הרב יהודה לייב אורליאן (כ"ב באדר א' תר"ס, 21/2/1900 – סוף תשרי תש"ד, סוף אוקטובר 1943) היה מחנך והוגה דעות, מנהל סמינר בית יעקב בקרקוב ונשיא פועלי אגודת ישראל בפולין.

נולד למשפחת חסידי גור ובילדותו למד בשטיבל של גור ונעשה לחסיד נאמן של ר' אברהם מרדכי אלתר זצ"ל בעל ״אמרי אמת״. לאחר נישואיו עסק במסחר, אך קבע עתים לתורה והרבה לעסוק בספרי המחשבה של הרמב"ם וספרי מנהיגי יהדות החרדית בגרמניה, הרש"ר הירש והרב ד"ר יצחק ברויאר.

במהרה התפרסם כנואם מעולה בכנסים של "שלומי אמוני ישראל" שהפכה בהמשך לאגודת ישראל. הוא גם פרסם חוברות ומאמרים ביידיש, ה"מצטיינים בהתלהבות דתית-מוסרית" (מתחת לקו, הצופה 4.4.1946), אשר חלקם הופיעו כקונטרסים בהוצאת "נצח".

היה ממייסדי "פועלי אגודת ישראל" וכיהן כנשיאה הראשון בשנים תרפ"ב-תרצ"ב. (1922-1932) בנוסף שימש זמן מה מנהל בית ספר בית יעקב בוורשה. הוא החליט להקדיש את כל זמנו לחינוך ובית הספר בניהולו שימש מופת לכל רשת "בית יעקב" בפולין. הסמינר חינך וגידל מורות עבור למעלה מ-250 בתי-הספר של תנועה זו בפולין, על 40 אלף התלמידות שבהם. בתרצ"ה (1935) מונה למנהל סמינר "בית יעקב" בקרקוב לאחר פטירת שרה שנירר, מייסדת רשת בתי הספר "בית יעקב". היה עבור תלמידותיו גם מורה דרך לחיים והן התייעצו עמו גם בענייניהן הפרטיים. הוא נטע בתלמידותיו אמונה איתנה ומידות טובות שבאו לידי ביטוי בעזרה לזולת ובמסירות נפשן בגטאות ובמחנות בימי השואה. תלמידותיו שימשו כמורות בכל רחבי פולין והשפעתן החינוכית הייתה גדולה בכל הקהילות שבהן חינכו ולימדו עד השואה.

רי״ל אורליאן, נועץ רבות ברבו האדמו״ר בעל ״אמרי אמת״ זצ"ל, עד שפעם העיר לו, כי בהיות ובעירו מתגורר האדמו״ר מבויאן, רבי משה'נו (הרב משה פרידמן), ומן הראוי כי ילך להתיישב עמו, ומאז היה יוצא-ונכנס אצל הרבי מבויאן ומביא בפניו את בעיותיו. לא פעם היה הרב אורליאן מביע את התפעלותו מן ההבנה של רבי משה'ניו והתפיסה המבריקה שלו והעצות המועילות שנתן לו לחינוך הבנות.  בו בזמן נוצר גם קשר הדוק בין רבנו לרבי יוסף ביגון הי״ד, מטובי ישיבת מיר, דמות מוסרית ואצילה, אשר שימש כאחד מגדולי המחנכים של ״בית יעקב״ בקראקא. הרב אורליאן התייחס אליו וישב לפניו כמו תלמיד לפני רבו, אף כי היה הרב אורליאן קשיש ממנו בשנים, ואף בעל עמדה ציבורית וחינוכית רבת ערך.

בפרוץ המלחמה היו שערי בית הספר נעולים בגלל חופשת הקיץ, והם לא נפתחו יותר. הרב אורליאן אבד את פרנסתו ואז נחלץ לעזרתו הרבי מבויאן, והקים קרן מיוחדת שסייעה לרב אורליאן להמשיך בפעילותו החינוכית. הוא המשיך ללמד תנ"ך ושאר מקצועות היהדות בסיוע הקרן ובסיוע הרב יוסף ביגון, וחידש את הקשר עם מורות "בית יעקב" בכל רחבי פולין. הרב אורליאן הדריך את תלמידותיו לשעבר ואף שלח להן שיעורים בכתב שסייעו להן בעבודתן.

בטבת ת"ש (ינואר 1940) בעת החיפושים, ניתפס בביתו ברח' ונסקה הרב אורליאן והוכה מכות קשות בידי הגרמנים תוך כדי חיפוש בביתו. בעקבות זאת החליט לברוח מקרקוב ועזב לוורשה כשרוב משפחתו עברה לעיירה ונגרוב במחוז לובלין.

במאמרו של ל. פיינגולד "מגיא ההריגה, מגילת השמד בגיטות ובמחנות המוות" נכתב שאגודת ישראל פתחה את חדרי "יסודי התורה" בגיטו וורשה, בהם למדו אלפיים תלמידים. החדרים היו מנוהלים בידי

אלכסנדר זושא פרידמן, יהודה-לייב אורליאן, הרב איידלברג, אליעזר-גרשון פרידזון ואברהם-מרדכי רוגובי. הם ניהלו אף את בתי-ספר "בית-יעקב". כלפי חוץ עסקו הבנות באריזת חבילות המזון של הג'וינט. יהודה-לייב אורליאן היה מרצה בכל יום ויום בפני מבוגרים הרצאות על נושאים שונים. הדבר היה מסוכן, שכן בעד הרצאות פומביות היו כולאים במחנות-ריכוז נאציים. (פורסם בעיתון הצופה, 24.02.1946). הרב אורליאן ארגן עם חבריו חמישה בתי ספר של "בית יעקב" כשהוא מפקח עליהם ומשמש כמנהל של שניים. כן ארגן שיעורים לתלמידותיו לשעבר שעבדו כמורות. הוא ענה לשאלות אמוניות ושאלות אחרות בענייני השעה שהופנו אליו על ידיהן, והיה בשבילן המעודד, היועץ והתומך.

בקיץ תש"ב (1942) התקיים כנס חירום של רבנים בגטו ורשה בביתו של הרב שמשון שטוקהמר בעקבות גירוש יהודי לובלין והשמדת היהודים בטרבלינקה ומיידנק. בכנס השתתפו בנוסף אליו ולרב שטוקהמר, גם הרב מנחם זמבה הרב שמחה טרייסטמן ועוד. (וראה ל. פיינגולד, סוכות תש"ג אצל הרב מנחם זמבה ז"ל, הצופה 09.10.1946).

גם בתקופה הקשה הזו למד תורה ודברי חסידות בנוסף לתרומתו לכלל. הוא המשיך למסור שעורים, ולא פסק מלעסוק בתורה ובתפילה. וכן המשיך לדבוק ברבי מגור, האמרי אמת שהעיד עליו: "יהודה לייב עולה ב'מדרגות' מיום ליום", והיה מקורב מאוד גם לרבי מבויאן-קראקא, ובגטו ורשה היה קשור גם לרב זמבה.

בגטו התגורר בחדר יחד עם הגאון מקולוביל, רבי אריה לייב לנדאו הי"ד.

עם התחלת האקציות, בחצי הראשון של חודש אב תש"ג (החצי השני של חודש יולי 1943) החלו הנאצים בגירוש יהודי וורשה להשמדה. לדירותיהם נכנסו יהודים שזלזלו בספרי הקודש, ואף זרקו ושרפו חלק מהם. יצחק גוטרמן, מאנשי הג'וינט, הזדעזע ממעשים אלו וביוזמתו ארגן היודנראט "חוליית אוספי הספרים"  שהורכבה מאנשי רוח שאספו את הספרים הזרוקים. בראשם עמד פרופ' מאיר בלבן. גם הרב אורליאן השתתף באיסוף הספרים.

עובדת היותו פקיד הארכיון של הקהילה עזרה לו להיות מאלו שבינתיים ניצלו מהשמדה, כשרעייתו וחמישה מששת ילדיו נרצחו בונגרוב. בת אחת הייתה אתו בוורשה.

בשמחת תורה תש"ג (3 באוקטובר 1942) התאספו מעט היהודים שנותרו בגטו ורשה לתפילות החג בביתו של הרב זמבה, כשהרב אורליאן בין המתפללים. בריקודים עם ספרי התורה הבחין הרב אורליאן בילד בן 12. הרב אורליאן התרגש מאוד לראות את הילד, כיוון שאז היה נדיר לראות ילדים בגטו, והוא קפץ וחיבק את הילד יחד עם ספר התורה שבזרועו, תפס בידי הילד לריקוד עם ספר התורה שבידו וקרא: "יהודי צעיר עם התורה הקדושה!"

באדר א' תש"ג (פברואר 1943) שלחה בעבורו תלמידה שלו לשעבר, שהתגוררה בשווייץ, אשרת הגירה של פרגוואי, בניסיון להצילו. בד' בסיוון תש"ג (7 ביוני 1943), אכן נשלח, יחד עם יהודים נוספים, כנתין חוץ לברגן בלזן. המשטר במחנה היה נוקשה, אבל לא היו בו מתקני השמדה. במשך הזמן נעשו התנאים קשים יותר ויותר, והוא הפך ממחנה שהייה למחנה ריכוז. הנאצים עינו את האסירים בעבודת פרך, במכות, ובהרעבה. גם במחנה זה המשיך ללמוד וללמד תנ"ך ויהדות, והביע חרטה על כך שלא פעל מספיק לעלייה לארץ ישראל. במשך זמן מה הייתה תקווה שהוא יינצל כנתין פראגוואי עם כל בעלי האשרות הנוספים, אך פרגוואי הודיעה כי היא אינה מכירה בבעלי הדרכונים כנתינים שלה. כתוצאה מכך נשלחו בעלי הדרכונים הזרים, ובכללם הרב אורליאן, בשמחת תורה תש"ד (21 באוקטובר 1943) למחנה ברגנוי, לאחר שהגרמנים הונו אותם בספרם להם כי הם יוצאים לשוויץ במסגרת חילופי שבויים. ומאז נעלמו עקבותיו. ויש אומרים שבמקום להישלח לברנוי, נשלחו לאושוויץ-ביקרנאו.

שמו של הרב אורליאן ייזכר כמחנך דגול אשר נטע בתלמידותיו אמונה איתנה ומדות טובות, מדות אשר באו לידי ביטוי מוחשי בעזרה ההדדית ובמסירות הנפש שלהן בגיטאות ובמחנות.

(מקורות: אתר זכור ועוד)

חלק מכתביו:

בעיות החינוך זרמים ושיטות,  ספרים תורניים בע"מ, 1984 (הופיע גם בסדרה כתבי רבי יהודה לייב אורליאן הי"ד, מורשת ספרים, תש"ך)

דעת או השכלה, מתוך "מרבה ספרים מרבה חכמה", מכון לחינוך יהודי תורני אור המאיר, תשע"א

שירה חרדית, מתוך "מרבה ספרים מרבה חכמה", מכון לחינוך יהודי תורני אור המאיר, תשע"א

"לשבעים ולרעבים , ירושלים – תל-אביב : נצח יד

"גן העדן האבוד, "דער פארש וואונדענער גן עדן"

על סדר ומשטר

במותה ציותה לנו את החיים, אם הדרך, מכון בית יעקב למורות,תשס"ה

זמנה ומיקומה של שיטת רש"ר הירש, מבוא לספר במעגלי השנה, כתבי הרש"ר הירש

החינוך היהודי ויסודותיו בעבר ובהווה, מבוא לספר יסודות החינוך, כתבי הרש"ר הירש

מה זה מוסר, מרכז בית יעקב בארץ ישראל; מכון בית יעקב למורות (ירושלים);תשכ"ח

 

לקריאה נוספת

הרב יצחק לוין (עורך), אלה אזכרה : אוסף קדושי ת"ש-תש"ה א', ניו יורק תשט"ז (1957)

הלל זיידמן, אישים שהכרתי, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל (1970)

אסתר פרבשטיין, בסתר רעם : הלכה, הגות, ומנהיגות בימי השואה (ע"פ מפתח שמות), מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ח (2008 – מהדורה שנייה)

על שירה חרדית

הרב יהודה לייב אוריאן, פורסם ב"מרבה ספרים מרבה חכמה", הוצאת בית יעקב, עמ' קפד

ערכה של שירה

כל נשמה שפוכה לפרקים באור ועטופה לפעמים בצללים. קטן הגוף מלהכיל את השפע הפתאומי. בין השמחה ובין הצער, ששפעת האור ופקעת הצללים מולידים באדם, מוכרחים לפעמים לעבור את גדות המסגרת הגופנית. צר, מאוד צר בעשה אז בתדרי לב. רוצים לפתוח את כל השערים, לפרוץ את כל המחיצות, ולפנות את הדרך בפני המעינות של הרגשת הלב. האדם אסור באזיקים והוא פורץ לחופש, ולגאולה.

במיצר זה, יכולה מלה אחת לשחרר את האדם. אם מוצאים את הבטוי ההולם לרגש הגדוש וללב המלא על גדותיו אזי מרגישים כבר הקלה ושחרור. המלה, הבטוי, הוא בנידון זה המלאך הגואל היחידי, ואם לא מצאת את הצורה לבטא בה את הויתך הפנימית, אינך עדיין אבוד. איבר יחידי ברגשותיך, ישנם עוד אנשים שזורחת להם שמשך וכואב להם כאבך, בין אלה תחפש את האמן. שיודע לתת שם לרגשותיך. השם והבטוי, בודאי שישמשו הרווחה לצערכם המשותף.

אם יבוא מישהו אליך ויתפאר כי אינו זקוק לאמן ולמלה גואלת, אל תאמין לו. כל אדם מוכרח שירגיש במיצר הזה, אם פחות או יותר, במשך ימי חייו. ואם הוא מרגיש בו כבר זקוק לאמן ולמשורר, שישיר את שירו אם אין השיר קולע ללבבו, אם אין הוא מזעזע את נשמתו, אזי לא מצא עדיין בו את אחיו לצער, והוא חייב עוד לחפשו. אבל אם ימצא אותו, בהכרח הוא שיקל על נשמתו, ומוכרח הוא לצעוק מופתע: הנה בא גואלי.

כלל אחד ישנו בשירה. במקור השירה, בנשמה, צריך שיהיה דבר משותף ביני ובין המשורר. אנחנו חייבים להיות נילושים מאותו החומר.  שמחתו וצערו חייבים להיות גם שלי. אני יכול להבין רק שיר כזה, שבעצמי הייתי צריך לשוררו. בינינו מפריד רק הכשרון הטכני למצוא את הבטוי, את המלה.

אין זה בכן פלא, שלנו היהודים, ובפרט ליהודים המאמינים, כה זר ומוזר השיר של גויים או של יהודים מתנכרים. אנו יכולים להתפעל מן הצורה, מן השפה, לשמוח על הסגנון אבל בכל אופן לא להזדעזע עד עומק הנפש,  בשום אופן לא להשליך את חיינו באש ובדם למען החזון המובע. אנו רק מסופחים להם ולא מרותקים ומחוברים. אנו בעצמנו לא היינו יכולים לשיר כך. במעין שירתנו אין דמעה שכזו. ושיר כזה מוכרח שישאר בשבילנו בלתי מובן. .

שירת הגויים

אם אתה תתבונן היטב לשירת האמן, הגאוני ביותר בין הגויים, אתה מרגיש סוף כל סוף איזה ריח בלתי נעים של תאוות בשרים. הוא שמח בטבע ככלב עם עצם. הוא אין לו כל קשר לעולמות העליונים, לאצילות של הבריאה, לנשמת העולם, לאין סוף, ממילא מאבד הוא גם את אחיזתו הקצוצה בחומר שבטבע. אין זה אלא רגע לפני מוות. ושירתו אינה אלא גניחתו של גוסס, ובשום אופן לא חבלי לידה של יצירה והתחדשות. אבל אחרת היתה צריכה להיות אצל המשורר המאמין, אם ישנו עוד כזה בתוכנו – דברו היה צריר לנחמנו. בשירו היינו צריכים למצוא את הראי של חויות נשמתנו. בבטוי שלו היה צריך להחשף בשבילנו הסוד העמוק של החיים. כי מה הדוי הנורא שלנו המכאיב לנו כל כך, אם לא הרז של קיומנו האישי, הלאומי והאנושי?

לרגע נדמה לך שכבר עמדת על סוד המשולש הזה, לרגע אתה חושב ששמים וארץ כבר נבקעו לפניך, והמסכה העבה נתפנתה בפניך, וברגע השני כבר פרשו שוב עליך, עננים כבדים ועוטפים את הכל בעשרות הסתרים. ברגע אחד אתה תושב שאתה הטוב והעדין ביותר, וברגע שלאחריו אתה מתבייש להסתכל בפניך עצמך מחמת קטנותך וחולשתך. אתה מתלבט ביסורים נוראים. נקלע משמים לארץ וחזרה. ובתעיה זו אתה מחפש את ידידך, גואלך, את המשורר. מי זה יכול להרגיש זאת יותר מאשר אחיך הנאמן, היהודי הדתי? מתחיל אתה לחפשו בין המשוררים הידועים לך – אבל קשה למוצאו.

היכן המלה היהודית החזקה?

ומנקרת בתוכי שאלה: למה לא נשמע מבני אדם שעומדים לגמרי בתוך תחומנו, את המלה היהודית החזקה, את הנעימה היהודית האמיתית, את המוטיב היהודי הברור?

שיר יהודי חייב לשובב נפש כמעין נובע. שירה יהודית חייבת להיות תשפוכת של דם, מח ודמעות של נשמה סובלת עד תהום. אמנות יהודית חייבת לשקף את הצער של שכינתא בגלותא, את הצער של התרפקות לדעת, לקדושה ועליה. המשורר היהודי הלא חייב להכריח את הקורא, לבכות כשהוא בוכה, לזמר כשהוא מזמר, ולהתפלל כשהוא מתפלל.

אבלי איך יכול משורר דתי להעלות רגשות של תרעומות על היצירה האלקית? איך הוא יכול להשאיר בשירו את הרושם של מתיאש? אצלו הלא צריך שתתנוצץ הבבואה של הנצח, של אין סוף. וכל כמה שלא יהיה מדוכא ורצוץ על האסון הכי נורא, צריך שישמע מדבריו את סוף דבר של אהבת השם, ובטחון בהשם.

בקיצור, שירה חייבת לנבוע ממקור הכי עמוק, מהנשמה האצילית, ואם אין כל תא של העמק הזה ממולא ברגשות יוצרים, לקוב״ה, תורה וישראל, אזי לא תזרום משם שירה יהודית.

יותר מתמיד, חסר לנוער שלנו, התחזקות באמונה, בטחון מוצק, ועקרונות קבועים. האם מקבלים הם את זה מהספרות האירופאית? האם רוכשים הם את זה אולי מהספרים החדשים, הבולעים אותם היום, נגיד אפילו מהטובים שבהם? המכיר את הספרות הזו הלא יודע, שהיא מלאה יאוש, ספקות, פסימיות, ושגעון של איבוד לדעת. כל השירה היהודית של היום מכלה כל רגש יהודי טוב, ומרקיבה את הנימה היהודית הכי עדינה.  למה להביא בזמן שכזה מן הנכר? למה לא יתקרבו המשוררים הצעירים למקור היהודי? למה לא להדבק ביהדות בלי תערובת של נכר?

ינסו את זה. יתחילו לכתוב ברוח יהודי, ושירתם תהיה רק אז לבבית,  קרובה, ושולטת בלב היהודי.

לרפאות הדסה רייזל בת שרל, בתוך שאר חולי ישראל

דברי התורה המובאים כאן הם אוד מוצל מאש ממש. הדברים לקוחים מתוך ספרו של הרב שמואל דוד אונגר הי"ד, "נאות דשא" על הגדה של פסח, חידושים על התורה, על הש"ס ועל האגדות. ספר זה הודפס בארה"ב ע"י בנו הרב שלום משה אונגר, לאחר שקיבל את כתב היד אחר המלחמה מאשה גויה שהצילה את הכתבים ברגע האחרון משריפה והסתירה אותם בביתה.

