום רבה.

ועל כן כיון שהיה המכשול מעצמו לעצמו, לא היה יתכן הבירור אלא מתוך עצמו מיניה וביה, שיתברר להם הסבה הראשונה. ובחכמת אלקים אשר בו, השכיל להוכיחם על ידי הגביע שסיבב בעצתו, כדי להראותם תמונתם הרוחנית במעשה הזה, כבמראה מלוטש, על פי הכלל הגדול בתורה “מאי דסני לך לחברך לא תעביד”. כי על ידי שנתן הנביע באמתחת בנימין, היה מן הדין לפי הסכמתם הם, כמו שאמרו “מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו”. ועל מה סמכו ביסוד טענתם רק על הרחמנות על אביהם הזקן, כי איככה יוכלו לראות בירידת אביהם הזקן ביגון שאלה? ועל יסוד תביעת הרחמים ולפנים משורת הדין הסכימו להרג את מצרים אם לא ישמעו לבקשתם, ותבעו הלפנים משורת הדין בתוקף כל כך. ויוסף הצדיק המתין כל כך וסבל דבריהם החריפים עד הקצה האחרון, כמבואר במדרש שם. וכל זה עשה כדי להגדיל טענתם מפאת היושר והרחמים, ובהגיעם אל קצה ההתמרמרות ברגע האחרון, אז הגיעה השעה הגדולה לבירור טעותם הגדול הנמשך זה כעשרים ושתים שנה, בהפכו כל דבריהם וטענותיהם על עצמם גופא, בדברים קצרים המחזיקים את המרובה, ברגע קטן. עד שהגיבורים הללו למרות מעמדם ברגע האחרון בכל אומץ לבבם וגבורת רוחם לנצח באמיתיות טענותיהם, ולפתאום נסגו אחור, והודו על האמת. כי נוכחו לדעת מיניה וביה האמת המוחלט. וכל הטענות נהפכו עליהם, עד שפרחה נשמתם מפני הבושה, כמו שכתוב, עיניך לנוכח יביטו, אז, עפעפיך יישרו לנגדך (משלי ד,כה), כי ראו ונתביישו מעצמם, בשמעם את ה”אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה”, כלומר, אם באים אתם מצד תביעת הרחמנות, איפה היתה הרחמנות בשעת המכירה? מדוע לא חסתם אז על אביכם הזקן שתורידו את שיבתו ביגון שאלה? אף שיתכן שמצד הדין היה הצדק אתכם, אבל מצד הלפנים משורת הדין והרחמים, על אבינו הזקן מדוע לא חסתם אז? ומזה נתברר כי נפלה בלבבם קצת טינא דק מן הדק אשר קלקלה השורה מבלתי הרגישו כלום, ונפלו בטעות הזה באופן דק מן הדק, עד שלא היה בכוח שום ילוד אשה להוכיחם על טעותיהם לברר אותם בראיות שונות בשעה ששתפו גם להקב”ה עמהם, רק בראותם את יוסף אחיהם נצב לנגדם אחר טענותיהם החזקות נתברר להם מיד, ודנו על עצמם ממנו, וראו את עצמם כבראי מלוטש, בגדר “כל מאי דסני לך לחברך לא תעביד”… מיד נבהלו מפניו “הגיבורים הללו” עד שכל העולם לא נחשבו בעיניהם, והיה ביכלתם לכבוש כל העולם, דברים אחדים כבשו אותם, היש גבורה יותר גדולה בעולם לנצח גבורה כזו? הקדושים הללו אשר כל ימיהם בקשו את האמת לאמתו, ומסרו נפשם ללחום עם כל העולם אף עבור לפנים משורת הדין, נפלו פתאום שדוד, גבורתם וקדושתם והקנאות שלהם עבור האמת בשביל בירור האמת, האם יש בעולם מבקשי־האמת יותר מהם? ברגע קטן יצאו מאפלה לאור גדול.

