קטגוריה: אדמו"ר

מכתב קודש

מכבוד קדושת אדומו"ר רשכבה"ג מרן הקדוש מבאבוב יע"א

ב"ה ה' לסדר המללמ"ה תרצ"ט באבוב יע"א.

לידידי שאר בשרי האברך המופלג בתורה ויראה תלמיד ותיק בבית מדרשנו כש"מ שמואל יעקלי יחי' (יכונה) בערגער מבעטש.

מכתבך קבלתי ויותר ממה שכתבת קריתי מבין שורותך, וראיתי כי דלפה נפשך מתוגה והנך מלא דאגות על העתיד מהיכן ירק זה חי, ולמותר להבינך עד כמה ירדו דבריך אלה אלי לחדרי בטני דכתיבין ודקריין, כי זאת בין תבין ותדגיש מעצמך. אמנם בכל זאת לא אעצור כוח לעבור על דבריך בשתיקה ואוכיחך בתוכחה מגולה מאהבה מסתרת. שלא יבהלוך רעיונך כלל רק תשים בטחונך בד' יתברך הזן ומפרנס לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. הגם כי ניתן עול ברזל על האדם להביא טרף לביתו, ככתוב וברכתיך בכל אשר תעשה, אבל זאת אומרת רק לענין עשיה והשתדלות, ולא להאנח ולדאוג שהוא ללא יועיל. ואם ידאג אדם כל היום וכל הלילה לא יברא אפילו פרוסה קטנה, אדרבא הוא מבלבל את מחשבתו ומטמטם את לבו מבלי ידע אנה לפנות ומה לעשות. ואלמלי לא ניתן רשות ממעל לעסוק במסחר או במלאכה, הלא היה חטא ועון פלילי להרהר אחר מדותיו של הקב"ה ולחשוב מחשבת פגול על המחיה ועל הכלכלה, כי אם לישא עין לשמים ולא להושיט אצבע למים קרים. אך כאשר עלה ברצונו הפשוט לשום עול הפרנסה על האדם, צריכין משרתיו עשו רצונו לעסוק במסחר וקנין בחריצות והרי הוא ככל עבודת הקודש עליהם, וצריך האדם לעשותה בזריזות ובלב שלם להשלים רצון קונו. אבל הדאגה והיגון מי התיר לך. ואשר כתבת כי בני גילך שהיו חבריך בימי נעוריך להבלים ולמעשים תעתועים הם השגו חיל ושוכבים אדינרי, אל יקנא לבך בחטאים. וחוץ ממה שיש לך ברוך ד' להתהלל עם נחלתך בעמלך בתורה הקדושה ובספרי מוסר, אשר רק בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, ויפה שעה אחת מבאר מים חיים ומשאר ספרי צדיקים מכל הונם ורכושם, אשר בוודאי לבם ודעתם רחוק מזה, אלא אפילו במילי דעלמא אל יעלה עליך רוח הקנאה, כי האדם יראה לעינים ואינו יודע מטמנותיו של חבירו, ומי יודע אם הם אינם מתקנאים בך, האתה יודע רזי עולם כמה דאגות ואנחות הסובבים אותם מכל צד ואם היו מגלים לפניך מסתורם לא תחפוץ להחליף אותך עמהם גם אם יתנו לך מלא ביתם כסף וזהב. ומלבד זה לא עולה על לב אדם להתקנא בנחש אשר עפר יאכל ופרנסתו מצויה לו בניקל ובכל מקום שהוא לא יחסר לחמו. אך דנתי אותך לכף זכות, כי לעורר רחמים כתבת זאת, כאמור לדוד למה יאמרו וכו', ואני מסיים סיפא דקרא, כל אשר חפץ ד' עשה, וכן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה ימלא טוב ותושע בקרוב בכלל כל המחכים לישועות ד'. כנפש שאר בשרו הדורש שלומו באהבה רבה,

ה"ק בן ציון הלברשטאם

האותיות בראש האגרת הם ראשי תבות הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ישר והפוך, והרמז כי עבודת האדם להעלות כל דבר גשמי לשורשו על דרך ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, וזה הראשי תבות ממעלה למטה והפוך בה ממטה למעלה יען גם זאת הוא בסיוע דלעילא. והבן ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

(חיי עולם, תש"ג)

מכתב חשוב זה, בענייני ביטחון בה' והסרת הדאגה והקנאה, נכתב ונשלח בשנת תרצ"ט (1939), מאת האדמו"ר מבאבוב, רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד, לתלמידו היקר ר' שמואל יעקב ברגר הי"ד.

על האדמו"ר הי"ד כתבנו במאמר הקודם.

דף עד על שם התלמיד, ר' שמואל יעקב ב"ר אברהם יצחק ברגר, נמצא באתר "יד ושם". דף זה נכתב על ידי חברו בישיבת "עץ חיים" בבאבוב.

כאן המקום להודות ל"יד ושם" על מפעל הנגשת דפי העד ברשת האינטרנט, באופן שמאפשר לגשת בקלות למידע ולהוסיף לחקור בעניין.

והנה מפני שידעתי שאגרתי זאת תגיע אליך ביום שמחת הפורים, על כן לקיים משלוח מנות איש לרעהו, אכתוב לך מילתא דבדחותא על דרך ההלצה ששמעתי בילדותי מפי החסיד ר' יוסקי הנזכר, בעת עלותו הבמתה לדרוש בפורים, כי שנים רבות היה רב דפורים בעירנו. ואף שאמר דבריו בדרך בדחותא וגיחוך, חביבין עלי שיחת חולין של תלמידי חכמים ישישים חסידים מדור הישן זקנים שבאותו הדור ששימשו לפני בעלי רוח הקודש. פתח ואמר, הנה איתה בש"ס (בבא מציעא כ"ג:) בהני תלת מילי עבידא רבנן דמשני במילייהו, ואחד מהם הוא בפוריא. והנה דברי רש"י ותוספות ז"ל דחוקים מאוד, כי היתכן שישאל צורבא מרבנן איש לרעהו דברים כאלה, וכל עין באמת וצדק יראה שהפירוש האמתיי והנכון הוא פירשו  של הרב מהרש"א ז"ל (שם) כי מילת בפוריא פה היינו בפורים, כאומרם ז"ל (מגילה ז:) חייב איניש לביסומי בפוריא. אך ביאור המאמר נראה לי דאיתא בירושלמי (פרק ח דשבת) ר' יונה לא הוי שתי מפסחא לפסחא והוי חזיק רישיה עד עצרתא. ולכאורה יש להבין מדוע לא דחק ר' יונה את עצמו לשתות גם בפורים כי הרי חייב איניש לבסומי בפוריא וכו'. אך ר' יונה סובר דתלמיד חכם לא ישתה בפורים עד דלא ידע כי יוכל לבוא לבזיון התורה, אכן מפני שהוא יוהרא להחזיק עצמו לתלמיד חכם, על כן אמרו שאם מושיטין לו כוס יין לשמחת פורים מותר לשקר ולומר שכבר שתה די. וזהו שאמרו דעבידי רבנן דמשני במילייהו בפוריא.

עוד פתח פיו בדרך הלצה, ואמר על דרך הצחות, הנה כתוב (אסתר א,כ) ונשמע פתגם המלך כי רבה הוא, דהנה באמת בדבר זה אם גם תלמיד חכם חייב לשתות עד דלא ידע וכו', הוי בזה פלוגתא בין הירושלמי והבבלי, דהנה כבר אמרנו שר' יונה שהיה מהאמוראים הירושלמיים סובר שאין לתלמיד חכם לשתות בפורים משום כבוד התורה, דאם לא כן בוודאי היה שותה בפורים כמו שדחק לשתות בפסח. אבל שיטת הבבלי אינו כן, כדאמרינן דרבה, שהיה מגדולי האמוראים הבבלים שתה עד דלא ידע, ומי לנו תלמיד חכם גדול יותר מרבה. ועל כרחך דרבה לא סבר לה להא דר' יונה, (והנה הרי"ף פסק כרבה, אמנם רבינו אפרים תלמידו השיג עליו כמו שכתב הר"ן. והעניין לדעתי כי ידוע פלוגתת הרי"ף והרמב"ם, דהרי"ף סובר שכל מקום דאיפלגו הירושלמי עם הבבלי אזלינן בתר דברי הבבלי, אבל הרמב"ם סובר דאזלינן בתר ש"ס דירושלמי, ואם כן הרי"ף לשיטתיה שפיר פסק כהך דרבה), אלא סבירא דגם תלמיד חכם מחוייב לשתות עד דלא ידע.

והנה איתא בגמרא (קידושין דף ל"ג:) דכבוד מלך שקול ככבוד התורה, ולפיכך שלחה ליה ושתי לאחשורוש אבא שתי ולא רווי, כי היא היתה סוברת דמלך אסור לו לוותר על כבודו ולשתות לרוויה אפילובשמחה היותר גדולה, אבל אחשורוש פסק כרבה, שגם איש מכובד מותר לעת מצוא לשתות עד דלא ידע, ולפיכך אחר שעשה משפט כתוב בושתי, יצא פתגם המלך בכל מדינות מלכותו כי רבה הוא, דאתיה כוותיה דרבה, וקיימא לן להלכה כרבה ולא כרבי יונה, כי כן עבד עובדא בנפשיה ומעשה רב, וכיון דמלך מותר לשתות אם כן גם תלמיד חכם מותר לשתות, כדמבואר בריש פרק שבועת העדות דכבוד מלך וכבוד התורה שווין וכו' וכו'. עד כאן דבריו בדרך בדיחותא.

(יד חנוך, סוף סימן ד)

הישיש הנכבד ר' יוסקי מבראד זצ"ל היה מסתופף בצל האדמו"ר ר' שלום רוקח מבעלזא והיה בן בית אצל הרבי המפוסם איש פלאי ר' מאיר מפרימישלאן זצ"ל.