 מצה זו שאנו אוכלים על שום מה

והקשו המפרשים דמשמע דאלו היה מחמיץ בצקם היו יכולים לעשות בצקם חמץ, והלא כנר נאסרו מקודם – ותירצו כי בפסח מצרים לא היה איסור חמץ רק יום אחד וציווי של ז' ימים וגם איסור חמץ הוא רק לדורות. אבל הקשו על בעל הגדה דמשמע מדבריו שרק מפני שלא החמיץ בצקם אנו אוכלים מצה, הלא עוד קודם לזה נצטוו על אכילת מצה בערב תאכלו מצות וגם שבעת ימים מצות תאכלו וכדומה.

ונראה לענ"ד בפשטות כי הלא אותו הקושיה הוא גם על קרבן פסח שכתבה התורה שחיוב לעשות פסח. והלא קרבן פסח הוא כמו תודה על הנס שנעשה אז כמ"ש פסח על שום מה על שפסח הקב"ה וכו' וא"כ קודם שנעשה הנס למה עושים פסח — ואי הכי למה עשו קרבן פסח במצרים.

וע"כ נראה כי בודאי הקב"ה הבטיח את ישראל ע"י משה רבינו עליו השלום שיוציאם וגם כבר אמר מרע"ה לפרעה מה שנאמר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך חצרים וכו'. ועוד אמר לו הקב"ה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם שיגרש אותם משם, ועל מה שנעשה באותו לילה שהיה מכת בכורים ונצולו בכורי ישראל אנו עושים הפסח בזמן שבית המקדש קיים. וזכר אשר גרשו המצרים את ישראל ממצרים והשתדלו למהר לשלחם מן הארץ, על זה אנו אוכלים מצה. אבל אז לא היה לישראל זכות להנצל, והיה צריך להם איזה זכות כדי שיהיה אתערותא דלתתא, ועל כן צוה להם הקב"ה שיעשו קרבן פסח. ואז כפעם הראשון לא היה הקרבן פסח בבחינת קרבן תודה, כי אם בבחינת בקשת תפלה והתעוררות דלתתא שיושיעם ה'. ועל ידי שעשו פעולה זו המעוררת ענין זה כאשר נצטוו מהקב"ה אז נצולו ונעשה הנס. וכן הוא גם לענין הזה אשר נתקיים בהם מה שנאמר כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. לזה גם כן היו צריכים איזה אתערותא דלתתא, וזה נעשה ע"י המצה. ועי"ז נתעורר למעלה שנושעו גם בענין הזה ונגרשו ממצרים בחפזון דמצרים. אבל בכל השנים אחר יציאת מצרים אנו עושים הפסח או זכרונו להודות לה' על הנס ואוכלים מצה לזכר אשר גורשו ממצרים.

וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בשמלתם על שכמם ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות

נראה לפרש כי לפי ראות עיני האדם אם נעשה כעת על ידי מכת בכורות בהלה במצרים שהחזיקו על העם למהר לשלחם מן הארץ, היו צריכים לילך משם מיד במוקדם האפשרי ובמהירות, כדי שלא יתקררו ויחזרו בהם לילך, כמו שעשו כמה פעמים. וידוע כי מלת העם תורה על פשוטי העם ומלת ישראל על החשובים שבהם – והנה באמת פשוטי עם נחפזו לדרכם ונשאו בצקם על שכמם ומהרו ללכת. אבל בני ישראל החשובים והמאמינים באמת לא מהרו כל כך רק עשו כדבר משה והרצון העליון וידעו בטח שלא יעונה להם כל רע בעשותם חפץ צורם ובקיום דברי משה עבדו. וז"ש וישא העם את בצקו טרם יחמץ וכו' על שכמם כי מהרו ורצו ללכת תיכף ומיד אבל ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו וכו' כי בטחו בה' – ואמר הפסוק אח"כ שגם את חן העם הפשוטים אשר לא שאלו ממצרים מחמת מהרותם לצאת נתן ה' בעיני מצרים וישאילום, וכמאמר חז"ל בעל כרחן דישראל.

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים. ומשמעות הפשט הוא שמפני שלא היה להם שהות על כן לא החמיץ – ולכאורה הלא היה אסור להם חמץ בכרת, כמו שמפורש שם בקרא בפרשת החדש, ועיין בספר יסוד התורה ובמפורשים כי הפסוק רוצה לתרץ כיון דחמץ אסור למה לא אפוהו מיד במצרים. ועל זה תירץ כי גרשו ממצרים. וזה כעין מה שכתב הרמב"ן ז"ל בקדשו.

ועוד אפשר לומר כי הפסוק רצה לגלות לנו בזה חסדי ה' כי רבו, שרוצה לזכות את ישראל על כן הרבה להם תורה ומצות. כי הקב"ה גזר עליהם מקודם שלא יאכלו חמץ רק מצות, ואם כן בודאי הם הכינו את עצמם ורצו לעשות כמו שצוה להם הקב"ה מצות כשרות. ואחרי זה ראו שלא היה ביכלתם לעשות חמץ אפילו אם היה מותר לאכול חמץ כי גורשו ממצרים ולא היה להם פנאי להמשיך האפיה כמ"ש בעל ההגדה כאן לא הספיק בצקם להחמיץ, וגלוי וידוע לפני הקב"ה שיהיה כן ואף על פי כן עשה הקב"ה מזה להם מצוה לזכות את ישראל – וזה שנאמר ויאפו את הבצק עגת מצות, כמו שצוה להם הקב"ה, אבל האמת הוא, מספר הפסוק, כי לא חמץ מהאי טעמא כי גרשו ממצרים וא"כ לא היה אפשר להיות חמץ, ואף על פי כן עשו בזה רצון הבורא ברוך הוא וראה חסדי ה' כי רבו,

—

בהקדמת "נאות הדשא" כותב בנו, הרב שלום משה הלוי ואנגר:

אבי מורי, רבינו הקדוש זי"ע הנהיג ישיבת ל"ט שנה, והעמיד תלמידים לאלפים ואלפים, בדרך ישר מאוד נפלא בכל דרכי התורה – בתכלית העיון לגלות עמוקות בכל מעינות ההלכה — בהתמדה גדולה ורבה, טהורה ונקיה, אשר אפילו כל שהוא של בטול רגע. לא היה בטל בתוכה. – ועל כל אלה היה רב דומה למלאך ה' צבאות, היודע להשקיע את כל התורה ואת כל החכמה, בקדושה אחת – בקדושה יחידה ומיוחדת. היודע להגביר הקול של קדוש קדוש קדוש, על כל הקולות, אפילו על כמה קולות של תורה ומכל שכן על קולות אחרים. – תלמידי רבינו הגדול זי"ע יודעים המה עד כמה העמיק הרחיב הוא זי"ע בלמוד הישיבה בסוגיות הש"ס – ובכל זאת כמה ידע רבינו זצוקללה"ה להשכיח בכח גדול את כל העמקות ואת כל החדושים, בפשטנות שבפשטנות – ביראת שמים – לפנים ולאחור ובתוך – וביראת שמים שלו זי"ע, היה בטל ומבוטל ונשבר ונכנע לפני כל תלמיד חכם ירא שמים. – כמה מינים של יראת שמים יש לו להקב"ה בעולמו, ויראת שמים של רבינו הגדול זי"ע יחידה במינה היתה. ניכרת לעין כל רואיו. ויש לפרשה ולתרנמה רק בפסקא אחת והוא, כי היא, יראת שמים של רבינו הקדוש מנייטרא זי"ע.

ובתורתו וחכמתו, יבכה האמת הגדול שלו, שהיה שפל ברך כל כך. ביראתו וענותנותו, היה לו לרבינו כח הנהנה בכל תוקף ועוז, הן בהנהגת הישיבה והן בהנהגת הקהלה. כי היה אב"ד בכמה קהלות – בקראמפאך, בטירנוי ובנייטרא –והן בהגת מדינה, והנהגת מדינות, בשנים האחרונים. – רק מי שעמד פעם אחד פניו זי"ע, יודע קצת להשיג, עד כמה היה בכחו של רבינו הגדול זי"ע, להבריח שמץ של לצנו, וריח של שקר מד' אמות של דבריו, כלומר דברים הנאמרים בפניו.

הנסתרות לה' אלקינו, יודע הוא לבדו, דרך צדיקו של דור. והנגלות לנו, לעינינו. כי מן השמים הסכימו על תורתו של רבינו זי"ע בהרבה הסכמות. – בדורו של שמד, באמצע השרפה, בארצות הדמים, הנהיג רבנו הקדוש זי"ע את ישיבתו הקדושה בנייטרא עד חצי אלול תש"ד. ויודע היום כל איש מישראל מה הזמן הזה אומר. – בכל אלו הימים של אלו השנים, לא פסק רבינו זי"ע מתלמוד תורה דרבים בלמוד הישיבה אפילו יום אחד – בימים אשר כל יום ויום נחשב לאלף שנה, בפחדו ואימתו. – והיה הוא זי"ע לומד במחבואות שונות, עם התלמידים – אך לא פסק אפילו משעור אחד, פשוטו כמשמעו. – בחצי אלול תש"ד עדיין היו יושבי בית מדרשו של רבינו זי"ע כמו שני מאות תלמידים וכמה גאונים מובהקים צדיקי הדור שנמלטו בצלא דהמנותא של בית מדרשו ער שנלכד בעו"ה גם בית מדרשו הקדוש ביום י"ז אלול תש"ד.

היה בית מדרשו של רבנו הגדול זי"ע יחיד, להשמיע קול תורה ברבים, בשעה שככר נשתתק בעו"ה קול תורה בכל ארץ הדמים – זמן רב – בשעה שכבר קיים הקב"ה בעו"ה בכל בתי מדרשות של ארצות הרשעה, את נבואת הנביא (ירמיה ט') כי נצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו – ובמדרש חז"ל בפתיחתא דאיכה, על זה.

ורבינו זצוקללה"ה כבר היה מנוע לחזור לבית מדרשו בעו"ה וברח ליערות, ואני בעו"ה נתחייבתי וזכיתי להיות עמו. נתחייבתי לראות ענויו וחליו והסתלקותו ולהביא גופו הטהור לקבר, וזכיתי לראות שלא פסק פומי' מגירסא ושלמד תורה ברבים כל הימים הללו מן י"ז אלול תש"ד עד ט' אדר תש"ה, עם בחורים ואנשים שהסתתרו סביב לו במערות וביערות. ומי כמוהו ידע את כל אשר נעשה לביתו ולבית מדרשו, לזרעו ולזרע זרעו, ולתלמידיו אשר אהבם כנפשו, ובכל זאת הבליג על יגונו ועל מכאובי לבו ולמד תורה ברבים. – בחורף ביער — ברעב ובחוסר כל — ועל כל אלה ביסורי נפשו הנוראים, כמעט בכל יום עד ט' אדר ת ש"ה. מי לא ידע היום הזה – מה הזמן הזה אומר, במדה של מסירות נפש.

ועל. המזבח הנורא אשר לפני ד', אשר ראינוהו בעינינו בעו"ה, היתה נפשו הטהורה של רבנו הקדוש זי"ע העולה של בין הערבים, אשר עליה השלימה מדת הדין, סדר אחד, של כל הקרבנות כלם – סדר הקרבנות של מרביצי תורה ותופסי ישיבת הגדולים, גאונים וצדיקים שנתפסו בעוון הדור, זי"ע ועכ"י – והועילה מסירת נפשו של רבנו אאמו"ר זי"ע לקיים מקצת מהמקצת מן תורתו הקדושה בקרב שירי שיריים מתלמידיו שנשארו בזכותו ובהשתדלותו – ואף כי למה נחשב זה, לעומת האבדה – אבל על כל פנים נשאר כאן לוז שממנו תחית המתים — אם יסכים ד' — והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים — אם נסכים אנחנו, ויהיה רצוננו בתחיה זו. ובכן יהיו נא בית המדרש אשר שמו של רבנו זי"ע נקרא עליו — והדפסת כתבי הקדש שלו, זצוקללה"ה, ולמודם ההתחלה לתחיה הזאת.

כמו שמנה אלפים ספרים היו לו לרבנו זי"ע באוצר הספרים שלו, רובם יקרי ערך – וכלם נשרפו באש של רשעה, בחורף של שנת תש"ה, ולא נצולו אלא כתבי יד של רבינו הקדוש זי"ע, ברובם, בדרך נס ופלא, שנספר אותו אי"ה, בשעה שיהיה כאן המקום לספר. ובכל זאת בעו"ה אחרנו עד כה, מחמת רוב הטרדא בקיום בית מדרשו של רבינו הקדוש זי"ע – כי ידענו כי הוא רצונו הראשון זי"ע, העולה על כל רצוניו הטהורים…

וברור ה' הטוב אשר הציל מכת"י רבינו זי"ע כמה כרכים, דבר ה' זו הלכה על רוב סוגיות הש"ס – וגם איזה שו"ת – ודברי אגדה ויראת שמים – אף שנאבדו ונשרפו בעו"ה ב' כרכים, דברי הלכות ודרשות וכרך גדול של פסקים ושו"ת והגהות הש"ס והפוסקים, מלבד חבור נכבד מאוד על בעל המאור ומלחמות, שנננב מביתו עוד לפני כמה שנים…

ומצוה עלי, בגזרה מפי כ"ק אאמו״ר רבינו הקדוש זי"ע להגיד בזה דבר לתלמידיו:

כי במצבו הנורא והאיום, ביערות באנסקא ביסטריצא, אמר לי רבינו זי"ע, לפני הסתלקותו, בט' אדר תש"ה, בתורת צואה בתוך שאר דברים בזה הלשון: אמור לבני ולתלמידי, אשר ישארו בחיים, כי הנני מבקש מאתם שיקבעו עתים לתורה ושיתפללו במנין – ויזהרו מאוד שלא לשיח שום שיחה בשעת התפלה – ולא בחזרת הש"ץ ולא בשעת קריאת התורה – ויזהירו את הסביבה שלהם על כך. אחר כך אמר רבינו את הוידוי בעינים זולגות דמע, ונסתלק מתוך פסוקי יחוד. כל כך גדול וחזק ואמיץ היה רצונו של רבינו זי"ע, שיתפללו תלמידיו כדת וכראוי, – עד שאפילו במצב כזה – בשעה כזו — זאת היתה בקשתו הקשורה בנפשו הטהורה ביותר.

—

באתר זכור הובאו תולדותיו של הרב שמואל דוד אונגר הי"ד:

הרב שמואל דוד אונגר – סלובקיה 
ראש ישיבה ומנהיג דגול

תאריך לידה: תרמ"ו, פישצאן, סלובקיה
תאריך פטירה: ט אדר תש"ה, יער קאלישטי, סלובקיה

נולד בשנת תרמ"ו בפישצאן, לאביו המרא דאתרא הרב יוסף משה אונגר. למד בישיבת דודו בפישצאן, הרב נח ברוך פישר, ולימים בא בברית הנישואין עם בתו. בגיל 21 נתמנה לדיין בקהילת קרומפאך, ולאחר תקופת רבנות בטירנוי, נתמנה לרבה של ניטרה ועמד בראשות הישיבה במקום. המיוחד בהנהגתו בישיבה: היה מלמד גם ספרי מוסר, כגון חובות הלבבות ואגרת הרמב"ן. כמו כן היו לו שני מבחנים קבועים: ביום ראשון מבחן בגמרא, ובכל מוצ"ש מבחן על חומש ורש"י.
הרב אונגר היה ידוע גם כבעל תפילה גדול. הוא הראה דוגמה אישית לתלמידיו כיצד לשפוך שיח לפני בורא עולם. לא רק לתלמידיו, גם לחבריו הרבנים היה למופת בתפילתו. מסופר שבכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל באלול תרצ"ז, שהתקיימה במרינבאד בנוכחות ר' אלחנן וסרמן הי"ד, הוא עבר לפני התיבה באמירת תהלים וגרם להתרגשות ולהתרוממות רוח של כל הרבנים שנאספו מכל העולם לעורר רחמים על עם ישראל, שהיה כבר נתון בסכנת המלחמה.
הרב אונגר זכה להעמיד אלפי תלמידים במשך קרוב ל- 40 שנה. התלמידים באו גם מארצות מחוץ לסלובקיה. חלק מאותם תלמידים היו לרבנים ולראשי ישיבות בעלי השפעה רבה באירופה. יש לציין שגם השלטונות העריכו מאוד את פועלו, לדוגמה: הם הסכימו לממן ולתחזק מקווה כשרה. תופעה זו של תמיכה ממשלתית הייתה נדירה מאוד במדינת הונגריה הגדולה.

בתקופת השואה
בתחילת המלחמה היו לרב אונגר מספר הזדמנויות לצאת למקום בטוח, אך הוא סירב באומרו שהישארותו במקום תתרום לקהילה, ובכלל – אמר – "איך אוכל לעזוב את אחיי ואת תלמידיי הנתונים בצרה?!".
בשבת שאחרי פסח תש"ב (1942) החל גירוש היהודים מנייטרא. בסעודה שלישית דרש הרב בדברי תורה וחיזק את המיועדים לגירוש. כאשר התחילו לבכות – עצר בעדם ואמר: שבת! שבת!
למרות צו הגירוש זכה הרב אונגר במעמד מיוחד מטעם השלטונות. באִסרו חג של פסח קיבל מטעם הממשלה את המינוי לרב ראשי של יהודי סלובקיה, בצירוף הכרזה על ביתו ועל סביבתו כשטח אקסטר-טריטוריאלי – שטח חסות – אליו אסור היה להיכנס אפילו לשוטרים, ולמעשה, כל מי שנמצא שם היה מוגן. לעתים פרצו לשם החוליגנים של הכומר לינקה, וכהגנה מפניהם הוכנו כמה בונקרים, שם מצאו התושבים מחסה.
השמועה עשתה כנפיים, ואל הרב ושכונתו נקבצו פליטים מגליציה ומפולין, אולם רק למאתיים רבנים ולמאה וחמישים תלמידים היה מקום, ואלו עסקו בתורה יומם ולילה. כל אותה עת השתדל הרב, יחד עם חתנו הרב מ.ד. וייסמנדל, להציל יהודים רבים ככל האפשר. כבר בראשית המלחמה שלח את חתנו ללונדון על מנת להשיג רשיונות כניסה לקנדה עבור משפחות מיהודי סלובקיה, אך התכנית לא יצאה אל הפועל. מאוחר יותר היה הרב מעורב בתכניות ההצלה הגדולות שיזם חתנו, וביניהן התכנית הגדולה של מתן שוחד בגובה שישים ושניים אלף דולר ומיליון ושש מאות אלף כתרים סלובקיים, שהועברו לוישליציני ולהימלר. תכנית זאת גרמה להפסקת הגירושים למשך שנתיים וחצי, ובהפסקה זו רוכזו 4000 יהודים בעיר סרד, עד שנשלחו לאושוויץ באלול תש"ד.
באותו חודש הוכרח גם הרב עצמו להיפרד מבני משפחתו, לא לפני שדרש דרשת פרידה לבני עדתו שעמדו לפני הגירוש. בדרשתו דיבר הרב על ההשגחה של ה' בעולם, ועל החובה לקבל את הדין באהבה. בסוף דבריו קרא לקהל לקבל עול מלכות שמים בקריאת "שמע ישראל". מפאת מחלתו נאלץ הרב לשהות תקופה קצרה בהרי זאבאר הסמוכים לניטרא. כאשר ראה שאינו יכול לחזור לעיר (בגלל הגירוש) התחיל במסע נדודים בהרי זאבאר, בליווי בנו ותלמידו. מלוויו באותה תקופה סיפרו עד כמה המשיך להקפיד על קלה כחמורה. נזהר מלאכול פת עכו"ם, שתה רק חלב ישראל, הקפיד על נטילת ידיים ועל פרטי הלכות שבת. בימים נוראים ובסוכות הייתה תקופת רגיעה, ואז הצליח להגיע לעיר באנסקה ביסטריצה, תקע בשופר, התפלל בציבור ודרש לפני הקהל.
כאמור, רבים שאלו בעצתו גם ממקומות אחרים, ובמכתבו האחרון אל הרב חנניה יו"ט דייטש (רב בדאבשינא סלובקיה, ואחר כך בקליבלנד), הגיב הרב אונגר על השאלה האם כדאי להימלט מסלובקיה להונגריה, ואמר שקשה לו להחליט, מכל מקום הוא ייעץ לו לחכות קצת. כאילו נבואה נזרקה מפיו, שכן סמוך לכתיבת התשובה נכנסו הגרמנים וכבשו את הונגריה.