כשיבוא הקב”ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, לעשות חשבון בירור מעשי-האדם, וחשבנותיו ואמתלאותיו מה שהאדם סומך עליהם לפטור את עצמו מן הדין, אז יראה שלא רק מה שהוא מופרך מצד “התוכחה” אלא גם מצד “הדין” שאין לו לרום ראש נגד הדיין האמיתי הבורא יתברך שמו, ואז יתברר לכל אחד שקר אמתלאותיו מה שסמך על עצמו וכישרונותיו, ומה שתירץ את עצמו לעומת המפריעים שעמד לו על דרכו, ויאמר לו “אני ד’!”, שהכל נעשה ברשותו ובדעתו ביושר ובמשפט, אז ימוגו כל הטענות, ועוד יתהפכו מתרעומותיו על מדותיו של הקב”ה, תרעומות על עצמו אין לשער, כי יתברר לו שהכל היה לטובתו, והוא היה כעבד הרע שלא הכיר טובת אדוניו, עד כמה יגדיל הבושה לאין ערך ושיעור, כשיעריך האדם את עצמו לעומת כבוד ה’ יתברך והבושה הגדולה הזאת מי יכילנה?

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 65

עד עתה בארנו ארבעה עניינים יסודי בין אדם לחברו, אשר אין אדם שלא נכשל בהם, בהניסיונות הגדולים שהאדם מסתבך מהם בכל שעה, שהמה עקרי חייו, וכל גופי תורה תלוין בזה, והם השבח והגנות, גדול או פחות מחבריו, השתמשות עם זולתו, והתלמדות מזולתו, אשר אין עצה להמלט מהם ולתקנם כראוי רק על ידי הרגשת המציאות “רעך זה הקב”ה”.

ומעתה יש לנו לברר הענין “לא תעביד להקב”ה” איך יוכל האנוֹש והאנוּש קרוץ מחומר לעשות ולפעול מה נגד השם יתברך? והעניין הזה הוא דבר עמוק מאד בכוחות הנפש ובדעות האדם. והכלל הזה מלמד לאדם דעה, אף שקנה הרבה מחכמת האדם, ורכש הרבה מאוצר השלימות, אמרו חז”ל  (נדרים ס”ב) תניא “לאהבה את ד’ אלהיך, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו”, אל יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אלמוד כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא”. לכאורה איך מוכח מהפסוק הזה המחייב לאהבה את ד’ ולדבקה בו שלא יחמוד האדם שלא יקראהו רבי חכם וזקן. ואם נלמוד מכאן על ענייני חמדות, מניין לנו החיוב על ענייני האהבה והדביקות?

אמנם בעל פת לחם פירש בזה, וזה לשונו: ופרט בכאן השלש חלוקות הידועות שהם מקרא, משנה, גמרא, ונגד זה ג’ חלוקות. במקרא, זה נגד מה שאמר אקרא כדי שיקראוני חכם, אמר לאהבה את ד’, כלומר שלא תהיה כוונתך שתהיה נחשב לחכם ואהוב לבני אדם על ידי חכמתך, כי החכם אהוב לכל, רק בעבור אהבתו יתברך תקרא תורתו, שהוא יתברך משתעשע בה. וכנגד מה שאמר אשנה כדי שיקראוני רבי, שבעל המשנה תוקע עצמו להורות דבר הלכה, ההמון שומעים בקולו, ועושים על פי הוראתו, והוא מתנשא לכל לראש, בזה אמר לשמוע בקולו, כלומר, שתהיה כוונתך בלמוד המשנה לדעת קיום המצוות ולשרתו יתברך ולא שישמעו בקולך. ונגד מה שאמר שאהיה זקן ואשב בישיבה, שהוא ישיבת תלמידים בפלפול הגמרא, אמר ולדבקה בו, כלומר שלא תהיה כוונתך שידבקו בך תלמידים הרבה, רק שאתה תדבק על ידי זה בבורא יתברך, לפי שאין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד, עד כאן לשונו.

וכן בכל פעולות האדם, יתחלקו בני אדם.

יש מי שרצונו רק להמשכה אל חכמת רעיונו, שכלם יבואו אצלו לשמוע חכמתו והכל יאהבהו בעבור חכמתו. ואם יראה שאין נמשכים אחר חכמתו, ואין משיחין ברעיוניו כפי דעתו יקפיד על זה. ועל זה אמר הכתוב מי שמתרעם על זה, שאין לו כל כך אוהבים ונמשכים שאין הטענה כי אם על עצמו. ובזה גופא שרודף אחר ההמשכה מגדיל הטענה על עצמו, למה אין אתה נמשך אחר ענייני אהבת ד’? ועל זה בא הלל הזקן ואמר “מאי דסני לך”, שאתה מתרעם ומרגיש בזה היטב החסרון, מזה גופא תוכל לבוא לאהבתו יתברך, שלא תעביד להקב”ה כן, כי הוא נתן לך החכמה.

