קטגוריה: רבני ליטא

הכתוב אומר "ויחלום (יעקב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו והנה ה' ניצב עליו". ומפרשים חז"ל: "עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה, ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה (בדמות יעקב, רש"י). בעי לסכוניה (מחמת קנאה, רש"י), מיד 'והנה ה' ניצב עליו', אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כאדם שמניף על בנו (במגיפה להצילו מן השרב, רש"י)".

ומכאן רואים שגדולתו של יעקב דומה ממש לאלקים, כביכול, עד שמלאכי עליון היו משתוקקים להסתכל בדמותו ועולים ויורדים ממטה למעלה וממעלה למטה כדי להיווכח על הדמיון שבין דיוקנו לבין דיוקנו של אלקים, כביכול. ולא עוד אלא שהיו המלאכים מקנאים בו על מעלתו זו, וקנאתם הגיעה לשיעור כזה שרצו להתנקש בחייו, והקב"ה בכבודו ובעצמו התייצב על ידו לשמור עליו תוך שנתו שלא יפגעו בו, והעמיד את עצמו, כביכול] במצב של אב הניצב על בנו בשעת שנתו ומחזיק מניפה בידו ומשיב עליו רוח קרירה כדי שהשרב לא יציק לו.

חז"ל ממשילים עוד משל על מעמד זה של הקב"ה, כביכול, כלפי יעקב: "משל לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיו זבובים שוכנים עליו. וכיון שבאה מינקתו ושחה עליו ברחו מעליו. כן בתחילה 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', מכיון שנתגלה עליו הקב"ה ברחו מעליו". כלומר, שהקב"ה נהג כלפי יעקב כאדם העומד על גבי בנו הישן ומגרש את הזבובים מעליו. תיאור זה מופלא למאוד, ואמנם אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו.

ומכאן יש ללמוד על עליונותו של האדם, לאיזה שיא בכוחו להגיע ומה רבה רוממותו ושגיבותו. ועליונות זו טבועה בכל אדם ללא יוצא מהכלל, כי הרי על כל אחד ואחד להתמודד להשיג אותה הדרגה של האבות, כדברי חז"ל, שחייב אדם אמר לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב".

בפרקי שיר השירים מופיעים תיאורים מופלאים שמכוונים להדר תפארתם ורוממותם של ישראל ולחביבותו של הקב"ה כלפיהם. ירמיהו קבע לישראל את התואר: "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך", ופירשו חז"ל: "וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד, והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל: כגפן, שנאמר: 'גפן ממצרים תסיע'; כתאנה, שנאמר: 'כבכורה בתאנה בראשיתה'; כתמר, שנאמר: 'זאת קומתך דמתה לתמר'; כארז, שנאמר: 'כארז בלבנון ישגה'; כאגוז, שנאמר: 'אל גינת אגוז ירדתי'; וקראן בכל מיני שלחין, שנאמר: 'שלחיך פרדס רימונים' וכו', ומה ראה ירמיהו למשול ישראל לזית וכו', אלא כשם שהשמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן, כן ישראל בשעה שהם עושים רצונו של המקום נצבים למעלה מעכו"ם, שנאמר: 'ונתנך ה' אלוקיך עליון על כל גויי הארץ', הוי 'זית רענן יפה פרי תואר'. יש להרחיב את הדיבור על תיאורם של כל האילנות הנאים ומשובחים האלה שנמשלו להם ישראל, ובמיוחד על התואר "זית רענן יפה פרי תואר" שקרא להם ה', מחמת שבחם של ישראל, תפארתם וחביבותם. כמה נשגב הוא האדם בכלל, וכמה עליון הוא האדם מישראל בפרט.

אך מהעבר השני של המטבע, נגלים צדדי החולשה שבאדם, לרבות האישים העליונים ביותר. חז"ל אומרים: "למה אמר הקב"ה לאברהם אבינו לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך", משום "שהוצרך להיזהר מחברת אנשי דורו הרשעים" וכו', ועל כן באו אליו דברי ה' יתברך "שיתרחק מהם ואל יתלכלך עמהם". וזהו שתפש לשון: "לך לך", רמז ללכלוך. ודורשים עליו משל: "למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחנותו של בשם וקלט ריח הבשמים, כשיצר כל בגדיו מבושמים". וכך להיפך, כשנכנס לחנותו של בורסקי, בגדיו קולטים ריחות רעים. "וזהו שאמר החכם: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע".

כמה מפליאים הם הדברים האלה. אברהם אבינו חלק על כל אנשי דורו והיה הראשון שבא מדעת עצמו לידי הכרת הבורא; הוא נלחם בעובדי האלילים ומרד בנמרוד עד שהפילו לכבשן האש באור כשדים; הוא הקריב נפשו לשם הפצת האמונה בה' ועמד איתן ויחידי כנגד כל העולם, עד שחז"ל אמרו עליו: "אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". והנה למרות כל זה, גילה לו הקב"ה שהוא עלול להימשך אחרי אנשי דורו הרשעים ולהתלכלך עמהם, ועליו לעזוב אותם ולברוח לארץ רחוקה. אנחנו מבינים עניין של השפעה אצל אנשים רגילים, אבל לגבי אברהם אבינו, תקיף העולם, "האדם הגדול בענקים", כלום תיתכן אצלו המשכה אחרי אחרים, ובעוד שהוא בעצמו נלחם נגדם? אלא מכאן יש להסיק שהאישים הגדולים ביותר, למרות שהם עומדים במדרגותיהם על יד ה"תו" שלהם, הרי באותו זמן הם גם עומדים על יד ה"אלף" שלנו, ונמצאים בסכנה לסטות אחרי עניינים הנפשעים והחמורים ביותר, באותה המידה שנמצאים אנחנו בשפלותנו.

נמצאנו למדים, שמצד אחד, משימות עליונות מוטלות על כל אדם באשר הוא תבנית דיוקנו של מעלה, (צלם אלקים); ומצד שני – כמה כל אחד, באיזו מדריגה שיהיה, חייב להיזהר מהסטיות הגרועות ביותר. ושתי השיטות, איפוא, נכונות ואלו ואלו דברי אלקים חיים.

(תנועת המוסר, ה', דוגמה לתוכן אחת משיחותיו של הרב פונדילר, עמ' 326-330)

הרב שמואל פונדילר, "ר' שמואל ברזינר", מגדולי תלמידי הסבא מסלובודקה, מראשי תנועת המוסר בדורו, נולד בשנת תרל"ה (1875) בברזין, מחוז בויברוסק פלך מינסק, לאביו הרב יצחק ולאמו מרת הינדה פונדילר. עוד בילדותו הזדמן פעם לעיירתו ר' ישראל מסלנט וברכו שיזכה לגדול בתורה. מילדותו ניכר בכישרונותיו המצוינים, בחכמתו ובפיקחותו, ונשלח ללמוד בישיבת סלובודקה. בראשות הישיבה עמד רבי איצל מפוניבז', והמשגיח הרוחני היה רבי נתן צבי פינקל,הסבא מסלובודקה. הרב שמואל למד את יסודות תורת המוסר המעשית ואת גישתה לחיי המעשה אצל רבו, הרב, ה"סבא מסלובודקה", ולמד את תורת המוסר העיונית המעמיקה חקר בכוחות נפש האדם אצל רבו, הרב שמחה זיסל זיו, ב"תלמוד תורה" בקלם. בהיותו בקלם נשא לאשה את מרת שיינה בת ר' צבי שפיר, שהיה סוחר ברזל וסמך את חותנו על שולחנו, כדי יוכל להמשיך את התמדתו בלימודיו.

בשנת תרס"ב (1902) מונה למנהל הרוחני בישיבת סלוצק, בשנת תרס"ו (1906) מונה לרוחני בישיבת טלז, שם התמודד עם תלמידים שהתנגדו לשיטת המוסר שארגנו התקוממות, בשיחותיו וברעיונותיו המופלאים, ביחס אישי לכל תלמיד, בפיקחות ובנועם הליכותיו. ובשנת תרס"ח (1908) שלחו ה"סבא" לכהן כמשפיע מוסרי בישיבת מיר. הוא נסמך להוראה בידו הגאון הרב יחיאל מיכל אפשטיין מנווהרדוק בעל "ערוך השולחן" ומונה משנת תרע"ב  (1912) להיות רב בעיירה ווארז'ן, הסמוכה לממל. משנת תרע"ד (1914), עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר כפליט לעירו ברזין ושימש שם כרב העדה. בשנת תרפ"ג (1923) מונה לאב"ד ריטובה, ניהל שם ישיבה וכיהן שם עד ליומו האחרון. הישיבה בריטובה היתה למרכז תורה מפואר שבו למדו מאות תלמידים מהעיר ומעיירות הסביבה הקרובות והרחוקות. הוא הנחה את בני הישיבה לשים לב בייחוד להנהגתם הרוחנית, נכונה ונאה, הראויה לבן תורה, שרק על ידה ניתן להשפיע גם על הסביבה. הוא דרש מבני ישיבה להיראות כבני אדם, וטען שכבוד התורה וכבוד שמים מתרבים כאשר בני הישיבה הינם מלובשים בגדים מהודרים ומגוהצים וצועדים בקומה זקופה שלווים ומתונים.

הרב שמואל קנה ידיעות עצומות בש"ס, סלל לעצמו דרך מקורית ועצמאית בעולם הישיבות וחינך דורות רבים של בני תורה במרכזי התורה המפורסמים בליטא. הוא התפרסם בכל רחבי ליטא כאישיות מזהירה, כמשגיח רוחני נעלה, כבעל הוראה מובהק ובקי בפוסקים. הוא ניהל את קהילת ריטובה בחכמה ובדעת והיה אהוב ומכובד על כל שכבות העיירה. מסר לפני תלמידי הישיבה שיעורים בגפ"ת ושיחות מוסר, ובלבני עירו היה דורש דרשות נפלאות, בהירות ועמוקות. למרות שלא היו לו בנים, היה גאון בתורה ובחכמת הנפש, הבין מאוד לנפש הילדים והקדיש את זמנו ומרצו לחינוכם של ילדי ישראל, מתוך אהבה רבה. פעם הרחיק מורה שנהג בהקפדה יתירה כלפי תלמידיו. אהבת הבריות היתה טבועה בו, ובכל פעולותיו הגדולות לחיזוק התורה והדת, הזהיר שלא לאחוז בדרכי מלחמה ובאמצעים תוקפניים, שאינם צדה יהודית והם מביאים לידי שנאת חנם. בימים הנוראים היה עובר לפני התיבה ומתפלל בהתרגשות רבה, בעבודה בכל הלב.

הרב שמואל היה דבוק באהבת ארץ ישראל וביקש לעלות לארץ ולשמש שם משגיח רוחני בקרבת מורו הגדול, ה"סבא". לאחר פטירת הסבא מסלובודקה זצ"ל, בשנת תרפ"ז (1927) היו כל בני הישיבה שבורים ורצוצים. התדהמה הייתה גדולה והם לא ידעו איך ממשיכים הלאה. הרב שמואל פונדילר נתן בישיבה כמה שיחות עידוד וחיזוק. הוא קיבץ חבורת בחורים ועלה איתם לעליה שבה היה יושב הסבא ושוחח עמם על הרבה עניינים. בין הדברים סיפר שפעם כינס הסבא את כל גדולי המוסר שבישיבה, ואמר להם לומדים כבר זמן ארוך והגעתם לדרגה מסוימת בתורה ובמוסר, ברצוני  שתאמרו לי בקיצור מהי מהות המוסר. וכל אחד אמר מערכות שלמות לפי ערכו. אבל הסבא אמר להם אני רוצה ללמד לתלמידיי דרך קצרה, ולכן רוצה שתסכמו במילים קצרות. ולא הצליחו. עד שהוא קם בעצמו ואמר שהנקודה המרכזית של מוסר היא "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", ואידך זיל וגמור.

בחורף תרפ"ח (1928) הגיע הרב פונדילר לארץ לבחון את האפשרות לפתוח ישיבה בתל אביב, לכהן כמשגיח רוחני בישיבת חברון לאחר פטירת ר' ליב חסמן, ולכהן כרב של פתח תקווה. בכל יום שישי היה שולח לרבנית מברק  ובו ברכת "שבתא טבא". בהיותו בארץ השמיע  שיחות רבות לפני הבחורים בישיבת חברון. בטרם החליט סופית פרצו מאורעות תרפ"ט, בה נרצחו עשרות מתלמידי ישיבת חברון, והתוכניות לייסוד ישיבה נוספת נדחו לפי שעה. בשנת תרצ"ז (1937) כתב לרב אהרן בן ציון שורין (שהיה אז תלמיד ישיבה בפתח תקווה) על תקוותו לעלות לארץ, אך קשים שונים מנעו את עלייתו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ספחו הסובייטים את ליטא. בשנת ת"ש (1940) הוזמן הרב שמואל לעמוד בראש "היכל התלמוד" בתל אביב והתכונן לעלות לארץ, אך לא זכה לממש את רצונו העז לעלות לארץ לעת זקנותו.

