קטגוריה: פורים

הרב ד"ר נתן עמידב יונה קאסוטו, נולד בשנת תר"ע (1909) לאביו פרופ' משה דוד קאסוטו ולאמו שמחה. נתן למד בבית הספר התיכון הממלכתי על שם מיכלאנג'לו ובמכינה של בית המדרש לרבנים של פירנצה, שהעניקה לו הסמכה כ"חכם השלם". בתקופה בה הוסמך, פרסם מאמר על אתיקה ושחיטה כשרה.

בשנת תרצ"ג (1933) הוא סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת פירנצה והוסמך כרופא. הוא התגייס לצבא האיטלקי והוסמך כקצין רפואה. בשנת תרצ"ד (1934) התחתן עם חנה לבית די ג'ואקינו, ונולדו להם ארבעה ילדים: שושנה, דוד-משה, דניאל וחווה. לאחר נישואיו עבר הזוג הצעיר לגור ברומא למשך מספר חודשים. לד"ר נתן הוצעה מלגה לנסיעה לעסוק בחקר הסרטן בארה"ב, אך תוכנית זו לא יצאה לפעול בשל פרוץ מלחמת איטליה-חבש וגיוסו של ד"ר נתן לצבא איטליה. לאחר שחרורו, עבר ד"ר נתן עם משפחתו לגור בפירנצה, שם סיים את התמחות ברפואת עיניים בשנת 1937. כעבור שנה, בעקבות פרסום "חוקי הגזע" נאסר עליו להמשיך במחקר הרפואי ולעסוק במקצועו כרופא מחוץ לקהילה היהודית.

באותה שנה סיים את התמחותו כמוהל, ומל את בנו דוד משה. עד מהרה נעשה למוהל מבוקש בקהילות רבות ברחבי איטליה, בהיותו שומר מצוות, תלמיד חכם ורופא הבקיא בתורת הניתוח. משפחת קאסוטו ביקשה לעלות לארץ ישראל אך מדיניות "הספר הלבן" של המנדט הבריטי הציבה מכשולים בדרכם. בשנת 1939 עלה לארץ ישראל אביו של הרב ד"ר נתן על מנת לכהן כפרופסור למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. האב החל לחפש משרה לבנו, שתאפשר את עלייתו ארצה. פרופ' קאסוטו שלח בראשית 1940 את הפרסומים הרבים שכתב בנו לד"ר טיכו, וזה האחרון ניאות לקבל את ד"ר נתן לעבודה. אך נטרפה השעה ובעקבות הצטרפות איטליה למלחמת העולם השנייה לא התאפשרה עליית משפחת קאסוטו הצעירה לארץ ישראל.

בשנת 1939 עבד הרב ד"ר נתן קאסוטו במסירות רבה כסגן הרב של קהילת מילאנו, כחזן הראשי בבית הכנסת הגדול וכמחנך ומורה לכל מקצועות היהדות בבית הספר התיכון היהודי באותה עיר. באותה תקופה גדלה מערכת החינוך היהודית בעיר בעיקבות סילוקם של התלמידים והמורים היהודים ממערכת החינוך הכללית. נתן העריף על תלמידיו את ערכי היהדות: אמונה, אהבת ארץ ישראל ושיבה למסורת האבות. במקביל לתפקידיו כרב ומחנך, יום בשבוע טיפל בהתנדבות בחולים במרפאת הקהילה היהודית.

בפורים ת"ש (1940) נשא הרב ד"ר קאסוטו דרשה ופנה לילדי הקהילה במילאנו:

"אומר המדרש: אמר רבי יצחק בר נפחא: בעלילות בא המן על ישראל, שנאמר: 'ובמלאת הימים האלה, עשה המלך לכל העם הנמצאים… משתה', ואמר המן לאחשוורוש, אלקיהם של ישראל שונא זימה. עשה משתה, ותדבר שכל מי שירצה לבוא – יבוא, שלא יהיה פתחון פה למידת הדין לומר, על כרחם באו, ונזמן להם זונות ויקלקלו, ונוכל להם, ועשה כן המלך משתה גדול והכריז שמי שירצה יבוא, שנאמר: 'לעשות כרצון איש ואיש'… אמר משה לאליהו: כלום יש אדם כשר בדור, אמר לו: כן, ושמו מרדכי. אמר לו: לך והודיעו, שיעמוד משם בתפילה ובתשובה, ואנחנו מכאן בתפילה. אמר לו: רועה נאמן, כבר נכתב ונחתם כליה על צאנך. אמר משה לאבות העולם: אם בטיט החתימה, רחמינו נשמעים, ואם בדם החתימה, מה שהיה היה ואין להשיב. הלך אליהו וראה שהחותם בטיט, והלך והגיד למרדכי כל אשר נעשה. הלך מרדכי וקיבץ כל התינוקות של בית רבן, והלבישן שק ואפר על ראשם, ועינה אותם מלחם ויין, שלושה ימים ושלושה לילות, והיה צווח ובוכה עמהם… באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ונשמע בכייתם למרום, ותפילתם של האבות, ואמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: בכיית קטנים, אני שומע כגדיים וטלאים… ושיבר החותם, וקרע האיגרת, והפיר עצתו, והשיב מחשבתו על ראשו, ותלו המן על העץ, אשר הכין למרדכי…
שתי מסקנות ניתן להסיק מהסיפור הזה, ילדים. הראשונה היא שכל אשר קורה אותנו, ברצונו יתברך קורה, אף אם לא תמיד משגת הבנתנו את סיבת האירועים; ואנו כל בני אנוש, הרעים והטובים, אנו שליחים של הקדוש ברוך הוא ועושי רצונו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו. והמסקנה השנייה היא שלתינוקות של בית רבן, כמוכם, הילדים הקטנים של עם ישראל, יש כח עצום להתערב בהחלטות הבורא, ובעיקר ברגעים הקשים של עמנו; תפילתם של ילדים יש בה כדי להחזיר את ה' ממחשבתו. 'המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק'".

לאחר שהרבנים הוותיקים של פירנצה עלו לארץ ישראל, נקרא הרב נתן לחזור לעיר הולדתו פירנצה ולשמש בה כרב ראשי. הוא הפיח בקהילה רוח חיים ואמונה, ובנאום ההכתרה שלו עודד את השומעים לשוב למקורות היהדות, להקדיש עתים לתורה ולהקפיד על קיום המצוות. הוא התחייב בפני הקהילה להקדיש את עצמו להוראה, ולהקנות תורה לדור הצעיר. הוא שירת את הקהילה כרב ודיין והשיב תשובות הלכתיות לכל שואל, באיטלקית או עברית רהוטה, מתוך בקיאות מעמיקה בש"ס ובפוסקים. הוא העניק הרצאות מרתקות לנוער, בענייני אמונה, הלכה והיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל. רשימות מסדרת הרצאותיו משנת 1943 נמצאו לימים בין ניירותיו.

כשנכנס הצבא הגרמני לצפון איטליה והפשיסטים חזרו שם לשלטון, הבין הרב קאסוטו שהגרמנים יחלו לצוד יהודים בבתים וברחובות. הוא עבר מבית לבית והזהיר את בני הקהילה שידאגו להסתתר בזהות בדויה בכפרים ובמנזרים, כדי שלא יפלו לידי הנאצים. בדרשתו האחרונה בבית הכנסת הגדול בפירנצה, בראש השנה תש"ד, הוא קרא לבני קהילתו לשמור, גם בשעה קשה זו, על האחדות בין חברי הקהילה ולהימנע משיתוף פעולה עם הגרמנים:

"אנו חייבים להיות מודעים לעובדה שבשעה חמורה זו הפגע הזה נעשה חמור כפל כפליים. עם ישראל סובל בין העמים, עם ישראל עובר אחת מן השעות הנוראות ביותר בתולדותיו בנות אלפי השנים. דווקא בשעה זו עלינו לחזק את קשר האחים שבינינו. עלינו להחיל את תחושה האחווה, המשתמעת מתפילתנו היום. בראש ובראשונה בתוך הגרעין המצומצם שלנו.
והנה אנו רואים שיש בינינו מי שדורש את רעת אחיו, מי שמקדיש במכוון את פעלו להסבת נזק לבן אמונתו. אלינו צריך היה הנביא להפנות את אזהרתו: 'איש מרעהו השמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלוך?' (ירמיה ט,ג). הוי! כמה כואב להודות במציאות זאת המשפילה אותנו בעיני עצמנו. עד היכן התדרדרנו! האם זכאים אנו לפנות לבורא יתברך כדי לבקש רחמי שמים לרווח ולהצלה?… רק אם נהיה ערבים זה לזה, אם נטיב זה עם זה, נוכל לעמוד אל מול הרשע השואף לחסלנו".

עם התגברות הסכנה בשלהי 1943, כאשר הגרמנים החלו ללכוד מאות יהודים ולהגלות אותם, הודיע הרב על ביטול התפילות בציבור וההתכנסות בבית הכנסת, תוך שהוא קורא לבני הקהילה להיזהר ממשתפי פעולה, לא להתייאש ולא לאבד את אמונתם. על אף הסכנה הגדולה, המשיך הרב לעזור לבני הקהילה באמצעות "רשת הצלה" מחתרתית. הוא פעל ללא הרף לצייד את בני הקהילה בכסף ובכרטיסי רכבת, לזייף תעודות זהות וכרטיסי מזון מזויפים ולסדר מקומות לינה חשאיים ליהודים מקומיים ולפליטים שנעו דרומה. הוא פעל למצוא סיוע לחולים ולנזקקים ובנה שירות ידיעות לטובת רשת ההצלה. הוא יצר קשר עם ילדים שהסתתרו במנזרים, על מנת לחזק את אמונתם ולהקל על מצוקותיהם. הוא לא החסיר אף ישיבה של ועד הסעד והעזרה של פירנצה. מטעמי חשאיות מחתרתית התקיימה כל פגישה של הוועד במקום אחר. יהודי ממוצא פולני שהגיע מצרפת ביקש מהוועד עזרה בהסתרת פליטים והתנדב לתרום סכום נכבד לצורכי הצלה. ליהודי זה, שלא שלט בשפה האיטלקית, נלווה מתורגמן, המתורגמן הלשין לגרמנים על פעילות הוועד ובעקבות ההלשנה פרצו כוחות האס אס לישיבת הוועד בשעות אחר הצהרים של 26.11.1943 ועצרו את כל הנוכחים. חלק מהאנשים שניסו לפעול לשחרורם של אנשי הוועד העצורים, ובהם חנה אשתו של הרב נתן וגיסו שאול, נעצרו אף הם. חנה נאסרה ארבעים יום לאחר לידת בתה חווה, וכעבור כחודשיים נפטרה התינוקת. דבר פטירתה מעולם לא נודע לאביה.

בחודש 02.1944, עם העברתו של הרב ד"ר נתן מכלא הגברים בפירנצה ושל אשתו מכלא הנשים שם, אל כלא העצירים היהודים במילאנו, נפגשו בני הזוג. בגלויה  מהכלא כתב הרב ד"ר נתן "אשרי שניתן לי ליסוע יחד עם חנה". ביום ה' בשבט תש"ד (1944) הם גורשו למחנה אושוויץ. בדרך נעצרה הרכבת בסביבות העיר פראטו, שם ביקשה חנה לברוח יחד עם בעלה בחסות הערפל הכבד. אך הרב נתן שלל את תוכנית הבריחה, מתוך מחויבות ודאגה ליהודים שהיו עמו בקרון.

בהגיעם לאושוויץ הופרדו בני הזוג. ב-11.10.44 הצליח נתן להעביר פתק לאשתו, בדרך לא דרך, בה כתב שהוא מאושר לשמוע שהיא בריאה ושהוא חש בטוב למרות שקצת רזה, עוד הוסיף וכתב: "אני מחזיק מעמד, חדור אמונה". בתחילה עבד במחצבה, אחר כך הועבר ככל הנראה לעבוד כרופא עינים בבית חולים מקומי ובמחנה הכורים יאבורזנו שליד אושוויץ. המחנה פונה ביום ד' בשבט תש"ה (18.01.1945). נתן, שצעד ב"צעדת המוות", הגיע למחנה בלכהמר, משם המשיך לכיוון דכאו ביום ו' בשבט תש"ה (20.01.1945). יהודי שהיה עם הרב נתן באושוויץ העיד לימים כי נתן לא איבד לרגע את שלוותו ואת אמונתו, עד שנעלם בצעדת המוות.

חנה קאסוטו שרדה את השואה, ובשנת 1945 עלתה לארץ ישראל. היא מצאה בירושלים את שלשת ילדיה וקיבלה משרה כלבורנטית במכון לפתולוגיה שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. ביום ד' בניסן תש"ח (13.4.1948) עלתה בשיירת הרופאים ועובדי "הדסה" להר-הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. בשעות הבוקר נתקלה השיירה במארב בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש תופת. למרות הזעקות לעזרה, נמנעו כוחות הצבא הבריטי שנכחו במקום, מלסייע ליהודים שנלכדו בשיירה עד לשעות הערב. שני אוטובוסים עלו באש על נוסעיהם, ובין ההרוגים שנהרגו בטבח זה הייתה גם חנה קאסוטו. היא הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בסנהדריה.

(מבוסס על ספר זכרון לנתן בן משה דוד קאסוטו)

ב"ה, יום וערב שבת קודש מצורע אפר"ת, קאזמינעק.

אל כבוד אהובי וידידי מוה"ר מענדל ה"י המכונה קאשער.

באתי לבקש ממך שתעיין נא בדברי אדומו"ר שליט"א מגור (מרן האמרי אמת) אשר שמעתי מפיו הקדוש, שהקשה על מה דאיתא במגילה (ח,ב) "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן", והלא המן היה מזרע עמלק – אשר כל שללם חרם, והאיך נהנה מרדכי ממנו. ותירץ דהוי כמו "עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח,א), משום דהרוגי מלכות נכסיהם למלך (סנהדרין מח,ב), והמן היה מהרוגי מלכות, ונטהרו הנכסים אצל אחשורוש. עד כאן לשונו הטהור.

ובאמת זוכר אני אשר בשנת תרע"ג בפורים אמר להיפך, שהקשה אז אדומו"ר שליט"א: מפני מה בשנה הראשונה בשעת הנס איתא שקיבלו עליהם לעשות יום טוב ומשלוח מנות, ובשנה השניה קיבלו עליהם משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מגילה ה,ב וברש"י). ואמר שמזה נשמע שלא היה בשנה הזאת עניים. ואמר שיש לו ראיה לזה, דכתיב (אסתר ט,י-טז) "ובבזה לא שלחו ידם". ואמאי? אלא מפני שלא היו אז עניים.

