לימוד זכות על ישיבת הרמב”ם במצרים / הרב יהודה קרויז הי”ד

איסור השיבה למצרים

כהקדמה לדברי הרב יהודה קרויז, ראיתי לנכון להביא את דברי הרמב”ם ומפרשיו, בנוגע לאיסור הישיבה במצרים:

כתב הרמב”ם בספר המצות (לא תעשה, מו): והמצוה המ”ו היא שהזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמד כפירתם ושלא נלך בדרכיהם המגונים אצל התורה. והוא אמרו יתעלה לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז,טז). וכבר נכפלה האזהרה בזה שלש פעמים. אמרו בשלשה מקומות הזהיר הקב”ה את ישראל שלא לשוב למצרים ובשלשה חזרו ובשלשה נענשו. אמנם השלשה מקומות אחד מהם אשר זכרנוהו. והשני אמרו יתעלה בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה (דברים כח,סח). והשלישי אמרו אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד,יג). ואף על פי שהנראה מן הדברים שהוא ספור באה הקבלה שהוא אזהרה. וכבר התבאר בגמרא סוכה כי אלכסנדריה היא גם כן מכלל העיירות האסורות לשכון בהם. ומים אלכסנדריה ימדד חתכה אורך ארבע מאות פרסה ורוחב ארבע מאות פרסה והיא כלל ארץ מצרים האסורה לשבת בה. אבל מותר ללכת בה על צד הסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובביאור אמרו בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ:

ובהלכות מלכים (ה, ז-ח) כתב הרמב”ם:

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה. בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור.  מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה, ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו”ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים.

וכתב בהגהות מיימוניות, שם: ויש תימה על קהילות השוכנים שם, וגם רבינו המחבר עצמו הלך לגור שם. וליכא למימר שטעמו מפני שבא סנחריב ובלבל את העולם כדתניא בתוספתא דקידושין שאמר לו ר’ עקיבא למנימן גר המצרי, שהרי בפרק החליל אמרינן ואלכסנדריאה מאי טעמא איענוש, משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפו לשוב. וגם בתוספתא דמסכת ידים אמרינן למצרים נתן הכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה וגו’ על ארץ מכורתם. ואין לנו טעם להתיר אם לא נפרש כפירוש רא”ם שפירש לא תוסיפו לא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן מס”ה:

והרדב”ז כתב, שם:

ואם תאמר על מה סמכו לשכון במצרים. ויש מי שכתב שלא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן. ואין זה טעם מספיק, שהא קרא דלא תשוב בדרך הזה עוד ניחא, אבל הנך קראי דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד, מאי איכא למימר. ויש ליתן טעם דלא אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע, כדאיתא בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש הארץ. וכל היורדים, תחלה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה, ואף על גב דאחר כך נשתקעו אין כאן לאו, אלא איסורא בעלמא, ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה. וכן משמע מתחלת לשון רבינו שכתב אסור להתישב בה. אלא שמסוף הלשון משמע דאיכא איסור לאו, שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו’ משום שאין בו מעשה. ואפשר שהראשונים היו מפרשים כאשר כתבתי. ואם תאמר תקשי לרבינו שהרי נשתקע במצרים. ויש לומר דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה, וכי האי גוונא מותר, ושוב באתי לירושלים.


 

לזמן רב נצטערתי על קושיה הגדולה על אשר נודע דהרמב”ם ז”ל היה דר במצרים, הלא הוא פסק לאיסור תורה [בלא מלקות] יש אפילו לשוב בשאר דרכים.

וכל התירוצים הנאמרים במפרשים ז”ל, אינם נוחים לעניות דעתי.

[וגם בדעתי השפלה הרהרתי שלשה אופנים:

א – דאין איסור רק אם ישובו כל ישראל. ומצאתי לי פירכא מפורשת ברמב”ם ז”ל שם במקומו בהלכות מלכים. עיין שם.

ב – דמיתי דהרמב”ם ז”ל עשה הערמה שאמר וחשב את עצמו בכל עת שלא בא להשתקע דמותר (וכבר כתבתי מזה לעיל). והדוחק מובן מאליו.

ג – דהרמב”ם ז”ל ציווה להעלות עצמותיו לירושלים מהאי טעמא. וזה בוודאי לא ניתן להאמר לבר דעת תורה כמובן].