ב 23.6.1941, כ"ח בסיוון תש"א, מיד עם תחילת מבצע ברברוסה, נכבשה ריטובה בידי הגרמנים. רב העיר, הרב פונדילר, ויהודים נוספים עונו בידי הגרמנים ובידי ליטאים ששיתפו איתם פעולה. הם הרבו להתעלל בייחוד ברב. הם אספו את היהודים לבית המדרש, הוציאו את ספר התורה מארון הקודש ודרשו מהרב לקרוע ולשרוף אותו. הרב קיבל התקף לב ונפטר על אתר. בית המדרש הועלה באש, וגופתו של הרב נקברה בחצר בית. לפני כעשרים שנה הועלו עצמותיו לארץ, והוא נקבר בבית הקברות פוניבז' בבני ברק, בהשתדלות הרב אהרן בן ציון שורין, שאף ספד לו בהיכל פוניבז'.

הרב שמואל לא השאיר אחריו כתבים עם דרשותיו, שיחותיו ורעיונותיו המופלאים. שרידים מועטים מכל אותם רעיונות מופיעים בכתבי שומעי דרשותיו.

מכתבו בעניין העלייה לארץ ישראל, מופיע בכתב העת תבונה, יא.

מקורות: אהל תורה בבא בתרא עמ' סז, אלה אזכרה ב' עמ' 265 מאמר מאת הרב אהרן בן ציון שורין, תנועת המוסר ה' עמ' 325, ועוד.

איתא במדרש רבה סדר בא החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (משלי ה) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. עיין שם.

וצריך להבין שייכות הפסוק. ונראה דהנה זה ידוע לכל דעיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל התורה, כמאמר חז"ל (בפסחים ס"ח ובנדרים ל"ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי וכו'. עיין שם. וכן כתב רש"י על התורה בתחלת בראשית וזה לשונו, המקרא הזה אומר דרשני, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וכו'. עיין שם. ופירשתי בכוונת רש"י שכתב המקרא הזה אומר דרשני, דמה היה קשה ליה לרש"י בלאו האי דרשה, דאם נאמר דהוה קשה ליה במאי דהתחיל התורה בתיבת בראשית, הא זה כתב מקודם אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו'. עיין שם. והנה איתא במסכת מגילה (דף ט' ע"א) מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית. ופירש שם רש"י, שלא יאמר בראשית שם הוא ושני רשויות הן וראשון ברא את השני. והקשו עליו בתוספות, הא בראשית אין שם כלל, וכתבו וזה לשונם, ונראה לפרש שהיונים היו יודעין שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר ב' רשויות הן, ותיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני, משום הכי הפכו לו. עיין שם.

ולפי זה נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות מה היה הכרח להקב"ה במה שנתן לנו תורתנו הקדושה להתחיל בתיבת בראשית מקודם, ולא בתיבת אלהים, ולכך כשאירע אחר כן בעת תלמי המלך כנס הזקנים לכתוב לו התורה הוה צריך אז הקב"ה ליתן עצה בלב כל אחד שיכתבו לו בתיבת האלהים מקודם מחשש הנ"ל, ואם כן הא באמת הוה יותר טוב שיתן לנו התורה בתיבת האלהים מקודם, ולא הוה צריכין למיחש משום סברת חיצוניות. על כן נראה לעניות דעתי דזה הוה קשה לרש"י הנ"ל, וזה הוא דכתב בראשית המקרא הזה אומר דרשני, כלומר מדהתחיל התורה בתיבת בראשית מקודם, על כורחך צריכין למימר דלא פשוט הוא אלא לדרשני, והלכך דריש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, כלומר דלכך נכתב בראשית מקודם להראות לנו דמה שברא הקב"ה השמים והארץ לא ברא בשביל שום דבר כי אם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חז"ל הנ"ל אלמלא תורה וכו', הרי חזינן מזה איך תורה הקדושה היא חשובה דבשבילה הוא עיקר בריאתנו לעולם, דהקב"ה לא חס על כבודו, דהא על תיבת בראשית מקודם נוכל למימר חס ושלום דשתי רשויות יש, אך בכדי להורות לן דרך שנדע איך להוקיר התורה דהיא עיקר בריאתנו.

ואם ישאל איש, אם נאמר דכח התורה גדול כל כך דמעשה בראשית לא נברא כי אם בשבילה, למה אנו רואין בזמן הזה איך בני תורה שיגעו הרבה בתורה, כמה וכמה שרויין בצערם ומוכרחים להיות נודדים לבקש לחמם הצר, אם כן מוכרח מזה כי אין רצוי כהקב"ה כל כך את תורתנו הקדושה במה שנשמרנה בתכלית השמירה. נראה לעניות דעתי כי אין זה שום שאלה. לבד מה שראיתי תירוץ על זה בדרשות מהר"י מינץ דרוש כ' מצאתי אחר כך במדרש רבה סדר פקודי מביא שם מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר, והיו רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחד של פני מרון, ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם, זהב אתם מבקשין, הרי זהב, טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. הוי ותשחק ליום אחרון. עיין שם.

ואם כן ליכא שאלתם הנ"ל מידי, דלאו כל אדם זוכה לשני שולחנות, כי אם מעט מזער, כדאמר רבא (בהוריות י' ע"ב) אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סגי להן. עיין שם.

ובזה נבוא לבאר המדרש רבה שהתחלנו, דבאמת צריכין להבין הפסוק החודש הזה, דלכאורה נראה דהוא כפל לשון, דהא אחרי דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, למה כתב עוד ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהא היא היא, דמחצי פסוק ראשון ידעינן גם כן דחודש ניסן הוא ראשון לחדשים. על כן נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות על גוף הדין, דהא אחרי דתשרי הוא ראשון לשנים, כן הוה צריך להיות תשרי ראשון לחדשים. ומצאתי אחר כן בדרשות הגאון בעל נודע ביהודה בספרו אהבת ציון בסוף דרוש שני, וזה לשונו, והנה ניסן הוא ראש החדשים שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ולכאורה קשה תשרי היה ראוי להיות ראש חדשים שבו נברא העולם, מכל מקום תחלת הבריאה היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן, כמו שפירש רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שאז התחיל לצוות לעמו תורה ומצות, ובשביל זה נברא העולם מעיקרו, ונמצא יחוס עיקר בריאת העולם הוא מניסן. עיין שם.

נמצא לפי זה אחרי דקיימא לן דאף בתשרי נברא העולם, מכל מקום משום דעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן כנ"ל, הלכך צוותה התורה למנות החדשים מניסן. אבל זה ידוע דאימת שייך למנות מניסן כי אם דווקא זה האיש אשר למד תורה הקדושה או מחזיק תלמידי חכמים, אבל זה האיש אשר לא למד ולא החזיק ואינו עושה כלום בעבודת ה' כי אם בדברים החומרים לבד, בוודאי אליבא דאמת צריך הוא למנות החדשים מתשרי, אחרי דבריאת העולם היה בתשרי ומתכלית התורה דהתחילה בניסן הא אין מה האיש כי אם במה שהוא בריה בעלמא, ועיקר הבריאה בלי תכלית הא היה בתשרי ואם כן הוא צריך למנות מתשרי, ובשבילו לא היה כדאי לברא העולם, ועל האיש הזה יפה אמרו חז"ל (בפסחים מ"ט) עם הארץ אסור לאכול בשר, כפי מה שכתב מורינו הרב יצחק עראמה בעקידת יצחק שער מ"א, שכל הנבראים מן ארבעה סוגים, כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה, כידוע. כי הצומח עיקר מזונו מסוג הדומם הנצב תחתיו, כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה, והוה זה אחרי כי צורת הצומח גבוה מצורת הדומם ומיקרת צורתו שיש לו מהדומם, משום זה הוה הדומם לו למזון. וכל הבעל חי בלתי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו הוא יותר יקר מן הצומח. כן הבעל חי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו יותר מבעל חי בלתי מדבר, הלכך מזונו מבעל חי בלתי מדבר. אבל עם הארץ אשר אין בו יתרון משאר בעלי חיים, יפה אמרו חז"ל הנ"ל, דאסור לאכול בשר, אחרי דאין בו יתרון מהבהמה. וכמדומה לי שזה הרעיון על החז"ל, דעם הארץ אסור וכו', ראיתי בספר אחד. כן זה ידוע דמי שיש בו חשיבות עצמו בתורה או בחזקת לומדי תורה זה מקרי על שמו, ומי שאין לו חשיבות עצמו ויש חשיבות אחרים, דהיינו במה שאביו גדול בתורה אזי מיקרי על שם אביו, כדאיתא במס' אבות בן זומא אומר, וקרו ליה בן זומא, פירש הברטנורא, משום שלא היה אז מוסמך הלכך קראו ליה על שם אביו. עיין שם. וכן איתא בגמרא (במס' תענית דף ג') זימנין דקרו ליה בשמו רבי יהושע בן בתירא וזימנין דקרו ליה בשמו דאבא, הא מקמא דסמכוהו והא דלבתר דסמכוהו. ופירש רש"י וזה לשונו, מקמא דסמכוהו, שלא היה חשיבות עצמו, היה נקרא על שם אביו וכו'. עיין שם. וזה הוא כוונת הכתוב הנ"ל, עם כפילת לשונו, החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר הוו יודעין דהחודש ניסן הוא צריך להיות לכם ראש חדשים, אף דעצם בריאת העולם היה בתשרי כנ"ל, אבל למנות החדשים צריכין למנות מניסן, כיון דבו מתחיל כוונת הבריאה, לפי שאז התחיל הקב"ה לצוות לעמו תורה ומצות כנ"ל, ואם כן  הא לא כל אדם יכול למנות מניסן, כי אם דווקא מי שיש בו תכלית התורה, אבל מי שאין בו  תכלית התורה צריך הוא למנות באמת מתשרי דאז היה הבריאה הפשוטה, ותכלית הבריאה מניסן הא אין בו, כנ"ל.

וזה הוא דחוזר הכתוב בכפילת לשונו, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר אם באמת אתם יכולין לקרות ניסן ראשון מחדשי השנה, דהיינו דיהא בכם התכלית מניסן, דהיינו תורה ומצות. ולפי דברינו מקודם דמי שיש בו תורה ומצות הוא עיקר החשיבות, חשיבות עצמו, ואינו צריך להתייחס על שם אביו או על אבי אביו, הלכך שפיר קאמר על זה המדרש רבה הנ"ל, הדא הוא דכתיב יהיו לך לבדך, כלומר חשיבותך יהיה לך לעצמך, חשיבות עצמך, ואין לזרים אתך, ואינך צריך להתייחס על שם אחרים. כן נראה לעניות דעתי לבאר דברי המדרש הנ"ל.

