המצוה לבנות הסוכה מיד במוצאי יום הכיפורים / הרב שמואל מנחם לייב הי"ד, לודז'

סוכות בגיטו לודז'

ערב יום כיפור שנת תש"ב

אורח חיים סימן תרכ"ד סוף סעיף ה' ברמ"א, זה לשונו: והמדקדקים מתחילים מיד במוצאי יום הכיפורים בעשיית הסוכה כדי לצאת ממצוה אל מצוה (מהרי"ל ומנהגים והגהות מיימוני).

ובסימן תרכ"ה מביא הרמ"א וזה לשונו: ומצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יום כיפור, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה (מהרי"ל). עד כאן לשונו.

ועל זה כתב המגן אברהם הפירוש לתקן, היינו לבנותה כולה, כן הוא במהרי"ל.

ובעטרת זקנים שם כתב על דברי הרמ"א, ומצוה לתקן הסוכה מיד אחר יום כיפור. והוסיף הוא ז"ל, ואפילו הוא ערב שבת. ופליאה לו דברי הרב שולחן ערוך (שו"ע הרב, או"ח סימן תרכ"ה סעיף א) שמביא דברי הרמ"א שמצוה לתקן הסוכה ודברי המגן אברהם מה שפירש ולבנותה כולה עם הוספה מיד למחרת יום הכיפורים אחר יציאתו מבית הכנסת, מה שלא כתוב בדברי רמ"א רק הלשון מצוה לתקן מיד לאחר יום כיפור משום מצוה הבאה לידך וכו', מזה הלשון משמע מיד בלילה כמו בסימן תרכ"ד.

רק נראה לי שהיה קשה להם להמגן אברהם ולהרב הקדוש כפילת הדין במהרי"ל בסימן תרכ"ד בהלכות יום כיפור ובהתחלת הדין בהלכות סוכה, על כן לזה פירש המגן אברהם דברי המהרי"ל בהלכות סוכה מה שכתוב מצוה לתקן הסוכה, כוונתו לבנותה כולה. ועל זה פירוש רבינו הרב בעל השולחן ערוך, כיהודא ועוד לקרא, למחרת, אחר יציאת בית הכנסת. ובזה יהיה מדוקדק דברי המהרי"ל שפיר, במוצאי יום כיפור כתב רק שהמדקדקים מתחילים משום ילכו מחיל אל חיל, ומה שכתב בהלכות סוכה מצוה לתקן הסוכה כוונתו לבנותה כולה.

ובהוספת העטרת זקנים ואפילו הוא ערב שבת, אפילו יש עוד יום או יומיים עד סוכות יעשה הסוכה מיד למחרת יום כיפור אפילו בערב שבת, כמו שביאר אדמו"ר מורי ורבי הקדוש בספרו אבני נזר הלכות סוכה בתשובה להרב הגאון ר' יואב יהושע ז"ל שכל היכי שיש זמן פטור שאינו ראוי לעשות המצוה הוי הפסק, ונקרא מעביר על המצוה, ואין מעבירין על המצוות דאורייתא, כמו במגילה דף ו' למאן דאמר שקורין המגילה באדר ראשון משום אין מעבירין, עיין שם הדק היטב באבני נזר. ועולה הכל בעזרת השם יתברך בכוונה מדוייקת.

יעזרני ה' יתברך עוד להגות בתורתו כמקדם ולחדש חידושי תורה, הלא כה דברי כאש בוער בעצמותי, מחלתי מתגבר עלי יום ויום ואני תפילה לאל חי, ערב יום כיפור שנת המלחמה הנוראה שנת תש"ב, הושיעה נא את עמך ישראל מכל צריהם. שמואל מנחם בן שרה.

(נזר התורה, אלול תשע"ד)

לא מצאתי דבר על הרב שמואל מנחם לייב הי"ד, מלודז, תלמיד הרבי מסוכטשוב רבי אברהם בורנשטיין זצ"ל, מעבר למה שמובא כאן בקובץ "נזר התורה". אשמח אם מישהו יוכל להוסיף על אודותיו.

בתמונה למעלה נראים יהודים מתפללים בהושענא רבה, סוכות תש"ב, 1941, בגיטו לודז.

אפשר שהשב מאהבה נתרפא בכל ואין צריך ייסורים לכפרתו / הרב אריה צבי פרומר הי"ד

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

"שאל ר' מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חלוקי כפרה, שהיה רבי ישמעאל דורש…" (יומא פ"ו, ע"א).

בענין ארבעה חילוקי כפרה שנאמרו ביומא שם דכריתות ומיתות בית דין בעי תשובה ויום הכיפורים ויסורין, וחילול ה' בעי תשובה ויום הכיפורים ויסורין וגם מיתה – יש לומר דכל זה בתשובה מיראה, דזדונות נעשין כשגגות, והרי אפילו שוגג של כרת בעי כפרת קרבן. ואף דמייתי קרבן באין עליו יסורין. ולכן מביאים אשם תלוי, כדי להגן עליו מן היסורין עד שיתוודה לו, על כן גם אחר תשובה ויום הכיפורים צריך יסורין. אבל תשובה מאהבה – דזדונות נעשין זכויות – כמו שאחז"ל (יומא פ"ו, ע"ב), ולא נשאר רושם כלל מן החטא, יש לומר דלא צריך יסורין. וכן בחילול ה' לא צריך יסורין ולא מיתה. כי בתשובה מאהבה בלבד נתרפא הכל.

ולפי זה מה דאיתא בספרים הקדושים (תפילה זכה ליום־כפור) דצריך תשובת המשקל; "…ולסגף את גופנו בתשובת המשקל…", היינו דוקא בשב מיראה, אבל בשב מאהבה נעשה הכל זכויות. ואפילו מה שנהנה מעבירה מתהפך גם כן לזכויות כמו הנאה של אכילת מצה. ואם כן לא צריך סגופין משום שכולו מצווה.

ולעניות דעתי דמהאי טעמא, מעת שהתחילה הנהגת הצדיקים תלמידי הבעש"ט זצ"ל – התרחקו מסגופין, אף שכפי קבלת הרוקח ז"ל והאריז"ל הוא דבר מוכרח. אך הענין הוא, כי השתדלות הצדיקים לקשר את המשתתפים בצל קדשם בשורש נשמתם גורמת לאהבה רבה, אהבה בתענוגים בשעת עבודה, ועל ידי זה משפיעין עליהם תשובה מאהבה, ותו לא צריך מידי.

לפנים בישראל שלא היה מנהג הנהגת הצדיקים, היתה התשובה קשה וכמו שאמר הרב הקדוש קוצק זצ"ל: תשובה קדמה לעולם, וצריך לצאת מן העולם לעשות תשובה – עד כאן דברי קודשו. וכל שכן תשובה מאהבה קשה היתה עד מאוד, כי החטא מבדיל מלבוא להיכל האהבה. אבל על־ידי צדיקים אפשר הכל.

אמנם יש לומר בהא דאמרו חז"ל דהעושה תשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכויות, היינו אחר שיגמרו כל חלקי התשובה, דהיינו: בלא תעשה – תשובה עם יום הכיפורים ובכריתות ומיתות בית דין – תשובה ויום הכיפורים ויסורין; בחלול ה' – תשובה, יום הכיפורים, יסורין ומיתה. אבל קודם לכן עדיין הרי לא נשלמה התשובה, ואי־אפשר עדיין לזדונות שייהפכו לזכויות. וצריך עיון בזה.

ויש נפקא מינא בזה גם לגבי תשובה מיראה, דלפי הסברא הראשונה שכתבתי לעיל דבתשובה מאהבה לבד נעשים זדונות כזכויות, אם־כן תשובה מיראה לבד עושה שיהיו הזדונות כשגגות, ואחר כך כשבאין עליו יסורין על כריתות ומיתת בית דין נוסף על התשובה, נתמרק החטא לגמרי, ולא נשאר אפילו שוגג. אבל לסברה האחרונה דהא דזדונות נעשין כזכויות הוא רק אחר קבלת היסורין, אם כן הוא הדין בתשובה מיראה, הא דזדונות הם כשגגות, היינו גם כן רק אחר קבלת היסורין. ואם כן אפילו אחר היסורין נעשה חטא שוגג. והוא ספק עצום.

אך יש להוכיח בזה מהא דאיתא שם בגמרא (יומא פ "ו ע"א) דעבר על עשה ועשה תשובה – אינו זז משם עד שמוחלין לו, ומשמע דאפילו על ידי תשובה מיראה. ואם הזדונות נעשות לשגגות אם כן גם על שוגג דעשה יצטרך עוד מירוק. וצריך לומר דשוגג בעשה אין צריך כפרה. ואל תתמה, שהרי כתב הרמב"ן פרשת ויקרא (א, ד) דשוגג באיסור לאו אין צריך כפרה והכי נמי כאן ואתי שפיר.

ולכאורה יש להביא באיתא (שם) דארבעה חלקי הכפרה, היינו בתשובה מאהבה. דקתני: "עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה – אינו זז משם עד שמוחלין לו", ובתשובה מיראה הרי אפילו שב מפסיד את המצווה שלא קיים, וביטל עשה. ואם כן חמור מלא־תעשה. ובגמרא משמע דקיל. אלא על כורחך צריך לומר דמיירי בתשובה מאהבה. ואם־כן נעשה זכויות, ואם כן לעומת הפסד העשה, יש לו מצות עשה אחרת.

אך שתי תשובות יש בדבר, א' דאין הכי נמי דמפסיד העשה כמו שכתוב בתניא באיגרת התשובה פ"א; ובגמרא לא מדברת אלא רק זה דנתכפר לו עונש בטול העשה. עוד יש לומר דהגמרא קאי על עשה שאינו חיוב עצמי, כמו לקט שכחה כביומא ל"ו ע"א דמבואר דאעולה מתוודה עוון לקט שכחה ופיאה שהוא עשה קיומית ולא חיובית וממילא אין בזה הפסד קיום המצוה.

שוב העירני תלמיד אחד כי כן כתוב בספר בני יששכר בשם החיד"א ז"ל בשם קדמונים, דארבעה חלקי כפרה הם רק לשב מיראה, אבל השב מאהבה אין צריך ליסורים.

 

(הרב אריה צבי פרומר הי"ד, ארץ צבי מועדים, יום הכיפורים, יום־הכפורים תרפ"ז)

 

מתורתם של רעק"א והגר"א לראש השנה ולשמחת תורה / הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד

רעק"א והגר"א

ושמעתי בעניין שישו ושמחו בשמחת תורה דהבדל בין ששון לשמחה כתב הגה"ק הגר"א מווילנא ז"ל דשמחה יאמר בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם. וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלימות פעולתו כמאמר שמחים בצאתם וששים בבואם, כאשר יצאו על הארץ ישמחו ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישושו. ונאמר (איוב ג) השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, שבהתחדש להם רגע ראשונה של מיתה הם שמחים, וכאשר נגמר רצונם ישישו, ואם כן לכאורה מה טעם שאומרים בשמחת תורה שישו ושמחו, ששון קודם לשמחה, והווא ליה למימר שמחו ושישו, אך לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה שמסיימים אז התורה, ומתחילין תיכף בראשית, לכן אומרים לשון שישו על הסיום ושמחו על ההתחלה.

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הוספה לכרך ג-ד הבאר שנה טו)

בחורף דשנת תר"ם בלמדי בישיבת אדמו"ר הגה"ק בעל אגודת אזוב זצ"ל בא לשם הגה״ק מנאשעלסק זצ״ל לבקר את אביו הגה"ק בחליו. עמדתי בין העומדים לפניו, הלומדים והחסידים,ושמעתי…
גם סיפר אז הגה"ק בעל אבני נזר כי הגה"ק הרב רבי עקיבא איגר זצ"ל אבד״ק פוזנא הגיד פעם אחת מוסר לפני עדתו לפני תקיעת שופר, וכה דבריו בפיוט ונתנה תוקף אומרים אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו, מה כחרס וכו'. דלכאורה משל כחרס היה צריך לומר אחר וסופו לעפר ומאי הפסיק עם בנפשו יביא לחמו?
ודיבר בקדשו, כי באם אדם יסודו מעפר וסופו לעפר למה שולחים האדם לעולם הזה, אכן באם לא היה בא האדם לעבוד עבודתו בעולם התחתון היה נהנה מזיו השכינה, אבל היה נהמא דכסופא אבל עם ביאתו למטה, אז בנפשו יביא לחמו, דהלחם שהוא אוכל בעולם הבא, זוודא לאורחא (פת בסלו), יהא חלקו ולחמו, ולא יהיה נהמא דכסופא. והרה"ק שיבח מאוד הדברים הללו בג׳ פעמים טוב אמר, טוב אמר, טוב אמר:

וכשאני לעצמי הנני מבין בזה, מה שנאמר בפרשת וירא ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, דעל ידי זה שמכניס אורחים עניים, ומאכילם ומסעד לבם, על ידי זה הבעל הבית קונה לו לעולם הבא שיהא לחמו, ומיושב הדקדוק דהווא ליה למימר ואתנה פת לחם. והבן:

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, שם)

מה בין תשובה מאהבה, תשובה מיראה ותשובה מייסורים / הרב חיים זאב חרש הי"ד

אתר זכרון ביער רומבולה

והנה שלשה מיני תשובה יש.