וגיסו הגאון רבי יעקב מאיר נ"י אמר אז, דמאי ראיה הוא זה, דילמא לא רצו לשלוח את ידם בביזה מפני שהיה רכוש של עמלקים. והשיב אדומו"ר שליטא אליו בזה הלשון: אתה אומר היום פורים'דיג, שדבר זה שיהיה רכוש של עמלק אסור – לא היה אלא הוראת שעה (בימי מלחמת שאול, עיין שמואל א טו,ג), אבל לא שיהיה מצוה לדורות. וראיה מן "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". עד כאן לשונו הטהור אז.

ואיני מבין כלל העניין, כי בפסוק בשמואל שם כתיב ציווי לכלות רק הבעלי חיים, ועיין ברש"י שם שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמם לבהמה, ומזה נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים. הגם כי מלשון הכתוב שם "והחרמתם את כל אשר לו" נראה שגם המטלטלין בכלל האיסור, אבל המשך לשון הכתוב "משור ועד שה מגמל ועד חמור" לא משמע כן. וגם ברש"י בחומש פרשת כי תצא בסופו גם "שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק", נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים…

ידידך המברכך בחג כשר ושמח, ראובן ישראל קאט

(שם ושארית, עמ' קנו-קנז)

הרב החסיד ראובן ישראל קוט נולד בעיירה קוזמניק שבמחוז קאליש, פולין, בשנת 1890 לאביו ר' אברהם דוד ולאמו מרת פרל. הוא נודע בילדותו כעילוי, חכם, מהיר תפיסה ורחב לב, ועד מהרה היה תלמיד חכם מופלג, חריף ובקי בש"ס ופוסקים. משפחתו הייתה משפחה של חסידי גור, נשא לאשה את מרת צירל לבית רוזנברג, ונולדו להם 4 ילדים.

ממקורות נוספים עולה כי בתקופת השואה נשלח הרב קוט לעבוד במחנה העבודה "שוואנינגן", שליד פוזן, בו הועסקו האסירים בסחיבת פסי ברזל כבדים, וסבלו צרות ומצוקות. שמו יצא במחנה כחכם ופיקח, ואפילו מפקד המחנה, איש האס.אס. גרוס, נתן לו יחס מיוחד וכינה אותו "הערר ראבינר" ומידי פעם נכנס להתווכח איתו על ענייני יהדות, מנהגים יהודים ותופעות שונות בתולדות העם היהודי. הרב ידע תמיד לעמוד ב"מבחן" ולהתחמק מ"מלכודות" מסוכנות. גם בתנאים הנוראים של אותו המחנה, הצליח הרב להתפלל בכל יום ולהימנע מאכילת איסורים של ממש. הוא השתמש בתחבולות לקיים חלק ממצוות התורה במחנה זה. בחג הסוכות הצליח לשכנע את השומר האוקראיני להסיר את גג הפח מעמדת השמירה ולכסות אותה בקש, כך שתהיה סוכה כשרה, וכשהשומר הלך לארוחת הערב חמקו יהודים לעמדת השמירה, אחד אחר השני, לברך את ברכת "לישב בסוכה".

בחנוכה תש"ג (1942), בתקופה של עבודה קשה בימי קור, רוחות עזות וגשמי זעף, השתדל הרב, ללא הצלחה, להשיג נר להדלקת חנוכה. בסופו של דבר הנר הושג והודלק בסדנת הסנדלרים, אף שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות. קהל האסירים שנכח בהדלקה זימזם בלחש את הלחן המסורתי של "מעוז צור", והדגיש במיוחד, כשאמר וחזר ואמר את המילים: "נקום נקמת דן עבדיך מאומה הרשעה".

הרב נשאל האם נכון נוהגים בחורים חסידים שהשתדלו במסירות נפש לעבוד בשבת ב"שינוי" ביחס לדרך בה נעשתה העבודה בימי החול: לעבוד ביד שמאל, ביד כרוכה במטפחת ובסחיבה עם הגב קדימה. ה"שינוי" עורר גיחוך בקרב האסירים והיה עלול להביא לידי סכנת נפשות. כעבור מספר ימים ענה הרב:

"בוודאי שאין כל מקום ל'שינוי' כזה העלול לסכן מישהו, כולל את זה העושה אותו. לא בשבת ולא בחול. אך אם אתה שואל אותי, אם בגלל יש הגיון לעשות 'שינוי' בשבת? כי הרי ממילא אנו אנוסים לחלל את השבת אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן? לדעתי, יש בהחלט מקום ל'שינוי' כלשהו, כדי שלא נשכח את קדושת השבת. יתכן ששאלה כזו טרם נשאלה מעולם, ואין עליה תשובה. ואנו כאן במחנה שוואנינגן מחדשים וקובעים הלכה, לפיה יפסקו במתיבתא דרקיע, לפי שאנו נוהגים כאן במחנה בשוואנינגן".

כשנשאל הרב למה הוא שוקד על לימוד הלכות השבת, תוך שינון כלליה ופרטיה, ליבונם ובירורם, בעוד שבמחנה מחויבים האסירים היהודים לחלל את השבת – אולי עדיף שיהיו שוגגים ולא מזידין, ענה לשואל:

"טועה אתה ידידי הצעיר. כל עיקרה של שבת היא המצווה של 'זכירה'. כאשר יהודי נזכר בשבת, גם כשהוא אנוס לחלל את השבת ונאנח, הרי עצם הזכירה היא גם כן בבחינת 'שמירת שבת'. וכאשר יהודי מתעמק בדיני שבת, מברר ומלבן גדרי הלכה, ונאנח מעומק לבו – הרי זה גם בחינת 'שמירת שבת'". אחר כך הוסיף: "מובא בספרים הקדושים, כי הזמן של השבת הוא מעין עולם חדש היורד לעולם, מעין עולם העליון, הוא מבקש את 'תיקונו' אצל עם ישראל. את השבת יש 'לעשות'. ומהי העשייה? שיהודים יושבים ולומדים תורה, מבררים ומלבנים את הלכות שבת, את גדרי השבת, ועל ידי כל הם יורדים ומכוונים אל שורשי המצווה ותכליתה. ומזה יש נחת רוח לפני המקום. וזוהי ה'עשיה' שהיא תיקונה של שבת… בשבת יורד השפע לעולם, והוא מפרנס את כל ששת ימי המעשה… בשבת מסתלקת מידת הדין וכל העולם כולו מתמלא רחמים…". דיבורו עודד את שומעיו במחנה לשמור במידת יכולתם על קדושת השבת, אם לא על ידי שמירת שבת ממש, לפחות על ידי זכירה.

בד' בשבט תש"ג היה בחור חסידי שהזכיר שבערב חל יום הזכרון לאדמו"ר השפת אמת מגור. ר' פישל שולזינגר, יהודי פיקח, מעשי ובעל תושייה לקח על עצמו לארגן סעודת הילולא. הוא הצליח להביא לצריף החולים כמה פרוסות לחם דקיקות, מספר תפוחי אדמה צלויים, בקבוקון יי"ש מתוצרת עצמית והדליק שני בדלי נרות בשברי חרס. משתתי ה'הילולא' שתו לחיים מהבקבוקון ושמעו מפי הרב ראובן ישראל קוט רעיונות בשם ה'שפת אמת' על חשיבות התפילה, גם כשהיא תפילה שבלב הנאמרת ללא מילים, בעת צרה ומצוקה. בסיום הערב המרומם שרו ניגוני גור ובירכו ברכת המזון.

בתענית אסתר תש"ג נשלח דחוס בקרון-בהמות בקבוצה של 43 יהודים חולים שנפסלו לעבודת הפרך אל הכלא בגיטו לודז', במטרה לקבץ אותם לכלל קבוצה גדולה יותר, לקראת גירושם להשמדה אושוויץ. הרב צורף אל המשלוח ברגע האחרון על ידי ממלא מקום מפקד המחנה שאמר "גם למקום אליו תגיעו זקוקים לרבנים… אתם הולכים למפקדת השמים, אל אברהם אביכם, מיסרו לו יפה דרישת שלום". המגורשים ללודז' היו משוכנעים כי הם מגורשים למחנה ההשמדה חלמנו וכי אלו רגעי חייהם האחרונים. באותה שעה קם הרב קוט ואמר "הבה ונתפלל מעריב, נאמר קריאת שמע ונקבל עול מלכות שמים", וכולם, דתיים ושאינם דתיים יחדיו התפללו בדביקות ובהתלהבות תפילה מיוחדת מעומק ליבם.

לאחר שש שעות, העריכו המגורשים כי הם כבר קרבים לחלמנו והתלבטו האם לומר וידוי או לחכות להגעתם למחנה המוות כדי לומר את הווידוי סמוך למותם. לאחר שחזר השקט לשרור בקרון, ולאחר שהקור התגבר והחושך ירד, נשמע קולו של הרב ראובן ישראל קוט בוכה בלא הפוגות. הרב הסביר שאין הוא בוכה על חייו כי אם על שלשת בנותיו הצעירות שנותרו לבדן בבית בקוז'מינקה, שהן יתומות מאם, ובקרוב תהיינה גם יתומות מאב. "על כן אני בוכה. זוהי דאגת רב הדואג לבנותיו". בערב הגיעו לכלא בגיטו לודז' ואפילו הצליחו לשמוע את קריאת המגילה. גם בין כותלי הכלא לימד הרב ראובן ישראל קוט שיעור קבוע, גמרא ותוספות בפרק "אלו טריפות" במסכת חולין. משתתפי השיעור התבדחו אז "טריפות אוכלים וטריפות לומדים". האסרים שוכנו בתאים של עשרים איש, בדרגשים דו קומתיים. עם הזמן הצטמצמה החבורה כשחלקם חלו ונלקחו לבית החולים בגטו. מידי יום ראשון הורשו קרובי האסירים, במשך שעתיים, לעמוד מחוץ לשער הכלא ולשוחח עם קרובים מעבר לסורגי הברזל. שתים מבנותיו של הרב ראובן ישראל, שהגיעו לגטו לודז' מקוז'מינקה, הצליחו לבוא ולבקר אותו בכלאו.

בשנת 1944 גורש הרב קוט מגטו לודז להשמדה באושוויץ. הי"ד. גם בתו ציפורה, גורשה להשמדה באושוויץ. בתו גניה בנק, שרדה, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה.

בכתבה שנכתבה על הרב ראובן ישראל קוט הי"ד ופורסמה באתר Accidental Talmudist נטען בשם נכדתו של הרב, ששמעה מאמא שלה, כי הרב קוט נולד בשנת 1897 למשפחה של 15 ילדים והוסמך לרבנות בגיל 17, בעודו נער היה חביב בעיני הרבי מגור שהיה מושיבו אצלו בשבתות. עוד נטען כי הרב קוט ייצג את קהילתו כנציג היהודי במועצה המחוזית, בשליחות הרבי מגור, עודד הרב קוט במשך שנים רבות אלפים מיהודי פולין לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. על מנת להתגבר על מגבלות "הספר הלבן", שיחד הרב קוט אנשי ממשל פולנים וקיבל תעודות לידה ריקות. באמצעות תעודות אלו שינה שמות וזהויות של יהודים, ובכך "יצר" קשרי משפחה חדשים שיאפשרו ליהודים לקבל היתר עליה (סרטיפיקט). בעקבות חשיפת מעשי הזיוף נעצר הרב קוט במהלך נסיעתו ברכבת בוורשה והושלך לכלא. כדי שלא יאלץ לאכול מזון לא כשר, טרחה בתו גניה, מידי יום, לנסוע במשך שעתיים בכל כיוון ולהביא לאביה ארוחות. לאחר מספר חודשים, לקראת תחילת משפטו ביקש הרב ראובן ישראל מאחיו כי ידאג למנות לו את עורך הדין האנטישמי ביותר בוורשה. בדקות הקצרות בהן הורשה לו להיפגש עם עורך דינו, הצליח הרב לשכנע את עורך הדין, שונא היהודים, כי שחרורו מהכלא יסייע להוצאת כל היהודים מפולין. בעקבות כך נרתם עורך הדין ופעל לשחרורו של הרב מכלאו ואף סייע בידו להשיג תעודות לידה ריקות נוספות. אנשים שאלו לעתים קרובות את הרב מתי הוא מתכוון לעלות לארץ ישראל, והוא השיב “אני כמו קברניט בספינה טובעת. זו אחריותי להוציא את כלל הנוסעים, לפני  שאעלה בעצמי לסירת ההצלה". עד כאן התיאור המובא באתר הנ"ל. לאחר בירורים שערכתי, נראה לעניות דעתי שחלק מהתיאור העובדתי המופיע בכתבה הנ"ל איננו מדויק, ואין להתייחס אל הכתבה כאל מקור היסטורי מהמן. 

"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם". הנראה לי, ידוע מדרשי חז"ל אין מים אלא תורה. והנה אדם מישראל הרוצה לקיים מצוות ומעשים טובים, היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו ולהורידו מדרך הישרה, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להתגבר על היצר והוא ללמוד תורה, כאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח וכו'. וזהו שאמר הכתוב "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", בתוך הים הסוער של העולם הזה והיצר הרע, הלכו במקום יובש ובטוח, מפני ש"המים", הוא התורה, "להם חמה" להגן מהם, "מימינם", בין לאלו אנשים ההולכים בדרך ימין בדרך הישר, "ומשמאלם", בין לאלו האנשים ההולכים בדרך שמאל, התורה מגינה עליהם להחזירם למוטב. עיין בילקוט שמעוני על פסוק "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם", מי גרם להם להינצל, בזכות "ימינם" – בזכות התורה שהן עתידין לקבל, שנאמר "מימינו אש דת למו". והבן.

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי" וגו'. הנראה לי, ידוע מספרים הקדושים שעמלק הוא היצר הרע וכל מגמתו היא להחטיא את ישראל. והעצה לזה ללמוד תורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. וכן הוא במכילתא על קרא "וילחם עם ישראל ברפידים", אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה, לכך בא השונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה. עד כאן. וגם יש עצה על התגברות היצר, זה עמלק, על ידי התדבקות בצדיק הדור, צדיק יסוד עולם משה רעיא מהימנא. ולפי זה יש שני עצות: האחת, מצד עצמו, ואחת מצד אחרים, צדיקים יסודי עולם. ויש מקור לדברים הללו בזוהר הקדוש, וזה לשונו הקדוש, אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא. עד כאן.  וזהו שאמרה התורה הקדושה "ויבא עמלק", זה היצר הרע. "וילחם עם ישראל ברפידים", מאחר שרפו ידיהם מן התורה. "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים", שיתגברו על היצר הרע, עד "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" בהר סיני לקבל התורה ותהיה להם התגברות מצד התורה. וגם "ומטה האלקים בידי"' שאני צדיק, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". ובשתי בחינות אלו יוכלו להחליש כוחו של עמלק, זה יצר הרע, ולבוא אל הקדושה כנ"ל.

"ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל וגו' ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". מובא במכילתא פרשת יתרו "ויספר משה לחותנו", למשכו ולקרבו לתורה. "את כל אשר עשה", שנתן תורה לעמו. עד כאן. וצריך עיון שבכתובים מובא רק שסיפר לו את התלאה אשר מצאתם בדרך. הנראה לי דהנה ידוע מספרים הקדושים שפרעה ומצרים מרמזים על יצר הרע, ואם האיש הישראלי רוצה להדבק בקדושה היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להינצל מרשת פרעה ומצרים, הוא הוא היצה"ר, לעסוק בתורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. וזהן שאמר המכילתא "ויספר משה לחותנו", לקרבו ולמשכו לתורה, שמשה רבנו עליו השלום גילה רז זה ליתרו, שתורה היא תבלין כנגד היצר. וזה "אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים", שנתן תורה לעמו ישראל להכניע בלימוד התורה את היצר, שנקרא "פרעה" ו"מצרים". וזה "על אודות ישראל" ובסיבתו גרם ליתרו לקרבו ולמשכו לתורה. ובשמוע יתרו הדברים האלה אמר הכתוב "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל", שנתן להם התורה. "אשר הצילו מיד מצרים", מן היצר הרע. "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים", "אתכם", הכוונה לתלמידי חכמים, שהמה בוודאי ניצלו מיד היצר הרע, כאומרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אמנם לא רק לתלמיד חכם הצילה התורה, כי אם גם להמון עם הצילה, אף שאינם עוסקים בתורה מציל אותם בזכות דביקות בחכמי התורה והחזקת התורה. וזהו שאמר "אשר הציל את העם", הלא המה אנשים פשוטים המכונים בשם "עם". גם כן התורה מצלת "מתחת יד מצרים" הוא הוא היצר הרע. וזהו שכתב הרשב"ם ז"ל אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, מתחת שעבוד מצרים. הכוונה משעבוד היצר הרע המכונה בשם "מצרים". והבן.

(ברכת שלמה, על פרשת 'בשלח' ו'יתרו')

רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ, נולד בסביבות שנת תרמ"ד (1884) לאביו רבי יחזקאל, האדמו"ר מרדומסק, מחבר הספר "כנסת יחזקאל", שהיה נכדו של מייסד חסידות ראדומסק, רבי שלמה הכהן מחבר הספר "תפארת שלמה".  רבי שלמה חנוך היה תלמידו של הגאון מאמסטוב. לאחר שנשא לאשה את אסתר, בת דודו רבי משה אלימלך הכהן רבינוביץ, עסק בהצלחה רבה במסחר. בי"ח חשוון תרע"א (1910), בהיותו בן 29, נפטר אביו, ורבי שלמה חנוך מונה לאדמו"ר מראדומסק, והתגורר בסוסנוביץ. היו לו עשרות אלפי חסידים בפולין ובגאליציה, ובכל שבת ויום טוב היו בסוסנוביץ אלפי חסידים שהתקבצו מעיירות פולין וגאליציה לשבות בחצר הרבי. הוא חולל מהפכה רוחנית בפולין כשייסד בה את רשת הישיבות "כתר תורה". הרשת מנתה 36 ישיבות, בהם למדו אלפי בחורים, בראדומסק, בנדין, סוסנוביץ, קרקא, לודז', פייטרקוב, קשאנוב, קאטוביץ, קילץ ועוד. הרבי עסק בתורה לילות כימים והתמסר לטובת הישיבות שהקים. הוא הכין את שיעוריו באופן מסודר ומדויק והנחיל לתלמידיו ולחסידיו סדר יום ממאורגן עם זמנים קבועים ללימוד כל מקצועות התורה. ענייניו העסקיים נמסרו לידי חסידיו הנאמנים. העסקים של הרבי היו מוצלחים, היו לו עסקים רבים ובתים רבים, הוא היה מיליונר וחלק גדול מהונו הוקדש להחזקת ישיבותיו ולתמיכה בעניים. הרבי גם השקיע הון רב בהקמת ספרייה עניפה עם כתבי יד יקרים, שהייתה הספרייה היהודית השנייה בגודלה בפולין.

בתו היחידה של הרבי, מרת רייזל, נישאה לרבי משה דוד רבינוביץ, בן האדמו"ר מקרימילוב. רבי משה דוד כיהן כראש ישיבות "כתר תורה", ועמד להוציא לאור את ספרו "זבחי כהן" על מסכת זבחים. בנם היחיד של רבי משה דוד ולרעייתו, אברהם אלימלך יחזקאל אהרן,  נפטר לדאבון ליבם בהיותו כבן ארבע.

עם כיבוש פולין במלחמה העולם השנייה, חיפשו הנאצים אחר הרבי, אך הוא שהה באותה שעה בגאליציה וברח ללודז'. הרבי סירב להצעת חסידיו להבריח אותו לאיטליה, ואמר שרצונו להיות עם כל היהודים. בחנוכה ת"ש (1939) עבר מלודז' לוורשה, והסתתר שם בבית אחד מחסידיו. על אף שסבל ממחלת הסוכרת ומתנאי החיים הקשים, המשיך בתקופה זו לעסוק בתורה, לתת שיעורים, להשתתף בתפילות ולערוך 'טיש' לחסידיו. הוא המשיך לתמוך בנזקקים, על אף אמצעיו הכלכליים המוגבלים. על אף הסכנה, היה האדמו"ר מבקר בגטו ורשה את חבריו.

 בשבת י"ח אב תש"ב (1942), פרצה חיילים גרמנים לבניין ברחוב נובוליפקי 30, עברו מדירה לדירה והרגה באותו בית 150 איש. עם הגעתם למקום המסתור של הרבי הם הורו לו לרדת רחוב עם בני משפחתו. הרבי סירב, והעדיף למות בבית. הרבי, רעייתו, בתם וחתנם נורו בידי המרצחים הגרמנים. כך נגדע הענף האחרון לשושלת ראדומסק.  הרבי הובא לקבורה בבית העלמין בוורשה, באוהלו של האדמו"ר מנובומינסק.

דברי תורתו של רבי שלמה חנוך ומעט מחידושי חתנו, לוקטו ויצאו לאור בספרים "שבחי כהן" ו"ברכת כהן – כתר תורה" (תשל"ח). מעט מחידושיהם הובאו גם בספרים ובכתבי עת נוספים.

רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום, קם רבה ושחטיה לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה תתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז' ע"ב).

רבינו זצ"ל ביאר הגמרא הזאת על דרך רמז ועבודת ה' ומוסר השכל ואמר דסטרא דקדישא נקרא בבחינת 'רבה' כי גדול ורב הוא, ולעומת זה נקרא הסטרא אחרא ר"ל 'ר' זירא', כי גם היא מחזיקה עצמה לרב, אבל מאן דהוא רב הוא זעיר (זהר חדש א קכב ע"ב) וקטנה וזעירא היא לעומת הקדושה כמובן.

והנה ידוע דהעניין של מצות שמחת פורים הוא באכילה ושתיה, כמו שמובא בגמרא (פסחים סח ע"ב) הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם, מאי טעמא 'ימי משתה ושמחה' כתיב ביה. וממילא יוכל בכח המצוה ההוא לתקן ולבטל ולהכניע לגמרי כל הסטרא אחרא ר"ל שיש בענייני אכילה ושתיה, ובכל ענין שנקרא אכילה כמו (משלי ל,כ) 'אכלה ומחתה' וכו', כידוע. ומובא בזוהר הקדוש (ח"א רמב ע"ב) 'יששכר חמור גרם' (בראשית מט,יד), יש שכר דא הוא אגרא דאינון דמשתדלי באורייתא כו'. יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור [היא הסטרא אחרא ר"ל] ונחית ליה מההוא גרם המעלות כו'. אכן הצדיקים הגדולים כאשר באים להכניע להרע והסטרא אחרא ר"ל אז ביכולתם להכניעו לגמרי, אבל אצלם אין זה עבודה תמה, כי כאשר יכנע הרע לגמרי אם כן לא ישאר להם דבר המנגד לעבודתם, ובלי בחירה אין זה שלימות העבודה לה'. ולכן אם כי הצדיקים מכניעים את הרע, אבל לא לגמרי, כדי שיוכלו שוב לעבוד את ה' ב'סור מרע ועשה טוב'. ועל זה נאמר (יחזקאל א,יד) 'והחיות רצוא ושוב', כי זה הוא חיותו של הצדיק לעבוד את ה' יתברך בבחינת רצוא ושוב, והבן.

וזאת אשר רמזה לנו הגמרא הקדושה בסיפור הקדוש ההוא. רבה ור' וירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, שהצדיק בבחינת 'רבה', שהוא מסטרא דקדישא, עושה הסעודת פורים, שהיא האכילה ושתיה שיש בה על הלבוש והגוון גם מבחינת היצר הרע והסטרא אחרא, שהוא בבחינת זירא, כמו זעירא, כמו שנאמר (דברים יא,טו) 'ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם'. ובגמר (ברכות לב ע"א) היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי, ופירש רש"י ז"ל, מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים. והצדיק דרך עבודתו באכילה ושתיה כדי לבטל ולהכניע הסטרא אחרא כנ"ל.

קם רבה ושחטיה לר' זעירא, דהיינו שהצדיק אכל בקדושה כל כך עד ששחט והכניע לגמרי למאן דאיהו זעירא, הוא הסטרא אחרא, שכל התאוות הנבראות בשם אכילה כנ"ל נתבטלו לגמרי על ידו אז למחר היינו שאחר כך ראה שלא נשאר לו שום מנגד בעבודתו ועל ידי זה לא יהיה עבודתו תמה ושלימה וכנ"ל. בעי רחמי ואחייה, להשאיר לו קצת חיות וכח שיוכל להיות לנגד לו, והוא בבחירתו יתגבר עליו בכל פעם כדי שיהא עבודתו שלימה.

לשנה הבאה אמר שוב ניתי ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, היינו בעבודה קדושה כזאת ולבטל הסטרא אחרא לגמרי, ואם נראה שנצטרך לו עוד אז שוב נחיה אותו. אמר שלא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, שאחר הביטול לגמרי יהא היכולת שוב ליתן בו חיות למען לעבוד עבודה תמה, ולכן אין בו חפץ לעשות עוד כמאז להכניע אותו לגמרי, וזה יהיה באמת רק לעתיד שאתא הקב"ה ושחט לשוחט במהרה בימינו אמן אבל לעת עתה מוכרחים הצדיקים לעבוד השי"ת עבודה תמה בסור מרע ועשה טוב והבן.

(להב אש, תורות ליקוטים ומעשים אודות האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין)

הרב הצדיק והחסיד רבי אפרים מאיר גד זיכלינסקי מלאדז' בן האדמו"ר רבי חנוך סעדיה מסטריקוב הי"ד, נשא לאשה את מרת חיה טויבא בת רבי יואל היילפרן מבראזאן. הוציא לאור את הספר "להב אש" (פיעטרקוב, תרצ"ה) ובו תורה, ליקוטים, תולדות וסיפורים נפלאים אודות האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין, וזאת במטרה להלהיב את האדם לעבודת ה' ולאמונת צדיקים טהורה. רבי אפרים מאיר גד גורש מגטו ורשה ונספה בטרבלינקה עם אביו ורבים מבני משפחתו.

בפרשת בשלח על פסוק "כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק", דאמרו חז"ל מגילה דף י"ג כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. עיין שם. ובתוספות שם דלא קרא אותן בשביל שבאו משבט יהודה, אלא אף משאר שבטים. עיין שם.

ויש לומר הטעם דאמרו בברכות דף ז' עד לאה לא היה אדם שהודה להקב"ה, שאמרה הפעם אודה לה'. ופירש רש"י שם עיין שם. והנה כתיב בפרשת האזינו "צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך", ופירש האוהל יעקב במשל דהקב"ה נתן בטבע בני אדם השכחה, דאם לא כן לא יתנחם על מתו וכדומה ולא ישא אשה וחייו אינם חיים. אבל האדם חס ושלום שוכח להקב"ה כביכול. וזהו שאמר צור ילדך  תשי, זה לטובתו, אבל אתה ותשכח אל מחלליך. עיין שם הדבר, ודברי פי חכם חן.

וזה ממילא לתא דעבודה זרה ואבזרייהו, דמי ששוכח חס ושלום על בורא עולם, הוא בסכנה גדולה. אבל מהשם יהודה נלמוד, אדרבה, שלא יהיה כפוי טובה כהנ"ל, אלא צריך להודות להקב"ה על כל חסדיו שעושה עמנו, כמאמר חז"ל ברכות הנ"ל, דין נלמוד מלאה, ושפיר אמרו כל הכופר בעבודה זרה כהנ"ל דאינו כפוי טובה חס ושלום ואינו שוכח כי חסד אל כל היום, זה נקרא יהודה, על שם שנתנה לאה לבנה שם יהודה להודות לה' יתברך. ודו"ק.

נחזור להנ"ל דאם מצערין העבודה זרה את ישראל, הוא כביכול צער להקב"ה, דכל הכופר בעבודה זרה הוא בשביל יהודה, שנותן הודיה להקב"ה ולא לבשר ודם, כמו שכתוב "על עמך יערימו סוד" וכתיב "כי נועצו לב יחדיו, עליך ברית יכרותו", ו"למה יאמרו הגוים וכו'".

וזהו שאמר "כי יד", כי מה שעשיו רודף אחר יעקב בברכתו "הידים ידי עשיו", כפירוש רש"י על פסוק "פן בחרב אצא לקראתיך", שהמה מתגאין על מה שנתברכו מיצחק אבינו "ועל חרביך תחיה", הוא לא לנו החרפה, כי אם כביכול על מלך מלכי המלכים "על כס יה", ועל כן מלחמה לה' בעמלק צריך הוא ללחום עמהם שיתגדל ויתקדש  שמיה רבה. אמן כן יהי רצון.

(אהל משה, פרשת בשלח, עמ' 109-110)

'ואגדלה שמך', מ"י 'מרדכי יצא לו מוניטין שק ואפר מכאן ועטרת זהב מכאן'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה כי שמעתי מבני הנחמד ר' משה אליעזר נ"י לפרש דברי מ"י במגילה איש יהודי היה, חד אמר שהיה צדיק מתחילתו ועד סופו, וחד אמר כל מקום שנאמר 'היה' ראה עולם חדש. ופירש בני הנ"ל דלא פליגי, דכבר אמר שלמה המךף 'רש ועושר' וכו', שהם ב' נסיונות שקשה לעמוד בהם. והנה מרדכי כשראה שק ואפר היה צדיק וקבל הכל מאהבה, ואחר כך כשהלך בעטרת זהב וראה עולם חדש היה גם כן צדיק גמור ממילא, היה צדיק מתחילתו ועד סופו. וכן הכוונה כאן דזה היה מוניטין שלו שק ואפר מכאן, ועם כל זה היה צדיק. ועטרת זהב מכאן, ועמד בצדקו גם בנסיון העושר.