—

הרב חנוך הניך נולד בעיירה סאסוב בג' באלול תרמ"ד. הוא התייתם מאביו בגיל חמש וגדל בבית סבו, הרב שלמה מאייער. בהיותו בן 13 הוסמך ע"י רבי יצחק שמלקיס וע"י בעל "הרי בשמים". בשנת תר"ס,1900, היה חתנו של קרובו‏ רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט (מרן הקדושת יום טוב זצ"ל) ונסמך על שולחן חותנו 4 שנים. היה אב"ד ק"ק סאסוב ושימש בבית הדין של סבו. בתרע"ט, עם פטירת סבו, בשנת תרע"ט 1919, היה לאדמו"ר.

בתרפ"ג,1923, נאלץ לברוח משהתגלה שהסתיר בבית מדרשו משתמטים מהצבא הפולני. הוא התיישב בכפר קרצקי והקים שם מרכז חסידי וישיבה. היו היה אב"ד ור"מ והיו לו חסידים רבים. הרב עודד את חסידיו לעלות לארץ ישראל אחר חתונתם. משנפטרה אשתו נשא את מרת ברכה בת רבי יצחק מאיר הגר מסטנביץ.

הרב היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש"ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז"ל, ספר הזוהר וכתבי האר"י  ז"ל ושאר ספרי המקובלים. הוא היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש"ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז"ל, ספר הזוהר וכתבי האר"י  ז"ל ושאר ספרי המקובלים. הרב היה מחדש נפלא בהלכה ובאגדה והיה מעלה כל דבריו על הכתב. הוא חיבר את הספר "הגהות עין חנוך" על מדרש רבה, רמב"ם, שולחן ערוך ועל ספר שם הגדולים. הוא כתב ביאור בהלכה ובאגדה על מסכתות רבות בש"ס וכן כתב עוד המון חידושי תורה, בכל המקצועות, שרובם הגדול אבדו בימי הזעם.

בקיץ תש"א,1941, הסתתר כי נכלל ברשימת המיועדים לגירוש לפולין, בהיותו נתין זר, ועבר לבנו רבי יואל שהיה אב"ד בעיר קירלהאז. בשנת תש"ב חלה רבי חנוך העניך והועבר לבית חולים בבודפשט, שם נפטר, במוצאי שבת ז' בחשוון תש"ג, מיד לאחר שנטל ידיו וסיים את ההבדלה. אשתו השניה נספתה באושוויץ.

בנו, הרב יואל, הספיק להטמין בכלי בתוך הקרקע את כתבי אביו שהיו בידו, מספר ימים לפני שהובל עם משפחתו ועם קהילתו להשמדה באושוויץ. כתבים אלו, ובהם דפים נפרדים וקרועים ממחברות וקונטרסים, נותרו לפליטה ומהם הודפס הספר שו"ת יד חנוך על ארבעת חלקי השו"ע. כן הודפס ממעט כתביו שניצלו הספר "עיר חנוך" על התורה, דרשות ומועדים. וחבל על שאר כתביו דאבדין ולא משתכחין.

לאחר המלחמה, חזר הרב יואל עם פליטי החרב  לסטמר, וחיפש את ספרי אביו, בבית אחיו הגאון הצדיק ר' יום טוב ליפא מאייער-טייטלבוים אב"ד סעמיהאלי וחתן דודו האדמו"ר מסטמר זי"ע, אך רוב רובם של הכתבים אבדו , כך שלא היה ניתן לקיים במלואה את צוואת אביהם הקדוש שביקש ממש לפני פטירתו שידפיסו את כתביו הרבים.

תולדות הרב הי"ד, מאת יוצאי חלציו ותלמידיו, הובאו בסוף הספר "יד חנוך", וכן באנציקלופדיה ליהדות רומניה.

וזהו שאמרו שאכלו מפרכסת או בהמה הנבראה על ידי ספר יצירה בלא שחיטה דוגמת האיסור של אבר מן החי, כי כבר אמרו ז"ל סבורים היו שתחיית המתים מגעת בימיהם, ורצו להתחיל להכניע הכל תחת הקדושה. אמנם ידוע כי להוציא בלע הקדושה לפני זמנו צריכין מקודם להיות איש גבור חיל שיוכל לגרות ביצרו להיות גירא בעיניה דשטנא, כמו שאמרו לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, ובמה שמתאבק עם יצרו ומתחזק בד' שלא יפול ברשתו, ומי לנו גדול מיעקב שישר אל מלאך ויוכל לו ואף על פי כן עדיין לא הכניעו לגמרי כמו שכתבנו לעיל, לכן התחיל יוסף לסלסל בשערו לגרות יצר הרע אנפשיה לצאת למלחמה נגדו. וכאמור כי תצא למלחמה על אויבך ודרשו בספרי נגד אויבך ובאיש כזה יוכל להתקיים ושבית שביו. והשבטים אם שהיו קדושי עליון, גבוה הערך, לא התרגלו בעבודה כזו ולא ניסו באלה, לכן נקרא זאת "רוגזו של יוסף", שהוא התחיל חידוש עבודה להיות מרגיז יצר טוב על יצר הרע. ובמקום אחר ביארתי שכל מה שעשו השבטים בשלשה דברים הנ"ל עשה יוסף שלשה דברים כנגדם, מסלסל בשערו, ממשמש בעיניו, ומתלא בעקבו, והראה להם בזה שעדיין לא בא העת לזה וצריכים מתחילה להתפזר בגולה. ואבינו יעקב, אף שאמרו במדרש שסבור שתגיע תחיית המתים בימיו וראה עבודת בניו הקדושים שמכינים עצמם לזה, אך על פי כן שמר בלבו גם דעת יוסף, וזה היה שנאת השבטים אל יוסף, שסברו שאלמלא הוא, תיכף מתקיים גזרת בין הבתרים בארצם ולא היו צריכים לירד לגלות עוד והיה התיקון הגמור, ועל כן כתיב ולא יכלו דברו לשלום, כי לעת תיקון הגמור נאמר ונתתי שלום בארץ, כידוע.

וזהו כוונת המדרש שם, למה וישנאו אותי כדי שיקרע הים לפניהם. קשה להבין מה זו שאלה למה וישנאו אותו, הלא מפורש בקרא על חלומותיו ועל דבריו, ומהו תשובתם. אבל הפירוש בזה הוא, שהיה קשה להם בעניין נשגב כזה שכל עליות העולמות תלויות בו, היו צריכים להיות נדברים יראי ד' עמודי העולם האלה, ולהתיישב גם עם אביהם יעקב ומלפניהם יחד יצא דבר ד' ולמה שנאוהו ולא דברו ביניהם בעניין זה. אבל נסבה מאת ד' היתה, שצפוי לפניו שעתידים לצאת לפני זמנם ממצרים, ושר של ים יטען כי עדיין לא שלמו ארבע מאות שנה. וטענה זו היא רק נגד יוסף שהמשיך בני ישראל לארץ לא להם, אבל נגד השבטים אין זו טענה כי על זה התקוטטו ואמרו מראש כי אפשר להישאר בארץ ישראל ושם לשלם השטר. ולזה אמרו ז"ל הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה, כי ידוע שכל שבט היה לו שביל מיוחד בים סוף, והיה קשה להם למה נקרע בשביל מיוחד ודרך בים ליוסף שהוא פסק שצריכים להיות בגלות ארבע מאות שנה. ועל זה אמרו שבאמת קריעת שביל יוסף לא היה ברצון שר הים, אבל ראה ארונו וינוס בעל כורחו, והארכתי במקום אחר.

וזהו העניין דכתיב וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, ופירש רש"י לרעות את עצמם. כי ביעוד העתיד כתיב ויטו שכם אחד לעבדו כאמת. ואמרו שכם הוא מקום פורעניות, שם עינה את דינה, שם מכרו את יוסף, שם נתחלקה מלכות בית דוד. כי בכל זמן ועת שהייתה קרובה הישועה לאחד את העולם כלו להקדושה, כמו תחילת ביאת יעקב לגור בארץ ישראל וכינוס שבטי ישורון יחד, או בעת מלכות שלמה שהיתה הלבנה במילואה קרוב לישועה האמתית, ולא הגיעה עדיין השעה, נתגבר אז כח הסיטרא אחרא ובא בשביל והירוס בזה.

וזו הייתה כוונת האחים בשכם להטות שכם אחד לעבדו, וכתיב לעתיד וגר זאב עם כבש וגו' ונמר עם גדי ירבצו ילדיהן וגו' ולא ירעו ולא ישחיתו זה את זה כי יסור מהם כח נחש הקדמוני כידוע, וסר קנאת אפרים וגו' ומלאה הארץ דעת ד'. וזה השלום הגמור העתיד להיות כמו שכתב הרמב"ן בפרשת בחקותי. לכן בשעה שהלכו השבטים ולהטות שכם אחד עם הצאן. אמר יעקב ליוסף,  הלא אחיך רועים בשכם לכוונה זו, לך נא וראה את השלום הגמור. ואת שלום הצאן אם יחדו ירעו וירבצו עם החיות הטורפות. ואז גם הוא יכין עצמו לזה. ויוסף השיב הנני, אני מוכן להתקרב לזה. ופגע בו איש זה גבריאל המלאך הממונה על הגלות קץ הימין (דניאל ט) וגילה לו שנסעו מן האחווה, ולא הגיע עדיין להשלום המיועד, שלא ידעו שיוסף הבטיח ליעקב שהוא מוכן לקבל דעתם. והם בטרם יקרב אליהם לקבל דעתם, התנכלו להמיתו שלא יעכב עליהם הגאולה. והתחילו להראות לו פנים של זעף לומר בעל החלומות הלזה בא. ומזה הכיר יוסף שלא הגיעה עדיין השעה, ולכן ציווה ראובן להשליכו לבור שבו נחשים ועקרבים. כי לדעתם הגיע העת שישתעשע היונק על חור פתן וישבות חיה רעה מן הארץ. ואם ינצל יוסף, אז יודה על האמת, וישוב לדעת אביו להישאר בארץ ישראל. וזהו "להשיבו אל אביו". אבל נורא עלילות, הבורא יתברך, סיבב כרצונו. וישלחהו מאותו עצה עמוקה של הצדיק הקבור בחברון, שיתגלה על ידו שישראל ניצולים בדרך נס וההנהגה שעל ידה יתנהגו בעולם הזה לא תהיה הנהגה טבעית רק ניסית. וישראל למעלה מן המזל והטבע. ואין ראיה מזה שינצל מהנחשים והעקרבים.