חודשים אחרונים 
אחרי שכבשו הגרמנים את באנסקה ביסטריצה, שוב ברח הרב עם מלוויו ליער. ביער קאלישטי, הסמוך לעיר, חפרו בונקרים ושם הסתתרו בשלג ובכפור במשך חודשים רבים. הנהגה ראויה לציון מאותה תקופה: היה מוכן להסתכן ולעלות מן הבונקר החשוך, כדי שיוכל ללמוד תורה באור.
הרב נחלש מיום ליום והרגיש שסופו קרב. הוא כתב צוואה, ובין השאר ביקש מתלמידיו שלומדים בהתמדה שיתפללו בכוונה ושיזהרו שלא לשוחח בשעת התפילה, חזרת הש"ץ וקריאת התורה. הרב נפטר ב-ט באדר תש"ה, והובא לקבורה זמנית ביער. לאחר המלחמה נטמנו עצמותיו בפישצ'אן – עיר הולדתו – ליד קבריהם של אביו ושל הרב קלמן וובר. בין הניצולים מבני משפחתו: בנו, הרב שלום משה; חתניו הידועים: הרב מיכאל דב וייסמנדל והרב האדמו"ר מקלויזנבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם (שנישא לבתו בנישואין שניים לאחר המלחמה).

מקורות: 
אלה אזכרה, חלק ב.

 —

תולדותיו הובאו במורי האומה, חלק שלישי, מאת הרב ישראל שורין זצ"ל.

 

הגה"ק רבי אברהם שמעון אנגל-הורוביץ זצ"ל הי"ד מזאליחוב

משגיח רוחני בישיבת חכמי לובלין, גאון עצום בנגלה ובנסתר שהעמיד תלמידים הרבה.

 

בהיותו כבן שש שנים, נבחן ע"י הגאון רבי יהושע מקוטנא בכל ששה סדרי משנה והפליא בידיעותיו. בגיל חמש עשרה היה בקי בכל ספרי המהר"ל. בגיל שמונה עשר כבר היו שגורים על פיו כל הש"ס בבלי, עם כל הראשונים.

אביו רבי מאיר היה יהודי בן תורה, חסיד קוז'ניץ ובעל בית חרושת קטן לחומץ. לימים התפרנס גם בנו מאומנות זו, אולם לא ארכו הימים והוא נקרא אחר כבוד להיות ראש ישיבה בצאנז. משם עבר לקאשנוב ומשם לוורשא. שם נתמנה לראש ישיבת ליובאוויטש.

את פרסומו קנה כראש "ישיבת חכמי לובלין". מי שגילה לעין כל את תכונותיו המופלאות היה רבי מאיר שפירא מלובלין, אשר עשהו ליד ימינו ולאישיות המרכזית בישיבה, ולא בכדי. שכן היה רבי שמעו'לה – כפי שכינו אותו, גדול בנגלה וגדול בנסתר, בקבלה, בחקירה ובחסידות, בעל זכרון מופלא ממש בכל התורה, תלמוד בבלי וירושלמי, מכילתא, תוספתא, ספרא, ספרי ומדרשים, כמו גם משנה תורה להרמב"ם, הרא"ש, הרי"ף, ושאר ראשונים. לצד אותה בקיאות היה בעל הבנה מופלאה ועמוקה ושומעי שיעורים נהנו מבהירות רבה מאד בהסבריו.

מיום בואו ללובלין השרה במקום אוירה מיוחדת, בהיותו עטוף בטלית ובתפילין במשך רוב היום. צורת תפילתו הביאה את תלמידיו לידי השגות נעלות והנהגה מיוחדת בתפילה. שיטתו בלימוד היתה שונה מן המקובל. היה חולק על הבקיאות השטחית ויותר מכך על החריפות השטחית. האמין בלימוד יסודי מאוד של החומש עם כל דיני היסוד שכן רק כך אפשר להבין משניות וכן הלאה.

יחס של כבוד הדדי שרר בינו ובין מסד הישיבה רבי מאיר זצ"ל. לימים, לאחר פטירתו הפתאומית של רבי מאיר, עזב את הישיבה ועבר לקרקא, שם המשיך להרביץ תורה לעדרים לפי שיט ההוראה  המיוחדת שלו, הסתפק במנין תלמידים בעלי עליה, ועסק הרבה בחילופי מכתבים ודברי תורה עם תלמידיו שהיו פזורים ברחבי פולין ומחוצה לה. מדי ליל שישי היה מוסר שיעור בפרשת השבוע אותו נקהלו לשמוע אלפי יהודים.

לפני פרוץ השואה הוציא לאור קונטרס קטן בשם "שובה ישראל" אותו חתם בכינוי "קול חוצב להבות אש" (ראשי תיבות – אברהם שמעון) בו נשמעו הדיו של החורבן המתקרב.

בגיטו קרקא לא שינה רבי שמעו'לה ממנהגו. המשיך לשבת רוב היום מעוטף בטלית ותפילין ולמד עם קבוצת אברכים. המשיך ללמד את פרושו הקבוע בפרשת השבוע מידי ליל שישי לקבוצה מצומצמת של יהודי הגטו. רק שינוי אחד חל בו. שוב לא היתה שיחתו עריבה. שתק הרבה והרבה בתעניות.

כמה מתלמידיו ניסו להצילו אך לשוא.

בקיץ תש"ג, בעת חיסול גטו קרקא, הוצא רבי שמעו'לה לדרכו האחרונה מעוטף בטליתו. הבחין בו איש משטרה יהודית ורצה להצילו. סירב לו רבי שמעו'לה ואמר: "כלך לך מזה! אינני רוצה שתצילני! ברצוני לצאת יחד עם כל היהודים- על קידוש ה'!"

לקריאה נוספת על תולדותיו – ניתן להכנס לאתר חב"דפדיה

מאמר זה נתפרסם ביום י"ט בכסלו שנת תרצ"ט. הדברים עמוקים ומדברים בעד עצמם.

שובה ישראל

זרע אברהם בית יצחק ובית יעקב, לא חדשות אני מגיד לכם אלא ישנות ישנות, ברית חורב וערבות מואב שבסדר בחקותי וכי תבוא, אשר קבלנו מאז לדורות עולם באלה ובשבועה ככתוב בתורת משה, וכך נתך לעינינו כיום הזה.

והנה רבים אומרים למה אתה ה' תעמוד מרחוק אוין אתה בקרבי ולמה מצאוני הרעות האלה מאויבינו, הלא אנו עושים צדקה וחסד בארץ ושובתים בשבת קודשיך, והריני חרד ואפילו חסיד, וכדומה מהזכותים (זכויות) השגור על לשונם וממלא את כל לבם ומחשבותיהם, אין איש שם על לב לעורר אותנו לרפאות שורש מכותינו, וחושבים לרפאות שברינו על נקלה באיזה צום או אמירת פרקי תהילים בחיפזון ועד איזה טפילות, אבל העיקר עוד בידינו ולא זז מאתנו.

ולהבין שורש הטומאה אשר בידינו ר"ל , למען נשליך אותה והטבילה תעל, ההכרח הוא להבין ענין ע"ז, החטא המלא בכל התנ"ך, אשר רבים לא יבינו, כי הנראה בשטחיות בפסוקי התורה שמה שהכתוב אינו מזהיר אלא על עבודות זרות כפשוטו. כן ידוע שאבותינו רוב התת"ן שנים שישבו בארץ הקדושה, מימות יהושע ועד גלות הארץ וחורבן ביהמ"ק בימי צדקיה, היו עובדי עבודה זרה, ועל זה סובב הולך רוב תוכחת הנביאים מפי ה', ורבים חושבים מזה כי אז ישראל פנו עורף לכל התורה כולה כמו המשומדים בזמננו עתה.

אבל לא כן, אחי ורעי, לעולם שמרו בני ישראל את התורה ברוב פרטיה ודקדוקיה כל השייך לחובת האברים, רק את חובת הלבבות לא שמרו, כאשר יובן את מה שיתבאר להלן. הרי אחאב מלך ישראל היה מן האדוקים מאד בכל מיני עבודה זרה ביחד עם בני דורו, אעפ"כ כתיב "וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער וגו'" מבואר מזה ששמרו גם מצוה קלה של "בדד ישב מחוץ למחנה" הנאמר במצורע, וכן אמרו חז"ל באגדת פ' חלק שאחאב מסר נפשו ועמו לבלתי תת את ספר התורה למלך ארם הגם שהיה מרוצה ליתן לו מנשיו וכספיו וכל חמדת ביתו, ועוד כמה וכמה פסוקים בנביאים ובכתובים המעידים כי לעולם שמרו ישראל רוב מצוות התורה במעשה על שטחיותם.

אבל עצם הענין של חטא עבודה זרה הוא כידוע שיצרא דעבודה זרה היה אז חזק ותקיף מאד, מפני כי העמים שהיו סביבות ארץ ישראל כל התאוות והקלטור [התרבות] שלהם היה בעניני עבודה זרה שונים כמו בעלים, עשתרות, מולך וכדומה. וישראל בחשקם להתדמות ולהתחבר להעמים אשר בארצות האלו, עבדו גם הם עבודה זרה שלהם, כדי לא להיות נבדל מהם. מה שדבקו בעבודה זרה עיקר מגמתם וחפצם היה בזה להידמות להעמים אשר סביבם ולא להיות נבדל מהם. והבדלה מן העמים זה עיקר רצון השי"ת בנו, כמו שנאמר בפרשת קדושים "ואבדיל אתכם מן העמי להיות לי", ואמרו בתו"כ, מובא ברש"י ז"ל, "אם אתם מובדלים מן העמים אתם לי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו" ר"ל. ועל זאת, על הידמות לעכו"ם והתדבקם בם, נגזר עליהם חורבן הבית ושיתמו בחרב ושבי ומיני יסורים ומיתות אכזריות.

עיקר הגורם בעונשים החמורים הללו על כלליות ישראל לא היה מפני מעשי החטא של עבודה זרה ומפני שבמעשי עבודת עבודה זרה יש עונש כרת וסקילה שעל עבירות שיש בענשם כרת וסקילה, אם לא הגיע לעובר עבירה כזו עונש בעולם הזה כבר הכין לו השי"ת עונש ותנור גיהנום וחיבוט הקבר וכדו', אבל לא יתך על עבירות שיש בהם מיתת בית דין עונש על גוי ואדם יחד עם כליה אכזרית כמאז לנו, אלא רק פליטי מספר, ככתוב בירמיה ועוד נביאים, רק העונש הכללי היה בעיקר על אשר עברנו על שורש רצונו ית' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי והרסנו הרבה את גבול הבדל העיקרי הזה, רק ינעם להידמות ולהתחבר לכל חוקי שככנינו ולהדבק אתם ברצון הלב ובמעשה עבודה זרה. לכן כילה קנאתו בנו ועשה אתנו בחמה, נתן אותנו בידיהם – בהאומות אשר רצינו להידמות ולהתחבר אליהם – והם שפטונו במשפטים קשים אכזריים ככתוב כל זה באר היטב ביחזקאל כ"ג, ע"ש.

אנשי כנסת הגדולה לא ביטלו אלא יצרא דעבודה זרה במעשים של עבודות, שהיצר היה תקיף מאד אז לעשות פעולות הללו, וחסו על נפש מיראל בפרטות שלא יפול בעונש כרת וסקילה. ובהכרח לידע שכל ענין של עבודה זרה שבתורה פירושו הנטיה מדרכי תוה"ק להדבק בתועבות הקולטור (תרבות) וחכמת תאוות העמים והרצון לנטיה זו הנכללת בעבודה זרה, הרצון הזה בעצמו לא נתבטל.

אין מקרא יוצא מידי פשוטו כלל כי היינו הך, הלשון "עבודה זרה", כלומר שהיא עבודה שהיא זרה לנו מפני שהיא תועבה לפני ה', כן אלהים אחרים פירושו – כוחות אחרים. והנה זה החשק לכל מיני עוגב להדבק בקולטור ולקסוס ונימוסי הגויים אשר סביבותיהם תקיף עתה כמו אז, והן רק הבעלים והעשתרות שבזמנינו אלא שאז היו מלובשים בעץ ואבן ובפעולות מיוחדות שהיה עליהם חיוב וסקילה, הלבוש הזה נתבטל ועתה החשק מלובש להתחבר ולהתדמות לאומות בהבלי חכמת העמים הנקרא קולטור אירופאי והמה הבעלים שהזמננו. העשתרות, הן המה כל מיני תענוגותיהם ומגמותיהם הנקרא לוקסוס, שאין כמעט אחד שיהיה נקי מהם. ואם הוא נקי – הרי עדיין אין הוא מובדל לגמרי כחפץ הבורא מפני שבניו ובני ביתו הם עובדי הבעלים והעשתרות הנ"ל, והרי הוא כנוגע בבניו וב"ב באהבה והם מנגעים גם אותו בהבלי העולם המודרני ובהדבקו באלילי הקולטור של העמי הרי הוא מתדבק במהות העמי עצמם ואינו מובדל מהם ובזה הוא סר מה'.

ידוע מאמר הבעש"ט ז"ל: "וסרתם – מן השי"ת ותורתו, מיד – ועבדתם אלוהים אחרים" – היצר יטה אתכם לכוחות אחרים וזאת הקולטור של העמים ועגביהם, ואח"כ בהמשך הימים – והשתחויתם להם – תכנעו תחתם לגמרי. עד כפשוטו שכל ימיכם תבלו בהבלי הקולטור האירופאי בתחרות איש על רעהו להשיג את לוקסוס העמים. לא הבעש"ט לבדו אמר דבר זה אלא כן מפורש בספרי, "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים", הזהרו שלא יטה אתכם יצה"ר לפרוש מן התורה שכיוון שאדם פורש מן התורה הולך ומתדבק בעבודה זרה שנאמר "סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים עשו להם עגל מסיכה". הרי כיון שאדם סר מן הדרך אשר ציוהו ה' הוא נמשך לעשות מעשה עגל מסכה ממש, לסור אחרי ה' ולהדבק בהבלי הגויים שבארץ, כי ההדבקות בעגביהם ובנימוסיהם זאת היא עבודה זרה ממש.

הנה השי"ת עליון מלך נורא נעלם מכל רעיון, ואיך אפשר כלל אפילו לנאצל היותר עליון שישאל לו מה תעשה ומה תפעל, כן עלה ברצונו לברוא עולמות לאין מספר מצדנו, מה שנגדו באמת כלא חשובין, ושלשל אותם מלמעלה למטה כל עולם ועולם חשוך מחברו, עד שיצא עולם הזה היותר חשוך ומזוהם מאד מאד, דווקא בו ברא וייצר ועשה את האדם ונפח נשנצ חיים וזאת ירום ונשא וגבה מאד, ואם ילך בדרכי התורה אשר חקק לו יוצר נשמתו, בכוחו להאיר מתוך חשכת העולם הזה ולגלות כבוד מלכותו, יזרע לצדקה מן התורה ומ הזריעה הזאת יקצור לפי חסד פרי זרעו לעת קץ בעולם הבא ולימות המשיח ותחית המתים, שאז יקבוץ כל עבודת הנשמות לאור העולם ויגלה כאן כבוד מלכותו  ביתר שאת מן הנגלה בעולמות העליונים.

מאז ימות אדם הראון חיפש הקב"ה דור שיעמוד בנסיון ולא מצא מה שביקש וכן דור אחר דור עד שהגיע דור ההפלגה. כאשר ראה ה' שאין עוד תקוה למצוא דור העומד בנסיון, בחר באדם – אברהם אבינו, אשר עמו ועם צאצאיו כרת ברית לעולם. ואותם נשמות קדושות ושמורות, הן ראויות לקבל מאוחר יותר את התורה.

אמרו חז"ל בספרי פ' בשלח, שהתורה והסייף ירדו כרוכים מן השמים ככתוב "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר", אחת דבר אלוקים שתיים זו שמעתי, כלומר, כך התרה בנו ושמענו והבנו באר היטב, "אנכי ה' אלוקיך א-ל קנא פוקד עוון אבות על בנים" וכו' האמור בדיבר השני של "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", זאת התרה בנו בפירוש כי אני בחרתי בכם על כל צד שתהיה, שרק אתם תגלו כבוד מלכותי בעולם הזה, שזה רצוני וחפצי מאז תכלית כל הבריאה כולה. והנה שתי דרכים לפניכם, שעל ידם תתגלה הדר כבוד מלכותי בעולם, החיים והטוב דהיינו שתלכו בחוקותי ומצוותי תשמורו. ועי"ז יבוא גילוי מלכותי לאט לאט באופן של טוב ובנעימים, ואת המות ואת הרע – שאם בחוקותי לא תלכון ואת מצוותי לא תשמורון בכל זאת גם כן אתם תגלו מלכותי בעולם, אבל הגילוי הזה על ידי יסורים קשים ומרים ומיתות אכזריות אשר אביא עליהם, וגם הוא חכם ויבא רעה כזו, אשר ממנה ועל ידה תתגלה המלכות בודאי.

ועתה ישראל בינה והאזינה כי כל תענוגי והבלי העוה"ז הם הם החושך וההסתר אשר ברא השי"ת בעוה"ז, למען יהיה לנו מה לפעול בעוה"ז מצידנו, דהיינ להתרחק מהם ובזה נגלה אור מלכותו עלינו לעלם ועד, ואתה רוצה להתחבר בטינופי התרבות האירופאית ועגביהם, להתרחק מן כריתת ברית השי"ת עמנו אשר בנו מכל העמים להתקדש בקדושתו, ובהתערב עם העמים ועם מחשבותיהם אתה מוסיף חושך על חושך למען יקוים "והסתרתי פני מהם והיה לאכול". ואם תשאל על הברכות אשר נאמרו בפרשת בחוקותי ובפ' כי תבוא, דע כי לא מחכמה שאלת זאת ולא הבינוך אבותיך מלמדיך עיקר מקרא כפשוטו. שם אמר הקב"ה שאם תלכו בחוקותי ואם מצוותי תשמרו תגלה אור אלקותי ומלכותי כל כך בעולם עד התגלות אור האלוקות אפילו בטוב הגשמי… אבל לסור מדרכי התורה המסתירות אור פני השי"ת, הרי הוא כמשליך עצמו לזוהמה לבל יראה עוד אור האמת כלל.

והנה זה תוכן כל שירת האזינו אשר ציוה ה' ללמדה את בני ישראל ולהיות שימה בפיהם… אמר השי"ת הנה בחרתי בך ועשיתי עמך טוב וחסד לאין מספר ככתוב שם בהשירה מן זכור ימות עולם עד וישמן ישורון ויבעט, ולמה בחרתי בבני ישראל? כי תשמור מצותי וחוקותי ותורתי ותהיה לי לאור עולם להאיר מלכותי על כל העולם לעולם ועד.

