תורתך לא שכחתי

כלל גדול הוא בחכמת הרפואה: רופא הבא לרפא איזה חולה צריך בראשונה לקבוע ולידע את המחלה, מקורה והתפתחותה.

ואם נאמר כן במחלות הגוף, על אחת כמה וכמה שכן הדבר במחלות הנפש, מהיותן יותר נעלמות, מסובכות ואי מוחשיות. ובודאי שקשה לעשות כראוי ברואתן מבלי לדעת קודם מהותן והסיבות שגרמו להן.

ביחוד חל הכלל הזה על קיבוצים וציבורים. רבים הם שנדבקו במחלות נפש שונות ונזקקים לרפואות. במקרה מעין זה של רבים שחלו, בוודאי הוא עיקר העיקרים לחקור אחר שורשן של המחלות ולבער את הרע ממקורו. וכל נטייה מדרך זו הרי זה חסרון לא יוכל להימנות.

הכלל החזק הזה נותן לנו תשובה על השאלה, מדוע הצלחתנו מועטה לפי ערך במלחמתנו בירידה הדתית והמוסרית ההולכת וגדלה בתקופה דהאידנא. הרי סוף סוף היהדות החרדית אינה יושבת בחיבוק ידים ומתאמצת להרחיב את השעתה בכל ענפי החיים. הרי מרבה היא בפעולות שונות בלי הוגה לטובת הרמת קרן התורה והדת. הרי היא בונה ויוצרת מוסדות חינוך שונים חשובי ערך וגדולי איכות. ואחר כל אלה ההקרות גדלה ועם-הארציות מתרבה ברוחב ובעומק, ועינינו רואות את ההילולא וחינגא של השטן ומשרתיו ברחוב היהודי ממש, והשאלה צה מאליה: מדוע פעולותיה של היהדות החרדית אינן נושאות פירות במדה הדרושה?

התשובה היא: לפי שפעולותינו שיש להן את המטרה לרפא את הציבור ממחלות הזמן אינן מופנות לפי הכלל הנזכר – אל המקור, הסיבות שגרמו למחלות. פעמים נדמה לנו שעוד מעט והננו קרובים אל המטרה, אבל לאור המציאות המרה הננו נכוחים מיד לדעת כי המטרה ממנו והלאה.

אם יש את נפשנו להצליח בעבודתנו, החובה מוטלת עלינו לשנות את אופן פעולתנו שינוי מוחלט בכיוון זה: לעקור את הרע משורשו, לסלק את הגורמים והסיבות המולידים את הרע, ובהעדר הסיבה יסתלק ממילא המסובב.

כמובן, לא כל הסיבות שהסבו למצבנו הדתי הנוכחי יכולות להסתלק על ידינו. ישנם כאלו שהוויתן ומציאותן תלויות במקום ובזמן. אבל לא עלינו המלאכה לגמור. ומפני זה אין אנו פטורים לעשות על כל פנים מה שיש בידינו וביכולתנו לעשות.

וכשאנו עוסקים בבעיה זו של סיבות ירידתנו הרוחנית בתקופה הנוכחית, צריכים בלי ספק ליחד את הדיבור על סיבת "השטחיות" שבעבודתנו. כלומר: שחסרים לנו התעמקות המחשבה, חרדת הרגש ושלימות המעשה.

נשים אל לבנו מה שנאמר בספר "מסלת ישרים" (פרק א): "אין התכלית מגיעה אלא מכוח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שמשו להגיעו, וכפי כוח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם, וכל הפרש קטן שימצא באמצעים תיבחן תולדתו בבירור וודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם".

את הדברים הללו אנו צריכים לחרות על לוח לבנו ולשמרם תמיד בזכרוננו.

כל חסרון קטן בפעולה, ניכר בנפעל, וחסרון עם חסרון מצטרף לכישלון גדול. ואין פלא, אפוא, שאנו בני הדור הנוכחי, לקויי השטחיות, אין ראוים ברכה בעבודתנו במידה הנדרשת. ברור הדבר, אם עוסקים בדבר באופן שטחי בבחינת "לצאת ידי חובתנו" ובאופן היותר טוב בבחינה "להציל מן הדליקה", באופן כזה אי אפשר שנצליח בפעולתנו כראוי וכיאות.

שלימות התכלית תלויה בשלמות הפעולות, ושלמות הפעולות דורשת התעמקות והתרכזות המחשבה והכוונה והתמכרות והתרגשות הלב. דרוש שהפועל יקדיש כל כוחותיו, חושיו ורגשותיו אל הנפעל.

במידה שאנו בעצמינו חובבים את פעולתנו, אנו יכולים להשפיע על ידן על אחרים, עד כמה שאנו משקיעים בהן את כוונתינו ורגשינו, עושות הן רושם על זולתנו.

אומרים בשם המגיד מסלאנים זצ"ל שהיה מרגלא בפיו: כל בני אדם משפיעים זה על זה השפעת גומלין, קשורים הם זה בזה ואינם מרוחקים זה מזה רק בערך ומדה. כל אחד משפיע על זולתו ומאציל מרוחו על סביבתו. החפשים משפיעים על החרדים, והחרדים משפיעים על החפשים. וכמעט מן הנמנע הוא שבפרט אחד יהיו אלה זהירים בזהירות יתירה לכל פרטיה ודקדוקיה ואחרים מסביב להם פרוצים בתכלית הפרצה.

אימת יום הכיפורים, חרדת יום הדין, תופסת את כל בני ישראל, והסיבה לפי שהיא פועלת הרבה הרבה מאד על היראים והחרדים, ולכן גם בסביבת הקלים והמופקרים נראה איזה שינוי שהוא ביום הזה משאר ימות השנה. וכן הדבר בעניין חמץ בפסח: לפי שהאיסור הזה חמור מאד מאד אצל הירא, גם אצל הקל נזהר באיסור זה יותר מאיסור אחר.

שלילת הרע הנראה לעיניים בסקירה שטחית והמוסכם ומקובל ביד כולנו בתור רע, אינה מספקת, רק צריכים להתרחק גם מתולדות הרע ותולדות תולדותיו, אלו שהשכל השטחי אינו מכיר בהן במושכל הראשון ואינו עומד עליהן אלא אחר ריכוז המחשבה ועומק העיון. ורק באופן כזה נבוא לידי מדרגה זו שלא רק שלא נעשה את הרע אלא גם נרגיש שנאה טבעית לרע ונתרחק ממנו כמטחווי קשת.

ואל יהי דבר זה קל בעינינו, כי אחת הסיבות הראשיות לנטייתו של אדם או של קיבוץ מהדרך הסלולה היא רק האי-זהירות בתולדות הרע בשוגג או במזיד.

ובכגון דא פירש בעל התב"ש זצ"ל: "איזה חכם הרואה את הנולד" (תמיד ל"ב) שלכל עבירה יש אבות ותולדות, ועיקר החכמה הוא שיהיה האדם נזהר מן התולדות כמו האבות.

שלילת הרע לכל שורשיו וענפיו, זוהי הדרך המובילה לתיקון ולשלמות במלוא מובן המושג, ובזה רק בזה תלויה הצלחתנו בשאיפותינו ובפעולותינו להתרחק מן הרק הנשחת.

וכן הדבר גם בעשיית הטוב המועיל. העיקר היא השלמות, שפעולתנו תהיה חדורות רטטי אש דת קודש ורחוקות מבחינת מצוות אנשים מלומדה. ורק באופן זה ינוסך עלינו זוהר ממרומים ויפעת הקדושה, וחיינו הרוחניים יקבלו צורתם המקורית. הפעולות היותר טובות, אם הן נעשות באופן שטחי, רק כדי לצאת ידי חובה, הרי הן כגו בלא נשמה. שלמות והתמכרות הלב כולו, הן נשמות הפעולות ורוח החיים שלהן.

(אודים, לקט דברי סופרים עברים בעריכת אלחנן אינדלמן, עמ' 201)

---

הרב שמשון ב"ר יששכר זבולון שטוקהאמר נולד בשנת תרנ"ט (1899) למשפחה שבאה מחסידי בעלז. בגיל 17 הוסמך לרבנות בידי רבנים מפורסמים בגאליציה ונבחן בבחינות הסמכה ממשלתיות לרבנים בלבוב. הוא הצטרף לאגודת ישראל, היה פעיל בה וכתב בקביעות בעיתוניה. בשנת תרפ"ה (1925) נשא לאשה את פייגע בת הרב יצחק וילצ'יק, מוורשה שהייתה מציין אשת חיל ומשכלת. משנת תרצ"ד (1934) היה חבר וועד הרבנים של ורשה. בתחילת מלחמת העולם השניה דאג לנשות החיילים היהודים שגוייסו לבא פולין ופעל רבות להתרת עגונות. בהמשך מונה לחבר ביודנראט של וורשה, ונבחר לוועדה הדתית שם. הוא ורבנים נוספים, קראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. בחודש שבט תש"ג (1943) גורש הרב לפוניאטובה. על פי "יומן גטו ורשה", הוא גורש למיידאנק ומשם לבודזין. שם נהרג, בשנת 1944, מפצצה בזמן פינוי המחנה. ויש מי שכתב שהרב נספה בגרמניה שלושה ימים לפני השחרור. הי"ד.

מקורות: אודים, רבנים שנספו בשואה.

על פי המובא בביטאון ישיבת חורב, בת קול ב, עמו' 87, נכלא הרב שמשון שטוקהאמר במחנה הריכוז פלוסנבירג [בבאווריה, גרמניה. אסירי המחנה, ואסירי רשת המחנות שנוספה לה, ועבדו בפרך בתנאי מחיה קשים במחצבות, בתעשיית הנשק ובבניית מטוסי קרב של חברת מסרשמיט], הרב החליט שלא יאכל שם כלל בפסח, כי במחנה היה רק לחם והיה לו חשוב שלפחות יהודי אחד, מבין אלפים וחמש מאות היהודים במחנה, ימנע מאכילת חמץ בפסח. הוא הצליח לשרוד את שמונת ימי החג, כשרק מים באים אל פיו. עם התקדמות צבאות בעלות הברית העבירו הנאצים את היהודים מפלוסנבורג [ב-20.04.1945 פונה המחנה סופית, ואסירי המחנה נשלחו בצעדת מוות לכיוון מחנה הריכוז דכאו]., ובי"ג אייר תש"ה נהרג הרב בהפצצה של בעלות הברית.

עשרה דברים קשים נבראו בעולם. הר קשה ברזל מחתכו (בבא בתרא דף י').

כשביקש משה אעברה נא, אמר לו הקב"ה, אתה רוצה לאחוז את החבל בב’ ראשין. אם אעברה נא אתה מבקש לקיים, בטל סלח נא, ואם סלח נא אתה מבקש לקיים, בטל אעברה נא (מדרש ואתחנן).

הרבה דברים נאמרו בזה, (ועיין בספר דרכי נועם דרוש ל"א), ולגלות פני הלוט מעליו, נאמר לפרש סמיכות סוף תורה הקדושה לתחילתה, שמסיים וימת שם משה עבד ה’, ופתח דברים, בראשית, ופירש"י בשביל ישראל שנקראים ראשית.

ונקדים להבין המשך מקראי קודש בפרשת ברכה, ויאמר ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו וגו’ יחי ראובן וגו’ תריבהו על מי מריבה, בהקדם עוד ילקוט במדבר : בשעה שנתן הקב"ר. תורה לישראל נתקנאו בהם אומות העולם אמרו מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל, סתם הקב"ה פיהם ואמר להם  הביאו לי ספרי היוחסין שלכם וכו'.
המאמר הזה תמוה: חז"ל דרשו בעבודה זרה (ב':) על קרא ויאמר ה’ מסיני בא, אמר רבי יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל. אם כן מה נתקנאו, הא גם להם רצה ליתן, ומה מקום לשאלתם, עד שהוצרך לסתום פיהם? גם לא ידענו התשובה שסתם בה הקב"ה פיהם, הביאו לי ספרי יוחסין, מה עניין יחוס לתורה, מחוטב עציך עד שואב מימיך כתיב?
וכתב בשמע שלמה, על פי דברי הש"ס, דאומות העולם יאמרו כלום כפית עלינו הר כגיגית, ואומר להם הקב"ה, הראשונות ישמיעונו, ז’ מצות שנתתי לכם היכן קיימתם. וזה שנתקנאו, מה ראה להתקרב להם יותר לכפות עליהם הר כגיגית.

<כאן יבואר שדווקא על ישראל כפה הקב"ה הר כגיגית, שיהא להם דין אנוסה שלא יוכל לשלחה כל ימיו. שכן, אומות העולם הם כאשה פסולה, שאין האונס נושאה. ואין אומרים שיבוא עשה וידחה לא תעשה, לחייב את האונס לשאת אנוסה פסולה, כי היא יכולה לסרב לנישואין, ונמצא שכלל אין כאן עשה>

ומילא דבריו בספר מגדנות אליעזר להגאון מבערגסאז ז"ל, דהתוספות בשבת פ"ח הקשה דלמה כפה עליהם הר כגיגית בשכבר הקדימו נעשה לנשמע? וכתב בתפארת ישראל (למהר"ל מפראג ז"ל בפרק ל"ב) בשם מדרש שעל כן כסה עליהם הר כגיגית, כדי שיהיה להם דין אנוסה אצל הקב’"ה, שלא יוכל לשלחה כל ימיו, ופירש בזה בישמח משה וארשתיך לי לעולם (שלא יוכל לשלחה כל ימיו, יען) וארשתיך לי בצדק ובמשפט (היינו באונס, והיא גופא), בחסד וברחמים.
והנה בכתובות (מ’.) אמרינן ולו תהיה לאשה, באשה הראויה לו, לאפוקי פסולה, וזה שסתם פיהם באמרו הביאו לי ספר יוחסין שלכם והנכם פסולים ולא אהני לכם הכפיה לדין אנוסה, שזה דוקא באשה ראויה לו. ושם פריך הש"ס ניתי עשה ונידחי לא תעשה, ומשני, אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל, – אשר בזה יבוארו המשך הכתובים כמין חומר: ה' מסיני בא וזרח משעיר למו (כדחז"ל שהחזירה הקב"ה על כל אומה) אף חבב עמים (עם כל זה חבה יתירה חבב לשבטי ישורון) והם תכו לרגלך (כפיית הר כגיגית, ולא לאומות העולם, וקאמר הטעם) ישא מדברתיך (לפי שרצו ושייך בהו לא יוכל לשלחה) תורה צוה לנו משה מורשה (ירושה עולמית דלא יוכל לשלחה), ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל (היינו דהווים אשה הראויה לי, מיוחסים. מה שאין כן אומות העולם הפסולים, דלא שייך עשה דוחה לא תעשה, כיון דאמרו לא בעינא, מה שאין כן ישראל ישא מדברתיך וכנזכר).

<כאן יבואר שדין זה שהאנוסה יכולה לסרב להינשא לאונס נלמד מקל וחומר מדין המפותה>

והא מילתא דיכולה לומר לא בעינא, ילפינן בכתובות (ל"ט:) ולו תהיה, מדעתה, ועיין שם בתוספות דבור המתחיל אלא, דאינו מיותר אלא ילפינן מקל וחומר, ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד, יכולים לעכב, אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כל שכן, עיין שם היטב.

<כאן יבואר שאם איסור 'לא תהיה קדשה' מתייחס לפנויה, וטעמו שבזה מתמלאת הארץ זימה כי הילדים שיוולדו לא יכירו את אביהם ונמצא אח נושא אחותו. וטעם זה לא שייך באנוסה, לפי שאינו יכול לגרשה כל ימיו, וידעו הילדים את ייחוסם – אזי נסתר הקל וחומר, ולא ניתן ללמוד ממפותה לאנוסה שהיא יכולה לסרב להינשא לאונס. (ורק לאחר שנוכל ללמד שגם אנוסה יכולה לסרב לנישואי האנס, אזי גם בה שייך הטעם שהילדים שיוולדו מהאונס לא יכירו את אביהם, ושייך בה איסור 'לא תהיה קדשה')>

ושמעתי בשם הגאון הקדוש מאסטראווצי זצללה"ה שהעיר בהערה נפלאה על זה, דבאמת יש להקשות לכאורה על הקל וחומר, ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה וכו’, דהא כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות איסורי ביאה, דהבא על הפנויה לוקה משום 'לא תהיה קדשה', והראב"ד חולק, דאם כן מפותה איך משלם עליה ממון והלא לוקה. ותמהו על זה מדוע לא הקשה מאונס. ותירצו דהרמב"ם בפרק ב' הלכות נערה הלכה י"ז כתב מלתא בטעמא דגורם שתמלא הארץ זמה, ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו, שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי היא. עיין שם. והתינח מפותה אבל אונס דלא יוכל לשלחה כל ימיו, ליתא להאי טעמא, משום הכי נקיט הראב"ד מפותה.

לפי זה נסתר הקול וחומר, דמה למפותה שכן עבר על לא תהיה קדשה מה שאין כן באונס. אך דבר זה אינו, דגם באונס שייך האי טעמא, דהגם דלא יוכל לשלחה, יכולה היא לעכב. אך לפי זה, התינח לאחר שידעינן דיכולה לעכב אבל בלי זה ליכא קל וחומר כנ"ל.

<אך אם נאמר שאיסור 'לא תהיה קדשה' אינו מתייחס לפנויה אלא לאנוסה, נוכל ללמוד ק"ו ממפותה לאנוסה שהיא יכולה לסרב לנישואיה לאנס, וממילא חזר הדין שאסור לאנס לשאת אנוסה פסולה, כי אין כאן עשה שידחה את הלא תעשה, ולכן מובן למה לא כפה הקב"ה את ההר כגיגית על הגויים שסירבו לקבל את תורתו> 

אך אם נאמר כהתרגום ד'לא תהיה קדשה' קאי על שפחה, ניחא.
ובזה יבואר המשך הכתובים, יחי ראובן וגו’ וזאת ליהודה וגו’, דדרשינן בסוטה (ז’:) מי גרם לראובן שהודה, יהודה.

