תורתך לא שכחתי

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך" וכו' (כי תצא). "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (בשלח). רבי אלעזר פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא "בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י), בשביל עצלות שהיתה להם לישראל שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הקב"ה מך, ואין מך אלא עני, שנאמר "ואם מך הוא מערכך", ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר "המקרה במים" וכו' (מגלה י"א, ע"א).

הנה אדם הנוסע למדינת הים ועושה צעדי הליכות הנחוצות להנסיעה, אם יעמוד לו לשטן בהיותו עוד בביתו, כי לא עשה הוצאות עוד אם כי לא יערב לו, אבל לא תהיה עוגמת נפשו גדולה כל כך. וכן אם כבר בא והגיע למדינת הים מחוז חפשו ויעמדו לו לשטן, גם כן לא תהיה עוגמת נפשו גדולה כי באשר הוא כבר שם יכול הוא להשתדל. ולא כן אם הוא כבר על אם הדרך, על הספינה בלב ים, את ביתו עזב ולמחוז חפצו עוד לא הגיע, אז יעמדו לשטן לו ויקחהו מספינה הנוסעת ויחנהו בספינה החוזרת, אז גדול כים שברו וצערו ועגמת נפשו גדולה ואיומה עד מאוד. וזה ההבדל בין פרעה לעמלק, כי פרעה עמד נגד יציאת וחרות ישראל בעודם עוד במצרים, אבל עמלק כיוון עצמו לעמוד לשטן להם בהיותם על אם הדרך. וזהו שכתוב "את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך". והבן.

צא וראה במרחבי תבל אומות ודתות שונות משונות גדולות וקטנות ואין אחד מהם בושה בדת אמונתו כאומה הישראלית. וזה חולשה ואשמה היותר גדולה בעם ישראל. וראיתי בספר לפרש בזה נוסח התחינה "אשמנו בכל עם, בושנו מכל דור", היינו שאמתינו גדולה מאשמת כל עם, במה שאנו בושים בכל דור ודור מכל בעל אמונה ודת אחרת. וכבר ראינו חולשה זו במצרים כאשר אמר ה' למשה שילך אל פרעה ואל ישראל להוציאם ממצרים. "ויאמר משה לא איש דברים אנכי וכו', ויאמר ה' הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וכו', לך ואספתה את זקני ישראל ואמרתה אליהם פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, ובאת אתה וכו', אל מלך מצרים וכו', נלכה נא דרך שלשת ימים ונזבחה לה' אלקינו וכו', וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני ישראל וידבר אהרן את כל הדברים ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' שלח עמי ויחוגי לי במדבר וכו', ויראו שוטרי ישראל וכו', ויפגעו את משה ואת אהרן בצאתם מאת פרעה ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה" וכו'. והנה תרי תמיהי קחזינא הכא. א – אשר לעם ישראל דבר אהרן לבדו ואל פרעה דבר גם משה. ב – אשר לזקני ישראל לא הזכירו משה ואהרן מאומה מעבודת ה' רק לפרעה. ויובן כי ידע הקב"ה אשר בבא משה ואהרן אל ישראל לדבר מחג ועבודת ה', בושה ומורא יאחזם ויאמרו להם להרוף שלא להבאיש ריחק בעיני מצרים. וגם לזאת דביר אהרן לבדו אליהם ולא משה שהיה כבד, שלא יאמרו בושים אנחנו במנהיג כזה אשר לא איש דברים הוא, כנהוג גם היום לבקש רב ומנהיג רק איש דברים גם אם אינו בעל מעשים. ודי לחכימא. אבל לפני פרעה גם משה יכול לדבר כי הוא לא שקל ערך הדיבור במשקל היהודים. והיה כי נודע לבני ישראל אשר גם משה דיבר לפני פרעה וכי הוא דיבר בענייני הדת, אמרו להם "ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה" בענייני דת ישראל. אדונינו המלך דוד אומר "מאויבי תחכמני", היינו יש להאדם ללמוד מוסר מרשעים באיזה כוח ועוז בלא בושה ורפיון הם עושים מעשיהם הרעים, ממש במסירת הנפש, וזהו שכתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" אחר כל הנסים והנפלאות לבש עוז לעמוד כנגדך והשליך נפשו מנגד, אם כי היה יכול לידע אשר מרה תהיה אחריתו. וזאת תמיד זכור ותלמוד איך תתנהג אתה בעבדות ה'. והנה כוחו של עמלק היה באמצעות רפיון ידי ישראל מדברי תורה, כדרשם ז"ל "ברפידים" שרפו ידיהם מן התורה. ויש לבאר לפי זה "וילחם עם ישראל" היינו בסיועת ישראל שרפו ידיהם מן התורה, הם המה היו בעלי מלחמה שלו ושעמו, והבן.

בעל בירה גדולה מסר הבירה לסוכן "פערוואלטער" לעבדו ולשמרו כנהוג, וברוב הימים כי עלתה סדקים ובדקים בהבירה. והסוכן ישב בידיים אסורות ולא תקנם, פור התפוררה ומוט התמוטטו כותלי ועמודי הבירה עד כי נפלו אשיותיו. ומסר בעל הבירה את הסוכן לבית המשפט, והסוכן מצטדק עצמו לאמור כי הוא לא הפיל אשיות הבירה ואל הזיק את הבירה ואין בו אשמה. וכמובן אשר יצא חייב מבית המפשט, כי בתור סוכן פערוואלטער אין די במה שלא הפיל אשיות הבירה ולא הזיקו אלא היה לו לתקן הבדקים וסדקים ושלא להניחם להתפשט הלאה והלאה עד מפולת. וכן הדבר ברב או מנהיג, אין לו להצטדק ולומר שאינו באשם נפילת אשיות הקהלה כי הוא לא הרע להם ולא השחית, כי בתור סוכן היה לו לתקן בדקי וסדקי הקהלה ושלא להניחם להתפשט עד מפולת, והבן. וזהו שכתוב "בעצלתים ימך המקרה", היינו על ידי עצלות לבד גם כן ימך ויפול המקרה. "ןבשפלות ידים" לבד גם כן "ידלוף הבית", ואין לרב או מנהיג ישראל להיות עצל ושפלות ידים. וזה היה בימי אחשורוש על ידי עצלות ופלות בני ישראל נעשה שונאו של הקב"ה מך ורש, עד שבאו מרדכי ואסתר בזריזות מעשיהם.

הנה שתי מדינות סמוכות השונאות זה לזה ועומדות על רגל המלחמה, כי תסיח אחת המדינות דעת מרצינות השעה, מיד יעמוד השונא וישפוך סוללה. וכן הדבר הזה במלחמת היצר הרע, שהוא יושב ומצפה על רגע הסחת דעת האדם מתורה ויראה לעמוד ולשפוך עליו סוללה. ובכן נחוץ שיהיה האדם תמיד עומד על המשמר, קרב למלחמה עם היצר הרע ולא ימתין עד בא היצר הרע, אלא יצא הוא תחילה נגדו, כמאמר הכתוב "כי תצא למלחמה על אויבך" הוא היצר הרע, היינו שתצא אתה נגדו, אז בטח "ונתנו ה' אלקיך בידך". וכן היה בעמלק שכיוון השעה שרפו ידי ישראל מדברי תורה ויראה, ועמד עליהם. וזהו שאמר הכתוב "זכור אשר עשה לך עמלק" הוא היצר הרע וכו', "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים", היינו ברפיון ידים מתורה ויראה. ובכן נחוץ שתדע אשר גם "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך", הוא היצר הרע, "מסביב" ותדמה אשר כבר נצוח הוא ממך, על כל זה "תמחה את זכר עמלק" היינו תעשה עמו מלחמה בתחבולות. "לא תשכח" ולא תסוח דעת מללחום עמו, ואז "ונתנו ה' אלקיך בידך" נצח.

