חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה’ אתכם כו’ רשע מה אומר מה העבודה הזאת לכם, וצריך לתת טעם למה שלהראשון קורא חכם ולשני רשע בעת שכמעט אין הבדל בין שאלותיהם.

הנה עיר אחת עמדה בראש ההר ולא היה מים לבני העיר לשתות. והיו מוליכין מים מתחת ההר ובני העיר קנו מים בכסף מלא. ויהי היום ויסע אחד מבני העיר לרגלי מסחרו למקום רחוק ויתעכב זמן רב ובשובו לעירו ראה והנה לפני העיר נקבצו כל האנשים ומושכים בחבלים אבנים גדולות וקורות מתחת ההר על ההר. וכאשר ראו אותו אמרו אליו, קח נא גם אתה בקצה החבל ומשוך אתנו, כי גם אתה מבני עירנו. וימאן האיש, ויאמר לא אעזר לכם עד כי תגידו לי מקודם למה לכם העבודה הקשה הזאת. ויאמרו לו האנשים, באשר עירנו צמאה למים, וכבר קרה כמה פעמים כי ותצא אש ואין במה לכבות, לכן הבאנו בנאי חכם כי יעש לנו באר על ההר. ולזה צריך לכל אלה האבנים. כשמוע האיש את זאת החל תכף למשוך עמהם בעול. את האיש הזה אפשר להצדיק בדבר שלא רצה לעזור להם בטרם ידע מה העבודה הזאת אחרי אשר מלאכה כבדה היא למשוך אבנים גדולות.

אבל לו היה הדבר כן, כשבא האיש לפני העיר ומצא שכל נכבדי העיר יושבים סביב לשלחנות ערוכים בכל מיני מטעמים ומשקאות ומטיבים את לבם וכאשר ראו אוחו החזיקו בו שיטול ידיו וישב עמם לאכול ולשתות, והוא יסרב באסרו אם לא הגידו לי את סבת שמחתכם לא אשב עמכם לאכול. הוא לא יצדק בדבריו, כי מה לו להתעקש לדעת טעם שמחתם, הלא דבר נקל מבקשים ממך, מהר ועשה כיתר בני העיר.

וזהו גם בשאלות החכם והרשע.

החכם ישאל מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה’ אתכם? כולל הוא בשאלתו כל התורה שמתחלקת לג’ סוגי מצוות:  יש מצות בלי טעם והן נקראות חקים, ומצוות שמחייבן השכל והן משפטים, ועדות הן המצות שאין בשכל יסודן אך הן מעידות על מציאות הבורא עולם כמצוות ציצית, תפילין ועוד. ולמען קיים את כל התורה שכבדה במאד, יחפץ לדעת טעמה.

אבל שאלת הרשע סובבה על אכילה פסח ועשית פסח כדכתיב (בפרשת בא) כי תבוא אל הארץ וגו’ ועשית פסח וגו’ והיה כי יאמרו וגו’ מה העבודה הזאת לכם. ואינו חפץ לאכול עד אשר יאמרו לו טעם הפסח, אות הוא כי רשע הוא ומתרחק מאחיו מכל וכל, עד כי לא יחפץ להשתתף עמהם אף באכילה ושתיה שהוא דבר טוב.

(אנציקלופדיה לדרוש – לקוטי שמואל)

—

הרב שמואל יוסף וולר הי”ד נולד בתרמ”ה (או תרמ”ו) בקלצק לאביו הרב אייזיק יעקב מחבר שו”ת ברית עולם. הוא למד בישיבת וואלוז’ין והוסמך להוראה. התחתן בקלצק וישב שם שנים אחדות. זמן מה היה פקיד באחוזה ליד גרודנה, אותה הוכרח לעזוב בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא עזב לווילנה ושם ישב מספר שנים, התקרב לגדולי העיר ורבניה ולמד את מלאכתת השחיטה והניקור. בשנת תרפ”א חזר לקלצק ונתמנה שם לשוחט הראשי. היה ממייסדי ה”מזרחי” בקלצק ובסביבתה, נאם ודרש לטובת הציונות הדתית

בשנת תרע”ד הוציא לאור את ספרו “אנציקלופדיה לדרוש – לקוטי שמואל” (חלק ראשון) ובו “מאמרים קצרים יפים ונחמדים שאסף בילקוטו מטוב ספרי הדרוש ששמע מגדולי הדור וגם הרבה משל עצמו”. בדעתו היה להדפיס עוד חלקים מספרו זה, אך טרדות וצרות מלחמת העולם הראשונה מנעו זאת ממנו. בשנת תרפ”ט הוציא לאור את ספרו “זבחי שמואל” (חלק ראשון. יצא בהסכמת הרב אהרון וואלקין הי”ד אב”ד פינסק-קרלין מחבר זקן אהרן, חשן אהרן, מצח אהרן וספרים נוספים. הרב מנחם קרקובסקי זצ”ל רב ומגיד מישרים בוילנה מחבר ספר עבודת המלך, והרב ירחמיאל יצחק צבי בורגמן זצ”ל אב”ד בניעשוויז) המכיל לקוטי הלכות טריפות מכל הפוסקים. הספר נודע כספר חשוב ומעשי לשו”בים ורבנים, והיה נפוץ סמוך להוצאתו בחוגים אלה.

הרב נספה בשואה בקלצק. הי”ד.

(מקור: ספר יזכור לקהלת קלוצק, עמ’ 36. וספרי הרב הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 142

שוש אשיש

שוש אשיש בד’ תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני. כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כליה, כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח, כן אדני אלקים, יצמיח צדקה ותהלה, נגד כל הגוים (ישעיה ס”א,י).

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר, עתיד הקב”ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד, מראה (הקב”ה באצבעו, כן היא הגירסה בתוס’) באצבעו. (ובירוש’ מגילה פ”ב ה”ד) עתיד הקב”ה להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: שיתו לבכם לחילה (תהלים מח,יד), לחולה כתיב, והצדיקים מראין אותו באצבע. ובשיר השירים (ז,א) ובשוחר טוב (תהלים מח); עתיד הקב”ה לעשות חילה לצדיקים לעתיד לבוא, והקב”ה חל עמהן וכו’, שנאמר: (ישעיה כה,ט) ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד’ קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו (תענית ל”א, ובמדרש הנעלם ח”א עמוד קט”ו, וילקוט ישעיה רמז תכ”ז בנוסח אחר):

אמר להם הקב”ה לישראל, בעולם הזה, אמרתם לפני פעם אחת ‘זה אלי’, אבל לעתיד לבא, אתם אומרים אותו דבר שני פעמים, שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה, קוינו לו ויושיענו, זה וגו’ (שמות רבה פרשה כג,טו):

בכל דור ודור עמדו, ועומדים עלינו הצוררים, לכלות בנו חצי זעמם, ולהאכילנו בכל פה ולשון. המאורעות והמקרים הרעים, הרעות רבות והצרות אשר קרה לנו, בזמנים שונים, ידועים למדי. חדל כח ואין אונים אנו לספר ולפרט בפרטות את כל התלאות אשר מצאתנו. איה שוקל ואיה סופר ומונה את כל הקדושים שנהרגו, שנרצחו ושנטבחו באכזריות נוראה… ובתוך דפי תולדות ודברי ימי ישראל, קרושים עדיין, קלחי דם השפוך, ונשמע עוד ההד מהקרבנות אשר ברגעים האחרונים קראו בקול: “שמע ישראל, ד’ אלקינו, ד’ אחד…”!

כל עט, כל נוצה וכל כנף, אין ביכולתם לתאר בשרר אנוש, את אשר לקינו בכל מיני מדווה, את מכותינו ואת מכאבינו אשר סבלנו. ומי יכול למדוד את כל נהרי נחלי דמים, דם הנשפך כמים, דם ואש ותמרות עשן, הסואנים וצועקים בקול רעש גדול, צועקים מרה ובוקע רקיעים, “ועדיין הדם מרתח”, ודמים בדמים נגעו, “דמי אבות ובנים – דמי חכמים וחכמות… ארץ! אל תכסי דמם…”

אבל! אל נא לנו ליפול ברשת הייאוש והכיליון, ואל נא לנו ליפול בסבך הזמן, האיום והנורא. הלא עוד תקווה נשקפה לנו, אשר ד’ ברוב רחמיו, המוחץ והרופא, הוא ירפא את שבר בת־עמו, והוא יחבוש מכותינו האנושה. ואנחנו מייחלים, גם עינינו תלויות לשמים אשר “ישלח משיחו הולך תמים” ויגאלנו מבור הגלויות. ואחרי החשך ענן וערפל, יבא היום, ויזרח השמש, ואור החמה היפה וברה, יאיר מאפליותינו, וכימות עניתנו ישמחנו:

ואם גם הגלות נמשך עוד, ואנחנו עוד לא נושענו, ואף אם גם עוד שמי היהדות, עטופים בצעיף השחרות וקדרות, וחשכו המאורות, “ואכלוני שני דבים ואריות, ושמו בית קדשי למעון פריץ חיות, מואב ועמלק קדר ונביות”. אבל אנחנו כורעים במודים, ומברכים על הרעה, דהלא “מאתו לא תצא הרעות”, כי ד’ הוא “אך טוב לישראל”. “ואם חסד, אשירה, ואם משפט, אשירה. באלקים (מדת הדין) אהלל דבר, בד’ (מדת הרחמים) אהלל דבר”. האם יכולים לבא אל ד’ ולתבוע חלקינו בדין ובמשפט. “ואם תמצה עומק הדין – מי יצדק לפניך בדין”, הלא אין מעשים לזכות בעיניך. ורק “עין נושאים לך לשמים – לב שופכים נוכחך כמים”, אשר יקדמונו רחמיך, ותקדים רחמים לרוגז, ותבוא לפניך מדת טובך, הוא מדת “ד’ ד’ אל רחום”. ו”בשוב ד’ את שיבת ציון – שובה ד’ את שבותינו”, במדת “ד’ הוי'” שהוא רחמים. ואנחנו מחכים – ארובות השמים יפתחו ועוד יאר פניו אלינו, ויזריח את שמש הצלחתינו:

גלוי וידוע כי, “בכל צרתם לו צר”, והקב”ה נוטל חלק בראש גליותינו, גם הלכה שכינה עם ישראל בגולה, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה כו'”. ועל זאת דווה לבנו, ועל אלה חשכו עינינו, כי “פתאום בא השודד עלינו, עליך לא נאמר, אלא עלינו, כביכול, עלי ועליך בא שודד”. ועל דא קא בכינו, עיני עיני ירדה מים, “בגין שכינתא דאיהי בגלותא”. ובצפיותינו אנחנו מצפים, לישועתינו, אשר יהיה בזה תשועת ד’, “שישועתן של ישראל ישועתו של הקב”ה”, “כביכול, ישראל נגאלים, וכאילו הוא נגאל”. “אני והוא הושיעה נא, אמר רבי אלעזר: ולכה לישועתה לנו (לך קרי) שישועתו של הקב”ה, ישועתן של ישראל”. ולעתיד המקווה, יהיה ישועת ד’ וישועת עמו, ואז “יגל יעקב וישמח ישראל”:

וכדי להבין את המאמרים אשר צטטנו בפתח השער, ארדה ואראה מהנעשה בגן ובשדה, לרעות בגנים וללקוט בשושנים, ונבואו בשערים, לפתור המאמרים: הנה דרך הנוטע והזורע, לפזר הזרעים על פני כל השדה. ובעת אשר ישליך הגרעינים, הלא מורא יעלה על ראשו, אולי יזרע לריק, כי יש זורע ונפסד. ולפעמים, הגרעין כלה ונאבד, בלה ונרקב כלא היה, או יהיה למאכל לעוף השמים ולחייתו ארץ. ואם גם אפילו הגרעין ישלח שרשיו בארץ, וייתן פריו, אבל לפעמים, יבא ירקון או שדפון ויכלה, או הברד יעלה עליהם ויאבדם. על הכל יבכה וידאג, וגם לפעמים אין כל בבית, כי אם הסאה וסאתיים, או הקב וקביים. ואם ייקח את הגרעינים האחרונים, אזי נשארים הם בביתו, בלי משען לחם, לחם לפי הטף. אבל “הזורעים בדמעה”, בדמעות עיניו ובני ביתו, כי יירד לחייהם, ולקח הטרף מפיהם, והוא “מאמין בחי העולמים וזורע”, בתקווה כי הארץ תוציא צמחה, “יצץ ציל ויגמול שקדים”, וגמולו ישיב לו בראשו, “וימצא מאה שערים ויברכהו ד'”. ואז “בא יבא ברנה נושא אלומותיו”. גם אמרתי לראות בבית משתה ויין, בעת יגיע תור נישואין והילולא, תור חתן וכלה, אשר כולם שמחים וטוב לב, אבל החתן והכלה מענים בצום נפשם, ומרבים בבכי ותחנונים, גם לובשים בגדים לבנים, להזכיר יום המר, אשר ילך בדרך כל הארץ. “וכשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה, ונותן בראשו במקום הנחת תפילין, או לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה, או שאר דברי אבילות בראש החתן”, והכל לעורר בקרבם רגשי עצבות ואבל, והדברים האי נעימים יעוררו בקרבם רגשי חרטה על העבר, וקבלת הטוב על להבא. ובדרך התשובה הם הולכים לבטח בדרכם, דרך החיים, ונסו יגון ואנחה, וכל האבל כליל יחלוף:

אלו בנים הבונים, הכבושים בגולה, גולה וסורה, במצור ובמצוק, המעונים ומוכים זה כמה. אבל יבא יום הגדול, יום אשר “הגדיל ד’ לעשות עמנו”, יבא יום הטוב והשטח ונשמח בהישועה, “וישישו אתה משוש כל המתאבלים עליה”. ועל יום הזה, מבשר ואומר ישעיה הנביא: “שוש אשיש בד'”. השמחה תהיה כפולה, מה שיהיה גם ישועת ד’, ובישועתו גם אנחנו ישישו וישמחו, עין בעין יראו הישועה הגדולה ו”אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה”, כי יבא בעזרה מקדש, ואבינו אב הרחמן, במדתו הטובה מדת הוי’ שהוא רחמים, ירחם עלינו, ואז “נגילה ונשמחה –  גילה אחר גילה – בישועתו”, ואף שאנחנו מתפלשים בעפר, כי עוד לא נושענו, ו”שחה לעפר נפשינו, דבקה לארץ בטננו”, אבל “ותגל נפשי”, נפש המשכלת, תגל ומקבל באהבה, כי “הנפש לא התעצב בשום דבר”. ואף בהגלות המר הזה, וכפי ראות עינינו, מתנהג עמנו במדת דינו הקשה, מדת “אלקים-דין”, גם בזאת “תגל נפשי-באלקי” ד”כל מה דעביד רחמנא לטב הוא דעביד”. וגם בעת ש”כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו”, אבל “כאשר ייסר איש את בנו, אשר בעת הכותו, תעוררו הרחמנות, ומכה אותו כלאחר יד, ביד כהה, ובמדת “כרחם אב על בנים” כן “ד’ אלקיך מיסרך”, ולא יעיר כל חמתו, וכל “מה דעביד, הכל הוא במדת, רחמנא, ולטב הוא דעביד”, כי הוא הטוב והמטיב לכל, ומאתו לא תצא הרעות. והקב”ה מוריד דמעות עלינו, ואומר “ודמע תדמע עיני, ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ד’, אמר רבי אלעזר, שלש דמעות הללו למה: אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ו”במסתרים תבכה נפשי מפני גוה – מפני גאותן של ישראל, שניטלה מהם ונתנה לעכו”ם”. ונשבע הקב”ה שלא יבא לירושלם של מעלה עד שיבא לירושלם של מטה”. ואף שעוד ידם נטויה עלינו, לכלות בנו חצי זעמם, אבל “הצור תמים פעלו-צדיק וישר הוא”. וגם עוד “תגל נפשי באלקי” – “כי הלבישני בגדי ישע”. ד’ נתן לנו צדה לדרך הרחוק, הוא הגלות הנורא, אשר אנחנו טובעים במי ים־הזועף, אשר מגיע עד הנפש, אבל הלביש אותנו בגדי הצלה, כי הקב”ה שומרנו ומצילנו משטף מים רבים, והם “בגדי ישע” ישועה ורחמים, משמי שמי קדם. גם “מעיל צדקה יעטני” כי “צדק לפניו יהלך”, שיעשה עמנו צדקה וחסד ויושיענו, “כחתן יכהן פאר”, אשר זה רגעים אחדים שמו לו “אפר תחת פאר”, “והסר המצנפת והרם העטרה”, ועתה הדור הוא בלבושו ופארו חבש עליו, ו”החתן דומה למלך”, נאות לבש, לבש עוז והתאזר, ו”ככלה תעדה כליה”, “הכינה עצמה בשנים עשר חדש” לבשה לבנים, לבושי אבל, ואחרי החופה, תעדה עצמה בעדי כסף וזהב, ואז קול חתם נשמע בששון, וקול כלה נשמע בצהלה, כי כל עצב למותר, חלף ועבר ואיננו:

“כי כארץ תוציא צמחה”, הזרע והגרעין, רק אז תתן פריה, בעת שכבר עלה עליו הכורת, אחרי אשר כבר נפסד ונרקב, ואחרי בלותו יהיה לו עדנה, ויגיע לעת הזמיר עת הקציר, אשר אסמיו ימלא בר, לחם ומזון. וכגנה זרועי תצמיח, גם כן רק אחרי אשר עלה עליו באשו, ואז “זרועיה תצמיח”. והגפן תתן פריה, פרי קדש הלולים. “כן ד׳ אלקים”, ד’ – אשר לו העוז והממשלה, אחרי רוב הצרות והתלאות, ואחרי אשר “הקב”ה פיזרן לבין האומות, שנאמר “וזרעתיה לי בארץ” וה”זרע־ישראל” אחרי הכלה וההפסד “יצמיח”, ואז “אמת מארץ תצמח”, על ידי הכח, “וצדק משמים נשקף, גם ד׳ יתן הטוב, וארצנו תתן יבולה”. וד’ הויה שהוא רחמים, יתאזר בחנינותו, ויתעטף ברחמנותו, ויצמיח “צדקה” וחסד “נגד כל הגוים”, נגד השונאים האומרים “איה אלקיהם”.אבל “אז יאמרו בגויים הגדיל ד’, לעשות עם אלה” וישכון ישראל בטח בדד, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ו”זית רענן יפה פרי תואר, קרא ד’ שמך”:

ובדרך הזה, נלך במסלה העולה בית־אל להבין דברי חז”ל “עתיד הקב”ה לעשות מחול לצדיקים וכו’, וכל אחד ואחד מראה באצבעו”, דבעת אשר יבא הזמן ל”ועלו מושיעים בהר ציון” ועין בעין יראו הישועה המקווה. ו”אז ישיר ישראל את השירה הזאת, ‘שר’ לא נאמר אלא ‘ישיר’, מכאן לתחיית המתים מן התורה”,  ויציאת מצרים ניבא להם את העת קץ, “וכימי צאתכם ממצרים אראנו נפלאות”. ואז בשירת הים אמרו: “זה אלי ואנוהו, והיו מראין אותו באצבע”, כן לעתיד “כל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו ‘זה’ קוינו לו ויושיענו”. דכמו במצרים בעת שהיינו עבדים לפרעה, וימררו את חיינו בעבודה קשה והיה מתנהג עמנו במדת הדין, מדת אלקים, אבל קוינו לאלקינו, והיינו מחכים שיגיע העת של “זה אלי ואנוהו”, ובאמת “קוינו לו ויושיענו”, כי הושיע­ ד׳ בימינו ובזרוע קדשו, ומהדין נעשה רחמים, כי “בחזק יד הוציאנו ד׳ ממצרים”, כן גם עתה בעת אשר אנחנו סובלים הרבה מאד, גם כן כמדת “אלקים” דין, בכל זה אנו מקוים ל”זה ד'” שיתהפך ממדת הדין למדת הרחמים ויגאלנו מבור הגליות, ואז, לעתיד לבא יאמרו אותו דבר שני פעמים: “הנה אלקינו זה וכו'”, היינו הודאה על העבר, והודאה על להבא. “ולא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתאמר יציאת מוסף על המלכיות”.

ואנחנו נשמחו אז בגאולה הכפולה, “נגילה – גילה הלבבית, ונשמחה – שמחה חיצונית בישועתו”, בישועת ד’ אנחנו נשמח, כי ישועתו של הקב”ה הוא ישועתן של ישראל, ויגיע העת אשר נהיה שמחים בבנין עירך, ושוש נשיש בד’ ונגילה ונשמחה בישועתו. במהרה בימינו אמן:

(הנואם העברי, שאלו שלום ירושלים, פרק טו)

—

הרב חנוך העניך טשרנטשפקי הי”ד, היה רב קהילת סאניק וקהילת גאלין. אביו הצדיק והחסיד ר’ דוד ב”ר צבי זאב זצ”ל היה רב ואב”ד בקהילות באדזענאוו וילאווי. לאחר נישואיו, ישב הרב חנוך העניך באהלה של תורה ונסמך על שולחן חותנו הרב החסיד ר’ פסח ב”ר יעקב קרוינינברג ז”ל בעיר דרובנין. הוא כתב חיבורים בהלכה, שו”ת ואגדה, מהם הספיק להדפיס את דער יודישער גארטען (תרצ”ה) בענייני ימים טובים, חינוך וארץ ישראל, את דער יודישער ערציהער (תרצ”ו) על דבר החינוך התורני, ואת ספר הנואם העברי – שאלו שלום ירושלים (תרצ”ח) הכולל ארבעים דרשות ונאומים, השקפות, רעיונות והגיונות על דבר עם ישראל ותורתו, בדרוש והטפה לפי רוח העת. הרב יהודה ליב צירלסון הי”ד, רבה של קעשנוב, כתב הסכמה לספריו. מאמר “אל מלא רחמים” מהרב טשרנטשפקי מופיע באוצר החיים, ומאמרו “נשיקות שונא” מופיע בקובץ דרושים (תר”צ). כן כתב באונזער גייסט, בהבאר, באור תורה, בקבוצי אפרים ועוד. וכן כתב הערות לספר שלחן העזר, מנחת ירושלים, לכונת המצות (תרצ”ו) ועוד. תשובה אליו מופיע בספר מערכי לב, בדרכי שלום ועוד, ודברים משמו מובאים במליצי אש.

בפתח דבר לספר הנואם העברי, כתב הרב שמטרת ספרו היא:

להלהיב לב ההוגים, האומרים והשומעים, להוסיף חיל ואומץ בתורת ד’, ובפרט בעת הנורא ואיום, אשר לב העם הישראלי, נשבר ונפצץ בקרבו, הרת גלי הייאוש, עב ענני אפאטיא, מחשבת אימה חשיכה, קננו במוחו ושכלו, ותרדמת הזמן ועוכריו מפילים חתיתו על כל עם הקהל ועדת־ישראל. ומהראוי לדבר אל לבו, לנחם ולחזק, ולהסר מעליו, את המון רגשותיו, המעיקים אותו, ולחבוש ולרפאות את פצעי מכותיו האנושים, גם לנטוף נטפי־עסיס ונופת צוף, לתוך כוס יגונו, ו”כוס היגונים לאט הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי, ונפשי ממרוריך” (רבי יהודה הלוי אלחריזי, בקינה “ציון הלא תשאלי”), גם לעורר מרדם ישנים, לעודדם לחזקם ולאמצם בדת אל-חי ואמונתו הטהורה.

הרב ניספה בשואה ביערות קאזמייז’ בקיץ תש”א (7/1941).

מספר הצפיות במאמר: 86

ושרה אמנו מוסיפה לנשי ישראל

כפי שאברהם בעלי באר לבעליכם, אז תסור כבר השאלה על דבר הנרות, ותעמידו אותם באולם האורחים ולא במטבח. ואברהם ממשיך. אחרי שהסברתי לכם לא תצטרך לפחד יותר מהיארצייט ולא תצטרך ליהודי מהגמילת חסד, כי יהיה עזר לך אצל האדוקים ובית המדרש יהיה חביב עליך כביתך. התפילין מקומם לא יהיה במטבח אצל השפחה, והתפלות והמפטיר והקדיש יהיו שגורים בפיך.
ועתה פונה שרה עוד הפעם אל האשה: עתה אני בטוחה כי כבר נפתרה לך שאלת המקווה. הודות לזה שהייתי טובלת עצמי במקווה יצא ממני יצחק. שבני ישראל יהיו בניו. אשה אינטליגנטית נקראת אשה השומרת את חוקי ומשפטי התורה לא לחיות חיי משפחה כבהמה. מפני זה ששמרתי את כל הכתוב בתורה שמר זה עלי, כי כבודי ושמי לא יאבדו. צריכים אתם לדעת, כי בימינו היה עוד גרוע מאשר עתה. כאשר הלכנו למצרים לבקש לחם, ומצבנו היה רע עד מאד. וכפי שידוע לכם, חיי מצרים, היו חיי הפקר. חיים בבחינת בהמה. אבל הודות זה ששמרתי את דיני התורה ניצלתי מכל מכשול. כאשר אמרו לי. הולכת את לארץ שיופי האשה הוא עיקר החיים, כי אז במצרים חיו כמו שאתם חיים עתה, זאת אומרת, חשבו רק על תענוגים ותאוות זמניים, אבל על דבר נצחיות לא חשבו. אז מובן, כשהולכים בארץ כזאת, שחיים חיי הפקר בלי תורה, מצטרכים להישמר שמירה נעלה. כי בהיותנו על מקומנו לא היו לנו מפריעים ביהדות. אבל בלכתנו למצרים עלינו היה לעבור בין עמים שונים החיים חיי ריקות, פחדנו שחס וחלילה יגזלו מאתנו את החיים. אל תחשבו, כי פחדנו בעד הגוף הגשמי, לא! פחדנו בעד הנשמה, כי רשעים בחיים קרואים מתים. מפני זה גמרנו בחוזק להחזיק באמונת ה’ יתברך ולא לסור ממנו ימין ושמאל. ראשית דבר, כאשר זוג מתחתנים ורוצים כי ביתם יהיה בית יהודי, אז האשה צריכה להניח את היסוד בטהרת המשפחה. אז עשינו בינינו, כי כאשר מגיעים זמני האשה נשאר בינינו כאח ואחות. שאני אהיה אחות והוא אח. ואז הגבר אינו צריך לדרוש מהאשה, כי תשרתו כתמיד ואם בזמנים אלה יחיו חיי בהמה. כי אף פעם לא קרה כי אדם תרבותי יישא את אחותו. באופן כה חמור צריכים להיות אסורים זמני האשה. והודות לטהרות זו יצאנו ממצרים נקיים ביהדות טהורה. בלי טומאת המצרים. וזהו הפשט (בבראשית יב): “ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרה אשתו הנה־נא ידעתי, כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתי זאת והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את למען יטב לי בעבורך וחיתה נפשה בגללך”. זאת אומרת, אברהם אמר לשרה, אם חס וחלילה נתבולל במצרים בחיינו המשפחתיים, אז ההכרה של אלקות שלי נשארת מתה. ישאר אצלנו רק חיי הרגע מתפארת הריקה. אבל כאשר נשמר על דיני התורה והיינו המשפחתיים והיו קדשים, כי יהיו זמנים שלא יגע אחד את השני כאח ואחות, אז חיינו יהיו נצחים והחיים הרוחנים יעמדו מעל חיי הגשם, זאת אומרת הלחם.

הפרשת חלה

ועתה אסביר לכם מדוע מפרשת אני חתיכת בצק בשעת עשית החלה. כמו שאמרתי לכם לפני זה, כי האדם צריך לדעת, כי נותן הוא מחסד ה’ הוא וכל אשר לו מה’ יתברך. ובכדי לזכור זה תמיד, אז ה’ צווה עלינו לתת מעשר לכהן. ועתה, כשאין לנו בית־המקדש מוכרחים אנו להשליך בצק לתנור, להראות, כי שלנו זה של ה’. בזה נשארת ומשתרשת האמונה, כי יש אל עליון, אף על פי שאין ביכולת העין להשיגו. כי אדון הכל, אין זה הנראה לעין, אלא זה שמרגישים אותו בנפש וברוח.

מכל זה אנו רואים, כי חיי שרה היו מלאים, כמו שהתורה מציינת אותם, ככתוב: “ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. לאמר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת ק’ כבת כ’ לחטא, בת כ’ כבת ז’ ליופי. שני חיי שרה כולם שווים לטובה”. זאת אומרת, כל שנות חייה נשארו חיים, שזוהי מדרגת הטוב, הודות לזה ששרה שמה את היסוד וקשרה יופי עם חטא ביחד, זאת אומרת, מתי אדם נקרא יפה, כשהוא ירא מהחטא ומפשפש במעשיו, אם קיים את הכתוב בתורה. כל חייו הוא עושה חשבון הנפש.

מה שנוגע לשם כל אדם בפרט, מסבירים אברהם ושרה, כי עוון וחטא גדול כאשר יהודי משנה את שמו העברי בזה מת אצלו הקשר אל היהדות. כמו שאתם מספרים, לא יכולתם לסבול יהודי מבית המדרש, זה גורם גם, כי לא תתנו לעני להכנס על מפתן ביתכם, באשר הוא נוטל ידיו לפני לכתו לאכל. ובמקום ברכות, כמו נטילת ידיים וברכת המזון החלפתם בפטיפון ורדיו.

ובכדי שתבינו, מה גרם שתרדו למדרגתכם עתה, נספר לכם את הכתוב, בתורה שה’ אמר לנו: כאשר אנו חיים בתקופת עובדי אלילים, כמו אתם האינטליגנטים עכשיו, הם רק חשבו על ההווה, כמו הבהמה שאוכלת ושותה בלי הרף ואינה חושבת, כי ביום המחרת, תשחט. ככה חיו אז האנשים, הם רק זללו ואכלו והתענגו על תאוות ולא חשבו, כי יצטרכו אחר כך למסור דין וחשבון לפני ה’ אדון עולם. הם לא רצו לצור חיים נצחים לא עמלו להשאיר אחריהם חיים ולא מות. אחד חטף מהשני את לחמו. לא יכלו לסבול כשהשני גם כן חי. כי אחרי דור ההפלגה כל אחד נעשה אליל לעצמו, זאת אומרת, העריץ את ממונו ואת כחו. ילדיהם נולדו מתים בלי הבנה -בעד חיי אדם, חיי רוח. יודעים הנכם מה היה סופם. סופם היה סדם ועמורה, מבול לא הביא עליהם ה’ כי נשבע לבלתי הביא יותר מבול על התבל. אבל הוא הביא עליהם מבול אישי, כי אנשים כאלה לא יוכלו להתקיים על האדמה. העולם דורש בבני אדם בהבנה ודעה שחיים חיי נשמה, שיש באפשרותם לצור חיים נצחים ולא חיי אבדון. ואתם חביבי מתקרבים חס וחלילה למדרגת סדם ועמורה. כמו שנאמר (בראשית יט): ויאמר ה’: “זעקת סדם ועמדה כי­ רבה וחטאתם כי כבדה מאד ארדה נא ואראה הכצעקתם הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה”.

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 43

שאלות פראניא

ואני, פראניא, אשאלך ידידתי שרה: “איך זה אפשר, כי את תתנהגי כמו הנשים האדוקות, וזה לא תוכלי לכחש, כי כתוב בפרוש דברים בלתי יפים עליך. אספר לך מה שקראתי על אודותיך. ואחר כך אבאר לך באיזה אופן נודע לי הכל. נראה, אם תוכלי לכחד את זה. פשוט אני ממאסת להוציא את הדברים מפי. לך כבר ידוע מעט מזה, שמישינקא שלי סיפר לאברהם שהולכים אתם שניכם ועושים הנכם אנשים לאדוקים. אבל אני שמעתי עליך דברם עוד יותר גרועים. באמת אי ברצוני להאמין, כי אמת הדבר. באמת שאת כה יפה. יפת תאר ממש וחן רב שפוך עליך. מלכים הלא כורעים ליופייך. איך אפשר שאת תפעלי שטותים. ואני אספר אותם לפי הסדר.

