ב"דרכנו" גליון י"א דן הרב הגאון הכותב הנכבד יצ"ו על הסתירה שמצאו המבקרים בין דין המשנה סוף פרק ח דסוטה שבמלחמת מצווה הכל חייבים לצאת ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, לבין מה שכתוב בספר חשמונאים א, ג, שיהודא המכבי העביר קול במחנה לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו או ארש אשה ולא לקחה או נטע כרם ולא חללו או איש אשר ירך לבבו ישוב לביתו ככתוב בספר תורת ד' ", אף ששם מלחמת מצווה הייתה, והרב הגאון הנכבד טרח בזה הרבה להשוות את הניגוד הזה.

ולדעתי לא קשה כלל על פי שיטת ההלכה, שהרי מסקנת הש"ס בסוטה מ"ד: דלמעוטי עכו"ם דלא לייתי עלייהו לדברי הכל אינה בכלל מלחמת מצווה לעניין שיהיו צריכים לצאת חתן מחדרו וכלה מחופתה, ואינה בגדר מצווה אלא לעניין עוסק במצווה לבד.

ועיין ירושלמי ושי"ק שם, ומבואר שמלחמה אשר מטרתה היא להכניע את האוייב לבל יתנפל על אדמת ישראל נוהג בה דין השבים מעורכי המלחמה. ואין החיוב לצאת חתן מחדרו וכלה מחופתה חל אלא בשכבר התפרץ האויב לתוך גבול ישראל. (ו"אין נקי" הכתוב אצל מלחמת אסא במלכים א,טו שבארו הירושלמי שם שהכל היו חייבים לצאת ואפי׳ חתן מחדרו, וכן פירש רש"י במלכים שם, על כרחך צריך לומר לפי זה ששמועה זו היתה בטרם שבתה המלחמה וחיל בעשא נמצא עוד בגבול יהודה).

ואותה המלחמה שהכריז בה יהודא המכבי על הפטורים לצאת שישובו היתה מחוץ לגבול ישראל, כמו שנאמר שם ג,מא "וירא יהודא ואחיו כי הקצף הולך וגדל וכי קרב הצר אל קצה גבולי הארץ", ושם לט, כי מחנה האויב הנה בערבה אשר על יד אמה, ואמה זו מארץ פלשתים היתה, עיין שמואל ב,ח. ואם כן כדין עשה יהודא, כי כל עוד לא דרך האויב על אדמת ישראל לא נתחייבו עוד אלו לצאת, ובמלחמות הראשונות בטרם גורש האויב מן הארץ והמלחמה היתה בקרב הארץ, באמת לא נמצא כלל הכרוז הזה, ולא נזכר רק במלחמה זו שהייתה מחוץ לגבול ישראל. וזה האות, כי אין כאן סתירה כלל, ויהודה כדין וכתורה עשה על פי קבלת חז"ל.

שמואל דוד לאסקי אבד"ק סאמפאלנא

—

הרב שמואל דוד לאסקי נולד בתרנ"ב, 1892, לאביו ר' אברהם (אף שבמאמריו הוא חותם "בהרב רח"י זצ"ל"). ממנהיגי אגודת ישראל, למדן דגול, בעל מחשבה וסופר נפלא, למד בהתמדה יומם ולילה והיה לתלמיד חכם עצום, איש רוח בעל מידות, גדול הבקי בכל חדרי תורה, הבורח מהכבוד כמאש, אוהב אמת ושלום, רודף שלום ומעביר על מידותיו.

בימי מלחמת העולם הראשונה היה פעיל ב"צעירי אמוני ישראל", תנועת הנוער של אגודת ישראל.  מכיוון שידע גרמנית היה בקשר עם הרבנים ד"ר פנחס כהן ועמנואל קרליבך מגרמניה, שהניחו את היסודות לאגודת ישראל בפולין. אחרי מלחמת העולם הראשונה נתמנה כרב ברדוגושץ', באזור לודז'. אחרי זמן מה נתמנה כרבה של סומפולנו, שבאותו האזור, בה כיהנו אבותיו כרבנים, ונודע כ"סומפלנר רב". כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נבחר לוועד הרבנים של לודז'.

בצד לימודיו התורניים רכש גם השכלה כללית, ובין פרסומיו היתה גם חוברת ביידיש, בענייני אסטרונומיה שבה יצא נגד תורתו של קופרניקוס (דער פאטאלער טעות : א פאפולערער שמועס וועגן דער געאצענטרישקייט פון וועלט-סיסטעם : קאנטרא קאפערניקוס). רבים ממאמריו  פרסו בעיתוני אגודת ישראל.

בעיתון הצפה 3/7/1939 מופיעים דבריו בוועידת הסופרים בלודז': הרב שמואל דוד דיבר על השקפת היהדות על ספרות ועתונות. הסופר החרדי אין לו רק תפקידים אמנותיים, עיקר מטרתו היא לחנך את הדור. בכל מה שהוא כותב צריכים להכיר את הנקודה היהודית הדתית. הספרות מלאכת שמים היא ומטעם זה אחראית מאוד.

כשהיה בגטו לודז' סרב לשתף פעולה עם רומקובסקי, על אף האיומים הנסתרים שנתלוו לכך. בעת כינוס רבנים עם רומקובסקי, הרב התרומם מכסאו מלא אומץ וגאון ואמר בקול עז: "אדון רומקובסקי, גם אתה למדת פעם מגילת אסתר, ולבטח תזכור את המאמר 'אל תדמו בנפשך' … אל תדמו בנפשכם… אל תשלו את עצמכם… להימלט… איננו יכולים לשתף פעולה אתכם! חיינו אינם יקרים יותר מחייהם של כל היהודים. אל תסמכו עלינו!".

בכ"ו בשבט תש"א, 27 בפברואר 1941, היה בין הרבנים שחתמו על החלטה שליולדות ולאנשים המרגישים שכוחותיהם אוזלים מותר לאכול בשר טריפה, אחרי שיתייעצו עם רופא ועם רב. באדר תש"א היה בין הרבנים שהוציאו הנחיות למשגיחי הכשרות לקראת אפיית המצות בגטו לודז'.

היה מהרבנים הבודדים שנצלו בדרך נס בהסתתרם במחבואים, בעת שנתפסו וגורשו להשמדה שאר הרבנים בלודז'. נפטר במצוק וברעב בגטו לודז' בד' בסיון תש"ג, 1943, והובא שם לקבר ישראל בהלוויה רבת משתתפים.
מקורות:

רבנים שנספו בשואה, לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור 4 עמ' 450, אלה אזכרה ה עמ' 275-281, לאָדזשער געטא עמ' 455, די ווירדיגסטע מצבה פאר די קדושים, מאמר רבנים אונטער די נאצים מתוך אידישע ווארט תשרי תשל"ה, ווי איך געדענק זיי…  מתוך אידישע וואלט אדר תשכ"ה, בשנות השואה והשבר  בית יעקב סיון תשכ"ב, ועוד.

ראה עוד: אנצקלופדיה שמע ישראל א, בקדושה ובגבורה ב, דם ודמע בגיטו לודז',

רשימת מאמרים שמצאנו עד כה:

"בעוד מועד" מאת הרב לאסקי הי"ד הופיע בספר אודים : לקט דברי סופרים עברים שנספו בשואת אירופה בשנות ת"ש-תש"ה (אינדלמן אלחנן, ירושלים, תש"כ-תשכ"ה).

ביאורי אגדות – מתוך ספר היובל לכבוד מהר"ם שפירא

בינה במקרא – מתוך הדביר, תרפ"א.

המוסר העברי – מתוך קובץ דרושים, תרפ"ד.

המוסר העברי ב – מתוך קובץ דרושים, אלול תרפ"ד.

המוסר העברי ג – ההשגחה – מתוך קובץ דרושים, תרפ"ה.

המוסר העברי ד – מהות החיים – מתוך קובץ דרושים, תרפ"ו.

דת וחסד – מתוך יבנה תמוז תר"צ.

נצחיות הנפש והמדע – יבנה ניסן תרצ"א.

על הקטטות ועל המריבות – דרכנו גליון א, אלול תרצ"ד.

מלחמת החשמונאים – מתוך דרכנו, תרצ"ה.

האגודאי הגדול – מתוך רבי מאיר שפירא במשנה, באומר ובמעשה, תשכ"ז

קונטרס הלכה למעשה – תיקון איסור ריבית – מתוך קובץ דרושים

מאמר ממנו מופיע גם בספר "ימים נוראים אלמאנאך": כי אתה אלקים אמת ודברך אמת

תורה, איד און מענטש – אידשע וואלט, אייר תשכ"ב.

די באנקראטירטע קולטור –  אידשע וואלט, סיון תשנ"ט.

בפרשת בהעלותך, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן, ברש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ושמעתי בזה מכבוד אדמו"ר הגאון מו"ה יואב אדלר האב"ד האנשאוויץ שליט"א, שאמר בדרך הרמז, דכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' ואין השכינה שורה אלא על מי שיש לו מדת ענוה, וז' נרות מרמזים על שבע חכמות כידוע. וכן על ז' ספרי תורה וצריך ללמוד אותם בענווה שלא יתגאה במה שיודע, ואז אם יש לו בחכמתו גם מדת ענווה אזי נעשה מרכבה לשכינה, שראוי הוא שתשרה עליו שכינה, והנה אחז"ל גדול ממה שנאמר באברהם נאמר במשה ואהרן שאמרו ואנחנו "מה" שהיא המדרגה היותר גדולה במדת ענווה, ואם כן  פני מנורה, אותיות שמשני צדדים של צדי המנורה הוא "מה" ועוד נשאר רנ"ו שהם מספר כנפיים שיש להמרכבה כידוע מפסוקי יחזקאל עיין שם ברש"י ותרגום, שאם יש לו פני מנורה שהוא מדת מה יזכה להיות מרכבה לשכינה, ועל כן אמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שכל הז' חכמות יאירו אל מדת הענווה שהוא שני המנורה, ואם כן אהרן כאשר הלך להדליק המנורה לה' צריך להתלבש במדת ענווה כי בלאו הכי היה לו מדת "מה" תמיד גם כשלא הדליק המנורה, ועל כן זה שבחו של אהרן שלא שינה, שלא היה צריך לשנות את עצמו במדת ענווה בעת הדליק המנורה יותר מהרגלו תמיד, כי הוא היה תמיד במדת ענווה היותר גדולה שהוא "מה". ודברי פי חכם חן.

בן פורת יוסף.

מתוך פני הנשר השביעי, מונקטש תרצ"ט

—

הרב הגאון יואב אדלר הי"ד אב"ד דאברא ומשנת תרפ"ג רב, ראש ישיבה ואב"ד האנשוביץ שבצ'כוסלובקיה, נולד בשנת תר"מ (1881) לאביו  הרב שלום זצ"ל בעל ספר "רב שלום" על התורה, ולאמו מרת צ'רנה. הרב הי"ד היה תלמיד מובהק של הרב יהודה גרינוולד אב"ד סאטמר, ונסמך ממנו ומרבנים גאונים נוספים. נודע כגדול בתורה, עניו וצדיק.