ויש אדם שרוצה שישמעו בקולו לכל אשר יצווה, שלא ישונה כלל, ומי שלא קיים מאמרו רצונו וכוונתו, מתרעם עליו, ומשמיע עליו בקולו על שלא שמע בקולו. על זה בא הכתוב “ולשמוע בקולו”, מה שהשם מצווך”, וכל מאי דסני לך, “להקב”ה לא תעביד”. ומזה יהיה לך פתח להתלמד איך לקיים רצונו יתברך, אחר שהנך מקפיד על שאינם שומעים בקולך, על אחת כמה וכמה שצריך אתה לשמוע בקול ד’.

ויש אדם שרצונו אשר כל הבא להתלמד ממנו, שוב לא יפרד ממנו לעולם, וכאשר לא יצליח בחפצו זה, הוא מתרעם. ועל זה נאמר “ולדבקה בו”, כי כל מה שאתה רוצה יותר שידבקו בני אדם בך, צריך אתה להתדבק יותר להקב”ה, וכל מאי דעלך סני, מדוע תחפץ לעשות להקב”ה כזאת?

וכאשר תעמד על שלימות הדעות הללו, לאהבת ה’ ולדבקה בו, ולשמוע בקולו, ומכל מקרה שתתרעם, שיאהבו בני אדם אותך ושישמעו בקולך ויתדבקו בחכמתך, תלמוד עד כמה צריך אתה להיות דבוק ושומע בקול ד’ וכל למודיך יהיה לימוד לשם אהבתו יתברך ולא לשם אהבת עצמו, אז סוף הכבוד לבוא. כי רבים יהיו נצרכים לו במילי דעלמא ובמילי דשמיא, וישמעו בקולו, וימשכו אחד רצונו, ועליו רק להשתדל להשלים בכוח הרצון שלו, להגיע לרצון ד’ בלבד. וכשיעשה האדם כל התביעות והטענות מה שיש לו על עצמו, למה איננו משלים חובתו למקום ברוך הוא, אז לא יקפיד על שום אדם, ולא יפריע לו שום קנאה, ושנאה כלל, ועל כל ניסיון בין אדם לחברו, יביט על זה כעל הוראה מן השמים ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 55

וכדי להכיר הפתח האמיתי המוליך אל דרך החיים האמיתי, ולא ייפול האדם במצודת הטעות להפך דרכו, שלא לסגור במקום שצריך לפתוח, ושלא לפתוח במקום שצריך לסגור, וכדי שיוכל לקיים “הרעך” ו”כמוך” ממש, הורנו על זה חז”ל שלא יתכן כל זה אם לא יכיר את רעו, שאין הוא העושה לך אלא הקב”ה. אם הגיע כבוד או ממון לחברך יותר ממך אין לך להקפיד על זה, כי צריך אתה לדעת כי רעך זה הקב”ה, כי לו הכסף ולו הזהב, העושר והכבוד מלפניו. ואם אתה מכיר שהכל ממנו ואין לזולתו, אז יסיר מלבבך הקנאה והשנאה והקפדנות ותוכל לאהוב חברך כמוך ממש…