<ממעשה יהודה ותמר מוכח שלשיטתו 'לא תהיה קדשה' מתייחס לשפחה ולא לפנויה. ראובן שחטא סבר שזה מתייחס לפנויה, אך הודה כשלמד מיהודה שהאיסור מתייחס לשפחה. וכשנשא יעקב את השפחות הן שוחררו ממילא, ולא היה איסור "לא תהיה קדשה" בנישואיהן>

ויש לומר, דבאמת העיר בחידושי אגדות מהרש"א (סוטה י’) דהיא אסורה ליהודה משום 'לא תהיה קדשה', עיין שם,  וגם הוי כלתו, ואיך יתכן זה? ובסוטה (שם:) איתא כיון שהודה ואמר צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים. אך דבאמת אמרינן בסוטה (שם.) דהיו קידושין בעודה קטנה, ואין נישואין לער ואונן כלום לאסור עליו משום כלתו. אך זה אינו, דביבמות (ק"ט:)  כי גדלה הוי קידושין. עיין שם. אך זה אי איכא איסור בפנויה אמרינן חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואם כן מיהודה איכא ראיה דקאי רק על שפחה.

ובמהרש"א שבת (נ"ה.) כתב דחטא ראובן באמרו שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? היינו דיעקב אבינו עליו השלום, שהותר בשפחות הוא משום שנשתחררו ממילא, כדין הנושא לעבדו בת חורין דיוצא לחרות. וראובן טעה בזה דלא נשתחררה כלל דליכא איסורא. עיין שם. ו'לא תהיה קדשה',  לדידיה קאי על פנויה, ומובן מי גרם לראובן שהודה (ד'לא תהיה קדשה', קאי על שפחה), יהודה, דממנו מוכח איפכא, כנזכר לעיל דממילא ניחא דלא כפה עליהם הר כגיגית, דשפיר נשמע מקול וחומר דיכולה לומר לא בעינא.

<מנשות יעקב – ברז"ל – מוכח שאיסור לא תהיה קדשה מתייחס לשפחה, ממילא ניתן ללמוד ק"ו ממפותה לאנוסה שיכולה לסרב לנישואיה לאנס, ממילא מובן למה לא כפה הקב"ה הר כגיגית על האומות שסרבו לקבלת תורתו, לפי שאין עשה בנשיאת אנוסה פסולה שידחה את לא תעשה של נשיאת הפסולה>
וזה אמרם ז"ל המוצב בפתח דברינו "הר קשה, ברזל מחתכו", דקשיא למה לא כפה עליהם הר כגיגית, והתשובה דהמה פסולים, ולא שייך עשה דוחה לא תעשה, דיכולים לומר לא בעינן מקל וחומר ממפתה, וזה דוקא לתרגום ד'לא תהיה קדשה' קאי אשפחה, וראיה מיעקב אבינו עליו השלום, כמהרש"א הנ"ל, "ברזל" ראשי תבות בלהה רחל זלפה לאה.

<רק אם נאמר ש"לא תהיה קדשה" מתייחס לשפחה, ממילא צריך לומר שגם הגר שוחררה בנישואיה. ולכן גם ישמעאל צריך לקחת חלק בשעבוד מצרים כחלק מזרעו של אברהם. ולכן נענש משה על מי מריבה בשל אמירתו המוקדמת "הן לא יאמינו לי", כי לא היה עליו לחשוד שלא יאמינו, לפי שהושלם זמן השעבוד לישראל (ויתרת השעבוד נשאר חוב על ישמעאל)>

ונבוא לביאור המדרש הנ"ל, אם אעברה נא בטל סלח נא, דמבואר במדרש ובשבת (צ"ז.) דמה רבינו עליו השלום נלקה על מי מריבה, משום שאמר והן לא יאמינו לי, אתה אין סופך להאמין, שנאמר יען לא האמנתם בי. עיין שם. ולכאורה צדקה טענת משה רבינו עליו השלום, דהזמן לא נשלם עדיין ובוודאי לא יאמינו. אך המפורשים כתבו דגם ישמעאל צריך ליקח חבל בהשיעבוד, כנאמר כי גר יהיה זרעך, אך יש לומר דישמעאל בן השפחה אינו זרעו. ואמנם אי 'לא תהיה קדשה' קאי על שפחה, על כורחך ממילא נשתחררה, כמהרש"א הנ"ל, וטענת משה רבינו עליו השלום לא תצדק.

רק לשיטת הרמב"ם ד'לא תהיה קדשה' אפנויה קאי, ואך לפי זה בטל סלח נא, דאף דמודעה רבה לאורייתא כבשבת פ"ח, זה דווקא אי גם באונס יכולה לעכב מקל וחומר ממפתה.

ויש לומר בזה בזמר המבדיל, 'נחנו בידך כחומר סלח נא על קל וחומר', היינו נחנו בידך כחומר בכפית הר כגיגית, אם כן ממילא יכולה לעכב מקל וחומר, ודו"ק. וזה דוקא ד'לא תהיה קדשה' קאי על שפחה, אבל לפי זה בטל 'אעברה נא', משום העונש על אמרו ו'הן לא יאמינו לי', כיון דגם לישמעאל חלק בהשיעבוד, כיון דהגר נשתחררה והוי זרעך ונשלם הזמן לישראל. ודברי המדרש מבוארים. ומובן המשך הקרא לזה "תריבהו על מי מריבה" דנתבטלה אעברה נא, ד'לא תהיה קדשה' קאי אשפחה ומשום הכי לא כפה עליהם הר כגיגית.

וזה סמיכות תורה הקדושה נעוץ סופה לתחילתה, וימת שם משה עבד ה’ וגו’ וקשה, הלא משה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים ועשה כל האותות לעיני כל ישראל, ועם כל זה לא נכנם לארץ ישראל, על זה אמר, בראשית בשביל התורה שנקראת 'ראשית' ובשביל ישראל שנקראים 'ראשית' ולא נתנה לפסולים, דאמרו לא בעינן ויכולין לעכב מקל וחומר, דממילא בטל אעברה נא כנזכר. ודוק היטב.

צבי אלימלך שפירא. העורך

 

(תצא תורה, תרצ"א)

 

---

הרב צבי אלימלך שפירא הי"ד נולד בבערטש בשנת תרס"ו (1906) לאביו הרב המובהק יעקב יצחק ז"ל אב"ד בבערטש. בילדותו למד הרב צבי אלימלך את תורתו בישיבתו של אביו,  ולאחר מכן למד בישיבת דרכי תשובה במונקטש. הוא התפרסם שם כחריף ובקי בכל מקצועות התורה ונודע בשם "העילוי מבערטש" ומונה לכהן כראש הישיבה. לאחר שנשא לאשה את בתו של הנגיד ר' יצחק ווילדשטיין הי״ד מקרעניץ, (חותנו של הרב זאב וואלף אייזנבאך הי"ד שהיה ר"מ בצאנז) המשיך בלימוד תורתו שם והיה מתכתב עם גדולי התורה בדורו. הוא ערך והוציא לאור את כתב העת התורני ״תצא תורה״, וחקירה תורנית בדין כפרה באכילת הקורבן ע"י כהן קטן, הובא בהכוכב (חשוון תשי"ב). 

בתקופת השואה נדד עם רעייתו ועם ששת ילדיו, לבסוף הגיע לבארדיוב, גורש משם לאושוויץ, בה נספה בי"ד בסיוון תש"ב. הי"ד.

מקורות: הכוכב, ועוד.

במכתב מאת הרב אהרן פטשניק לרב ד"ר יצחק אלפסי הוא מביא תורות ששמע מאביו רבי נחום יהושע הלוי הי"ד, ושלא מצאם בספרים אחרים:

בפרשת העקידה "וישלח אברהם את ידו" (בראשית כב,י), למה מביאה התורה את ענין שליחת היד במיוחד. וגם אחר כל אמר המלאך: "אל תשלח ידך". אלא שהאבות קיימו כל התורה והמצות באיזה אופן? כי דבר שבמצווה היו האיברים עושים בשמחה, ולהיפך היו הידים עוכבות את העשייה. והנה כשלקח אברהם את המאכלת ביד, הידים לא רצו לעשות את הדבר והוא חשב שהקולר תלוי בו וישלח את ידו בחוזקה לקחת את המאכלת, ועל כן אמר לו המלאך "אל תשלח ידך", כי אדרבה, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, כי זה לא היה מצווה…

בפרשת חוקת בהתחלה, ברש"י, למה כתוב חוקה, רק מפני שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל מה טעם יש בה, לפיכך כתוב זאת חוקת התורה, אין לך רשות להרהר אחריה כי אין טעם בדבר. והשאלה היא, בהרבה מקורות ובעיקר במדרשים נתנו טעם: תבוא אמה (פרה) ותקנח על בנה (העגל) ועוד. אלא באמת יש טעמים, אבל זוהי התשובה שצריכים לתת לאומות העולם ולשטן ששואלים תמיד מה טעם יש בה כדי לקטרג ולעורר את מעשי העגל. על כן אומרת התורה שזה להם חוקה בלי טעם, ואין לך (לשטן ואומות העולם) להרהר אחרי הדברים כדי לקטרג על ישראל.

בפרשת בלק: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג,ט). כי הגויים רוצים לעשות חשבון עם ישראל, שהרי כתוב בתורה: "אחרי רבים להטות" צריכים ללכת אחרי הגויים שהם הרוב. אבל באמת יש שתי תשובות בדבר: האחת היא "כי מראש צורים אראנו", החשבון שלנו הוא מאברהם, ראש הצורים. שאצלנו האבות חיים וקיימים וכן כל שאר אנשי עמנו מאז, כי בנים אנו לה' יתברך ובן לא נשכח אפילו לאחר מיתה. אבל הגויים הם רק כבעלי חיים, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, וזה רק כשהם בחיים ולא לאחר מיתה. אם כן לפי החשבון הזה מהאבות ועד עתה, אנחנו הרוב… שנית "ומגבעות אשורנו". בזמן מתן תורה סיבב הקב"ה על כל האומות ולא רצו לקבל את התורה. והוא גזר שאם לא יקבלו את התורה אחזיר את העולם לתהו ובהו, ועם ישראל קבלו את התורה והציל את העולם. וזה גמרא מפורשת: המציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר, הריהם שלהם. ומפני כל זה: הן עם לבדד ישכון ואין לו שום חשבון עם הגויים…

ומסיים הרב אהרן וכותב: אבי זצ"ל היה מלבד אדמו"ר דחסידי באנזה, גם גדול בתורה והיה רב אב"ד בדומברוביצה-סרני, וראויים הדברים למי שאמרם.

(מתוך תורת החסידות, חלק א, עמ' 285-286, הרב ד"ר יצחק אלפסי, תשס"ז)

---

הרב רבי נחום יהושע הלוי פטשניק הי"ד, נולד בתרל"א (1871) לאביו רבי אברהם שמואל, האדמו"ר מברזנה, שבווהלין שהיה חותנו של האדמו"ר הזקן מבעלז רבי ישכר בר רוקח. נשא לאשה את הרבנית הצדקת הינא פערל בת רבי אלטר מרדכי ספרד זצ"ל האדמו"ר דחסידי אוסטרהא. היה אדמו"ר לשושלת ברנזה-טשרנוביל, סטיפן וז'לוצ'יב. כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות מאת הרב יואל אב"ד רובנה, אבל חותנו, דרש בשעת האירוסין שחתנו המיועד יעוטר ב"סמיכה" גם מהגאון רבי חיים סולבייצ'יק מבריסק. לאחר שהתגורר בבית רבי חיים במשך שלשה חודשים, זכה רבי נחום יהושע לקבל גם ממנו "סמיכה". חמש עשרה שנה ישב ולמד כאשר הוא סמוך על שולחן חותנו, עד שנתבקש, בשנת תרע"ב (1912), בהיותו בן 32 לעלות על כס הרבנות ולשמש אב בית דין של העיירה דומברוביצה בווהלין. שם שימש במסירות כרב ואב"ד למשך שלושים שנה. מתרפ"ט (1929), לאחר שהאזור עבר לשליטת ממשלת פולין, נערכו בחירות והרבי נבחר לכהן גם כרבה הראשי של מחוז סארני, והיה רב לשמונה קהילות. אנשי קהילתו חבבו אותו עד למאוד בשל תורתו, צדקתו ומידותיו התרומיות.

בימי מלחמת האזרחים נלכד בימי קלגסי סימון פטיורה אשר בצעו פוגרום נוראי ביהודי האזור, וניצל בנס ממוות ודאי ברגע האחרון.

עבודתו בקודש הפליאה כל רואיו. תפלותיו היו בהתלהבות ובדביקות חודרת למעמקי הלב, הוא היה ידוע כגדול גם בניגון. הרבי היה קם בכל יום לתיקון חצות ולומד בעיון. ביתו היה פתוח לרווחה. בשבתות וימים טובים המה ביתו בחסידים ואנשי מעשה שבאו לשמוע את תורתו מענייני דיומא. הוא היה מחמיר עם עצמו ומקל לאחרים, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות ויראתו קדמה לחכמתו. הוא הסתפק במועט וסירב לקחת תשלום עבור הוראות איסור והיתר ועל סידור קידושין, על אף שהיה מקובל לקחת על כך תשלום. הרבי התפרסם גם כעסקן והיה חבר באגודת הרבנים בפולין (ראה קובץ דרושים, תר"ץ).  הוא היה מעורב בכל ענייני העיר, בחינוך, בישיבות, בענייני ארץ ישראל, בצדקה ובחסד. בשנותיו האחרונות צידד בהתלהבות בישוב ארץ ישראל וחתם על קול קורא לטובת מחלקת החרדים של הקרן הקיימת.

בזמן השואה, עם הכיבוש הנאצי והקמת גטו דומברוביץ, רצו כמה גויים להציל אותו, אך הוא סרב, כי לא רצה להימלט ולהשאיר את חסידיו ואת בני עדתו בלא רועה. עם זאת, עד הרגע האחרון עודד הרבי את הסובבים אותו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.

בי"ד אלול תש"ב (28.08.1942) הוקף הגטו באנשי גיסטפו ושוטרים אוקראינים, שהוציאו את היהודים לשדה פתוח בקרבת סרני וגדרו אותם בגדרות תיל, ובמשך שלשה ימים המשיכו בהבאת יהודים לשם מהעיירות הסמוכות. הנאצים אמרו כי לאחר איסוף היהודים הם יחולקו למקומות עבודה שונים, אך כשהביאו הנאצים לשם מכונות היריה בבוקר י"ד אלול, הבינו כולם שקיצם מתקרב. האדמו"ר רבי נחום יהושע אסף את כל הרבנים במקום. הם התעטפו בטליתות, לבשו קיטלם ואמרו וידוי יחד עם כל קהל האלפים. אחר כך ציוו עליהם לכרות ארבע בורות גדולים, הפשיטו אותם ערומים תוך כדי מכות, דחפו אותם לבורות וירו בהם.

כמה יהודים נבחרו לאסוף את הבגדים ולהעמיס אותם על העגלות. אחד מהם, הירשל גרינברג מראקיטנה, ניגש לקחת את בגדי האדמו"ר, ודבריו האחרונים היו "הירשל, מלט עצמך, וזכור להישאר יהודי!". הירשל הסתתר מתחת לערימת הבגדים שעל אחד העגלות, ובלילה לאחר שהעגלה חזרה העירה, הוא קפץ מהעגלה והצטרף אל הפרטיזנים ביערות.

כמה יהודים נצלו בבריחות נועזות כיחידים וכקבוצות מהגטו וגדרות התיל בשדה. הבורחים התארגנו בכמה קבוצות מחתרת והצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות (לתיאור מפורט יותר של בריחות אלו, ראו באדמו"רים שנספו בשואה ובאנציקלופדיה של גטאות).

עם הרב נספו גם אשתו הרבנית הינדא פרל, בנם הרב יצחק אשתו בת שבע ושלשת ילדיהם, בתם פריידל וששה עשר אלף יהודים בני קהילות סרני, דומברוביצה ברזניצה, רוקיטנא, קליסובה וסיחוב. הסופר מנדל מאן סיפר שבתו של האדמו"ר אמרה ליד הקבר הפתוח: "כשם שהשמש אינה יכולה לכבות – כך לא ישקע ויאבד עמנו, ואתם הגרמנים תשלמו בעד כל מעלליכם".

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו"רים שנספו בשואה עמ'  227-231, המשקיף 16.09.1946 עמ' 3, הצפה 10.09.1957 עמ' 2, תולדות האדמו"ר והנהגותיו הובאו בהקדמת בנו הרב אהרן לספרו "מטה אהרן" ובעמודים 25-26 שם (ירושלים, תש"מ) ובמאמרו "אבי מורי זצ"ל, הי"ד" בתוך "שנה בשנה"  עמ' 497 (תשכ"ח), אתר זכור, ספר יזכור סארני והסביבה, דומברוביץ – באנציקלופדיה של הגטאות.

ראה גם: אשכבתא דצדיקיא ב, זכרון בספר, מצפה – שנתון הצופה לשנת תשי"ג.

מטרת מאמרנו הוא:

א) להראות בעליל כי אי אפשר להגיע אל השתלמות כי המדות רק אחרי הלימוד והעיון וההתבוננות היטב בכל מדה וענפיה כי מדה היא תקציב [פרינציפ] שאדם מכיר ומבין מדעתו שכן צריך להיות ואי אפשר להיות באופן אחר, ואינו דומה למצות המעשיות כמו תפילין וציצית וכו' שיכולים לקיימם אף בלא הכרה עמוקה רק שכן צוונו ד'. מה שאין כן המדות, אי אפשר להגיע אליהם רק על ידי הכרה ושימת הלב וההתבוננות הנכונה.

ב) מאחר שכל תורת המדות יסודתם בהררי קדש בכמה מצוות עשה ולא תעשה המפורשות בתורה, כמו שביררנו בפנים, הרי חיובם על כל אחד מישראל לידע אותם ואת פרטיהם, כמו שהחיוב על. כל אחד כישראל לידע דיני קריאת שמע ותפילין וכו'.

בימנו אלה מחמת תהפוכות ומצוקת הזמן והנה רוח סערה באה ותגע בפנות בית ד' ותעש שמות בארץ ומהפכה נוראה נהיתה, שערי תורה שוממין. בכל פנות שאנו פונים והנה תהו ובהו. החרבן נורא מאוד, ולא די לנו בזה, אלא שגם המדות הנשחתות גברו בארץ. נשכח מכל אחד מה חובתו בעולמו. אם כי יש ללמד זכות על עם קדוש, שתהפוכות הזמן גרם לזה, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל פרשת תצא על הפסוק ולא יראה בך ערות דבר, שבעת המלחמה אף הישר באדם מסיר מעליו הבושה ועושה דברים שלא היה עושה כן בעת השלום. אבל על כל פנים קשה מאוד להביט על זה בקרירות רוח. ולכן חוב קדוש מוטל עלינו לרפאות את מזבח ד' ההרוס ולהפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם.