הרי חזינן מזה איך דהתלמוד התורה חשובה להקב"ה דבשבילה ברא העולם, ואם כן בוודאי מי שיגע ועמל בתורה, משום דהתורה חשובה בעיניו אחרי דבשבילה הוא הולך על הארץ ונותן הקב"ה לו לב להבין בדברי רבותינו הקדושים בתלמוד ובפוסקים ולחדש איזה דבר בכוונת דבריהם כפי שכלו, בוודאי נפשו משתוקק להפיץ על פני תבל. לבד מה שיש איסור אם לא יעשה כן, כדאיתא בספר חסידים סימן תק"ל, כי הקב"ה גוזר מי יהיה חכם וכמה ספרים יעשה, יש שגזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה. וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה, הרי גוזל מי שגילה לו. וכתב שם בפירוש אזולאי משם רבינו אליעזר מגרמיזא, שכל מי שמגלין לו ואינו כותבה, עתיד ליתן את הדין. עיין שם. וזה ידוע לכל כי בזמניהם היה למודם בספרים נכתבים, הילכך כתבו בלשון כתיבה, אבל בזמנינו הדפוסים הם הכתיבה, וזה ידוע דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צ"ב) ואם כן בוודאי צריכין למידע איך חוב מוטל על כל איש ואיש להשתתף לאותה מצוה. וכפי הנראה דבזמננו דמצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, כדאיתא ביורה דעה סימן ר"ע סעיף ב', ולפי דעת השאגת אריה סימן ל"ו בזמנינו מצות כתיבת ספר תורה אפילו מדרבנן ליכא, עיין בפתחי תשובה בסימן הנ"ל, ועל זה חזינן דאפילו אנשים דהם מדלי דלות מפזרין ממונן בפיזור רב יותר מכדי מדתן, ועל כתיבת שאר ספרים המחודשים הם צופים בעינא בישא ובפנים זועפות, צאו וראו מה דאיתא כמדרש רבה סדר ויחי, זבולון קודם יששכר, ולמה כן, אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו. עליו הכתוב אומר עץ חיים היא וכו'. עיין שם. ובריש מתניתין דזבחים איתא שמעון אחי עזריה אומר, ופירש רש"י שם, על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, לפיכך נקרא על שמו, שלמד על ידו. וכן איתא ברש"י (סוטה כ"א ע"א). עיין שם. ובפסחים נ"ג ע"ב, אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף. עיין שם.

הגם כי ידעתי כי דברי אלה הוא למותר, אחרי כי מי שיש לו ידים רפות, בוודאי לא יבואו לידו דברי אלה, מכל מקום מה שנראה לעניות דעתי כתבתי. ועתה הנני נותן שבח והודאה ואומר ברוך לאלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, כי על ברכיו נתגדלתי, אחרי כי אוכל לומר על עצמי כדאמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן, אחרי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו (קדושין ל"א ע"ב). עיין שם. ויט עלי חסדו וישקני ממי ים התלמוד. ותהלה לאל כי הראיתי חבורי הנוכחי לרבותי הרבנים הגאונים מגדולי גאוני זמנינו המפורסמים במדינתנו, ומצא חן בעיניהם, ויתנו הסכמתם עליו, כאשר יראה הקורא, כן אבקש מהקב"ה שישלח לי עזרתו, ולזכני לשבת בד' אמות של הלכה, וירם קרן התורה עלי ועל כל ישראל, כדברי המחבר זעירא דחבריא שלמה טוביה הלוי פרידלענדער, בן לאדוני אבי הרב המופלג ושנון וירא אלקים באמת מורינו הרב שלמה טוביה מילידי עיר שצוצין דפולין.

(הקדמת ספר תפארת שלמה)

הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר נולד בשצוצין בסביבות שנת תרכ"ד (1864), נולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שמו. בשנת תרנ"ט (1899) הוציא לאור את ספרו "תפארת שלמה" ובו ביאור לכמה סוגיות בש"ס ובפוסקים, וחידושים וביאורים על שו"ע יורה דעה. הספר מעוטר בהסכמות של גדולי רבני ליטא המפארים את הספר ואת מחברו כלמדן, בקי וירא שמים.  

לאחר פטירת רבי יוסף לייבל, שהיה רבה של העיירה רטנה, התעוררה מחלוקת לגבי מילוי ממלא מקומו. מכיוון שלא הצליחו לבוא לידי הסכמה, כיהנו בעיירה שני רבנים, הרב הטרסקאי רבי יעקב לייבלה והרב שלמה טוביה פרידלנדר. לימים עזב את העיירה הרב יעקב לייבלה, והרב שלמה טוביה נעשה מורה הוראה יחיד בעיירה, שנודע כלמדן מפורסם ודרשן גדול. בדרשותיו בבית המדרש גדול היה מביא שפע סוגיות מהש"ס, מעלה קשיים בהבנתם, ומברר את כל התמיהות והבעיות באמצעות עיון מעמיק בדברי הרמב"ם והמפרשים. שנים רבות לא קיבל מן הקהילה משכורת, והתפרנס מדיני תורה, ממכירת חמץ, מכספים שקיבל מעריכת חופות וממכירת שמרים. נפטר בעירו בטבת תש"א (ינואר 1941) ושמו מופיע ברשימת יהודי רטנה שנרצחו בשואה בספר הזכרון של הקהילה.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רטנה – ספורה של קהילה יהודית שהושמדה עמ' 30 וספר תפארת שלמה.

במה אקדם

דרכי המחברים, ראשי המדברים, להציג אמרים, בפתחי שערים, בקרבם אל המלאכה, מה ראו על ככה, ומה הגיע אליהם, ומה חזו עיניהם לתאר פרי מעשיהם, אשר כוננו עשתונותיהם, מה אומר ומה אדבר ידעתי מעוט ערכי ושפל ערכי, איש צעיר חדל אישים, ומה אני לעמוד במקום גדולים להימנות בין חוברי ספרים. וארא לגשת אל הקודש כי ערום אנוכי גברא ערטילאי דלית ליה מגרמיה כלום, ובפרט בעתים הללו אשר בעוונותינו הרבים רבו הקנטרים והקנאים להטיל מום עובר וקיים בחוברי ספרים, והמעיינים מעטים, והמבקרים מרובים, וגם יש כאלה אשר לגמרי כקוץ בעיניהם ולשחוק והיתול בפיהם, להלעיב ולבזות לומדי תורה, ופרט למחברים ספרים, וציד להם בפיהם כי די לנו בראשונים ובאחרונים שהיו מלפנים, ועל הראשונים הם מצירים ומשטינים, על האחרונים על אחת כמה וכמה. ורק לספרים המאספים דברי שקר וליצנות והבלי העולם הזה ישימו עיניהם ואומרים לאלו משפט הבכורה להדפיסם ולהעשירם ברצי כסף, וש"ס ופוסקים בוז יבוזו ויורידו לארץ כבודם, ואומרים מאי אהני לן רבנן ואיזה תועלת מביא לחיי עולם אנושי. לזאת באתי למודעי כי לא מחשבותם מחשבותי, ולא באלה חלקי ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם. ולאלה כבר בקר משפטם החסיד רבינו יונה בשער התשובה כי לא עלינו תלונותיהם ורק שונאי השם הם פושעיו ומורדיו. דומה למלך שמרדו בו מקצת עבדיו והטיחו כלפי הרוממות של הוד מלכותו, והיות שקצרה ידם להקטין הוד כבוד של הרוממות, התנקשו והתנפלו בהתקוממות על גדודי צבאיו ועל שרי המלך המעריצים ומקדישים שמו וזכרו ובכבודו. יתימרו כקוץ בעיניהם, כחרב וכדרבונים, המלך והשלטונים, כפרוש חז"ל בעירובין (דף ע"ז) ומשנאי אהבו מות, אל תקרא משנאי אלא משניאי.

ובמה אכף לאלהי מרום ששם חלקי בין העוסקים בתורתנו הקדושה, ומיום עמדי על דעתי והייתי גולה למקום תורה, ולמדתי מתוך הדחק וקיימתי התורה מעוני. וכן גם עתה דרכי איננה צליחה להיות מאושר בחיים, ובחמלת הבורא לא נתתי טרף לפגעי הזמן ולא משתי רגלי מאהלי תורה, וברחתי אל בית תלמודי להגות בתורת ד' וכל מחסורי השלכתי אחר גוי, ולאט לאט הנחני ד' עד כה להביא ראשית בכורי על מזבח הדפוס בעוד ימי שחרותי וחרפי. ותודה לאל כבר ראו חידושי גדולים חקרי לב ואמרו לפעלי טוב ולעבודתי פוריה. והנה אמר החכם מכל אדם במשלי, היתה כאניות סוחר, והמליצו חז"ל ברוח קדשם, שהתורה נמשלה כאניה בים – הנה הדברים האלה יצלצלו באזני, עת יעלו על רעיוני ותשוח עלי נפשי על דבר מצב עם הישראלי, המדוכאים ומרודפים בלתי חשך, דוויים, סחופים ומטורפים, ויסורין באים עליהם מיום אל יום וקללתה מרובה מחברתה, עת ששונאי עם השם יגבירו ויעשו חיל, ימטירו לפידי אש על ישראל ותורתו, בעלילות שוא ומדוחים. וכעת נתנו עינימו להכחיד שונאיהם של ישראל חייו הרוחנים אשר הקריב חלבו ודמו, והמצוה העיקרית "וזבחת כאשר ציויתך במרה" חרקו עלימו שנימו, להיות הכל שוחטים אפילו חרש, שוטה וקטן חוץ מישראל, רחמנא ליצלן. ותחת אשר מעולם לא ראיתי שועל חנוני, וארי סבל וכעת נעשים ועושים, למען לחנק קיומם של אומה ולהכריתו מתחת שמי ד', חס ושלום. ובראותי עוד גורל של המחזיקים בתורת ד' אשר להם מנה אחת אפים, חשך משחור ומצבם רע ומר לא יאומן כי יסופר. ובוודאי אשמים אנחנו כי עזבנו דרך השם, וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב) אלא שהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, אבל לפעמים הלב מעיק ובמסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, או לי כי נדמיתי, חס ושלום, עד מתי עד מתי? אם כי חטאנו ומרדנו וגלינו מאדמתנו, האם פחותי ערך אנחנו מכל האומות שכנינו? האם הם המדרגה יותר מעולה מאתנו? לא לא, כל עוד שישראל בסתר המדרגה ומעולל קרנם ברפש ובוץ, אבני ספיר ויהלום הם, ועוד לא אבד זרחם, לעומת אבני גיר. וכאשר הקשו לשאול חז"ל במדרש רבתי שחטא חטאה ירושלים, וכי אומות עולם אינם חוטאים, אלא שזה המשילו חז"ל ברוח קדשם ישראל ותורתו כאניה בלב ים, כאשר אנו רואים הולכי ימים הנותנים בים דרך ובמים עזים נתיבה, כי כל הדרכים בחזקת סכנה, ויותר מסוכן ואימה חשיכה הוא על עוברי ים, כאשר עינינו רואות בשעה שהספינה מתפלגת מהנמל, וכל יום שמתרחקת יותר מחוג היבשה עוד תגדל האימה והסכנה. ועל מי ישימו מבטחם מחסם ומגנם, רק על כותלי האניה ולבם בטוח על רב החובל קברנט הספינה ועל תופשי משוט המוליכים אותה בדעת והשכל, ובזמן מן הזמנים אשר פחד מות מרחף עלימו ורוח סער וסופה יגבר ואניה מטורפת בים אנה ואנה, חושבת להשבר, ומתאי האניה נשמע קול צוחה, קול יללת גברים נשים וטף, אהה אבדנו כלנו אבדנו. קול יפלח כליות ולב והמלחים יטילו החבילות והכלים אשר באניה אל הים להקל מעליה, והמלחים ישימו נפשם בכפם להציל את כולם ממצולות ים ומשאון דכיו. ונימוס האנושי בשלטון הספינה קודם כל דבר יצילו החלשים חסרי אונים הנשים והטף, להם משפט הבכורה להצילם בסירת דוגה, ואחריהם הגברים והגדולים, ומי ומי יורד לבטן שאול יחד עם ירכתי הספינה? אם לא המלחים ורב החובל אשר הם מנהיגי הספינה, רק הם נושאים אחריות של הספינה – כן אנחנו עם הישראלי, אשר לפי עדות חז"ל, תורתנו הקדושה היא מקומה של עולם ויסודה, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג) ורוח החיה באפנים רק אנחנו עם השם  המחזיקים בעץ החיים, אשר לאורו הולכים כל גויים. לכן כאשר יחשך אור השמש, אנחנו בין הסדן ובין הפטיש  אשר לאורו ובין הפטיש ואין פרעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, כמאמרם ז"ל, כי הוא הראשון השותה כוס התרעלה. ובמקום שאתה מוצא גדולתו של ישראל, שם אחריותו עוד יותר גדולה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות מ) גבי גר שבא להתגייר מודיעין אותו עונשין של מצות, אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. אי לזאת ראוי לדעת כי מטרת עם הישראלי גדולה מאד, ולעמת זה גדלה חובתם עד למאד, וכל שכן תלמידי חכמים תופסי התורה אשר אחריותם גדולה בכפלים, כדאמרו חז"ל והגד לעמי פשעם, אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות.

