קטגוריה: אישים הי"ד

שאלה. אם חיוב להקיץ הדיין משינתו כשבאים לשאול שאלה באיסור והתר ובפרט בהלכות נדה.

תשובה. במסכת שמחות פ"ח כשיצא רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל להריגה היה רבי ישמעאל בוכה כו' אני בוכה על שאנו נהרגים כמחלל שבת וכשופך דמים. אמר לו רבן שמעון שמא באתה אשת לישאל על נדתה ועל טהרות שלה ואמר לה השמש ישן הוא והתורה אמרה אם ענה תענה אותו והרגתי אתכם בחרב. עיין שם. משמע מזה דצריך להקיצו. אבל בנחלת יעקב שם הגירסה ואמרת לה המתיני עד שאישן. עיין שם. ולפי גירסה זו אין­ ראיה דאם ישן כבר דצריך להקיצו. וכבר הרגיש בזה בספר מנ"פ ועיין בשו"ת מהרש"ם ח"ב סימן ר"י דכל זמן שלא ידע השאלה ליכא עינוי הדין, והא דפרק ח' דשמחות היינו משום אלמנה ויתום לא תענון, שמצער את האדם איכא לאו זה, וד' יתברך יודע כי אני כמה פעמים הזהרתי את בני ביתי שאם יבא ממשהו לשאול באמצע אכילה או שינה לא יעכבו אלא יביאו לפני או יקיצוני כי יפחד לבבי ממאמר זה. ובלקוטי מהרי"ל דריש הפסוק בשם מהר"ש מי האיש החפץ כו' ועשה טוב, אין טוב כגמילות חסדים, אם תלמיד חכם הוא יהא גומל חסדים ויהא נח ומזומן לבריות בכל שעה לדון ולהורות בלי שהות, אבל מכל מקום בעובדא דמסכת שמחות בוודאי היא רק מילי דחסדות. עיין ששם. עד כאן לשונו.

ואני מצאתי מעשה הנ"ל גם במכילתא פרשת משפטים בזה הלשון אמר לו רבן שמעון לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל מימך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך, אמרת תורה אם ענה תענה, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. גם לפי גירסה זו אין הכרח שצריך להקיצו משנתו…

ועיין שבת נ"ה חטא בני עלי ששהו קיני הנשים, עיין שם. ואתה הראת לדעת כמה גדול עונשו של הדיין המעכב תשובתו להשואל רחמנא ליצלן.

ולכן אני זועק זעקה גדולה ומרה על ממוני ונאמני הקהל בכרכים ועיירות גדולות שאין ממנים דיין מיוחד על הוראת איסור והיתר ובפרט על הלכות נדה, ועל ידי זה מתעכבות הנשים לשאול שאלות נשים, כי מתביישות לבא לפני הבית דין בשעה שיושבים בדיני ממונות, והבית מלא בעלי דינים, ועל ידי עיכוב זה באים לידי מכשולים מגונים. כאשר שמעתי וראיתי על ידי ניסיון. ולא דילטר אני להעלותם על הגיליון, ולא יכחיש זה רק מי שנשתכר מיין…

ואין אני מתלונן על הרבנים והדיינים כי המה אינם אשמים בדבר הזה רק כל ממוני הקהל הנציבים ובעלי בתים החשובים שאין משגיחין לתקן קלקול הנורא הזה…

והנה כמה רבנים התמרמרו לפני איך שחדלו האנשים והנשים לשאול בהלכות נדה ווסתות, וכולם ענו ואמרו שנכון מאד לעורר אחינו בני ישראל למנות דיין מיוחד בכרכים ועיירות גדולות להוראה בהלכות נדה וטבילה, גם שיהיה הדיין דורש דמי"ם לדרוש ברבים בענייני דם נדה לפני אנשים ונשים להודיעם כל פרטי נדה וזבה, ולהזהירם על הצניעות כמשפט בנות ישראל סבא, ובזכות זה יצילנו ד' יתברך מכל מקרים רעים וחולאים רעים המתחדשות בימינו, שלא נשמעו בימות אבותינו ונזכה לכל טוב ולכל מיני ישועות ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

(בית אבא, סימן כה)

—

הרב אבא וואקס נולד בגלונוב, פולין, בשנת תרנ"ג (1893), לאביו ר' שאול ולאמו שרה שהיתה אחותו  של האדמו"ר רבי שלמה אריה לייב ווינשילבוים מטיטשין. למד בריישא. אחרי מלחמת העולם הראשונה לימד את בוגרי התלמוד תורה בירוסלב. נשא לאשה את שרה חבולה בת הרב  שמואל אהרן מילר הי"ד אב"ד לאבובה, שכתביו יצאו לאור בספר "אבני אש" (תשס"ו). בשנים תרע"ט-תרפ"ב סייע הרב אבא לחותנו ברבנות לאבאווא. בתרפ"ג כיהן כרבה של פרושוביץ. משנת תרפ"ד היה ראש ישיבה ודומ"ץ בקראקא. בשנת תרצ"ה עבר בקביעות לפרושוביץ.

היה חסיד בלז, קנאי נלהב כדודו וחמיו, והטיף חכמה ומוסר בהתלהבות לשמירת גדרי היהדות.

הודעה מבד"צ קרקוב

מחבר ספר "בית אבא" על הלכות שבת ומועדים, דרושים, דברי כיבושין והתעוררות (תרפ"ב – תרפ"ד) וספר "ברכה שלמה" (תרפ"ח) על תולדות דודו ורבו הרב הקדוש רבי שלמה אריה לייב ווינשילבוים מטיטשין זצ"ל. כתבים ממנו הופיעו גם בכתבי עת שונים ובהם: דגל הרבנים, יגדיל  תורה, חדרי תורה, נצח, שערי תורה ועוד. תשובות ממנו מופיעים בספרים שונים ובהם שו"ת מקדשי השם, וספר הפוסק. תשובות אליו וממנו, משנות תרצ"ו-תרצ"ז, ניתן למצוא בספר "זכר לאברהם אליעזר".

בשער ספרו "בית אבא" ובחתימת ספרו "ברכה שלמה", מזכיר המחבר את כוונתו להמשיך ולהדפיס עוד מחיבוריו שנמנע מלהדפיסם בשל הוצאות הדפוס. הכתבים שאבדו בשואה כוללים שו"ת בלשון קצרה, חידושים וביאורים על ש"ס בבלי וירושלמי, כללי סוגיות והוספות על ספר מלוא הרועים, שו"ת בארבעת חלקי השולחן ערוך ועוד. לפני השואה עסק בחיבור הספר "שרי מאות" אך לא השלים את הדפסתו בשל המלחמה.

בתקופת השואה הסתתר בפרושוביץ, נתפס וגורש לגיטו קרקא, שם נספה בי' באדר ב' תש"ג (1943). כמו כן נספו אשתו וילדיו: יהושע, חנה, ברכה חיה ראשא, שלמה ליב. הי"ד. שרדה רק בתו מירל, אשת ר' חיים מאיר אפשטיין הלוי.

מקורות: מאורי גאליציה ח"ב, ועוד.

והפלתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ.

ולכאורה הלא להלן נאמר כבר ושמתי פדת בין עמי ובין עמיך, ונכלל בזה כל הפסוק הזה, אם כן מה מרמז לנו התורה הקדושה בכתבה ענין זה עוד הפעם. וגם כל התורה הוא נצחיות אם כן באיזה אופן נוהג פסוק הנ"ל בכל זמן ואדם. וגם תיבת ביום ההוא וגם תיבת אשר עמי עומד עליה נראה קצת כמיותר, ובוודאי כל אות ותיבה הוא מוכרח שאין יתרת בתורה הקדושה, על כן צריכים להבין מה מרמז לנו תורה הקדושה בכל אותן תיבות, ואין מן הצורך לדקדק עוד.

ונראה לפרש בסיעתא דשמיא, כי ידוע מאמר חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו חייב או בדור שכולו זכאי. ולכאורה האיך יוכל להיות חס וחלילה כולו חייב, כי לא אלמן ישראל הוא. ועוד אם חס וחלילה תהיה כולו חייב באיזה זכות תהיה הגאולה הלא נאמר בשובה ונחת תושעון, וכמבואר בש"ס סנהדרין דף צ"ו שרק בתשובת יגאלו, ופירוש שאז יהיה עולם הבירור, מי שהוא מאמין באמת בתורה הקדושה ובד' יתברך יהיה בכל לבו ונפשו דבק בתורה הקדושה ובמצוות ד' ומי שהוא פלגס ואין תוכו כברו יתגלה גם כן קלונו ברבים. ומאז פירשתי בגמרא ברכות דף ה' ע"ב במימרא שם, תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום וכו' אלא סמוך למטתי. וצריך בירור סמיכות שני מאמרים אלו זה לזה וגם הלשון מצטער צריך בירור רב.

ואמרתי על פי מה שפירשו בספרים הקדושים דברי הש"ס כל העולם ניזן בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חריבין מערב שבת לרב שבת, היינו שבשביל שחנינא בני מסתפק את עצמו בקב חריבין ולא רצה לקבל שכרו ולהנות בעולם הזה על כן נשאר זכותו לעולם, שבאם היה חנינא לוקח חלקו מפירות חלק עבודתו בעולם הזה לעצמו, אזי לא היה נשאר לעולם שום זכות, על כן ר' חנינא הבין בעצמו כי לעצמו אינו מזיק הדחקות ואין לו מזה פיזור הנפש וטרדות הדעת לבטלו מעבודתו ותורתו, על כן היה לו טוב יותר להניח ההרחבה לאותן אנשים שאם יחסר להם חס וחלילה איזה ענין או בריאות או בפרנסה או שאר צער רחמנא ליצלן שהם נרדפים חס וחלילה משונאי ישראלים אינם יכולים לעסוק בתורה ובמצוות ולהתפלל במוח כדת בדעת צלולה, על כן זכותו לאותן אנשים.

ונקדים עוד מה שהובא בתולדות בשם עוללות אפרים על הפסוק לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, דמבואר הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין, אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, על כן זירז לנו הכתוב לבלתי סור מן המצוה ימין, שלא יחשוב שפעולת המצווה יגרום לו אריכות ימים כו', ולא לשמאל, שיגרום לו עשירות וכבוד, רק יעשה לשם פעלן.