אבל לא יעלה על דעתכם מחשבת און כי בחרתי אתכם כי לא ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה, הן ידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ואגיד לך אז בטרם תבוא השמיעתיך ידעתי מאז וישמן ישורון ויבעט ויטוש אלק' עשהו וינבל צור ישועתו, אבל מפני זה גם אני הכנתי מאז שבט אפי ומקל עברתי, שגם באופן הזה בעת שיהיה ויטוש אלק' עשהו וינבל צור ישועתו, בהכרח גם כן שתגלה מלכותי בהבריאה כולה, כמו שחשב שם יסורין ומיתות נוראות ואכזריות ר"ל, שבזה תמלא פעולת המצווה ויבוא גילוי אלוקיות ועולם התיקון על ידי יסורים ר"ל, כמו שהיה ראוי לבוא על ידי קיום המצוות והשפעת הטוב עליכם, כי תיקון העולם וגילוי מלכותו ית' מוכרח שיבוא על ידכם…

לכן גזר השי"ת אשר דייקא ואויבינו פלילים (פלילים פרושם שופטים) אשר ישפטו אותנו על כל עוונותינו, כי עיקר העוון אשר בא עליו המשפט הזה הוא ההתדמות להם חפץ ורצון הלב… ודווקא מהם, כאשר אנו מתדמים להם יבוא המשפט… כן יוודע על ידי הסיבוב של יסורים קשים ומרים הכתובים כאן בשירת האזינו כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי, חי אני לעולם וישיב נקם לצרי והרנינו גויים עמו וכפר אדמתו עמו…

ואחשבה כי זה אחד מן יישוב במקרא אשר נתקשו בו המפרשי בסו"פ וילך והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלוהים אחרים.

מדוע חוזר ואומר שוב "ואנכי הסתר אסתיר פני"?

הרצון הזה להדמות לגויים לא נתבטל כלל, ובהיות שזה ההרס של גבול ההבדל העיקרי, היצר מסית לשורש הטומאה בכל כוחותיו, וכמו שבימי ההם שמרו ישראל מצוות מעשיות, כמובא לעיל, גם היום טוענים ומציינים: הלא אנו עושים צדקה וחסד בארץ, נשבות ביום השבת ועוד מן הזכויות. ועל כן אמר הכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי עם המצוות מערבים גם הרבה רע, כל מיני שקר, תרמית הרהב והגאווה, וגם השנאת חינם אשר בתוכנו. הסיבה לכל הצרות הללו אשר הם יחד עם המצוות המעשיות שמקיימים הוא שורש הרעה שיש עמנו על שעברנו על שרשי רצונו להיות מובדלים מן העמים…

בהעדר התנ"ך נשכח לגמרי מה השי"ת חפץ מן האדם מישראל הישר אשר בארץ… כל אחד בחר לו דרכים חדשות אשר בדה מליבו… הכיתות השמאליות דוחים מדרכי התורה שמאלה והימינים דוחים ימינה, סוף כל סוף קו הישר אשר בחר בו ה' נשכח לגמרי, ואי אפשר למצוא אותו מבלי לשקוד על התנ"ך…

יזכרו הדברים הנאמרים פה וילמדו תורת משה בפשטות בכללה ותורת האזינו בפרטות, וידעו ויבינו כי עוד שלושת אלפים ור"י שנים מקודם (כי שיר האזינו נאמרה בשנת ב' אלפים תפ"ח לפ"ג לבריאת העולם) התרה בנו ה' כן וצוה ללמדה את בני ישראל שני דרכים לפני עם ישראל לגלות את מלכותו בעולם – אם בדרך הרצוי לפני ה' כמבואר בכל התורה אשר המרכז היא להבדל מדרכי העמים מהגיונם ומן חכמתם, כל תענוגם ואורח חייהם וכל המרוחק מהם ביותר הוא מקורב להקב"ה ביותר, ואם ח"ו לא – בהכרח לגלות מלכותו יתברך על ידי יסורים קשים המפורשים בשירת האזינו עד יבוא העת כי אשא אל השמים ידי, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו.

חוצב להבות א"ש

(רוב הציטוטים עד לכאן הם מהספר "עדות", ומקצתם מקובץ "אור המאיר")

באוריו בפרקי אבות, נמצאים בקובץ אור המאיר, שנה א, תשד"מ ושנה ב, תשמ"ה.

הביוגרפיה שלו הובאה בכרך השלישי של אלה אזכרה.

בפתיחת ספרו "מוסרי הרמב"ם, הוראה לדרך החיים ותוכחת מוסר" הובאו תולדות רבינו שמעון סופר זי"ע, אב"ד ור"מ דק"ק ערלויא

רבינו שמעון הצדיק — כפי שכינוהו חכמי דורו — נולד בק"ק פרעשבורג, לאביו מרן בעל "כתב סופר" ז"ל, בן מרן בעל "חתם סופר" ז"ל, ביום כ"ח לחודש אייר שנת תר"י לפ"ק.

משחר נעוריו הצטיין בשקידתו הגדולה בתורה וביראתו הנפלאה לה' — ויהי לפלא. ממעיני אביו הקדוש שתה בצמא אשר ספי ליה כתורא בתורה וביראה, והכיר בו כי לגדולות נוצר, ואף הביע אמונתו זו פעמים רבות בפני אחרים. באביב שנת תר"ל, כשה
גיע לפרקו, השיא לו אביו לאשה את מרת אסתר ע"ה, בתו של הרבני הצדיק והגביר הנודע רבי יצחק פריעד ז"ל מקליינוורדיין, אשר שם הוחג חג נישואיו ברוב פאר והדר, בהשתתפות גדולי ישראל. מבית חותנו, אשר כל עתותיו שם היו קודש לה' ולתורתו — הרבה להתכתב עם אביו הגאון ז"ל ועם שאר גדולי דורו בהלכה למעשה ובפלפולא דאורייתא. ברם לא ארכה שם שלותו, היות שבשנתיים אחרי חתונתו מתה עליו אשת נעוריו אשר ילדה לו בת אחת, ונשא לאשה את מרת גליקל ע"ה בת הגאון הצדיק המפורסם מהו"ר חיים שמואל בירנבוים ז"ל מדובנא רבתי שהיה חתנו של מרן הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל. בימים ההם התיישב בעיר אומאן שברוסיא, ולאחריה בעיר קיוב, אשד גם שם יצאו טבעו ושמו כאחד הגדולים והוכר כאיש מורם מעם בתורתו וצדקתו. חכמי העיר, כיבדוהו מאוד על אף גילו הצעיר, וגם רצו להושיבו על כסא הרבנות של עיר זו הגדולה לאלקים — אך מרן ז"ל סירב בדבר. אשתו זו ילדה לו את הרב הגאון רבי עקיבא סופר ז"ל, שהתיישב אח"כ בק"ק לבוב.

סביבת שנות תרל"ו־ל"ז חזר לעיר מולדתו פרעשבורג, בעוד שבשנתיים הקודמות ישב בקראקא, בבית דודו אחי אביו, הגאון רבי שמעון סופר ז"ל בעל "מכתב סופר", האב"ד דשם. בעת ההיא נשא לו את אשתו השלישית, ה"ה מרת מלכה אסתר ע"ה, — בתו של הגאון רבי בנימין שלמה זלמן שפיצר ז"ל האב"ד דקה"י ויען, בעל ספר ,"תקון־שלמה", שהיה חתנו של מרן הגאון בעל "חתם־סופר" ז"ל. אשתו זו ילדה לו שלש עשרה בנים ובנות. בשבתו בפרעשבורג, החל להוציא לאור את ספריהם "של אבותיו הקדושים, הלא המה זקנו ה"חתם סופר" ז"ל ואביו ה"כתב סופר" ז"ל.

בשנת תרמ"א, נקרא לכהן פאר כאב"ד בק"ק ערלויא, במקום שנתקבל בכבוד גדול. מיד אחרי בואו שמה, התאספו אליו עשרות תלמידים מכל הסביבה, לשמוע תורה מפיו. גם שם המשיך בהוצאת ספרי אבותיו בהלכה ובאגדה, וכמו כן הוציא לאור את ספריו הוא. הלא המה: שו"ת "התעוררות־ תשובה" ארבעה חלקים, אשר בו מתגלה לפנינו שיטת לימודו המקורית, ועומק תפיסתו, וספר "שיר־מעון" על התורה, שספחו אל ספר "תורת משה" עה"ת, מזקנו החת"ס ז"ל, שיצא לאוד על ידו. בגלל ענותנותו הרבה, הדפיס ספריו אלה בעילום שמו. בספר ירושת פליטה סימן ל"ב מופיעה תשובה שכתב הרב הי"ד.

בשבתו בעירו ערלויא, הוכר מרן ז"ל כאחד מראשי מנהיגי המדינה, בכל הנוגע לדתה של תורה, ולא נעשה דבר קטן וגדול מבלי להוועץ בדעתו. מעיר זו יצא שמו לכל תפוצות ישראל כשר התורה וקדוש עליון, וכן הרבה לעורר ולהתריע נגד פירצות שונות שראה, בפרסמו כרוזים בכל רחבי המדינה לחזק בדקי ישראל — בעניני כשרות, טהרת המשפחה, בדיקת כשרות התפילין וציצית וכו'. חכמי הדור, כמו המוני בית ישראל, ראו בו את זקן הגאונים משיירי הכנסת הגדולה, איש מופת ופועל ישועות, צדיק יסוד עולם אשר כל מעשיו לשם שמים, בלתי לה' לבדו. מרן ז"ל שזכה לאריכות ימים מופלגת, ישב על כסא הרבנות בערלויא משך ששים וארבע שנים רצופות, ולמרות שהציעו לו משרות רבנות בקהלות גדולות, כאונגוואר, סאטמאר, בודאפעסט — סירב לעזוב את מקום שבתו. בשנת תש"ד כשעלה הכורת על מדינת הונגריה, נתפס אף הוא בגזירה זו, ויחד עם אנשי קהלתו, תלמידיו ובני משפחתו — וביניהם בניו הרב הגאון מוה"ר שמואל חיים ז"ל ומרן הגאון רבי משה ז"ל ראבד"ק ערלויא, בעל "יד סופר" — הובל לעיר השריפה אוישיויץ, וביום כ"א לחודש סיון הועלה על המוקד בקדושת שמו יתברך, בשנתו התשעים וחמש — ה' ינקום דמו

כתבה על רבי שמעון סופר מערלוי, התפרסמה בבית יעקב, גיליון 118-119 עמ' 10, תולדותיו הובאו בפירוט בספר רבי שמעון חסידא, מאת אהרן סורסקי, ירושלים תשנ"ט

—

לקט מדברי הרב שמעון סופר הי"ד בשיר מעון:

מזרעו למולך (ויקרא כ,ב), ידוע מאמרם מזרעו ולא כל זרעו והרבה טעמים נאמרו בזה, ואפשר לומר עוד שמי שפוקר כל כך שנותן כל זרעו למולך אין למדים בני אדם ממנו בחשבם אותו כמשתגע, לא כן מי שאינו נותן רק בן אחד אפשר הוא שיתעה גם אחרים, וזה הוא מוסר גם עבורנו שנדע שסכנה יותר גדולה נשקפת מאותם שמגדלים כל בניהם לתורה ובן אחד מגדלים ללא תורה, מן האיש שמגדל כל בניו ללא תורה כי מן הראשון ילמדו שאר העם לא כן מן השני לא ילמדו בחשבם אותו ליוצא מן כלל ישראל.

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ד׳ מקדשכם (ויקרא כב,לב). מפני שנכתב מקודם ושמרתם מצוותי ואמרו חז״ל ושמרתם זו משנה, ועל ידי הלימוד יבואו למדרגת ת״ח לכן בא הציווי שבתור לומדים לא יחללו את שם קדשי שלא יאמרו פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו, כי אם ונקדשתי שיאמרו פלוני שלמד תורה כמה נעים מעשיו, וזה כי אני ד׳ מקדישכם, כלומר למען יאמרו שאני ד׳ מקדש את העוסקים בתורתי.

ברוך הגבר אשר יבטח בד׳ והיה ד׳ מבטחו (ירמיה, יז,ז). כאשר אדם בוטח בד',  אף כי הדבר קשה עליו מאד, מסייעים אותו מן השמים שיוכל להגיע לידי בטחון מלא ושלם. לפיכך יעשה אדם ראשית את שלו ויהיה בעל בטחון, ובסופו של דבר יזכה לכך שהשם יתברך יהיה באמת ״מבטחו״…

יען מצאנו כמה דברים, שחושבים חז״ל, שעל ידם מתו נדב ואביהוא והוא: א) שהורו הלכה בפני משה רבם, ב) שתויי יין נכנסו, ג) שאמרו מתי ימותו זקנים אלו, ואנו ננהיג את הצבור, וכאן אמר הכתוב בפירוש, ובנים לא היה להם, לכן אפשר אשר הכל עולה בקנה אחד, כי כאשר מרגיש האב, איך רע ומר הוא, באם שהבנים לא יכבדוהו, אז מקבל מוסר, איך נצרך לכבד את האבות, ואת רבותיו, ומכ״ש את מלך מלכי המלכים, אבל המה, יען ובנים לא היה להם, לא הבינו, איך באיזה מדה, נצרך לכבד האבות, וכן את הרב, לכן נכשלו בחטאים הנזכרים, כבוד אב, מורא רבו, ועל כולם, לכנס למקדש שתויי יין, שנחשב חטא כנגדו יתברך. או יאמר בכונת חז״ל אלו, על פי מה שכתב בעל ח״ס ז״ל, לפרש והותירך ד׳ לטובה בפרי בטנך, רצה לומר, דאם נגזר על אדם עונש מיתה, ויש לו בנים, שצריד להדריכם בדרכי ד׳, מוסיפים לו ימים בשביל בניו, אבל נדב ואביהוא, יען ובנים לא היה להם, לכן לא היה מה להגן עליהם, נמצאו לא מתו בשביל ביטול מצוות עשה דפריה ורביה, רק אלו היה להם בנים, היה ד׳ מאריך ימיהם, בשביל בניהם.

מתוך "האהל, קובץ תורני", אלול תש"ל:

ממרן רבינו שמעון סופר זצ״ל, אבדק״ק ערלוי, בעל התעוררות תשובה, בענין דמצטער פטור מן הסוכה

ב״ה יום ג׳ לסדר בראשית תרצ״ו.
הנה על מה שאיתא בשו״ע או״ה (סימן תרל״ט) דמצטער פטור מסוכה, והרמ״א שם דהפטור מן הסוכה ומחמיר על עצמו להיות בסוכה נקרא הדיוט, המצטער פטור מסוכה היינו אם בביתו ינצל מאותו הצער ואם לא חייב לישב בסוכה, והא דמצטער פטור היינו אם אירע לו במקרה שצער זה היינו שבא לו במקרה רוח קר, או איזה ריח רע, כדאיתא בגמרא סוכה (דף כ״ו עמוד א) ריחא דגרגישתא,

וטעמא דמצטער פטור דדרשינן תשבו כעין תדורו שאינו מחוייב להיות בסוכה כל היום רק כעין ישיבה בדירה כל השנה, לפ״ז אם מצטער בסוכה ואינו יוצא ממנה כדי להנצל מאותו צער אינו מקיים בזה כעין תדורו דאם היה אירע לו צער זה בדירתו בחדרו היה יוצא ממנה לחדר אחר ואדרבה במה שיוצא ממנה בזה מקיים כעין תדורו.

ועוד נראה לי המתקדשים והמטהרים והשמחים במצות השי״ת בכל לבבם וחביבה להם ישיבה בסוכה מכל תענוגי העוה״ז שאם אירע להם איזה צער, שינוצלו מהישיבה בסוכה, זה צער להם שאינם בסוכה, ואדרבה זה צערם שאינם יושבים בסוכה, הרי אנו רואים שהרבה היושבין בטרטיראות וכדומה, ובבתים בלילות ארוכות בחורף, אשר שם אויר מעופש ע״י רוב האנשים וקטורי העשנים, מכל מקום אינם יוצאים משם כי נוח להם בדיבוק חברים והאוהבים, ולאכול שם ולשחוק עמהם בכמה מיני שחוק, ואינם חוששין על ענינים אלה עשן וקיטור וכדומה לו, ואינם חוששין למיחושים הקלים משום רוב הנאתם, לפ״ז גם ישיבת סוכה שמחה להם ואין צריכין לצאת כמו שהם אינם יוצאים מביתם בשביל זה, ואדרבה חייבין בסוכה.

(ו'-ו') והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' והצלתי וגו' וגאלתי וגו' (ז')  ולקחתי אתכם וגו' (ח') והבאתי אתכם אל הארץ וגו'.

על מאמר חז"ל [פסחים צ"ט ב'] ולא יפחתו לו מארבעה כוסות, כתב רש"י ז"ל, והוא מהמדרש רבה דהארבעה כוסות נתקנו, כנגד הארבעה לשוני גאולה, האמורים בפרשת וארא פה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, ע"כ.

וקשה לי, מדוע לא תקנו חז"ל, גם כוס חמישי, כנגד הלשון: "והבאתי" אתכם, דהלא עיקר תכלית הגאולה, היה רק, כדי להביאנו אל ארץ אבותינו, ועתה אם חקנו חז"ל כוסות כנגד הגאולה, שהיתה רק הכנה לביאת הארץ, על אחת כמה וכמה שהיה להם לתקן כוס כנגד ההבאה לארץ בעצמה, שהיא העיקר, וכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?

אכן נראה בס"ד, לתת טעם נכון לזה, דמשום הכי לא תקנו חז"ל כוס חמישי, כנגד הלשון: "והבאתי" אתכם, לפי שההבטחה הזאת באמת לא  נתקיימה ביוצאי מצרים, כי מתו כולם במדבר, ולא באו לארץ, ואף גם בניהם, שיירשו את הארץ, לא ארכה ישיבתם שם, כי נגעלו משם שתי פעמים, בגלות בבל ובגלות החל הזה בעוה"ר.

אבל גאולת מצרים, נתקיימה בדור המדבר, ונמשכת לעולם, כי על כל פנים למצרים לא נגלו עוד, ולא ישובו שמה לעולם, כדכתיב [שמות י"ד י"'ג] כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, לכן שפיר תקנו חז"ל כנגדם כוסות.

ואין להקשות, דהלא לפי מסקנת חז"ל [סנהדרין ק"י ב'], יעמדו אנשי דור המדבר בתחייה המתים, ואיתא במדרש, שמשה רבינו עליו השלום יביאם לארץ, וא"כ הדרא קושיתי לדוכתא, מדוע לא תקנו רז"ל כוס חמישי, כנגד הלשון "והבאתי" אתכם, דהא סוף סוף, תתקיים ההבטחה הזאת, ותמשך לעולם, ביוצאי מצרים עצמם, כאשר נתקיימה בהם הגאולה?

אולם באמת לא קשיא מידי, דמבואר בספר חק יעקב, בשו"ע הלכות פסח סי' ת"פ סק"ו, וזה לשונו: ונוהגין במדינות אלו, למזוג כוס אחד יותר מהמסובין, וקורין אותו כוס של אליהו הנביא ע"כ, ולא נתן למנהג זה שום טעם וסמך.

ועתה יש לומר, דזה באמת הוא הטעם, של מנהג הזה, שמוזגין כוס חמישי, לפי שהוא כנגד הלשון "והבאתי" אתכם, שיתקיים במהרה בימינו בדור המדבר. — ומה שלא תקנו ברכה על כוס זה, הוא, כי הברכות לא נתקנו, אלא על הארבעה לשונות של "גאולה", שכבר נתקיימה, אבל לא כנגד הלשון "והבאתי", שיתקיים לעתיד, ודו"ק כי נכון וברור בעזה"י.

(חסד לאברהם, לפרשת וארא)

—

הרב אברהם ב"ר דב שפירא (נילוב, 1876- אושוויץ, 1944) מצאצאי רבי פינחס מקוריץ. משנת תרס"ג ממלא מקום אביו ברבנות בנילוב שבחבל בוקובינה. בשנות מלחמת העולם הראשונה נדד במקומות שונים עד שקבע מושבו בעיר גאלאנטא, סלובקיה. בשנת תרצ"א התגורר בפרסבורג, ובתרצ"ט חזר לגאלאנטא. חיבר את הספרים דברי אברהם, חסד לאברהם, רשפי אש, ברכת אברהם עה"ת וברכת אברהם על הש"ס.

בהסכמות הנלהבות לספריו מרבנים אדירי תורה הוא זוכה לתארים: הרב הגדול בתורה ויראה טהורה, המאוה״ג בנש״ק חסיד ועניו גזע קודש מחצבהו, נצר מגדולי דור אנשי צורה, הגאון המפורסם לתפארת, חריף ובקי, סיני ועוקר הרים וכו'…

מעט מתולדותיו ניתן לדלות מהקדמתו לספר רשפי אש:

הקדמה.

יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהחייני והגיעני לזמן הזה, להוציא לאור עולם, ספרי "רשפי אש" על תהלים, כי אך זה חלקי מכל עמלי, בעולם השפל, בעמק הבכא הזה. אם אמרתי אספרה כל הצרות והתלאות׳ שחלפו עלי עד היום הזה, תקצר היריעה מהכיל. כמה מחלות אנושות עברו עלי, ולא פעם אחת, כבר אמרו הרופאים נואש. ובימי המלחמה הנוראה, מלחמת העולם, כאשר הלכתי נדוד׳ עם הפלטים, מפני חמת המציק, חיל הרוסים, הרשעים הארורים, אשר רצחו ושדדו, אכלו את יעקב ואת נוהו השמו, אז רבת שבעה לה נפשי, צרות צרורות, צוקות ובהלות, עד אין מספר. גולה אחר גולה נגליתי, ונגרשתי מהוני ומביתי, ולא מצאתי מנוח, עד אשר באנו הנה, עירה גאלאנטא יע"א.

וגם פה לא שקטתי, לא שלותי ולא נחתי, ויבוא עלי צרת חוסר פרנסה, וצער גידול בנים, ואבדתי את בני הבחור המופלג בתו"י כמ' ישראל ע"ה, והאחרון הכביד, עוד עיני עיני יורדות מים, אזכרה ואשפכה עלי נפשי, כי לוקח ממני מחמד עיני, וביום כ"ד תשרי תרצ"ג, מתה עלי בתי הצדקת המפורסמת במעשיה הטובים, ובפרט בקיום מצות כיבוד אב ואם, בכל לבה ובכל נפשה, ממש לא קם כמוה, כמפורסם לכל, נפש יקרה, מרת חיה שרה נ"ע, תנצב"ה. צדיק אתה ה׳ וישר משפטיך. כל משבריך וגליך עלי עברו, וכל גל וגל שבא עלי, נענעתי לו ראשי.

ובכל זאת אודה ה׳ מאד בפי׳ ובתוך רבים אהללנו, כי גבר עלי חסדו, ובחמלתו עלי הערה עלי רוח ממרום, וזיכני לראות נפלאות מתורתו, ולחדש בס"ד חידושים קרובים אל האמת, וכבר מצאו ב"ה חן בעיני חכמי דורנו, ומקום הניחו לי אבותי להתגדר בו.

ואקוה לאל, מלך יוצר כל, המשלם מדה כנגד מדה, כי בזכות אשר תמיד שקדתי בזהירות יתירה, לאמור ולכתוב כל דבר בשם אומרו, וכאשר חדשתי איזה דבר. בינותי מהר בספרים, חיפוש אחר חיפוש, פן כבר קדמני אחר, בזכות זה, אגורה באהלך עולמים, וכדרשת חז"ל [יבמות צ"ו:] וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא יהי רצון מלפניך, רבונו של עולם, שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז, ועל ידי זה יתוקן גם נר"נ שלי בעוה"ב, ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל.

אבי שבשמים! הלא לפניך גלוי וידוע, כי לטובה כוונתי בחיבורי זה כדי לקיים בזה המצוה הגדולה והיקרה, מצות ת"ת דרבים, דעדיפא מכל המצות, כמ"ש הרא"ש ז"ל בפרק היה קורא, דדוחה מצות עשה דק"ש בזמנה, וכדי לעורר ולהלהיב את לבות צעירי עמך בית ישראל לתורתנו הקדושה, ויגדיל חורה ויאדיר, לכן אליך ה' אקרא, אנא ה', רחם עלי, והסר מעלי נגעיך, חזקני ואמצני, וברכני בזקנה ושיבה ברוכה, והושיעני בחסדך, שאזכה להוציא לאורה עוד חבורים, וזאת התורה לא תמוש מפי ומפי זרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם.

ועיני נשואות השמים, שיברך את נות ביתי, אשתי הצנועה והתמימה, אשת חיל, מרת לאה מלכה תחיה, עם כל יוצאי חלצינו, דוב, סימא יוטא, לוי יצחק, שפרה יענטא, גיטל, דוד משה. אנא ה׳ ברכם, צדקתך תמיד גמלם, וגם זרעם לפניך יכון, וכבבת שמרם, אמן.

וקראתי שם הספר הזה, רשפי אש, כי שמי בקרבו, תיבת אש, היא ראשי תיבות אברהם שפירא. וגם בתיבה רשפי, עם אות א', מן אש, ישנם אותיות שפירא.

יזכור אלהים לטובה את נשמח אמי מורתי הרבנית הצדיקת, נפש עדינה ונדיבת לב, אין קץ לשבחה, מרה רעכל שפירא נ"ע תנצב"ה.

פה גאלאנטא, יום ה׳ ו׳ שבט תרצ"ג.

ה"ק אברהם שפירא

וכן כתב בהקדמת ספרו "דברי אברהם": אם אמרתי אספרה כל הגלויות, עם הפחדים והבהלות, שעברו עלי, מעודי עד היום הזה, תקצר היריעה מהכיל, וכמעט כל חיי הם שלשלת ארוכה של גולה אחר גולה, ממש יותר מגליות הסנהדרין, שהם לא גלו אלא עשר גליות (ר"ה ל"א), ואני נדדתי הרבה יותר, לולי העיר גאלאנטא, שהיתה לי אכסניא בשעת הדחק, כי עתה כבר נטיו רגלי ח"ו, ישלם ה' פעלם בעוה"ז, ותהא משכורתם שלמה מעם ה' בעוה"ב. אהה ה', שופט כל הארץ, כל משבריך וגליך עלי עברו, וחציך נחתו בי, אנא אבי שבשמים, רחם נא עלי וקבל תחנוני, ואל דמעתי אל תחרש, הסר מעלי נגעך, והרם קרן ישעי, ושמחני כימות עניתני, ומי שאמר לעולמו די, הוא יאמר לגלויותנו וצרותינו די, ויראו עינינו, וישמח לבנו, בביאת משיח צדקנו, ב"ב אמן".

.—

מקור נוסף לעיון: חכמי הונגריה, עמ' 460-461

הרב יעקב חיים הי"ד בן ברוך ודבורה טרושקין נולד בתרמ"ג, 1883. בבלארוסיה,  למד בישיבות שברוסיה ובפולין וכן בישיבת סלבודקה שבליטא ונשא לאשה את חניה, בתו של הרב יחיאל מיכל הובשה זצ"ל.

מיד לאחר פטירת חותנו, בשנת תרע"ז, 1917, נבחר הרב טרושקין למלא את מקומו כרב של קהילת שקוד שבליטא, ששכנה לא הרחק מהגבול הגרמני, הסלובקי והרוסי. הוא כיהן בתפקיד זה עד לחורבן הקהילה, והיה מנהיג רוחני אהוב על כל תושבי הקהילה מהעיר הישנה והחדשה כאחד, משכין שלום שהרבה בעשיית צדקה וחסד לכל הנזקקים, שהרבה לעסוק בתורה וחקר גם עניינים מדעיים. באזור החדש של העיירה שקוד פעלו בית כנסת ושני קלוייזים.

הרב השפיע רבות על כל המתרחש בחיי תושבי העיירה ובעיירה עצמה ונשא דרשות רבות בשבחה של ארץ ישראל. מתוך הכרה בכך שאין עתיד ליהודים בגולה ושהאדמה בוערת מתחת לרגלם, תמך בתנועת המזרחי, אירח בביתו את כל השליחים שבאו מן הארץ והאזין בקשב רב לסיפוריהם אודות המתרחש בה. הוא חינך את ילדיו ואת כלל הנוער בעיירה לאהבת הארץ ולחובה לעלות אליה. שלוש בנותיו זכו לעלות אליה, אך בנו צבי הירש (1910-1941) נהרג בשואה הרב לא חת להביע את דעתו, על אף שרבו הקולות בסביבתו ששללו שיתוף פעולה עם התנועה הציונית.

בבית הרב התנהלה כבית פתוח עם פעילות קהילתית ענפה. הוא הקים בעירו כיתות וחוגים למשנה ולגמרא בקלויז, .ותלמידים רבים נהגו לבוא ולהשתתף בשיעוריו וליהנות מחכמתו הרבה, לאחר שסיימו את יום הלימודים שלהם, במסגרת פעילותם בסניף "תפארת בחורים". גדלותו של הרב הייתה ניכרת בתחומים רבים של נתינה לקהילה שלו, במנהיגותו רוחנית, בדמותו החינוכית, בהקניית ערכים יהודיים שורשיים לנוער ובפיתוח עמדות של חברי הקהילה בעניינים לאומיים וציבוריים שעמדו על הפרק.

בתקופת השלטון הסובייטי בליטא (1940-1941) היו תמורות רבות גם על יהודי שקוד, בעיקר בתחום הכלכלי. מפעלים ובתי מסחר הולאמו. פעילות הנוער הציוני נאסרה ובית הספר העברי נסגר.

ביום שפרצה המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, בתאריך 22/6/1941, נכבשה העיירה, ורק מעטים הספיקו לברוח. הליטאים שמחו לבוא הגרמנים וסייעו להם להתעלל ביהודים ולבזוז את רכושם. היהודים נלקחו לעבודות פרך קשות מבזות. הליטאים הכו יהודים ונטפלו לנשים.

הגרמנים השאירו חיל מצב של כמאה איש בשקוד שתוגבר על ידי ליטאים. הגבלות רבות הוטלו על היהודים, ונמסר להם כי על כל גרמני שיהרג הם ירצחו 100 יהודים. בשלב חסימות הדרכים חזרו לשקוד היהודים שניסו לברוח ממנה, ורק חלק קטן מבני הנוער הצליח להצטרף לצבא האדום, ולהילחם במסגרת הדוויזיה הליטאית שלה.

בשבת, ג' תמוז תש"א 28/6/1941, הותקף הכוח הגרמני הקטן שהוצב בשקוד על ידי חיילי הצבא האדום שניסו לשוב ולכבוש את העיירה. כתוצאה מהקרב נשרפו בתים רבים, וחיילים משני הצדדים וכן אזרחים רבים נפגעו ונהרגו. בין ההרוגים היה הרב יעקב חיים טרושקין ויהודים נוספים.

בשבת בבוקר הזעיקו הגרמנים תגבורת וגברו על חיילי הצבא האדום שנאלצו להיכנע. הליטאים האשימו את היהודים בפרוץ הקרב, ובתגובה רוכזו הגברים היהודים במועדון "השאוליסטים" ואילו הנשים והילדים נכלאו בבית הכנסת הישן.

למחרת, בערב יום ראשון 29/6/1941 הובלו הגברים למקום בו פקדו עליהם לחפור בורות ושם הם נורו בידי שכיניהם הליטאים ובראשם ספר מהעיר העתיקה של שקוד, שהכיר היטב את קורבנותיו, שהיו שכניו ולקוחותיו. לאחר כשבוע שבו היו כלואים בתנאים איומים הוצאו הנשים והילדים מבית הכנסת והובלו אל הכפר דימיטרובה, ונוצלו לעבודות חקלאיות עד להירצחם בסתיו.

—

שבוע הקדשתי זמן רב בחיפוש אחר דבר תורה משמו של הרב יעקב חיים טרושקין הי"ד, אך עד כה לא מצאתי דבר. אני קורא לקהל הקוראים היקר לעדכן אותי אם המצא תמצא בידם דבר תורה משמו.

אמנם אף שלא מצאתי דבר תורה של הרב טרושקין הי"ד, כדי שלא לסיים בלי דבר תורה, ראיתי לנכון להביא מכתבי חותנו הרב יחיאל מיכל הובשה, מחבר "מיכל מים" עה"ת, "מאמר להחזקת היהדות" ודברי הספד על הרב שמואל מוהליבר בקונטרס "וימת שמואל".

בהקדמת הקונטרס מסביר הרב הובשה את הסיבה שטרח להדפיס את דברי ההספד על הרב מוהליבר:

ידעתי שחברי ורבותי מיודעי, ישאלו ויתמהו, מה ראיתי להדפיס הספדי זה, בכרך קטן בפני עצמו, יותר מההספדים האחרים אשר  נשאתי, על הסתלקותן של גאוני וגדולי דורנו?

כבן אוהב לעמנו, עוררני מצבנו האיום, בשנים האחרונות עוד יותר, לחקור ולחשוב את סבת ירידתנו פלאים מיום ליום, ברוחניותינו  וחומריותינו, ואחרי כל העיונים והחשבונות, הוכחתי גם אני ככל  מביני דבר לאשורו, שמקור כל הרעות וכל צרותינו הוא חסרון אנשים גדולים טובי לב, ואוהבי עמם באמת, אשר יחפצו ויוכלו וידעו להשתדל לטובת עמנו ואשרם. אם כי סבות החסרון הזה רבות הגה,  וענפיה ישתרגו עד למרחוק, אם ביסוד רוע מצב החומרי של ישראל  וגדוליו, אם בחסרון כחות רוחניים, מאיזה סבה וטעם שיהיה, זאת אנו רואים שהתמעטו מאד בעוונותינו הרבים אנשים כאלו בעמנו, וספינת ישראל  מטולטלת ומנודנדת על גלי מי ים הזועף, רק מחסרון חובלים ומלחים אמיצי רוח, שהיה בידם להסיר הרבה מן הרע, ולהביא רוב טובה לישראל, ולכן יהמה לבי כחלילים לפטירתו של הגרש״מ זצ״ל, אשר בו התאחדו הרצון והיכולת, לב חם, ואהבה בוערה לפעול לטובת עמנו הנדכה, ולא היה דבר נשגב ממנו, והפקיר ממונו לאלפים, וטרח ועמל הרבה בגופו,  וותר על כבודו, לטובת ישראל ואשרו, כפי אשר מצא לטובה ולאשר, והרבה מאד עלה בידו, וכפי שידעתיו והכרתיו ובחנתיו היטב, היו כל  מעשיו ופעולותיו לשם ה' עמו ותורתו, קבל על עצמו את אשר התנה ה' את משה רבינו, וכן התנה הוא את פרנסי ישראל שהעמיד, כמבואר בילקוט פ' בהעלתך "בני ישראל טרחנים הם, על מנת שיסקלו אתכם  באבנים ומעפרים עליכם בעפר" כו', ידע הקב״ה שכח סבלנות נורא מאד נדרש לפרנסי ישראל האמיתיים, בלב תמים, אף בהיות כל העם מאוחד במדבר, תחת הנהגתו של משה רבינו ע"ה. ומכל שכן בדורנו זה, אשר חולקנו למפלגות שונות ורבות בעונותינו הרבים, כמה אהבת הלאום  וכמה סבלנות ואמץ רוח, ידרש עתה לפרנס ישראל, החפץ להרבות טובה וחסד לעמו, שלא ייעף ולא ירבץ תחת משא הטרחנים מצד אחד, והמביטים אחריו מצד השני.

רוחי הבוער לאהבת פרנסי ישראל  ועסקי בטובתם, אם ברוחניותם ואם בחומריותם, וידיעתי בענות נפשם  וכח סבלנותם, לא יסתפק במה שהספדתיו וספרתי בשבחו של הגרש״מ זצלל״ה בבית המדרש הנזכר, חפצי שישמעו דברי לכל אחינו בני ישראל,  שידעו להוקיר את אוהבם באמת ותום לבב ודרש טובתם, ושיועמד  לפרנס כמותו בזמנינו, שֵם בספרותנו הקדושה והעתיקה, אולי יתעוררו  אחינו בית ישראל על ידי דברי המעטים האלו, להוקיר את דורשי טובתם באמת, שיוקל עי״ז משאת החפצים לעסוק בטובתם ולהאשירם כפי כחם ואונם והיה זה  שכרי.

ויאמר ד׳ ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ובמדרש רבה פ' ג' הה״ד 'ויאמר ד׳ ראה ראיתי', ראיתי לא נאמר אלא ראה ראיתי, אמר לו הקב״ה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה אותן מקבלין תורתי זהו ראה, ראיתי זו ראיית מעשה העגל שנאמר ראיתי את העם הזה. וכזה מבואר בקוצר בתנחומא פ״כ. והקושיא מבוארת בשלמא מעמד הר סיני היא לטובתם, אבל מעשה העגל מהו ההזכרה עתה לטובת ההוצאה.

הענין כי כבר ביארתי במקום אחד שעם ד׳ בטוב שלימות כוונתם וחפצם לדעת ד׳ וללכת בדרכיו, רק כמה סיבות ומניעות המונעים אותם מלהחזיק בדרכיו כמו שאמרה כנס"י (שיר השירים) אל תראוני שאני שחרחורת דהיינו אל תראו שחרורית לבי כי זה ששזפתני השמש, מב' טעמים הוא בי בלי שיהיה ברצוני הטוב ובחפצי. אחת – ששזפתני השמש, הוא השמש הצלחה והאושר, שהביאני עד הלום. ב' – בני אמי נהרו בי היא העול הגליות שמוני נוטרה את הכרמים, וע״כ כרמי שלי לא נטרתי, וגם בהעגל מציגו בספרי שהקב״ה מקטין החטא, לך רד כי שחת עמך, ומשה מגדיל החטא, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ופירשתי במקום אחר כי החטא בפני עצמו גדול היה, אכן הקב"ה רואה ללבב שאין בהם משפט מות יען כי טעו בדבר ע׳״כ הקב״ה מקטין החטא. וע״כ י״ל ראה הקב״ה שתי ראיות מעמד הר סיני, איך בכל לבב נתנו את עצמם ואמרו נעשה ונשמע, זה מורה איך כשמביאים את עם ד׳ אל התורה איך נפשם וחפצם אתם לגמרי, לכן היה באפשרות לכופן (שבת פי"ח) וכאשר ביארתי במקום אחד. ועוד זאת אפילו העבירות וחטאות איך עושים כי היא רק באונס שמוכנסים בה, וע׳׳כ מועיל הכפייה ומה שמביא הקב״ה את עם ד׳ לתורתו ולעבודתו, כי רק מסירין המניעות ואז כבר עושים מחפצם הטוב. כי חפצם ורצונם היה לזה.

ובזה יש להבין את הפסוקים 'ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה', ונודע הקושיא איך שייך אות מדבר העתיד לאמת שום דבר בהוה.

אך הענין שמשה הבין שחפץ לא לבד לעשות עם ד׳ חרות מעבודת מצרים ולעשותם חפשי, כי עבור כן לא היה שוה כל זאת. ויידע נאמנה שבא ד׳ להחליף עבודתם שעד עתה היו עבדי מצרים ומעתה יהיו עבדי ד'. אולם זה אינו דבר נקל כל כך. על כן שאל 'מי אנכי כי אלך אל פרעה', דהיינו אם אלך לא יהיה רק אל פרעה, ולא שיהיה הליכתו אל בני ישראל לעשות מפעלים בהם לעבודתך. ועל זה השיב לו ד׳ 'בהוציאך את העם וגו׳ תעבדון את הא׳ על ההר הזה', דהיינו שבהוצאה נכלל גם החלק הרוחני של קבלת התורה כנ״ל.