(מתוף ספרו של אביו, הרב שמואל דאנאטה, "חידושי שמואל הרמש"י" עמו' ז:-ח)

הרב משה אליעזר דאנאטה (דונאט), נולד לאביו הרב שמואל, בשנת תרנ"ח (1898). משנת תרפ"ב כיהן כר"מ בטופולצ'ן, משנת תרפ"ו כיהן כאב"ד של עיר חדש ומשנת תרצ"ג היה רב החברא קדישא בפרסבורג. מחבר ספר "דבורי אמת – הלכות שמחות וש"ת" [תרצ"א] וספר "אהל משה" – ב"ח על מאמרי חז"ל [תרח"ץ]. בהסכמות ספריו הנלהבות כותבים עליו גדולי דורו "הרב הג' מעוז ומגדול חו"ב משנתו זך ונקי מוכתב בנימוסין וכו'", "ידידי הרב הגאון הגדול חו"ב טובא משנתו זך ונקי מחבר חבורא חכימא משיב מלחמתה של תורה בסברא יקירא ובפלפלא רבתא איש יקירא מפורסמא רבתא","ידידי הרב המאור הגדול לממשלת התורה אוצר בלום". הרב נספה בשואה עם משפחתו באושוויץ.

שבעה מאחיו נספו בשואה:

• אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
• הרב אברהם אשי, נפטר במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה במחנה ברוינשוויג בגרמניה. אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם שלמה נספה בא' באייר תש"ה במחנה ראוונסבורק.
• שרה ריזי אשת יצחק יהודה רוטנברג.
• מרים יולי אשת  חיים ווילדר
• רחל לאה אשת חנוך בינדר.
• הרב (יצחק) חזקיה פייבל דאנטה אב"ד אונוד, הסמוכה למישקולץ, הונגריה, מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג. נספה במחנה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). [לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה].
• הרב מרדכי יהודה דאנטה, ר"מ בישיבת פרשבורג, נספה באושוויץ עם רעייתו הרבנית אסתר, וכל שמונת ילדיהם.

מכל שמונת אחיו ואחיותיו של הרב משה אליעזר שרד רק אחיו הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה,

מקורות:  חכמי הונגריה עמ' 456-457, החתם סופר ותלמידיו עמ' תרנ"ב, דף עד במאגר השמות ב"יד ושם".

ויהי בימי אחשורוש, עיין בייטב פנים שפירש אדמו"ר זצללה"ה, על פי מאמר רז"ל (שפת פ"ח) תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלין התורה מוטב ואם לאו הריני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, ועוד אמרו רז"ל שם שכפה עליהם ההר כגיגית כו' מכאן מודעא רבה לאורייתא, ואפילו הכי הדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון. נמצא קודם לכן שהיתה הקבלה באונס היה העולם רופף, ואחר כך בימי אחשורוש קנה העולם הויה חדשה, וזהו שאמרו "ויהי" שקנה העולם הויה חדשה בימי אחשורוש. עד כאן דבריו.

ובדרך זה אפשר לומר, ויהי, שהוא לשון חיזוק, כפירוש רש"י בפרשת בראשית על הפסוק "יהי רקיע", ורצונו לומר שנתחזק העולם בימי אחשורוש שהיתה תלוי ועומד כנ"ל. ובזה אפשר לומר הכתוב קבלו וקיימו היהודים וגו' וימי הפורים האלה וגו', דהנה רז"ל דרשו קימו מה שקבלו כבר, ולפי הנ"ל אפשר לומר קימו את העולם על ידי שקבלו את התורה הקדושה מרצון. וזהו שאמר והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור וגו' וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, היינו מה שקבלו התורה הקדושה עכשיו בתוכיות ופנימיות הלב ברצון טוב, לא מן השפה ולחוץ על ידי אונס, וכדפרישית, כן יהיה תמיד שיקיימו התורה הקדושה באהבה וברצון טוב, ובזה מתקיים העולם תמיד בכל דור ודור.

ובזה אפשר לומר קישור סיום המגילה לתחילתה, על פי דאיתא במדרש רבה על הפסוק "איש יהודי" מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו, דכתיב ביה והאיש משה כו' מה משה עמד בפרץ, אף מרדכי, דכתיב דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, מה משה לימד תורה לישראל כו' אף מרדכי כן כו'. ואפשר לומר בסייעתא דשמיא הכוונה דעל ידי שעמד בפרץ והציל את ישראל, קיבלו את התורה הקדושה ברצון מאהבת הנס, והיינו לימד תורה לישראל כמו משה, ומשום הכי שקול כמשה בדורו שקיבל התרה לישראל. וזהו הסמיכות כי מרדכי היהודי וגו' דורש טוב לעמו, אין טוב אלא תורה (ברכות ה.) ודובר שלום לכל זרעו, היינו בבחינת שלום בלא כפייה קבלו את התורה הקדושה על ידו, ועל ידי זה ויהי בימי אחשוורוש נעשה הוויה חדשה ונתחזק העולם כנ"ל.

ובזה אפשר לומר בסייעתא דשמיא, [1], הכתוב "והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש". השתיה רומז על התורה הקדושה, מלשון אבן שתיה שפירשו רז"ל ביומא (נד:) שנקרא שתיה שממנה הושתת העולם, כן התורה הקדושה היא יסוד וקיום העולם כנאמר אם לא בריתי חקות שמים וארץ לא שמתי. ודרשו רז"ל בראשית – בשביל התורה הקדושה שנקראת ראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וזהו שאמר והשתיה (התורה הקדושה) כדת, רצונו לומר, שעתה קבלו את התורה הקדושה כדת הראוי והנכון, ומפרש אין אונס, היינו בלא אונס וכפייה כי אם ברצון טוב, כי כן (רצונו לומר, שמעתה נכון וחזק, על דרך כן בנות צלפחד. בריאת העולם אשר) יסד המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה.

או יש לומר, [2], והשתיה, כפשוטו, היינו מחמת שנשתת העולם ונתחזקה, בשביל כדת, רומז על התורה הקדושה שקבלו אותה עתה בלא אונס, וכפירשנו, וזהו כדת אין אונס. ואם כן לפי זה הצדיק שמקיים את התורה הקדושה הוא שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי אי אפשר לעולם שיתקיים אפילו רגע בלא התורה. ואפשר לומר שמטעם זה יש לצדיקים כח לבטל גזירות רעות ולהמשיך חסדים וישועות, כמאמר רז"ל צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, כי קיימא לן שותף מה שעשה עשוי. וכעניין זה כתב אדמו"ר זי"ע בייטב ליב פרשת בראשית מכח שעושין שמים וארץ חדשים על ידי תלמוד תורה. עיין שם. וכן גזרה חכמתו יתברך שמו להיות צדיק מושל, וזהו כי כן יסד המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, על כל רב ביתו, הוא הצדיק לעשות כרצון איש ואיש, רצונו לומא, כן הוא רצון הקב"ה גזירת המלך להיות להם כח למלאות על משאלותם ורצונם.

ואפשר לומר בסגנון זה, [3], והשתיה כדת, שנשתת העולם על ידי שקבלו את התורה הקדושה ברצון, ומשום הכי אין אונס, רצונו לומר שנתמתקו כל הדינים והגבורות ונמשך חסדים, בחינת רצון, מדה כנגד מדה, כי כן יסד המלך מלכו של עולם את עולמו, כנאמר עולם חסד יבנה, ואמרו רז"ל בדבק במדותיו, על כן על כל רב ביתו כו' כנ"ל.

עוד אפשר לומר, [4], והשתיה כדת, כשהיתה אבן השתיה כדת על מכונו הזמן שבית המקדש היה קיים, אין אונס, ללא שום אונס כי על ידי הקורבנות נמחל כל העבודות, כי כן יסד המלך מלך מלכי המלכים את עולמו בחסד. ועכשיו שאין לו בעוונותינו הרבים בית מקדש לכפר עלינו, מוטל על כרב ביתו, זה הצדיק, לעשות כרצון איש ואיש, לבטל מהם גזירות רעות ולהיות פועל ישועות בקרב הארץ לדבק במידותיו יתברך שמו, אמן כן יהי רצון.

גם אפשר לומר, [5], והשתיה, רומז על הצדיק שממנו נשתת ומתקיים כל העולם, כנאמר צדיק יסוד עולם, כדת על שהוא מתנהג את עצמו כדת של תורה אין אונס, אין מציאות בעולם דבר שהוא לאונסו של אדם נגד רצונו, כי הצדיק מהפך הכל לרצון, כמאמר רז"ל שנמשלה תפילת הצדיק לעתר שמהפך התבואה, כך תפילת הצדיק מהפך הדין לרחמים. ואם לפי הנראה הוא נגד גזירת הקב"ה, כן יסד המלך מלכי המלכים על כל רב ביתו, זה הצדיק, לעשות כרצון איש ואיש, שיהיה לו כח ורשות להפך בתפילתו מדין לרחמים לעשות כרצון כל איש אשר פונה אליו בבקשתו. וקאמר איש ואיש להורות שלא בלבד למי אשר בשם איש יכונה, שמורה על המעלה, יכול הצדיק לעזור, כי אם יכול גם כן להשלים רצונו אף שאינו ראוי מצד עצמו להוושע, כיוון שהוא פונה להצדיק קרובה ישועתו לבוא, כי הצדיק מכפר העוון, כדאיתא בגמרא בבא בתרא (דף קטז.) דרש רבי פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנאמר חמת המלך וגו', ואיש חכם יכפרנה, ועיין שם בחידושי אגדות, יכפרנה ממש שהוא מבקש כפרת עוון וזהו שדייק הגמרא כל שיש לו יהיה מי שיהיה החכם מכפר עליו.

אפשר לומר בסייעתא דשמיא, [6], והשתיה כדת רומז על התורה הקדושה כנ"ל, וכן כתב בספר בארת המים מהרב הקדוש מורנו הרב רבי צבי מרימינוב זצוקללה"ה. והנה רבינו הקדוש בנועם אלימלך פירש ודברת בם ולא בדברים בטלים, היינו על ידי שיקיים ודברת בם, שיעסוק תמיד בתורה הקדושה, לא יצטרך לעסוק בדברים לבטל אותם, והיינו הדברים שצריכים ביטול, כי בכח התורה הקדושה מתבטל כל רע ויתהפך הכל לטוב לרחמים ולרצון. וזהו והשתיה כדת, אם עסק התורה הקדושה הוא כדת, שמקיים ודברת בם כנ"ל, אז אין אונס, אין שום דבר אונס בעולם כי הכל מתהפך לרצון, כי כן יסד המלך מלכו של עולם על כל רב ביתו, אלו העוסקים בתורה הקדושה, שיהיה להם כח ע"י עסק התורה לעשות כרצון איש ואיש. והבן…

והנה איתא בשם רבינו הקדוש הרב רבי צבי מזידיטשוב זצללה"ה שכל השותה בפורים כאילו מתענה משבת לשבת כו' ונמתקים בזה כל הדינים ונקרעים כל המסכים המבדילים. עד כאן לשונו. וזהו שאמר, [7], והשתיה (בפורים) כדת, יש בו הכח והסגולה שיש בשם הקדוש כדת, היינו להמתיק הגבורות והדינים לרחמים וחסדים ולהכרית את כל המסכים המבדילים ומעכבים התפלה, וזהו אין אונס, על ידי השתייה בפורים, אין מציאות לשום אונס היפך הרצון כי הכל נעשה רחמים ורצון, אמן… כי על ידי השתייה יכול להמתיק הדינים להיותם רחמים וחסדים, כדברי רבינו הרב רבי צבי הירש זי"ע הנ"ל.

אפשר לומר בסייעתא דשמיא, [8], בהקדם מה שפירש הגאון הקדוש רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זצללה"ה זי"ע ועכי"א, על הפסוק ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה', דלכאורה כנגן מיותר, דהווא ליה למימר ויהי כנגנו, ותירץ דרצונו לומר שאם המנגן אינו מכווין שום פניה בנגנו כי אם לשם שמים, לעורר השמחה לצורך העבודה, אז בא עליו השראת השכינה. וזהו שאמר ויהי כנגן המנגן, רצונו לומר, אם יהיה כמו הכלי נגינה הנקרא נגן, שאין בכלי שום פניה, אם גם המנגן יהיה כמו כן, אז ותהי עליו רוח ה'. עד כאן דבריו. והנה גם בהשתיה יכולין לכווין לשם שמים לגרש העצבות ולעורר השמחה והחדווה, כמו שכתוב ויין ישמח לבב אנוש, והשמחה תועלת גדולה ונחוצה מאוד לעבודת הבורא יתברך שמו. והנה חז"ל דרשו כדת של תורה, וזהו שאמרו והשתיה כדת של תורה, היינו לשם שמים לכוונה הנ"ל על ידי זה אין אונס (אונס הוא היפך הרצון והרצון הוא רחמים) כי ימתקו הדינים בשרשם ויתהפכו לרחמים גמורים וחיים ושלום עלינו ועל כל ישראל, אמן כן יהי רצון.