נשא לאשה את מרת חנה הי"ד בת הרב דוד יהודה זלצר אב"ד הומאנא.

הרב יואב הובל לאושוויץ מעיר זשילינא ט׳ מרחשוון תש״ג (1942), והגיע לשם כשלשה ימים אחר כך ונשרף על קידוש השם עם משפחתו הרמה, ובהם אשתו הרבנית, בתו דרייזיל שיק, בניו הרבנים הרב שלום צבי , הרב פנחס יצחק איזייק, הרב יוסף שמואל אב"ד פאפראד והרב נפתלי מנחם אב"ד סרדנע, ובניו הבחורים דוד ליב והלל, הי״ד. מצאצאיו שרדו שלושה נכדים בלבד. אוד מוצל מתורתו הוזכר ע"י חתנו הרב יקותיאל מרדכי שיק (המאור כסלו תשט"ז). מעט מן המעט מצרותיו בשנת תש"א כתב במכתב שהודפס בספר טהרת יום טוב. תולדותיו הובאו בספר תולדות אנשי שם.

פרטים על בני משפחתו שנספו בשואה מופיעים במצבת קברו של נכדו הרב מנחם יהודה אדלר, בחלקת החסידים בהר המנוחות.

נראה לעניות דעתי ש"בן פורת יוסף" שמביא כאן את תורת הרב יואב אדלר הי"ד, הוא הרב אלכסנדר סענדר ב"ר יוסף זלטנרייך מקריניץ שבפולין. את מאמריו בתצא תורה (תצ"א) ובאהל תורה (קונטרס נד, ניסן-אייר תר"ץ) הוא חותם בשם "אלכסנדר סענדר בן פורת יוסף זעלטענרייך".

לא הצלחתי לברר פרטים נוספים על הרב אלכסנדר סנדר איני יודע מה עלה בגורלו בשנת הזעם. אחיינו, הרב שמואל אברהם זלטנרייך אב"ד טשאקווא מביא תורה מפיו בספר שאלת יצחק.

בעזרת ה' יתברך.

חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו [משלי כ"ב]. ועמד בזה רבינו התניא ז"ל בספר ליקוטי אמרים ריש ח"ב כיון להוא רק על פי דרכו של קטן משמע שאינו דרך האמת, אם כן מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנו. עיין שם מה שאמר בזה על פי דרכו בקודש. ואולי יש לומר בזה דהנה אנו רואים הרבה אבות שמדקדקין הרבה בחנוך בניהם הקטנים, ועם כל זה כשהגדיל הבן עוזב את הכל רחמנא ליצלן, והסיבה לזה משום שרואה הבן שגם האב אינו מדקדק בכל אזהרות שהזהירו. אבל אם האב באמת מדקדק במצות, אז אף שלא דקדק כל כך בחנוך בנו, עם כל זה הבן מתחנך מאליו והולך בדרכי אביו. וזה פירוש הפסוק חנוך לנער על פי דרכו. והיינו דעיקר החנוך לנער הוא על פי דרכו של אביו כנ"ל, דבזה גם כי יזקין לא יסור ממנו.

והנה אני הגבר ראתה עיני אצל כבוד אדוני אבי מורי הרבני המופלג בתורה ויראה כש"ת מו"ה אלקנה בן מו"ה פסח ז"ל. הגם שהיה סוחר בעל משא ומתן עם כל זה התמיד מאד בלימוד תורה הקדושה ימים ולילות ומאס בכל תענוגי העולם הזה והרבה בצדקה ובגמילות חסדים בגופו ובממונו, נשא ונתן באמונה והיה ירא שמים גדול והצנע לכת. ואף שהיה איש חלש, עינה את נפשו בתעניתים וסיגופים כדי להתרצות לפני קונו. ובימי זקנותו אף שהיה חלש מאד וסבל יסורים גדולים, לא עלינו, עם כל זה התמיד בלימוד תורה הקדושה ובתפלה בכל מאמצי כחותיו. כל ימיו מאס מאד בכבוד המדומה, על כן אף לסוף ימיו שהכין עצמו לילך לעולמו ציוה להעלים ממני בכדי שלא אבוא לומר מקצת שבחו לפני מטתו. ויום אחד לפני הסתלקותו היה חלש מאד ולא היה לו כח הדבור ורמז בידו להעומדים אצלו, ושאלו אותו אם יתנו לו סידור ורמז הן, ונתנו לו, ופתחו וחפש בו עד שהגיע להפסוק לפני ד׳ כי בא לשפוט את הארץ, והראה כאצבעותיו על פסוק זה והחזיר את הסידור. וכיום המחרת יום אחד עשר לחודש מנחם אב שנת תר"צ יצאה נשמתו בטהרה ובניקל כמשחל בוניתא מחלבא, זקן ושבע ימים בן פ"ב שנים. וסוף שנותיו היה בעיר רישא ושם נפטר והובא שם לקבר ישראל. על מצבתו לא נכתב רק שמו ושם אביו ז"ל, כי כן ציוה. ה' יתברך אב רחמן ירחם עליו להעלות נשמתו מעלה מעלה ומנוחתו יהיה בגן עדן העליון עד ביאת הגואל צדק, ויתקיים הפסוק והשיב לב אבות על בנים. ובינו לבינו יהיה מליץ יושר עלינו, אמן.

ואני בעניי אינני אפילו כחלא בר חמרא לגבי אבא, אך על ידי מדת התמדת לימוד תורה הקדשוה שהשריש בי אדוני אבי מורי ז"ל זכיתי בעזרת ה' יתרך לחדש איזה דברים בתורה הקדושה אשר הם לתועלת לאנשים כערכי. וכשזכיתי שיצא לאור הדפוס חיבורי זכרון יוסף ברןך ה' מצא חן בעיני תלמידי חכמים אמיתיים ושבחוהו רבנן, בכן אני נותן שבח והודיה להבורא ברוך הוא על העבר ותפלה על העתיד שיזכני להוציא לאור הדפוס חיבורי חלק יורה דעה אשר ברוך ה' כבר מסודר אצלי לדפוס ועור חדושי תורה אשר חנני השם יתברך. ואין כוונתי חס וחלילה להתייהר בהדפסת חיבורים כי אני יודע מיעוט ערכי, אך כוונתי בזה לצאת ידי חובתי על פי המבואר בספרים הקדושים, כי כמו מי שהשפיע לו ה' יתברך עשירות מחויב להשפיע מהונו לנצרכים, כמו כן מי שהשפיע לו ה' יתברך איזה חכמה מחכמות תורה הקדושה מחויב להשפיע מחכמתו לאחרים. והגם שידעתי שכעת מחמת צוק העתים וטרדת הזמן כמה ספרים מונחים בקרן זוית ואין מעיינים בהם כלל, והלואי שיהיו לומדים בספרים שיש כבר ולמה לנו עוד בחדשים. אולם זה יש מקום לומר על ספרי דרוש או מגידות או אפילו פלפול, כי מה נפקא מינא בזה אם לומד החדשות או הישנות, ואדרבא הישנות טובות יותר מן החדשות. אבל חבור על בירור הלכות תורה הקדושה מה שלא נתברר עוד, ודאי מצרך צריכי ונחוץ מאוד לכל הוגה דת אמת, כידוע. ובודאי ימצאו בעולם תלמידי חכמים שיקבלו תועלת מספר כזה, וכמו שהגידו לי באמת תלמידי חכמים מופלגים על ספרי זכרון יוסף. ורבינו היעב"ץ ז"ל כתב בספרו מגדל עוז דאם כותב חדושי תורה ומוסר לרבים, אין קץ לשכרו, צדקתו עומדת לעד, בודאי אין הרבצת תורה יותר מזו, זכות הרבים תלוי בו כו', פזר דבריך בארבע רוחות העולם ולא ימלט שימצאו מקומות שדברי תורה חביבים עליהם ויעשה פירות ויתקיים על ידך ולא תשכח מפי זרעו. עד כאן דבריו הקדושים.

אולם על ספר כזה שהוא לברר הלכות יאמרו נא הבעלי הבתים, מה לנו בספר כזה שאין אנו לומדים זאת, ואין המקרא נדרש לפנינו. אבל טועים הם בזה דבאמת חוב קדוש על כל מי שיכולת בידו לקנות ספר כזה אף שלא ילמד בו, כמו שאבאר בעזרת ה' יתברך. דהנה בגמרא דעבודה זרה דף ג׳ אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין תורה מוטב, ואם לאו אני אחזור אתכם לתהו ובהו. ומבואר בתוספות שם דהתנאי היה רק על קבלת התורה לחוד דאם רק יקבלו התורה אף שלא יקיימוהו תו יתקיים העולם. עיין שם. ולכאורה הדבר תמוה דמה בצע בקבלת התורה אם לא יקיימוהו. ונראה לי בזה, דידע הקב"ה דאף אם רוב ישראל חס וחלילה לא יקיימו התורה, אבל ודאי על כל פנים יהיו בכל דור ודור קצת תלמידי חכמים אמתיים אשר התורה הקדושה תהיה חביב עליהם וילמדו ויקיימו אותה ובשבילם כדאי שיתקיים העולם, אך נתינת התורה לא היה יכול להיות למימוט ישראל אלא בהסכמת כל ישראל, על כן שפיר התנה הקב"ה אם ישראל על כל פנים מקבלים התורה מוטב, דאז תו שפיר יוכל להתקיים העולם בשביל הקצת תלמידי חכמים שבכל דור שילמדו ויקיימו אותה, כנ"ל. אבל אם לא יקבלו התורה אם כן אי אפשר כלל להיות תלמידי חכמים שילמדו ויקיימו התורה, כנ"ל, דבשביל מיעוט אי אפשר ליתן את התורה, אם כן אי אפשר להעולם להתקיים. ואתי שפיר.

ובדמיון הזה הוא בהדפסת ספר כזה דידוע דהתלמידי חכמים הצריכים לספר כזה הם מועטים ועניים, ובשבילם אי אפשר לדפוס ספרים העולה להוצאות כמה אלפים כתרים, ואם כן ההלכות, שהם עיקר התורה, ישארו חס וחלילה סתומות ועמומות. על כן  בוודאי דחוב קדוש על כל אחינו בית ישראל שיקבלו באהבה ספר כזה, אף מי שלא ילמוד בו, בכדי שיהיה מציאות להוציא לאור ספרים כאלו ויהיה מוכן להצריך להם ללמוד בו וכענין קבלת התורה אשר בזה מתקיים העולם, וכנ"ל:

…

ועתה אודה לה' בכל לבב על כל הטוב אשר גמלני, ותפלתי על העתיד שאזכה להוציא לאור הדפוס גם יתר חיבוריי, וכל חיבוריי ימצאו חן בעיני אלקים ואדם ושאזכה עוד ללמוד תורה לשמה לחדש לאמתו בתורה הקדושה ושלא אכשל חס וחלילה בדבר הלכה ויאריך ה' יתברך ימי אמי מורתי ואשתי ובניי ובנותיי וכל יוצאי חלצי בטוב ובנעימות בכלל כל אחינו בית ישראל. ונזכה במהרה לביאת הגואל צדק אמן:

י"ד לחודש כסליו תרצ"ה קאשוי יע"א.