או יש לפרש על דרך זה אמרו' מי אנכי כי אלך וכו', על דרך מה שפירש הא"ע פ' בשלח על פסוק 'כי קרוב הוא', בלשון "אע״פ", ועל דרך זה יש לפרש גם כאן שטען משה רבע״ה 'מי אנכי כי אלך אל פרעה', אף אם אלך אל פרעה ואף אם אוציא את בני ישראל ממצרים עדיין עיקר התכלית חסר כי מי אנכי לנהל ולהדריך את העם לעבודתך. על זה אמר לו הקב״ה 'אנכי אהיה עמך', אם אינך מאמין בך עדיין על כעת, אבל אין זה מדרכי העבודות שלא תחשוב שאפשר לך עצמך להיות אחר כך במדרגה גדולה כזו ובאופן כי אהיה עמך, וזאת לך האות כי תעבדון את האלקים על העתיד,  וכן מדרגתך על העתיד. וזה שהשיב לו הקב״ה שאנכי אהיה עמך, דהיינו שתשיג מדרגה נפלאה ע״ד שפנים אל פנים ידבר ד׳ אליך כאיש אל רעהו, וע״י מדרגה זו תוכל לנהל עם ד׳ וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, דהיינו שאתה תהיה שלוחי שזה מורה שתהיה עומד בכחי ממש. וכמו שהביאו המפרשים פה בשם האר״י הקדוש, שבמקום שנאמר שליחות מאת ד׳ נקרא שם ד׳ על זה, כי שלוחו של אדם כמותו, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דהיינו כשיצאו ממצרים לא תהיה העבודה בדרך פשוט מאתם, רק שד׳ יביאם לזה דהיינו ע״י כפיית ההר, והיינו ״על ההר״ עבור ההר באופן שמזה תשפוט צדק שד׳ הוא העושה את האיש להביאו למדרגתו יען בראותו בו הכנה לכך, ועל ידי כך תוכל לחשוב בדין שאהיה עמך. והסיבה לזה כבר כתבתי במקום אחר שבזה נעשה דרך משור לדורות האחרונים אם ח״ו ישכחו מעללי אל ומצותיו לא ינצורו ח״ו, יביאם ד׳ לידי תורתו ולעבודתו כחפץ גבוה (ועיין מה שכתבתי בסמיכות התורה).

ובזה יש לפרש הפסוקים 'ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה, ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ד׳ אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלוקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדוד דור', הרצון שמשה רבנו שאל להקב״ה באיזה בחינה יהיה טיבותא לעם ד׳, וזה 'מה שמו',כי לפי טובותיו של הקב׳׳ה ככה בשם יכונה, במבואר במדרש, ע״כ שאל שמו. כי נפקותא בדבר כי יש חילוק האם תהלוכות הקב״ה עם עם ד׳ יהיה לפי חסד ורחמים או בדין. כי יש הפרש רב, כי האם לעולם יזכו לרחמים, או שיהיה בבחינת אלקים בדרך הטבע.  והשיב לו הקב״ה אהיה כי הקב"ה, בבחינת 'אהיה' שרואה ללבב עם ד׳ שמוכנים ומוכשרים המה להיות אחר כך עמו ונחלתו, ע״כ בדין הוא שיטלו שכרם מאתו, וזה 'אהיה אשר אהיה', כי אף בהיות האיש על התורה ועל העבודה היא לראיה רק שיהיה כי אינו עדיין לפי גודל טובותיו של הקב״ה. אולם 'ויאמר כה תאמר לבני ישראל', להם לא יגלה דבר ד׳, דהיינו 'אשר אהיה', שגם אחר שיקבלו תורתו ויהיו עמו לא יהיו רק בבחינת 'יהי' שיהיה אח״כ, ובכל עת ידאו עצמם כאינם עדיין כי בשמעם גודל העול והסבל של התורה, ימירו אחרי, על כן 'כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם', דהיינו שהקב״ה נותן לכם הטובות בבחינת 'אהיה' עבור שרואה בכם המעלות שאתם ראוים להיות עמו ונחלתו, היא עבור ששרשכם שורש פורה פרי טוב ענבי גפן הוא, אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ולא אמרם יחד, יובן עם המשל של הישמח משה על פסוק 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ד׳ מקרש ד׳ כוננו ידיך', שהיה מלך גדול נטע כל נטיעות שבעולם תוך גינת מלכותו. ואמרו לו שעוד ישנם במרחקים נטיעות יקרות מאוד מאוד. והביאם ונטעם. אך יבש שרשם, כי לא יכלו לעמוד באדמה כזו היותה לקוחה ממקום יקר. ויעצו אותו לבחון עוד הפעם, ויבש עוד. ויעצו אותו לבחון עוד, ונתנו הסיבה לזה כי העפר הלזה עוד איננו מוכן לנטע שעשועים כזה אך אחרי שכבר נטע בו פעמיים התרגל הארץ לקבל את זאת ותעמוד בו. ככה השראת השכינה עלי ארץ. הוא ענין נכבד וגדול ואינו כדאי העוה״ז לענין כזה. אך אחרי שתביאמו פעם ותטעמו עוד פעם, לכן מכון לשבתך פעלת ד׳ וכו׳, לעולמים יהיה המקדש שתפעיל פעם שלישי. ככה יראת ה׳ ותורתו והשראת השכינה גבן היה פעם א׳ באברהם ולא הוחזק עדיין להיות קשור בזרעו ויצא ממנו ישמעאל, פעם ב׳ היה ביצחק ועדיין לא היה מוחזק וקשור בזרעו אחריו ויצא ממנו עשו, ואח״כ בא יעקב, וזה נטיעה השלישי ונשאר בו ובזרעו. וזה 'אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב', דהיינו בהיותו פעם השלישי אלוקי יעקב ע׳ל כן  'זה שמי לעלם', אוכל להיות בטוח ששמי זה 'אהיה' יהיה לעולם, שלעולם אוכל לחשוב בדין עליכם שאתם מוכנים להיות עמי ונחלתי ישראל וזה זכרי לדר דר.

—

הרב ראזנער סג״ל יהודה הי״ד אב"ד ק"ק סעקליהיד

עלה באש השמיימה א' דשבועות תש"ד באושוויץ.

תולדותיו הובאו בהקדמת האדמו"ר מתולדות אהרן לספר אמרי יהודה ובירחון הכוכב.

הקדמת בני המחבר לספר בן גרני

ירונו הזמירות ותשבחות הנעלות, אמרות דברי נעימות ישמיעו, אצולי הבריאה יצורי העשיה, עת הגלות נגלות גנזי נסתרות, ודברות קדושות מפורש יוצאות מפיות מפיקי מרגליות, גאוני עולם אדירי התורה, ה״ה כ״ק אאמו׳׳ר הרב הגאון הגדול צדיק יס״ע קדוש ישראל שר התורה, כקש״ת מו״ה יוסף ישראל דייטש זצוק״ל אב״ד ור״מ דפה ק״ק באלאשאירמוט יצ״א וגרגרות פרי הלולים שנמצאו בכתובים מאת כ״ק אא״ז הרב הגאון הגדול צדיק וקדוש רכב ישראל ופרשו עמוד התורה לוחם מלחמות ה׳ כקש״ת מ"ה אהרן דוד דייטש זצוק״ל אב״ד ור״מ דפה, בעל ספר שו״ת גורן דוד, אשר היה הראש והראשון דמן חבריא קדישא של גאוני וגדולי מדינתנו, אשר הצילו את הנאמנים לה׳
ולתורתו, בהבדלתם בין הקודש לחול בשנת תרכ״ט.

יוצר האדם ומציל הנשמה, מה יפית ומה נעמת השעה הלז, אשר זכינו לזריחה השמש, הנץ החמה, הברקת נצוצי וזהרי המאורות הגדולים, אשר דברותם נהרו יצאו כבר מלפנים בישראל ומעתה יפוצו מעינותם גם להבא, אל הדרי יצורי הוד אלקינו, לעמא קדישא בני ישראל סבא, אשר מסילות בלבבם ונר"ן שלהם פתוחה, להתעורר אל מפעלות אלקים.

ישתבח הבורא ויתגדל העושה הנערץ ונקדש, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הנשגב הזה, עת מתן תורה הקדושה, ויום שנגמר מלאכת הקודש, הדפסת ספר ראשון מתורת אאמו״ר הגה״ק זי״ע, על חמשת חומשי תורת בדרך פרד״ס, וראינוהו לראוי לפתוח ההדפסה בדברי אגדה שהיא יראת שמים, ולבתריה ניזל ונעתיק לעמקי ההלכה לברר שמעתתא, דלהוי יראתו קודמת לחכמתה ובזה נחלה פני תלמידי אאמו״ר הגאון ז״ל, ושאר אוהבי תורה הנדיבים בעם, נא יקיימנו למען נוכל להפק רצונינו מכח אל הפועל, להדפיס גם המון הכתובים בשו׳׳ת ודברי חריפות מהני תרי צנתרי דדהבא בוציני קדישי, ובכן ישתתפו ויקחו חלק אלו הנדיבים בדברי תורה אלה אבות העולם ז״ל, כי מינהו ומינם יתבשם עלמא, וזהו שנרמז במסורה: מטה זבלון, מטה עוזך מציון ע״כ. והכונה כי מטה עוז של מטה זבלון, אשר המה הסוחרים ובעלי בתים בא מציון, היינו מתלמידי חכמים המצוינים בהלכה בהיותם הם גורמים ומסבבים ע״י שמזילים מכיסם נזילת מעיני החכמה.

אך אם יארע המאורע וישאול המתקשה, מה ראו על ככה בעת עשות ספרים אין קץ, לפזר עוד. יבין השואל וישכיל המתקשה כי לא מחכמת שאל זאת, הלא אריה שאג מי לא יירא המה אשר מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם ולמלאות חפץ צורם, ויתנו בקולם קול עוז, מי ירהב בנפשו עוז לכבוש נבואתם. ועוד הלא מעיקרא קשיא, צור תעודה וחתום תורת אמר הכתוב, ואם כן מי הוא זה ואיזה הוא אשר יבא אחרי המלך ממ״ה במסבו ויחדש דבר, דבר חדש אשר לא נמסר לנו מכבר במעמד הר סיני, ע״י משה מפי הגבורה.

איברא יתבאר הדבר ויתפרש הענין, עפ״י מה דאיתא בריש פ״ב מפרקי דר״א, שאמר לו ריב״ז לחלמידו ר״א בן הורקינס. אמור לנו דבר אחד מן התורה, א״ל רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שנתנו לתוכו, כך אני איני יכול לומר דברי תורת יותר ממה שקבלתי ממך. א״ל אמשול לך משל למה הדבר דומה למעין זה שהוא נובע ומוציא מים ויש בכחו להוציא יותר ממה שהוא מכניס, כך אתה יכול לומר דברי תורת יותר ממה שקבלו מסיני עכ״ל.

ונראה בפשר דבר שר״א דימה בנפשו שאין באפשרות האדם לחדש דבר בתורה, וממילא אין מציאות להתלמיד לומר דבר חידוש מעצמה ורק את זאת היכולת בידו לומר, מה שרבו מסר לו ולמדה. וכן מצינו בפרקי אבות על ר׳׳א, ר״א בור סיד שאינו מאבד טיפה, כי הוא סבר שכלם בבחינת בור המה, אשר רק מה שמכניס יכול להוציא, ומעצמו אינו נובע כלום ומאומה, אבל ריב׳׳ז דעת אחרת עמו ואל מעין ישוהו, וזה דמות ערך לו אשר ממקורו מתברך מהעומק, וכל שמעמיק יותר עוד יוציא מים הרבה ומזוקק יותר, ולא רק מה שמכניס בלבד המצא ימצא בתוכו, אלא חילות יגבר מכיפיה, וכדברי חכז״ל עלי מי מעינות, שאין לך טיפה שיורד מלמעלה שאין שתים עולות כנגדה מלמטה וממקורו מתברך.

ולמען נבין מאין יושפע שפעת הדעת, הכח והאפשרות לחדש חידושי תורת אמיתיים ונאמנים מקל דעות, נציע הנה הכתוב בספר הקדוש חסד לאברהם מעין ב׳ נהר י׳׳ח וכו' וזה לשונו, התורה היא שורש הנשמות של ישראל, ולכן יש כנגדם ששים רבוא פירושים בתורה, כפי כל אחד מן הפירושים אשר משם נתהוה שורש נשמה אחת מישראל, ולכן כל נשמה ונשמה יש לה חלק בתורה, כי התורה ונשמתן של ישראל ענין אחד הוא, ובחינותיהן שוה, וכל נשמה ונשמה יש לה בחינה ידוע בתורה שאי אפשר שתתגלה ע״׳ זולתה אלא אותה הנשמה תגלה אותם הסודות, ובעוד שאותם הנשמות לא גילו אותם, אין הקב״ה מגלה אותם לצדיקים כלל, זולתו למשה רע״ה שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה נאמר למשה, אלא שלא ניתן לו רשות לגלותו כלל עכ״ל. וזה שאנו מתפללים ותן חלקינו בתורתיך. אבל לא ימצא האדם חלקו בתורה רק אם יתיגע בה ומעמק לירד לעומקה של הלכה, כי בכך יגיע אל שורשו בתורה כפי בחינת נשמתה אחרי ששבר ובקע המסכים המבדילים בינו ובין שורשו, שאזי בלבד דעה אלקים ימצא, היותו יראה ויעיד ויגיד הכמוס במקום מחצבתו. וזה יש לכון בדברי רז״ל שאמרו שליח נעשה עד, דהיינו האדם אשר שלוחא דרחמנא הוא פה עלי ארץ, לעשות רצון קונו בתורה ומצוות, ולמען לפרק הרים ולטוחנם, ולבנות עולמות רוחניות בדברי תורתו, כאשר יביעו שפתותיו חידושים לא בדאי הוא ומפטפט בעלמא, חלילה לו, אלא השליח הזה נעשה עד אמונים, עד אשר מגלת ומעיד על בחינת תורתו, ואדרבה אם לא יגיד ונשא עונה כי יהיה ח׳׳ו כובש נביאתו, כי חכם עדיף מנביא. אכן כאמור לא יגיע לזה המדריגה, רק אחרי העבודה והיגיעה הקשה, עד שהגיע אל שורשו אל מבועי המים חיים, וכמה שנאמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראה ה׳ ודעת אלקים תמצא, דהיינו אם כאלו המחפשים תעשה אשר למען למצוא הכסף ומטמון, חופרים ומעמיקים בעובי הקרקע, ותעמיק ותעסוק ככה גם בתורה, אז דעת אלקים תמצא, ולא רק הבלי עשתונות לב בשר תעלו בידך, אלא ממש דעת אלקים תמצא. וזולת זה גם אם יחדשו, רק פיטפוטי דברים יהיה אשר לית בהם מהימנא מפני שצור תעודת וחתום תורת כתוב, ומי יבא אחרי המלך במסיבו. ועל דרך זו יאירו לפנינו באופן נאה אמרי חכז"ל אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין. כי הנה כל אחד מישראל יש לו בחינתו בתורה, ואם יעמיק וייגע עצמו בלימודו על כרחו ימצאנה, אך מי שלא עמל בה בטח שלא מצאה, ואף אם אמור יאמר דבר, שקר יהגה חכו דברים אין אמון בם ובלי שום אמת, וזהו שהחליטו אם יאמר לך אדם ׳געתי ולא מצאתי אל תאמין כי אלו היה יגע בודאי היה מוצא, וכן לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, כי זה שלא יגע בבטח לא מצא דעת אלקים, אבל יגעתי ומצאתי תאמין, כי כך היא דרכה של תורה כדבריהם ז״ל זאת התורה אדם כי ימות באהל, וזה כונת נעים זמירות ישראל גם כן, האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד אני אמרתי בחפזי כל תאדם כוזב, דהיינו האמנתי כי אדבר דברי תורה שיש בהם מהימנא, אני עניתי מאד רצונו לומר אם הייתי מענה עצמי ועמלתי ויגעתי בתורה, אבל אני אמרתי בחפזי דהיינו בלי טרחא רק במהירות וכלאחר יד אזי כל האדם כוזב, ואין להאמין להדברים.

והכרה זו לאין אונים עצמה ירבה, וכן נגשנו אל מכבש הדפוס, להביע חדות מני קדם, לקיים מילי דאבות לדורות הבאים. וכמו שאמרו רז״ל אין עושים נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, דהיינו דברים הקדושים שיצאו מפיהם, המה זכרונם המתקיים בין החיים, ותו כי נפשות עושים על גבי מתים, אבל הצדיקים אף במותם נקראים חיים, איברא אינו נכנס בגדר החי רק מי שעודנו פועל ומשפיע, וא״כ האיך יקראו הצדיקים דאיתפטרו חיים וזה שמיישבים לנו רז״ל, כי הני צדיקייא במה זכין הלא בדבריהם כי המה כלי מלחמתם, שעל ידם הם משפיעים תורה ויראה והדרכה לבני דורם, וממילא כל זמן שדבריהם, נשמעים בין החיים ובכן משפיעים שפעת קודש, הרי הם עודם באבם ולא יבש המעין ולא נקצץ האילן, ולא יתכן לעשות להם נפשות של מתים. וזהו שאמרו אין עושים נפשות לצדיקים מפני כי דבריהם הם זכרונם, ומלת זכר היינו המשפיע. ויש להעמיק גם הנה כי דבריהם הם השפעתם. ולפי זה מי הוא זה אשר ימלאנו לבו לעשות כזה להמית ח״ו את הארי החי, אשר כל מגמת הצדיק לפעול ולהפעיל בתורת אלקינו בקרב הארץ, כדי להטיב לאחרים להגביהם במעלתם ולקרבם אל השלמות, ולתקנם במדרגותם שיקויים בהם הכתוב אמרתי אלקים אתם אכן כאדם תמותון, אשר יתפרש לנו על ידי זה על דרך המליצה, מה שאמרו חכז״ל השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה, דהנה איתא בספרי המדות כי כל עבודה האדם בעולם הזה להתגבר על מדותיו הפחותות, ולהסירם מעליו, עד שלא ישאר בו רק המזוקק והמזוכך, החלק אלוק ממעל, וזהו הבנת בחינת ״התפשטות הגשמיות״, ולזה נתכון גם ר׳ פנחס בן יאיר במה שאמר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות וכו' עד מביאה לידי רוח הקודש, דמכיון שעל ידי כן יסיר מעליו כחתיו הגשמיות לאט לאט, לבסוף לא יתותר בו רק רוח הקודש, ופעולה הזאת נקראת שחיטה, ששוחט את גשמיותו, עד שיהיה כברואי מעלה, וזאת ידוע כי עמי הארץ בשם בהמה יכונו והת״ח בשם עוף, אבל מדריגה הבהמה מאד נמוכה ומסוכנת, כי על זו אמר קהלת ורוח הבהמה היורדת היא למטה, לכן צריכים הם להביא עצמם לידי תיקון, לצאת מבחינת הבהמה ולעלות למעלות רמות, כמאמר הכתוב אמרתי אלקים אתם, שישתדלו לבא למדרגת אלקים, ועל כל פנים כאדם תמותון, וזהו שאמר אכן כאדם תמותון. אך זה לא יספיק רק לקטני ערך העמי ארץ, שלכל הפחות יעלו ממדרגת בהמה למדרגת אדם, לא כן בת״ח עליהם מוטל החיוב שיגיעו למעלת אלקים כמו שדרש רבי עקיבא את ה' לרבות ת׳׳ח, ועליהם נאמר אלקים אתם, ואם שחטו אלו ב׳ המדרגות מדותיהם כ״כ שהגיעו למעלות אלו אזי שחיטתם כשרה ומתקבלת, וזהו שאמרו השוחט אחד בעוף היינו הת״ח ששחטו אחד, דהיינו אות אחד ר״ל אות הע משם עוף, עד שנשארו אותיות פ״ו שהם בגמטריא אלקים, ושנים בבהמה היינו שני אותיות משם בהמה, ר״ל אותיות בה שנשארו אותיות מ׳׳ה שהם בגמטריא אדם, אזי שחיטתם כשרה. ולסבב את זאת מגמתם של צדיקים לתקן בדבריהם את באי עולם, אשר ע״י משפיעים לזולתם, וכדי שלא נמנע טוב מבעליהם, לא ראינו על העמל והיגיעה, ולא על ההוצאה, אלא אזרנו מתנינו ועשינו כל ההתפעלות עד שזכינו לברך על המוגמר, ויהא רעוא שיהי נועם ה' אלקינו במעשה ידינו…

כ"ד בני אאדמו"ר הגה"ק המחבר זי"ע החותמים בלב נשבר ונדכה, בהגשת תודה לנותן התורה, וכאשר זכינו להדפיס ספר קדוש זה, ככה יזכינו ה' ויחיינו להדפיס גם שאר ספרי אבינו הגה"ק זי"ע ולהרביץ תורה ויראה.

יום ה' סיון תרצ"א לפ"ק פה ק"ק באלאשא יארמאט יע"א.