ומעתה יובן כוונת הגמרא הנ"ל, ידוע שהבנים מכונים בשם מטה, כדכתיב אצל יעקב אבינו זי"ע שהיתה מטתו שלימה, וזהו שאמר אבא בנימין, כל ימי הייתי מצטער, כר' חנינא בן דוסא הנ"ל שלקח הדחקות לעצמו כי היה בכחו הרב לסבול הכל שלא יטרוד אותו מעבדות ד', והניח זכות הרחבה שלו משכר פירות של מצוותיו לבניו, היינו שתהא תפלתו זכותו לפני מטתו, בעד הבנים שלא יחסר להם בגופניות בבריאות או בפרנסה שלא יטרוד אותם מעבדות ד' וגם שלא יזיק להם הרחבה והשפע, רק שתהא מטתו, היינו בניו בין צפון לדרום, שלא יחשבו בעבודתם ובתורתם לא צפון עשירות ולא דרום אריכות ימים ושנים טובים רק לשם ד' בין צפון לדרום לא צפון ולא דרום, כבחינת עוללת אפרים לבלתי סור מן המצות ימין ושמאל, וממילא יהיה להם הכל.

על כל פנים היוצא לנו מכל זה כי כל צדיק ואיש אמת כל מגמתו הוא רק על הבנים שיהיו עובדי ד' ומניח זכותו להם שבניקל יבא להם אף על פי שהוא מוכרח על זה לצמצם בצמצום גדול בפרנסתו במזונותיו אינו משגיח על זה ומצטער עצמו וסובל הכל כל ימיו רק שהבנים יעסקו בתורה ברחבה במנוחה בלי טירדה. ושמעתי בשם קדוש אחד מדבר למה הדבר דומה לחנות שיש לו תריסין שקורין אויסלאגע ומשם יכולין לידע מה שיש בחנות והאיך עומד החנות, כך הבנים הם אויסלאגע לאבותיהם, מי שאוהב ד' יתברך והתורה הקדושה עושה כל ההתפעלות במסירת נפש לשם ד' עם הבנים להניח אותן ללמוד מימי נעוריהם אצל מלמדים יראי ד' ולגדל אותם בדרכי החסידות, ואין חושב ואינו משגיח על עמלו ורכושו לפזר הכל רק לגדלם בתורה וביראה ובחסידות ואין לו חשבון הגופניות לעצמו שיהיה לו יניקה מהבנים או גופניות הבנים להניח אותם ללמוד בחכמת שלהם שיוכל לדרוש בלשון שלהם כדי שיקבל רבנות בנקל בעוונותינו הרבים קרדום לחפור בה…

היוצא לנו מכל זה מי שהוא באמת שפל ונמוך רוח ויודע שהוא גר בעולם הזה, הוא חושב תמיד רק לגדל בניו ובנותיו ובני בניו לתורה ועבודה לשם ד', ועל ידי הבנים יהיה לראיה על אבותיהם שאף הם מאמינים בני מאמינים באמת או שלבו בל עמו, כהנ"ל, שהבנים הם אויסלאגע מאבותיהם ובזה יהיה עולם הבירור מי שהוא ל-ד' או חס וחלילה להיפך, וזאת יהיה דור שכולו חייב או זכאי, על ידי הבנים יתגלה מי שהוא כולו חייב או כולו זכאי והחכמה בחוץ תרונה. וכאשר המליצו, חכם מה הוא, רצונו לומר, מה שהוא, אומר, נוכל להכיר על ידי אמירתו בעצמו ודרכו ומנהגו. וכמו כן ורשע מה הוא אומר, גם כן על דרך זה, להיפך חס וחלילה, הכל על ידי בנים, האיך הם מגדלים הבנים שלהם. וידוע שאני את דכא, שד' יתברך שוכן במקום שיש שפלות. וחס וחלילה להיפך אצל גאוה וגדלות.

וידוע שבעוונותינו הרבים כעת אין השם וכסא בשלימות, כי נתרחקו ו"ה מן י"ה וא' מכסא, וידוע מבחינת המהרש"א כי בחר ד', בציון א'ו'ה' למושב לו, אז יתוקן אותיות א'ו'ה' – א' לכס ויהיה כסא בשלימות, ו"ה לי"ה ויהיה השם בשלימות.

וזאת אפשר כוונת הפסוק הנ"ל, והפליתי, אברר בבירור גמור ביום ההו"א בעת שיהיה תיקון אותיות הוא, כמאמר חז"ל בדור שכולו זכאי או חייב, אזי אברר מי שהוא מכלל זכאי או חס וחלילה להיפך את ארץ הארציות ג'ש'ן', מי שהוא בבחינת גר שפל נמוך בעצמו ראשי תיבות גשן אשר כל הכח שלנו עומד על ג' אותיות הנ"ל ג'ש'ן' גר בעצמו בעולם הזה שפל רוח ונמכות רוח כי זה גורם לקיים כל המצוות ולגדל בניו ובני בניו על ברכי התורה לבלתי היות שם ערב כי יהיה על ידי גידול הבנים בירור גמור מי שהוא באמת לד' וחס וחלילה להיפך, למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ, שאין אני שוכן רק במי שמשפיל עצמו כעפר כמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום ואנכי עפר ואפר, ועל ידי אותן האנשים יהיה הגאולה במהרה דידן, והכל נכון בעזרת ד'.

דברי יוסף, פרשת וארא

—

הרב יוסף אריה לייב פיש הי"ד, נולד בסביבות שנת תרל"ה (1875) לאביו הרב צבי אלימלך ולאמו מרת מרים במאסיף, שבמרמרוש, רומניה. הוריו "היו יראים ושלימים ומסרו נפשם שסבלו צער ודחקות רחמנא ליצלן עד למאד וכל מגמתם היתה לגדל בניהם לתורה ועבודה, והיו מגזע קודש נכדים לגאונים וקדושים מעמידי עולם. יעמוד לנו זכותם בכל עת לטוב אמן" (מתוך ההקדמה לספר דברי יוסף). עוד משחר ילדותו שקד על תורתו, על אף יתמות ועוני. הוא היה מתלמידי הקדושת יום טוב מסיגעט זצ"ל, ולמד יחד עם בן רבו בעל עצי חיים זצ"ל. וכך כתב רבו:

הן בא אלי ידידי תלמידי ה"ה הרב החריף ובקי מו"ה יוסף אריה פיש מק"ק מ' לאפאש ודרש אותי לכתוב כתר הורמנא והוא ביודעי ומכירי היטב מאז שלמד בית מדרשי והוא חביב בעיני מאד כי תמיד הטה שכמו לסבול עול תורה ביגיעה רבה יומם ולילה ות"ל מצא כדי מדתו וגם אחד חתונתו השתעשעתי עמו בהרבה סוגיות ופוסקים וראיתי כי ידיו רב לו בש"ס ופוסקים ויוס"ף הוא איש מצליח בתורה ורבץ כאריה יודע לאמן ידו בפילפול וסברה ישרה קולע על השערה. אקוה להשי"ת כי יעלה מעלה מעלה, על כן ידי תיכון עמו להעיד כי מסתמא ידון ידון יורה יורה כהוגן וכשורה וכדי הוא לאותו איצטלא להושיבו על כסא ההוראה באחד מערי ישראל ומצווה להחזיקו ולחזק הני ברכי דרבנן כי יברכו עליו ברכת הנהנין. הלא כה דברי הכותב לכבוד התורה ולומדיה ובא על החתום היום יום ג' נשא את ראש כבני ישראל דהאי שתא תרנ"ז לפ"ק סיגעט חנני' יו"ט ליפא.

לאחר חתונתו עם מרת פיגא בת הרב יוזפא יואל קליין מלאפאש התקבל הרב יוסף אריה לרב ומו"צ בשאמשאן והסביבה. מחמת רוב דוחק הפרנסה, עומס העבודה ותלאות שונות ומשונות, הספיק לכתוב רק חלק קטן מחידושי התורה שהתכוון לכתוב.

הרב פרסם את ספרו "דברי יוסף" על התורה בשנת תש"ב.

הרב נספה בשואה בשנת תש"ד (1944), ככל הנראה באושוויץ.

(מקורות: הקדמת הספר דברי יוסף, דף עד ותיעוד ביד ושם).

… והנה ג' דברים צריכים להיות רשומים על כל לב איש יהודי ועל ידם יעמוד כסלע איתן בלב ימים, ולא תשוח נפשו הטהורה תחת חמדת העולם הזה גם בעת אשר ייטב לו, וכמו כן לא תבעתנו פגעי הזמן בעת אשר תרד עליו גלגל הצרות.

א) השגחה פרטית מאת הבורא, כי הטוב והרע שניהם מד' ואין השאול בית מנוס.

ב) אהבת אחים ורעים אשר עליה ציוותה התורה הקדושה "ואהבת לרעך כמוך" ובא בקבלה כי זה כלל גדול בתורה.

ג) גם בעת אשר אור ההצלחה תופיע עלינו כהילל בן שחר, לא נשכח כי ד' הנותן כח לעשות חיל, ולא יפתינו יצרנו לאמר כחינו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה. וגם בעת אשר ירד עלינו הגלגל לא נאבד בטחונו, ורק נקווה לד' כי תתחדש כנשר נעורינו ויבאו ימי טובה אשר על ידה יהיו נשכחים ימי הרעים.

… גם אחר מיתת יוסף ואחר שהתחילו צרות השעבוד, הגם כי טבע הגלות והצרות לעורר באיש רגשי אהבה ורחמנות, לרחם ולאהוב את אחיו, אולם לא כאלה היה חלק בני יעקב בעת ההוא, כאשר תורה הקדושה תספר לנו סיבת גלותם ועניים, "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עבדי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול, ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר".