וגודל החיוב בזה הלא היא מצוות עשה שבתורה, הוכיח תוכיח את עמיתך כו'. והאמת שיקשה מצוות עשה זו להוכיח את כל אדם בפרטות על דרכו והנהגתו, ומחמת זה מוצא כל אחד אמתלאות שונות שלא להוכיח את חבירו, אבל מצאנו לרבותינו ז"ל (בעבודה זרה) כשגזרו על רבי חנינא בן תרדיון לשריפה ועל אשתו להריגה, אמרו שם דעליו בשריפה, משום שהוגה את השם באותיותיו, ועל אשתו להריגה, משום שלא מחתה בו, ואמרינן שם, והיכי עביד הכי, הא תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים כו'. אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו, ומשני דלהתלמד עבד, דתניא לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות. אלא מאי טעמא איענש. משום דהוגה את השם בפרהסיא הוי, ועל אשתו להריגה שלא מחתה בו. והדבר מבהיל. הגע בעצמך רבי חנינא בן תרדיון שכל חכמי ישראל משכימין לפתחו ומפלפל עמהן במשא ומתן של הלכה, ומה  לה לאשתו להתערב בעניינים כאלו במה שבעלה מפלפל עמהן בעמק הלכה. כמעט, שלפי שכלנו, אין אני רואין עליה, ואין מרגישין שום חטא, אף כחוט השערה, במה שחטאה שלא מחתה בו. ובפרט שגם העוון של רבי חנינא בן תרדיון הוי כחוט השערה ממש, שהרי מותר היה לו ללמד כן לחכמי ישראל, אלא שהיה בפרסום יותר מן הראוי, והיא רק כחוט השערה ההבדל שבין פרסום לאינו פרסום. ועל כל פנים, ראינו מזה שהשגחה העליונה שמדקדקת עם הצדיקים כחוט השערה, ראתה שעל כל פנים עוון של חוט השערה יש גם באשתו, אלא שהעוון של חוט השערה שלה הוא בדקות יותר מהעוון של חוט השערה שלו, ולכן הוא נדון בשריפה, ששריפה חמורה, כדאיתא (בסנהדרין פ"ז), והיא בהריגה בסייף, שהיא קל. ומזה אנו יכולין לידע כמה נורא הוא העוון של מי שיכול למחות ויכול להוכיח את חבירו ואינו מוכיחו. ומזה יכולין אנו לידע, שאף שפוטרין אנו את עצמנו בכמה אמתלאות בעניין תוכחה, אבל מי יודע כמה תביעות יש עלינו מהשגחה העליונה, שהרי אין לנו אמתלא טובה ממה שהיה לאשתו של רבי חניניא בן תרדיון במה שלא מיחתה בו, ובכל זאת לא נקתה מהעונש הנורא.

ועוד מצינו לרבותינו ז"ל (סוכה נב) אביי שמע לההוא גברא דקאמר לההיא איתתא נקדים וניזול באורחא. אמר איזול אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמי. כי הוו פרשי מהדדי, שמעינהו דקא אמרי אורחין רחוקא וצוותין בסימא. ואנו עומדים ומשתוממים על מסירת נפשם של רבותינו ז"ל שאביי מצא בעצמו שיש בידו לאפרשינהו מאיסורא, והלך אחריהם שלשה פרסאות רגלי, ולוא לא היה פרשי מהדדי, היה הולך אחריהם כמה וכמה פרסאות. אף, שבוודאי היה יכול למצוא כמה התרים לנפשו שלא לילך אחריהם רגלי כמה פרסאות, כי ממש היא מסירת נפש, אבל היה ירא מאוד מהעונש הנורא של מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, ולא חיפש אחרי אמתלאות ותרוצים שונים, ומצא את עצמו מחויב בדבר עד מסירת נפש ממש. ואנו שאין לנו מסירת נפש כזה לאפרושי מאיסורא לכל אחד בפרט, על כל פנים, חוב קדוש מוטל עלינו להפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם.

ומצינו בגמרא ברכות (לא) מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דקא בדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ד' מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו. ופירש מהרש"א שרמז להם שהוא כלי חשוב מאוד ועיקר יצירתו ועשייתו מעפר, ושבירתו זהו מיתתו. כן האדם נוצר מעפר ועומד למיתה תמיד לשוב להיות עפר. הרי שלהכניס יראת שמים על רגע אחת בלב של גדולי התורה המלאים בתורה ויראת שמים, כדאי הוא לאבד זכוכית של ד' מאות זוז. מכל שכן להכניס יראת ד' בלבות הרחוקים מיראה, ולהפיח בקרבם שלהבת קודש של יראת ד'. על אחת כמה וכמה שכדאי הוא כל היגיעות שבעולם על זה. וכבר כתב בזה הגאון החסיד מורנו הרב ישראל מסלאנט זצ"ל, וזה לשונו, מה מאד תגדל מצווה על האדם לשום לבו ונפשו להדריך בני אדם ולהזכירם לעוררם ללימוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ובאזנם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם, וינהמו אל אחריתם לשוב אל ד' יתברך להיות סור מרע ועשה טוב, אם מעט ואם הרבה. האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יוולד מזה. נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטיב כמות ואיכות מצות הרבים אשר תלוה לאדם מדבר הנקלה הלזה, העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושיעור. לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו להדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הואץ עד כאן דבריו.

והנה הלימוד בהשתלמות המדות היא היא הרפואה היותר נחוצה לתחלואי העם. כי המדות הנשחתות וההפקרות בא מן היאוש, שאינו מחשב מאומה אודות האנכי שלו, ואינו מחשב שום חשבון של אצילות, ואינו מחשיב את העצמיות שלו בתור אדם רם המעלה, ואינו מרגיש מאומה שיש לו כחות הנפש שיכול להגיע להמעלות היותר רמות ונשגבות. ועל ידי הלימוד בהשתלמות המדות יבא להתבונן מהו האדם, מה מטרתו, ומה חובתו, ומה תכליתו. ועל ידי זה ירגיש שיש לו כחות הנפש שיכול להגיע אל המעלות החמודות. וזהו שאמרו ז"ל באו חשבון, באו ונחשוב כו' (ב"ב עח). העיקר הוא לחשוב, ומחשבה כזו בוודאי תביאנו לידי תוצאות היותר נשגבות שירגיש בנפשו רגשי קודש. וכבר אמרו ז"ל (שבת מא) הרוחץ ירחץ ראשו תחילה מפני שהוא מלך לאיברים, רצונו לומר הרוצה לרחוץ את עצמו מגסות החמרי ולהיות לו גוף טהור, ירחץ ראשו תחילה, שבו הוא מבחר כל היצורים, והוא החשבון האמיתי הנחוץ לעבודתו יתברך. אבל תועלת החשבון הוא רק אחרי הלמוד והעיון היטב בתורת המדות. ועל ידי ידיעת המדות, יבא לידי קנין המדות.

והאמת הוא כי לוא היה כל אחד מישראל עושה כפי מה שיודע, היה יכול להיות קטן שבישראל כגדול שבגדולים. כל אחד מישראל יודע שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו ועומד עליו ורואה מעשיו, והשגחתו יתברך מקפת אותנו מכל פנה ופנה בכל חלקי כחותינו בדיוק גדול. וכמו שכתוב, כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און (איוב לד), רצונו לומר שכל תנועות האדם הקטנות והפחות שהם עד כמדרך כף רגל שאין האדם שליט ברוחו שידעם הוא בעצמו, לפניו יתברך הם חרותים ומבוארים מאד. וכמו שחכמתו בלתי תכלית, כן ידיעתו. ונאמר מגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד').  ונאמר אני ד' חוקר לב בוחן כליות (ירמיה י"ב), רצונו לומר שאפילו דמדומי משבות העוברות על דעת האדם גלוי וידוע לפניו יתברך. ומה מאוד תסמר שערת בשרנו בשום אל לב איך ידיעת הבורא והשגחתו מרחפת על פנינו והנה ד' נצב עלינו צופה ומביט ומאזין ורואה עלילותינו, וכל צעדנו יספור, העבר והעתיד וההוה דורש יחד, ולוא היתה הנהגתינו כך לפי ידיעתנו הלא זהו מדרגת הצדיקים ההולכים לפני־אלהים כמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים פרק נ"ב, והעתיקו רמ"א באורח חיים סימן א'. ועל זה אמרו רז"ל (אבות פרק ג') כל שחכמתו מרובה ממעשיו הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו וכו' והוא מאמר כולל לכל אחד מישראל, שכל אחד יכול להרגיש בנפשו כי חכמתו, רצוני לומר, ידיעתו, מרובה ממעשיו.

ועל זה תקנו אנשי כנסת הגדולה, בתפלת ראש השנה יום כיפור, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם כמו שידענו כו', רצונם לומר שהנהגתנו תהיה כפי הידיעה. וכבר הובטח לנו שהזמן שאנו מקווים אליו תמלא הארץ דעה את ד', וכיון שתהיה הנהגתנו כפי הידיעה הגדולה כזאת, הלא זה המדרגה שאנו מקווים לזכות אליה. ועל כל פנים כל מה שהידיעה יותר בתורת המדות, כן נוכל להנהיג אז עצמנו במדות היותר נשגבות. ולכן כתבתי במאמרי זה הרבה עניינים בחיוב ההתבוננות בתורת המדות, ואקווה לד' שיהיה תועלת גדולה למי שיקרא ויעיין בו. וד' יתן חלקנו בין מצדיקי הרבים, וכמו שכתוב (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

(השלמת המדות, הקדמת המחבר)

---

הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי"ד נולד בשנת תר"ל/תרל"א (1869/70) בעיר קארטוז-ברזה (פלך הורדנה. ע"פ בנו, הוא נולד בווילקובסקי), לאביו הרב אהרן יוסף אב"ד ביאלובקה, מחבר ספר "עבודת אהרן" בן הרב אריה מוואלקאווויסק מחבר ספר "פני אריה". עוד בהיותו נער החל לכתוב חידושי תורה ולהתכתב עם גדולי דורו. בהיותו בן 18 נשא לאשה את מרת שרה טובה בת הרב חיים שור. הרב שלמה נסמך להוראה בגיל 21 מרבי יצחק אלחנן ספקטור, מרבי חיים סולבייצ'יק ומרבים נוספים. הוא כיהן כרב בקהילות טוריק פלך ווילנה, פרוזובה פלך גרודנה (משנת תרנ"ו), ווקשנה פלך קובנה (משנת תרס"ד. שם ניהל ישיבה). בשנת בואו לווקשנה נפטרה אשתו הצדקת, ושנה אח"כ נשא לאשה את מרת שרה הינדה לבית קלבנסקי. בשנת 1914 גורש עם עדתו לרוסיה, ורבים מכתביו נותרו מאחור ונשרפו במלחמה. הקים ישיבה בעיר מינסק, בירת רוסיה הלבנה, ונתמנה לרב בית הכנסת הגדול שם. בשנת 1920 שב לווקשנה והחל לרשום מחדש את חידושיו. בראשית שנות העשרים פרסם מאמר בשם "משמיע שלום" ובו קרא לאיחוד מפלגות למען ארץ ישראל. לאחר ארבע שנים עבר לעיר קיידאן והיה בה אב"ד ומייסד ישיבה, שבראשה עמד הרב שמעון דוביאנסקי הי"ד. בשל סכסוכים ומחלוקות פוליטיות בין מפלגות בקיידאן היו מספר שנים בהם הרב לא קיבל את משכורותו וחי חיי עוני ודוחק. הוא כיהן כנשיא אגודת הרבנים בליטא במשך יותר מעשרים שנה, וחיבר את הספרים "נשמת חיים" (ירושלים, תרס"ה), "השלמת המדות" (קיידאן, תרפ"ה. ספר זה הונהג כספר לימוד בישיבות המוסר של סלובודקה וטלז) ו"יריעות שלמה" (תרצ"ד) על הרמב"ם הלכות עבודה והלכות הקרבנות. מכתבו משנת תרצ"ח לרב אשרי הובא בספר ממעמקים. הרב הי"ד היה בעל זכרון פנומנלי, גאון, מתמיד ובקיא מופלג בש"ס בבלי וירושלמי, צדיק וחסיד שפעל גדולות בהתלהבות לטובת הפרט והכלל.

בהקדמת ספרו יריעות שלמה כתב הרב פיינזילבר:

בימינו אלה שארצנו הקדושה הולכת ונבנית תפרח ותשגשג ועיני כל ישראל נשואות אליה, מפני שרואים ומרגישים כי רק שם ביתם. ויהא רעוא שבנינה של ארצנו הקדושה יהא על יסודי תורתנו הקדושה, כי זאת אנו מבקשים… ואות היא מן השמים כי קרובה ישועתנו לבוא, וכמו שכתוב בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס, ופירש רש"י בברכות (מט) בונה ירושלים, תשועת ישראל היא, דכתיב בונה ירושלים ד' ואז נדחי ישראל יכנס. וכן אמרו ז"ל בסנהדרין (צח ע"א) שאין לך קץ מגולה מזה, ואנו מצפים ומחכים לראות בביאת גואל צדק ובבנין בית קדשנו. 

חורבנה של קהילת קיידאן החלה ב- 15.8.1941, בסדרת עינויים נוראיים. ביום חמישי, ה' באלול תש"א  28.8.1941, הושמדו יהודי קיידאן באמצעות מכונות יריה ורימונים על שפת בורות שהפכו לקבר המוני. רק בודדים הצליחו למלט את נפשם.

הרב נהרג בה' באלול תש"א (1941) עם עדתו. הי"ד. כן נספו בשואה ארבעה מילדיו: חיה (עם בעלה הרב אהרן גאלין הי"ד מו"צ בקיידאן וארבעת ילדים), לאה (עם בעלה הרב אפרים שלמה קראוויצקי הי"ד רב בעיר לוקניק, ושבעת ילדיהם), פרמוט (עם בעלה הרב זלמן פרמוט הי"ד מנהל כולל קובנה, כן נספו שלשת ילדיהם: שמואל, יוסף וטייבה) ומתתיהו (עם בנו יונה). צבי, בנו של הרב שלמה הי"ד, עלה לארץ וכתב דפי עד לזכר קרוביו.

מקורות: ממעמקים, דור רבניו וסופריו חלק ב עמ' 39-38, אלה אזכרה חלק ב עמ' 235-232, אהלי שם עמ' 67, דפי עד במאגר השמות של "יד ושם". וראה קיידאן ספר זכרון – עמ' 189–190.

ישתבח האדון ויתפאר הבורא הנותן עוז ותעצומות לעמו ישראל, כי זכני והנני בדעה ובינה, בתורת ה' נאמנה, מה יתרון לחומר כל ימי חיותו, וסופו לשוב לאדמתו, ינדמו מחמדי עולם, לאיש חלום חולם, שמצא הון יקר עד אין חקר, ובהקיצו מן תרדימה, אין בידו מאומה. כן מחמדי תבל, אין והכל הבל, כי אדם במותו לא ייקח תאוותו, גם בעודנו בחיים, ממנה מבקש מאתים, ולא ישיג בקשתו, עד הפרד גשמתו, נשבע במרורים ולענה, בכל עת ועונה. ואם בתורה חפצו, טוב בהגיע קיצו, גם בחיים חיותו, יתענגו רוחו ונשמתו, בתורת ה' העריבה, וינוב בשיבה טובה, ומעת לרעה באתי, עיני ולבי נשאתי, להיודע ובוחן לבי, עורי עוזי ומשגבי, וברחמיו שמע בקולי, והיה בעוזר לי, לא ביושר לבבי, אך בזכות השלמים, נשמתם בגנזי מרומים, המה הגינו בעדי והמה היו בסעדי, לפתיחת לבי בתורה, ולהיות לעם בני ישראל למורה, ולחדש חידושי דינים לאורה, באור חיים להלכה בדינים הנחוצים להנהגה.

ובעת התחלתי לכתוב יגיעתי, ניתווסף לי בחידושי (כמו שכתוב בתנא דבי אליהו פרק כ"ז, מובא גם כן בביאורי הגר"א ליו"ד סימן רמ"ה סעיף ה') וזה לשונו, מכאן אמרו אם יש אדם שמבין דברי תורה ומפרנס מתורתו לאחרים גם כן כדי שתרבה חכמתו לו ומוסיפין לו עליה כו'. ועיין עוד בתנא דבי אליהו שם אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים גורם לעצמו שסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו. ועיין בזיקוקין שפירש על פי גמרא תמורה פרק ב', ובזה יש לפרש גם כן מה שאמרו חז"ל (בעירובין נ"ד) אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו.

ונראה לי לפרש גם כן אם משים אדם עצמו כמדבר זה, דהיינו הפקר לכל שהכל דשין בתורתו, אז תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, פירוש שאין מפקיר מתורתו לאחרים ואין הכל דשין בו, אין תלמודו מתקיימת בידו, פירוש שסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו. ועיין שם עוד (בעירובין הנ"ל) אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה וכו'. ונראה גם כן לפרש על פי דברי תנא דבי אליהו הנ"ל אם מפרנס מתורתו לאחרים, נתרבה גם כן חכמתו לו ומוסיפין לו עליה וכנ"ל. יש לומר גם כן, אם משים עצמו כמדבר זה שהכי דשין בו, פירוש שמפרנסו לאחרים, ניתנה לו במתנה, פירוש תוספת החכמה שמתרבה על ידי זה היא מתנה חדשה לו, וכיוון שניתנה לו במתנה, נחלו אל ועולה לגדולה בתוספת חכמה שנתרבה לו ומזכה לרבים בחידושיו להלכה, כי זהו תועלת גדול לנשמתו הטהורה הנתונה מאל גדול ונורא לאור באור החיים. ועל ידי זה שמפרנס מתורתו לאחרים בהדפסת חידושיו להלכה, אזי זוכרין תורתו תמיד.