המחבר

(מתוך ההקדמה לספר קנה וקנמון)

—

הרב חנוך הנך הי"ד נולד ברישא שבגאליציה לר' אלקנה ומרת טויבא פק. הוא היה דבוק מעודו בהתמדה נפלאה בתורה הקדושה, ולא מש מאוהלה של תורה עד שנתפס ונלקח לגיא ההריגה ונשרף על קידוש השם בי"ג בסיון תש"ד.

הרב נסמך מהרב ר' יצחק שמעלקיס בעל "בית יצחק" והיה דיין ומורה הוראה  במשך עשרות שנים  בקהילת קאשוי הגדולה והמפורסמת. הוא חיבר את הספרים זכרון יוסף (ברדיוב, תרפ"ט), קנה וקנמון (ברדיוב, תרצ"ה) וטבח והכן (מיכלעוויץ, תרצ"ו). בהקדמת זכרון יוסף כותב המחבר על צרותיו. בנו התינוק, יהודה ליבוש, נפטר בגיל שלשה חודשים בט"ו סיון תרס"ו. בנו בכורו, הרב יוסף חיים ז"ל נפטר מטיפוס שנתיים אחר חתונתו, בהיותו בן  עשרים וארבע, בי"ט באלול תרפ"ד. אחרי פטירת הרב יוסף חיים ז"ל, נפטרה אלמנתו הצדקת מרת חיה אסתר ז"ל ביום ז' באלול תרפ"ז. בי"ג אייר תרפ"ה נפטר ביסורים בנו הקטן של הרב חנוך הניך, אברהם אהרן, בהיותו בן שמונה שנים. בתו מרת חנה ע"ה הלכה לעולמה בליל כ"ז טבת תרפ"ח. והיות ואין באפשרותו לממן ספר תורה לזכר יקיריו, ראה המחבר לפרסם לעילוי נשמתם את ספרי ההלכה והחידושים שכתב על שו"ע אורח חיים ויורה דעה. החידושים והפסקים הוצגו לפני גודלי עולם, כגון הגאון מהר"ש ענגיל זצ"ל אב"ד ראדימישלא והגאון הצדיק ר' שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד וראש ישיבת מאונסדורף.

בימי השואה נשאל בידי יהודים האם מותר להם לאבד את עצמם לדעת, כדי להינצל מייסורי מוות וחולי צער ומיתות משונות במחנות המוות. והשיב להם ומנע מהם שלא ישלחו ידיהם לאבד עצמם לדעת, כי למרות כל יסורי המוות והצער שיסבלו, יזכו להיות קדושים ויקדשו שם שמים, שזוהי הדרגה העילאית שיהודי יכול לזכות בה (הקדמת אחיו, הרב משה פק, להוצאה החדשה של הספר קנה וקנמון, וכן בדברי ימי קאשוי). תיכף אחר זה נתפס גם הוא ועלה על המוקד. "גווילים נשרפים ואותיות פורחות, והן הנה האותיות אשר אתה הקורא והלומד בספריו נמלטו ונשארו לנו ולבנינו עד עולם".

לקריאה נוספת, ראה: דברי ימי קאשוי.

ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים בני בינה ימי כו'. יש לפרש על פי המבואר בחידושי מהרצ״א דף כ"ג ע״ב שהעתיק לשון השאלתות שכתב דההיא לוגא דאישתכח בהיכלא והוה ביה שיעורא יומא חד ואדליקו מיניה תמניא יומין כו' ולבסוף מסיים השאלתות וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום כו' לא מצאו אלא פך אחד כו' ולא היה בו להדליק אפילו יום אחד. עד כאן לשונו. נמצא שדברי השאילתות סותרים עצמם מרישא לסיפא, דבתחלה כתב שהיה שמן לשיעור יומא חד ולבסוף מסיים שלא היה שיעור אפילו על יום אחד.

וכתב החידושי מהרצ״א לתרץ דהגם דבו, בתוכו, היה כדי להדליק כשיעורו, אבל למנורה לא היה כדי להדליק. ומסולק גם קושית הבית יוסף שהקשה דהנס לא היה רק על שבעה ימים ולמה עושין שמונה ימים, דלפי זה גם ביום הראשון היה נס, דהרי עירו מהפך למנורה וכשמערין על כרחך נשאר דבור מהשמן מקצהו בפך ולא היה שוב להדליק אפילו על יום אחד. עיין שם. ולזה יאמר ומנותר קנקנים, היינו השמן שנשאר דבוק בקנקן כשהעירו ממנו לתוך המנורה ונותר בדופן הכלי, שאי אפשר בשמן לערות שלא ישאר דבוק בתוך הכלי, נעשה נס לשושנים כו' ימי שמונה, מה שאין כן אם היה באפשרי לערות מכלי למנורה באופן שלא יהיה נותר כלום בתוך הקנקן לא נעשה נס רק על שבעה ימים, דעל שיעור יום אחד היה שמן להדליק, ועל ידי נותר הקנקן נתמעט וכתותי מכתת שיעורא דיום אחד ונתגלה נס כל שמונה ימים.

(תולדות שלמה, חנוכה,י)

ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים. ויש לדקדק אפילו אותן שלא הגיעו למדריגת בינה גם כן ישוררו וירונו על נס ופלא שנעשה עמהם, ולמה הזכירם לקרותם בשם בני בינה דווקא.

והנראה לומר דהנה בחנוכה היה שני סוגי ניסים: א' הצלת נפשות, דהיתה ישועה גדולה ממנו יתברך שמו במלחמה למסור רבים ביד מעטים, וא' נס דמנורה שלא היה בו אלא להדליק יום א' ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. והיה מהצורך להתבונן לאיזה מהם יעשו הקבועות, אי לנס דמלחמה אי לנס דנרות, כי נפקא מינה רבתי יש, דאם קובעים לנס דמלחמה יש לקבוע למשתה ושמחה ולהרבות בסעודה כמו בפורים דעל זה יש שמחה בעולם הזה, מה שאין כן כשעושין קביעות לנס דנרות דהוא רוחני ואין מזה שמחה בעולם הזה עושין הקביעות גם כן בדבר רוחני להודות ולהלל. עוד יש חילוק דלזכר נס דמלחמה היה די ביום אחד, ביום כ"ה, וכבר רמזו דורשי רשומות, חנוכה היינו תיבות חנו כ"ה, דביום כ"ה לכסליו נצחו החשמונאים אויביהם וחנו ושקטו מן המלחמה, מה שאין כן לזכר נס דנרות צריכין שמנה ימים לקבוע משום דמכל יום ויום הוי נס דנרות, ועם כל זה לא עשו קביעות לנס דמלחמה דהרי לא קבעום למשתה ושמחה ולהרבות בסעודה, וכמו שמבואר בשולחן ערוך או״ח סימן עת"ר שיטת המחבר דרבוי הסעודות שמרבים בחנוכה הם סעודת רשות שלא קבעום לכך עיין שם, ועשו הקביעות לנס דנרות, והיינו להודות ולהלל כל שמונת ימי חנוכה. ועל כרחך הבינו בקודש בינתם שהעיקר לעשות הקביעות לנס דנירות כמו שכתב הטו"ז סימן עת"ר בס"ק ג' באמת הטעם וזה לשונו שם דאף על גב דהיתה ישועה ממנו יתברך שמו במלחמה, מכל מקום לא היה מפורסם על צד הנס רק בנרות היה הנס מפורסם על כן קבעו להודות ולהלל כי אין מזה שמחה בעולם הזה והצלת נפשות היה טפל בזה על כן עשו עיקר מן הנס המפורסם שהוא מורה על הודיה, כי כן ראו רצונו יתברך בזה. עד כאן לשונו. ובזה יפורש על נכון ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, והיינו מאחר שהנס המפורסם יותר היה מהנותר קנקנים ולא במלחמה ועל כן בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים. בני בינה דייקא, שהיו צריכין להתבונן לאיזה מהניסים יעשו הקביעות לעיקר ואיזה לטפל והתבוננו ברוח קודש בינתם שרצונו יתברך לקבוע נס דנרות לעיקר והצלת נפשות יהיה לטפל, ועל כן ימי שמונה קבעו שיר ורננים. מה שאין כן אם היו קובעין לנס להצלת נפשות לא היו צריכין שמונת ימים ולא בהלל והודאה כי אם במשתה וסעודה כמו בפורים.

(תולדות שלמה, חנוכה, יג)

—

הרב החסיד שלמה ב"ר ישראל משה ופרידא שטיינברגר הי"ד, מהעיירה ניר באטור שבהונגריה, נולד בגניטץ בשנת 1883. למד מילדותו ביגיעה ושקידה רבה בבית המדרש שבעירו ובבית מדרשו של רבו רבי מרדכי יהודה ליב ווינקלר, בעל לבושי מרדכי זצ"ל, במאד, והיה ירא ה' מנעוריו ודבק בצדיקים. הוא למד מתוך דוחק ושקד כל ימיו על לימודו, ראה ברכה בלימוד ונעשה צדיק תמים, מלמד ולמדן גדול, היה מלא וגדוש בחריפות ובקיאות, תלמיד חכם מפולג. כתב חידושים רבים על התורה והאגדה, על ש"ס ופוסקים, והתחיל להוציאם לאור. הספיק להוציא לאור את הספר זכרון שלמה (קליינווארדיין, תרצ"ח) על הלכות מליחה, שיצא לאור עם הסכמות רבי מרדכי ווינקלר אב"ד מאד, האדמו"ר מראצפערטא רבי שלום אליעזר הלברשטאם, רבי נפתלי טייטלבויים אב"ד ניר-באטור, האדמו"ר מוויז'ניץ רבי ישראל הגר, רבי יואל טייטלבוים אב"ד סאטמאר, האדמו"ר מספינקא רבי יצחק אייזיק וייס, רבי עקיבא סופר אב"ד פרסבורג, רבי שאול בראך אב"ד קאשוי, רבי שאול רוזנברג אב"ד ראצעפערטא ורבי מנחם בראדי אב"ד קאלוב. כן חיבר את 'ספר תולדות שלמה על התורה ולמועדים' על דרך תלמידי הבעל שם טוב, ולמעשה על ספר בראשית ועל חנוכה, (מישקאלץ, תרצ"ח – למעשה תש"ב). עם הסכמות רבי מרדכי ווינקלר אב"ד מאד, האדמו"ר מראצפערטא רבי שלום אליעזר הלברשטאם, רבי אהרן טייטלבוים אב"ד ניר באטור והאדמו"ר מוויז'ניץ בגרוסוורדיין רבי חיים מאיר הגר. נשא לאשה את רבקה לבית קליין הי"ד (1886-1944). הרב והרבנית היו חשוכי בנים. עלה על המוקד על קידוש השם באושוויץ ביום ג' בסיון תש"ד (25.05.1944).

מקורות: חכמי הונגריה עמ' 524, מאגר השמות באתר 'יד ושם', ספרי הרב שלמה שטיינברגר וספרי אחיינו הרב שלום נח סג"ל וייס.