ופירש הב"ל בתוספת באור משלי, כי בא הכתוב להודיענו שלימות משה כמה הבדל היה במעלות מידותיו ממה שהיה בישראל. כי הנה כשהגדיל משה והתחיל להיות לאיש ונצץ בו כח השכל והידיעה, הגם כי נתגדל בביתו של מלך ולא חסר לו מאומה, ולעומת זה היו בני ישראל שפלים ונבזים בימים ההם עד למטה, ודרך כי כל אחי ראש שנאוהו, אבל לא כן היה הרועה הנאמן מחוקקינו. כי "ויהי בימים ההם", אשר היו רעים מאוד לישראל, ולעומת זה היו טובים למשה, כי "ויגדל משה", עלה ונתגדל, עם כל זה "ויצא אל אחיו". רגשי האהבה לעמו אשר היו עצורים בעצמותיו עוררו אותו לקחת חלק ולהרגיש בצערם. ויצא אליהם באהבה ובאחווה, ולא כפר בהם, כדרך מי שיש לו קרוב עני שכופר בו, רק חשבם לאחיו לעזרם וללמוד מהם מדות טובות. האמנם במקום אשר חשב שימצא בהם שלימות המידות וגרם המעלות שיהיו מתקוממים בגודל לבב לעת הצורך הזה, אדרבה ראה בסכלותם. הסתכל והתבונן וחוקר בינו לבין עצמו על מה עשה ד' ככה לעם הזה בהיותו השלם שבכל העמים, כי הייתכן לבני מלכים כאלה, לעבוד עבודת עבד בחומר ובלבנים. ויען כי אין הקב"ה עושה אלא מידה כנגד מידה, שפט מזה שאין ספק שיש בהם איזה מידה רעה אשר על ידה באו עליהם הצרות האלו.

ועודנו מתבודד בזה ראה מקרה שממנו דן ההיפך ממה שחשב למצוא אצלם. כי ראה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" בעוול מפורסם, ואלו היו המצרי והעברי לבדם ואין רואה החריש משה מלהאשים אותם שלא נהפכו אל האויב, כי לא ידעו מאומה. אך לא היה הדבר כן, כי המצרי הכה את העברי, "מאחיו" בין אחיו במעמד כלום והיה מקום לקחת נקום מהמצרי ולבלעו חיים, כי איך יראו ברע אשר ימצא את אחיהם, על כן אמר הכתוב "ויפן כה וכה" סביבות העברים לראות אולי יקום אחד מהם להושיעו, אבל "וירא כי אין איש", אין איש מהם שם על לב, עד שקם הוא על המצרי והרגו. ואין ספק כי היה נבוך מאד איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר זרע אברהם ובפרט בעת אשר המה בגלות…

ועל כן כאשר ראה משה רבינו עליו השלום שלא נתעורר בהם רגש אהבה לעמוד לעזרת אחיו, היה נבוך בדעתו איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר, בעת צרה כזאת. אולם לאהבתו לעמו הבליג על יגונו ולא חרץ עליהם משפטו, כי חשב שהוא ממורך הלב מחמת כובד השעבוד, כי גם זה הוא מן התוכחה ורדף אתכם קול עלה נדף. ועל כן יוכל להיות כי לא עצרו כח לעשות שום תנועה עם שהכירו היותו בלי צדק ועוול גמור, כי חשבו באם יכו את המצרי ויצילו טרפו מידו אז יעלילו על כללות ישראל עלילות שקר, ויצמיח מזה רעה לכללות ישראל ואולי על ידי כך שמו יד לפה. כאשר שמעתי לפרש "ושקצונו כטמאת הנדה", דהנה באם נחפש אחרי עוולות ואכזריות הנמצאים בעולם, אז נראה עין בעין כי בני ישראל הם העם הנבחר, מעולם לא נמצאו אצלנו רוצחים ואכזרים כמו בשאר אומות העולם. והנה אצל האומות באם איש מהם ירצח נפש אז הוא בעוונו יומת ולא ישקצו בזה את עמו, לומר כי הנכם רוצחים, רק הוא נכתם בעוונו. לא כן באם יקרה מקרה לא טהור, שאיש יהודי ירצח נפש, אז יאמרו הגויים כי בני ישראל המה רוצחים, ויבקשו לנקום על ידי חטאת היחיד בכללות ישראל. והוא ממש כדוגמת נדה על ידי שרואה טיפת דם כחרדל, כל גופה טמא, כמו כן הוא אצלנו באם איש אחד יחטא על כל עדת ישראל ישקצו. ועל כן אומר "ושקצונו כטמאת הנדה", כדוגמת הנדה שאמרנו. לזאת לא חרץ עוד המחוקק משפטו להרשיעם. ויצא גם ביום השני לראות אם יתגלה לו עוד דבר כזה, וכשראה מריבת העברים זה עם זה, והוא הוכיחם רשע "למה תכה רעך", אמר הן אמת שהחשתי ולא הוכחתי אתכם בראותי כי לא לקחתם נקם מהמצרי בהכותו את חבריכם, אבל איך יהיה שאתם בעצמכם תריבו ותכו זה את זה האין די בהכאות המצרים.

גיא חזיון – דבר בעתו לכל תקופות חיי האדם בעולם הזה, דרוש ג – יציאת מצרים

—

הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד נולד בשנת תרנ"ב (1892) לאביו הרב פינחס זצ"ל, והיה נכדו של הרב אליהו לייכטאג אב"ד קלסאני בעל "תורת אליהו". בט"ו באב תרע"ג נשא לאשה את מרת דרעזיל בת שלום יוסף.

הרב אברהם היה אחיו של הרב אפרים לייכטאג הי"ד אב"ד דאמבראד, מחבר הפירוש "מנחת אפרים" על שו"ת "פרי מגדים".

הרב אברהם כיהן כרב בערים שווינגן (הולנד, בשנים 1924-1930) ואנטוורפן (בלגיה). משנת תרצ"ב (1932) כיהן כדיין ומורה צדק בנייפסט (הונגריה). הוא כתב חיבורים בהלכה, באגדה ומוסר, והספיק להוציא לאור את ספריו בית ועד לחכמים על סוגיות הש"ס ופוסקים (תרפ"ח), גיא חזיון (ב' חלקים), ובהם: חלק ראשון (תרפ"ח) "דבר בעתו לכל תקופות חיי האדם: לתקופות החיים" וחלק שני (תר"צ) "דבר בעתו בשאלות הנכבדות ברום עולמו של היהדות בתקופתנו הנוכחית" – ספר זה מהווה מאגר לדרשנים העוסקים בשאלות נכבדות בעולמה של היהדות לפי רוח המקום והזמן. הדרשות שבספר לקוחים מהדרשות שהיה דורש בכל שבת קודש לאנשי קהילתו, לשמח את לבם ולעוררם ליראת שמים.

וכן הדפיס את ספרו הנותן בים דרך 22 כרכים היו בכתב היד (תרצ"ח, תרצ"ט)  ובהם מובאים ומסודרים למעלה משבעים אלף מאמרי חז"ל ומהווה "ספר שימושי וכיד ימין לכל רב ומורה צדק, דרשן, מטיף ומחבר, כי מאיזה ענין שירצה לפסוק לדרוש או לכתוב, יהיה כל חומר המפוזר בשני התלמודים, המדרשים, פוסקים ראשונים ואחרונים, מן המוכן בידו בלי עמל ויגיעה". המחבר מציין בהקדמת המהדורה השניה של ספרו זה ושהיתה הצלחה רבה למכירת הספר, ולכן הוא שב מוציא אותו לאור, "למרות שימים אלה לא ימי חפץ המה, ואחינו בני ישראל נרדפים במדינות שונות בלי חשך בתגרת האנטישמיות הנפרזה, וכמובן שבעת צרה ליעקב כזו נחשבו הופעות ספרים חדשים למן סרח עודף ואין מאסף אותם הביתה, אבל ספרי זה יצא מן הכלל, כי תודה לד' יתברך נתקבל ברצון". בירחון לקט ששנ"ה שנה ה גליון א (תרצ"ח), כותב המחבר על אודות מכירה מוזלת של ספרו הנותן בים דרך, בכרכים בודדים, בהתחשב בצוק העיתים. דבריו הובאו בספרים נוספים ובהם בשו"ת מקדשי השם. בכתב העת 'המגיד' (סטמאר, תרפ"ט, דף ז עמו' ב) כתב ביאור לשאלת הגמרא 'משה מן התורה מנין'.

בהסכמת הרב דוד דוב בעריש מייזליש הי"ד, אב"ד אוהעלי, הוא מתאר את "הרב הגאון החריף ובקי, דורש טוב לעמו מו"ה אברהם לייכטאג וואקסמאן נ"י רב דקהילת קדש הנ"ל… והכרתיו לתלמיד חכם גדול וחריף ובקי ומלא על כל גדותיו בתורה, וגם הוא מגיד מפואר דורש לאנשי קהילתו בכל שבת קודש ומשמח אנשים בדברים נחמדים ומעורר לבם ליראת שמים". הסכמת הרב שמואל אהרן מיללער אב"ד לאבאווא לספר "הנותן בים דרך" הוא מתאר את הרב כך: "האדם הגדול בענקים, משדד עמקים, הוא הרב הגאון המפורסם אוצר התורה והיראה". 

הרב נהרג על קידוש ד', באושוויץ, עם אשתו הרבנית מרת דרעזיל הי"ד בי"א תמוז תש"ד.

באוצר הבאורים והמדרשים מובא שהרב אברהם לייכטג ווקסמן נהרג ע"י הצוררים הארורים, וכתבי היד שלו שעמדו להיות מודפסים בארבעים ושנים כרכים או יותר, אבדו ושוב לא יודפס עוד.

חלק מהמקורות: קהילות הונגריה, דף הנצחה בתחילת הספר "כי בא מועד" מאת הרב ישעיהו מרדכי באקשט, מאגר השמות ב"יד ושם", מורשת רבני הונגריה עמ' 18-19, ספרי הרב הי"ד.

ראה גם: חכמי הונגריה, עמ' 523-524.

וראה תולדותיו בספרו של בנו ר' חיים צבי לייכטאג וקסמן: מגדל אור קונקורדנציה לתנ"ך (ירושלים תשל"ו). זכרון הרב וקסמן הי"ד הובא גם ע"י ר' שלום יוסף ואקסמאן, בספר "גבעת שאול" עם "כהיום תמצאון", מאת רבי שאול בראך, שיצא לאור בשנת תשמ"ג, בהוצאת ר' נפתלי צבי ברודי.

לפי מה שנתבאר במאמר הקודם, כי לכל דבר ועניין יש שני אופני ערך, של עצם ושל סיבה, נמצא על ידי זה הבנה ופתרון לעניינים נכבדים בדברי ימי האומה.

הנה בזכרון המאורעות הנוראות של האומה קבעו ארבעה צומות: צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי (זכריה ח) ונחלקו תנאי על יום צום העשירי הזה, רבי עקיבא למד שהוא יום עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על העיר ועל זה היום נאמר להנביא יחזקאל בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים בעצם היום הזה. ורבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמישה בטבת שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותינו בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר (יחזקאל כד, לג). והעם נהגו כרבי עקיבא שהוא יום עשירי בטבת. ואמנם יש מהראשונים שאמרו כי הצרה ופורעניות של יום זה גדולה יותר משאר ימי פורעניות, ודבר זה הביא רבינו הבית יוסף בטור אורח חיים תק"ן, וזה לשונו, והרב רבנו דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת משונה משאר תעניות הוא שאם היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו בעצם היום הזה, כמו ביום כפור. וכתב על זה מרן הבית יוסף, ולא ידעתי מנין לו זה. עיין שם. ונבאר הדבר.