ועיין במדרש שמואל (פרק ב' משנה ח') אם למדת תורה הרבה, אל תחזק טובה לעצמך, פירוש אל יחזיק טובה זו שמצא וחידש לעצמו, אלא ילמדה לאחרים מלימוד שחידש בתורה, כי לכך נוצרת להטיב וללמד לאחרים. עיין שם.  ועיין בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ח סעיף ג' דמצווה על כל אדם מישראל ללמד לתלמידים. עיין שם. ועיין בספר אהבת ציון להגאון נודע ביהודה ז"ל דרוש ט דיבור המתחיל מה יקר, שכתב שכ' על דברי חז"ל (סנהדרין) המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, דאפשר רמז בזה בן עזאי כשאמרו לו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, והשיב נפשי חשקה בתורה, רצונו לומר דמקיים מצוות פריה ורביה על ידי התורה שמלמד עם התלמידים ודומה כאלו הוליד בנים. ועיין שם גם כן אם זכה מאת ה' לחבר איזה חיבור והיא נתייסד על דרך אמת, איש הזה לא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו. עיין שם. וזה עיקר הנאה כמו שכתוב במדרש רבה פרשת אחרי פרק כ"ב כי מי שהומה ומהמה אחרי תורה ותלמיד אין לו, פירש ידי משה שאינו מלמד לאחרים, מה הנאה יש לו, למד ולא לימד, אין לן הבל גדול מזה. עיין שם.

ועיין בזוהר הקדוש פרשת תרומה, וזה לשונו ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ויפוצו מעיינותי חוצה, פירוש שביקש שה' יתברך יעזור לו שיאמר מילתא דתתקבל, שהדברים בעצמותן יהיו טובים ויתקבלו, יהא האומר מי שיהיה, ואין חילוק מי הוא האומר. וזה מצינו גם כן בביצה ל"ח דאמר רבי אבא יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. עיין שם, מרוב ענוותנותיה דרבי אבא מתפלל גם כן ויפוצו מעיינותיו חוצה על ידי תלמידים וחיבור שמחבר וכנזכר לעיל בשם נודע ביהודה ז"ל, עיין שם שכתב זה נרמז בפסוק זה ספר תולדות אדם, שעל ידי ספר אשר חיבר מתקיים בו לדורי דורות תולדות אדם, כי זה זכרי בחיי ובשובי לעפרי, ואקרא לתלמידים ורבנן אשר בתורה חפציהם, ואלימו חטוף מילתי, להאזין ולהקשיב דיברתי, לבלתי לחובה יכרעוני, ולגאה אל יאשימוני, אחי אל תרעו, האדע שלא תדע מה לאיש כמוני אשר ידעתי חסרוני, ומיעוט הערכי השפל, לא עיקר וטפל, להתנאות בדברי תורה הנתנה בגבורה, אך כל כוונתי לזכות גופי ונשמתי להניח עד דור האחרון, אם כי ידעתי כי לא הגעתי לערך הגדולים השלמים המאירים לארץ ומפורסמים, הלא הממעיט והמרבה, יחד מקובלים בחיבה.

אולם יחרד לבבי, פן ימצא במכתבי שגיאה שיצאה ממני, אתחנן מהקורא ללמד עלי לזכותי, כי מה שחנני החונן לאדם דעת לחדש בחידושי להלכה ולפלפול העליתי, שלא לשכוח ממני ויהא תקוע בזכרוני, ולזכות גם כן הרבים כוונתי. ובמחשבתי שיהיה מקויים בי כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, פירוש חטא לשון חסרון כדאיתא אני ובני שלמה חטאים, אנכי אחטנה בפרשת ויצא עיין שם ברש"י הקדוש ז"ל. וכל מי שמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, פירוש אין חסרון בא על ידו, שיהא שגיאה יצא מפיו. ואף על פי כן, שגיאות מי יבין. ומכל מקום אפילו שלא יהא בחיבור זה רק כדולא חספא, מכל מקום אולי ישכח מאן דמשכח מרגניתא תותיה. גם על זה כדאי החיבור הזה כמבואר בהקדמת הגאון האדיר ונורא בספרו חוות דעת שכתב שיש שכר על זה. והרועה אותי מעודי הוא יכפר בעדי.

והנה נא ידעתי כי על חיבורים שלי ימצאו אנשים הרבה אשר יוציאו דיבה, מי הוא זה אשר בחיבורים אלו יחזה, אך קדמתי לחבריא שלי גדולי וגאוני ארץ בזמנינו בקונטרסים מחיבורים שלי והסכימו כולם להוציא לאור עולם ושבחו מאד להחיבורים. על כן בעזרת חי החיים יהיה לי לזכות לקיים ולשמור הדין מדינים בנוגע להלכה ולמעשה לאור באור החיים. וכתפלת רבי אבא הנ"ל דהתפלל יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ויהא האומר מי שיהיה, וכנ"ל. הגם מי אני כמיעוט ערכי כמוני ברוב שגיונות וחטאות נתלכלכתי שיהא נתקבל תפלתי, אך מסווה בושת על פני הלבשתי ובגזילת דמעותי על לחיי מבכי אולי יהיה זה תיקון קצת לנשמתי לכפר עוון חטאתי, ובזה תתקבל תפלתי, כמו שכתב המפרש אזולאי בספר חסידים סימן תק"ל בשם ספר לב אריה, וזה לשונו, בזמן שבית המקדש היה קיים כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו, וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזהו חידוש זה עולה לו במקום קרבן, ופירש בזה הפסוק (בתהלים) זבח ומנחה לא חפצת וגו', הכוונה בזמן שאין בית המקדש קיים וליכא קורבן, אז ליכא קרבן, אז אמרתי במגילת ספר כתוב עלי, שהספר יעלה במקום קרבן. עיין שם:

ובדרך זה נראה לפרש אגדת חז"ל (עבודה זרה י"ט) על זה שכתוב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, פעם נקראת תורת ה' ופעם נקראת תורתו, אך אחד שלמד נקראת על שמו. עיין שם. על פי הנ"ל נראה כי בזמן שבית המקדש היה קיים, אז מביא קרבן ומתכפר לו, ולא הוצרך לימודו בתורה שיתכפר לו, דתורה גם כן מכפר, כדאיתא (במנחות ק"י ובמגילה ל"א ובמדרש תנחומא פרשת אחרי סימן י'). ובזמן שבית המקדש היה קיים היתה לו כפרה בקרבן שהביא, אם כן היה לימודו לשם מצוות לימוד התורה דייקא ולא לסיבת עצמו ולכפרת חטאו, אזי שפיר נקראת תורת ה',  דהיינו לשם ה', וכמו שכתב  חתם סופר (נדרים פ"א) דזה נקרא תורה לשמה, או כמו שכתב בספר חסידים ושל"ה הקדוש כדי לידע לקיים המצוות, זהו גם כן נקרא תורה לשמה. מה שאין כן אם לומד לכפרת חטאו, דהיינו בזמן שאין בית המקדש קיים וליכא קרבן והוערך ללימוד תורתו שיתכפר לו במקום קרבן אז הוי לימוד תורתו לכפרתו, והלוואי יועיל בזה, נקרא תורתו. ומי ייתן שילמד הרבה כל כך שיוכל לבא לכלל זה שיהיה די לו לכפרה ויהיה עולה גם כן לשם מצוות לימוד התורה לשם ה'. ובזה נוכל גם כן לפרש הפסוק (במשלי) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. פירוש כי לקח טוב נתתי לכם, לסיבתכם, שיהיה בזה גם כן לכפרה על חטאתיכם, ותורתי, פירוש, שיהיה התורה שלי לשם ה' וכנ"ל, אל תעזובו, פירוש אם אל תעזבו ה' ולא תהיה בכם שום חטא, אזי אינכם צריכים לימוד תורתכם לכפרת חטאתיכם, אז יהא מיקריא תורתו, פירוש לשם ה':

ועוד יש לומר, להא דפעם נקראת תורת ה' ופעם נקראת תורתו, על פי מה שהבאתי לעיל בשם הגאון נודע ביהודה ז"ל דכל מצוות מקיים אדם בעולם הזה, אבל כשמת נעשה חפשי ואי אפשר לעשותם, ואפילו תולדות שמוליד על ידי שלומד עם תלמידים פסק ממנו בשעת מותו. אבל אם זכה מאת ד' לחבר איזהו חיבור, אם נתייסד על דרך האמת, איש הזה לא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו. עיין שם. ואפילו שאינם כמו החיבורים הקודמים המאירים לאורם בעולם, אף על פי כן המה גם כן חשובים בחיבה, כמו שכתבנו לעיל וכמו שכתב בספר חסידים סימן תתקמ"ה ובפירוש אזולאי שם בשם כתבי רבי חיים ויטל משם האר"י ז"ל דעתה גברה הסטרא אחרא והמעט שעושים כעת חשוב לפניו יתברך שמו כהרבה שהיו עושים ראשונים. עיין שם. אם כן אפילו בחיבורים שבזמנינו אם זכה לחבר איזהו חיבור גם כן לא פסק מלהעמיד תלמידים, ומבואר ביבמות צ"ז ובכמה דוכתי בש"ס כל תלמיד חכם שאומרים דבר חכמה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. עיין שם. אם כן ילמדו שניהם, הרב והתלמיד הלומד מספרו, ובזה לא פסק לימודו גם במותו.

ובזה יש לפרש גם כן הא דכתיב תורת ד' חפצו, דהיינו לקיים המצוות בעולם הזה, אולם תורתו, דהיינו מה שמחדש איזהו חידוש בתורה ומחבר איזה חיבור שיהיה אחריו ברכה שילמדו מספרו שחיבר, אזי היא תורתו. וזה פירוש בתורתו יהגה יומם ולילה, דהיינו בתורתו ממש, פירוש בחידושיו וחיבוריו, יהגה יומם, היינו בעולם הזה, ולילה, היינו לאחר מותו, שהוא אז בחינת לילה, גם כן לא פסק לימודו. ובזה האופן נוכל גם כן לפרש הפסוק (במשלי) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, פירוש טעמה כי טוב סחרה, פירוש מסחרה סביב סביב לחזור תורתו לכל, שיהא הכל דשין בה על ידי חיבוריו וחידושיו להלכה, לא יכבה בלילה, דהיינו אפילו לאחר מותו, שהוא אז בבחינת לילה, גם כן לא יכבה נרה לאור מה שהיה מאיר לאחרים באור החיים, מה שעל ידי זה היה מזכה לאחרים לבוא לחיים נצחי, לחיי עולם הבא, אמן:

ובזה נוכל גם כן לבאר הא דאיתא במדרש רבה פרשת תצא רבנן אמרו נעשה דברי תורה חן לרשיותך, כיצד, אדם כשיזקין בני תורה באין ומסבבין אותו ושואלין אותו דברי תורה, עיין שם. ופירש מתנות כהונת, לרשיותך, לזקנותך, שאז אדם נעשה רש ותש כחו. ולפי האמור נראה לי לפרש גם כן לרשיותך, בעת שאדם נעשה רש, דהיינו לאחר מותו, אם נשאר איזה חידוש בפרט להלכה ולהנהגה לאור באור החיים אחריו, אז היא לוית חן. וזהו שאמרו רבנן הנ"ל נעשה דברי תורה חן לרשיותך, והיא באמת חן לאדם שמת והניח אחריו ברכה בחידושי תורה, וטוב עין הוא יבורך בזה ובבא. ועיין בתנא דבי אליהו פרק ג', זה הכלל כל הנושא פנים לתורה זוכה ומקבל פני השכינה, ופירש בזיקוקין שמחדש חידושי תורה. עיין שם. אם כן טובה היא לו בב' עולמים, במה שמחדש חידושי תורה. ועיין בנדרים ל"ח בפירוש הרא"ש ז"ל טוב עין זה משה, כי נתן מלחמו לדל, אין לחם אלא תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי. אין דל אלא ישראל, שנאמר וידל ישראל עד מאד. עד כאן לשונו. ומסיק הגמרא פלפולא בעלמא. פירוש הרא"ש ז"ל הבנה וחריפות, כי כל חכמה ושכל הרמוזים בכתב התורה בצורות האותיות. עד כאן לשונו.

ועיין בזכור אורח חיים הלכה ל"א אות ג' דתלמיד חכם שהיה יכול לעסוק בעיון ולחדש מה שקבל מסיני, ומניח עיון ולומד גירסא, אין לך ביטול תורה גדול מזה. ובזה פירש פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. עיין שם. וכל שכן מי שיכול לעסוק בעיון ולחדש בהלכה ומניח זה, בוודאי יש בזה ביטול תורה ומבטל לרבים החידוש הלכה זו, ואור זה נאבד גם כן ממנו, וכנזכר לעיל בשם תנא דבי אליהו, לסוף מתמעטת בידו, וידוע כל תלמיד חכם הוא בבחינת משה, כדאיתא ברש"י (חולין צ"ג) משה, תלמיד חכם. אם כן כל תלמיד חכם שנוהג בתורה ולומד בהבנה ובחריפות ומוסרה לישראל להאיר להם האור באור החיים, עליו הכתוב אומר, טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, בהדפסת חידושיו ולקוטיו בשולחן ערוך אורח החיים, ולהפיצם בין עמינו בני ישראל הקדושים. חוץ מזה מה שמקיים בזה אל תמנע טוב מבעליו בפזירת חידושיו לאור עולם, כדאיתא בזוהר הקדוש תזריע, וכתב שם, אם מונע חידוש מחבירו יש לו עונש גדול. ואם כן בזה שהפיץ חידושיו מבטל מעצמו עונש זה. ולא עוד אלא שממשיך ברכת שיתברכו ישראל, כדאיתא (סוטח ל"ח:) אל תקרי יבורך, אלא יברך. הוי ברכה לו וברכה לישראל. הגם דאיתא בספר פתגמין קדישין בשם הרב הקדוש רבי אהרן זצוק"ל מגיד מישרים דק"ק זיטאמיר, וזה לשונו גם צריך לידע אדם שהוא מלובש עדיין בגשמיות אינו רשאי לחדש שום דבר בתורה, כדי שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. עד כאן לשונו הקדוש. עיין שם. מכל מקום, שולחן ערוך אורח חיים הנתונה לכל אדם ולכלל כל ישראל, אפילו שהוא גשמי, להאיר לו באור החיים להסיר ממנו הגשמי שהוא מלובש בו, בוודאי רשאי כל אדם לחדש באור החיים ולהאיר לזולתו, ויתברכו בזה לרבים ואין חטא בא על ידו, פירוש חסרון, לא עוד אלא שיבורך גם כן במאמר החכם טוב עין הוא יבורך, ותורה נקראת טוב (ברכות ח').

ובתיבת עין מרומז שמי עי"ן ואלפי"ן המה מאותיות המתחלפין ונוטריקין אלתר יחיאל ניימאן. וקראתי חיבורים שלי בידם טוב עין, שיהיה נרשם שם המחבר בחיבורו כדי שיאמרו הדברים בשם אמרם, ויקוים הפסוק אגורה באהלך עולמים, כדאיתא (יבמות צ"ז:), וכן מצינו בזוהר הקדוש פרשת ויחי שביקש ר' יצחק מן חבירו ר' יהודה שלש מילין וחד מנהון שיאמר דברי תורה מן שמו. עיין שם, ועיין בספר רוקח ז"ל שכל אדם צריך לרשום שמו בספרו וכו', וכן נהנו כל אחרונים. ויהא רעוא שיהא חלקי עמהם, ואסדר תפלתי לפני אדון כל שיהיו חידושי להלכה ערבין על שומעיהן, וכדאיתא (מדרש רבה ובמדרש תנחומא כי תשא) כל מי שאומר דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן אסור לאמרן. הרי מבואר דיש גם כן איסור בזה. וכדי שלא ליפול ברשת זו אבקש מהמעיינים בזה הספר שלא יסמכו עלי בהעתקת גדולי וגאוני פוסקים רק לכל אחד ואחד אני מזהיר לעיין במקומם, ועל זה מה שאני הוספתי משלי להלכה ולפלפול גם כן אני מזהיר לעיין היטב, לא בחפזון, כי שגיאות מי יבין וד' יתברך ברוב חמלה יכפר בעדי אמן:

ויהי רצון שיהיה לי לזכות ולברכה בזה ובבא וגם לכל המסייעים לי לזכות ולצדקה יחשב להם להוושע בכל עניינים לטובתו ולטובת ה' ולא לכסילות והוללות חס ושלום יהיה הברכה, רק לדברי קדושה ומצווה יהיה לו כל הצלחות. ויהא רעוא שיהא מקובל ברכתי ברכת הדיוט אמן:

ממני הצעיר באלפי יהודה דמן חבריא העוסקים בחידושי תורה להלכה למעשה, אלתר יחיאל ניימאן בן המופלג החסיד וכו' מרדכי מנחם יחי' נכד הרב הצדיק המפורסם וכו' וכו' ר' דוד'ל מלעלוב זצוקללה"ה חתן הרה"ג החסיד המנוח ר' יצחק פלטיאל ז"ל דומ"ץ דפ"ק נכד הרה"ג המקובל ר' דוד'ל טאריספאלער זצלה"ה זי"ע ועכ"ח אמן:

(הקדמת טוב עין)

---

הרב אלתר יחיאל בן הנגיד החסיד ר' מרדכי מנחם ניימאן ומרת חוה ריקל, יליד בענדין, מנהל ור"מ בק"ק דכמביץ, ואח"כ דומ"ץ בק"ק אלקיש, שם הוציא לאור את ספרו "טוב עין" בשנת תרצ"ז (1938). הספר מעוטר בהסכמות רבים מאדמו"רי דורו, המשבחים את הספר ואת הסופר, כתלמיד חכם גדול, החריף ובקי בש"ס ובפוסקים, בפלפול ובסברא, מופלג בתורה, ירא וחרד, בר אוריין ובר אבהן. עוד עולה מההסכמות שהיה אז איש חלוש השוקד על התורה במסירות נפש, ושהוא החליף מכתבי שו"ת עם האדמו"ר מטשעבין. אשת הרב אלתר יחיאל, הרבנית שרה פייגיל היתה בת הרב יצחק פלטיאל שהיה דומ"ץ אלקוש והיה מפורסם כמי שעסק בתורה ובחסידות כל ימיו.

בספר "שם ושארית" (אשדוד, תשע"ג) כותב אליו הרב משה בצלאל אלטר הי"ד, במענה למכתבו, ופונה אליו במילים: "כבוד הרב המופלג החסיד היר"א וכו' אלטר יחיאל יחי' מו"צ בעלקוש".

הרב אלתר יחיאל, הרבנית שרה פייגיל וילדיהם ליב, יצחק, מלכה וחנה גיטל נספו בשואה. ככל הנראה באושוויץ בשנת תש"ב.

מקורות: ספר יזכור לקהילת אלקיש עמ' 275, ספר טוב עין, שם ושארית. לקורות יהודי אלקיש בשואה ראה בספר יזכור של הקהילה.

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים (שקלים א,א).