תשובה מאהבה ומיראה ותשובה על ידי ייסורים רחמנא ליצלן. בתשובה מאהבה ויראה נקראים בנים (עיין יומא פ"ו ברש"י ד"ה כאן מאהבה ומיראה). במדרגה השלישית זו תשובה על ידי ייסורים נקראים עבדים. תשובה מאהבה היא המעולה שבכולן שזדונות נעשו לו כזכויות, ולכן תשובה זו מתקבלת אפילו ממדת הדין שאין כאן שום קטרוג. אבל תשובה מיראה זדונות נעשו כשגגות, ועדין נקרא חוטא, והנפש החוטאת היא תמות, ורק מצד הרחמים תשובה כזו מתקבלת. ושתי תשובות אלו מתקבלות כל השנה, כי כל אב חפץ בבניו בכל עת ועידן ששבים אליו. אבל תשובה מיסורין, שנקרא עבד, אינה מתקבלת אלא כשהקב"ה יושב על כסא מלכותו. זהו "דרשו ה' בהמצאו", בין כסא לעשור, ואין מלך בלא עם וברוב עם הדרת מלך. ועל דרך זה ביאר ה"נודע ביהודה" הפסוקים (תהלים ק"ג) "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם, ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה". דצדק נקרא משפט כדכתיב "בצדק תשפט עמיתך".
והנה אף כי מיראה נקרא גם כן בנים, בכל זאת, מאהבה היא המעולה שבבנים ולכן נקרא "בני בנים". וזה "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו", היינו לשבים מיראה צריך חסד ה' שתקובל תשובתו, אמנם "וצדקתו", מדת המשפט, "לבני בנים" להמעולים שבבנים, להשבים מאהבה הם מתקבלים אף ממדת הדין, כיון שזדונות נעשו זכויות. ואיתא (מנחות מ"א) מלאכא אשכחיה לרבי קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסתוא, ציצית מה תהא עליה. אמר ליה ענשיתו אעשה. אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. והנה העושה תשובה מיראה בוודאי כיון דתשובתו מיראת העונש, אין עושה תשובה רק על לא תעשה, ולא על עשה, כיוון דאין הקב"ה מענישו כי אם בעידן ריתחא…
והנה כל מקום שנאמר השמר, פן ואל אינו אלא לא תעשה, וזה באור "כה אמר ה' קול ברמה נשמע וכו' מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". דלכאורה האי "בניה" מיותר והווא ליה למימר "מאנה להנחם כי איננו". אלא היא בוכה על שיתערבו בגויים וילמדו מעשיהם ויאבדו שם בנים מהם, ואף כי יגאלם ה' למען שמו לא יהיו במדרגת בנים. והשיב לה ה' "מנעי קולך מבכי וכו' כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם", שיהיו בבחינת בנים למקום. אמנם זה יהא בסוף לאחרית הימים ויש תקוה לאחריתך. אמנם כעת בא עלינו הזיבורא והעקרבא זו המלחמה הנוראה ותשובתינו היא על ידי ייסורים, ואין לנו שעה מסוגלת לתשובה זו כי אם באלו הימים שאנו אומרים "המלך הקדוש, המלך המשפט, ומלכותו בכל משלה". ובפרט ביום הכפורים שהשטן לית ליה רשות לאשטוני (יומא ב', נדרים ל"ב).

ובזה נוכל לומר עוד טעם על שאנו מטילין גורלות על שני שעירים ביום הכיפורים, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, לפי שעונש עברה עברה והיצר הרע עצמו הולך ומקטרג עליו, הוא השטן, הוא היצר הרע, הוא המלאך המוות (ב"ב ט"ז). וכשהאיש עושה תשובה ע"י ייסורים ואין השטן מתגבר עליו למנוע ממנו תשובה פחותה כזו, לפיכך גם הוא יקבל חלקו על ידי תשובה זו. מה שאין כן על ידי תשובה מאהבה, שהיצר הרע מתגבר מאד למנוע ממנו תשובה זו והוא זובח יצרו, אין לו שום חלק בו.
וזה "שובה ישראל עד ה' אלהיך", היינו כל זמן שה' יושב על כסא מלכותו וצריך לעבדים. "כי כשלת בעונך", רצונו לומר כי כבר נענשת בעונך ולכן שבת אל ה' ולא מאהבה, תשובתך טובה רק בימים האלה שימינו פשוטה לקבל כל השבים. נחפשה דרכינו ונעשה כעת תשובה כזו ויקבל תשובתינו הפחותה. (אמנם עיין תענית ט"ז, מדרש איכה פרשה ג' סימן ל"ג), ונחתם בספרן של צדיקים גמורים. וממדרגה למדרגה נעלה לתשובה מיראה ואחר כך לאהבה ונזכה לגאולה שלמה ולביאת הגואל אמן.

(קטע מתוך דרוש לשמחת תורה וליום הכפורים, שמחת חיים. בדרשה הדים לנוראות מלחמת העולם הראשונה)

הרב חיים זאב חאראש נולד בסביבות שנת תר"מ, 1880, בוויסוקי דליטא לאביו הרב ר' אשר שמואל חאראש ולאמו הצדקת מרת פעשא, נשא לאשה את רחל בת רבי לוי פאלאצקי, ראש השוחטים בדווינסק, ששימש שם שו"ב במשך שנים רבות.

הרב חיים זאב חאראש היה מופלג גדול בתורה, מופלג ביראת שמים, מפואר במידות ומוכתר בנימוסין, דרשן עממי מצויין, אוהב ישראל, מלמד זכות ומליץ יושר. הוא שימש ברבנות בעיירה דוגעלישאק, פלך ווילנא. במלחמת העולם הראשונה אבדו רבים מכתבי חידושיו.

שנים רבות שימש מגיד מישרים בבית המדרש פיטאו, במקומו של הרב ר' שלמה מנדל. היה תלמידם של הגאונים רבי מאיר שמחה והרוגוצ'ובי. שניהם החשיבוהו וחיבבוהו: רבי מאיר שמחה היה רגיל לקרוא לו "בני", והרוגוצ'ובי היה צובט לחיו ברבים ואומר "וולוול'ה שלי יודע תורה".

חיבר ספר "חזון אש" (ורשה, תרע"ב) וספר "שמחת חיים" (ריגה, תר"ץ) הכולל דרשות על סדרי הפרשיות ולימים הנוראים, הדרנים לסיומי מסכתות הש"ס וקונטרס הספדים. בהקדמת ספרו זה כותב המחבר: "ואנכי חסתי על המחברים להזכירם בשמם, אקוה לה' שימצאו אנשים שיאמרו משמי גם כן, ועל ידי זה תהא לי שמחת חיים נצח ועד אמן סלה".

נספה בטבח ביהודי ריגה ביער רומבולה, ביום עברה, ח' בכסליו תש"ב, 1941. כן נספו בשואה הרבנית רחל, ובניהם צבי אריה, ישראל זלמן, בתם שרה חיה ובעלה הרב יצחק קובנט, בתם שינה רוזה ובעלה הרב יעקב סולקיס, ובתם סימה. הי"ד.

(יהדות לטביה עמ' 387, דף עד שכתבו בנו, הקדמת "שמחת חיים")

מידע נוסף על אתר ההריגה ברומבולה – נמצא באתר יד ושם.

התמונה בראש דף זה לקוחה מויקיפדיה והועלתה ע"י dr. avishai teicher.

הטעם לקריאה לתחילת השנה "ראש השנה" – המשך / הרב נתן נטע שלמה שליסל הי"ד

ראש של דג

ומובן לפי זה גם כן דברי מרן המחבר בשלחנו הטהור (אורח חיים סימן תקפ"ג סעיף ב), במה שכתב בהלכות ראש השנה, אוכלין ראש כבש לומר נהיה לראש וכו' ומקורו מהטור וממרדכי יעויין שם. וכבר תמהו רבים על תפילה זו שמבקשים כל אחד מישראל, נהיה לראש וכי אפשר שיהין כלם ראשים (ועיין בייטב לב פרשת במדבר, שהביא בשם הגאון הקדוש מזיקוב זי"ע, שתיבה לראש הוא ראשי תיבות לעשות רצון אבינו שבשמים, ודברי פי חכם חן. ועוד עיין בספר רמתים צופים על התנא דבי אליהו, מה שהביא בזה בשם מאורן של ישראל החוזה מלובלין זי"ע). אמנם לדברינו נכוון תפילתנו בעזרת ה' יתברך שנהיה מדובקין דבק טוב לראש דהיינו לראש השנה. שאז אנו עומדים ברתת ובתשובה קמי שמיא, וכן נהיה כל השנה, והכל רק לחקוק בזיכרוננו בזיכרון טוב שם זה של ראש השנה ומטרתה וקיומה כנזכר לעיל ברצון ה'.

וגם מובן לפי זה דברי החכם מכל אדם שלמה המלך בקהלת (ב,יד) החכם עיניו  בראשו וגו', דקשה וכי הכסיל אין עיניו בראשו. אמנם כוונת שלמה כנזכר, שהחכם היודע ומבין למה נקרא יום זה של א' בתשרי ראש השנה ולא תחילת השנה, עיניו בראשו תמיד, ושויתי לה' נגדי תמיד, להיות כל השנה מחובר לטהרה להראש, לעשות מעשי ה' כי נורא הוא בכל השנה בעזרת ה' יתברך.

אולם זה אחד מן העבודות הקודש שבמקדש אצלנו להרבות חכמים כאלה שיהיו עיניהם לה' מראשית השנה ועד אחרית השנה, בצוותא חדא, באש דת חמימות התורה והעבודה, מיום א' בתשרי עד יום א' בתשרי הבא עלינו לטובה. ולו חכמה ישכילו זאת ויבינו שראש דברך אמת, הוא כדרשת חז"ל, שמסוף דברך ניכר שראש דברך אמת, והכל הולך אחר החתום, למדרש מסיפא לרישא, ומרישא לסיפא, וכל מזונותיו של אדם קצובין מראש השנה ועד ראש השנה בלי הפסק בינתיים דווקא אז כבר היה עלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (היינו היצר הרע שמכונה בשם הר עשו, ויתבטל לעתיד לבא במהרה, עיין ש"ס סוכה דף נ"ב עמוד א) והיתה לה' המלוכה ומושל בכל ארץ בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

ובעוונותינו הרבים אין בנו אפילו שנים בעיר ואחד במשפחה, שיחבר בקשר עליון דאורייתא ראשיה השנה בסופה, כראוי וכיאה בתורה ועבודה וגמילות חסדים ומשא ומתן באמונה, אשר יאמר עליו כי הוא זה חכם המבין מדעתו להיות אצלו כל השנה בבחינת ראש השנה, ראש המחובר להגוף במחשבת הקודש כנזכר לעיל, והכל רק מפני כח היצר הבוער בקרבינו כאש בנעורות, כל חד לפום דרגא דיליה, כל הגדול מחבירו וכו'. ומה נאמר ומה נדבר המוכיחים בעם בעת כזאת שכל לבב דוי וכל ראש לחולי מרוב הצרות והרדיפות והדאגות (וכבר הטמינו חכמינו ז"ל ברמז תורתו של דואג משפה ולחוץ, היינו שגם לימוד התורה בעת דאגה כזאת אינו יכול להיות לפי חולשה מוחנו רק משפה ולחוץ, וממילא אינו תבלין כראוי נגד היצר הרע בעוונותינו הרבים, ה' ירחם) ובכל יום גזירות מתחדשות על עם ישראל. ה' יחוס על עם עני ואביון במהרה, לגאולם גאולה שלימה, להיות לו לעם סגולה, מראשית השנה ועד אחרית השנה בירושלים עיר הקדושה, אשר עיני ד' אלקיך בה תמיד אמן במהרה.

אולם אדון הנביאים משה רבינו איש אלקים הוא בתור מנהיג ורועה נאמן לעדת ישראל באמונה היה לו הכח והממשלה, בכח תורה ועבודה, להלהיב ולהבעיר לבבות כל בני ישראל כקטן כגדול לבחינת כי תשא את ראש בני ישראל, שיהיו עיניהם משוטטות תמיד על הראש של השנה של השנ"ה (א' בתשרי) וככה יתנהגו באש דת חמימות כל שתא. כמאמרם ז"ל, במה תרום קרן ישראל בכי תשא את ראש כנזכר. ועיין שם במדרש (והארכתי בזה בחידושי לפרשת תשא). וממילא שפיר הביאם לבחירי דור דעה.

ומעתה יתפרש לנו הדק היטב בעזרת ה' סיום התורה בתחילתה, ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה (מלשון תיקן) משה לעיני כל ישראל בראשית, א' בתשרי, דהיינו שיהיה תמיד מול עיניהם היום הזה של א' בתשרי, וידעו ויזכרו בלי הפסק כי בראש השנה נברא (בגימטריה בראשית) הכל, ואדם נדון בכל יום בבחינת ראש השנה להיות ירא וחרד על דבר ה' ודתו תמידין כסדרן לבלתי תחטאו לעולם. כן יעזרנו ד' לקבוע תורת משה רבינו בלבנו תמיד, וכעולת הבוקר אשר לעולת התמיד, שני תמידין כהלכתן (עיין בשערי תשובה סוף הלכות מגילה, בשם יוסף צדיקא בעל הברכי יוסף, והבן) אמן כן יהי רצון.

ונכון בזה דברי המדרש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל משה שנקרא ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית, נברא העולם. והיינו על הכוונה הנזכרת שמשה הושרש בלבות ישראל ביד החזקה ומורא הגדול של התורה הקדושה בחינת ראשית השנה עד אחרית השנה, מרישא עד גמירא, יראת ה' תוסף ימים ובשביל זה (הנקרא דרך בלשון חז"ל) נברא העולם על ידי הקורא הדורות מראש, אלקים ברא בראשית, וממילא שפיר מובן רמזי הבעל הטורים הנ"ל בס"ד.