אחד מן הדברים החשובים להאנושיות היא הידיעה של השתלשלות וקישור המעשים מתחילה ועד סוף. בני אדם מתמרמרים ומתרגזים מהרבה מאורעות מפני כי רחוקים המסובב מהסיבה, התכלית מהגורם, ולעיניהם נדמה כי עתה נהיה הדבר. ולכן בתמהון שואלים מדוע ולמה? ואולם כשהם חוקרים ודורשים למקור הדבר ושורשו ומתבוננים כי כבר הוא בעולמים, המאורע של עכשיו אינו אלא התגלות מחזה ממה שהיה מקודם, אזי משלימים הם עם גורלם ודעתם מתישבת עליהם. ואמנם כך הוא טבוע בעולם, כי מציאותו של כל דבר והידיעה ההשגה האנושיות של זה המציאות אינם באים בשוה. ודבר זה ידוע בחוקי הטבע. הנה אם אנו מרגישים שינוי אוויר, מקור לחום וכדומה, לא בא השינוי הזה בשעה שהרגשנו בו, רק מקורם לזה. ועוף השמים אשר חוש הרגשתם יפה יותר משל האדם הם הרגישו מקודם הדבר. כן אם אנו שומעים קול רעם הוא רק אחר שכבר נעשה הרעם. גם מה שאנו משיגים על ידי חוש הראות, אין זה בא ביחד ממש עם מציאות דבר הנראה, ולכן אור הכוכבים שהם מרחק רב מאתנו, יעבור זמן רב עד שאורם מגיע אלינו, ואפילו אם ידעך ויכבה זהרם ואורם עדיין יהיו נראים אלינו. ואמנם כן הוא בכל מאורעות הנעשות בעולם, הנה לעין הפשוט נדמה כי עתה הם נעשים ונתהוים, ואבל באמת אין זה אלא דמיון, והם נעשו משכבר הימים, רק לעיני בני אדם נגלה עתה הדבר. לדוגמא נקח מדברי ימי עם הרוסי, המהפכה הגדולה בשנת תרע"ח ומפלתה של מלכות בית רומאנוב, הנה חוקרי דברי הימים יודעים כי לא אז בזמן שפרצה המהפכה נעשה הדבר אך הרבה קודם לזה כבר היו הסיבות הגורמות לזה. הנה בשביל דבר זה לבד אשר בזמן שחרור האכרים מעבדות לא נתנו להם אחוזת אדמה ונשארו בשעבוד עקונומי אצל האצילים הביאה לידי שנאה וקנאה שלא יהיה שלום ומנוחה בארץ, ובהכרח היה שבאיזה זמן אחר כך תפרוץ מהפכה – באותה שעה שנחתם דבר המלכות המניפסט הזה, אשר האכרים יצאו מעול האצילים אבל בלי אחוזת ארץ, נעשה דבר עיוורון פוליטי בלי ראות מראשית את האחרית, ואז חתמו גם את גזר הדין על בית המלכות ומשפחת האצילים שיעברו מן הארץ. בשנת תרע"ח קצרו הפרי אשר שרשיו נטעו יובל שנים קודם בשנת תרכ"א. לא ידעו ולא הבינו אז כי אם הארץ תהיה לאחוזה להאצילים, שהם חלק מעט מיושבי הארץ, והמון מיליוני האכרים ישארו פרוליטאריים בעירום ובחוסר, אי אפשר כי תהיה שלום ומנוחה בארץ…

כן בדברי ימי ישראל אנו מוצאים הרבה כדבר הזה שנתחוללו ונעשו מעשים ומאורעות חשובים, אשר מקור סבתן הוא זמן רב קודם לכן…

ובדבר הזה הוא שנחלקו תנאי על קביעת צום העשירי איזה הוא חמור הסיבה או העצם – על איזה יום ראוי לקבוע תענית, אם על יום פורעניות של סיבה שסבב החורבן לאחר כן, או על יום שהיה בו פורעניות בעצם שנרגש בו כאב השבר שקרה. רבי עקיבא למד שהוא יום עשירי בטבת, שבו סמך מלך בבל על העיר. הנה אם בערכו העצמי פורענות זה לא גדול הוא, כי כמה פעמים היה שבא צר אויב במדינה. אולם לפי ערך הסביי פורענות זה חמור הוא משארי פורעניות, כי אם לא אותו היום עשרה בטבת שבו סמך על העיר, לא היה יום שבו הובקעה העיר בי"ז בתמוז ויום שחרבו העיר ובית המקדש ט' באב. אבל רבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמשה בטבת, יום שחל בו הפורעניות בעצם ונרגש השבר והכאב שבא שמועה לגולה, ועשאו יום שמועה כיום שרפה, כמו שנאמר (יחזקאל כא) ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהיתה.

ואולם העם נהגו כרבי עקיבא לקבוע יום תענית בעשירי בטבת, כי יום זה ראש כל מרעין. והוסיף רבינו אבודרהם ז"ל לבאר, כי חמור אותו היום עשירי בטבת אפילו מתשעה באב שבו נכפלו הצרות, כי אם לא המאורע הפורענות של יום זה לא היו שאר הפורעניות. ויש רמז והוכחה לדבריו של אבודרהם מהכתוב, הנה על שארי פורעניות לא נאמר בדיוק זמן היום, רק החודש: צום הרביעי, צום החמישי והשביעי. ואולם יום זה עשרה בטבת נאמר ליחזקאל לזכור אותו ביחוד, כתב לך את שם היום הזה, את עצם היום הזה שבו סמך מלך בבל על ירושלים. וטעם הדבר כי לשאר הפורעניות לא אותו הזמן יום ושעה גרמו. שורש החורבן והסבה כבר מקורם היה ולכן אין הם דוחים את השבת, ואבל יום פורעניות עשירי בטבת הוא התחלה וסיבה לכל שאר הפורעניות ונאמר להנביא שם עצם היום הזה ביחוד, ולכן דוחה את השבת, כי חמורה הסבה מהעצם.

תורה ודעת א, אמרי דעת לפרשת ויגש

הערת עורך הבלוג: המאמר כאן מובא רק באופן חלקי, ללימוד המאמר כולו, מומלץ לעיין בספר ממנו נלקח מאמר זה.

—

הרב אליעזר יעקב הי"ד היה רבה של העיירה וורקליאן (ורקליאני) שבלטביה. אביו, הרב משה דוד הכהן גראדסקי זצ"ל' שימש ברבנות בעיירה פרייל, כיהן כמורה הוראה בדווינסק ונקבר לצד ידיד נפשו הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל.

הרב אליעזר יעקב חיבר את הספר "תורה ודעת" על התורה כולה, אך הספיק להדפיס רק את חלק א' על ספר בראשית (ריגא, תרצ"ו). בשער הספר מתאר הרב המחבר את תוכן ספרו "הכולל מאמרים הגיוניים, דברי חקר ורעיונות במדרש, חידושים וביאורי הלכה, דבר בעתו בפרשה השבוע, להאיר באור התורה והדעת הדרך הנכונה בהליכות החיים ולשמוע דעת התורה והשקפות חז"ל למצוא פתרון לשאלות העולמיות על פי התורה והמצוה".

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה זרמו לוורקליאן פליטים יהודים מלטוויה ומליטא. בשנת 1940 נכבשה העיירה ע"י הסובייטים, שחיסלו את מוסדות הציבור היהודיים והחלו בהלאמת הרכוש הפרטי.

ביום ג' בתמוז תש"א פינו הסובייטים את העיר, וכמה מאות יהודים התפנו עמם. עשרות מהם התגייסו לצבא האדום ורבים נפלו בקרב. כעבור זמן קצר נכנסו הגרמנים לעיירה והוטלו גזירות על היהודים. יהודים נחטפו לעבודות משפילות והוטלה עליהם עבודת כפייה. בתי יהודים, חנויותיהם ורכושם הוחרמו, והיהודים גורשו לגטו בפרוור סמוך לבית העלמין היהודי ונאסר עליהם לצאת למרכז העיירה. ביום י"א באב תש"א, נצטוו כל היהודים להתרכז כביכול לשם יציאה לעבודה. כ-540 היהודים שהתייצבו במקום הריכוז נלקחו לבית העלמין היהודי ונורו ליד בור שחפרו במו ידיהם. בחודשים שלאחר מכן ערכו הגרמנים מצוד אחרים יהודים מומרים בעיירה, והוציאו אותם להורג. טרם נסיגתם, ציוו הגרמנים על איכרים מקומיים לשרוף את גופות הנרצחים שבבורות הירי בעיירה. גם רבה של העיירה, הרב אליעזר יעקב גורדסקי, נספה עם חורבן קהילתו בשואה. הי"ד.

ב"דרכנו" גליון י"א דן הרב הגאון הכותב הנכבד יצ"ו על הסתירה שמצאו המבקרים בין דין המשנה סוף פרק ח דסוטה שבמלחמת מצווה הכל חייבים לצאת ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, לבין מה שכתוב בספר חשמונאים א, ג, שיהודא המכבי העביר קול במחנה לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו או ארש אשה ולא לקחה או נטע כרם ולא חללו או איש אשר ירך לבבו ישוב לביתו ככתוב בספר תורת ד' ", אף ששם מלחמת מצווה הייתה, והרב הגאון הנכבד טרח בזה הרבה להשוות את הניגוד הזה.

ולדעתי לא קשה כלל על פי שיטת ההלכה, שהרי מסקנת הש"ס בסוטה מ"ד: דלמעוטי עכו"ם דלא לייתי עלייהו לדברי הכל אינה בכלל מלחמת מצווה לעניין שיהיו צריכים לצאת חתן מחדרו וכלה מחופתה, ואינה בגדר מצווה אלא לעניין עוסק במצווה לבד.

