תורתך לא שכחתי

וכדי להכיר הפתח האמיתי המוליך אל דרך החיים האמיתי, ולא ייפול האדם במצודת הטעות להפך דרכו, שלא לסגור במקום שצריך לפתוח, ושלא לפתוח במקום שצריך לסגור, וכדי שיוכל לקיים "הרעך" ו"כמוך" ממש, הורנו על זה חז"ל שלא יתכן כל זה אם לא יכיר את רעו, שאין הוא העושה לך אלא הקב"ה. אם הגיע כבוד או ממון לחברך יותר ממך אין לך להקפיד על זה, כי צריך אתה לדעת כי רעך זה הקב"ה, כי לו הכסף ולו הזהב, העושר והכבוד מלפניו. ואם אתה מכיר שהכל ממנו ואין לזולתו, אז יסיר מלבבך הקנאה והשנאה והקפדנות ותוכל לאהוב חברך כמוך ממש…

אם יבזוך בני אדם, וידמה במחשבתך קנאת הצדק, להשיב המחרפים דבר, לא למען כבודך כי אם למען קידוש השם שיולד על ידי זה, אבל כשהכיר שכל הניסיונות הבאים בעולם אינם מיד האדם עצמו, אלא מיד ד', והאדם הוא בזה כשליח השם בלבד, ולא די שלא יהיה טענתך מתגברת על חברך אלא תטעון על עצמך, כיון שגרמו לך ביזיון, אות הוא כי בשמים יש מענה עליך, כמה שכתוב אצל דוד המלך עליו השלום, בעת שקללו שמעי בן גרא קללה נמרצת, לא כעס דוד, אף על פי שהיה לשמעי בן גרא דין מורד במלכות, אלא אמר "ד' אמר לו קלל", מה שאצלנו על אונאת דברים קלה יתרגש הלב ותבערה כאש בוערת ול שכן על קללה, ואפילו הדיוט תובע עלבונו וכל שכן ש"כ תלמיד חכם, וכל שכן  מלך, וכל שכן דוד המלך משיח ד'. ומי היה המבייש? שמעי בן גרא רבו של שלמה, ואם כן הבושת גדולה במדה מכופלת. ובכל זאת לא עשה לו רע, ולא הניח לעבדיו שומרי בריתו לעשותו שום רעה ונזק עבורו, אלא מחה הטינא מלבו כלא היה, ולא תבע עלבונו כלל, מפני שבחסידותו הגדולה הכיר כי בא לו הצער הזה מן השמים, ושמעי אינו אלא השליח, ולמה יתרעם עליו? ואם יתרעם עליו הלא הוא כמתרעם על מדותיו של הקב"ה. והאמין באמת ברור כי סוף המעשים כולם משתלשלים בתחילת המחשבה העליונה ברוך הוא, שהוא אדון כל הארץ, ואם כן אין כאן מקום להקפיד על האדם כלל, ולקבל כל מאי דעבדין לו משמיא לטבא. וזה סכלות גדולה מצד האדם אם ילחום ויתאבק עם הסבה האחרונה, מבלי הכיר הסיבה הראשונה. כי צריך האדם לתלות את לבבו אל מסבב כל הסיבות הבורא יתברך שמו, המדקדק עם האדם כפי מעשיו בחשבון מדויק במדה כנגד מדה. וכאשר יתקן הסיבה אשר בעבורה בא לו התוכחה, אז ינצל מן היסורין, כי יתלה החסרון בו בעצמו ויתקנו. ולכן מחשבת דוד המלך עליו השלום היתה טהורה וזכה מכל עירבוב דמיוני ולא נתבלבל מהעינוי והעלבון אלא קבלו באהבה לנכיון על עוונותיו ולא הקפיד על העולבו כלל, כי שמע כל הדברים מפי הגבורה.

וכגון זה אם חברו משתמש עמדו ושולחו לדברים שלא לפי כבודו ורוחו, ונולד לו טענה בלב על זה, גם על זה אמרו ז"ל "רעך זה הקב"ה", שלוחי דידן שלוחי דרחמנא, ואם אתה מקבל עול חברך, בזה אתה מקבל עול מלכות שמים, כמו שאמרו ז"ל "לעתיד שואלין לאדם המלכת חברך בנחת רוח", הרי לנו מזה שהמלכת חברו עליו הוא דבר נכבד הנולדת מקבלת עול מלכות שמים. ואם מהפך הסדר ומבעט בחברו, הרי בזה הוא פורק עול מלכות שמים, כי צריך לעבוד בשמחה וטוב לבב. וכן אם ילמד אותך חברך, בענייני מוסר ותוכחה, על ידי בירור המדות ותיקון המעשים, אפילו הוא קטן ממך,  צריך אתה להכיר כי שליח ההשגחה הוא, ועל כן אהב את המוכיחים, כמו שאמר הכתוב "אני ד' מלמדך להועיל", היינו כאילו שמעת מפי הגבורה, ודבר זה אמרו (במדרש רבה חקת) "ותמת מרים ולא היה מים לעדה, וילנו על משה ואהרן", שנפסק הבאר להורותם שהלך עד הנה מפני זכותה של מרים הנביאה, ולפי שלא כבדוה כראוי, לפיכך לא היה מים לעדה. ולבסוף "וילנו על משה ואהרן", כי לא די שלא הרגישו הפסקת הבאר לתוכחה על מעשיהם, אלא עוד הרגישו טענה והתלוננות על משה ואהרן, כי לו הרגישו סיבת הדבר תיכף בלי חשבונות רבים, מיד היה להם מים, יען כי זה היה כוונת הקב"ה לעוררם על דבר זה, והמה לא די שלא נתעוררו בזה, אלא התלוננו, ומה גרם התלונה הזאת? אל החטא של "מי מריבה"! וגרמו על ידי דבר זה שמשה רבינו עליו השלום מנהיגם ימות במדבר, ושלא יכנס לארץ ישראל, מה שהיה מזה הפסד גדול לכלל ישראל. היוצא לנו מזה, כי צריך האדם לדעת כי הקב"ה מרחף על כל ענייני בין אדם לחברו, וכשיתרעם האדם על אחרים, אינו אלא על מה שאיננו מייסד התביעות והטענות על עצמו מדוע אינו משלים חובתו למקום ברוך הוא. כי אז לא יקפיד על שום אדם שבעולם, אלא אדרבה יאהבהו בשביל שהוא שלוחי דרחמנא במעשה, ולא ידין על כוונת לבו, ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך'", ולא יפריע לו שום קנאה ושנאה. ומכל ניסיון של בין אדם לחברו ידון על זה כעל הוראה מן השמים להועילו בשני העולמים ולהדריכו בדרך ילך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

היסוד של מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, איננו דווקא להגר שבא להתגייר, אלא אף לכל אדם שצריך לשוב מדרכו הרעה, ולהעמיד את עצמו על דרך הישרה, על דרך הנצחי לבל ימוט לעולם, ושלא ישוב עוד לכסלה, כמו שה' דורש ממנו. וצריך לזה לשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, ובינו לבין חברו, וצריך לשוב עד ה' יתברך. ועל זה דרשו ז"ל עֵד ה' אם תשובתו שלימה שלא ישוב לכסלה עוד.

וכשאדם מתבונן על כל זה הוא נופל בייאוש, כמה שגבה ממנו לבוא לדרך התשובה, וכמה רחוק ממנו היכולת לשבור את כל המחיצות, כמו שאמרו רז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". כי יודע את מכאוביו, איך כמה פעמים הסכים בדעתו שלא ישוב עוד לכסלה, ויעזב הדרך הזה לעולם, ושבר כל המחיצות ועשה גדרים וסייגים, אבל הנחש המצוי תמיד בין הגדרות ופורץ גדרו של עולם, אף מה שיסדו אבירי הרועים. וכבר אמר לנפשו נואש, לבוא לדרך הראשונים, ולילך בעקבות שדרכו אבותינו, אף שאינו מועיל על זה שום ייאוש לעולם, כמו שאינו מועיל שום תנחומין של הבל מכל הבלי עולם הזה, אף להנפש, אשר לפי הנראה כבר מת מכל הרגש רוחני מפני שהיא בת־מלך, ואין בשום כוח בשום אופן שבעולם להמיתה, ואין מקבלים תנחומין על החי… ועד יום מותו תחכה לו, שמא ישוב מדרכו הרעה וחי… ואם הוא צעיר לימים, איננו מועיל הייאוש מפני שעדיין הוא ייאוש שלא מדעת. ואם הוא כבר בא בימים, הוא ייאוש ברשות, שהרשות ביד כל אדם להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום. הנפילה ממדרגת השלימות ושבירת גדרי התשובה, והייאוש שנופל בנפשו, מלהיות מן הצדיקים אשר "שבע יפול צדיק וקם", ובוחר יותר ב"עבר ושנה נעשה לו כהיתר" בשביל אלו שני דברים: אם הוא נמצא בעולם ויורד ונופל ממדרגתו, הוא תולה הסבה בהעולם אשר היא בוערת כאש ושורפת הנשמה בגוף קיים, ועד כמה נשמות נשרפות בגהינם העולמי, והוא בתוכם, ואין ביכולתו וברשותו להינצל מן הגהינם הזה, אשר מרגיש קושי גהינם עולם הזה מגהינם העתיד, מפני ששם נדונים הרשעים אלא י"ב חודש, ובגהינם הזה, כל שבעים שנה… וצועק בקול מר "למה את תבל תֵסיתנו להבל"?!…

וכשיראה זמן מן הזמנים שהשיגעון נתמעט, והדעת מתרבה, והניצוץ אשר בכל האדם נתעורר, ויצא מתוך ההפיכה, והציל את עצמו מעט מעומק הבכא… אז סובר ותועה שכל זה בא לו מעצמו, וגם תועה שיהיה כן לעולם, ומקבל רק שני גדרי התשובה, שינוי מעשה ושינוי השם, ואינו רוצה לשנות מקומו, מלרוץ מעומק הבכא ולישב בין החכמים, למצוא שם מרגוע לנפשו, וחומה בצורה לנשמתו. בעבור זה שוב הוא נופל ממדרגתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא…

בשביל הטעות אשר הוא משני הצדדין, מעכב אותו מן התשובה. ואם ישוב באותו מקום הוא מוכרח ליפול מתשובתו, ועל טעותיו האלו, הוכיח לנו הנביא הושע עליו השלום, ואמר, שובה ישראל עד ה' אלהיך, שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שמא תאמר איך אני יכול לעשות תשובה, אחר שכמה וכמה מפריעים נמצאים בעולם, על זה אומר לו הנביא "כי כשלת בעוונך", ולא בעוונות אחרים… ואם נפלת? נפלת מעצמך, כי לא העולם והזמן גרמא, כי הבחירה והרשות נתונה ביד האדם, בכל מקום שהוא להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום, ובכל זמן שהוא: ובמקום שהבלתי בעל שכל אומר "מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל, והזמן ישלח הזבוב, וייתן הנשר בכלוב…", אומר הבעל שכל, "מה שיעשה השכל לא יעשה הזמן", ובמקום שמדמה הבלתי דעתן את הזמן לאש, והמקרים לעצים, והוא השה לעולה, מדמה השכל להיפוך, הזמן לאור, והמקרה והניסיון לשני מנורת המאור, והאדם הנעלה, אוחז הנרות בידו להאיר לו הדרך, אשר הולך ואור עד נכון היום… כמו שאמר הכתוב "וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים" (ישעיה נח,י). ובמקום לשאול את העולם, "למה את תבל להבל תסיתני?", שואל את עצמו "למה אני אחרי ההבל רודף". אם הכיר את העולם לגזלן-שוא, אשר נדמה מרחוק שיש בה ממש להתפחד ממנה, והכיר כי כל העולם הוא רק אחיזת עינים, לחושך אשר האור נעדר ממנו, והתחיל להרגיש בעצמו הניצוץ הטהור, אשר טמון עמוק בלב כל אחד ואחד, ונתעורר בקרבו הבת קול הקורא לתשובה "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם" וקורא ותובע אותו בכל שעה ושעה, והתשובה תלוי בידו וברשותו, כי ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, זה היא התשובה הראשונה אחר אשר הכיר היטב את הו"כי כשלת בעוניך". אבל אחר ההתעוררות ששב מדרכו הרעה בשביל הכרת עצמו והעולם, ואיך שהפתח חתורה לפניו, ושהכל בידו וברשותו, ומזה יכול לפול להחסרון של כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ונופל בטעות שני שיכול בעצמו לעמוד בכל נסיונותיו, וללחום נגד כל זרמי החיים והזמן. ובשביל זה נופל שוב ממדרגתו, ונופל בייאוש, ואומר אף שיודע שרע ומר דרכו, אלא שקשה לו לפרוש. על זה הוכיח לו הנביא שנית, שלא די שאתה שב מן העולם, אלא שצריך אתה לשוב אל חבורת מבקשים את האמת. וזה גם כן בקל להשיג, ובידו וברשותו של אדם, וזה גומר "קחו עמכם דברים", קחו עמכם, עם התשובה שלכם, מדברים ושובה שנית מן הטעות השני שנדמה לך שבכוחך תעמד, ושוב אל ה'. ועל זה יהיה עֵד ה' שהתשובה היתה אליו, ולא ישוב עוד לכסלה בשביל שהכיר שאין התורה נקנית אלא בחבורה, ואין מתקיימת ביחידי…