(בסימא דפוריא, פתיחה למגלת אסתר ודרוש לפרשת זכור ולקריאה של פורים, תרצ"ח, הרב אהרן סג"ל אפשטיין הי"ד)

ובספר קול יעקב מהרב המ"מ מדובנא זצ"ל פירש הכתוב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, על פי משל לאחד שבא לעיר אחת לדור שם ולא לקח הרשות מאנשי העיר אם יש את נפשם לתתו לשבת שם כי אם בכח וזרוע שר העיר בטח שאמר לו בטוב בעיניך שב. לימים רצה לבנות לו בית לשבתו והכריזו אנשי העיר באלה ובחרם לבל ימכור לו שום אחד מהם אחוזת קרקע לבנות עליה. וכאשר סיפר זאת אל השר נתן לו רשות לבנות בכל אשר ימצא מקום פנוי. ויחפש ולא מצא כי אם במקום נהר גדול שהיה מכוסה בקרח הנורא בעת החורף, והיה סבור שזהו קרקע עולם, ובנה על המקום ההוא בתים ועליות מרווחים, והיה לשחוק לכל עובר עליו ודימוהו למשתגע. וכל אשר שאל לכל שוחק למה עלי תשחק לא היה משיבו כלום. פעם אחת שאל לאיש אחד לאמר, אמור נא לי מה חסרון יש בבנין זה אשר כל עובר עליו ישום וישחק לי, הלא לדעתי בנין מפואר הוא ובלתי חסרון כלל. השיב לו, דע לך כי הבנין הוא באמת מעולה אלו היה נבנה על קרקע עולם, אבל המקום הזה הוא מקום נהרים ויאורים וחם השמש ונמס הכפור והגליד וישקע כל הבנין וכל אשר לך.

הנמשל הוא כי בהיותנו על אדמתנו, אם חנן ה' לאדם עושר ונכסים היה בידו שיהיה לו ולזרעו אחריו עד ירצה ה'. לא כן עתה שגם חיינו תלויים מנגד ואין אנו בטוחים עליה אף שעה אחת, ומכל שכן ממוננו ורכושנו. ואף אם יזכה ה' לאחד עושר ונכסים וכל טוב, במה נחשב אצלו ביודעו כי לא ילין בוקר הזה ובטרם בוקר איננו כי יבוזו זרים יגיעו. אמנם העושר ההוא מזכיר לו את ישיבת ירושלים, לאמר, אילו היית נותן לי הקב"ה עושר הזה בהיותנו על אדמתנו שלווים ושקטים אין שטן ואין פגע רע, אז היתה טובתו שלמה. אבל עתה מה היא אחרי שהוא למצער. וזהו על ראש שמחתי, כלומר שבעת השמחה אנו מרגישים צער הגלות יותר, שגם השמחה איננה שלמה, וכמאמר המשורר איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר.

אולם להבין דברי רבן יוחנן בן זכאי הלאה בגמרא הנ"ל "אשריכם ישראל", זאת הבין לא נבין, במה אנחנו מאושרים בתבל, אשר תמיד אנחנו למרות שעזור נעזור במיטב כחותינו להפרחת המדינה שהננו גרים בה ואזרחים נאמנים תמיד אנחנו לדרוש טובת המדינה שאנחנו יושבים בה ועלינו בכל זאת לסבול גלות המר בכמה אופנים (כמו במדינת רומעניע ומאראקא), איך יכול לומר "אשריכם" בעת שבת נקדימון, וכמוה נוכל למצוא גם בכל כנסיתנו האומללה הרבה הרבה מאד, בת אצילים אשר כתובתה היתה אלף אלפים וכנ"ל, מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, והערביים ידרסו עליה ברגל גאווה ובוז, רחמנא ליצלן. ובטח צדק הוא בדבריו הקדושים.

להבין זאת עלינו להקדים דברים אחדים מקודם עד שנבוא להבנת הרעיון שלנו פה.

איש אחד עשיר זקן חלה מחלתו אשר ימות בה, ויקרא לבנו יחידו, אישון עינו, ויאמר לו אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. שמע בני לדברי אביך אשר עוד מעט ועיניו תסוגרנה בשינת המוות. אנכי הנני מניח לך ירושה חשובה, בתים, נחלאות וכסף. והכל הנני מרשה לך למוכרם ולהוציאם אם חס וחלילה המחסור יביאך לזה. אבל את מקומי בכותל המזרחי, לא רחוק מארון הקודש ומהרב דמתא, אל תמכור אם אפילו תסבול כל כך עד שמצב חייך יביאך חס וחלילה ללכת להחזיר על הפתחים, כי היהודי במצבו  לא הנורמלי, בחייו הגלותיים, יוכל גם העשיר להגיע לזאת, גם אז לא תמכור את המקום הזה. ולהבין זאת לא אוכל להבינך ברגעים אשר חוצצו לחיי, אבל כאשר תביא בשנים, אז אפשר תבין היטב, אם חס וחלילה המחסוך יביאך לזאת. וימת האב, והבן אם היה בן עשיר מפונק ולא ידע לחץ ומחסור ואם לא הבין דברי אביו אבל הקדיש דברי אביו ויחשוב לקיימם, כי מונח זאת בטבע שדברי האנשים שהמה מצווים סמוך למיתתם יקר וקדוש מאד להאנשים שנשארו בחיים, אם בסבה כי החיים יודעים שימותו ויפחדו מהמוות ולכן מוקירים הם דבריהם אשר ציוו אותם לפני מותם, או מסבת התעוררות התשובה אשר תתעורר אצלם ברגעים האלה, או משתי הסבות יחדיו, אבל הדבר אמת ונכון. כן גם פה לקח הבן אל לבו לקיים צוואת אביו. ויהי אחרי מות אביו וכאשר עושר היהודים בכלל אינו בטוח וחיי היהודי בכלל ובפרט לא נורמליים וכקורי עכביש חייו ועשרו ויוכל לרדת חס וחלילה מטה עד הדיוטא התחתונה אם רוח חזק יפוח בו, וכן גם האיש הזה בן הגביר הנ"ל ירד מטה מטה עד שהמצב שלו הביאו לחזור על הפתחים בין עוד עניים, וכאשר שב על עקבותיו לעיר מגורי אביו וחשך משחור תארו וכמעט לא הכירוהו, אבל הוא כאשר הביט על מקום המזרח שלו, אשר לא מכר אותו, אם גם כי מכר בדחקו כל ירושת אביו, אבל מקומו המזרחי אשר ירש מאביו לא מכר כמצוות אביו עליו, זכור יזכור העבר שלו  ותשוח עליו נפשו. והוא חושב אם הרבה עניים מחזרים על הפתחים, אבל הלא המה נולדו אצל הורים עניים אשר נקל להם לסבול עוני יותר נקל ממנו אשר לא כבר היה בן עשירים ואביו היה גם כן עשיר עד שהיה נמנה בין בעלי בתים חשובים בכותל מזרח. לא ולא, יחשוב בלבו, אשתדל לצאת ממצב שפל כזה יעבור עלי מה ואשתדל בכל כחי להשיג איזה מעמד מכובד בחיים, אראה לעמול בכל מה דאפשר וכמה שאשיג רק שלא אצטרך לבריות באופן החזרה על הפתחים, כן גמר בלבו. ובדרך שאדם רוצה לילך שם מוליכין אותו, והתחיל לעמול ולבקש עצות  עד שעזרהו ה' שיצא ממצב הנ"ל לחזור על הפתחים לבקש נדבות. הגם שיוכל היות שמצבו היה יותר טוב בעת שהיה מחזר על הפתחים, אבל הוא בחר לחיות חיי צער ולחץ ולהיות אדון לעצמו,מלחיות ברווחה יותר ולחזור על הפתחים. ומי הביאו לזאת, אם לא הזכרון שזוכר את אביו אשר היה בעל בית נכבד הגון וחשוב. ומי לא הניחו לשכוח זאת, אם לא מקום אביו בבית המדרש בכותל מזרח.

פתגם המוני יש "יחוס הוא בבית הקברות". יוכל להיות כי אי היחסנים חדשו הפתגם הזה לטובתם ולנחומם. אבל באמת הוא יחוס הוא דבר הגון, מאנשים ישרים יולדו בנים ישרים, ולהיפך נהפוך הדבר. ואם יקרה מקרה לא בדרך זה, לא נוכל להביא ראיה ממקרה, וסנונית אחת לא תביא את הקיץ, יאמר הפתגם. ולכן בכל הדברים האלה הננו פונים להאנשים האוהבים את ההתבוללות, ואם גם לא בכלו, וגם לאלה אשר עוד עמנו הם אבל המה מביטים עלינו ועל ההיסטוריא שלנו כעל ישן נושן, וחושבים מנהגי אי יהודים ליותר קולטוריים וליותר אירופאיים משלנו, אליהם הנני משים פה הדברים בהבנת מאמר דברי רבן יוחנן בן זכאי המכוונים גם אליהם, ובדברי זה בפרק הזה תהיה מחאה עזה ונמרצה להם ולדעותיהם. עלינו לדעת כי אבותינו הקדושים כל מה שהיה יותר קרוב להתחלת הגלות היו במדה יתרה נורמליים עם דעות ישרות יותר מאשר מאתנו.

אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור, יאמר הפייטן הקדוש בסליחות, ואמר על זה הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי יצחק בלאזער זצ"ל  אשמנו מכל עם בזאת שבושנו מכל דור.  אצל כל עם ועם, דור ודור האחרון ילך בדעותיו קדימה יותר מהדורות הראשונים. הדורות הראשונים אצל העמים היו רחוקים מהשכלה, והם מאחרונים יתקלטרו ויוטיבו בדעותיהם בצאתם מההווה להעתיד שלהם. אבל אנחנו בני ישראל הננו בושים מכל דור ודור. אצלנו כל דור ודור האחרון עליו לבוש מהדור הקודם, ומה גם מהדורות הראשונים מלפנים בעבר הרחוק. אצלנו היחוס כי אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, אשר ממנו יצאו נביאנו, חכמינו ז"ל, הגאונים, המשוררים והפייטנים הקדושים ועוד. היחוס הזה יקר הוא מאד, אבל אנחנו חטאנו, ואפשר עוד יותר מסבות הגלותיות המרות וכנ"ל, התרחקנו מאבותינו ומדעותיהם וממנהגיהם הישרים. ועלינו להבין ולהשתדל בכל כחתינו לשוב לאבותינו הקדמונים ולמאור תורתנו הקדושה. ואל לנו לחשוב שלאומיות תלויה אך ורק בגזע ולא בדת, חס וחלילה. לא ולא, שאם אך הגזע הוא לאומיותנו, אז הלא היינו צריכים להתייחס לתרח, ובעת שהננו מתיחסים לאברהם אבינו בטח אך הדת תורתנו הקדושה והטהורה מביאה לנו גזענו ולאומיותנו הטהורה ובלתה אין אנו בני ישראל.

עוד איזה נצרף לרעיון הנ"ל, שוו נא בנפשכם, ישעיה הנביא אמר ברוח קדשו וכתתו חרבותם לאתים וחניתיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. רוח ה' דבר בו כי שלום הכללי יהיה, ואם אנו רואים שעוד לא נתקיימה נבואתו, אבל אנו מחכים ומצפים שתתקיים בעתיד. אבל מה אנו רואים בדורות האחרונים מעמים בלתי עמנו, כעבור יותר משני אלפים שנה אחרי מות הנביא שלנו הקדוש הזה, קמו מלכים ועשו אסיפה בהאאג בירת האלאנד, וכתבו וחתמו גם הם על הגליון "שלום הכללי". ואחרי כל זה היו מלחמות גדולות ונוראות. ומה רואים ומבינים אנחנו כי בזאת שהנביא ברוח ה' המדברת מתוך גרונו הטיף לפני שנות אלפים וכתב אז על הספר, עשו זאת עמים אחרים אך עתה מעט מן המעט, אפשר יבינו ויכתבו זאת על הספר ולא ישתדלו לעשות זאת ולמלא מחשבתם לפועל. הננו רואים מהדבר הזה שכל מה שגילה ה' לנו על ידי נביאנו הקדושים לפני שנות אלפים אך עתה יחלו זאת להבין עמים אחרים,. ובכן הננו רואים כי עלינו לא להתדמות לעמים אחרים. עלינו לשוב על עקבות הדורות הקדמונים וללכת בעקבותיהם. וכל כמה שהננו מרוחקים מהדורות הקדמונים שלנו, אז אוי ואבוי לנו. אל לנו להתערב עם שונים. עלינו אך להתחזק בתורתנו הקדושה ובמנהגינו הישנים. עלינו אך להיות אזרחים נאמנים בכל ארץ שהננו נמצאים ויושבים בה ולקיים כל מה שכתוב בתורתנו הקדושה. ואל לנו להתחקות אחרי המנהגים שלהם. התורה תצווה לנו להיות אזרחים נאמנים לטובת המדינה, אבל לא להתבולל עמהם. ואינני בני חורין לפרוק מעלינו עול תורתנו הקדושה. ובעת שהננו רואים אחינו, ומה גם צעירנו, כי הם הצעירים אך הם ערבים בעד דור העתיד, המה ובניהם אחריהם והמה לבניהם עד דור אחרון יִוָלֵדו, למרות הצרות הגדולות אשר סובלים ובכל זאת עודם המה חזקים בדעותיהם הטהורות לה' ולתורתו. ובעת שהננו רואים עוד אשר למרות המחסור והכפן, בוז הגאיונים, וגם בוז מאחינו מנדינו, ובכל זאת נמצא אצלני בחורים צעירים אשר ישובו אלינו בלב שלם והמה עוסקים בהוויות דאביי ורבא ולומדים ספרי מוסר שלנו ומתגאים ביחוסנו ומתיחסים לאבותינו, אז, אך אז נבין דברי רבן יוחנן בן זכאי הנ"ל.

וגם אנחנו אם מצד אחד כאשר אנו רואים הצרות התכופות עלינו תמיד והננו בוכים על מצבנו הדל ואי הנורמלי עם רבינו הקדוש, אבל מצד השני כאשר מביטים אנחנו על הצרות האיומות ובכל זאת ינהרו פני בנינו מטוב דעות לב הישראלי ואינם בושים בתורה הקדושה, ואדרבא התורה היא להם לכבוד ולתפארת וצועקים בקול רם יהודים אנחנו, זרע יחסנים, בני אברהם יצחק ויעקב, ואל לנו להתערב עם העמים ואף לא להתחקות כקופים לעשות מעשי עמים אחרים וכנ״"ל, וברוך ה' יש לנו הרבה הרבה אנשים, גם מצעירים, אשר אומרים זאת ומתגאים ביחוסם, ואז כשהננו רואים כמו רבן יוחנן בן זכאי ריבה אחת, ולא אך ריבה אחת היתה נראית לרבנו זה הקדוש ולנו כי אם כל כנסת ישראל היתה מוצגה לנגד עיניו ואתנו יחד גם עתה, ובו בעת כשהננו באים ללקט פרורים מבין גללי בהמתן של ערביים, והם צעירנו וכל כנסת ישראל כששואלים אנחנו, מי הם? והמה לא די שלא יבושו ביחוסם, אלא הם משיבים בגאון לב בני ובנות נקדימון בן גוריון אנו ועלינו לשוב על עקבות אבותינו להתנהג כמו שהמה התנהגו, אז נאמר והננו מבינים, והמיה של שמחה תשמע בתוך המית הצער מצרותינו, ונשמעת ותשמע ואמר נאמר אם ירצה ה' תמיד "אשריכם ישראל" כשיש לכם כחות כאלה אשר אחרי דלותנו עוד חיה נחיה ויצא נצא מנוצחים לחיזוק תורתנו הקדושה ולעמנו. וכל זאת ערבים לנו לנצחיות עמנו הדברים והנאומים בסגנון "אשריכם ישראל" והננו מבינים ומשתתפים בסגנון רבן יוחנן בן זכאי הנ"ל אשריכם ישראל אשר יש בכם כחות כאלה, והלוואי יגאלנו ה' בקרוב ויקל לנו עול הצרות והרדיפות ונבוא לציון עם הגואל במהרה בימינו אמן.

(דברי שמואל, מאמר א, מאת הרב שמואל רובין הי"ד)

הערה: מאמר א הובא כאן בשלמותו, אך ללא הערות השוליים שהרחיבו את הדברים תוך הפניה למקורות נוספים. הרוצה לראות את הדברים במלואם, מוזמן לעיין בדברים במקורם.

ת"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה וכו' (כתובות ס"ו:)