ועיין ירושלמי ושי"ק שם, ומבואר שמלחמה אשר מטרתה היא להכניע את האוייב לבל יתנפל על אדמת ישראל נוהג בה דין השבים מעורכי המלחמה. ואין החיוב לצאת חתן מחדרו וכלה מחופתה חל אלא בשכבר התפרץ האויב לתוך גבול ישראל. (ו"אין נקי" הכתוב אצל מלחמת אסא במלכים א,טו שבארו הירושלמי שם שהכל היו חייבים לצאת ואפי׳ חתן מחדרו, וכן פירש רש"י במלכים שם, על כרחך צריך לומר לפי זה ששמועה זו היתה בטרם שבתה המלחמה וחיל בעשא נמצא עוד בגבול יהודה).

ואותה המלחמה שהכריז בה יהודא המכבי על הפטורים לצאת שישובו היתה מחוץ לגבול ישראל, כמו שנאמר שם ג,מא "וירא יהודא ואחיו כי הקצף הולך וגדל וכי קרב הצר אל קצה גבולי הארץ", ושם לט, כי מחנה האויב הנה בערבה אשר על יד אמה, ואמה זו מארץ פלשתים היתה, עיין שמואל ב,ח. ואם כן כדין עשה יהודא, כי כל עוד לא דרך האויב על אדמת ישראל לא נתחייבו עוד אלו לצאת, ובמלחמות הראשונות בטרם גורש האויב מן הארץ והמלחמה היתה בקרב הארץ, באמת לא נמצא כלל הכרוז הזה, ולא נזכר רק במלחמה זו שהייתה מחוץ לגבול ישראל. וזה האות, כי אין כאן סתירה כלל, ויהודה כדין וכתורה עשה על פי קבלת חז"ל.

שמואל דוד לאסקי אבד"ק סאמפאלנא

—

הרב שמואל דוד לאסקי נולד בתרנ"ב, 1892, לאביו ר' אברהם (אף שבמאמריו הוא חותם "בהרב רח"י זצ"ל"). ממנהיגי אגודת ישראל, למדן דגול, בעל מחשבה וסופר נפלא, למד בהתמדה יומם ולילה והיה לתלמיד חכם עצום, איש רוח בעל מידות, גדול הבקי בכל חדרי תורה, הבורח מהכבוד כמאש, אוהב אמת ושלום, רודף שלום ומעביר על מידותיו.

בימי מלחמת העולם הראשונה היה פעיל ב"צעירי אמוני ישראל", תנועת הנוער של אגודת ישראל.  מכיוון שידע גרמנית היה בקשר עם הרבנים ד"ר פנחס כהן ועמנואל קרליבך מגרמניה, שהניחו את היסודות לאגודת ישראל בפולין. אחרי מלחמת העולם הראשונה נתמנה כרב ברדוגושץ', באזור לודז'. אחרי זמן מה נתמנה כרבה של סומפולנו, שבאותו האזור, בה כיהנו אבותיו כרבנים, ונודע כ"סומפלנר רב". כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נבחר לוועד הרבנים של לודז'.

בצד לימודיו התורניים רכש גם השכלה כללית, ובין פרסומיו היתה גם חוברת ביידיש, בענייני אסטרונומיה שבה יצא נגד תורתו של קופרניקוס (דער פאטאלער טעות : א פאפולערער שמועס וועגן דער געאצענטרישקייט פון וועלט-סיסטעם : קאנטרא קאפערניקוס). רבים ממאמריו  פרסו בעיתוני אגודת ישראל.

בעיתון הצפה 3/7/1939 מופיעים דבריו בוועידת הסופרים בלודז': הרב שמואל דוד דיבר על השקפת היהדות על ספרות ועתונות. הסופר החרדי אין לו רק תפקידים אמנותיים, עיקר מטרתו היא לחנך את הדור. בכל מה שהוא כותב צריכים להכיר את הנקודה היהודית הדתית. הספרות מלאכת שמים היא ומטעם זה אחראית מאוד.

כשהיה בגטו לודז' סרב לשתף פעולה עם רומקובסקי, על אף האיומים הנסתרים שנתלוו לכך. בעת כינוס רבנים עם רומקובסקי, הרב התרומם מכסאו מלא אומץ וגאון ואמר בקול עז: "אדון רומקובסקי, גם אתה למדת פעם מגילת אסתר, ולבטח תזכור את המאמר 'אל תדמו בנפשך' … אל תדמו בנפשכם… אל תשלו את עצמכם… להימלט… איננו יכולים לשתף פעולה אתכם! חיינו אינם יקרים יותר מחייהם של כל היהודים. אל תסמכו עלינו!".

בכ"ו בשבט תש"א, 27 בפברואר 1941, היה בין הרבנים שחתמו על החלטה שליולדות ולאנשים המרגישים שכוחותיהם אוזלים מותר לאכול בשר טריפה, אחרי שיתייעצו עם רופא ועם רב. באדר תש"א היה בין הרבנים שהוציאו הנחיות למשגיחי הכשרות לקראת אפיית המצות בגטו לודז'.

היה מהרבנים הבודדים שנצלו בדרך נס בהסתתרם במחבואים, בעת שנתפסו וגורשו להשמדה שאר הרבנים בלודז'. נפטר במצוק וברעב בגטו לודז' בד' בסיון תש"ג, 1943, והובא שם לקבר ישראל בהלוויה רבת משתתפים.
מקורות:

רבנים שנספו בשואה, לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור 4 עמ' 450, אלה אזכרה ה עמ' 275-281, לאָדזשער געטא עמ' 455, די ווירדיגסטע מצבה פאר די קדושים, מאמר רבנים אונטער די נאצים מתוך אידישע ווארט תשרי תשל"ה, ווי איך געדענק זיי…  מתוך אידישע וואלט אדר תשכ"ה, בשנות השואה והשבר  בית יעקב סיון תשכ"ב, ועוד.

ראה עוד: אנצקלופדיה שמע ישראל א, בקדושה ובגבורה ב, דם ודמע בגיטו לודז',

רשימת מאמרים שמצאנו עד כה:

"בעוד מועד" מאת הרב לאסקי הי"ד הופיע בספר אודים : לקט דברי סופרים עברים שנספו בשואת אירופה בשנות ת"ש-תש"ה (אינדלמן אלחנן, ירושלים, תש"כ-תשכ"ה).

ביאורי אגדות – מתוך ספר היובל לכבוד מהר"ם שפירא

בינה במקרא – מתוך הדביר, תרפ"א.

המוסר העברי – מתוך קובץ דרושים, תרפ"ד.

המוסר העברי ב – מתוך קובץ דרושים, אלול תרפ"ד.

המוסר העברי ג – ההשגחה – מתוך קובץ דרושים, תרפ"ה.

המוסר העברי ד – מהות החיים – מתוך קובץ דרושים, תרפ"ו.

דת וחסד – מתוך יבנה תמוז תר"צ.

נצחיות הנפש והמדע – יבנה ניסן תרצ"א.

על הקטטות ועל המריבות – דרכנו גליון א, אלול תרצ"ד.

מלחמת החשמונאים – מתוך דרכנו, תרצ"ה.

האגודאי הגדול – מתוך רבי מאיר שפירא במשנה, באומר ובמעשה, תשכ"ז

קונטרס הלכה למעשה – תיקון איסור ריבית – מתוך קובץ דרושים

מאמר ממנו מופיע גם בספר "ימים נוראים אלמאנאך": כי אתה אלקים אמת ודברך אמת

תורה, איד און מענטש – אידשע וואלט, אייר תשכ"ב.

די באנקראטירטע קולטור –  אידשע וואלט, סיון תשנ"ט.

בפרשת בהעלותך, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן, ברש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ושמעתי בזה מכבוד אדמו"ר הגאון מו"ה יואב אדלר האב"ד האנשאוויץ שליט"א, שאמר בדרך הרמז, דכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' ואין השכינה שורה אלא על מי שיש לו מדת ענוה, וז' נרות מרמזים על שבע חכמות כידוע. וכן על ז' ספרי תורה וצריך ללמוד אותם בענווה שלא יתגאה במה שיודע, ואז אם יש לו בחכמתו גם מדת ענווה אזי נעשה מרכבה לשכינה, שראוי הוא שתשרה עליו שכינה, והנה אחז"ל גדול ממה שנאמר באברהם נאמר במשה ואהרן שאמרו ואנחנו "מה" שהיא המדרגה היותר גדולה במדת ענווה, ואם כן  פני מנורה, אותיות שמשני צדדים של צדי המנורה הוא "מה" ועוד נשאר רנ"ו שהם מספר כנפיים שיש להמרכבה כידוע מפסוקי יחזקאל עיין שם ברש"י ותרגום, שאם יש לו פני מנורה שהוא מדת מה יזכה להיות מרכבה לשכינה, ועל כן אמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שכל הז' חכמות יאירו אל מדת הענווה שהוא שני המנורה, ואם כן אהרן כאשר הלך להדליק המנורה לה' צריך להתלבש במדת ענווה כי בלאו הכי היה לו מדת "מה" תמיד גם כשלא הדליק המנורה, ועל כן זה שבחו של אהרן שלא שינה, שלא היה צריך לשנות את עצמו במדת ענווה בעת הדליק המנורה יותר מהרגלו תמיד, כי הוא היה תמיד במדת ענווה היותר גדולה שהוא "מה". ודברי פי חכם חן.

בן פורת יוסף.

מתוך פני הנשר השביעי, מונקטש תרצ"ט

—

הרב הגאון יואב אדלר הי"ד אב"ד דאברא ומשנת תרפ"ג רב, ראש ישיבה ואב"ד האנשוביץ שבצ'כוסלובקיה, נולד בשנת תר"מ (1881) לאביו  הרב שלום זצ"ל בעל ספר "רב שלום" על התורה, ולאמו מרת צ'רנה. הרב הי"ד היה תלמיד מובהק של הרב יהודה גרינוולד אב"ד סאטמר, ונסמך ממנו ומרבנים גאונים נוספים. נודע כגדול בתורה, עניו וצדיק.

נשא לאשה את מרת חנה הי"ד בת הרב דוד יהודה זלצר אב"ד הומאנא.

הרב יואב הובל לאושוויץ מעיר זשילינא ט׳ מרחשוון תש״ג (1942), והגיע לשם כשלשה ימים אחר כך ונשרף על קידוש השם עם משפחתו הרמה, ובהם אשתו הרבנית, בתו דרייזיל שיק, בניו הרבנים הרב שלום צבי , הרב פנחס יצחק איזייק, הרב יוסף שמואל אב"ד פאפראד והרב נפתלי מנחם אב"ד סרדנע, ובניו הבחורים דוד ליב והלל, הי״ד. מצאצאיו שרדו שלושה נכדים בלבד. אוד מוצל מתורתו הוזכר ע"י חתנו הרב יקותיאל מרדכי שיק (המאור כסלו תשט"ז). מעט מן המעט מצרותיו בשנת תש"א כתב במכתב שהודפס בספר טהרת יום טוב. תולדותיו הובאו בספר תולדות אנשי שם.