(מתוך הקדמת כלי שרת)

הרב אברהם אבא רזניק נולד בתרמ"ז (1887). פוסק ומסמיך. היה מבחירי תלמידי ישיבות וולוז'ין, סלוצק וסלובודקה, ואחרי נישואיו למד שנה אחת בכולל האברכים בראדין. בתרע"א, בשנת תרע"א (1911) נתקבל לרב בליסקובה שבליטא. נשא לאשה את הרבנית מרת אסתר בת הרב יהושע לאנדינסקי. בשנת תרע"ד (1914) בהיותו בן 23 מסר לדפוס את ספרו "כלי שרת- שאלות ותשובות, חידושי הלכות וביאורי סוגיות", אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה עיכב את ההדפסה.  בימי מלחמת העולם הראשונה עבר אל חתנו בבריינסק, שבווהלין, שם ישב ר' שמעון שקופ, שהיה מגדולי ראשי הישיבות בדורו. לקראת סוף המלחמה, נפטרה הרבנית אסתר ע"ה בכ"ו באלול תרע"ט, בשנתה ה-36.

בשנת תרפ"ד (1924), מילא את מקומו של הרב יחיאל יעקב ווינברג בעל שו"ת "שרידי אש", כשהתמנה לרבה של פילווישוק, שבאותו האזור, והיה רבה האחרון של העיר. שם הוציא לאור בסופו של דבר את ספרו "כלי שרת" בשנת תרפ"ז (1927). הספר היה נפוץ בין לומדי ישיבות ליטא. הרב רזניק הי"ד עסק הרבה בצרכי הציבור, נסע לוועידות של הרבנים בליטא, ולהתייעץ עם רבני לקובנה. היה אוהב ציון נלהב וחבר בתנועת המזרחי.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1940 סופחה פילווישוק יחד עם שאר ערי ליטא לברית המועצות. השלטון הקומוניסטי פגע בהחיים הקהילתיים, הדתיים והכלכליים של היהודים. הרב דאג לפליטים היהודים שנמלטו מפולין לעירו, שישבה על הגבול, וסייע להם במציאת מקומות עבודה. בכ"ח בסיון תש"א (23.06.41) העיירה נכבשה ע"י הגרמנים, ומיד עם בואם, הוטלו גזירות על היהודים. ביום ד' באלול תש"א (27.08.41) רצחו הליטאים את הגברים היהודים מפילווישוק, בכפר הסמוך טילצ'יוס. כשבועיים וחצי לאחר מכן נרצחו גם הנשים והילדים.

הרב נספה באלול תש"א (1941). כן נספו בתו ועם בנו יעקב, ורבים משאר בני קהילתו.

הספר "כלי שרת" יצא לאור שוב בשנת תשי"ז (1957) ע"י בנו, דוד רזניק, קצין המחוז והממונה על מחוז תל אביב מטעם משרד הפנים. מהדורה זו כוללת תוספות מחידושי תורתו שהתפרסמו בכתבי עת רבניים, ועם דברי הערכה ואזכרה שכתב המו"ל לכבוד אביו במאמר "רבה של פילווישקי ועדתו". שם גם הובא התיאור הבא:

בכ' אלול יצאו שליחי השטן, אשמדאי, דחופים ובהולים, לכפרי הסביבה, לאסוף את יחידי הסגולה, שהועברו קודם לכן על-ידם, לעבודה אצל איכרי הסביבה. כולם נאספו והוחזרו לעיירה בתואנה כי הם יובלו לעבודה לאחת הערים הסמוכות למאמץ המלחמתי של צבא היטלר ימח שמו. הגברים כולם רוכזו שוב באותו האסם בקצה העיירה, שם אוכסנו שלושת ימים האחרונים לפני צאתם לדרכם האחרונה. ללא אוכל כל שהוא, לדכאם ולהרעיבם, לשברם בגוף ובנפש, ולעקור ולשבור כל רצון ומחשבה של נסיון להתקוממות, של תמות נפשי עם פלישתים". תכנון שטני עד סוף המבצע, שום פרט לא נעדר. ובבוקר, כ"ג באלול, הוקפה העיירה, בכל פינותיה, כניסותיה ושביליה, עשרות- עשרות רוצחים, בל יעיז מאן דהוא מיהודי העיירה להתחמק. עמדו ברובים דרוכים ומכודנים, כל ימלט, שלא ישאר שריד ופליט ליהודים יקרים אלו.
הנה הם מתרכזים בככר, בשוק העיירה, מול בית המדרש, אנשים, נשים וטף, מוצאים מהבתים, חוורים, מעונים, מאות תינוקותיהם בזרועותיהם, והשמש זורחת ושולחת את קרניה ללוותם בדרכם האחרונה ממנה לא ישובו לנצח. הנה מוצא מובל רבס האהוב, ומוצג בראש התור הארוך ארוך, הנה מובל גם רבה הזקן של ווילקובישק. הרב הגאון ר' אליהו אהרן גרין, שהתאכסן אצל בנו יחידו ר' יצחק, חתנו של ר' זאב פרידמן, מנכבדי העיירה. הוא ניגש אל ידידו המובהק, רב העיירה, אבי הקדוש, והם מתחבקים ומתנשקים, יודעים כי שעתם קרובה. נפרדים איש מרעהו, נפרדים מעולם אכזרי זה לנצח. החיות הטורפות אינן מעיזות להפריע, בכי חרישי קורע לבבות של אבות ואמהות ותינוקותיהם, המובלים כצאן לטבח.
תהלוכת המוות זזה לפי פקודה. אין פנאי, לרוץ, לרוץ, להתקדם בדרך היערה. מהר מהר. נכשלים נדרסים בשעטות פרסות הסוסים הרוכבים. הנה שוכב ד"ר דמבובסקי, בעל דרגה צבאית ליטאית גבוהה, ראשו פצוע בחרב, על כי העיז לצעוק חמס, וכי אין בכחו לרוץ. במרכז היער הוצב קבר האחים הגדול, שם פולחות יריות והדן מהדהדות.

דפי עד ע"ש הרב אברהם אבא רזניק, מולאו ע"י חתנו מנחם דרמר מכפר הרוא"ה, וע"י נכדו.

בין המאמרים שכתב שרדו מאמרים ב"שערי ציון" (הודעת בעל דין. חוברת ח-ט תרפ"ח), ב"כנסת ישראל" (בדין אתרוג מורכב. תמוז תרצ"ח, ועוד).
מקורות: רבנים שנספו בשואה, כלי שרת, דפי עד באתר "יד ושם", יהדות ליטא (תל אביב, תשל"ב) כרך ב' עמ' 216, וויקיפדיה ערך פילווישוק.

הרב זלמן אסבסקי אב"ד דוויליאמפאלע, ליטה
משיחותיו של הסבא, אדמו"ר מרן נתן צבי פינקעל זצ"ל

דרך ארץ קדמה לתורה.

ישנה תורה שלמה בשלמות האדם הקודמת לכל התורה כולה. היא לא ניתנה לאדם ע"י צווי ואזהרה אלא נובעת מתוך עצמיותו של האדם והכרח המציאות שלו. מהי התורה הזאת, ומהי דורשת מהאדם?

דרך־ארץ, וכל הטוב שבאדם, הוא מציאות השלמות של האדם שלפני החטא, מה שהיה אז בהכרח מציאותו, תורה היא לנו. אנו מחויבימ ליגע ולעמל בה להשתדל לרוכשה ולהשתלם בה לפני שאנו נכנסים לטרקלין של תורה.

האדם בחטאו נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ידידה אחד ירידה, נפילה אחר נפילה, ושקע למעמקי הקלקלה. אין זהו האדם זה שלפנינו כיום. תכונתו אחרת, טבעתו אחרת, וכל עצמיותו נתגשמה ונתקלקלה והיה לאשר לא היה מקודם. לא רק הוא אלא כל הבריאה כולה ירדה אתו ושקעה למעמקי הקללה. שינתה צביונה ונשתנה טבעה ואינה זו שהיתה קודם החטא.

תכונתו הטבעית של האדם, הבריאה כפי מה שהיא, חבויה בעונש החטא. המאור שבה נגנז ועתיד להגלות לעתיד לבא. אז נראה אותה בצביונה ובצורתה האמיתית, כפי הטבע שטבע אותה הבורא בתחילת בריאתה. ומה טבעה ותכונתה אז? נשקיף נא מהמאוחר אל המוקדם, מאחרית הימים, שאז תשוב הבריאה לאיתנה ותתגלה לנו בצורתה האמיתית, כפי שהבטיחו לנו נביאינו. ואז, – וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נוהג בם. ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן, וארי כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חוד פתן, ועל מארת צפעוני גמול ידו הדה. ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה… כמים לים מכסים (ישעיה י"א).

הוי אומר שאין הרע טבעתם ההחלטית ועצם עצמיותם של הזאב, הנמר, הפתן והצבעוני. אין זה הטבע והצורה הנכונה שטבע בם היוצר בתחילת ברייתם. אין תחילת עשייתן לנזק, אלא מרעין בישין נדבק בהם בעקב החטא וקללת הבריאה. וכמו שנשתנתה צורתם הגופנית והנחש נעשה גוחן על בטן, כן נשתנה טבעם ותכונתם הרוחנית מהטוב לרע. כי הלא כתיב "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". כולם טובים  היו, כולם נאים היו, וממקור הטוב נקרו, אלא הוא הוא, האדם, קלקל את עצמו והחריב את עולמו, והביא עליו את המזיקין. לכשיכופר החטא, יתוקן המעות, ותסולק הקללה מהבריאה, ושבה לאיתנה ולטבעה הראשון. היא תתגלה לפנינו בצורתה האמיתית, והיתה לגן־עדן של קודם החטא. רק הטוב והשלום ישכון בה ולא תשמע קול צוחה בארץ (עיין רמב"ן ריש בחוקותי).

גם אחר הירידה הגדולה, ישנן מדות טובות שנשתמרו בצביונן ובתכונתן המקורית גם אצל הבעלי-חיים, ואילו לא ניתנה התורה יכולנו ללמוד צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה וכו' (עירובין ק'). המדות הטובות האלו טבעיות הן אצלם. תכונתם הן, כפי שטבע בהם היוצר בתחילת ברייתם, ואין בהם כח הבחירה לעשות אחרת. כן היה טבע כל המון אלפי רבבות בעלי־חיים שבעולמנו כיום, כן היתה תכונת ומהות האדם שלפני החטא – טוב, אך טוב, מוכתר בכל המדות הטובות, אלא שממקור השכל נבעו, ממעמקי הנשמה האלקית שנופחה בו, ובה כח הבחירה לבחור גם ברע. אבל טבעו ועצמיותו היו – כל המדות הטובות.

נמצא שהאדם שלאחר החטא יצא ממציאותו, ועליו מוטלת עבודה רבה בקניית שלמותו ולשוב אל מציאותו – לאדם דקרא. אבל קודם החטא, זו היתה כל מציאות האדם וזו כל תכונתו הטבעית. שלם בתכלית השלמות, מוכתר בכל המדות הטובות, ולא היה זקיק לשום עמלות בהשגתן, אלא שבידו היתה הבחירה לצאת מכלל האדם ולהיות אף פחות מהעלי חיים שהטוב הוא הכרח המציאות שלהם. אך זה נחשב כבר למעין אבוד עצמו לדעת והפסדת כל מציאותו. ואין שייך לזה כל צווי ואזהרה שיהא אדם בכל היקף מציאותו, מוכתר בכל המדות הטובות, כמו שאין שייך לצוותו לא להיות בעל חי או שום בריה אחרת. אם האדם לא משתלם במדותיו בהכרח המציאות הוא מעניש את עצמו בענשו של נבוכדנאצר שנעשה בעל־חי לשבע שנים (דניאל ד'). מרצונו הטוב ובחירתו העצמית הוא יוצא מכלל האדם.

לאדם ניתנה התורה, באדם מישתעי קרא, וכל כמה שחסר בו ממציאותו נגרע מכלל מקבלי התורה. אם חסר בו מה"נעשה אדם" וכו' – חסר בו מה"נעשה ונשמע". עליו להשתלם קודם במדותיו ובתכונות האדם ששם אדם יהא נקרא גם עליו, שגם הוא ממקבלי התורה, וגם בו אישתעי קרא.

"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". בלעדי התורה הזאת היתה לנו תורה שלמה רחבה ומקיפה של תורת האדם, זו שקדמה לכל התורה כולה. כי רק אחרי "שפסקו זוהמתם" (שבת קמ"ו), עברו את כל ההכנה הטהרה והזיכוך והיו לקדושי עליון, קיימו וקבלו עליהם את כל התורה שקדמה לקבלת התורה, אז קרבו להר סיני. הקריבה ההיא כשלעצמה "דיינו" – תורה שלמה בתורת האדם. להרבה יגיעה זקוק האדם בכדי להגיע למדרגה שלפני קבלת התורה; לרכוש לעצמו את אותה השלמות שבתורה ש"קדמה לתורה",

דרך ארץ אמנם קדמה לתורה כי זה כל האדם.