הרב אברהם דובער כהנא שפירא היה רבה האחרון של קהילת קובנה, מגדולי הרבנים בדורנו וממנהיגיו, גאון בתורה ומושלם בכל המעלות. הוא נולד בעיר קאברין במוצאי יום הכיפורים שנת תרל"א (1870) לאביו הרב שלמה זלמן סנדר, אב"ד ור"מ מאלץ וקריניק, מצאצאי ר' חיים מוולוז'ין. למד בישיבת וולוז'ין והתפרסם כעילוי מקוברין. היה ממקורביו של ר' חיים סולבייציק. בהיותו וולוז'ין הצטרף לתנועה הסודית של אגודת "נצח ישראל", העמיק את ידיעותיו בתלמוד והתקרב לענייני ציבור.

משהגיע לגיל עשרים גויס לצבא הרוסי ונשלח למינסק. ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן, הידוע בשם "הגדול ממינסק", עמד על כשרונותיו המצויינים והשתדל לשחררו מהצבא. משנשתחרר, בגיל עשרים ואחת, היה לחתנו של "הגדול" ועשה שנים אחדות בביתו והתמחה שם בענייני הלכה למעשה.

לאחר פטירת "הגדול" בשנת תרנ"ו (1896) מילא את מקומו חתנו ר' אליעזר רבינוביץ, רבה של סמלוביץ פלך מינסק. והרב כהנא שפירא נתמנה במקום גיסו לרבה של סמולוביץ. שם חיבר את ספרו "דבר אברהם" בשני חלקים. ספרו התקבל עד מהרה בעולם הישיבות בליטא ובפולין בזכות מקוריותו ובהירותו, ופרסם את מחברו כאחד מגדולי ישראל באירופה.

בשנת תרע"ג (1913), בגיל ארבעים ושלוש, נבחר לרבה של קובנה, בירת ליטא, וכיהן בתפקיד זה כשלושים שנה, עד לפטירתו. בתפקיד זה ייצג את יהדות ליטא בפני השלטונות הליטאיים, ונודע בצחות לשונו ובעמידתו הגאה. השלטונות רכשו לו כבוד ואף הסכימו לחוקק חוק המבטיח את זכויות הרבנים ובני הישיבות. במשך כשלושים שנה עסק בפעילות ציבורית למען יהודי ליטא, ובין היתר היה ממייסדי אגודת הרבנים בליטא ונשיא הכבוד שלה. הרב כהנא-שפירא הצטיין ביכולתו לגשר בין הקבוצות השונות בקהילה, ומצא פתרון לבעיות הסבוכות ביותר בתקופה זו בה עברה יהדות ליטא זעזועים מדיניים וחברתיים גדולים. היה נערץ אף בעיני מתנגדיו.

היה חובב ציון נלהב, התעניין כל חייו בנעשה בארץ ישראל. השתתף בתרע"ט בוועידת היסוד של תנועת אגודת ישראל העולמית. ניסה רבות לפעול לשיתוף פעולה בין "האגודה" להסתדרות הציונית העולמית. והשתדל להביאם לידי הסכם בנושא של עבודה משותפת למען ארץ ישראל. שאף מאוד לעלות לארץ, אך לא זכה לכך.

בשנת תרפ"ד היה שותף למשלחת רבנים לארצות הברית לצורך גיוס תרומות לעולם הישיבות יחד עם הראי"ה קוק שעמד בראש המשלחת והרב משה מרדכי אפשטיין.

בשנת תרצ"ח (1938) חלה בסרטן הקיבה. הוא נזקק לניתוח ונסע לשוויץ לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. בהיותו בשווייץ לצורך ריפוי. פרצה בינתיים המלחמה ובנו, ירוחם יהודה לייב, שהיה עו"ד נודע בניו יורק, שלח לו מברק שיבוא לאמריקה עד יעבור זעם. אך הרב התעקש סירב לעזוב את קהילתו והשיב: 'קברניט הספינה הוא האחרון העוזב את ספינתו הטובעת', הרב חזר לקובנה והמשיך, על אף מחלתו הקשה, בהנהגת הציבור ובפסיקת הלכה בשאלות המיוחדות לאותה תקופה קשה, תוך עמל ממושך בלילות ללא שינה על מנת לענות לשואליו. בדרך כלל היו אלו שאלות הנוגעות לפיקוח נפש של הכלל ושל הפרט. לחלק משאלות אלו יש הד בשו"ת ממעמקים שכתב תלמידו הרב אפרים אשרי. הרב חש אחריות כבדה במיוחד בשאלת העגונות שכבר התחילה להתעורר בתחילת המלחמה, והרב צפה בעיני רוחו שבעיה זו תלך ותחריף. כשנשאל מה הוא כותב ענה "אלפי נשים בגטו עגונות ועוד אלפים תהיינה בתום המלחמה. לפי דיני העגונות הקיימים, נדונו רבבות נשים לעגינות עד סוף ימיהן, כי לא היה אסון מחריד כל כך של השמדה בתולדותנו". אז התברר כי כתב בנושא זה מאות רבות של עמודים, אך למרבה הצער לא נשאר זכר מעבודה חשובה זו.

כדאי לציין תשובה ידועה של הרב שהתפרסמה בין המובלים למוות על קידוש השם. אחד מהפליטים שנמלטו מוורשה לליטא שאל מה נוסח הברכה שיש לברך על קידוש ה'. הרב פסק שיש לברך כנוסח השל"ה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים" (שו"ת ממעמקים, חלק ב שאלה ד).

בשנת ת"ש הודפס בקיידאן החוברת "טהרת המשפחה" ובה מובא נאומו של הרב בכינוס כללי של בית הספר "בית יעקב" בליטא. חוברת זו הופצה לאלפים בארצות רבות, נתקבל בכל החוגים ואף תורגמה לשפות אחדות.
כאשר הנאצים הובילו את היהודים למרכזי הרישום בסלובודקה – פרברה של קובנה, הרב יצא בראשם וכל הדרך עודד אותם וחיזק את ביטחונם בה'.

בצד עיסוקו בפסיקה, גילה הרב יזמה שמאפיינת את מנהיגותו הייחודית. בידעו עד כמה חשובים ספרי הקודש לחיזוק הרוח של צאן מרעיתו, דאג הרב שבעת גירוש היהודים מהעיר לגטו קובנה, באזור סלובודקה, יועברו ספרי תורה וספרי קודש בעיקר מספרייתו של הרב יצחק אלחנן ספקטור צ"ל (רבה של קובנה במאה הי"ט). אכן, במשך חודשים אחדים החיו הספרים את נפשם של לומדיהם, עד שעלה הכורת ונגזרה הגזרה למסור את הספרים לגרמנים. עם אובדן בית הרב בגטו, אבד כתב היד המסודר לדפוס של ספרו "זכרונות" ובו משא ומתן בהלכה עם גדולי עולם וקונטרס חידושי תורה מנעוריו.

אחד מגילויי הגבורה האישיים של הרב היה התייחסותו ל"גזירת הזקן". נגזרה גזירה על כל היהודים, כולל הרבנים, להוריד את זקנם. הרב היה מן הבודדים שלא הוריד את זקנו, למרות הסכנה, ובכך היה לסמל לעמידה איתנה על כבוד ישראל. בסיון תש"א פקדו עליו הנאצים לכונן 'ועדת זקנים'.
את שארית ימיו בילה בגיטו כשמחלתו גוברת והולכת. אין ספק שמאורעות הזמן קרבו את פטירתו. הרב נפטר בגטו קובנה בכ"ב אדר א' תש"ג לאחר מחלה ארוכה וקשה. למרות סכנת הנפשות, ליוו אותו למנוחת עולמים כעשרת אלפים איש, אנשים, נשים וטף. בני ישיבות שנמצאו בגיטו טבלו בט' קבין מים שאובים ונשאו את ארונו על כתפיהם. בשל הסכנה לא נשאו הספדים ברחוב, אך בביתו של הרב הספידוהו הרב שמוקלד רבה של שאנץ והרב חיים מאסט הי"ד המגיד של קובנה.

מקום קבורתו בבית העלמין בקובנה, ליד האהל של הרב הורוביץ ראש ישיבת סלבודקה.

במהלך חודש כסלו תש"ד נורו למות ב'מצודה התשיעית' אשתו רחל, בנם הפרופסור חיים נחמן, כלתו רעיה, ונכדו, איתמר, בן הארבע עשרה, ולא נודע מקום קבורתם. על פי עדותו של עו"ד לייב גורפינקל, שהיה מראשי 'מועצת הזקנים' בגיטו קובנה, התקבלה במפקדה הגרמנית בקובנה בקשה ממשפחת הרב שפירא בחו"ל, שהועברה באמצעות הצלב האדום, להרשות למשפחת הרב לצאת מהגטו לחו"ל. 'בלי אומר ודברים ובלי להשיב כל עיקר על הבקשה, הוציאו הגרמנים להורג את כל משפחת הרב מתוך עינויים נוראים שאין לתארם במלים'.

ביולי 1944 כשהצבא הסובייטי כבר עמד בשערי ווילנה, השמידו הגרמנים את גטו קובנה.

שנים אחדות לאחר פטירתו הוציא לאור בנו עו"ד ירוחם יהודה לייב שפירא, את ספריו "דבר אברהם – חלק שלישי" (ניו-יורק, תש"ו) ו"דבר אברהם – חלק הדרוש" (ניו-יורק, תש"ט).

מקורות 
תולדות אנשי שם, ספר יזכור לקהילת ליטא (תמונה 1298), אתר דעת, ויקיפדיה, אחד בדורו (ב, עמו' 330), הראי"ה והדבר אברהם.

התמונה הראשית בעמוד זה – לקוחה מאתרו של ד"ר בן ציון קליבנסקי

ראש הפלאה.

בשם ד'.

איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לד' (במדבר ו, א).

וקשה הלשון שנאמר שם הפעולה קודם המקור. ונדרש במכילתין (ג' עמוד א).

העם הישראלי המעט והדל מכל העמים. העם הזה המתבוסס בדמו, לוחם מלחמת קיומו, באורך גלותו. וחכמי האומות עומדים בתמהון ושואלים במה כח העם הזה יפה? כל העמים העריצים אשר חרפו, רמסו ורטטו, בני העם הזה. כל העמים האלה כבר ספו מבמת התבל אבד זכרם מן הארץ. והעם הזה למרות התלאות הנוראות, הנהו חי וקיים! ועוד תקותו בטוחה להיות לנס ולאור עמים?