אם נביט בעין חודרת על מהלך התפתחות חיי העמים נראה, שסדר התפתחותם שונה תכלית שנוי מסדר ואופני התפתחות חיי עם ישראל. כל העמים התפתחו בארצם הם: ממשפחה נעשו לשבט ומשבט לעם, חקקו להם חקים ומשפטים לפי אופי חייהם ולפי תנאי ארצם ומקומם, וכאשר החיים החברתיים הכו שורש בלבבם והחלו להרגיש, שחסרים להם רגשי דת ואמונה, בקשו להם דרך אמונה, שתתאים לדרכי חייהם ותרבותם. וכשאמונה זו או אחרת לא ישרה בעיניהם, החליפו אותה במשך הזמן באמונה כזו, שתתאים יותר לאפים ותרבותם, ובאופן כזה התפתחו עד שנעשו במרוצת הזמן לעם עם משטר מדיני, דתי וחברתי. לכן אין מן הפלא שהדתיות והלאומיות נחשבות אצל עמי התבל לשני עניינים נפרדים, שאין אחד נכנס לתחום חברו. צרפתי יכול להיות בן נאמן לעמו אם הוא מאמין באמונה זו או אחרת, ואחת היא אם הוא קטולי או פרוטסטנטי או אינו מאמין גם בשתיהן – ישאר לעולם צרפתי לאומי, יען כי הוא היה צרפתי עוד טרם קבל עליו דת זו או אחרת. לא כן עם ישראל: הוא לא התפתח בדרך טבעי ככל העמים. משפחתו אמנם, נתרבתה ונתגדלה עד שנהיו לקבוץ גדול, אולם לא בארצו, רק בארץ זרים תחת עול עריצים ולא היה להם אופי ותואר לאומי, רק קבוץ גדול של יחידים בודדים במינם. הם לא חקקו להם חקים ומשפטים מיוחדים לפי רוחם הם, אלא היו משועבדים לאדוניהם המצרים, לחקותיהם ומשפטיהם, אך כאשר יצאו בני ישראל ממצרים ונדדו במדבר וקרבו אל הר סיני, נעשו בפעם אחת לעם אחד ולחטיבה אחת, "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירש רש"י: כולם בלב אחד כאיש אחד. ואז קבלו את התורה מסיני. בני ישראל לא קבלו את התורה בעת שבתם בארצם שקט ושאנן, רק בעת שנדדו במדבר ולא היו להם עדיין חקים ומשפטים וסדרי מדינה. ובו ביום שקבלו את התורה, בו ביום נעשו גם לעם, "היום הזה נעשית לעם". ו"קב"ה ואורייתא וישראל חד", כלומר, האמונה באל יחיד ומיוחד, קבלת התורה ולאומיותו של עם ישראל באו להם כאחד בפעם אחת וביום אחד.

ובאמת, תורת ישראל אינה רק ענייני אמונה בלבד, אלא גם ענייני דין ומשפט, דברי מדע וענייני מדינה מכל המינים; המדינה והדת – החיים האזרחיים והחיים הדתיים יתלכדו בה ולא יפרדו. והתורה חדרה אל כל פינות החיים והרסה את המחיצה שבין הדת והחיים, מה שאין כן בדתות שאר העמים. ולכן דת ישראל ולאומיותו אחוזות ודבוקות זו בזו, כשלהבת בנר ואין להפריד ביניהן. הדת היא הלאומיות, והלאומיות היא הדת.

על פי הנחה זו נבין את דברי הנביא ירמיה: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד': על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיה ט' פסוק יא-יב). ובבא מציעא פ"ה ובנדרים פ"א אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם וגו' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירש הקב"ה בעצמו, שנאמר: ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשד נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחלה.

חטא עם ישראל בימים ההם לא היה סוד כמוס, שהחכמים והנביאים לא  ידעו מזה. "וראשונים נתגלה עונם" אמרו חז"ל (יומא ט) וכולם ידעו שבני ישראל עברו תורות, הפרו חוק. ובגמרא סנהדרין ק"ד, "אמר רבה אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו ישראל באיכה? מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו באלף בית? מפני שעברו על התורה, שנתנה באלף בית".

ובמדרש (איכה רבתי) "דרש בן עזאי, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה, כמנין איכה". ועוד בהרבה מקומות בש"ס ובמדרשים. ובכן ידעו החכמים והנביאים מראש שעם ישראל צפוי לעונש גדול, רק הם לא מצאו מענה בפיהם להצדיק את הדין, מדוע גלו ישראל מארצם וגעשו כצאן אובדות? מדוע נתפזרו לארבע רוחות השמים ואפסו מהיות עם? ואם בני ישראל חטאו, עוו ופשעו לאלוקים אבל ללאום לא חטאו, ושורת הדין היתה, שהקב"ה ישפוך עליהם את חמתו, בשבתם בארצם על אדמתם, אבל לא לפזר אותם בין העמים שיאפסו ויתבטלו מהיות עם? ואם כן "על מה אבדה הארץ"? כלומר, על מה "אבדה הארץ" את יושביה? והיה להקב"ה להענישם בעונשים הכי חמורים בתור עם יושב בארצו, ולמה נצתה כמדבר בלי עובר?

ועל זה באה התשובה מאת ד': "על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם". כלומר: לא את דת ישראל במובן הדתי של אומות העולם עזבו, אך את תורתי עזבו. ואם עזבו את תורת ד' הלא עזבו את הכל, גם את הדת, גם את הלאומיות, ואינם ראויים עוד להיות עם עומד ברשות עצמו ולהישאר על אדמתו, כי באין תורה, אין דת ואין לאומיות, אין חוקים ואין משפטים, אין סדר חברתי ואין משטר מדיני.

ורב יהודה אמר רב בא להודיענו את הנסבה, שעזבו את תורת ד', מפני שלא ברכו בתורה תחלה. בימים ההם, היו גם כן "חכמים בעיניהם", כמו שיש בימינו אלה, שאמרו נהיה ככל הגוים בית ישראל, הדת היא עניין פרטי, ואינה נכנסת בגבול הלאומיות והלאומיות היא ענין לחוד שאינה נכנסת בגבול הדת. אבל אלמלי חדרו אל תוכנה ואופיה של אומה זו, היו יודעים שהבדל גדול יש בין ישראל לעמים. עם ישראל לא התפתח באופן טבעי כשאר העמים ולא נעשה לעם טרם קבלו את התורה, ורק על ידי החורה נעשה לעם, לכן אם עוזבים הם את התורה, מתבטלים גם כן מהיות עם.

ברכת התורה לפניה היא: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ולו ברכו את ברכת התורה והגו בה, היו יודעים שעם ישראל לא נעשה לעם בדרך טבעי, רק הקב"ה בחר בנו מכל העמים, ונעשינו לעם רק על ידי זה שד' נתן לנו את תורתו. וכל זמן שעם ישראל מקיים את התורה, הרי הוא גם עם. ואם עוזב את תורת ד' אז הוא מתבטל גם מהיות עם עומד ברשות עצמו, כי התורה והעם דבוקים ואחוזים זה בזה ואין להפריד ביניהם.

ודבר שנעלם אף מן הנביאים והחכמים בעת החורבן, היה ניכר ובולט אחר כך, בבואם אל ארץ זרים, והכל הכירו לדעת, כי רוח העם לקוי, כולו. ולא ארכו הימים והחל ישראל להתרפס לפני שוביהם ולחקות מעשי תושבי הארץ, והיהדות ירדה כל כך פלאים, עד שביהדותם התחבאו בחוריהם, פן יתקלסו בהם ויראו עליהם באצבע, כי יהודים הם. ולאט לאט שכחו את תורתם ושפתם, התחתנו בבנות עם הארץ, ועל ידי זה נתחייבו כליה בימי מלכות אחשורוש.

והמן, שידע את תכונת נפש עם ישראל, מצא לו אז את שעת הכושר לבצע את זממו, ולהשמיד את כל היהודים, בדעתו, שאיש מהם לא יפצה את פיו נגד הגזרה הרעה הזאת, כי כבר פג מהם רוח החיים, רוח גאון לאומי והכרת ערך עצמם, ואין בהם שום דבר שיאחד אותם לעם אחד ולחטיבה אחת. את תורת ד' עזבו, את מצוותיו הפרו וכולם מפוזרים ומפורדים בדעותיהם, במעשיהם ובדרכי חייהם ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום.

ובהצעה זו בא לפני המלך אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", ובגמרא (מגילה י"ג): ישנו עם אחד, ישן הוא מן המצות, והמה מפורדים ומפוזרים למרות זה שהם נמצאים במצב איום ומתענים תחת יד זרים, והיתה שורת הדין שתשרה ביניהם אהבה וחבה, כי מונח בחיק הטבע, שצרת הכלל מרככת את הלבבות ומקרבת את הרחוקים זה לזה, כמו שאנו רואים בעינינו אם שני אנשים נתונים יחד כלוא במאסר, הם מתקרבים זה לזה ונעשים במשך הימים לאוהבים נאמנים אף שרחוקים הם במחשבותיהם ובמעשיהם. אבל בני ישראל אף שהם נמצאים במצר תחת עול זרים לא היטיבו את דרכם ושורר ביניהם פרוד עצום, וכל אחד שונא את חברו תכלית שנאה. ומזה שפט בדעתו, כי משחחם בהם, מום בם, וכל זיקי החיים של עם חי ושואף לחיים כבר עממו אצלם ובנקל יבצע את זממו הרע, כי אין לפחד מהם. ובצדק אמר רבא (מגילה י"ג ע"ב): "ליכא מאן דידע לישנא בישא כהמן". כי המן ירד לתוך אפיה של האומה ולמד לדעת את תכונתה ועל ידי זה ידע במה להלשין עליהם לפני אחשורוש.

ואך מרדכי היה היהודי היחידי, שידע מה שנעשה בעולם היהדות ומה שאורגים על היהודים בחצר המלך. ובכל זאת היה הוא היחידי, שלא התרפס ולא השתחווה לפני המן ויקדש שם שמים ברבים, ויהי למופת ברוחו הכביר – ברוח הדת והאמונה. ברוחו הגאוני הביט על ההולכים חשכים ולא נוגה להם, והוא הוא שעמד בפרץ להשיב את חמתו מהשחית. "מרדכי בדורו כמשה בדורו: מה משה עמד בפרץ אף מרדכי עמד בפרץ, שנאמר: "דורש טוב" (מדרש רבה אסתר).

כמשה בדורו, שמרדו בני ישראל את רוחו ועל כל דבר קטן התנפלו עליו ולא זכרו את טובתו, ובכל זאת עמד תמיד בפרץ להתפלל בעדם עד שלפעמים חלה מרוב הצער והיגון. "ויחל משה" רבי יהודה אומר: חלה משה (מדרש רבה שמות פרשה מ"ג). כמוהו היה גם מרדכי, כמה מררו את רוחו, כמה חרה לו שלא שמעו בקולו להטותם מחקות את מעשי הפרסיים והמה לעגו לו ולדבריו. בדמעות חמות הנובעות ממקור לב טהור, החפץ בטובת עמו אשר אהב, עמד מרדכי לפניהם על משתה המלך וישא מדברותיו על חלול הקודש, שהם מחללים לעין כל – ושומע אין לו מכל המסובים. אף על פי כן מחה מלבם את זדונם בעת שהגיעה הצרה ולא נח ולא שקט עד שהוציאם מאפלה לאורה – הארה חומרית שהוציאם ממות לחיים, והארה רוחנית שפקח את עיניהם הטרוטות להראותם, כי טועים הם בדרכם, דרך החיים ויראם את הדרך הנכונה, שילכו בה. הוא הדליק את נר התורה מחדש "מה משה למד תורה לישראל, אף מרדכי כן" (מדרש רבה שם).

מרדכי וכן אסתר ידעו, שהגורם העיקרי לגזרת המן – הוא הפרוד הנורא, שנתפרר העם לפרורים, לכן הצעד הראשון שעשו להצלת העם היה לאחד ולאגד את לבות כל העם להשוות את הדעות ולרכז כל הכחות למרכז אחד. ולמטרה זו שלחה אסתר למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים, הנמצאים בשושן". כלומר, שיכנסם לעבודה אחת, לעבודה משותפת בעד הצלת העם. ומעתה על כל אחד לעזוב את דרכו הפרטי ואת עסקיו הפרטיים ולבא לעזרת העם. ואחר כך, וצומו עלי וגו', כלומר, שיכינו את עצמם לתשובה לתקן את מעשיהם, שבשבילם נגזרה הגזרה של להשמיד להרוג ולאבד.

וכשהושיעם ד' ויחלצם ממצר, קבלו עליהם את התורה מחדש. קימו וקבלו היהודים, קימו עתה מה שקבלו כבר (שבת פ"ח ע"א).

וכמו טרם שקבלו ישראל את התורה מסיני נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, "ויחן שם ישראל נגד ההר", פירש רש"י: בלב אחד כאיש אחד. כן גם טרם שקבלו עליהם את התורה בימי אחשורוש, נעשתה אחדות גמורה ביניהם והתרכזו כולם למרכז כללי אחד, לעם אחד ולחטיבה אחת, כמו שמעיד הכתוב (מגילת אסתר ט',כ"ג): וקבל היהודים, ובמדרש (שם) "כאיש אחד" (פד"מ על מגילת אסתר).

ודבר זה היה כעין תשובת המשקל לעומת שהיו מקודם מפוזרים ומפורדים בינם לבין עצמם בדעותיהם, במחשבותיהם ובמעשיהם ועזבו את עמם ואת תורתם והזניחו את כל הדבר הקדוש בישראל וילכו בחקות הגוים.

על פי הדברים האלה נבין את דברי המדרש (איכה רבתי): חטא חטאה ירושלים, אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב: חטא חטאה ירושלם, ולקו בכפלים דכתיב: כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאותיה (ישעיה מ'), ומתנחמים בכפלים, דכתיב: נחמו נחמו עמי וגו' (ישעיה שם). כלומר, עם ישראל, בשבתו בארצו, חטא בכפלים, בעזבו את תורת ד'. חטא נגד הדת ונגד הלאום, כאשר הארכנו שבתורה נכללות גם הדתיות וגם הלאומיות, ואם ישראל עברו תורות, הפרו חוק עזבו את הכל וחטאם היה כפול, ולכן לקו גם כן בכפלים: לקה הפרט ולקה הכלל, לקה היחיד ולקה הגוי כולו. עם ישראל לא נענש כעם יושב על אדמתו, רק נתפזר לארבע רוחות השמים, ומלבד העונש הגופני, שהגיע לכל אחד מהם, חדל גם מהיות עם. וכאשר ישובו בני ישראל בכפלים – ישובו אל דתם וישובו אל עמם, הם יתאחדו ויתאגדו לעם אחד ולחטיבה אחת בתורה אחת, אז ימצאו להם גם את נחמתם בארצם ובתורתם.

וכשנכנס החודש אדר ואנו מרבים בשמחה לזכר הנס שהחודש הזה נהפך לנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, מחויבים אנחנו לקיים מה שקבלנו עלינו ועל זרענו לשמחת התשועה הגדולה. ועלינו לאחד ולאגד את כל לבות בני ישראל, להתרכז למרכז אחד ולשום קץ לפרוד הנורא, השורר במחנה ישראל ולחזק את דת קדשנו ולקבל עלינו מחדש את התורה בשלמותה. ולמטרה זו מחויבים אנחנו להכריז בפומבי על השקלים ועל הכלאים. שקלים – הם סמל אחדות הלאום. שקל הוא סמן התרכזות הכחות לכח אחד כללי. על ידי השתתפות כל ישראל בשקל באין הבדל בין כהן לישראל, בין עני לעשיר, נבנה המשכן, המרכז הרוחני, של עם ישראל ונתגשמה אחדותה של האומה. ואחר כך בבית המקדש, נלקחו קרבנות צבור, קרבנות בעד כל ישראל מכסף השקלים (מנחות ס"ה). ועיין באלשיך שכתב, כי מחצית השקל מורה על אחדות ישראל. שקל הוא מס לאומי, לכן העכו"ם או כותי ששקלו אין מקבלים מהם (ירושלמי שקלים פ"א), מפני שבמס הזה צריכים להשתתף רק אלה השייכים לעם ישראל אף בלאומיותם, ולא אנשים השייכים לאומות אחרות.

ומשה רבנו שאל את הקב"ה במה תרום קרן ישראל, אמר לו "בכי תשא" (בבא בתרא י' ע"ב) כלומר, קרן ישראל תרום רק ע"י השתתפות כל כחות העם לכח אחד כללי, (דרשות נ"ב).

כלאים – הם סמל דת ישראל הטהורה שאין להרהר אחריה. כלאים, הם גזרת הקב'ה מה ששטן ואומות העולם מונין אותנו, היא חקה בלי טעם. "את חקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא י"ט). פרש"י: חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. ועיין בעיקרים (מאמר ג' פכ"ד) שכתב וזה לשונו: "ועל החלק השני גם כן שהיא ידיעת החקים והדברים הנרצים אצל ד' יתברך לא תוכל להקף בשום צד, כי אין לשכל האנושי מבוא לדעת פרטי הדברים הנרצים אצל ד' יתברך, אם לא מצד הנבואה". ודבר שאין יד שכל אדם מגעת לו, רק הוא רצון אלוקי מוחלט, היא באמת דת טהורה וקדושה. לכן כלאים שאין יד השכל מגעת לדעת את טעמו, היא סמל דת מורשה הטהורה. ולפיכך כשמגיע חדש אדר, ואנו מחויבים להשריש בלב עם ישראל את דת המורשה ולאחד את לבות עם ישראל אנו מכריזים על השקלים ועל הכלאים, סמל אחדות האומה וסמל דתנו הטהורה.

ועל דרך מליצה נוכל להעמיס בדברי הגמרא (ביצה ט"ו ע"ב): "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר". כלומר, הרוצה שיתקימו נכסיו הרוחניים, וקנייניו הלאומיים, יטע בהם את חודש אדר, יקשיב רב קשב לקול המשמיע על השקלים ועל הכלאים, ואז ישתמרו ויתקיימו נכסיו הכי יקרים לכל איש ישראלי בזה ובבא.

(כרם ישראל, בין ישראל לעמים, דרשה ט)

---

הרב ישראל הלוי בורנשטיין הי"ד נולד בשנת 1880 לערך, להוריו ר' מנחם יוסף וטשייטיל (כנראה) לבית אברבנאל, בעיירה ריקי (או בז'ליחוב) פלך לובלין. הוריו היו סוחרים צאצאים למשפחת אדמו"רים משושלת רבי אברהם בורנשטיין מסוכוצ'וב. הרב ישראל לד אצל הגאון מאוסטרובצה והוסמך על ידו לרבנות.