וזהו מאמר המדרש המוצג בראש דברנו, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן. כי הדודאים שהתחיל ראובן לגלות על ידם ההנהגה הניסית בנותנו אותם לאמו ולא לרחל. נתנו ריח גם בהשלכתו את יוסף לבור של נחשים. ואף שהיה יכול להצילו בדרך הטבע על ידי האחים, אבל לא היה בזה בירור ההנהגה הניסית של ד' יתברך בעולמו, רק ההלכה בעניין מחלקותם הרמה הנ"ל.

ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה, שמצוותה להניח על פתח הבית מבחוץ, שאף דהוא זכר על נס המנורה שהיתה לפנים בהיכל, אף על פי כן תקנו להניחם מבחוץ. והעניין בזה כי היוונים החשיכו עיניהם של ישראל ואמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, שיכפרו בהנהגה ניסית אשר חלק ד' עמו והוא בדד ינחנו למעלה מהנהגה הטבעית המסודרת לעולם הזה. ורצונם היה שגם ישראל יפול תחת מערכת המזלות. ומפני זה טמאו כל השמנים שבהיכל, שלא ידליקו את המנורה בת שבעה נרות. שהם מול פני שבעת כוכבי לכת המשפיעים במערכות, להרות כי ישראל מושפעים בשבעת קני המנורה על פי התורה למעלה מהמזל והזמן. וזהו שאמר להעלות אתכם בפני האומות. והיונים רצו להשכיחם תורתו ולהעבירם ממצוותיו, והכל לכוונה זו. וכשראו שד' יתברך לא עזבם ליפול תחת מערכת עולם הזה, והמנורה דלקה בנס, הכירו כי נרם לא יכבה לעולם, וההנהגה הניסית לעולם תקום בישראל. ולכן התקינו שיפורסם זאת לרשות הרבים, לבין אומות העולם המושפעים בעולם הזה מטבעיות המסודר לרבים. אבל ישראל המה תמיד כרשות היחיד העולה עד לרקיע, ונרם בוקעת מפתחיהם גם לרשות הרבים, ומושגחים מאתו יתברך בהנהגת ניסית ולא יעזבום ולעולם נשמרו, עד בא עת תיקון הגדול להפנות אליו כל רשעי ארץ ויקבלו כולם את עול מלכות עליהם במהרה בימינו, אמן.

 יצחק זעליג מקאצק אבד"ק סאקלוב

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, אלול תרפ"ד, דרוש ו)

והנה אמרו חז"ל על הכתוב וישב יעקב, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. וצריך בירור למה נקרא הרוגז על שם יוסף, הלא יוסף הלך לראות את שלום אחיו, ואדרבה הם הרגיזהו ולא יכלו דברו לשלום, והוא אמר להם גם לבסוף אל תרגזו. ומהו העניין שרצה יעקב לישב בשלוה.

ומקודם נבאר עניין הגירות שנגזר על זרע אברהם, גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' ארבע מאות שנה, וראינו כי הזמן נחשב מלידת יצחק אף שמעולם לא יצא יצחק לחו"ל. והענין כי בעת שבאה זמן שיצא מאברהם העם הנבחר, שעמהם ינהג הקב"ה עולמו והם יהיו חבל נחלתו, כתיב, ויוצא אותו החוצה וגו' וספור הכוכבים וגו' כה יהיה זרעך, ועל זה כתיב והאמין בד' ויחשבה לו צדקה. ואחרי זה הבטיחו שיתן לזרעו ארץ זבת חלב ודבש, ועל הבטחה זו אמר אברהם במה אדע, ושאל אות מאת ד' וגם זה צריך מובן.

והביאור בזה, הנה ידוע שהעולם מתנהג על פי מזלות וכוכבי לכת, גרמי השמים, ואין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, ואין שום בריאה בעולם שאין שורשו בשמים, וטבעו מתנהג על פי מזלו השופע עליו מלמעלה, כידוע. אבל ישראל המה למעלה מן המזל, רק ה' בדד ינחנו, וגלותם וגאולתם הכל בהנהגה מיוחדת מאת ד' יתברך, לא על ידי מלאך ומזל, רק על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכן ארץ ישראל לא נמסרה תחת שום מערכת השמים, רק עיני ד' בה מראשית השנה עד אחריתה. וזה הראה ד' יתברך מתחלה לאברהם, שהוא שרשן של ישראל, הוציאו החוצה, ופירש רש"י שהגביה אותו למעלה מכל גרמי השמים. ויאמר הבט השמימה מלמעלה למטה וספור הכוכבים, שיראה איך כל דבר ודבר למינהו מושפע מכוכב שלו, ורק הוא לבדו אינו נמסר להם, והוא למעלה מהם. ואמר לו ד' יתברך כן יהיה זרעך, כל ישראל כולו יהיה כמוך למעלה מכל מזל וגרמי שמים. ועל זה כתיב והאמין בד' ויחשבה לו צדקה, מה שד' יתברך עושה עמו ועם זרעו לנהלם בכבודו ובעצמו יתברך לא על פי הנהגה טבעית וסדרי עולם הזה. ואחרי זה הבטיחו על הארץ הזאת, ארץ ישראל דווקא, לרשתה, כי גם ארץ ישראל מושגחת מד' יתברך לבדו, ואף שהיא ארץ זבת חלב ודבש מסודרה בסדר שטחי ככל העולם, אבל כל הנהגותיה היא הנהגה ניסית בכל דבר, כאמור כי לי הארץ, מיוחדת בכל מצוותיה המיוחדות לה, מתאימות להנהגתן של ישראל, וארץ צבי כתיב בה, כשישראל עליה מחזקת ארבע מאות פרסה וכשאין ישראל עליה גם שטחיות קרקעה נאבדה, וכן כל יבול אדמתה וברכת פירותיה הכל תלוי בקיום התורה ומצות, שהיא הנהגה ניסית כמו שכתב הרמב"ן (ריש פרשת וארא) כי לא תבוא על האדם טובה בשכר מצווה או רעה בעונש עברה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבע או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו, אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים, והם נסתרים, יחשב בהם להרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר האמת. עד כאן לשונו הקדוש. והיא הנהגה נסיית רק לישראל ובארץ הקדושה, מה שאין כן שאר חלקי העולם הזה וכל סדרי בראשית לא שנו תפקידם בשביל מעשי אנוש. ואמרו ז"ל (ברכות לה:) אפשר אדם חורש בשעת חדישה וגו' תורה מה תהא עליה. אלא ועמדו זרים ורעו צאנכם, ואפילו ר' ישמעאל שאומר הנהג בהם מנהג דרך ארץ, אמרו שם חסידים הראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתם ארעי, היתה מלאכתם מתברכת וזה וזה נתקיים בידם.

לכן בשעה שהבטיח ד' יתברך לאברהם אבינו עליו השלום על ירושת הארץ, שאל במה אדע כי יתנהג עמהם אפילו בעסקם בצרכי עולם הזה בהנהגה ניסית, ופן ירום לבם וישכחו וישובו ליפול תחת טבעיות העולם, כדכתיב ונושנתם בארץ, כי נתיירא אברהם אבינו עליו השלום פן כשיתיישבו בארץ נושבת ויעסקו בחרישה וזריעה בסדר המסודר לכל העולם, ישכחו כי הארץ הזאת לד' לבדו היא. ושאל אות כי כל  אשרם והצלחתם יהיה על פי תורה, למעלה מן הטבע, ומי שירצה לעשות כרבי שמעון בר יוחאי, יתקיים בו ועמדו זרים ורעו צאנו ומלאכתו תתברך. ועל זה באה התשובה מד' יתברך ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, פירוש, שגם ישיבתם בארצם יהיה בארץ לא להם, כי לא יקרא הארץ להם רק לשמו יתברך. וגם בעת ישיבתם בארצם יחשבו בעיני עצמם כגרים בארץ לא להם, ולמדרגה זו יבואו שבתחלה יהיו בארץ אשר ממש לא להם, ויהיו מסוגרים בגופם ונפשותם בידי זרים, כאומרם ז"ל שמעולם לא היה יכול עבד לברוח ממצרים, ויוגאלו משם ביד חזקה למעלה מהזמן והטבע, ולא עוד אלא שאחר כך יצאו ברכוש גדול שלא ביגיעה ולא בעמל, רק ד' נתן חנם בעיני המצרים וישאילום בעל כרחם, וזה אות כי כל ההנהגה אתם תהיה ניסית ויעמדו זרים ויעשירום אפילו שלא לרצונם.