וכששב מן העולם כמו שדרש ממנו ה' וקנה תורה הרבה, מן החבורה, והיה הולך וגדול, וחי שנים הרבה, בהשקט ובמנוחה, בענווה ושמחה, שבנה עצמו מהחבורה, ובנה החבורה מעצמו, עד שנתרבה הדעת, ונתרבה הדעות, ועמהם חילוקי דעות, ונפל הפירוד בין הדבקים, מהכלל האמת אשר שאבו כולם ביחד, התחיל להעידר, עד שנעשה עדרים עדרים, ולכל אחד עדר לבדו, ומחלקו של כל אחד עשו לכלל, ומהכלל שיטה ובמקום התלמדות ובקשת האמת עלה השקר, ועל מקום התפתחות היושר והצדק, נתפתחו חמדות, ובמקום החבורה אשר פעל זה על זה, ונפעל זה מזה, עלה חבורה של הקדרין והזגגין… וכל אחד מרגיש שהצדק אתו, והחיסרון תלוי רק בזולתו. ואינו יודע כי יש צדיק לפעמים שהוא אובד בצדקו, ומאביד את אחרים בשביל צדקתו, אף שהתחיל להכיר, איך שכל הדרכים הולכים אחר הרצון הראשון, וזה היה הסיבה הראשונה להפריד בין הדבקים, וגם הוא אשם בזה, אבל עדיין איננו מכיר שבידו לתקנו, ובתיקונו תלוי גם תיקון הסביבה והוא עולה, והעולם עצמו מתעלה עמו, אם עשה מצווה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות,  אלא הסביבה גרם כל זה וחושב שחברו צריך ומוכרח להחליף בתשובה…

על זה בא היסוד של כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, עם פירוש שלשה החשבונות, וזיל גמור. ועל זה בא הושע הנביא עליו השלום שנית ואמר, שצריך האדם לשוב עד ה' ואין שום אדם שגורם בנפילתך ובמפלתך אלא אתה עם הנהגתך גרמת שחברך יהיה גורם בעווניך, ואין הדבר תלוי אלא בך, מתחילה שהיה אצלך עיקר הלקיחה ולא הנתינה, והיה אצלך עיקר התורה לקנות התורה, ואין התורה נקנית אלא בחבורה, ולא הרגשת את עצמך לעשות שיטה מחלקך, בעבור זה היה אצלך ההתלמדות וההתאגדות בכל תוקף ועוז… אבל אחר כך שנתהפכת מלוקח להיות מוכר, ועליך אמר הכתוב "אמת קנה ואל תמכור" (משלי כג,כג), בעבור זה עשית עדר לבדך ונכשלת בעוונך ובידך לתקן ולשוב עד ה', אם אתה אומר שהחבורה אינה רוצה, או שיש הרבה חסרונות בחבורה ולכן אתה אינך רוצה, על הראשון אמר קחו, אין אתה צריך לחכות על נתינה, אלא אתה צריך בעצמך לגרום הלקיחה, ועל השני אמר קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים, וביחד שובו אל השם בתשובה שלימה­.

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

הדרך להשיג ממצווה זו, יסוד לכל התורה כולה ותיקון המדות בשלימות, הוא על ידי הרחבת שלשה חשבונות הללו, שיצאו לנו מהם ג' כללים אלו:

א. יסוד התביעה והרגשת המדות, הוא על ידי הרגשת עצמו מחברו, והכרת חברו מעצמו. הנה מה שאמרו חז"ל, אין אדם רואה חובה לעצמו, אבל לאחרים הוא רואה חובה, ועל זה אמר רבי אליעזר הגדול לבנו, אל תהיה כזבוב העומד על מקום פגום, היינו שלא תחקור אחרי מומי זולתך, כי כל הפוסל במומו פוסל, אמרו חז"ל. ויש לדבר הזה יסוד בשכל והבנה במילי דעלמא, כי אמרו חוקרי הטבע, שלפיכך אדם יודע להבחין בין צבע לצבע, מפני שבבבת עינו נמצאים שלל כל מראי הצבעים אשר מחוץ לעיניו, ולכן יודע להבחין בין צבע לצבע אשר מחוץ לעיניו. כן הוא בכוחות נפשו של אדם, שאם היה נקי לגמרי מן החסרון, לא ראה אותו בחברו. או אם לא הרגיש שחברו פגע מה בכבודו או שחשב לפגוע בו, בוודאי לא חקר אחר מומו וחסרונו, אלא מפני שבו בעצמו נמצא כל זאת. ועל זה אמר שלמה עליו השלום "עיניך לנכח יביטו, ועפעפיך יישירו לנגדך" (משלי ד,כה),אם עיניך הרעות רואות תמיד חסרוני זולתך, ותמיד נוצר אצלך טענות על חברך, ואין אתה ניצל מן התביעות אשר לא יכלו, ומן הדאגה והשנאה אשר לא יפסקו, כל זה בא מעיניך… וכל הצבעים הרעים אשר אתה רואה, הם נמצאים בעפעפיך, עם הגזלן המדומה אשר אתה לוחם שברא לך דמיונך, בשביל זה אם נפלת, הרי נפלת מעווניך. כמו שאמר הכתוב "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", ולזה ציוה החכם מכל אדם, ונתן לנו עצה טובה ותרופה לחולי נפשינו, אשר לא די שלא תלקה הנפש בכפלים אלא עוד תתנחם בכפלים, וכל החסרונות שראו עיניך על זולתך יוכל תביעתך על בן גילך תתהפך עליך בעצמך, ולנכח יביטו עיניך, וכל התיקונים שהיה לך על חבריך יישירו הכל מעפעפיך אם יהיו נגדך! כיון שתדע כי כל הפוסל במומו פוסל, הרי תראה את עצמך כבמראה מלוטש על ידי חסרונות זולתו, ואז תבין ליישר מדותיך על ידי ההסתכלות בזולתך, ותייסרך רעתך לשוב ממשובתך, וזה עומק דברי הלל עליו השלום "כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד", היינו שתכיר את עצמך על ידי חברך, ויפתח לך פתח בתיקון מדותיך.

החשבון השני, הוא מה שאמרו החכמים, אם תרצה לדעת מה שבלב חברך, דע מה שבלבבך, ואל תאמר אני אוהבו, רק הוא שונאי, כי כפי שמראה את עצמו לחברו כן חברו מראה את עצמו לו, כמאמר הכתוב "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז,יט). אם תעבור על מדותיך, אז מן ההכרח שגם הוא ישלים אתך, כמו שאמר הכתוב ברצות ה׳ דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו (משלי טז,ז). ואין לך לתלות בחברך מה שאין ברשותך ויכלתך לתקנו. מוטב לתלות בעצמך, ולתקן את עצמך מה שביכולתך וברשותך. אין זאת כי אם רוע לב, לתלות הקלקול בחברך, כדי לפטור את עצמך מתיקון חסרונך, ואתה בא לחפות חסרונך בחסרון זולתך. ועל זה אמרו ז"ל "כל ישראל ערבים זה לזה". מה שיש לדבריהם הקדושים יסוד במחקר כוחות הנפש, והוא שכל הנהגת האדם תלוי בידו ובבחירתו, ובידו להפך כל תנאי הנהגת חיי הסביבה לסיוע או למכשול לו, וברצונו החזק, אם בעל נפש הוא ובעל רוח חזק, לכפות הסביבה וכל המקרים החיצוניים למטרתו העליונה, כי זה חלק האדם מאלוקה, שהוא בעל בחירה חופשית, ובידו להטות כל זרמי החיים אל רצונו הכביר ורוחו החזק, להבליג על יגונותיו ולעבור על מדותיו, ולפנות לבבו מטרדות העולם וחמודותיו, ויחיה חיי מנוחה ושמחה, והכל יחפצו בחברתו, כמו שאמרו החכמים "מי שמרוצה במדותיו, רבו עליו הקופצים". נמצא כי התייחסות החברה אל האדם תלוי כפי התייחסותו אל החברה, וביד האדם בבחירתו הטהורה לשנות הסביבה בהנהגתו כפי מה שירצה, כי כל ישראל ערבים זה לזה, וכל אחד ערב בעד הנהגת חברו, כי לא חברו הרע לו, אלא הוא גרם לחברו שירע לו, ואם יחסר לך, יחסר בך!… ולו התנהג באופן אחר עם חברו, אז גם חברו התנהג באופן אחר עמו, ואין הדבר תלוי אלא בו, ומאי דסני ליה לנפשיה, לחברו לא יעביד, ואז ממילא לא יעשה גם חברו רעה, ובזה קם הכלל השני, ליסוד תיקון מפריעי הסביבה על ידי תיקון עצמו…

והחשבון השלישי הוא שכל חסרון האדם שאינו יכול לקיים את התורה בבין אדם לחברו, הוא מפני שתמיד מלא טענות על זולתו, כי נדמה לו שמצד עצמו הוא עושה כל מה שמוטל עליו, והוא כבר תיקן את עצמו, רק חברו עדיין אינו רוצה להכניע את עצמו כנגדו, ועל כן ישיב יד תוכחתו לבקרים על חברו, מדוע אינו מתלמד ממנו, ומאחרים הוא מתלמד, ועל כן הוא נושא טינא בלבו עליו. והוא מפני שהחליט בדעתו שחברו צריך להתלמד ממנו, ולא הוא מחברו, אף שבמציאות יתכן הדבר להתהפך, שהוא צריך להתלמד מחבריו הטובים ממנו, ולהיכנע מפניהם, ולסור למשמעתם. וכמה פעמים אין אדם שומע מה שמוציא בפיו, בטענותיו שהוא טוען מדוע דנתיו לכף זכות, והוא דנני לכף חובה? שבזה גופא איננו דן את חברו לכף זכות, ולמה יחפוץ שחברו ידינהו במה שאין בידו? וכמה פעמים יארע לאדם שהוא מתווכח עם חברו, ורוצה דווקא שחברו יסכים לדעתו, ואינו מרגיש כי גם לחברו יש דעת ורצונו בכך, וכן בכמה עניינים. ועל זה אמר הלל עליו השלום, כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, ובטל רצונך מפני רצון אחרים, כדי שיבטלו רצון אחרים מפני רצונך, וקם גם הכלל השלישי יסוד לתביעת שלימות זולתו, יראה שלא לעבור על שלימות עצמו, ובזה יעמוד על יסוד גדול בעבודת ה'  יתברך.

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

"כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד".

אמנם הגר המבקש את האמת, לא מצא עדיין מרגוע לנפשו, מפני חסרון הכרת רוממות האדם שזה יהיה המכריע לחייב על מעשהו הטוב, אבל מי יהיה המכריע להכיר תכלית ורוממות האדם בעת שעדיין איננו מכיר התרופה מיניה וביה, היינו להכיר האמת מעבודת העצמו, כי לזה צריך איש תבונות, כאמור. ועל כן לא מצא רפואה למדוי נפשו, כי איך יוכל לעשות פעולות ישרות באין פועל ישר ושלם? כי הדרך של "אמת הבנין" אינו אלא עבור אדם המעלה, ולכן לא נתקרב הגר מהיסוד הזה אלא נדחף. עד שבא לפני הלל הזקן ואמר לו "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד".

ועלינו להבין איך נכלל בזה כל התורה כולה, ואיך יש בזה רפואה אף למתחילים? וראשית צריך להבין מדוע לא אמר לו כלשון הכתוב, בלשון חיובי "ואהבת לרעך כמוך", ובחר לו בלשון שלילה? והוא, שלא יתכן חיוב האמת בלי שלילת השקר, ולא יתכן הרגשת הטוב בלי הרגשת הרע, כמו שאמר הכתוב "ויתרון החכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך". ואמרו ז"ל אם אין חושך אין אור, וכו' ואין הטוב ניכר אלא בהעדרו. הכרת החכמה מן הסכלות, הכרת הטוב מן העדר, שהוא לא מצד המעלה, אלא מצד ההכרח והחסרון. ובשביל זה לא יתכן הרגשת הטבת חברו, מהרגשת הטבת עצמו, עד שיהיה שווה בעיניו רעהו כמותו ממש, בלי חילוקים, מפני שהאדם איננו מרגיש בהטבתו שעושה לעצמו עבור שני דברים: מפני שהוא שקוע כל כך באהבת עצמו, מעת שיצא מבטן אמו, עד שאין באפשרי להרגיש העצמו מאהבתו אותו, כי על שוחד אמרו חז"ל שהוא נעשה חד, עד שאינו מרגיש השוחד, על אחת כמה וכמה על הכלל כולו, של אהבת-עצמו איך יכול להרגיש שהוא אוהב את עצמו? וגם להרגיש כבידות הפעולות שעושה עבור עצמו, עד שכל הכבידות כאין כנגדו, ואין דבר העומד בפני רצונו, עד שאינו מרגיש שעושה מה עבור עצמו, שהדבר והעצמו והאהבה נעשו חד.