פרטים על בני משפחתו שנספו בשואה מופיעים במצבת קברו של נכדו הרב מנחם יהודה אדלר, בחלקת החסידים בהר המנוחות.

נראה לעניות דעתי ש"בן פורת יוסף" שמביא כאן את תורת הרב יואב אדלר הי"ד, הוא הרב אלכסנדר סענדר ב"ר יוסף זלטנרייך מקריניץ שבפולין. את מאמריו בתצא תורה (תצ"א) ובאהל תורה (קונטרס נד, ניסן-אייר תר"ץ) הוא חותם בשם "אלכסנדר סענדר בן פורת יוסף זעלטענרייך".

לא הצלחתי לברר פרטים נוספים על הרב אלכסנדר סנדר איני יודע מה עלה בגורלו בשנת הזעם. אחיינו, הרב שמואל אברהם זלטנרייך אב"ד טשאקווא מביא תורה מפיו בספר שאלת יצחק.

בעזרת ה' יתברך.

חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו [משלי כ"ב]. ועמד בזה רבינו התניא ז"ל בספר ליקוטי אמרים ריש ח"ב כיון להוא רק על פי דרכו של קטן משמע שאינו דרך האמת, אם כן מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנו. עיין שם מה שאמר בזה על פי דרכו בקודש. ואולי יש לומר בזה דהנה אנו רואים הרבה אבות שמדקדקין הרבה בחנוך בניהם הקטנים, ועם כל זה כשהגדיל הבן עוזב את הכל רחמנא ליצלן, והסיבה לזה משום שרואה הבן שגם האב אינו מדקדק בכל אזהרות שהזהירו. אבל אם האב באמת מדקדק במצות, אז אף שלא דקדק כל כך בחנוך בנו, עם כל זה הבן מתחנך מאליו והולך בדרכי אביו. וזה פירוש הפסוק חנוך לנער על פי דרכו. והיינו דעיקר החנוך לנער הוא על פי דרכו של אביו כנ"ל, דבזה גם כי יזקין לא יסור ממנו.

והנה אני הגבר ראתה עיני אצל כבוד אדוני אבי מורי הרבני המופלג בתורה ויראה כש"ת מו"ה אלקנה בן מו"ה פסח ז"ל. הגם שהיה סוחר בעל משא ומתן עם כל זה התמיד מאד בלימוד תורה הקדושה ימים ולילות ומאס בכל תענוגי העולם הזה והרבה בצדקה ובגמילות חסדים בגופו ובממונו, נשא ונתן באמונה והיה ירא שמים גדול והצנע לכת. ואף שהיה איש חלש, עינה את נפשו בתעניתים וסיגופים כדי להתרצות לפני קונו. ובימי זקנותו אף שהיה חלש מאד וסבל יסורים גדולים, לא עלינו, עם כל זה התמיד בלימוד תורה הקדושה ובתפלה בכל מאמצי כחותיו. כל ימיו מאס מאד בכבוד המדומה, על כן אף לסוף ימיו שהכין עצמו לילך לעולמו ציוה להעלים ממני בכדי שלא אבוא לומר מקצת שבחו לפני מטתו. ויום אחד לפני הסתלקותו היה חלש מאד ולא היה לו כח הדבור ורמז בידו להעומדים אצלו, ושאלו אותו אם יתנו לו סידור ורמז הן, ונתנו לו, ופתחו וחפש בו עד שהגיע להפסוק לפני ד׳ כי בא לשפוט את הארץ, והראה כאצבעותיו על פסוק זה והחזיר את הסידור. וכיום המחרת יום אחד עשר לחודש מנחם אב שנת תר"צ יצאה נשמתו בטהרה ובניקל כמשחל בוניתא מחלבא, זקן ושבע ימים בן פ"ב שנים. וסוף שנותיו היה בעיר רישא ושם נפטר והובא שם לקבר ישראל. על מצבתו לא נכתב רק שמו ושם אביו ז"ל, כי כן ציוה. ה' יתברך אב רחמן ירחם עליו להעלות נשמתו מעלה מעלה ומנוחתו יהיה בגן עדן העליון עד ביאת הגואל צדק, ויתקיים הפסוק והשיב לב אבות על בנים. ובינו לבינו יהיה מליץ יושר עלינו, אמן.

ואני בעניי אינני אפילו כחלא בר חמרא לגבי אבא, אך על ידי מדת התמדת לימוד תורה הקדשוה שהשריש בי אדוני אבי מורי ז"ל זכיתי בעזרת ה' יתרך לחדש איזה דברים בתורה הקדושה אשר הם לתועלת לאנשים כערכי. וכשזכיתי שיצא לאור הדפוס חיבורי זכרון יוסף ברןך ה' מצא חן בעיני תלמידי חכמים אמיתיים ושבחוהו רבנן, בכן אני נותן שבח והודיה להבורא ברוך הוא על העבר ותפלה על העתיד שיזכני להוציא לאור הדפוס חיבורי חלק יורה דעה אשר ברוך ה' כבר מסודר אצלי לדפוס ועור חדושי תורה אשר חנני השם יתברך. ואין כוונתי חס וחלילה להתייהר בהדפסת חיבורים כי אני יודע מיעוט ערכי, אך כוונתי בזה לצאת ידי חובתי על פי המבואר בספרים הקדושים, כי כמו מי שהשפיע לו ה' יתברך עשירות מחויב להשפיע מהונו לנצרכים, כמו כן מי שהשפיע לו ה' יתברך איזה חכמה מחכמות תורה הקדושה מחויב להשפיע מחכמתו לאחרים. והגם שידעתי שכעת מחמת צוק העתים וטרדת הזמן כמה ספרים מונחים בקרן זוית ואין מעיינים בהם כלל, והלואי שיהיו לומדים בספרים שיש כבר ולמה לנו עוד בחדשים. אולם זה יש מקום לומר על ספרי דרוש או מגידות או אפילו פלפול, כי מה נפקא מינא בזה אם לומד החדשות או הישנות, ואדרבא הישנות טובות יותר מן החדשות. אבל חבור על בירור הלכות תורה הקדושה מה שלא נתברר עוד, ודאי מצרך צריכי ונחוץ מאוד לכל הוגה דת אמת, כידוע. ובודאי ימצאו בעולם תלמידי חכמים שיקבלו תועלת מספר כזה, וכמו שהגידו לי באמת תלמידי חכמים מופלגים על ספרי זכרון יוסף. ורבינו היעב"ץ ז"ל כתב בספרו מגדל עוז דאם כותב חדושי תורה ומוסר לרבים, אין קץ לשכרו, צדקתו עומדת לעד, בודאי אין הרבצת תורה יותר מזו, זכות הרבים תלוי בו כו', פזר דבריך בארבע רוחות העולם ולא ימלט שימצאו מקומות שדברי תורה חביבים עליהם ויעשה פירות ויתקיים על ידך ולא תשכח מפי זרעו. עד כאן דבריו הקדושים.

אולם על ספר כזה שהוא לברר הלכות יאמרו נא הבעלי הבתים, מה לנו בספר כזה שאין אנו לומדים זאת, ואין המקרא נדרש לפנינו. אבל טועים הם בזה דבאמת חוב קדוש על כל מי שיכולת בידו לקנות ספר כזה אף שלא ילמד בו, כמו שאבאר בעזרת ה' יתברך. דהנה בגמרא דעבודה זרה דף ג׳ אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין תורה מוטב, ואם לאו אני אחזור אתכם לתהו ובהו. ומבואר בתוספות שם דהתנאי היה רק על קבלת התורה לחוד דאם רק יקבלו התורה אף שלא יקיימוהו תו יתקיים העולם. עיין שם. ולכאורה הדבר תמוה דמה בצע בקבלת התורה אם לא יקיימוהו. ונראה לי בזה, דידע הקב"ה דאף אם רוב ישראל חס וחלילה לא יקיימו התורה, אבל ודאי על כל פנים יהיו בכל דור ודור קצת תלמידי חכמים אמתיים אשר התורה הקדושה תהיה חביב עליהם וילמדו ויקיימו אותה ובשבילם כדאי שיתקיים העולם, אך נתינת התורה לא היה יכול להיות למימוט ישראל אלא בהסכמת כל ישראל, על כן שפיר התנה הקב"ה אם ישראל על כל פנים מקבלים התורה מוטב, דאז תו שפיר יוכל להתקיים העולם בשביל הקצת תלמידי חכמים שבכל דור שילמדו ויקיימו אותה, כנ"ל. אבל אם לא יקבלו התורה אם כן אי אפשר כלל להיות תלמידי חכמים שילמדו ויקיימו התורה, כנ"ל, דבשביל מיעוט אי אפשר ליתן את התורה, אם כן אי אפשר להעולם להתקיים. ואתי שפיר.

ובדמיון הזה הוא בהדפסת ספר כזה דידוע דהתלמידי חכמים הצריכים לספר כזה הם מועטים ועניים, ובשבילם אי אפשר לדפוס ספרים העולה להוצאות כמה אלפים כתרים, ואם כן ההלכות, שהם עיקר התורה, ישארו חס וחלילה סתומות ועמומות. על כן  בוודאי דחוב קדוש על כל אחינו בית ישראל שיקבלו באהבה ספר כזה, אף מי שלא ילמוד בו, בכדי שיהיה מציאות להוציא לאור ספרים כאלו ויהיה מוכן להצריך להם ללמוד בו וכענין קבלת התורה אשר בזה מתקיים העולם, וכנ"ל:

…

ועתה אודה לה' בכל לבב על כל הטוב אשר גמלני, ותפלתי על העתיד שאזכה להוציא לאור הדפוס גם יתר חיבוריי, וכל חיבוריי ימצאו חן בעיני אלקים ואדם ושאזכה עוד ללמוד תורה לשמה לחדש לאמתו בתורה הקדושה ושלא אכשל חס וחלילה בדבר הלכה ויאריך ה' יתברך ימי אמי מורתי ואשתי ובניי ובנותיי וכל יוצאי חלצי בטוב ובנעימות בכלל כל אחינו בית ישראל. ונזכה במהרה לביאת הגואל צדק אמן:

י"ד לחודש כסליו תרצ"ה קאשוי יע"א.