וזהו ביאור אמרם ז"ל (ברכות ט:) דבר נא וגו' וישאלו כו' כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וגו' קיים בהם, ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. כי היה קשה להם, אם צידה לדרך וחיי הנפש לא הכינו להם, למה ציווה להם לעשות עושר. וביותר קשה שמלות למה להם, מאחר ששמלתם לא בלתה מעליהם כל ארבעים שנה. אבל הכל מפני אותו צדיק ששאל אות על ישיבת זרעו בארץ ישראל בהנהגה ניסית, ולכן גם אם יצאו ממצרים לפני הזמן בהנהגה ניסית, לא יתברר עוד  מזה שלא יפנו לבם אחרי זה בבואם לארץ להבלי עולם הזה ולא ירום לבם ויגרמו שיפלו תחת מערכת השמים. לכן ציווה ד' יתברך למשה בקשה ממך כו', בבקשה מכם שאלו ממצרים, להורות כי אפילו כסף וזהב ושטרות שנפשו של אדם מחמדתם, ההכרח לבקש אותם בבקשה מאת ד' לקחת, ואלולי זאת לא היו נוטלים, וד' יתברך נתן חנם בעיני מצרים וישאילום בעל כורחם, והמצרים בעצמם באו ונתנו להם ויבואו זרים ויעשירום. ומפני זה נקראה ביזת מצרים, שביזו חמדת עולם הזה  ובא להם שלא ביגיעה ועמל, ויהיה לאות כי יתנהגו בהנהגה ניסית וכשימאסו בחמדת עולם הזה, יקויים בהם ועמדו זרים ורעו צאנם.

ומעתה מובן איך נחשב ישיבת יצחק בארץ הכנעני לנידות. כי הגם שהכנעני אז בארץ, הם הז' עממין, שהם הקוצים הסובבים את השושנה העליונה, והיה בארץ מושפלת אז תחת הסתר הטבע, אף על פי כן יצחק, שהיה עולה תמימה היה מעלה הכל לד' יתברך, וחסן ברכה באשר זרע בהנהגה ניסית מיוחדת בעדו, וישב יצחק בארץ לא לו, ומדידתו הותחל ההבטחה, שנאמרה לאברהם במאמר ויוצא אותו החוצה, כן יהיה זרעך, להתקיים, והארץ היתה לא לו.

לכן גם יעקב בשובו מבית לבן ביקש גם הוא לקיים הגירות בארץ כיצחק אביו, ולשבת שם עד תשלום הארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו בניו מזוככים לגאולה שלימה, כי ידוע שכל הגלויות הם להשלים הקץ שנה שחסרו במצרים, ומפני זה גאולה העתידה נקראת קץ, כדאיתא בתיקוני זהר. וכשהיה יעקב משלים הגירות של ארבע מאות שנה בארץ ישראל והיו בניו משתלמין בכל השלימות היו זוכים לגאולה העתידה ולתיקון הגמור והיה מתקיים ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה.  מה שאין כן עתה עדיין הרע נאחז בהטוב, וראשיה דעשו בעיטפיה דיצחק, כידוע. וזהו כוונתם ברבה שם.

תנא כינוסו וכינוס בניו הצילם מיד עשו, ואת כולם ישא רוח יקח הבל, זה עשו ואלופיו. עיין שם. כוונתם ליישב מה שביקש יעקב לישב בארץ ישראל להשלים הגירות, ואמרו כי אף שיעקב התאבק עם שרו של עשו ויוכל לו, ובא שלם מעשו ומלבן ומשכם, אף על פי כן ראה שעדיין לא העביר גילולים מן הארץ לתקן עולם בתיקון הגמור, והצלתו מעשו היתה רק בכינוס כחותיו וכחות בניו נגדו, וזאת הצילם רק בדרך הצלה מיד עשו שלא יוכל לו, אבל לנצחו להעבירו מן העולם להוציא בלע הקודש ממנו, וכל הרשעה כעשן תבלה, וכולם, עשו ואלופיו, ישא הרוח ויקח הבל, עדיין לא בא הזמן, על כן רצה עתה לישב בארץ מגורי אביו לתקן כל זאת. וזה שסיימו שם במדרש, אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג, פירוש שהיה יעקב מתיירא אם יתקן זאת על ידי סבל גלות וטרדות בארצות אחרות עד שיוציא בלעו מפיו, פן לא יוכלו חס וחלילה לעמוד בתוכחה כזו, ואז פן למסת נקיים ילעג, אבל בארץ ישראל ומכל שכן יחד עם אביו יצחק יאירו ויושלמו להיות נושעים תשועת עולמים.

וזה כוונת המדרש מגורי אביו, אברהם מגייר גרים, יעקב מגייר גרים, ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו, תני רבי יצחק בשם רבי הושעיא רבה בשם רבי יהודה בר סימון מן הדא דכתיב וישב יעקב בארץ מגורי, מאי  מגורי אביו, מגיורי אבי. ותמוה מה ענין גרים לכאן. אבל לדרכנו יובן היטב, כי ידוע שלא נתפזרו ישראל בגלויות, אלא כדי שיתווסף עליהם גרים (פסחים פז:), פירוש שיש ניצוצי קדושה שנפלו ונתפזרו בין הגויים וישראל צריכים להוציאם משם ולהוציא בלע הקודש מן הסיטרא אחרא, ואז יהיה תיקון הגמור, ואם כן לכאורה יוקשה איך רצה יעקב להשלים הארבע מאות שנה בארץ ישראל שיהיה תיקון השלם ומי יוציא כל האבודים האלה, הנמצאים בשאר הארצות, כי על תושבי ארץ הכנעני נאמר לא תחיה כל נשמה, כי אין דבר קדוש נמצא בתוכם, ולכן לא שמענו ביצחק שיגייר גרים בארצו, כי לא נמצא שם ניצוצי קדושא. (ואל תשיבני משכם שיצא משם על ידי ביאת דינה נשמת רבי חנינה בן תרדיון, כידוע, כי יש הרבה סוגים בהעלאת הניצוצין, יש שיוצאים על ידי ראיה לבד ויש על ידי ביאה, כעניין לקיחת יפת תואר שמקיים בה ושבית שביו, ויש שמושרש כל כך עד שצריך גירות, כידוע ליודעי חן. וגירות לא היתה בתושבי ארץ כנען. וזהו לא שמענו גירות ביצחק. והבן).

אבל ידוע כי גם בזה יש אופנים שונים, יש שצריך לרדת למקום שם נמצאת הקדושה להוציאה, ויש שדבר הנצרך להתעלות בא מעצמו להמעלה אותו, על כן ביצחק שאמר לו הקב"ה שכון בארץ הזאת, ולא הרשה לו לצאת לחו"ל, משמענו הכתוב כאן שבאמת גם הוא הוציא ניצוצי קדושה מארבע כנפות הארץ, רק שבאו אליו מעצמם. ומפגי זה לא שמענו, כי כבוד אלקים הסתר דבר, כידוע. ובאופן זה שעשה יצחק, ביקש גם יעקב לשבת בארצו ללקט האורות מקצווי ארץ. והבן.

וזה העניין שקפץ עליו רוגזו של יוסף, ומה שאמרו ז"ל על הכתוב ויבא יוסף דבתם רעה אל אביהם, שאוכלים אבר מן החי, ותולין עיניהם בבנות הארץ וקורין לבני השפחות עבדים, אשר לכאורה קשה מאוד, דגם אם נימא כפירוש המזרחי שהיו אוכלים מפרקסת שמותר לישראל, או שהיו בוראים בהמות על ידי ספר יצירה שאינו טעון שחיטה, על כל פנים מי דחקם לעשות זר מעשיהם נגד חוקי בני נח בפרהסיא ולעיני בני בלהה וזלפה ויוסף, והלא אסור לתלמיד חכם לעשות דבר התמוה לרבים. ולומר שעשו כן להורות הלכה שיצאו מדין בני נח אפילו לקולא, יוקשה על יוסף שהיה לו לשאול הלכה זו מאביו אם מותר או לא, ומדוע הביא דבתם רעה אל אביהם, שמא גם אביהם יסכים עמהם, ולפי דרכינו נאמר אחרי כי יעקב ביקש להשלים הגירות של ארבע מאות שנה בארץ ולהשיב השביה מעמק עכור, שיבואו אליו, כמו שעשה יצחק, גילה הסוד לבניו עמו, והמה רצו לסייע להוציא כוונת וחפץ אביהם לפועל, התחילו לתלות עיניהם בבנות הארץ, לראות איזה מרגליות טובה שיש עוד ביניהן להוציאן על ידי ראייתם והבטתם, כי תושבי הארץ לא היו צריכים גירות כמו שכתבנו לעיל. וכשראו שבני השפחות לא הגיעו למדרגה זו היו קוראים אותם עבדים, בידוע שיש צדיק שנקרא שר לפני המלך יש שנקרא עבד, כמו שאמר רבי יוחנן בן זכאי על  רבי חנינא בן דוסא (ברכות) וכן בכלל ישראל בגולה נאמר עליהם, כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו' כן עינינו אל ד' אלקינו עד שיחננו. ולעתיד נאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, כשר לפני המלך. ולכן קראו אותם בשם עבדים, לומר שמרגישים עצמם עדיין כעבדים לפני המלך.