ושנית מפני ריבוי התמדתם, שעושה תמיד רק עבור עצמו, יום ולילה בלי הפסק. כמו שאינו מרגיש בטובות הבורא עליו מפני רוב התמדתם,  עד שכל הטרחות והיגיעות שמתייגע עבור עצמו, הם אצלו בבחינת פעולות כהות בלי מספר. כמו שקרה מעשה שאחד ביקש מחברו, שיעשה דבר מה לטובת חברו, וקשה היה לו לעשות דבר זה. ושאל לו אם גם עבור עצמו לא היה עושה זה. והשיב בתמימות כי גם לעצמו לא הטריח כל כך בטרחה גדולה, ומעולם לא עשה כזאת עבור עצמו מפני שיש לו בזה הסתפקות. והוכיח לו השני כי הוא מוטעה בזה, כי הרי לא נסה לרחוץ פניו ידיו ורגליו של זולתו כמו שעושה לעצמו פעמים אין מספר… וכן כל הפעולות שאדם עושה עבור עצמו יום יום, ובעבור זה לא יתכן מי שהוא שקוע באהבת עצמו להטיב לזולתו, כמו שהוא מטיב לעצמו ממש. ואינו יכול לקיים החיוב של "ואהבת לרעך כמוך" אלא מי שיש לו מדרגה של התפשטות הגשמיות, כמו הלל עליו השלום שהיה אומר הפסוק "גומל נפשו איש חסד" בשעת מאכל, והוא מרגיש כל דבר דק שעושה לעצמו, ומכיר גם כן את ה"כמוך", זה יכול להטיב לזולתו, כמו שמטיב לעצמו. וכן מי שרחוק מאהבת עצמו גם מה שנוגע למדת הגאווה, זה יכול להרגיש מה שחברו עושה עמו, שבכל דבר ודבר חברו מטיב עמו, ויכול להרגיש ה"כמוך" מ"רעך", ובזה יכול לקיים את ה"ואהבת". אבל מי שרחוק מכל זה אינו יכול להרגיש מה שמטיב לעצמו, ומה שחברו מטיב לו, אבל הרעות שעושה לו חברו הוא מרגישם היטב, ומקפיד מאוד על שחברו מצער אותו, ויחר אפו עליו מאד, אפילו עד כדי נפילת פנים ושנאה וקטטה. וכל פי שבא לתקן כל זה, שלא יסבול ולא יקפיד כל כך, והתחיל להרגיש ששנאה על חברו הוא שנאה על עצמו, שהשנאה נמצא בלבבו ולא בזולתו, ובא לבקש התרופה למחלתו, הוא גם כן מיניה וביה, ובנקל יהיה לו להתלמד מהרגשתו העצמיות, כאשר ירע לחברו יחר אפו עליו, כמו כן לא ירע לחברו שעמד בניסיון, והוא מרגיש טעם הרע שעושה לו חברו, וידע להיזהר מזה שלא להרע לחברו. ולכן אמר לו בלשון שלילה "כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד". והמדרגה הזאת יכולה להיות אף למתחילים, כי זה הכלל יכול להיות אצלו התובע היותר חזק לתקן מדות נפשו, מפני שיש לו גוער בנפשו על חברו, וצריך להפוך הגוער הזה על עצמו, ונקל לו לקיים הכלל של "מאי דעלך סני, לחברן לא תעביד"…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' (הושע יד), ואמרו חז"ל על הפסוק קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים.

ולכאורה למה צריכים למדברים, למבררים ומחזקים, כדי שיהיה יכלתו לשוב אל ה', הרי עיקר התשובה במחשבה היא? וברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כמו שנראה ממה שמצינן בקדושין, הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, חוששין לקדושין, שמא הרהר תשובת בלבו, אפילו היה רשע גמור, הרי שיכול להיות בעל תשובה, בתוך כדי דיבור, של הרי­ את מקודשת לי? וכבר שואלים בעולם למה צריכין להרבות כל כך במוסר בהתפעלות, ולהרבות כל כך בעבודה, בדיבור ובבירור על ידי דיבוק חברים, הלא לא ברעש ה' כי אם בקול דממה דקה? ואם כן למדברים למה צריכים? ומה המה שני מיני התשובה, מה שאמר, שובה ישראל עד ה', ואחר כך הוסיף לאמר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'? גם ראוי להבין מה שאמר כי כשלתי בעונך. מאי נפקא מינה, מאיזה סיבה באו לו המכשולים, אם מעוונותיו או מעוונות חבריו, או מן העולם, הלוא סוף כל סוף מכשולים המה, וצריך לשוב מהם?

מצינן בגמרא (שבת פ"ב) מעשה בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי הזקן, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא זיל גמור, עיין שם. והדברים צריכים ביאור, כי הלא ידוע ומפורסם כי בשאלת ובקשת הגר ללמדהו כל התורה כולה על רגל אחת, היתה כוונתו לשאול מה מהות התורה? וביקש יסוד להתורה, שיוכל לעמוד עליו, ומדוע דחפו שמאי באמת הבנין שבידו? ובמה הסתפק הגר עם היסוד של אהבת הבריות שהורהו הלל, האם נכלל ב"דעלך סני לחברך לא תעביד" אף המצוות של בין אדם למקום, כמו לימוד התורה לשמה, ולעמוד על גדרי הפרישות, ולזכות הרבים, וכל המצוות המעשיות שבתורה? אמנם יתכן לפרש קצת שתי הדרכים של שמאי והלל עליהם השלום, למה שנוגע לעבודתנו ולתיקון עצמינו, איך שנשוב בתשובה שלימה, עד ה', כמו שדרשו חז"ל, עֵד ה'! שלא ישוב עוד לכסלה, ולא ייפול עוד במצודת עוונותיו, ולא יסתבך עוד בתהום טעותיו וחשבונותיו המוטעים, של המבוכה הכוללת אשר רבים חללים הפילה; כי הגר שבא להתגייר, היה מבקש דרך ויסוד לתיקון מידות נפשו, ושיהיה לו תובע וגוער פנימי לשוב מהחטאים שחטא, כמו שאמר החכם, "ואיך ישובו החוטאים הפתאים מן החטא, אם לא יהיה בנפשם גוער"?

ומי יהיה המברר האמיתי על טעותי שכלו בעוד שהישרות שלו צולל בים חשבונותיו הרבים. והנה זה דבר ידוע ומפורסם, שהאדם צריך תמיד לברוא את עצמו, כי זה מציאות האדם בעולמו, לראות תמיד את עצמו כמו שאינו, כי כל הוויות שבעולם התחלתם מהעדר, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל על כל הבריאה, שתמיד דבוק העדר בחומר ובצורה, אשר זה סוד התפתחותם, כן הוא אצל האדם, "שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון" כי צריך האדם, לדעת חסרונותיו ולתקנם, ולבנות מעצמו בנין מפואר, לפי שהוא בחיר של כל הנבראים אשר בראו אלהים לעשות, היינו שיעשה אחר כך וישתדל להשלים הבריאה שנברא בעבורה. ועל זה השיב לו שמאי הזקן בתשובה של "אמת הבנין", שאם האדם יודע ומכיר איך שצריך להיות, ואיך שהוא נמצא עכשיו, כמו שאמר החכם מכל אדם "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה", והוא משל על נפש האדם, שצריך האדם לשקוד במלאכת הקודש, לגדור נפשו מן הרע, ולהצילה מהמדות הרעות, על ידי ההשתדלות והמעשה. והאדם מתעצל בעבודתו, ונלקה בכפלים, מפני שהכל נברא בעבור האדם, והאדם נברא לברוא את עצמו, ולבנות ביתו הנצחי, כמו שאמר החכם "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט,א), שהכל עמודים עבור ביתו של אדם, כדי שיהיה ביכלתו ובחכמתו לבנות ביתו. ועל זה דרשו חז"ל, זכה הוא נוחל שבע ארצות, לא זכה הוא מתחלק לשבע ארצות, וביכלתו של אדם לזכות ולנחל בשבע ארצות, והוא עשה את עצמו בהיפוך, שאיננו בונה ואיננו נוחל. וזה יכול להיות התביעה היותר גדולה על האדם כדי שיהיה תמיד "אמת הבנין" בידו…

ועל ענין דרך ויסוד לתיקון המדות, כיון שבמדות האדם ישנם דבר והפוכו, והאדם צריך לסדר כחותיו בזמנם ובמקומם הראוי להם, ועל זה השיב לו גם כן שמאי הזקן "באמת הבנין", היינו כמו בבנין בונים על ידי קני-המדה, להעמיד הכותל כשורה, ומהכותל גופא יתלמד איך להניח הלבנים זו על זו ביושר, כן הוא בשלימות האדם, אחר הכרת היושר והצדק, ומשתדל לעשות על פי היושר התוריי כל פעולותיו, והמה גופא יורוהו איך להיישיר מעשיו הלאה. הכרת הנגיעות תלמדהו, הרגשת הפעולות תדריכהו, ושניהם יחד יבררוהו, ואז הרצון והנטיות הטבעיות יעקרו, ובין טוב שברע, ורע שבטוב יבקר, כמו שאמרו חז"ל על אברהם אבינו עליו השלום, שנעשה לו שתי כליותיו, כשתי מעיינות נובעות חכמה. ויתכן לאמר שמעין אחד להכיר התלמיד חכם שבעכו"ם, ומעין שני להכיר העכו"ם שבתלמיד חכם, כמו שאמר הכתוב "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה" (משלי כ,ה), ובזה הורה שמאי הזקן את הגר שבא להתגייר, שצריך לצאת כקטן שנולד, ולאחוז תמיד בידו המשקל השווה, לשקול מעשיו על פי התורה, בלי נטות ימין ושמאל. ולזה הראה לו "אמת הבנין". וכן כל בעל תשובה שצריך לצאת כקטן שנולד, לתקון מעשיו ומדותיו בגדר שאין לו זכות ולא חובה, ואם האדם פוסל את הזכות ממילא יתבטל החוב, כי לא יתכן חוב בלי זכות, ואימתי יוכל האדם לחדש לבו ורוחו כך? בשעה שהתבונה שלו תהיה מקורה ברוך, מן המים העמוקים אשר בלבו, אז יאמר לו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' כי יהיה בן סורר ומורה וגו' (דברים כא,טו-כא).

שתי פרשיות בתורה הסמוכות זו לזו, נראות לכאורה כסותרות זו את זו. בפרשה הראשונה מתירה התורה אשת יפת תואר כשהוא נמצא במלחמה, שאם לא יתירו לו, ישאנה באיסור, הרי שהתורה התחשבה ביצרו הרע של האדם ופתחה לו פתח כדי שלא יאבד בחטאו. ואילו בפרשה הסמוכה, מדובר בבן סורר ומורה הנדון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב. ולא לא ניתנה גם לבן הצעיר הזה הזדמנות להצילו מן החטא?

אבל הפרשה הראשונה מדברת באיש מבוגר, לפחות בן עשרים, כי הרי לפני הגיל הזה לא יוצאים לצבא, והוא קיבל חינוך מעולה, הוא לא יתקלקל אם יתירו לו משהו בעת מלחמה. אבל הפרשה השניה מדברת על נער שהוא לכל היותר בן שלש עשרה שנה ועדיין לא קבל את מנת החינוך שכל אדם זקוק לה, ואם לא יקבל את החינוך הטוב אלא יפתחו לו כבר פתח לחטא, ללא בסיס של חינוך טוב, הוא יסטה מן הדרך הטוב וילך ללסטם את הבריות, לפיכך אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, כי אם יפתחו לו את פתח החטא הוא בוודאי ימות.

