נָכוֹן לִבִּי אֱלֹקִים, נָכוֹן לִבִּי, אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה. עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר (תהלים נז,ח-ט). היה אמר דוד עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, דרך השחר להיות מעורר בני אדם, אבל אני מעורר את השחר (מדרש תנחומא בהעלתך סימן י). אעירה שחר, אנא הווינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי (ירושלמי ברכות פ"א).
אפשר לפרש הכוונה, בהקדם כוונת הכתוב: ואני תפילתי לך ד' עת רצון, אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך (תהלים סט,יד), ופירש רש"י ז"ל תהי עת תפילתי עת רצון. אמנם לכאורה ראוי לדקדק, כי היה צריך לכתוב ואני תפילתי בעת רצון, וכנראה מפני זה פירש רש"י עת תפילתי. אמנם גם זה צריך הסבר, כי לא נכתב עת תפילתי.
אולם יש לפרש על פי מה שמובא בשם חתן סופר ז"ל על הפסוק "תהילת ד' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד", ופירש הוא ז"ל הכוונה: התפילה הרצויה שמתפללין אותה בכוונה, מלבד שהיא מקובלת ותפילתו נשמעת, עוד זאת שהיא עושה רושם חזק על השומעים אותה. חברים מקשיבים, עד שהם מתפעלים ומתעוררים וגם הם יפארו וירוממו וישוררו ויעתירו מעומק הלב אתו עמו, וזו כוונת דוד המלך עליו השלום: תהילת ד' ידבר פי, אז, ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד. כי מכח תפילתי יתרוממו בהתרוממות הנפש לשפוך שיח לפני ד' ולעמוד ולהתחזק. עד כאן תורף דבריו. ודברי פי חכם חן יש"י.
והנה בוודאי התפילה יותר מתקבלת בעת רצון, וכמאמר הכתוב "בעת עניתיך וביום ישועה עזרתיך וגו'" (ישעיה מט, א). אמנם כשנתבונן בדרך משל במלך בשר ודם, אשר אין לבוא אצלו בכל עת, רק בעתים המזומנים לראות את פני המלך, אמנם מי שהוא חביב אצלו, אשר יוכל לכלכל דבריו במשפט, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופן, בשים שכל ובינה, בטוב טעם ודעת, אמריו אמרי נועם והמלך אהבו, לזה אין מן הצורך להמתין על העת הקבוע לבוא לפני המלך כי בכל עת ובכל עונה הוא חביב לפני אדונו ומלכו. והסיבה לזה, מדברו הנאוה אשר יערב על המלך להיות שומעו, וקולו הערב אשר יתן את מתקו ולמלך ינעם להטות אזנו ולהאזין אליו כי הוא יפה אף נעים, ועל ידי זה הוא עושה לעצמו אצל המלך עת רצון.
וזה הוא אפשר בכוונת הכתוב, כי כמו שהוא במשל, כן הוא אלף אלפי אלפים הבדלות כביכול אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה מלכו של עולם, שתפילת צדיק גופא היא כמו העת רצון והיא גורמת עת רצון. וזה "ואני תפילתי לך ד' עת רצון וגו'", ואינו מוכרח לצפות ולחכות שיהיה הזמן עת רצון, כי תפילתי הזכה לא תשיב ריקם ובכל עת רצויה היא, וכנ"ל. ובודאי דוד המלך עליו השלום אשר התחנן והתפלל כה מעומק הלב, אשר היה יכול לומר תהילת ד' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד (וכפירוש החתן סופר ז"ל) שגם אחרים התפעלו והתפללו עמו בהדרת קודש, הוא היה יכול נם לומר "ואני תפילתי לך ד' עת רצון", כי תפילת אדוננו דוד המלך עליו השלום היתה חביבה אצל ה' יתברך כל עת, כתפילת הצדיקים השלמים שעושים רושם. מה גם תפילת נעים זמירות ישראל משיח אלקי יעקב דוד המלך עליו השלום.
וזה אפשר בכוונת הירושלמי וכוונת מאמר חז"ל דרך השחר להיות מעורר בני אדם. כי ידוע שהשחר, דהיינו קודם אור היום, הוא עת רצון (כמובא במגן אברהם סימן תקפ"א סק"א). ועניין הזה הוא בוודאי מעורר את בני האדם. וזה דרך השחר להיות מעורר ב ני אדם, כ ירצו ויחפצו להתפלל בעת רצון, "אבל אני מעורר השחר", דהיינו שדוד המלך עליו השלום היה יכול לעורר רחמים ולהפך רצון כביכול מה' יתברך בכל זמן ועידן. ו"שחר" לפי זה הוא רמז על עת רצון כמו שהביא הג"ר "והוא עת רצון" וזה "אבל אני מעורר השחר", דהיינו שאני אפעל בתפילתי, שתהיה עת רצון. וזה גם כן לשון הירושלמי "אנא הוינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי".
אמנם לא מספיק במה שמתחננים לקב"ה, כי צריכים אנו להתחרט על מעשינו הרעים והעברות שגרמו להסתלקות השכינה ולהסתר פנים כדי לעורר על ידי מצוות ומעשים טובים "שעת רצון". אמנם "השחר" הוא עת רצון ובני אדם משתדלים שיתפללו בעת רצון. כי נכון הדבר. אולם האדם צריך להשתדל "לעורר ה שחר", דהיינו לעורר רחמים ולגרום על ידי פעולותינו לעת רצון, וזה "דרך השחר להיות מעורר בני אדם" אבל "אני מעורר השחר", דדך רמז, לא רק בסוף הלילה, אלא בכל עת הנני משתדל שיהיה רעווא ורצון מאת ה' יתברך.
אף שקבלה בידינו שלא לעורר חס ושלום מדת הדין על ישראל בימים הקדושים האלה, מכל מקום עלי להזכיר בקצירת האומר דברי תוכחה בראשי־פרקים. אמרו חז"ל "אחרים אומרים צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה ברוך אתה ד' שומע תפלה" (ברכות כט:) אמר רב הונא הלכה כאחרים (שם). פירש רש"י ודעתם קצרה. ואינם יודעים לפרש צרכיהם.
צרכי עמך ישראל מרובים, חלול שבת קודש גורם ח"ו חסרון הפרנסה. וכן אמרו חז"ל אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חלול שבת (שבת קיט:) וגם אמרו ז"ל העושה מלאכה בערב שבת וערב יום טוב אינו רואה סימן ברכה (פסחים דף נ:) ומכל שכן מי שעושה ח"ו מלאכה בשבת ויום טוב. וצריכים להזהר בשמירת שבת קודש כהלכתה שנפרצה בעוונותינו הרבים בזמן האחרון.
כן אמרו: גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ (אבות ה,ט). נבדוק מה יש בידינו ח"ו מעבירות אלו ומאביזרייהו:
עבודה זרה: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה.
גילוי עריות: נדה, צניעות, כל כבודה בת מלך פנימה גדר לזה.
שפיכת דמים: המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (בבא מציעא נט:).
השמטת הארץ: עינו רעה בשל עניים, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עלך אך ד' והיה בך חטא, נתן תתן לו וגו' (דברים טו, ט־י), נבדוק היום אם באמת יצאנו ידי חובתנו בעניין צדקה כדבעי לעזור זה את זה.
אנו מתפללים בימים הקדושים הבאים עלינו לטובה על הרבה דברים "מעוררים את השחר" אבל העיקר להתפלל על דבר הכולל הכל, והוא על למוד התורה, אבל זה בידנו אנו, כפי שהתפלל דוד המלך עליו השלום "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי" (תהלים כז) הכוונה אם מבקש האדם מאת הקב"ה שיצליחוהו בקניינים גשמים, הלא ד' יוכל להשפיע לו גם בלי שיצטרך האדם הזה ליגע בשבילו, כגון שימצא אוצר טמון כסף וזהב ורב פנינים, ואין צריך לבקש אחריו. אמנם מי ששואל מאת הקב"ה יראת שמים וידיעת התורה, זהו מה שהקב"ה מבקש מן האדם עצמו שיתחזק בה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וזה אחת שאלתי מאת ד', אולם אותו הדבר הוא אינו כשאר דברים אשר אין אני מוכרח לבקש אחריהם, אמנם אותה אבקש (מלשון אם תבקשנה ככסף) והוא: שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו'. שמע קולנו ד' אלקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.
(אלה דברי שמואל, דרוש א)
—
הרב הגאון המפורסם לשבח ולתהילה והדרשן הנפלא מו"ה שמואל שמלעקא סג"ל רוזנבוים זצ"ל הי"ד אבד"ק קליינוורדן, ממלא מקום אביו הרב משה חיים סג"ל ליטש רוזנבוים זצ"ל שהיה רב, אב"ד ור"מ בקהל קליינוורדן במשך ארבעים וחמש שנה וחיבר ספרי שו"ת וחידושי תורה. הרב שמואל שמעלקא נסמך להוראה ע"י גאוני הונגריה: הרב ישעיה זילברשטיין זצ"ל אב"ד וויטצן, הרב מרדכי ליב ווינקלר זצ"ל אב"ד מאד והרב יוסף אלימלך כהנא זצ"ל הי"ד אב"ד אונגוואהר.
הרב, נהרג באושוויץ בי"ב בסיוון תש"ד. כן נספו כמעט כל משפחתו וקהילתו. הי"ד.
בנו, ר' פינחס סג"ל ליטש רוזנבוים, עסק בימי הזעם בהצלת מאות יהודים בתחכום רב ובמסירות נפש. הוא נותר כמעט שריד יחיד למשפחתו העניפה, והוציא משארית כתבי אביו את הספר "אלה דברי שמואל".
בהקדמת הספר כותב ר' פינחס:
עד זיבולא בתרייתא עסק באורייתא, שם לילות כימין, מאין הפוגות טרח ויגע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. למרות המון טרדות הכלל שהו עמוסות על שכמו; צרכי קהילה גדולה ולימוד הישיבה. ובפרט ובפרט עיניו היו פקוחות על תינוקות של בית רבן. טרח להנהיג העם על דרכי התורה ויראה טהורה במעגלי צדק בשבט מוסר שבט מלכותו, בדרשותיו הנפלאות בעמדו במקהלות בראשי עם קודש. אמת מה נהדר היה ככהן גדול העומד לשרת, שפתותיו מלאות נופת, צוף אמרותיו הנאות ירדו חדרי בטן ועשו רושם בלבבות ועוררו נפשות שומעיהן.
אך לא ארכו הימים ואתמה מאד על מאור היום אשר זרח אל כל ויחשיך אלי ואליך ובא השודד מארץ מרחקים מגרמאניא, הנצים הארורים. עלה מות בחלונינו ואבד והרס כל מחמדינו. ואין זכרון לראשונים, כי גם לא זכו קדושינו לשוב אל עפרם להקבר בארץ בבית החיים, ולא ניתן לנו להשתטח על מקום קבורתם, ואין בידינו להציב ציון על מקום קדושתם. על כן קמתי אני שנשארתי לבדי מכל בית אבי, מבין אלפי סכנות בחמלת ד' עלי נמלטתי, ועודני צעיר, כבן עשרים, כמעט מחובשי בית־המדרש יצאתי, ועמדתי גלמוד בלי משען ומשענה. שבתי במר נפשי, שבתי אל בית הורי החרב, וקבצתי קהל הנשארת, וחיבתם אל בית אבי הראו לי, קהל עדתי, והושיבו אותי על כסא אבותי, ושמשתי שנים אחדות במקום שהתפללו שם אבותי נ״ע. הגם שכתר מלכותם ראשי לא הלם. מרגוע לנפשי לא מצאתי ובגולה יצאתי והלכתי מארצי וממולדתי ומבית אבי להגיע אל מחוז חפצי. הגם שהתמהמהתי, אקוה לאל מרום, יזכני להגשים רעיוני לעלות לארץ קדושי.
ולמען יעמוד זכרון אאמו״ר זצוק״ל לנצח אמרתי אני אל לבי, אלכה נא ואלקטה כמלקט בשבלים, מהמעט הנשאר בנס מכתבי יד של אבא מארי זלל״ה מבין השרופים כאודים ניצולים, חידושי תורה על ענינים וסוגיות שונים, ומהנשאר מתשובותיו להלכה, אשר מהם יראה הקורא ידו הגדולה בתורה; ורוב בקיאותו בש"ס ופוסקים ובתשובות האחרונים, כאשר צלל במי ים התלמוד האדירים, בפרט הראה כחו הגדול בתשובתו הארוכה בענין היתר עגונה, שטרח ומצא כדי גאולתו להתיר אשה מכבליה. ואזכיר פה מסירת נפשו על התורה שבזמן שפשטה הרשעה, וידי ארורים כבר הציתו את האש, וכמעט כל הגולה כבר עומדת במדורת אש, עש"ק פ' ויקהל־פקודי היה בשנת ומדד עוד לא שקטה רוחו, ולא נחה ידו ועסק בתורה וכתב תשובה גדולה בענין מצה שמורה וידיו גלולות כספר תורה, עד רמסו וחמסו אותו ואת משפחתו לגיא ההריגה ושריפה. וכן יש אתי בכתובים חידושי תורה ואגדה נאה ורשמי דרשותיו, ואבנה מהם ציון להעמיד שמו וזכרו לדור דורים ולנצח נצחים, על כן הבאתי עלים לתרופה לדפוס מהם ולהעלותם על ספר, וחובבי תושיה יהנו מנועם צוף אמרותיו וימצאו חן בעיני קוראיו והוגיו. ואעשה בזה נחת רוח לנשמתו הטהורה ושפתותיו יהיו דובבות בשמי שמיא, אשר שמה שבה רוחו לגנזי מתמים; ויקוים בזה מאמר חז״ל (יבמות צו:) "אגורה באהליך עולמים", וכי אפשר לו לאדם לגור בשתי עולמות, אלא אמר דוד יהי רצון שיאמרו הלכה בשמי ויהיו שפתותי דובבות בקבר, שנאמר, וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישינים״.
הרב דוד שלמה פרנקל הי"ד, נולד בשנת תרס"ג לאביו הרב הגאון משולם פייש זצ"ל רבה של דברצין שבהונגריה. מנערותו התנהג בפרישות וחסידות ושקד בתורה, תוך זהירות מביטול זמנו והקפדה על שמירת הלשון. את תורתו למד אצל אביו זצ"ל ובישיבת אוונגאר. למד לזמן קצר בישיבת מאקווא, ויצא לו שם כעילוי עצום, בבקיאות וחריפות.