(בית אשר, על מגילת אסתר)

הרב אשר זעליג ב"ר שלום ואסתר גרינצוויג, נולד בשנת תרכ"ב בכפר טשאמאנע. היה תלמידו של בעל "ייטב לב" בסיגט וחתנו של הרב צבי אלימלך כהנא מסיגט. הרב אשר זעליג גר בכפר דולהא שבצכוסלובקיה במשך ששים שנה, שם העמיד תלמידים רבים. בתחילה היה מורה הוראה שלא על מנת לקבל פרס, ואחר כך מונה כאב"ד ורב הכפר. הוא נמנה על מייסדי כלל מונקאטש בשנת תרס"ט (1909) והשתתף בכנס טשעפ נגד "אגודת ישראל" שהתקיימה בראשות האדמו"ר ה"מחנת אלעזר" ממונקאטש. מחבר הספר "בית אשר" על התורה (מונקאטש, תרצ"ז, תש"א).  לעת זקנתו החזיקה אותו הקהילה בכבוד גדול, והוא הודה להם על כך בספרו "בית אשר" חלק א, על ספר בראשית ושמות. בהקדמת הספר הוא מבקש:

ואני תפלתי לך ה', יהיו לרצון אמרי פי וגו' כדברי רז"ל, ויהי רצון שיהא מנחתי מנחת עני לריח ניחוח לפניו יתברך שמו, ויתקיים בי ברכת משה רבינו עליו השלום על אשר, יהי רצוי אחיו, כתפילת רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כ"ח) ישמחו בי חברי (כפירוש החידושי אגדות שם בשם הרי"ף והרא"ש) ויקבלו את החיבור ברצון טוב ובסבר פנים יפות למען כבוד שמו יתברך. והנני בבקשתי מכל יוצאי חלצי יחיו ומתמידי החביבים כבניי הי"ו, ומידידי נ"י שיקחו להם פנאי ללמוד בספרי זה מדי שבת בשבתו, נא תעשו עמו אות לטובה, להיות עיניכם פתוחות אל הבית הזה למען אגורה באוהל ה', ואם אזכה שיתעורר אחד מהם באיזה עניין אבנה גם אנכי ממנה. ואקווה לה' יתברך שגם להם יהיה לתועלת, ואני מעתה אפרוש כפי לפני ה' יתברך בתפילה ובתחנונים עליהם שיתברכו בכל טוב סלה, הם וכל יוצאי חלציהם יחיו בשפע ברכה והצלחה ברוחניות וגשמיות וייטב להם ולבניהם מעלה ועד עולם, אמן… ואני נותן הודאה על מעט חלקי בתורה הקדושה, ואת כפי אפרוש בבקשה על להבא שאזכה עוד לישב בבית ה' על התורה ועבודה לשמה בהשגה גדולה והרחבת הדעת בלי שום מניעה חס ושלום לאריכות ימים ושנים טובות… בכח ובריות גופא, ואזכה לחדש חידושי תורה אמיתיים ולהוציא לאור את כל החדושי תורה בנקל לנחת רוח להבורא יתברך שמו ולהדריך בנים ובני בנים בדרכי התורה והיראה בדרכי החסידות ולא ימצא חס ושלום שום שמץ פסול בזרעי וזרע זרעי עד עולם, ויקויים בי מקרא שכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם. אמן כן יהי רצון. אלו דברי היושב ומצפה לישועת ה' יתברך כהרף עין ולהרמת קרן התורה הקדושה  וקרן ישראל למעלה ראש, אשר בא והתפלל אל הבית, אנא השם בנה ביתך כבתחילה, וכבוד ה' בא אל הבית, תחזינה עינינו בבנין בית הבחירה, בית ה' נלך במהרה, ונאמר מזמור שיר חנוכת הבית, והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם, גדול יהיה כבוד הבית, והשב ישראל לנוויהם, שתולים בבית ה', כיעקב שקראו בית, בית יעקב לכו ונלכה באור ה', או פניך עלינו אדון נשא, בבית נכון ונשא, נכון יהיה הר הבית בראש הרים, ויבן מקדשו כמו רמים, ישראל נושע בה' תשועת עולמים, וימלא כבוד ה' את כל הארץ, אמן כן יהי רצון במהרה בימינו אמן.

בגיל שמונים ושתים נהרג עקה"ש באושוויץ. הי"ד.

בנו הרב שלום, היה גאון וחסיד מפורסם, שכיהן כדומ"צ בדולהא, היה חתנו של הרב יעקב פרץ פרידמן, ונספה בשואה בשנת תש"ד.

מקורות: ספר בית אשר, נתונים בפרוייקט איסוף השמות ביד ושם, ועוד.

ונשמע ג' במסורה. א – נעשה ונשמע, ב – ונשמע קולו בבואו אל הקודש, ג – ונשמע פתגם המלך.

אפשר לומר בהקדם ליישב קושיית התוספות שבת דף פ"ח, על מה דאמר התם על הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר", מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית, הקשה דהרי קבלת התורה היתה מרצון, שהרי אמרו "נעשה ונשמע".

ולעניות דעתי, יש לומר דבשתי תיבות אלו "נעשה ונשמע", כוונו לקבלת התורה עתה וגם לקבלת התורה בימי אחשוורוש, וזהו שאמרו על קבלת התורה דעכשיו "נעשה". ויש לומר בתיבת "נעשה" פירושו על ידי כפיה, כמו דאיתא בגיטין דף פ"ח ע"ב "גט מעושה" דהכוונה על ידי כפייה בעל כורחו, כהאי גוונא כיוונו בתיבת "נעשה", והיינו כמו אב שנותן לבן כל צרכו, רצונו בעל כרחו למלאות רצון האב אף שהוא נגד רצונו, כן בעל כורחם רצו ישראל לקבל את התורה הקדושה למלאות רצון אביהם שבשמים. וכדאיתא באבות, בטל רצונך מפני רצונו, והבן.

ומה שאמרו "ונשמע", סתמא כפירושו על לעתיד, שעתידין לקבל בימי אחשוורוש, שאז יהיה ברצון, ועלו במתן תורה למדרגה עליונה, ומאז פסקה זוהמתן וזכו לרוח הקודש לומר שיקבלו בימי אחשוורוש התורה ברצון להבין ולדעת מה שעתיד להיות.

ובזה אתי שפיר מה שאמרו שם בשבת הנ"ל דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו. וצריך ביאור.
ולדברינו יש לומר בהקדם דברי הגמרא חגיגה דף ט"ז ע"א, ששה דברים נאמרו כו' ג' כמלאכי השרת וג' כבני אדם. ג' כמלאכי השרת כו' ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת. יודעין סלקא דעתך?! אלא ששומעין כו'. ששה דברים נאמרו בבני אדם, ג' כמלאכי השרת, יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. יעויין שם. והמתבאר מזה דמלאכי השרת שומעין מה שעתיד להיות, לא כן בני אדם. וכיוון דבשעה שאמרו "נעשה ונשמע" הייתה כוונתם בתיבת "ונשמע" על מה שעתידין לקבל את התורה בימי אחשוורוש, אם כן הרי שמעו זאת מה שעתיד להיות כמלאכי השרת, ועל כן אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני, שישמעו מה שעתיד להיות, שמלאכי השרת משתמשין בו. והבן.

ומיושב קושיית התוספות הנ"ל על מה שכפה עליהם הר כגגית דהא אמרו "נעשה ונשמע" ברצון, ובזה אתי שפיר דהא מה שאמרו "נעשה" באמת הייתה כוונתם על ידי כפיה ברצון, וכדברי הרמב"ם בהכוונה על מה שאמרו "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". ואתי שפיר.

ושוב על פי זה יש לומר גם קושיה השנייה שבתוספות שם [וכן במגילה] על מה דאמר רבא הדר קבלוה בימי אחשוורוש, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קימו מה שקבלו כבר, הקשה התוספות דבמגילה דך ז ע"א גבי אסתר ברוח הקודש נאמרה, אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הוואי התם הווא אמינא דידי עדיפא מדידכו, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קימו למעלה מה שקבלו למטה. ואמר רבא התם, דשמואל לית ליה פירכא.

וקשה דהרי גם לדשמואל אית ליה פירכא, דהרי צריך קרא זה לדרוש דקימו בימי אחשורוש ברצון מה שקבלו כבר באונס, עכ"ק.

ולהנ"ל יש לומר דכוונת שמואל דאסתר ברוח הקודש נאמרה, העיקר הוא הרוח הקודש ששרה אז בישראל בקבלת התורה כשאמרו "נעשה ונשמע", שהיתה כוונתם בתיבת "ונשמע" על ימי אחשוורוש אחר נס זה, ונמצא שתיכף אז, במתן תורה, אסתר נאמרה ברוח הקודש מפי ישראל.

וכן במגילה דף י"ט, מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד' עמכם בהר, מלמד שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים [ועיין בספר בני יששכר חודש אדר מאמר ז' אות ה', שהביא כן מהזוהר ולא הביא דברי הגמרא הלז] ומה שהסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו מקרא מגילה. יעויין שם. והכל עולה בקנה אחד. ועל אופן זה נתן להם ה' יתברך התורה שיקבלו עתה ברצון על ידי כפייה ואחר כך יקבלו ברצון גמור בימי אחשוורוש. ובזה אמר בני החריף כמר יוסף יחיה לפרש כוונת הגמרא במגילה דף ז' הנ"ל, קימו וקבלו היהודים למעלה, עתה בימי אחשוורוש, מה שקבלו "למטה" כבר בקבלת התורה, למטה בתחתית ההר, ועתה בימי אחשוורוש קבלו "למעלה" היינו במדרגה גבוהה, במעלה עליונה, ברצון, וכמו למעלה על ההר בלי כפייה.

ומעתה מיושב קושיית תוספות הנ"ל דהא הדרש במגילה דף ז', אסתר ברוח הקודש נאמרה מן "קימו וקבלו היהודים, קימו למעלה מה שקבלו למטה", הוא דרש אחד מפסוק זה "קימו מה שקבלו כבר", דהא גם התם הפירוש ביותר שנאמר ברוח הקודש בעת שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" וקיימו בימי אחשוורוש למעלה במדרגה עליונה כעל ההר, מה שקבלו אז במתן תורה למה בתחתית ההר, ואתי שפיר.

ומיושב על פי זה קושיית התוספות שם בשבת על שאלת השטן, תורה היכן הוא, והשיב הקב"ה נתתיה לארץ, והקשו התוספות דמה שאל השטן תורה היכן הוא אחר שהיה הויכוח הגדול אם ליתן התורה לישראל או לא. ומה זה שהיתה תשובת הקב"ה נתתיה לארץ. ואפשר לומר אחר שנדקדק בלשון הגמרא, שם בשבת איתא אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר תורה היכן הוא, ויש לדקדק במה שאמר "בשעה שירד משה", והלא אז בקבלת תורה הקדושה על ידי נביא נאמן ביתו משה רבינו היה אז במעלה עליונה ומה זה לשון ירידה, וכדברי חז"ל על הפסוק "לך רד". ולהנ"ל יש לומר כי הויכוח שהיה אם ליתן התורה לישראל או לא, דימה השטן דנתינת התורה לישראל הוא בשמחה וברצון הטוב, וכראותו שירד משה לתחתית ההר ושהיה על ידי כפייה, נתינה טמירתא באונס, אז מצא השטן מקום לטעון תורה היכן הוא בתחתית ההר בכפייה ובאונס. ועל זה הייתה תשובת ד' יתברך "נתתיה לארץ", היינו לתוך הארץ בתחתית בכפייה, וכמו שאמרו ישראל נעשה ונשמע אחר כך ברצון בימי אחשוורוש. ואם כן כיוון דעתידין אחר כך לקבל ברצון אחר כך, ואצל ד' יתברך ההווה והעתיד הכל אחד, הווה כאילו קבלו גם עתה ברצון.

ואפשר לומר שזהו כוונת הפסוק [בפרשת יתרו] כל אשר דבר ד' נעשה וישב משה את דברי העם אל ד'. דקשה למה הוצרך להשיב דבריהם אל ד'. ודברי רז"ל ידועים ואתי שפיר, דכן כתבו במגילה י"ט דמגילה נתנה מסיני, מהפסוק "ועליהם ככל הדברים". ולזה רמזו ישראל במה שאמרו כל אשר דבר ד', היינו לקבלת התורה בימי אחשוורוש, ועתה נעשה על ידי כפייה, ועל כן וישב משה את דברי העם אל ד', היינו הפירוש ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד', דהוא מקרא מגילה. ויש לומר עוד ואקצר.

וזה כתבה המסורה בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, היינו נעשה עתה בכפייה ונשמע בימי אחשוורוש ברצון, ונשמע קולו בבואו אל הקודש, שנתכוונו בזה ברוח הקודש כנ"ל, וד' יתברך שמע מדריגתם ועל כן ונשמע פתגם המלך מלכי המלכים הקב"ה אשר יעשה, שמסכים כרצונם לנתינת התורה, וכמו שאמר הקב"ה נתתיה לארץ. והבן בכל זה מאוד.

נחלת אב"י

הרב אליהו פרנקל תאומים [תאומים פרענקיל], בשנת תרנ"ז לאביו הרב יהושע השל אב"ד ליביטשוב, שהיה ממשפחה מיוחסת של רבנים וגאונים (שושלת המשפחה מופיעה בראש הספר נחלת אב"י). הוא למד בהתמדה מאביו, והיה בקי בכל מקצועות התורה. נשא לאשה את מרת רייזל בת ר' אברהם אבלי אינגבר מהכפר פשנדזיל. במשך מספר שנים עסק שם בתורה ושימש כאב"ד פשענדזל והכפרים בסביבתה. בהמשך עבר לאולינוב שם עסק במסחר של יצוא עצים דרך נמל דנציג, תוך שהוא ממשיך ללמוד בשקידה ולחבר את ספריו. היה עשיר צנוע ובורח מהכבוד, מעורב עם הבריות ונעים הליכות. ביתו היה בית ועד לחכמים, ופתוח לרווח לעניים ולאורחים. משנת תרפ"ד כיהן כאב"ד של פשוורסק והגליל, והיה מחשובי הרבנים מגאליציה. בשנת תרפ"ז נפטרה הרבנית הצדקת רייזל, עליה כתב בנה הרב יוסף כי היתה "המפורסמת בחכמתה אשר עמדה לימין אאמו"ר זצ"ל וכל מגמתה בחיים הי' שיוכל לעסוק בתורה ולגדל בניהם לתורה ולמעש"ט".

הרב אליהו הי"ד כתב חידושי תורה רבים בכל מקצועות התורה, ובהם ספרים רבים שהיו בכתב יד, אך רובם אבדו בשואה. תשובות אליו מופיעים בשו"ת אמרי דוד, דובב מישרים, דעת משה השלם, חזון נחום, מהר"ש, מהרש"ם, מנחת הקומץ ועוד. בשנת תרצ"ז הוציא לאור את ספרו שו"ת נחלת אב"י על ארבעת חלקי השלחן ערוך, ובו גם קונטרס "קדושת ביהכנ"ס", קונטרס "בני מלכים" ו"מסורת התורה" על ספרי בראשית ושמות. בסוף הקדמת המחבר לשו"ת נחלת אב"י כותב המחבר את שאיפות חייו: "ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל כאישים וניחוחים ונזכה לראות בנועם ד' בהיכלו כבוד. ותחזינה עינינו בשוב ד' את שיבת ציון ברינה בגאולה קרובה בגוף ונפש יתגדל ויתקדש שמיא רבא במהרה בימינו אמן. ושאזכה לישב לאורך ימים טובים ארוכים בשיבה ונחת מבניי היקרים יחיו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולעשות ויהיו לתפארת אבות הגאונים הקדושים, זכר צדיקים לברכה לחיי העולם הבא, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות בישראל, ככתוב לא ימישו מפיך ומפי זרעך ומזרע זרעך עד עולם. ולהדפיס יתר החלקים וחידושים שונים. אמן ואמן נצח סלה ועד".
מהדורה שנייה של הספר נחלת אב"י הודפסה ע"י בן המחבר בשנת תש"מ.

בתחילת מלחמת העולם השניה ברח לרוהטין, וראה שם את חתנו נרצח. עם התגברות הרציחות הסתתרו כל בני המשפחה בבונקר, עד שנתגלו ביום כיפור תש"ג (1942), נרצחו ונטמנו בקבר אחים. הי"ד.