הרב נשא לאשה את מרת חיה פרל בת הרב ישראל משה לרנר. הרב ישראל כיהן כרב ואב"ד ברייביץ, אחר כך שימש בקמינקה פלך קיוב, שם ייסד גימנסייה ועמד בראש וועד ההורים שלה. לאחר הפרעות באוקריינה עבר לעיר ניקולייב פלך חרסון שם שימש כיו"ר הקהילה היהודית והפיץ תרבות עברית וציונית. נאומיו רבי הרושם שם משכו קהל רב. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזר לכמה שנים לרייביץ ופעל שם רבות בכל תחומי החיים היהודיים.

ומשנת 1923 התחיל לשמש ברב ואב"ד בפלונצק פלך וורשה במקומו של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד שנתקבל אז כאחד מרבני וורשה. היה היה נואם מלהיב ובעל כוח השפעה. הוא עסק בצורכי ציבור באהבת ישראל בכל לב ונפש, ולא חס על גופו ונפשו למען הצלת יהודי. הרב היה מפעילי תנועת המזרחי בפולין ובשנת 1925 השתתף בקונגרס הציוני כציר מטעם המזרחי. ארבעה מבניו ובת אחת עלו לארץ ישראל והשתרשו בה.

הוא הוציא לאור את הספר "חוות יאיר" (תרע"ב) ואת ספרו "כרם ישראל" (תרפ"ט). בפתיחת הספר הוא כותב מסמך היסטורי מרתק בקונטרס "מקורות ישראל – בו יסופר מה שקרה לי ולאחי בני עמי בשנות הבלהות שאחרי המלחמה". הוא הגיע ללונדון וערך מחקר על תקופת האמוראים, אך ככל הנראה כתב היד של הספר שתכנן להוציא לאור בנושא אבד בשואה. הרב ורעייתו ביקרו אצל בניהם בארץ בשנת 1932.

בתקופת המלחמה היה הרב בגטו ורשה. לפי עדויות שהגיעו לבנו שלמה, נספה הרב ביום שני של ראש השנה בשנת תש"ג (1942) בטרבלינקה.

בתקופת מלחמת העצמאות (18.3.1948) נהרג בנו יהושע הי"ד, בהיותו בן 40, עם שלשה מחבריו בצוות חברת החשמל שנסע בטנדר משוריין מחיפה לכיוון צפון לתיקון תקלות, מאש אנשי הכנופיות.

מקורות: אתר יזכור, אתר יד ושם, ספר פלונצק עמ' 241-243, ועוד. ראה גם אנציקלופדיה של הציונות הדתית א עמ' 256-266.

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים (אבות פ"ד,מ"ד). ובמדרש שמואל הביא הברייתא שנשנית עלה כנסיה שהיא לשם שמים זו כנסיה בהר סיני ושאינה לשם שמים זו כנסת דור הפלגה. ועיין שם במדרש שמואל.
ואקדים הכתוב בפרשת יתרו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. ויש לדקדק דתיבת יחדיו נראה כמיותר לגמרי. ונראה כי הנה מפעולת היצר האויב הפנימי אם לא עלה בידו לדבר ולפתות האדם לעבירה או להשביתו ולמנעו מעשות מצוה וחסד, אז יורה חיצי שטנו לפגום על כל פנים פעולת המצוה על ידי מחשבת פיגול שלא יעשה המצווה כולה לשם עושהו וקונו לעשות נחת רוח ליוצרו אלא לאיזה פניה לתועלת עצמו וכדומה איזה שמץ פסול אשר יזרוק בו לגרוע ערך יקר וחשיבות המצוה, כמובא בספרים הפירוש בשם האריז"ל אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז), פירוש שכמעט אין בנמצא צדיק כזה אשר יעשה הטוב והמצות ויהיה בלי מום וחסרון ולא יחטא בהטוב אשר עושה, וכן נאמר על דרך זה, והשטן עומד על ימינו לשטנו, כי אף לימינו, היינו בעת עשיית המצוה והטוב, הוא לו לשטנו, כי לא תהיה רצויה לגמרי.

וכן יש לומר כונת המקרא קודש תהלים קי"ט אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כי אמר דוד המלך אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרושוהו, בבחינה זו אף לא פעלו עולה, איזה פניה זרה או תועלת צדדית לעצמו, בדרכיו הלכו, בעת שהולך למצוה, כי בכל לב ידרוש רק לקיים רצון קונו ומצות ד' יברך שמו.

ומדרש שמואל פירש הקרא בקהלת ד' וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, כי ראה המלך החכם שהרבה בני אדם שעמלים בתורה ומצות וכשרון מעשים אשר לפנים הם יראים עוסקים בעבודת ד', אולם אחרי שנביט בעין חודרת למגמת מעשיהם נתוודה שעושים רק בשביל קנאת איש מרעהו, ואין כוונתם רצויה כלל, על כן גם זה הבל ורעות רוח, כי מצות כאלו אין בהן ממש. ועיין תוספות ברכות דף י"ז ד"ה שלא לשמה, ועיין מדרש ילקוט פרשת שמיני ויקח משה את הדם ויקדשהו לכפר עליו, כפרה זו איני יודע מהו, אלא שאמר משה אדון העולם ציווה להתנדב במקדש, דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתן תהיה כפרה וגו'. ויש להעמיס בכוונתם שדחקו איש איש שנתנו רק בשביל קנאה ויוהרא להתגאות על חבירו או מפני הבושה כנגד אחר, וזה שסיים שנתנו שלא בטובתן, שלא היה בטהרת הלב לגמרי. ולולי אומרם ז"ל היה אפשר לומר דזה היה גם כן כוונת הנשיאים שאחרו בנדבת המשכן ולא הביאו רק לבסוף. עיין שם ברש"י ובמדרש. ולפי דברנו יש לומר שהמה בכוונה לא נתנו מראש ומתחילה שהעם יתנו מהתעוררות עצמם ומטהרת לב, לא לבד לרגל וסיבת נדבתם מחמת בושה או להדמות אליהם או להתנשאות נגדם אם יוסיפו לפי הערך נגד הנשיאים. ודו"ק.

וברעיון זה נוכל לפרש הקרא הנ"ל ויענו כל העם יחדיו, דהנה משה רבינו עליו השלום הציע תחילה מאמר ד' ואשר ציווה לתן התורה הקדושה לעם סגולתו לפני הזקנים שהם יביעו תחילה חשקם ודעתם, ואחר כך ידבר הוא עם הזקנים לפני העם. אולם לפי סדר ההוא אם היו ישראל ממתינים לחוות דעת של הזקנים ואחר כך יחוו העם גם כן הסכמתם, לא הה מוכח שהיתה באמנה הסכמתם מקירות הלב וממעמקי נפשם, שאולי רק מחמת מסווה הבושה והדרך ארץ קיבלו דעת והחלטת הזקנים. וכן הדין בסנהדרין דמתחילין בדיני נפשות מן הצד תחילה, כנודע, באמת לבשה אז את כל בני ישראל רוח קדישא וחשק אמיץ שבפעם אחת נתעוררו בלהב אש דת לומר כאיש אחד נעשה ונשמע. ומדויק בקרא דכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם, היינו לפני הזקנים, אשר ציוה ד', ומיד ויענו כל העם יחדיו דייקא בפעם אחד, שלא המתינו על תשובת זקנים, ולא אחד לשמוע דעת חבירו אלא ברגע אחד כאיש אחד הביעו בקדושה נעשה ונשמע. וישב משה את דברי העם אל ד', איך ענו כולם בפה אחד וברגע אחד נעשה ונשמע.

או יאמר בכוונת מקרא קודש הנ"ל בהתבונן תכלית האסיפה אשר נקראו אליה בני החברה ומה המצוה הזאת בסעודה זו שאנו עושים מדי שנה בשנה יש ללמדה ממה שציווה ד' יתברך בזמן המקדש לעלות לרגל ג' פעמים בכל שנה, אשר על זה אמר שלמה המלך בשיר השירים, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, אשר לפי מדרשם ז"ל מוסב על פעמי כנסת ישראל בעת שעלו לרגל, כנודע. ומה נעמו דברי האוה"י שם בביארו על זה כי כמו בחפצי אדם, הם חלוקים בעניניהם, יש אשר יחפוץ בו והוא ממש תכלית מבוקשו בעצם, ויש מבקש חפץ רק לסיבה, רצוני לומר שעל ידי החפץ ההוא ישיג מבוקשו, כמו הסוחר אשר טורח ועמל הרבה לקנות הסחורה וכן בעסק ממכרו וכולם המה סיבות לתכלית מבוקשו, שהוא הריווח מהסחורה ועסקו. כמו כן בענייני מצות, יש בהם שציווה הקב"ה עליהם וחפץ בעצם קיומם, כמו רונ מצוות עשה דהתורה, ויש איזה מצוות שציווה אותנו השם לפי שהם סיבה ומבא להיישיר את האדם ולחקוק בלבו יראת שמים ואהבת ד', כמו הקרבנות ועליית הרגל ותענית. אבל אם יעלה לרגל לבית המקדש ולא יפעל בלבו לקנות על ידה יראה ההתרוממות, לא קיים מצוה כלל וללא יועיל היה כל עמלו, כי זה עיקר כוונת ד' במצווה זו, וכמאמר המדרש כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקודש. אבל בלתי זאת, כל עמלו לשווא. והדמיון לזה לסוחר אחד שראה את אחד מבני עירו שהרבה לקנות סחורות לצורך בני בתו במעות מזומנות בחנות אחרת בעירו, ואצלו לא לקח מאומה בשום פעם. וחשב הסוחר הזה מחשבות להטות לב האיש הזה אליו למען לא ייקח סחורת לצורכו רק ממנו. משום הכי בא אליו בחלקלקות ובסבר פנים יפות ויאמר לו מדוע אינך מצוי אצלי כאשר היה רגיל אביך אצלי, והיינו אוהבים ורעים כאחים, ישבנו יחד להתענג בשעשוע של דברים. וכל כוונתו היתה רק למען אשר יהיה רגיל אצלו לא יקנה צרכיו רק אצלו. אולם האיש הנ"ל לא הבין מטרת חפצו ומעתה הרגיל לבא לבית רעהו והיה יושב שם בכל יום שעה או שתים לדבר דברים של מה בכך, אשר היו שוב למורת רוח ולמשא על בעל הבית וכאשר היה צריך לקנות סחורה גם עתה הלך אל החניות דאחרים שהיה רגיל לקנות עד עתה. אז רוח הסוחר תציקתהו ולא יכול להתאפק וידבר אתו משפט לאמור אטו חפצתי קרבתך למען השחוק ולבטל זמן היקר, כל מגמתי לא היתה רק שעל ידי כך תרגיל עצמך לקנות בכספך כל צורכך אצלי. ועתה אחר שלא תעשה כן, מה לי ולך, וביאתך אלי לשחוק וטיול הזמן הוא עלי למשא. והן הנה גם כן מאמר הנביא ישעיה, כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירי, כלומר הן אמת שציותי אתכם על עליית הרגל אבל כל כוונתי ומגמתי היתה שתכנס על ידי זה יראה וקדושה בלבך וללמוד תורה בירושלים, על דרך כי מציון תצא תורה וכו'. אבל מי ביקש זאת מידכם, אם הוא רק רמוס חצרי בלי תכלית הנרצה. אבל כשתבואו בכוונה הנאותה ותלמדו באמת התכלית, אז יהיו נחשבים לכם העמל והסיבות לזה ותקבלו עליהם שכר. וזהו שאמר, מה יפי פעמיך, כלומר גם פעמיך תהיינה ערבות עלי, כי טורח הדרך יחשב גם כן למצווה, באשר תהיו באים לירושלים לקנות תורה ועבודה. זהו תורף דבריו. פי חכם חן.
והנה גם כל כנסיה וחברה אשר הציגו להם למטרה חפץ מצווה לרומם קרן התורה ולהרחיב גבוליה ולרבות אהבה ויראת שמים, הנה כל מפעלות האלו בהתרגשות ותעמולות בקריאת אסיפות וסעודת מריעות וכדומה, כל אלו המה רק אמצעים לתכלית המבוקש. ואם יגמרו התכלית, כגון בבני ש"ס חברה אם יתאמצו לקח חבל בכל יום בלימודי השיעורים כסדרן, וכן במה שיקבלו עליהם ללמוד בביתם, אז גם הסיבות אלו, למצווה יחשבו. ומה יפו פעמיך ומה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים בסעודה של מצווה וסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה. ואולם שסיבות אלו יביאו ויולידו עטרת הקודש ותכלית האמת ידרש עוד שכוונת ומגמת כל בני החברה ומכל שכן המנהלים יהיה רק לשם שמים, דהנה תנאי מוכרח אם רוצים לגמור איזה פעולה טובה ברבים, שיהיה ביניהם אחדות והשתוות הדיעות, כי זולת זה אי אפשר להוציא מכח אל הפועל חפץ מצווה או שאר צרכי רבים. ואם כוונת העושים והמעשים היא לאיזה פניה זרה ותועלת עצמית, אז לא ישתוו בדעתם, כי אחד יש לו פניה של ממון האחר משום כבוד וכדומה. לא כן אם כוונתם רצויה לשם שמים אז אפילו מאה העושים המצווה כאחד יחשבו ויתאחדו כולם אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים. ועל כן אמר הכתוב שבשעת מתן תורה היתה כוונת כולם טהורה לשם שמים ויענו כל העם יחדיו כולם לכוונה אחת נעשה ונשמע. וזהו שאמר גם כן התנא כל כנסיה שהיא לשם שמים ואין פירוד בדעות, רק כל אחד רואה רק תכלית הנשגב ומטרת הקודש לנגד עיניו, ואם כן שווין הם בדעותיהם, אז סופם להתקיים, היינו תכליתה יבא לידי גמר וסוף מעשה במחשבה תחילה, הוא תכלית המבוקש. ואמרו חז"ל שפיר זה כנסת ישראל למתן תורה, ששם נאמר גם כן ויענו כל העם יחדיו בכוונה אחת לשם שמים כהנ"ל. וכל כנסיה שאינה לשם שמים, רק עושים לאיזה פניה וממילא אין אחדות בדעות ורצון, כי כל אחד רואה רק תועלת עצמו ופניה אחרת, ממילא אין סופם להתקיים, כי אם לא ימשוך הפעולה לתועלת האחד כבר אינו רוצה בה ויבקש תחבולות להשבית ולבטל פעולת וקיום החברה. ואמרו על זה משל בגמרא זה כנסיה של דור הפלגה, שהיו אצלם גם כן פניות וכוונות הרבה וג' כתות היו ביניהם. עיין דרשות הר"ן. על כן לא נתקיים עצתם. ובאמת לרשעים היא לטובה, על דרך פזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. וכאשר ביארו המדרש אין שלום אמר ד' לרשעים (ישעיה מ"ח) ובמדרש על זה מכאן שהקב"ה אוהב לרשעים. והוא תמוה. אבל להנ"ל יובן, כי אם רשעים מתאספים לעשות פעלים לעבירה, יחד יתלחשו, ולו היה להם שלום יתחזקו ברשעתם, והייתה עוונותם רבה למעלה ועונשם הרבה מאוד. ועל ידי שהקב"ה יגרום להם פירוד ואין שלום אמר ד', לא יבצעו זממם הרעים, וינצלו מעונש הגדול. ומכאן שהקב"ה אוהב גם את הרשעים. אבל לצדיקים כנוס נאה להם ונאה לעולם. וד' יגמור בעדינו תכלית הנרצה לרומם מעוז התורה והיראה, ונעבוד אותו באמת ובלבב שלם מתוך נחת והרחבה עדי נזכה לשוב לציון ברננה. אמן כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לספר מי יהודה, דרשה לסיום הש"ס ע"י בני חברת ש"ס שחלקו אותה ביניהם, ל"ג בעומר, תרמ"ה)

---

הרב שמשון אלטמן הי"ד, רב ואב"ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר"ן (1890), לאביו הרב יהודה אב"ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה"דעת סופר". הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש"ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.

אחיו, הרב שרגא צבי אלטמן הי"ד, הוציא לאור בשנת תרפ"ו (1926) את חידושי אביהם באגדתא על התורה בספר "ים של יהודה". בשנת תרצ"ד (1934) הוא הוציא לאור את ספרו של אביו שו"ת "מי יהודה" חלק אורח חיים, והוסיף בפתיחת הספר מספר דרשות משלו. בשנת תש"ג הוא הוציא לאור את אותו השו"ת על שאר חלקי השולחן ערוך. חידושי הש"ס הרבים של הרב יהודה זצ"ל, נכתבו כספר בשם "זרע יהודה", נותרו בכתב היד ואבדו בשואה.

בשנת תרע"ג נשא הרב שמשון לאשה את מרת לאה בתו היחידה של הרב שמעון זוסמן סופר, רבה של סענדרא, והיה סמוך על שולחן חותנו, שוקד על תורתו ומסייע לחותנו בעבודת הרבנות ובהדרכת תלמידי הישיבה. הוא נסמך להוראה בידי גדולי הונגריה: הרב משה ליב וינקלר, הרב שמואל רוזנברג, הרב עקיבא סופר והרב ליב פרידמן ראב"ד פרסבורג.

לאחר פטירת הרב יוסף ליב סופר רבה של פאקש, נקרא אחיו הרב שמעון למלא את מקומו, והרב שמשון מילא את מקום חותנו כרבה של סענדרא ושל כארבעים הכפרים שבסביבתה. הרב השקיע רבות בחינוך תלמידי ישיבתו, והעביר שיעורי גפ"ת ושיעורי סוגיות בהם החל מהגמרא, סדר את דברי הראשונים וגדולי האחרונים, דן בפסקי ההלכה וחידש חידושים חריפים ועמוקים. בעצמו השגיח על כל ענייני הישיבה וסדריה, ולפני כל שיעור קרא לתלמידיו פרק אחד בספר מוסר, ולימדם גם תנ"ך. בשנת תר"ץ, לאחר פטירת חותנו, מילא הרב שמשון את מקומו והיה רבה האחרון של פאקש, אב"ד ור"מ בישיבה שם. בין תלמידיו בפאקש היו הרב אברהם שמואל בנימין סופר מערלוי והרב יוסף דוד ברוין (קלין) אב"ד טאב.