להבין ולחוש מה שרבן יוחנן בן זכאי הבין וחש נוכל גם אנחנו בעת שנחדור מעט אל תוך המאמר ולהבינו מה שרבן יוחנן בן זכאי בכה זאת נבין, וגם אנחנו בכה נבכה עמו. ולא דמעות פשוטות נוזלות מעינינו כי אם דם תמצית לבנו מהול בדמעותינו, בעת שנראה בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר והננו ללעג ולקלס בגוים, והננו נעים ונדים לגולים מארץ לארץ וממדינה למדינה. ואם אמנם זאת עוד אפשר לטובת קיומנו בזמן הגלות כי בעת שהננו משנים את המקום שלנו לארץ אחרת למקום אשר לא יכירונו במצבנו שהיינו בהמקום שיצאנו משם, אז לא יבושו בני עמנו לעשות מסחרים גם לילך בחצרות לקנות אפילו סמרטוטים. בביתם היו אפילו אדונים גבירים וכאשר מוכרחים לילך במדינה אחרת אז לא יבושו לעבוד אפילו מלאכה בזויה, וזאת היא אפשר לאשרנו להושע מדלותנו ומלחצנו. וכאשר נחדור בעמקי נפשותינו איך שתפולנה בערך חיינו, ואז הננו רואים איך על פת לחם יפשע גבר ויסיר ממנו רגש האנושי וכבודו יחולל. שוה נא בנפשך, איש בעל מוח חושב מחשבות ולב הוגה דעות ייפרד מארץ מגורו אשר שם היה בעל דעה איש הרוח, ויגורש לארץ אחרת אשר שם מוזרים לו חיי הארץ ושפתם וכתינוק שנולד יחל להתלמד שפת הארץ ונימוסיה ומשליך אחרי גוו כל כבודו ואישיותו, עושה מעשה מסחר כאלה שאינה לפי רוחו ונפשו להשיג לחם עבורו ולשלוח הביתה כסף בעד אשתו וילדיה. ובעת שנראה זאת בעינינו, עיני אחים, צרות ותלאות עמנו יעקב סבא אשר יסבול בארצות גלותו ותמיד ילך מדחי אל דחי. ולמרות שיבוא איש הישראלי לאמעריקא וילקט פרורים ועוד יתן כסף די מחיר הפרורים, ולא די שלא ייכבדוהו עבור זאת שהוא ישתדל שלא יאבד כל דבר ויוקיר המחיר מכל סחורה תהיה אפילו בזויה, וגרי הארץ ישיגו כסף הרבה וחשוב במחיר הפרורים, אלא עוד יקראו אחריו מלא ויתרחקו ממנו. והלא אז בעל כרחנו אם גם נהיה קרי רוח מאד, גם אז כאשר מעט במתינות נחדור על זאת, בכה נבכה בדמעות שליש ודם נוזל בדמעותינו על עמינו האומלל אשר במחיר כחותיו הרעננים וכישרונותיו הנעלים ישלם בעד הפרורים שילקט מבין גללי בהמתן של ערביים, והם הערביים עוד יביטו עלינו בשאט נפש. ולכן בכה נבכה גם אנחנו עם רבנו רבן יוחנן בן זכאי על בני ובנות נקדימון, אצילי בני ישראל, אשר הזמן בוגד בהם ויעמידו אותנו למטרה לחצי לעג השאננים ובוז לגאיונים. ולהבין בטח אנו מבנים מדוע בכה רבן יוחנן בן זכאי, הוי ואבוי גם אנחנו נזעוק מרה עם רבנו על רע גורלנו בתבל, רחמנא ליצלן.

(דברי שמואל, מאמר א)

—

בשנת תרפ"ח יצא לאור בווילנה הספר "דברי שמואל" מאת הרב שמואל רובין הי"ד מהעיירה רודושקוביץ שליד ווילנה. הספר מכיל ארבעה עשר עמודים וכולל שני מאמרים (מאמר א: מעשה ברבי יוחנן בן זכאי. מאמר ב: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד).

בפתיחת הספר פונה הרב המחבר אל הקוראים:

קוראים נכבדים! הנני נותן לפניכם היום חבורי זה "דברי שמואל" בו תמצאו רעיונות קדושות לנצחיות תורתנו הקדושה ועמנו מה שחדשתי בעזרת ה' יתברך החונן לאדם דעת, בצירוף דברים יקרים מה שראיתי בספרי דרוש השייכים להענינים המובאים מספרי. והנני מקוה לה' כי מספרי זה מעט מעט הכמות ורב האיכות תתענגו ממנו ותזכרו את שמי לטובה.

המחבר שמואל רובין.

מתאריכי ההסכמות שנתנו לספר ניתן לראות שהספר חובר שנים רבות לפני שיצא לאור, וייתכן שפרסומו נדחה מפני צוק העתים ומצב כלכלי קשה.

רבה של רודושקוביץ, הרב מאיר רובינזון זצ"ל, כותב בהסכמתו, בט"ו באדר תרע"ב: אנכי אקבל בלי נדר הספר "דברי שמואל" מהרב המופלג ושלם ר' שמואל בהרר"י ז"ל רובין שליט"א, באשר מכיר אנכי אותו לאיש המעלה ויקר ערך ובעל כשרון להטפה.

הרב זעליג ציוני, רבה של הורודוק כותב בשנת תרע"ד בהסמתו: עבר דרך פה הרב המופלג ויקר דרשן מצויין מו"ה שמואל בהרר"י ז"ל רובין יחיה והראה לפני את חבורו "דברי שמואל" על אגדות ומאמרי חז"ל אשר מבאר אותם על פי דרך תורתנו ואת כל קודשינו, לכן גם ידי תיכון עמו ומצוה לקרב את הרב המחבר הנ"ל בכל מאי דאפשר, וגם אנכי אקח ספר אחד בלי נדר.

פרטים על תולדותיו של הרב שמואל רובין הי"ד ניתן למצוא בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 199):

כיובל שנים עבדו באמונה על טהרת הקודש, שני השמשים הראשיים בעיירה: ר' ירחמיאל בן הנדל, איש פקח ורצוי למתפללים, שעמד על משמרתו בתום לב בבית הכנסת הגדול והשלים את התהלים בכל יום. בנו ר' יחזקאל רובין היה איש עליז וחביב ועסק בתורה כל ימיו. אף זכה לגדל בנים מופלגים בתורה ומדע כר' שמואל רובין והד"ר ישראל רבקאי (רובין).

הד"ר ישראל רבקאי כותב על אחיו בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 186): אחי שמואל (רובין) – בעל תוכן נפשי מורכב היה… ברצותו כמשכיל נאמן לחיות מעמל כפיים ובמאסו בעסקי תיווך מסחרי, קפץ לא פעם ועבר ממקצוע פרודקטיבי אחד למשנהו; בהיותו כבר אב למשפחה למד את מקצוע השענות, אחר כך מלאכת הבורסקאות. בעודנו צעיר הכשיר את עצמו למלאכת שוחט ובודק, נסע לאמריקה ועבד ב"שאפ"… ואך כלפי דבר אחד היתה לו יציבות נפשית – כלפי זיקתו להשכלה וציונות. תמיד עיין בספרים, תמיד למד דף יומי – ב"דברי ימי ישראל" לצבי גרץ. כשמוכרח היה למצוא את פרנסתו ב"מלמדות" היה מלהיב את תלמידיו בפרקי תנ"ך שהיה מוסרם ומסבירם ברוח השכלה ובאש קודש כאחת. היה גם נואם מחונן, הוגה דעות מקורי. כתב כמה מחקרי דרוש ואף פרסם ספר קטן בשטח זה.

(וראה את דברי ד"ר ישראל ברקאי עם אביו הרב יחזקאל, שם בתמונה 183).

בסוף ספר הזכרון (תמונה 225), ניתן למצוא ברשימת קדושי העיירה את משפחת הרב שמואל הי"ד: רובין שמואל, אשתו חסיה ובניהם ירחמיאל וישראל.

בדפי העד של "יד ושם" ניתן למצוא דפי שכתבה רבקה רובין, אלמנת ד"ר ישראל רבקאי (רובין). היא כתבה על הרב שמואל ב"ר יחזקאל ורחל לאה שהיה מלמד ושוחט, ושם אשתו חאשה הינדה, והיו להם שני ילדים: ירחמיאל (נולד בשנת 1915) והנדל (נולדה בשנת 1920).

בפתיחת הספר "דברי שמואל", מזכיר המחבר את הנשמות הקדושות של הוריו, חותנו ובנותיו. שם ניתן לראות שבתו ביילא נפטרה בי' באב תרע"ו, ובתו שרה פעשע נפטרה בכ"ז בטבת תרפ"ד.

קהילת רודושקוביץ הושמדה בשנים 1941-1942. הי"ד.

יהי רצון שבפרסום מאמרים אלו באתר זה, נעשה נחת רוח למחבר הי"ד שביקש מאתנו להתענג על דבריו ולזכור את שמו לטובה.

בראש הספר הנני נותן לפניכם את "סוד הייחוד מרבנו יהודה החסיד" שמצאתי בקובץ כתב יד, של בית עקד הספרים שבמינכן…

שבע מאות שנה, מבדילים בין הזמן שבו נאמרו הדברים שבספר הזה, עד היום הזה, והנם חדשים כיום שנכתבו, אקטואליים המה גם היום. וכמו שנאמרו הדברים אז, לחזק את האמונה ולקרב את האדם אל בוראו, אל האצילות, אל אהבת הבורא ויראת השם, כן יוכלו הדברים האלה לשמש גם היום למטרה זו, בדור אשר פגה האמונה מן הלבבות, דוד חכם בעיניו, לא מחכמתו ותבונתו כי אם מפני שבזמן החכמות והמדעים יחיו, במאה העשרים, ודור אשר כזה הלא לנסיגה לאחור יחשב לו, להאמין שיש בורא לעולם ושהכל מושגח מאתו יתברך ושכל הכחות כולם הוא בראם, יצרם, סדרם וכוננם והאמונה רחוקה מכליותיהם, לא מפני שהתעמקו בחקירות ושמו לילות בימים לדעה את ה', לדעת את מעשי ה', לדעת תבל ומלואה ולהבין את מחזותיה, לדעת מהות נפש רוח ונשמה, ובאו למסקנות אחרות, זאת לא ולא. אבל אינם מאמינים, כי לא לפי רוח העת והזמן להאמין, לא יאות לדור של רדיו ותיליוויזיא, להאמין אמונה פשוטה ותמימה, בדברים שאין השכל האנושי משיג אותם. הדור הזה רוצים לראות הכל בעיני בשר שלהם ולהשיב הכל במוחם העכור מהבלי הזמן, ואם לא יראו ולא ישיגו, לא יאמינו.