שמונה מילדיו נספו בשואה עם משפחותיהם: הרב יהושע השל רעייתו מלכה בת ר' יצחק ליב ארנברג וארבעת ילדיהם, ר' יעקב יצחק ורעייתו טויבא בת הרב מנחם מנדל באב"ד עם ילדיהם, ר' אברהם אבלי עם רעייתו פריידא בת ר' מנשה הורביץ עם ילדיהם, הבחור אביגדור מנחם מנדל, פיגא ובעלה ר' מרדכי הלר ומשפחתם, הינדא מירל אשת ר' יצחק שטיינברג אב"ד ירוסלב ובסוף ימיו אב"ד בתל-אביב יפו, פרידא הענא ובעלה ר' יצחק ברגמן ומשפחתם, מלכה ובעלה ר' מרדכי ליפא תאומים אב"ד רוהטין. הי"ד. מכל ילדיו הרב אליהו פרנקל תאומים, שרד רק בנו הרב יוסף. כן שרד נכדו הרב אברהם שטיינברג.

מקורות: מאורות גליציה ח"ד עמ' 308-311, הקדמת בן המחבר למהדורה השניה של "שו"ת נחלת אב"י".

עצה נכונה שלא תופסד המצוה מחמת גאוה וכדומה, באם יחשוב שאי אפשר לו לבוא לשום מצוה ומדרגה רק על ידי הצטרפות עם חברו, וכידוע בזה בספרים הקדושים, זאת יביאהו לידי זה שלא יתגאה, כיון שלא יוכל לעשות מאומה יחידי רק על ידי הצטרפות עם חברו, ואם כן במה נחשב הוא, ולא רק על ידי הצטרפות עם אנשים וגדולי ערך אפשר שעבודתו ותורתו יתקבלו, אדרבה גם לפחותי ערך יצטרך. וכמו שאומרים בשם הגאון הקדוש הרבי רבי אלימלך זי"ע, שאמר תשעה ר' ר' מלך עדיין אין מניין, ועשרה ריקים ופוחזים הם עדה, ואפשר לומר קדושה וברכו. ודברי פי חכם חן…

והוספתי עוד בשבת קדש פרשת תרומה, הפסקה בין שקלים לזכור, דהנה ההפסקות [הן הפסקות ממש בין] פרשה לפרשה, דהנה שקלים מרמז לשפלות, מחצית השקל מרמז שכל אחד ואחד הוא רק חצי [ויש בכך כדי] למחות גאות וגבהות. עמלק גימטריה ר"ם. מחה תמחה זכר עמלק, על ידי שלא תשכח, שלא [תשכח מאין] באת ולא תתגאה, בזה תמחה עמלק.

וראיתי בסידור ישועות ישראל דבר נחמד מהגאון הקדוש מאיסטראווצא [זצ"ל, במשל] בעל התל ובעל החריץ, ידעו שכל זמן שמרדכי נכנע ואינו מתגאה הוא מבטל [את הגזירה, ובא היצר הרע] לייעץ להמן שהגאות אשר יש בלבו יכניס במרדכי היהודי [קח] את הלבוש ואת הסוס [ועשה] כן למרדכי, דהיינו כמו שאתה מתגאה, הכנס בו גאווה, ואל תפל דבר מכל אשר דב[רת לקיים] חס ושלום עצתך מה שייעצת על ישראל, כיוון שמרדכי יפול חס ושלום ממדרגתו. אבל מרדכי לא [נפל בפח אלא שב לשקו ולתעניתו, ולא בא לידי גאווה, ואדרבה. ועל ידי זה נתרומם קרן ישראל. מצ[וות] שקלים וזכור הכל חד, לעורר בלבבנו מדת ענווה ושפלות, ופרשה זו הפסקה, עניין המשכן המרמז לזה תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, בא לרמז לזה לתקן מעשינו לפני אדון הכל יתברך שמו. הרחמן יזכנו לשוב בתשובה שלמה מתוך נחת רוח דקדושה וטהרה וכל טוב סלה אמן כן יהי רצון.

(שמן למנחה, פרשת תרומה)

והיה בהניח ה' א' לך מכל אויביך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח. הנה ענין עמלק היה צריך לעורר את אות היהודים אשר שוכחים לגמרי שהם יהודים, ורוצים להתבולל בין האומות, וכדי להזכירם שהם יהודים מעמיד להם מלך קשה כהמן, כאשר הניסיון הוכיח. ועל ידי זה באים האובדים מארץ אשור והנדחים, לבל ידח ממנו נדח. וזהו מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ולכאורה לדור דור הוה ליה למימר. אבל העניין הוא שמדור דור עד עתה היו בעוונותינו הרבים תמיד מתבוללים כאלה אשר על ידיהם הוצרך לעמלק. אבל כאשר יעביר ה' רוח טומאה מן הארץ ויניח לך מכל אויביך, אז תמחה את זכר עמלק, כיון שלא תשכח, שאתה יהודי, וממילא לא יהיה צורך למלך קשה כהמן, אשר יזכירך על ידי עמלקים. ועיין חתם סופר על התורה פרשת תצוה דף ס"ד ע"א מדפי הספר ד"ה ואתה תצוה, זה שאמר הכתוב ואתה תאיר נרי, ה' א' יגיה חשכי, דכל זמן שיש קצת נר אין צריך להסרת הטבעת, כי הנביאים יחזירום למוטב, וזה דאל תשכח לגמרי וממילא לא יהיה צורך בעמלק, על כן תמחה את זכר עמלק, והבן.

(שמן  למנחה פרשת כי תצא)

הרב הגאון הצדיק המפורסם אשר אנשיל ווייס הי"ד ב"ר משה שלמה, היה תלמידו של בעל ערוגת הבושם, ושימש כאב"ד קהילת ס' נאדיפאלו והגליל בטרנסילבניה. שני התלמודים, בבלי וירושלמי, וארבעת חלקי השולחן ערוך היו שגורים על פיו בלשונם ממש. בעודו צעיר היה ריש מתיבתא באוהעל, שם הרביץ תורה, שקד עם תלמידים הגונים וחידש חידושים בפלפול ובסברא. כל ימיו המשיך לעסוק בענווה בהרבצת תורה בכתב ובעל פה, בדרשות ומוסר, בהוראת תלמידים ובתשובות לגדולי ישראל. חידושיו מימי זקנותו אבדו בימי השואה. שארית חידושיו התפרסו מתוך קונטרסים כרוכים בכריכה קשה ושמורים היטב, מתוך העתקי מכתבים ומתוך קרעי כתבי יד בלואים בספרים "שמן למנחה על סוגיות הש"ס" (תשכ"ט) ו"שמן למנחה – שרידי דרוש ורמזים על התורה" (תשמ"ט). בהסכמות לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל כי "הם פלפולים נחמדים האמורים בטוב טעם ודעת ומאוד נהניתי מהם". והרב חיים אלעזר פרידמן כתב בהסכמתו על מעלת פרסום תורות אלו: "בפרסמו ספרו זה שיש בהם דרושים ודברי מוסר, מובנים לכל ת"ח, וניתנים לאמירה ולמסירה, על ידי כך יתעורר זכרו הקדוש, ויהא בוודאי, לזכות גדולה, כמו שאמרו חז"ל כל האומר שמועה מפיו שפתותיו מדובבות בקבר, כמבואר ביבמות דף צ"ו. ועיין בהקדמת שו"ת העמק שאלה שכתב, הטובה הגדולה אם לומדים בספר של רבו שנפטר, שעל ידי זה נחשב הרב כאילו חי ממש…ועיין בבני יששכר כסלו מאמר ג'… ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, רצונו לומר שאז שבח על הנפטרים אם ישנם בחיים שלומדים את תורתם, וזה מן החיים אשר המה חייים עדנה… ואפשר שאם לומדים תורתם אז שפתותיהם דובבות, רצונו לומר שעל ידי זה שאומרים שמועה מפי צדיק נחשב שיש הדיבור המשפיע מהתלמיד חכם".

בהקדמת הספר כותב בנו:

"והנה באו אותם רשעים ארורים והשמידו את כל אוצרו יחד עם אנשי ביתו. אותו את בני ביתו ואת אנשי קהילתו, גדולים וקטנים, אנשים נשים וטף רצחו, ואת ספריו השחיתו. ואם כי אין להשוות את ערכה של יצירה ספרותית ותהיה חשובה ביותר, לערכן של נפשות זכות וטהורות, שנרצחו בתכנון מדויק, הרי מקור הרשע אחד הוא. האם יש מילים לתאר את עצמת הזוועה ואת גודלה של הרשעות? או האם יש מקום לניחומים? ברם על אלה ששרדו מן הגהינום ההוא, לקיים את אשר נותר ולהקים בהם מצבה במקום מצבת אבן, לזכר הקדושים, ולקיים עד כמה שאפשר את השרידים ששרדו מדבריהם, שנאמרו מתוך לב אוהב ורחום ומתוך שכנוע פנימי רב…

אינני יכול שלא להזכיר את תפילותיו האחרונות שהתפלל בדמעות שליש בדרכו האחרונה, למן הדרשה האחרונה לפני הגירוש עד שעתו האחרונה ממש, וביקש רחמים על הבנים והבנות והנכדים ועל בני עדתו שהיו באותה רכבת, ועל כל אלה שהיו מפוזרים ברומניה הסמוכה ובמחנות העבודה בתוך הונגריה, שיחוס ה' עליהם ויציל אותם מצפורני הרשעים, ואז לא ימחה גם שמו ושם זכרו מישראל. וגם כי ננעלו שערי שמים מעבור תפילה באותן שעות קשות ואכזריות, שמא עשתה תפילתו רושם לשליש ולרביע ובזכותה ניצלו אלה מאתנו שזכו להינצל".

בי' באייר תש"ד (03/05/1944) גורשו יהודי שאמלוי לגטו, ובהמשך גורשו לשם עוד ועוד מיהודי המחוז, ובהם יהודי נאדיפאלו, שם סבלו כ-8500 היהודים מתנאים חיים קשים וסדיסטיים. בערב חג השבועות תש"ד החל גירושם של  יהודי הגטו ברכבות אל מחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך החודש בוצעו עוד שני משלוחי מוות, והגטו חוסל. בין הנספים היה הרב אשר אנשיל הי"ד עם רבים מבני משפחתו ומבני קהילתו. הי"ד.

ראה "מבוא לתולדות המחבר הי"ד" בספר שמן למנחה על סוגיות הש"ס.

נכדו של הרב אשר אנשיל ווייס הי"ד, סרן אבנר יהודה ב"ר אברהם יהושע אפרתי הי"ד, בוגר ישיבת הדרום, קצין שהשתחרר משירות סדיר בנחל המוצנח והחל את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, היה מפקד מעוז "מפרקת" בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא לחם בגבורה, במשך מספר שעות, לעצירת הסתערות המצרים ולמניעת כניסתם למוצב, תוך שהוא מחפה על חייליו. גם לאחר שנפצע קשה, הוא המשיך להילחם באומץ לב ובמסירות, וסירב לפינוי, עד שנהרג. על מעשה גבורתו ואומץ ליבו זכה ב"עיטור העוז". אבנר השאיר אחריו אישה, הורים, אח ושתי אחיות. בעת נפילתו הייתה אשתו בהריון, ולאחר ארבעה חודשים נולדה בתו אביגיל.

ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.

יש לחקור, מדוע במלחמת עוג עם ישראל היה משה העיקר, והוא הוא אשר בעצמו הרגו לעוג הענק, כמו שאמרו חז"ל (בברכות נ"ד ע"ב) ומובא ברש"י במקומו סוף פרשת חוקת, ובזה מתפרש מה שכתוב שם שאמר לו הקב"ה למשה רבינו עליו השלום אל תירא אותו כי בידך – ביד שלך – נתתי אותו, וכאן מסר משה רבינו עליו השלום המלחמה ליהושע.

ונראה לי דהנה מנהיג ישראל אשר על מי מנוחות, מבועי התורה הקדושה והיראה, ינהלם, צריך הוא לזה תמיכת העם, גדוליהם ופרנסיהם. ואחריהם כל איש ישראל ימשוך להחזיק במעוז המנהיג שיוכל להוציא לפועל ידיים לטובת הדת והעם.

והנה אם מדינה אחת נלחמת בחברתה, אחת משתי הסיבות מביאה אותה לידי כך. או החפץ להרחיב את גבולה בארץ השונא, או כדי להראות כוחה וגבורתה שגברה ידה על עם חזק וגדול, וייראו ממנה אפסי ארץ. וגם אם העם העושה מלחמה אומר טעמים שונים, שהוא נלחם בעבור אחרים ולא ליקח לעצמו שעל עפר, פיהם דבר שווא ידבר, כי מטרת חנצם היא כאמור, או להרבות ארץ או להטיל אימה, להראות כי זרוע ידו מושלה לו, וכי יגזור על ימין ועל שמאל ואין מידו מציל, כי גם את המלוכה החזקה ביותר הוא יכול להכניע.

אמנם על עמלק העיר הכתוב כי לא לאחת משתי אלה היתה כוונתו, אך ללחום בכביכול. וזהו שאמר הכתוב בפרשת תצא, זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך, בעוד לא היה לך גם כברת ארץ, כי יצאתם ממצרים ואל ארץ נושבת עוד לא באתם, אך הייתם בדרך במדבר, ולא היתה איפוא מחשבתו לכבוש מאתכם ארץ. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך – החלשים, ואתה עיף ויגע – עיף עוד מעבודת הפרך שעבדתם עד כה במצרים, ויגע מהדרך של עתה. ואם כן לא היה לו לחשוב שינחול בזה זר נצחון, כי גבר על עם גבור. רק השנאה היתה בעכרו וכל חפצו היה ללחום נגד כביכול, ולא ירא אלהים, על כן נלחם בעם נושא דגל הרעיון של הכרת הבורא ברוך הוא.