אם יבזוך בני אדם, וידמה במחשבתך קנאת הצדק, להשיב המחרפים דבר, לא למען כבודך כי אם למען קידוש השם שיולד על ידי זה, אבל כשהכיר שכל הניסיונות הבאים בעולם אינם מיד האדם עצמו, אלא מיד ד’, והאדם הוא בזה כשליח השם בלבד, ולא די שלא יהיה טענתך מתגברת על חברך אלא תטעון על עצמך, כיון שגרמו לך ביזיון, אות הוא כי בשמים יש מענה עליך, כמה שכתוב אצל דוד המלך עליו השלום, בעת שקללו שמעי בן גרא קללה נמרצת, לא כעס דוד, אף על פי שהיה לשמעי בן גרא דין מורד במלכות, אלא אמר “ד’ אמר לו קלל”, מה שאצלנו על אונאת דברים קלה יתרגש הלב ותבערה כאש בוערת ול שכן על קללה, ואפילו הדיוט תובע עלבונו וכל שכן ש”כ תלמיד חכם, וכל שכן  מלך, וכל שכן דוד המלך משיח ד’. ומי היה המבייש? שמעי בן גרא רבו של שלמה, ואם כן הבושת גדולה במדה מכופלת. ובכל זאת לא עשה לו רע, ולא הניח לעבדיו שומרי בריתו לעשותו שום רעה ונזק עבורו, אלא מחה הטינא מלבו כלא היה, ולא תבע עלבונו כלל, מפני שבחסידותו הגדולה הכיר כי בא לו הצער הזה מן השמים, ושמעי אינו אלא השליח, ולמה יתרעם עליו? ואם יתרעם עליו הלא הוא כמתרעם על מדותיו של הקב”ה. והאמין באמת ברור כי סוף המעשים כולם משתלשלים בתחילת המחשבה העליונה ברוך הוא, שהוא אדון כל הארץ, ואם כן אין כאן מקום להקפיד על האדם כלל, ולקבל כל מאי דעבדין לו משמיא לטבא. וזה סכלות גדולה מצד האדם אם ילחום ויתאבק עם הסבה האחרונה, מבלי הכיר הסיבה הראשונה. כי צריך האדם לתלות את לבבו אל מסבב כל הסיבות הבורא יתברך שמו, המדקדק עם האדם כפי מעשיו בחשבון מדויק במדה כנגד מדה. וכאשר יתקן הסיבה אשר בעבורה בא לו התוכחה, אז ינצל מן היסורין, כי יתלה החסרון בו בעצמו ויתקנו. ולכן מחשבת דוד המלך עליו השלום היתה טהורה וזכה מכל עירבוב דמיוני ולא נתבלבל מהעינוי והעלבון אלא קבלו באהבה לנכיון על עוונותיו ולא הקפיד על העולבו כלל, כי שמע כל הדברים מפי הגבורה.

וכגון זה אם חברו משתמש עמדו ושולחו לדברים שלא לפי כבודו ורוחו, ונולד לו טענה בלב על זה, גם על זה אמרו ז”ל “רעך זה הקב”ה”, שלוחי דידן שלוחי דרחמנא, ואם אתה מקבל עול חברך, בזה אתה מקבל עול מלכות שמים, כמו שאמרו ז”ל “לעתיד שואלין לאדם המלכת חברך בנחת רוח”, הרי לנו מזה שהמלכת חברו עליו הוא דבר נכבד הנולדת מקבלת עול מלכות שמים. ואם מהפך הסדר ומבעט בחברו, הרי בזה הוא פורק עול מלכות שמים, כי צריך לעבוד בשמחה וטוב לבב. וכן אם ילמד אותך חברך, בענייני מוסר ותוכחה, על ידי בירור המדות ותיקון המעשים, אפילו הוא קטן ממך,  צריך אתה להכיר כי שליח ההשגחה הוא, ועל כן אהב את המוכיחים, כמו שאמר הכתוב “אני ד’ מלמדך להועיל”, היינו כאילו שמעת מפי הגבורה, ודבר זה אמרו (במדרש רבה חקת) “ותמת מרים ולא היה מים לעדה, וילנו על משה ואהרן”, שנפסק הבאר להורותם שהלך עד הנה מפני זכותה של מרים הנביאה, ולפי שלא כבדוה כראוי, לפיכך לא היה מים לעדה. ולבסוף “וילנו על משה ואהרן”, כי לא די שלא הרגישו הפסקת הבאר לתוכחה על מעשיהם, אלא עוד הרגישו טענה והתלוננות על משה ואהרן, כי לו הרגישו סיבת הדבר תיכף בלי חשבונות רבים, מיד היה להם מים, יען כי זה היה כוונת הקב”ה לעוררם על דבר זה, והמה לא די שלא נתעוררו בזה, אלא התלוננו, ומה גרם התלונה הזאת? אל החטא של “מי מריבה”! וגרמו על ידי דבר זה שמשה רבינו עליו השלום מנהיגם ימות במדבר, ושלא יכנס לארץ ישראל, מה שהיה מזה הפסד גדול לכלל ישראל. היוצא לנו מזה, כי צריך האדם לדעת כי הקב”ה מרחף על כל ענייני בין אדם לחברו, וכשיתרעם האדם על אחרים, אינו אלא על מה שאיננו מייסד התביעות והטענות על עצמו מדוע אינו משלים חובתו למקום ברוך הוא. כי אז לא יקפיד על שום אדם שבעולם, אלא אדרבה יאהבהו בשביל שהוא שלוחי דרחמנא במעשה, ולא ידין על כוונת לבו, ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של “ואהבת לרעך כמוך'”, ולא יפריע לו שום קנאה ושנאה. ומכל ניסיון של בין אדם לחברו ידון על זה כעל הוראה מן השמים להועילו בשני העולמים ולהדריכו בדרך ילך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 39