והנה ידוע מה שכתב רש"י (בריש פרשת כי תצא.) ושבית שביו, במלחמת הרשות הכתוב מדבר, דבמלחמת מצווה לא שייך לומר ושבית שביו, דהרי כתיב לא תחיה כל נשמה. והקשו המפרשים הלא הרבה איסורים הותרו ביפת תואר (עיין מנחת חינוך מצווה תקל"ב). אבל העניין הוא שמצוות יפת תואר כבר ביאר באור החיים שהוא נשמות קדושות שנשארו בשביה מחטא אדם הראשון בין אומות העולם ומוכרחים לעלות משם בעת שישיב ד' שבות עמו, והמה ניכרים ונמצאים רק לאיש קדוש, שבכחו להעלותם מעמק עכור לפתח תקווה ולהשיב שבותם לד'. ודבר נשגב כזה אין הקב"ה מוסר אלא למי שכבר קיים כל המצוות שבתורה, וכל עבודתו היא לקדש עצמו במותר לו, לעשות מכל דבר רשות מצוה. וכמו שיש בכל התורה איסור, מצוה, ורשות, כדאיתא בחובת הלבבות, והלוחם ביצרו לקיים מצות ד' או לפרוש מאיסורים, נקרא לוחם מלחמת מצווה, שכן מצווה ועומד. אבל הלוחם ביצרו לקדש כל דבר לרצונו ית' ולמצוא בדבר הרשות לעשות רצון העליון יתברך, נקרא לוחם מלחמת הרשות העולה על הכל. וכן ממש במלחמות וכיבוש ישראל בארצות מושבותיהם, מתחלה נכנסו לקדש את ארץ ישראל כמצווה עליהם ולהברית השבעה עממים המעיקים לשכינתו כביכול, ואחר כך כשרוצים להרחיב שכינת הקדושה ולתקן כל העולם במלכות שמים, אז נמצאים להם כל הניצוצי קדושה להשיבן אל מקור קדושתן. ולמי נראה ניצוץ כזה, למי שכבר נזדכך בקיום כל מצות ד', ועבודתו היא רק לעשות ולהעלות כל דבר רשות לשורש קדושתו. וזה נתקיים בדד המלך עליו השלום שהרג יצרו ולבו חלל בקרבו בלי נטויה של רע, מה שאין כן מי שיש בו עוד שמץ רע, אין בכחו לעמוד על תשוקת וחמדת לבו לדעת שכוונתו לשם שמים לבד, בלי שום פניה, ואין בכחו להעלות שביה כזו לקדושתה ולשרשה. וזהו העניין שאמרו ז"ל כל מה דאסיר לן רחמנא שרי לן כותיה, להורות אף שכל הדברים שאסרה תורה המה וטעמיהם אסורים וטעם כעיקר דאורייתא, אבל רק בצביונם ותוארם שאמרה תורה, אבל טעם כזה ממש בדמות וצביון אחר מותר. והענין הוא, שכל נברא בעולם נשתלשל מלמעלה בשרשו ממקום קדושה עד למטה בבריאה פשוטה, ועומד להתעלות על ידי ישראל. ואותן הבריאות שאין עומדות להתעלות אסורות לישראל, ועוד מטמאות את אוכליהן כאמור ונטמתם בם. ולכן הקדושים אשר בארץ אכלו גם חולין על טהרת הקודש להעלות לריח ניחוח לד', כמו קדשים הכלילים לאישים ומתעלים באש שלמעלה, כידוע. ועל ידי שמעלים בההיתר לריח ניחוח לד' אותו הטעם שיש דוגמתו באיסור, בכחם להפנות גם הרע אל הקדושה מתחלה באתכפיא ואחר כך באתהפכא חשוכא לנהורא, כידוע, עד שלעתיד רוח הטומאה יעבור מן הארץ והכל ישוב לטהרתו האמתי, כאמרם ז"ל לא ניתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות. תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה, וכל מי שאינו אוכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה ואוכל לעולם הבא (מדרש רבה פרשת שמיני). ואין כאן מקום להאריך.

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, אלול תרפ"ד, דרוש ו, מאת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד)

סאקלוב

לחנוכה

בילקוט שיר השירים, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן שהלך להציל את יוסף, ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה. וצריך בירור.

א. נראה דהנה יש שתי הנהגות בעולם, אחת הנהגה טבעית, מה שהקב"ה סידר משטר עולמו ושם בטבע כל הנבראים לעשות מה שהופקד עליו וכולם עושים את שעליהם ולא ישנו את תפקידם. ויש עוד הנהגה ניסית אשר בעת הצורך הקב"ה משנה את הטבע ומשד מערכי שמים ועושה נפלאות שלא כסדר הטבע ובה מכלה עושי רשעה. ובוטח בד' ישוגב בהן, כידוע. וכמה חשו חז"ל שלא להטריח ליוצרם לעשות ניסים זולת במקום ובעת הצורך לכל העולם כדי שיתגדל ויתקדש שמו. ואפילו אותו חסיד שצמחו לו דדים להניק את בנו (שבת נ"ג:) אמר אביי שם כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. וכן במעשה דרבי יוסי בן יוקרת שהעניש את בנו על שהטריח את קונו להוציא תאנה שלא בעונתה (תענית כ"ד.) ובמעשה דרבא (שם בעמוד ב) ועוד ועוד. ובזה יתפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות דף ז:) מזמור לדוד, קינה לדוד מבעי ליה, אלא בשעה שאמר הקב"ה לדוד הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה עצב דלמא עבד או ממזר דלא חייס עלי, כיון שחזי דאבשלום בנו הוא שמח, אמר סתם ברא רחים על אבא. וקשה הא חזינן דלא רחים עליו ובכל העת היה מטרד ממלכותו והיה מתכפר בשעיר כהדיוט. ואיך היה שמח שיוחזר לו המלוכה, ואם היה עולה על דעתו שיוחזר לו המלוכה לא היה עליו דין הדיוט (ולא אזכור כעת אם יש כח ביד מלך להסיר מלכותו מעליו בלא דעת העם, ולכאורה הרי זה בכלל מלך שמחל על כבודו שאין כבודו מחול). ואם לומר שחשב שעל כל פנים ייחוס עליו ולא יהרגהו ובזה היה שמח, אין זה נכון כי מאה מיתות ולא קנאה אחת, שאפילו משה רבנו עליו השלום שהיה עניו מכל אדם קיבל עליו למות מקנאה זו, כדרך אומרם ז"ל (ברבה סוף פרשת האזינו) כי הצדיקים שררתם לה' היא חיותם. אבל הפירוש הוא מפני שקשה היה לדוד להתפלל לד' שיעשה עמו עתה ניסים בלתי טבעיים אחר שנגזר עליו להקים לו רעה, ואם היה קם עליו עבד או ממזר שאין בטבעו לחוס היה צריך לניסים בלתי טבעיים ומפני זה היה עצוב מאוד, וכשראה שהקים עליו בנו, ובטבע הבן באמת לרחם על אביו ויש לו עתה מקום להתפלל שלא ישונה עליו סדרי בראשית שהבן לא יחוס על אביו, אך יהיה העולם מנהגו נוהג וממילא יוחזר לו גם המלוכה, כי אין בטבע העולם להמליך בן בחיי אביו על לא דבר (וכבר המפרשים כתבו כעין זה).

ב. מעתה הפיל קושיא על ראובן, אמת שרצונו היה להציל את יוסף מיד השבטים שלא יהיה ביד בעלי בחירה כדאיתא בזוהר הקדוש (ועיין באור החיים על התורה). אבל איך השליך את יוסף לבור נחשים ועקרבים דאגב איצצא מזקי (ברכות דף ל"ג.) ואפילו לרבנן הסברי נחש מעצמו מקיא ופטור המכיש (סנהדרין ע"ז:) מודי היכי דזרקו לבור נחשים דאגב דוחקא מזקי דחייב, דהווי כזרקו על חודו של חרב, והיה צריך ניסים שלא כדרך הטבע שינצל. מה שאין כן אם היה ביד אחיו הצדיקים, שהטבע אח לרחם על אחיו והסכנה היתה שלא בדרך הטבע, הרי ודאי כל למעט בנסים עדיף טפי. על זה אמר המדרש הדודאים נתנו ריח: זה ראובן, כי מן הדודאים לקח ראובן ראיה להציל את יוסף בדרך הזה, וכמו שיבואר.

ג. והנה האמהות היו עקרות והפצירו הרבה בתפלה להוליד בנים, על כן כשמצא ראובן דודאים בשדה, שהם מסוגלים להריון, כמ"ש הרמב"ן (פרשת ויצא) לקחם ראובן להביאם לאמו כדי למעט בניסא. ובזה פירשתי מאמרם ז"ל (ברבה שם) על הכתוב "וילך ראובן" הדא הוא דכתיב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". "יותן את הארץ לעבדך". עיין במפרשים שנדחקו לפרש לגנאי שיצא לחמוד ממון לפני אחיו וכן עשה בביאתו לארץ. ואני אומר שדרשו לשבח אותו צדיק. כי ידוע שהתפלה הוא ענין נשגב מאוד ואינו רק לצרכו של אדם לבד, וכן הוא במדרש ואתחנן, יכול יהיה תובע צרכיו ויוצא לו, תלמוד לומר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. רנה זה קלוסו של הקב"ה ותפלה לצרכו של אדם, אבא שאול אומר זה סימן לתפלה, אם כיון אדם לבו לתפלה יהיה מובטח שתפלתו נשמעת. ומאוד צריך אדם להתאמץ לכוון בתפלה רק לד' לבדו. וזהו כוונתם צרכיו של אדם באמצע התפלה תקנוה, פירוש שיכוון בתפלתו על צרכיו שהם רק אמצעי שע"י שיהיו לו צרכיו יהיה לבו פנוי לתורה ועבודה, אבל עיקר התפלה לייחד שמא דקוב"ה ושכינתיה והעלאת עולמות כידוע .באמת דבר קשה הוא שלא יתערב בעמדו בתפלה לפני ד' יתברך הנאת ונגיעת עצמו, לכן ראובן בראותו איך שהאמהות מתאמצות בתפלה על הריון רצה לזכות להם הריון על פי טבע, כדי שתפלתם תהיה רק לשם ד' לבדו, וכוונה זו גם כי­ יזקין לא סר ממנו, כי ידוע שמלחמת ארץ ישראל היא מלחמת מצווה ודוחה שבת, והכל יוצאין למלחמה זו אפילו חתן מחופתו, והיא להכרית ז' עממין הקוצים הסובבים את השושנה העליונה. ומובן כי למלחמת מצווה כזו צריכים טהרת הלב לכווין בה לשם מצווה לבדה, ולא ללכת לכבוש ארצם לשבת ליהנות שמה בנשיהם בניהם ומקניהם. וחש שלא יתערב במלחמה זו הנאת עצמו שלי עולם הזה, על כן ביקש שבט ראובן שיינתן לו בעד מקנהו נשיו ובניו ארץ סחון ועוג בעבר הירדן, ואחר כך יעברו חלוצים מכל חמדה גופניות לפני ד' להכרית הז' עממין ויהיה רק כוונת מצווה לבדה בלי התערבות הנאת עצמם, וזה רעיון נכבד. ואף על פי כן אמרו במדרש (סוף פרשת מטות) על הפסוק נחלה מבוהלת ואחריתה לא תבורך, כי ישוב ארץ ישראל אפילו לצורך פרנסתם היא המצווה כמו מצוות מצה שהיא דווקא לאכול לתיאבון להשקיט רעבון גופו. ואין כאן מקום להאריך.