אם כן היתה המלחמה נגד עמלק מלחמה בעד ה' יתברך ותורתו הקדושה. ולכאורה יכולים לחשוב שזהו תפקידו של המנהיג התורני בלבד, ורק עליו מוטל החוב ללחום מלחמת ה'. ולפי זה אם היה משה רבינו עליו השלום נלחם בעצמו עם עמלק וגובר עליו, כמו שעשה במלחמתו עם עוג שהוא לבדו גבר עליו והרגו, היה מזה הוכחה שהמנהיג הרוחני יכול בעצמו להוציא לפעולות ידים התפקידים התורניים שלו, כי אך עניינו הוא בדברים הנוגעים לדת ואין לו צורך למשענת העם. לכן הראה משה משל לדורות כי גם לענייניו התורניים צריך המנהיג למשוך אליו את העם וגדוליו, וכי נצרך הוא לעזרתם גם בדברים השייכים לרוח. על כן אמר ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. וידי משה כבדים, קשה היה לו להילחם בעצמו עם עמלק כאשר בידו הרג לעוג, משום שכאן יש מקום לטעות כי בענייני הדת יכולים לסמוך על בא כח הדתי. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. האמונה היא נכס של כל האומה והכל צריכים להקריב עצמם עליה. ועיין ילקוט פרשת מטות, שבדיבור א' היה יכול משה לשרוף את כל העולם, שנאמר משרתיו אש לוהט, אלא כדי שיהיו כל ישראל שותפין בנקמתן של מדין, אמר החלצו מאתכם אלף למטה

ואם כי נלחם יהושע והעם עם עמלק, הנה משה היה רוח החיה באופני ההתגברות על עמלק, כדכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ישראל תלו הגדולה במשה, שעל ידי הרמת ידו הם גוברים. ומשה תלה הגדולה ביהושע והאנשים הגיבורים ויראי חטא שבחר, כפירוש רש"י על בחר לנו אנשים. במלחמת ה' יתברך צריך מורה הדרך לעזרת גדולי האומה והאומה שמוציאים לפעולות ידם מה שהוא, המנהיג, מראה להם בהרמת ידו.

(ברכת חיים, עמ' 234)

הרב חיים יצחק ירוחם, שר התורה וצדיק יסוד עולם, מגדולי פוסקי וגאוני גליציה ואוסטריה, נולד במעליץ בשנת תרכ"ד. חתן רבי נתן גולדברג אב"ד לימנוב ומגדולי מקורבי ה"דברי חיים". מגיל 18 כיהן כרבה של טימבורג שליד לימנוב. בשנת תרמ"ח מונה לרב בלימנוב. מתרס"ז היה רב באלטשטאט (סמבור ישן) ופתח שם ישיבה שהעמידה תלמידים רבים. היה מגיע לעיתים תכופות לבכר את האדמו"רים מבעלז, שיניווא ובובוב..

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה, שנעשתה למרכז רוחני גדול של תורה וחסידות לאחר שהתקבצו בה רבים מגולי גליציה ובוקובינה, עם רבניהם גדולי התורה, חסידים ואנשי מעשה. הרב ירוחם היה נחשב לסמכות ההלכתית הגבוהה ביותר בווינה. שם הוא חתם עם רבנים רבים נוספים על כרוז "קריאה לעבודה למען ארץ ישראל", במטרה "לדאוג לכל האפשרויות ולדאוג לכל הצרכים הנצרכים לבניית ארצינו הקדושה ברוח התורה והדת.

מחבר שו"ת ברכת יצחק (שהדפסתו החלה בשנת תרפ"ג). לאחר המלחמה הוציא לאור בנו, הרב אהרן ירוחם, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו של אביו, והוציאם לאור בספר "ברכת חיים" ב' חלקים (ניו יורק, תשט"ז-תשכ"ו). דבריו הובאו גם בשו"ת מקדשי השם (ח"ב), וצוטטו בספרי הלכה רבים. יותר ממאה חיבורים שהשאיר הרב חיים יצחק ירוחם בכתב יד, אבדו בשואה.

הרב אהרן ירוחם, בנו של הרב חיים יצחק, מוציא לאור את ספרו "אהל רחל" בשנת תש"ב ומקדים לספר הקדמה בשם "פתח האהל", מיום א' דר"ח אדר שני שנת ת"ש (10.03.1940) ובו הסבר מדוע ראה לנכון להוציא את הספר ולעסוק בלימוד בימים קשים אלו. בהמשך הוא מוסיף וכותב שם תובנות חשובות לגבי רדיפת היהודים בתקופתו והתנהלות העמים שעמדו מנגד וסגרו את שעריהם בפני היהודים:

יזכור אלקים גם את נשמות כל קדושי עמנו בפולין שנהרגו בלי חנינה. חם לבי בקרבי בזכרי כי רבים הם החללים אשר הפיל הער המציר לישראל ונעשה ראש כל הלסטים המזויינים. הוא השטן, הס"א, האכזר המנובל בלי רגש אנושי, שהמשיך אחריו ריקים ופוחזים וכלם מרצחים ושודדים, הוא הצורר הארור, המלא שקר ומרמה והמומים שבו הוא אומר לנו. מסביב לאהלינו הוא עומד ובחרבו השלופה הוא הורג וחומס ולא חמל. רשע הוא וטוב לו, ובכל אשר פנה הרשיע. לעיני העמים הנאורים הוא משכיר חציו בדם בני ציון היקרים, ואין איש שם אל לב קול דמי אחינו צועק עד לב השמים, ובאזני עמי הארץ לא נשמע. הם עמדו מרחוק ויראו להפריע מנוחתם. ראו איך הפרא הטמא צד אותנו כציד בראש כל חוצות, איך הוא מעבד ומענה בנות ישראל העדנות ועושה עם זקני וילדי ישראל מה שלבו האכזרי חפץ, והם, העמים המוסריים, בחקם העמל אחזו והשבו שאינם רשאים להתערב בענייניו הפנימיים. אין מי מהם דורש ואין מבקש את הנרדפים, ואם דרשו, רק לגנאי דרשו, עד שכל העולם ניזון ונזדעזע משאלת היהודים (ולא משאלת הרוצחים). כחות הטומאה גברו וגדלו, וכל הרשע מחבירו נצחונו גדול הימנו. כה גבר הרשע בכל פנות האדמה, עד שאי אפשר לנו להשתמש בדברי רבנו שאם מלך אחד גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, מלך אחר מרחם במקומו ומציל הפליטים. כי את דלתי ארצותיהם נעלו לפנינו ועומדים אנחנו באם הדרך, בין המצרים, מפוזרים ומפורדים בין הנבולים בלי מצא מרגוע. בנים נגלו משלחן אביהם ונשים נפרדו מאישיהן.

שקועים היו עמי העולם בדמיונם שאך אותנו, את האומה הישראלית, רוצה הטמא לאבד, והחרישו. ובמה שלא נסו להתערב ולהשתדל בעדנו, הכיר הרשע כי חלשים ואפסי כח הם. אמר הנבל בלבו, לולי העיז עם קטן לעשות נבלות כאלו בישראל, אזי היו מתערבים, רק אותי הם יראים, לרגלי גבורתי, ואם כן הוא, אוכל להתנפל גם על ממלכות אחרות.

ובזה נעשה ישראל לאבן בוחן לגבורת, זאת אומרת חלושת העמים. משעה שישראל נעשה הפקר, היו כלם כחגבים בעיניו וחשב לעשות בהם כרצונו. ישראל נכנסין תחלה לדין, בקטן העמים החל, בתולעת יעקב פתח, ושדר גורא בישראל מטעם היותו המעט מכל העמים, ובידעו שאם ישראל נושא דגל החרות והתרבות יפול, בקל יוכל להכניע גם את השאר. אם מפיצי האור יתמו, אזי החושך יכסה ארץ וערפל לאומים כולם.

בשעה האחרונה פתחו המוכים בסנורים את עיניהם ובאו לידי ההכרה כי אין הצר שוה בנזק כל העמים וכי צמא הוא לדם כל אדם אשר לחלש יחשבהו. וכיון שראו אותם הם בסכנה וכי סבור הוא להרוג את עצמם, עשו אתו מלחמה. ברם הכרתם זו הכה מאוחרת לא הביאה הטבה להמצב הנורא שאנו נמצאים בו. אדרבה אנחנו הבאנו הקרבנות הראשונים, רוב מנין ורוב בנין של מיטב עמנו נסגר ביד זר, דם אחינו בפולין נשפך כמים, ילדי ישראל עטופים ברעב בראש כל חוצות.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה חזר הרב חיים יצחק ירוחם לעירו אלטשטאט, ונפטר שם בגטו סאמבור בסוכות שנת תש"ג (09.1942).

מקורות: אביר המלכות ח"א עמ' רסד, ושם ח"ב עמ' רז-רי, אוצר הרבנים 6435, אידישע וועלט פארומס, אתר בית המכירות קדם, תולדות אנשי שם עמ' 65, ספר סאמבור סאטרי-סאמבור פרקי עדות וזכרון עמ' 187-188.

על שואת יהודי סמבור ראה באתר אנציקלופדיה של גטאות.

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים (שקלים א,א).

אם נביט בעין חודרת על מהלך התפתחות חיי העמים נראה, שסדר התפתחותם שונה תכלית שנוי מסדר ואופני התפתחות חיי עם ישראל. כל העמים התפתחו בארצם הם: ממשפחה נעשו לשבט ומשבט לעם, חקקו להם חקים ומשפטים לפי אופי חייהם ולפי תנאי ארצם ומקומם, וכאשר החיים החברתיים הכו שורש בלבבם והחלו להרגיש, שחסרים להם רגשי דת ואמונה, בקשו להם דרך אמונה, שתתאים לדרכי חייהם ותרבותם. וכשאמונה זו או אחרת לא ישרה בעיניהם, החליפו אותה במשך הזמן באמונה כזו, שתתאים יותר לאפים ותרבותם, ובאופן כזה התפתחו עד שנעשו במרוצת הזמן לעם עם משטר מדיני, דתי וחברתי. לכן אין מן הפלא שהדתיות והלאומיות נחשבות אצל עמי התבל לשני עניינים נפרדים, שאין אחד נכנס לתחום חברו. צרפתי יכול להיות בן נאמן לעמו אם הוא מאמין באמונה זו או אחרת, ואחת היא אם הוא קטולי או פרוטסטנטי או אינו מאמין גם בשתיהן – ישאר לעולם צרפתי לאומי, יען כי הוא היה צרפתי עוד טרם קבל עליו דת זו או אחרת. לא כן עם ישראל: הוא לא התפתח בדרך טבעי ככל העמים. משפחתו אמנם, נתרבתה ונתגדלה עד שנהיו לקבוץ גדול, אולם לא בארצו, רק בארץ זרים תחת עול עריצים ולא היה להם אופי ותואר לאומי, רק קבוץ גדול של יחידים בודדים במינם. הם לא חקקו להם חקים ומשפטים מיוחדים לפי רוחם הם, אלא היו משועבדים לאדוניהם המצרים, לחקותיהם ומשפטיהם, אך כאשר יצאו בני ישראל ממצרים ונדדו במדבר וקרבו אל הר סיני, נעשו בפעם אחת לעם אחד ולחטיבה אחת, "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירש רש"י: כולם בלב אחד כאיש אחד. ואז קבלו את התורה מסיני. בני ישראל לא קבלו את התורה בעת שבתם בארצם שקט ושאנן, רק בעת שנדדו במדבר ולא היו להם עדיין חקים ומשפטים וסדרי מדינה. ובו ביום שקבלו את התורה, בו ביום נעשו גם לעם, "היום הזה נעשית לעם". ו"קב"ה ואורייתא וישראל חד", כלומר, האמונה באל יחיד ומיוחד, קבלת התורה ולאומיותו של עם ישראל באו להם כאחד בפעם אחת וביום אחד.

ובאמת, תורת ישראל אינה רק ענייני אמונה בלבד, אלא גם ענייני דין ומשפט, דברי מדע וענייני מדינה מכל המינים; המדינה והדת – החיים האזרחיים והחיים הדתיים יתלכדו בה ולא יפרדו. והתורה חדרה אל כל פינות החיים והרסה את המחיצה שבין הדת והחיים, מה שאין כן בדתות שאר העמים. ולכן דת ישראל ולאומיותו אחוזות ודבוקות זו בזו, כשלהבת בנר ואין להפריד ביניהן. הדת היא הלאומיות, והלאומיות היא הדת.

על פי הנחה זו נבין את דברי הנביא ירמיה: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד': על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיה ט' פסוק יא-יב). ובבא מציעא פ"ה ובנדרים פ"א אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם וגו' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירש הקב"ה בעצמו, שנאמר: ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשד נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחלה.

חטא עם ישראל בימים ההם לא היה סוד כמוס, שהחכמים והנביאים לא  ידעו מזה. "וראשונים נתגלה עונם" אמרו חז"ל (יומא ט) וכולם ידעו שבני ישראל עברו תורות, הפרו חוק. ובגמרא סנהדרין ק"ד, "אמר רבה אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו ישראל באיכה? מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו באלף בית? מפני שעברו על התורה, שנתנה באלף בית".

ובמדרש (איכה רבתי) "דרש בן עזאי, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה, כמנין איכה". ועוד בהרבה מקומות בש"ס ובמדרשים. ובכן ידעו החכמים והנביאים מראש שעם ישראל צפוי לעונש גדול, רק הם לא מצאו מענה בפיהם להצדיק את הדין, מדוע גלו ישראל מארצם וגעשו כצאן אובדות? מדוע נתפזרו לארבע רוחות השמים ואפסו מהיות עם? ואם בני ישראל חטאו, עוו ופשעו לאלוקים אבל ללאום לא חטאו, ושורת הדין היתה, שהקב"ה ישפוך עליהם את חמתו, בשבתם בארצם על אדמתם, אבל לא לפזר אותם בין העמים שיאפסו ויתבטלו מהיות עם? ואם כן "על מה אבדה הארץ"? כלומר, על מה "אבדה הארץ" את יושביה? והיה להקב"ה להענישם בעונשים הכי חמורים בתור עם יושב בארצו, ולמה נצתה כמדבר בלי עובר?

ועל זה באה התשובה מאת ד': "על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם". כלומר: לא את דת ישראל במובן הדתי של אומות העולם עזבו, אך את תורתי עזבו. ואם עזבו את תורת ד' הלא עזבו את הכל, גם את הדת, גם את הלאומיות, ואינם ראויים עוד להיות עם עומד ברשות עצמו ולהישאר על אדמתו, כי באין תורה, אין דת ואין לאומיות, אין חוקים ואין משפטים, אין סדר חברתי ואין משטר מדיני.

ורב יהודה אמר רב בא להודיענו את הנסבה, שעזבו את תורת ד', מפני שלא ברכו בתורה תחלה. בימים ההם, היו גם כן "חכמים בעיניהם", כמו שיש בימינו אלה, שאמרו נהיה ככל הגוים בית ישראל, הדת היא עניין פרטי, ואינה נכנסת בגבול הלאומיות והלאומיות היא ענין לחוד שאינה נכנסת בגבול הדת. אבל אלמלי חדרו אל תוכנה ואופיה של אומה זו, היו יודעים שהבדל גדול יש בין ישראל לעמים. עם ישראל לא התפתח באופן טבעי כשאר העמים ולא נעשה לעם טרם קבלו את התורה, ורק על ידי החורה נעשה לעם, לכן אם עוזבים הם את התורה, מתבטלים גם כן מהיות עם.