שטות מס’ 1:

ראשית שטותך שהולכת את למקווה. לי ידוע, אלמלי אמי האדוקה לא היתה במקווה המלאה מים עכורים, אז היתה חיה עד היום. המקווה היתה המלאך המות על חייה. גם אני הייתי יותר בריאה וחזקה. כי יודעת אני, כי מפני זה שאני איני משתמשת במקווה, אז היינריץ וניקאלי שלי ילדים כל כך יפים ובריאים ממש כפרחי קיץ.

שטות מס’ 2:

מה זאת עמך? לוקחת את קמח סולת עם בצים ושמן עושה בצק וחלק משליחה לתנור הבוער? זוכרת אני, כי גם אמי היתה מתנהגת כמנהג המטורף הזה.

שטות מס’ 3:

לוקחת את בערב שבת נרות מדליקה אותן בזמן שיש חשמל מאיר, את משתמשת בנרות חלב ומדליקה אותן באולם איפה שמקבלים אורחים, ומהנרות ריח רע שאי אפשר לסבלו. כשהייתי פעם מדליקה נרות הייתי מכניסם למטבח אצל השפחה.

שטות מס’ 4:

חוץ מזה שרה, את משאירה ביתך להפקר לפני כל עני ואביון. מכניסה אותם בחדריך, מלכלכים את ביתך, אוכלים ושותים, מלכלכים את אלונטותיך, כי אצלך הלא מנהג לטול את הידיים. שופכים מים על הרצפה, ורעש הברכות, ואחר כך ברכת המזון. איך י
כולה את לסבול מהומה זו? אני ארשה לאביון לבא על מפתן ביתי? אשפוך עליו קתון מים רותחים. כן גם אני עושה נשף. באים אנשים אינטליגנטים, אינם מלכלכים את האלונטיות, אינם באים במצנפת, אלא בשער סרוק יפה. אינם מתלחשים בהמוציא ובברכה המזון. במקום הברכות יש אצלי רדיו, פסנתר בלע”ז. לא כמו שאת עסוקה במטבח לקבל עניים ואביונים. ואם תאמרי, כי לא נכון, אראה לך באותות ובמופתים, כי אמת בפי. זוכרת אני עוד מלפנים, כאשר הייתי נערה טיפשה בבית אבי האדוק שמעתי על אודותיך ואראה לך את הכתוב (בראשית יח): “וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים אליו. וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחוה ארצה ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. יקח נא מעט מים ורחצו. וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר, מהרי שלש סאים קמח סלת לשי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם”. רש”י שואל על זה: “לחם לא הביא? לפי שפרסה נדה ונטמאת העיסה”. עד כאן לשון רש”י.

(ילקוט שמעוני חיי שרה כד): “ויבאה יצחק האהלה שרה אמו. כל הימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על האהל וברכה היתה משולחת בעיסה, דלתותיה פתוחות היו לרווחה ונר היה דולק מלילי שבת ללילי שבת” (עיין בילקוט שם). רואה הנך שרה. כי הכל אמת ונכון כמו שאמרתי.

אברהם ושרה עונים על כל השאלות

תיכף שומעים תשובות אברהם ושרה. בנחת בנעימות, כל מלה ממש מרגלית של אמת. וביחד הרבה מהשואלים מתחילים להתחרט על הדרכים העקלקלות שהלכו עד כה. ומתשובות אברהם ושרה מכירים, כי הם האדוקים וזקני זקניהם היו האינטליגנטים האמתיים. מישינקא מתחיל להחליף את שמו על שמו היהודי מרדכי. הטלית ותפילין נעשה כבר אצלו תושב ולא אורח פעם לשנה. השבת נקדש אצלו שוב. אשתו,אותה הפראניא, כאשר היא שומעת לתשובת שרה אז שמה הגנוב מקבל את צורתו העברית פרדול. גם ילדיה מקבלים את שמותיהם היהודים ושולחת אותם לבתי ספר חרדים. ההבדל בין חלב ובשר נעשה לה לחוק והיא מתחילה להתלמד דיני נדה וזמן טבילה. בערב שבת מתקדש אצלה השבת בנרות שנדלקים באולם האורחים ולא במטבח אצל השפחה. הדלתות נפתחות לפני עניים, בעד קרוביהם ומכיריהם העניים לתמוך בהם בכל צרכיהם. גמילת-חסד הם נותנים בחפץ לב ובסבר פנים יפות, אין צריך לדבר הרבה ולספר לשון הרע על אחרים.

חוץ מזה הם מנהלים תעמולה להפיץ את הכרתם בין מכיריהם: לא נכונה דעתם ודרכם, כי זקניהם היו אדוקים והם המתקדמים והאינטליגנטים. בתי־המדרש מתמלאים במתפללים ואין צריך לחכות לאבלים שהוריהם ימותו חס וחלילה עד שיבואו בניהם לאמר קדיש וימלאו את המניין. בקיצור נוצרים חיים חדשים כששומעים את תשובות אברהם ושרה, ורואים כמה תועים היו עד כה.

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 54

היהודי רץ ונחפז

חיינו עתה אברהם שונים מהחיים מלפנים. אפילו מהאדוקים יש חלק ששונה מאלה שמלפנים. כמו שביארתי לך אברהם אז חלק גדול מההורים עכשיו, כבר נשמעים לנו, רק מספר מועט נשארו אומרי תהלים הסובבים בבית המדרש. מובן מעצמו, כי לקבל מניין בכל יום מאומרי תהלים קשה מאד. עוזר ה’, כי אז נמצאו עוד אבלים כמוני וביחד היה מנין. ואפילו מאלה שבאים תמיד אל בית המדרש גס הם רוצים שהתפלה תלך “בעקספרעס” ובעשרה רגעים יהיה חסל. ואנחנו האבלים מובן וידוע, כי אין לנו סבלנות כבר לחכות לרגע שנהיה מאחורי כתלי בית המדרש. עתה אספר לך אברהם בפרוטרוט איך הכל היה נעשה. אבל אבקשך, אל תתרעם עלי, אף על פי שאמרתי כי אעשה זה בקצור, אבל ברצוני לבאר לך כל זה בפרוטרוט, ויודע הנני, כי אדם בעל מגז טוב הנך אז בוודאי יהיה לך סבלנות לשמוע אלי. אם היה לי סבלנות לסבול שנה שלמה, אז יהיה לך סבלנות לשמוע כחצי שעה. אף כי לבך מתכווץ בשומעך את צרותיי שסבלתי מהדינים הישנים וקשה לך לשמוע, בכל זאת הט אוזנך ושמע.

“צרות האינטליגנט”

כשהתוודעתי לסיטואציה של המשוגעים שנמצאים בבית המדרש והרגשתי, כי לא רוצים הם כי ימהרו עם התפלה, כפי שאנו, האבלים, חוץ מאחדים אדוקים, רוצים. אבל לא השלימו אתי רבם וחלק מהיהודים. והיהודי שהזכרתיו כבר לך, זה שמקבל אצלי לפעמים לטים אחדים גמילת חסד, אז אספר לך מה היינו עושים…

אבל ראשונה אספר לך באיזה אופן הייתי נותן לו גמילת חסד. הוא צריך בראשונה לקרוע את לבו מרב דבור ולהקיא את הריאות ולספר מעט לשון הרע ועוזר לי לחרף ולגדף את המתחרים במסחרי, אז רק הוא מקבל את הגמילת חסד. כמובן היהודי הוא כבר שלי. בעדי הוא ילך במים ובאש, כי הוא מכירני כבר היטיב, כי בחנם לא אתן את כספי. ואותי היהודי הוא גם אדוקי.

אז אשוב אל עקר המעשה. יהודי זה היה בעוזרי. כשהייתי מתחיל בתפלה או בקדיש, ומובן, כי “העברי” שלי היה מעיר אצל האדוקים גועל נפש. כי, כאשר הייתי מתחיל להתפלל אז שורות שלמות פרחו מהסידור, אותיות פורחות באוויר. כאשר מגידי התהלים היו רק מתחילים ב”מזמור שיר חנוכת”, אז אני כבר הייתי אצל “ברכו”. וכשהם הגיעו לברכו, הייתי כבר אני ב”עושה שלום”. ונגינתי לתפילה היתה בכל פעם שונה. הלילה ששחקתי בקובייה, אז רואה אני בסידור: נייטלאך, מלכים, מלכות, אקונקען, פאקער, משחקים שונים נשלל צבעים”. מובן, כי ניגון התפלה היה דומה לניגון בשעת משחק קלפים. וזה כשבקיא במשחק קובייה יודע את ניגון המשחק. ואם קרה מקרה שהתבדחתי, הייתי מתפלל בניגון דק בחשאי שהיה נשמע בקושי. מה אאריך לספר לך אברהם, היהודים האחדים מגידי התהלים, גם הם סבלו ממני מעט. בראשית, כמו שספרתי לך, סבלתי מהם, אבל תיכף כשמת אבי, נשאר אצלי לשכור רבי שילמדני להתפלל. כי כאשר הייתי מתחיל בתפלה, אז היהודים האלה היו מכים בשלחן. איפה זה נשמע, כי יהודי יאמר ככה “עברי”, ועוד כל כך ימהר כמו חיית היער. ועוד טענות כאלו. כמעט שהייתי מסכים אתם. מה הם אשמים, כי אבי מת. אבל תיכף קבלתי את עוזרי עוד אנשים כמוני, ואחדים מאלה היהודים הרוצים שאגמור מהר והיהודי שלי. זה שהזכרתי אותו כבר, עמהם התחילו חיים חדשים. כאשר מגידי התהלים היו מכים בשלחן ורועשים, שאני מהרס את “העברי”, אז הקדים היהודי שלי, של הגמילת חסד, ואלה הממהרים להתפלל, היו יוצאים בלשון, שעל אפם וחמתם היו הם מוכרחים לשתוק. כי אלה שרצו מהר לגמור, היו מתרים בהם: “אם תרעישו אז בכלל לא נבוא אל בית המדרש”. כי גם ככה האשה והבנים והסביבה לועגים לנו, כי הולכים אנו להתפלל, ואתם עוד תעשו מהומה? אז כלל לא נבוא! וככה שמגידי התהלים פחדו כי יחסר להם למניין, אז באין ברירה הצטרכו לשתוק. אז מבין אתה אברהם כשהם שתקו שתקתי גם אני. ולא הלכתי להתלמד להתפלל והתפללתי כרצוני. עתה תבין, אף על פי שהתפללתי שנה שלמה, נשארתי אותו הנכה כשהייתי. ויתברר לך עד כמה סובל אני מהיארצייט. תרצה לשאול: יש לך יארצייט, אבל יכולים הלא להסתפק בקדיש לבד בלי להתפלל לפני העמוד, בזה היית צודק. זה היה טוב אלמלי “הקדיש” שלי היה “קדש” באמת, אבל “הקדיש” שלי הוא בלי רגלים וידיים. תתפלא: לא לדעת להתפלל משנה שלמה כבר ביארתי לך, אבל איך אפשר לא להתלמד קדיש בשנה. אבל כשתאזין עוד רגעים מספר יתברר לך הכל ולא תתפלא. כמו שספרתי לך, היו בין האדוקים כאלו שרצו שהתפלה תגמר אחת שתים. אז תפלתי היתה באופן זה: כאשר הייתי בסוף “מזמור שיר חנוכת”, זאת אומרת, גומר “לעולם אודך” והתחלתי קדיש, אז היו עזרי, אלה המתפללים המהירים, כבר בקפיצה אצל “ברוך שאמר”, והיו מתחילים כבר בהודו. ומגידי התהלים היו רק בהתחלת “מה טובו”. אז היה רעש מאחור ומלפנים ואני הייתי שבע רצון. והייתי משתמש בשעת הכשר לטחון את הקדיש כדגן בטחנה. וככה גם היה בקדיש ב”ברכו”. וכאשר הייתי מגיע לקדיש לפני “ובא לציון’, ואחרי עלינו, אז אלו הממהרים בתפילה כבר היו ברגל אחת על סף בית המדרש ובאחת ברחוב. ומגידי התהלים עמדו אז שמונה-עשרה, כמובן, כי קדשים אלו גם כן היו נטחנים לקמח. עתה תבין, כי משעת התפלה לא יצאתי מלומד שלם. לא התלמדתי להתפלל ולא לאמר קדיש. תשאל אצלי, אז למה לך להצטער, תפטר באופן כזה גם מהיארצייט. כן צדקת כשהיארצייט נופל בימות החול, אז חצי צרה. כי האמנות מהתפלות והקדשים ידועה כבר לי. עיקר הצרה אצלי עם התפילין. אני צריך לחפש ימים אחדים עד שאני מוצא אותם. אשתי היא אפנית, אינה יכולה לסבול תפילין לנגד עיניה. אז כמובן היא זורקת את התפילין במטבח אל השפחה איפה שנמצאים כל הסמרטוטים. אז טוב כשיש אותה השפחה שידוע לה, כי פעם בשנה משתמש אני בתפילין. והיא חושבת כי התפילין אצלי הם אוצר ממש. באמת, גם היא כבר הצטרכה להבין, כי הם אצלי מות, ממש ככבלים על ידי אסיר. וחוץ מזה, אלמלי היו יקרים אצלי התפילין, אז אשתי לא היתה משליכם במטבח, כי את שמלותיה מחזיקה היא בארון. אבל השפחה חושבת כי התפילין יקרים אצלי עוד יותר מבגדים, הם ממש אצלי כאכילה. וכמו שאי אפשר להתקיים בלי אוכל ככה גם בתפילין. וכיון שאוכל מחזקים במטבח, ככה גם תפילין. מפני זה, היא אינה מתפלאת, שאשתי זורקת את התפילין למטבח כי השפחה רואה, בעת אשתי הולכת אתה אל השוק, לקנות תרנגולת ותפוחים והיא מבלה שמה שעות אחדות וכאשר היא כלתה את מלאכתה היא נותנת לה הכל לשאת הביתה והכל משאירים במטבח, אז בוודאי ככה גם עם התפילין.

בכלל תשאל אותי אברהם: מאין יודעת השפחה מה זאת תפילין? אז אענה גם על זה. שפחתי לפני שהיא באה אלינו, היא שרתה בבית יהודי ממגידי התהלים, שהלך בכל יום ויום אל בית המדרש ואשתו היתה משגיחה על הטלית ותפילין ולעתים קרובות כובסת את הטלית. כי הוא היה משתמש בטלית בכל יום ויום. ויושב בטלית ותפילין שעות אחדות ביום בית המדרש. אז הטלית היה מתלכלך, מפני זה היתה אשתו כובסת אותו לעתים קרובות. והשפחה ראתה, כי את הטלית כבסה בעצמה, ולא ביחד עם הלבנים. מפני זה השפחה יודעת מתפילין.