אנחנו בני העם הזה. יודעים במה כוחנו יפה. יודעים אנחנו כי התורה והמצוה, הם הם יסוד חיי הישראלי, שני צנתרי דדהבא אלה, הם הם המזהירים והמאירים את חיי האומה, בכל עבר ופינה. התורה האלקית הנצחיית היא נשמת העם, המצוות הם מיתריו גידיו עצביו ועורקיו, שני עמודי אש הללו כל כך גבוהים ונשאים, שמרימים ומנשאים את העם אשר לאורם הוא הולך, ממעל למקום וזמן, ובאורם נסע ונלך מתוך חשכת אורך הגלות להיות לנס עמים:

וד' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגומר (שמות יג, כא-כב) בעמוד המצוה שהוא ענן מקיף תהלוכות החיים של עמנו. יומם. הוא עמוד היומי, כי המצוות נוהגים רובן ביום, והם לנחותם הדרך, הדרך הגלותי המדברי השוממי, והדרך החפשי השחרורי. ולילה בעמוד אש להאיר להם, ובעמוד אש של תורה שנוהג בלילה כמאמרם ז"ל (חגיגה י"ב:) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, ללכת יומם ולילה, על ידי אלו שני העמודים יש לו לעם הישראלי זכות הליכה יומם, בעת שחרורו, ולילה בעת גלותו, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם, בעת שהוציאנו ד' יתברך מסבלות מצרים אל חיי החרות גוף ונפש, הבטיח לנו כי אם לא ימיש עמוד הענן יומם זה עמוד המצות כאמור, ועמוד האש לילה, הוא עמוד התורה שלא איברי לילה אלא לגירסא, אז, לפני העם, לעולם לא יסוג העם אחור, הלך ילך קדימה באין מפריע בעדו:

חיבה יתירה נודעת לנו בעמוד התורה, שאם המצוות שאדם עושה צריכות כוונה לשמה שיכון לשם המצַוה ומצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה. הנה אֵשה של תורה סגולתה וכוחה גדול כל כך שאף אם לא יזכה האדם ללימוד לשמה יתקדש על ידה לעלות על מרום המדריגה, כי המאור שבה מחזירו למוטב, וכמאמרם ז"ל (סוטה כ"א) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אהבה וכוחה של תורה:

ולהבין הדברים במה כחה של תורה אמיץ וחזק כל כך, שאף טרם נטהר האדם מזוהמת הנחש, למודה עולה לריח נחוח ולא כן מעשה המצוה, נראה על פי מה דמבואר בש"ס ב"ב (י.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. אף דבכל המצות אסור לעבוד את רבו על מנת לקבל פרס, אולם במצוות כאלו שעל ידם מביא חיות לחבירו, עיקר הוא מעשה המצוה, ואין דנים אם מחשבתו מטוהרה, אחרי שהמכוון מהמצוה נעשה בפועל, ונקל על פי זה להבין גם כח לימוד התורה, כיון שעל ידי עסק הלימוד הוא בא לידי המעשה להבין ולהשכיל לדעת את ד' ולעבדו, ונותן בזה חיות לנשמתו להיות מקושר באור החיים, וודאי לא יקטן מהמחיה גופו של חבירו ולכן גם לימוד שלא לשמה עולה לרצון, וזה שמצינו שדרשו רז"ל בשם רבי חייא בר אבא עתיד הקב"ה לעשות צל וחומה לבעלי מצוות, היינו צדקה, [עיין בספר בני יששכר מאמר צלא דמהימנותא] אצל בעלי תורה בגן עדן. דשניהם פעולתם עולה לגבוה אף בלי כוונה רצויה. וזהו תשובת רבי עקיבא על השאלה (קדושין מ:) אי תלמוד גדול אי מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר לימוד גדול, נענו כולם ואמרו לימוד גדול שמביא לידי מעשה. מכיון שעל ידי הלימוד יבוא לידי מעשים טובים להציל את נפשו מרדת שחת, עולה גם שלא לשמה לריח נחוח, וגדולה הוא ממעשה המצוה שמוכרח לחבר עם המעשה הכוונה. וכיוצא בזה ראיתי זה כביר בספר צמח דוד מהגאון הקדוש מדינאב זצ"ל [ואינו תחת ידי כעת] לפרש הקרא שמח זבולון בצאתך, זבולון המחזיק ידי לומדי תורה אין לך לדאוג שמא לימוד תורתו של יששכר אינו לשמה, ורק לעולם תשמח משום שכוונתך לטובה. ואם ככה הוא שיששכר בתורתו מביא את זבולון לשכר טוב, יוכל גם יששכר לשמח באהלו, כי תורתו עולה לרצון ודברי פי חכם חן:

ובפרט כשמחונן האדם בשכל ובינה ללמוד וללמד תורה הקדושה בעיון ובפלפול התלמידים השואבים מאור חכמתו, בוודאי תורתו עולה מעלה לנחת רוח וקוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. וזהו כוונת מאמרם ז"ל (סוטה כ"א) מצוה בעידנא דעסיק בה, היינו לשמה, מגינא ומצלא מן החטא. בעידנא דלא עסיק בה, כלומד שלא לשמה, לא מצלא מן החטא. אבל תורה בין בעידגא דעסיק [לעסוק בדברי תורה, פירש הט"ז באורח חיים סימן מ"ו, דקאי על פלפול של תורה] בה לשמה, בין בעידנא דלא עסיק בה לשמה מגינא ומצלא מן החטא:

וכן יש לכוון במאמרם (יבמות צ"ו) מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לדור בשתי עולמות, אלא כיון שאומרים דבר הלכה משמו שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים. הכוונה כי אף שהתלמיד חכם מטייל ביה חיגנא בשכינתא בגן עדן, מכל מקום הדין הוא דמת פטור מן המצות, כי אין בכוחו אז לכוון, ומצוה בלי כוונה לא פרחא לעילא. אולם אם הניח אחריו ברכה ומזכה את הרבים בפלפולא דאורייתא ומקנה לאחרים ידיעה בתורה הקדושה יחשב לו זאת כאילו לומד בעצמו ומתענגת נשמתו תענוג רוחני בעולם העליון, כיון שגם בחיים גדול כוחה של תורה שנשמתו מזדככת אפילו בלא כוונה לשמה. ומביאים רז'"ל ראיה מן הפסוק וחכך כיין הטוב, כלומר אף אם רק טועם טעמה של תורה בחיך, מוציאה מפיו ואינה יוצאת מפנימיותיו בלמוד לשמה, יתחשב זה כיין הטוב, כיינה של תורה טובה ורצויה לפניו יתברך, משום שהולך לדודי למישרים, שהוליך ומוביל את אחרים למישרים, להיישר להם צורתא דשמעתתא בעיון ובפלפול, ומביאים לידי מעשים מישרים, ואם כן הוא, דובב שפתי ישנים, גם אחר מותו יחשב לו זאת כאילו הוא לומד תורה בפועל ממש:

יש לכוון במאמרם (תענית ז) הלומד תורה לשמה נעשה לו סם חיים, שלימוד תורה לשמה מסוגל לו לאריכות ימים, כמו שנאמר אורך ימים בימינה. והלומד שלא לשמה נעשה לו סמא דמותא, הכוונה כנזכר למעלה, דכיון שאם מניח תלמיד חכם ברכה בתורה לאחרים גם אחר מותו, שאי אפשר לו לפעול ולקיים עוד, מכל מקום זאת התורה שהניח היא לו סם מרפא לנשמתו גם אחר מותו. כן גם מי שעוסק בתורה בחיים חיותו ואפילו שלא לשמה, אם אך מזכה את הרבים בתורתו הנה היא לו באותו סם מרפא דמותא, גם בעודנו חי, ועולה לרצון לפני יוצרו וקונו. [ועיין בפרי מגדים אורח חיים סוף סימן תרנ"א באשל אברהם]:

וזה יש לרמז בכוונת הפסוק המוצג בראש דברינו: איש כי ידר נדר נזיר להזיר. כלומר שיהיה נזיר ומופרש מתאוות רעות, ידור נדר להקדיש ולהקריב מובחר עתותיו לתורה, אף שאינו בכוונה רצויה וקדושה כל כך. אם אך פעולתו פעולה יוצאת, להזיר שאחרים ילמדו ממעשיו, וישאבו ממעיין חכמתו ותורתו, אזי הוא לד', הנה מעשיו ופעולותיו רצוים הם ותורתו וצדקתו עומדת לעד:

הדברים האמיתים הללו הרהיבוני נפשי עוז והתחלתי זה כחמשה חדשים לחדש ולכתוב חידושים על מסכת נדרים ולהיות נמנה בין המחברים ולהפיץ חלק הראשון על פני תבל, ואף שידעתי מיעוט ערכי שלא הגעתי למדרגת לימוד תורה לשמה. ותמכתי יתדותי בזכות אבותי הקדושים זצל"ה למצוא חן בעיני התלמידים ההוגים בתורת ד' לעיין בספרי. ובעזרת ד' יתברך ימצאו אבני חפץ לפלפל בהוויות הסוגיות לבנות ולסתור להגדיל תורה ולהאדירה, והיה זה שכרי שאבנה גם אנכי על ידם לזכות את נשמתי, שאזכה להגות בתורה הקדושה לשמה ולהיות מהעושים והמעשים באמת ובתמים ושלא ימוש תורה הקדושה מפי זרעי וזרע זרעי עד עולם:

ועתה הנני כורע במודים על כל הטוב אשר גמלתני ד'. ושמת חלקי מחובשי בית המדרש מנעורי עד היום הזה, ולמרות כל הרפתקאות דעדו עלי. כי בהיותי נער קטן כבן תשע, חשכו עלי המאורות ונפל עטרת ראשי ופארי אדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון הצדיק זצ"ל, ונפטר ביום כ"ו אדר שני שנת תרנ"ד לפ"ק. ונשארתי יתום עזוב בלי משען ומשענה בגשמי וברוחני, והודות לחריצות אמי מורתי הצדיקת הרבנית מרת בילא ע"ה בת הרב הגאון הצדיק מו"ה אלעזר הלוי איש הורוויץ זצ"ל אבד"ק ראהאטין בעל המחבר ספר "דבר הלכה" [בן הרב הגאון רשכבה"ג מו"ה משולם ישכר זצ"ל האבד"ק סטאניסלאב וחתן הרב הגאון הצדיק מו"ה אפרים פישל זצ"ל האבד"ק מונקאטש בן אחיו של הגה"ק מו"ה נפתלי מראפשיץ זצ"ל זי'"ע] שעמלה בכל כוחה ובחפץ כפיה עלה בידה להדריכני על ברכי התורה. וכמו תמונה חיה עודנה מרחפת לפני ונועם דבריה תמיד אלי להלהיב לבי לתורה ולתעודה. וספרה לפני ממעלת התמדת אביה הרב הגאון הצדיק זצ"ל שהתחרה עם הבעלי מלאכה בעירו להשכים ולהעיר את השחר לעסוק בתורה ועבודת ד' קודם שעמדו הם על מלאכתם. כה הרבתה עלי דברים לחזקני ולעודדני שאוסיף גם אני טבעת אחת לשלשלת הרבנים זה יותר מששים דורות גדולי המאורות אנשי שם, ושלא יפסוק חס וחלילה מזרעה. זכרה נא אדון כל הנשמות שתחסה בצל כנפיך בגן עדן עם אבותיה הקדושים ותמליץ זכות בעדינו שנזכה שעבודתה לא תשיב ריקם ואזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות השם שיהיו לתפארת אבותינו הקדושים, ושיקוים בי התורה מחזרת על אכסניה שלה:

וקראתי את ספרי זה בשם  "הפלאת נדרים" על  שם הפסוק איש כי יפליא לנדר. ומרומז בו גם שמי ושם אבי ושם משפחתי בראשי תבות. ולאשר ידעתי גודל משבר הכלכלי השורר כעת בעוונותינו הרבים במדינתנו, ובפרט בין לומדי תורה, דפסתי מועט דפסתי עתה רק חלק אחד על פרק הראשון ממסכת נדרים ואחרי נמכר גאולה תהיה לחלקים הבאים אם ירצה ד', וד' יתברך יעזרני למצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם ושאזכה יחד עם זוגתי הרבנית הצנועה תחיה בנתא דמוריין מו"ח הרב הגאון רשכבה"ג מו"ה דוד מנחם באב"ד שליט"א האבד"ק טארנאפאל בעל המחבר ספר שו"ת "חבצלת השרון" לגדל את יוצאי חלצינו היקרים שליט"א. ושנזכה לקבל נחת מיוצאי חלצינו הנשואים שליט"א, מבני הה"ג מו"ה יהושע העשל פרענקיל תאומים שליט"א רב בעיר לנדאן. ומבתי הצנועה מרת יוכבד תחיה. אנא ד' הרם את קרנם את ביתם ואת זרעם באושר ועושר ושנזכה לראות מהם בית נאמן לד' ולתורתו שלא נבוש ולא נכלם חס וחלילה בזה ובבא עד בוא גאולת נפשינו ונזכה לעלות לציון וירושלים בשמחת עולם:

בעתירת עבדך המתחנן אליך בקול שועה ורוח נשברה אסקופה הנדרסת לרבנן ותלמידיהן,

הצעיר אלימלך פרענקיל תאומים האבד"ק יאברוב והגליל.