הנביא ירמיה, בזמן בית ראשון אמר על אנשי דורו, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמיה יב,ב), היינו שהיו מזכירים את ה' על כל דבר ודבר, כמצות אנשים מלומדה, אבל לא האמינו בו, כי כליותיהם היועצות, לא יעצו להם לראות את ה' והוויתו בכל, כמו שראה דוד המלך עליו השלום, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת (תהלים ה), כי רחוק מכליותיהם שלא רצו לדעת את ה'. דוד המלך עליו השלום אמר לשלמה בנו (דברי הימים א כח,ט) דע את אלקי אביך ועבדהו, שלא יסתפק במסורת אבות לבד, כי במסורה בלבד תוכל האמונה להיות רק כהרגל בלי שום חיות, על כן אמר לו, שיתאמץ בחקר אלוקי ויחקור בשכלו עד כמה שידו מגעת, להכיר את הבורא וגדולתו, וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פרק ב, הלכה ב) "האיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד, צמאה נפשי לאל חי וכו'", עיין שם. והיה הדור של ירמיה על כל פנים ה' בפיהם ממסורת שבידם, ולא רצו להכיר את ה' ממעשיו כי רחוק היה מכליותיהם ומעשתונותיהם. אבל היום התקדמו עוד יותר, כי רחוק ה' מפיהם, הס להזכיר בשם ה', ומכליותיהם, שהזניחו גם מסורת אבות, וגם החקירה באלקות. דור האומר לאל סור ממנו ומה שדי כי נעבדנו. והדור הזה אשר כל חייו ומגמותיו הוא לתור אחר הלב והעינים למלאות אחר מאויי ונטיות הנפש החומריים; דור אשר כל שאיפותיו המה השיפור החיצוני, יפוי הגוף בקישוטי נשים על חשבון הנפש הרוחני; בלי זיק שאיפה לעליה נפשית אצילית; דור אשר אין להם לב גם לא לחכמה ולא למדע – הראינוע הוא חכמתם וכל מיני ספורט, המדע שלהם – המה היו למבקרים לאמונה, המה המנוערים מכל זיק של אידיאליות, של רוח טהרה, של מוסר ומדות, המה אין לבם להאמין. ומדוע? "כי כל מני הרהורים – יאמר המאור ושמש זצ"ל – הן בעיקר האמונה, הן כשנולד לאדם ספיקות על צדיקי הדור, וכן הקושיות שנולד לאדם אפילו בתורה, כולם הם מאחיזת הקליפות שיש באדם, שהוא על ידי שלא בירר עדיין מידותיו הרעות ועדיין הוא משוקע בתאוות הגשמיות וצריך תחלה לברר מידותיו מכל סיג ופסולת, ועל ידי כך יוכל לבטל הרהורים הרעים" (פרשת פנחס). דור אשר נושא את נפשו אל הלחם אשר הוא אוכל, לחם בכל משמעותיו, רק לא משמעות תורה, דור אשר כל מגמתו הוא למלאות נפשו בתענוגי החיים ובשעשועי התבל, שכל חכמתו היא חיצונית בלא חמימות בלא רגש. כל אחד עולם בפני עצמו והאני שלו ממלא את עולמו, והאם יש מקום בדור אשר כזה לאמונה, מקום למושגים אשר יֵצרו למאוים ונטיות, למושגים הדורשים לרַסֵן את החמריות:

מספרים על הרב הצדיק מברדיטשוב זצ"ל, שבהיותו רב בעירה זיליחוב, שלח את שליחו לעיירות הקרובות וציווה להכריז: "אני מכריז ומודיע שיש אלוה בעולם". הרב הקדוש הזה ראה ברוח קדשו את רוח העת הבא, שעלול למחוק את האמונה מלב בני ישראל, על כן הקדים והכריז את הכרוז הנ"ל. וכן היה נחוץ גם עתה לשלוח לשווקים ולרחובות ולהכריז בפומבי, שיש אלוק בעולם, בורא ומנהיג, עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, אשר לב מלכים ושרים בידו והוא יטם לחפצו, הוא משגיח על דרכי כל איש ואין דבר נעלם ממנו, לנפלאותיו אין חקר לתבונתו אין מספר וכולי וכולי:

הרב הקדוש הנ"ל בהקדימו את כרוזו בעוד מועד הסתפק בכרוז קצר הנ"ל, אבל עתה אחרי שכבר פגה האמונה לגמרי, יש להוסיף ולפרסם עוד, כי אין כל חדש תחת השמש ודור חכם בעיניו כמו זה של היום כבר היה לעולמים, וכל ספרי האמונה שנכתבו לפני מאות בשנים נכתבו להגן מפני חכמים כאלה שכבר אז לא רצו להאמין, כי חפציהם ונטיותיהם עיוורו את עיניהם ולא האמינו, בלי מסווה של המאה של חכמה ומדע, וכן נכתב גם ספר זה של רבינו הרקח וכל ספריו באמונה, מוסר ומדות, רזים וסודות לחיזוק האמונה, להראות שיש אלוק בעולם, בורא ומנהיג, יש מנהיג לבירה ומשרתיו עושי רצונו, ומלאכים ממונים ובכל עושי שליחותו, וכזאת רואים גם בספרי רבו רבינו יהודה החסיד בעל ספר חסידים, שכבר היה לפניו דור חכם כזה. והקדושים האלה בלבם הרחב כאולם בחכמה ובתכונה, הראו את גדולתו של הבורא, נוראותיו ונפלאותיו גם בעניינים כאלה שהדורות שלהם לא היה להם האפשרות להעריך אותם כראוי לדעת ולהבין את הגדולות והגבורות הטמורות בהן, ואשר התפתחות החכמה והמדע של המאה הנוכחית קיימה ואשרה את דבריהם, סתריהם ורזיהם שגלו מסוד ה' ליראיו (ראה ספר חסידים ראשונים לכבוד אאמו"ר שיחיה פרק ח, ובספרי רבי אלעזר מגרמיזא סוף פרק ז, ובספר זה הלכות הדבור ועוד). ודבריהם גם היום המה דברים נאמרים בעתם ובזמנם, מלאים חכמה ודעת ה'. ועיקר דבריהם, לידע ולהודיע שכבודו מלא עולם ותורתו נצחית, וכל חכמה ומדע שבעולם אינם כדאים לקוצו של יוד שלה, המלאה חן וחסד ורחמים על כל הנבראים, מעלת האדם למדרגה העליונה ועם האמונה בה' מקימה מעפר השפלות, דלי מעש, ומאשפות הזמן תרים האביונים המתאווים, לפקוח עינים עיוורות וללמד לתועי רוח בינה. ואשר כל חמודי תבל לא ישוו בה. ועל כן הנני מודה ומשבח לבוראי שגלגל זכות זה עלי ידי וכה יוסיף חסדו עמדי מעתה ועד עולם.

רישא, תרצ"ו. המו"ל.

(הקדמה ומבוא לספר סודי רזיא)

—

הרב ישראל קאמלהר הי"ד נולד בשנת תר"ן (1890) ברישא כבכור לאביו הרב יקותיאל אריה.

(אודות אביו, הרב הגאון תורה ובהלכה, המחנך הדגול, הסופר והעורך כתבי עת, רבי יקותיאל אריה זצ"ל, ראה מאורי גליציה חלק ד. ראה הקדמת הרב ישראל הי"ד לספר אהבת הקדמונים. ראה מאמרו של בנו הרב משה קאמלהר מתצלום 99 בספר הזיכרון לקהילת רישא. וראה ספר אודותיו מאת יהושע מונדשיין, הצופה לדורו).

למד בהצטיינות בישיבת אביו והיה לבעל מידות, צנוע וירא שמים. השתלם בלימודי חול. פרסם מאמרים בעיתונות הדתית. קינה קצרה שכתב על אריה ליבוש הלוי איש הורוביץ זצ"ל מופיעה בספר "מפי אריה" (תר"ע). משנת תרע"ג היה מזכיר אגודת ישראל בפרנקפורט דמיין ועורך ביטאונה. בשנת תר"צ פרסם את ספרו "רבינו אלעזר מגרמיזא", כן כתב הקדמות והוציא לאור את ספרו של רבי אלעזר מגרמיזא "סודי רזיא" (תרצ"ו), את ספרו של סבו בעריכת אביו, "מבשר טוב" (תרצ"א), ואת ספרי אביו "מופת הדור" (תרצ"ד) ו"אהבת הקדמונים" (תרצ"ח). העתיק עוד כתבי יד – ולא הספיק לפרסמם.