תשאל אצלי אברהם, השפחה הלא רואה שאני אין דרכי להשתמש בתפילין בכל יום חוץ מפעם בשנה, אז אענך תירוצים אחדים. ראשית חושבת השפחה, כי הנני עוד יותר חרד מבעל הבית שלפני זה. אצלו זה היה מלבוש פשוט שמשתמשים בו בכל יום. למשל כמו כתונת שאינם עוזבים במטבח. אבל עלי חשבה, כי אצלי התפילין מאכל כה טעים שמשתמשים בו רק בחג הפסח, פעם בשנה. השפחה ידעה, כי חג הפסח, הוא חג חשוב וקדש מאד על היהודים שיש כלים מיוחדים שכל השנה שומרים אותם בעליהם והם מיודעים לחג הגדול הזה. אז היא חשבה, כי גם התפילין שייכים לחג הזה ובהם משתמשים רק בפסח. ומפני שבארון היו כלי חג הפסח ביחד עם התפילין.
אז זה היה כבר די בעדה כדי להבין, כי גם הם שייכים לחג. שניה: השפחה שהיתה בראשונה אצל האדוקי שאנו נקרא לו ינקול, היתה שבעת רצון מאד ממשרתה ולא רצתה לשאול שום שאלות. כי בהיותה אצל ינקול ואשתו לאה אז היא סכלה הרבה צרות מדינים משונים. למשל: בהיותה אצלם וכשפעם היתה שמה כף חלב בתוך קדרת בשר אז היה קם רעש ומהומה. ותיכף רצו אל הרב בשאלה. וכאשר חס וחלילה טיפת חלב נשפכה לסיר הבשר אז המהומה גדלה עד אין לשער. וביום כזה ארוחת הצהרים חסרה ולא היה מה לאכל. והצרות בשעת הכנת תרנגולת. לאה עצמה היתה מטפלת בה מוציאה גידים קטנים כאלה. ואם קרה שמצאה איזה דבר לא כפי רצונה למשל: הכבד גדול יותר מדי, המעיים אינם נקיים או מחט חס וחלילה, ובכל יום כמעט היתה לאה רצה אל הרב בשאלות שונות. ואם הרב אמר טרפה, אז התרנגולת יכלה להיות שמנה עד מאד, לאה, שנטרפה דעתה, היתה משליכה אותה ועוד נשארה שבעת רצון מפעולתה.

ואם חס וחלילה השגיחו איזה דבר בתרנגולת מבושלת, אז כבר לא אכלו והשליכו החוצה את כל הכלים. והשפחה שבראשונה היתה אצל אדם אינטליגנטי כמוני, סבלה מאד מטרופי הדעת של בעליה ינקול ולאה. ועתה כאשר השפחה שבה אלי ואינה רואה במנהגים משונים כמו שרגילה היתה לראות אצל בעליה האדוקים, שמחה מאד ולא פנתה בשאלות על דבר תפילין וכו’.

אבל אל תחשוב אברהם, כי אני אינני שולח לשחוט אצל השוחט, או לוקח בשר טרפה, לא מפני אדיקות. הנך שומע ממני ומזוגתי תחיה, כי אין אנו אדוקים כלל, יודע אתה למה מאחל אני לזוגתי בריאות, כי לה אני צריך להודות, כי נהייתי לאדם אינטליגנטי. כי כאשר אני לבין עצמי הנני גם כן מבית של אדוקים, אבל אשתי עשתה אותי לאדם. זה שאני שולח עוד לשחוט, הדגשתי שזה לא אדוקות חס וחלילה. אבל אין ברצוני, כי האדוקים ישיחו בי. לנו לא היה זה גורם צער ביותר. אלא שלפעמים עושים שמחה ומוכרחים להלוות כלים אז לא ירצו להלוות לי. וגם אלה חצי האדוקים לא ירצו לאכל. אין בחפצי, כי ירמזו עלי באצבע. אבל מה ששייך לשים כף חלב לקדרת בשר או עשיית תרנגולת, אז אנו אינם עושים מזה רעש. אם נצק טפת חלב אל סיר הבשר, אז זוגתי חס וחלילה שתיתן לשפוך את האכל או להשליך החוצה תרנגולת שנמצא בה מחט? ומפני זה השפחה שבעת רצון מאוד ואינה פונה בשאלות.

לכן אברהם הלא התחלתי לספר לך על דבר “היארצייט” וצרות התפילין שצריך אני לחפשם ואחר כך לנקותם. זה טוב כאשר יש אצלי אותה השפחה כמו שהדגשתי בראשונה, אבל כאשר קורה, שאלי באה שפחה חדשה ששרתה בבית מאקס שכני, והוריו עדיין חיים ואינו מצטרך בתפילין, אז לא ידוע לשפחה מה זאת אומרת תפילין. אז כאשר אשתי זרקה אותם למטבח, לקחה השפחה והשליכה אותם במקום שמשליכים את יתר האשפה. אז רע ומר לי. מוכרח אני ללכת להלוות תפילין. והלוואה זו אפשר רק לקבל אצל האדוקים, כי אצל האינטליגנטים לא תמצא דבר כזה ששמו תפילין. וללכת אל אינטליגנט שגם הוא מצטרך בתפילין פעם בשנה, אז גם אצלו התפילין במקום סתר כמו אצלי. אז הוא הלא לא יבטל יומיים בכדי למצוא אותם.

ממילא אברהם! ברגע כזה אין לי עצה אחרת רק לפנות אל השמש. הוא כבר מביא בעדי זוג תפילין. והוא שם כבר עלי את הכבלים כשהשל ראש על חטמי והשל יד על כתפי וממש איני יכול לזוז ממקומי. אבל זה חצי צרה. אבל כאשר הביש־מזל גורם ו”היארצייט” שלי חל ביום השבת, אז עוד רע לי יותר מיום חול כאשר אני מוכרח לטפל בתפילין. בשבת ישנם כבר יהודים שונים בבית המדרש, בשבת מתפלל כבר חצי חזן, וכולם מתפללים אחריו, מוכרחים לאמר קדיש שלם ולא טחון. ובעשותי מלאכה זו נשברים שני והעולם שונה. אחדים צוחקים, אחרים מכעס היו קורעים את בשרי ומתחילים לדבר באבי המת: “או ואבוי איזה קדיש הוא השאיר!

עיקר יסורי בעת שקוראים אותי לתורה ומכבדים אותי במפטיר. כי הגבאים רוצים לקבל ממני איזה סכום הגון, כי הלא כל השנה אינם רואים אותי בבית המדרש. וכאשר מקבלים אותי פעם בשנה ביום השבת, סובבים המחבלים אותי כמו זאבים מסביב לכבש תמה ומכבדים אותי במפטיר. האמינה לי אברהם, הייתי נותן להם כבר את הנדבה ומוחל את כל הכבוד עם המפטיר ביחד. אף על פי שאין בטבעי לפזר כסף על דברי שטות כאלה, אבל מה אעשה שנפלתי בפח? אפילו הייתי נותן את הכסף במזומנים תיכף על הבימה. רק שלא יכבדוני במפטיר. תשאל אברהם אותי, הלא זה שבת, בשבת אין נושאים כסף בכיס. אבל יודע הנך, כי אינטליגנט הנני ואיני נוהנ בשטותים אלה. בקצור מגיע אני למפטיר ושני ועצמותי נשברות וכל מלה דוקרת כמחט בבשרי. וברגע זה הייתי קורע את אבי לקרעים אלמלי היה חי לא הצטרכתי להימצא עתה בין מטורפי דעת אלה. נדמה כאשר יהודי אדוק שעתה עומד ולועג לי, כאשר הוא צריך להיכנס אל ביתי ישפשף היטיב את נעליו וידבר אלי בדרך-ארץ ובהכנעה רבה. ועתה כאשר באתי לבית המדרש צוחק ולועג הוא לי. ואני שב לביתי אכל וחפוי ראש, יגע מהמפטיר ומקלל אני את יומי שנולדתי בין חיות רעות אלה עם דיניהם המטורפים. אבל אשתי מנחמת אותי. היא אומרת לי: “מישינקא אל תדאג, בנינו כבר לא יסבלו כמוך. אנו שולחים את ילדינו אל בתי ספר הגרמנים. ואם הענריך שלנו מבקר את בית הספר היהודי, אין גם זו צרה. עתה אינם לומדים בבתי הספר דינים משונים אלה. וממילא צריך עתה להבין מישינקא, כאשר אנו נמות אז היינריך וניקאלי שלנו לא יצטרכו לאמר קדיש אחרינו.

אז כבר לא יהיו אדוקים אלה ומנינים בכל יום ויום, חוץ מראש השנה ויום הכפורים. ממש היא מחיה את נפשי פראניא שלי. ואני מתחיל לחיות מהתחלה.

לסוף רואה אני, כי אתה אברהם, אדם בעל השכלה ואינטליגנטי, עם זוגתך שרה העדינה, מתנהגים כילדים חסרי דעת. אתם מתחילים לייסד בתי־מדרש וישיבות. לשוב לישן ושבנינו יצטרכו שוב לסבול מהקדיש והיארצייט.

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 26

מבשרך אל תתעלם

במצב כה קשה שחסר לאברהם ושרה פרוסת לחם הם אינם עוזבים את קרוביהם ומכריהם, לוקחים אותם אתם ומחלקים עמהם את הפרוסה האחרונה. עומדים אנו נדהמים ורוצים לשאול את אברהם: “מה הנך עושה? הנך בעצמך עני ואביון הולך אתה לבקש מזון בעדך ולמה לך כל הגדוד הזה?” תענה לנו, כי אלה קרוביך. אבל האם במצב כזה משגיחים על קרובים. יש עשירים ממך שאינם עוזרים לקרוביהם בצר להם. וגם יש כאלה שאת בניהם אינם תומכים. יבקש כל אחד בעד עצמו. אבל אלמלי היו בניך אז כבר לא היתה העוולה כה גדולה. אבל הנך לוקח על שכמך ממש אנשים זרים. ילכו הם את דרכם ואתה את דרכך. כל אחד מחויב לדאוג לעצמו.

והנשים תאמרנה אל שרה: “שרה איך את מרשה, כי בעלך יוביל אתו חברה שלמה של זוללים? הלא גם לכם חסר לחם. יש גבירות אדירות שאינן נותנות לקרוביהן לעבור על מפתן ביתם. ועוד למכירי בעליהם מובן, כי לא. ואת שותקת ועוד מקבלת אותם בסבר פנים יפות בזמן שדרכך כה קשה?” מובן כי שאלה זו אינו שואל כל ישראל: כי חלק ידוע מישראל כשהוא מסתכל במדות אברהם ושרה מחזק זה גם אותם להתנהג כמותם. אבל כאן אני חושב חלק ידוע שהזכרתי אותו בדרשה הקודמת הם שואלים את השאלה אצל אברהם ושרה והמפלגה הזאת מציגה עוד שאלה להם: “בהיותנו עדין תינוקות בית רבם, הרבי למד אותנו אגדה מכם. התעניינו אז מאד על הכל שלמדנו עליכם. אבל עתה כשיצאנו אל החיים והעולם הוא מתקדם ואינטליגנטי רוצים אנו לשאול אתכם ובבקשה ענו לנו על הכל בפרוטרוט, בבראשית יב כתוב: “ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען”.

רש”י כתב על אשר עשו בחרן: שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה הכתוב באילו עשו. אבל תדעו לכם אברהם ושרה, כי זה זמן רב שלא החזקנו בידנו חומש, הכל אנו עוד זוכרים מהחדר. אולי עתה לנו יהיה קשה, זה כבר לקרוא, אבל גירסא דינקותא עוד נשאר איזה זכר. אז עתה לפי מושגנו עכשיו יוצא, אבל אל תתרעמו בעד הביטוי, כי הייתם חסרי דעה. אברהם, אדם עדין משכיל ולא פנטי ששבר את אלילי אביו. ואשה עדינה ואינטליגנטית כשרה, איך אפשר שאתם תיסעו ממקום למקום ולגייר אנשים ונשים ולעשותם לאדוקים, מדוע אינכם מתלמדים מאתנו איך אצלנו חי עתה זוג צעיר. חיים חיי תענוג, מתבדחים, מבקרים את התאטרון, עושים קובט, הולכים למושב לצים. רוקדים איש עם אשת רעהו מתרחצים באופן משפחתי, אלו נקראים חיים. אבל לא כמו אתם אברהם ושרה שהולכים הנכם לקרוא ללכת אל בית המדרש. אשה אחת טוענת: אני אף פעם לא הייתי נותנת לבעלי ללכת אל בית המדרש והטלית בידו. או שאני יחד עם הזקנות אלך והסידור בידי. לא ולא. זה היה עסק בעד סבי האדוק וזקנתי. יודעים הנכם אברהם ושרה! הורינו עתה גם כן התחילו להתלמד מאתנו וגם הם כבר מתחילים להרחיק רגלם מלכת אל בית המדרש. האמינו לנו, כי גם ביום טוב אין אנו הולכים אל בית המדרש. חוץ מראש השנה ויום כפור. אז כבר מוכרחים ללכת, כי יש ביוש בפני אומות העולם. אבל שמחים אנו כשנפטרים משני ימי החג האלו.
אחר כך פונה הגבר אל אברהם: אברהם האמן לי, כאשר מוכרח אני ללכת אל “יארצייט” אז לי קשה באמת כל העסק. ראשית כל, אין אני סובל אלה האומרים תהלים יומם ולילה, אלה הם גונבי דעת ה’. ושנית, מסתכלים עלי ברחוב כעל אדם שנטרפה דעתו. מכירי שואלים אותי: מה אתך, מה הנך עושה היום בבית המדרש. כי כל אחד יודע, כי הנני אדם אינטליגנטי מתקדם, אז מה לי ואל בית המדרש. אז לך וספר לכל אחד, כי יארצייט לי היום. כי אמי או אבי מתו והשאירו לי צרות לירושה. אברהם! אין לי ממש מלים לספר אסוני. השנה הראשונה עברה עלי בצרות ובקושי גדול. תאר לעצמך, כי לא התפללתי זה שנים רבות, זאת אומרת, מהותי תינוק בן עשר. ותפילין לא הנחתי, כבר שכחתי את הזמן, אלא ביום בר מצוה. אז תפילין להניח, איננו יודע בכלל איך מתנהגים בהם, ומלדעת להתפלל אז אין כבר מה לשאול. כי בראש השנה ויום הכיפורים כשהייתי כבר בא אל בית המדרש היה זה תמיד באמצע ולפני הסוף כבר היו רגלי מאחורי המפתן. אז תאר לך את מצבי הנורא כשהצטרכתי ללכת אל בית המדרש שלש פעמים ביום ולהתחיל להניח תפילין כתינוק. ובכל פעם היה נגש אלי אחד מאומרי התהלים והיה מרמז לי, כי השל ראש לא על מקומו, מגיע ממש לחוטמי, והשל יד תיכף ייפול. במלה אחת, מתנהג ומלמדני כחייל צעיר בצבא. ואני חושב לי בלבי. מה רוצה האדם המגוחך הזה, הייתי דוחף אותי ברגלי שישכח איפה הוא נמצא. אבל עלי להתאפק ולעצור בעד כעסי. נפלתי בפח בין אנשים גזלנים אלה. ועתה התפלות שהאדוקים בדו מלפנים, עוד נשאר מנהג ישן, כי אבל צריך להתפלל לפני העמוד, ואני צריך לעמוד ולהיות שליח צבור. האמינה לי, אברהם, אלמלי יכולתי והיה בכוחי אז הייתי שורף את העמוד עם בית המדרש ועם כל יהודיה הגנבים הקורעים שמים בקריאת התהלים. אז מבין אתה כבר את צרותיי? וכאשר אני מתחיל להוציא מפי את המלים הראשונות מהתפלה, מתחילה מחיאת כפים… ולולא אחד יהודי שמכירי שמקבל פעם בשמיטה אצלי גמילת־חסד, אלמלי הוא לא היה בעוזרי אז אללי היה לי. וכאשר אני זוכה כבר לעזוב את העמוד הארור בא אני לביתי מכוסה זיעה ובלי נשימה. ואני מתחיל לקלל את המוות, לולא המוות אז לא הצטרכתי להתפלל עתה. ובכל יום מתגדלת אצלי השנאה אל בית המדרש. כבר ספרתי לך אברהם את הצרות שסבלתי בשנה הראשונה למות אבי ממגידי התהלים. ועתה סלח נא לי אברהם ואל תפקע סבלנותך לשמוע גם מהיארצייט. כשנכנס אני עתה לבית המדרש ליארצייט מתחילות עוד הפעם צרות על ראשי. עוד הפעם תפילין וטלית. פה שמתי את התפילין לא נכון, כאן הטלית לא כמו שצריך, ועוד הצרות עם התפילות והקדיש. תשאל אצלי בוודאי אברהם, הצטרכתי כבר לזכור את התפלות והקדיש מהשנה הראשונה של אבלות. כי כפי שספרתי לך, אז כמעט שחצי מת נשארתי משנה זו. ימי זיעה נשפכו ממני בכל יום. הלוואי תשפך זיעה מאומרי התהלים כמו שנשפך ממני. אבל אענה על שאלתך, ראשית כבר זמן רב שמת אבי, כבר זמן לשכוח. שנית, אז גם כן לא ידעתי. חושב הנך אברהם, כי מוחי סתום, לא יכולתי להבין? אבל תשאל: בכל זאת בשנה שלמה אפשר להילמד, אז אענה לך בקצור. וכפי שרואה אתה הנני לך רע וידיד מסור, כי רואה אני, כי גם אתה ברחת מהאדוקים, מקווה אני, כי תאמין לי ולתשובתי על שאלתך.