אך לפי זה יפול הקושיא הראשונה על ראובן מדוע נתנם ללאה אמו אשר כבר היו לה בנים ולא לרחל העקרה כדי שלא תצטרך לנס, וגם על אמו לאה קשה בהתחנן אליה רחל שתתן לה מדודאי בנה מדוע השיבה לה קשות המעט קחתך את אישי וגו', איך תרע עינה באחותה שמסרה לה סימנים ונהגה בה טובת עין. אכן יש בזה כוונה מיוחדת. כי כבר בארתי מאמר הכתוב:

ד. ותקנה רחל באחותה וגו' הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי וגו' התחת אלקים אנכי וגו'. דיש להבין מדוע חרה אף יעקב על עקרת ביתו הלא אין אדם נתפס על צערו, וגם איך הבליטה רחל דברים כאלו, וכי לא ידעה כי נחלת בנים מאת ד' הוא. אך העניין הוא, כי כבר נאמרו הרבה תירוצים על נשואי יעקב ב' אחיות:

• א – שאסור אחות אשה נתבאר טעמו בתורה, לא תיקח לצרור, שלא יהיו צרות זו לזו. וכיוון שרחל עשתה דבר גדול כזה, למסור הסימנים לאחותה, לא יצוייר בה סוג של לצרור ומותרת לו (ואם כי אי אפשר להקל בשום איסור תורה מפני טעם, וחכם מכל אדם נכשל מפני שהלך אחר הטעם, אולם קודם מתן תורה שהאבות קיימו רק מהשגתם טרם שנצטוו היו יכולים להקל היכי דלא היה שייך הטעם).
• ב – כתב הרמב"ן (פרשת תולדות) כי האבות שמרו את התורה רק בארץ ישראל, ויעקב נשא ב' אחיות בחו"ל, כי המצוות המשפט לאלקי הארץ הוא. עיין שם.
• ג – תירץ בזוהר הקדוש כי העריות הם מדות גבוהות ואיסור אחיות היא ממדת החסד, וקין נשא אחותו, כי עולם חסד יבנה, ועל כן אסורים לכל אדם, כי אסור להשתמש בשרביטו של מלך. והאבות הן הם המרכבה וסמל המדות. עיין שם.

ואמרו ז"ל (בעבודה זרה דף נד:) הרי שבא על אשת חברו, בדין הוא שלא תלד, אלא העולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. וכן בכל ביאת איסור כמו שכתבו המפרשים. ואפשר שמפני זה היו האמהות עקרות, מפני שצפוי לפניו יתברך שיהיה עליהן לעז חס וחלילה, בשרה אמרו מאבימלך נתעברה, ברבקה חשדו את אליעזר מפני שהיתה מוכת עץ ולא היה לה בתולים, רחל ולאה היו ב' אחיות, ויש מחלוקת בדבר מי מהן נשואה היתה באיסור, יש אומרים שקידושי רחל היו קידושין ולאה נשאה באיסור, ויש אומרים כי שכר עבודה אינה קידושין שאין משתלמת אלא בסוף ונישואי רחל היו באיסור. ולכן היו עקרות ונפקדו על ידי נס, להורות שביאתן היתר גמור, דאם היו ביאת איסור, בדין היה שלא תלדנה. ואין לומר עולם כמנהגו נוהג, דהרי במנהג העולם לא היו ראויין להוליד, שהרי היו עקרות. וזהו שאמר הכתוב  "וירא ד' כי שנואה לאה", שראה צערה שסוברת שהיא השנואה בנישואין באיסור, לכן ויפתח את רחמה בדרך נס, ונתברר שרחל האחרונה, כי היא היתה מותרת גם באחרונה, דלמה שכתבנו אזלה הטעם של לצרור, כמו שכתבנו למעלה. וזהו שאמר הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה וגו' ותקנה וגו'. ואחרי ראותה כי נכנס קנאה בלבה על אחותה והבינה כי גם היא בכלל לצרור, חששה כי מעתה היא אסורה ליעקב על כן אמרה ליעקב שיתפלל עליה שתלד ותסור קנאתה, ואין אין, הרי אסורה עליו ותמות מאותו הצער.

ואמנם דלא יוקשה דסוף סוף קנאתה רחל באחותה ונתעורר הטעם דלצרור, אם כן מתחלה באיסור נשאה ומה יועיל הלידה שתלד עתה. אמרו ז"ל במדרש רבה שקנאתה במעשיה הטובים שאלולי היתה צדיקת לא זכתה לבנים. כלומר שבאמת לא שנתה רחל טעמה לצרור את אחותה, וקנאה זו היתה רק במעשים טובים כעין קנאת סופרים להרבות חכמה. ואולם מפני שהצדיקים מדקדקים במעשיהם ומחמירים על עצמם, וגם הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה, חששה רחל אולי גם בקנאה זו יש מטעם לצרור, ועל ידי זה יש קטרוג עליה שלא תלד, על כן הפצירה ביעקב שיחגור מתניו להתפלל בעדה שיהיו לה בנים ולא ימתין על תפלתה, כי תפלתה אינה רצויה מפני קנאתה בלאה. ועל זה נאמר ויחר אף יעקב ברחל על הוציאה דברים כאלה שיהיה חס וחלילה שום קטרוג, חשד ומגרעת במשכבו בעניין שתי אחיות, וגילה לה בלשון עיקר ההיתר של שתי אחיות למו, ואמר התחת אלקים אנכי, פירוש, כי ידוע שכל העולם נמסר לשרים של מעלה המנהיגים כל אחד חלקו, לבד ארץ ישראל שלא נמסרה לשום שר רק עיני ד' בה והיא תחת הנהנת ד' יתברך לבדו. ואמר לה וכי בארץ אשר תחת אלקים אנכי עתה שיהיה קטרוג של שתי אחיות (וכתירוץ הרמב"ן). ארץ ישראל בניחותא (וכיוון לתירוץ הזוהר הקדוש) שהוא תחת א' מרגלי המרכבה ומותר לו להשתמש בשרביטו של מלך:

ה. ואחר שהרגיע רוחה שנישואיה היו בהיתר גמור כשראתה הדודאים המסוגלים להריון ביקשה מאחותה שתתן גם לה. כי מעתה רק ממנה נמנע פרי בטן ולמה תבקש על נס, וכל למעט בניסא טפי עדיף. אבל לאה שידעה מחליפות דברים שהיו בינה ובין יעקב, סברה שעדיין רחל בשיטתה עומדת ורצונה בדודאים כדי שיהיה העולם כמנהגו נוהג ואפילו באיסור גמור אין הקב"ה משנה טבע העולם, מכל שכן על קטרוג קל. אמרה המעט (לך לראיה) קחתך את אישי שמייחד כל דירתו אצלך, שאין בזה שום שמץ איסור ולמה תחריד עוד, הלא חרדת אדם ייתן מוקש ולמה לך הדודאים שיהיה נראה שהעולם כמנהגו נוהג, והשיבה רחל שרצונה בדודאים רק כדי למעט הנס. ובעת דברה עם יעקב חזרה לבחינתה הראשונה שאין לה שום קנאה שיהיה בה חשש לצרור, וגם על מחשבתה של קנאת מעשים טובים שבה בתשובת המשקל אמרה לכן ישכב עמך הלילה, ונהגה עמה טובת עין ממש כבתחלה ואין חשש לצרור, ורק רצונה בהדודאים למעט בניסא, ולכן נתנה לאה לרחל הדודאים. ומה שאמרו ז"ל שבשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו, אין הכוונה שלא עשתה כהוגן, רק הכוונה כי השנות הדבור עתה עם לאה ובירור מעשיה שנתנה הלילה לה כדי לדעת שאין בלבה חשש לצרור היה זלזול במשכב הצדיק עד עתה לחשוש שהיה בו חשש איסור שתי אחיות, והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, לכן לא זכתה להקבר עמו:

ונמצא לפי זה, ראובן שלא רצה ליתן הדודאים לרחל כדין עשה, כי אחרי כל התירוצים הוא רק על פי משפט התורה. אבל העולם לא ידע מזה, על כן חשב כי רחל מוכרחת להיפקד בדרך נס, כדי שיתפרסם שאין בנשואיה חשש איסור וידע כל העולם שכל תהלוכות האבות ותולדותיהם על פי חוקי התורה הם, ומעתה נבין כי הדודאים נתנו ריח להציל את יוסף גם כן בדרך נס כאשר יבואר:

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, תרפ"ד, דרוש ל, מאת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד)

אמר רבי זירא אמר רב פתילות ושמנים וכו' מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה מאי טעמא דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי ירמיה ולא קיבלה. משמיה דרבי יומנן וקיבלה. אמר אי זכאי גמירנא לשמעתתא מעיקרא. והא גמרה. נפקא מינא לגרסא דינקותא. פירש רש"י ז"ל מתקיים יותר משל זקנה.

הנה ידוע בזה קושית כל בני תורה הלא יש נפקא מינא לדינא. קודם שקיבלה היה סבר דמותר להשתמש לאורה. והוא נגד ההלכה שקיבלה אחר כך דאסור להשתמש לאורה. ואין הדעת נוחה במה שמתרצים העולם בזה. דבודאי היה מחמיר על עצמו שלא להשתמש לאורה, הכי זה איסור דאורייתא שיחמיר על עצמו מצד הספק.