היה מראשי אגודת ישראל ברישא.

עם כניסת הנאצים ברח ללבוב, ונספה שם בשואה בשנת תש"ב (1942). רעייתו מרת פשה ובניהם נספו ברישא. כן ניספו אחותו רחל, בראשי בית היתומים ברישא, עם בעלה ר' יצחק וייסברג ושלושת ילדיהם, אחותו איטה אירום, אחותו בילה ובעלה ר' מרדכי חרי ובניהם.

שרדו האחים ר' משה (יהושע), גרשון והסופר צבי קאמלהר-אריאל.

ראה מאורי גליציה ד, 564-566.

ב"ה יורבורג (ליטה)

דודאי ראובן. בבבא בתרא דף כ"א, ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי וכו' כי ששת חדשים ישב שם יואב עד הכרית כל זָכָָר באדום, אמר ליה והא אנן זֵכֶר קרינן, חד אמר קטליה וחד אמר לא קטליה. במאי פליגי. גם קשיא וכי לא ידע יואב ורבו שנצטוו שאול (שמואל א,טו) והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק, ונענש על עברו, ועוד מצינו בברכות ג׳ מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים ואחר כך שר צבא למלך יואב, ואם כן לא עשה מעצמו.

על כן נראה לי שתלוי במחלוקת (יבמות ע"ז) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, רבי שמעון אומר, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם. ואם כן יש לפרש גם כן "זָכָָר" ולא "זֵכֶר" מטעם (קידושין ד':) דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, היינו להכרית הלוחמים הזכרים, וגם הנקמה בזכרים יען שחתך המילות וזרק כלפי מעלה, לפי טעם דרש זה לא קטליה, וציווי שמואל אל שאול רק לשעה נצטוו.

ולמאן דאמר דקטליה, לא דריש טעמיה דקרא ולא נתגלו טעמי תורה כמובא במסכת סנהדרין דף כ"א וגזרת הכתוב הוא להכרית גם הנקבות ואפשר גם כן שנולד משורש פורה ראש ולענה, בסנהדרין צ"ט אחות לוטן תמנע, תמנע הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. וברי״ף לא רצה לקבלה דהוה ממזרת ואם כן הצורך לעקור כל "זֵכֶר". והמורה נבוכים ח"ג פרק נ' שהשם יתברך צווה למחות זכר עמלק לבד, ועמלק אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן, אך שאר בני עשו לא צווה להרגן, נמצא שרבו של יואב ודוד פליגי בסברות הנ"ל, ואלו ואלו דברי אלקים "חיים" כחגיגה  ג' ועירובין נ"ג וניתנו מרועה אחד. חיים ראובן רובינשטיין רב פה.

בית ועד לחכמים, תרפ"ד, סימן תרנ"ט

—

הרב חיים ראובן רובינשטיין, נולד בשנת 1888. בתל תלפיות תרע"א (ובספרו תפלת חיים) מובא מכתב ממנו שנכתב מפרנקפורט א"מ. הוא שימש כדיין קהילת יורבורג בשנותיה האחרונות, וסייע לרב בהכוונת הקהילה. הוא היה דורש בדברי תורה

בבית הכנסת. בביתו היתה ספריה תורנית גדולה. ימים ולילות הקדיש הרב רובינשטיין למחקרים בתחום היהדות והוציא בנושא זה את הספרים "תפלת חיים" ו"דברי ראובן" על חשבונו הפרטי. ספריו תורגמו לגרמנית למען יהודי גרמניה. את רוב הספרים היה מחלק במתנה על מנת להפיץ דעת תורה ברבים. לאחר פטירת רבה של יורבורג, הרב אברהם דיאמנט זצ"ל בשנת 1940, כיהן במקומו הרב רובינשטיין כרב הקהילה שנה אחת בלבד. הרב דיבר בחביבות ונחת עם כל אדם וסייע לרבים מבני עירו לעלות לארץ בנישואים פיקטיביים, וסיפק להם את התעודות הדרושות.

השואה בליטא התחילה מיד עם פלישת קלגסי הנאצים לליטא. מעטים הצליחו להימלט. קהילות קטנות נחרבו עד היסוד על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים, כבר בימים הראשונים לפלישתם, רכושם נשדד ובתיהם נהרסו. למעשה, רק שלוש קהילות התקיימו זמן ממושך יותר, והן, וילנה, קובנה ושבלי, בהן הוקמו גיטאות ליהודים ברבעים קטנים. בפונוביז' וקיידני היו מחנות עבודה בלבד. יהודי הגיטו נצטוו לענוד טלאי צהוב. הזקנים, הילדים והחלשים הוצאו להורג, בקובנה בפורט ה-7 וה-9, ובווילנה בפונאר.

כשפרצו הנאצים ליורבורג, היה גורלו של הרב מר כגורל כל בני עדתו. תקופה הראשונה לאחר הכיבוש, שלטו הליטאים ביורבורג. המשטרה הליטאית היא זו שפגעה ביהודים, חייבה אותם לעבוד עבודות בזויות, חייבו את היהודים להרוס את בית הכנסת המפואר מעץ שעמד בעיר מאות שנים.

הרוצחים אנשי המשטרה החשאית התעללו ברב ואילצו אותו בשבת 28.6.1941 להביא את ספרייתו העשירה ואת כתבי היד שלו בעגלת יד לערמה הגדולה של כל ספרי התורה וספרי הקודש, שהועלו באש בחצר בית הכנסת, כשקהל היהודים, גברים ונשים, הוכרחו להתבזות, לשיר ולרקוד בעוד ההמון עומד מסביב , חוגג ושמח. אנשי אינטליגנציה ורופאים יהודים הוצאו להורג, לאחר שהושפלו ועונו בידי ליטאים מקומיים.
ב-3 ביולי 1941, ח' בתמוז תש"א, עצרו אנשי משטרה גרמניים בעזרת הליטאים, 322 יהודים, הובילו אותם לבית העלמין היהודי ושם ירו בהם לתוך בורות שנחפרו מראש. הרב הושפל על ידי בני העוולה ועונה למוות, כשנרצח בחודש אב תש"א, יחד עם בני קהילתו בבית העלמין.
בחודשים יולי – אוגוסט נמשכו האקציות במיוחד נגד קשישים וחולים. ב- 4 בספטמבר 1941 נעצרו 520 נשים וילדים. הם נאסרו בבניין בית הספר היהודי במשך 3 ימים ואח"כ הועברו לחורשת סמלינינק הסמוכה לעיר, שם נורו למוות באש מקלעים ורובים. כמה צעירות הצליחו לברוח משם. כעבור שבוע הוצאו להורג כל היהודים שנותרו בעיר.

מקורות:

יידישע שטעט, ספר זכרון לקהילת יורבורג ליטא, מירושלים לליטא – קהילת יורבורג, רבנים שנספו בשואה.

בתמונה: הרב אברהם ב"ר אשר דיאמנט זצ"ל, רבה של יורבורג.

מכתב אל העורך מאת הרב אב"ד בעיר זגירז.

ב"ה ב' עשי"ת תרפ"ד זגיערש. כבוד אהובי יושב בקירות לבבי צנוע ומעלי ר' זעליג גליקסמאן נ"י.

את התשורה הנחמדה "תפארת אדם" באה לידי ושמחתי עליה. תשואות חן לך על המתנה שכבדתני וביותר על עבודת הקודש להציל משני הזמן זכר הגדולים והקדושים נוחי עדן.

ואמנם השם "תפארת אדם" נאה ומקובל ומדתו תפארת. ידוע לך הפתגם: "הסגנון הוא האדם". נצוצי מדת התפארת נוצצים ומבריקים מאנשי המעלה, אשר השכלת לתאר במבטאים חיים מדרכי חייהם, ביותר הצלחת לתת לפני הקורא מושג הפשטות האלקותי, אשר בה הצטיין מר אבא זצ"ל. גדלות אמתית הוא פשטות. פשטות, כלומר הדבר כמו שהוא, הוא "עצם" וסגולתו אלקותי, ו"המציאות מקרה קרה לעצם" (מורה נבוכים). המציאות מורכב מהמקום והזמן ומשתנה מסבות המתהפכות בתחבולות המקרים, אבל לא כן העצם.