בשנת תרפ"ה השתתף בחנוכת בית תלמוד תורה בסמפטר, בראש חודש אלול תרצ"ה השתתף הרב שמשון עם עוד רבנים מכובדים, בחנוכת בית המדרש בווערפלט.

כאשר רוב רובם של בעלי הבתים והצעירים מקהילת פאקש שבהונגריה נשלחו למחנות עבודה, רק מעט וקנים ונכשלים נשארו בבית, דרש הרב שמשון אלטמן הי"ד על המשנה בפרק במה מדליקין "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו", על אלו שנשארו בתוך ביתם ולא נלקחו לצבא, עליהם לדעת כי אנו חיים ב"ערב שבת" בעיקבתא דמשיחא, בחשכת הגלות, ממש "עם חשיכה", וצריך לומר בלשון שאלה "עשרתם" את כספכם ליהנות ממנו לעניים ודלים הנאנחים ונאנקים. "ערבתם", האם יצאתם ידי חובתכם לתת ערבות גוף להצלת האומללים נשים וטף אשר נשארו בלי משען לחם. "הדליקו את הנר", בלשון צווי, צריך להדליק את הנר של משיח צדקנו, שאם עשיתם את כל המוטל עליכם כאמור, תזכו לאורו של משיח במהרה.

למרות שהרבה לכתוב את חידושי תורתו, והכין לדפוס ספרי חידושים על כמה מסכתות וספרי שו"ת, רובם אבדו בשואה. עלים מתורתו של הרב שמשון הי"ד מצאתי בתל תלפיות תרע"ג סימן יט, בתל תלפיות תרע"ה סימן קסח, במכתבו בפעמי יעקב, בלקט שושנה, עשירית, סימן כ"ה, בתל תלפיות תרפ"ד סימן נ"ג פרסם הרב שמשון מאמר מתורתו של אביו בענייני פורים, בתל תלפיות תרפ"ה סימן כז, בתל תלפיות תרפ"ח סימן מו, בתל תלפיות תר"צ מחברת לו, אות ט, באור תורה תרצ"ג, מחברת שניה, סימן נ"ג, אור תורה תרצ"ד, מחברת שלישית, סימן ד, אור תורה תרצ"ו, רביעית, סימן טו, לקט מתורתו יצא לאור בשנת תשכ"ט בספרו שו"ת "שבולת הנהר", על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הספר "שבולת הנהר" על התורה, יצא לאור תשמ"א ו"שבולת הנהר" על הש"ס יצא לאור בתשנ"ז.

מכתבים אליו מצאתי בלבושי מרדכי יו"ד סימן קי, שם בשו"ת סימן קח ובבית ישראל סימן קסט, ומי יהודה (יו"ד סימן טו, סימן מד, סימן נה, סימן פד, אבה"ע סימן ה, חו"מ סימן ט), שו"ת בנין צבי, חלק ב, יו"ד סימן לא, שו"ת הריב"ד יו"ד סימן מט, שו"ת פני מבין סימן קצט.

עם בא השמועה על כניסת הנאצים להונגריה בכ"ד באדר תש"ד, כיהן הרב שמשון את קהילתו לבית הכנסת הגדול, שם התפללו והתחננו בהתעוררות גדולה ובאמירת פרקי תהלים. למחרת הגיעו אנשי האס אס לפאקש וגזרו על היהודים לשאת את הטלאי הצהוב. הם הגיעו לבית הרב ואיימו להרוג את ראשי הקהל אם יברח יהודי מהקהילה או אם יתארח יהודי מקהילה אחרת. עוד נגזר על כל היהודים לגלח את זקנם ופאותיהם. כל יהודי העיר רוכזו בגטו מגודר שכלל את חצר בית הכנסת עם כמה בתים שסביבה. מידי יום הובאו לשם עוד יהודי מישובי הסביבה והדחק הלך וגבר. ביום י' בתמוז גורשו יהודי הגטו לאושוויץ צפופים בקרונות משא.

הרב שמשון, רעייתו הרבנית לאה, בתם חיה שרה, בנם הרב אליעזר זוסמאן ורעייתו הרבנית מלכה ויוצאי חלציהם, חותנתו של הרב שמשון, הרבנית הישישה אסתר בת הרב משה סופר רבה של קהילת טיסא-פורעד ומחבר הספר "מהר"ם סופר", בנה הרב יואל ורעייתו הרבנית שפרה ויוצאי חלציהם, יחד עם רבים מבני קהילתם, נספו על קידוש ה' בי"ז בתמוז תש"ד. הי"ד.

אחיה של הרבנית אסתר, הרב חיים סופר, גר שנים רבות בפרנקפורט דמיין שם העמיד תלמידים רבים ולימד תורה ברבים. לאחר עליית היטלר לשלטון חזר הרב חיים סופר להונגריה והתיישב ליד אחותו בפאקש. בעת הגירוש היה מצבו הרפואי קשה, והוא נפטר בקרון בדרך לאושוויץ.

בניו של רבי שמשון, הרב משה והרב שרגא צבי אלטמן עלו לארץ ישראל. נכדו, הרב יוסף מאיר .

מקורות: נזר התורה ניסן תשס"ח, ילקוט אליעזר, מזכרת פאקש ג עמ' 13-18, מסמכים ממאגר השמות ביד ושם, ועוד. וראה עוד אודותיו באלה אזכרה.

פרטים על קורות קהילת פאקש בשואה – ראה באנצקלופדיה של גטאות.

רבי אלעזר הקפר אומר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם (אבות ד,כט).

רבי אלעזר הקפר אומר וכו' השלשה דברים אלו קנאה תאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם, מקצרין ימיו של אדם. והשטופים באלו המידות, סופן שנכשלים בהן ומקצרין בזה ימיהם של אחרים ולסוף גם ימיהן של עצמן, כמו דאיתא במדרש על הקנאה: הרג שאול נוב עיר הכהנים על הקנאה הלשינו הכשדים את חנניא מישאל ועזריה ונהפכה עליהם, דכתיב גבריא אלין די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו, קטיל הימין שביבא דנורא. על הקנאה הלשינו הכשדים את דניאל, ועליהם נהפכה, דכתיב דניאל וכה ואמר מלכא והיתיו גובריא אילך דיא אכלו קרציהו בדניאל וכו', ולא מטו לאירעית גובא עד די שליטו בהון אריותא וכל גרמיהו הזיקו. ואמרו חז"ל במסכת סוטה ט', וכן מצינן בקין קרח ובלעם ודואנ ואחיתופל וגחזי ואבשלם ואדוניה ועוזיה והמן שנתנו עיניתם במה שאינו שלהם – מה שבקשו לא ניתן להם ומה שהיה בידם נטלו מהם. ואמר החכם מכל אדם "ורקב עצמות קנאה".
והתאוה גם כן סיבה לקיצור ימיו של אדם, כדאיתא במסכת שבת קנ"ב, אמר רבי יצחק מאי דכתיב כי הילדות והשחרות הבל, דברים שאדם עש בילדותו משחירין פניו לעת זקנתו. וכן איתא בספרי עקב (יא, טו) אנשי דור המבול שלא מרדו אלא מתוך שביעה, שנאמר בהן שורו עיבר ולא יגעיל, תפלט פרתו ולא תשכל, ישאו בתוף וכנור וישמחו לקול עוגב, יבלו בטוב ימיהם, וכרגע שאול יחתו. וכן אתה מוצא באנשי דור המגדל שלא מרדו בהקב"ה אלא מתוך שביעה וכו' מה נאמר בהן, ויפץ ד' אותם משם על פני כל הארץ. וכן אתה מוצא באנשי סדום שלא מרדו אלא מתוך שביעה וכו' ואיתא בספרי האזינה, וכן אתה מוצא בבניו ובנותיו של איוב שלא באתה להם פורענות אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר עוד זה מדבר וזה בא, ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין והנה רוח גדולה באה. וכן אתה מוצא בעשרת השבטים שלא גלו אלא מתוך אכילה ושתיה וכו'.
והכבוד כדאיתא בסנהדרין ק"ב א"ר נחמן, גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם וכו'. וכן איתא אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה, מאי אחר, אמר ר' אבא, אחר שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו אמר לו חזור בך. ואנו ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו ומי בראש, אמר לו בן ישי בראש, אמר אי הכי לא בעינא. וכן נדב ואביהו מתו משום שרדפו אחרי הכבוד, דאיתא שם נ"ב, וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהן מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהו אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להן הקב"ה נראה מי קובר את מי.
מכל הנ"ל נראה כי השלשה מידות רעות הללו מקצרין ימיו של אדם. ועל כן ירחיק האדם מאלו השלשה דברים, כמו שמפחד ומתרחק ממות, כי המה סיבות היותר גדולות ומסוכנות לחיי האדם.
ועוד נוכל לפרש, כי כל העבירות שאדם עובר בילדותו על ידי הסת יצר הרע הוא, משום שאדם בילדותו על ידי טבע רתיחות דמו עושה מה שעושה. ולכן בעת זקנתו אחרי אשר דמו יתקרר, אינו הולך אחרי עצת יצר הרע ואינו שומע בקולו. ולכן דרשו חז"ל אשרי איש ירא ד',  אשרי כשהוא איש ירא ד', שבילדותו ירא ד'. אבל כשהוא ירא ד' בזקנתו, אשר אז אין כח ביצר הרע להסיתו, אין מעלתו גדולה כל כך, ועל כן פסק הרמב"ם בהלכות תשובה, שבעל תשובה דווקא באותה אשה ובאותו מקום ובאותו זמן, והיינו במצב שהיה בעת עשיית העבירה, במצב כזה צריך להיות בשעת תשובתו, ואך אז תשובתו מתקבלת. וכן אמרו חז"ל במסכת סוכה דף נ"ג, ת"ר יש מהן אומרים אשרי ילדותינו שלא בישה זקנתינו, אלו חסידים ואנשי מעשה, שאף בימי ילדותם בעת רתיחת הדם לא חטאו. ויש מהם אומרים אשרי זקנתינו שכיפרה על ילדותינו, אלו בעלי תשובה ששבו מדרכם הרעה שהלכו בה בימי ילדותם. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא. ומי שחטא ישוב וימחול לו, כי אפילו אם ישוב לעת זקנתו אף שתשובתו אינה גדולה וחשובה כל כך, בכל זאת מתכפר. וכמו שהאריך בעל חובות הלבבות שער התשובה.

ובא רבי אלעזר בן הקפר ואומר כי שלשה מדות אלו והן הקנאה והתאוה והכבוד לא יסורו מן האדם אף בעת זקנותו, ועוד יותר אפילו ברגע פרידתו מן העולם, שאז הלא ראה האדם בעיניו כי אך הבל כל עמלו שיעמול תחת השמש וכל תקוותו נשאר מעל, אך את אשר הכין עבור נשמתו זאת יקח עמו בקבר לחיות חיי נצח בעולם שכולו טוב. בכל זאת השלשה מידות רעות האלה לא יסורו ממנו אף ברגע האחרון הזה, ועד זבולא בתרייתא ידבקו עמו ולא יתפרדו. והיינו דקאמר מוציאין את האדם מן העולם, פירוש שהמה מלוין את האדם מן העולם.

(קול אבות)

---

הרב ישראל ליטווין, נולד בעיר סלונים פלך גרודנה, בשנת תרכ"ג (1863), לאביו הרב משה שהיה תלמיד חכם מופלג ובעל עסק, מצאצאי השל"ה מצד אביו, ומצד אמו נכד הגאון רבי יהודה חריף מחבר "נחלת יהודא" על הש"ס, וספרים נוספים שנותרו בכתב יד.

הרב ליטווין למד בישיבות סלונים, וואלוזין ואיישישאק. היה גדול בתורה ופיקח במילי דעלמא, בעל לב טוב, ענוותן וצנוע ומעורב עם הבריות. הוא נסמך להוראה בידי הנצי"ב מוואלוזין זצ"ל, רבי שלמה הכהן מווילנה זצ"ל ורבי שלמה זלמן זצ"ל מחבר "גליון האלפס".

הרב ליטווין נשא לאשה את הרבנית הצדקת מרת בתיה בת הרב חיים מאיר גרין, רבה של גרובין בקורלנד. במשך כעשרים וחמש שנה כיהן כרבה של העיירה פילטן. ספרו "קול אבות" על מסכת אבות יצא לאור בשנת תרצ"ז. בנוסף היו לו כתבי יד לספרים הבאים: "קול תורה" על חמישה חומשי תורה, "קול שיר" על שיר השירים, "קול שבתות" ובו דרושים לכל שבתות השנה, "קול שבירת ארזים" ובו הספדים, "קול נורא" ובו דרושים לימים הנוראים, "קול מועד" דרושים לימים טובים", חידושים על הש"ס וספר שאלות ותשובות.

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לריגה. בשנת תר"פ (1920) הוא כותב לרבני עזרת תורה – "ממצב בני ישראל בכלל הנני להודיעו כי מצבם הרוחני ירד עשר מעלות אחורנית, כי דור החדש המה צעירי בני ישראל פנו לבקש פרנסה מעיסקם ורחקו מדרך התורה והמצות ואין לנו להשען אך על אבינו שבשמים שיקל מאתנו את עול הגלות ועול הפרנסה ואך אז אולי ישובו צעירנו לאבינו שבשמים ולתורה הקדושה. ועל זה אין להוסיף".

בתקופת השואה הרב והרבנית גורשו לגטו ריגה. הם נספו עם בנם יעקב ורעייתו, ועם נכדיהם התינוקות דוד וחנה הי"ד.

בנו של הרב ישראל הי"ד, ד"ר יוסף ליטווין מלונדון, היה עורך "שערי ציון" וכתב על שם אביו את הספר "ישמח ישראל – על אהבת ישראל וארץ ישראל".

בשואה נספו גם גיסיו: הרב יצחק גרין אב"ד סאפידישוק והרב אליהו אהרן גרין אב"ד ווילקובישק. הי"ד

מקורות: קול אבות, ישמח ישראל, אהלי שם, זכרון בספר, יהדות לטביה – ספר זכרון (תל אביב, תשי"ג, עמ' 397), מסמכים במאגר השמות ביד ושם.

מקור לעיון נוסף: גטו ריגה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

הערה: באהלי שם כתב שנולד בשנת תרכ"ז, אך במסמכים רשמיים שלו הופיעה שנת הלידה 1863.

שלום וישע רב לכבוד הרבני המופלג מו"ה זאב מאשקאוויטש (נ"י) ע"ה, מישוב פענטאש.

שאלתו שאנשי הישוב רובם ככולם יצאו למלחמה ולא נשארו רק ט' אנשים גדולים, האם יש להתפלל בעשרה ע"י צירוף קטן.

דין זה נפתח לרבותינו הראשונים ז"ל, ומקור הדין הוא בשולחן ערוך אורח חיים (סימן נ"ה סעיף ד'), ומרן הגאון הקדוש מסיגיט זצוקלה"ה בשו"ת אבני צדק חלק אורח חיים (סימן ז') כתב דבמחצית השקל אורח חיים (סימן נ"ה סעיף קטן ד') הביא מהאליה רבה שם (בסעיף קטן ה') ומשו"ת שב יעקב (סימן ו') שהעלו להלכה דאין לצרף אפילו אוחז ספר תורה בידו, אפילו בשעת הדחק, ושכן הוא בהג"ה מעשה רוקח שם, ובספר מגן גבורים שם (ס"ק ב') שכן עיקר. עד כאן דבריו. ומה אני להכריע…

ובעיקר הדין אף על פי שרוב הפוסקים החמירו ואפילו אוחז ספר תורה בידו, והלום ראיתי בשו"ת לבושי מרדכי חלק א' אורח חיים (סימן כ') שדעתו גם כן שיש למשוך ידו מלצרף קטן, וכמו כן נדפס שו"ת פני מבין חלק אורח חיים ושם (בסימן כ"ד) כתב שמעולם לא הניח לעשות כן, מכל מקום נראה לי, דהיינו דווקא באקראי שלא היה רוב פעמים עשרה בני ישראל גדולים, אבל בכי האי גוונא שאינו מזדמן אפילו בפעם אחת שיהיו עשרה גדולים והוה שעת הדחק גמור, אפשר דיש לסמוך על מה שכתב בעטרת זקנים שם, דאם יאחז הקטן ספר תורה בידו מותר, וכמו שהביא הבית יוסף שם בשם האורחות חיים שכתב וזה לשונו: והרב כתב נראה שעושין סניף מקטן אחד בשעת הדחק כמו אם אין בעיר מנין. עד כאן לשונו. וכן הוא בב"ח על הטור שם, דדווקא בחומש שלנו אין לצרף…   ואפשר דגם בדעת הרמ"א יש לכוון כן, שכתב שם (סעיף ד') מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק… וטעם הנוהגין כן דכיוון דאיכא כמה רבוותא דמחמירין, על כן עשו הכרעה לסמוך על המקילין היכא דאיכא שעת הדחק ואוחז חומש בידו, ומעתה לפי מה שכתב הב"ח אורח חיים (סימן נ"ה) דאפילו המקילין בחומש בעינן שיהיה נכתב בגלילה כספר תורה כנ"ל, אם כן גם רמ"א שהקיל על ידי חומש בעי שיהיה כתוב בגלילה כספר תורה אבל לא בחומשין שלנו…

וכבר מלתי אמורה שאין בידינו להכריע אחר שגדולי האחרונים נטו להחמיר, אולם בנידון דידן שהמלחמה נמשכת זמן רב בעוונותינו הרבים, ומי יודע עד כמה זמן תמשך ויש לחוש שיתבטל המניין אצליכם מכל וכל, אפשר הסומך על דעת המקילין כשאוחז הקטן ספר תורה בידו, לא הפסיד. ושוב ראיתי במפתחות לספר שו"ת פני מבין שם, וכתב שם מר בריה בהגהותיו, וזה לשונו: עיין בשו"ת מהרש"ם חלק ג' (סימן קס"ב) שכתב, דאף לדעת המקילין כיוון שאין בידן חומשים בגלילה אין להקל רק אם אוחז ספר תורה בידו, וכן הוא תשובת מהר"ם החדשות (סימן תפ"ט). עד כאן לשונו. והנה אין בידינו שו"ת מהרש"ם הנ"ל, אולם כפי הנראה דעתו מכוונת לדעתי הנמוכה, דבחומשים בגלילה מותר בשעת הדחק. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(צרי לנפש יפה, סימן ב')

---

הרב יוסף צבי היילפרין-האלפערט אב"ד שאמקוט שברומניה, היה אחד הרבנים המפורסמים ברומניה בתקופת הפריחה של יהדות טרנסילווניה והמשיך שושלת יוחסי ארוכה של גאונים וצדיקים מני דורות רבים. אביו, בן הרב בן-ציון האלפערט היה רבה של קהילת נאנאש (הידוננש) שבהונגריה.