(מתוך קונטרס דרך עליון  דאורייתא, הרב נתן נטע שלמה שליסל הי"ד)

הטעם לקריאה לתחילת השנה "ראש השנה" / הרב נתן נטע שלמה שליסל הי"ד

תמונת הרב נטע שלמה שליסל הי"ד

התורה הקדושה מסיימת ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ומתחלת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וגו'. וכבר האריכו רבים וכן שלימים, ראשונים ואחרונים, בהרבה אופנים. לבא בקשרות קשר של קיימא, ולדרוש סמוכין מרישא לסיפא, וסיפא לרישא, וגם אני אענה את חלקי אמרה נפשי כיד ה' הטובה עלי בעזרת ה'.

ואומר ראשון תחילה בדרך מוסר קצת, דהנה הבעל הטורים כתב דבראשית – אותיות א' בתשרי, ועוד כתב דבראשית ברא בגימטריה בראש השנה נברא עיין שם, וצריך לדעה כוונת רמזותיו אשר רומז בזה רבינו הבעלי טורים זי"ע.

והנראה לעניות דעתי, דהנה א' בתשרי שהוא מוקטר ומוגש לשם בכל קהל עדת ישראל בשם ראש השנה (עיין ביחזקאל מא) שמה קגרים לנו לחקור ולדרוש למה קראו אותו בשם זה דווקא "ראש השנה" ולא תחילת השנה כאשר באמת נוהגים לפרש את ראש השנה בשם תחילת השנה.

אמנם יש לומר דכוונה עמוקא קבעו לנו לקראתו "ראש השנה" לידע ולהודיע שיום זה של א' בתשרי הוא באמת הראש לשנה ולא רק תחילת השנה בלבד, רק ראש לכל דבר שבקדושה. וכמו שהראש באדם הוא המלך לכל האברים, והוא המרכז לכל הגוף של רמ"ח אברים ושס"ה גידים להטותם כחפצו ורצונו, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, דרך צינורות ועורקי הראש, כן צריך להיות יום זה הקדוש והנורא, ראש לשנה הבאה בשס"ה ימים להטותם לתחיה בתורה ועבודה, כמצוות הבורא. וכמו שהראש בהאדם יש בו חושים היותר מובהקים, חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח של כל השנה כולה הבאה לקראתינו לשלום, והראש השנה שכולה קודש לה' יאיר וישמיע ויטעים ויריח טעמה וממשה דאורייתא בנר מצווה ואור תורה לכל הימים מרישא לסיפא. אמנם כמו שבאדם הראש הוא המלך על כל אברים דווקא בהיותו בצוותא חדא עם הגוף, אבל כאשר מתיזין, חס וחלילה, את הראש בסייף מן הגוף אז אין לו להראש שום חשיבות יתירה, הנה כמו כן בהראש של השנה נמי, שדווקא אם היום זה מחובר לטהרה, עם כל ימי שבתות השנה, אז הוא ראש וראשון בחשיבות גדול, ויום זה תחילת מעשיך זיכרון – לכל השנה – ליום ראשון. אולם אם חס וחלילה אין שום התחברות לראש השנה עם כל ימי השנה, כי בכלות הימים הקדושים איש לדרכו פונה, זה לכרמו, וזה לזיתו, זה למסחרו, וזה לביתו, ואין משימים על הלב לזכור את בוראו ויוצרו, ולהשלים חוקם חוק התורה והמצווה, להתפלל בכל יום בכוונה ולהיזהר מכל דבר רע כמו בראש השנה, אז אין לראשי כזה שום חשיבות לכאורה חלילה, חס לא יעלה. (וכבר נודע דברי קדוש ה' רבינו הנודע ביהודה זצלל"ה מה שאמר בדרך הלצה "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום", דהיינו שמכף רגל, שהוא שמיני עצרת דרגל בפני עצמו הוא בדברי חז"ל, ועד ראש השנה הבא, העולם שוכחים שיוצאו מימים הקדושים והנוראים ועושים סיום להתורה בשמיני עצרת ושמחת תורה, אבל הוא סיום ללא התחלה, ושוכחים את עצמם בעוונותינו הרבים,  ואין בהם מתום כל השנה הן בדברים הנוגעים בין אדם למקום ובן בדברים הנוגעים בין אדם לחברו, ה' ירחם ויערה עלינו רוח טהרה במהרה להיות שב בתשובה שלימה כל השנה כולה, אמן כן יהי רצון). ובכן שפיר קראו ליום א' בתשרי ראש השנה דווקא לחקוק בזיכרוננו תכף ומיד בעמדנו לפני ה' בתשובה ביום זה שנדע שהוא בבחינת ראש של כל אדם, ושצריך לחברו ולהמשיכו בחיים של תורה וברכה, וחיים של עושר וכבוד ואהבת תורה ויראה שמים, לכל השס"ה ימים כלם שווה לטובה, ורק אז הוא יום הנורא הזה מיוחס ומרומם במעלה, בשם ראש השנה, להשיג בו מבוקשנו בכתיבה וחתימה טובה בכל טוב בסיעתא דשמיא.

(מתוך קשר עליון דאורייתא. המשך הדברים יובאו בע"ה ברשומה הבאה)


הרב נטע שלמה שליסל הי"ד נולד בזבורוב שבהונגריה (כיום סלובקיה), בט"ו בניסן תרס"ד, 1904, לאביו הדומ"ץ ר' דוד. בשנת תרפ"ב הגיע ללמוד בישיבת האדמו"ר ממונקטש שבהונגריה (כיום אוקראינה), בעל המנחת אלעזר, וכבר כבחור צעיר מינהו כר"מ. בשנת תרפ"ו נשא את מרת רחל בת ר' יחזקאל מילר, ועבר אל חמיו בקרניץ. בשנת תר"ץ שב למונקטש כר"מ ומו"ץ, רב ומגיד בבית המדרש "ישועות ישראל", שם דרש מידי שבת. לאחר פטירת אביו בשנת ת"ש, מילא ר' נטע שלמה את מקומו כראב"ד.

בין כתביו הרבים נמצאים גם הספרים גירסא דינקותא שכתב בנעוריו, נטע שעשועים פלפולים בסוגיות ושו"ת, קונטרס דרך נש"ר, קשר עליון דאורייתא, שולחן נגד צוררי, הגהות לספרו של אביו גן דוד, ועוד. כתב עוד הרבה ביאורים לסוגיות הש"ס שלא הודפסו. כמו כן תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן ח, שם סימן ט, סימן י וסימן לו.שליסל

הרב, רעייתו ושלושה מילדיהם הקטנים מלכה, יחזקאל וחיים לייזר, נספו באושוויץ, בג' בסיון תש"ד, 1944. בת נוספת, חיה, קפאה למוות בפראוס על יד דנציג בתחילת שנת 1945. הי"ד.

(מאורי גליציה חלק ה, דפי עד באתר יד ושם)

על מה שמח משה רבינו לפני מותו / הרב יחיאל משה סגלוביץ הי"ד

תמונת הרב יחיאל משה סגלוביץ הי"ד

ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ד׳ ואל כל זקני ישראל (דברים לא,ט).

ובפירוש רש"י (כט,ג) וזה לשונו, שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא,ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי, באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר. ועל זאת אמר להם, היום הזה היית לעם וגו', היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום. עד כאן לשונו.

ולכאורה הוא פלא הלא מפורש נאמר (בפרשתנו) ״ואל כל זקני ישראל" ומה תבעו ממשה?

ונראה לי לבאר בהקדם דברי הגמרא (בבא בתרא דף כ"א.) דאמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה כו', התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים כו', ועדיין מי שיש לו אב מעלה ומלמדו ומי שאין לו אב לא היה עולה, התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו מבעט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסים אותו כבן ו׳ כבן ז׳. עד כאן. אלמא דבימיו היתה התורה לקניין יחידים עד שבא הוא ועשאה קניין העם כולו.

ומצינו גם לפניו, בזמן הבית הראשון, השתדל חזקיה המלך להפיצה בין כל שדרות העם, כמו שאיתא בסנהדרין (דף צ"ד:) וחבל עול מפני שמן, אמר רבי יצחק נפחא חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה שהיה דולק בבתי כניסיות ובתי מדרשות. מה עשה נעץ חרב על פתח בית המדרש, ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקות איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה. עד כאן.

והנה משה רבינו בעמוד בני ישראל על גבול הארץ וידע אשר בבואם, זה יפנה לכרמו וזה לזיתו, ותורה מה תהא עליה? נתנה להכהנים בני לוי ולזקני ישראל שהם יעשו תורתם קבע. אבל כל ישראל באו לפניו, ואמרו משה רבינו מה אתה משליט שבטך עליה, וכללו גם להזקנים עמהם, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה, וחפצו שתהיה התורה קניין כל העם כולו מקטן ועד גדול, היינו שהם ייסדו תלמודי תורה וישיבות בכל פלך ופלך ועיר ועיר ולהכניס אותם כבן ו' וכבן ז' ולהפיץ התורה בין כל שדרות העם שכולם ידעו אותה מקטנם ועד גדולם. ועל הדבר הזה שמח משה ואמר היום הזה נהיית לעם וגו', היום הזה הבנתי שאתם חפצים ודבקים במקום.

 

(קטרת סמים, חלק ב, פרשת וילך)

הרב יחיאל משה סגלוביץ נולד בשנת תרכ"ג (1863), בווילנה לאביו הרב חיים, מורה הוראה באיישישאק ומחבר שו"ת 'מקור חיים'. הרב יחיאל משה היה תלמידו של אביו. בגיל 24, בשנת תרמ"ז (1887) התקבל ר' יחיאל משה לרב ואב"ד של קהילת סופוצקין פלך סובאלק, בפולין הקונגרסאית, ובשנת תרנ"ב (1892) מונה לרבה של מלאווא וכיהן בתפקיד כחמישים שנה.

בשנת תר"ס (1900) הוא פרסם בעיתון הצפירה מאמר בשבח התנועה הציונית, ונמנה על הרבנים בפולין שחתמו על הכרוז הראשון בעד "המזרחי". בנוסף היה פעיל בוועד הרבנים בפולין. בימי מלחמת העולם הראשונה בחר להישאר עם שרידי קהילתו בעיר, ולא לנטוש אותם על אף הקרבות שהתנהלו בה. יחד עם הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב מאיר ורשיבאק, ערך הרב יחיאל משה סגלוביץ את בטאון אגודת הרבנים ‘בקובץ דרושים וחידושים'.

בכסלו תש"א, 1941, גורש עם בני קהילתו למחנה המעבר דז'לדובה, שם שהו תשעה ימים. אחר כך הגיעו ללוברטוב הסמוכה ללובלין. והרב נשלח ע"י היודנראט באמבולנס ללובלין מלווה באשתו ובבתם, נפטר שם כעבור כמה ימים, בח' בטבת תש"א, ונקבר בבית הקברות היהודי בלובלין.

ספרו 'קטרת סמים' (פיטרקוב, תר"צ) מעוטר בהסכמת האדמו"ר מסוקולוב רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד, ועוסק בחלק א, דרושים, ובחלק ב, החידושים וביאורים על סדר פרשיות התורה וחמש מגילות. חידושיו מופיעים גם בספרו של אביו "מקור חיים", בספר "מאסף דרושי" של אחיו הרב יעקב מאיר זצ"ל אב"ד פאדבערעזע, הראדישץ ודאנציג, ובספר "נטעי איתן" מאת הרב אברהם זאקהיים זצ"ל אבד"ק ויאליא.

הרב יחיאל משה סגלוביץ נולד בשנת תרכ"ג (או תרכ"ב), 1863, בווילנה לאביו הרב חיים, מורה הוראה באיישישאק ומחבר שו"ת "מקור חיים". בגיל 24, בשנת תרמ"ז התקבל ר' יחיאל משה לרב ואב"ד של קהילת סאפאצקין פלך סובאלק, ובשנת תרנ"ב מונה לרבה של מלאווא וכיהן בתפקיד כחמישים שנה. בכסלו תש"א, 1941, גורש עם בני קהילתו למחנה המעבר דז'לדובה, שם שהו תשעה ימים. אחר כך הגיעו ללוברטוב הסמוכה ללובלין. והרב נשלח ע"י היודנראט באמבולנס ללובלין, נפטר שם כעבור כמה ימים בח' בטבת תש"א ונקבר בלובלין.

ספרו קטרת סמים  – (פיטרקוב, תר"צ) מעוטר בהסכמת האדמו"ר מסוקולוב רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד, ועוסק בחלק א, דרושים, ובחלק ב, החידושים וביאורים על סדר פרשיות התורה וחמש מגילות. חידושיו מופיעים גם בספרו של אביו "מקור חיים", בספר "מאסף דרושי" של אחיו הרב יעקב מאיר זצ"ל אב"ד פאדבערעזע, הראדישץ ודאנציג, ובספר "נטעי איתן" מאת הרב אברהם זאקהיים זצ"ל אבד"ק ויאליא.