וזה סוד בגדי לבן אשר בם שמש הכהן ביום הכפורים, אין בם גוון, ואולם כל הגוונים כלולים בם (עיין בהקדמת ספר חתם סופר על כתובות מה שכתוב על למוד הפשוט).

חכם אחד מחכמי אומות העולם תאמס קארלייל כותב, כי הטבע התלבש בלבוש פתגמים ומלים המכהים זיו טהרו ויופיו, וזאת שורש כל רע ומר בעולם, אך מה נאה ונשגב הוא הפשטות. "כלה נאה כמות שהיא" בלי כחל וסרק. ורבינו הגדול מהר"ל מפראג על מסכת אבות באר בזה המאמר על מי שנצרך לבני אדם פניו משתנים לכרום, כרום זלות לבני אדם, כיוון שנוצץ עליו השמש מקבל כל הגוונים. עיין שם.

אני הבנתי לך שאתה ירדת לסוף מדותיהם של הגדולים מטרת חוברתך. יש אנשים, הלובשים אדרת המלים למען התהדר, אבל האנשים מן "התפארת" הם גאוני הפשטות, ודוק.

ידידי, אספר לך דבר: ר' נח פיאסעצנער ז"ל ספר לי, כי בעת שלקח התרת הוראה מאבי ז"ל אמר לו בזה הלשון, "אמסור לך מה שמסר לי רבינו הגדול, הרבי מפרשיסחא וזה לשונו: "שלום הירש, נותן אני לך רבנות, אין אז די וועסט אַ‏‏‏‏‏וועק וואַרפען אַ דרייער בבזיון, וועט דיר קוּמען צי צי שווימען אַ ריבּעל". ובדידי הוי עובדה… (אין לה מקום פה).

ידידך עוז שלמה יהודה ליב הכהן אב"דק זגיערש.

עתה אומר שלום וברכה כתיבה וחתימה טובה לאחיך היקרים ר' מנדיל ור' בנדיט נ"י. מכבדם, הנ"ל.

(מכתבו של הרב שלמה יהודה ליב כהן הי"ד לעורך תפארת אדם, הרב פנחס זליג גליקסמן הי"ד)

—

על הרב שלמה יהודה ליב כהן הי"ד ותורה מספרו נוה שלום ניתן לקרוא במאמר הקודם.

גרגירים נוספים מתורותיו נותרו מפוזרים בספרים, ובהם: גן רווה עה"ת (ועוד שם), וישלח את העורב מתוך זכרון בספר, הסכמה והערות לספר פרדס יוסף ח"א ו"דרוש לסיום מסכת ברכות" מתוך קובץ דרושים.

על הרב פנחס זליג גליקסמן הי"ד ותורתו – נכתוב בע"ה בהמשך השבוע.

אשרינו שזכינו לסייע לעבודת הקודש להציל משיני הזמן זכר הגדולים והקדושים נוחי עדן.‎‎ּ

אין כל ספק כי שאלת חנוך הדור הצעיר היא שאלת כל השאלות בשעה זו. החנוך הוא המפתח אל שערי העתיד של עם ישראל והכל תלוי בזה לאיזו יד ימסר המפתח הזה. או יותר נכון, מי יתגבר ויכבוש את המפתח הזה.

רגילים אנחנו להבין תחת המושג חנוך – רק בתי־הספר, שבהם מתלמדים "תינוקות של בית רבן" והנוער ההולך ומתבגר, אבל באמת החנוך הוא מושג יותר מקיף ויותר כולל מבתי הלמוד האלה. כאשר נסתכל בעינא פקיחא על השתלשלותם של דברי ימי העמים והלאומים, ובתוכם בדברי ימי ישראל, תתגלה לפנינו העובדא, כי כל ההיסטוריא היא בית חנוך גדול של המין האנושי ובמשך אלפי שנות ההיסטוריא התרבותית של האנושית נתהוו חליפות ותמורות שונות בעמדתו של עמנו, עם ישראל, בין העמים.

בראשית דברי ימי התרבות האנושית מופיעה לפנינו היהדות בתור יוצרת ומחוללת של התרבות ועם ישראל בתור מורה דרך בשביל העמים, בתור הפדגוג של המין האנושי. ועמי התרבות האחרים מופיעים לפנינו כעין תלמידי היהדות.

נצני התרבות האנושית נראו עוד בעולם בעת יסוד בית מדרשו של שם ועבר. משם יצאה הוראה בדרכי חיי המוסר לעמי הקדם. אבל תורה שלמה לא היתה לאנושיות. רק קטעים מדרכי חיי המוסר. במעמד הר סיני זיכה הקב"ה את ישראל בתורה השלמה, תורת אמת, האמונה הטהורה, ושלשלת המסורה הקדושה עם כל פרטי דרכי החיים של האדם, בתרי"ג מצוות הכתובות שנאמרו בפירושן, בכלליותיהן, פרטותיהן ודקדוקיהן בסיני. שם נעשה עם ישראל עם סגולה, שסגולתו הראשית היא להעשות פדגוג מוסרי בשביל ההמון האנושי, להיות למופת לכל העמים.

לשם כך הבדיל הקב"ה את ישראל משאר העמים הבדלה מוחלטת כדי שיתעמקו בהשתלמות עצמית, שהיא התנאי הראשי בשביל ההשפעה על אחרים. "אם אין דעת הבדלה מנין" אמרו חז"ל. כן, אם אין הבדלה אין דעת ברורה, כי בלי הבדלה "אור וחושך משמשים בערבוביא" הבדלת עם ישראל הוא הצעד הראשון להשתלמותה העצמית של האומה, קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים.

במעמד הר סיני נוצר החומר הכללי של כל החכמות והתרביות של האנושיות "עד סוף כל הדורות", שם נוסד בית־הספר הגדול המכונה היסטוריא תרבותית. לעם ישראל נמסרה שם הוראת דרכו מהר חורב ל"אחרית הימים" – המטרה התכליתית של היצירה, "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמרה למשה מסיני", כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

במשך אלפי השנים מ"קבלת התורה" עד היום הזה עבר עם ישראל דרך חליפות שונות וסבל עליות וירידות, ירידות ועליות, "גלגל הוא שחוזר בעולם". בעוד היות ישראל שורה בטח על אדמתו הוריד יצר העם את ישראל ממדרגת מורה למדרגת תלמיד העמים נמוכי התרבות ובעלי אמונות טפלות. יען כי עזבו את ההשתלמות העצמית ולא היו עוד למופת לעמים אחרים בגובהם המוסרי ממילא נהפכו העמים הללו, התלמידים, להיות מורי דרך לעם העברי, אשר ב"ילדי הכרים ישפיקו". וטרגיקה זו נתהוותה על ידי עזיבת ההשתלמות העצמית. רעיון זה מוצא לו ביטוי בפסוק "שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי". וכה עלו וירדו בני ישראל במדרגות והחליפו את עמדתם עשרת מונים, פעם ברום המעלה של מורה דרך ופדגוג, ופעם בתור תלמיד ותיק של תרביות עמי הנכר ולפעמים בתור מחקה פשוט של כל מעשה העמים נמוכי התרבות. "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם".

בשנות הגלות התהפך הגלגל הזה גם כן פעמים תכופות. עליה בבבל וירידה במצרים. עליה בספרד וירידה באשכנז וכו'. במשך שנות הגלות למדו שוב העמים עמי התרבות את רוב חכמתם מעם ישראל, אבל בתקופות האחרונות ירד שוב עם ישראל ונעשה תלמיד ותיק לעמי אירופה ותרביותיהם – בתוצאות ירידה זו עדים אנחנו לכל הטרגדיה שבגורלנו הנהפך הזה. האנטישמיות, השנאה והמשטמה סובבות אותנו – וירידתנו בעיני כל העמים הגיעה עד לנקודה הכי עמוקה.

ואם רוצים אנחנו בשעה זו להפוך את הגלגל, לקבל שוב את האופי האורגינלי שלנו, שיתהפך להיות שוב מה שהננו בעצם מהותנו ולאשר נבחרנו מבין האומות – לזה דרוש בראש וראשון לשוב ל"השתלמות העצמית". לקבוע מחדש את התחומין בין ישראל לעמים. ולא נחכה עד שהעמים יעמידו גבולים ויבנו חומות ברזל בינינו וביניהם, רק אנחנו בעצמנו נחדש התחומין ההיסטוריים, התהומין הרוחניים בין ישראל לעמים. הבדלה זו, שהיא כל כך אלמנטרית וטבעית כהבדלת אור וחושך: "המבדיל בין אור לחושך – בין ישראל לעמים". ואחרי השמירה על טשטוש הגבולים נגיע לעבודת ההשתלמות העצמית של האומה. ועבודה זו היא עבודת החינוך של עמנו בשעה זו.