(מתוך כנסת ישראל, סיון תרצ"ח)

הרב זלמן שלמה אסבסקי (אסאווסקי) נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) בפינסק. רב גאון מפורסם, מגדולי רבני ליטא. על אף גילו הצעיר היה רב בעיירה החשובה קופיאנסק שברוסיה ואח"כ למד בכולל קובנה והיה רבה האחרון של ווילאמפול סלובודקה.

רק מעטים מכתביו של הרב זלמן שלמה השתמר. חיבורו "כרם שלמה", שהיה בשלבי עריכה, אבד. נותרו בידנו רק מעט הכתבים שהדפיס. בשנת תרפ"ג פרסם הרב בקובץ "בית ישראל" (הוצאת כולל קובנה בסלובודקה) מספר מערכות גדולות מחידושיו. בנוסף לכך ב"כנסת ישראל" מובאים מאמרים שכתב: בדין כוחו כגופו (שבט תרצ"ח), משיחותיו של הסבא (סיון תרצ"ח) ו"עומק הלב" ניסן–אייר–סיוון תרצ"ט.

ביום כ"ח בסיון תש"א למד הרב גמרא יחד עם בנו, ר' יהודה. הרוצחים הליטאים, שותפי הנאצים, פרצו לביתו ורצחו אותו באכזריות נוראית כשהוא רכון מעל דפי הגמרא. (מי שמעוניין בתיאור זוועות הרוצחים יכול לחפש במקורות המצוינים מטה).

מקורות: ליטע עמ' 1681, חכמי ליטא עמ' 12, אוצר הרבנים 5694, לימודי דעת זכרון בנימין עמ' ו.

ת"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה וכו' (כתובות ס"ו:)

להבין ולחוש מה שרבן יוחנן בן זכאי הבין וחש נוכל גם אנחנו בעת שנחדור מעט אל תוך המאמר ולהבינו מה שרבן יוחנן בן זכאי בכה זאת נבין, וגם אנחנו בכה נבכה עמו. ולא דמעות פשוטות נוזלות מעינינו כי אם דם תמצית לבנו מהול בדמעותינו, בעת שנראה בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר והננו ללעג ולקלס בגוים, והננו נעים ונדים לגולים מארץ לארץ וממדינה למדינה. ואם אמנם זאת עוד אפשר לטובת קיומנו בזמן הגלות כי בעת שהננו משנים את המקום שלנו לארץ אחרת למקום אשר לא יכירונו במצבנו שהיינו בהמקום שיצאנו משם, אז לא יבושו בני עמנו לעשות מסחרים גם לילך בחצרות לקנות אפילו סמרטוטים. בביתם היו אפילו אדונים גבירים וכאשר מוכרחים לילך במדינה אחרת אז לא יבושו לעבוד אפילו מלאכה בזויה, וזאת היא אפשר לאשרנו להושע מדלותנו ומלחצנו. וכאשר נחדור בעמקי נפשותינו איך שתפולנה בערך חיינו, ואז הננו רואים איך על פת לחם יפשע גבר ויסיר ממנו רגש האנושי וכבודו יחולל. שוה נא בנפשך, איש בעל מוח חושב מחשבות ולב הוגה דעות ייפרד מארץ מגורו אשר שם היה בעל דעה איש הרוח, ויגורש לארץ אחרת אשר שם מוזרים לו חיי הארץ ושפתם וכתינוק שנולד יחל להתלמד שפת הארץ ונימוסיה ומשליך אחרי גוו כל כבודו ואישיותו, עושה מעשה מסחר כאלה שאינה לפי רוחו ונפשו להשיג לחם עבורו ולשלוח הביתה כסף בעד אשתו וילדיה. ובעת שנראה זאת בעינינו, עיני אחים, צרות ותלאות עמנו יעקב סבא אשר יסבול בארצות גלותו ותמיד ילך מדחי אל דחי. ולמרות שיבוא איש הישראלי לאמעריקא וילקט פרורים ועוד יתן כסף די מחיר הפרורים, ולא די שלא ייכבדוהו עבור זאת שהוא ישתדל שלא יאבד כל דבר ויוקיר המחיר מכל סחורה תהיה אפילו בזויה, וגרי הארץ ישיגו כסף הרבה וחשוב במחיר הפרורים, אלא עוד יקראו אחריו מלא ויתרחקו ממנו. והלא אז בעל כרחנו אם גם נהיה קרי רוח מאד, גם אז כאשר מעט במתינות נחדור על זאת, בכה נבכה בדמעות שליש ודם נוזל בדמעותינו על עמינו האומלל אשר במחיר כחותיו הרעננים וכישרונותיו הנעלים ישלם בעד הפרורים שילקט מבין גללי בהמתן של ערביים, והם הערביים עוד יביטו עלינו בשאט נפש. ולכן בכה נבכה גם אנחנו עם רבנו רבן יוחנן בן זכאי על בני ובנות נקדימון, אצילי בני ישראל, אשר הזמן בוגד בהם ויעמידו אותנו למטרה לחצי לעג השאננים ובוז לגאיונים. ולהבין בטח אנו מבנים מדוע בכה רבן יוחנן בן זכאי, הוי ואבוי גם אנחנו נזעוק מרה עם רבנו על רע גורלנו בתבל, רחמנא ליצלן.

(דברי שמואל, מאמר א)

—

בשנת תרפ"ח יצא לאור בווילנה הספר "דברי שמואל" מאת הרב שמואל רובין הי"ד מהעיירה רודושקוביץ שליד ווילנה. הספר מכיל ארבעה עשר עמודים וכולל שני מאמרים (מאמר א: מעשה ברבי יוחנן בן זכאי. מאמר ב: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד).

בפתיחת הספר פונה הרב המחבר אל הקוראים:

קוראים נכבדים! הנני נותן לפניכם היום חבורי זה "דברי שמואל" בו תמצאו רעיונות קדושות לנצחיות תורתנו הקדושה ועמנו מה שחדשתי בעזרת ה' יתברך החונן לאדם דעת, בצירוף דברים יקרים מה שראיתי בספרי דרוש השייכים להענינים המובאים מספרי. והנני מקוה לה' כי מספרי זה מעט מעט הכמות ורב האיכות תתענגו ממנו ותזכרו את שמי לטובה.

המחבר שמואל רובין.

מתאריכי ההסכמות שנתנו לספר ניתן לראות שהספר חובר שנים רבות לפני שיצא לאור, וייתכן שפרסומו נדחה מפני צוק העתים ומצב כלכלי קשה.

רבה של רודושקוביץ, הרב מאיר רובינזון זצ"ל, כותב בהסכמתו, בט"ו באדר תרע"ב: אנכי אקבל בלי נדר הספר "דברי שמואל" מהרב המופלג ושלם ר' שמואל בהרר"י ז"ל רובין שליט"א, באשר מכיר אנכי אותו לאיש המעלה ויקר ערך ובעל כשרון להטפה.

הרב זעליג ציוני, רבה של הורודוק כותב בשנת תרע"ד בהסמתו: עבר דרך פה הרב המופלג ויקר דרשן מצויין מו"ה שמואל בהרר"י ז"ל רובין יחיה והראה לפני את חבורו "דברי שמואל" על אגדות ומאמרי חז"ל אשר מבאר אותם על פי דרך תורתנו ואת כל קודשינו, לכן גם ידי תיכון עמו ומצוה לקרב את הרב המחבר הנ"ל בכל מאי דאפשר, וגם אנכי אקח ספר אחד בלי נדר.

פרטים על תולדותיו של הרב שמואל רובין הי"ד ניתן למצוא בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 199):

כיובל שנים עבדו באמונה על טהרת הקודש, שני השמשים הראשיים בעיירה: ר' ירחמיאל בן הנדל, איש פקח ורצוי למתפללים, שעמד על משמרתו בתום לב בבית הכנסת הגדול והשלים את התהלים בכל יום. בנו ר' יחזקאל רובין היה איש עליז וחביב ועסק בתורה כל ימיו. אף זכה לגדל בנים מופלגים בתורה ומדע כר' שמואל רובין והד"ר ישראל רבקאי (רובין).

הד"ר ישראל רבקאי כותב על אחיו בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 186): אחי שמואל (רובין) – בעל תוכן נפשי מורכב היה… ברצותו כמשכיל נאמן לחיות מעמל כפיים ובמאסו בעסקי תיווך מסחרי, קפץ לא פעם ועבר ממקצוע פרודקטיבי אחד למשנהו; בהיותו כבר אב למשפחה למד את מקצוע השענות, אחר כך מלאכת הבורסקאות. בעודנו צעיר הכשיר את עצמו למלאכת שוחט ובודק, נסע לאמריקה ועבד ב"שאפ"… ואך כלפי דבר אחד היתה לו יציבות נפשית – כלפי זיקתו להשכלה וציונות. תמיד עיין בספרים, תמיד למד דף יומי – ב"דברי ימי ישראל" לצבי גרץ. כשמוכרח היה למצוא את פרנסתו ב"מלמדות" היה מלהיב את תלמידיו בפרקי תנ"ך שהיה מוסרם ומסבירם ברוח השכלה ובאש קודש כאחת. היה גם נואם מחונן, הוגה דעות מקורי. כתב כמה מחקרי דרוש ואף פרסם ספר קטן בשטח זה.

(וראה את דברי ד"ר ישראל ברקאי עם אביו הרב יחזקאל, שם בתמונה 183).

בסוף ספר הזכרון (תמונה 225), ניתן למצוא ברשימת קדושי העיירה את משפחת הרב שמואל הי"ד: רובין שמואל, אשתו חסיה ובניהם ירחמיאל וישראל.

בדפי העד של "יד ושם" ניתן למצוא דפי שכתבה רבקה רובין, אלמנת ד"ר ישראל רבקאי (רובין). היא כתבה על הרב שמואל ב"ר יחזקאל ורחל לאה שהיה מלמד ושוחט, ושם אשתו חאשה הינדה, והיו להם שני ילדים: ירחמיאל (נולד בשנת 1915) והנדל (נולדה בשנת 1920).

בפתיחת הספר "דברי שמואל", מזכיר המחבר את הנשמות הקדושות של הוריו, חותנו ובנותיו. שם ניתן לראות שבתו ביילא נפטרה בי' באב תרע"ו, ובתו שרה פעשע נפטרה בכ"ז בטבת תרפ"ד.

קהילת רודושקוביץ הושמדה בשנים 1941-1942. הי"ד.

יהי רצון שבפרסום מאמרים אלו באתר זה, נעשה נחת רוח למחבר הי"ד שביקש מאתנו להתענג על דבריו ולזכור את שמו לטובה.

ב"ה יורבורג (ליטה)

דודאי ראובן. בבבא בתרא דף כ"א, ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי וכו' כי ששת חדשים ישב שם יואב עד הכרית כל זָכָָר באדום, אמר ליה והא אנן זֵכֶר קרינן, חד אמר קטליה וחד אמר לא קטליה. במאי פליגי. גם קשיא וכי לא ידע יואב ורבו שנצטוו שאול (שמואל א,טו) והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק, ונענש על עברו, ועוד מצינו בברכות ג׳ מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים ואחר כך שר צבא למלך יואב, ואם כן לא עשה מעצמו.

על כן נראה לי שתלוי במחלוקת (יבמות ע"ז) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, רבי שמעון אומר, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם. ואם כן יש לפרש גם כן "זָכָָר" ולא "זֵכֶר" מטעם (קידושין ד':) דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, היינו להכרית הלוחמים הזכרים, וגם הנקמה בזכרים יען שחתך המילות וזרק כלפי מעלה, לפי טעם דרש זה לא קטליה, וציווי שמואל אל שאול רק לשעה נצטוו.

ולמאן דאמר דקטליה, לא דריש טעמיה דקרא ולא נתגלו טעמי תורה כמובא במסכת סנהדרין דף כ"א וגזרת הכתוב הוא להכרית גם הנקבות ואפשר גם כן שנולד משורש פורה ראש ולענה, בסנהדרין צ"ט אחות לוטן תמנע, תמנע הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. וברי״ף לא רצה לקבלה דהוה ממזרת ואם כן הצורך לעקור כל "זֵכֶר". והמורה נבוכים ח"ג פרק נ' שהשם יתברך צווה למחות זכר עמלק לבד, ועמלק אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן, אך שאר בני עשו לא צווה להרגן, נמצא שרבו של יואב ודוד פליגי בסברות הנ"ל, ואלו ואלו דברי אלקים "חיים" כחגיגה  ג' ועירובין נ"ג וניתנו מרועה אחד. חיים ראובן רובינשטיין רב פה.