ה"ק חיים אהרן דוד דייטש, אב"ד דפה והגליל

ה"ק מנחם צבי דייטש, דומ"צ דפה

---

---

האחים הקדושים מו"ה חיים אהרן דוד דייטש אב"ד דק"ק בלאשא-דיארמוט, בעהמ"ח 'תבואות גורן' וחתן מוה"ר ישעיה זילברשטיין זצ"ל אב"ד וואיטצען בעל 'מעשי למלך', ומו"ה מנחם צבי דייטש אב"ד ואמאש מיקלא (ואמושמיקולא) – היו תאומים. הם נולדו (13.10.1898, בלאשא-דיארמוט) לרב יוסף ישראל דייטש בעהמ"ח 'בן גרני', בן הגאון הרב אהרן דוד דייטש, מתלמידי החת"ס ובעהמ"ח 'גורן דוד', אב"ד באלשא יארמוט, בן הרב אברהם אהרן דייטש, בן הרב יוסף דייטש אב"ד רוידניץ בעהמ"ח דברי יוסף.

הרב חיים אהרן דוד מילא את מקום אביו כרבה של בלאשא-דיארמוט החל משנת תרפ"ז (1927) ועד להשמדת הקהילה. הוא שימש גם כראש ישיבה גדולה ומפוארת בקהלתו. "ישיבה גדולה בכמות ובאיכות. רבינו זצ"ל ניהל את הישיבה ביד רמה, ועמד גם נגד השלטונות בתבונה שלא יתנכלו ולא יפריעו להילוך התקין של הישיבה" (ליקוטי יושר, הרב שלמה ריינץ). היה חתנו של הרב ישעיהו זילברשטיין, רבה של וויאצן.

בפתיחת הספר "בן גרני" עם קונטרס "תבואות גורן" (בשנת תש"ך, 1959), כתב המוציא לאור, הרב פנחס קלמן, חתן מחבר "תבואת גורן", הקדמה בגודל מצות הדפסת ספרים קדושים, ובתוך דבריו מובא:

… לא חשכתי עמל ויגיעה – עד שבעזרת השי"ת עלה בידי להוציא לאור עולם מחדש את הספר בן-גרני ולהרחיב בתוספת קדושה ממקצת דברי תורתו של אדמו"ר זצ"ל, שרובם נכתבו עוד בימי בחרותו.

וזאת למודעי, כיצד נמצא כתה"י של הספר הזה: כאשר חמל ה' על שרידי החרב שנשארו לפליטה מהשואה האיומה, חזרתי לעירנו באלאשא  ירמוט ומצאתי את כתבי היד של אדמו"ר זצ"ל מתגוללים בחוצות, מפוזרים וקרועים, רטובים ומרופשים, אספתים בחרדת קודש ושמרתי עליהם כמוצא שלל רב, כי ראיתי בנסיבות מציאתם את יד ההשגחה העליונה.

בעלותי לארץ הקודש, השתדלתי לפענח את הכתב שהיה מטושטש עקב המאורעות והצלחתי להעתיקו בעמל רב.

עם ההעתקה נוכחתי לדעת, כי הכתבים אשר מצאתי, ליקוטים על פרשיות השבוע, לנ"ך ולש"ס, הם עוד מתקופת הבחרות ונכתבו על-ידו בקיצור רב, מתוך כוונה ברורה לכתבם מחדש בפעם אחרת ובצורה עמוקה יותר. אולם בכל זאת אמרתי לא אמנע טוב מבעליו והבאתים לדפוס כמו שהם, כי לאסוננו הרב עלה האדמו"ר זצ"ל באש השמימה, יחד עם המוני בית ישראל, ולא הספיק לערוך מחדש את כתביו. והמעיינים אל יעריכו את גודל קדושתו וצדקותו של אדמו"ר זצ"ל רק לפי ערך הדברים המובאים בליקוטים אלה, כי גדולתו עלתה לאין שיעור על הנלקט בספר זה…

(עיין בהקדמת המסדר בספר חידושי מהר"י כ"ץ, המבאר שגם הספר הנ"ל יצא לאור מכתבי יד שנמצאו בין ספרי הקודש של בני הקהלה שקובצו לבית החברא קדישא בקהילת ב' יארמוט, שרובם ככולם הובלו לעיר השריפה אושוויץ).

הרב מנחם צבי (Manó) דייטש, נמנה על תלמידי אביו הרב יוסף ישראל דייטש זצ"ל, הוא היה הרב ה-101 במשפחתו והיה דיין בבלאשא-יארמוט. בעיתון  "Nógrádi Hírlap" בתאריך 15.7.1934 נמסר כיה הוא מונה לאב"ד ואמאש מיקלא (ואמושמיקולא). הוא עמד בראשות ישיבה בשנים 1934-1944

האחים הרבנים נהרגו עקה"ש באושוויץ יחד עם רוב בני קהילתם ומשפחתם הרחבה בחודש סיון תש"ד (1944).

לעיון נוסף:

קהילות הונגריה, הקהילות החרדיות בהונגריה – תש"ד, (פרופ' שלמה שפיצר, מפעל מורשת יהדות הונגריה,מכון ירושלים, תשס"ט)

ספר בן גרני, עם קונטרס תבואת גורן, פתח תקוה תש"ך – יצא לאור בצירוף תולדות רבינו הק' חיים אהרן דוד זצוקלל"ה"ה הי"ד ותולדות הקהלה של השלשלת.

ויחי יעקב (מז,כח). פירש״י ז״ל וז״ל למה פרשה זו סחומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם עכ״ל, ונראה לפרש בעזהשי״ת ענין הסתימה של עין ולב דהנה שיעור פתוחה שבספר מורה הוא שלש תיבות של שלש אותיות (עיין ביו״ד סימן ער״ה ס״ב) נגד ג׳ פעמים תיבת אשר דכתיב בפרשת ויכולו (בראשית ב,א־ג).
ובאבודרהם בסדר מעריב של שבת מביא מדרש שבויכולו כתיב שלשה פעמים ״אשר״ ובפסוק זאת חוקת התורה וכו׳ ויקחו אליך פרה אדומה וכו׳(במדבר יט,ב) ג״כ כתיב ג׳ פעמים "אשר" וזהו רמז כשם שפרה מכפרת כן האומר ויכולו שלשה פעמים הוא מתכפר, ואינו מובן השייכות של הג׳ .פעמים אשר שבפרשת ויכולו לשיעור הפתוחה שבתורה

אך נראה דהנה הפתוחות שבתורה הוא כמו שאיתא בתורת כהנים הובא ברש״י ריש פ' ויקרא להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, ובאמת כשאדם בא לידי טהרה וקדושה אז זוכה להתבוננות, ופרשת ויכולו המדברת מקדושת שבת הוא המשכת הקדושה ופרשת פרה אדומה שהוא לטהר הטמאים מביא על האדם המשכת טהרה, ומשני פרשיות אלו נעשה הפתוחה היינו ההתבוננות בין פרשה לפרשה (ואומרים ג׳ פעמים קדוש דיש ג׳ קדושות הוא קדוש ונרתיקו קדוש והיכלו קדוש וגם יש ג׳ מיני טהרה טבילה והערב שמש והזאה לפרה אדומה), והנה כתיב ״וטהרו וקדשו״ (ויקרא טז,יט) ופירש״י שם וטהרו ממה שעבר וקדשו לעתיד לבא, נמצא דכשיש טהרה וקדושה יש המשכה בעבר ובעתיד.

והנה נודע דברי כ"ק אאמו"ר זצ״ל ענין סתימת עין ולב, דסתימת עין הוא שנסתם האור דעבר מה שעינו ראה והסתימת לב הוא בעתיד כענין לבבו יגיד לו, דהלב הוא הנביא של העתיד, ולכן הפרשה הכא סתומה מפני שכיון שנחסר להם הטהרה והקדושה לא היה בידם ההתבוננות של העבר והעתיד, ולפי״ז מובן מה דאיתא בספרים דשירת הים היה הכל בפתיחת עינים כמו דאיתא בזוה״ק פ׳ בשלח (נה:) כל ישראל חמו על ימא מה דלא חמא יחזקאל נביאה, וזה הי׳ כנגד הב' סתימות שהי' להם בהיותם במצרים משום דבשעת שירה זכו לקדושה וטהרה בתפילה ובקדושה וטהרה בשירה ובזמרה, וכן איתא בקרא "היתה יהודה לקדשו וכו׳ הים ראה וינוס״ (תהלים קיד,ב־ג) דהיתה יהודה לקדשו זו המשכת הקדושה, הים ראה וינוס, ובמדרש תהלים שם איתא ראה ארונו של יוסף וזהו יסוד הטהרה, ולכן היה הכל פתוחות שנפתחו להם שערי טהרה וקדושה באמירת השירה.

והנה בשל"ה הקדוש איתא דאותיות התורה הם בנין העולם והפתוחות הם החלונות שבבנין, וענינו לפי דברינו דע״י הפתוחות שהם ע״י טהרה וקדושה ממשיכין ההשגחה העליונה כדכתיב "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שיר השירים כ,ט) ואיתא בתיקוני זוהר משגיח מן התלונות של ביהכנ"ס וכו׳ עיי״ש, והוא מה שאנו אומרים בתפלת שבת הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע דאיתא במס׳ ברכות (ח.) לעולם יכנס אדם שיעור שני פחחים ואח״כ יתפלל דכתיב ״אשרי אדם וכו' לשקוד על דלתותי יום יום״ (משלי ח,לד) ופירשו הספה״ק דדלת אחת היא לצאת מעניני עוה״ז ודלת אחת ליכנס לקדושה לעוה״ב בבחינת עולמך תראה בחייך, ויציאה מן העוה״ז ע״י טהרה, טהור מכלל דאיכא טמא, והעוה״ז הוא תערובת טוב ורע וצריך להפריש הרע מן הטוב וזה ע״י טהרה, וכניסה לעוה״ב הוא ע״י קדושה, וזהו בחינת עין ולב טהרה דעבר וקדושה לעתיד, וזהו הפתיחת דלתות שערי מזרח כי דלתות בחינת טהרה וקדושה והוא ע״י כחו של אברהם אבינו כדכתיב ״מי העיר ממזרח צדק״ (ישעיה מא,ב), ובוקע חלוני רקיע הפירוש דהנה איתא במס׳ בבא כתרא (סה.) האחין שחלקו אין להן לא דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא תלונות זה על זה, וענינו דהנה בשמים יש י״ב חלונות, דכל שבט יש לו חלון מיוחד להמשיך ההשגחה עליו ואעפ״כ כשכל ישראל דבוקים בשרשם יחד ההשגחה הוי מכל הי״ב חלונות לכל הי״ב שבטים וזהו החלון הי״ג שורש החלונות כנגד יעקב אבינו וכדאיתא בכתבי האריז״ל שהוא המאחד לכל החלונות, וכן סולמות הוא המשכת השפע מלמעלה למטה והעלאת התורה והמצוות מלמטה למעלה וכדאיתא בהאבן עזרא פרשת ויצא בענין הסולם דיעקב אבינו, וזה היה בשעה שהיה יעקב אבינו חי היה להם חלונות  וסולמות. אבל כשמת יעקב אבינו והאחין נתחלקו אז לא הי' להם חלונות וסולמות זע״ז רק כל אחד הי' לו חלונו המיוחד לו מפני שלא הי' עוד כחו של יעקב המאחד החלונות והי׳ סתימת החלונות.

והנה סתימת חלונות היא ע״י אבנים וטיט, ובמצרים היה השעבוד בטיט ולבנים ועי״ז נסתמו החלונות, וכנגד זה הכח של הטיט נתן להם מצות ציצית חותם הטיט של קדושה כמש״כ במ״א, וכשיצאו ממצרים נסתלקו האבנים והטיט ונפתחו החלונות והיא ראיית עינים כמו שכתוב בפרשת ציצית ״וראיתם אותו" (במדבר טו,לט) והטיט של מצרים היה סתימת הראיה, והאבנים היה סתימת הלב, כמו שכתוב גבי נבל ״וימת לבו בקרב והוא היה לאבן״ (שמואל א כה,לז) וכן כתיב ״והסירותי את לב האבן מבשרכם״ (יחזקאל לו,כו) וזה היה סתימת עין ולב, סתימת החלונות שהם סתימת הפרשיות, וכשיצאו ממצרים נפתחו העינים וניתך האבן שבלב ונעשה לב בשר, וזה הפתיחת דלתות שערי מזרח בחינת טהרה וקדושה והבן.

(פרשת ויחי, קדשי יחזקאל מהדורא תניינא)

---

הרב יחזקאל הולשטוק, האדמו"ר מאוסטרובצא, נולד בסקרנבייץ בשנת תרמ"ז (1887), ונספה בסנדומיר בעשרה בטבת תש"ג.

בילדותו למד אצל אביו, האדמ"ר הראשון של אוסטרובצא, רבי מאיר יחיאל, ואח"כ היה תלמידו של הרבי מצ'ורטקוב. כבר בילדותו ניכרו בו כישרונותיו הגדולים. בשנת ,תרע"א (1911) היה רב של העיירה אינוולודז. אח"כ היה הרב של נאשלסן הסמוכה לוורשה. שמעו יצא כצדיק המעורר בתפילותיו המרגשות לחשיבה ולמעשים טובים. לאחר פטירת אביו מילא את מקומו כאב"ד וכאדמו"ר לאלפי חסידים באוסטרובצה ועמד בראש ישיבת "בית מאיר".

עם כיבוש פולין ע"י הנאצים שהה הרבי בוורשה, ולאחר מספר חודשים הצליח לשוב לאוסטרובצא, שם גנז בחשאי את כל ספרי התורה בבור. הנאצים התעללו ברבי וגילחו חצי זקנו. בעזרת חסידיו הועבר הרבי לעיירה סנדומיירז', שם הוסזסתר בבונקר.הרבי סירב לנטוש את בני הקהילה ולעבור למסתור בבית הבישוף. בטבת תש"ג דרש הגסטפו להסגיר את הרבי, אחרת יישרפו 200 מיהודי העיירה וחייהם של אלפים נוספים יהיו בסכנה. בתגובה אמר: "מוטב אהיה אני קורבן הקהל ולא להפך". הוא טבל במקווה ובעלות השחר אמר סליחות ווידוי והתכונן למות על קידוש השם. בבוקר עשרה בטבת באו הנאצים להוציאו להורג וירו בו למוות סמוך לקיר בית הכנסת, כשהוא קורא שמע ישראל. עשרים יהודים שהציעו עצמם למיתה במקומו, אולצו לחפור קבר אחים לעצמם, ונורו לתוכו. הרבי מאוסטרובצה הובא לקבר ישראל וכחודש אחריו נרצחו גם שבעת ילדיו.

הרבי התכוון להוציא את חידושיו תחת השם "מראה יחזקאל", אך מרבית כתביו אבדו. המעט ששרד יצא לאור בשם "קדשי יחזקאל", ו"קדשי יחזקאל תניינא", בהוצאת הרב יחיאל ראובן מנדלבוים ובנו הרב ירחמיאל.

בתוך הקינה עליו, המובאת כאן למעלה, שכתב תלמידו ר' חיים יצחק וולגלרנטר הי"ד:

 התווה לנו רבינו דרכו של אביו הקדוש בשיטת הפלפול, לחדור לתוך תוכו של כל דבר בסקירה זכה ובהירה, שנן וחידד, עקר הרים וטחנן זו בזו בסברא, תלי תלים של הלכות וחידושים על כל מקצוע בנגלה ובנסתר. ואכן העידו בו תלמידיו – שלא איקלע מעולם, קושיא שהציעו לפניו – שלא יעמידה על תוריה על אתר.

(מקורות באתר זכור- אמונה בימי השואה, ובויקיפדיה)

הרב ישעיהו רייכר, בעל "תורת ראשונים" ח"א וח"ב, "מקרא ומסורת" ו"כתב בית ישראל" ועוד, נולד .בשנת תר"מ, 1880, ונשא לאשה את מרת רייזל לבית טרעגער (נפטרה בתרפ"ח או תחילת תרפ"ט). הרב ישעיהו, נתמנה לרבה של איסמאיל, רומניה, למלא מקום אביו הרב ראובן ששמש ברבנות בעיר עשרים ושלוש שנים, ומקום אבי אביו הרב דב יצחק שהיה שם הרב במשך ארבע עשרה שנים.

בגיליון היובל של "דרכנו- מבטאה המרכזי של אגודת ישראל העולמית" (תשרי תרצ"ד), אנו מוצאים התייחסות לפעולתו הספרותית של הרב רייכר:

…כאן נייחד את הדבור על אחד מגדולי דורנו הבלתי מפורסם עדיין ההולך בעקבותיהם ואמת בניין חזקה בידו להישיר הקמטים ולפשט את העקמומיות בגוף "חכמת ישראל" הראויה לשם זה העזובה בהרבה מקצועות וטעונה ברור ולבון רב. כוונתנו כאן לרבי ישעיהו ריכר שליט"א העובד את עבודת הקודש שלו בכובד ראש אחראי ביותר ובטהרת המוח והרגש כאחד הגדולים בישראל בשכבר הימים, אם גם לא רבים יודעים על אודותיו.

במערכת נאמני המסורת אין הרב ריכר פנים חדשות כל עיקר. זה עשרות בשנים עוסק הוא בשקידה רבה בחקירת תורת הפה ויחסה לתורת הכתב והתגלמות שניהן בחיים בזמנים קדומים, שאת תוצאותיה פרסם במאספים ובכתבי עת שונים. אולם בעת האחרונה הוציא שלשה ספרים "מקרא ומסורת", "כתב בית ישראל" ו"תורת הראשונים" שהחלק הראשון שיצא לאור משלשתם משמש התחלה לעבודה משולשת המתאחדת לתכלית אחת: חבור תורת הפה עם תורת הכתב וגלוין החיוני בחיי עם ישראל… אולם צריך להצטער הרבה על זה שמכל ספריו העצומים הספיק להוציא רק חלק ראשון ואין תומכים היום בדרכי חכמה של תורה, כמו שהיה נהוג בשכבר הימים, בשעה שהחיים הרוחניים שלנו הלכו בדרכם הסלולה ולא סרו מיני דרך לתעות בארחות העקלקלות.

גאולת "חכמת ישראל", שתהיה מיוסדת ונזונה מעמקי תורת ישראל עדיין מחכה לעזרתנו. הבה נחזק על כל פנים את ידי הבנאים היחידים המצוינים במקצוע זה לכבוד התורה והצלת התועים מני דרך. וד' יצליח דרכנו.

ביום ראשון, ח' באלול תרצ"ז, אנו מוצאים את הרב רייכר בין משתתפי מושב אחר הצהרים של ישיבת מועצת גדולי התורה במריבנד, הדנה על יחסה של אגודת ישראל למדינה היהודית העתידית (מקטוביץ עד ירושלים עמ' 81).

בשנת תרצ"ו יוצא לאור בסאטמאר רומניה ח"ב של ספרו "תורת הראשונים", ובהקדמתו מזכיר הרב רייכר את הקשיים בהוצאת ספריו ואת התמיכה לה הוא זוכה:

בשנת תרפ"ו יצא לאור, בהוצאת "ישורון" בווארשא, החלק הראשון מספר "תורת הראשונים". באותה השנה שעשעתני התקוה, שאחריו יצאו תכופות זה אחר זה גם החלק השני והשלישי מספרי זה וגם הביאור המסורתי הגדול שלי למקראי קודש "מקרא ומסורת" וכן חלקי הספר "ניבים" ו"כתב בית ישראל" ועוד, ימצאו את הדרך לפרסום והחקירה התנכית המקורית תחוג את חג נצחונה על המון השערות הפורחות שבדו להם המינים שבישראל ושבעמים. ברם, תקותי זו לא נתקיימה. שנים רעות הגיעו להספר העברי בכלל ולספר מדעי-חרדי בפרט. ההוצאה כשלה ונפלה. הוצאה אחרת לא נזדמנה לי וכל התאמצותי להחל בעצמי בהדפסתם עלו בתהו וכמעט שרפו ידי ואמרתי נואש.