ונראה אפשר לתרץ הקושיא לפרש הסוגיא באופן חדש. מה שזכיתי בחלקי לראות באורה כי טוב:

בהקדם להבין עוד דבר פלא על מה שמתרץ הגמרא נפקא מינא לגרסתא דינקותא, וכפי פשטות פירוש רש"י ז"ל דמתקיים יותר משל זקנה. ועל זה אמר אי זכאי גמירנא לשמעתתא מעיקרא. היינו שהיה מתקיים אצלו יותר מאשר למדה וקיבלה בזקנותו. הלא איתא במסכת ראש השנה (י"ח ע"א) דאביי חי שיתין שנין. נמצא דלא היה אצלו זקנה כלל. כראיה במסכת אבות (פ"ה משנה כ"א) בן שישים לזקנה. אם כן חזרה הקושיא למאי נפקא מינא. דגם הלימוד כעת היה קודם הזקנה והיה מתקיים בידו.

לזה נראה לפי מעט דעתי לפרש בדרך אחר. דבאמת לענין מצות הדלקת נר חנוכה, לא היה לו לדידיה שום נפקא מינא בכל הלכה זו. דבוודאי היה מדליק בשמנים הכשירים. ואדרבה מצינו מפורש לקמן (כ"ג ע"א) אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמישתא דשומשמי, אמר האי משיך נהורא טפי, כיון דשמע להא דאמר רבי יהושע בן לוי, הוה מהדר אמישחא דזיתא. האי צליל נהוריה טפי. עיין שם. הרי שהיה מהדר על שמן יותר המהודר ובוודאי כן גם אביי נהוג כמו מר רבו. וגם היה נתגדל בביתו כידוע, לזה הוא לעצמו לא היה שום נפקא מינא לדעת בירור הלכה זו.

ואך עוד יוקשה הלא היה צריך להורות ההלכה לאחרים לדעת מה יעשו ישראל בדין זה. אם כבתה זקוק לה או לא. יש לומר דעל זה לא שייך הנפקא מינא כמו שמצינו במסכת פסחים (ל' ע"ב) אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכינא דפיסחא היכא עבדינן. אמר ליה לדידי חדתא קא עבדינן וכו'. ויוקשה גם כן הלא שאל אותו איך פוסק בזה הלכה למעשה, ומה זו תשובה מה שעושה לעצמו… אך נראה מזה דאין אחריות עליו לפסוק בדבר שהוא נבוך בו בדעתו אם רק מחמיר על עצמו, וכן אין בזה נפקא מינא אם לא גמרה מעיקרא יעשו אחרים כרבי ירמיה. והוא לעצמו לא היה צריך לזה, כי היה מהדר על שמן יותר מהודר, ואין שייך על כל פנים לומר על זה אי זכאי.

ומקשה הגמרא, והא גמרה, היינו, הלא למדה ויצא בזה מצות לימוד התורה בעת ששמע מרבי ירמיה, אף שלא קיבלה, כי לא היה לו צורך לזה, כנ"ל, אבל הוא בכלל לימוד. וידויק שפיר שהיה צריך לומר 'והא קיבלה'. אך המכוון על הלימוד, כנ"ל. ומתרץ נפקא מינא לגרסתא דינקותא, היינו דהיה לו נפקא מינא בדין אחר לגמרי, מה שאין נוגע כלל לעצם דין חנוכה רק בדרך סמיכות ודמיון בלבד, עפ"י משנה במסכת אבות (פ"ד מ"כ) אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כחובה על נייר מחוק. עיין שם בתוספות יום טוב בשם הדרך חיים והמד"ש דהגרסא הלומד לילד הלומד לזקן. וגם הגרסא ילד זקן גם כן המכוון כן, עיין שם היטב. הרי דכולם מפרשים דהלימוד לזקן אינו טוב, דמשתכח ממנו, עיין שם. והנה דוגמא לדבר הזה ממש הוא בדין נר חנוכה. דאם נאמר כבתה זקוק לה, מטעם זה אין להדליק בשמנים הפסולים, כפירוש רש"י, שמא יפשע ולא יתקן. ולכאורה יש להבין וכי בשביל מיחוש זה שישכח ולא יתקן לא ידלוק לכתחילה. אבל כן גזרו החכמים, בשב ואל תעשה, דמשום חשש זה שמא יבוא לקלקול, טוב יותר שלא ידלוק לכתחלה כלל.

כן ממש בלימוד לזקן, דלענין זה גם הוא כשמן פסול, כלשון המשנה נייר מחוק. והפירוש שכבר יש בו מחשבות שונות עלול לשכחה ביותר. עיין שם בתוספות יום טוב, קשה גם כן כנ"ל, מה בכך אם ישכח, וכי בשביל זה לא ילמוד עמו לכתחלה. אבל הוא הדבר, וכן הוא, אחר שיש חשש שיבוא מלימוד הזה קלקול אחר כך שיפשע וישכח ולפעמים יהפך טוב שלא ללמוד עמו (ובוודאי הכוונה שהוא ילמוד בעצמו לעצמו). אבל אם הדין כבתה אין זקוק לה, היינו, שאין אנו אחראין מה שיהיה אחר ההדלקה ומותר להדליק אף בשמנים הפסולים. כמו כן לפי זה גם הלימוד לזקנים הוא טוב וראוי ללמוד עמהם. ואם ישכחו, ישכחו.

על זה התנצל אביי אי זכאי, במה שלא רצה לקבל טעמו של רב מעיקרא דמשום הכי מדליקין בכל השמנים, משום דכבתה אין זקוק לה, דמחמת זה שהיה סבר מקודם שקיבל, כבתה זקוק לה, לפיכך היה מונע עצמו ללמוד לזקנים, כאשר היה הוא מהדר ביותר על שמנים זכים ויפים ומהודרים ביותר לעשות מצוה מן המובחר, כן גם היה נזהר בזה שלא ללמוד לזקנים. על זה אמר, אי זכאי הוה גמירנא לשמעתתא מעיקרא, היינו שהיה מקיים מצוות הלימוד בשלימות גם לזקנים. וזה נפקא מינא לגרסתא דינקותא, שהיה מקפיד ללמוד רק עם פחותים משנות הזקנה. והיה מפסיד בזה הרבה, מצוות ללמוד וללמד, והיה בזה כמו למס מרעהו חסד. והוא לשיטתו במסכת ראש השנה הנ"ל, שהיי עוסק בתורה ובגמילות חסדים, בוודאי הכוונה על גמילות חסדים שבתורה גופא, ללמוד וללמד לאחרים, כדאיתא במסכת סוכה (מ"ט ע"ב)  על הפסוק ותורת חסד על לשונה, וכי יש תורה שאינה של חסד. תורה ללמדה לאחרים זה תורת חסד. על זה היה מתנצל מה שהיה מפסיד בזה שלא רצה לקבל כששמע מרבי ירמיה והיה זוכה בזכות זה גם הוא לזקנה. רק כששמע מרבי יוחנן דכבתה אין זקוק לה, היה מלמד לכולם כזקנים כילדים. כן יש לפרש אם הוא אמת ללמוד תורת חסד מה שחנני ד' יתברך בחסדו הטוב:

מזכרת חיים, אבני זכרון

—

האדמו"ר רבי אלתר עזריאל מאיר הי"ד בן האדמו"ר אברהם איגר זצ"ל היה ידוע כלמדן ופוסק.

בצעירותו עסק גם במסחר בברזל. כשנפטר אביו, בתרע"ה, ונעשה אחיו הבכור רבי שלמה הי"ד אדמו"ר בלובלין, עבר רבי אלתר עזריאל מאיר לזמן מה לפילוב (פולאווה) שבאזור לובלין, וכיהן שם כאדמו"ר. אחר כך עבר לוורשה, ומשם לאוטבוצק הסמוכה.

הוא פרסם כמה קונטרסים בהלכה ובהם "הצעת תקנה נחוצה" (תרפ"ט) ו"תקנת רבים" (תר"ץ) בעניין היתר עסקא שנתי להצלת הסוחרים מאיסור ריבית. לזכר בנו הרב יצחק יעקב משה זצ"ל, פרסם חדושים על מסכת בבא מציעא וקונטרס "מזכרת חיים" בספרו "אבני זכרון" (תרצ"ח). הרבי הוציא לאור את ספרו של אביו "שבט מיהודה" על ספר בראשית (תרפ"ב) ועל ספר שמות (תרצ"ח) ובהם הערות והגהות משלו.

הרבי עונה בידי הנאצים וחלה מרוב יסורים. הוא נפטר בה' בתמוז תש"א (ע"פ המובא בעיתון הצפה: תש"ב) והובא לקבר ישראל. נכדו רבי אברהם איגר זצ"ל ב"ר שלמה אלעזר הי"ד כיהן כאדמו"ר מלובלין בבני ברק.

מתולדותיו ניתן לראות באתר רבנים שנספו בשואה, בספר יזכור לקהילת לובלין (עמ' 226) ועוד.

ויכלו המים מן החמת ותשלח את הילד תחת אחד השיחים. יש לומר בעזרת ד' יתברך כי מים רומז על השפעה. ולפעמים חס וחלילה תעכב ההשפעה בעבור שיש חמת המלך רחמנא ליצלן, והצדיק רואה זאת ורוצה לעשות המתקה בשורשה. וראשית הכל רוצה לחזור בתשובה שלימה עם אנשי דורו לעשות רצון אבינו שבשמים, וממילא יומתקו הדינים וטוב להם. אולם לפעמים הצדיק יפחד לעשות בגלוי ורוצה להסתיר הדבר, לכן מדבר דברים כאלה אשר נראים לדברים פשוטים להעומדים אצלו ושומעים את דבריו, ובאמת הם עומדים ברומו של עולם.