ברכת התורה לפניה היא: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ולו ברכו את ברכת התורה והגו בה, היו יודעים שעם ישראל לא נעשה לעם בדרך טבעי, רק הקב"ה בחר בנו מכל העמים, ונעשינו לעם רק על ידי זה שד' נתן לנו את תורתו. וכל זמן שעם ישראל מקיים את התורה, הרי הוא גם עם. ואם עוזב את תורת ד' אז הוא מתבטל גם מהיות עם עומד ברשות עצמו, כי התורה והעם דבוקים ואחוזים זה בזה ואין להפריד ביניהם.

ודבר שנעלם אף מן הנביאים והחכמים בעת החורבן, היה ניכר ובולט אחר כך, בבואם אל ארץ זרים, והכל הכירו לדעת, כי רוח העם לקוי, כולו. ולא ארכו הימים והחל ישראל להתרפס לפני שוביהם ולחקות מעשי תושבי הארץ, והיהדות ירדה כל כך פלאים, עד שביהדותם התחבאו בחוריהם, פן יתקלסו בהם ויראו עליהם באצבע, כי יהודים הם. ולאט לאט שכחו את תורתם ושפתם, התחתנו בבנות עם הארץ, ועל ידי זה נתחייבו כליה בימי מלכות אחשורוש.

והמן, שידע את תכונת נפש עם ישראל, מצא לו אז את שעת הכושר לבצע את זממו, ולהשמיד את כל היהודים, בדעתו, שאיש מהם לא יפצה את פיו נגד הגזרה הרעה הזאת, כי כבר פג מהם רוח החיים, רוח גאון לאומי והכרת ערך עצמם, ואין בהם שום דבר שיאחד אותם לעם אחד ולחטיבה אחת. את תורת ד' עזבו, את מצוותיו הפרו וכולם מפוזרים ומפורדים בדעותיהם, במעשיהם ובדרכי חייהם ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום.

ובהצעה זו בא לפני המלך אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", ובגמרא (מגילה י"ג): ישנו עם אחד, ישן הוא מן המצות, והמה מפורדים ומפוזרים למרות זה שהם נמצאים במצב איום ומתענים תחת יד זרים, והיתה שורת הדין שתשרה ביניהם אהבה וחבה, כי מונח בחיק הטבע, שצרת הכלל מרככת את הלבבות ומקרבת את הרחוקים זה לזה, כמו שאנו רואים בעינינו אם שני אנשים נתונים יחד כלוא במאסר, הם מתקרבים זה לזה ונעשים במשך הימים לאוהבים נאמנים אף שרחוקים הם במחשבותיהם ובמעשיהם. אבל בני ישראל אף שהם נמצאים במצר תחת עול זרים לא היטיבו את דרכם ושורר ביניהם פרוד עצום, וכל אחד שונא את חברו תכלית שנאה. ומזה שפט בדעתו, כי משחחם בהם, מום בם, וכל זיקי החיים של עם חי ושואף לחיים כבר עממו אצלם ובנקל יבצע את זממו הרע, כי אין לפחד מהם. ובצדק אמר רבא (מגילה י"ג ע"ב): "ליכא מאן דידע לישנא בישא כהמן". כי המן ירד לתוך אפיה של האומה ולמד לדעת את תכונתה ועל ידי זה ידע במה להלשין עליהם לפני אחשורוש.

ואך מרדכי היה היהודי היחידי, שידע מה שנעשה בעולם היהדות ומה שאורגים על היהודים בחצר המלך. ובכל זאת היה הוא היחידי, שלא התרפס ולא השתחווה לפני המן ויקדש שם שמים ברבים, ויהי למופת ברוחו הכביר – ברוח הדת והאמונה. ברוחו הגאוני הביט על ההולכים חשכים ולא נוגה להם, והוא הוא שעמד בפרץ להשיב את חמתו מהשחית. "מרדכי בדורו כמשה בדורו: מה משה עמד בפרץ אף מרדכי עמד בפרץ, שנאמר: "דורש טוב" (מדרש רבה אסתר).

כמשה בדורו, שמרדו בני ישראל את רוחו ועל כל דבר קטן התנפלו עליו ולא זכרו את טובתו, ובכל זאת עמד תמיד בפרץ להתפלל בעדם עד שלפעמים חלה מרוב הצער והיגון. "ויחל משה" רבי יהודה אומר: חלה משה (מדרש רבה שמות פרשה מ"ג). כמוהו היה גם מרדכי, כמה מררו את רוחו, כמה חרה לו שלא שמעו בקולו להטותם מחקות את מעשי הפרסיים והמה לעגו לו ולדבריו. בדמעות חמות הנובעות ממקור לב טהור, החפץ בטובת עמו אשר אהב, עמד מרדכי לפניהם על משתה המלך וישא מדברותיו על חלול הקודש, שהם מחללים לעין כל – ושומע אין לו מכל המסובים. אף על פי כן מחה מלבם את זדונם בעת שהגיעה הצרה ולא נח ולא שקט עד שהוציאם מאפלה לאורה – הארה חומרית שהוציאם ממות לחיים, והארה רוחנית שפקח את עיניהם הטרוטות להראותם, כי טועים הם בדרכם, דרך החיים ויראם את הדרך הנכונה, שילכו בה. הוא הדליק את נר התורה מחדש "מה משה למד תורה לישראל, אף מרדכי כן" (מדרש רבה שם).

מרדכי וכן אסתר ידעו, שהגורם העיקרי לגזרת המן – הוא הפרוד הנורא, שנתפרר העם לפרורים, לכן הצעד הראשון שעשו להצלת העם היה לאחד ולאגד את לבות כל העם להשוות את הדעות ולרכז כל הכחות למרכז אחד. ולמטרה זו שלחה אסתר למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים, הנמצאים בשושן". כלומר, שיכנסם לעבודה אחת, לעבודה משותפת בעד הצלת העם. ומעתה על כל אחד לעזוב את דרכו הפרטי ואת עסקיו הפרטיים ולבא לעזרת העם. ואחר כך, וצומו עלי וגו', כלומר, שיכינו את עצמם לתשובה לתקן את מעשיהם, שבשבילם נגזרה הגזרה של להשמיד להרוג ולאבד.

וכשהושיעם ד' ויחלצם ממצר, קבלו עליהם את התורה מחדש. קימו וקבלו היהודים, קימו עתה מה שקבלו כבר (שבת פ"ח ע"א).

וכמו טרם שקבלו ישראל את התורה מסיני נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, "ויחן שם ישראל נגד ההר", פירש רש"י: בלב אחד כאיש אחד. כן גם טרם שקבלו עליהם את התורה בימי אחשורוש, נעשתה אחדות גמורה ביניהם והתרכזו כולם למרכז כללי אחד, לעם אחד ולחטיבה אחת, כמו שמעיד הכתוב (מגילת אסתר ט',כ"ג): וקבל היהודים, ובמדרש (שם) "כאיש אחד" (פד"מ על מגילת אסתר).

ודבר זה היה כעין תשובת המשקל לעומת שהיו מקודם מפוזרים ומפורדים בינם לבין עצמם בדעותיהם, במחשבותיהם ובמעשיהם ועזבו את עמם ואת תורתם והזניחו את כל הדבר הקדוש בישראל וילכו בחקות הגוים.

על פי הדברים האלה נבין את דברי המדרש (איכה רבתי): חטא חטאה ירושלים, אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב: חטא חטאה ירושלם, ולקו בכפלים דכתיב: כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאותיה (ישעיה מ'), ומתנחמים בכפלים, דכתיב: נחמו נחמו עמי וגו' (ישעיה שם). כלומר, עם ישראל, בשבתו בארצו, חטא בכפלים, בעזבו את תורת ד'. חטא נגד הדת ונגד הלאום, כאשר הארכנו שבתורה נכללות גם הדתיות וגם הלאומיות, ואם ישראל עברו תורות, הפרו חוק עזבו את הכל וחטאם היה כפול, ולכן לקו גם כן בכפלים: לקה הפרט ולקה הכלל, לקה היחיד ולקה הגוי כולו. עם ישראל לא נענש כעם יושב על אדמתו, רק נתפזר לארבע רוחות השמים, ומלבד העונש הגופני, שהגיע לכל אחד מהם, חדל גם מהיות עם. וכאשר ישובו בני ישראל בכפלים – ישובו אל דתם וישובו אל עמם, הם יתאחדו ויתאגדו לעם אחד ולחטיבה אחת בתורה אחת, אז ימצאו להם גם את נחמתם בארצם ובתורתם.

וכשנכנס החודש אדר ואנו מרבים בשמחה לזכר הנס שהחודש הזה נהפך לנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, מחויבים אנחנו לקיים מה שקבלנו עלינו ועל זרענו לשמחת התשועה הגדולה. ועלינו לאחד ולאגד את כל לבות בני ישראל, להתרכז למרכז אחד ולשום קץ לפרוד הנורא, השורר במחנה ישראל ולחזק את דת קדשנו ולקבל עלינו מחדש את התורה בשלמותה. ולמטרה זו מחויבים אנחנו להכריז בפומבי על השקלים ועל הכלאים. שקלים – הם סמל אחדות הלאום. שקל הוא סמן התרכזות הכחות לכח אחד כללי. על ידי השתתפות כל ישראל בשקל באין הבדל בין כהן לישראל, בין עני לעשיר, נבנה המשכן, המרכז הרוחני, של עם ישראל ונתגשמה אחדותה של האומה. ואחר כך בבית המקדש, נלקחו קרבנות צבור, קרבנות בעד כל ישראל מכסף השקלים (מנחות ס"ה). ועיין באלשיך שכתב, כי מחצית השקל מורה על אחדות ישראל. שקל הוא מס לאומי, לכן העכו"ם או כותי ששקלו אין מקבלים מהם (ירושלמי שקלים פ"א), מפני שבמס הזה צריכים להשתתף רק אלה השייכים לעם ישראל אף בלאומיותם, ולא אנשים השייכים לאומות אחרות.

ומשה רבנו שאל את הקב"ה במה תרום קרן ישראל, אמר לו "בכי תשא" (בבא בתרא י' ע"ב) כלומר, קרן ישראל תרום רק ע"י השתתפות כל כחות העם לכח אחד כללי, (דרשות נ"ב).

כלאים – הם סמל דת ישראל הטהורה שאין להרהר אחריה. כלאים, הם גזרת הקב'ה מה ששטן ואומות העולם מונין אותנו, היא חקה בלי טעם. "את חקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא י"ט). פרש"י: חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. ועיין בעיקרים (מאמר ג' פכ"ד) שכתב וזה לשונו: "ועל החלק השני גם כן שהיא ידיעת החקים והדברים הנרצים אצל ד' יתברך לא תוכל להקף בשום צד, כי אין לשכל האנושי מבוא לדעת פרטי הדברים הנרצים אצל ד' יתברך, אם לא מצד הנבואה". ודבר שאין יד שכל אדם מגעת לו, רק הוא רצון אלוקי מוחלט, היא באמת דת טהורה וקדושה. לכן כלאים שאין יד השכל מגעת לדעת את טעמו, היא סמל דת מורשה הטהורה. ולפיכך כשמגיע חדש אדר, ואנו מחויבים להשריש בלב עם ישראל את דת המורשה ולאחד את לבות עם ישראל אנו מכריזים על השקלים ועל הכלאים, סמל אחדות האומה וסמל דתנו הטהורה.

ועל דרך מליצה נוכל להעמיס בדברי הגמרא (ביצה ט"ו ע"ב): "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר". כלומר, הרוצה שיתקימו נכסיו הרוחניים, וקנייניו הלאומיים, יטע בהם את חודש אדר, יקשיב רב קשב לקול המשמיע על השקלים ועל הכלאים, ואז ישתמרו ויתקיימו נכסיו הכי יקרים לכל איש ישראלי בזה ובבא.

(כרם ישראל, בין ישראל לעמים, דרשה ט)

הרב ישראל הלוי בורנשטיין הי"ד נולד בשנת 1880 לערך, להוריו ר' מנחם יוסף וטשייטיל (כנראה) לבית אברבנאל, בעיירה ריקי (או בז'ליחוב) פלך לובלין. הוריו היו סוחרים צאצאים למשפחת אדמו"רים משושלת רבי אברהם בורנשטיין מסוכוצ'וב. הרב ישראל לד אצל הגאון מאוסטרובצה והוסמך על ידו לרבנות.

הרב נשא לאשה את מרת חיה פרל בת הרב ישראל משה לרנר. הרב ישראל כיהן כרב ואב"ד ברייביץ, אחר כך שימש בקמינקה פלך קיוב, שם ייסד גימנסייה ועמד בראש וועד ההורים שלה. לאחר הפרעות באוקריינה עבר לעיר ניקולייב פלך חרסון שם שימש כיו"ר הקהילה היהודית והפיץ תרבות עברית וציונית. נאומיו רבי הרושם שם משכו קהל רב. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזר לכמה שנים לרייביץ ופעל שם רבות בכל תחומי החיים היהודיים.

ומשנת 1923 התחיל לשמש ברב ואב"ד בפלונצק פלך וורשה במקומו של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד שנתקבל אז כאחד מרבני וורשה. היה היה נואם מלהיב ובעל כוח השפעה. הוא עסק בצורכי ציבור באהבת ישראל בכל לב ונפש, ולא חס על גופו ונפשו למען הצלת יהודי. הרב היה מפעילי תנועת המזרחי בפולין ובשנת 1925 השתתף בקונגרס הציוני כציר מטעם המזרחי. ארבעה מבניו ובת אחת עלו לארץ ישראל והשתרשו בה.

הוא הוציא לאור את הספר "חוות יאיר" (תרע"ב) ואת ספרו "כרם ישראל" (תרפ"ט). בפתיחת הספר הוא כותב מסמך היסטורי מרתק בקונטרס "מקורות ישראל – בו יסופר מה שקרה לי ולאחי בני עמי בשנות הבלהות שאחרי המלחמה". הוא הגיע ללונדון וערך מחקר על תקופת האמוראים, אך ככל הנראה כתב היד של הספר שתכנן להוציא לאור בנושא אבד בשואה. הרב ורעייתו ביקרו אצל בניהם בארץ בשנת 1932.

בתקופת המלחמה היה הרב בגטו ורשה. לפי עדויות שהגיעו לבנו שלמה, נספה הרב ביום שני של ראש השנה בשנת תש"ג (1942) בטרבלינקה.

בתקופת מלחמת העצמאות (18.3.1948) נהרג בנו יהושע הי"ד, בהיותו בן 40, עם שלשה מחבריו בצוות חברת החשמל שנסע בטנדר משוריין מחיפה לכיוון צפון לתיקון תקלות, מאש אנשי הכנופיות.

מקורות: אתר יזכור, אתר יד ושם, ספר פלונצק עמ' 241-243, ועוד. ראה גם אנציקלופדיה של הציונות הדתית א עמ' 256-266.