בית ועד לחכמים, תרפ"ד, סימן תרנ"ט

—

הרב חיים ראובן רובינשטיין, נולד בשנת 1888. בתל תלפיות תרע"א (ובספרו תפלת חיים) מובא מכתב ממנו שנכתב מפרנקפורט א"מ. הוא שימש כדיין קהילת יורבורג בשנותיה האחרונות, וסייע לרב בהכוונת הקהילה. הוא היה דורש בדברי תורה

בבית הכנסת. בביתו היתה ספריה תורנית גדולה. ימים ולילות הקדיש הרב רובינשטיין למחקרים בתחום היהדות והוציא בנושא זה את הספרים "תפלת חיים" ו"דברי ראובן" על חשבונו הפרטי. ספריו תורגמו לגרמנית למען יהודי גרמניה. את רוב הספרים היה מחלק במתנה על מנת להפיץ דעת תורה ברבים. לאחר פטירת רבה של יורבורג, הרב אברהם דיאמנט זצ"ל בשנת 1940, כיהן במקומו הרב רובינשטיין כרב הקהילה שנה אחת בלבד. הרב דיבר בחביבות ונחת עם כל אדם וסייע לרבים מבני עירו לעלות לארץ בנישואים פיקטיביים, וסיפק להם את התעודות הדרושות.

השואה בליטא התחילה מיד עם פלישת קלגסי הנאצים לליטא. מעטים הצליחו להימלט. קהילות קטנות נחרבו עד היסוד על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים, כבר בימים הראשונים לפלישתם, רכושם נשדד ובתיהם נהרסו. למעשה, רק שלוש קהילות התקיימו זמן ממושך יותר, והן, וילנה, קובנה ושבלי, בהן הוקמו גיטאות ליהודים ברבעים קטנים. בפונוביז' וקיידני היו מחנות עבודה בלבד. יהודי הגיטו נצטוו לענוד טלאי צהוב. הזקנים, הילדים והחלשים הוצאו להורג, בקובנה בפורט ה-7 וה-9, ובווילנה בפונאר.

כשפרצו הנאצים ליורבורג, היה גורלו של הרב מר כגורל כל בני עדתו. תקופה הראשונה לאחר הכיבוש, שלטו הליטאים ביורבורג. המשטרה הליטאית היא זו שפגעה ביהודים, חייבה אותם לעבוד עבודות בזויות, חייבו את היהודים להרוס את בית הכנסת המפואר מעץ שעמד בעיר מאות שנים.

הרוצחים אנשי המשטרה החשאית התעללו ברב ואילצו אותו בשבת 28.6.1941 להביא את ספרייתו העשירה ואת כתבי היד שלו בעגלת יד לערמה הגדולה של כל ספרי התורה וספרי הקודש, שהועלו באש בחצר בית הכנסת, כשקהל היהודים, גברים ונשים, הוכרחו להתבזות, לשיר ולרקוד בעוד ההמון עומד מסביב , חוגג ושמח. אנשי אינטליגנציה ורופאים יהודים הוצאו להורג, לאחר שהושפלו ועונו בידי ליטאים מקומיים.
ב-3 ביולי 1941, ח' בתמוז תש"א, עצרו אנשי משטרה גרמניים בעזרת הליטאים, 322 יהודים, הובילו אותם לבית העלמין היהודי ושם ירו בהם לתוך בורות שנחפרו מראש. הרב הושפל על ידי בני העוולה ועונה למוות, כשנרצח בחודש אב תש"א, יחד עם בני קהילתו בבית העלמין.
בחודשים יולי – אוגוסט נמשכו האקציות במיוחד נגד קשישים וחולים. ב- 4 בספטמבר 1941 נעצרו 520 נשים וילדים. הם נאסרו בבניין בית הספר היהודי במשך 3 ימים ואח"כ הועברו לחורשת סמלינינק הסמוכה לעיר, שם נורו למוות באש מקלעים ורובים. כמה צעירות הצליחו לברוח משם. כעבור שבוע הוצאו להורג כל היהודים שנותרו בעיר.

מקורות:

יידישע שטעט, ספר זכרון לקהילת יורבורג ליטא, מירושלים לליטא – קהילת יורבורג, רבנים שנספו בשואה.

בתמונה: הרב אברהם ב"ר אשר דיאמנט זצ"ל, רבה של יורבורג.

א) באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות ובט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות. כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות (היינו שגדלו באופן שראוין לאכילה) לפני ראש השנה של שלישית אף על פי שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין מהן מעשר שני. וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אחר כך בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית. אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט מתעשרין להבא (סימן של"א סעיף קכ"ה).

ב) הירק בשעת לקיטתו עשורו. כיצד אם נלקט ביום ראש השנה של שלישית, אף על פי שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה, מפרישין ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית, מעשר שני. וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן, הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית. כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט"ו בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני, אף על פי שנגמרה בשניה. וכן אם נלקט ברביעית קודם ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני. נלקט בחמישית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר שני. ואף על פי שהולכין אחר לקיטתו, אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפילו היתה כזית ונעשית בשביעית ככיכר, חייבת במעשרות (סעיף קכ"ו).

ג) האביונות של צלף נותנין עליהם חומר האילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שניה שנכנס לשלישית ונלקטו קודם ט"ו בשבט, מפרישין מעשר ראשון. ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו נותנו לעניים (סעיף קכ"ז) (ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני, ונמצא כמו שהפריש מעשר שני ומעשר עני, ש"ך).

ד) פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית הולכים אחר הרוב. מחצה למחצה, מפרישין מעשר שני מן הכל, אבל לא מעשר עני, שמעשר שני חמור, שהרי הוא קודש ומעשר עני חול. וכן פירות שהן ספק אם פירות שניה הם או פירות שלישית, מפריש מהם מעשר שני (סעיף קכ"ח).

(שביעית פרק ב' משנה ז') האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית, ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. והובא משנה זו ראש השנה י"ג וברמב"ם, וגם במשנה ח' ר' שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרע לזרע בתחלה כיוצא בהן, ר' שמעון אומר אפונין הגמלנין כיוצא בהן, ר' אליעזר אומר אפונין הגמלנין משתרמלו לפני ראש השנה. והרמב"ם פוסק ככל אלה דאזלינן בתר גמר פרי, היינו כשמואל שם, והראב"ד ז"ל השיגו במקצת. וז"ל התוספות שם: אחר גמר פרי אין זה אחר לקיטה דזימנין דנגמר לפני ראש השנה ונלקט אחר ראש השנה. וכל ירק נמי הולכין בו אחר גמר פרי, אלא דנקיט בכל דוכתא בתר לקיטה, משום דלקיטה תיכף לגמר פרי, אכל הני אין לקיטתן בגמר פרי עכ"ל. וזה לא כדעת הרמב"ם ושולחן ערוך שפסקו דלקיטה דוקא הובא סעיף ב'.

(חובת הארץ, סימן י)

—

הרב משה הי"ד ב"ר ירוחם פישל ז"ל נולד בתרמ"ו (1886). הוא שימש כר"מ בישיבת לידא, שברוסיה הלבנה. היה ראש הישיבה הקטנה בשאדובה, שבליטא. אחר כך היה רב בפאיורה שבליטא. ספרו, "חובת הארץ", הוא מאחרוני הספרים היהודיים שהודפסו בליטא לפני השואה.

בפתיחת ספרו כותב המחבר דברים אל הקורא, ובהם הוא מסביר את חשיבות ידיעת המצוות התלויות בארץ, ומה הניע אותו לכתוב ספר זה:

מפני שקשה לבקש תמיד לקנות ממה שנמצאו ממונים על הפרשת תרומות ומעשרות, כי לא בכל מקום ימצאו, לכן החוב על כל אחד הדר בארצנו להיות בקי בהלכות אלו. ומפני שבשולחן ערוך הוא סימן אחד גדול (סימן של"א מחזיק קמ"ו סעיפים) ובו נכללו כל הלכות אלו. וקשה לקנות כל היורה דעה מפני סימן אחד וגם כי שם נכללו יחד, ומי שאינו רגיל בהלכות אלו קשה לו לעמוד על כל הלכה והלכה כראוי. לכן מצאתי את עצמי מחויב בזה לתקן. תחלת ההתעוררות נולד לי מפני בני יחיו הנמצאים שם, ואמרתי שכדאי לתקן גם לאחרים, לכן לקטתי ההלכות אלו הנחוצים משולחן ערוך מסימן הנ"ל ומעט מזעיר מרמב"ם ז"ל וקצת מה שנתחדש לי, וחלקתים לי"ב סימנים, וכל סימן לסעיפים, בכדי להקל הלימוד בזה. ומי שירצה לדעת איזה הלכה יראה במפתח וידע למצא תיכף מה שצריך… הדברים הפשוטים כתוב בפנים, ומה שיש בו פקפוק קצת נכתב בהגהה ונרשם על כל הלכה מקורו ומוצאו, ומה שלא נמצא פה צריך לשאול למורה הוראה הבקי בדינים אלו, כי נמצאו שאלות רכות בזה יותר ממה שרגיל בבשר וחלב וכיוצא בזה. בפרט בדיני תערובות פירות הפטורים עם החייבים והמעושרים שנתערבו עם הטבל, והפירות שגדלו בשנה הראשונה ושניה שנתערבו בשלישית, ופירות הרביעית והחמישית שנתערבו בששית, וכולם שנתערבו בפירות שביעית, ופירות שנה ראשונה שנתערבו בשנה שניה שאין תורמין ומעשרין מפירות שנה אחת על של שנה אחרת, אף שמעשרותיהן שוין. ושאלות רבות כאלו איזה פירות חייבים ואיזו מהן פטורים, על כל זה צריך שאלת הכם מובהק למותר לי להתנצל ולהקטין ערכי בזה, כי אין זאת חכמה אלא מלאכה להעתיק הדברים ממקום למקום.

הבא על החתום שני ימים לחדש שבט שנת תרצ"ה.

נאום משה בא"א מו"ר ירוחם פישל ז"ל רב בפיורא.

ובחתימת הספר כתב הרב המחבר על מעלת קיום מצוות התלויות בארץ, ובכך הוא מסיים את דבריו:

לעת כזאת אשר נתרבו תודה לא-ל יושבי ארצנו במקומות רבות, ושם אפשר להיות ישראל מרובים, וגם כי מקווים אנחנו שיתרבו עוד בעזרת ד' יתברך, ולכן לפחות מי שרוצה לקיים מצות אלו החביבים, אם יש לו שדה או כרם או גינה, שיבקש לו בעת הקצירה והבצירה מי שהוא בקי בהלכות אלו, למען יוכל לקיים אלה המצות כראוי, וגם לבלתי יתערב לו פירות החייבים במעשר כפירות הפטורים… יש להדר, למי שחביבים לו מצות, להיות קונה שדה קטנה ולקיים בה מצוות התלוים בארץ, לפחות פעם אחת בחייו, וד' יתברך יזכנו לקיים בה כל המצוות התלוים בארץ, ונזכה לביאת הגואל במהרה בימינו אמן.

בחלקת הקדושים בהר הזיתים, על מצבת בנו ר' אברהם קרביץ, מונצחים הוריו. אביו, הרב הגאון ר' משה הי"ד, אב"ד פיורה שבליטא, שנספה בכ"ב בתמוז תש"א. ואמו, מרת פרל לאה בת ר' מרדכי בלוך הי"ד, שנספתה בכ' באלול תש"א. כן מונצח אחיו, ר' יעקב מאיר הי"ד, נהרג עם כל חבריו בישיבת קלם שבליטא, בחודש אב תש"א. אחותו, אחיותיו, רחל אסובסקי ומשפחתה הי"ד, מרת חיה קאטץ ומשפחתה, מרת חסיא גרודניק ובעלה יוסף, מרת בלומה. הי"ד.

ברשימת אתרי ההריגה של יהדות ליטא, באתר איגוד יוצאי ליטא בישראל, ניתן לראות שקהילת פיורה הוכחדה בכ"ד באלול תש"א, ביער טובינאי 7 ק"מ משילל.

"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט).