השנה זכיתי לבקר את ארצנו הקדושה ולראות בטובת בחיריה. ראיתי שהברודים שבעם,  גדולי ישראל חכמים וסופרים, נוהגים בי חביבות יתרה בשביל אותו המעט בחקירות התורה שבע״פ שפרסמתי, מכירים ומוקירים הם את עבודתי הספרותית ומחליטים שהדור זקוק לה. ראש רבני אה״ק, מרן ראי״ה קוק, שליט״א, פרסם בעתוני הארץ מאמר-הערכה נמרץ בשם ״דברי ספר״ על טיב ספרי שבדפוס ושבכתב ועורר אדותם את דעת הקהל וכן עשו עוד חכמים וסופרים והסופר והעסקן הותיק מר דניאל סירקיס, יו"ר בקהלת תל אביב, זיכני גם בפרס חשוב מטעם הקהלה לטובת הדפסת ספרי, חברים משכילים חרדים נתאספו לדון בדבר, נמנו וגמרו, שעד שנזכה לחברות בעלי הון ומרץ להדפיס ולהפיץ את הספרות החרדית, מחויב אני בעצמי לטפל בהוצאת ספרי לאור, כי אני הגואל היותר קרוב ועלי לשקוד על תקנת ספרותי ולהתחיל בהדפסה.

בגשתי היום למלאות רצון ידידי ה׳, בני ציון היקרים, ולהתחיל בהדפסת החלק השני מספרי תורת הראשונים, הריני מגיש תודה וברכה לאלה שעזרוני עזרה כספית ולאלה שבדברי העידוד והחיזוק שלהם הביאו אותי להתאזרות מחודשת זו, לגמור את אשר החילותי.

 וכשיעזרני ה׳ ומהתחלה קטנה זו יהיה מקור נפתח להתבדרות דרכי חקירתי בכתבי הקודש. לבצר את יסודות הקבלה ולהצדיק קודש קדשים וגם לפרסם יתר החבורים, המחכים לגאולה, אדע כי אהני לי זכות ארץ ישראל, כי "זהב הארץ ההוא טוב״ ומשם צוה ה׳ את הברכה!

 המחבר.

עדות על נסיבות מותו של הרב רייכר, אנו מוצאים בתוך מאמרו של ד"ר יעקב גלר: הנספים על קידוש ה' בארבע ארצות "רומניה הגדולה" (בסרביה, בוקובינה, טרנסילבניה ו"רומניה הישנה"), לרגל עשרה בטבת תש"ע, הדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן, גיליון 841:

בפרעות שאירעו בבוקובינה ובבסרביה, שראשיתן בסוף יוני ובתחילת יולי 1941, כשאזורים אלה נכבשו על ידי צבאות רומניה וגרמניה, נרצחו יותר מ-150,000 יהודים (ולפי דעות אחרות כ-200,000), ביניהם מאות רבנים, "כלי קודש" ותלמידים מישיבות קישינב, צ'רנוביץ, ויז'ניץ, סירט ובאנילה. בין הרבנים הללו יש לציין את הרב הראשי של קישינב ובסרביה, ר' יהודה ליב צירלסון, הפוסק המפורסם, נשיא ישיבת קישינב ומנהל בית הספר העברי "מגן דוד"; ד"ר יעקב א' מארק, רבה הראשי של צ'רנוביץ, מנהל "ביה"מ למורים ולגננות" ונשיא "המזרחי". לפני הירצחו הועלה על גג בניין גבוה כדי שיצפה בהצתת בית-הכנסת הגדול שבו התפלל. עוד נרצחו הרבנים יצחק טברסקי מבלצי, בנימין ליבנדמן מחוטין, יהושע פרנקל מסלטין (שקודם הירצחו תלשו הצוררים את שערות פיאותיו וזקנו ושרפום), האדמו"ר מרדכי מוטולה טברסקי מבויאן, בנו אהרון, הרב ישעיהו רייכר מאיסמאיל, בעל "תורת ראשונים", ואחרים.

בספר "אהלי שם" (מאת שמואל נח גוטליב, פינקס, תרע"ב, 1912) מוזכר שיש בידו כתב יד של חיבור שלו על כל חלקי היד החזקה לרמב"ם. ובמדור הספרותי של גליון ההד (ירושלים תרצ"ב) – מופיע פרק מתוך ספרו של הרב רייכר שעמד  לצאת לאור "ניבים":

מידע נוסף אודותיו יובא במאמרים הבאים: עוד על הרב ישעיהו רייכר וכתביו, ותשובה להיתר נישואין לבעל ששלח גט לאשתו ברוסיה ולא הודיעו לו האם הגט התקבל.

ציון המצוינת

לחלק העליון של ירושלם ניתן שם "ציון" אחר שהוכנס לרשות גבלה ונעשה אכסניה לקדושה. מתחלה כשהיתה העיר ברשות עכו"ם, עיר נכרי' נקראה "יבוס" (יהושע ט"ו, ח; י"ח,כ"ח; דהי"א י"א,ד-ה; זכריה י"ב). כשכבשה דוד קרא את שמה עליה; עיר דוד. כשהשקיע בעיר מושבו החדש כחות מוסריים נשגבים ושפע טהרה ואצילות, שנבע ממקור נפשו, התחיל לזרום בתוכה, הטביעו הללו את חותמם עליה ונעשתה  מצוינת כחטיבה סגולית בישראל, קבלה שם "מצדת ציון", בעוד שהמצודה היתה קימת; אח"כ כשנהרסה המצודה ועיר זו חוברה לה יחד לירושלם – בטל שם לואי הראשון ונקראה בשם "ציון" גרידא, ע"ש שנעשה בה משכן לארון העדות וע"ש הצטיינותה במוסר וברוח.

זרם המוסרי הכביר הזה היה כמעיין היוצא מבית קדשי קדשים, הלך הלוך והתרחב, הלוך והתפשט, עד שנעשה כמעיין המתגבר. בסגנונים וגוונים שונים חזרה האגדה על אותו הרעיון המוסרי העמוק והבריא, שציון היתה אבן השתיה למשתיתו של עולם. תחילת יצירתה היתה כרישון ושלחה שרשים לכאן ולכאן עד שנרקעה הארץ כלה. לומר לך, שהמוסריות העליונה יצאה מתוך רכוזה אל נקודת-השרפה שלה, צמצומה הראשון שבציון. ברם מנקודת אורה זו בקעו כל אלפי הרשפים ורבבות להבות-שלהבות, ממנו נתפשטו כל האורות המקיפים והמקיפים דמקיפים במרחבי אין קץ ומכאן זרמו כל ערכי הרוח וההעלאה לגובה מוסרי נשגב – ציון עיר אלקים קדוש משכני עליון!

בהקבלה לזה אנו מוצאים גם בעצם השם "ציון" התפשטות התפתחותית. מושג זה התפשט יותר ויותר, עד שקיפל בעצמו את כל הנשגב, החיל והחוסן של נחלת ישראל.

מצד צמצום ההוראה , כשהתפיסו בעיקר המשמעות נקרא רק המקדש ציון (סוכה מ"א, ע"א. ילקוט תהלים רמז תשי"ג). בהוראה מתפשטת יותר נתראה עיר דוד ציון, בשביל ההצטיינות הרוחנית היתרה ששלה וכאמור,. זה היה כל ימי דוד.מימי שלמה ואילך, כשבנה בית עולמית בתוככי ירושלים, שהקימה וסכמה בה כל הרכוש הרוחני שרכשה עיר דוד, קפץ לו השם ציון על ירושלים ונקראה כך בכל ספרות הנביאים… אח"כ התפשט מושג ציון על כל ארץ יהודה, שממנה יצא תורה  והיתה למופת בישראל. חז"ל ידעו לכלכל רוח הכתוב: "כי מציון תצא תורה" על כל מקום שיש בארץ יהודה (עתו"ס ר"ה כה, ע"א, ד"ה זיל, בשם הפסיקתא). אח"כ בשעת חלוקת מלכות בית-דוד, כשנתחבר בנימין ליהודה והיו לממלכה אחת הדוגלת בשם אלדים אמת, נקראו שניהם בשם ציון, בניגוד לשאר השבטים…כשהורוה גם הגליל העליון, ממימי התורה והדעת ונעשה מכון לכל קדושת קודש, נקרא גם הוא בשם "ציון"… אח"כ מתוך בחינה זו ובהיקף יותר רחב, נקראה כנסת ישראל כלה בשם ציון: רני ושמחי בת ציון (זכריה ב,יד), ועוררתי בניך ציון על בניך יון (שם ט,יג), ושונאי כלל ישראל נקראו: שונאי ציון (תהלים קל"ב)…

כל אלו המקיפים והמקיפים דמקיפים, לבושים הם וכלי-מילות הם לנקודת התוך, צמצום שבתוך צמצום ופנים בדפנים: מקום הארון, וכלם חוזרים למטעתם ושבים ונכללים בה: אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים גבוה מן הארץ ששה אצבעות ושתיה היתה נקראת, שממנה הושתת העולם: מציון מכלל יופי – מציון מכלל יופיו של העולם (יומא נ"ד, ע"ב)…

ידוע חקירת הראשונים איזה מדרגה עדיף אם מדרגה הכבישה או מדרגה התיקון. והרמב"ם ז"ל (שמונה פרקים פ"ו) מחלק בין מצות שכליות לשמעיות, שבשכליות מדרגת התיקון עדיף ובשמעיות מדרגת הכבישה עדיף. והביא ראיה ממה שאמר רבי אלעזר בן עזריה (תו"כ קדושים י, יא) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר וכו' אלא אפשי והתורה אסרה עלי. ומזה דהזכירו רק מצות שמעיות משמע דבשכליות תיקון הנפש עדיף.

ולפענ"ד שגם במצות שכליות גופא יש לחלק בין חטאים שאינם מצד הטבע ובין חטאים הבאים מצד המדות. כי החטאים הבאים מצד הטבע שהם תולדת החומר, אין לנו אפשרות לחטטם ולשרשם, שאין לנו שום כח לשנות הטבע, וצריכים רצון גבוה שלא לעבור החטא, וזהו כבישה, כיון שעל כרחו רוצה בבשר חזיר. אמנם תיקון שייך רק במדות, כגון אהבת הכבוד, אין זה טבע, אלא מידה. כי בטבע האדם אין נטיה לכבוד אלא תשוקה לגדלות. ואדרבא נטיה זו טובה היא, שאין האדם יכול להתפתח בלעדה. ואהבת הכבוד באה רק מחשבון שקר, אשר אנחנו מפרשים כי כבוד זהו גדלות, וממילא יש לנו תשוקה לכבוד. אבל כשמתברר לנו שכבוד הוא פחיתות, ממילא בטלה הרדיפה אחר הכבוד וכן במדת הקנאה, יתכן ג"כ מדרגת התיקון, שאין הקנאה בטבע האדם, אלא הוא סניף מהנטיה המרכזית של בקשת הגדלות, וגם היא באה מחשבון שקר, שנדמה לו שאם יתגדל חבירו, יחסר לו בגדלותו. וכשיברר לנפשו בהכרה ברורה מהי הגדלות האמיתית, יפרחו ממנו הקנאה והכבוד.

אמנם מדת התאוה, הלואי שינצחנה במדריגת הכבישה, יען שטבע היא, ואי אפשר לשרש הטבע לגמרי. ועוד שמקצתה נחוצה היא. אבל קנאה וכבוד נוכל לתקן לגמרי בצורה ברורה. וכל זה רק אם עובד על עצמו בינקותו, בעוד שהוא צעיר לימים כי בימים, אלו יש נפק"מ בין טבע למדות, אבל זקן שנתרגל בדרכי הקנאה ובתהלוכות הכבוד גם ההרגל נעשה לטבע, ובזקנותו גם חשבונות הכבוד והקנאה נעשים כמו חלק מגופו. וגם אם יבא לידי ההכרה במהות הגדלות האמיתית, לא יועיל מאומה, כיון שנעשו בו המדות להרגל ולטבע, וצריך הרגל חדש לשרש ההרגל הישן. ואימתי יכול ההרגל החדש לעקור ההרגל הישן, בשעה שההרגל הישן אינו ישן הרבה, ולא הורגל במדות הרעות זמן רב. אבל אם כבר הורגל זמן רב אז אינו יכול לשרשם לגמרי, וצריך ללכת בדרך הכבישה. ויוצא לנו מזה שמדרגתנו אצלינו במצב של זקנה היא מדרגת הכבישה.

ודרך הכבישה היא בשני פנים, האחת לפתח בנו הנטיות הטובות והנעלות ולחזק אותם כדי שיהיו כח מתנגד למדות הפחותות. והשניה לחשוב אודות הנטיות הפחותות, כחשבון של הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ואם האדם אינו מרגיש תועלת החשבון, הוא מפני שאין לו הרגשה בצער הנצחי.

וצריכין אנו להתבונן כי בכל דבר יש חומר וצורה, וכך גם ביראת שמים יש חומר וצורה. החומר הוא התמימות, והצורה היא הערמומיות. ולפי שטבע האדם נוטה רק לחכמה, לכן יש לו רק הצורה של יראת שמים. אבל החומר של יראת שמים – שהוא האמונה התמימה בשכר ועונש חסר לו. וא"כ אין לו במה לכבוש את יצרו, שבצורה בלבד אי אפשר לכובשו ונחוץ מאד להשלים נפשינו בחומר של יראת שמים כדי שלא תהיה מדרגתו נמשלת לבעל חשבון שמחשב חשבונות בסכומים גדולים, בשעה שבמציאות כלתה פרוטתו מן הכיס, והוא עשיר רק בחשבונות ולא בכסף. ועוד שמי שיש לו צורה בלי חומר, כבר פסקו חז"ל ואמרו (אבות ג, יז) כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. הרי שראו חז"ל שיש במדרגת החכמה צד סכנה. ואעפ"י שהיא צורת האדם, ובלא חכמה הוא כאיש בלי צורה ותואר, מ"מ יש בזה צד סכנה לאנשים פשוטים, שיכולים לאבד האמונה והתמימות במעשה המצות.

ולכן צריך האדם לחומר של יראת שמים, שהוא התמימות הפשוטה. ואין לומר שגם החומר של יראת שמים אפשר להשיג ע"י החכמה. דאי נימא הכי שוב נעשה החומר לצורה ויחסר שוב התמימות. אלא צריכים אנו להבין כי יראת שמים ומידות יש להם מקור אחר, רחוק מחכמה ויותר חזק ממנה, והוא טבע האדם. כי בתולדה נמצא בו יר"ש ומדות טובות. כמו שנראה מתולדות האנושות, שבכל דור ודור היו מאמינים, מפני שזה מוטבע בטבע הנפש המשכלת. וכל האפיקורסות שיש בעולם היא הפוך הטבע, והיא תוצאה הנובעת מעקמימיות השכל. ולכן כל העבודה שלנו צריכה להיות רק לחזק הכוחות הטבעיים שבנו, וזה רק ע"י מעשה, כמו שאנו רואים בחוש שכאשר ישתמש האדם באחד מאבריו, יתחזק אותו האבר, ואם יתרפה – יחלש. וכן הוא לגבי חושי האדם, וכן גם גבי החוש של יר"ש ומדות טובות. וכשאדם עושה מצוה, מחזק כח הטבעי של יראת שמים ומדות טובות, וכשנותן פרוטה אחת לצדקה, מחזק בזה כח הרחמנות. וצריך להשתמש בכל המקצוע של החכמה, כדי לחדש ולהרגיש מעשים חדשים אשר בהם ועל ידם, יתפתחו הכוחות הטבעיים של שלימות הנפש. ואז יהיה כאילן אשר שרשיו מרובין מענפיו, אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו.

(נכתב בידי תלמידו הרב חנוך העניך פישמן זצוק"ל בעת למודו בברנוביץ)

תולדות הרב דוד רפפורט הי"ד

נולד בתר"ן או תרנ"א,1890, לאביו הרב עקיבא רפפורט נכדו של רבי עקיבא איגר, ולאימו שרה חיה לבית שארלט נכדה של הגר"א מוילנה.

בנעוריו למד בעירו, מינסק שברוסיה הלבנה אצל טובי הרבנים והמלמדים. בעודו נער נודע כעילוי גדול, מהיר תפיסה, בעל בקיאות וזיכרון מעולה. לאחר שלא היה מי שילמדנו בעירו, למד בעצמו בבתי מדרשות ובקלוייזים של מינסק, בהתמדה עצומה יומם ולילה.

ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה נצטוו הוריו, שהיו אזרחי אוסטריה, לעזוב את רוסיה, ואביו נתקבל כרב ומורה הוראה בדנציג-צופוט. ר' דוד עזב את בית הוריו בגיל 25 ועבר ללמוד בישיבת פוניבז' והביא עמו את חיבורו המוכן לדפוס "צמח דוד" על כל הש"ס. לאחר כשנתיים עבר לכולל "בית ישראל" בישיבת סלובודקה, שדאגה להדפסת ספרו בשנת תרפ"ה.

בשלוש שנותיו הראשונות בכולל עסק בסדרי זרעים, קדשים וטהרות, וכתב את "מקדש דוד" חלק ראשון, העוסק בעניינים מסדר קדשים.

בשנת בתרפ"ח, 1928, התקבל להיות ראש מתיבתא בישיבת "אהל תורה" בברנוביץ, שבווהלין, בראשות הרב אלחנן וסרמן. וכעבור זמן חילקו ביניהם הרב אלחנן וסרמן והרב דוד רפפורט את אמירת השיעורים בישיבה. עד מהרה התפרסם ר' דוד כאחד מגדולי הרמי"ם בישיבות. הוא היה שקוע בתורה ועסק בתורה בהתמדה עצומה. למרות שחי בדחקות, היה מלא שמחה ושופע אהבה ומסירות לבחורי הישיבה.

חלק שני של "מקדש דוד" הדן בענייני סדר קדשים, יצא לאור בתרצ"ב, ובתרצ"ה פרסם את החלק השלישי על ענייני סדר טהרות ואת החלק הרביעי על ענייני סדר זרעים. חלק חמישי של "המקדש דוד", העוסק בענייני סנהדרין ובניין בית המקדש, היה ערוך ומוכן לדפוס אך כתב-היד אבד בשואה יחד עם שאר כל חידושיו ושיעוריו.

עם פלישת הגרמנים לפולין נמלטו הרב דוד ואשתו פרומה לבית גריגראס, יחד עם הישיבה, לווילנה, ומשם עברה הישיבה לטרוקי. כשהשתלטו הרוסים על ליטא, בקיץ ת"ש, 1940, עברה הישיבה לסימילישוק, שם המשיך ר' דוד להגיד שיעורים ולהכינם לדפוס.

בשבת פרשת בהעלותך, י"ט בסיון תש"א, 1941, נכנסו הרוסים לישיבה ועצרו את הרב דוד. הוא נשלח למחנה עבודה סמוך לגבול פינלנד, בו הועסקו האסירים בחטיבת עצים ועבודות פרך נוספות ביערות בקור עצום. הרבנית הוגלתה למחנה עבודה אחר. תלמידיו הספיקו לקבור בקרקע ארגז מלא כתבים של רבם, ובהם מאות שיעורי תורה וחידושים. כל הניסיונות לאתר את הכתבים לאחר המלחמה, כשלו.

גם בהיותו במחנה לא חדל הרב דוד להגות בתורה ובלילות רשם את חידושי תורתו. במהלך שהייתו במחנה חשש מאכילת מאכלות אסורים והסתפק במים ובלחם היבש אשר ניתן לאסירים. הוא חלה במחלת מעיים קשה, וכעבור מספר שבועות, זמן קצר לפני פטירתו, קרא אליו שני יהודים וביקש מהם להיות עדים למותו, לבל תישאר אתו הרבנית עגונה. בצום גדליה תש"ב,1941, נקבר הרב דוד בשדה עזוב .

הרב רפפורט לא זכה להעמיד צאצאים, אבל דברי תורתו הנלמדים בבתי המדרש הם לו "יד ושם".

(מתוך תולדותיו המובאים בתחילת שעורי מקדש דוד ומקורות נוספים)