קטגוריה: תשובה

התשובה לערעור המלאכים על מיתת רבי עקיבא

והנה באשר ערערו המלאכים בדבר זו תורה וזו שכרה כו’, כמו שפירש רש”י מידך היה ראוי למות ולא מיד בשר ודם, אמרו חלקם בחיים, כי אין בזה גרעין לצדיקים שהמה מוסרים נפשם על קידוש השם ומומתים ע”י בשר ודם כי אז עוד משבחים ומהללים אותי ואינם קוראים תגר חס וחלילה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם. ונמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ד’ שהיא שמחה לו, והמה מודים אף על ארבעה צרות אשר נרמזים בשם “חיים”, והיינו חלקם בחיים, תמיד המה נרדפים ובכל זאת המה משבחים ומודים אותו בצרתם. וסימנך, וכל החיים יודוך סלה, חולה יסורים ים מדבר, כמבואר כאורח חיים סימן רי”ט סעיף א’. וכשהיו סורקין בשרו במסרקות של ברזל היה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים והיה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו. וכשערערו המלאכים אז לא ידעו מה שעלתה עוד מקודם במחשבה כך שיהיה רבי עקיבא ממית את עצמו על דברי תורה. ולא הבינו זאת באמרם כי שמא הוא לו לעונש מאיזה דבר אשר לו בגלגול אחר, ועל כן אמרו זו תורה וזו שכרה, הלא אין דנין אלא לאותה שעה שהרביץ תורה בישראל ודרש חלי כו’. ובאשר ראו שהקב”ה הצדיק עליו הדין ואמר חלקם בחיים, אז יצא בת קול שנית ואמרה ואתה מזומן לחיי העולם הבא. ואף שהיה יכול למסור את עצמו על קידוש השם בצנעא כי היתה שעת השמד והיה צריך לעשות זאת להורות לתלמידיו שאין צריך דוקא פרהסיא, אך הוא בעצמו רצה לעשות פרהסיא שיהיה הקידוש השם יותר גדול. כמו שאמרינן במסכת סוטה (ל”ו) אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא, יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב”ה, יהודה קידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב”ה כו’. כתב הרי”ף אף על פי שכשנקרא יהודה עדיין לא קידש שם שמים ונקרא על שם העתיד, אולם כן למה לא נקרא גם כן יהוסף בתחילה על שם העתיד. אפשר לומר, שמי שעתיד לקדש שם שמים בפרהסיא, כגון יהודה על הים, ראוי להיקרא שמו בפרהסיא יהודה שנכלל בשמו שם של בן ארבע אותיות, אבל יוסף שקידש בסתר ראוי לייחד אות אחת של השם בסתר, כי השם הגלוי לכל העמים הוא יוסף, ויהוסף נקרא לעדות לישראל. ומה שאמרו שקידש יוסף שם שמים בסתר הוא כי מי ידע אם כוונתו של יוסף היתה לטובה או לאו, והקב”ה מעיד על מה שהיה בסתר דביוסף היה העיכוב שלא חטא.

 הדרך לעבודת ה’ בשלימות: בתורה, באהבה וביראה, ובעשיית מצווה בשלימות ובמסירת נפשו עליה

והנה איש ישראלי צריך לעבוד את ד’ בחוט המשולש הזה, דהיינו בתורה ובאהבה וביראה, והחוט המשולש הזה לא במהרה ינתק. ואם חסר אחת מכל אלו השלשה דברים, אז ידע שאינו עובד ד’ בשלימות, כי זה בלא זה אין לו חיזוק. כי בלא תורה לא ידע דבר איך לעבוד את בוראו, ואין עם הארץ חסיד. והעובד מיראה הוא יכול לקיים רק מצות לא תעשה אבל לא יכול למסור את נפשו מפני חיבוב המצות, כי רק באהבה יכול לעשות המצות במסירת נפש, כמו איש שאוהב אשה על כן אין דבר קשה אצלו לעשות עבורה, וגם מוסר נפשו עבורה. כן לדוגמא, כבכיכול, צריך להיות כמו שכתבו שילמוד לשם שמים. וצריך גם כן ליראה את ד’ הנכבד והנורא. וגם צריך להיות מאהבה. וכמו שכתוב בתורה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. אז הוא יכול לבא לשלימות.

ובלי כל זה אינו יכול האדם לבוא להשלמות, אך ורק אם יעשה מצוה אחת בשלמות כל כך שימסור את נפשו עליה. וכן כתב הרמב”ם ז”ל שאף במצווה אחת יכולין לבא לחיי העולם הבא, אם עושה אותה בשלמות ומוסר נפשו עליה.

העושה מצוה אחת במסירות נפש, תפילתו נשמעת, עושים לו נסים ומביאתו לחיי העולם הבא

וכן אמרינן במסכת סוטה (דף ג’) אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו ומוליכתו לעולם הבא כו’. וקשיא על זה והלא אפילו ריקנין שבהן מלאין מצות כרימון, ומה דוקא מעליותא איכא בהנהו שמסרו נפשם על קידוש השם יצתה בת קול ואמרה שמוכן לחיי העולם הבא, והלא כל מי שעושה מצוה אחת גם כן הוא בן עולם הבא.

אלא נראה דווקא, כמו שכתבתי, שכל אחד צריך לעשות מצוה אחת בשלימות ובמסירת נפש אז מביאתו לעולם הבא. ומסירת נפש לקידוש השם היא באהבה, כדאמרינן במסכת ברכות (דף ס’) ואהבת את ד’ אלקיך כו’ ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך. וצריך למסור נפשו בשמחה, דאז המה יסורים של אהבה, אשר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה כו’. וכן חס וחלילה אצל הצרות הבאות על האדם, וחייב אדם לברך עליהם כשם שמברך על הטובה. ואמר רבא לא נצרכה אלא לקבלינהו בשמחה כו’, כוס ישועות כו’ ובשם ד’ וכו’ צרה כו’ ובשם ד’. וכתב המהרש”א שם בתרווייהו כתיב שם ד’, שהוא רחמים, דבמדת פורענות נמי שאדם חושב כן אפשר דעביד רחמנא לטב, כדלקמן בעובדא דרבי עקיבא דמייתי עליה, והך דפרק סדר תענית (כ”א) בעובדא דנחום איש גם זו לטובה כו’. עד כאן. וכן, אם הוא בטוח בד’, ועל כן משמועה רעה לא יירא, מהאי טעמא, כי נכון לבו בד’, כי הוא יודע שמאתו יתברך לא תצא הרעות ובוודאי ד’ חשבה לטובה. ואם אינו יכול חס וחלילה לקבל יסורים מאהבה, אז הוא חוטא. כההוא תלמידא דהוה מפחיד ואמר ליה רבי ישמעאל חטאה את, כי החוטא שאין נכון לבו ביראת ד’ יתברך בוודאי שמשמועה רעה יירא, שנאמר פחדו בציון חטאים. אך מי שעושה מצות ד’ במסירת נפש ואין לו פחד מההפסד אשר יוכל לבא אליו אחר כך מזה ועושה בשמחה ובאבירת הלב לכבוד הבורא ברוך הוא, ודורש ואומר אם לחסד אשירה אם למשפט אשירה, אז הוא מושלם ואהוב למקום ומה שמבקש מהקב”ה שומע תפלתו וממלא משאלותיו. כמו שמצינו אצל שמעון בן שטח שהרג השמונים מכשפות ולא רצה להביט את אשר יוכל לבא אחר כך, וכמו שעשו לבנו הקרובים שלהם. וכן אמרינן במסכת תענית (דף ח’) אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו כו’, היינו שאין תפלתם נשמעת אלא אם משים נפשו בכפו למסור עצמו על יחוד שמו הגדול. וכן הפירוש כפשוטו בכל המקראות דשם נפשו בכפו.

ומה שמקשה אחר כך שם בגמרא, מהאי קרא דולבם לא נכון עמו, ואף על פי כן והוא רחום יכפר עוון, אוכל לתרץ, היינו דאותם דלבם לא נכון עמם למסור נפשם לבורא אשר ברא הנפש ונתן להם בפקדון ועושים עוון בזה שהמה כמכחישים בפקדון לעת מצוא אשר צריכין המה למסור אז נפשם בשבילו, אף שהמה עוברי ד’ בכל דרכיהם רק אין להם מסירת נפש, בכל זאת והוא רחום יכפר עוון שלהם, כי הלא עובדים אותו וזה עולה להם, אך אין הקב”ה שומע תפילתם כי אינם שלימים לפניו בכל נפשם.

וכן אמרינן במסכת ברכות (דף כ’) אמר רב פפא לאביי מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא כו’ ואלו רב יהודה כי שליף חד מסאנא אתא מיטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן. אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם כו’.

ואמרינן במסכת חגיגה (דף ה’) דרבי יעקב איש כפר חיטיא הוה רגיל דהוה מקבל אפיה לרביה כל יומא. כי קש אמר ליה לא נצטער מר דלא יכול מר. אמר ליה מי זוטר מאי דכתיב הו ברבנן ויחי עוד לנצח לא יראה השחת, מאי טעם, כי יראה חכמים ימותו. מה הרואה חכמים במיתתן כך בחייהם על אחת כמה וכמה. וקשה על זה הלא צדיקים גדולים במיתתם יותר מבחייהם. אלא, יש לומר כמו שבארנו, כי באשר דהוה מצטער טובא ולא יכול לבוא לראותו, אמר לו לא לצטער מר דלא יכול מר. אמר לו מי זוטר דבר זה לירש עולם הבא ולא לראות השחת, מאי טעמא כי יראה חכמים ימותו, דהיינו שמוסרין את עצמם למיתה בשביל קידוש השם במסירת נפש, על כן לא יראו השחת. והוא אינו ממית את עצמו, רק שיש לו מסירת נפש בדבר זה, שאף דמצטער ואינו יכול לבא לרבו ולא יעשה זאת שהוא גם כן מסירת נפש כי אם מוסרין את עצמן במסירת נפש אף על מצוה חדא בשלימות בכל נפשו גם כן יחשב לקידוש השם.

וכן אמרינן שם רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא והוה יתיב חד יומא באישפיזיה וחד יומא בבי רב והדר אתי. והוו קרי ליה רבנן, בר בי רב דחד יומא. חלש דעחי וקרי אנפשיה שחוק לרעהו אהיה קורא לאלקי ויענהו. אמר לו רבי יוחנן במטו מינך לא תעניש רבנן. נפיק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש ואותי יום יום ידרושון כו’, אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה לשמה מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה. עד כאן. ורש”י פירש דמהלך שלשה חדשים היה מביתו לבית רבו ונסע מביתו אחר הפסח ולמד יום אחד וחזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות. עד כאן. ויען שעשה במסירת נפש שהלך מרחק כזה בדרך שהוא בחזקת סכנה וטורח גדול כזה, על כן דומה כמי שלא ביטל אף יום אחד בשנה. ועל כן כשקרא אנפשיה קורא לאלקי ויענהו, כי ה’ שומע תפילתם של עושים במסירת נפש, על כן ביקש ממנו רבו רבי יוחנן שלא יתפלל לד’ להרע לרבנן ושלא להענישם, כי עדיין לא דרש לפניהם איך גדול הדבר העושה במסירת נפש, ותיכף הלך ודרש זאת ברבים. ומה שכתב שם התוספות ויחי עוד לנצח וגו’, פשטיה דקרא בתמיה, וכי הרשע לא ימות כמו שחכמים ימותו. ודברי התוספות אלו סתומים וחתומים כי בגמרא משמע דדריש בניחותא ולמה הזכיר שהוא בתמיה, מה שאינו ענין שמה. ויש לומר דרמזו התוספות בזה דאפילו היה רשע מעיקרא והרהר בחשובה ומסר נפשו לכבוד קונו, הרי זה בן עולם הבא ובשעה אחת קנה עולמו. והיינו דעל זה שהוא אמר לו לא לצטער מר, על כך השיב לו בתמיה, והלא הרשע אם יעשה לבסוף דבר במסירת נפש אז תיקן הכל שקלקל, ואני שהייתי תמיד בכל יום אצל רבי ועשיתי הדבר במסירת נפש ושמרתי שלא יחסר יום שלא אבוא ואם כעת לא אבוא ולא יהיה כעת לי המסירת נפש כמקודם, האם לא אקלקל בפעם אחת את כל עבודתי כמו שהרשע מתקן בפעם האחרונה, וכן כמו שמסיים שם רבי יוחנן בעניין זה וכן במדת פורענות. ואף דקיימא לן דמדה טובה מרובה ממדת פורענות, וכבר הרגיש בזה תוספות בסוטה שם בקושיא זו וכן שם בתיו”ט ותשובת מהר”י טראני סימן ח’ ומתרצים.

יש קונה עולמו בשעה אחת של מסירות נפש

וכמו כן אמרינן כמסכת עבודה זרה (דף י’) במעשה דקטיעא בר שלום, גם כן דיצאת בת קול ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים. עד כאן.

וכן אמרינן שם (דף י”ז) אמרו עליו על ר’ אלעזר בן דרדיא שלא הניח זונה שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך גו’, כך אלעזר בן דרדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות כו’, אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר’ אלעזר בן דרדיא מזומן לחיי העולם הבא גו’. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. אמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותם אלא שקורין אותם רבי, עד כאן. ופירש המהרש”א דהבת קול קרא אותו רבי אלעזר. יעויין שם. ולכן נראה מזה באר היטב שאף שעשה מעשים כאלו מקודם ובכל זאת כאשר שמסר נפשו באמת לבוראו בתשובה שלימה במסירת נפש על כן בא בת קול משמים לבשר לו שמזומן לחיי העולם הבא.

על מה בכה רבי ומדוע זלגו עיני משה רבינו דמעות?

אך עדיין קשה מדוע בכה רבי על כל אלו הדברים. ואם נאמר שככה על צדיקים שמתישין כוחם כל ימיהם ומוסרים תמיד נפשם לכבוד ד’ ותורתו, והלא יש אף רשע שלא עשה כמוהם והתענג בתענוגי עולם הזה, ובשעה אחת קונה עולמו, וכי על זאת יבכה הקדוש הזה. והלא צריך לשמוח על זה כי הקב”ה אינו חפץ במות הרשע וחפץ בהצדקו, ואם עשו יעשה דבר טוב שעה אחת לפני מיתתו במסירת נפש אז ושב ורפא לו ומקבלו ברצון.

וכן כיוצא בזה אמרינן במסכת חגיגה (דף ט”ו) בבתו של אחר דאתיה לקמי דרבי אמרה לו רבי פרנסני. אמר לה בתו של מי את. אמרה בתו של אחר אני. אמר עדיין יש מזרעו בעולם, והכתיב לא נין ולא נכד בעמו. אמרה לו רבי זכור תורתו ואל תזכור למעשיו. ירדה אש מן השמים וסכסכה ספסלו של רבי. בכה רבי ואמר למתגנין בתורה כך למשתבחין על אחת כמה וכמה. ונראה מזה דכל הבכיות אשר בכה רכי היו רק על שראה אלו הגדולים אבירי לב שהקדישו כוחם ואונם לשמו הגדול יתברך וחסר להם אחת שהלכו לעולמם בלא תורה ומצות, אשר זאת תכלית האנושי אשר בא לכאן רק להרבות תורה ומצות. וכן מצינו כמסכת כתובות (ק”ג) כשחלה רבי נכנס רבי חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה. אמר לו, רבי מפני מה אתה בוכה כו’, אמר לו אנא אתורה ומצות קא בכינא. עד כאן.

וכהאי גוונא מצינו במשה רבינו עליו השלום שזלגו עיניו דמעות בשעת מיתתו, כדאיתא בבבא בתרא (דף ט”ו) גבי שמונה פסוקים שבתורה שהקב”ה אמר ומשה כותב בדמע, לפי שנתאווה משה לקיים המצות התלויות בארץ, כדאיתא שם סוף פרקא. כי איך נוכל לומר על משה רבינו עליו השלום בחירו שלא מת רק בנשיקה וכתיב ויקבור אותו כו’ כי ד’ יתברך בכבודו ובעצמו עסק בקבורתו, ולא ידע איש את קבורתו, לא רצה להקבר כעת על ידו ולחיות עוד ובפרט כשראה במרום איך יהיה מיתת רבי עקיבא שיסרקו את בשרו גו’ והקב”ה השיב לו כך עלה במחשבה, ורבי עקיבא מסר את נפשו בידי זרים למלאות רצון הבורא ומשה לא ירצה בקבורה ברצון הבורא. אלא גם כן היה מתחנן לקיים עוד המצות התלויות בארץ, כי זה התכלית לעשות בארץ. וידע גם כן שיהיה אחר כך מזה טובה לארץ ישראל ובית המקדש.

(מקור מיים חיים, המשך סימן קמ”א מאת הרב חיים שכטר הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 138

אווגוסטוב.

 ויצא קין מלפני ד’, מהיכן יצא, ר”י בשם ר’ איבו אמר השפיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה כו’, ר”ה בשם רבי חנינא בן דוסא אמר יצא שמח כו’ פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת (בראשית רבה כב).

תשובה של עצבות, המצב הנפשי של אדם הראשון אחר החטא היה מצב של עצבות, של זעזועים פנימיים וחטיטה עמוקה בקרקע הנשמה, כמו התינוק החוטא בבית אביו, ואביו יכהו על הלחי. יש תינוק שהוא בן חכם וישמח אב, והוא נושק תיכף את יד אביו ומתפייס עמו בלב שמח, והוא שבע רצון וגם רוח אביו נוחה הימנו. ויש תינוק קשה עורף ובעל בכי, אשר מיילל כל היום, ובזה יצער את אביו עול יותר מאשר חטא, ואביו רואה אותו כשהוא יושב בודד בפינה ואינו אוכל כל היום ומזיק לבריאותו, ולב האב יתפקע מצער וכאב.

וכן הוא האדם החוטא לאביו שבשמים והקב”ה מיסרהו, והוא מתענה ומסגף את נפשו, והולך שומם כל היום, אינו אוכל ואינו שותה וממאס בעולם הזה ופורש את עצמו אפילו מן המותר ומתרחק מבני אדם ומפחד תמיד שמא ייפול ברשת היצר הרע. ואפילו עם בני ביתו לא יתעניין והוא מתבודד בחדרו ועוסק כל היום בבכי ואנחה.

וכשם שהוא פורש מחברת בני אדם, כן האנשים מתרחקים ממנו ומחזיקים אותו לבעל מרה שחורה ולאדם שאינו מן הישוב. ולמרות ידיעותיו המקיפות ומידותיו התרומיות, אינם מעמידים אותו בראש מוסדות התורה והחסד, אשר הוא בלבו הער ונפשו הנקייה היה ראוי לעמוד בראשם. אבל כיון שהוא טרוד כל היום בשקו ותעניתו הוא מתרחק מכל משרה ומכל מינוי ופקודה, כי אין לי פנאי לפקח על עסקי רבים, וממילא יתמנו במקומו אנשים אחרים שאינם ראויים לאותה אצטלא, לשאת את משא העם ולעסוק בצרכי צבור באמונה להרביץ ולהפיץ תורה ברבים, ולהחזיק ביד עניים והיורדים ממצבם, וכל העניינים הנזכרים נמסרים בידי אנשים הרחוקים בהחלט מהצורך הנפשי לדברים כאלה וכל פעולותיהם במקצועות אלה הן רק לשם כבוד או לחפות על ידיהם על הנהגתם המקולקלת בין אדם לחברו, הנהגה של גנבה וחמס ועל הנהגתם המופרעת בינם לקונם, כידוע.

פרי תשובה כזו, תשובה הבאה מתוך עצבות, אינה מביאה אלא הרס חיצוני בלבד, אבל היא מכניסה גם הרס פנימי. ביתו של השב בתשובה כזו פור יתפורר, בניו יתגדלו ללא תורה וללא דרך ארץ, כיון שאביהם לא נמצא בחברתם לדבר אליהם דברים טובים היוצאים מן הלב להדריכם בדרך הישרה. והוא, האב שמתבודד תמיד ויושב שומם, מתראה בעיני הבנים כמשוגע איש הרוח, ומהרהרים בלבם כי זה אינו בגדר האפשרות להיות צדיק וירא ד’  כאביהם, לסגף את הנפש ולא ליהנות כלל מעולם הזה, ומתדמים בנפשם כי היא דרך התורה לשבת תמיד בפינה נדחית בשק ותענית. ועל ידי זה הם בועטים באביהם ובתורת ד’ ויוצאים לתרבות רעה. וכיון שהאב רואה דרכיהם הנשחתות הוא פורש את עצמו יותר מחברתם ומחברת בני אדם בכלל, וכמעט שהוא קץ בחייו, ואינו משים על לבו כי הוא בעצמו גרם לכל זה, להירוס החיצוני והפנימי, מהתרחקותו מבניו ומבני אדם, מבדידותו והתייחדותו ובריחתו מן העולם.

בעתים האלה אנו רואים בעינינו את החורבן הרוחני, את ההריסה בכל ענייני קודש ואת הבנים הבועטים באבותיהם, מהו הסיבה שסבבה כל זה? אמנם המלחמה העולמית עם כל תוצאותיה כל נוראותיה ופחדיה, היא העונש אשר ענש ד’ אותנו. הרבה טירות נחרבו באין יושב ועם ד’ נתן למרמס ונדונו בארבע מיטות, רחמנא ליצלן. ויש מצדיקי הדור שמצאו את עצמם אשמים בשביל שלא הוכיחו את בני דורם, ונשבר לבם בקרבם ורפו ידיהם לעשות דבר מה ליישב את העולם ולבנות את הנהרסות, וכל היום הם הולכים שוממים ולא ימצאו ידיהם לעשות תושייה ואך מתבודדים במחשבותיהם לדאוג על העבר ולבכות על חורבן העולם. אבל צרכי העולם תובעים את סיפוקם, ובכן יתמנו מנהיגי הצבור מעצמם, ומובן שמתמנים כאלה אשר אינם ראויים כלל למשרה זו, גבאי בתי המדרש מגולחי זקן המה, למרות הכתוב בתורה, שהם מתכבדים בה “לא תשחית את פאת זקנך”.  גבאי התלמודי תורה הוא איש שאינו בן תורה והכרת פניו ענתה בו שאינו מחבב את התורה ולומדיה, ומינויו הוא אך מפני הכבוד והגאווה וכדומה. והתלמידים הקטנים הרואים את מידותיו הנשחתות  ובשמעם את התועבות אשר עשה המדריך הזה בעבר, ואך בכדי לחפות על מעשיו האי-נאותים שבעבר נעשה לגבאי ועסקן במצוות, גם הם ישנאו את התורה. כי הגבאים והמדריכים כאלה מבזים את התורה ומשניאים עליהם את הדת, כי אם הם בעצמם מחנכי את בניהם בבתי הספר של נכרים, איך איפה יחנכו ילדי אחרים בדרך התורה. הם סותרים את עצמם ואת מעשי ידיהם והצביעות והשקר ניכרים מתוך דרכיהם המהופכות, ומפאה זה נחרב ונהרס כל בנין בית ישראל, ובני הדור הבא מתגדלים על ברכי החפשים פורקי עול שהתחילו לעסוק בישוב העולם ויוצאים לתרבות רעה, רחמנא ליצלן.

אדם הראשון לאחר החטא היה באותו מצב הנפשי, כאשר נענש מאת ה’ להגלות מגן עדן והפחידו בעונש מיתה לו ולבניו עד סוף כל הדורות, נשבר לבו עד שפירש מן האשה ק”ל שנה (בראשית רבה כג) וסיגף את עצמו לשבת במים עד צווארו ונעשה כל גופי ככבירה (פרקי דרבי אליעזר) והתבודד באהלו ולא עסק בישובו של עולם, ובין כך נכנס הרס פנימי בביתו, קין בנו הרג את אחיו ובטח בכה אדם הראשון אביהם עוד יותר ויותר, והתייאש מכל, והתייחד בפנתו, וכשהוא התבודד והתייחד נתגדל קין הרוצח והוליד בנים ובנות ולא התפעל כלל מחטאו ומעוונו הגדול, מהרציחה הנוראה, והוא “גונב דעת העליונה” כאלו הוא מתחרט על הרעה אשר עשה, מראה סימני הכנעה והוא כמקבל על עצמי עול גלות (וישב בארץ נוד), ועוסק בישובו של עולם (ויהי בונה עיר) ומטפל בחינוך דור הבא (ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, על שם החינוך). ותחת השפעתו נתווסדו בתי ספר לבנים ולבנות, ואולי גם בתי משחק (תופשי כנור ועוגב) והכל לשם ישוב ותיקון העולם. וכשפגע בו אדם הראשון וראה מה שזכה הרוצח הזה ליסד, וכי כבר נשכחה רציחתו הנוראה, ושמש הצלחה זרחה לו (וכביאור ר”י האות הנאמר בכתוב דשם ד’ לקין אות —הזריח לי גלגל חמה), והכלבים העזי פנים שבדור ומלקקי פנכא הם נעשי שומרים לראשו (וכביאור רב האות הנ”ל שאמר כלב מסר לו, בבראשית רבה כב) והמה התחברו אליו ונעשו לחיילותיו. והם מנשאים את הרוצח ואומרים לרשע צדיק אתה וחולקים לו כבוד ומזמרים לפניו תשבחות, והראשונית לא יזכרו ולא יפקדו.

וכיון שראה אדם הראשון  כל זה הבין בדעתו שלא טוב עשה בהנהגתו שפירש מן העולם וגרם שנמסרה ההנהגה ותיקון העולם בידי בנו הרוצח, אשר בנינו – סתירה, ופרי חינוכו של קין הוא המבול לשחת כל בשר כי מלאה הארץ חמס ומרשעים יצא רשע, וטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, וכיוון שכל תוכו של קין היה רצח ושוד, ממילא השפיע על תלמידיו וחניכיו להיות כמוהו – התחיל אדם הראשון להתנהג בשיטה אחרת, ותחת אשר עד עכשו סיגף עצמו,  פתח עתה בשיר והודיה ואמר “מזמור שיר ליום השבת”, כי “טוב להודות לד’ ולזמר לשמך עליון”. לא על ידי העצבות יבנה העולם, כי אם על ידי שמחה וחדוות הנפש, וזאת היא דרך התשובה האמתית לעבוד את ד’ ולעסוק ביישובו של עולם להשפיע על הדור הצעיר מרוחו במוסדות התורה והחינוך. ואך על ידי עשה טוב יסור מרע וחטאתו תכופר.

 עזריאל נח קושעלעווסקי מפה הנ”ל

(קובץ דרושים, תר”צ, סימן יח)

מספר הצפיות במאמר: 58

והנה אף על פי שקרוב הוא כביכול אלינו צריך לצאת לקראתו כחתן לקראת הכלה, כמו שאמר הכתוב דרשו ה’ בהמצאו קראהו בהיותו קרוב, וכמו שאמרו פתחו לי סדק כסדקו של מחט כו’, והבא ליטהר מסייעין אותו. אמנם כדי לעשות תשובה נכונה ולשוב ולעבדו באמת ובתמים נחוץ קודם להאמין שיש בורא הממלא כל עלמין ומסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מניה ושהוא המציא הכל אחר שלא היה, וכל  זה צריך להאמין מצד הקבלה איש מפי איש.

אבל כדי שלא נהיה כסוס ופרד אין הבין הרשה לנו להתבונן במעשיו, על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת וכו’. וכתב הרמב”ם (הביאו בספר חרדים פרק א) בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום, צמאה נפשי לאלקים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא ירתע לאחור וירא ויפחד וידע כי הוא בריה קטנה ושפלה כו’.

[הערה: והנה כמו שהאהבת השם באה להאדם מפאת ההתבוננות במעשיו וכו’ כמו כן תשגשג מעלת אהבת התורה אם עוסק בה ויורד לעומקה, וכן האהבה להעם הישראלי שלא לפנות אליו עורף, חס וחלילה, יצוייר אם יתבונן במעשה הצדיקים ובכחם הנמצא אתם מפאת התורה, על שם הכתוב ותגזר אומר ויקם לך. ובאמת מי שמסתכל במופת הזה אין לו עוד צורך למופת אחר ולהתבונן בגרמי השמים או בשאר מעשיו. ולזה אחשוב כיון הכתוב, כי לא בשמים היא כו’, רצונו לומר כי לנו עם קדושיו אין הכרח לעלות השמימה לקחת משם המופת, כי קרוב הדבר (רצונו לומר המופת) בפיך, כי הלא ותגזר אומר ויקם לך, ובלבבך לעשותו, על שם הכתוב תכין לבם תקשיב אזניך. ובשני עדים יקום דבר. ומעתה יצדק לנו אמרם ז”ל קוב”ה ואוריתא וישראל חד הוא, מלבד טעם הנסתר רצונו לומר כי בסיבותיהם המולידים אהבה אחד הם].

והנה החקירה בכלל פורתא מסעד סעיד, טפי מגרעה גרע. ובייחוד אם אין תכליתה לדעת אותו, נאמר עליה כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים. אמנם אם מגמתה להתבונן במעשיו כדי להתלהב לעבודתו, חקירה כזו משובחת, ועליה נאמר ישמח לב מבקשי ה’.

ועל דרך זה חקר אברהם אבינו עליו השלום, כמו שאמר (במדרש רבה פרשה ל”ט) משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה.

ולפי זה יונח שפיר אמרו וירא אליו ה’, ולא נאמר וירא ה’ אליו (עיין באור החיים הקדוש שם) כי השמיעני הכתוב כי אם לאיש כאברהם, אשר מגמת חקירתו הייתה השכל וידוע אותי, ממציא הקב”ה את עצמו אליו, והרי כאילו אמר, אליו וכיוצא בו אני מתראה. ואילו לא היה כתוב מלת אליו בתחילה, לא היתה ההטעמה כל כך חזקה. ואמר באלוני ממרא, כינוי לחקירה – העץ הדעת טוב ורע – והיא מורת רוח לכביכול, וזהו טעם ממרא, והוא יושב פתח האהל כחום היום (מלשון הכתוב, וימתחם כאהל לשבת), רצונו לומר, בעת שרעיוניו היו משוטטות במרחב העולם ועיניו תלויות בגרמי השמים, ותמה ואמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, אז ברגע הזאת הציץ עליו בעל הבירה.

(קלא דשופרא, ספר האביב)

—

ר’ ניסן שטולצברג נולד בקאלאמיי, פולין, בה’ אדר ב’ תרנ”ה, 1895, כבן לרב שמואל מנחם ומרת בלימה. הוא למד שם בבית המדרש של זידיטשוב בין החסידים והלומדים יראים ושלמים, אצל הרב ישכר בעריש ה”וועטסקיער רב” ב”ר סנדר ליפא זצ”ל, ובנו הרב משה. כן למד בישיבת ויז’ניץ. נשא לאשה את מרת יוכבד בת הרב אפרים פישל איש הורוביץ אב”ד מאריאמפאל.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נדד ממקומו וסבל רבות מכך.

התגורר בקהילת וינה, והיה פעיל בבית המדרש של חבורת תמיכה ובקור חולים. בתרצ”ג הוציא לאור את ספרו “ספר בהאביב” על פרקי אבות, וצירף לספר דרשות על עולם הבא ועל ראש השנה. בשל אילוצים כלכליים ומצב דחוק הצליח להדפיס רק חלק ראשון מספרו.

נספה במחנה ברקו, יגוסלביה. כן נספו אשתו, וכן אחיו אהרן והוריהם. הי”ד.

 

מספר הצפיות במאמר: 143

תנא דבי רבי ישמעאל שלשה דברים היו קשים לו למשה, עד שהראה לו הקב”ה באצבע: מנורה וראש חודש ושרצים… ויש אומרים אף הלכות שחיטה… ובירושלמי שקלים (פ”א,ה”ו) חשיב גם מחצית השקל שנתקשה בו משה והראהו הקב”ה מטבע של אש… ובמדרש רבה פרשת בא (פרשה טו) איתא גם שמן המשחה והראה לו הקב”ה מעשה שמן המשחה…

שמן המשחה. בתורה כתיב ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור וכו’ ועשית אותו שמן משחת קודש (שמות ל,כג). ובאבן עזרא וזה לשונו, ומלת מר קשה והגאון תרגמה מוש”ק, ואומרים המביאים כי הוא נעשה בגרון הצבי. וברמב”ם הלכות כלי המקדש (א,ה) וזה לשונו, המור הוא הדם הצרור בחיה שהודו הידוע לכל שמתבשמין בה. וכתב הראב”ד וזה לשונו, אין דעתי מקבלת שיכנסו דם שום חיה בעולם, כל שכן חיה טמאה. וכתב הכסף משנה שזה פשוט בפי העולם שמר הוא מוש”ק ולקושית הראב”ד יש לומר, כיוון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא ומריח ריח טוב למה יגרע. וידעו דברי רבינו יונה דמייתי הרא”ש פרק שישי דברכות גבי דבש, כל שנשתנה לדבר המותר מותר. עיין שם.

ובמגן אברהם (סימן רטז) וזה העניין של תשובה מאהבה שאמרו חז”ל אשר זדונות נעשו לו כזכויות (יומא דף פ”ו), כי כאשר יתחרט החוטא בנפשו, יכנע וישוב אל ה’, כי מה בין ישראל לעכו”ם כתב מהר”ל בכמה מקומות, כי אצל העכו”ם הרע בטבע והטוב במקרה היוצא מן הטבע, ובישראל להיפוך הטוב בטבע והרע במקרה היוצא מן הטבע, ולכן אדם מישראל אף אם יתלכלך בחטאי ופשעים אין זה אלא מבחוץ, כאבן השוהם המלוכלך ברפש וטיט. ועל כן מזהיר לנו הנביא רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו’ (ישעיה א,טו) כי אם יחיש ימהר לטהר ולרחוץ מרוע מעלליו אז ישוב יבריק כאבני שהם וכעצם השמים לטוהר.

והנה ידוע חקירת ספר העקרים אם המצווה והעברה בגדר אזהרת רופא לחולה או בגדר אזהרת אדון לעבד, ויש שמביאים ראיה שהוא בגדר אדון לעבדו מהא דתשובה מועיל, וכמו שאמר הכתוב ושבת עד ה’ אלקך (פרשת ניצבים). ואם היה החטא פוגם בעצם ומחליא הנפש, מה מועיל חרטתו שמתחרט על החטא, האם יועיל לחולה העובר על פקודת הרופא ומקלקל ומזיק את גופו מה שיפייס באומר ודברים. אכן מצאתי במדרש תהלים על הפסוק להגיד כי ישר ה’ צורי ולא עולתה בו (תהלים צב), אמרו מלאכי השרת לאדם הראשון, מי גרם שתמות. אמר להם, אני שגרמתי לעצמי, משל לחולה שאמר לו הרופא דבר זה תאכל ודבר זה לא תאכל. הלך ואכל, אמרו לו מי גרם לך שתמות, אמר להם, אני שגרמתי לעצמי, שאילו הייתי שומע מה שהרופא מצווני לא הייתי מת וכו’. עיין שם. הרי מפורש שהוא בגדר אזהרת רופא לחולה. ומה שמביאים ראיה מהא דמועיל תשובה, יש לומר על פי מה דאיתא בירושלמי (מכות פ”ב,ה”ו) ובילקוט יחזקאל (רמז שכ”ח) שאלו לחכמה הנפש החוטאת מה תהא עליה, אמר להם חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה, אמרה להם, נפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, אמרה להם, יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב”ה, אמר להם יעשה תשובה ויתכפר, הדא הוא דכתיב טוב וישר ה’, שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה. וביאר בספר רגש אמרינו כי החטא עצמו ממית בטבע, וכמאמר הכתוב תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך (ירמיה ב,יט), וכמו שטבע הארס להמית כן הוא טבע החטא כי הוא ארס ממש. וזהו שאמר הכתוב הכרת תכרת הנפש עונה בה (במדבר טו,לא), כי תכרת מעצה בלי שום פעולת עונש מה’, כי עוונה בעצמה מפעפע בה כארס וממיתה.

וזהו שאמרו חז”ל במדרש רבה, והובא ברש”י (פרשת בראשית) בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. דין נקרא טבע, כמו שאמרו בשבת (דף קנ”ה) יודע ה’ דין דלים, יודע ה’ בכלב שמזונותיו מעטים, ועל כן בתחלה עלה במחשבה לפני הקב”ה לברוא את העולם באופן שישאר בטבעו הארסי, וזה המכוון במלת דין, רצונו לומר, במשפט טבע העוון, וראה שאין העולם מתקיים, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם כן ימותו כל באי עולם, ולכן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, דהיינו שהחליש ברחמיו יתברך שמו המרובים את טבע הארסי הממית של העוון, כי אם שב ורפא לו. כי התשובה רפואה סגולית לחטא. וזה פירוש דברי הירושלמי הנ”ל, הנפש החוטאת היא תמות, מעצמה, כי על ידי החטא נפסק קשר חיות הנשמה אשר היא קשורה בו וממילא תמות מעצמה מאפס חיותה, עד שבא הקב”ה וגילה תקנת התשובה. וכן היא תשובת התורה הקדושה, יביא קרבן ויתכפר, שקרבן ענייה גם כן כח התשובה, כמו שכתבו הראשונים כי קרבן בלא תשובה זבח רשעים תועבה.

ובמקהלות ביארתי בזה דברי הירושלמי שבועות (פ,א,ה”א) אמר רבי תנחומא בשם ריש לקיש בשעה שאמר לו הקב”ה למשה והתודה עליו את כל עונות בית ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם (ויקרא טז), באותה שעה התחיל לומר מזמור לתודה, על שם והתודה עליו. ועיין בשו”ת חיי אריה (ח”ב דרוש ט) שתמה מה ראה משה על כה בהגלות נגלות אליו במראה נבואתו מצוות ווידוי שעיר המשתלח לאמר מזמור לתורה. ובמגן אברהם (סימן נא, סק”י) בשם כנסת הגדולה שיש מקומות שאומרים מזמור לתודה בראש השנה וביום הכיפורים, על שם הכתוב, הריעו לה’ כל הארץ (תהלים ק), כלומר שבשאר שבתות וימים טובים שאין תודה קריבה בימים הללו אין אומרים מזמור לתודה, בראש השנה ויום הכיפורים טעמא איכא למימר. ואכתי הניחא ראש השנה, אבל ביום הכיפורים נשאר עוד חובת ביאור למנהג אלו הקהילות. עיין שם.

ולהנ”ל הדבר נכון על פי מה שנתבאר שארס החטא מפעפע בהחוטא לענשו ולהמיתו, אלא שתשובה רפואה לה. וכן איתא ביומא (דף פ”ו) גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה (הושע יד) ובברכות (דך נ”ד) אמרו ארבעה צריכין להודות ואחד מהן חולה שנתרפא, אם כן אתי שפיר כששמע משה רבנו עליו השלום מפי הגבורה והתודה וגו’ שכהן גדול יתוודה עבור כל ישראל ויעשו בני ישראל תשובה שיתכפרו ויתרפאו מחולי נפשם הממית, אמר מזמור לתודה, כדין חולה שנתרפא כאמור. שמן המשחה עניינו תשובה, אשר כמו בשמן המשחה, כיוון שנתהפך לדבר המותר נעשה היתר ועוד מושחין בו כל כלי הקודש וכהני ה’, כן תשובה מאהבה העוונות מתהפכות עוד לזכויות. ובזה נתקשה משה רבנו עליו השלום כי על פי מדת הדין והטבע החטא עצמו מפעפע כארס ומעניש להחוטא בה, והראה לו הקב”ה באש, אש פלדות שלהבת יה, זה התורה הקדושה המלמדת להועיל כמענתה, יביא קרבן ויתכפר, שעיינו גם כן תשובה כנ”ל. יתר לה תשובה מאהבה שעוד עוונותיו מתהפכות לזכויות. ובמדרש רבה (בפתיחה לאיכה) הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירו למוטב. ייתן ה’ יתברך ונזכה לשוב בתשובה לפני ה’. ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

(בית נאמן)

—

הרב אברהם נתן נולד בתרמ”א, 1881. לאביו, הרב יחיאל איכל אלברג ראב”ד זגירז’. הרב רבי צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד לקחו כחתן לבתו חוה ליבא, ורצה להכתירו כרב קהילה, אך הרב אברהם נתן סירב לקבל את הרבנות וניסה לזמן מה, ללא הצלחה יתירה לעסוק במסחר. הרבנית שהייתה רגילה בבית אביה לחיי רווחה, לא התרעמה גם כאשר הגיעו עד פת לחם, וטרחה במסחר בשמרים לפרנסתם כדי שיוכל להמשיך לשבת על התורה והעבודה. לאחר מלחמת העולם קופחה פרנסתם והמצוקה גדלה בבית.

בתרס”ג, 1903, נתמנה כאב”ד של זגירז’ שבאזור לודז’, כאב”ד בלאשקי, ובסוף תרפ”ה,1925, כאב”ד בסאנוק שבגליציה המערבית.

הוא השתתף בכתבי עת תורניים, כתביו מופיעים בספרי שו”ת רבים והסכמותיו מעטרים מספר ספרים. הוא ההדיר כמה ספרים וחיבר את הספרים “בית נאמן” (תרפ”ד. ספר זה יצא עם הסכמות נלהבות של גדולי הדור ובהם האדמו”ר ר’ מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, הרב חיים ברלין ועוד), “פינת הבית”, “קוי אור” (תרפ”ח), “ברית אברהם” ו”אבני זכרון” ועוד. חלק מספריו לא הודפסו.

קרב גם את הצעירים בעירו שנטו לתנועה הציונית. כשפרצה מלחמת העולם השניה סייע לפליטים היהודים שעברו בעירו. כששרפו הנאצים את בית הכנסת פסק שהיהודים לא יסכנו את עצמם כדי להציל את ספרי התורה. נספה עקה”ש בשנת ת”ש, 1940, אחד מבניו הוא הסופר יהודה אלברג.

(ע”פ רבנים שנספו בשואה, דף עד באתר יד ושם, ספר יזכור לקהילת זגירז’)

 

מספר הצפיות במאמר: 183

סך הכל כל הדברים, שהפתח האחרון שהקב”ה מבקש מן האדם לפותחו “פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם'”. ועל הפתח הזה סובב כל הברורים והדיבורים, שהאדם טועה גם בזה, מפני שמדמה שצריך בפעם אחת לפתוח פתח כפתחו של אולם, וזולת זה אינו כלום.

אבל הקול דודי דופק, רק “פתחו לי פתח כפתחו של מחט” התחלה כל דהו, התנועה הראשונה שיתנענע האדם ממצבו הרגיל, כמו שאמר הכתוב “שמוע שמעתי אפרים מתנודד”, כיוון שהוא מתנודד לשוב קצת, גומר הבורא דבריו “הבן יקיר לי אפרים רחם ארחמנו נאום ד’ “, היינו שאתן לו סיעתא דשמיא, והחודו של מחט הרי נקל הוא לעשותו, החודו של מחט בהמחיצות המפסיקות בינו לבין חברו, והעדר המחיצות אשר בינו לבין העולם…

ועל זה אמר הושע הנביא עליו השלום “שובה ישראל עד אלהיך”, ברשותך וביכולתך דווקא, כי אין לך לתלות העיכוב בעולם, “כי כשלת בעונך”, שאין העולם אשם בנפשך. האם לאחר שעזבת את עולם־הדימיון ונמצאת בחבורה של מבקשי האמת, יש לך מחיצה של ברזל המפסיק בינך ובין חברך עד שקשה לך לעשות אף פתח כפתחו של מחט? וגם זה מברר לך הנביא, טעותך מה שאתה טועה (לחשוב) שאם הנך יורד ונופל ממדרגתך, אתה בעצמך אינך אשם, רק חברך זולתך, וכשאתה עולה במדרגתך נתעלית מעצמך ויכול אתה לעמוד מצד עצמך בלי עזר וסיוע מזולתך. וזאת היא הסיבה הגדולה המעכבת את התשובה, מפני שבעת ירידתך תתלה החיסרון לא בעצמך כי אם בזולתך, ובעת עלייתך תתלה המעשה בעצמך ולא בזולתך, מה שגורם בירידתך להקפיד על זולתך, וטענתך שאין לך ממה לשוב, ואתה עצמך תצדיק לגמרי, ועל חברך אינך בעלים להטותו לתשובה, ואת עצמך פטרת מן הדין. ובעת עלייתך תתלה הזכות במעשיך הטובים ותחדל להבין חסרונותיך ובירור מידותיך ותישאר נכרת מן החבורה, ובין כך לא תוכל עמוד על מדרגתך בלי עזר חבורה, עד שתיפול בייאוש אף לעשות חודו של מחט, בפעם השני. ועל זה צווח הנביא “שובה ישראל עד ד’ אלקיך, כי כשלת בעונך”, שחיוב התשובה הוא לא מצד זולתך, אלא מצד כשלון עוונך, ותקן את עצמך ומדותיך, וכאשר תשוב מדרכך הרעה ותתעלה במדרגת התשובה, אל תחשב ואל תדמה בעצמך שנתעלית מעצמך ובכחך הגברת חיילים, כי אז לא לאורך ימים תעמוד בתשובה, ותרד ותפול משמים ארץ, עד שיתברר לך שבעזרת חבורה והתלמדות מזולתך בנידון נפשך הפנימים אתה יכול לעמוד. ועל זה אמר הנביא “קחו עמכם דברים”, ואמרו ז”ל קחו עמכם מדברים, שכל אחד צריך ליקח אצלו מדברים, שלא תאבד ה”חודו של מחט”.

וזהו הפתח  הצר שאדם עושה מעצמו, וגורם ירידתו וצריך לצאת ממנו, וזה הפתח הצר והמחיצה המפסקת שגורם עלייתו מעצמו, אשר שתי התשובות של הנביא מספיקות הם, ורפואה בדוקה למדווי נפשו.

והיסוד של הלל הזקן עם האידך פירושא זיל גמור, במאמר הקודם הוא דרך לתיקון דעותיו. ו”אני יוסף” בירור למדותיו וחשבונותיו, ויהיה לך חבורה ממי להתלמד, עד שתבוא למדרגה של רבי חכם וזקן יושר בישיבה. ושוב יהיה לך עבודה מרובה שאתה צריך לבטל כל החשבונות “בעבור תועלת” בעבור קידוש וחילול השם המקושר עם קידוש וחילול עצמו, מה שתדמה בלבבך שמעשי גדול ממעשיך, ואצלי הכוונה יותר רצויה ויותר אמיתית. וזה גופא גורם הפירוד שנית בין הדבקים, ואין לך עצה אחרת כי אם ליקח הכלל של “רעך זה הקב”ה”! וה’ אמר לקלל, כדי להתלמד ולתקן, ואז יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך ככבוד רבך וכבוד רבך ככבוד שמים…

וזה יהיה לך הפתח “כחודו של מחט”, לכנוס אל הפתח הצר שנכנסו בו החסידים הסובלים, ועל ידי הכלל של הלל הזקן “להקב”ה לא תעביד”, פתח לך פתח “כפתחו של אולם” להגיע ליראה ואהבה ודביקות, כמאמר הכתוב “לאהבה את ד’ אלקיכם ולדבקה בו ולשמוע בקולו”, כפי שביארנו לעיל שזה מן היסודות של מצוות הלבבות, “ואני ד’ ” שברא לך “הפתח צר” לתקן מדותיך ולהיטיבך באחריתך, “ואני ד’ ” הוא המברר לך את “הפתח כשר” שלך, ועל ידי הכרה והרגשה של “אני ד’ ” תגיע אל התשובה. כמו שאמר הכתוב “קחו עמכם דברים ושובו אל ד’ “, ואמרו ז”ל עֵד ד’, שיעיד השם עליו שלא ישוב לחטאו לעולם, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. אמרו ז”ל, ואימתי היא גדולה בזמן שמגעת עד כסא הכבוד, כמו שאמר הכתוב (ירמיה ד) “אם תשוב ישראל נאום ד’ אלי תשוב”…

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 157

אמר ר’ אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, מה יוסף קטן שבשבטים היה, כשאמר להם אני יוסף, נבהלו מפניו, על אחת כמה וכמה כשיבוא הקב”ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, ויאמר אני ד’ (מדרש רבה ויגש פרשה צ”ג).

הקשה בזה אדמו”ר ז”ל בספר “דרכי החיים”, שהיה צריך לאמר תחילה התוכחה ואחר כך הדין, כי קודם הוויכוח ואחר כך הפסק דין?

אמנם לפי דברנו יתבאר פרשה שלימה בתורה, ונורה מזה דעה להבין עד כמה טמונים לרגלי האדם פחי הטעות וחשבונות רבים, וכמה צריך האדם להזהר מהם עד שיגיע אל השלימות האמיתי. ואין לנו אלא להרחיב קצת עצם ענין מכירת יוסף. כי מה היה הסיבה הראשונה למכירת יוסף אחיהם? אחר שהיו גדולי עולם שבטי ה’, והיו כל כך בטוחים בדרכם ותקיפים בדעתם שאינם שוגים מן האמת כלום, עד ששתפו להקב”ה עמהם… (תנחומא). ולא יתכן לאמר שדחק להם הכתונת פסים כמשמעו, וגם לא על אשר הביא את דבתם רעה לפני אביהם בלבד, דנו את  יוסף למיתה, אלא שהלשון הרע היה סיבה לחשבונות רבים ועמוקים מני ים שגרם הדיבה להבאיש ריחם בעיני אביהם שירחיקם ממנו, ולא יורה אותם תורתו משם ועבר, כמו שהורה ליוסף אחיהם הצעיר, ועל כן עשה לו הכתונת פסים לאות חיבה והתקרבות. ועל כן הביטו עליו כעל מפריד בין הדבקים, וגורם להם חסרון השלימות, והרי הוא יורד לחייהם, והם הרוב בניין והרוב מניין של ההווה והעתיד, ולכן עלתה בלבבם קנאת האמת, שלא לוותר שלימותם ושימושם אף הם את אביהם, עד שהותר אצל רוב האחים להורגו, כי דחק להם מצבם הרוחני בהווה ובעתיד לדורי דורות, והוא הגורם לחבורה גדולה כזו התרחקות והתפרדו מאביהם לבניין בית ישראל. וכוונת יוסף הצדיק לא היתה חס וחלילה להבאיש ריחם בעיני אביהם, אלא לתקן חסרונם, כדי שיהיה הכלל כולו שלם, כי דורות הבאים תלוים בירושת האבות, כמו שאמרו ז”ל “מעשה אבות סימן לבנים”, ואמרו ז”ל “כבוש דרך לבני” ונמצא שכולם לשם שמים נתכוונו, וכולם נענשו במדה כנגד מדה, וכל אחד סבל אחר כך, ונפל ממדרגתו לא מזולתו כי אם מעצמו, כדאיתא (במדרש רבה יישב) “הכר בשביל הכר”, לפי שאמר יהודה “הכר נא הכתונת בנך היא אם לא”, אמרה לו תמר “הכר נא למי החותמת והפתילים”. “ונראה כנגד ונראה”, בשביל שאמרו “ונראה מה יהיו חלומותיו”, לפיכך צווחה רוח הקודש, “ונראה מה יהיו חלומותיו”…

ולא עלתה ביד יהודה על ידי דבר זה להתקרב ביותר אל אביו, כמו שכתוב “וירד יהודה מאת אחיו”. והכל נגרר ממה שלא יכלו לדבר אתו לשלום, וכל מה שלא נתברר כוונתם זה אצל זה נתגדל החשד, ונצמח הקנאה ועשתה פרי רב עד שנתפרדה החבילה. ולו התבררו דבריהם מתחילה אל יעקב אבינו עליו השלום, ולא בנו על דעת עצמם אז לא נשתלשל כל המעשה הנורא הזאת, וכל החשדים משני הצדדים היו אז כאבק פורח. וכיון שלא יכלו לדבר לשלום ולהתווכח בתחילה, נמשכו עד לתהום רבה.

ועל כן כיון שהיה המכשול מעצמו לעצמו, לא היה יתכן הבירור אלא מתוך עצמו מיניה וביה, שיתברר להם הסבה הראשונה. ובחכמת אלקים אשר בו, השכיל להוכיחם על ידי הגביע שסיבב בעצתו, כדי להראותם תמונתם הרוחנית במעשה הזה, כבמראה מלוטש, על פי הכלל הגדול בתורה “מאי דסני לך לחברך לא תעביד”. כי על ידי שנתן הנביע באמתחת בנימין, היה מן הדין לפי הסכמתם הם, כמו שאמרו “מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו”. ועל מה סמכו ביסוד טענתם רק על הרחמנות על אביהם הזקן, כי איככה יוכלו לראות בירידת אביהם הזקן ביגון שאלה? ועל יסוד תביעת הרחמים ולפנים משורת הדין הסכימו להרג את מצרים אם לא ישמעו לבקשתם, ותבעו הלפנים משורת הדין בתוקף כל כך. ויוסף הצדיק המתין כל כך וסבל דבריהם החריפים עד הקצה האחרון, כמבואר במדרש שם. וכל זה עשה כדי להגדיל טענתם מפאת היושר והרחמים, ובהגיעם אל קצה ההתמרמרות ברגע האחרון, אז הגיעה השעה הגדולה לבירור טעותם הגדול הנמשך זה כעשרים ושתים שנה, בהפכו כל דבריהם וטענותיהם על עצמם גופא, בדברים קצרים המחזיקים את המרובה, ברגע קטן. עד שהגיבורים הללו למרות מעמדם ברגע האחרון בכל אומץ לבבם וגבורת רוחם לנצח באמיתיות טענותיהם, ולפתאום נסגו אחור, והודו על האמת. כי נוכחו לדעת מיניה וביה האמת המוחלט. וכל הטענות נהפכו עליהם, עד שפרחה נשמתם מפני הבושה, כמו שכתוב, עיניך לנוכח יביטו, אז, עפעפיך יישרו לנגדך (משלי ד,כה), כי ראו ונתביישו מעצמם, בשמעם את ה”אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה”, כלומר, אם באים אתם מצד תביעת הרחמנות, איפה היתה הרחמנות בשעת המכירה? מדוע לא חסתם אז על אביכם הזקן שתורידו את שיבתו ביגון שאלה? אף שיתכן שמצד הדין היה הצדק אתכם, אבל מצד הלפנים משורת הדין והרחמים, על אבינו הזקן מדוע לא חסתם אז? ומזה נתברר כי נפלה בלבבם קצת טינא דק מן הדק אשר קלקלה השורה מבלתי הרגישו כלום, ונפלו בטעות הזה באופן דק מן הדק, עד שלא היה בכוח שום ילוד אשה להוכיחם על טעותיהם לברר אותם בראיות שונות בשעה ששתפו גם להקב”ה עמהם, רק בראותם את יוסף אחיהם נצב לנגדם אחר טענותיהם החזקות נתברר להם מיד, ודנו על עצמם ממנו, וראו את עצמם כבראי מלוטש, בגדר “כל מאי דסני לך לחברך לא תעביד”… מיד נבהלו מפניו “הגיבורים הללו” עד שכל העולם לא נחשבו בעיניהם, והיה ביכלתם לכבוש כל העולם, דברים אחדים כבשו אותם, היש גבורה יותר גדולה בעולם לנצח גבורה כזו? הקדושים הללו אשר כל ימיהם בקשו את האמת לאמתו, ומסרו נפשם ללחום עם כל העולם אף עבור לפנים משורת הדין, נפלו פתאום שדוד, גבורתם וקדושתם והקנאות שלהם עבור האמת בשביל בירור האמת, האם יש בעולם מבקשי־האמת יותר מהם? ברגע קטן יצאו מאפלה לאור גדול.

כשיבוא הקב”ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, לעשות חשבון בירור מעשי-האדם, וחשבנותיו ואמתלאותיו מה שהאדם סומך עליהם לפטור את עצמו מן הדין, אז יראה שלא רק מה שהוא מופרך מצד “התוכחה” אלא גם מצד “הדין” שאין לו לרום ראש נגד הדיין האמיתי הבורא יתברך שמו, ואז יתברר לכל אחד שקר אמתלאותיו מה שסמך על עצמו וכישרונותיו, ומה שתירץ את עצמו לעומת המפריעים שעמד לו על דרכו, ויאמר לו “אני ד’!”, שהכל נעשה ברשותו ובדעתו ביושר ובמשפט, אז ימוגו כל הטענות, ועוד יתהפכו מתרעומותיו על מדותיו של הקב”ה, תרעומות על עצמו אין לשער, כי יתברר לו שהכל היה לטובתו, והוא היה כעבד הרע שלא הכיר טובת אדוניו, עד כמה יגדיל הבושה לאין ערך ושיעור, כשיעריך האדם את עצמו לעומת כבוד ה’ יתברך והבושה הגדולה הזאת מי יכילנה?

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 65

עד עתה בארנו ארבעה עניינים יסודי בין אדם לחברו, אשר אין אדם שלא נכשל בהם, בהניסיונות הגדולים שהאדם מסתבך מהם בכל שעה, שהמה עקרי חייו, וכל גופי תורה תלוין בזה, והם השבח והגנות, גדול או פחות מחבריו, השתמשות עם זולתו, והתלמדות מזולתו, אשר אין עצה להמלט מהם ולתקנם כראוי רק על ידי הרגשת המציאות “רעך זה הקב”ה”.

ומעתה יש לנו לברר הענין “לא תעביד להקב”ה” איך יוכל האנוֹש והאנוּש קרוץ מחומר לעשות ולפעול מה נגד השם יתברך? והעניין הזה הוא דבר עמוק מאד בכוחות הנפש ובדעות האדם. והכלל הזה מלמד לאדם דעה, אף שקנה הרבה מחכמת האדם, ורכש הרבה מאוצר השלימות, אמרו חז”ל  (נדרים ס”ב) תניא “לאהבה את ד’ אלהיך, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו”, אל יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אלמוד כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא”. לכאורה איך מוכח מהפסוק הזה המחייב לאהבה את ד’ ולדבקה בו שלא יחמוד האדם שלא יקראהו רבי חכם וזקן. ואם נלמוד מכאן על ענייני חמדות, מניין לנו החיוב על ענייני האהבה והדביקות?

אמנם בעל פת לחם פירש בזה, וזה לשונו: ופרט בכאן השלש חלוקות הידועות שהם מקרא, משנה, גמרא, ונגד זה ג’ חלוקות. במקרא, זה נגד מה שאמר אקרא כדי שיקראוני חכם, אמר לאהבה את ד’, כלומר שלא תהיה כוונתך שתהיה נחשב לחכם ואהוב לבני אדם על ידי חכמתך, כי החכם אהוב לכל, רק בעבור אהבתו יתברך תקרא תורתו, שהוא יתברך משתעשע בה. וכנגד מה שאמר אשנה כדי שיקראוני רבי, שבעל המשנה תוקע עצמו להורות דבר הלכה, ההמון שומעים בקולו, ועושים על פי הוראתו, והוא מתנשא לכל לראש, בזה אמר לשמוע בקולו, כלומר, שתהיה כוונתך בלמוד המשנה לדעת קיום המצוות ולשרתו יתברך ולא שישמעו בקולך. ונגד מה שאמר שאהיה זקן ואשב בישיבה, שהוא ישיבת תלמידים בפלפול הגמרא, אמר ולדבקה בו, כלומר שלא תהיה כוונתך שידבקו בך תלמידים הרבה, רק שאתה תדבק על ידי זה בבורא יתברך, לפי שאין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד, עד כאן לשונו.

וכן בכל פעולות האדם, יתחלקו בני אדם.

יש מי שרצונו רק להמשכה אל חכמת רעיונו, שכלם יבואו אצלו לשמוע חכמתו והכל יאהבהו בעבור חכמתו. ואם יראה שאין נמשכים אחר חכמתו, ואין משיחין ברעיוניו כפי דעתו יקפיד על זה. ועל זה אמר הכתוב מי שמתרעם על זה, שאין לו כל כך אוהבים ונמשכים שאין הטענה כי אם על עצמו. ובזה גופא שרודף אחר ההמשכה מגדיל הטענה על עצמו, למה אין אתה נמשך אחר ענייני אהבת ד’? ועל זה בא הלל הזקן ואמר “מאי דסני לך”, שאתה מתרעם ומרגיש בזה היטב החסרון, מזה גופא תוכל לבוא לאהבתו יתברך, שלא תעביד להקב”ה כן, כי הוא נתן לך החכמה.

ויש אדם שרוצה שישמעו בקולו לכל אשר יצווה, שלא ישונה כלל, ומי שלא קיים מאמרו רצונו וכוונתו, מתרעם עליו, ומשמיע עליו בקולו על שלא שמע בקולו. על זה בא הכתוב “ולשמוע בקולו”, מה שהשם מצווך”, וכל מאי דסני לך, “להקב”ה לא תעביד”. ומזה יהיה לך פתח להתלמד איך לקיים רצונו יתברך, אחר שהנך מקפיד על שאינם שומעים בקולך, על אחת כמה וכמה שצריך אתה לשמוע בקול ד’.

ויש אדם שרצונו אשר כל הבא להתלמד ממנו, שוב לא יפרד ממנו לעולם, וכאשר לא יצליח בחפצו זה, הוא מתרעם. ועל זה נאמר “ולדבקה בו”, כי כל מה שאתה רוצה יותר שידבקו בני אדם בך, צריך אתה להתדבק יותר להקב”ה, וכל מאי דעלך סני, מדוע תחפץ לעשות להקב”ה כזאת?

וכאשר תעמד על שלימות הדעות הללו, לאהבת ה’ ולדבקה בו, ולשמוע בקולו, ומכל מקרה שתתרעם, שיאהבו בני אדם אותך ושישמעו בקולך ויתדבקו בחכמתך, תלמוד עד כמה צריך אתה להיות דבוק ושומע בקול ד’ וכל למודיך יהיה לימוד לשם אהבתו יתברך ולא לשם אהבת עצמו, אז סוף הכבוד לבוא. כי רבים יהיו נצרכים לו במילי דעלמא ובמילי דשמיא, וישמעו בקולו, וימשכו אחד רצונו, ועליו רק להשתדל להשלים בכוח הרצון שלו, להגיע לרצון ד’ בלבד. וכשיעשה האדם כל התביעות והטענות מה שיש לו על עצמו, למה איננו משלים חובתו למקום ברוך הוא, אז לא יקפיד על שום אדם, ולא יפריע לו שום קנאה, ושנאה כלל, ועל כל ניסיון בין אדם לחברו, יביט על זה כעל הוראה מן השמים ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 55

וכדי להכיר הפתח האמיתי המוליך אל דרך החיים האמיתי, ולא ייפול האדם במצודת הטעות להפך דרכו, שלא לסגור במקום שצריך לפתוח, ושלא לפתוח במקום שצריך לסגור, וכדי שיוכל לקיים “הרעך” ו”כמוך” ממש, הורנו על זה חז”ל שלא יתכן כל זה אם לא יכיר את רעו, שאין הוא העושה לך אלא הקב”ה. אם הגיע כבוד או ממון לחברך יותר ממך אין לך להקפיד על זה, כי צריך אתה לדעת כי רעך זה הקב”ה, כי לו הכסף ולו הזהב, העושר והכבוד מלפניו. ואם אתה מכיר שהכל ממנו ואין לזולתו, אז יסיר מלבבך הקנאה והשנאה והקפדנות ותוכל לאהוב חברך כמוך ממש…

אם יבזוך בני אדם, וידמה במחשבתך קנאת הצדק, להשיב המחרפים דבר, לא למען כבודך כי אם למען קידוש השם שיולד על ידי זה, אבל כשהכיר שכל הניסיונות הבאים בעולם אינם מיד האדם עצמו, אלא מיד ד’, והאדם הוא בזה כשליח השם בלבד, ולא די שלא יהיה טענתך מתגברת על חברך אלא תטעון על עצמך, כיון שגרמו לך ביזיון, אות הוא כי בשמים יש מענה עליך, כמה שכתוב אצל דוד המלך עליו השלום, בעת שקללו שמעי בן גרא קללה נמרצת, לא כעס דוד, אף על פי שהיה לשמעי בן גרא דין מורד במלכות, אלא אמר “ד’ אמר לו קלל”, מה שאצלנו על אונאת דברים קלה יתרגש הלב ותבערה כאש בוערת ול שכן על קללה, ואפילו הדיוט תובע עלבונו וכל שכן ש”כ תלמיד חכם, וכל שכן  מלך, וכל שכן דוד המלך משיח ד’. ומי היה המבייש? שמעי בן גרא רבו של שלמה, ואם כן הבושת גדולה במדה מכופלת. ובכל זאת לא עשה לו רע, ולא הניח לעבדיו שומרי בריתו לעשותו שום רעה ונזק עבורו, אלא מחה הטינא מלבו כלא היה, ולא תבע עלבונו כלל, מפני שבחסידותו הגדולה הכיר כי בא לו הצער הזה מן השמים, ושמעי אינו אלא השליח, ולמה יתרעם עליו? ואם יתרעם עליו הלא הוא כמתרעם על מדותיו של הקב”ה. והאמין באמת ברור כי סוף המעשים כולם משתלשלים בתחילת המחשבה העליונה ברוך הוא, שהוא אדון כל הארץ, ואם כן אין כאן מקום להקפיד על האדם כלל, ולקבל כל מאי דעבדין לו משמיא לטבא. וזה סכלות גדולה מצד האדם אם ילחום ויתאבק עם הסבה האחרונה, מבלי הכיר הסיבה הראשונה. כי צריך האדם לתלות את לבבו אל מסבב כל הסיבות הבורא יתברך שמו, המדקדק עם האדם כפי מעשיו בחשבון מדויק במדה כנגד מדה. וכאשר יתקן הסיבה אשר בעבורה בא לו התוכחה, אז ינצל מן היסורין, כי יתלה החסרון בו בעצמו ויתקנו. ולכן מחשבת דוד המלך עליו השלום היתה טהורה וזכה מכל עירבוב דמיוני ולא נתבלבל מהעינוי והעלבון אלא קבלו באהבה לנכיון על עוונותיו ולא הקפיד על העולבו כלל, כי שמע כל הדברים מפי הגבורה.

וכגון זה אם חברו משתמש עמדו ושולחו לדברים שלא לפי כבודו ורוחו, ונולד לו טענה בלב על זה, גם על זה אמרו ז”ל “רעך זה הקב”ה”, שלוחי דידן שלוחי דרחמנא, ואם אתה מקבל עול חברך, בזה אתה מקבל עול מלכות שמים, כמו שאמרו ז”ל “לעתיד שואלין לאדם המלכת חברך בנחת רוח”, הרי לנו מזה שהמלכת חברו עליו הוא דבר נכבד הנולדת מקבלת עול מלכות שמים. ואם מהפך הסדר ומבעט בחברו, הרי בזה הוא פורק עול מלכות שמים, כי צריך לעבוד בשמחה וטוב לבב. וכן אם ילמד אותך חברך, בענייני מוסר ותוכחה, על ידי בירור המדות ותיקון המעשים, אפילו הוא קטן ממך,  צריך אתה להכיר כי שליח ההשגחה הוא, ועל כן אהב את המוכיחים, כמו שאמר הכתוב “אני ד’ מלמדך להועיל”, היינו כאילו שמעת מפי הגבורה, ודבר זה אמרו (במדרש רבה חקת) “ותמת מרים ולא היה מים לעדה, וילנו על משה ואהרן”, שנפסק הבאר להורותם שהלך עד הנה מפני זכותה של מרים הנביאה, ולפי שלא כבדוה כראוי, לפיכך לא היה מים לעדה. ולבסוף “וילנו על משה ואהרן”, כי לא די שלא הרגישו הפסקת הבאר לתוכחה על מעשיהם, אלא עוד הרגישו טענה והתלוננות על משה ואהרן, כי לו הרגישו סיבת הדבר תיכף בלי חשבונות רבים, מיד היה להם מים, יען כי זה היה כוונת הקב”ה לעוררם על דבר זה, והמה לא די שלא נתעוררו בזה, אלא התלוננו, ומה גרם התלונה הזאת? אל החטא של “מי מריבה”! וגרמו על ידי דבר זה שמשה רבינו עליו השלום מנהיגם ימות במדבר, ושלא יכנס לארץ ישראל, מה שהיה מזה הפסד גדול לכלל ישראל. היוצא לנו מזה, כי צריך האדם לדעת כי הקב”ה מרחף על כל ענייני בין אדם לחברו, וכשיתרעם האדם על אחרים, אינו אלא על מה שאיננו מייסד התביעות והטענות על עצמו מדוע אינו משלים חובתו למקום ברוך הוא. כי אז לא יקפיד על שום אדם שבעולם, אלא אדרבה יאהבהו בשביל שהוא שלוחי דרחמנא במעשה, ולא ידין על כוונת לבו, ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של “ואהבת לרעך כמוך'”, ולא יפריע לו שום קנאה ושנאה. ומכל ניסיון של בין אדם לחברו ידון על זה כעל הוראה מן השמים להועילו בשני העולמים ולהדריכו בדרך ילך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 39

היסוד של מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, איננו דווקא להגר שבא להתגייר, אלא אף לכל אדם שצריך לשוב מדרכו הרעה, ולהעמיד את עצמו על דרך הישרה, על דרך הנצחי לבל ימוט לעולם, ושלא ישוב עוד לכסלה, כמו שה’ דורש ממנו. וצריך לזה לשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, ובינו לבין חברו, וצריך לשוב עד ה’ יתברך. ועל זה דרשו ז”ל עֵד ה’ אם תשובתו שלימה שלא ישוב לכסלה עוד.

וכשאדם מתבונן על כל זה הוא נופל בייאוש, כמה שגבה ממנו לבוא לדרך התשובה, וכמה רחוק ממנו היכולת לשבור את כל המחיצות, כמו שאמרו רז”ל “גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד”. כי יודע את מכאוביו, איך כמה פעמים הסכים בדעתו שלא ישוב עוד לכסלה, ויעזב הדרך הזה לעולם, ושבר כל המחיצות ועשה גדרים וסייגים, אבל הנחש המצוי תמיד בין הגדרות ופורץ גדרו של עולם, אף מה שיסדו אבירי הרועים. וכבר אמר לנפשו נואש, לבוא לדרך הראשונים, ולילך בעקבות שדרכו אבותינו, אף שאינו מועיל על זה שום ייאוש לעולם, כמו שאינו מועיל שום תנחומין של הבל מכל הבלי עולם הזה, אף להנפש, אשר לפי הנראה כבר מת מכל הרגש רוחני מפני שהיא בת־מלך, ואין בשום כוח בשום אופן שבעולם להמיתה, ואין מקבלים תנחומין על החי… ועד יום מותו תחכה לו, שמא ישוב מדרכו הרעה וחי… ואם הוא צעיר לימים, איננו מועיל הייאוש מפני שעדיין הוא ייאוש שלא מדעת. ואם הוא כבר בא בימים, הוא ייאוש ברשות, שהרשות ביד כל אדם להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום. הנפילה ממדרגת השלימות ושבירת גדרי התשובה, והייאוש שנופל בנפשו, מלהיות מן הצדיקים אשר “שבע יפול צדיק וקם”, ובוחר יותר ב”עבר ושנה נעשה לו כהיתר” בשביל אלו שני דברים: אם הוא נמצא בעולם ויורד ונופל ממדרגתו, הוא תולה הסבה בהעולם אשר היא בוערת כאש ושורפת הנשמה בגוף קיים, ועד כמה נשמות נשרפות בגהינם העולמי, והוא בתוכם, ואין ביכולתו וברשותו להינצל מן הגהינם הזה, אשר מרגיש קושי גהינם עולם הזה מגהינם העתיד, מפני ששם נדונים הרשעים אלא י”ב חודש, ובגהינם הזה, כל שבעים שנה… וצועק בקול מר “למה את תבל תֵסיתנו להבל”?!…

וכשיראה זמן מן הזמנים שהשיגעון נתמעט, והדעת מתרבה, והניצוץ אשר בכל האדם נתעורר, ויצא מתוך ההפיכה, והציל את עצמו מעט מעומק הבכא… אז סובר ותועה שכל זה בא לו מעצמו, וגם תועה שיהיה כן לעולם, ומקבל רק שני גדרי התשובה, שינוי מעשה ושינוי השם, ואינו רוצה לשנות מקומו, מלרוץ מעומק הבכא ולישב בין החכמים, למצוא שם מרגוע לנפשו, וחומה בצורה לנשמתו. בעבור זה שוב הוא נופל ממדרגתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא…

בשביל הטעות אשר הוא משני הצדדין, מעכב אותו מן התשובה. ואם ישוב באותו מקום הוא מוכרח ליפול מתשובתו, ועל טעותיו האלו, הוכיח לנו הנביא הושע עליו השלום, ואמר, שובה ישראל עד ה’ אלהיך, שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שמא תאמר איך אני יכול לעשות תשובה, אחר שכמה וכמה מפריעים נמצאים בעולם, על זה אומר לו הנביא “כי כשלת בעוונך“, ולא בעוונות אחרים… ואם נפלת? נפלת מעצמך, כי לא העולם והזמן גרמא, כי הבחירה והרשות נתונה ביד האדם, בכל מקום שהוא להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום, ובכל זמן שהוא: ובמקום שהבלתי בעל שכל אומר “מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל, והזמן ישלח הזבוב, וייתן הנשר בכלוב…”, אומר הבעל שכל, “מה שיעשה השכל לא יעשה הזמן”, ובמקום שמדמה הבלתי דעתן את הזמן לאש, והמקרים לעצים, והוא השה לעולה, מדמה השכל להיפוך, הזמן לאור, והמקרה והניסיון לשני מנורת המאור, והאדם הנעלה, אוחז הנרות בידו להאיר לו הדרך, אשר הולך ואור עד נכון היום… כמו שאמר הכתוב “וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים” (ישעיה נח,י). ובמקום לשאול את העולם, “למה את תבל להבל תסיתני?”, שואל את עצמו “למה אני אחרי ההבל רודף”. אם הכיר את העולם לגזלן-שוא, אשר נדמה מרחוק שיש בה ממש להתפחד ממנה, והכיר כי כל העולם הוא רק אחיזת עינים, לחושך אשר האור נעדר ממנו, והתחיל להרגיש בעצמו הניצוץ הטהור, אשר טמון עמוק בלב כל אחד ואחד, ונתעורר בקרבו הבת קול הקורא לתשובה “שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם” וקורא ותובע אותו בכל שעה ושעה, והתשובה תלוי בידו וברשותו, כי ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, זה היא התשובה הראשונה אחר אשר הכיר היטב את הו”כי כשלת בעוניך”. אבל אחר ההתעוררות ששב מדרכו הרעה בשביל הכרת עצמו והעולם, ואיך שהפתח חתורה לפניו, ושהכל בידו וברשותו, ומזה יכול לפול להחסרון של כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ונופל בטעות שני שיכול בעצמו לעמוד בכל נסיונותיו, וללחום נגד כל זרמי החיים והזמן. ובשביל זה נופל שוב ממדרגתו, ונופל בייאוש, ואומר אף שיודע שרע ומר דרכו, אלא שקשה לו לפרוש. על זה הוכיח לו הנביא שנית, שלא די שאתה שב מן העולם, אלא שצריך אתה לשוב אל חבורת מבקשים את האמת. וזה גם כן בקל להשיג, ובידו וברשותו של אדם, וזה גומר “קחו עמכם דברים“, קחו עמכם, עם התשובה שלכם, מדברים ושובה שנית מן הטעות השני שנדמה לך שבכוחך תעמד, ושוב אל ה’. ועל זה יהיה עֵד ה’ שהתשובה היתה אליו, ולא ישוב עוד לכסלה בשביל שהכיר שאין התורה נקנית אלא בחבורה, ואין מתקיימת ביחידי…

וכששב מן העולם כמו שדרש ממנו ה’ וקנה תורה הרבה, מן החבורה, והיה הולך וגדול, וחי שנים הרבה, בהשקט ובמנוחה, בענווה ושמחה, שבנה עצמו מהחבורה, ובנה החבורה מעצמו, עד שנתרבה הדעת, ונתרבה הדעות, ועמהם חילוקי דעות, ונפל הפירוד בין הדבקים, מהכלל האמת אשר שאבו כולם ביחד, התחיל להעידר, עד שנעשה עדרים עדרים, ולכל אחד עדר לבדו, ומחלקו של כל אחד עשו לכלל, ומהכלל שיטה ובמקום התלמדות ובקשת האמת עלה השקר, ועל מקום התפתחות היושר והצדק, נתפתחו חמדות, ובמקום החבורה אשר פעל זה על זה, ונפעל זה מזה, עלה חבורה של הקדרין והזגגין… וכל אחד מרגיש שהצדק אתו, והחיסרון תלוי רק בזולתו. ואינו יודע כי יש צדיק לפעמים שהוא אובד בצדקו, ומאביד את אחרים בשביל צדקתו, אף שהתחיל להכיר, איך שכל הדרכים הולכים אחר הרצון הראשון, וזה היה הסיבה הראשונה להפריד בין הדבקים, וגם הוא אשם בזה, אבל עדיין איננו מכיר שבידו לתקנו, ובתיקונו תלוי גם תיקון הסביבה והוא עולה, והעולם עצמו מתעלה עמו, אם עשה מצווה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות,  אלא הסביבה גרם כל זה וחושב שחברו צריך ומוכרח להחליף בתשובה…

על זה בא היסוד של כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, עם פירוש שלשה החשבונות, וזיל גמור. ועל זה בא הושע הנביא עליו השלום שנית ואמר, שצריך האדם לשוב עד ה’ ואין שום אדם שגורם בנפילתך ובמפלתך אלא אתה עם הנהגתך גרמת שחברך יהיה גורם בעווניך, ואין הדבר תלוי אלא בך, מתחילה שהיה אצלך עיקר הלקיחה ולא הנתינה, והיה אצלך עיקר התורה לקנות התורה, ואין התורה נקנית אלא בחבורה, ולא הרגשת את עצמך לעשות שיטה מחלקך, בעבור זה היה אצלך ההתלמדות וההתאגדות בכל תוקף ועוז… אבל אחר כך שנתהפכת מלוקח להיות מוכר, ועליך אמר הכתוב “אמת קנה ואל תמכור” (משלי כג,כג), בעבור זה עשית עדר לבדך ונכשלת בעוונך ובידך לתקן ולשוב עד ה’, אם אתה אומר שהחבורה אינה רוצה, או שיש הרבה חסרונות בחבורה ולכן אתה אינך רוצה, על הראשון אמר קחו, אין אתה צריך לחכות על נתינה, אלא אתה צריך בעצמך לגרום הלקיחה, ועל השני אמר קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים, וביחד שובו אל השם בתשובה שלימה­.

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 48

הדרך להשיג ממצווה זו, יסוד לכל התורה כולה ותיקון המדות בשלימות, הוא על ידי הרחבת שלשה חשבונות הללו, שיצאו לנו מהם ג’ כללים אלו:

א. יסוד התביעה והרגשת המדות, הוא על ידי הרגשת עצמו מחברו, והכרת חברו מעצמו. הנה מה שאמרו חז”ל, אין אדם רואה חובה לעצמו, אבל לאחרים הוא רואה חובה, ועל זה אמר רבי אליעזר הגדול לבנו, אל תהיה כזבוב העומד על מקום פגום, היינו שלא תחקור אחרי מומי זולתך, כי כל הפוסל במומו פוסל, אמרו חז”ל. ויש לדבר הזה יסוד בשכל והבנה במילי דעלמא, כי אמרו חוקרי הטבע, שלפיכך אדם יודע להבחין בין צבע לצבע, מפני שבבבת עינו נמצאים שלל כל מראי הצבעים אשר מחוץ לעיניו, ולכן יודע להבחין בין צבע לצבע אשר מחוץ לעיניו. כן הוא בכוחות נפשו של אדם, שאם היה נקי לגמרי מן החסרון, לא ראה אותו בחברו. או אם לא הרגיש שחברו פגע מה בכבודו או שחשב לפגוע בו, בוודאי לא חקר אחר מומו וחסרונו, אלא מפני שבו בעצמו נמצא כל זאת. ועל זה אמר שלמה עליו השלום “עיניך לנכח יביטו, ועפעפיך יישירו לנגדך” (משלי ד,כה),אם עיניך הרעות רואות תמיד חסרוני זולתך, ותמיד נוצר אצלך טענות על חברך, ואין אתה ניצל מן התביעות אשר לא יכלו, ומן הדאגה והשנאה אשר לא יפסקו, כל זה בא מעיניך… וכל הצבעים הרעים אשר אתה רואה, הם נמצאים בעפעפיך, עם הגזלן המדומה אשר אתה לוחם שברא לך דמיונך, בשביל זה אם נפלת, הרי נפלת מעווניך. כמו שאמר הכתוב “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”, ולזה ציוה החכם מכל אדם, ונתן לנו עצה טובה ותרופה לחולי נפשינו, אשר לא די שלא תלקה הנפש בכפלים אלא עוד תתנחם בכפלים, וכל החסרונות שראו עיניך על זולתך יוכל תביעתך על בן גילך תתהפך עליך בעצמך, ולנכח יביטו עיניך, וכל התיקונים שהיה לך על חבריך יישירו הכל מעפעפיך אם יהיו נגדך! כיון שתדע כי כל הפוסל במומו פוסל, הרי תראה את עצמך כבמראה מלוטש על ידי חסרונות זולתו, ואז תבין ליישר מדותיך על ידי ההסתכלות בזולתך, ותייסרך רעתך לשוב ממשובתך, וזה עומק דברי הלל עליו השלום “כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד”, היינו שתכיר את עצמך על ידי חברך, ויפתח לך פתח בתיקון מדותיך.

החשבון השני, הוא מה שאמרו החכמים, אם תרצה לדעת מה שבלב חברך, דע מה שבלבבך, ואל תאמר אני אוהבו, רק הוא שונאי, כי כפי שמראה את עצמו לחברו כן חברו מראה את עצמו לו, כמאמר הכתוב “כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם” (משלי כז,יט). אם תעבור על מדותיך, אז מן ההכרח שגם הוא ישלים אתך, כמו שאמר הכתוב ברצות ה׳ דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו (משלי טז,ז). ואין לך לתלות בחברך מה שאין ברשותך ויכלתך לתקנו. מוטב לתלות בעצמך, ולתקן את עצמך מה שביכולתך וברשותך. אין זאת כי אם רוע לב, לתלות הקלקול בחברך, כדי לפטור את עצמך מתיקון חסרונך, ואתה בא לחפות חסרונך בחסרון זולתך. ועל זה אמרו ז”ל “כל ישראל ערבים זה לזה”. מה שיש לדבריהם הקדושים יסוד במחקר כוחות הנפש, והוא שכל הנהגת האדם תלוי בידו ובבחירתו, ובידו להפך כל תנאי הנהגת חיי הסביבה לסיוע או למכשול לו, וברצונו החזק, אם בעל נפש הוא ובעל רוח חזק, לכפות הסביבה וכל המקרים החיצוניים למטרתו העליונה, כי זה חלק האדם מאלוקה, שהוא בעל בחירה חופשית, ובידו להטות כל זרמי החיים אל רצונו הכביר ורוחו החזק, להבליג על יגונותיו ולעבור על מדותיו, ולפנות לבבו מטרדות העולם וחמודותיו, ויחיה חיי מנוחה ושמחה, והכל יחפצו בחברתו, כמו שאמרו החכמים “מי שמרוצה במדותיו, רבו עליו הקופצים”. נמצא כי התייחסות החברה אל האדם תלוי כפי התייחסותו אל החברה, וביד האדם בבחירתו הטהורה לשנות הסביבה בהנהגתו כפי מה שירצה, כי כל ישראל ערבים זה לזה, וכל אחד ערב בעד הנהגת חברו, כי לא חברו הרע לו, אלא הוא גרם לחברו שירע לו, ואם יחסר לך, יחסר בך!… ולו התנהג באופן אחר עם חברו, אז גם חברו התנהג באופן אחר עמו, ואין הדבר תלוי אלא בו, ומאי דסני ליה לנפשיה, לחברו לא יעביד, ואז ממילא לא יעשה גם חברו רעה, ובזה קם הכלל השני, ליסוד תיקון מפריעי הסביבה על ידי תיקון עצמו…

והחשבון השלישי הוא שכל חסרון האדם שאינו יכול לקיים את התורה בבין אדם לחברו, הוא מפני שתמיד מלא טענות על זולתו, כי נדמה לו שמצד עצמו הוא עושה כל מה שמוטל עליו, והוא כבר תיקן את עצמו, רק חברו עדיין אינו רוצה להכניע את עצמו כנגדו, ועל כן ישיב יד תוכחתו לבקרים על חברו, מדוע אינו מתלמד ממנו, ומאחרים הוא מתלמד, ועל כן הוא נושא טינא בלבו עליו. והוא מפני שהחליט בדעתו שחברו צריך להתלמד ממנו, ולא הוא מחברו, אף שבמציאות יתכן הדבר להתהפך, שהוא צריך להתלמד מחבריו הטובים ממנו, ולהיכנע מפניהם, ולסור למשמעתם. וכמה פעמים אין אדם שומע מה שמוציא בפיו, בטענותיו שהוא טוען מדוע דנתיו לכף זכות, והוא דנני לכף חובה? שבזה גופא איננו דן את חברו לכף זכות, ולמה יחפוץ שחברו ידינהו במה שאין בידו? וכמה פעמים יארע לאדם שהוא מתווכח עם חברו, ורוצה דווקא שחברו יסכים לדעתו, ואינו מרגיש כי גם לחברו יש דעת ורצונו בכך, וכן בכמה עניינים. ועל זה אמר הלל עליו השלום, כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, ובטל רצונך מפני רצון אחרים, כדי שיבטלו רצון אחרים מפני רצונך, וקם גם הכלל השלישי יסוד לתביעת שלימות זולתו, יראה שלא לעבור על שלימות עצמו, ובזה יעמוד על יסוד גדול בעבודת ה’  יתברך.

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 74

“כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד”.

אמנם הגר המבקש את האמת, לא מצא עדיין מרגוע לנפשו, מפני חסרון הכרת רוממות האדם שזה יהיה המכריע לחייב על מעשהו הטוב, אבל מי יהיה המכריע להכיר תכלית ורוממות האדם בעת שעדיין איננו מכיר התרופה מיניה וביה, היינו להכיר האמת מעבודת העצמו, כי לזה צריך איש תבונות, כאמור. ועל כן לא מצא רפואה למדוי נפשו, כי איך יוכל לעשות פעולות ישרות באין פועל ישר ושלם? כי הדרך של “אמת הבנין” אינו אלא עבור אדם המעלה, ולכן לא נתקרב הגר מהיסוד הזה אלא נדחף. עד שבא לפני הלל הזקן ואמר לו “מאי דעלך סני לחברך לא תעביד”.

ועלינו להבין איך נכלל בזה כל התורה כולה, ואיך יש בזה רפואה אף למתחילים? וראשית צריך להבין מדוע לא אמר לו כלשון הכתוב, בלשון חיובי “ואהבת לרעך כמוך”, ובחר לו בלשון שלילה? והוא, שלא יתכן חיוב האמת בלי שלילת השקר, ולא יתכן הרגשת הטוב בלי הרגשת הרע, כמו שאמר הכתוב “ויתרון החכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך”. ואמרו ז”ל אם אין חושך אין אור, וכו’ ואין הטוב ניכר אלא בהעדרו. הכרת החכמה מן הסכלות, הכרת הטוב מן העדר, שהוא לא מצד המעלה, אלא מצד ההכרח והחסרון. ובשביל זה לא יתכן הרגשת הטבת חברו, מהרגשת הטבת עצמו, עד שיהיה שווה בעיניו רעהו כמותו ממש, בלי חילוקים, מפני שהאדם איננו מרגיש בהטבתו שעושה לעצמו עבור שני דברים: מפני שהוא שקוע כל כך באהבת עצמו, מעת שיצא מבטן אמו, עד שאין באפשרי להרגיש העצמו מאהבתו אותו, כי על שוחד אמרו חז”ל שהוא נעשה חד, עד שאינו מרגיש השוחד, על אחת כמה וכמה על הכלל כולו, של אהבת-עצמו איך יכול להרגיש שהוא אוהב את עצמו? וגם להרגיש כבידות הפעולות שעושה עבור עצמו, עד שכל הכבידות כאין כנגדו, ואין דבר העומד בפני רצונו, עד שאינו מרגיש שעושה מה עבור עצמו, שהדבר והעצמו והאהבה נעשו חד.

ושנית מפני ריבוי התמדתם, שעושה תמיד רק עבור עצמו, יום ולילה בלי הפסק. כמו שאינו מרגיש בטובות הבורא עליו מפני רוב התמדתם,  עד שכל הטרחות והיגיעות שמתייגע עבור עצמו, הם אצלו בבחינת פעולות כהות בלי מספר. כמו שקרה מעשה שאחד ביקש מחברו, שיעשה דבר מה לטובת חברו, וקשה היה לו לעשות דבר זה. ושאל לו אם גם עבור עצמו לא היה עושה זה. והשיב בתמימות כי גם לעצמו לא הטריח כל כך בטרחה גדולה, ומעולם לא עשה כזאת עבור עצמו מפני שיש לו בזה הסתפקות. והוכיח לו השני כי הוא מוטעה בזה, כי הרי לא נסה לרחוץ פניו ידיו ורגליו של זולתו כמו שעושה לעצמו פעמים אין מספר… וכן כל הפעולות שאדם עושה עבור עצמו יום יום, ובעבור זה לא יתכן מי שהוא שקוע באהבת עצמו להטיב לזולתו, כמו שהוא מטיב לעצמו ממש. ואינו יכול לקיים החיוב של “ואהבת לרעך כמוך” אלא מי שיש לו מדרגה של התפשטות הגשמיות, כמו הלל עליו השלום שהיה אומר הפסוק “גומל נפשו איש חסד” בשעת מאכל, והוא מרגיש כל דבר דק שעושה לעצמו, ומכיר גם כן את ה”כמוך”, זה יכול להטיב לזולתו, כמו שמטיב לעצמו. וכן מי שרחוק מאהבת עצמו גם מה שנוגע למדת הגאווה, זה יכול להרגיש מה שחברו עושה עמו, שבכל דבר ודבר חברו מטיב עמו, ויכול להרגיש ה”כמוך” מ”רעך”, ובזה יכול לקיים את ה”ואהבת”. אבל מי שרחוק מכל זה אינו יכול להרגיש מה שמטיב לעצמו, ומה שחברו מטיב לו, אבל הרעות שעושה לו חברו הוא מרגישם היטב, ומקפיד מאוד על שחברו מצער אותו, ויחר אפו עליו מאד, אפילו עד כדי נפילת פנים ושנאה וקטטה. וכל פי שבא לתקן כל זה, שלא יסבול ולא יקפיד כל כך, והתחיל להרגיש ששנאה על חברו הוא שנאה על עצמו, שהשנאה נמצא בלבבו ולא בזולתו, ובא לבקש התרופה למחלתו, הוא גם כן מיניה וביה, ובנקל יהיה לו להתלמד מהרגשתו העצמיות, כאשר ירע לחברו יחר אפו עליו, כמו כן לא ירע לחברו שעמד בניסיון, והוא מרגיש טעם הרע שעושה לו חברו, וידע להיזהר מזה שלא להרע לחברו. ולכן אמר לו בלשון שלילה “כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד”. והמדרגה הזאת יכולה להיות אף למתחילים, כי זה הכלל יכול להיות אצלו התובע היותר חזק לתקן מדות נפשו, מפני שיש לו גוער בנפשו על חברו, וצריך להפוך הגוער הזה על עצמו, ונקל לו לקיים הכלל של “מאי דעלך סני, לחברן לא תעביד”…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 209

שובה ישראל עד ה’ אלהיך, כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה’ וגו’ (הושע יד), ואמרו חז”ל על הפסוק קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים.

ולכאורה למה צריכים למדברים, למבררים ומחזקים, כדי שיהיה יכלתו לשוב אל ה’, הרי עיקר התשובה במחשבה היא? וברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כמו שנראה ממה שמצינן בקדושין, הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, חוששין לקדושין, שמא הרהר תשובת בלבו, אפילו היה רשע גמור, הרי שיכול להיות בעל תשובה, בתוך כדי דיבור, של הרי­ את מקודשת לי? וכבר שואלים בעולם למה צריכין להרבות כל כך במוסר בהתפעלות, ולהרבות כל כך בעבודה, בדיבור ובבירור על ידי דיבוק חברים, הלא לא ברעש ה’ כי אם בקול דממה דקה? ואם כן למדברים למה צריכים? ומה המה שני מיני התשובה, מה שאמר, שובה ישראל עד ה’, ואחר כך הוסיף לאמר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה’? גם ראוי להבין מה שאמר כי כשלתי בעונך. מאי נפקא מינה, מאיזה סיבה באו לו המכשולים, אם מעוונותיו או מעוונות חבריו, או מן העולם, הלוא סוף כל סוף מכשולים המה, וצריך לשוב מהם?

מצינן בגמרא (שבת פ”ב) מעשה בעכו”ם אחד שבא לפני שמאי הזקן, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא זיל גמור, עיין שם. והדברים צריכים ביאור, כי הלא ידוע ומפורסם כי בשאלת ובקשת הגר ללמדהו כל התורה כולה על רגל אחת, היתה כוונתו לשאול מה מהות התורה? וביקש יסוד להתורה, שיוכל לעמוד עליו, ומדוע דחפו שמאי באמת הבנין שבידו? ובמה הסתפק הגר עם היסוד של אהבת הבריות שהורהו הלל, האם נכלל ב”דעלך סני לחברך לא תעביד” אף המצוות של בין אדם למקום, כמו לימוד התורה לשמה, ולעמוד על גדרי הפרישות, ולזכות הרבים, וכל המצוות המעשיות שבתורה? אמנם יתכן לפרש קצת שתי הדרכים של שמאי והלל עליהם השלום, למה שנוגע לעבודתנו ולתיקון עצמינו, איך שנשוב בתשובה שלימה, עד ה’, כמו שדרשו חז”ל, עֵד ה’! שלא ישוב עוד לכסלה, ולא ייפול עוד במצודת עוונותיו, ולא יסתבך עוד בתהום טעותיו וחשבונותיו המוטעים, של המבוכה הכוללת אשר רבים חללים הפילה; כי הגר שבא להתגייר, היה מבקש דרך ויסוד לתיקון מידות נפשו, ושיהיה לו תובע וגוער פנימי לשוב מהחטאים שחטא, כמו שאמר החכם, “ואיך ישובו החוטאים הפתאים מן החטא, אם לא יהיה בנפשם גוער”?

ומי יהיה המברר האמיתי על טעותי שכלו בעוד שהישרות שלו צולל בים חשבונותיו הרבים. והנה זה דבר ידוע ומפורסם, שהאדם צריך תמיד לברוא את עצמו, כי זה מציאות האדם בעולמו, לראות תמיד את עצמו כמו שאינו, כי כל הוויות שבעולם התחלתם מהעדר, כמו שכתב הרמב”ם ז”ל על כל הבריאה, שתמיד דבוק העדר בחומר ובצורה, אשר זה סוד התפתחותם, כן הוא אצל האדם, “שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון” כי צריך האדם, לדעת חסרונותיו ולתקנם, ולבנות מעצמו בנין מפואר, לפי שהוא בחיר של כל הנבראים אשר בראו אלהים לעשות, היינו שיעשה אחר כך וישתדל להשלים הבריאה שנברא בעבורה. ועל זה השיב לו שמאי הזקן בתשובה של “אמת הבנין”, שאם האדם יודע ומכיר איך שצריך להיות, ואיך שהוא נמצא עכשיו, כמו שאמר החכם מכל אדם “על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה”, והוא משל על נפש האדם, שצריך האדם לשקוד במלאכת הקודש, לגדור נפשו מן הרע, ולהצילה מהמדות הרעות, על ידי ההשתדלות והמעשה. והאדם מתעצל בעבודתו, ונלקה בכפלים, מפני שהכל נברא בעבור האדם, והאדם נברא לברוא את עצמו, ולבנות ביתו הנצחי, כמו שאמר החכם “חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה” (משלי ט,א), שהכל עמודים עבור ביתו של אדם, כדי שיהיה ביכלתו ובחכמתו לבנות ביתו. ועל זה דרשו חז”ל, זכה הוא נוחל שבע ארצות, לא זכה הוא מתחלק לשבע ארצות, וביכלתו של אדם לזכות ולנחל בשבע ארצות, והוא עשה את עצמו בהיפוך, שאיננו בונה ואיננו נוחל. וזה יכול להיות התביעה היותר גדולה על האדם כדי שיהיה תמיד “אמת הבנין” בידו…

ועל ענין דרך ויסוד לתיקון המדות, כיון שבמדות האדם ישנם דבר והפוכו, והאדם צריך לסדר כחותיו בזמנם ובמקומם הראוי להם, ועל זה השיב לו גם כן שמאי הזקן “באמת הבנין”, היינו כמו בבנין בונים על ידי קני-המדה, להעמיד הכותל כשורה, ומהכותל גופא יתלמד איך להניח הלבנים זו על זו ביושר, כן הוא בשלימות האדם, אחר הכרת היושר והצדק, ומשתדל לעשות על פי היושר התוריי כל פעולותיו, והמה גופא יורוהו איך להיישיר מעשיו הלאה. הכרת הנגיעות תלמדהו, הרגשת הפעולות תדריכהו, ושניהם יחד יבררוהו, ואז הרצון והנטיות הטבעיות יעקרו, ובין טוב שברע, ורע שבטוב יבקר, כמו שאמרו חז”ל על אברהם אבינו עליו השלום, שנעשה לו שתי כליותיו, כשתי מעיינות נובעות חכמה. ויתכן לאמר שמעין אחד להכיר התלמיד חכם שבעכו”ם, ומעין שני להכיר העכו”ם שבתלמיד חכם, כמו שאמר הכתוב “מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה” (משלי כ,ה), ובזה הורה שמאי הזקן את הגר שבא להתגייר, שצריך לצאת כקטן שנולד, ולאחוז תמיד בידו המשקל השווה, לשקול מעשיו על פי התורה, בלי נטות ימין ושמאל. ולזה הראה לו “אמת הבנין”. וכן כל בעל תשובה שצריך לצאת כקטן שנולד, לתקון מעשיו ומדותיו בגדר שאין לו זכות ולא חובה, ואם האדם פוסל את הזכות ממילא יתבטל החוב, כי לא יתכן חוב בלי זכות, ואימתי יוכל האדם לחדש לבו ורוחו כך? בשעה שהתבונה שלו תהיה מקורה ברוך, מן המים העמוקים אשר בלבו, אז יאמר לו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 90