יאברוב יום ו' ערב שבת קודש לסדר "אקוד ואשתחוה לד'" תרצ"ו.

(הקדמת ספר הפלא"ת נדרים)

—-

במשנה מאימתי כו' ראיתי בצל"ח ראשית דבריו שם דרך לחבר ולקשר התחלת המסכת בדיני קריאת שמע לסיומא דתורה הקדושה, ואף אני אענה חלקי לפי קט שכלי, הנה כתיב בסוף הפרשה וזאת הברכה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ופירש רש"י ז"ל ששיבר את הלוחות והקב"ה הסכים על ידו. והנה ראיתי מביאים בשם הש"ך על התורה כתב דעל ידי זה ששיבר משה רבינו את הלוחות זכינו לתורה שבעל פה עיין שם טעמו.

ובזה כתבנו בחידושנו על התורה לחבר סיומה לתחילתה בראשית דדרשינן ב' ראשית, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, היינו על ידי ששיבר משה רבינו את הלוחות כנ"ל.

ועל פי זה זה כתבנו בחידושנו לבאר הא דאיתא בפסחים דף ס"ח ע"ב אמר רב יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. דהדקדוק מבואר למה לא אמר אי לאו נתינת התורה כמה יוסף איכא בשוקא, ולהנ"ל יש לומר דכוונתו הייתה על האי יומא דמשה רבינו שיבר הלוחות דעל ידי זה יש לנו תורה שבעל פה ורב יוסף היה סגי נהור ודברים שבכתב אסור לאמרן בעל פה ולא היו יכול ללמוד. אבל על ידי שיש לנו תורה שבעל פה יכול ללמוד. ולא אמר בפירוש מחמת דהיה על ידי חטא לא רצה לומר בפירוש אלא ברמז.

ובדרך זו כתבנו בחידושנו לשבת דף פ"ח ע"א לישב קושיות התוספות שם בהא דקאמר בגמרא שם שיבר את הלוחות כו' מה דרש קל וחומר כו' והקשו דקל וחומר ניתן לדרוש ולא הוי מדעתו, ולהאמור יש לומר דאם לא היה שובר את הלוחות, דלא היה תורה שבעל פה, לא היינו דורשין קל וחומר, אלא משה רבינו מעצמו דרש כן, והקב"ה הסכים עמו אף דלא הווא עדיין תורה שבע"פ.

ובזה אתי שפיר קושית המגן אברהם סי' תצ"ד על מה שאני אומרים מתן תורתינו כו', דהסכמת הקב"ה לדרש משה רבינו הוי כנתינה ממש, והנה טעמא דמשה רבינו ששיבר הלוחות מבואר בסוף פרק קמא מחמת דפרקו מעליהם עול מלכות שמים ואמרו אלה כו' ורצה שיהיו נדונים כפנוים עיין שם. ולזה התחיל רבינו הקדוש בדיני קריאת שמע שהוא קבלת עול מלכות שמים, שזהו תיקון חטא הנ"ל. ואפשר לפי מה שכתבו התוספות לקמן די"ב ע"ב בדבור המתחיל בקשו, בשם הירושלמי דאותן ג' פרשיות שתקנו בקריאת שמע, לפי שבהן עשרת הדיברות. ועיין בבאר היטב אורח חיים סימן ס"א אות א' מביאו ומבאר, ואם כן כיון דמשה רבינו שיבר הלוחות שהיה כתוב בהן עשרת הדברות לכן מסמיך רבינו הקדוש פרשת קריאת שמע באמירת עשרת הדברות שזה הוא תקונו כנ"ל.

ועל דרך זה ראיתי בספר ישמח משה בפרשת דברים בדבור המתחיל והנ"ל כתב לחבר סיום הש"ס לתחילתו, דהסיום הוא תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום כו' דלכאורה איך אפשר לחזור כל הלכות בכל יום, אלא העניין דבקריאת שמע נרמז עשרת הדברות ובעשרת הדברות נכלל כל התורה כולה, אם כן הקורא קריאת שמע פעמים בכל יום הרי הוא חוזר כל התורה כולה, וזהו שאמר כל השונה כו', ואיך אפשר, לזה פתח מאימתי קורין קריאת שמע. ואם כן היינו כללות התורה כנ"ל.

(פני חיים, ברכות ב ע"א)

—

הרב חיים פינחס לוריא נולד בשנת תרכ"ד, 1864, בעיר זדונסקה וואלה כבן יחיד לאביו ר' שלמה זלמן צבי זצ"ל שהיה למדן מצויין, חסיד, פרנס העיר ובעל מפעל לאריגה. נשא לאשה את הרבנית אסתר גיננעדל ע"ה בת הגאון החסיד ר' שלמה אברהם קרון זצ"ל, מחבר הספר "כתר שלמה". לאחר נישואיו עבר ר' חיים פינחס לדוואהרט ושקד על התורה והעבודה במשך מספר שנים. אח"כ עסק במסחר עד לשנת תרס"ה.

עוד מימי עלומי אני טרוד בטרדת המסחר מאד. נע ונד מביתי וצרות רבות עברו עלי ראשי עד אין מספר, ותודה לאל מן המיצר קראתי וגזלתי שינה מעיני והיה לי הלילה ללמוד והיום למלאכה… וחנני ה' דעה ובינה וזכיתי לחדש הרבה פלפולים והרבה מהם חידשתי על אם הדרך ומצאתי אחר כך שכוונתי לדעת גדולים וברכתי שהנחני 'בדרך' אמת. ודבר זה הלהיב בנפשי עוז בתשוקה יתירה ללמוד בעיון עמוק לחדש חידושי תורה (מתוך הקדמת ספרו "פתח הדעת" הלכות מליחה).

בשנת תרס"ה עבר ללודז' והיה בן בית אצל רבה של לודז', הגאון ר' אליהו חיים מייזל זצ"ל. הוא פתח בית חרושת יחד עם שותף שהתגלה כנוכל. השותף גנב את כספי העסק וברח מחוץ למדינה, תוך שהוא משאיר את שותפו בחובות. כחסיד גור, הוא נסע ושטח את מצוקתו לפני האדמו"ר מגור זצ"ל, שהורה לו להיות מורה הוראה.

גרמו עוני, כי הגדילו עלי עקב שלומי אמוני וקוני, ואת שטרותיה אשר במו שמתי בטוחות, השאירו אצלי לצור עפ"י צלוחות, אנשי מרמה בזזו איש לו, לוו ולא שלמו, חילי בלעו, ואת מסחרי השמו, תל עולם לא יוכל להבנות, כי רכושי וממוני היו מצומצמות, לשלם כל החובות, ולפרוע השטרות, שבאו בחזרות, ובכן אבדתי זכותי בשתי השלחנות , ואשא עיני ואראה כי הוצגתי כלי ריק, אפס כספי ובכיסי אין רו"כ, הטף והילדים עלי עלות, ובביתי התגנב העוני והדלות, הלחץ והדחקות, וחסר לחם חוקות, באפס עצה לסחור בסחורה, הטיתי שכמי לקבל עלי רב ומורה, ותהי לי למופת ולאות, כי מאת ד' היתה זאת, כי חלף אשר מקודש היה כל עסקי בה במכירת סחורה, ובפרוע פרעות, היתה לי עתה למקום קביעת תורה, ולהורות הוראות, וכל הימים לרבות , דלתי פתיחות להגיד להשואלים דבר ד' בהלכות חמורות, בדיני שחיטות וטריפות, בשר בחלב ותערובות, בדיני טמאות וטהרות, בפתחי נדות, בשפירים ושליות, ובחפיפות וטבילות, ושמחות ואבילות , בדיני נטילת ידיים שחרית, ולסעודות, בדיני קריאת שמע ותפלות, בדיני שבתות ומועדות,  וכל דבר הצריכה לשעתה, דבר הוראה בעתה, הלכות ביעור חמץ ובדיקה, ואכילת מצות, ושתיית ארבע כוסות כחוקה, וביומא אריכתא באכילה במיני מתוקה וקול שופר בלי סדוקה, ושעורו ומדתו בארוכה, ואיזה קולת מפסוקה, והכשר ארבע מינים וסוכה, ובהלכות חנוכה, במה מדליקין בלילה, וגם בהלכות מגילה, בקריאתה והילולא, ובדיני אישות, קדושות ופרישות… (מתוך הקדמת משיב הלכה)

במשך עשרות שנים היה מורה הוראה בעיר לודז' רבתי. מצעירותו ועד זקנותו, היה משכים בשתיים בלילה לעסוק בלימוד תורה ולכתוב את חידושי תורתו, ולא פסק פומיה מגירסה עד חצות הלילה. כל היום היתה דלתו פתוחה לענות בשאלות איסור והיתר. קבע שיעורים קבועים לתלמידים שלמדו ממנו את דרכי ההוראה הלכה למעשה. בשקדנות גדולה ובזכרון נפלא עמל על כתיבת ספריו הגאוניים. ביתו היה בית של חסד ומלא אורחים.

בין חיבוריו נמצאים: פתח הדעת על הלכות מליחה (תרע"א) ועל הלכות בשר בחלב (תרפ"ו), משיב הלכה ובו תשובות בכל חלקי השו"ע וקונטרס שולחן משפט (תרפ"ג, תרפ"ה), שדה חיים – קיצור דיני אבילות למועדין, לראש חודש ולשבת (תרצ"ב), פני חיים – חידושים, פילפולים וביאורים למסכת ברכות, ובסופו כדוגמא מספרו זכרון פנחס על הש"ס (תרצ"ז), פתח הפרדס על חמישה חומשי תורה בדרך פרד"ס ועוד.

בשנת תש"י מצא בנו את אחד מספרי השו"ע של אביו שעליו רשם את הגהותיו, והוציאו לאור כקונטרס בסוף הספר קהלת חיים.

כל ימיו השתוקק לעלות לארץ ישראל. הוא נפטר בגיטו לודז' בד' באייר תש"א ונקבר שם בבית העלמין.

(מקורות: הקדמות ספריו, דף עד באתר יד ושם)

בעזהי"ת ויתעלה לעד, שנת תרצ"ד לפ"ק, כ"ד ימים לירח איתנים, יום ברא דמועדא חג הסוכות העל"ט, יום היארצייט של כ"ק זקני שר התורה הרב הקדוש בעהמ"ח שו"ת קול אריה, זכותו יגן עלי באלף המגן ויהיו שפתותיו דובבות תפלה לפני כסא הכבוד לעורר רחמים עלי ועל כלל ישראל.

ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים ע"ו). יש לרמז בפסוק הזה, דהנה כתבו הקדמונים דמצות סוכה ז' ימים מרמז על ז' עשרות שנים של ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואמרה התורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי (סוכה ב'), שידע האדם שעולם הזה הוא רק דירת ארעי, ועיקר הדירה הוא העולם הבא, כמו שאמרו חז"ל באבות פרק ד העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא (עיין אלשיך הקדוש פרשת אמור) – ונתן הקב"ה מצווה הלז בתחילת השנה אחר ראש השנה ויום הכיפורים כדי לידע ולזכור במשך כל השנה שהוא בעולם הזה רק כאורח נטה ללון וימינו כצל עובר ויעמוד בתשובתו שעשה בעשרת ימי תשובה ויתחזק בעבודת ד' ובתורתו. נמצא דמצוות סוכה אינו נשלם לגמרי בשעת מצוותו, ורק כאשר יעבור השנה בשלימות הנרצה, והוא זכר על עניין דירת ארעי בכל יום ויום בכל פרט ממעשיו, אז נשתלם למפרע מצוות סוכה. והנה תיבת ציון הוא מרמז על תורה ומצוות, כמו שדרשו חז"ל בברכות ח' על הפסוק אוהב ד' שערי ציון, שערים המצויינים בהלכה, ובספרי פרשת עקב (על הפסוק ושמתם) הציבי לך ציונים (ירמיה ל"א) אלו המצוות שישראל מצויינים בהם. וזהו שרמז בפסוק הנ"ל ויהי בשלם סוכו, שרק אז נתקיים בשלימות מצוות סוכה, אם מעונתו בציון, שביתו מצויין בכל השנה בתורה ומצוות ומעשים טובים ומתנהגת על פי יסוד מצוות סוכה שמלמדת שעולם הזה הוא רק דירת ארעי והעיקר הוא עולם הבא, אז נשלם למפרע מצוות סוכה. וזהו שאנו מבקשים בהושענות, הושענא סוכת שלם, שמצוות סוכה תהיה בשלימות על ידי עבודה של משך כל השנה כנ"ל.

—

הרב משה יהודה הי"ד, רב הצעיר של קהילת סערדאהעלי, נולד ביום י' בסיון תרס"ז ונהרג באושוויץ ביום כ"ז סיון תש"ד, בלא שהשאיר אחריו בנים, ביחד עם אביו ורבו הרב הגאון החסיד ר' אשר אנשיל כ"ץ הי"ד ועם כל בני קהילתו, קהילת סערדאהעלי אשר למד עמהם תורה הרבה, ודרש לפניהם שנים רבות דברי אגדה ומוסר, בהתעוררות גדולה.

הרב משה יהודה היה נכדו ותלמידו של הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שאמלוי, וחתנו של הרב יעקב יחזקיה גרינוולד אב"ד פאפא. עוד בהיותו אברך הסמוך על שולחן חותנו, שם לילות כימים בתורה עד להפליא, והיה גאון עצום ואוצר בלום מלא וגדוש בתורה ובחסידות. הוא נסמך להוראה בנעוריו ע"י הגאון ר' שמואל ענגיל מראדומישלא זצ"ל, מהגאון ר' ישעיהו זילברשטיין מוויצן זצ"ל, מהגאון ר' מרדכי לייב וינקלר ממאד זצ"ל, מהגאון ר' שמעון גרינפלד מסעמיהאלי זצ"ל ומסבו הגאון שלמה זלמן עהרנרייך משאמלוי זצ"ל הי"ד, ואחר חתונתו קיבל סמיכה להוראה מהרב הגאון המובהק ר' שבתי שעפטיל וייס זצ"ל אב"ד שימאני. הוא כתב חידושים חריפים ונפלאים בכל מקצועות התורה, ובהם חיבור גדול על סוגיות הש"ס, חיבור על ד' חלקי השו"ע, שו"ת, חיבורים בהלכה ובאגדה ועל תרי"ג מצוות. בשנת תרח"ץ הודפס ספרו של חותנו זקנו, ערוגת הבושם על סוגיות איסור חל על איסור, עם הגהות הרב משה יהודה כ"ץ. רוב כתביו נשרפו בידי הרשעים ונותרו רק מעט אודים מוצלים מאש שנמצאו על ידי אחיו, הרב יהושע כ"ץ, בשובו ממחנות העבודה לאחר המלחמה הנראה.

מתוך כתבי הרב משה יהודה הי"ד, הדפיס אחיו, הרב יהושע כ"ץ, את הספר "ויגד משה", בסיוע בניו שעמלו על מלאכת פענוח, עריכה, סיכום והוספת תוספות מרובות, סידורי מפתח ועוד.

בכתבים שנמצאו נמצאה גם צוואתו, בה ביקש שידפיסו את חידושי תורתו לעילוי נשמתו, בתנאי שיראו ויעיינו אם הם ראויים להוציאם לאור, והוא מבטיח שימליץ טוב למעלה על כל המסייעים בזה לעילוי נשמתו. וביקש שידפיסו בתור הקדמה לספרו את פירשו לפסוק "לא המתים יהללו י-ה":

לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך י-ה וכו' (תהלים קטו). הכוונה על פי מה שדרשו חז"ל על הפסוק במתים חפשי, כיוון שהאדם מת נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות (שבת ל'), אולם זהו רק בסתם בני אדם, אבל אם מחדש חידושים בתורה ומפרסמם בעולם, אז ע"י שהחיים מזכירים חידושי תורתו, נחשב כאילו הוא היה גם כן בחיים, כמו שאמרו חז"ל ביבמות צ"ו, אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה וכו' דעל ידי זה יהיו שפתותיו דובבות בקבר (ועיין עוד מדרש תנחומא פרשת תשא אות ג' מה שדרשו על הפסוק והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון).

והנה אמרו חז"ל במנחות כ"ט על הפסוק כי בי-ה ד' צור עולמים, אלו ב' עולמות שברא הקב"ה עולם הבא ביו"ד ועולם הז בה"א. והנה על ידי שמניח חידושי תורתו בעולם הזה ואומרים דבר שמועה מפיו, מתקיים בו אגורה באהלך עולמים ונעשה בו קישור ושילוב בין עולם הבא ועלם הזה, שגם אחרי מיתתו כאשר הוא כבר בעולם הבא נחשב כאילו הוא עדיין חי בעולם הזה, והוא בחינת י-ה שמרמז על ב' עולמות ביחד.

וזהו שאמר לא המתים יהללו י-ה, קאי על הרשעים שנקראים מתים (ברכות י"ח) שהם אחרי מיתתם אין להם עוד שום התקשרות לעולם הזה, ולא כל יורדי דומה, רצונו לומר, אפילו הצדיקים שמתו ולא הניחו מחידושי תורתם כלום בעולם הזה שיזכירו מהם לאחר מיתתם, רק כמתו העולם דוממים ושותקים מהם. וזה הכוונה במה שאמר יורדי דומה, שיורדים לקבר ונשאר העולם דוממים אחריהם. אבל רצונינו ובקשתינו הוא, ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם, דעל ידי חידושי תורתינו שיאמרו בשמינו נהיה עד עולם, בבחינת י-ה, שילוב וקישור עולם הבא עם עולם הזה.

הרב נהרג עקה"ש ביום כ"ז בסיון תש"ד.

והנה שלשה מיני תשובה יש.

תשובה מאהבה ומיראה ותשובה על ידי ייסורים רחמנא ליצלן. בתשובה מאהבה ויראה נקראים בנים (עיין יומא פ"ו ברש"י ד"ה כאן מאהבה ומיראה). במדרגה השלישית זו תשובה על ידי ייסורים נקראים עבדים. תשובה מאהבה היא המעולה שבכולן שזדונות נעשו לו כזכויות, ולכן תשובה זו מתקבלת אפילו ממדת הדין שאין כאן שום קטרוג. אבל תשובה מיראה זדונות נעשו כשגגות, ועדין נקרא חוטא, והנפש החוטאת היא תמות, ורק מצד הרחמים תשובה כזו מתקבלת. ושתי תשובות אלו מתקבלות כל השנה, כי כל אב חפץ בבניו בכל עת ועידן ששבים אליו. אבל תשובה מיסורין, שנקרא עבד, אינה מתקבלת אלא כשהקב"ה יושב על כסא מלכותו. זהו "דרשו ה' בהמצאו", בין כסא לעשור, ואין מלך בלא עם וברוב עם הדרת מלך. ועל דרך זה ביאר ה"נודע ביהודה" הפסוקים (תהלים ק"ג) "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם, ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה". דצדק נקרא משפט כדכתיב "בצדק תשפט עמיתך".
והנה אף כי מיראה נקרא גם כן בנים, בכל זאת, מאהבה היא המעולה שבבנים ולכן נקרא "בני בנים". וזה "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו", היינו לשבים מיראה צריך חסד ה' שתקובל תשובתו, אמנם "וצדקתו", מדת המשפט, "לבני בנים" להמעולים שבבנים, להשבים מאהבה הם מתקבלים אף ממדת הדין, כיון שזדונות נעשו זכויות. ואיתא (מנחות מ"א) מלאכא אשכחיה לרבי קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסתוא, ציצית מה תהא עליה. אמר ליה ענשיתו אעשה. אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. והנה העושה תשובה מיראה בוודאי כיון דתשובתו מיראת העונש, אין עושה תשובה רק על לא תעשה, ולא על עשה, כיוון דאין הקב"ה מענישו כי אם בעידן ריתחא…
והנה כל מקום שנאמר השמר, פן ואל אינו אלא לא תעשה, וזה באור "כה אמר ה' קול ברמה נשמע וכו' מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". דלכאורה האי "בניה" מיותר והווא ליה למימר "מאנה להנחם כי איננו". אלא היא בוכה על שיתערבו בגויים וילמדו מעשיהם ויאבדו שם בנים מהם, ואף כי יגאלם ה' למען שמו לא יהיו במדרגת בנים. והשיב לה ה' "מנעי קולך מבכי וכו' כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם", שיהיו בבחינת בנים למקום. אמנם זה יהא בסוף לאחרית הימים ויש תקוה לאחריתך. אמנם כעת בא עלינו הזיבורא והעקרבא זו המלחמה הנוראה ותשובתינו היא על ידי ייסורים, ואין לנו שעה מסוגלת לתשובה זו כי אם באלו הימים שאנו אומרים "המלך הקדוש, המלך המשפט, ומלכותו בכל משלה". ובפרט ביום הכפורים שהשטן לית ליה רשות לאשטוני (יומא ב', נדרים ל"ב).

ובזה נוכל לומר עוד טעם על שאנו מטילין גורלות על שני שעירים ביום הכיפורים, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, לפי שעונש עברה עברה והיצר הרע עצמו הולך ומקטרג עליו, הוא השטן, הוא היצר הרע, הוא המלאך המוות (ב"ב ט"ז). וכשהאיש עושה תשובה ע"י ייסורים ואין השטן מתגבר עליו למנוע ממנו תשובה פחותה כזו, לפיכך גם הוא יקבל חלקו על ידי תשובה זו. מה שאין כן על ידי תשובה מאהבה, שהיצר הרע מתגבר מאד למנוע ממנו תשובה זו והוא זובח יצרו, אין לו שום חלק בו.
וזה "שובה ישראל עד ה' אלהיך", היינו כל זמן שה' יושב על כסא מלכותו וצריך לעבדים. "כי כשלת בעונך", רצונו לומר כי כבר נענשת בעונך ולכן שבת אל ה' ולא מאהבה, תשובתך טובה רק בימים האלה שימינו פשוטה לקבל כל השבים. נחפשה דרכינו ונעשה כעת תשובה כזו ויקבל תשובתינו הפחותה. (אמנם עיין תענית ט"ז, מדרש איכה פרשה ג' סימן ל"ג), ונחתם בספרן של צדיקים גמורים. וממדרגה למדרגה נעלה לתשובה מיראה ואחר כך לאהבה ונזכה לגאולה שלמה ולביאת הגואל אמן.

(קטע מתוך דרוש לשמחת תורה וליום הכפורים, שמחת חיים. בדרשה הדים לנוראות מלחמת העולם הראשונה)

—

הרב חיים זאב חאראש נולד בסביבות שנת תר"מ, 1880, בוויסוקי דליטא לאביו הרב ר' אשר שמואל חאראש ולאמו הצדקת מרת פעשא, נשא לאשה את רחל בת רבי לוי פאלאצקי, ראש השוחטים בדווינסק, ששימש שם שו"ב במשך שנים רבות.

הרב חיים זאב חאראש היה מופלג גדול בתורה, מופלג ביראת שמים, מפואר במידות ומוכתר בנימוסין, דרשן עממי מצויין, אוהב ישראל, מלמד זכות ומליץ יושר. הוא שימש ברבנות בעיירה דוגעלישאק, פלך ווילנא. במלחמת העולם הראשונה אבדו רבים מכתבי חידושיו.

שנים רבות שימש מגיד מישרים בבית המדרש פיטאו, במקומו של הרב ר' שלמה מנדל. היה תלמידם של הגאונים רבי מאיר שמחה והרוגוצ'ובי. שניהם החשיבוהו וחיבבוהו: רבי מאיר שמחה היה רגיל לקרוא לו "בני", והרוגוצ'ובי היה צובט לחיו ברבים ואומר "וולוול'ה שלי יודע תורה".

חיבר ספר "חזון אש" (ורשה, תרע"ב) וספר "שמחת חיים" (ריגה, תר"ץ) הכולל דרשות על סדרי הפרשיות ולימים הנוראים, הדרנים לסיומי מסכתות הש"ס וקונטרס הספדים. בהקדמת ספרו זה כותב המחבר: "ואנכי חסתי על המחברים להזכירם בשמם, אקוה לה' שימצאו אנשים שיאמרו משמי גם כן, ועל ידי זה תהא לי שמחת חיים נצח ועד אמן סלה".

נספה בטבח ביהודי ריגה ביער רומבולה, ביום עברה, ח' בכסליו תש"ב, 1941. כן נספו בשואה הרבנית רחל, ובניהם צבי אריה, ישראל זלמן, בתם שרה חיה ובעלה הרב יצחק קובנט, בתם שינה רוזה ובעלה הרב יעקב סולקיס, ובתם סימה. הי"ד.

(יהדות לטביה עמ' 387, דף עד שכתבו בנו, הקדמת "שמחת חיים")

מידע נוסף על אתר ההריגה ברומבולה – נמצא באתר יד ושם.

התמונה בראש דף זה לקוחה מויקיפדיה והועלתה ע"י dr. avishai teicher.

התורה הקדושה מסיימת ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ומתחלת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וגו'. וכבר האריכו רבים וכן שלימים, ראשונים ואחרונים, בהרבה אופנים. לבא בקשרות קשר של קיימא, ולדרוש סמוכין מרישא לסיפא, וסיפא לרישא, וגם אני אענה את חלקי אמרה נפשי כיד ה' הטובה עלי בעזרת ה'.

ואומר ראשון תחילה בדרך מוסר קצת, דהנה הבעל הטורים כתב דבראשית – אותיות א' בתשרי, ועוד כתב דבראשית ברא בגימטריה בראש השנה נברא עיין שם, וצריך לדעה כוונת רמזותיו אשר רומז בזה רבינו הבעלי טורים זי"ע.

והנראה לעניות דעתי, דהנה א' בתשרי שהוא מוקטר ומוגש לשם בכל קהל עדת ישראל בשם ראש השנה (עיין ביחזקאל מא) שמה קגרים לנו לחקור ולדרוש למה קראו אותו בשם זה דווקא "ראש השנה" ולא תחילת השנה כאשר באמת נוהגים לפרש את ראש השנה בשם תחילת השנה.

אמנם יש לומר דכוונה עמוקא קבעו לנו לקראתו "ראש השנה" לידע ולהודיע שיום זה של א' בתשרי הוא באמת הראש לשנה ולא רק תחילת השנה בלבד, רק ראש לכל דבר שבקדושה. וכמו שהראש באדם הוא המלך לכל האברים, והוא המרכז לכל הגוף של רמ"ח אברים ושס"ה גידים להטותם כחפצו ורצונו, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, דרך צינורות ועורקי הראש, כן צריך להיות יום זה הקדוש והנורא, ראש לשנה הבאה בשס"ה ימים להטותם לתחיה בתורה ועבודה, כמצוות הבורא. וכמו שהראש בהאדם יש בו חושים היותר מובהקים, חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח של כל השנה כולה הבאה לקראתינו לשלום, והראש השנה שכולה קודש לה' יאיר וישמיע ויטעים ויריח טעמה וממשה דאורייתא בנר מצווה ואור תורה לכל הימים מרישא לסיפא. אמנם כמו שבאדם הראש הוא המלך על כל אברים דווקא בהיותו בצוותא חדא עם הגוף, אבל כאשר מתיזין, חס וחלילה, את הראש בסייף מן הגוף אז אין לו להראש שום חשיבות יתירה, הנה כמו כן בהראש של השנה נמי, שדווקא אם היום זה מחובר לטהרה, עם כל ימי שבתות השנה, אז הוא ראש וראשון בחשיבות גדול, ויום זה תחילת מעשיך זיכרון – לכל השנה – ליום ראשון. אולם אם חס וחלילה אין שום התחברות לראש השנה עם כל ימי השנה, כי בכלות הימים הקדושים איש לדרכו פונה, זה לכרמו, וזה לזיתו, זה למסחרו, וזה לביתו, ואין משימים על הלב לזכור את בוראו ויוצרו, ולהשלים חוקם חוק התורה והמצווה, להתפלל בכל יום בכוונה ולהיזהר מכל דבר רע כמו בראש השנה, אז אין לראשי כזה שום חשיבות לכאורה חלילה, חס לא יעלה. (וכבר נודע דברי קדוש ה' רבינו הנודע ביהודה זצלל"ה מה שאמר בדרך הלצה "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום", דהיינו שמכף רגל, שהוא שמיני עצרת דרגל בפני עצמו הוא בדברי חז"ל, ועד ראש השנה הבא, העולם שוכחים שיוצאו מימים הקדושים והנוראים ועושים סיום להתורה בשמיני עצרת ושמחת תורה, אבל הוא סיום ללא התחלה, ושוכחים את עצמם בעוונותינו הרבים,  ואין בהם מתום כל השנה הן בדברים הנוגעים בין אדם למקום ובן בדברים הנוגעים בין אדם לחברו, ה' ירחם ויערה עלינו רוח טהרה במהרה להיות שב בתשובה שלימה כל השנה כולה, אמן כן יהי רצון). ובכן שפיר קראו ליום א' בתשרי ראש השנה דווקא לחקוק בזיכרוננו תכף ומיד בעמדנו לפני ה' בתשובה ביום זה שנדע שהוא בבחינת ראש של כל אדם, ושצריך לחברו ולהמשיכו בחיים של תורה וברכה, וחיים של עושר וכבוד ואהבת תורה ויראה שמים, לכל השס"ה ימים כלם שווה לטובה, ורק אז הוא יום הנורא הזה מיוחס ומרומם במעלה, בשם ראש השנה, להשיג בו מבוקשנו בכתיבה וחתימה טובה בכל טוב בסיעתא דשמיא.

(מתוך קשר עליון דאורייתא. המשך הדברים יובאו בע"ה ברשומה הבאה)

הרב נטע שלמה שליסל הי"ד נולד בזבורוב שבהונגריה (כיום סלובקיה), בט"ו בניסן תרס"ד, 1904, לאביו הדומ"ץ ר' דוד. בשנת תרפ"ב הגיע ללמוד בישיבת האדמו"ר ממונקטש שבהונגריה (כיום אוקראינה), בעל המנחת אלעזר, וכבר כבחור צעיר מינהו כר"מ. בשנת תרפ"ו נשא את מרת רחל בת ר' יחזקאל מילר, ועבר אל חמיו בקרניץ. בשנת תר"ץ שב למונקטש כר"מ ומו"ץ, רב ומגיד בבית המדרש "ישועות ישראל", שם דרש מידי שבת. לאחר פטירת אביו בשנת ת"ש, מילא ר' נטע שלמה את מקומו כראב"ד.

בין כתביו הרבים נמצאים גם הספרים גירסא דינקותא שכתב בנעוריו, נטע שעשועים פלפולים בסוגיות ושו"ת, קונטרס דרך נש"ר, קשר עליון דאורייתא, שולחן נגד צוררי, הגהות לספרו של אביו גן דוד, ועוד. כתב עוד הרבה ביאורים לסוגיות הש"ס שלא הודפסו. כמו כן תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן ח, שם סימן ט, סימן י וסימן לו.

הרב, רעייתו ושלושה מילדיהם הקטנים מלכה, יחזקאל וחיים לייזר, נספו באושוויץ, בג' בסיון תש"ד, 1944. בת נוספת, חיה, קפאה למוות בפראוס על יד דנציג בתחילת שנת 1945. הי"ד.

(מאורי גליציה חלק ה, דפי עד באתר יד ושם)