המחבר

(מתוך ההקדמה לספר קנה וקנמון)

—

הרב חנוך הנך הי"ד נולד ברישא שבגאליציה לר' אלקנה ומרת טויבא פק. הוא היה דבוק מעודו בהתמדה נפלאה בתורה הקדושה, ולא מש מאוהלה של תורה עד שנתפס ונלקח לגיא ההריגה ונשרף על קידוש השם בי"ג בסיון תש"ד.

הרב נסמך מהרב ר' יצחק שמעלקיס בעל "בית יצחק" והיה דיין ומורה הוראה  במשך עשרות שנים  בקהילת קאשוי הגדולה והמפורסמת. הוא חיבר את הספרים זכרון יוסף (ברדיוב, תרפ"ט), קנה וקנמון (ברדיוב, תרצ"ה) וטבח והכן (מיכלעוויץ, תרצ"ו). בהקדמת זכרון יוסף כותב המחבר על צרותיו. בנו התינוק, יהודה ליבוש, נפטר בגיל שלשה חודשים בט"ו סיון תרס"ו. בנו בכורו, הרב יוסף חיים ז"ל נפטר מטיפוס שנתיים אחר חתונתו, בהיותו בן  עשרים וארבע, בי"ט באלול תרפ"ד. אחרי פטירת הרב יוסף חיים ז"ל, נפטרה אלמנתו הצדקת מרת חיה אסתר ז"ל ביום ז' באלול תרפ"ז. בי"ג אייר תרפ"ה נפטר ביסורים בנו הקטן של הרב חנוך הניך, אברהם אהרן, בהיותו בן שמונה שנים. בתו מרת חנה ע"ה הלכה לעולמה בליל כ"ז טבת תרפ"ח. והיות ואין באפשרותו לממן ספר תורה לזכר יקיריו, ראה המחבר לפרסם לעילוי נשמתם את ספרי ההלכה והחידושים שכתב על שו"ע אורח חיים ויורה דעה. החידושים והפסקים הוצגו לפני גודלי עולם, כגון הגאון מהר"ש ענגיל זצ"ל אב"ד ראדימישלא והגאון הצדיק ר' שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד וראש ישיבת מאונסדורף.

בימי השואה נשאל בידי יהודים האם מותר להם לאבד את עצמם לדעת, כדי להינצל מייסורי מוות וחולי צער ומיתות משונות במחנות המוות. והשיב להם ומנע מהם שלא ישלחו ידיהם לאבד עצמם לדעת, כי למרות כל יסורי המוות והצער שיסבלו, יזכו להיות קדושים ויקדשו שם שמים, שזוהי הדרגה העילאית שיהודי יכול לזכות בה (הקדמת אחיו, הרב משה פק, להוצאה החדשה של הספר קנה וקנמון, וכן בדברי ימי קאשוי). תיכף אחר זה נתפס גם הוא ועלה על המוקד. "גווילים נשרפים ואותיות פורחות, והן הנה האותיות אשר אתה הקורא והלומד בספריו נמלטו ונשארו לנו ולבנינו עד עולם".

לקריאה נוספת, ראה: דברי ימי קאשוי.

ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים בני בינה ימי כו'. יש לפרש על פי המבואר בחידושי מהרצ״א דף כ"ג ע״ב שהעתיק לשון השאלתות שכתב דההיא לוגא דאישתכח בהיכלא והוה ביה שיעורא יומא חד ואדליקו מיניה תמניא יומין כו' ולבסוף מסיים השאלתות וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום כו' לא מצאו אלא פך אחד כו' ולא היה בו להדליק אפילו יום אחד. עד כאן לשונו. נמצא שדברי השאילתות סותרים עצמם מרישא לסיפא, דבתחלה כתב שהיה שמן לשיעור יומא חד ולבסוף מסיים שלא היה שיעור אפילו על יום אחד.

וכתב החידושי מהרצ״א לתרץ דהגם דבו, בתוכו, היה כדי להדליק כשיעורו, אבל למנורה לא היה כדי להדליק. ומסולק גם קושית הבית יוסף שהקשה דהנס לא היה רק על שבעה ימים ולמה עושין שמונה ימים, דלפי זה גם ביום הראשון היה נס, דהרי עירו מהפך למנורה וכשמערין על כרחך נשאר דבור מהשמן מקצהו בפך ולא היה שוב להדליק אפילו על יום אחד. עיין שם. ולזה יאמר ומנותר קנקנים, היינו השמן שנשאר דבוק בקנקן כשהעירו ממנו לתוך המנורה ונותר בדופן הכלי, שאי אפשר בשמן לערות שלא ישאר דבוק בתוך הכלי, נעשה נס לשושנים כו' ימי שמונה, מה שאין כן אם היה באפשרי לערות מכלי למנורה באופן שלא יהיה נותר כלום בתוך הקנקן לא נעשה נס רק על שבעה ימים, דעל שיעור יום אחד היה שמן להדליק, ועל ידי נותר הקנקן נתמעט וכתותי מכתת שיעורא דיום אחד ונתגלה נס כל שמונה ימים.

(תולדות שלמה, חנוכה,י)

ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים. ויש לדקדק אפילו אותן שלא הגיעו למדריגת בינה גם כן ישוררו וירונו על נס ופלא שנעשה עמהם, ולמה הזכירם לקרותם בשם בני בינה דווקא.

והנראה לומר דהנה בחנוכה היה שני סוגי ניסים: א' הצלת נפשות, דהיתה ישועה גדולה ממנו יתברך שמו במלחמה למסור רבים ביד מעטים, וא' נס דמנורה שלא היה בו אלא להדליק יום א' ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. והיה מהצורך להתבונן לאיזה מהם יעשו הקבועות, אי לנס דמלחמה אי לנס דנרות, כי נפקא מינה רבתי יש, דאם קובעים לנס דמלחמה יש לקבוע למשתה ושמחה ולהרבות בסעודה כמו בפורים דעל זה יש שמחה בעולם הזה, מה שאין כן כשעושין קביעות לנס דנרות דהוא רוחני ואין מזה שמחה בעולם הזה עושין הקביעות גם כן בדבר רוחני להודות ולהלל. עוד יש חילוק דלזכר נס דמלחמה היה די ביום אחד, ביום כ"ה, וכבר רמזו דורשי רשומות, חנוכה היינו תיבות חנו כ"ה, דביום כ"ה לכסליו נצחו החשמונאים אויביהם וחנו ושקטו מן המלחמה, מה שאין כן לזכר נס דנרות צריכין שמנה ימים לקבוע משום דמכל יום ויום הוי נס דנרות, ועם כל זה לא עשו קביעות לנס דמלחמה דהרי לא קבעום למשתה ושמחה ולהרבות בסעודה, וכמו שמבואר בשולחן ערוך או״ח סימן עת"ר שיטת המחבר דרבוי הסעודות שמרבים בחנוכה הם סעודת רשות שלא קבעום לכך עיין שם, ועשו הקביעות לנס דנרות, והיינו להודות ולהלל כל שמונת ימי חנוכה. ועל כרחך הבינו בקודש בינתם שהעיקר לעשות הקביעות לנס דנירות כמו שכתב הטו"ז סימן עת"ר בס"ק ג' באמת הטעם וזה לשונו שם דאף על גב דהיתה ישועה ממנו יתברך שמו במלחמה, מכל מקום לא היה מפורסם על צד הנס רק בנרות היה הנס מפורסם על כן קבעו להודות ולהלל כי אין מזה שמחה בעולם הזה והצלת נפשות היה טפל בזה על כן עשו עיקר מן הנס המפורסם שהוא מורה על הודיה, כי כן ראו רצונו יתברך בזה. עד כאן לשונו. ובזה יפורש על נכון ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, והיינו מאחר שהנס המפורסם יותר היה מהנותר קנקנים ולא במלחמה ועל כן בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים. בני בינה דייקא, שהיו צריכין להתבונן לאיזה מהניסים יעשו הקביעות לעיקר ואיזה לטפל והתבוננו ברוח קודש בינתם שרצונו יתברך לקבוע נס דנרות לעיקר והצלת נפשות יהיה לטפל, ועל כן ימי שמונה קבעו שיר ורננים. מה שאין כן אם היו קובעין לנס להצלת נפשות לא היו צריכין שמונת ימים ולא בהלל והודאה כי אם במשתה וסעודה כמו בפורים.

(תולדות שלמה, חנוכה, יג)

—

הרב החסיד שלמה ב"ר ישראל משה ופרידא שטיינברגר הי"ד, מהעיירה ניר באטור שבהונגריה, נולד בגניטץ בשנת 1883. למד מילדותו ביגיעה ושקידה רבה בבית המדרש שבעירו ובבית מדרשו של רבו רבי מרדכי יהודה ליב ווינקלר, בעל לבושי מרדכי זצ"ל, במאד, והיה ירא ה' מנעוריו ודבק בצדיקים. הוא למד מתוך דוחק ושקד כל ימיו על לימודו, ראה ברכה בלימוד ונעשה צדיק תמים, מלמד ולמדן גדול, היה מלא וגדוש בחריפות ובקיאות, תלמיד חכם מפולג. כתב חידושים רבים על התורה והאגדה, על ש"ס ופוסקים, והתחיל להוציאם לאור. הספיק להוציא לאור את הספר זכרון שלמה (קליינווארדיין, תרצ"ח) על הלכות מליחה, שיצא לאור עם הסכמות רבי מרדכי ווינקלר אב"ד מאד, האדמו"ר מראצפערטא רבי שלום אליעזר הלברשטאם, רבי נפתלי טייטלבויים אב"ד ניר-באטור, האדמו"ר מוויז'ניץ רבי ישראל הגר, רבי יואל טייטלבוים אב"ד סאטמאר, האדמו"ר מספינקא רבי יצחק אייזיק וייס, רבי עקיבא סופר אב"ד פרסבורג, רבי שאול בראך אב"ד קאשוי, רבי שאול רוזנברג אב"ד ראצעפערטא ורבי מנחם בראדי אב"ד קאלוב. כן חיבר את 'ספר תולדות שלמה על התורה ולמועדים' על דרך תלמידי הבעל שם טוב, ולמעשה על ספר בראשית ועל חנוכה, (מישקאלץ, תרצ"ח – למעשה תש"ב). עם הסכמות רבי מרדכי ווינקלר אב"ד מאד, האדמו"ר מראצפערטא רבי שלום אליעזר הלברשטאם, רבי אהרן טייטלבוים אב"ד ניר באטור והאדמו"ר מוויז'ניץ בגרוסוורדיין רבי חיים מאיר הגר. נשא לאשה את רבקה לבית קליין הי"ד (1886-1944). הרב והרבנית היו חשוכי בנים. עלה על המוקד על קידוש השם באושוויץ ביום ג' בסיון תש"ד (25.05.1944).