נקדים בזה מאמרם ז"ל (במדבר רבה ב) על הפסוק וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים וכו' אלו הדגלים, התחיל אמר מי יכול ליגע באלו, מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם  שנאמר "שוכן לשבטיו" מכאן למדנו שהדגלים היו גדר וגדולה לישראל לכך נאמר איש על דגלו, עד כאן.

ולהבין אנו צריכים איזו גדולה וגדר יכולים היו למצוא בדגלי ישראל יותר מדגלי שאר אומות העולם, ומה ראה איפא כאן, בלעם זה הנביא הגדול, עד כי מדי נשאו את עיניו אל המחנה ודגליה, נחה עליו רוח ה' לגמור את ההלל על ישראל בשירת "מה טובו"!?

נקדים בזה להבין עוד את מאמרם ז"ל בפרשת הדגלים (במדבר רבה ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מה תלמוד לומר לבית אבותם, הדא הוא דכתיב אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה להם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר, אמר עכשיו עתידה המחלקת להנתן בין השבטים, אמר לו הקב"ה מה אם אני אומר לשבטו של יהודא שישרה במזרח, הוא אומר אי אפשר אלא בדרום וכו' אמר לו הקב"ה מה איכפת לך, מעצמן הן מכירין את דירתם דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם האיך לשרות בדגלים, כמו שטענו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן, דאמר רבי חמא בר חנינא כיון שבא יעקב אבינו לפטור מן העולם קרא לבניו, דכתיב ויקרא יעקב לבניו, ובירכן וציון על דרכי האלהים וקבלו עליהם מלכות שמים. משגמר דבריו אמר להם, כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי. ולא יגע אדם אחר במיטתי ולא אחד מן המצריים ולא אחד מבניכם מפני שנטלו מבנות כנען, וכן הוא אומר ויעשו לו בניו כאשר ציום, וישאו אותו בניו. האיך ציוום? אלא אמר להם, בני יהודא ישכר זבולון, יטענו את מיטתי מן המזרח. ראובן שמעון גד ישאו את מיטתי מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב. דן ואשר ונפתלי יטענו מן הצפון. יוסף אל יטעון לפי שהוא מלך ואתם צריכים לחלק לו כבוד. לוי אל יטעון לפי שהוא טוען את הארץ, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת. ואם עשיתם וטענתם את מיטתי כשם שצוויתי אתכם, האלהים עתיד להשרות אתכם דגלים. כיון שנפטר, טענו אותו כמו שציום, שנאמר, ויעשו לו בניו כן כאשר צום, הוי אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק זה הקב"ה שפעל פעולות טובות עם ישראל, שלא ציום לחנות דגלים אלא במצוות אביהם, שלא ליתן מחלקת ביניהם, לכך נאמר לבית אבותם, כעניין שהקיפו את מיטת אביהם כן יחנו הוי לבית אבותם יחנו בני ישראל. עד כאן.

ומה שיש להעיר בזה הוא, למה היה אמנם ליעקב אבינו עליו השלום לצוות כלל על ענין הקפת המיטה, מה שישמש אחר כך יסוד, לימים יבאו, בעניין הדגלים, ולבא בכל חשבונות המקומות והכבודים האלה, אשר נותן אפשרות גם לחיכוכים וסכסוכים בין השבטים. וכמו שאמר משה "עכשיו עתידה המחלקת להינתן בין השבטים" כל אלה למה? ואם אמנם לוא גם נניח כי הדגלים היו דבר נאה והגון לישראל, הנה הלא ידוע כי אין לך דבר עומד בפני המחלקת ובמקום שיש לחשוש על דבר הפרת השלום אין להתלקח "בכבודים" למי שהוא, ולחלק ולאמר, פלוני ישרה במזרח ופלוני במערב. גם בהקפת המיטה וגם בנשיאת הארון למה באו כל החשבונות האלה שאינם מרבים את השלום בישראל? ולא עוד אלא שיעקב היה צריך לדעת, כמדומה, את פירושם של משטמת אחים וקנאת בנים, וכמו שאמרו ז"ל "שבשביל שני סלעים מלת שעשה יעקב כתונת פסים ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים", ואם כן למה ראה עוד לחזור על החזון הזה לפני מותו, ולצוות אחריו גם לדורות הבאים, לנטוע תמיד שורש הבדלות בין שבט לשבט ובין איש לרעהו, הלא כמדומה כי תורת ההשוואה הכללית של בני אדם, היא ראויה יותר להכרה מצד האדם המפותח, כי מה יתגאה אנוש חציר להבל דמה? והמעט הוא למיוחסים השונים של החברה הכללית, כי יש להם גם עושר גם חכמה, כי יבקשו עוד כבוד להשתרר עלינו גם השתרר בהמון הבדלות אישיות וחברתיות, ודגלים מבדילים שונים? כל הקוצים הדוקרים שבני אדם מטילים זה לזה, ומה גם בין אחים בני אב אחד למה? הלא מאז הננו ממאסים את היהירות ואת ההתנשאות הריקה, שאינה אומרת כלום, וכמו שכתוב תועבת ה' כל גבה לב. אם כן לאיזה תכלית בא יעקב אבינו עליו השלום בצוואת שכיב מרע זו, לפני מותו, בכל חשבונות הכבוד האלה, של מזרח ומערב, חשבונות לא נעימים כלל לאחדים? ובכלל יש לדרוש את כל "הפרטים הנפלאים" של הצוואה הגדולה הזאת, כאשר יבואר בעזרת ה' יתברך מתוך הרצאת הדברים בפרקים הבאים.

(מאמר ארבע עשר, הגיונות לשבת תשובה תרע"ה, תועפת ראם, חלק ב)

—

הרב אברהם משה וויטקינד נולד באמדור, פלך הורודנה, בשנת תרמ"ב (1882), לאביו הרב חיים אהרן. היה רב סעלוב, הסמוכה לנוברדוק, ובולטרימנץ, פלך ווילנה, מחבר ספרי "תועפת ראם", ד"ח.

הרב כתב בהסכמתו הנלהבת לספרי הרב מתתיהו יחזקאל גוטמן:

מע"כ הרב הגאון הסופר הגדול האשכול הנפלא מו"ה מ"י גוטמן שליט"א לרוב עונג הגיעני ג' ספריו, כ"מ מבקש לדעה את הרושם, אני משיבו בזה כי בלילה שנתקבלו ספריו, אותו הלילה היה לי ליל שמורים, כי כל הלילה בלעתי בבליעת רעב וצמא את דבריו הנמרצים הפולטים ברקי ברקים מזהירים ומתנשאים עד לב השמים… ידע נא רומעכ"ת כי הרבה ספרים מונחים אצלי שטרם זכו כלל כי אעיין בהם מפני תכנם הריק וסגנונם המלא חלודה…  הדושת"ה אברהם משה וויטקינד אבד"ק באלטרוסאנץ (ליטא). המח"ס "תועפת ראם" בארבעה חלקים.

במאמר במובא כאן דן המחבר הי"ד על חשיבות עניין הבדלה בין ישראל לעמים, בפרט, ועל חשיבות השמירה על הייחודיות הלאומית, בכלל, בלא להיכנע לרוחות השואפות לאחדות עמים המוחקת את כל ההבדלים והסגולות של כל עם, שבט ופרט. וכבר בהקדמת חלק ב' של ספר זה, "תועפת רא"ם", כותב המחבר באותו עניין:
תקופתנו אומרת כי האנושית צריכה להתחדש ולהתבסס בייחוד על יסוד השוואות של בני-אדם מבלי הבדל בין עם לעם בין איש לרעהו; לכל בני אדם מבלי הבט מאיזה מעמד או מפלגה שהיא ישנן זכיות שוות להשתמש עם זכיות החברה והנאות החיים, ולפיכך תורה אחת ומשפט אחד לכל המין האנושי, כקטן כגדול, כעם, ככהן, הכל שוים לפני החוק!
אבל כמדומני, כי כל האומר כי הדימוקרטיא החדשה באה להשוות קטן וגדול בעולם, אינו אלא טועה, כי דבר זה הוא מן הנמנעות בטבע, ולהיפך, היא באה להחזיר את תכונת ההבדלה, בציון-הכשרונות שבין איש לאיש, ליושנה.

הרב אברהם משה נהרג ביום ח' במנחם אב תש"א (1.8.1941).

על שואת יהודי בוטרימנץ ניתן לקרוא באתר "יד ושם".

מקורות: חכמי ליטא (תשי"ט), דברי אפרים (תש"ט) ועוד.

ראה גם:  דורשי ציון בפועל (תשס"ו).

… נמצא יצא לנו מדברינו דמחשבה מועיל לטמא וכל שכן דמחשבה יועיל לטהר עצמו במצות, על כן בזה נוכל לישב משנה י"ב א"ר יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל לאוהבי יש, דקשה קושית התוספות יום טוב ז"ל שהקשה מאי לכל צדיק וצדיק, דיש לתרץ באופן זה על פי מה שאמרו רז"ל (בסנהדרין קי"א ע"א) על הפסיק לכן הרחיבה שאול ופערה פיה לבלי חוק, אמר ריש לקיש מי שמשייר אפילו חוק אחד, ור׳ יוחנן אמר אפילו לא למד אלא חוק אחד:

ונראה לי לומר דמחולקין בזה, אי מצוות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה, דהנה יש מחלוקת בין המפרשים מהו נקרא צדיק. יש אומרים דצדיק אינו נקרא כי אם שמקיים תרי"ג מצוות אפילו בלא כוונה, ויש אומרים דצדיק נקרא אפילו אינו מקיים רק מקצת מצוות, אך אם הוא בכוונה עצומה ובמחשבה טהורה. ובזה פליגי ריש לקש ור׳ יוחנן, דריש לקיש סבר דמצוות אינן צריכות כוונה ולא נקרא צדיק רק מי למקיים כל התרי"ג מצות, על כן אמר מי שמשייר אפילו חוק אחד, אבל ר' יוחנן סבר אפילו לא למד אלא חוק אחד רק שמכווין, נקרא צדיק:

ובזה יתבאר דברי ר׳ יהושע בן לוי דכוונתו כך הוא, מתיר הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, הן הצדיק שמקיים כל התרי"ג מצות שלא בכוונה, והן הצדיק שמקיים רק מקצת מצות ובכוונה עצומה ובמחשבה טהורה. אך זאת נוכל לשאול הלא צווה הקב"ה לקיים כל התרי"ג מצות, ואיך יכול כל אדם לקיים אותם הלא בהתרי"ג מצות יש מצות כהונה מה שאין נוהג בישראלים, ועוד מצוות שאין כל אדם יכול לקיימם? רק אם יש שלום בישראל אזי נחשבו כולם כגוף אחד, ומה שיעשה זה נחשב כאילו עשה חבירו וכולם בכלל יכולים לקיים כל התרי"ג מצוות, על כן זאת נוכל להלביש בדברי ר׳ שמעון בן חלפתא שמסיים את המשנה אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר "ה׳ עוז יברך את עמו בשלום", כי ע"י השלום יתקיים כל התרי"ג מצות, והתוספות יום טוב פירש "עוז", זה תורה.

ולכאורה יש עוד להקשות הלא ע"י התורה ימצאו מחלוקת בישראל בין תלמידי חכמים לעמי ארצות כדאיתא (בפסחים מ"ט ע"א) אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, אלמא יש שנאה בין תלמידי חכמים לעמי הארצות ע"י התורה? אך גם זאת נוכל לתרץ הדבר בהך דאיתא (בברכות ס"ז ע"ב ובסוטה כ"ב ע"א) תנו רבנן איזה עם הארץ כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית דברי ר' אליעזר וכו'. על כן זאת נוכל לרמז משנה ראשונה דברכות מאימתי קורין את שמע בערבית, שתהיה השאלה מאימתי יוכל היות השלום בישראל, ע"י שיהיו קורין את שמע בערבית אז תהיה שלום בין עמי הארצות לבין תלמידי חכמים, ואז יוכל כל ישראל לקיים כל התורה כולה והתרי"ג מצות, יהי רצון שיתגבר השלום בישראל וישובו לארצם בשלום וחדוה במהרה בימינו אמן סלה ונזכה לראות בנין בית המקדש במהרה בימינו אמן סלה:

(סיום על ששה סדרי משנה, גולת כלב)

—

הרב כלב מאיר פייבל הי"ד נולד לאביו ר' שמואל יחיאל זיו בעיר שאד שבפלך קובנה בליטא. ספרו "גולת כלב" יצא בתרס"ו עם הסכמות הרב משה דאנישעווסקי מסלבודקה והרב שמואל יעקב רבינוביץ מיעלאק.