בהצלחת עבודת החינוך שלנו תלוי הדבר, לחנך את הדור הצעיר ליהודים מופתיים אשר לא רק שישתלמו בעצמם, רק יהיו למופת לעמים אחרים, ועל ידי זה יתהפך שוב הגלגל ההיסטורי אחורנית והתלמידים יהיו שוב למורי דרך, ואנחנו נחזור למלא את התפקיד הפדגוגי שלנו בהיסטוריא, להיות ל"אור גויים". השיבה אל החינוך המקורי, חינוך הבנים והבנות, לצוות לבנים ולבנות לשמור מצוות ד' לעשות צדקה ומשפט – זו היא התשובה הכי עיקרית. וזוהי סמיכת הפרשיות בסוף מלאכי "זכרו תורת משה עבדי, חקים ומשפטים אשר צויתי בחורב, הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים – על אבותם.

(בין ישראל לעמים, הרב טוביה הורביץ הי"ד, דרכינו, אדר ב' תרצ"ה)

אם לא עכשיו אימתי?

"כלומר: מתי יהיה העכשיו הזה. העכשיו ההוי בודאי לא ישוב עוד" מרן החידושי הרי"ם ז"ל.

כמה דיו כבר נשפכה על שאלת תפקיד הצעירים שלנו ושאלת העולים החרדים לארץ ישראל! כבר נעשו רוב הדיבורים למשא על הקנאים ועוקמים פניהם למראה הכבדת הדברים. הוויכוחים והמילים היבשים כבר קצצו כנפי הנוער שלנו. האם הואילו רוב הוויכוחים להעתיק שאלות חמורות אלו אף צעד אחד הלאה? האם נתנו ההצעות השונות אף תקוה אמתית אחת לצעירנו שמשאת נפשם היא למסור את עצמם על מזבח־אידיאלה של אומתנו וארצנו?

עד מתי נלעיט את הנוער שלנו בדברים, בהבטחות ולא ננסה בפועל להכשיר להם שדה-עבודה, כדי שתהיה להם האפשרות לעלות ברנה לציון ולעבוד שמה במרץ, אשר עתידות טובות ויפות צפונות בה?

בשעה היסטורית חשובה זו, שכבר נשמע בקרב המחנה החרדית הכרוז: שובה ישראל לארץ ישראל! בשעה רצינית זו שהעלייה לארצנו לעבדה אינה צריכה כבר ל"הכשר". הלחץ האיום האיקונומי, המצב החברתי הטרגי מצד אחד, והרגש האינסטיקטיבי מצד השני מראים בולט, ע"י קול המון וכו' שאין בעבודת שיבת ציון שום ניגוד וסתירה ח"ו לאמונת הגאולה, ויעודי הנביאים.

אין כיום מן הצורך לעורר את העם, לחבב עליהם את הארץ ולתאר לפניהם הערך החשוב של שיבת ציון. בההתפרצות הפתאומית של מחנות עולים לארץ ישראל מכל אפסי ארץ מורה לנו ההשגחה באצבע כי באה עת לחונן את ציון, וכי "חורבות ירושלים יובנו על ידי שיבת אפרוחיה לתוכה" (בחיי); בהתשוקה הגדולה ובההתלהבות העצומה שעולים מכל ארץ לארץ ישראל, נראה כי ארץ ישראל נתנה לנו: "ונתנה לך, שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהא בעיניך כאילו היום נתונה לך" (מכילתא); אנו עורגים ושמחים עליה כמו לקראת כל דבר חדש, הרומז לנו ולוקח את לבבנו בחידושו.

בשעת הרת עולם זו, אל לנו, בלי הכנות למפרע, להחליט כי התנועה מעצמה תפתח את הארץ בבחינת "עלו אל הארץ וכבשוה".

כלל גדול ועתיק הוא: כל בנין חדש שבא מתוך כפיה מבחוץ לשם המצאת פרנסה וכו', ולא מתוך אהבה מסותרת והדרישה הפנימית לעבדה – אינו בכלל בנין.

מצדנו אנו צריכים להשתדל ולהתאמץ להכניס לארץ ישראל עבודה ומרץ על ידי הנוער שלנו. זהו אפשר על ידי שני אופנים:

א) על ידי שאדמת ארצנו הקדושה לא תשם מאכרים חרדים אשר יוכלו להיות לברכה לארץ.

ב) על ידי בנייני הבתים (משקים ביתיים), שיובנו מאחינו החרדים העולים עם כסף וימציאו על ידי זה עבודה לדורשיו. ועלינו להכין דורשים ופועלים משלומי אמוני ישראל.

מפועלינו אלה יוכל לגדל דור בריא וחזק בחומר וברוח, אשר ממנו עתידות גדולות לעמנו ולארץ הצבי.

"מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה, אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב ויטע ה' אלקים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב כי תבואו אל הארץ ונטעתם" (ויקרא רבה).

היש לך עצים ראויים לנטיעה יותר מאותם העצים הרעננים של צעירינו החביבים?

יש נוטעים, ויש נוטעים:

יש נוטעים עצים מתולעים ופרים מלאים רעל לגוף הישראלי.

אבל אנו נטע עצים בריאים ושלמים, כי "כל עצים שיש בהם תולעת פסולים לבא על גבי המזבח"…

ועצינו יוציאו פירות יפים, ויעטרו שוקי ירושלים בפירותיהם.

הה, יודע ומרגיש אני בצערה של נפש צעיר המעונה והמדוכא בגלות המרה, וחפץ בכל לב ונפש לצאת לחפשי מגלותו הפרטית במהירות היותר אפשרית. ובחשאי חולם, עורג ושואף בכל נימי לבבו ל"יצירה" בארץ אבותיו.

כן, ביגיעת כפם ובזעת אפם, חפצים צעירינו שיחיו הנאמנים לה' ולתורתו, לעבוד שמה, שמה בארצנו הקדושה.

ובכן, אחים לדעה ולמעשה נעזור נא, לשחרר את עולינו הצעירים מאותו מחנק הנפש בגלותם הנפשית והחמרית, מאותו הרגש של דג בנהר שמימיו חרבו.

נבא נא לקראתם, נשמע, נעזור נעשה. השעה חשובה והאחריות רבה.

ראו נא בעיני רוחכם כי יעודנו עומד להתקיים: "ועתידים בחורי ישראל ליתן ריח טוב כלבנון".

בועידה הארצי־הישראלית בפרנקפורט, הצעתי הצעות רבות בעניין זה ותמציתן היתה: א) שהשדה הנמכר על ידי "אגודת ישראל" יינתן באריסות לצעירינו לעבדו ולשמרו. חלף זה יהיה להם שליש בקרקע. ואז תקנה הארץ בדמים תרתי משמע: בועז, בעל האחוזה נתן מעותיו; עובד, הצעיר שלנו –דמו. ועל ידי זה נזכה להגאולה ויולד, דוד.

ב) בנין הבתים (המשקים הביתיים) שעל ידי "אגודת ישראל" יהיה רק על ידי צעירינו. וכל צעיר שיקדיש את עצמו שתי שנים לעבודה זו, יזכה אחר כך לבית נחלה חנם אין כסף. ויקיים דברי הרמב"ם יבנה בית וכו'.

החשבון בפרטות ואופן חיי הצעיר במשך שני העבודה יפרסם בקרוב מר דוד טריטש בברלין. המומחה לעניני הקולוניזציה בארץ ישראל.

ג) למען אפשר לצעירנו העלייה ולהקל ההוצאות, צריכים לשכלל את "קרן העולים והישוב".

ועתה צעירי החביבים, דעו כי עליכם בייחוד הוטל התפקיד הגדול והחובה הקדושה לפעול מעשים כבירים לשם בנין ארצנו. אתם תחושו שהנכם אחראים בעד עבודת קודש זו.

חברים צעירים, בלב מלא רגשי קדש וגעגועים לכל הקדוש לנו, הנני קורא אליכם:

הכונו, הכונו אחים לעבודה ולמרץ בעד תורתנו, עמנו וארצנו.

וכשם שהצעיר שלנו צריך למלא את כל הדרישות המוסריות שתועמדנה לו בהיישוב החדש, כן ירחף רוח חלוציות על פני תעמולתו: לתרבות קוני בתים אצל אגודתנו לאסוף בכל הזדמנות שהיא על "קרן העולים והישוב". ההתפתחות ההדדית של שתיהן ערבה לנו בעד התקדמות בניין הארץ ברוח ישראל סבא.

("אם לא עכשיו אימתי", הרב משה חיים לאו הי"ד, מתוך דגלנו ניסן-אייר תרפ"ה)