ועל דרך אשר שמעתי לפרש הפסוק ויברך דוד את ד', אבל לעיני כל הקהל היה נראה ויאמר דוד, אבל כשילכו האנשים לדרכם חיל ורעדה יאחזון ובפתע פתאם יפול עליהם אימת ד' וכל אחד יאמר בלבו מה היה לי עד כה כי הלכתי אחרי שרירות לבי ועל מה ולמה יתחרט בלב שלם ויעשה תשובה באמת, ומזה ממילא נעשה ההמתקה, ועל דרך שכתב בקדושת לוי הקדוש פרשת תרומה בדיבור המתחיל עורות תחשים: ויש לומר כי לפעמים מדבר מלתא דבדיחותא, רק הפנימיות הוא יראת שמים וכו', ומה שאומר היראה במלתא דבדיחותא הוא כדי שיקבל האדם ממנו מחמת הבדיחותא. עיין שם.

ובמדרש פנחס מאדוני אבי זקני רבי פנחס מקוריץ הקדוש והטהור זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן זצללה"ה הביא באות ל"א וז"ל: כשאני צריך להוכיח לאדם אני אומר לפניו דבר חכמה ומחמת זה אני מוריד בו בחינת נשמה כמו שכתוב והחכמה תחיה בעליה כו', עיין שם.

וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, ויש לומר בעזרת ד' יתברך, כי כאן מקומו ויכלו המים. אם הצדיק רואה כי ספו צינורות ההשפעה ח"ו רחמנא ליצלן, והוא רק מן החמת, רחמנא ליצלן לא עלינו, ורוצה לעשות ההמתקה והוא מפחד לעשות בגלוי, העצה שיעשה בדרך זה, כי ידוע שהיצר הטוב נקרא ילד, ותשלח את הילד, את היצר הטוב, בלב בהשומעים, תחת אחד השיחים, לשון דיבור בעת שהוא דובר עמהם צריך להבעיר את לבם לאבינו שבשמים, ואז יהיה ההמתקה בשורשה וישפע עלינו שפע רחמים וחסדים טובים וגלוים נצח סלה ועד אמן וכן יהי רצון אמן ואמן.

(צפנת פענח, פרשת וירא)

—-

האדמו"ר מקכניא שברומניה, רבי פינחס שפירא הי"ד ב"ר שלום רובינשטיין אב"ד  מלאנשין, נעקד על קידוש השם באושוויץ ביום ג' בסיון תש"ד, בתוככי המון נפשות קדושים וטהורים, ה' יקום דמם.

בעודו צעיר לימים היו כל דרכיו מיוחדות לעבודת ה' יתברך. התמיד בלימודו יומם ולילה בשמחה ובעמקות, עד שהיה לגאון בתורה וחכמה, היה מתפלל בדבקות במשך שעות וסיים כל יום את אמירת ספר תהלים בהשתפכות הנפש, במשך ארבעים שנה. פתח ביתו לרווחה לענים ודלים בסבר פנים יפות.

כיהן משנת תר"ע כאדמו"ר בסטרי ומתרע"ח בוישווה העליונה.

לאחר השואה בא לביתו חתנו רבי מנחם מנדל טויב האדמו"ר מראזלא-קאליב, ומצא שם כתבים שהיו טמונים במשך כמה שנים. הכתבים נלקחו לארצות הברית ויצאו לאור כספר בשם "צפנת פענח".

חתנו של רבי מאיר מקרעטשניף. אמו הייתה בתו של רבי שלום מרדכי שבדרון.

ב"ה ל"ג בעומר תרצ"ג פה ווארשא

ידעתי היטב ומאוד הרבתי להתבונן כי רבים יתמהו וישאלו לאמר למה לו להיות מחבר ספרים. ואם ירבו המון נערים וצעירים, ולפעמים גם אני בתוכם, לילך ולבטל ביטול אחר ביטול את ימיהם בהבל ואת שנותם בבהלה, לא יעציבו אותם מי לשאול שאלות ולהחריד אותם מביטולם. נכון הוא הדבר כבר בעיני כל, והכל יבינו כי מוכרח הוא השגעון של בטלה בזמננו זה, ורק להמתעסקים בקדשים יתרבו השאלות בדורנו זה, אם הוא לשם שם, לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחוח, לשם הקדוש ב"ה שאמר ונעשה רצונו (זבחים ב:). ואנכי הרחבתי בעון נפשי בלי להשגיח על מהלך רוחם של המתמיהים ההם ביודעי כי מלחמה כבידה וקשה היא להחזיק ידי דורשי תושיה שישארו על עמידתם בתורה בתוך חשכות הגלות הקשה והכבד הזה.

כמלחמה, אם יעמוד מי להתבונן בכלי זיינו אם יכולים לכוון הכוונה הכי גבוהה בתוך הנקודה הנדרשה, ירצצו בין כך את מחו, כן בזמננו זה אם נניח את ידינו כמו רגע להשגיח על עצמנו אם ראוים אנו ללמוד וללמד, יתמוטט מיד בסיס התורה מתחת רגלנו חלילה, עלינו רק לעסוק ולעסוק ולהרבות מתעסקים בקודש וע"י כן ננצח בעזה"ש את השגעון בטול תורה הזמן השורר ביננו.

כבמלחמה כל מה שיתייגע כל אחד אפילו באצבע קטנה להתגבר על שונאו ולקחת ארצו מידו, יעזור הוא בזה לנצחון מלכו. כן אנחנו בזמננו זה, כל מה שיתייגע כל אחד אפילו ביגיעה קטנה להרבות תורה ויראה במחננו, יעזור הוא בזה להתגברות כח הקדושה, כח תורת מלכו על עולם, נגד המתעים האלו שהתעו את בני ישראל והסבו את לבבם מלפני אלקים חיים והשליכו אותם לאחור ולא לקדם, לעומק בור ודות מרום מעלתם.

על כל אחד מאתנו לעשות את שלו במלחמה ההיא. יאמרו האומרים מה שיאמרו, כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי (משלי כ). לא אשגיח על האומרים. את שלי אני עושה, וכל אחד ואחד רק יעשה את שלו להרבות תורה ויראה ביננו, ואז –  בטח ננצח להחזיר העטרה ליושנה, ועם ישראל עוד יקרא עם אלקים, עם אשר בפיו דברי אלקים חיים.

קראתי שם הספר "מחשבות לוי" כי עניניו הם במחשבות הכהן העובד עבודה, ואשכחן כהנים דאיקרו לוים.

ויהי רצון שלא נכשל בדבר הלכה ונזכה ונחיה ונירש טובה וברכה תורה וחיים, אנו ובנינו ובני בנינו מן העולם ועד העולם.

לוי יצחק טאב בלכ"ק אדוני אבי מורי ורבי הרה"ק אדמו״ר שליט"א מקאזמיר.

—

הרב לוי יצחק הי"ד מפראגא וורשה, היה מתלמידי הרב מנחם זמבה, כפי שמופיע בהקדמה של הרב זמבה לספר "מחשבות לוי". אביו של רבי לוי יצחק, הרב מנחם דוד הי"ד (רבי דודל, תרל"ג-תש"ב) ב"ר אפרים זצ"ל, היה אדמו"ר מקאזמיר בפראגא.  אביו, האדמו"ר רבי אפרים משיננה, קוזמיר, בלוינה, נדרזין, יבלונה ופראגה, היה בנו של רבי יחזקאל טאוב, האדמו"ר מקאזמיר, מחבר הספר "נחמד מזהב".

הרב לוי יצחק נולד בשנת תרס"ז (1907). הוא נשא לאשה את מרת חיה גיטל הי"ד, בת דודו רבי ישראל יהושע תאומים (טאומן) הי"ד מזמברוב, אשר במחוז לומזה, פולין. נולדו להם ארבעה או חמישה ילדים.

בשנת תר"צ הוציא לאור את הספר "חמדת דוד" לרבינו דוד צבי מניישטאדט בן האדמו"ר רבינו יחזקאל מקאזמיר. בהקדמתו כותב הרב לוי יצחק:

הנה איתא בירושלמי שקלים פ"ב ה"ה אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן, (וכן בב"ר פ' פ"ב), ויראה מזה, שעיקר זכרון הצדיקים אינו אלא דבריה הקדושים כשמזכירין אותם והוגים בהם. ולכן אמרתי בלבי ובפקודת כ"ק אאמו"ר הרה"ק אדמו"ר שליט"א עלי, לעשות מזכרת עולם לכ"ק דודי הרב הקדוש הגאון האמתי מופת הדור צדיק יסוד עולם אדמו"ר מוה"ר דוד צבי זצללה"ה מניישטאדט, בהדפסת דבריו הקדושים ז"ל, שיתפרסמו בעולם, ויהגו בהם כל מבין וידעו ויכירו ערך הדברים הקדושים אשר יצאו מפיו קודשו כרשפי שלהבת אש בישבו על יד שולחנו הקדוש, והם הם יהיו זכרון צדיק יסוד עולם לברכה.

בשנת תרצ"ג פרסם את ספרו "מחשבות לוי, חלק  א", "בענין מחשבת שלא לשמן בכבשי עצרת וענין זיקוק שתי הלחם והכבשים, ודיני מחשבת שלא לשמה בקרבן יחיד ובקרבן ציבור ושאר הרבה ענינים המסתעפים מהם".

במהלך שהותו בגיטו וורשה הועבד באחד מהמפעלים של שולץ. לאחר פטירת אביו ברעב בגיטו ורשה, בסוף חודש אב תש"ב, מינו החסידים את הרב לוי יצחק כאדמו"ר, ממלא מקום אביו. בתוך הגיטו הם נדד עם משפחתו ממקום למקום. יום לאחר תום המרד בגיטו, בי"ב באייר תש"ג (17/5/1943), התגלו הרב וכל משפחתו בבונקר בגיטו הבוער ונשלח למחנה השמדה, כנראה לטרבלינקה. הי"ד.