הרב יוסף צבי נולד בשנת תרמ"ה (1885) בנאנאש. עד גיל שלוש עשרה הוא למד תורה ויראת שמים מסבו, רב העיר, מחבר "אפסי ארץ". עם פטירת סבו, מונה אביו לרב בנאנאש ולרבו המובהק של בנו, יוסף צבי, שהתעלה יום ליום בבקיאותו בש"ס ובמפרשים, בפלפול ובחידושי תורה הלכה למעשה, בשקידה ובחריצות נפלאים. בהמשך נודע כתלמיד חכם ועילוי בישיבת רבי יהודה גרינפלד. אחר כך עבר ללמוד בישיבת עמוד ההוראה הרב מרדכי ליב וינקלר בקהילת מאד, מחבר שו"ת "לבושי מרדכי". הרב יוסף צבי נסמך מרבו זה, מהרב אברהם יצחק גליק אב"ד טאלשויא ומהרב משה גינז מקערעסטיר.

בגיל 19 נשא לאשה את הרבנית מרת שיינדל הי"ד בת הרב אהרן צבי קלר רבה של מאראש-וואשארהעלי ושאמקוט. אחרי הנישואין המשיך הרב יוסף צבי לשקוד לילות כימים על התורה והעבודה בבית חמיו, ושם יסד ישיבה לתלמידים מבקשי תורה. הרב היה מחסידי בית סיגעט, ובעצת הגאון מחבר "עצי חיים" מסיגט הוא התמנה לדומ"ץ בקהילת שאמקוט משנת תרס"ו (1906). בשנת תרפ"ח (1928), לאחר פטירת חמיו, מילא הרב יוסף צבי את מקומו כרבה של שאמקוט. הוא היה אהוב על הבריות וחיבר באותה תקופה חידושים בכל מקצועות התורה. רבו כתביו אבדו, ורק מעטים שרדו. ספרו "צרי לנפש יפה" עם "מעט צרי", יצא לאור ע"י בנו בשנת תשל"ט. בהקדמת הספר כותב הבן המוציא לאור: "ומה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי אחרי כל כך הרבה הרפתקאות וגלגולים זכיתי סוף סוף לברך על המוגמר  ולהשלים הוצאת הספר שרובו ככולו אודים מוצלים משריפת החורבן, שעוללו צוררי היהודי הנאצים ימ"ש, והגיעו לידינו בהשגחה פרטית מופלאה מידי ערלים, שמצאו את הכתבים בעיר מגורי אבא זצוק"ל, עלים בלים כמעט קרוב למחיקה, טשטוש ואבדון. ושמחתי עליהם כמוצא שלל רב".

בספר אמרי חיים הביא בשמו של הרב יוסף צבי הי"ד, דבר תורה לפרשת אמור. בשנת תרס"ה הופיעו חידושים ממנו בנטעי בחורים (עמ' כה ועמ' 27).

בשנת תרס"ו פרסם בתל תלפיות מאמר בסוגית שמא יעבירנו והובאו שם עוד דברים ממנו. דרשה לפרשת תצווה, שהביא בשם אביו, פורסם בדבר בעתו (תרע"א). חמישה מאמרים שלו הובאו בבית ועד לחכמים (תרפ"ב: ל"ז, ס"ו, קכ"ה. תרפ"ג: רנ"ב. תרפ"ח: ל"ח). מאמרים נוספים ממנו פורסמו בלקט ששנ"ה בשנת תרצ"ו (סימן נא וסימן פ), בשנת תרצ"ח (סימן סז וסימן פג), בשנת תרצ"ט (סימן לז) ובשנת ת"ש (סימן כג וסימן לד).

בשו"ת לחם שלמה יו"ד סימן צט, מופיע תשובה אליו מהרב שלמה זלמן ארנרייך הי"ד. בשו"ת קרן לדוד סימן סה, מופיע תשובה אליו מהרב אליעזר דוד גרינוולד.

בחודש סיון תש"ד, הובל הרב עם בני משפחתו ועדתו, לאושוויץ. יום הזיכרון נקבע לי"א בסיון. הי"ד.

מקורות: ספר "צרי לנפש יפה" ועוד.

ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז,כו). יש לדקדק, לאיזה צורך נכפל הפסוק הזה, והלא כבר כתוב במקרא הקודם, כי המן לא יהיה בשבת, כדכתיב: כי שבת וגו' היום לא תמצאהו בשדה. והתיבות: ששת ימים תלקטהו, ודאי כמיותרות, חדא דלקיטת המן לאו מצוה היתה, ועוד דאף גם זאת, כבר נאמר למעלה, בראש פרשת המן (שם ד') הנני ממטיר לכם לחם וגו', "ולקטו" דבר יום ביומו?

אכן יתבאר, על פי דברי חז"ל, בזוהר הקדוש פרשת יתרו דף פ"ז ע"א, כל ברכאן דלעילא ותתא, ביומא שביעאה תליין וכו' ומההוא יומא מתברך כםל שיתא יומן וגו'. עיין שם. ובמסכת שבת דף קי"ט ע"א, אמרו רבותינו ז"ל: עשירים שבשאר ארצות, במה הן זוכין, בשביל שמכבדין את השבת. וידוע דהמן הוא רמז לפרנסה, וכבר צווה הר"י קארו ז"ל, להיות רגיל בפרשת המן. וכתב, דקבלה ביד החכמים, כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יחסר לחמו לעולם. עד כאן לשונו.

ועתה אפשר לומר, שנתכווין הכתוב כאן באמרו: ששת ימים תלקטהו לתקננו בעצה טובה, כלומר אימתי תלקטו ותמצאו בכל ששת ימי החול, פרנסתכם ברחבה: וביום השביעי שבת, כאשר תעשו את יום השביעי שבת, וגם לא יהיה בו שום חילול וכל מלאכה, אז מובטחים אתם, בפרנסה בנחת ובכבוד, ואפילו בעשירות, כדאיתא במדרש רבה על הפסוק (משלי י') ברכת ה' היא תעשיר, זה יום השבת.

ובעונוותינו הרבים, הרבה מבני עמנו נכשלים עתה בחילול שבת, ובפרט בעירות גדולות, דיומא דשוקא הוא דקא גרים, שחל כמעט תמיד ביום השבת [כמו גם בעירינו פה פרעסבורג]. ורבים אומרים, אם לא נפתח החנות אז, נפסיד הרבה. ובאמת ונהפוך הוא, אם ימכרו נשבח, בטח ישלם להם הקנא ונוקם, היזק ממקום אחר, כדכתיב [תהלים ל"ד] כפירים רשו ורעבו – ובעיני ראיתי, כמם אנשים, ששנים רבות שמרו את השבת כהלכתו, וגדלו והצליחו ועשו פרי, ואח"כ עבר עליהם רוח שטות וטומאה, ויפתחו חנותם בשבת, ואז הלך כל רכושם לטמיון, ונעשו דלים, ועניים מרודים, לא עלינו. לכן שומר נפשו, וחפץ בהצלחתו בעולם הזה, יזהר מאד מחילול שבת כל דהו, ואז מובטח כל ימיו בפרנסה טובה ובעשירות.

חסד לאברהם, מאת הרב אברהם ב"ר דב שפירא הי"ד

 

כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקים מעולות, מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאשים וכו', ותלמוד תורה חביבה לפני המקום יותר מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום, שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. עד כאן (אבות דרבי נתן פרק ד).

אם נשקיף בעין חודרת בדברי רז"ל אלו נראה שמה שהפליגו במעלת תלמוד תורה שתכליתה לידע דעת אלקים, לא כוונו לתלמוד תורה הבא לפרקים ודרך ארעי כהקרבת הקרבנות, ולא זו הדרן להגיע לתכלית הנרצה הלזו. אלא על ידי יגיעה רבה ותלמוד תורה תדיר, שאז רק אז יכול להשיג ולידע דעת המקום. וכמאמר הכתוב ברישא דקרא "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא", וכן אמרו במדרש (שיר השרים רבה) ר' פנחס בן יאיר פתח אם תבקשנה ככסף וכו', משל לאדם אם מאבד סלע או בילרין בתוך ביתו, כמה נרות וכמה פתילות הוא מדליק עד שיעמוד עליהם וימצאם וכו' דברי תורה, שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא כל שכן שאתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו. הוי אם תבקשנה ככסף. אמר רבי אלעזר מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא הנחתי שם אדם ויצאתי. פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים והתכנים [עוסקים במלאכתם] ואמרתי כתיב אם ככסף תבקשנה וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה', ואנו לא מבלים ולא כתבנים. עד כאן. הרי שהתרשלות קלה פעם אחת מונעת להשיג דעתו של מקום אפילו אחרי יגיעה רבה ותדירה כאותה של רבי אלעזר, ולא עוד שאפילו גם אם עוסק בתורה תדיר בלי הרף וישים עינו ולבו להשגת עומק התורה והיראה כבקשת הכסף ובחיפוש מטמונים, רק שלא יחשיב אותה באותו הערך הראוי לה ולא יכיר רום ערך מעלת התורה אשר כסף וזהב לא יערכנה, וכדאיתא בירושלמי (ריש פאה) כתיב כל חפציך לא ישוו בה אפילו כל העולם כלו אינו שווה לדבר אחד מן התורה, אי אפשר לו לזכות בכתרה של תורה. וכדאיתא בנדרים (דף פ"א) מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, ויאמר ה' על עזבם אח תורתי וכו' שלא ברכו בתורה תחלה. וכתב הר"ן בשם הרב רבינו יונה ז"ל דאי אפשר לפרש כפשוטו שלא עסקו בתורה, דאם כן כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי הוא, אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהין על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה כל כך בעיניהם שלא היו עוסקין בה לשמה, ומשם הכי היו מזלזלין בברכתה. עד כאן. וכן פירש"י בבבא מציעא (דף פ"ה) דכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להםץ עיין שם. והדבר מתמיה ומאחר שעסקו בתורה תמיד כל כך עד שהחכמים והנביאים לא הרגישו רפיון כלל, אמאי קאמר על עזבם את תורתי, הם שוקדים על דלתי התורה יומם ולילה ורחמנא קרי לה עזיבת התורה. אלא ודאי דכל שאין התורה חשובה כל כך בעיניהם, והוא מחמת שאין מכירין את רום ערך התורה במדה הדרושה, הרי הם רחוקים מהשגת כתרה של תורה, וכאלו עזבו אותה לגמרי חשיב. והטעם ביארו לנו רז"ל במה שאמרו (ילקוט שמעוני ירמיה) ואותי עזבי ותורתי לא שמרו, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה, המאיר שבה היה מחזירן למוטב. עד כאן. והיינו משום דעיקר תלמוד תורה הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל בהמאור שבה, ורצוני לומר החכמה והדעת המביא לידי מעשה, כדכתיב ולמדתם ועשיתם ,וזהו מה שאמרו ז"ל ברכות (דף ח.) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשניות, יעויין שם באורך. וכשאין התורה חשובה בעיניו כל כך לפי שאינו מכיר את רום ערכה, אינו זוכה להסתכל בהמאור שבה. וזהו אמרם ז"ל (שם) ויתר הקב"ה על ג' עבירות ולא ויתר על מאסה של תורה, דכתיב על עזבם את תורתי. עד כאן. כלומר, דאף שעסקו בתורה תדיר, וכמו שכתבו לעיל, מכל מקום לגבי רחמנא הם בכלל ממאסים בה בזה שלא עמדו להתבונן ולהשיג גודל חשיבותה ולחבבה כראוי.

וכשנתבונן עוד בזה נראה עד כמה גדול חטא זה, ואיתא בתנחומא (פרשת שמיני) רבי שמעון אמר כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה, והיה אינו אלא שמחה. השיבו חכמים ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. אמר להם אף היא אינה של שמחה לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור, שכך אמר רבי בר סימון, אותו האור שברא הקב"ה ביום ראשון היה אדם הראשון צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכיון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ודור המבול, עמד וגנזו מהם, שנאמר וימנע מרשעים אורם, והיכן גנזו לצדיקים בגן עדן. השיבוהו עוד ויהי ערב ויהי בקר וכו', אמר להם אף היא אינה של שמחה, שכל מעשה בראשית צריכין תיקון החטים לטחון וכו'. השיבוהו עוד, והיה כאשר נלכדה ירושלים. אמר להם אף היא אינה של צרה, שאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עוונותיהם, שנאמר תם עונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותן. עד כאן. וכן איתא בבראשית רבה (פרשה מ"ב) ובפסיקתא רבתי (פ"ה ופ"ז) בשיניו קצת. עיין שם . והדבר מפליא מאוד דאם עיקר בריאת האור שהיה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו אינו של שמחה, מחמת שנגנז אחר כמה דורות, והרי זה לא היה בהכרח מצד עיקר הבריאה, אלא מחמת שקלקלו במעשיהם, והדבר תלוי בבחירתם, ואף על פי כן קשה הדבר לפני המקום מה שמנע מרשעים אורם, עד שגם עיקר הבריאה קודם הגניזה אינה של שמחה כיון שיש בה צד נדנוד עצב, על דרך האפשרות. וכן מזה הטעם כל מעשי בראשית אינם של שמחה מחמת שצריכין תיקון, אף שבעיקר הבריאה לא היה האדם נצרך לזה, כדאיתא בסנהדרין ( דף נ"ט) אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, מלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין. וכיון שחטא נטרד. וכן עיקר הבריאה לא היתה צריכה תיקון, וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה ט"ו) רבי נחמיה אמר המוציא לחם מן הארץ -שכבר הוציא. ופירש שכבר הוציא לחם מן ה ארץ כהווייתו ונגזר עליו בזעת אפך ונהפך לתבואה, ומכל מקום אין זה בכלל שמחה, כיון דאפשר שיבוא לידי קלקול ואין שמחה אלא כשהיא שלמה בכללה כשאין בה שום נדנוד עצב אפילו על צד אפשרות רחוקה.
ואחרי כל אלה רואים אנו שחורבן ירושלים הוא בכלל שמחה מחמת שנמחל להם העוון, והרי עם ישראל טובע בים של דמעות לאלפים ולרבבות נהרגים ונשחטים והשאר לשבי ולבזה, ולשמחה מה זו עושה, אם עיקר הבריאה כולה אינה של שמחה מחמת צד נדנוד עצב על דרך אפשרות שאינו בטיל אפילו ברובא דרובא, איה איפוא כל הצער והיגון על חורבן ירושלים שיתבטל במיעוטא דמיעוטא של שמחה מחילת העוון. למדנו מזה עד כמה מגיע גודל החטא – של אי הכרה בחשיבות התורה שאף הוא דק עד אין נבדק, שהחכמים והנביאים (ולגירסת הילקוט שמעוני ורש"י, גם מלאכי השרת) לא עמדו בזה – שבזמן שהוא נשאר באדם, אין רע למעלה מזה, שכל טובות שבעולם אין שוות לו, וכשנמחל אותו החטא הוא הטוב האמתי שאין למעלה ממנו, וכל הצער והיגון נהפך כולו לשמחה, כיוון שהם גרמו למחילת העוון, שהיא השמחה השלמה שאין דוגמתה.

(הק­דמת דברי יחזקאל)

---

הרב יחזקאל ב"ר צבי הירש הלוי ברשטיין, נולד בטרסטינה בשנת תרמ"ט (1889 בערך). מגיל צעיר למד בישיבות ליטא. משנת תרס"ח למד בישיבת סלובודקה והאזין גם לשיעוריו של הרב ברוך דב ליבוביץ, ראש ישיבת "כנסת בית יצחק".

בשנת תרע"ג עבר להתגורר בעיירה וואבאלניק, לאחר שנשא לאשה את מרת שפרה בת הרב אבא ראובן אש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התארגנה בבתי המדרש ישיבה זמנית לתלמידים שגלו לעיירה, והרב יחזקאל ברשטין לימד בה יחד עם רבה של וואבאלניק,  רבי יהודה לייב פורר. אחד מתלמידיהם מאותם ימים היה הרב אלעזר מנחם מן שך.

במהלך המלחמה הגיע הרב יחזקאל לקרמנצ'וג, בה שהתה גם ישיבת "כנסת ישראל" מסלובודקה. בין השנים תרע"ח-תרפ"ב (1918-1922), שימש כר"מ בישיבת רבי אברהם לייב שור, בקרילוב שבמחוז חרסון. לאחר סגירת הישיבה חזר לסלובודקה והיה מעשרת האברכים שלמדו בכולל סלובודקה, שנתייסד בשנת תרפ"ב ע"י הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל. בכולל למדו בעיקר סדר קודשים, כשהסבא היה מוסר בפניהם שיחות מיוחדות. שמו נודע בעולם הישיבות וספרו "דברי יחזקאל" (תרצ"ה) זכה תפוצה רחבה. הרב יחזקאל מונה כר"מ בישיבת "אור ישראל" בסלבודקה-קובנה, ואחר כך היה ראש הישיבה. הוא נהרג עם יהודים רבים בפורט התשיעי בקובנה, יום לאחר "האקציה הגדולה" בגטו הגדול של קובנה, בח' בחשון תש"ב (20/10/1941) הי״ד. עמו נהרגו עשרות תלמידים מהישיבה, והרבנים, הרב ישראל יעקב לובאטשנסקי, הרב מרדכי ליפשיץ עם משפחתו, הרב נפתלי ווסרמן והרב זלמן שטיין ובני משפחתו. בשואה נרצחו גם אשתו הרבנית שפרה ובנותיהם מינה רבקה, וכן בתם מרים ברגשטיין ובנה צבי הירש. רק בתו חיה ליבא אבין, שרדה, לאחר שנסעה עוד לפני נמלחמה לדרום אפריקה. לימים היא ומפחתה עלו לישראל.

מאמר "בדין עציץ נקוב", מאת הרב בנשטיין הי"ד, יצא לאור בכתבי בית ישראל, תרפ"ג, ומאמרו "בדין חציצה" הופיע שם בשנת תרצ"ח. לקט ממאמריו הובאו ב"דברי יחזקאל" בהוצאת מישור (בני ברק 2013).

מקורות: ישורון יח, ישורון כא, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם – רבותיה ותלמידיה של ישיבת סלובודקה מקדשים שם שמים, דברי יחזקאל, ויקיפדיה.