אך עכשיו האיר ה’ את עיני לפי מה שכתב המנחת חינוך כאן דרוב שיטות (ונראה דגם הרמב”ם ז”ל מכללם) סוברים דהא דקיימא לן שבא סנחרב ובילבל את כל העולם, גם מצרי בכלל. עיין שם. ולפי זה יש לומר שפיר לפי מה שכתב המנחת חינוך עוד דלפי הכלל של החוות דעת דבעשה גם הרמב”ם ז”ל מודה דספק אסור מדאורייתא, כידוע, ממילא גם כאן באדומי ומצרי דכתיב ביה דור עשירי יבא וגו’, הא ספק לא (ולפי עניות דעתי ואין צריך לזה, דהא מלא תתעב גופא הכי משמע, ודו”ק היטב). עד כאן דבריו. פי חכם חן: ומעתה אען ואומר דזה דווקא היכא דליכא וודאי נגד הספק, אבל אי איכא וודאי נגד הספק גם בכהאי גוונא הספק מותר. והשתא הרמב”ם ז”ל שלמד תורה לרבים, שפיר היה דר במצרים, שאינו אלא ספק מצרי בזמן הזה.

ואל תשיבני אם כן איך כתב דלוקין אם שב בדרך שיצאו, הלא אין לוקין על ספק. זה אינו דיש לומר דהתורה הקפידה על המקום ועל זה ליכא ספק, רק דהמקום לא אסרה תורה אלא בשב על דרך ההוא.

ודו”ק היטב כי היא בעזרת ה’ יתברך זכות רב להרמב”ם ז”ל:

וידעתי כי הרדב”ז ז”ל הלך גם כן בדרך הזה לתרץ דהרמב”ם ז”ל בשביל ללמוד תורה עשה כן, אבל זה דוחק גדול, דהיאך יתכן זה והיכן מצינו היתור בשביל תורה. אבל לפי מה שכתבתי בעניי אתי שפיר היטב בסייעתא דשמיא:

(שפע מצות, חלק ד)

הרב הגאון יהודה סג”ל קרויז בן הרב שמעון חיים, שקד על לימוד תורתו בקליינוורדיין וחיבר שם את ספריו: עשרה דברים – מנחת יהודה – עוקר הרים לביאור על דרך דרוש למאמר ממסכת בבא בתרא “עשרה דברים קשים נבראו בעולם” (תרס”ו), סיני – קובץ אביי (תרס”ט) על מאמריו של אביי במסכת ברכות.

אחר כך היה רב בדאברא ונכנס ללימודי חכמת הנסתר.  שם פרסם את ארבעת חלקי ספרו שפע מצות – לשילוב כל תרי”ג המצוות על דרך הדרש והפלפול (תרפ”ב). בהמשך הוציא לאור את ספרו קץ הפלאות (תרפ”ט). ספריו מלאים חריפות ובקיאות נפלאה.

כעבור זמן קצר חלה הרב במחלת עצבים ונאלץ לפרוש מכהונתו. הוא חזר לבית אמו וישב דומם כל ימיו בקלויז.

הרב נספה באושוויץ. הי”ד.

(מתוך ספר הזכרון לקהלת קליינוורדיין)

 

מספר הצפיות במאמר: 17

הקדמת לב אריה – חלק רביעי: תפקיד המלך להיות מנהיג בעניינים ארציים ואלקיים, ולדעת שהכל מאיתו יתברך / הרב דוב אריה קליג הי”ד

תמונת הנחת תפילין במערת המכפלה. צילום: הלל זקבך

ויש לומר שזה היה החטא ישראל אשר בקשו להם מלך בימי שמואל וחקרו המפורשים ומה פשעם ומה חטאתם אחרי שנצטוו בפירוש שום תשים עליך מלך. אכן חטאתם היתה שאמרו תנה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים. כלומר, אין כוונתם שהמלך ידריכם גם כן לחיי עולם הנצחי כי אם רק בקשו מלך לשפטם ככל הגוים, שכל תכליתו לא יהיה רק לשפוט בין אדם לחברו בענייני נימוסי המדינה אבל לא בעניינים האלקיים. וזה שסיפר הכתוב וירע הדבר בעיני שמואל על אמרם תנו לנו מלך לשפטינו, כלומר שזה הרע בעיניו על אשר לא בקשו מלך רק לשפטם בענייני ארציים כי יהיה ריב ומצה בניהם, ולא בעניינים גבוהים נצחיים. ואין זה מצות המלך ישראל רק כמו שנאמר גבי דוד המלך עליו השלום אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. כלומר, שהוא הבכור קודש לה’ שינהג את עמו בדרך הקודש בענייני הנפש, וגם עליון למלכי ארץ, גם בעניינים ארציים ינהיגם באופן מאד נעלה.  ועל זה אמרו במדרש שהתחלנו מה בכור נוחל פי שנים אף דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא. רצונו לומר שבשני העניינים האלו הוא מלך, בין בענייני עולם הזה וגם בענייני עולם הבא:

וזהו כוונת מדרש ילקוט על פסוק נחמו נחמו עמי. חטאו בראש, שנאמר נתנה ראש ונשובה מצרים, ולקו בראש, שנאמר כל ראש לחלי, ומתנחמים בראש, שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וה’ בראשם”. והכוונה כזה על פי הנ”ל פשוטה. חטאו בראש, באמרם כי אין צריך להם לראש ומנהיג כי אם אשר יצא ויבוא לפניהם במלחמה בעניינים ארציים. וזהו שאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה. כלומר, אין כוונתנו בנתינת הראש רק למען ינחה אותנו בדרך הארצי אשר נלך. ועל כן לקו גם בראשם, שראשם לא היה ברי אולם ולא היה לו כח למלא מבוקשם זאת. ועל זה נאמר כל ראש לחלי. ומתנחמים בראש, שלעתיד לבוא ידעו ויבינו כי צריך להם לראש גם בעניינים אלקיים וזהו ויעבור מלכם לפניהם וה’ בראשם, שיהיה מלך בארץ וגם בעניינים האלקיים. אבל למען יוכל המלך לקיים במצות אלו בשלימות צריך הכנה יתירה וסיעתא דשמיא, וזה יבוא לו אם ינהג כמו שסופר על דוד המלך עליו השלום בילקוט מלכים שאמרו עליו “שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין”. והכוונה בזה יש לומר, על פי מה שאמרו במצוות תפילין והיה לך לאות על ידכה”, ודרשו חז”ל “ידכה, יד כהה” ועם כי הפירוש הפשוט הוא להניח על יד ­ שמאלית, בכל זאת לדעתי יש עוד רמז בדבר כי התפילין מורים כי כשל כחנו ואיך אנו יכולים לעשות מאומה בלעדי אם יד ה’ תהיה בעזרינו. ועל כן קושרים התפילין במקום היד ובמקום המוח להורות בלבנו אשר כח גופינו, שהוא לרוב ביד אשר בה נשלים את כל צרכינו וכח מחשבות אשר הוא במוח, אסורים המה בחבלים אשר נפלו לנו בנעימים וקשורים בידו של הקב”ה שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל. וזהו והיה לך לאות על ידך, זה מורה לך אשר ידך יד כהה, ואין כח לה אם לא שה’ יתברך נותן לה כח (ועיין מה שכתבתי בספרי לב שמח בפרשת בראשית באות כ’):

הנה אם האיש הבינוני אשר אינו עומד ברום המעלות אם זה לא יגבה רוחו כל כך, אין זה חידוש. אבל דוד המלך עליו השלום אשר כל עם יכבדוהו ומעוטר בטכסיסי כבוד אשר עמד ברום המעלה גבוה מאד ובכל זאת אמר, ה’ לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. והטעם לזה אמר, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כמו שזה יונק רק החלב המקובץ בדדי אמו ומקבל ממנה, כן דוד המלך עליו השלום לא אמר שלו יאתה הגדולה מחמת שלמותו וכחו הגדול, כי אם הכל בתורת חסד ינק משפע העליון. ועל זה אמר גם כן, לך ה’ הגדולה וכו’, כלומר הכל הוא בתורת חסד ממך. וזהו כוונתו שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין. כמו שהתפילין הם לאות שהכל מה’ יתברך, כן כתר מלכותו היה בדעתו שקיבל רק בתורת חסד מה’ יתברך:

והנה הבכור שיורש נחלה בוודאי אין בדעתו שהוא בכח עשה לו החיל הזה, כי מי פתי יאמין כן. וזהו שאמר, אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, הכוונה כמו שהבכור יודע שירושתו באה לו רק מכח אחרים ולא עוצם ידו עשה לו את הכבוד הזה, כן דוד המלך עליו השלום היה בעניין זה דומה לבכור. ועל ידי זה זכה לגדולה לקיים ב’ מצות הנ”ל, כאמרם, כל המשפיל עצמו הקב”ה מגביהו. וזהו כוונת מאמר מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים, שידע שבא לו הכל כמו נחלה ולא בכח ידו ועל כן זכה לנהל עמו בעניין עולם הזה וגם בעניין עולם הבא. וכן הוא אומר למנצח על הנחילות בשביל שהיה אצלו הכל כמו נחלה שבאו לו מהשי”ת ולא בעוצם ידו עשה את החיל:

 

מספר הצפיות במאמר: 24