(מקורות: פנקס מלאווע עמ' 320, האנציקלופדיה של הציונית הדתית, ד, עמ' 82-83, דור רבניו וסופריו ב עמ' 32-33, אהלי שם, פורום אוצר החכמה, אתר מיה קולקשן, ועוד)

תשובה מאהבה / הרב אברהם נתן אלברג הי"ד

תמונת הרב אברהם נתן אלברג הי"ד

תנא דבי רבי ישמעאל שלשה דברים היו קשים לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבע: מנורה וראש חודש ושרצים… ויש אומרים אף הלכות שחיטה… ובירושלמי שקלים (פ"א,ה"ו) חשיב גם מחצית השקל שנתקשה בו משה והראהו הקב"ה מטבע של אש… ובמדרש רבה פרשת בא (פרשה טו) איתא גם שמן המשחה והראה לו הקב"ה מעשה שמן המשחה…

שמן המשחה. בתורה כתיב ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור וכו' ועשית אותו שמן משחת קודש (שמות ל,כג). ובאבן עזרא וזה לשונו, ומלת מר קשה והגאון תרגמה מוש"ק, ואומרים המביאים כי הוא נעשה בגרון הצבי. וברמב"ם הלכות כלי המקדש (א,ה) וזה לשונו, המור הוא הדם הצרור בחיה שהודו הידוע לכל שמתבשמין בה. וכתב הראב"ד וזה לשונו, אין דעתי מקבלת שיכנסו דם שום חיה בעולם, כל שכן חיה טמאה. וכתב הכסף משנה שזה פשוט בפי העולם שמר הוא מוש"ק ולקושית הראב"ד יש לומר, כיוון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא ומריח ריח טוב למה יגרע. וידעו דברי רבינו יונה דמייתי הרא"ש פרק שישי דברכות גבי דבש, כל שנשתנה לדבר המותר מותר. עיין שם.

ובמגן אברהם (סימן רטז) וזה העניין של תשובה מאהבה שאמרו חז"ל אשר זדונות נעשו לו כזכויות (יומא דף פ"ו), כי כאשר יתחרט החוטא בנפשו, יכנע וישוב אל ה', כי מה בין ישראל לעכו"ם כתב מהר"ל בכמה מקומות, כי אצל העכו"ם הרע בטבע והטוב במקרה היוצא מן הטבע, ובישראל להיפוך הטוב בטבע והרע במקרה היוצא מן הטבע, ולכן אדם מישראל אף אם יתלכלך בחטאי ופשעים אין זה אלא מבחוץ, כאבן השוהם המלוכלך ברפש וטיט. ועל כן מזהיר לנו הנביא רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו' (ישעיה א,טו) כי אם יחיש ימהר לטהר ולרחוץ מרוע מעלליו אז ישוב יבריק כאבני שהם וכעצם השמים לטוהר.

והנה ידוע חקירת ספר העקרים אם המצווה והעברה בגדר אזהרת רופא לחולה או בגדר אזהרת אדון לעבד, ויש שמביאים ראיה שהוא בגדר אדון לעבדו מהא דתשובה מועיל, וכמו שאמר הכתוב ושבת עד ה' אלקך (פרשת ניצבים). ואם היה החטא פוגם בעצם ומחליא הנפש, מה מועיל חרטתו שמתחרט על החטא, האם יועיל לחולה העובר על פקודת הרופא ומקלקל ומזיק את גופו מה שיפייס באומר ודברים. אכן מצאתי במדרש תהלים על הפסוק להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו (תהלים צב), אמרו מלאכי השרת לאדם הראשון, מי גרם שתמות. אמר להם, אני שגרמתי לעצמי, משל לחולה שאמר לו הרופא דבר זה תאכל ודבר זה לא תאכל. הלך ואכל, אמרו לו מי גרם לך שתמות, אמר להם, אני שגרמתי לעצמי, שאילו הייתי שומע מה שהרופא מצווני לא הייתי מת וכו'. עיין שם. הרי מפורש שהוא בגדר אזהרת רופא לחולה. ומה שמביאים ראיה מהא דמועיל תשובה, יש לומר על פי מה דאיתא בירושלמי (מכות פ"ב,ה"ו) ובילקוט יחזקאל (רמז שכ"ח) שאלו לחכמה הנפש החוטאת מה תהא עליה, אמר להם חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה, אמרה להם, נפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, אמרה להם, יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב"ה, אמר להם יעשה תשובה ויתכפר, הדא הוא דכתיב טוב וישר ה', שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה. וביאר בספר רגש אמרינו כי החטא עצמו ממית בטבע, וכמאמר הכתוב תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך (ירמיה ב,יט), וכמו שטבע הארס להמית כן הוא טבע החטא כי הוא ארס ממש. וזהו שאמר הכתוב הכרת תכרת הנפש עונה בה (במדבר טו,לא), כי תכרת מעצה בלי שום פעולת עונש מה', כי עוונה בעצמה מפעפע בה כארס וממיתה.

וזהו שאמרו חז"ל במדרש רבה, והובא ברש"י (פרשת בראשית) בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. דין נקרא טבע, כמו שאמרו בשבת (דף קנ"ה) יודע ה' דין דלים, יודע ה' בכלב שמזונותיו מעטים, ועל כן בתחלה עלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא את העולם באופן שישאר בטבעו הארסי, וזה המכוון במלת דין, רצונו לומר, במשפט טבע העוון, וראה שאין העולם מתקיים, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם כן ימותו כל באי עולם, ולכן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, דהיינו שהחליש ברחמיו יתברך שמו המרובים את טבע הארסי הממית של העוון, כי אם שב ורפא לו. כי התשובה רפואה סגולית לחטא. וזה פירוש דברי הירושלמי הנ"ל, הנפש החוטאת היא תמות, מעצמה, כי על ידי החטא נפסק קשר חיות הנשמה אשר היא קשורה בו וממילא תמות מעצמה מאפס חיותה, עד שבא הקב"ה וגילה תקנת התשובה. וכן היא תשובת התורה הקדושה, יביא קרבן ויתכפר, שקרבן ענייה גם כן כח התשובה, כמו שכתבו הראשונים כי קרבן בלא תשובה זבח רשעים תועבה.

ובמקהלות ביארתי בזה דברי הירושלמי שבועות (פ,א,ה"א) אמר רבי תנחומא בשם ריש לקיש בשעה שאמר לו הקב"ה למשה והתודה עליו את כל עונות בית ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם (ויקרא טז), באותה שעה התחיל לומר מזמור לתודה, על שם והתודה עליו. ועיין בשו"ת חיי אריה (ח"ב דרוש ט) שתמה מה ראה משה על כה בהגלות נגלות אליו במראה נבואתו מצוות ווידוי שעיר המשתלח לאמר מזמור לתורה. ובמגן אברהם (סימן נא, סק"י) בשם כנסת הגדולה שיש מקומות שאומרים מזמור לתודה בראש השנה וביום הכיפורים, על שם הכתוב, הריעו לה' כל הארץ (תהלים ק), כלומר שבשאר שבתות וימים טובים שאין תודה קריבה בימים הללו אין אומרים מזמור לתודה, בראש השנה ויום הכיפורים טעמא איכא למימר. ואכתי הניחא ראש השנה, אבל ביום הכיפורים נשאר עוד חובת ביאור למנהג אלו הקהילות. עיין שם.

ולהנ"ל הדבר נכון על פי מה שנתבאר שארס החטא מפעפע בהחוטא לענשו ולהמיתו, אלא שתשובה רפואה לה. וכן איתא ביומא (דף פ"ו) גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה (הושע יד) ובברכות (דך נ"ד) אמרו ארבעה צריכין להודות ואחד מהן חולה שנתרפא, אם כן אתי שפיר כששמע משה רבנו עליו השלום מפי הגבורה והתודה וגו' שכהן גדול יתוודה עבור כל ישראל ויעשו בני ישראל תשובה שיתכפרו ויתרפאו מחולי נפשם הממית, אמר מזמור לתודה, כדין חולה שנתרפא כאמור. שמן המשחה עניינו תשובה, אשר כמו בשמן המשחה, כיוון שנתהפך לדבר המותר נעשה היתר ועוד מושחין בו כל כלי הקודש וכהני ה', כן תשובה מאהבה העוונות מתהפכות עוד לזכויות. ובזה נתקשה משה רבנו עליו השלום כי על פי מדת הדין והטבע החטא עצמו מפעפע כארס ומעניש להחוטא בה, והראה לו הקב"ה באש, אש פלדות שלהבת יה, זה התורה הקדושה המלמדת להועיל כמענתה, יביא קרבן ויתכפר, שעיינו גם כן תשובה כנ"ל. יתר לה תשובה מאהבה שעוד עוונותיו מתהפכות לזכויות. ובמדרש רבה (בפתיחה לאיכה) הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירו למוטב. ייתן ה' יתברך ונזכה לשוב בתשובה לפני ה'. ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

(בית נאמן)

הרב אברהם נתן נולד בתרמ"א, 1881. לאביו, הרב יחיאל איכל אלברג ראב"ד זגירז'. הרב רבי צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד לקחו כחתן לבתו חוה ליבא, ורצה להכתירו כרב קהילה, אך הרב אברהם נתן סירב לקבל את הרבנות וניסה לזמן מה, ללא הצלחה יתירה לעסוק במסחר. הרבנית שהייתה רגילה בבית אביה לחיי רווחה, לא התרעמה גם כאשר הגיעו עד פת לחם, וטרחה במסחר בשמרים לפרנסתם כדי שיוכל להמשיך לשבת על התורה והעבודה. לאחר מלחמת העולם קופחה פרנסתם והמצוקה גדלה בבית.

בתרס"ג, 1903, נתמנה כאב"ד של זגירז' שבאזור לודז', כאב"ד בלאשקי, ובסוף תרפ"ה,1925, כאב"ד בסאנוק שבגליציה המערבית.

הוא השתתף בכתבי עת תורניים, כתביו מופיעים בספרי שו"ת רבים והסכמותיו מעטרים מספר ספרים. הוא ההדיר כמה ספרים וחיבר את הספרים "בית נאמן" (תרפ"ד. ספר זה יצא עם הסכמות נלהבות של גדולי הדור ובהם האדמו"ר ר' מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, הרב חיים ברלין ועוד), "פינת הבית", "קוי אור" (תרפ"ח), "ברית אברהם" ו"אבני זכרון" ועוד. חלק מספריו לא הודפסו.

קרב גם את הצעירים בעירו שנטו לתנועה הציונית. כשפרצה מלחמת העולם השניה סייע לפליטים היהודים שעברו בעירו. כששרפו הנאצים את בית הכנסת פסק שהיהודים לא יסכנו את עצמם כדי להציל את ספרי התורה. נספה עקה"ש בשנת ת"ש, 1940, אחד מבניו הוא הסופר יהודה אלברג.

(ע"פ רבנים שנספו בשואה, דף עד באתר יד ושם, ספר יזכור לקהילת זגירז')

 

בפיך ובלבבך לעשותו / מתוך הקדמה לדרשת בר המצוה של הרב אליהו בומבך הי"ד

חותמת הרב אליהו בומבך הי"ד

שירת המענה

שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב (משלי ט"ו)

אברך את ה' אשר יעצני.

לילות וימים בתורה לשום מעיני.

יושר הורי זכר לי לרחמני.

החייני וקימני ליום שקויתי הגיעני.

ותפארת ישראל עטרת תפארה עטרני.

קבעתי אותו חובה, לעסוק בתורה בשקידה, נשאתי לבי אל המלאכה לקרבה. במלאכת שמים להתחזקה אשר לא נפלאת הוא ולא רחוקה. כמקרא מלא הוא בתורה פ' נצבים, כי המצוה הזאת כו' לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא כו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ובביאור מקראי קודש אלו עמדו כל גדולי המפורשים דהרי לפי הסדר מחשבה קודמת לדיבור ולמעשה, ואם כן בהיפך היה לו לכתוב כי קרוב הדבר בלבבך ובפיך לעשותו:

אחשבה לדעת זאת עם הקדמת אחת אשר שמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א לפרש מה שדרשו חכז"ל על הקרא למען תהיה תורת ה' בפיך – מן המותר בפיך, אשר לפי הפשט אין לו מובן. (וחכז"ל למדו מזה לכל התורה כולה שצריך מן המותר בפיך). וביאר אאמו"ר שליט"א על דרך אגדה, לפי המבואר בגמרא דקידושין דף מ', גבורי כח עושי דברו, כגון ר' צדוק תבעתיה מטרונא, אמר לה איכא מידי למיכל, אמרה לו איכא דבר טמא כו'. אשר אינו מובן לפי פשוטו.

והגאון בעל תורת יקותיאל בספרו מרפא לשון ביאר הענין עפ"י משנת רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, יש הרבה מצות עשה לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו'. והענין הוא כי יש הרבה מצות עשה ולא תעשה בתורה אשר נפשו של אדם מחמדתן ויצרו מסיתו לעבור עליהם וצריך ללחום מלחמת מצוה ולהתגבר עליו. ויש הרבה מצות לא תעשה שנוח לו לאדם לקיימם מבלי שיצטרך לעצור כח רב במלחמתו, כמו אכילת שקצים ורמשים ודברים הטמאים, אשר גם לולי אזהרת התורה היו מואסין מדברים אלו. ואחר שנצטוינו על זה, נוח לנו לקיים מצות המלך. ואולם ידוע כי מצוה גוררת מצוה, ועל ידי קיום מצות אלו שנוח לנו לקיימם, יתגבר כח השכלי על האדם להתיש כח החומרי ולעצור כח ללחום מלחמת היצר לקיים גם המצות אשר הלב חומד הפוכם, ולכך הרבה לנו ה' תורה ומצות כאלו אשר מעצמם היינו מקיימים אותם בכדי שגם אלו המצות נקיים מחמת שציוה לכו ה' יתברך  לקיימם, ועל ידי זה מצוה גוררת מצוה, לקיים גם המצות שצריך ללחום עם היצר. וזה הי' ענין ר' צדוק שכשהסיתה אותו לדבר עבירה, ירא לנפשו פן ואולי לא יוכל להתגבר על יצרו. לכך נתן לו עצה ואמר איכא מידי למיכל וידע שבודאי תרצה ליתן לו דבר טמא, וכשלא יאכל אז ממילא יוכל לעצור כח גם נגד הדבר הקשה הזה. וזה הרמז הכתוב בפסוק, גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, היינו שהם מתגברים מגד היצר בדברים הצריכין להתגבר. ועל ידי מה מתגברים, על ידי שהם עושי דברו, מצות שיוכלו לקיים בנקל, וממילא גורר גם כן מצוה אחרת, לשמוע בקול דברו, בדברים הצריכים למלחמה וכנ"ל. עד כאן דברי הגאון ז"ל והובא בספר זכרון יצחק פ' בא והוא מתוק מדבש.