(גוילי אש)

—

הרב דוד בודניק הי"ד, נולד בקנישין, אשר בליטא הפולנית. בצעירותו עמל בתורה בישיבת "חפץ חיים" ברדין ולמד מראש הישיבה, דודו הגאון המפורסם רבי משה לנדינסקי זצ"ל. עם בואו לישיבת נובהרודוק, הכיר ה"סבא", רבי יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל, מיד את כישרונותיו, קירבו והדריך אותו באופן מיוחד להתמסרות ללא סייג לדרכי התורה והמוסר. ר' דוד נודע בתור "פילוסוף", "משורר", "בעל רוח", "בעל כוח הדיבור ובעל השפעה", "מעין של רגש וים של מחשבות". למרות שהרב דוד התייסר כל חייו בייסורים וצער, הוא תמיד היה שמח ומשמח אחרים. הוא החליט להקדיש את כל חייו לתורה ולמוסר בלא למוש מאוהלה של תורה. שיחותיו היו רבות השפעה, ונשמעו בנשימה עצורה. רבים מתלמידיו הצעירים התמסרו בעקבות דבריו לתורה והפכו במשך הזמן לגדולי מוסר. בשנת תרע"ה-תרע"ו עברה הישיבה מנובהרודוק לעיר גומל ברוסיה, והרב דוד נשלח עם קבוצת בחורים לייסד ישיבה בניזני-נובוגורד. אחר כך עמד בראש ישיבה במוהילוב וזיטומיר. בשנת תרפ"ב, בעקבות גזירות הדת והרדיפות, עבר במסירות נפש את הגבול לפולין יחד עם קבוצות של בחורי ישיבה, והקים ישיבה מרכזית בוורשה, בה השמיע שיעורי תורה ושיחות מוסר. בהמשך חזר לנובהרודוק והקים שוב את הישיבה במשכנה הקודם. ביוזמתו עברו עשרות בחורים מפולין לדווינסק שבלטביה להקים שם ישיבה, שבעקבותיה נוספו במדינה עוד כמה ישיבות. הוא הצליח לשכנע את אנשי הג'וינט באירופה, בדבר נחיצותה של ישיבה זו בלטביה, וקיבל את תמיכתם בבניין הישיבה. בסך הכל למדו בשש הישיבות של "בית יוסף" בלטביה, בתחילת שנת 1939, 280 תלמיד, בגיל 13 עד 28 שנה. לרב בודניק, שניהל את מרכז הישיבות "בית יוסף" בדווינסק, היו תכניות נרחבות לחיזוק התורה בלטביה, אך לדאבון הלב הקדימהו חורבן יהדות אירופה. עם כיבושה של לטביה בידי הצוררים ימח שמם, נספה הרב דוד על קידוש ה' עם כל בני הישיבה, בתמוז תש"א, 1941. הי"ד.

לרב דוד היו כתבי יד של חידושיו בתורה והגיוני מוסר. חלק ממאמריו פורסמו בקבצים "אור המוסר" וב"חיי המוסר".

(מקורות: גוילי אש, ישיבות נוברדוק, רבנים שנספו בשואה, יהדות לטביה עמ' 373, ועוד)

את תחילת מאמרו של הרב דוד בודניק הי"ד, "דרך לתשובה במדות ודעות", נפרסם בע"ה בסדרת הרשומות הבאות.

והנה היה בדעתי להדפיס את ספרי "לב שמח" על בראשית ושמות, כי קודם שנסעתי לבית הדפוס היתי מגיה את הכתבים של ספרי "לב שמח" עד ויקרא שיהיה בלי שום טעות, ויהיה מוכן ומזומן להדפיסם. וחשבתי אפשר יעזור לי ה' יתברך שאוכל להדפיס על כל השני הספרים, בראשית ושמות. אך כאשר דברתי עם המדפיס וראיתי שהוא דבר שאי אפשר, כי אין בדעתו ליתן לי שום הקפה רק צריך אני לשלם לו תיכף אחר הדפסה את כל המעות, ואם אדפיס עתה עד ספר ויקרא יעלה הוצאות הדפסה על סכום גדול מאד, כי גם על השני ספרים לבד מחזיק יותר משלושים דרוק בויגען, ובעד כל דרוק בויגען הייתי צריך לשלם יותר ממאה זהובים, חוץ מהוצאות הנייר. וראיתי שצריך אני להוציא על זה עד ארבעה אלפים זהובים והקפה לא היה רוצה המדפוס ליתן לי. וחשבתי להדפיס רק על איזה פרשות, היינו עד פרשת וישב, אך דברתי אודות זה עם מוכרי ספרים וגם עם רבנים ודורשים וכולם אמרו לי בפה אחד אם כבודו יכול להדפיס על כל חמשה חומשי תורה או לכל הפחות עד סדר ויקרא אז יהיו לכם קונים על זה, אבל אם ידפיס כבודו רק על איזה פרשות לא יהיה לכם קונים על זה, כי העולם רוצים ספר שלם (עיין מה שכתבתי בהקדמה לספרי שמירת שבת):

על כן נגמר בדעתי להדפיס עתה ספר שמירת שבת, שיש בו דרושים יקרים ונחמדים מענייני שבת וגם קונטרס אגרת השבת על שפת זאדגאן והספר הזה הוא ראוי ושווה לכל נפש והוא באמת עונג רוחני לשבת. וגם הדפסתי שם שני שו"ת מעניני שבת: (עיין מה שכתבתי שם בהקדמה). וגם נגמר בדעתי להדפיס ספר הזה "לב אריה" והוא מעט שו"ת ופלפול מספרי הגדול לב אריה מה שיש לי בכתב יד יותר משני מאות ש"ות על כל ד' חלקי שולחן ערוך. וגם הדפסתי כאן מעט דרושים יקרים. ועוד יותר עשיתי שהדפסתי כאן ספר "שערי ציון" ציונים על כל הסוגית מש"ס בבלי וירושלמי מאות א' עד אות ת'. והוא דבר יקר מאד לכל רב ומורה ולכל תלמיד חכם הן להבחורים והן להבעלי הבתים תלמידי חכמים. והנה אף שכבר נדפס ספר קהלת יעקב מרבינו האלגאזי, ספר יד מלאכי, ספר כסף נבחר, ספר מלא הרועים וכו' ודומיהם. הנה הספרים הנ"ל המה ספרים גדולים וצריכים עיון רב וחיפוש גדול, אך הספר שערי ציון אשר אני מדפיס כאן הוא כדי להקל לפניכם עול החיפוש על כן נגמר בדעתי להדפיס עתה מעט מזעיר דרושים יקרים מספרי הגדול "לב שמח" מה שיש לי עוד בכתב יד על כל חמשה חומשי תורה ועל פרקי אבות וגם להדפיס מעט מזעיר איזה שו"ת מספרי הגדול מה שיש לי בכתב יד לב אריה שו"ת ופלפולים על ש"ס, כי כן דרכי להדפיס בכל ספר שאני מוציא לאור אני מדפיס שם איזה שו"ת, כי מה אני יכול לעשות שאין בכוחי להדפיס את כל כפרי "לב שמח" וספרי "לב אריה" שו"ת בפעם אחת, כי אני חולה מאד ואני מונח על ערש דווי ואין לי פרנסה לפרנס את בני ביתי על כן מוכרח אני להדפיס מעט מעט. ואני מבקש מכל אחד ואחד מאחנו בני ישראל, הן מהרבנים והלומדים והן מן הדרשנים שיסמכוני בימין צדקם וליקח ממני את הספרים שלי היינו ארבעה חלקים ספרי "לב אדם" וגם ספרי "שמירת שבת" וגם הספר הזה "לב שמח" "ולב אריה" וגם ליתן מעות קדימה פרעטמעראנט כדי שאוכל לגמור את כל ספרי "לב אדם" על כל חלק ראשון יורה דעה מה שאני מדפיס ואין לי מעות לגמור:

ובזה שתקנו את ספרי וגם תתנו לי מעות קדימה פרעטמעראנט על שאר חבורים, מקיים כל אחד כמו מצות כתיבת ספר תורה, כמו שכתב הטור ביורה דעה בהלכות ספר תורה וז"ל שם, מצוה עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ספר תורה וכו'. ואחר כך כתב שם הטור ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שזה נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבין ספרי תורה ולומדים בם, אבל האידנא שכותבים ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בו ברבים, מצוות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהם הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים, לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וכו'. עד כאן לשון הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל. הרי חזינן מזה שאם אדם מדפיס ספרים שהמה יהיו תועלת לבני אדם ללמוד בהם הדינין הוא גם כן מצווה כמו כתיבת ספר תורה, כיון שבזמן הזה אין לומדים כלל מתוך הספר תורה רק מתוך ספרים הדינים וספרי שו"ת, על כן כל מי שיהיה מסייע לי כדי שאוכל להדפיס את כל הספרים בוודאי יהיה מצווה בידו כמו שמסייע לכתיבת ספר תורה, כי כל הספרים שלי הנ"ל בוודאי יהיו תועלת גדול לבני אדם ללמוד בהם, כי ספרי "לב אדם" הוא תועלת ללמוד בו הדינים של איסור והיתר, וספרי "לב אריה" שו"ת ופלפולים על ש"ס גם כן תועלת ללמוד בו כי יש בו כמה חדושי דינים ופלפולים יקרים. וגם ספרי "לב שמח" הוא ספר השווה לכל נפש ללומדים ובעלי בתים, דרשנים ופשטנים ימצאו עונג בכל סדרה וסדרה, מידי שבת בשבתו, דבר בעתו מה טוב. בשבתם אל השלחן אשר לפני ה' בטוב לב, מרוב כל, אז נרבה יראי ה' בספרי "לב שמח" ונחת ינחת וקראת לשבת עונג זהו עונג הרוחני:

והנה בספרי "לב שמח" על הסדרה של קרח אמרתי לפרש מה דאיתא שם בסוף הסדרה, מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו. ואמרתי לפרש שם כי הנותן צדקה לא משלו הוא נותן כי אם מלוה ה' חונן דל, שה' יתברך נתן לעשיר את חלק העני, והיה יכול לתת לעני עצמו, רק שרצה הקב"ה לזכות את העשיר, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק חסד ואמת מן ינצרהו, וכמן שכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וזהו שאמר מכל מתנותיכם כל מה שאתם נותנים, לא משל עצמכם הוא, כי אם אתם רק תרימו את תרומת ה', מה שה' יתברך כבר הרים והפריש לצורך העני. והטעם, מכל חלבו את מקדשו, כל מה שאתם מקדשים מהלב שלכם לא מכם הוא, כי אם ממנו מהקב"ה :

ועוד שם איתא בסוף הסדרה ואמרת עליהם בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גורן וכתבואה יקב. והנה באמת פלא היא שהלוים שומרי משמרת ה' יהיו מוכרחים לנהמא דכסופא, לצפות לשלחן אחרים שעולם חשך בעדו. הלא טוב להם אם יגיעת כפם יאכלו מהשדה אשרבזעת אפם יעבדו ומדוע עשה ה' ככה לעם המקודש הזה שיצטרכו להנות משל אחרים.

אבל כבר פרשתי בספרי "לב שמח" (דרוש מיוחד בעניין חיזוק התורה) את המאמר חז"ל גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. מה שבענינו ראינו שרוב העוסקים בתורה יצטרכו לקבל מנת חלקם מהבלתי עוסקים בה. לא לחרפה יחשב להם. כי התורה גדולה כל כך שהיא בעצמה היה יכולת בידה לתת חיים לעושיה, כמו שכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה. אבל ה' יתברך עשה כן שיצטרכו לתמיכת אחרים שעל ידי כך ותומכיה מאושר, שיגיע גם לתומכיהם ומחזיקים בידם חלק מה מהאושר המתוקן להעוסקים בתורה הקדושה.

כמו כן הוא אצל הלוים. לא שהלוים צריכים להחזקת הישראלים, אדרבה הלוים הם עיקר מורידי השפע לישראל ומהם הכל ומידם נותנים להם. ומה שישראל מחזיקים ללויים הוא שעל ידי כך יהיה גם לישראל, אשר לא יגעו לשרת בקודש, חלק ונחלה בקודש, חלק ונחלה בקדושת הלוים. והמופת על זה אם הישראל היו נותנים ללוים רק בתורת צדקה כאשר רגילים לתת מלחמם לדל, אז מה דרכו של עני בפרוסה, היו רשאים לייתן להם הפחות והדל מותרות משלחנם. אבל ה' יתברך לא כן ציוה, כי אם בהרימכם את חלבו ממנו, כל נתח טוב וכתף מן המובחר צריך ליתן לכהן וללוי, בשביל שבאמת הכל של הלויים והישראל ניזון בזכותם. על כן כמו שהעבד ירים לאדוניו את הטוב והיפה בראשונה ומה שנשאר אחר כך זהו מנות חלקו, כמו כן לא יהיה על ידי כך ללוי בושת וכלימה אם יקבל המובחר ואז יראה בעיניו כי לא מתנת חנם הוא נוטל, כי אם בא בשכרו והוא מקובל בעיניו כאילו גדל בשדהו וכרמו. וזהו שאמר ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו ממנו, הוא הטוב והמובחר לתת אותו ללויים. רק בתנאי זה בוש לא יבושו הלוים כי אם נחשב להם כאלו היה תבואת גורן ויקב מהשדה אשר ברכם ה' על ידי עמלם טרחם ויגיעם:

והארכתי בזה הרבה בספרי "לב שמח" וכאן אמרתי לקצר בזה:

והנה גם אני דוב אריה הלוי, באתי לבקש מאחינו בית ישראל לרחם עלי ועל ארבעה ילדים הקטנים שלי (עשה למען תינוקות של בית רבן) כי אני חולה וזוגתי חולה ואין לי פרנסה לפרנס את בני ביתי ולקיים מה שכתבו בתורה והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו, ולקנות ממני החבורים בסבר פנים יפות, כי אין אני יכול לתאר לפניכם כמה עמל ויגיעות היו לי לחבר את כל הספרים הנ"ל, עד שנחלתי מחמת זה. וגם בעת המלחמה נשרף כל הוני ורכושי, רחמנא ליצלן, ואין אני יכול לתאר לפניכם את גודל הדחק מה שאני ובני ביתי סובלים, כי הוא ממש פיקוח נפשות ששה נפשות, ה' יתברך ירחם על הילדים שלי וישלח לי ולזוגתי רפואה שלימה בקרוב.