כן מופיעה שם המלצת הרב צבי הירש רבינוביץ מקובנה להיותו ראוי לתפקיד רב ואב"ד:

כאשר יודע אנכי מכבר את כבוד הרב הג׳ חריף ובקי משנתו זך ונקי וירא אלקים באמת וכו' מוה׳ כלב מאיר זיו נ"י מפה, אשר ידיו רב לו בגמרא ופוסקים, ורב חילו לחדש חדושים ערבים ונעימים, ולבד עוצם תורתו ויראתו, הוא מצוין במדותיו הטובות והנחמדות, וכעת דחיקא ליה שעתא טובא, וההכרח יאלצהו לבקש מקום לשרת שם בקודש ולהיות רב ואב"ד והנני להודיע תהלתו אשר ראוי הוא לכהן פאר בקהילה חשובה ומפוארה בישראל, והעדה שתבחרהו לרב ואב"ד ימצאו בו את כל חפצם בכל הפרטים, וחפץ ה' יצליח בידו להביאהו אל המנוחה אשי ממקומו יקראוהו לשבת על כסא הרבנות בעיר חשובה ומפוארה כנפשו הטהורה, ונפש המדבר לכבוד התורה והאי גברא רבא ויקירא :

הרב היה אב"ד מיישאד, ונתקבל בתרפ"ט לרב ואב"ד בעיר שילעל.

גיסו הרב זעליג ראובן בנגיס זצ"ל מזכירו בספרו "לפלגות ראובן". ב"תורת ארץ ישראל" (תרצ"ב–תרצ"ג) מופיעים שו"ת של הרב כלב מאיר בהלכות שבת.

בספר דברי אפרים נמסר שהרב נהרג באב תש"א, אך באוצר הרבנים מצוין שנספה בתש"ג.

… מוכרח אני ליתן לפני הקוראים ציור קטן מימי נעורי בעת שלמדתי בהישיבה, אכסניא שלי, כמובן, היתה אצל איש לא אמיד שכר יום, בכל ימות השבוע היתה שם אכסניא יפה. אבל לא כן ביום הערב שבת, כי ביום ערב שבת לא היתה לו מנוחה: הבנים הקטנים צועקים ללחם ואין פורש להם, מחמת כי בעלת הבית היתה טרודה מאוד להכין צרכי שבת, לאפות חלות, להכין תבשילי בשר ודגים, וכדומה, כל מלאכת ידיה היתה בבהילות, וכל מעשיה כמעט שנפלה מידיה, החלות נופלות מהמרדה, ואף גם לבעלה, כאשר בא באמצע היום ממלאכתו לבקש קצת אוכל להשיב נפשו, הרימה עליו בקולות: איך אתה מעיז את פניך לבקש ממני אוכל. הלא רואה אתה בעיניך, איך שאני טרודה מאוד, וגם הבנים הקטנים לא טעמו עוד היום מאומה, האם לא תדע או שכחת כי היום ערב שבת. וכה היה סבל בעל הבית בכל ערב שבת צער גדול, וכל תקוותו ונחמתו היתה לחכות על ליל סעודת שבת, ואז התענג כטוב לבו וישכח כל צערו שהיתה לו מהערב שבת. אבל מה נורא היה המחזה לראות מקרא נורא אשרר קרא אותו פעם אחת בליל שבת קודש. הוא שב מבית הכנסת, ואמר לאשתו בשמחת הנפש שבת טוב, אבל היא לא ענתה לו מאומה, כי ישבה בפינת הבית ודאגה מאוד. ועל שאלתו בתמהון לב, מה נהיתה? אז ענתה לו בעלת הבית במרירות גדולה, ואמרה לו, בוודאי רעב אתה מאוד, כי לא אכלת כל היום, אבל תדע כי גם כעת אין לי מה לתת לך לאכול, כי הרב אסר לנו כל התבשיל גם באיסור הנאה שלא ליתן מזה אף לבעל חי. והסיבה היתה כך: הלא תדע כי אין לי מי שיעזור לי במלאכתי להכין הכל, וילד הקטן בכה כל היום, אז בשלתי קצת חלב עבורו, ובשגגה נפל הכלי עם החלב בתוך הקדרה של הבשר, ומה אני אשמה בדבר. ומי יוכל לצייר בנפשו את גודל עוגמת הנפש שיה שורר אז בבית, וביחוד מבעל הבית בעצמו, אשר סבל כל כך רעב כל היום של הערב שבת ולבסוף גם בשבת לא היה לו מה לאכול.

והנה זה ידוע לכל שהעולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא דומה לשבת, כמאמרם ז"ל, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג), ולכן מחויב כל בר דעת להכין את עצמו כל ימי חייו בתורה ומעשים טובים בכדי שיהיה במה להתענג בהעולם הנצחי, כי הלא חיי העולם הזה הוא חיי הבל ורעות רוח, כמו שאמר הפילוסוף אריסטו "אין שעה בלי רעה ואין רגע בלי פגע". ובפרט לעם הישראלי אשר הולכים תמיד מגוי אל גוי ומדחי אל דחי, בלי מנוחה ומרגוע לנפשם, מדאגת פרנסה ומצער גידול בנים, וכדומה, אשר אי אפשר לפורטם כי רבים הם. ובמה יתנחם ישראל, רק בזה שיש לו תקווה לזכות לחיי הנצח להעולם שכלו טוב, לעולם כזה שיפה קורח רוח מכל חיי העולם הזה.

וזה שאמר יעקב אבינו, "מה נורא המקום הזה", העולם הזה נורא מאוד, ומי יוכל לסבול כל כך צרות נוראות. כי אומנם שיעקב העצמו בהיותו אצל הוריו, לא חסר לו מאומה, והיה לו כל טוב, אבל בעת שברח מעשו קרה לו אסון נורא בדרך, שהתנפל עליו אליפז להורגו בטענה צודקת לפי דעתו: דודי היקר, הלא תדע, כי אבי ציווה להרוג אותך, ואנכי מחויב לקיים מצוות כבוד אב. כמו שמספרים באופן זה על איש בן כפר עם הארץ גדול וחסיד שוטה, שפעם אחת בא לעיר אמל הרב, ובקש ממנו, אולי יזדמן לפניו אורח הגון למדן וירא שמים, ישלח אצלו להכפר, והוא יכבד אותו במאכל ובמשקה ובנדבה הגונה. ואחרי איזה ימים בא אצל הרב איזה אורח נכבד ובקש ממנו שישתדל עבורו עבור עניין של הכנסת כלה, ומיד נתן לו עצה שילך להכפר על שבת קודש והבטיח לוו שיתענג מאוד אצלו בכל העניינים ובוודאי ישיג אצלו גם נדבה כראוי. וכן היה כי הכפרי קבל את האורח הלז בסבר פנים יפות, והאכיל אותו מעדני מלך, כל השלוש סעודות של השבת קודש. אולם במוצאי שבת קודש כאשר האורח כבר שכב על משכבו, שמע כי הבעל הבית ואשתו מדברים ביניהם בלחש, ואחר כך שמע שמשחיזין סכין, ומזה נבהל מאוד, ופתאום ראה נגד עיניו איך שבעל הבית עומד נגדו בידו סכין גדול.  ועל שאלתו, מה זה רצונך, ענה אותו בקרירות, ברצוני לשחוט אותך. מיד קם האורח ממשכבו ויבקש שייתן לו רשות לומר וידוי, ויתרצה לו על זה. וכיוון שראה האורח, כי בעל הבית פנה את עצמו כה וכה, מיד שבר את החלון, וברח על נפשו בכל כחו ערום ויחף, אף שהיה הקור גדול. וכאשר הגיע אל בית הרב, דפק בקול גדול על הדלת" "מהרו הצילו אותי!", ומה מאוד נבהלו כל אנשי בית הרב בעת שראו את האורח אשר כמעט נקפה מקור, וצועק עליהם בקול מר, הוי גזלנים, למי שלחתם אותי, לרוצח יער, אשר היה כפשע ביני ובין המוות! הרב ועל בני בתו נבהלו מאוד מהמחזה הלז, כי הלא ידעו היטב כי בן הכפר הלז הוא איש טוב ומפזר הרבה מתנות. וכה חכו עד אור הבוקר, ומיד שלחו להביא את האיש הפרא לבית הרב. ועל שאלת הרב, האם אמת הדבר שברצונך היה להרוג את האורח? כן הדבר, ענה בקרירות גדולה, רב יקר, מה פשעי ומה חטאתי, הלא בתם לבבי חפצתי לעשות זאת. והסבה שגרמה לי היתה זאת, כי ה' הזמין לפני פה בכפר פרנסה בשופי. והעיקר העסקנית בחנות ובמרזח הלא רק אשתי. אבל לדאבון לבי, היא מורגלת לנסוע מידי שנה בשנה בימי חודש אלול לקברות אבותיה, דרך רחוקה מאוד, ומזה יש לי היזק גדול, כי מבלעדיה כל עסקינו יורדים לטמיון. ובכל הסכמנו בינינו, אני ואשתי, לשחוט את האורח הזה, באשר ידעתי על ידי הרב כי הוא באמת איש צדיק, ולקברו סמוך לגבולי, ובזה יהיה לי תועלת גדולה שלא תצטרך אשתי לנסוע למרחקים לבקש קברן של צדיקים.

כן בא אליפז באופן זה וטען דודי יעקב, שאין ברצונו להרוג אותו, אלא בכדי לקיים בזה מצווה של כבוד אב. ועל זה ענה אותו יעקב כן. בוודאי תדע אתה כי עני חשוב כמת, ובזה תקיים המצווה של אביך, אשר ציווה להמיתני. וכאשר נשאר אחר כך יעקב עני גדול בעירום ובחוסר כל, אז יצאה אנחה גדולה מלבו ואמר: מה נורא המקום הזה! כי יעקב הבין שכל הקורות תאוותו הוא סימן לדורות הבאים, כידוע מעשה אבות סימן לבנים, ואם כן נורא הוא מאוד. וחשב בדעתו, האם יוכל היות כי העולם הזה עם צרות כאלה מידי יום ויום, זו היא תכלית של הבריאה אשר אמר ה' כי טוב! וברגע נתיישב בדעתו ואמר "לא", "אין זה", רצונו לומר, העולם הזה אין הוא העיקר, "כי אם בית אלקים", לחיות חיי נצח, "וזה" אם כן למה לנו העולם הזה, "הוא שער השמים", כמאמרם ז"ל באבות, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

(מתוך הקדמת הרב דובער ברגמן לספרו "דובר מישרים")

—

הרב דובער ב"ר יוסף זאב ברגמן, נולד בלומז'ה בשנת תרמ"א, 1881, ונספה עם קהילתו בשואה באב תש"א. הרב היה תלמיד בישיבת לומז'ה וסלבודקה, והוסמך להוראה ע"י הרב רבינוביץ רבה של מינסק.

הוא היה רב בסומעלישאק, גוסלאווישאק וסטוקלישוק, ומחבר ספר "דובר מישרים". בהסכמה לספר מתאר כותב רבה של ריגא הרב מנחם מענדיל ז"ק זצ"ל, חותנו של הרב ישראל משה כלאב הי"ד:

בזה הנני מכיר את כבוד הרב הגאון חו"ב בחד"ת ומובהק בהוראה ויקר המעלות ובמדות ומעשים טובים ויראת ה' כבש"ת כמוהר"ר דובער בערגמאן הגאב"ד שטאקלישאק המחבר "דובר מישרים", כי מלבד שהוא רק מובהק ומחשובי ומיקירי רבני ליטא, רב מלא תורה, המדה גדושה ביראת ה' בטוב טעם ודעת וסברא ישרה, ונועם המדות, רצוי ומקובל על הבריות, עוד זאת, גם ספרו זה דובר מישרים, כשמו כן הוא הוגה ומחווה דעת בהיגיון יושר ואמרי נועם דברים כבושים, ורעיונות נלבבות המעוררים הלב והרגש לטוב ומועיל המשובצים בדברי חז"ל, תפוחי זהב במשכיות כסף.

(מקורות: הקדמת דובר מישרים, יהדות ליטא עמ' 15, יידישע שטעט, שטעטלעך און דארפישע ישובים אין ליטע, דף עד באתר יד ושם, ועוד. בתמונה למעלה: אגודת "גמילות חסד" סטוקלושק, באדיבות ארכיון יד ושם).