מקורות: חכמי הונגריה עמ' 524, מאגר השמות באתר 'יד ושם', ספרי הרב שלמה שטיינברגר וספרי אחיינו הרב שלום נח סג"ל וייס.

הרב אברהם דובער כהנא שפירא היה רבה האחרון של קהילת קובנה, מגדולי הרבנים בדורנו וממנהיגיו, גאון בתורה ומושלם בכל המעלות. הוא נולד בעיר קאברין במוצאי יום הכיפורים שנת תרל"א (1870) לאביו הרב שלמה זלמן סנדר, אב"ד ור"מ מאלץ וקריניק, מצאצאי ר' חיים מוולוז'ין. למד בישיבת וולוז'ין והתפרסם כעילוי מקוברין. היה ממקורביו של ר' חיים סולבייציק. בהיותו וולוז'ין הצטרף לתנועה הסודית של אגודת "נצח ישראל", העמיק את ידיעותיו בתלמוד והתקרב לענייני ציבור.

משהגיע לגיל עשרים גויס לצבא הרוסי ונשלח למינסק. ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן, הידוע בשם "הגדול ממינסק", עמד על כשרונותיו המצויינים והשתדל לשחררו מהצבא. משנשתחרר, בגיל עשרים ואחת, היה לחתנו של "הגדול" ועשה שנים אחדות בביתו והתמחה שם בענייני הלכה למעשה.

לאחר פטירת "הגדול" בשנת תרנ"ו (1896) מילא את מקומו חתנו ר' אליעזר רבינוביץ, רבה של סמלוביץ פלך מינסק. והרב כהנא שפירא נתמנה במקום גיסו לרבה של סמולוביץ. שם חיבר את ספרו "דבר אברהם" בשני חלקים. ספרו התקבל עד מהרה בעולם הישיבות בליטא ובפולין בזכות מקוריותו ובהירותו, ופרסם את מחברו כאחד מגדולי ישראל באירופה.

בשנת תרע"ג (1913), בגיל ארבעים ושלוש, נבחר לרבה של קובנה, בירת ליטא, וכיהן בתפקיד זה כשלושים שנה, עד לפטירתו. בתפקיד זה ייצג את יהדות ליטא בפני השלטונות הליטאיים, ונודע בצחות לשונו ובעמידתו הגאה. השלטונות רכשו לו כבוד ואף הסכימו לחוקק חוק המבטיח את זכויות הרבנים ובני הישיבות. במשך כשלושים שנה עסק בפעילות ציבורית למען יהודי ליטא, ובין היתר היה ממייסדי אגודת הרבנים בליטא ונשיא הכבוד שלה. הרב כהנא-שפירא הצטיין ביכולתו לגשר בין הקבוצות השונות בקהילה, ומצא פתרון לבעיות הסבוכות ביותר בתקופה זו בה עברה יהדות ליטא זעזועים מדיניים וחברתיים גדולים. היה נערץ אף בעיני מתנגדיו.

היה חובב ציון נלהב, התעניין כל חייו בנעשה בארץ ישראל. השתתף בתרע"ט בוועידת היסוד של תנועת אגודת ישראל העולמית. ניסה רבות לפעול לשיתוף פעולה בין "האגודה" להסתדרות הציונית העולמית. והשתדל להביאם לידי הסכם בנושא של עבודה משותפת למען ארץ ישראל. שאף מאוד לעלות לארץ, אך לא זכה לכך.

בשנת תרפ"ד היה שותף למשלחת רבנים לארצות הברית לצורך גיוס תרומות לעולם הישיבות יחד עם הראי"ה קוק שעמד בראש המשלחת והרב משה מרדכי אפשטיין.

בשנת תרצ"ח (1938) חלה בסרטן הקיבה. הוא נזקק לניתוח ונסע לשוויץ לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. בהיותו בשווייץ לצורך ריפוי. פרצה בינתיים המלחמה ובנו, ירוחם יהודה לייב, שהיה עו"ד נודע בניו יורק, שלח לו מברק שיבוא לאמריקה עד יעבור זעם. אך הרב התעקש סירב לעזוב את קהילתו והשיב: 'קברניט הספינה הוא האחרון העוזב את ספינתו הטובעת', הרב חזר לקובנה והמשיך, על אף מחלתו הקשה, בהנהגת הציבור ובפסיקת הלכה בשאלות המיוחדות לאותה תקופה קשה, תוך עמל ממושך בלילות ללא שינה על מנת לענות לשואליו. בדרך כלל היו אלו שאלות הנוגעות לפיקוח נפש של הכלל ושל הפרט. לחלק משאלות אלו יש הד בשו"ת ממעמקים שכתב תלמידו הרב אפרים אשרי. הרב חש אחריות כבדה במיוחד בשאלת העגונות שכבר התחילה להתעורר בתחילת המלחמה, והרב צפה בעיני רוחו שבעיה זו תלך ותחריף. כשנשאל מה הוא כותב ענה "אלפי נשים בגטו עגונות ועוד אלפים תהיינה בתום המלחמה. לפי דיני העגונות הקיימים, נדונו רבבות נשים לעגינות עד סוף ימיהן, כי לא היה אסון מחריד כל כך של השמדה בתולדותנו". אז התברר כי כתב בנושא זה מאות רבות של עמודים, אך למרבה הצער לא נשאר זכר מעבודה חשובה זו.

כדאי לציין תשובה ידועה של הרב שהתפרסמה בין המובלים למוות על קידוש השם. אחד מהפליטים שנמלטו מוורשה לליטא שאל מה נוסח הברכה שיש לברך על קידוש ה'. הרב פסק שיש לברך כנוסח השל"ה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים" (שו"ת ממעמקים, חלק ב שאלה ד).

בשנת ת"ש הודפס בקיידאן החוברת "טהרת המשפחה" ובה מובא נאומו של הרב בכינוס כללי של בית הספר "בית יעקב" בליטא. חוברת זו הופצה לאלפים בארצות רבות, נתקבל בכל החוגים ואף תורגמה לשפות אחדות.
כאשר הנאצים הובילו את היהודים למרכזי הרישום בסלובודקה – פרברה של קובנה, הרב יצא בראשם וכל הדרך עודד אותם וחיזק את ביטחונם בה'.

בצד עיסוקו בפסיקה, גילה הרב יזמה שמאפיינת את מנהיגותו הייחודית. בידעו עד כמה חשובים ספרי הקודש לחיזוק הרוח של צאן מרעיתו, דאג הרב שבעת גירוש היהודים מהעיר לגטו קובנה, באזור סלובודקה, יועברו ספרי תורה וספרי קודש בעיקר מספרייתו של הרב יצחק אלחנן ספקטור צ"ל (רבה של קובנה במאה הי"ט). אכן, במשך חודשים אחדים החיו הספרים את נפשם של לומדיהם, עד שעלה הכורת ונגזרה הגזרה למסור את הספרים לגרמנים. עם אובדן בית הרב בגטו, אבד כתב היד המסודר לדפוס של ספרו "זכרונות" ובו משא ומתן בהלכה עם גדולי עולם וקונטרס חידושי תורה מנעוריו.

אחד מגילויי הגבורה האישיים של הרב היה התייחסותו ל"גזירת הזקן". נגזרה גזירה על כל היהודים, כולל הרבנים, להוריד את זקנם. הרב היה מן הבודדים שלא הוריד את זקנו, למרות הסכנה, ובכך היה לסמל לעמידה איתנה על כבוד ישראל. בסיון תש"א פקדו עליו הנאצים לכונן 'ועדת זקנים'.
את שארית ימיו בילה בגיטו כשמחלתו גוברת והולכת. אין ספק שמאורעות הזמן קרבו את פטירתו. הרב נפטר בגטו קובנה בכ"ב אדר א' תש"ג לאחר מחלה ארוכה וקשה. למרות סכנת הנפשות, ליוו אותו למנוחת עולמים כעשרת אלפים איש, אנשים, נשים וטף. בני ישיבות שנמצאו בגיטו טבלו בט' קבין מים שאובים ונשאו את ארונו על כתפיהם. בשל הסכנה לא נשאו הספדים ברחוב, אך בביתו של הרב הספידוהו הרב שמוקלד רבה של שאנץ והרב חיים מאסט הי"ד המגיד של קובנה.

מקום קבורתו בבית העלמין בקובנה, ליד האהל של הרב הורוביץ ראש ישיבת סלבודקה.

במהלך חודש כסלו תש"ד נורו למות ב'מצודה התשיעית' אשתו רחל, בנם הפרופסור חיים נחמן, כלתו רעיה, ונכדו, איתמר, בן הארבע עשרה, ולא נודע מקום קבורתם. על פי עדותו של עו"ד לייב גורפינקל, שהיה מראשי 'מועצת הזקנים' בגיטו קובנה, התקבלה במפקדה הגרמנית בקובנה בקשה ממשפחת הרב שפירא בחו"ל, שהועברה באמצעות הצלב האדום, להרשות למשפחת הרב לצאת מהגטו לחו"ל. 'בלי אומר ודברים ובלי להשיב כל עיקר על הבקשה, הוציאו הגרמנים להורג את כל משפחת הרב מתוך עינויים נוראים שאין לתארם במלים'.

ביולי 1944 כשהצבא הסובייטי כבר עמד בשערי ווילנה, השמידו הגרמנים את גטו קובנה.

שנים אחדות לאחר פטירתו הוציא לאור בנו עו"ד ירוחם יהודה לייב שפירא, את ספריו "דבר אברהם – חלק שלישי" (ניו-יורק, תש"ו) ו"דבר אברהם – חלק הדרוש" (ניו-יורק, תש"ט).

מקורות 
תולדות אנשי שם, ספר יזכור לקהילת ליטא (תמונה 1298), אתר דעת, ויקיפדיה, אחד בדורו (ב, עמו' 330), הראי"ה והדבר אברהם.

התמונה הראשית בעמוד זה – לקוחה מאתרו של ד"ר בן ציון קליבנסקי