והנה קראתי את ספרי מה שיש לי על דרוש בשם "לב שמח" מפני שני טעמים. א' מפני ששמי ושם אבי ואמי ז"ל נמצא בשם "לב שמח", כי אות ב' הוא ר"ת של שמי בערל. ואות ל' הוא ראשי תיבות של שמי ליב. ואות ש' הוא ראשי תיבות של אבי שמעון. ואות ח' הוא ראשי תיבות של אמי חיה. ואות מ' הוא ראשי תיבות של מלכה, כי שם אמי חיה מלכה ז"ל. וטעם ב' קראתי את הספר בשם "לב שמח" מפני שנמצא בספר הזה דרושים יקרים אשר המה משמחי לב של כל אדם אשר יביט בהם, ויהיה להם למשיב נפש זה עיני רוחנו. והספר השו"ת קראתי בשם "לב אריה", הוא גם כן מטעם ששמי נמצא בשם לב אריה:

והנה אני באתי להודיע שהקדמה הזה עד סוף דף ט"ו הדפסתי עוד בשנת תר"צ בעת שהדפסתי ספרי "שמירת שבת", וחשבתי אז להדפיס מעט מספרי "לב אריה", וגם חשבתי אז להדפיס ספר בשם שערי ציון ציונים על כל סוגיות הש"ס ועל ארבעה שולחן ערוך, אך נחליתי אז והייתי מונח בבית החולים איזה חדשים ולא הדפסתי אז יותר. ועתה חשבתי בלבבי שאדפיס עתה מעט מן ספרי "לב שמח" ומעט שו״ת מן ספרי לב אריה, ולא אדפיס את ספרי שער ציון על ש"ס וכל ארבעה שולחן ערוך, כי על זה צריך אני להוציא ממון רב וזה אין בכוחי בשום אופן:

ועתה טרם אני אכלה לדבר אשא עיני וכפי בתפלה אל אל שבשמים שבזכות כל אבותי הגאונים והצדיקים ובזכות הגאונים הצדיקים אבות של זוגתי ובזכות התורה הקדושה שעמלתי בה, ובזכות בני הקטנים יעזור ה' יתברך לי ולזוגתי ברפואה שלימה, ונזכה לגדל את בנינו לתורה ולחופה ולמעשים טובים עם רוב נחת, ואזכה עוד להדפיס את כל החבורים שלי מה שיש לי עוד בכתב יד:

נאום דוב אריה בהר׳ שמעון הלוי קליג ז״ל מלפנים הייתי רב ואב״ד, ועתה אני חונה פה ק״ק לבוב, בעהמ״ח ספר ״לב אדם" על החכמת אדם, וספר ״לב אריה״ שו״ת וספר ״לב שמח״ על חמשה חומשי תורה ועל פרקי אבות, וספר ״שמירת שבת".

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

המורם מכל מה שכתבתי שעיקרה וגופה של תורה הן ההלכות והויות דאביי ורבא, ורק העוסק בהם לשוטט בצי אדיר בים התלמוד והפוסקים ולא פסק פומי מגירסא לעשות ציצים ופרחים בפלפולא דאורייתא זה שער המצויין בהלכה ואסוקי שמעתא אליבא דהלכתא צדיקים יבואו בו ויהיה חלקם בזה ובבא. על כן דרשו חז"ל, סמכוני באשישות, אלו הלכות, רפדוני בתפוחים, אלו האגדות. כי הלכות הן הנה לבני ישראל ליין המשומר המשמח לבב אנוש.

ואני רגיל תמיד לפרש בדרך הלצה את המאמר כל השונה הלכות בכל יום מובטח לן שהוא בן העולם הבא וכו' (נדה דף ע"ג). ואמרתי, בדרך הלצה, הנה מי שעוסק בדברי אגדה ועושה איזה חיבור על דרוש ואגדה הוא אינו בטוח שלימים הבאים ילמדו בהחיבור שלו וידרשו את הדרשות אשר המה כתובים בהחיבור שלו. כי ראינו שהדרוש נשתנה לפי העיתים והזמנים, כי בימים הקדמונים היה אהוב וחביב בעיני העולם דרוש על דרך פלפול, ואחר כך נשתנה העתים, ובכל דור ודור נשתנה הדרוש לפי רוח העת והזמן. על כן מי שעושה איזה ספר וחיבור על דרוש הוא אינו בטוח שלימים הבאים יהיה הספר שלו נתקבל בעיני הדורשים. כי יוכל להיות שלימים הבאים ישתנה הזמן וגם הדרוש ישתנה וספרו לא יצליח אז כלל. אבל לא כן הלכות כי המה לא ישתנו לפי העיתים והזמנים. ורק הפסק הלכה אשר פסקו הראשונים זה כמה מאות שנים, כן הוא הפסק הלכה גם עתה, וכן יהיה הפסק גם לדורות הבאים ולא ישתנה לעולם. על כן מי ששונה הלכות בכל יום, היינו שעוסק הרבה בהלכות ועושה איזה חיבור על הלכות, מובטח הוא שהוא בן עולם הבא, היינו שלימים הבאים אחריו בוודאי ילמדו בתוך ספרו ויפסק ממנו הלכה, כי הלכות לא ישתנו לפני רוח העת והזמן וגם בדורות הבאים אחר כך יהיה הפסק הלכה כמו שפוסקים עתה. על כן ההלכות הם ראשון שבראשון לדבר שבקדושה ואחריהם יבואו האגדות אשר על ארץ יסדם, רצוני לומר שיסודם ועיקרם לעורר את האדם להשלים תעודתו עלי ארץ (עיין מה שכתבתי לקמן בהשמטות להקדמה):

והנה הארכתי כאן שהלכות הם העיקר בתורה ולהם משפט הבכורה על הגדות, ועל כן זה שלש שנים שהוצאתי לאור ספרי "לב אדם" שלשה חלקים שם הדפסתי רק דברי הלכה מפוסקים הראשונים ואחרונים כי בזה היה עיקר למודי מנעורי. ורק בש"ס ופוסקים עמלתי ימים ולילות אשר נחליתי מחמת זה. וגם עתה היה בדעתי להדפיס או את כל החיבור "לב אריה" מה שיש לי בכתב יד יותר משני מאות שו"ת וגם פלפולים על הש"ס או להדפיס את החלק רביעי "לב אדם".

אך מחמת שני טעמים לא יכולתי להדפיס את החבורים הנ"ל. א' מפני שהחיבור "לב אריה" הוא חיבור גדול וצריך להוציא על הוצאות הדפוס יותר מחמשה מאות דאלאר, וזה אין בכוחי ואי אפשר עתה בשום אופן. וגם חלק רביעי לב אדם גם כן הוא חיבור גדול, כי יש שם הרבה הוספות על השלשה חלקים אשר כבר הדפסתי. והוא חיבור גדול וצריך גם כן להוציא הרבה מעות על הוצאות הדפסה, על כן לא יכולתי להדפיסו עתה.

טעם ב' הנה אחר שהדפסתי את ספרי "לב אדם" והייתי מסבב בעיירות כדי למוכרם, רק הרבנים והשוחטים היו קונים את ספרי לב אדם. אבל כשבאתי לפני הבעלי הבתים אשר המה קצת מופלגי תורה ובקשתי מהם שיקנו את ספרי לב אדם, היה כל אחד ואחד אומר, ותאמין לי שראשי עלי כגלגל ואין אני יכול לעיין וללמוד בספר אשר הוא רק על הלכות ושו"ת כי אין לי פנאי על זה. ואם היה לכבודו ספר על דרוש ואגדה הייתי קונה, כי על זה יש לי פנאי בשבת קודש או בעת שאני יושב אצל השלחן בשעת אכילה, כי על זה אין צריך עיון רב כל כך כמו על הלכות. כך אמרו לי הבעלים הבתים שבכל עיר ועיר. ואמרתי להם שיש לי גם כן חיבור על חמשה חומשי תורה על דרך הדרוש, והמה בקשו ממני להדפיסו. והיו שואלים ממנו מפני מה לא הדפיס כבודו בראשונה על הדרוש והיה לו הרבה קונים על ספרו. ואני השבתי להם להלכה משפט הבכורה ולה נאה ויאה להיות ראש וראשון. והמה השיבו לי, הן אמת שלהלכה משפט הבכורה על האגדה, אבל כל זה היה בדורות הראשונים אבל לא בזמן הזה. וגם אני בעצמי ראיתי גם כן שכן הוא. הנה בדורות הראשונים שכל אנשי אמונתנו וכל בית ישראל היו זרע ברך יראת ה' חופף עליהם כל היום אין בהם נפתל ועקש וכל העם מקטן ועד גדול אחזו בלי הרף בדגל התורה ויראת ה' טהורה עמדה לעד נאמן שהחזיקו במצות, על כן לא היה מן הצורך אל אגדה להגיד משרים ולהוכיח בשבט מוסר בשער בת רבים, אחר שכל העדה כלום קדושים ובתוכם ה', מי יתנשא על קהל ה' לדבר תוכחות להעיר על אזן שומעת תוכחת חיים, על כן רק הלכות ושמעתות היה מהצורך והראוי להעבירם במחנה העברים, לא כן בזמנינו אלה, אשר בעוונותינו הרבים רבו העבדים המתפרצים תחת אדוניהם, ורבים מעמי הארץ המתיהדים אשר בשם ישראל רק יכונה נתקו מוסרות הברית אשר כרתו אבותינו את ה' והשליכו מעליהם עול מלכות שמים, ודבר ה' זו הלכה הוא כספר החתום לעיניהם, אין מן הצורך כל כך לפרסם חדשות ונצורות בדבר הלכה, כי אלה רק לשרידים אשר ה' קורא עליהם. אבל רוב צבור יכלו עמוד על נפשם רק אם קול קורא עליהם בדברי אגדה המושכים את לב ישראל לאביהם שבשמים. ואם אולי אחד בעיר ושנים במשפחה יתעוררו ויקיצו מתרדמת הזמן על ידי דברי המוסר הערוכים לפניהם על שלחן האגדה ויאכלו מפריו וישבעו מטובו ותהי בפיהם כדבש למתוק ויאירו עיניהם לעזוב דרך רשע וחיש להם ישע, אז המגיד משרים רופא אומן יקרא ושכר הרבה ייטול, כי המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא:

והוא הנרצה במאמר הניצב פתח דברינו אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל שכל בית ישראל איש מהם לא נעדר מעדר צאן קדשים אשר רעו על מרעה טוב ושמן שדה תורה והיראה וכל אחד מישראל היה כלול בהדרת התורה, לא היינו צריכים להשמיע לרבים רק דבר משנה ותלמוד. אבל עכשיו שרבים יצאו מן הכלל לא ללמד ולא להתמיד כי אם להקל מעליהם עול תורה, על כן דבר מקרא ואגדה ירוון צמאון העם, כי עיני כולם אל האגדות ישברו לתת להם אכלם בעטם עט סופר:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

ויש לומר שזה היה החטא ישראל אשר בקשו להם מלך בימי שמואל וחקרו המפורשים ומה פשעם ומה חטאתם אחרי שנצטוו בפירוש שום תשים עליך מלך. אכן חטאתם היתה שאמרו תנה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים. כלומר, אין כוונתם שהמלך ידריכם גם כן לחיי עולם הנצחי כי אם רק בקשו מלך לשפטם ככל הגוים, שכל תכליתו לא יהיה רק לשפוט בין אדם לחברו בענייני נימוסי המדינה אבל לא בעניינים האלקיים. וזה שסיפר הכתוב וירע הדבר בעיני שמואל על אמרם תנו לנו מלך לשפטינו, כלומר שזה הרע בעיניו על אשר לא בקשו מלך רק לשפטם בענייני ארציים כי יהיה ריב ומצה בניהם, ולא בעניינים גבוהים נצחיים. ואין זה מצות המלך ישראל רק כמו שנאמר גבי דוד המלך עליו השלום אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. כלומר, שהוא הבכור קודש לה' שינהג את עמו בדרך הקודש בענייני הנפש, וגם עליון למלכי ארץ, גם בעניינים ארציים ינהיגם באופן מאד נעלה.  ועל זה אמרו במדרש שהתחלנו מה בכור נוחל פי שנים אף דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא. רצונו לומר שבשני העניינים האלו הוא מלך, בין בענייני עולם הזה וגם בענייני עולם הבא:

וזהו כוונת מדרש ילקוט על פסוק נחמו נחמו עמי. חטאו בראש, שנאמר נתנה ראש ונשובה מצרים, ולקו בראש, שנאמר כל ראש לחלי, ומתנחמים בראש, שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם". והכוונה כזה על פי הנ"ל פשוטה. חטאו בראש, באמרם כי אין צריך להם לראש ומנהיג כי אם אשר יצא ויבוא לפניהם במלחמה בעניינים ארציים. וזהו שאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה. כלומר, אין כוונתנו בנתינת הראש רק למען ינחה אותנו בדרך הארצי אשר נלך. ועל כן לקו גם בראשם, שראשם לא היה ברי אולם ולא היה לו כח למלא מבוקשם זאת. ועל זה נאמר כל ראש לחלי. ומתנחמים בראש, שלעתיד לבוא ידעו ויבינו כי צריך להם לראש גם בעניינים אלקיים וזהו ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, שיהיה מלך בארץ וגם בעניינים האלקיים. אבל למען יוכל המלך לקיים במצות אלו בשלימות צריך הכנה יתירה וסיעתא דשמיא, וזה יבוא לו אם ינהג כמו שסופר על דוד המלך עליו השלום בילקוט מלכים שאמרו עליו "שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין". והכוונה בזה יש לומר, על פי מה שאמרו במצוות תפילין והיה לך לאות על ידכה", ודרשו חז"ל "ידכה, יד כהה" ועם כי הפירוש הפשוט הוא להניח על יד ­ שמאלית, בכל זאת לדעתי יש עוד רמז בדבר כי התפילין מורים כי כשל כחנו ואיך אנו יכולים לעשות מאומה בלעדי אם יד ה' תהיה בעזרינו. ועל כן קושרים התפילין במקום היד ובמקום המוח להורות בלבנו אשר כח גופינו, שהוא לרוב ביד אשר בה נשלים את כל צרכינו וכח מחשבות אשר הוא במוח, אסורים המה בחבלים אשר נפלו לנו בנעימים וקשורים בידו של הקב"ה שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל. וזהו והיה לך לאות על ידך, זה מורה לך אשר ידך יד כהה, ואין כח לה אם לא שה' יתברך נותן לה כח (ועיין מה שכתבתי בספרי לב שמח בפרשת בראשית באות כ'):

הנה אם האיש הבינוני אשר אינו עומד ברום המעלות אם זה לא יגבה רוחו כל כך, אין זה חידוש. אבל דוד המלך עליו השלום אשר כל עם יכבדוהו ומעוטר בטכסיסי כבוד אשר עמד ברום המעלה גבוה מאד ובכל זאת אמר, ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. והטעם לזה אמר, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כמו שזה יונק רק החלב המקובץ בדדי אמו ומקבל ממנה, כן דוד המלך עליו השלום לא אמר שלו יאתה הגדולה מחמת שלמותו וכחו הגדול, כי אם הכל בתורת חסד ינק משפע העליון. ועל זה אמר גם כן, לך ה' הגדולה וכו', כלומר הכל הוא בתורת חסד ממך. וזהו כוונתו שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין. כמו שהתפילין הם לאות שהכל מה' יתברך, כן כתר מלכותו היה בדעתו שקיבל רק בתורת חסד מה' יתברך:

והנה הבכור שיורש נחלה בוודאי אין בדעתו שהוא בכח עשה לו החיל הזה, כי מי פתי יאמין כן. וזהו שאמר, אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, הכוונה כמו שהבכור יודע שירושתו באה לו רק מכח אחרים ולא עוצם ידו עשה לו את הכבוד הזה, כן דוד המלך עליו השלום היה בעניין זה דומה לבכור. ועל ידי זה זכה לגדולה לקיים ב' מצות הנ"ל, כאמרם, כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. וזהו כוונת מאמר מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים, שידע שבא לו הכל כמו נחלה ולא בכח ידו ועל כן זכה לנהל עמו בעניין עולם הזה וגם בעניין עולם הבא. וכן הוא אומר למנצח על הנחילות בשביל שהיה אצלו הכל כמו נחלה שבאו לו מהשי"ת ולא בעוצם ידו עשה את החיל:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

הנה איתא במדרש רבה על שיר השירים פרשה ב' אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד עכשיו שאין התורה כלל היו מבקשים לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה:

ונראה לפרש את המדרש הנ"ל על פי מה שאמרו בילקוט תהלים פ"ט אף אני בכורי אתנהו עליון למלכי ארץ, וכי דוד בכור הוא, והלא כתיב ודוד הוא הקטן, אלא מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא, וכן הוא אומר למנצח על הנחילות.

והנה יש לומר כוונת הילקוט בזה, כי התורה הקדושה תצוה לנו מלבד החוקים והמצות שבין אדם לבוראו, גם לחיות חיי המוסרי והמדיני. ונתנה לנו משפטים אשר בהם יחיה האדם עם חבריו וריעיו על פי נימוס אמת וצדק. ולנו יתר שאת על כל העמים, אם אמנם שגם להם משפטים מדיניים בכל זאת אינם אצלם אלא דתי בני אדם, אחרי שאמונתם לא תצוה אותם על משפטים כי אם על חוקי דתם. לא כן אנחנו שגם משפטים שלנו מסיני נתנו, כמו החוקים, כמו שכתוב ואלה המשפטים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. והטעם בזה כי רצה הקב"ה שנשמור המשפטים המועילים לחברת המדינה ונזהר הרבה בהם על כן צוה עליהם, כמו על שאר צווי התורה. ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. אבל בכל זאת לא ינוח לנו אם לא נשמור רק המשפטים, כי אז רק כבני אדם נחשבנו אבל עוד לא בשם ישראל נכונה מי ששומר את המשפטים שהשכל מחייבן ומניח חוקי אמונתנו, אשר רק לנו בני ישראל למורשה ואינם בשווי עם שאר בני אדם, כי אם לנו כפלים לתושיה לשמור ולעשות משפטים צדיקים שיצדק עלינו תואר בני אדם באמת וגם לשמור דרך עץ חיים היא התורה הקדושה המזהרת אותנו על תרי"ג מצות אשר על ידם נקנה לנו שם הכבוד ישראלים. וזהו כוונת הכתוב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' אלקיך דורש מעמך, כלומר הקב"ה מבקש מאתך ב' דברים, הגיד לך אדם, מצד היותך אדם, מה טוב לך לעשות, וגם ומה ה' אלהיך, מצד היותו אלקיך ביחיד אלקי ישראל אשר הוציאך ממצרים באותות ומופתים דורש מעמך. ועל זה השיב על ראשון ראשון, כי אם "עשות משפט ואהבת חסד", זהו מצד תואר אדם, אשר בלעדי משפט וחסד לא תכון חברת האדם. "והצנע לכת עם אלקיך", זהו מה שמוטל עליך עם ישראל בפרט ללכת במצות ה' בין אדם למקום ב"ה.

וזהו כוונת הגמרא ברכות שאמרו התלמידים לרבי אליעזר "למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי עולם הבא". כלומר, שילמדם הדרך הנכון אשר ילכו בהנהגת חייהם בעולם הזה באופן הנאות לחברת בני אדם. וגם תלמדנו הדרכים אשר בהם נזכה לחיי עולם הבא.

וזהו כוונת בלעם באמרו "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", כי לפי המאמר יש לישראל נימוסים טובים בהם יחיו חיי עולם הזה בנעימות על ידי שיש להם משפטים טובים אשר יתנהגו על פיהם. וע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכנו, שגם לצורך חיי עולם הזה ותיקן חברת בני אדם נטע בתוכנו משפטים צדיקים להתנהג על פיהם. וגם יש לנו עוד הדבר היותר נכבד והם החוקים המובילים לחיי עוה"ב. והנה העולם הזה דומה לפרוזדור ולאהל אשר יטהו עובר אורח לפי שעה ודעתו להעתיק משם בקרב ימים, על כן יכונה העולם הזה דירת ארעי ואהל. לא כן משכן יקרא מקום עולם הבא, אשר שם מקום תחנותינו לעולמי עד, כמו שכתוב ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, רצונו לומר בשמים הרמים והנשאים בעולם העליון שם הוא ביתו העיקרי, מה שאין כן למטה בעולם הזה איננו בית רק אהל ארעי. וזהו שאמר מה מובו אהליך יעקב ומשכנותיך, כלומר חיי עולם הזה וגם חיי עולם הבא יחדיו יהיו תמים בעם סגולתנו.

וזהו כוונת המדרש ישראל חטאו בכפלים שנאמר חטא חטאה וכו', ולקו בכפלים שנאמר כפלים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפלים דכתיב נחמו נחמו עמי. הכוונה כנ"ל, כי כשישראל חוטאים, שתי רעות עשו עמי הא' שחטאו נגד משפטי חברת האנושית. והב' שגם בתורת אלקיהם נצטווה להם לחיות חיי המוסריים. ועל כן עונשם בכפלים וגם נחמתם תהיה בכפלים:

ועל פי הנאמר יש גם למורה ולרועה עמו צאן קדשים שתי מצות בהן ינטל וינשא את העם. הא' להורות להם משפטים טובים איך ינהגו בין אדם לחבירו, ולהלהיב בלבם אש המדות הטובות, ולהאיר בשכלם נוגה אור המצות השכליות ואיך יאהבו איש את רעהו ויתפללו בשלום המדינה. כל אלה חוברו יחדיו אשר מצות שכליות מועלת לטוב העולם. ולכוונה זו אמרו חז"ל בגיטין (ד' ס"ב) "מנא ליה דרבנן איקרי מלכים, דכתיב בי מלכים ימלוכו". הכוונה כי המלך תעודתו וחובתו לנהג את אומתו הסרה למשמעתו למען יחיו חיי המדיני, אבל חיי הנפשי אין למלך חלק בו כי אם הכהן אשר הופקד על התורה ועבודה, המה הכהנים יורו לחיות חיי אמת למען יזכו לחיי עולם הבא. אבל הרבנים אף שעיקר תעודתם להדריך את תלמידיהם לחיי עולם הבא בכל זאת גם מצות אשר המלך מיועד עליהם, גם אותן מחויב הרב והמורה להדריך את הסרים למשמעתו ולהזהירם גם כן על המשפטים. וזהו שאמר מנא ליה דרבנן איקרו מלכים, רצונו לומר, שהרבנים מחוייבים גם כן לעשות כמצות המלך להזהיר את העם על המשפטים, שנאמר בי מלכים ימלוכו. אבל אמרו עוד שם "ומנא לן דכפליון שלמא למלכא שנאמר שלום שלום לך". כוונתם בזה שחס וחלילה לא יסתפק עצמו הרב בזה, כמו בזמננו בעוונותינו הרבים בהרבה רבנים ודרשנים, להוכיח את העם למען ילכו בדרך משפט צדק ומישרים ולאטום את פיו מלהוכיחם על עקרי תורה הקדושה שהם מצות והחוקים. אלא כפלינן שלום למלכא. הני מלכו רבנן יש להם לעשות שלום בדברים הארציים למען יחיו חיי שלום ואמת בישוב הארץ. אבל גם זאת להם והוא העיקר לעשות שלום גם בענין הנפש להורות לעם ה' חוקי האלקים ותורותיו אלה המצות אשר נצטוו בהן המלכים רבנן:

ובזה יש לומר המאמר תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. הכוונה בזה כי רבו כעת המתפרצים לעלות למעלה להיות לרב ולמורה לעם ה' ואין בהם אפילו ריח תורה ויראת שמים, רק מהגים ומצפצפים כל היום תמיד בדרשותיהם ומזהירים את העם רק על דרכי המוסר המדיני ואהבת אדם ומצות צדקה וכדומה מהמצות אשר כל אדם, גם אם לא הנחילו ה' תורת משה, יודע לעשות אותם. אכל ממצות ישראל שבת ותפלין נדה ומאכלות אסורות וכדומה המה מחשים ומחרישין יען שגם המה אינם מקיימים אותן כדקדוקיהן כראוי. לא כן להתלמיד חכם ההגון. הוא יודע שאם גם הוא מוזהר ומצווה להזהיר את האדם על מצות שכליות אשר יעשה כל אדם וחי בהם, עוד זאת לנו פי שנים ברוחינו כפלים לתושיה, להזהיר את העם על מצות והחוקים התוריים, אשר לא עשה כן לכל גוי. והמופת על זה למען דעת את הרב המורה מאיזה כת הוא, הנהיגו חכמי הדורות שכל דורש באגדה ידרוש תחלה בסוגיא דבר הלכה מחדדן שמעתתיה, להורות לעם כי לא רק בדברים השכליים חובתו אשר כל אומה ולשון יודעים אותם, כי אם המקום אשר עומד עליו מקודש גם בהלכות המסורים לנו ממקור תורה הקדושה, כי הלכות רק לבני ישראל לנחלה ולא עשה כן לכל גוי. והנה המורים מכת חדשה, אשר זכרנום ראשונה, אין מלאכתם רק להזהיר את האדם שיחיו חיי המדינה בעולם הזה אבל לא יעשה מאומה בשביל עולם הבא. לא כן המורים התלמידי חכמים, רבנים הנאמנים לה', כל ישעם וחפצם להורות לעם את הדרך אשר יבואו בו לחיי נצחי לעולם הבא. ואחרי שאגדות רוב תוכן ענינים רק לעורר את האדם למעלות ומדות טובות שמנו חכמים שעל ידם תפארת לו מן האדם בעולם הזה. אבל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא על ידי התורה שניתן רק לישראל עם קרובו, והמה ההלכות והשמעתתא, על כן מי שמורה לעם רק בדברי אגדה זה בודאי מרומם אותם על גפי מרומי העולם הזה, אבל מי ששונה גם הלכות מובטח שהוא בן עולם הבא, שאיננו רק מורה ומלמד על ענייני עולם הזה, שנאמר הליכות עולם לו. כלומר, לנו בני ישראל שני מיני הליכה יש להלוך, האחד לחיי עולם הזה והשני לחיי עולם הבא, ואל תקרי הליכות אלא הלכות, אם שינה ומלמד הלכות זהו לאות שעושה הליכות שני מיני ההליכה הנזכרים:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