ובזה ביאר אאמו"ר שליט"א הקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך, והיינו דאף שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ואינה נקנית אלא ביגיעה וקשה להתגבר על היצר המונע. עם כל זה יש עצה לזה, בפיך, וכמו שדרשו ז"ל מן המותר בפיך, שאם שומר עצמו מאכילת דברים טמאים, שנוח לקיים זה, אז יעצור כח להתגבר על יצרו ולעסוק בתורה ביגיעה. וכעובדא דר' צדוק הנ"ל, עכ"ד אאמו"ר שליט"א.

ובזה יתבאר לנו מקרא קודש בסדר פרשתנו פ' תולדות, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. ופירוש רש"י ז"ל ידוע, והאונקלס תרגם על כי ציד בפיו, ארי מצידיה הוה אכיל. ורש"י ז"ל הבין מהתרגום כי מפרש ציד בפיו של יצחק. אמכם אינו מובן דאהבת יצחק לעשו בשביל דברים פשוטים כאלו.

ועיין מה שפרש בזה מר זקיני הגאון הקדוש מו"ה אליהו זצלה"ה אבדפה"ק בספרו אזור אליהו, על דרך אומרם ז"ל גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, יעוין שם. ולדרכינו נאמר כי אהבת יצחק לעשו היה אף שהכיר אותו ללב חומד מחמת רתיחת הדם שבו והוא צריך ללחום מלחמת חובה עם המסיח ומדיח, עם כל זה, ידע כי יוכל להתגבר על יצרו בהיותו עוסק בצידת הטהורים ופורש עצמו מצידת דברים טמאים, כאשר האכיל את יצחק דברים טהורים. ואם כן ממילא שיוכל להתגבר על יצרו לקיים כל התורה, דמצוה גוררת מצוה. אולם רבקה אהבה ליעקב, אף שלא נזדמן לידו צידת דברים טמאים, עם כל זה מעצמו היה מתחזק לקיים כל התורה בתמימות, (וכבר הוא מחלוקה קדומה אם מושל ברוחו עדיף או צדיק מטבעו עדיף, ועיין ברמב"ם בשמנה פרקים שלו, ויש להרחיב הדיבור בזה ואקצר) והוא איש תם יושב אוהלים וכו'.

כן נאמר גם כן בפירוש הכתוב שהתחלנו בו, כי המצוה הזאת לא נפלאת הוא ממך, אשר לדעת חכז"ל קאי זה על לימוד התורה הקדושה, אמר על זה דאף שצריך יגיעה ולמשול ברוחו, עם כל זה קרוב אליך הדבר מאוד על ידי, בפיך, והיינו דברים המותרים בפיך ותשמור עצמן מאכילת דברים אסורים שנוח להיזהר מהם, וממילא יגרור מצוה אחרת, בלבבך לעשותו, כל התורה והמצוה, וכנ"ל, וזה נכון :

ואחשוב עוד לפרש על פי מה שאמרו התוספות בקידושין ובבא קמא דף י"ז על אומרם ז"ל, תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, לחלק דמי שלא למד עוד צריך להקדים הלימוד למעשה, ולמי שכבר למד אז המעשה קודם עיין שם.

ויש לומר שזה כוונת הכתוב שקרוב הדבר מאוד לקיים כל המצות על ידי עשק התורה בפה, וכאמרם ז"ל ליגמר אינש והדר ליסבר, ואחרי זה, בלבבך, שהבינה הוא בלב, וכדאיתא במדרש ילקוט משלי א' שהלב מבין דעת, ואחרי זה יבא, לעשותו, שהתלמיד מביא לידי מעשה.

ובש"ס דבבא קמא י"ז שם מחלק בין לגמור, דאז מעשה קודם, ובין לאגמורי, דאז תלמוד קודם. ושמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א שאמר, שיש לומר דמי שזיכהו ה' לחדש חידושי הלכות ולתרוצי סוגיא וכותב דבריו על ספר, הנה זה עדיף עוד יותר מלאגמורי לאחרים, שהרי על ידי שכותב הדבר על ספר, ויוכל כל אחד ללמוד בו ולהגות בו ותסתיים שמעתא, שפיר אמרינן דתלמוד עדיף. ובפרט אם מפרסם הדבר בדפוס ומקוים בו אגורה באהלך עולמים.

ובזה יש לבאר כוונת הכתובים בתהלים מ', אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי לעשות רצונך א' חפצתי ותורתך בתוך מעי בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת. והעניין הוא כי אמר דוד המלך עליו השלום שיוכלו לכתוב הדברים במגלת ספר, אם שעל ידי זה מעוכב מעשות המעשה, על כך אמר אם כי לעשות רצונך א' חפצתי, דמעשה גדול, היינו, כשתורתך בתוך מעי, שאיני לומד לאחרים. אבל בשרתי צדק בקהל רב, כשלומד עם אחרים, בזה הלימוד גדול ורב יותר מן המעשה. וגם כשכותב דבריו על ספר, הנה שפתי לא אכלא, שהרי על ידי זה שפתותיו דובבות בכל עת ובכל רגע, אם יגיעו בתורת אמת וזכה לכוון אל האמת שאז התלמוד גדול, ה' אתה ידעת כי כוונתי לבא אל האמת ולכוון הלכה לאמיתה.

ונוכל להמליץ עם זה מאמרם ז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, היינו שכתב דבריו על ספר, ואז תלמודו מתקיים בידו ממש, וזה הוה גדול מן המעשה. ויש לומר שזה כוונתם תלמוד גדול,  ובאיזה תלמוד אמרו, שהוא מביא לידי מעשה, היינו שעוסק ביגיעה ומחדש חידושים וכותבם על ספר חוקה, שאז יש בו מעשה ממש, וכנ"ל.

והן גם אני הצעיר שבתלמידי אאמו"ר הרב שליט"א, אשר הדריכני בנתיב הלימוד והעיון, נטיתי שכמי לסבול בעול התורה והמצוה. ומה שחנני ה' בעניות דעתי כתבתי על ספר למשמרת לבל תהא אות אחת מן התורה נעדרת, וזה יצא ראשונה להדפיס הקונטרס הקטן הזה, וה' יעזור לי דאימא מילתא דתתקבל ושימצאו דברי חן בעיני התלמידי חכמים, ושתלמוד יביאני לילי מעשה קיום המצוות  כדת וכהלכה.

והנני חותם מעין הפתיחה נותן הולאה לשעבר, ומתפלל העתיד, יחזקני ה' ויאמצני דעה ובינה יחנני להוסיף אומץ בתורה ולחדש דברים נכונים כאשר עם לבבי ולבב הורי שליט"א. ושבתי בבית ה' לאורך ימים לפ"ק.

פה דרהאביטש יום א' לסדר ומברכיך ברוך, נזר"ת לפ"ק. אנא זעירא ולא מן חבריא

אליהו באאמו"ר הרב הגה"ג וכו' מו"ה יהושע פנחס שליט"א הראבדפה"ק יצ"ו.

(הקדמת המחבר לספרו מענה אליהו)

הגאון רבי אליהו בומבך (באמבאך) הי"ד אב"ד אושפיצין, ביום א׳ בחשון תרמ"ד (1884), ונעקד׳׳ה ל׳׳ג בעומר תש׳׳ג (1943).  מילדותו היה בעל מוח נדיר ובעל זכרון נפלא, ובגיל כמה חדשים כבר ידע לומר כמה פסוקים. ביום בר המצוה שלו, יום חמישי, ב' דר"ח מרחשון תרנ"ז (1896), דרש בחריפות רבה, באסיפת גדולי וחכמי עירו, ובלל עשרים ושש מערכות ופירכות מסובכות מכל הש"ס תוך שהוא מתרץ הרבה קושיות, ותהום כל העיר. באותה שנה הודפסה דרשתו בספר בשם "קונטרס מענה אליהו", עם הסכמת אביו, הרב יהושע פנחס אב"ד דראהאביטש ומחבר הספר "אהל יהושע", והסכמת סבו, הרב יוסף בומבך.

בשנת תרס"ז (1907) נתקבל כרב בעיר קענטי שליד ביליץ. השתייך לאגודת ישראל, והשתתף בוועידת יסוד התנועה בקטוביץ בשנת תרע"ב (1912). בשנת תרפ"א (1921) כשנפטר אביו מילא את מקומו באושפעצין, כאב"ד וראש הישיבה הגבוהה. יהודי העיר חבבו אותו מאוד, ואף הנכרים קמו לכבודו ביראת כבוד. היה חתן, תלמיד וחסיד בכל לב ונפש, של האדמו"ר מקאמארנא, רבי יעקב משה ספרין. לאחר פטירת חמיו המשיך לנסוע לבנו ר' שלום, שהיה גיסו, ואחר כך אל בנו רבי ברוך שהיה חתנו. חיבורו על מסכת מכות נאבד בשואה, כמה משו"ת שלו נדפסו בשו"ת אהל יהושע מאת אביו. הוא ברח לסוסנוביץ, ונפטר ברכבת בדרך מסוסנוביץ לאושוויץ.

מקורות: אלהי שם עמ' 441, אלה אזכרה ו עמ' 67-70, אנציקלופדיה לחכמי גליציה א 447-450, רבנים שנספו בשואה, פנקס הקהילות, גליציה המערבית ושלזיה עמ 328, חבל הכסף.

ישוב הקושיא ממעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה / הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד

מאזני צדק

ראיתי בספר גליוני הש"ס להגאון מורנו יוסף ענגיל זצ"ל שהביא להקשות בהא דאיתא בברכות י"ח מעשה בחסיד א' שנתן דינר לעני בערב ראש השנה וכו' והלך ולן בבית הקברות כו' אמרה לה שמעתי שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו וכו', הא אין בית דין של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קידוש בית דין של מטה את החודש כמבואר בראש השנה ח', והרי אין מקדשין את החודש בלילה כמבואר (שם ל'). ואם כן הא אין דין כלל למעלה בליל ראש השנה, רק ביומי, ואיך שמעה בליל ראש השנה הגזירה שכל הזורע כו'? והוא קושיא חמורה! והעלה דמטעם זה באמת כתב רש"י בבבא בתרא (י.) ד"ה חזא להו בחלמא (לפי גירסת הב"ח) "במוצאי ראש השנה", משום חסרון השבע מאות דינרי, ועל כרחך דהיה החלום רק במוצאי ראש השנה, שהיה הדין כבר ביום ראש השנה אחרי קידוש החודש, וראה בשנתו בליל מוצאי ראש השנה בחלומו מה שנגזר כבד בדין ראש השנה ביומו. אולם מלשון הגמרא בברכות משמע דהמעשה היה בערב ראש השנה, וצריך עיון.

אבל, לעניות דעתי, נראה לחלק ולומר בפשיטות, דזה שנתן הדינר לעני הוא היה באמת בערב ראש השנה, אבל הא דנכנס ללון יוכל להיות שהיה אחר כך במוצאי ראש השנה, כמו בבבא בתרא, ואם כן לא קשיא מידי.

[ובזה יהיה מיושב גם כן מה שהעיר בשו"ת בית שערים סי' רמ"א, לשיטת הרא"ש דבזמן התנאים שהיה להם אפר פרה היו מחויבים לטהר עצמם בראש השנה, האיך הלך ולן בבית הקברות, ולא היה נזהר מטומאה (עיין שו"ת גנזי יוסף סימן ק"ז). אבל לפי הנ"ל יש לומר דלא עשה זאת רק במוצאי ראש השנה, ועד יום הכיפורים היה יכול לטהר את עצמו מחדש, ודי לחכימא].

אי נמי יש לומר, על פי מה שכתוב במתניתין דראש השנה ט"ז, בפסח העולם נידון על התבואה. והקשו מגמרא ברכות הנ"ל, ששמעו שכל הזורע ברד מלקה אותו וכו', הרי דבראש השנה דנין? ותירצו: ושמא בשמים בראש השנה היו מזכירים דין הנגזר בפסח. עיין שם (ועיין במשנה למלך הלכות תשובה פרק ג'). ואם כן ניחא דבאמת אין דנין רק ביום, אבל מה שנגזר בפסח יכולים לשמוע אף בלילה הקודמת, והבן. (ונתעוררתי לזה מכבוד ידידי הרב החריף וכו' מורינו ורבינו הרב זאב וואלף ווייס נ"י, חתן רבינו הגאב"ד שליט"א).

ושאר בשרי הרב הגאון וכו' מורינו ורבינו הרב חיים צוקער נ"י ראבד"ק בערענסאז יצ"ו, כתב לי בזה הלשון: לדעתי לא קשיא מידיה, עיין ברמב"ם בפירוש המשניות ראש השנה ריש פרק ראוהו בית דין, וזה לשונו: וממה שאתה צריך לדעת כי הירח כשנראה בזמנו והוא יום כ"ט ערבית ונשאר מן היום כדי שיאמרו "מקודש מקודש" קודם שיראו הכוכבים, כי זה מותר אף על פי שהעריב השמש כי הלילה אצלנו אינו אלא משעה צאת הכוכבים וכו'. וזכרתי לך שלא תחשוב כי קידוש החודש לא יהיה לעולם אלא יום ל', כי אפשר שיהיה קודם ל' וכמו שביארנו, עד כאן לשונו.

ועיין גם ברמב"ם ביד החזקה בפ"ב מהלכות קידוש החודש הלכה ט' ופרק ג' הלכה י' ותמצא מבואר כן [ועיין בנטע שורק בפרשת מסעי בסוגיא דאין עד נעשה דיין, יעויין שם]. ואם כן לא קשיא מידי כמובן, דשפיר משכחת לה קידוש החודש קודם ליל ראש השנה, והיתה יכולה לשמוע הגזר דין, ואתי שפיר.

ויפה תירץ גם הרב הגאון החריף ובקי וכו' מורנו ורבנו יצחק יעקב ווייס נ"י, על פי מה שאמרו  בשו"ת בית אפרים  (בהקדמה לחלק אורח חיים) דיש סברא לומר דהא דאמרינן לעניין קריאת החודש ויום הכיפורים אתם אפילו מזדים, דלא נאמר זה רק מגזירת הכתוב, והיינו שבכל עדת ישראל יעשו אותו כדי שלא יתקלקלו המועדות מחמת שהבית דין עשו בשגגה או בזדון, ומכל מקום קביעת הדין של מעלה ויום כפרה ומליחה ומחילה של יום הכיפורים לא נשתנה זמנו כל עיקר. עיין שם. ואי נמי יש מקום לומר דהא דאין בי"ד שמלמעלה נכנסין לדון וכו' הוא דווקא כמקדשין בית דין שלמטה בזמנן, ואם כן משכחת דקדשו אז הב"ד החודש שלא בזמנן ועל כן הוי אז ערב ראש השנה, אבל למעלה כבר היה ראש השנה ויום הדין, ועל כן ידעו מה נגזר, ודו"ק.

שוב קבלתי ספר דברי תורה (להגאון הצדיק ממונקאטש שליט"א) וראיתי בחלק א' (אות ס"ד) שכתב בזה הלשון: בזוהר הקדוש תרומה [דף קמ"א ע"א] ביומא דראש השנה דעלמא איתדן וכו' וכל נפש ונפש משטטן ובעא רחמי על חיי בליליא דנפקא יומא דדינא אזלין וקא משוטטין למשמע ולמנדע מאן הוא דינא דאתדן על עלמא וכו'. ובזה מיושב שפיר מה שהקשו המפרשים בחסיד שהלך ולן בבית הקברות וכו' שמעתי שכל הזורע וכו' דהא הדין בראש השנה הוא רק בבוקר בתלת שעי קמייתא (כדאיתא בעבודה זרה ד') ואיך ידעו הרוחות בלילה הקודם (היינו ליל ראש השנה) מה יגזרו למחר אטו נביאות הנה. ותירץ בדוחק גדול דשמעו מכריזין מה יגזרו למהר. וזה קשה ואינו מתקבל על הלב. ותמהני שלא ראו דברי הזוהר הקדוש אלו, כי רק בלילא דנפקי יומא דדינא ראש השנה (דהיינו במוצאי ראש השנה) הולכות הרוחות ומשוטטת למשמע מה דינא אתגזר, והיינו כדברי הגמרא ברכות, רק בזה מפורש דבמוצאי ראש השנה אחרי ששמעו מה נגזר היום. ולא קשיא מידי.

וכן נראה הפירוש בש"ס ברכות, דלא קאמרינן שם ששמע בליל ראש השנה, רק שהקניטתו אשתו בשביל שנתן דינר לאשתו בערב ראש השנה, (ועל כרחך הדינר נתן בערב ראש השנה ולא בראש השנה כשאסור משום מוקצה) והלך ולן כבית הקברות. ומזה שפטו ללמוד המפרשים שהלך מיד בליל ראש השנה ללון שם, ועל כן הקשו כנ"ל. אבל באמת אין ראיה שהלך בליל ראש השנה, ויש לומר ביום ראש השנה לא רצה להתקוטט ולא השיב לה וגם בליל ראש השנה לן בבית הכנסת או בבית המדרש ובמוצאי יו"ט הלך ולן בבית הקברות ושמע הרוחות שמספרות מה שנגזר כבר ביום, היינו ראש השנה, כנזכר מהזוהר הקדוש, וגם בגמרא לא נמצא שהיה בליל ראש השנה, ולא קשיא מידי כנזכר, עד כאן דבריו (ועיין תל תלפיות חלק ל"ח, סי' ל"ח אות ב').

(ויצבר יוסף, הרב יוסף שוורץ הי"ד)

רמזים בראשי תיבות וסופי תיבות לעניינו של חודש אלול / הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד

תמונת הרב יוסף שוורץ הי"ד

דורשי רשומות נותנים שלשה רמזים בפסוקים שונים על חודש אלול:

  • ומל ה״א את לבבך ואת לבב זרעך.
  • אני לדודי ודודי לי.
  • ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

וכתב במטה אפרים (סימן תקפ״א) דהם רומזים על מה שאמרו:  תשובה  ותפלה, וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה. הפסוק הראשון:  ומל ה״א וגו' הוא רמז לתשובה. השני:  אני לדודי וגו' הוא רמז לתפלה. והפסוק השלישי:  ומשלות מנות וגו', רומז לצדקה, ושיש להקדים פני עליון בדברים אלו טרם בוא יום הגדול והנורא, (וכ״כ בקיצור שו״ע סי' קכ״ח).

ועל דרך זה שמעתי לפרש:  תכן לך הדרך ושלשת את גבול ארצך (שופטים), דהנה מבואר בשם האריז״ל:  הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, דהוא מרמז על חודש אלול, שהקב״ה בטובו הגדול נתן לנו החודש הזה שיעשה האדם לעצמו בו דרך ושביל שלא יפול בסער הים ובמים עזים, היינו תאוות העולם הזה. וזה תכין לך הדרך (אלול) ושלשת (רצונו לומר על ידי שלשה דברים, תשובה תפלה וצדקה) את גבול ארצך, היינו הארציות שלך, ולהכין עצמך לעשות הטוב והישר.

ובשם הש״ך (על התורה) הביא רמז בפסוק: לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (מטות) סופי תבות אלול, וכתב הכוונה בהא דנוהגים לעשות היתר נדרים בחודש זה (והביאו בברכי יוסף), ולעניות דעתי הרמז בפסוק זה, על דרך מוסר, השייך לעניינינו…

מצינו בפרשת ויקהל:  ויצאו כל עדת ישראל מפני משה. וכתב בספר תורת משה נתן לרמז בזה מוסר השכל נגד המון עם שבאים לשמוע דרשה מפי החכם, ובשעה ההיא מתעוררים עצמם ואף בוכים ושופכים דמעה, אכל אחר כך כל אחד פונה הדברים מדעתו ואין שמים עוד כלל העניין על לב, וכאמת אמר דוד המלך עליו השלום, לכו בנים שמעו לי, אף לאחד שתלכו גם כן יעשו הדברים רושם בלבביכם, כאלו עוד אתם שומעים ולא יצא הדבר מלבבכם… ולכן משבח הכתוב את ישראל "ויצאו כל עדת ישראל", אף שכבר יצאו, עם כל זה, "מלפני משה" היו תמיד, פני משה נגד עיניהם ונתעוררו במוסר לשמוע דבריו — וכן אני אומר, רבותי! אתם באתם לשמוע ההספד שעשיתי על גיסי יקירי הרב הגאון זצ״ל, ושפכתם אתם עמי דמעות יחד, אבל זה איננו די, אלא אף גם כשתלכו לביתכם צריך להיות נגד עיניכם המאורע. והחי יתן אל לנו, שלא יהיה הצדיק אבד ואין איש שם על לב – וכאשר אמרתי לפרש וסבבו בשוק הסופדים, היינו לא רק לפני המטה יספדו אותו, אלא גם בשוק, אחר כך, יזכרו אותו, ויקחו מוסר ממנו לילך בדרך טובים. וכן פירוש חבל על דאבדין, ולא משתכחין, שלא תמצא דמיתתו גרמה תשובה. וכמו שכתוב (ירמיה) לשוא הכתי אתכם מוסר לא לקחו. ועוד הלא נאמר (חקת) הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא, רצונו לומר אם הזכרת יום המיתה איננו עושה רושם אצל האדם, אז חס וחלילה מורה כי נשמתו (הנקרא משכן ה') איננו טהורה. והוא גם כן הרמז שהתחלנו, לא יחל דברו ככל, סופי תבות אלול, כי התשובה שמקבלים על עצמנו בימים הללו צריכים להחזיק, ושלא יהיה רק פטומי מילי בעלמא, לפי שעה, אלא ככל היוצא מפיו יעשה, ואז יהיה הצדיק הנפטר מליץ יושר בעדינו, והקב"ה ימחה דמעה מעל כל פנים ובמהרה ישני עפר יקומו מאדמתם, ועת ספוד יתהפך לעת רקוד, והפכת מספדי למחול, ויקויים אז תשמח בתולה (הוא חודש אלול) במחול (במחילות עוונות), יהודה וישראל יושעו לנצח, והקב"ה יעשה סוף וקיץ לצרתינו, ויוציאנו מאפלה לאורה, ויגדור ברחמים פרצותינו, ואין עוד צווחה ברחובותינו, תכל שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה, אמן כן יהי רצון.

(אבל משה)

חתימת הרב שוורץ הי"דהרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד, נולד בתרל"ה, 1875, בעיירה אויבערווישיוה במחוז מרמורש לאביו ר' נפתלי שוורץ ממאד, מגדולי רבני הונגריה.

רבו המובהק של הרב יוסף היה ר' יעקב טננבוים (מחבר ספרי "נהרי אפרסמון"). נסמך לרבנות על ידי הרב משה גרינוולד מחוסט, ר' שלום מרדכי שבדרון מברעזאן (מחבר ספרים רבים ובהם: גילוי דעת, דעת תורה, דרכי שלום, ליקוטי תורה, משפט שלום, עין הרועים, תכלת מרדכי) ועוד.

נשא לאשה את בת הרב אליעזר דייטש מבוניהד. עם פטירת חמיו שימש כדיין בעיר. בשנת 1924 עבר לגרוסוורדין ושם שימש עד אחרית ימיו כרב קהילת "מחזיקי תורה".

הרב יוסף הכהן חיבר ספרים רבים, בהם ספרי שו"ת, חידושים ופלפולים, הספדים ודינים שימושיים. עיקר עבודתו הספרותית הייתה בעריכת כתב העת התורני "וילקט יוסף" שיצא לאור בהונגריה במשך 20 שנה. במסגרת עבודתו זו בא בכתובים עם רבים מגדולי הדור ושמו נזכר בעשרות ספרי שו"ת.

כן כתב ערכים באנציקלופדיה "אוצר ישראל" של יהודה דוד אייזנשטיין, ועסק בהוצאה לאור של כתבי אביו, ר' נפתלי שוורץ (כגון אילה שלוחה ועוד), של חמיו ושל אחרים. כתב: עשרות ספרים, ובהם: צפנת פענח – על שו"ת יד יצחק (מונקטש, תרס"ט), מזכרת אבל – הספד על מרת הינדל קאהן (בודפשט, תרע"ח), מועד כל חי (קליינווארדין, תרפ"ה), אגרת צפון (סעאיני, תרפ"ז), גנזי יוסף – שו"ת ופלפולים, (דעווה, תר"ץ), מספד וקינה – הספד על החפץ חיים (גרוסוורדן, תרצ"ד), ויצבר יוסף, שו"ת ופלפולים (גרוסוורדן, תרצ"ו), אבל ישראל – הספד על האדמו"ר ר' ישראל האגר מויז'ניץ (גרוסוורדין, תרצ"ו) , זכרון בספר – הספד על הרב חיים גראס (בודפשט), זכרון בנימין – הספד על הרב בנימין פוקס (אראדעא,תרצ"ו), זכרון למשה – תולדות החת"ס וחידושיו (אראדעא, תרצ"ח), אבל משה – הספד על הרב משה דייטש (גרוסוורדין, תש"ב).

בשנת תש"ד, 1944, נשלח הרב שוורץ עם בני קהילתו לאושוויץ, שם נספה  ביום ט' בסיוון. גם בנו, הרב בצלאל שוורץ הי"ד, נספה בשואה.

נספו גם אחיו הרבנים הרב פנחס זעליג הי"ד מקליינווארדיין עורך הירחון "אור תורה", הרב שמואל הי"ד מסאטמר עורך "לקט ששנ"ה", הרב אברהם יהודה הי"ד ערך כתב עת תורני, "פני הנשר" והרב מנחם ישעיה הכהן שוורץ הי"ד, מגיד מישרים בקלוזינברג. ונספו גם אחיותיו: פרידא (ובעלה הרב נתן צבי בריסק) הי"ד, הענדל (ובעלה ר' מנחם פריעד) הי"ד וריזל (ובעלה ר' בנציון רוזנצוויג) הי"ד, ויוצאי חלציהם הי"ד.

(מתוך ויקיפדיה וספרי הרב הי"ד).

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ט / הרב דוד בודניק הי"ד

חבורת מטפסים

סך הכל כל הדברים, שהפתח האחרון שהקב"ה מבקש מן האדם לפותחו "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם'". ועל הפתח הזה סובב כל הברורים והדיבורים, שהאדם טועה גם בזה, מפני שמדמה שצריך בפעם אחת לפתוח פתח כפתחו של אולם, וזולת זה אינו כלום.

אבל הקול דודי דופק, רק "פתחו לי פתח כפתחו של מחט" התחלה כל דהו, התנועה הראשונה שיתנענע האדם ממצבו הרגיל, כמו שאמר הכתוב "שמוע שמעתי אפרים מתנודד", כיוון שהוא מתנודד לשוב קצת, גומר הבורא דבריו "הבן יקיר לי אפרים רחם ארחמנו נאום ד' ", היינו שאתן לו סיעתא דשמיא, והחודו של מחט הרי נקל הוא לעשותו, החודו של מחט בהמחיצות המפסיקות בינו לבין חברו, והעדר המחיצות אשר בינו לבין העולם…

ועל זה אמר הושע הנביא עליו השלום "שובה ישראל עד אלהיך", ברשותך וביכולתך דווקא, כי אין לך לתלות העיכוב בעולם, "כי כשלת בעונך", שאין העולם אשם בנפשך. האם לאחר שעזבת את עולם־הדימיון ונמצאת בחבורה של מבקשי האמת, יש לך מחיצה של ברזל המפסיק בינך ובין חברך עד שקשה לך לעשות אף פתח כפתחו של מחט? וגם זה מברר לך הנביא, טעותך מה שאתה טועה (לחשוב) שאם הנך יורד ונופל ממדרגתך, אתה בעצמך אינך אשם, רק חברך זולתך, וכשאתה עולה במדרגתך נתעלית מעצמך ויכול אתה לעמוד מצד עצמך בלי עזר וסיוע מזולתך. וזאת היא הסיבה הגדולה המעכבת את התשובה, מפני שבעת ירידתך תתלה החיסרון לא בעצמך כי אם בזולתך, ובעת עלייתך תתלה המעשה בעצמך ולא בזולתך, מה שגורם בירידתך להקפיד על זולתך, וטענתך שאין לך ממה לשוב, ואתה עצמך תצדיק לגמרי, ועל חברך אינך בעלים להטותו לתשובה, ואת עצמך פטרת מן הדין. ובעת עלייתך תתלה הזכות במעשיך הטובים ותחדל להבין חסרונותיך ובירור מידותיך ותישאר נכרת מן החבורה, ובין כך לא תוכל עמוד על מדרגתך בלי עזר חבורה, עד שתיפול בייאוש אף לעשות חודו של מחט, בפעם השני. ועל זה צווח הנביא "שובה ישראל עד ד' אלקיך, כי כשלת בעונך", שחיוב התשובה הוא לא מצד זולתך, אלא מצד כשלון עוונך, ותקן את עצמך ומדותיך, וכאשר תשוב מדרכך הרעה ותתעלה במדרגת התשובה, אל תחשב ואל תדמה בעצמך שנתעלית מעצמך ובכחך הגברת חיילים, כי אז לא לאורך ימים תעמוד בתשובה, ותרד ותפול משמים ארץ, עד שיתברר לך שבעזרת חבורה והתלמדות מזולתך בנידון נפשך הפנימים אתה יכול לעמוד. ועל זה אמר הנביא "קחו עמכם דברים", ואמרו ז"ל קחו עמכם מדברים, שכל אחד צריך ליקח אצלו מדברים, שלא תאבד ה"חודו של מחט".

וזהו הפתח  הצר שאדם עושה מעצמו, וגורם ירידתו וצריך לצאת ממנו, וזה הפתח הצר והמחיצה המפסקת שגורם עלייתו מעצמו, אשר שתי התשובות של הנביא מספיקות הם, ורפואה בדוקה למדווי נפשו.

והיסוד של הלל הזקן עם האידך פירושא זיל גמור, במאמר הקודם הוא דרך לתיקון דעותיו. ו"אני יוסף" בירור למדותיו וחשבונותיו, ויהיה לך חבורה ממי להתלמד, עד שתבוא למדרגה של רבי חכם וזקן יושר בישיבה. ושוב יהיה לך עבודה מרובה שאתה צריך לבטל כל החשבונות "בעבור תועלת" בעבור קידוש וחילול השם המקושר עם קידוש וחילול עצמו, מה שתדמה בלבבך שמעשי גדול ממעשיך, ואצלי הכוונה יותר רצויה ויותר אמיתית. וזה גופא גורם הפירוד שנית בין הדבקים, ואין לך עצה אחרת כי אם ליקח הכלל של "רעך זה הקב"ה"! וה' אמר לקלל, כדי להתלמד ולתקן, ואז יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך ככבוד רבך וכבוד רבך ככבוד שמים…

וזה יהיה לך הפתח "כחודו של מחט", לכנוס אל הפתח הצר שנכנסו בו החסידים הסובלים, ועל ידי הכלל של הלל הזקן "להקב"ה לא תעביד", פתח לך פתח "כפתחו של אולם" להגיע ליראה ואהבה ודביקות, כמאמר הכתוב "לאהבה את ד' אלקיכם ולדבקה בו ולשמוע בקולו", כפי שביארנו לעיל שזה מן היסודות של מצוות הלבבות, "ואני ד' " שברא לך "הפתח צר" לתקן מדותיך ולהיטיבך באחריתך, "ואני ד' " הוא המברר לך את "הפתח כשר" שלך, ועל ידי הכרה והרגשה של "אני ד' " תגיע אל התשובה. כמו שאמר הכתוב "קחו עמכם דברים ושובו אל ד' ", ואמרו ז"ל עֵד ד', שיעיד השם עליו שלא ישוב לחטאו לעולם, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. אמרו ז"ל, ואימתי היא גדולה בזמן שמגעת עד כסא הכבוד, כמו שאמר הכתוב (ירמיה ד) "אם תשוב ישראל נאום ד' אלי תשוב"…

(אור המוסר, חוברת יאהרב דוד בודניק הי"ד)

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ח / הרב דוד בודניק הי"ד

מידת הדין

אמר ר' אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, מה יוסף קטן שבשבטים היה, כשאמר להם אני יוסף, נבהלו מפניו, על אחת כמה וכמה כשיבוא הקב"ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, ויאמר אני ד' (מדרש רבה ויגש פרשה צ"ג).

הקשה בזה אדמו"ר ז"ל בספר "דרכי החיים", שהיה צריך לאמר תחילה התוכחה ואחר כך הדין, כי קודם הוויכוח ואחר כך הפסק דין?

אמנם לפי דברנו יתבאר פרשה שלימה בתורה, ונורה מזה דעה להבין עד כמה טמונים לרגלי האדם פחי הטעות וחשבונות רבים, וכמה צריך האדם להזהר מהם עד שיגיע אל השלימות האמיתי. ואין לנו אלא להרחיב קצת עצם ענין מכירת יוסף. כי מה היה הסיבה הראשונה למכירת יוסף אחיהם? אחר שהיו גדולי עולם שבטי ה', והיו כל כך בטוחים בדרכם ותקיפים בדעתם שאינם שוגים מן האמת כלום, עד ששתפו להקב"ה עמהם… (תנחומא). ולא יתכן לאמר שדחק להם הכתונת פסים כמשמעו, וגם לא על אשר הביא את דבתם רעה לפני אביהם בלבד, דנו את  יוסף למיתה, אלא שהלשון הרע היה סיבה לחשבונות רבים ועמוקים מני ים שגרם הדיבה להבאיש ריחם בעיני אביהם שירחיקם ממנו, ולא יורה אותם תורתו משם ועבר, כמו שהורה ליוסף אחיהם הצעיר, ועל כן עשה לו הכתונת פסים לאות חיבה והתקרבות. ועל כן הביטו עליו כעל מפריד בין הדבקים, וגורם להם חסרון השלימות, והרי הוא יורד לחייהם, והם הרוב בניין והרוב מניין של ההווה והעתיד, ולכן עלתה בלבבם קנאת האמת, שלא לוותר שלימותם ושימושם אף הם את אביהם, עד שהותר אצל רוב האחים להורגו, כי דחק להם מצבם הרוחני בהווה ובעתיד לדורי דורות, והוא הגורם לחבורה גדולה כזו התרחקות והתפרדו מאביהם לבניין בית ישראל. וכוונת יוסף הצדיק לא היתה חס וחלילה להבאיש ריחם בעיני אביהם, אלא לתקן חסרונם, כדי שיהיה הכלל כולו שלם, כי דורות הבאים תלוים בירושת האבות, כמו שאמרו ז"ל "מעשה אבות סימן לבנים", ואמרו ז"ל "כבוש דרך לבני" ונמצא שכולם לשם שמים נתכוונו, וכולם נענשו במדה כנגד מדה, וכל אחד סבל אחר כך, ונפל ממדרגתו לא מזולתו כי אם מעצמו, כדאיתא (במדרש רבה יישב) "הכר בשביל הכר", לפי שאמר יהודה "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא", אמרה לו תמר "הכר נא למי החותמת והפתילים". "ונראה כנגד ונראה", בשביל שאמרו "ונראה מה יהיו חלומותיו", לפיכך צווחה רוח הקודש, "ונראה מה יהיו חלומותיו"…

ולא עלתה ביד יהודה על ידי דבר זה להתקרב ביותר אל אביו, כמו שכתוב "וירד יהודה מאת אחיו". והכל נגרר ממה שלא יכלו לדבר אתו לשלום, וכל מה שלא נתברר כוונתם זה אצל זה נתגדל החשד, ונצמח הקנאה ועשתה פרי רב עד שנתפרדה החבילה. ולו התבררו דבריהם מתחילה אל יעקב אבינו עליו השלום, ולא בנו על דעת עצמם אז לא נשתלשל כל המעשה הנורא הזאת, וכל החשדים משני הצדדים היו אז כאבק פורח. וכיון שלא יכלו לדבר לשלום ולהתווכח בתחילה, נמשכו עד לתהום רבה.

ועל כן כיון שהיה המכשול מעצמו לעצמו, לא היה יתכן הבירור אלא מתוך עצמו מיניה וביה, שיתברר להם הסבה הראשונה. ובחכמת אלקים אשר בו, השכיל להוכיחם על ידי הגביע שסיבב בעצתו, כדי להראותם תמונתם הרוחנית במעשה הזה, כבמראה מלוטש, על פי הכלל הגדול בתורה "מאי דסני לך לחברך לא תעביד". כי על ידי שנתן הנביע באמתחת בנימין, היה מן הדין לפי הסכמתם הם, כמו שאמרו "מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". ועל מה סמכו ביסוד טענתם רק על הרחמנות על אביהם הזקן, כי איככה יוכלו לראות בירידת אביהם הזקן ביגון שאלה? ועל יסוד תביעת הרחמים ולפנים משורת הדין הסכימו להרג את מצרים אם לא ישמעו לבקשתם, ותבעו הלפנים משורת הדין בתוקף כל כך. ויוסף הצדיק המתין כל כך וסבל דבריהם החריפים עד הקצה האחרון, כמבואר במדרש שם. וכל זה עשה כדי להגדיל טענתם מפאת היושר והרחמים, ובהגיעם אל קצה ההתמרמרות ברגע האחרון, אז הגיעה השעה הגדולה לבירור טעותם הגדול הנמשך זה כעשרים ושתים שנה, בהפכו כל דבריהם וטענותיהם על עצמם גופא, בדברים קצרים המחזיקים את המרובה, ברגע קטן. עד שהגיבורים הללו למרות מעמדם ברגע האחרון בכל אומץ לבבם וגבורת רוחם לנצח באמיתיות טענותיהם, ולפתאום נסגו אחור, והודו על האמת. כי נוכחו לדעת מיניה וביה האמת המוחלט. וכל הטענות נהפכו עליהם, עד שפרחה נשמתם מפני הבושה, כמו שכתוב, עיניך לנוכח יביטו, אז, עפעפיך יישרו לנגדך (משלי ד,כה), כי ראו ונתביישו מעצמם, בשמעם את ה"אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה", כלומר, אם באים אתם מצד תביעת הרחמנות, איפה היתה הרחמנות בשעת המכירה? מדוע לא חסתם אז על אביכם הזקן שתורידו את שיבתו ביגון שאלה? אף שיתכן שמצד הדין היה הצדק אתכם, אבל מצד הלפנים משורת הדין והרחמים, על אבינו הזקן מדוע לא חסתם אז? ומזה נתברר כי נפלה בלבבם קצת טינא דק מן הדק אשר קלקלה השורה מבלתי הרגישו כלום, ונפלו בטעות הזה באופן דק מן הדק, עד שלא היה בכוח שום ילוד אשה להוכיחם על טעותיהם לברר אותם בראיות שונות בשעה ששתפו גם להקב"ה עמהם, רק בראותם את יוסף אחיהם נצב לנגדם אחר טענותיהם החזקות נתברר להם מיד, ודנו על עצמם ממנו, וראו את עצמם כבראי מלוטש, בגדר "כל מאי דסני לך לחברך לא תעביד"… מיד נבהלו מפניו "הגיבורים הללו" עד שכל העולם לא נחשבו בעיניהם, והיה ביכלתם לכבוש כל העולם, דברים אחדים כבשו אותם, היש גבורה יותר גדולה בעולם לנצח גבורה כזו? הקדושים הללו אשר כל ימיהם בקשו את האמת לאמתו, ומסרו נפשם ללחום עם כל העולם אף עבור לפנים משורת הדין, נפלו פתאום שדוד, גבורתם וקדושתם והקנאות שלהם עבור האמת בשביל בירור האמת, האם יש בעולם מבקשי־האמת יותר מהם? ברגע קטן יצאו מאפלה לאור גדול.

כשיבוא הקב"ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, לעשות חשבון בירור מעשי-האדם, וחשבנותיו ואמתלאותיו מה שהאדם סומך עליהם לפטור את עצמו מן הדין, אז יראה שלא רק מה שהוא מופרך מצד "התוכחה" אלא גם מצד "הדין" שאין לו לרום ראש נגד הדיין האמיתי הבורא יתברך שמו, ואז יתברר לכל אחד שקר אמתלאותיו מה שסמך על עצמו וכישרונותיו, ומה שתירץ את עצמו לעומת המפריעים שעמד לו על דרכו, ויאמר לו "אני ד'!", שהכל נעשה ברשותו ובדעתו ביושר ובמשפט, אז ימוגו כל הטענות, ועוד יתהפכו מתרעומותיו על מדותיו של הקב"ה, תרעומות על עצמו אין לשער, כי יתברר לו שהכל היה לטובתו, והוא היה כעבד הרע שלא הכיר טובת אדוניו, עד כמה יגדיל הבושה לאין ערך ושיעור, כשיעריך האדם את עצמו לעומת כבוד ה' יתברך והבושה הגדולה הזאת מי יכילנה?

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

 

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ז / הרב דוד בודניק הי"ד

בואו חשבון

עד עתה בארנו ארבעה עניינים יסודי בין אדם לחברו, אשר אין אדם שלא נכשל בהם, בהניסיונות הגדולים שהאדם מסתבך מהם בכל שעה, שהמה עקרי חייו, וכל גופי תורה תלוין בזה, והם השבח והגנות, גדול או פחות מחבריו, השתמשות עם זולתו, והתלמדות מזולתו, אשר אין עצה להמלט מהם ולתקנם כראוי רק על ידי הרגשת המציאות "רעך זה הקב"ה".

ומעתה יש לנו לברר הענין "לא תעביד להקב"ה" איך יוכל האנוֹש והאנוּש קרוץ מחומר לעשות ולפעול מה נגד השם יתברך? והעניין הזה הוא דבר עמוק מאד בכוחות הנפש ובדעות האדם. והכלל הזה מלמד לאדם דעה, אף שקנה הרבה מחכמת האדם, ורכש הרבה מאוצר השלימות, אמרו חז"ל  (נדרים ס"ב) תניא "לאהבה את ד' אלהיך, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו", אל יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אלמוד כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא". לכאורה איך מוכח מהפסוק הזה המחייב לאהבה את ד' ולדבקה בו שלא יחמוד האדם שלא יקראהו רבי חכם וזקן. ואם נלמוד מכאן על ענייני חמדות, מניין לנו החיוב על ענייני האהבה והדביקות?

אמנם בעל פת לחם פירש בזה, וזה לשונו: ופרט בכאן השלש חלוקות הידועות שהם מקרא, משנה, גמרא, ונגד זה ג' חלוקות. במקרא, זה נגד מה שאמר אקרא כדי שיקראוני חכם, אמר לאהבה את ד', כלומר שלא תהיה כוונתך שתהיה נחשב לחכם ואהוב לבני אדם על ידי חכמתך, כי החכם אהוב לכל, רק בעבור אהבתו יתברך תקרא תורתו, שהוא יתברך משתעשע בה. וכנגד מה שאמר אשנה כדי שיקראוני רבי, שבעל המשנה תוקע עצמו להורות דבר הלכה, ההמון שומעים בקולו, ועושים על פי הוראתו, והוא מתנשא לכל לראש, בזה אמר לשמוע בקולו, כלומר, שתהיה כוונתך בלמוד המשנה לדעת קיום המצוות ולשרתו יתברך ולא שישמעו בקולך. ונגד מה שאמר שאהיה זקן ואשב בישיבה, שהוא ישיבת תלמידים בפלפול הגמרא, אמר ולדבקה בו, כלומר שלא תהיה כוונתך שידבקו בך תלמידים הרבה, רק שאתה תדבק על ידי זה בבורא יתברך, לפי שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, עד כאן לשונו.

וכן בכל פעולות האדם, יתחלקו בני אדם.

יש מי שרצונו רק להמשכה אל חכמת רעיונו, שכלם יבואו אצלו לשמוע חכמתו והכל יאהבהו בעבור חכמתו. ואם יראה שאין נמשכים אחר חכמתו, ואין משיחין ברעיוניו כפי דעתו יקפיד על זה. ועל זה אמר הכתוב מי שמתרעם על זה, שאין לו כל כך אוהבים ונמשכים שאין הטענה כי אם על עצמו. ובזה גופא שרודף אחר ההמשכה מגדיל הטענה על עצמו, למה אין אתה נמשך אחר ענייני אהבת ד'? ועל זה בא הלל הזקן ואמר "מאי דסני לך", שאתה מתרעם ומרגיש בזה היטב החסרון, מזה גופא תוכל לבוא לאהבתו יתברך, שלא תעביד להקב"ה כן, כי הוא נתן לך החכמה.

ויש אדם שרוצה שישמעו בקולו לכל אשר יצווה, שלא ישונה כלל, ומי שלא קיים מאמרו רצונו וכוונתו, מתרעם עליו, ומשמיע עליו בקולו על שלא שמע בקולו. על זה בא הכתוב "ולשמוע בקולו", מה שהשם מצווך", וכל מאי דסני לך, "להקב"ה לא תעביד". ומזה יהיה לך פתח להתלמד איך לקיים רצונו יתברך, אחר שהנך מקפיד על שאינם שומעים בקולך, על אחת כמה וכמה שצריך אתה לשמוע בקול ד'.

ויש אדם שרצונו אשר כל הבא להתלמד ממנו, שוב לא יפרד ממנו לעולם, וכאשר לא יצליח בחפצו זה, הוא מתרעם. ועל זה נאמר "ולדבקה בו", כי כל מה שאתה רוצה יותר שידבקו בני אדם בך, צריך אתה להתדבק יותר להקב"ה, וכל מאי דעלך סני, מדוע תחפץ לעשות להקב"ה כזאת?

וכאשר תעמד על שלימות הדעות הללו, לאהבת ה' ולדבקה בו, ולשמוע בקולו, ומכל מקרה שתתרעם, שיאהבו בני אדם אותך ושישמעו בקולך ויתדבקו בחכמתך, תלמוד עד כמה צריך אתה להיות דבוק ושומע בקול ד' וכל למודיך יהיה לימוד לשם אהבתו יתברך ולא לשם אהבת עצמו, אז סוף הכבוד לבוא. כי רבים יהיו נצרכים לו במילי דעלמא ובמילי דשמיא, וישמעו בקולו, וימשכו אחד רצונו, ועליו רק להשתדל להשלים בכוח הרצון שלו, להגיע לרצון ד' בלבד. וכשיעשה האדם כל התביעות והטענות מה שיש לו על עצמו, למה איננו משלים חובתו למקום ברוך הוא, אז לא יקפיד על שום אדם, ולא יפריע לו שום קנאה, ושנאה כלל, ועל כל ניסיון בין אדם לחברו, יביט על זה כעל הוראה מן השמים ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

האיסור ללמד תורה לגוי, היחס לגרים והקשר לכתיבת התורה על גבי אבנים / הרב משה בלאו מדוקלא הי"ד

ספר תפארת משה

אגדה על דרך הפלפול

במסכת שבת דף ל"א מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין. בא לפני הלל גייריה, ואמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פירושה הוא זיל גמור.

נראה לעניות דעתי בעזרת ה' לפרש על דרך פלפול.

עיין בסוטה דף ל"ה: תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה. ר' יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, ואחר כך סדוהו אותו בסיד. אמר ליה ר' שמעון, לדבריך היאך למדו עובדי כוכבים את התורה. אמר ליה, בינה יתירה נתן להם הקב"ה בעובדי כוכבים ושגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאוה, באותה שעה נתחתם גזר דינם של עובדי כוכבים לבאר שחת, שהיה להם ללמוד תורה ולא למדו. רבי שמעון אומר על גבי סיד כתבוה, וכתבו להם למטה (בסוף הדף) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, הא למדת שאם היו חוזרים בתשובה היו מקבלים אותם. עיין פרש"י ז"ל.

הנה ראיתי בשם הגאון ר' יונתן אייבעשיטץ, שכתב שלכאורה תמוה מאד הא גוי שעוסק בתורה הוא חייב מיתה, אם כן היה עובר על לפני עור לא תתן מכשול.

וקושיא זו הקשה התוספות בחגיגה דף י"ג. על הא דאמרינן אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים, דכתיב ומשפטים בל ידעום, והקשה הרב רבנו אלחנן תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו הרי עובד על לפני עור לא תתן מכשול. ובז' מצות שלהם, מצוה ללמדם, ועל כורחך דמיירי (איסור מסירת דברי תורה לעובד כוכבים) בהתורה כולה. (עד כאן דברי התוספות).

ובלאו הכי קשה מה דאמר בפרק החולץ גר שבא להתגייר מלמדין אותו קלות וחמורות וגופי תורה, אי פריש נפרוש, אם כן עובר על לפני עיוור.

ותירץ בשם המפרשים דהא דאמרינן דחייב מיתה, היינו אם למד מעצמו, דילמא יטעה בדבר מצוה. אבל אם למד על ידי ישראל על נכון מותר, דבזה לא אתי למטעי, ואם כן ליכא לפני עור, לכך קאמר הגמרא הטעם משום ומשפטים בל ידעום. אם כן קושייתנו על האבנים נמי לא קשיא מידי, דעל האבנים היו כותבים באר היטב, וליכא למטעי. וכל זה אי כתבוה על האבנים.

אבל אם סיידו בסיד ואומות העולם שלחו נוטירן שלהם וקלפו הסיד והעתיקו, אם כן לא קשיא דעברו על לפני עור, דלא כתבוה שיקראו האומות העולם. ובשביל כך סיידוה בסיד, עיין שם.

והנה תליא אם קשים גרים לישראל כספחת, עיין ביבמות מ"ז, כתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו. אבל אי טוב הוא לישראל לקבל גרים אז כתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו ואם כן יש כאן לפני עור. וצריך לומר כהנ"ל דעל האבנים היו כותבים באר היטב וליכא למטעי וליכא לפני עור. עיין כל זה בספר ברכה משולשת מאמר פ"ז בשם הגאון הנ"ל.

ולפי זה יהיה פירוש הגמרא בשבת כך, דנכרי שבא להתגייר לפני שמאי ואמר לו על מנת שילמדנו כל התורה כולה בעוד שעומד על רגל אחת, היינו בעוד שהוא בבריאות, כל זמן שיכול לעמוד על רגל אחת שאינו זקן. עיין במסכת חולין ל"ה. הנה לא רצה שילמדו הז' מצות רק כל התורה כולה. דחפו שמאי דקסבר שקשים גרים לישראל כספחת ולא טוב לקבל גרים, ממילא סובר דכתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו, משום הכי דחפו באמת הבניין, דכל בניין בונין בסיד ונוטלים האמת הבנין דכתלים יהיו שווים. אבל כשבא לפני הלל גייריה, דהלל סובר דטוב לישראל לקבל גרים, אם כן קסבר דכתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו, משום הכי גייריה.

הנה הא דקשים גרים לישראל כספחת דכתיב (ישעיה י"ד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. ופירש"י ז"ל לשון ספחת, שאוחזים מעשיהן הראשונים ולומדין ישראל מהם או סומכים עליהן באיסור והיתר. ואיתא, כי גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן ואם יקבלו את הגרים יכולין ישראל ללמוד מהן ועוד יכשילו אותם באסור והתר. והנה אמרו חז"ל דיהיה ממון של חבריך חביב עליך כשלך, ועוד איתא בספרים הקדושים אשר התורה אסרה עריות דאם יעבוד עליהן אדם מזיק בזה לחברו, וזהו שאמר לו הלל שקבלו, דסבור דטוב הוא לקבל גרים ורק קשה לקבל משום ספחת דהוא גזל ועריות ואסור והתר, ועל זה אמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ולא תכשיל לחברך ישראל בדברים אלו, דכל מה דסני לך לחברך לא תעביד, ואידך איסור והיתר פירושה הוא זיל גמור, ואם כן ליכא לפני עור. ודו"ק.

(תפארת משה, מאמר כז, עם שינויי עריכה)

בשנת תרח"ץ יצא לאור בפיטרקוב הספר תפארת משה חלק ראשון, הכולל דרושים לחזוק התורה והדת והתעוררות על הגאולה, תוך ביאור כמה אגדות ומדרשי חז"ל. הספר נכתב על ידי הרב החסיד החריף ר' משה בלאו מדוקלא.

בראש הספר מובאים מכתבי הסמיכות שקבל בימי בחרותו, בשנת תרפ"ט, מאת הרב הגאון דוד צבי (טאבלי) זעהמאן הי"ד אב"ד דוקלא מחבר ספר "קב הזהב" ו"מנחת סולת", ר' דוד מנחם מאניש באב"ד אב"ד טארנאפאל זצ"ל ור' שמואל פיהרער הי"ד אב"ד קראסנא מחבר ספר "הר שפר".

ההסכמות לספר נתנו ע"י מקורב לאדמו"ר מבאיאן, ע"י האדמו"ר רבי שם קלינברג הי"ד מזאלישיטץ, ע"י מקורב לאדמו"ר מאוסטילע, ע"י הרב נחום ווידנפלד זצ"ל מדאמבראווע מחבר ספרי שו"ת חזון נחום, ע"י הרב שמעיה הלוי שטיינברג הי"ד אב"ד פערמישלאן וע"י ר' צבי לבית אייזשטאט מקראקא.

בסוף הספר מזכיר המחבר את כוונותיו להזכיר, אם ירצה ה', את שמות מזמיני הספר אשר סייעו בנדבת לבם להדפסת הספר, בכרך השני של "תפארת משה" שהיה מתוכנן לצאת בהמשך. ככל הנראה לא יצא לאור חלק ב' מהספר.

באתר "יד ושם" מופיע דף עד ע"ש הרב משה בלאו, שנולד בדוקלא פולין בשנת 1905. הוא היה נשוי לשרה פרידה, ושימש כראש ישיבה. הרב התגורר לפני המלחמה בסצ'אקוף.

אף שאין לי הוכחות מוחלטות לכך, מסתבר הדבר שדף העד מתייחס לרב משה בלאו מדוקלא, מחבר "תפארת משה".

1 42 43 44 45 46 54