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 48

למרות אריכות הדברים, ראיתי לנכון להביא את מלוא דברי הרב לפרשת "חיי שרה" עם עריכה קלה, בשל היות הדברים יחידה אחת עם סגנון ספרותי ייחודי - שמציג בסדרת מונולוגים את המתח בין עולמם התרבותי של יהודים מודרניים ובין העולם המסורתי ה"מיושן" ממנו הם התרחקו. הרב קורא להם, מתוך חיבה ואכפתיות, לשוב לערכי אברהם ושרה, לבית המדרש ולתפילות, לתפילין ולשבת, לטהרת המשפחה ולנרות השבת, להפרשת החלה ולהכנסת האורחים, לשמות היהודיים ולהמשך מסורות הדורות. הוא רואה את שמי העננה העולה ומאיימת על עתיד היהודים, כמהפכת סדום ועמורה המתקרבת ומאיימת, ומנחם את אחיו כי יש תקווה בתיקון דרכיהם ובשובם לדרכי האבות.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה.

רש”י כתב על זה: לכך נכתב שנח בכל כלל וכלל לאמר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת ק’ כבת כ’ לחטא, מה בת כ’ ולא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק’ בלא חטא. ובת כ’ כבת ז’ ליופי, שני חיי שרה כולן שוין לטובה.

(ילקוט שמעוני בראשית יב): ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה־נא ידעתי כי אשה יפת מראה את: כל השנים הללו היתה עמו ועכשיו אומר לה הנה־ידעתי? אלא שעל ידי הדרך אדם מתבזה. דבר אחר הלכנו בארם נהרים ובארם נחר ולא מצינו אשה יפה כמותך, ועכשיו אנו נכנסין למקום כעורים ושחורים. אמרי נא אחותי את. שני בני אדם היו עיקר ועשו עצמן טפלה, אברהם וברק (שופטים ד): “ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם ויאמר אליה ברק, אם תלכי עמי והלכת
י”. רבי יהודה אומר אם תלכי עמי לקדש, אלך עמך לחצר. רבי נחמיה אומר: אם תלכי עמי לשירה, אלך עמך למלחמה. ותאמר הלך אלך עמך. אפם כי לא תהיה תפארתך. אל מה אתה סבור שתפארתה של שירה נמסרת לך לבדך ונעשה טפלה. ותשר דבורה וברק בן אבינעם. אברהם היה עיקר, “ויקח אברהם את שרי אשתו”, ונעשה עצמו טפל: “אמרי נא אחותי את”, ונעשה טפל לה “ולאברהם היטיב בעבורה”.

כאשר אנו קוראים סדר בראשית וברצוננו ללמוד דבר העד החיים הים יומיים זה עולה לנו בקושי גדול. הדברים נשגבים מאד ורובם מעשי רוחניות, מעשי שמים. אף על פי כן, כאשר אנו מתעניינים עיון רב יכולים גם ללמוד בעד החיים המעשים. אחרת עם המקום שאנו מתוודעים בחיי שרה ואברהם, בכל מאמר שאנו קוראים נדמה לנו, כי תמונה חיה מחיינו עתה מופיעה לנגד עינינו. כל המקרים דומים כל כך אל המקרים שקורין אצלנו. אף על פי שזה קרה לפני אלפי שנים שעוד לא היה זכר מהחיים עתה.

אלקים ואדם

כשמתבוננים באברהם ובשרה הם האנשים האמתיים מבריאת אלקים. אנחנו עתה יכולים ללמוד מהם הרבה דברים טובים ומועילים. הגבר יכול ללמוד מאברהם והאשה משרה. אבל כדי ללמוד ולקחת מוסר מהזוג המבורך הזה לא די בזה לבד אם נאמר, הם מוצאים חן בעינינו. לנו לדעת, כי אברהם ושרה אין זה דרמה או ספור מהעבר אלא דבר ממשי בחיינו עתה. אברהם ושרה בדרך למצרים. עתה כשמתעניינים אנו במחזה איך אברהם ושרה עוזבים את מקום מושבם ונודדים למרחק לבקש לחם. כאן נגלה לנו ההתנהגות העדינה שאברהם נוהג באשתו שרה. אברהם האדם הגדול צריך לעבור אתה דרך קשה ולנוד בגלות כדי לבקש לחם ככתוב (בבראשית יב): “ויהי רעב כארץ וירד אברהם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ”. אברהם ושרה מוכרחים לעבור את הדרך הקשה של הגלות ובמקום זה אנו מתחילים ללמוד למוד נשגב מחיינו.

(מתוך דברי מנחם, פרשת חיי שרה)

—

הרב מנחם מנדל הי”ד ב”ר משה בנדט ארליך כיהן כרב בביסטריץ שבאזור וילנה, ובקימילשוק שבאוקראינה. פעיל חרוץ ורב פעלים למען החינוך היהודי בפולין. הוא התנדב לבקר בערים שונות מחוץ למדינה כדי להתרים עבור ישיבה של ה”חפץ חיים” בראדין, שהייתה אז במצב דחוק. לשם כך בא ללטביה. בערך בתר”ץ,1930, נבחר להיות רבה של פרויאנבורג (סלדוס, בעבר קורלנד) שבלטביה. גם בלטביה המשיך בעבודה מאומצת למען ענייני החינוך התורני. היה ראש המדברים בכל אסיפה שנתכנסה לתכלית זו.

בשנת תרצ”ה הוציא לאור את ספרו “דברי מנחם, לעבר להוה ולעתיד” חלק ראשון על ספר בראשית. בפתיחת הספר כותב המחבר את על מטרת הספר בייחוד באותו פרק זמן בו רבו הגזירות על ישראל: “מראשית בריאת העולם כרת ה’ עמנו ברית ברית ועדות השמים והארץ. ברית ועדות, כי נלכה בחוקותיו ואת תורתו נשמור. לכן עתה, כאשר עת קשה לישראל, נאמר שלום לרחוק ולקרוב נושיט יד ללכת בדרך התורה והמסורה. ספר ‘דברי מנחם’ יהיה נחמה לעמי ובו כלול שמי וינחם אותי עמי. ברכתי, כי דברי שאמרתי בלב טהור יהיו גורמי וחזוק ברית ישראל . לאחי אקרא שלום!”. הספר יצא עם הסכמה מאת רבה של ריגה, הרב מנחם מנדל ז”ק הי”ד, שכותב: “והנני להגיד את ישרו כי ראיתי במחברתו זאת דברי יושר דברי טעם ודעת ברעיונות טובים מלאים חן ונאותים לחפץ הזמן משובצים במאמרי חז”ל ופסקי תורה וכשמו כן הוא, דברים נחומים, דברים כבושים, המעולים לקרב ולעורר את הלבבות לתורה ולאמונה”. הרב נספה בתש”א,1941, עם בני קהילתו.

(רבנים שנספו בשואה, יהדות לטביה עמ’ 403, רבני בריה”מ עמ’ 18, דברי מנחם)

מספר הצפיות במאמר: 61

ויש לומר שזה היה החטא ישראל אשר בקשו להם מלך בימי שמואל וחקרו המפורשים ומה פשעם ומה חטאתם אחרי שנצטוו בפירוש שום תשים עליך מלך. אכן חטאתם היתה שאמרו תנה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים. כלומר, אין כוונתם שהמלך ידריכם גם כן לחיי עולם הנצחי כי אם רק בקשו מלך לשפטם ככל הגוים, שכל תכליתו לא יהיה רק לשפוט בין אדם לחברו בענייני נימוסי המדינה אבל לא בעניינים האלקיים. וזה שסיפר הכתוב וירע הדבר בעיני שמואל על אמרם תנו לנו מלך לשפטינו, כלומר שזה הרע בעיניו על אשר לא בקשו מלך רק לשפטם בענייני ארציים כי יהיה ריב ומצה בניהם, ולא בעניינים גבוהים נצחיים. ואין זה מצות המלך ישראל רק כמו שנאמר גבי דוד המלך עליו השלום אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. כלומר, שהוא הבכור קודש לה’ שינהג את עמו בדרך הקודש בענייני הנפש, וגם עליון למלכי ארץ, גם בעניינים ארציים ינהיגם באופן מאד נעלה.  ועל זה אמרו במדרש שהתחלנו מה בכור נוחל פי שנים אף דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא. רצונו לומר שבשני העניינים האלו הוא מלך, בין בענייני עולם הזה וגם בענייני עולם הבא:

וזהו כוונת מדרש ילקוט על פסוק נחמו נחמו עמי. חטאו בראש, שנאמר נתנה ראש ונשובה מצרים, ולקו בראש, שנאמר כל ראש לחלי, ומתנחמים בראש, שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וה’ בראשם”. והכוונה כזה על פי הנ”ל פשוטה. חטאו בראש, באמרם כי אין צריך להם לראש ומנהיג כי אם אשר יצא ויבוא לפניהם במלחמה בעניינים ארציים. וזהו שאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה. כלומר, אין כוונתנו בנתינת הראש רק למען ינחה אותנו בדרך הארצי אשר נלך. ועל כן לקו גם בראשם, שראשם לא היה ברי אולם ולא היה לו כח למלא מבוקשם זאת. ועל זה נאמר כל ראש לחלי. ומתנחמים בראש, שלעתיד לבוא ידעו ויבינו כי צריך להם לראש גם בעניינים אלקיים וזהו ויעבור מלכם לפניהם וה’ בראשם, שיהיה מלך בארץ וגם בעניינים האלקיים. אבל למען יוכל המלך לקיים במצות אלו בשלימות צריך הכנה יתירה וסיעתא דשמיא, וזה יבוא לו אם ינהג כמו שסופר על דוד המלך עליו השלום בילקוט מלכים שאמרו עליו “שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין”. והכוונה בזה יש לומר, על פי מה שאמרו במצוות תפילין והיה לך לאות על ידכה”, ודרשו חז”ל “ידכה, יד כהה” ועם כי הפירוש הפשוט הוא להניח על יד ­ שמאלית, בכל זאת לדעתי יש עוד רמז בדבר כי התפילין מורים כי כשל כחנו ואיך אנו יכולים לעשות מאומה בלעדי אם יד ה’ תהיה בעזרינו. ועל כן קושרים התפילין במקום היד ובמקום המוח להורות בלבנו אשר כח גופינו, שהוא לרוב ביד אשר בה נשלים את כל צרכינו וכח מחשבות אשר הוא במוח, אסורים המה בחבלים אשר נפלו לנו בנעימים וקשורים בידו של הקב”ה שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל. וזהו והיה לך לאות על ידך, זה מורה לך אשר ידך יד כהה, ואין כח לה אם לא שה’ יתברך נותן לה כח (ועיין מה שכתבתי בספרי לב שמח בפרשת בראשית באות כ’):

הנה אם האיש הבינוני אשר אינו עומד ברום המעלות אם זה לא יגבה רוחו כל כך, אין זה חידוש. אבל דוד המלך עליו השלום אשר כל עם יכבדוהו ומעוטר בטכסיסי כבוד אשר עמד ברום המעלה גבוה מאד ובכל זאת אמר, ה’ לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. והטעם לזה אמר, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כמו שזה יונק רק החלב המקובץ בדדי אמו ומקבל ממנה, כן דוד המלך עליו השלום לא אמר שלו יאתה הגדולה מחמת שלמותו וכחו הגדול, כי אם הכל בתורת חסד ינק משפע העליון. ועל זה אמר גם כן, לך ה’ הגדולה וכו’, כלומר הכל הוא בתורת חסד ממך. וזהו כוונתו שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין. כמו שהתפילין הם לאות שהכל מה’ יתברך, כן כתר מלכותו היה בדעתו שקיבל רק בתורת חסד מה’ יתברך:

והנה הבכור שיורש נחלה בוודאי אין בדעתו שהוא בכח עשה לו החיל הזה, כי מי פתי יאמין כן. וזהו שאמר, אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, הכוונה כמו שהבכור יודע שירושתו באה לו רק מכח אחרים ולא עוצם ידו עשה לו את הכבוד הזה, כן דוד המלך עליו השלום היה בעניין זה דומה לבכור. ועל ידי זה זכה לגדולה לקיים ב’ מצות הנ”ל, כאמרם, כל המשפיל עצמו הקב”ה מגביהו. וזהו כוונת מאמר מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים, שידע שבא לו הכל כמו נחלה ולא בכח ידו ועל כן זכה לנהל עמו בעניין עולם הזה וגם בעניין עולם הבא. וכן הוא אומר למנצח על הנחילות בשביל שהיה אצלו הכל כמו נחלה שבאו לו מהשי”ת ולא בעוצם ידו עשה את החיל:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 59

על דבר מעלת תורתנו הקדושה נמצא אתי ספרים ומאמרים שלמים, ופה אגע רק בקצה עטי במה שנוגע לבאור איזה מאמרים בהברייתא דקנין תורה הזאת, ואשר הראשונים ספחוה למסכת אבות. וזה החלי.

חכמי המוסר וחכמי הנפש הסכימו שהאיש המאמין האמתי העוסק כתורה האלהית לא ילכד בשום אופן ברשת הפעסימיזמוס והיאוש מכל, הוא מביט על העולם הזה בעין יפה. ועינינו הרואות שבכל מקום שהכפירה מצויה שם גם המאבדים את עצמם לדעת הוא מהמעשים בכל יום. מקור המשחת הזה הוא היאוש הנורא המכלה מבשר ועד רוח. זהו אמנם עומק מאמרו של רבי מאיר בפרק קנין תורה “כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו”, כונתו לפי הנזכר ברורה מאד כי כל העוסק בתורה לשם שמים בלבד, הוא זוכה לדברים הרבה, גם כל העולם כולו הוא דבר יקר בעיניו וכדאי הוא העולם שנברא, עולם טוב ויפה הוא העולם הזה! ובכן יתקין את עצמו בפרוזדור כדי שיכנס לטרקלין. וזהו אמנם פרי האמונה בעולם הזה מלבד הקרן השמור לו לעולם הבא, וזהו גם עומק מאמרם שם “גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא” וכו’, כי התורה האלהית מלמדת את האדם ומורה לו דרך אמונה, וכי פקודי ד’ ישרים משמחי לב, ובכן הוא שמח בחלקו, ואין מקום ליאוש להתגנב בתוכו ולדכא אותו עד גמירא. ובכן היא נותנת לו חיים גשמים בעולם הזה, מלבד החיים הרוחניים שהיא נותנת לו בעולם הבא. “ואורך ימים בימינה”, כנזכר, האמונה איננה מנחת את האדם לאבד את עצמו לדעת, ובכן הלא היא מארכת ימיו ושנותיו של אדם. “בשמאלה עושר וכבוד”, אמנם נכון הדבר כנכון היום, כי האיש אשר החיים לא נחשבו עליו למשא ושמח בחלקו הוא גם נכון לפעול ולעבוד יגיעת בשר ורוח, ועל ידי זה הלא הוא נוחל עושר וכבוד. מה שאין כן בעלי היאוש נרפים הם ומוכים בחולשת העצבים ונאבדים בענים עדי ימותו או עדי יאבדו את עצמם לדעת, והדברים עתיקים.

בזה נכון גם מאמרו של ר’ שמעון בן מנסיא משום ר’ שמעון בן יוחאי פה “הנוי והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם”, כי לפי הנ”ל אמנם כן הוא, כי מה שנאה לצדיקים הוא גאה גם לעולם הזה. מנת חלקם של צדיקים היא התורה והאמונה, והוא נאה גם לעולם הזה. עינינו הרואות כי כל מה שתתחזק הכפירה במדה הזאת תתמעט הזקנה. גם מספר האנשים שאינם חפצים להניח בנים אחריהם מתרבה, כי מה איכפת להם אם לא יניחו בנים אחריהם… וכן הנוי, בעלי האפס ותוהו יאמרו כי הנוי אך למותר הוא, ויכחישו במלאכת מחשבת ובכל דבר שרוח היופי והנוי מרחף עליו, אחרי שמקורו הוא רק מעולם השירה והדמיון שאיננו שוה כלום לדבריהם… ועל ידי זה גם העושר של מין האנושי מתמעט, והעולם חוזר לתוהו ובוהו. וכל זה מפעולת ארס הכפירה ; מה שאין כן לצדיקים כל זה נאה להם ולכן הוא גם נאה לעולם.

ובזה נוכל גם להבין מאמרם שם “חמשה קנינים קנה הקב”ה בעולמו, ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד”, רצה לאמר כי בחמשה דברים האלה העולם נקנה ומתקיים, ולולא הם כבר חזר העולם לתוהו ובוהו. אמנם החמשה דברים קשורים ומדובקים זה בזה בקשר אמיץ:

א) התורה, כאמור שהתורה והאמונה עושה את האדם שמח בעולמו, וטוב העולם הזה רואה המאמין בחייו, ובכן התורה היא קנין העולם כמו שמים וארץ שבלעדה חיי העולם אינם חיים, ואדם בלא תורה ואמונה הלא ידמה כי נח שלא נברא יותר משנברא אחרי שהוא בעולם בלא מטרה ותקוה ולכן חייו המה עליו למשא ולטורח.

ב) אברהם נטע תורת החסד במין האדם וקבל כמה יסורים באהבה, וכל ימיו צדקה וחסד ומעשה, ובכן הלא הוא קנין העולם, כי לולא הוא לא היה תורה בעולם.

ג) ישראל סבא מאריך ימים כימי השמים על הארץ, וכל זה ע”י תורת האבות הנותנת חיים בעולם הזה ובעולם הבא. ואמנם תורה אלהית לא תוכל להתקיים בלי מצות שבין אדם למקום, ולכן גם בית המקדש, מקור העבודה, הוא קנין העולם (אחרי החורבן, תפילה ושפיכת הנפש במקום עבודה, כנודע). ובכן על כורחך נודה כי חמשה קנינים ברא הקב”ה בעולמו, כדי לברך לאל עליון קונה שמים וארץ.

והנה “כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בלמוד, וכו’, באימה, ביראה, בענוה בשמחה וכו’, במעוט תענוג וכו’, בקבלת היסורין וכו’ והשמח בחלקו וכו’ נושא בעול עם חבירו וכו’ וכו’ “. דרך התורה, כפי האמור מלמדת את האדם לפעול ולעבוד הן בענינים גשמים, הן בענינים מוסרים, ולשאת בעול עם הצבור וגם היא משמחתו בחלקו, ובכן התורה לא רק שהיא נקנית בהדברים האלה, כי אם גם מקנית את הדברים האלה בעצמם להאדם והיא קונה ונקנה כאחת.

ואמנם הדברים האלה הם גם אשרו בעולם הזה, כי על ידי זה הוא חובק את כל היקום באהבה. רבי יהושע בן לוי אומר “בכל יום ויום קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר, נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, ואומר והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה”, וכו’. אמנם כן הוא, כרוזא קרי בחיל, והוא הד ובת קול הבריאה כולה, איך אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, אוי להם בעוה”ז ואוי להם לעולם הבא, דיאוש בלא תורה ובלא אמונה הוא נזוף ונכרת מהחברה האנושית ומכל העולם כולו, אחרי שבעל מרה שחורה הוא ומחוץ למחנה מושבו והוא נזוף… והבריאה היפה עם כל מחמדיה היא בעיני בעלי היאוש כמו נזם זהב באף חזיר… אחרי כי סר טעם היופי והרגש הוא. זאת ועוד שאף אם כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה! שאף אם כי לפי האמור, הבעל תורה ואמונה הוא אוהב לטעון ושונא לפרוק עול, בכל זאת, הוא גם הבן חורין והחפשי האמיתי, שהאיש הכופר בכל והחופשי עד הקצה האחרון הלא חייו המה עליו למשא, ומשא החיים לבעלי הנפש השחורה הלא יכבד ביותר מהעֻלים השונים של המאמין, ואם כן הלא אין לך בן חורין כמי שעוסק בתורה…

עוד נוכל לכוין במאמרם זה אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, עפ”י דברי רבינו יצחק אברבנאל (בפרשה נח על הפסוק ויהי כנען עבד למו) ז”ל “ועל חם אמר ויהי כנען עבד למו, ר”ל שכנען בנו היותר אהוב אצל חם יעבוד לשם וליפת, לפי שכמו שזכר הפילוסוף בספרו מהנהגת המדינה ‘לחכמים תאות השררה והאדנות בטבעות, ולעובדי האדמה תאות העבדות’ וכו’ יעוי”ש. ובזה יש לבאר בטוב טעם על מה שנאמר בעשרת הדברות ‘אנכי ד’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים’ ולא ‘אנכי ד’ אלהיך אשר בראתי שמים וארץ’ (וכבר העירו הראשונים בזה, כנודע), כי אמנם כן הוא, כי כל עוד שלא נעקר ונשתרש רוח העבדות מהאדם איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים הנקיה, ולכן עבד גם פטור ממצות, ואין לו להניח תפילין (עיין גיטין דף מ’ ע”ב). וגם אצל הרומאים הקדמונים לא נתנה הדת לעבדים ורק לבני האצילים, וכל זה הוא מפני שהעבדות משפלת את האדם עד שאול תחתיה, ואיננה מנחת לו להתבונן חפשי על העולם ולקבל תורת ד’ תמימה, וכן בעם ישראל אחרי אשר הורגל בעבדות במצרים, קשה היה לו לקבל תורה טהורה עדי שכח עבודותו לגמרי, ולכן המשפטים הראשונים שניתנו לו הוא גם כן משפטי העבדים, “ועבדי הם ולא עבדים לעבדים’, והתבוננותו הראשונה של ישראל סבא הוא ‘אנכי ד’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים’, זהו היסוד הראשון לקבלת התורה וחרות על הלוחות, ובכן הלא אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה… ואחרי שהוא בן חורין אזי מניח תפילין לאות כי בחוזק יד הוציאנו ד’ ממצרים, ולאט לאט הוא עוסק בתורה תדיר עד שהוא מתעלה. והנה אם כי יצאתי מעט מדרכי במאמרי זה, בכל זאת הם דברים נכונים בעצמם. ובינה זאת כי קצרתי.

העוסק בתורה לשמה בא לידי החלטה כי ‘כל מה שברא הקב”ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואומר ד’ ימלוך לעולם ועד’ (סוף ברייתא דקנין תורה). הן היוצא מדברינו כי ‘באין חזון יפרע עם’, כי אם גם המין האנושי בכלל, וכל אדם בפרט, מבלי חזון ומטרה רוחניית איננו מוצא קורת רוח בעולמו ;  איש כזה יחוש בעצמו כאבר מת, מדולדל, יתר בהגויה הכלליית; אולם האיש המאמין הלא בחזיונו רואה בכל פנה ופנה גלוי שכינה… וכי כל מה שברא הקב”ה בעולמו, מקרני ראמים ועד בצי כנים לא ברא אלא לכבודו… באופן כזה יתרגש ויחוש יופי והדר בכל מקום שהוא פונה, גם על ידי זה הוא מרחף במרחביה בעולם שכולו ארוך וכולו טוב. הן ‘ד’ ימלוך לעולם ועד’, והוא נברא לכבודו ומה הוא חי וקיים לעד כן האדם. הצורה מתדבקת ע”י חוט של חן ויופי וכבוד ליוצרה אל־הכבוד וחי לעולם.

ראוי היה העניין המוסרי הזה להאריך בו, אולם הלא כבר הקדמתי אתי מאמרים שלמים המבארים את אמתותו, ועל כל פנים יצא לנו כנוגה צדקת מאמרו של רבי חנינא בן עקשיא ‘רצה הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות‘ שנאמר ד’ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר’, כי רבוי התורה והמצות נותנים מזון רוחני שמימיי לעם ישראל בשפע רב, ועל ידי זה יתרכך אצלם הרגש המעוררם לכל טוב ויופי; על כל אבריו וגידיו תלויה מצוה רוחניית ואם כן הלא כבוד ד’ חופף עליו… וזכות הוא לישראל בעולם הזה ובעולם הבא תורתו ומצותיו אשר על ידן נשמר שלא להלכד בפרי החומריות והכפירה המנתקת את פתיל חייתו הגשמיי והרוחניי כאחד. זאת ועוד אחרת, כי אף אם לפעמים לרגלי מקרי הזמן יתעבה אצלו הרגש ויחדל מלהתבונן באלהי הכבוד הלא מהנמנע הוא כי ישכח רבוי תורה ומצות כזה, ואם איזה פרטים ישארו הלא עוד מחזיק הוא בעץ החיים, וכל עוד שהוא מחזיק בעץ החיים הלא עוד יש תקוה… ואם יש תקוה, הלא חי הוא בעולם הזה ובעולם הבא… כן הוא באדם בפרט ובעם ישראל בכלל, כי ע”י רבוי התורה והמצות אשם לא תכבה ומקורם לא יתיבש, ובכן מים חיים יוצאים מהמקור הטהור הזה לחיות את עם ישראל עד העולם. וד’ חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר!

(טל תחיה)

—

החכם הנודע הרב שמואל ב”ר הלל אלכסנדרוב נולד בשנת 1865, ונרצח כנראה בידי הגרמנים כאשר הגיעו לעיירת מגוריו בוברויסק בשנת 1941. הוא למד בישיבת וולוז’ין והוסמך כרב. עם זאת, ראה עצמו כמשכיל וכחוקר חופשי. הוא השתתף בוועידות הראשונות של המזרחי. מבחינה רוחנית היה קשור גם לפילוסופיה המערבית המודרנית, וגם למקורות קבליים וחסידיים כחב”ד.

בעקבות קונטרסו “אגדת פח השמן” התפרסם לשבח בעולם הסופרים והמשכילים, ומאידך הקנאים רדפוהו. הרב אלכסנדרוב ניהל התכתבות רבת שנים עם הרב קוק זצ”ל, לבירור העמוקות שבסוגיות הפילוסופיות וההיסטוריוסופיות שבהגות היהודית, במיוחד בהקשרן האקטואלי. הרב ד”ר בנימין מנשה לוין, פגש בו בבוברוסק ונעשה לתלמיד-חבר שלו, תוך שהוא מקבל ממנו הדרכות בענייני לימוד התלמוד ומחשבת ישראל.

בין כתביו נמנים: אגדת אש מן השמים, אגדת פך השמן (ורשה תרנ”ב), דברי שמואל, טל תחיה, רסיסי טל ומכתבי מחקר ובקורת (שני הקבצים הראשונים של מכתבים אלו הופיעו בראשית המאה בוילנא וקראקא, והקובץ השלישי הופיע בירושלים בשנת תרצ”ב, בעוד הרב אלכסנדרוב חי בבריה”מ). כמו כן הופיע מאמרו “שיר השירים” במאסף המדעי-ספרותי תחכמוני (ברן, תש”ע) ומאמרים נוספים ניתן למצוא בעיתוני תקופתו (המגיד 4/1/1891, 25/1/1891, 11/5/1899, 23/7/1903, ועוד).

עוד על הרב אלכסנדרוב הי”ד (מתוך ספר יזכור לקהילת בוברויסק), וכן מאמרו לחג השבועות, ראה במאמר נוסף כאן באתר.

מקורות:

אגרת מ”ד/ הרב תמיר גרנות/ בית המדרש הוירטואלי, ועוד.

לעיון נוסף בתולדותיו, ראה: סיני ק,א (תשמז) קצה-רכא/ רבי שמואל אלכסנדרוב, מאת גאולה בת יהודה‫

מספר הצפיות במאמר: 444

אבות פרק ב’

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.

כבר דקדק בעל העקדה איך יחליט התנא, שכל איש ישראל בלי הבדל כלל אם הוא צדיק או רשע יש לו חלק לעולם הבא? ואם האמת כן, א”כ איפא מה יעורר את האדם להשתדל בעבודת ה’ אחרי שכבר נכון ובטוח שיהיה לו עוה”ב גם בלי יגיעה, ומה בין עובד אלקים לאשר לא עבדו?

ביארנו כמ”פ על פי ההקדמה הידועה: בכל דרכיך דעהו, שצריך האדם לכון בכל פעולותיו לש”ש ואז הוא מעלה גם מעשיו הגשמיים למדרגה רוחנית.

ואמרו חז”ל: (פסחים ס”ח) ר”א אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, ר”י אומר חלקהו חציו לאכילת ושתיה וחציו לבית המדרש, ואמר ר”י שניהם מקרא אחד דרשו וכו’. אר”א הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ”ט יום שניתנה בו תורה. ומאמר זה יפלא שהלא אדרבה הסברא נותנת שיום שניתנה בו תורה ראוי להתעסק בו רק בלמודים רוחניים. אמנם ידוע כי מדרגות מדרגות יש במעלות הנבראים, הדומם משועבד להצומח והצומח מזון לבע”ח והבע”ח נעשה למזונו של המדבר. והנה מה שגכנע הצומח להחי שיש לו נפש מרגשת ומעולה הוא במדרגה, אתי שפיר, אבל מה שמזין החי את המדבר, דהיינו חלק הגשמי של המדבר, כי החלק הרוחני אין לו צורך באכילת ושתיה, הוא נגד היושר השכלי, אמנם זה טעות כי הלא הנפש השכלית מקושרה בנפש החיונית וע”י האכילה יתחזק האדם ויוכל לעבוד את בוראו. אם כן מתעלה גם האכילה הגשמית.

ועד”ז: (דברים י”ב) “כי ירחיב ד’ את גבולך וכו’ ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר” – ר”ל: שהבשר מן החי אסור לאדם המדבר בתור תאוה גופנית, רק אם מתאוה להועיל להנפש המשכלת, – וז”ש בכל אות נפשך – אז – תאכל בשר.

וביארו המדרש: יודע ה’ ימי תמימים, כמו שהם תמימים, כך שנותיהם תמימות. הכונה שצריך האדם להקדיש כל יום מימי חייו לעבודת ה’, למען לא יחסר אף אחד מהם, בשובו אל אדמתו. אמנם כאשר אמרנו מכבר, לא יבאו בחשבון רק אלה שהיו מוקדשים לעבודת השם, ועד”ז: (משלי ט’) כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים  – שע”י עסק התורה יתרבו הימים הנרצים לה’. אכן ישאל האדם איך יוקדשו לד’ גם אלה הימים שכלינו בהבלי הזמן? ואמרו חז”ל: (שבת פ”ט) אמר הקב”ה ליצחק בניך חטאו והשיב כמה ימי שנותיו של אדם שבעים שנה דל מינייהו עשרים שנה דלא ענשית, ופלגא דלילות ופלגא דמיכל ומשתי, לא נשאר רק חלק רביעי לעונש. וממילא גם אפשרות קיום המצוה היא רק בחלק רביעי מחיי האדם.

אמנם אם מעשיו הגשמיים מיוחדים לה’, כשמרבה בהענוגים בשבת ויום טוב כונתו לש”ש בשינה מכון  מן לנוח כדי שיוכל אח”כ לעסוק בתורה, במסחרו מכון שלא יצטרך ללסטם את הבריות ולהטיל עול על אחרים, ואם כן אין לנכות לו משכר מצותיו פלגא דלילות ופלגא דמיכל ומשתי והוי כאלו חי שבעים שנת בשלמות.

וז”ש: יודע ד’ ימי תמימים, כמו שהם תמימים כך שנותיהם תמימות, שלצדיק לא ינוכה כלל נם לא מה שהשתמש בו לצרכי נופו.

ויבואר בזה: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וכו’ ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלקים במקום הזה, ואנכי ל א יידעתי. יעקב כל י”ד שנה שהיה במדרשו של שם ועבר לא שם תנומה לעפעפי, רק עסק בתורה יומם ולילה, והיה ירא שבבית לבן, בעסקו בצרכי העולם ימעט בעסק שמים. ע”כ הראה לו הקמה בחלומו באישון לילה, כי האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – השקיע הקב”ה שמש של א בעונתה שיהיה מוכרח לישון במקום הזה – ולכן כתיב: ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד’ במקום הזה, – ר”ל שגם בשינה יש מקום לעבודה ואנכי לא ידעתי – דרך עבודה כזה.

והנה ישנם אנשים שלא לבד שאינם מקדשים את פעולותיהם הגשמיות לשמים, אלא גם כשעושים פעולה רוחנית, נ”כ מחשבתם לכבוד עצמם. ומבארים עד”ז הפסוקים:  כי ירחיב ה ‘ אלקיך את גבולך ואמרה אוכלה בשר בכל אות נפשך תאכל בשר וכו’ רק קדשיך אשר יהיו לך ונדרך אשר תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ד’. ופירש בעוללות אפרים, אם תשמע להסתת יצרך הרע שתעשה גם חפצי שמים בשביל יוהרא או הנאת ממון, לא טוב אתה עושה, כי קדשי שמים עכ”פ צריך אתה להעלות למדרגה רוחנית. וזה שאמר: כי ירחיב ה’ את גבולך ואמרת אוכלה בשר – והסבה שירדת כל כך במדרגתך היא – כי ירחק ממך המקום – ששכחת ד’ מרוב טובה, וממילא יש לחוש שתקלקל גם בחפצי שמים, לכן אני מזהירך – בכל אות נפשך תאכל בשר – שאם גם אכילתך תהיה למלאות תאות נפשך מ”מ – קדשיך אשר יהיו  לך – צרכי הנשמה עכ”פ – תשא ובאה אל המקום אשר יבחר ה’.

אמנם העובד את ד’ באמת ובתמים צריך לקדש כל מעשיו לד’, לא לבד הרוחניים רק גם הגשמיים.

וישנם בני אדם שחושבים להוליך את ד’ כביכול שולל. הס מכלים כל ימיהם בהבלי עולם הזה, באכילה ושתיה ובמסחר ואומרים שכונתם לש”ש, כי מצוה גדולה היא לפרנס אשה ובנים, או שמאמינים לצאת ידי הכל במצות צדקה, ועל סמך זה מזלזלים ביתר מצות ד’ – ועוד יאמרו שע”י יגיעת כפיהם הם מקיימים נם מצות אחרות, כגון לא תגזול וכו’ שאינם זקוקים לגזול מאחרים וכו’.

והנה פירש באוהל יעקב הפסוק: וקרא עליך אל ה’ והיה בך חטא. ראוי להתעורר שמתחלה כמו מצדד בזכות העשיר לאמר – קרבה שנת השבע שנת השמטה – והיא לכאורה טענת אמת, ואח”כ אמר: והיה בך חטא – בלא טעם – אמנם: ורעה עינך באחיך האביון היא קושיה גדולה על העשיר: משל לעשיר שעשה מסחרו באורחות ימים והיה מהלך בספינה טעונה סחורות למכביר, אבל כדרך יהודי הוליך עמו גם טלית ותפילין וספרים יהודיים שונים, פעם התחולל רוח סערה וראו שהספינה קרובה להיטבע. ויקרא רב החובל ויאמר: מהר והקל משא הספינה ואל תחום עיניך על סחורותיך, כי לולא כן גוענו אבדנו. ויחרד הסוחר מאד וימהר ויקח את הטלית והתפילין והטילם לים, ואמר אליו משרתו למה תעשה כן וחטאת לאלקים? הלא אלה הם מקור חיינו הרוחני – טוב יותר שתטיל איזו חבילות סחורה כבדות לים ואז יקל המשא וננצל. הנמשל, כי צרכי האדם מרובים. וכשרואה שאין השעה משחקת לו, תחת אשר היה לו לקמץ בהוצאות בני ביתו המרובות, הוא מקמץ בפרוטת העני – “ורעה עיניך באחיך האביון” ולא כן אמרו חז”ל “יהי ביתך פתוה לרוחה”, ואם גם ימעט הבית, גם אז – ויהיו עניים בני ביתך – וזהו: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון. שאף שהאמת אתך שהשעה דחוקה, אבל למה דוקא – ורעה עינך באחיך האביון – לכן – וקרא עליך א ל ד’ והיה בך חטא.

המעלה השלמה היא שהאדם יקדיש לה’, לא לבד את עבודתו הרוחנית, כי אם גם את עבודתו הגשמית. ואל יאמין שמפקיע את עצמו במה שמתיגע בהבלי עולם הזה למען פרנס אשתו ובניו. ויכול להבטל מעתה מכל שאר מצות מעשיות כגון נתינת צדקה, כי הלא עושה צדקה בכל עת, זה המפרנס אשתו ובניו.

והנה המשנה באה להורותנו שלא יטעה האדם שאי אפשר להשתלם במעשי הגוף כי איך אפשר שיהיה החי משמש להמדבר כיון שמזין בו רק את הנפש החיונית, אבל כבר ביארנו שהכל יתגדל ויתקדש אם מכון במעשיו הגשמיים לעבודת ה’.

וז”ש: כל ישראל – בלי הבדל במה הם עוסקים – יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים, ועל ידי זה הוא אפשר כן, כי – לעולם, ר”ל, לעולם שכולו טוב ונצחי, שהלא מעוה”ב קמיירי כאן – ירשו ארץ – הם מכניעים ומשעבדים את הארציות (דאם אירדישע).

אבל אם תתקשה איך אפשר שהחלק הארצי יוקדש לשמים, ידמה התנא הדבר “לנצר” שהאדם יזרע זרע בארץ והזרע נפסד, ואחרי שנפסד וכלה יצא ממנו הנצר הקטן וממנו יוגדל האילן ששיאו עולה למעלה, כן המעשה הגשמי שיסודו כלה ונפסד יתעלה למדרגה רוחנית גדולה. והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

וע”ז יאמר, ישראל שהם מעשה ידי להתפאר הם  – נצר מטעי  – כמו שהנצר יוגדל מזרע נפסד, כן בני ישראל לוקחים את החלק הנפסד של הארץ ומפיחים בו נשמת רוח חיים של קדושה וטהרה.

—

קצת מתולדותיו

הרב חיים אלטר גינז (שלזינגר) נולד לרב משה גינז, נינו של רבי בונם גינז, אחיו של רבי עקיבא איגר, הרב חיים אלטר היה תלמיד של ה”שבט סופר”. הוא נשא את מרת רבקה בת הרב זאב וולף ציטרון זצ”ל אב”ד ק”ק האידא דאראג, מחבר ספר אגדות מהרז”צ עה”ת. לאחר פטירת אביו, מילא הרב חיים אלטר את מקומו ברבנות בעיר ב’ קערעסטור בשנים 1928-1944. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל בעל כישרונות והוציא לאור את הספר “חוט המשולש” על פרקי אבות, בו מובאים פירושיו, ופירושי אביו וסבו. בנוסף כתב בכתבי העת “תל תלפיות” ו”נטעי בחורים”.

בחוברת “הבחור” (תרפ”ט, חוברת ה), ישנה הערכה רבה לכותבי “נטעי בחורים”: ה”נטעי בחורים” יצר חבל נביאים שזכו לבשורה והם מנבאים עד היום, חיים אלתיר גינז, יודא ליב פליישער, חיים יהודה עהרנרייך, שמעון חיים מיללער, יקותיאל יהודה גרינוואלד, שמואל מיללער, לוי שלום פירסט, יעקב טעסלר, מרדכי דוד גראס, ועוד בני אדם מצויינים. 

בספר “ישיבות בהונגריה” מובא שלא הצליח ברבנותו, כי עמי הארץ שבקהלתו חשדוהו במה שאין בו וכל שנות חייו שטמוהו ורדפוהו.

הד לרדיפה זו ניתן לראות בתוך הקדמתו לספר “חוט המשולש” בו הוא כותב על הקשיים שמנעו ממנו להוציא לאור את הספר עד אז: “אני בנך יחידך הממלא מקומך – גם בחיי צער – הרגשתי כי החובה המוסרית להעמיס על שכמי המלאכה הכבדה ומכבדה הזו, כי אם אין אני לי מי לי! אבל פגעה בי מדת הדין הקשה וידי היו אסורות זה כמה שנים – שנות עמל וחמס ממש – בסבת ההרפתקאות השונות דעדו עלי…  אבל לא היה ביכולתי לבטל המעצורים ולהסיר המסטינים מעל דרכי”.

בספר “עדות לישראל”, מופיע מדור “עדות לקדושים“, המכיל שמות של רבנים שנספו בשואה. מופיע גם שמו של הרב חיים אלטיר גנז שלזינגר ברשימת הרבנים מהונגריה שנספו בשואה. וכן הובא בספר “קהילות הונגריה” שהרב חיים אלטר גינז נספה בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 121

הראה הקב״ה למשה קשר של תפלין

וראית את אחורי וכו’ מלמד שהראה הקב״ה למשה קשר של תפלין, יש לאמר בזה ע״פ מה דמבואר שם בגמרא, תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהם, אשריך ישראל מי כעמך ישראל ומי גוי גדול וכו’, והנה התפילין של כביכול עם הפרשות שלהם הלא המה נצחיים אף באין ישראל עושים רצונו של מקום, כמו שאמר רבי מאיר בנים אתם להשם וכו׳ בין עושים רצונו ובין אין עושים רצונו, גם רבי סובר דיום הכיפורים מכפר אפילו באין עושים תשובה, ועוד הרבה מקומות נמצאו בדברי חז”ל המראים לנו זאת על נכון, והנה בזה נתקשה משה וביקש להודיעו דרכיו באמרו “הודיעני נא את דרכיך״ ונתן לו בזה שהראה לו הקשר של תפילין. הכוונה שגילה לו את הסוד ההתקשרות שבין כביכול עם ישראל להיות לו “להעם הנצחי” אפילו באין עושים רצונו.

ובדרכנו זה הלא נבין ג״כ מאמר חז״ל המובא שם, בשכר שלש זכה לשלש, בשכר “ויסתר משה פניו” זכה לקלסתר פנים, בשכר “מהביט אל האלקים״ זכה ל”תמונת השם יביט״. והנה ידוע מאמר חז״ל בשבת, אין הבטה אלא מלמעלה למטה, כמו ״הבט נא השמימה וספור את הכוכבים” – מלמד שהגביהו הקב”ה למעלה מן הכוכבים, ואמר לו הבט נא, ובזה נבין כוונת חז״ל, כי אדון הנביאים כאשר ראה מראות השם בסנה ושמע קול האלקים הקורא אנכי אלקי אביך, לא היה יכול להבין, איך נהי׳ כדבר הזה שאדון הבריאה יצטרך ליצור כפיו, והיה ירא מהביט בעינו השכלי אל האלקות, היינו להביט מלמעלה למטה, שהקב״ה יצטרך לבריאה שפלה כמותו, ובשכר זה וכה אח״כ ״לתמונת השם יביט׳׳ הפירוש “מלמעלה למטה״ כביכול, כי הקב״ה גוזר גזרה והצדיק מבטלה, כמו שנאמר. ותגזר אומר ויקום לך:

לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכ”נ ואח׳׳כ יתפלל

לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכ”נ ואח׳׳כ יתפלל, ונראה בזה הכוונה בדרך מוסר ע״פ מה שאמרו היצר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, היינו, כי לב חכם מימין ולב כסיל משמאל, והנה אצל הכסיל יש להיצר דרך פשוט ללכת אחרי עינו ולבבו לחפשי, ודין וחשבון אין לפניו מכל אשר יעשה, אולם אצל החכם אם יסיתהו לעשות עבירה לא יאבה ולא ישמע לו, לכן הוא חורד לצד הימין ומראה לו כי אין זה עבירה אלא מצוה, כמו לרדוף אחרי חבירו אם הוא מן מפלגה אחרת ולקיים בו ובערת הרע מקרבך, אשר לדאבון לבנו נהייתה עתה כמעט למלחמת מצוה. לכן מוכרח היצר לישב בין שני מפתחי הלב, והנה חז״ל אמרו “ולעבדו בכל לבבכם״ הכוונה בשני מפתחי הלב. ואין עבודה אלא תפלה כמבואר כי איזה עבודה שבלב הוי אומר זה תפלה, ובזה מה נמרצו דברי חז״ל הנ״ל לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכנ״ס ואח”כ יתפלל,  וכוונתם לאמר בזה, דאפילו שבאם דרכו של האדם להטות את מהלכו בארץ החיים רק דרך פתח אחד מצד הימין או מצד שמאל, אבל קודם התפלה הוא מחויב לצמצם את מחשבותיו ולאחד את שני פתחי הלב לפני קונו בעת יעמוד בביהכנ״ס ואח”כ יתפלל:

מעשה ברבן גמליאל

במשנה ומעשה בר״ג שישא אשה וקרא, ומביא בשם ספר תפארת שלמה שר”ג לא נשתנה ולא נתפעל גם בעת שמחתו ונשואין שלו להיות טרוד בשמחה כדרך כל אדם, וכן רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו, שגם בעת רעה לא נתעצב ברב האבלות יע״ש.  והנה הדברים האלה מקורם הראשון הוא אצל אהרן הכהן כמו שפירש״י על הפסוק “וידום אהרן”  וכמו שמבואר במדרש (פ׳ אמור), “מגודל היראה שנתירא אהרן לפני הקב״ה זכה שנתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ומבניו עד סוף כל הדורות, ואיזו זו פרשת המת,

והכוונה בזה נראה לי, היינו מגודל יראת הרוממות שהיתה לו, לא עשתה עליו מיתת בניו שום רושם באמונתו שכן צריך להיות,  וזה הוא הפירוש של ״וידום אהרן” היינו שנעשה ״כאבן דומם”, מבלי שום התפעלות של אבלות עליו, וע”כ זכה לפרוש את עצמו מטומאת המת, ומן המקדש לא יצא, להראות גלוי לכל כי הכהנים העומדים על משמרת הקודש קדושתם בכל הזמנים שוים ואינם נתפעלים מפגעי הזמן, וממילא מובן מה שדרש משה ממנו מדוע לא אכלתם החטאת במקום הקודש, בחשבו כי עשה זאת מחמת אנינות ואבלות, אולם אהרן השיב לו תשובה נוצחת, כי הן אמת שהצרה הזאת לא עשתה עליו שום רושם של אבלות, אבל מה שנוגע לענין הדין של התורה מחויב הוא לקיים כמו מצוה אחרת, דהנה כבר אמרו חז”ל חמשה חטאות המתות, ואחת מהן היא חטאת שלא נתכפרו בעליו, ואינה נאכלת, והנה כאשר הקריבו את החטאת חשב אהרן למשפט שכבר נתכפרו על החטא של העגל, אבל לא כאשר חשב, כן היה, כמו שכתוב ובאהרן התאנף השם מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כילוי בנים אך תפלתו של משה עליו עשתה מחצה, ומתו נדב ואביהו כמו שמבואר בגמרא, נמצא באופן זה כי לא נתכפרו בחטאתם, והוה חטאות שמתו בעליו וגם חטאות שלא נתכפרו בעליו, לכן השיב לו, “הן היום הקריבו את חטאתם”, והוה צריך להיות כפרה על העגל, ולבסוף, “ותקראנה אותי כאלה”, מזה אני רואה כי לא נתכפרו בהחטאת כלל, “ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני השם”, הלא ע״פ הדין אסור לי ולבני לאכול את החטאת משום דהוה חטאת שמתו בעליו ושלא נתכפרו בעליו, ונכון.

וכן מצינו אצל יחזקי׳ המלך בעת שצר סנחרב על ירושלים והרעה הגיעה עד מרום קצה לא נתפעל כלל מזה. עד שאפילו בעת שלח לו השם עזרתו מקודש וראה במפלתו הנוראה של סנחרב לא מצא לנחוץ לפניו לאמור שירה, ומה שאמרו בגמרא “גנאי הוא לחזקי׳ שלא אמר שירה”,  נוכל לפרש שכוונתם הוא להיפוך, דאיתא במדרש (פ׳ בשלח) על הפסוק אז ישיר משה, למה באז, אמר משה באז קראתי תגר לפני הקב”ה שנאמר ומאז באתי אל פרעה הרע להעם הזה, בלשון שסרחתי בו באותו הלשון אני אתקן ואקלס אותך, יע”ש באריכות.

מובן מזה כי מחמת הצער של ישראל נתפעל משה וקרא תגר, לכן כאשר ראה הנס היה מתקן ג”כ ע”י התפעלות בזה שאמר שירה, אבל יחזקי׳ הצדיק כבר היה לו ממי ללמוד, מאדון הנביאים ולא נתפעל כלל בעת הצרה, לכן גנאי היה לו אח”כ לאמור שירה, כי לא סרח מתחילה וממילא לא הי׳ צריך אח”כ לתקן בשירה, והי׳ עומד בצדקו ובאמונתו השלמה בהשם כי לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ואף בעת שלא היה לו ע״פ דרך הטבע שום מקום להנצל מחרבו של סנחרב, בכל זאת לא נתפעל מזה כלל ועסק בתורה, כמו שדרשו חז״ל על הפסוק “וחובל עול מפני שמן”, וראיות נכונות על הפירוש הנוכחי יש לי מכמה מאמרי חז”ל, ומכללם מן המאמר חז״ל המובא במדרש הנ״ל, הה”ד נופת תטופנה שפתותיך כלה,  אך אין העת האספם פה:

———–

הגאון רבי ראובן יהודה נייפעלד הי”ד רבה של נובידבור, מגדולי חסידי אלכסנדר,, נולד בעיר וענגרוב בשנת תרכ״ט, לאביו רבי אברהם שהיה סוחר נעלים אמיד ממשפחה מיוחסת מקראקא. אביו השקיע רבות בחינוך בניו וזכה לראותם גדלים לתפארת, עד שנהרג בעיר ביאלאסטאק בעברו דרך שם בעת הפאגרום.

עוד בימי עלומיו בלט הנער ראובן יהודה והפליא את רואיו בתכונותיו, בחריפותו ובמרצו הכביר. התמדתו היתה לשם דבר, ועוד בצעירותו קנה לו שם כאחד הגאונים.

רבותיו המובהקים היו: הרה״ג ר׳ יהודא ליב המו״צ האבד״ק מאקאביד, והגאון ר׳ יחזקאל זצ״ל האבד״ק ווענגראווא, והדיין המפורסם ר׳ פתחיה הערונבלאס המו”צ דק״ק ווארשא, ואח”כ למד בישיבת הרה״ג ר׳ ישראל יצחק הכהן ז”ל אבד״ק פאוואנזיק, שהיה תלמיד מובהק של הגאון בעל ״חידושי הרי״מ״ זצ״ל. בגיל צעיר נסמך להוראה מהגאון ר׳ מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, מהגאוןר׳ אליהו חיים מייזל רבה של לאדז, מהרה״ג ר׳ ירחמיאל אבד״ק לוקעווא, ומהגאון ר׳ שמואל זייגוויל קלעפפיש רבה של ווארשא, ומהרה״ג הישיש ר׳ יוסף לעווינשטיין אברד”ק סעראצק. בשנת תרנ״ד נתקבל לרב בעיר ראצונז פלך פלאצק, ובשנת תרס״ד בעיר נובידבור.

הרב הכין לדפוס כתבים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם כתבי יד של ספר ״שדה יהודא״ על גפ״ת ושו”ת, ״פרדס האגדה״ על דרוש, ״כרם יהודא” על אגדה ומאמרי חז”ל.

הרב נייפעלד התבלט משכמו ומעלה באישיותו הרב-גוונית, הוא היה איש אשכולות במלוא מובן המילה. גאון אדיר בעל מח חריף, ובקיא מופלא, דרשן בחסד עליון אשר ריתק בדרשותיו קהל רב במשך שעות ארוכות, אך עיקר גדולתו ויחודו היה בכך שהוא לא הסתגר בד’ אמותיו בלבד, אלא היה מן הרבנים הלוחמים את מלחמת ה’ ברמה. הוא היה מראשי המדברים והלוחמים שהשיבו מלחמה שערה באומר ובמעש, במרץ כביר המשפוע באהבת ישראל אמיתית ולוהטת, ובכח השפעתו פעל רבות למנוע פגיעה במורשת ישראל בכל תחומי החיים הדתיים בפולין. למאות המאמרים שפירסם בעיתונות התקופה הייתה השפעה עצומה על העם, וביחוד על הדור הצעיר. הוא היה בין מקימי “אגודת הרבנים” בתהליך מייגע וממושך. הוא  נסע לורשה עפ”י ציווי רבו ה”תפארת צבי” מאלכסנדר, שם שהא חודשים ארוכים ועסק בשדלנות, עד שבשנת תרע”ג הצליח להשיג את האישור משלטונות רוסייה לייסוד אגודת הרבנים בפולין. הרב הרבה לעסוק בפדיון שבויים, דאג לחיילים יהודים ולאסירים שנאסרו ב”מבצר מאדלין”, המבצר הגדול שכלל בית כלא מרכזי. הוא היה בין גדולי המשיבים בין רבני פולין. אישיותו הנפלאה, גדולתו בתורה ובחכמה, ודרך ניהולו את ענייני העיר הקנו לו הערכה והערצה בלתי מסוייגת מצד אנשי העיר.

ואז פרצה המלחמה. יהודי נובידבור גורשו לורשה יחד עם רבם. שם התערבו עם שאר המוני הפליטים שזרמ לעיר הבירה מכל רחבי פולין. החיים בגיטו היו קשים מנשוא ומיום ליום הלך והתמעט מספרם של יוצאי העיר.

הרב, שבור בגופו אך איתן ברוחו, ריכז סביבו את שרידי יהודי נובידבור והפיח בהם תקווה וכח להמשיך. באחת האקציות נדרשו כולם ללכת אל ה״אומשלאג פלאץ״.הרב כבר לא היה מסוגל ללכת על רגליו, מקורביו הסיעו אותו על ריקשה. ומשם נשלחו כולם אל המשרפות.

הרב נייפעלד, שכל חייו היו מסכת אחת של קידוש השם ושל מסירות נפש, קידש גם במותו את השם. הי”ד.

מקורות:

אהלי שם, כרמנו, גליון ל, אדר תשנ”ו, כרמנו כה, אלול תשנ”ג.

וראה פנקס נובי-דבור עמ’ 119.

מספר הצפיות במאמר: 145

מאז שהתיישב האדמו”ר ר’ מאיר רזנבוים, בנו של הצדיק רבי מרדכי מנדבורנה, בקרענשענוף נעשתה העיירה מרכז חסידי. רבי מאיר היה שקוע כל הזמן בעבודתו ובתפילתו והתפרסם בעזרה ליהודים שהיו זקוקים לישועה. הוא עלה לישיבה של מעלה ביום א’ דר”ח תמוז תרס”ח (1908). בנו, רבי אליעזר זאב, התחנך בילדותו בבית סבו. הוא למד תורה בהתמדה רבה ביום ובלילה. בהיותו בן 17 הקים את חצרו בנדבורנה, כשאביו מברכו “שהשם יתברך ישמע בקולך ויעשה רצונך”. בעשר שנות שבתו בנדבורנא, נתפרסם שמו למרחקים, אדמו”רים וגדולים תורה התארחו אצלו, וחסידים ואנשי מעשה הצטופפו בצילו. לאחר הסתלקות אביו, מילא רבי אליעזר זאב את מקומו והיה לממשיך שושלת קרטשניף. היה מפורסם בתפילותיו הנלהבות וכפועל ישועות. בימיו נתרחב חוג חסידי קרטשעניף, וחצרו המה מרוב אנשים שהיו באים להתדפק על דלתותיו. בסוף מלחמת העולם הראשונה התיישב בסיגט, בירת מרמרוש. היה מופלא בהכנסת אורחים, והחזיק עבורם מטבח בשרי ומטבח חלבי, כדי שכל מי שבא יוכל לסעוד כרצונו וכמה שהיה רוצה. התייחס לכל אורח כאילו היה אליהו הנביא או אחד מגדולי הצדיקים. בימי הזעם סייע לעריקים שנמלטו מאימת הצבא לחסות בביתו, על אף הסיכון הרב שהיה בכך. עם החמרת המצב, המה ביתו אנשים שבאו לקבל את עצתו וברכתו. מקורביו התחננו לפניו שיברח ויסתתר, אך הוא לא הסכים לנטוש את עדת חסידיו. גם כשהוצע לו ע”י ראש השלטון הקומי להבריחו למקום מבטחים, סירב בתוקף להצלתו האישית ונשאר במסירות נפש עם עדתו. בכ”ו באייר תש”ד, הוא הובל לאושוויץ. בנוסעו ברכבת לאושוויץ הסמיך את בנו רבי דוד משה לכהן כאדמו”ר. הוא סירב להיפרד מהטלית והתפילין שלו, אף שהלקו אותו מכות נוראות, והחל צוות ומכריז: “הריני מוסר מודעה כי אינני מרפה עצמי אף לרגע אחד מאת השם יתברך”. רבי אליעזר זאב הי”ד נרצח באושוויץ ביום שבת קודש פרשת בחוקותי, כ”ז באייר תש”ד, יחד עם בני משפחתו וצאן מרעיתו.. דברי תורתו ומעשיות עליו הודפסו בספר רזא דעובדא שיצא על ידי נכדו רבי צבי הירש מקרטשניף- כפר אתא. דברי תורה וחסידות של ר’ מאיר ובנו ר’ אלעזר זאב רוזנבוים והנהגותיהם נדפסו בספר רזא דשבת. כתביהם הובאו גם בספר באר רבותינו: מכתבי קודש. בהקדמת ספרו רזא דשבת, על התורה ומקראי קודש ומאמרי חז”ל (תשכ”ז) – כותב נכדו, האדמו”ר רבי צבי הירש זצ”ל: הוא היה ארי שבחבורה, בעבודתו הקדושה והטהורה, עבודת התפילה והרינה, בכל עצמותיו תאמרנה… והיה מרא דכולא, בעבודה ובמעשים ובתורה, ואחרי כל עבודתו הקדושה והטוהרה, תמים היה בהליכות, בנאמנות ובפשטנות בשמחה ובתמימות, כאילו לא ידע כל כונות, וקיים יאה, אשר דרש נאה, בדברי ר”י כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב”ה שם אתה מוצא ענוותנותו, היינו כל מקום שאתה מוצא גדולתו, היינו באיש שמוצאים בו גדולת הבורא, בו נמצא עניוות אמיתית, ואת אשר בספרים קדושים מוצאים, אצלו לראות היינו זוכים, עבודת אמת למלך עולמים, דברים ברורים, חיים וקיימים, כחד מן הראשונים, היה גם באחרונים, מעשיו לה’ בתמים. והרב הדומה למלאך ה’ צבאות, ואשרי העינים שהיו רואות, את זיו הדרת פניו הקדושות, מכל עם למעלה שכמו, כשאול בן שנה במלכו, ושמוע תורותיו וחידושיו שה את זה רצופים, ולשלשל במדרשים שונים בכמה אופנים, מדבש ונופת צופים מתוקים, ואמרותיו ושיחותיו זה בזה ארוגים, בחידושים וסברות בחסידות ובמידות טהורות, עניני תפלות וכונות, ביראה ואהבה משולבות, יומם ולילה בלי הפוגות, ובכל פעם מענינים שונים, למאות ולאלפים, כי לתורה  ע’ פנים, ועל לבות בני-ישראל הקדושים, רושם בל ימחה היו עושים, להיות תחת כנפי השכינה נכנסים, ובתוךהענינים, המתיק מליצות ישרים ויקרים, על בני ישראל הנשארים, בבכיות גדולות ונוראות לפני ה’ צבאות, בוחן לבות וכליות, דברים כדורבנות, בראיות נכונות וברורות… ולכל איש ואיש בחוש נראות, כשפעל על ידי זה ישועות ורפואות, נוראות פלאי פלאות, בזכותו לבטל גזירות קשות ורעות ולהשפיע שפע רחמים מצור ישראל, שפעלו תמים, לעולמי עולמים.

(מבוסס בעיקר על אנציקלופדיה מקדשי השם)

—

בתוך הספר “ארבעה ארזים” מובא הספר “שיחות ואמרות קודש מכ”ק אדמו”ר הזקן מרן אליעזר זאב זצלל”ה מקרטשניף“.

ושם מובא בשמו:

אמר על הא דאיתא בגמרא (מגילה ד׳ ע”א) איתמר נמי אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה, חייב אדם לקרות את המגילה בלילה, ולשנותה ביום שנאמר למען יזמרך כבוד וגו’. ופירש אדמוה”ז מוהרא”ז זצל”ה, אמר עולא, ביראה חייב אדם לקרות את המגילה בלילה, החיוב בלילה לקרות את המגילה בבחינה של “יראה”. ולשנותה ביום, היינו לעשות שינוי ביום ולקראה מתוך “שמחה”

יש ב׳ בחינות בצדיקים, יש שהקב”ה ממלא שאלתו בבחי׳ ומשלוח מנות איש לרעהו, [וכידוע כי איש נקרא הקב”ה, ד׳ איש מלחמה, ורעהו היינו הצדיקים דעבדין רעותו] ויש שהשי”ת ממלא שאלת המבקש אעפ”י שאין בו מצוות ומעש”ט בבחינת אביון אז הוא מקבל ע”י ומתנות לאביונים.

ובאופן אחר אמר, ומשלוח מנות איש לרעהו הכוונה על השי”ת ועמו בית ישראל, ומתנות לאביונים הכוונה על הגוים [שאף הם חיים ונהנים מטוב העוה”ז, ואינו אלא .משום מתנה שמקבלים, ולא משום שמגיע להם מצד החיוב].

למה נקראת מגילת אסתר בשם מגילה סתם [והלא חמש מגילות יש ואף אחת לא נקראה בשם מגילה סתם] כי ע”י מגילת אסתר מגלין הכל. אמר על הפסוק במגילה, ובהקבץ בתולות שנית, רמז לקיבוץ גלויות השני, ואז אין אסתר, לא יהי’ שום הסתר.

אמר על מה שכתוב במגילה, והעיר שושן צהלה ושמחה, והעיר לשון התעוררות, שושן הכוונה על בני ישראל שהם שושנים, צהלה ושמחה, התעוררותם הוא בשמחה ובצהלה.

אמר על הפ׳ במגילה, וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, ופירש וקבל היהודים, היהודים קבלו על עצמם, את אשר החלו, את מה שחללו וקלקלו, לעשות לתקן, לשון ואת בן הבקר אשר עשה, קמא קמא תיקן ואייתי.

הקשה על הא דאי’ בגמרא (מגילה דף ז׳ ע”ב) אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו׳ ומייתי עלה רבה ור׳ זירא עבדי סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה ושהטי׳ לר׳ זירא וכו׳. והקשה, הרי הביא מעשה לסתור, [היינו מכיון שקם רבה ושהטי׳ לרבי זירא, הרי דלא צריך להשתכר עד דלא ידע]. ותירץ לכן כתיב מיחייב ולא חייב, דאי הוה כתיב “חייב” הי׳ כאמת החיוב להשתכר עד דלא ידע, מבלי שום היתר כי כך הוא החיוב. אך עתה כשנוסף מ׳ ביאורו מיחייב הי׳ צריך להיות חייב לבסומי, אך מכיון דקם רבה ושחטי׳ לרבי זירא, הרי תקנתו קלקלתו, שיכול לבוא הלילה לידי כך, לכן אין החיוב דוקא באופן שישתכר אלא יכול לצאת ידי חובתו באופן אחר, וזה שהביאו לידי דעת האחרונים שאפשר לצאת ידי חובת עד דלא ידע בשינה וכדומה, וכמבואר ברמ”א בהלכות מגילה.

מספר הצפיות במאמר: 233