הנה גם אני הגבר בהאי פחתא יתיבנה, כי כל ימי גדלתי בין החכמים, אצל הרבנים הגדולים והמפורסמים, ויצקתי מים על ידם, כי מנעורי למדתי בהישיבות הגדולות והמפורסמות. הנה כשהיתי בן ט"ו שנים ולמדתי אז בבית המדרש בעירי, אך כאשר ראיתי שיש לו איזה מניעות בביתי ולא יכולתי ללמוד בהתמדה כרצוני, אמרתי לעזוב את בית אבי ז"ל, ולקיים הווה גולה למקום תורה. ונסעתי אז לאדמו"ר הגאון הצדיק המפורסים מבעלזא זצ"ל ולמדתי אז בין היושבים דשם עשרה חדשים מן ראש חודש תמוז עד אחר פסח בהתמדה גדולה. ולא היו לי אז שום אכסניה, רק ישנתי על הספסל בלא כר איזה שעות בלילה ולא הפשטתי את המלבושים שלי כל אותן עשרה חדשים, רק בעת שהלכתי למקוה, ואכלתי אז בין היושבים דשם לחם צר ומים לחץ. אך כאשר ראיתי כי גם שם איך לי מנוחה ויש לי קצת ביטול תורה, כי היושבים החסידים הגדולים היו רוצים שאשמש אותם ולילך בעבורם איזה שליחות ולהביא להם מה שהמה צריכים, והיו אומרים לי תמיד  אם אתה רוצה להיות מתמיד צריך אתה ליסע לאיזה ישיבה וכאן אין מקום בעד המתמיד, רק בחור צריך לשמש את החסידים הגדולים ולילך בשליחותי בעבורם ולהביא להם כל מה שהם צריכים… ואני לא חפצתי בכל זה, רק ללמוד בהתמדה על כן נגמר בדעתי ליסע משם לאיזה ישיבה.

וכן עשיתי שתיכף אחר הפסח נסעתי משם להישיבה הגדולה בעיר לאמזא, ולמדתי שם שתי שנים. והיו אז בהישיבה הנ"ל בחורים מופלגי תורה לערך ארבע מאות, ובתוכם היו כמה בחורים אשר היו בקיאים וחריפים בש"ס. ולמדתי אז בהתמדה גדולה עד שיצא לי שם בין הבחורים, והיו קורין לי המתמיד מעיר הרובשוב. ועיקר למודי היה אז רק בש"ס עם תוספות. ובעת שלמדתי שם היתי מן היוצאים והנכנסים אצל הרב הגאון המפורסים מוהר"ר מלכיאל צבי בעהמ"ח שו"ת דברי מלכיאל זצ"ל. והוא היה מקרב אותי, וה' יתברך יודע האמת כי בכל אותן השתי שנים שלמדתי שם קיימתי את המאמר חז"ל: כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה וכו'. כי כל אותן השתי שנים לא היה לי שום כר לישן, וגם בכל ימי השבוע לא אכלתי שום תבשיל רק לחם ומים חמים, רק בשבת קודש אכלתי אצל הבעה"ב.

ואחר כך נסעתי משם ללמוד לעיר טרעסטענא הסמוך לעיר ביאליסטאק. וגם שם למדתי שתי שנים, כי היה אז שם קיבוץ גדול בחורים לומדים גדולים. והרב הגאון דשם מוהר"ר בנימין בישקא זצ"ל, אחיו של הגאון הגדול ממינסק, הגיד אז שיעור גדול בש"ס ותוספות לפני הבחורים הגדולים. ולמדתי שם בהתמדה גדולה. וכל אותן השתי שנים אשר למדתי שם היה לי אכסניה אצל הרב הגאון הנ"ל, כי הוא היה לו חדר מיוחד עם ספרים כדי ללמוד ולהורות שם כל היום. ורק בלילה אני ישנתי שם. וה' יתברך יודע האמת כי בכל אותן השתי שנים אשר היה לי אכסניה אצלו לא ישנתי רק מן שלשה עד ארבע שעות בלילה. וכמה לילות שלא ישנתי כלל, כי כשבאתי בלילה בשעה השנים עשר מן הבית המדרש להאכסניה אשר היה שם בית מלא ספרים היה לי תשוקה גדולה להביט בספרי שו"ת או בספרי ראשונים, כי הספרים האלה לא היו לי בבית המדרש. והיתי יושב בכל לילה עד שעה שלש. וכמה פעמים הגיד לי הרב הנ"ל מוסר על זה מה שאני ניעור כל כך, ואמר לי כמה פעמים שאין זה לפי כוחכם. אך אני לא השגחתי על זה. והייתי אהוב וחביב אצלו. וכל אותן השתי שנים הייתי אוכל אצלו בכל שבת ושבת, ואני דברתי עמו בדברי תורה יותר מכל הבחורים אשר היו שם.

ואחר שלמדתי שם כל השתי שנים נסעתי לביתי כדי לעמוד לעבודת הצבא. והיו לי הרבה יגיעות וצרות רבות, ולא אכלתי כמה חדשים, והייתי ניעור הרבה לילות, עד שיצאתי לחפשי. והייתי אז יותר משתי שנים בביתי ולמדתי אז פוסקים יורה דעה וחושן משפט. והרבה פעמים למדתי בבית דודי עם דודי הרב הגאון וכו' מוה"ר משה הלוי קליג זצ"ל ראב"ד דעיר הרובשוב, בעהמ"ח ספר הלכה למשה וספר תיקון עולם וגם הרבה פעמים הוריתי שאלות בביתו.

ואחר כך נסעתי ללמוד לעיר נאווהרדק אצל הרב הגאון המפורסים מוהר"ר יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל בעהמ"ח ספרי ערוך השלחן על כל ד' חלקי שולחן ערוך, כי היה אז שם קיבוץ גדול של בחורים וגם הרבה אברכים היו לומדים שם. ולמדתי שם שתי שנים ומחצה בהתמדה. והיתי אהוב וחביב אצל הרב הגאון הנ"ל, עד שפעם אחת נסע הגאון הנ"ל מן ביתו לעיר המלוכה פעטעסבורג כדי לעשות לו אפיראציאן על עיניו, כי הגאון הנ"ל היה לו אח בעיר הנ"ל, על כן נסע לשם. והיה שם מן ראש חודש אדר עד אחר חג השבועות. וקודם נסיעתו לשם ביקש ממני לישב בביתו ולהורות שאלות לבני עירו. ואף שהיה שם מו"צ אחד, אך המו"צ היה לו אז איזה מחלוקת עם בני עירו, כי היה רוצה איזה הוספה על השכירות. ולכן היה שאני ישבתי בביתו והוריתי אז כל השאלות לבני עירו מראש חודש אדר עד אחר חג השבועות (עיין לעיל בהסכמות ושם הדפסתי את הסמיכה מה שנתן לי שמותר לי להורות ולדין וכמעט ששום אברך לא היה לו סמיכה גדולה כמו שנתן לי).

ואחר כך נסעתי ללמוד לעיר קאוונא בהכולל של אברכים אשר היה שם אצל הרב הגאון המפורסים מוהר"ר צבי ראבינאוויץ בנו של הגאון ר' יצחק אלחנן זצ"ל. ולמדתי אז בהתמדה גדולה יותר משלש שנים, וגם אמרתי שם בכל אותן השלש שנים שיעור לפני הבעלי הבתים, בבוקר אחר התפילה למדתי בכל יום פרק משניות ובלילה אחר תפילת ערבית למדתי לפני הבעלי הבתים דף גמרא עם קצת תוספות. וגם שם ישבתי כמה פעמים בבית הגאון הנ"ל להורות ולדון לבני עירו. וכמעט בכל קיץ וקיץ שנסע הגאון הנ"ל כדי לשאוף רוח צח, היתי יושב בביתו והוריתי שאלות לבני עיר קאוונא (עיין לעיל בהסכמות מה שכתב עלי הרב הגאון ר' יצחק ארנאווסקע מו"צ דשם ומה שכתב עלי הרב הגאון ר' ישראל ניסן קארק מו"צ דשם. וגם לאחר פטירת הגאון הנ"ל ישבתי איזה חדשים בביתו והוריתי שאלות לבני עיר קאוונא. והנה בכל המקומות הנ"ל אשר ישבתי שם להודות שאלות נזדמן לי כמה פעמים לפני שאלות קשות, שיש בהם מחלוקת בין הפוסקים, זה מטריף וזה מכשיר, ובהיות שאני הייתי אז מיראי הוראה על כן יגעתי את עצמי כדברי ראשונים והאחרונים ז"ל כדי להוציא את הדין לאמיתו, ורשמתי לעצמי את השאלות הנ"ל בעט ברזל למען יהיה לי למזכרת, וכשבאו הגאונים הנ"ל לביתם פלפלתי עימם בדברי הלכה והשאלות שבא לפני ותודות לה' יתברך שהסכימו עמי להלכה).

וגם בעת שהייתי מו"צ בעיר לודמיר שהוא עיר ואם בישראל בא לפני כמה פעמים שאלות גדולות בכמה עניינים של ד' חלקי שולחן ערוך אשר היה בהם כמה ספיקות, ואני יגעתי בזה להוציא את הדין לאמיתו ורשמתי זאת על הנייר בדרך שו"ת. ואחר כך כשהיתי רב ואב בית דין בעיר ריינזוב גם כן בא לפני איזה שאלות שהיה בהם הרבה ריעותות ויש בהם פלוגתא בין הפוסקים אם להכשיר או להטריף, ואני יגעתי בהם ובררתי את הדין להלכה למעשה. וכבר הדפסתי שו"ת מן העיר רייכזוב בספרי "לב אדם" על הלכות טריפות.

וכן זה כמה שנים שאני מתגורר בפה עיר לבוב ובכל יום ויום אני יושב אצל הבית דין דפה וכמה פעמים ראיתי ושמעתי שבא לפני הבית דין דפה שאלות קשות אשר צריכים עיון, ועיינתי בספרי הפוסקים וראיתי שיש בזה מחלוקת בין גדולי הפוסקים ז"ל ובררתי אני לעצמי את הדין להלכה למעשה ורשמתי אותם על הנייר בדרך שו"ת.

והנה זה שלש שנים אשר הוצאתי לאור ספרי "לב אדם" שלשה חלקים על שחיטה וטריפות ועוד הלכות עד סימן צ"ב בב"ח. והייתי מסבב כמה פעמים בעיירות כדי למכור את ספרי הנ"ל, ותמיד הי' לי אכסניה או אצל הרב דהעיר או אצל השו"ב. וכמה פעמים נזדמן שבאותו היום שהייתי אצל הרב בא לפניו איזה שאלה קשה בענייני טריפות או בשאר עניינים, והרב הלז היה מסתפק איך להורות וביקש ממני להשתתף עמו ולעיין בדין זה. או כמה פעמים סיפר לי הרב באיזה עיר שזה איזה ימים בא לפניו איזה שאלה קשה ושאל ממני איך היה צריך להורות, כי בעיר קטנה אין לו להרב עם מי להתיישב, וכשראה הרב שאני עשיתי חיבור על אסור והיתר וגם הגאונים כתבו עלי בהסכמתם שאני בקי בספרי הפוסקים ביקש הרב ממני שאחווה לו את דעתי. וכן כמה פעמים היה לי אכסניה אצל השו"ב דאיזה עיר ובאותו יום נזדמן לו איזה שאלה עם הרבה ריעותי, והרב דשם לא היה אז בביתו, ביקש ממני השו"ב להורות לו השאלה הלז כי הוא ראה שאני עשיתי חיבור על הלכות טריפות. ואחר כך כשבאתי לביתי עיינתי בהספרים וכתבתי את השאלה הקשה מה ששאל ממני הרב או השו"ב בעת שהיתי בביתם, וכתבתי זאת בדרך שו"ת, ויש לי ברוך ה' כתב יד חיבור יקר "לב אריה" שיש בו יותר משני מאות שו"ת וגם פלפולים על ש"ס.

והנה בעת המלחמה נשרף כל הוני וגם נשרף לי יותר משלשה מאות בוגין כתבים חדושי תורה וגם שו"ת, ולא נשאר לי רק הכתב יד "לב אדם" על חלק ראשון מיו"ד כי שני חדשים קודם המלחמה שלחתי את הכתב יד "לב אדם" להמדפיס ר' העניך פאלמאן להדפיסו, וזאת נשאר אצלו. אבל בביתי נשרפו כל הכתבים. ועיני עיני יורדו מים על זה, כי ה' יתברך יודע כמה עמלתי וכמה יגיעות היו לי וכמה כאב ראש סבלתי עד שאני כתבתי את כל החדושי תורה והשו"ת של שלש מאות בויגין, כמה לילות לא ישנתי מחמת זה, כי אני גבר חלש ואני כותב את החדושי תורה לא בדיו אלא בדמים. כי כשאני יושב שלש או ארבע שעות במקום אחד וכותב אני מרגיש אחרי כך כאב גדול בראשי ובכל האברים כי מקודם הכתיבה לצריך אני לסדר את כל הענין במוחי כדי שיהיה לי מה לכתוב, וזאת הוא עבודה קשה אצלי, שאני גבר חלש. והנה הרבה מחדושי תורה והשו"ת אשר נשרף לי נזכרתי אחר יגיעה רבה וכתבתי אותם שנית. והרבה מהם אי אפשר זוכרם ונשכח ממני מכל וכל. והנה היה בדעתי להדפיס עתה או כל ספרי לב אריה שו"ת ופלפולים על ש"ס או חלק רביעי "לב אדם" עד סוף חלק ראשון יורה דעה, אך מחמת שני טעמים לא הדפסתי עתה הספרים הנ"ל, רק הדפסתי עתה ספרי שמירת שבת, שהוא ספר השווה לכל נפש ויש בו דברים יקרים ונחמדים מענייני שבת. וגם הדפסתי עתה ספר לב אריה, שהוא מעט וחלק קטן מספרי הגדול לב אריה, מה שיש לי בכתב יד כמו שאכתוב לקמן את השני טעמים:

ובהערה מוסיף המחבר לבאר מהי הסיבות שהביאו אותו לפרט בהקדמה זו את תלאותיו המרובות:

הנה אל יהיה בעיני הקורא הדברים האלה אשר כתבתי למעלה כחוכא וטלילא, ולמה לי לכתוב בהקדמה את כל הדברים האלה מה אכלתי בהישיבות ועל מה ישנתי וכמה שעות ישנתי בלילה. ובאמת היא שפת יותר ואין מהצורך לכותבם. והנה באמת לא כתבתי כאן אפילו חלק אחד מאלף את הצרות אשר עברו על ראשי מן ימי נעורי עד עתה, כי צרות רבות סבבוני מנעורי וכמעט שאני יכול לומר שמיום שנולדתי עד עתה לא היה לי אפילו יום אחד טבא, ועיני עיני יורדו מים על רוע המזל שלי, ולולי תורתך שעשעי אז חס וחלילה אבדתי בעניי (עיין מה שכתבתי בהקדמה לספרי שמירת שבת). וגם בעת המלחמה סבלתי צרות רבות ונשרף כל הוני ורכוש; וגם עתה אני סובל צרות רבות הן מבריות גופי, כי אין אני בקו הבריות, והן מפרנסה, כי אין לי פרנסה להתפרנס את בני ביתי. וגם אני סובל הרבה מצער גידול בנים מבני הקטנים שיחיו, בקיצור אין אני יכול להעלות על הנייר את כל הצרות מה שעבר עלי. אך זאת אני יכול לאמר לכם בקיצור לא אליכם כל עוברי דרך ספרי, לא אתכם קוראים יקרים יקרה חלילה מה שקרה איתי, לא אליכם אחי בני עמי יעבור חס וחלילה מה שעבר עלי. הלא תבהלו אהובי וידידי, דמוע תדמע עיניכם ועפעפיכם יזלו מים אם אספר לכם את אשר עבר עלי מנעורי ועד היום. ואל יהיה פלא בעיני הקורא מה שכתבתי כאן את כל הדברים האלה, כי יש מאמר העולם "אז מען רעד ארויס די צרות ווערט גרינגער אויף דעם האריץ", וכמאמר חז"ל דאגה בלב איש ישחנה לאחרים ואחרים יבקשו עליו רחמים, ומחמת זה כתבתי לעיל את הצרות שלי, אפשר יבקשו עלי רחמים, ובזכות הרבים יעזור לי ה' יתברך.

ועוד הטעם אשר אמרתי בלבי לכתוב בהקדמה את כל הדברים הנ"ל, כי בשנה העברה היתי חלש מאד והיתי מונח בבית החולים פה לבוב איזה שבועות, ורעיוני עלו על משכבי, הלא אני איש חלש ולא ידעתי יום מותי ובני עודם קטנים ורכים, וכאשר יבאנו בשנים מי יודע מי יהיה להם למורה דרך… בעוונותינו הרבים בדור הזה רבו המתפרצים והכופרים, ואולי חס וחלילה יתחברו עם ההולכים אחר שרירות ליבם הפרוץ, וההולך את חכמים יחכם וללצים הוא יליץ, על כן אמרתי שאכתוב בהקדמה להספרים שלי את אשר סבלתי מנעורי בעד התורה הקדושה וכמה יגיעות ועמל היה לי בתורה הקדושה וכו' כמו שכתבתי הכל לעיל, כדי שיהיה לעולם לבני ולבני בני כספר הזכרונות, כאשר יראה כי שמתי מבטחי על בורא עולמות, ובתורה תמיד יגעתי לכבוד צורי נותן התורות, ואולי יזכנו ה' כי יקחו ממני מוסר לשום על לבם ויבאו חשבון, לחשוב על מעשה בני עם המון, ויראה כי לבם מלא רע וכל מזימותם אין אלקים ואדון, ולא ילכו בדרך אתם, ויתחברו עם אנשים צדיקים אשר תורת אמת בנתיבותיהם להתאבק בעפר רגליהם וישתו בצמא דבריהם. וברא מזכה אבא ואנחם על עפר ואפר כי אמצא מנוחה נכונה…

(בתמונה למעלה: הרב מלכיאל צבי טננבוים זצ"ל, רבה של לומז'ה, מרבותיו של הרב דוב אריה קליג הי"ד)

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

הרב דוב אריה קליג, נולד בסביבות תרמ"ה ונספה בשואה בשנת ת"ש, הי"ד. תולדותיו הובאו במאורי גליציה חלק רביעי עמ' 509.

הקדמתו לספרו "לב אריה", תובא בעזרת ה' יתברך, במלואה, מחמת חשיבותה ומחמת בקשת המחבר בשער ספרו לקרוא את ההקדמה כולה, מתחילתה ועד סופה. מחמת אריכות הדברים, הם יובאו כאן בסדרה של ששה רשומות.

ההקדמה מאפשרת לנו להכיר את תולדות המחבר ואת מסירותו ללמוד התורה, את מצבו ומצב משפחתו, את חשיבות כתיבת דברי תורה, את יחסו לתמורות שעבר העם היהודי בתקופתו, את המצופה ממנהיגי הדור ומוריו, את צערו הגדול של המחבר על כתבי היד שכתבם בעמל רב ואבדו במלחמת העולם הראשונה. במהלך ההקדמה מבאר המחבר את היחס בין הוראת הלכה ואגדה, כפי שעולה מעיון במדרשים ובמקורות נוספים. הספר יצא לאור בתרצ"ו, אך רוב ההקדמה נכתבה כבר בשנת תר"צ.

הנה איתא בפרשת אבות (א, טז) שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא עכ"ל:

והנה כבר נתקשו בזה המפורשים במה דכייל ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כי הלא הלימוד והגדה בתורה לא תעשה בשתיקה כי אם בדיבור. ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם ההבדל בדבור.

וגם לפי פשוטו דמיירי במילי דעלמא האיך שייך אחר כך הסמיכה ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה.

וגם יש לדקדק במה שאמר לגוף טוב, הלא אין לחוש על הנאת הגוף כי אם על הנאת הנפש וזהו עיקרו של אדם, והכי הויא ליה למימר ולא מצאתי "לאדם" טוב (והנה בספרי "לב שמח", מה שיש לי בכתב יד על כל פרקי אבות הארכתי שם בזה המאמר, אך כאן אמרתי לפרש באופן אחר בהבנת דברי חז"ל וחידותם).

הנה במשנה הקודמת איתא שם ר' גמליאל היה אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק, ולכאורה יש ללמוד מזה בהיוולד איזה שאלה לספיקה בדינא הלכות יאמר האדם הלא יש רב למורה ומה לי להכניס ראשי בתלי תולים של הלכות לבא בכתובים להגיד דעתו הנקלה. ואנכי זעירה מן חברייא, ובמה נחשב הוא, והדבר מסורה ללב הגדולים אשר בארץ המה, ועל פיהם יצאו ועל פיהם יבואו, ונפשי מסולקת מן הספיקות, אשמרה דרכי מחטוא בלשוני ואשים לפי מחסום. ואם כה יאמר עוכר נפשו כי הלא צבא לאנוש עלי ארץ, וכמות כל אדם ימותון. ואף שבעודו בחיים חיתו עוסק בתורה ובמצות כל זה הוא גומל לנפשו שתשיב למקורה מקור מחצבתה ולהנות מזיו השכינה ולא תאכל מנהמא דכסיפא. אך עדיין הגוף שהוא המסייעו לדבר מצוה וסוגף עצמו לתורה ולמצות בהפרד נפשו ממנו עפר הוא ואל עפר תשיב ובמה יגמול טוב בעמלו ולא יסיף זכרו מזרעו. והקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה.

ולזאת מצאתי מרגיע בלשון חכמים מרפא ביבמות (דף צ"ט) שאמרו כל תלמיד חכם שאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר (עיין מה שכתבתי בהקדמה לספרי לב אדם בחלק ראשון באריכות מזה). ולזאת האדם העוסק בדבר הלכה וחוקק בעט סופר ליעשנה, כוון בזאת עת מצוא מרגוע לנפשו וגופו בהאמור דבר הלכה משמו, וזהו שאמר, ר' שמעון בנו של רבן גמליאל אומר, אחרי שמעו דברי אביו שעמד ומכריז עשה לך רב והסתלק מן הספיקות, ומתיירא היה לבל יחזיקו בהו ידי תלמידי חכמים להתרשל מלעסוק ולחוות דעתם בדבר ספק הנולד ויהיה כל דבר הקשה יקריבו אל גדול הדור וממנו יראו וכן יעשה.

לזה אמר שמעון בנו כל ימי גדלתי בין חכמים והיה ספק בידי לשמור לפי מחסום נגדם לכל דבר הספק, אך אף על פי כן אמרתי לא טוב הדבר הזה, כי לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כלומר, היינו אחרי הפרד ממנו נפשו היקרה ולא יישאר רק גוף לבד לא טוב לו משתיקה שישתוק האדם בעודו בחיים חיותו לדבר דבר בעמו בדבר הלכה, כי במה יוודע איפה לדבר הלכה בשמו להיות שפתותיו דובבות בקבר.

ושלא יאמר האדם אעסוק ואהגה בתורה ובחידושי אורייתא במדרש ובפלפול, אבל לא אכנס ראשי לתקוע בדבר הלכה למעשה בכדי להסתלק עצמו מן הספק, ובזה יוצא ידי חובת שניהם, ולזה מסיים דלא כן הוא, ואומר ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. היינו המעשה אשר יעשה בדבר הלכה שיאמר משמו להורות העם אשר יעשה בדבר הלכה.

וזהו שמסיים וכל המרבה דברים מביא חטא, שדרך קצת מחברי חבור לדבר גבוהות על גאונים קדמונים במקום שתופסים דבריהם כאילו מהם תצא תורה ולא ידעו ולא יבינו לשאין אנו אלא כננס על גבי ענק. ולולי דדלי חספא לא מצא מרגניתא תותי, לזה מזהיר כל המרבה בדברים מביא חטא.

ובזה י"ל כוונת הגמרא חולין (ד' פ"ט) אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפטו בני אדם, מאי אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם, יכול אף לדבר תורה תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיש דעתו, תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם. הכוונה כמו שביארנו לעיל שבדבר תורה מצווה להרבות מילין ולגלות דעתו, אך שלא יגיס דעתו בהשגותו על הקדמונים: