תורתך לא שכחתי

נדרשתי ללא שאלוני, נמצאתי ללא בקשוני, אמרתי הנני הנני שמעו אלי מבקשי ה', הקשיבו אלי עם ד' החרדים על עלבונה של תורה, עורו עורו לבשו עז, אל תראו מחרפת אנוש ומגדופותם אל תחתו, עת לעשות לה' בעת אשר הפרו תורתך. וידוע מאמר התנא האלקי ר' שמעון בן יוחאי (ירושלמי ברכות פ"ט), אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד, עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כנגד כולם, מאי טעמא הפרו תורתך עת לעשות לד'. למה נרפה ידינו ורגלינו מלעמוד בפרץ הבת ירושלים. אהה! אהה! איך נפל ארצה קרן התורה ושודד דגל תפארת ישראל, איך נוכל לקוות על גאולת ציון וירושלים בעת המרה הזאת אשר לא גדרנו פרצת אבותינו שגרמו בעונותיהם להחריב שני בתי מקדשים. וידוע מאמרם ז"ל, כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו (ירושלמי יומא פ"א). איך נוכל לצפות לישועה בעת אשר אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ, עת רצח וגנב ונאף פרצו, ודמים בדמים נגעו. תורה תורה חגרי שק, התפלשי בעפר, איך נפלת ארצה, אין דורשך ואין מבקשך, נשבת זכרך מבחורי ישראל. למה נישן ונתייאש מלעמוד בפרץ השה הפזורה והצאן הנדחה? הוי רועי ישראל! איך נפצו הצאן, איש לדרכו פונה מבלי רועה, אין דורש ואין מבקש. מה נשיב בעת שידרוש ד' מאתנו את צאנו. למה נְלָכד בנבואת האלקי יחזקאל ל"ד לכן הרועים שמעו דבר ד' הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם.

ואל נאמר מי יוכל לעמוד בפרץ בעת המרה הזאת, בעת שגברה המינות והכפירה, בעת שנתרבו רציחות ושפיכות דמים, בעת אשר בן קם באביו ובת קמה באמה ועבד באדוניו, עת אשר הצאן ירעו את הרועים. לא, לא, חוב קדוש מוטל עלינו מנהלי עדת ישראל לצאת לקרב נגד המדיחים והמשחיתים כרם ד' צבאות, עלינו חוב קדוש לחפש ולחקור בשל מי הרעה הזאת ומהיכן היא צומחת ואיה מקורה מקור טמא. בכדי שנוכל לעקור ולשרש הרעה הזאת עד תכליתה. איך לא נבוש שבזמן קצר נגדע קרן ישראל מתורה ומצות ונשחתו במדות עד שאבדנו את נס תפארתנו שמבני אברהם יצחק ויעקב אנחנו. לא כן רבותינו שבגולה, הקיצו משנתכם זקני הדור, חגרו מתניכם, עמדו מתרדמתכם, נחלץ חושים לפני בני ישראל להדריכם בדרך ישרה לסקל האבנים ולעקור הקוצים והברקנים ונכבשה מלחמת ד'. חוב קדוש מוטל על כל החרד לדבר ד' לדבר מזה בשכבו ובקומו כמצות קריאת שמע ולא להסיח דעת מזה אף רגע אחת. אנחנו מחויבים לעשות אספה רבה מכל רבני וגאוני ארץ במרכז המדינה בעיר גדולה בווארשא או ווילנא או מינסק או ביאליסטאק כאשר יסכימו על זה רוב דעות ושם נתאחד לחקור כל דבר שרש. ובאמת החוב מוטל על עם ד' גביריו וקציניו ליסד בקביעות בית ועד לחכמים, כאשר התנהגו אבותינו ורבותינו הקדושים מימי קדם, גם בעת גלותם, כידוע ליודעי קורות עם ישראל מיום היותם לעם ה'. אנחנו מחויבים למסור נפשנו עבור כלל ישראל שלא יכרתו חס ושלום מכרם ד' צבאות. נלמדה מאדון הנביאים שמסר נפשו עבור צאן מרעיתו. קראו מעשה דפילגש בגבעה אשר נתקבצו כל ישראל כאיש אחד חברים ומסרו נפשם לבער הרעה מישראל, ואף כי בעת המרה הזאת אשר רואים אנחנו בעינינו ושומעים אנחנו באזנינו מעשים אשר לא יעשו מדי יום ביום באין מוחה, אשר גם המעשה דפילגש בגבעה כאפס וכאין תחשב נגד הרעות הנעשות כיום, עם ה', חזקו ונתחזק, לא נחשה ולא נשקוט ער תצא כנגה צדקתנו, עד יראה ד' בצרותינו ויבחון לבבנו אם באמת ובתמים אנחנו אתו, אז יאמר לצרותינו די וכבוד ד' יזרח ורוח קדשו יצא ממרום להלהיב לבות עם ישראל לעבודת ד' ויקוים בנו דברי מלאכי, אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו. כאשר נדבר איש אל רעהו באמת, נקום ונתחזק לבנות פרצות ישראל ונרים קרן התורה והמצות ולא נביט למחרפינו ולמגרפינו, אז ויקשב ד' וישמע לקול דברינו ויושיע אותנו להעמיד הדת על תלה ולרומם קרן התורה וישראל, כידוע מאמרם ז"ל בירושלמי (פאה פ"א), שכל דבר שבית דין נותנין נפשן עליו הוא מתקיים, כמה שנאמר למשה מסיני. ויקוים בנו מאמרם ז"ל תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שלום בפמליא של מעלה, שלום בפמליא של מטה ובזכות זה נזכה באמת לגאולת ציון וירושלים במהרה בימינו. אמן ואמן.

אלו דברי הכותב וחותם באמת מלוכ"ח העומד מוכן לקול הקריאה, עבד לעבדי ד', המשתחוה מרחוק מול הדרת קדשם ואת כבוד קדשם ותורתם הסליחה.

צבי הירש בהגאון מהרי"ץ קוויאט זצ"ל מחבר ספר 'חמדת צבי' החופ"ק פיעסק פלך גראדנא.

('קול קורא אל עם ד' ואל רבניו וחכמיו וסופריו', קול יעקב, כ"ח אב תרס"ז, 08.08.1907)

---

בעז"ה יום ג' ג' אלול לסרר צדק צדק תרדף פה פיעסק.

ההכרח יאלצני להכביר מילין ולרבר קשות נגד חכמי הדור אדירי התורה ולהוכיחם על פניהם, בטח אמצא חן בעיניהם יותר מאשר אם הייתי חונף אותם, כמאמר החכם: 'מוכיח אדם אחרי חן ימצא'. זה שבועות שנים אשר יצאתי ב'הקול' נגד גאוני הדור לעוררם ולהקיצם שיעמדו לקרב לעשות חיל להחזיר עטרה ליושנה ולהעמיד הדת על תלה. שם הוכחתי לדעת בראיות ברורות וטענות צודקות שחוב קדוש מוטל עליהם על פי דין תורה להשתדל בזה ולא לחשות מזה. צר לי מאד שלא נדפס פתגמי הקדום ב'הקול' היומי היוצא בכל תפוצות ישראל, הכינותי את עצמי באזנים קשובות לשמוע בקול דברם מה בפיהם מי בהם ירא ד' השומע בקול דברי. ימים עברו ואין קול ואין קשב. קול ענות חלושה אנכי שומע, רבנים מעידות קטנות יצאו ממחבואיהם, הכפירים שואגים באזני האריות להקיצן מתרדמתן והן רובצות במנוחה במעינותיהן באין שומע לקול הכפירים. יודע אנכי מאמר החכם, 'ברוב דברים לא יחדל פשע', אבל אהה? איך אוכל לחשות, מי שמע בזאת? מי ראה כאלה? שמה ושערוריה נהיתה בארץ, גברה הכפירה, רבה הרציחה, מוסדי הרת עומדים לנפול, עמודי העולם רופפום. מעי, מעי אוחילה, קירות לבי הומה לי, אוי לנו כי פנה היום, נטו צללי ערב, החשך כסה ארץ ותהי האמת נעדרת. חשבתי דרכי, אלכה לי אל הגדולים ואדברה אתם, כי המה יודעים דרך ד', כי מי יורה דעה ומי יבין שמועה. נסיתי את ידי ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך. זחלתי ואירא מחות דעי אתכם, יען כי צעיר אנכי לימים ואתם ישישים. הוחלתי לדבריכם ערד תחקרון מילין בעצה ותושיה ותשמיעו בהוד קולכם: 'הננו, הננו, עומדים אנחנו בכל עוז נפשנו ליום מוכן כאשר ישמיע הקול קורא, מוכנים אנחנו להשתדל בכל כחנו כאשר יורנו ד', גם אתם הצעירים מנהלי עדת ישראל עמדו לעזרתנו, היו מוכנים לקול הקריאה בעת שישמיע הפעמון קולו'. לו עשיתם כן, לו שמענו כן מפיכם, אז ידענו כי צדיקים אתם, קדושים אתם, כאשר יורונו חז"ל, למה הדבר דומה לפעמון זהב והקול שלו מן מרגליות, כן הצדיקים מטיבים לעצמן ולאחרים, שנאמר 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו' (מדרש אמור). אבל אהה, הפעמוני זהב אינם רוצים להשמיע הוד קולם, אין מענה בפיהם. על מה זאת, מדוע אתם מחשים ומדוע הרפיתם ידיכם בעת שהלהב גדול ומה יוצא מזה. אמנם החכם מכל אדם אמר 'חושך אמריו יודע דעת וקר רוח איש תבונה'. אבל עת לכל חפץ, לא כל העיתים שוות, עת לחשות ועת לדבר, עיניכם לנוכח יביטו, המצב הנורא השורר בתוך עם ד' העזובה והנפוצה בארבע פנות הארץ, איך מדי יום ביום נופלים מוסדי התורה חלק המעשי. חזות קשה הוגד לי, שמעתי ותרגז בטני שעומד להתפרץ בכמה קהילות גדולות חלול שבת בפרהסיא, מטעם שאין מי שישתדל לעמוד בפרץ לחלצם מן המצר להרשות להם לפתוח חנותם ביום הראשון, אשר זאת באמת נקל להשיג רישיון מהממשלה יר"ה, אם נשתדל לשם שמים, הן לא קצרה יד ד' להושיע, אם נדרוש בלב שלם.
מעולם דרכי שלא להתגרות עם תלמידי חכמים ובפרט עם רבנים ולא לבחון ולבדוק אחר מעשה בית דין. אך עתה באה העת לא אוכל לחשות ולהתאפק מלריב ריב ד'. את זה ראיתי יוצא ב'הקול' מחמשה רבנים מפורסמים יושבי על מדין בעירות גדולות, מאמר 'הזהרו במצות ציצית', לא אכחד מכם הפליאה הגדולה השמה קן בלבבי על הני גברא רברבי צנתרי דדהבא, מה עלה על רוחם לקנות שלמות בזה, הכי אין להם לנגד עינם פרצות רחבות והריסות גדולות אשר באמת אם לא נשכים ונקדים פני הרעה בעת אשר עדיין אין פרוץ מרובה על העומד לגדור ולבנות חומת הדת. אהובי וידידי לכו נא ונוכחה. אמת שגם מצות ציצית שקולה ככל התורה כמאמרם ז"ל ומלא בכל פנות חז"ל אזהרות במצות ציצית. אבל לא זו הדרך, הראיתם איש עובר בנהר ושטף מים רבים עוברים על ראשו באין מציל והוא יסלסל בשערו, השמעתם בעת שהשלהבת אחוז בכל פינות הבית והלהב עולה עד למרום, יסיח דעתו לדבר אחר. לא כן צריך להיות. אחי ורעי, הרימו עיניכם הביטו וראו בעינא פקיחא אם בעתים הללו אשר באנו באש ובמים, אש מתלקחת אחז בכלי חמדתנו מים רבים הגיע עד נפשנו, העת עתה לסלסל בשערות ולהתייפות ולהתעסק בדברים שאינם נוגעים להריסת התורה ולחופש הדת, כל זאת אם נניח הדבר שבאזהרותיכם כוונתם להלכה וכתורה יעשה, ברם אם נבוא לעומק יהושפט לפי עניות דעתי לא קלעתם אל השערה ולא כוונתם להלכה במחילת כבוד תורתכם הרמה.  ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
א. כתבתם שנתברר לכם על פי דו"ח שאומן אחד עשה ציצית כפולים שמונה דקים מחוטי מטוה של טליתים אשר לא נטוו לשם ציצית ומסרם לאחרים והכשיל בזה כמה אלפים מישראל בביטול ציצית וברכה לבטלה, ובשביל זה פסלתם כל הציצית בכל אתר ואתר בלא הכשר. תמה אני, וכי בשביל שאחד אבד נאמנותו וכשרותו, יאבדו כל ישראל חזקת כשרותם וגם חזקת אומן לא מרע אומנתו, טוביא חטא וזיגוד מנגד, איש אחר יחטא ועל כל העדה תקצפו? וביותר מדוע חסתם על הנבל הזה החוטא ומחטיא את הרבים, וכסיתם את שמו לבלי לגלות קלונו ברבים, אשר באמת על פי  דין תורה מחויבים אתם לפרסם שמו הטמא ולבער הרע מקרב ישראל. ואתם לא כן עשיתם, על הפושע הזה חסתם, וקיימתם דין כיסוי, ולא חסתם על כבודם של ישראל ועל ממונם לחשוד אותם שלא כדין;
ב. כתבתם שהעידו לפניכם אומנים עד הציצית כפולים שמונה דקים, שאי אפשר כלל לעשותם אם לא מחוטי מטווה לטליתים. שרי התורה, וכי בשביל עדות כזו נוכל לפסול, הכי כל האומנים שווים במלאכתם. ומלבד זאת, הכי לא יוכלו לחשוב בעת הטוויה לשם מצות ציצית? אתמהה! גם אין לפסול כל הציצית שבעולם בשביל הציצית של הפושע, הלא כלל גדול בתורה 'אחרי רבים להטות', ועיין יורה דעה סימן ק"ד ובאורח חיים סי' ל"ב סעיף נ' ובמגן אברהם סעיף קטן פ"ו כללי הדינים הנוגעים לזה;
ג. כתבתם שנכשלים על ידי זה באיסור הוצאה בשבת, כי כל היוצא בשבת בטלית שאינה מצויצת בהלכתה חייב חטאת. במחילת כבוד תורתכם הרמה דבר זה מביא לידי גיחוך, כל הרואה ישתומם על המראה הזאת שחבל רבנים גדולים נפלו ברברבתא בדבר שגם בר בי רב דחד יומא לא היה טועה. ולפי דבריכם אם היה זאת בזמן הבית מביא חטאת על פי הוראה שלכם, ובאמת הייתם נכשלים באיסור חולין בעזרה, באשר אראה לכם מפורש ושום שכל, דעיקר הסברא מה שחייב חטאת היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה כתבו התוספות והראשונים מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו, שדעתו עליהן עד שישלימו ויעשה ציצית, דאם לא כן קשה לבטל החוטין לגבי הבגד. וכן מבואר באו"ח סימן ש"א סעיף ל"ח, וזה לשונו: מפני שאותם החוטין חשובין הן אצלו ודעתו עליהן עד שישלים ויעשהו ציצית. וסברא זו לא שייך רק בציצית כשרין, אלא שפסל ציצה האחת או חוטין אחדות והשאר כשרות, ולפיכך אינן בטלין החוטין הכשרין לגבי הבגד מטעם חשיבותן, והוי משא. אבל באזהרה דירכו דהחשש שלכם שמא כל החוטין פסולין מטעם שלא נטוו לשמן ואין להן שום חשיבות, וממילא הן בטלין לגבי הבגד, ואיך נוכל לחייבו חטאת בנידון זה. וכן כתב הט"ז באורח חיים סימן י"ג ס"ק א', דאם כל החוטין פסולין לא שייך הדין דחיוב חטאת וזיל קרי בי רב הוא.
אהובי וידידי רועי עדה ישורון סלחו לי על אשר אני פוגע בכבודכם, כי לבי יכאב לי ועלי לבי דווי, איך קדרו שמים וחשכו הכוכבים, כסו חרולים על פנינו, על מה אבדה הארץ, מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, דאגה בלב איש ישיחנה, אדברה וירווח לי: אנחנו אשמים בזה, על מה אנחנו יושבים בחבוק ידים, המכשלה הזאת תחת ידינו, אנחנו נתן דין וחשבון, ד' במשפט יבוא עמנו, יום נקם לד' ושנת שלומים. אנחנו מחויבים להתאזר על ידי ועד של חכמים איך לגדור כרם צבאות, איך להרים קרן ישראל, איך לחזק מוסדות התורה חלק המעשה, וכל זה מזקנים נתבונן הגאונים הצדיקים והקדושים. אתם עמודי ישראל עליכם ראשי עם קדוש מוטל להיות מהעומדים בראש בהענין הקדוש הזה, אליכם הקול קורא פנו דרך ד' ישרו מסלה לאלקינו הרימו מכשול מדרך עמי, חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו, קומו זקני ישראל החרדים לדבר ד' עושו ובאו האספו כי עליכם הדבר מוטל, עוצו עצה ודברו דבר כי עמנו אל. וזאת העצה היעוצה על כל הארץ, העבירו קול במחנה לכל רבני הגולה להקבץ ליום מוגבל וכל אשר לא יבוא יבדל מקהל הגולה. התעוררו לקראת ד' לעשות אגודה אחת בלב שלם ובקשר אמיץ וצאו בקול קורא בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין להתכנש בכנשתא רבה, וכדנה תאמרון להון: להוא ידוע לכון חכימי דישראל די רוח אלהין קדישין ביה להכנא לזמנא דנא, ואז נעשה ונשמע כולנו באמץ דוח ובלב כביר לעזור לכם בכל מאמצי נפשנו עד יערה עלינו רוח ממרום והעם ההולכים בחשך יראו אור גדול, אז יבקע כשחר אורינו והלך לפנינו צדקנו וכבוד ד' יאספנו. ומוכנים אנחנו לקול תרועתכם להמקום המקודש להיות ועד של חכמים, ובזכות זה נזכה לשמוע בקול שופר של משיח לקבץ פזורי ישראל, ואז יתרומם קרן התורה וישראל במהרה בימינו אמן ואמן.

הכותב וחותם באמת ומצפה לישועת ד' צבי הירש בהגאון מהרי"ץ ז"ל קוויאט, מחבר ספר 'חמדת צבי' החונה פה קהילת פיעסק פלך גראדנא.

('טובה תוכחת מגולה מאהבה מסתרת', קול יעקב, י"ט אלול תרס"ז, 29.08.1907)

---

הרב צבי הירש קוויאט הי"ד, רבה של פעסקי (מחוז גרודנה), נולד בשנת תר"ל (1870) לאימו מרת אסתר ולאביו הגאון הרב יצחק קוויאט, רב ואב בית דין בקהילת ראש (ראסי', מחוז גרודנה) ודיין בבית הדין בווילנה. משפחתו הייתה משפחת תלמידי חכמים שכיהנו במשך שבע דורות בהנהגת הקהילות בליטא. הרב צבי הירש למד בישיבת וואלוז'ין, שם היה תלמידם של הנצי"ב ושל רבי חיים מבריסק. הוא כיהן כר"מ ומורה צדק בקהילת ביאליסטוק, ומשנת תרס"ו (1906) היה רב וראב"ד פיעסק.

אחיו, הרב דוד קוויאט מילא את מקום אביהם בקהילת ראש.
אחותם מרת ראשה דבורה, ובעלה הרב שמואל אליהו רוז'נסקי מסלונים, הצליחו לעלות לארץ ישראל, לאחר שבתם אסתר עלתה לארץ בשנת 1933 בהיותה בת 18 יחד עם קבוצת גרודניה, עבדה ברוקחות בתל אביב והצליחה לסדר סרטיפיקטים להוריה ולאחיה.

העיירה פיעסק והעיירה הסמוכה מוסט שכנו על גדות הנהר נימן במערב רוסיה הלבנה, בין גרודנה ללוולקוביסק. אנשי העיירות התפרנסו בעיקר מהנהר ומשוק איכריים שהתקיים פעם בשבוע בכיכר רחבת ידיים. תושבי העיירות היו אנשים פשוטים, צנועים ויראי שמים, שהסתפקו במועט. רובם עמלו כל השבוע לחסוך לקידוש שבת וחג, והאמידים הבודדים בקהילה החזיקו את קופת הצדקה לסייע לעניים, לחולים, לאלמנות וליתומים.

הרב צבי הירש הוציא לאור בעיר ורשה בשנת תרנ"ט (1899) את ספרו 'חמדת צבי' חלק א – בענין נאמנות עד אחד, על פי הבבלי והירושלמי, והפוסקים הראשונים והאחרונים, ו'את ספרו 'חמדת צבי' חלק ב – ובו חידושים על מסכתות שבת, עירובין ופסחים. בהסכמה לספר כותב הרב יוסף שלופער מסלאנימא על המחבר כי הוא 'הרב המאור הגדול עדיו לגאון החריף ובקי סוע"ה (סיני ועוקר הרים) כש"ת מוהר"ר צבי הירש קוויאט נ"י בהרב הגדול המנוח מ' יצחק זצ"ל הגאבד"ק ראסי'… ואשרי העיר אשר הרב המאוה"ג (המאור הגדול) ישכון בה כבוד בתורה ולומדיה'. בהקדמת ספרו כתב הרב צבי הירש כי הוא שמח לגמרה של מצווה בהדפסת חידושיו לדורות עד כי 'אין לשער גודל השמחה והנאה של מצוה שישי לי כעל כל הון'.

בשנת תרס"ט הובאו חידושים משמו בכתב העת 'יגדיל תורה', שנה א, קונטרס ה, עמו' 56.

הרב התחתן עם מרת קיילה (רוחמה) בת משה בער ורבקה הדסה פולוטובסקי, ונולדו להם תשעה ילדים.

בשנת 1907 פרסם הרב שני מאמרים בעיתון 'קול יעקב' מתוך דאגה עמוקה בשל נטישה מתרחבת של שמירת המצוות. במאמריו קרא הרב לכל גדולי הדור להתאחד ולהתכנס על מנת לפעול לתיקון המצב.

בשנת תרפ"ד (1924) הוציאו החפץ חיים והרב חיים עוזר גרודזנסקי קול קורא לציבור לתרום באופן להחזקת התורה בתמיכה כלכלית קבועה בישיבות. הרב צבי הירש קוויאט היה בין הרבנים הרבים שצירפו את חתימתם בתמיכה בקול קורא זה.

בשנת תר"צ (1930) פרצה שריפה בעיירה, נשרפה משפחה אחת ומאות תושבים נותרו חסרי כל. הרב פעל לטובת הנזקקים והוציא קריאה בעיתונות, יחד עם עמיתיו, על מנת לגייס תרומות לשיקום נפגעי השריפה.

בשנת 1939 נכבשו פיעסק ומוסט על ידי הסובייטים ובשנת 1941 הם נכבשו בידי הנאצים, שהעבידו בפרך, הרגו ושרפו חיים את יהודי העיירות, וגרשו את חלקם לגטו וולקוביסק. ביום חורף קר ומושלג, בחודש טבת תש"ב (1942), גורשו בני הקהילה למחנה ההשמדה טרבלינקה.

מתוך אלפי אנשי הקהילה, שרדו רק בודדים, שהיו מקרב ניצולי המחנות ומקרב הפרטיזנים.

ישנן מספר גרסאות על נסיבות מותו של הרב:

על פי דף עד שכתבה בתו, הרב נפטר מהתקף לב בתקופת השואה, במצור ובמצוק.
על פי שרה אפשטיין, (ספר הזכרון לקהילות פיעסק ומוסט, עמו' 195) הרב קוויאט, אשתו, בתם ובעלה ושתי בנותיהם נשרפו בשריפה גדולה בביתם.
שמו של הירש קוויאט מופיע ברשימת נרצחים בעיר ווקוביסק בשנת 1941.

רעייתו של הרב צבי הירש ורבים מבני משפחתו נספו גם הם בשואה, ובהם:

• בנו, הרב יצחק, מלובלק, שכיהן כמזכיר בית דין רבני. רעייתו חיי מניה לבית אלטמן, ובנם אשר.
• בתו מרים, ובעלה צבי הירש קוויאט (ב"ר דוד קוויאט) ובנותיהם אסתר ושרה'לה.
• בנו, זאב (וועלוול).
• בתו, אסתר קוויאט, שעבדה כמנהלת חשבונות.
• בנו מאיר, עבד כמורה. רעייתו נחמה לבית פורמנסקי, ובניהם משה בער ומוטל'ה.
• בתו, רבקה דוקטור, שהייתה מורה, בעלה הרב אליעזר, ובנם מנחם.
• בנו, שמואל, ורעייתו רחל.
• אחייניתו, חנה קפלן, (בת אחיו הרב דוד), אשתו של יצחק מנדל, ובנם דוד.
• אחות אשתו, דינה גינצבורג, אשת יעקב.
• בן דודו, ר' שמעון יצחק קוויאט, ורעייתו חיה-הענא.

בתו פרידה עלתה לארץ ישראל בסיועו של ד"ר זרח וורהפטיג. היא התחתנה בארץ עם יהודה יהודאי שכתב על חותנו שהיה 'איש תורה, אציל נפש ונבון מאד'. פרידה הצליחה לשלוח סרטיפיקט לאחיה הקטן, יעקב, ולהציל אותו. הוא הגיע לארץ ישראל ברכבת האחרונה מווילנה. יעקב קוויאט, שינה את שמו ליעקב פרח. הוא התחתן עם בת דודתו, רחל לבית רוז'נסקי. לאחר פטירתו בכ"א חשון תשס"ב (1961), הוא נקבר בבית בעלמין בהר המנוחות בירושלים. על מצבתו מוזכרים בני משפחתו שנספו.
פרידה הנציחה את קרוביה שנספו באמצעות מילוי דפי עד ב'יד ושם' לזכרם.

בספר הזכרון לקהילות פיעסק ומוסט, עמ' 272, נכתב כי פרידה יהודאי היתה אחת הפקידות הבכירות בוועד הקהילה בחיפה, ו'בנתה לאביה, שהיה צדיק וחלש, בית בהר הכרמל'. אך כאמור, הרב נספה בשואה ולא הצליח לעלות לארץ ישראל.
בשנת תשס"ט (2009) הוקמה אנדרטה על מקום העיירה פיעסק החרבה לזכר שישים יהודים שנשרפו שם.  

דברי זכרון לר' משה בצלאל זצוק"ל הי"ד (בנו של השפת אמת זיע"א)^[1]

עריכת מאמרי הפרשה נעשית ביום ההלולא של השפת אמת זיע"א ה' בשבט. [אזכור לטובה את מו"ר הרב בנימין שמואל הרלינג^[2] זצ"ל הי"ד שהכיר לי את השפת אמת בימי נעורי בכפר הרא"ה] מכיוון שהגליון מוקדש לקדושי ושרידי השואה, אביא מדבריו של בנו של השפת אמת (הרב יהודה אריה לייב אלטר) הרב משה בצלאל זצוק"ל הי"ד שנספה בשואה עם רוב משפחתו. היה קדוש עליון ולא נותרו ממנו דברי תורה בכתב למעט אגרות קצרות ודברים מעטים. וודאי שמחה גדולה לאב להביא מדברי בנו שממשיך דרך עבודתו בקודש. מן הענין לציין כי שבת פרשת בא, היתה שבת ה'שבע ברכות' של הרב משה בצלאל. ראה דברי אביו בימי שבע ברכות שלו, נדפסו בשפת אמת ליקוטים לנשואין (מהדורת אור עציון ח"ב עמ' 309). בין דבריו: …בברכת שמח תשמח שוש תשיש…שעיקר השמחה כדי לעורר לפניו יתברך שמחה במעונו [כשאדם מישראל בצער ח"ו, השכינה משתתפת בצערו (סנהדרין מ"ו ע"א), ק"ו מדה טובה כשאדם מישראל בשמחה הקב"ה שמח בשמחתו]…ויתכן לפרש במעונו, על בית המקדש שהוא משוש כל הארץ, ומשם השמחה יוצא לכל העולם…עכ"ל השפת אמת.

באחת מאגרותיו כתב וזלה"ק:

…יש לאו מפורש 'לא תשנא את אחיך בלבבך' ומצות עשה 'ואהבת לרעך כמוך' ובודאי לא נאמר זה על אנשים ידידים ביניהם, על זה לא הוצרך התורה לצאת ולהזהיר, רק בכהאי גוונא שהיצר הרע דורש מהאדם שישנא לחברו, אז הזמן לקיים 'ואהבת' וממילא כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים [לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם (משלי כ"ז י"ט)] ונדחה השנאה מהאחר, ונעשים שניהם אוהבים. ואתה אשר תמיד היית איש אוהב לבריות, ולא ידעת כלל לצער שום איש, ואתה בארץ ישראל המחכמת, וצריכין להטהר מהמידות הרעות מידי יום ביום יותר ויותר…

ותהלה לאל באיסור טריפות ויתר איסורים נזהרים, ולמה יגרע הלאו ד'לא תשנא' שהוא איסור שבין אדם לחבירו וחמור יותר, וגורם ללשון הרע ועוד איסורים רח"ל.

ואם כי יש לך עוולת ממי [כלומר ממישהו], הלא כמה גדול המעביר על מדותיו (עיין ר"ה י"ז ע"א) וכמה נחת רוח תעשה בזה למעלה, כי אחדות ישראל דבר גדול מאוד. ואקוה כי תשים דברי אלה על ליבך למלאות מבוקשי, ואם כי יקשה לך בתחילה, אבל אח"כ יערב ויבושם לך…אכפיל מבוקשי להתבונן ולקיים מה שנאמר (שמות כ"ג ה') עזוב תעזוב, עזוב מה דבלבך (אונקלוס) וגם לי יש עוולות מאנשים, ובשביל זה יהיה לי שנאה על מי מישראל? חס ושלום…עכ"ל הרב משה בצלאל אלטר מגור^[3] זצוק"ל הי"ד.

משה ואהרן קיימו מצוה לשמוע לדברי חכמים

וַיֵּלְכ֥וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ (י"ב כ"ח)

הרב אברהם חיים ריינמאן[4] זצ"ל הי"ד בספרו על מסכת אבות (פרק ו' משנה ו' גדולה תורה) ויצא פרח כתב וזלה"ק:

…שמעתי בשם הרה"ק מרן ישכר דב מבעלז ז"ל לפרש הפסוק…וילכו ויעשו…כן עשו, ופירש רש"י: להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן, ומהו 'כן עשו', אף משה ואהרן כן עשו [ע"כ עפ"י רש"י]. לכאורה וכי ס"ד [סלקא דעתך] שמשה ואהרן לא יעשו הקרבן פסח?!

אך יתיישב עפ"י מעשה שאירע שהרבי רבי אלימלך ז"ל היה פעם אחת באיזה מקום, וכשנסע משם חלקו לו כל העם כבוד גדול ולווהו מרחק רב ברגליהם, והוא נסע לפניהם על העגלה. התיישב בעצמו, והלא זה הכבוד למי נותנים כל העם הזה, הלא רק לפני ה' יתברך ככתוב (ירמיהו י"ג ט"ז) תנו כבוד לה'. על כן ירד מהעגלה והשתתף עצמו עם כל הקהל המקיימים המצוה הגדולה הלז שנותנים כבוד לתורה, על כן הלך ביניהם. [ע"כ המעשה]

עד"ז [על דרך זה] יתבאר כי משה ואהרן שמעו מהקב"ה לעשות הקרבן פסח, וכשדרשו כן לפני העם והאמינו לדבריהם ועשו כן, קיימו שתי מצוות, האחת מצות קרבן פסח, ושנית הלא לא שמעו בעצמם מפי הקב"ה רק מפי משה ואהרן, אם כן קיימו בזה מצוה 'לשמוע לדברי חכמים' שהאמינו שכן ציוום ה' יתברך. משה ואהרן ששמעו מפי הקב"ה בעצמם, אצלם לא היה זה המצוה, על כן כללו עצמם עם הכלל ישראל לקיים המצוה כמוהם גם במצוה של 'לשמוע לדברי חכמים', כנ"ל מהרבי אלימלך.

זה שפירש רש"י להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן, ר"ל שהאמינו שכן ציוום ה', וקיימו מצוה לשמוע וגו', ומהו 'כן עשו' אף משה ואהרן כן עשו, היינו שגם המה כללו עצמם עם הכלל ישראל לקיים גם זאת המצוה. [ע"כ עפ"י דברי האדמו"ר מבעלז].

טעם שמזכירין קירוב הגאולה בקידוש החודש

החודש הזה לכם (י"ב ב') וברש"י הראהו לבנה בחידושה ואמר לו, כשהירח מתחדש, יהיה לך ראש חודש.

מבאר בספר ארץ צבי (עה"ת) לרב אריה צבי פרומר[5] הגאון מקוז'יגלוב זצ"ל הי"ד (פרשתנו) וזלה"ק:

הנה כשמברכים החודש אומרים: הוא יגאל אותנו בקרוב. ומה שייכות זה לקידוש החודש?

וי"ל דכמו שע"י לשון הרע נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, כבש"ס (ערכין ט"ו ע"א) וכן ע"י לשון הרע נחרב בית שני ( יומא ט' ע"ב) כמו כן הדובר טוב גורם הגאולה, מתוך ידיעת ההפכים, דידיעת ההפכים אחת (וכעין זה בזה"ק (מצורע מ"ו ע"ב) דכמו שהנגעים באים על לשון הרע, כמו כן מי שצריך לדבר ואינו מדבר) וע"כ קידוש החודש שהוא מצוה שבדיבור מסוגל לגאולה. וזה עדיף משאר מצוות שבדיבור, דכל מקום הדיבור הוא רק לגלות על מחשבות הלב, כמ"ש הר"ן פרק קמא דקידושין, ע"כ עיקרו המחשבה, והלשון רק קולמוס הלב [עפ"י חובות הלבבות שער ב' פ"ה]. אמנם הקידוש החודש דרשינן (ר"ה כ"ה ע"א) אתם אפילו שוגגין וכו' אתם אפילו מוטעין, וא"כ א"א לומר דעיקרו הלב, והדיבור לגלות על מחשבת הלב, אדרבא הלב אינו מספיק לזה דהוא מוטעה ולא חשיב פיו וליבו שווין, וע"כ דכאן עצם הדיבור לבד הוא הגורם. ע"כ לו יתרון הכשר לענין זה שגורם גאולה, לא שאר הדברים, היפוך לשון הרע, וע"כ אומרים זה קודם שמברכים החודש שהוא כעין ענין קידוש החודש. עכ"ל הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד.

 ממצות קידוש החודש למדים על כבוד תלמידי חכמים

בספר ויגד משה על פרקי אבות לרב משה יהודה כ"ץ^[6] זצ"ל הי"ד (פרק ו' על משנת במ"ח דברים התורה נקנית…באמונת חכמים, עמ' תקצ"ח) וזלה"ק:

שמעתי מאאמו"ר (שליט"א) [הרב אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל הי"ד] בשם הרב הקדוש רבי מנדל מרימינוב זי"ע, דמה שהראה ה' יתברך למשה את מולד הלבנה, ואמר לו 'כזה ראה וקדש' (ראה ראש השנה כ' ע"א). הכוונה הוא עפ"י הידוע, דהלבנה אין לה אור עצמי, רק מה שמקבלת מהחמה, והטבע הוא דכל מה שמתרחקת טפי מהשמש, היא מקבלת יותר אור. וכך היא מסובבת מתחילת החודש עד אמצע החודש שאז היא מתרחקת ביותר, ולכן הלבנה במלואה. ואח"כ בהמשך החודש מתקרבת יותר אל המשפיע, לכן יכהה מאורה מעט מעט ויחסר, עד שהיא סמוכה לגמרי אל החמה, אז נחשך אורה לגמרי וזהו 'מולד הלבנה'.

וכן הוא בדמיון קבלת התלמיד מהרב, אשר רבו משפיע לו אור התורה והחכמה, וכל מה שתלמיד מתנהג עצמו בהתרחקות מרבו בבחינת יראה, ומחזיק את רבו לגדול מאוד, והרב דומה למלאך ה' צבאות בעיני תלמידו, אז יוכל להשפיע לו יותר תורה ויראה. ועל כן אמר לו ה' יתברך למשה שהיה רבן של ישראל בעת שהראה לו את מולד הלבנה, כזה ראה וקדש, שכך צריך להיות הנהגת התלמיד עם רבו, עד כאן דבריו הקדושים (עיין דרך פקודיך סוף מצות עשה ד', אגרא דפרקא אות ח' [לרב צבי אלימלך מדינוב ה'בני יששכר]). וזהו באמונת חכמים – שצריך להאמין בחכמים שהם גדולים מאוד, וכל מה שיחזיק מהם יותר, יוכל לקבל

מהם יותר שפע רב עד בלי די.

ואלו שאומרים שבימי קדם היו גדולי הדור גדולים בתורה ובמעשים, מה שאין כן בזמנינו, זה הוא שקר מוחלט. ובאמת בכל הדורות היו כתות שהיו אומרים כן, כמובא במדרש (קהלת רבה א') בפסוק (קהלת א' ד') דור הולך ודור בא וזה לשונו: יהיה בעיניך דור שבא כדור שהלך, שלא תאמר אילו היה רבי עקיבא קיים הייתי קורא לפניו, אילו היו רבי זירא ורבי יוחנן קיימין הייתי שונה לפניהם, אלא דור שבא בימיך וחכם שבימיך כדור שהלך וחכמים הראשונים שהיו לפניך, עיי"ש.

וכן מצינו בספר הקדוש נועם אלימלך (בסופו) באגרת הקודש מבנו הרה"ק רבי אלעזר זצ"ל שכותב בשם אביו, שיש אומרים שמאמינים בחכמים קדמונים שהיה להם מדרגת רוח הקודש, אבל עתה בדור הזה אי אפשר להיות זאת, וכן בכל דור ודור אומרים כך, כמו שמצינו בשאול ודוד המלך ע"ה כידוע.

אהובי אחי, יהי ליבך בטוח כי גם בימי הקדוש האר"י ז"ל היו ג"כ מתקוטטין עמו. וזהו פירוש הפסוק דור לדור ישבח מעשיך, רצה לומר דור שהוא עתה מודים בעצמם שהדורות שהיו לפניהם היה להם מדרגות, וזהו ישבח מעשיך, שמשבחים ומודים שגדולים מעשה ה' שנותן לצדיקים, אבל לא בדור הזה, עכלה"ק.

הרי שאפילו אז בזמנו שהיה דור דעה מלא בקדושים מפורסמים, אפילו הכי היו כאלו שהיו אומרים שרק הקודמים היו צדיקים אמיתיים. כי זה דרכם כסל למו של אלו שרוצים להתרחק מהחכם שבימיך, ואינם רוצים להכניע ולקבל דבריו, לכן מקטינים אותו.

אבל אלו שיש להם אמונת חכמים איתנה ומגדילים רבותיהם, ודאי יזכו לקבל שפע רב בתורה ועבודת ה'. עכ"ל הרב משה יהודה כ"ץ זצ"ל הי"ד.

יחודה של מכת הארבה ביאור מדרש תמוה בדרך דרוש

וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙…(שמות י' א')

ובשמות רבה (י"ג ב'): כי אני הכבדתי את לבו, הדא הוא דכתיב (דברים ל"ב כ"ו-כ"ז) אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם [אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם. לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א ה' פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת]

מהו אפאיהם, אמרתי באפי איה הם. דבר אחר אפאיהם, אמרתי באף שהכעיסו לפני איה הם, לא יהיו אלא אשביתה מאנוש זכרם. ומי גרם להם שיצאו משם, לולי כעס אויב. עכ"ל המדרש^[7].

האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טייטלבוים זצ"ל בספרו דברי יואל עה"ת (שמות עמ' רמ"ב), בונה בדרך הדרוש מערכה בביאור דברי המדרש האלו וכן רוקמם בביאור הפרשה, אביא חלק מדבריו.

[וַיַּהֲפֹ֨ךְ ה' רֽוּחַ־יָם֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד וַיִּשָּׂא֙ אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף] לֹ֤א נִשְׁאַר֙ אַרְבֶּ֣ה אֶחָ֔ד בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל מִצְרָֽיִם (שמות שם י"ט)]

כתב רבינו חננאל, מעת עתירת משה רבינו ע"ה ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים. ואם יפול בארץ ישראל ויכנס בגבול מצרים, אינו אוכל מיבול הארץ כלום. [ע"כ מרבינו חננאל] ופירש בזה הכלי יקר דע"כ כתיב בארבה למען תספר באזני בנך וכו' ולא בשאר המכות, כי רק מזה נשאר זכר לדורות, מה שאין כן שאר המכות, יעויי"ש.

אולם הא גופא טעמא בעי מדוע במכת הארבה דייקא היתה הסרת המכה נצחי וקיום לדורות מה שאין כן בשאר המכות?!

…גם כל ענין מכת הארבה יפלא, דהרי את הכל הכה הברד, וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה [שמות וארא ט' ל"ב] ודרשו רז"ל (תנחומא וארא ט"ז) פלאי פלאות נעשו להם שלא נכו, וזה אשר נשאר לארבה [ע"כ מהמדרש] וצריך ביאור מדוע היה צורך לנס שאח"כ יאכל אותם הארבה, ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא. [כלומר אין עושה הקב"ה נס לחינם, ללא סיבה]

ולבאר הענין נקדים מה שהבאנו…כי לא מצינו רמז בכתוב שהובדלו וניצולו ישראל ממכת הארבה כמו שניצולו משאר המכות לדברי רוב המפרשים, והראב"ע^[8] ז"ל כתב בפירוש ששלט הארבה בשל ישראל ומסתבר כדבריו, כי הארבה היה בניסן סמוך ליציאתם לפי חשבונו של הרמב"ן ז"ל, ואלמלי לא שלט הארבה בתבואתן של ישראל, היה נשאר הכל להמצריים, כי לא נטלו ישראל עמהם כלום בצאתם וגם צדה לא עשו להם, וא"כ היה הנס הזה להפליא בין המצרים לישראל למגנא, ורק לטובתן של המצרים, ע"כ מסתבר בזה דברי הראב"ע ז"ל ובבפרט שלא מצינו חולק על דבריו.

ובזה יובן ג"כ מה שנעשו פלאי פלאות שלא נכו החטה והכוסמת בברד, כי מאחר שהיה הכרח שיאכל הארבה גם תבואתן של ישראל כדי שלא להשאיר להמצריים כנ"ל, מעתה אלמלי לא נשאר במכת ברד מתבואת המצריים כלום, היה נראה דלא עליהן בא הארבה, דהרי אין להן מה שיפסידו אצלם, ויאמרו שנשלח המכה רק לישראל בלבד ויראתם עשתה זאת, ואין זה לכבוד שמים ולכבוד ישראל, וכמ"ש רז"ל (שמות רבה י"ד ג') בטעם מכת חושך כדי שלא יראו המצרים שגם ישראל לוקין כמותם ויאמרו שיראתם עשתה זאת. ע"כ היה הכרח שישאר מן הברד גם להמצריים כדי שיהיה מקום שישלוט הארבה גם אצלם, ולא יהיה כ"כ העדר כבוד שמים כשישלוט גם בשל ישראל, ובאמת מה ששלטה הארבה גם בשל ישראל היה לטובתן. דהנה היה קטרוג גדול על ישראל וכמו שאמרו רז"ל (ילקוט ראובני בשלח) שטען שר של מצרים הללו עובדי ע"ז והללו וכו', וגם הם ראויים ללקות כמוני, ויתכן דמה ששלט הארבה אף בשלהן היה כדי להשתיק הקטרוג, כי ע"י זה חשבו המקטרגים שלא יזכו ישראל לגאולה, והראיה שגם הם לוקים כהמצריים, והקב"ה לבדו ידע התכלית שהיא לטובתם.

ועל דרך זה יתבאר במאמר הכתוב אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת. דלכאורה קשה מאוד לומר כן שהקב"ה היה עושה כליה ח"ו לולי כעס אויב אגור, ולא עלתה מחשבה כזאת לפניו יתברך, דהלא עיקר הבריאה היה אך בשביל בני ישראל, ונמצא כוונת הבריאה בטלה כמו שכתב הרמב"ן הקדוש. אמנם יש לפרש עפ"י אמרם ז"ל דכשרצה יעקב אבינו לברך את בניו וראה שיש קטרוג גדול מהשטן, התחיל לקנטרן וכשראה השטן כן, אמר מעתה אין אני צריך לקטרג עוד שהרי אף הוא עצמו מקנטרן, וע"י זה חדל מלקטרג ושוב היה יכול לברכם. נמצא דמה שאמר להם דברי קנטורין היה לטובתן שע"י זה חדל השטן מלקטרג.

ועל דרך זה לעניננו כי השטן מקטרג תמיד על ישראל, ולזה אומר הקב"ה אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, כדי שישתתק המסטין ויחדל מלקטרג, דמאחר ששומע שהקב"ה בעצמו אומר שבמחשבתו לכלותן ח"ו, א"כ אינו צריך לקטרג יותר כנ"ל. ואח"כ אומר הקב"ה לולי כעס אויב אגור וכו' פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת, א"כ מוכרח אני להצילם בשביל כבוד שמים שלא יחולל, ובע"כ [ובעל כרחם] שיודו לזה גם המקטרגים, אבל באמת אף שמעיקרא לא היתה מחשבה זו לפניו יתברך לכלות ישראל ח"ו.

ובזה יתבאר דברי המדרש רבה כי אני הכבדתי את לבו, הה"ד אמרתי אפאיהם כו'. דהנה במכת ברד שנעשו להם פלאי פלאות בהצלת החטה והכוסמת^[9], שמחו עבדי פרעה והמצריים ותלו נס הצלתן בכח הטומאה והכשפים, וכן במכת הארבה כשראו ששלט גם בישראל, היה להם לשמחה שגם הם לוקין כמוהם וע"י כן הכביד לב פרעה, אמנם לבסוף נתגלה שכל זה היה רק לרעתן של מצרים ולטובתן של ישראל להצילם מן הקטרוג, ואתי שפיר קישור דברי המדרש הה"ד אמרתי אפאיהם וכו' לכוונה זו להצילם מהקטרוג, לולי כעס אויב אגור, ומוכרח הצלתם בעבור כבוד שמים, וכמו כן הנסים שנעשו לפרעה וגרמו להכביד לבבו היה ג"כ לתכלית זה לסתום פי המקטרגים. עכ"ל הדברי יואל מסאטמר זיע"א.

השמחה תהיה לכם למשמרת

וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה (שמות י"ב ו')

ביאר זאת בדרך דרוש חסידי מעורר ומרומם האדמו"ר מביאלה רבי משה יחיאל אלימלך מלברטוב^[10] זצ"ל הי"ד, בספרו ויאמר משה וזלה"ק:

אין והיה אלא שמחה [עפ"י בראשית רבה מ"ב ג']. ועלה ברעיוני רמז בזה: שהשמחה הוא שומר לאדם מכל רע, כי ע"י שאדם שמח לא ישלוט עליו שום רע ח"ו. וזה 'והיה' – היינו שמחה, 'לכם למשמרת'.

עוד יש לומר שצריך האדם לשמור אצלו את השמחה, היינו שיהיה תמיד בשמחה.

קדושתו של כל יהודי

קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא (שמות י"ג ב')

בספר בסוד קדושים משרידי תורתו של האדמו"ר מסלונים הרב שלמה דוד יהושע מסלונים[11] זצוק"ל הי"ד הביאו בפרשתנו:

כאשר חפץ יהודי להתקדש לעבודת ה' יתברך, צריך שיהיה לגביו כל בכור דהיינו כל יהודי ויהודי יהיה בעיניו גדול וחשוב ממנו. פטר לשון ראשית, ופטר כל דהיינו תחילת כל דבר, רחם בבני ישראל היינו שיאהב וירחם לכל אחד מישראל, ואף שישנם ביניהם שפלים ונחותים באדם ובבהמה – כלומר כאלו החשובים כאדם וכאלו שאינם אלא כבהמה, זה לי הוא, על כך אומר ה' יתברך שזה דבר השייך אלי, ולך אין נפקא מינה בזה.

השמחה בבן הרשע – שרשעתו גלויה ולא יטעו אחרים

וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם (י"ב כ"ו)טייט

לפי הידוע שמילת 'והיה' מלמדת על שמחה (בראשית רבה לך לך מ"ב ג') , תמוה מאוד לשמחה מה זו עושה בפסוקנו, שהרי פסוק זה נאמר על הבן הרשע [עפ"י מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא פרשה י"ח אות ח'[12]]. שאלה זו מביא הרב ישכר שלמה טייכטאל[13] זצ"ל הי"ד בספרו משנה שכיר עה"ת[14] בפרשתנו וזו תשובתו:

ואמרתי בזה עפ"י מאמרם ז"ל ביומא (פ"ו ע"ב) מצוה לפרסם החנפים, יעויין שם ברש"י אלו שמראין תומה ובתוכו ישים ערמה שאין תוכם כברם, אלו מצוה לפרסם מפני שהן מזיקים מאד, שאדם יותר נזהר מפושעים נגלים עיין שם. וידוע דלא בפעם אחת נתקלקל האדם. והנה בן רשע זה ששואל ומשחק על מצות הבורא, בודאי שלא מעתה הוא פוקר, אלא שמזה כמה אשר הוא כופר בעיקר, אלא שהיה בהצנע ולא גילה את מצפוני לבו, על כן לא היו נזהרין ממנו עד עתה וממילא היה מזיק לאחרים, אבל כעת שנתגלה מהותו לעיני כל לא יזיק כלל לאחרים שישמרו ממנו, על כן בודאי שמחה רבה יש בזה שמגלה מצפוני לבו. וזה כונת הפסוק "והיה כי יאמרו אליכם בניכם", היינו באמת שמחה רבה יש אם "יאמרו", היינו שכבר באו למדרגה זו שמודיעים את מצפוני לבו, אז באמת שמחה הוא לנו כדי שנוכל להזהר ממנו והבן.

[מבאר בזה הפסוק "תנה עון על עונם ואל יבאו בצדקתך"]

ובאופן זה ביארתי פסוק בתהלים (ס"ט כ"ח) שהיה דוד המלך מתחנן לפני השי"ת על רשעי דורו, "תנה עון על עונם ואל יבאו בצדקתך", והוא פלא איך יתכן לצדיק הדור לתפילה כזאת, אדרבא היה לו להתפלל שיעשו תשובה, וכמו שאמרו בברכות (י' ע"א) שביקש (שם ק"ד ל"ה) "יתמו חטאים" ולא קאמר 'חוטאים', אלא 'חטאים', היינו שהחטאים יתמו שיעשו תשובה, וזה הפסוק הוי כסתירה שכאן הוא שואל שיוסיף חטא על חטאתם, ולהלן הוא מבקש שאדרבא יתמו חטאים, וזה פלא. ועוד קשה דהרד"ק מפרש "ואל יבואו בצדקתך", היינו שלא יקחו חלק בהחסדים שאתה נותן ליראיך, וקשה דלמה לא קאמר ולא יהיה להם חלק במתן שכרם, מה הוא שכתב "ואל יבואו בצדקתך". והתרגום מפרש 'ולא ידכון למיעל בכנישת צדיקיך' יעיי"ש.

ונראה לי ביאור הדברים עפ"י מאמר הנ"ל דמצוה לפרסם החנפים, וקאמר שם הגמרא אם אין כאן מי שמכיר אותו אז הקדוש ברוך הוא מכשילו שיעבור עבירה בפרהסיא אז יכירו הכל את מזימותיו הרע ויתגלה בהוותו יעיי"ש. ולפי"ז יובן היטב בקשת דוד המלך ע"ה, דהיינו על הפושעים שאינם מזיקים לעולם רק שהם רע לעצמם, ביקש יתמו חטאים ויעשו תשובה, אבל על דואג ואחיתופל שהיו צבועים וכבר נעשו אפיקורסים ועליהם כבר נאמר (משלי ד' י"א) "כל באיה לא ישובון", רק היו מכסין פשעיהם והיו באים ומתערבים בין הצדיקים שהיו מרמין את העולם עליהם, ביקש "תנה עון על עונם" היינו שיכשילם השי"ת באיזה עון בפרהסיא וכדברי הש"ס הנ"ל, "ואל יבאו בצדקתך" היינו שלא יתלבשו בטלית של צדיק שלא יחשבו אותן לצדיקים. וזה שתרגם 'ולא ידכון למיעל בכנישת צדיקיא', וא"ש והבן.

והשי"ת ישים חלקי בין העובדים אותו באמת ובלב שלם אכי"ר. עכ"ל הרב שלמה יששכר טייכאטאל הי"ד.

הרמז הנלמד לעבודת הענוה

וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַעֲבֹ֖ד אֶת־ה' אֱלֹקינוּ וַאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־ נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־ה' עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה (שמות י' כ"ו)

הרב יחזקיהו פיש[15] זצ"ל הי"ד כתב בספר שיצא מכת"י לב יחזקיהו בפרשתנו וזלה"ק:

…ונ"ל ע"ד [ונראה לפרש על דרך] שכתבתי לעיל (פרשת שמות מאמר ט"ז) בפירוש הפסוק (שמות ג' י"ב) בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹקים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה, כי עיקר העבודה היא על מניעת הגיאות, כי איך אפשר להתקרב אל ה' כאשר האדם מתגאה, ואין אני והוא יכולין לדור בדירה אחת. וזהו פירוש הפסוק לא תשאר פרסה, כי ממנו נקח לעבוד את ה', לדעת אשר ואנחנו לא. וכן העיקר הוא לדעת באמת אשר מ"ה אנחנו, וכמו שאמר משה רבינו ע"ה (שמות בשלח ט"ז ז') ונחנו מה. ולדעת אשר מה ידעת מה אסתכלת, מה פשפשת, הא כולא סתים כקדמיתא (הקדמת זהר א' ע"א) והוא בחינה יותר ממה שאמר אברהם אבינו ע"ה ואנכי עפר ואפר, כי ענין 'מה' הוא יותר פחות אפילו מעפר ואפר.

וזהו שכתוב ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. פירוש 'נדע מ"ה' – זהו עיקר העבודה, ובזה נעבוד את ה' כדי שנזכה להתקרב אליו ולדור עמו בדירה אחת, ושהוא ישכון בתוכנו, ושנזכה להיעשות כסא ומרכבה אליו, והיינו עד בואנו שמה.

ובאמת על זה הדרך היו כל הגלויות, כדי שיכנע ערפנו ולדעת בגודל שפלותינו ומיעוט ערכנו, וכמו שנאמר (דברים עקב י' י"ט) ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים…הכל כדי שנזכה לשבר את הגיאות. עכ"ל הרב יחזקיהו פיש זצ"ל הי"ד.

---

[1] הלימוד ועריכת הגליון לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה), אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס), שלומית בת יהודה (מן). יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן).

[2] תולדותיו של צדיק וישר זה נחרטו בספר איש ימינך הוצאה פרטית תשס"ג.

[3] הרב משה בצלאל זצ"ל הי"ד היה אחיו של אברהם מרדכי האמרי אמת שירש האדמורות מאביו. סיגל לעצמו התמדה עצומה בתורה וכמעט שלא ניתן היה להפסיקו ולהפריעו מלימוד תורה. יראת השמים שלו אינה ניתנת לתיאור עד שאביו השפת אמת כנהו 'צדיק תמים'. לאחר נשואיו המשיך להתגורר בגור אצל אביו הקדוש שהוא שקוע יומם ולילה בד' אמות של הלכה קדושה וטהרה, ואינו יודע מאומה מעניני עוה"ז. לימינו עמדה זוגתו הרבנית הצדקנית מרת חיה שרה ע"ה צנועה וחסודה גומלת חסדים רבים. סדר יומו היה מתחיל בשעה 2 לפנות בוקר ועד אמצעו של ליל. כשזמנים קבועים היה קושר מטפחת לעיניו נרדם לכמה דקות וממשיך סדר לימודו. בסדר יומו היה קבוע לימוד מוסר, והספר בו דבק היה המסילת ישרים שבאחרית ימיו העיד שלמדו למעלה מאלף פעמים. לאחר הסתלקות אביו השפת אמת (ה' בשבט תרס"ה) דבק באחיו ועמד לפניו כעבד בפני אדונו. אחיו האדמור כבדו והעריצו עד למאוד. גם לאחר עלייתו בסערה השמימה המשיכו שושלת משפחתית משותפת כאשר בנו של האמרי אמת הפני מנחם נשא את הרבנית (?) נכדתו של רבי משה בצלאל.

היה נערץ אצל גדולי פולין חסידים וגם ה'מתנגדים'. הרב יצחק דב קופלמן מלוצערן (שוויץ) סיפר ל'פני מנחם' 'מו"ר שר התורה הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל היה מדבר בלימוד עם ר' משה בצלאל, וכששאלו היכן אתם מכהנים כ'ראש ישיבה' והתברר לו שאינו מחזיק במשרה לא היה יכול להירגע, הרי כל התורה ממש גלויה לפניו' [ע"כ עפי דברי רבי שמעון שקופ זצ"ל] גם בתפלתו התעלה כשרף שבעת תפלתו עומד היה על מקומו רועד ממש ובקושי יכול להוציא את התיבות מפיו. אחד הדברים הבולטים באישיותו הפלאית, היה היותו איש טוב ומיטיב אהוב ואוהב לכל, ונזהר בכבודו של כל אדם מישראל, היה בורח ממריבה ומחלוקת כמפני אש. כפי המובא בדברי אגרתו למעלה. נספה על קידוש ה' בטרבלינקה כ"ג באלול תש"ב.

דבריו ותולדותיו המקודשים וסוערים כונסו בספר שם ושארית ע"י מיכאל אריה ראנד ממנו נערכו הדברים מהדורה ראשונה תשע"ב. הוצאה פרטית (אשדוד 088657345)

[4] הרב אברהם חיים ריינמאן (תרס"ה בערך – י"ח בטבת תש"א/ב) מקהילת קרעטשניף הינו נצר מענפי קודש שענפי האילן משתרגים אל על בדורות חסידים ביניהם הנועם אלימלך, המגיד מקוזניץ, רבי נפתלי מרופשיץ רבי משה מאוהעל (ישמח משה, מביא מדבריו במאמר לפנינו) השל"ה הקדוש. אביו כיהן ברבנות קהילות ושימש כרב ואב"ד. ביניהן בקרעטשניף, בה היו שלשה דורות של רבנים, האחרון הוא הרב אברהם חיים ריינמאן כאשר אביו נקרא לשמש ברבנות במקום אחר. אמו שנפטרה בגיל צעיר בין דבריו בהספידו אותה סיפר כי בימי ילדותו החזיקו עבורו מלמד פרטי, ואביו בתחילת כל זמן של שכירות המלמד דאג מנין יקח כסף לתשלום שכרו, ואז אמו הניחה על השולחן את כל תכשיטיה ואמרה: זה יהיה לך ל'אפותיקי' אם לא יהיה לך לשלם, תמכור את כל התכשיטים שלי, כי אם בני יכול ללמוד התורה הקדושה, זהו התכשיט שלי!

ספרו זה על מסכת אבות נדפס בראשית שנות השואה ת"ש (שנת תרנ"ן, כפי שכתב. חתימת ההקדמה עש"ק פרשת חוקת ת"ש) בו ערך מדרשותיו אותן נשא. שם הספר 'ויצא פרח' ע"ש אמו מרת פריידא חיה ריינמאן פר"ח הר"ת משמה, אשר עמלה במסירות נפש לגדלם לתורה, ויצא מהפר"ח הזה ציץ ויגמול שקדים, החידושי תורה אותם נותן לפניכם, כלשונו בספר. חידושי תורה נוספים שרצה להדפיסם בענין סוגיות עלו השמיימה יחד עם מחברם.

המחבר, אשתו שהיתה מצאצאי ה'ייטב לב' בתו של הרב שלמה טייטלבוים זצ"ל הי"ד (נספה ב' באלול תש"ב וכל צאצאיו להוציא נכד אחד שנשאר אוד מכל משפחתו), ילדיהם נרצחו, לא נותר מכל משפחתו שריד. הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד, נרצח באכזריות בי"ח בטבת תש"א/ב. הספר הזה 'ויצא פרח' הוא גץ הלהבה היחיד שנשאר ממנו ומכל משפחתו.

המאמר ותולדותיו נערכו עפ"י מהדורת הספר שיצאה מחדש בתשע"ט ע"י הרב גבריאל אייזען שליט"א, שחותנו הרב צבי ריינמאן ז"ל, היה שאר קרוב של משפחת המחבר.

[5] הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד (האדמו"ר מקוז'יגלוב). מגאוני פולין בתקופה לפני השואה. היה תלמידו של האדמו"ר מסוכטשוב בעהמ"ח אגלי טל ושות אבני נזר, לאחר פטירתו נתמנה ע"י בנו ה'שם משמואל' לראש ישיבת סוכטשוב והוא אז בן ז"ך שנים בלבד. חיבר ספרים שיח השדה, ובתקופה מאוחרת יותר סמוך לימי החורבן את ספרו המפורסם ארץ צבי סוגיות בהלכה (כיום נמצאים ג"ח). הרב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל ביקשהו לבוא וללמד בישיבתו, אך מטעמים שונים סירב, אך לאחר הסתלקותו הפתאומית של הרב מאיר שפירא, נענה ובא לעמוד בראש ישיבת חכמי לובלין עד לסגירתה בימי השואה.

ספר זה (חידושיו לתורה) הינו עלים מוצלים מאש ע"י תלמידו נאמן רוחו, הרב יצחק יעקב ארליך זצ"ל שרשם בתקופת לימודיו את השיחות שנאמרו ממנו, וזכה להסכמת והערכת רבו. כשעלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ד הביאם עמו, וכך נצלו שיחות אלו. ממנו גם עדות על גדלותו וקדושתו של רבו, יחד עם גדלותו בנגלה, היה מרומם ונשא בתורת החסידות והסוד וידע כל הזה"ק בע"פ, וגם תיאר את הבכיות הנוראות בעת שהיה עורך תקון חצות. האדמו"ר ומשפחתו נספו כולם בשואה בלא להשאיר שריד. יהיו חיבורי תורתו הקדושה זכר עולם לנשמותיהם. ספר זה (עה"ת) יצא לאור לראשונה ע"י בן תלמידו הרב יהודה ארליך בשנת תש"מ, בשנת תשפ"א יצאה מהדורה חדשה מורחבת.

[6] הרב משה יהודה כ"ץ זצ"ל הי"ד (תרס"ז כ"ז בסיון תש"ד) בנו של הרב אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל הי"ד. למד אצל סבו הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד אב"ד שאמלויא מגדולי הונגריה מחבר ספרים רבים. בצעירותו נסמך להוראה ע"י גדולי עולם ביניהם: הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי), הרב ישעיהו זילברשטיין הגאון מוויטצאן (מעשי למלך, חיבור גדול על הלכות בית הבחירה לרמב"ם), הרב שמואל ענגיל הגאון מראדושמילא. נתמנה לרבנות בעיר סערדהעלי בהונגריה, נלקח למחנה ההשמדה אושויץ ושם נספה על קידוש ה' עם אביו ורבו וכל משפחתו בלי שנשאר זכר בכ"ז בסיון תש"ד, כמו"כ אבדו רבים מכתביו. ספר זה על מסכת אבות יצא לראשונה מכת"י ששרד באורח פלא, בתשע"ג, ע"י בן אחיו של המחבר שנקרא ע"ש סבו אשר אנשיל ומשמש כרבה של קהילת וויען בארה"ב. אחיו של המחבר הרב יהושע כ"ץ הוא היחיד ששרד ממשפחתו והחל להוציא לאור שרידי כתביו של אחיו (הרב משה יהודה) ביניהם ויגד משה על הלכות פסח (ברוקלין תשנ"ב)

המחבר עלה על המוקד באושויץ בכ"ז בסיון תש"ד, יחד עם משפחתו וכן עם אביו הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד (באותו יום ובאותו מקום הועלו על המוקד גם סבי יהודה בן נחום הי"ד וסבתי לאה בת יום טוב הי"ד, הוריה של אמי ז"ל – המלקט) אך דברי תורתו ממשיכים להתבדר בעולם, ביניהם ספרו על הלכות פסח ויגד משה, וכן על התורה. את הספר על מסכת אבות הוציא לאור בן אחיו של המחבר. (בספר עה"ת מפורטים שמות צאצאיו שנספו עקד"ה.)

[7] במדרש רבה המבואר מפרשים דברי המדרש: …מהו 'אפאיהם' מילה יחידה בכל התנ"ך. צירוף של המילים 'איה אף הם' שכך אומר הקב"ה, אמרתי באפי איה הם, כלומר בחרות אפי בהם, על חטאיהם אמרתי אכלה אותם עד שלא ימצא בשום מקום, ויאמר עליהם 'איה הם' . דבר אחר אפאיהם, משמעות אחרת למילת 'אף' אומר הקב"ה באף שהכעיסו לפני, בעוונותיהם כעונש על אותו חרון אף שהציתו, זה יהיה עונשם. 'איה הם' – לא יהיו, יאבדו מן העולם, וכאמור לא יהא להם כל זכר. אלא 'אשביתה מאנוש זכרם' כך נחרץ גזר דינם עוד במצרים על אשר הלכו אחר אלילי מצרים, וכאמור 'ומי גרם' להם לבסוף שיצאו משם? לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת. לולי כובד לבו וכעסו של פרעה האגור בתוך לבו, אשר לכן אמרתי פן יתלו צוררי ישראל את הדבר באל נכר, פן יאמרו שידם רמה ולא ה' פעל כל אלה, אלא כחם וכח אליליהם נצחום על ישראל, לכן לא עשיתי בהם כלה, והוצאתים בנפלאות ממצרים, למען שמי, וכמופרש בפסוק ביחזקאל הנדרש למעלה. וזהו 'בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו' כובד לבו וכעסו הם שהכריעו לפני כן, שתבוא אליו ותתרה בו ואתן כל מופתי בו למען שמי.

[8] ראה אבן עזרא בפרשת וארא (ז' כ"ד) עיי"ש.

[9] רש"י וארא (ט' ל"ב וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה) כי אפילת הנה – מאוחרות, ועדיין היו רכות ויכולות לעמוד בפני קשה. ואף על פי שנאמר (פסוק כה) ואת כל עשב השדה הכה הברד יש לפרש פשוטו של מקרא בעשבים העומדים בקלחם הראויים ללקות בברד. ובמדרש רבי תנחומא [וארא ט"ז] יש מרבותינו שנחלקו על זאת ודרשו כי אפילות – פלאי פלאות נעשו להם, שלא לקו.

[10] האדמו"ר מביאלה רבי משה יחיאל אלימלך מלברטוב (תרנ"א-כ"ז בסיון תש"א) משושלת ה”יהודי הקדוש”, רב צדיק מפורסם, נכדו של ה”דברי בינה” מביאלא וחתנו של דודו רבי ישראל האדמו”ר מגרודזיסק, בעל “אמונת ישראל” משושלת קוז’ניץ-מוגלינא. הצטיין בזיכרון מופלג, ומגיל י”ג זכה לגילויים ומדרגות עליונות והכל לחבר ספרים. תחילה ישב בוורשה, ומשם הפיץ חוברות רבות, בשם “מי אמר” (ראשי תיבות: משה יחיאל אלימלך רבינוביץ), שבהן תבע לפתוח את מערכי החינוך החסידי לצורכי הזמן, ולא להצטמצם בסדרי החינוך ובתכנים הישנים בלבד. מונה לאדמו”ר בלוברטוב שבאזור לובלין בשנת תר”צ לאחר פטירת אביו. עד מהרה התפרסם וחסידים רבים החלו נוהרים אליו. הוא קירב במיוחד את בני הנוער, וידע לקרב גם את אלו שנתרחקו מעט מעולם החסידות. חסידו, הרב שמעון מזעליחוב הי”ד (היה מבוגר מהאדמו"ר בכעשרים שנה, למרות שבעצמו היה ת"ח עצום, גאון מופלג העמיק בכתבי המהר"ל, האר"י הקדוש שימש כמשגיח בישיבת חכמי לובלין, נספה בשואה) היה שולח אליו תלמידים לקבלת הדרכה, ובעקבות כך גבר זרם הבאים אליו. “שטיבלך” של חסידיו נוסדו בוורשה, פארצוב, ליקווא, לנטשנא, ז’ליחוב. כתב גם 'מאמר המדות' מחשבות מאירות, פירוש למגילת קהלת (נדפסו בספר אחד שמירת הדעת)

עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, ברח מלברטוב ללובלין, שם נפטרה רעייתו הרבנית חיה מרים. משם המשיך דעמטשבא, שהיתה תחת הכיבוש הרוסי. במוצאי שבת, ביום כיבושה של העיר בידי הגרמנים, הם נכנסו לבית מדרשו ורצחו ביריות את הרבי ואת ילדיו, יצחק חיים ורייזל.

עיקרי שיטתו נפרסו בהרחבה בהקדמת ספרו ויאמר משה שיצא לאור מחדש בירושלים ע"י מכון גנזי מהרי"ץ.

[11] האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע המכונה בסלונים מוהרשד"י. נולד בשנת תער"ב, היה בנו יחידו של ה'בית אברהם'. דור רביעי בן אחר בן בשושלת של מייסד חסידות סלונים 'יסוד העבודה'. בעל מח חריף ומעמיק יחד עם רגש לוהט וסוער, התקיפות וההכנעה השתלבו בנפשו כאחת. לאחר הסתלקות אביו בתרצ"ג הכתירוהו כאדמו"ר, בין גדולי החסידות הרב משה קליערס שהיה רבה של טבריה. קיבל על עצמו נהול הישיבה 'תורת חסד' בברנוביץ (אותה תקופה שימש בקודש הרב אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, היו קשורים ביניהם) וכן ניהול כולל 'רייסין' בארץ ישראל. בעת הפרעות בארץ ישראל (תרצ"ו-תרצ"ט) ויהודים רבים נרצחו ע"י הפורעים הערביים, היו ביניהם מחסידי סלונים, והרוח היתה שפופה, הוא ניצב עודד והפיח תקוה.

אותן שנים עולה המפלצת הנאצית בגרמניה, ועם פרוץ מלחמת העולם גם בתקופות הקשות הפיח בחסידיו רוח חיים, ובפורים ת"ש אמר כי 'בן המלך שהוא בעצם חלק מאביו, אינו משתנה במהותו בכל מצב, וכל כמה שישפילוהו ויבזוהו, צריך תמיד לזכור שהוא בן מלך!' גם לאחר הירצחם של אשתו עם בתו היחידה ואמו, לא נפל ברוחו התחזק בה' וחיזק הסובבים אותו. כאשר גברו ועלו השלהבות ניסו לשכנעו חסידיו מארץ ישראל שיעלה אליהם, ולאחר שהחליט בהסוסים רבים להיענות לבקשתם, כשנודע הדבר לחסידיו בברנוביץ געו בבכיה גדולה, שדמעותיהם שימשו כסכר ליציאתו ועזיבתו צאן מרעיתו, איתם הובל להריגה בו' מרחשון תש"ד. במכתבו האחרון בפרוס חג הפסח ת"ש כתב: אם כי אתנו מה לומר ולדבר אין כמובן, והמשכיל בעת ההיא ידום כמו וידום אהרן, אבל לא ידום המזכירים את ה', אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד ישים את ירושלים תהלה בארץ…עכלה"ק.

[12] לדברי המכילתא הגעתי דרך חומש אוצר מפרשי התורה לפרשתנו הוצאת מכון ירושלים.

[13] הרב יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד (כ"ד בשבט תרמ"ה – י' בשבט תש"ה). נולד בהונגריה, למד בישיבתו של הרב משה עמרם ערוגת הבושם מגדולי הונגריה. בגיל עשרים ואחת הוסמך להוראה ע"י הרב שמואל רוזנברג (באר שמואל) הרב אברהם יצחק גליק (שות יד יצחק) כתב ספר שו"ת משנה שכיר וקיבל הסכמות מגדולי הדור ביניהם הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי) הרב מאיר אריק וכן קיבל מכתבים מהגאון הרב יוסף חיים זוננפלד מירושלים (זכר צדיקים וקדושים לברכה). וכן היה בידידות עמוקה עם הרב יצחק וייס הי"ד אב"ד וורבוי (שיח יצחק). בתקופת השואה בעיצומה חיבר ספרו אם הבנים שמחה העוסק בעניני הגאולה וארץ ישראל.

בעת שהובילוהו הרשעים למחנה ההשמדה נרצח באכזריות בקרון הרכבת (י' בשבט תש"ה). מתשעת ילדיו, חלק נספו, כמה שרדו בחסד ה' יתברך או יצאו לפני השואה. בנו הרב חיים נפטר בירושלים. בתו האחרונה הרבנית גיטל הלברשטאם שהאריכה ימים נפטרה בבני ברק בשנת תשע"ט, כתבה ספר באש האמונה ובו תיאורים יחודיים ביניהם הדרך כיצד נתפס הרב עם משפחתו במחבואו ע"י הנאצים ימ"ש. אחד הנכדים המפורסמים שלו הוא הרב מאיר ברנסדורפר זצ"ל, (בנה של בתו פרומט) בעהמ"ח קנה הבושם.

ספריו הוהדרו מחדש חלקם יצאו לראשונה מכת"י ביניהם ספרו זה עה"ת (תשע"ה) דרשות למועדי השנה (תשע"ב) ספרו ההלכתי שו"ת משנה שכיר יצאו חלקים נוספים מכת"י, ובמהדורה הדשה נכללים בארבעה כרכים. ספרו טוב יגאל שנדפס פעם יחידה בתרפ"ו (יש בו מאמרים והקדמה חשובה ביותר שלמיטב ידיעתי לא הודפסו מאז מעולם. נמצא במאגרים הדיגיטליים)

[14] מובא גם במשנה שכיר דרשות – מועדים (ח"ב עמ' 74) הגדה של פסח מה העבודה הזאת לכם (א). ספר זה נמצא במאגר פרוייקט שו"ת בר אילן ומשם נערכו הדברים לגליון זה.

[15] הרב יחזקיהו פיש (י"א בניסן תרמ"ה-כ"ח אייר תש"ד). נולד לאביו הרב אהרן פיש זצ"ל אב"ד האדאס (הונגריה) בעהמ"ח קדושת אהרן עה"ת בדרך הסוד (נדפס לראשונה לפני השואה ובמהדורה חדשה ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תש"ע) וכן שו"ת פרח מטה אהרן (נדפס מכת"י ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תשנ"ו). נקרא יחזקיהו עפ"י הוראת רבו הרב אליעזר צבי הדמשק אליעזר (פירוש לזה"ק) מקומרנא. בשנות נעוריו למד בישיבת הרב יהודה גרינוולד בעהמ"ח זכרון יהודה. בשנת תרס"ו נשא לאשה את מרת רחל פעריל וולדמן בתו של רבי ישראל שמעון, שהיה מקושר בשלשלת משפחתית לבני יששכר, ולעטרת צבי מזידיטשוב. לאחר כמה שנים שלא נולדו להם ילדים הוסיפו אות ה"א לשמה בהוראת אביו בבחינת ה"א לכם זרע (בראשית מ"ז כ"ג), ונקראה רחל'ה ואז נולדו להם שתי בנות, לאחר כמה שנים נולד להם בן, צבי אביגדור ולאחריו עוד ארבעה בנים האחד (יעקב) נפטר בשנות ילדותו. בתקופה הראשונה ישב בביתו בעיר הולדתו ולמד שיעור בגמרא עם תלמידים בכל יום כמה שעות, לאחר הלימוד התפלל מנחה כשהוא חבוש בתפלין דר"ת, ודאג לתלמידיו במסירות. באותן שנים סירב לקבל על עצמו עול הרבנות, רק הסכים להתפלל בבית המדרש של הבעלי בתים עד שהפסיק זאת. כחצי שנה לפני פטירת אביו הרב אהרן, פקד עליו הרב יעקב משה מקאמרנא שיתחיל לומר ד"ת ברבים בסעודה שלישית, היה זה באלול תרפ"ז. בעש"ק פרשת ויגש ו' בטבת תרפ"ח, בעת שירד אביו לטבול לכבוד שב"ק שבק חיים לכל חי. אותה שבת עדיין לא באה השמועה אליו על פטירת אביו, רק במוצש"ק בשרוהו. אז קיבל על עצמו הנהגת הקהילה (לאחר שבאותה שבת שצויינה לעיל באלול, הסמיכהו רבו מקאמרנא, ולא הארכתי כאן בתיאור המעשה). מידי שנה בזאת חנוכה שחל ימים ספורים לפני היארצייט של אביו ערך סיום ש"ס לעילוי נשמתו עם סעודת 'זאת חנוכה'.

היה מצטיין בעבודת התפלה שהיו ב'קול אדיר וחזק כשאגת הארי ובהשתפכות הנפש כבן המתחטא לפני אביו' באחת מפתקאותיו כתב וזלה"ק: הנה אני מאמין באמונה שלימה שאותיות התורה והתפלה מקשרים את ישראל לאבינו שבשמים, ואם האדם מקשר את עצמו להאור אין סוף המאיר בתוך האותיות, זהו המתקת הדינים ופועל יותר מכל הסיגופים, כידוע שאמר זאת הבעש"ט הקדוש זי"ע לה'תולדות' [רב יעקב יוסף מפולנאה ה'תולדות יעקב יוסף']. משולב עם זאת הכנעותו ושפלותו לפני ה' יתברך, והכרתו כי ה' יתברך הוא המנהיג הכל.

השואה שהחלה בי"ז באלול תרצ"ט עש"ק 'כי תבוא' הגיע למעשה להוגריה רק לקראת סיומה של אותה תקופת אימים באביב תש"ד. באחרון של פסח (יום שמיני בחו"ל) ערך בפעם האחרונה את שולחנו הטוהר, ובליל מוצאי יום טוב הטמין עם בנו ה'פרי אליעזר' כתבי יד וחפצי ירושה שהיו לו, וכך שרדו לפליטה ומצאום לאחר שובם מהגיהנם של מחנה ההשמדה, אמנם ספר תורה שהטמין לא זכו למצאו.

בכ"ה באייר גירשו אותם מהגטו לרכבת שהובילה אותם לאושויץ, ובכ"ח באייר עלה על המוקד. בנו אליעזר, הפרי אליעזר היחיד שזכה להנצל מהתופת מכל משפחתו, וממנו המשיכה לבעור שלהבת המשפחה. המאמר והתולדות עפ"י הספר לב יחזקיהו שיצא לראשונה מכת"י ברוקלין תש"פ, ע"י נכד המחבר.

יום השנה לפטירת אמי אוד מוצל מאש

חוה בת ר' יהודה ז"ל (ר"ח שבט תשע"ט)

לימוד הנהגת דרך ההשקפה שנלמדה מהדרכת משה ואהרן[1]

וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם (שמות ו' י"ג)

רש"י (ד"ה ויצום אל בני ישראל) ציום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם. ובד"ה ואל פרעה כתב רש"י: ציום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם.

בעקבות דברי 'הדרכה' אלו של הקב"ה למשה ואהרן כיצד לדבר ולהתיחס לבני ישראל ולהבדיל לפרעה הרשע, בונה הרב אברהם יצחק בלוך[2] זצ"ל הי"ד מערכה גדולה ומקיפה של הדרכה והתיחסות של בני תורה בעת מפגשם עם יהודים שאור התורה לא בוקע בתמידות מעמקי לבבם. יסוד הדברים: ישנן שתי גישות, האחת התמודדות עם עולמם והשקפותיהם השונות, והאחרת הצגת הארת התורה עצמה ומתוכה למרחבי עולם. וכך לפנינו הם חלק מדבריו מספר שנערך עפ"י כתביו ונקרא כשם ספרו הגדול של אביו שעורי דעת, וזה לשונו במאמר 'ישמעו רחוקים ויבואו' (עמ' צ"ד-ק"ו)

…זכורני כי בימי נעורי אמרתי פעם לאאמו"ר [הרב יוסף יהודה לייב בלוך] כי אני רגיל לחשוב מחשבות, ולהביא ראיות על אמיתיות התורה והאמונה לפי השקפותיהם של אלו שאינם עומדים על בסיס של אמונה, והרגשתי בעצמי כי זה מביא הפסד בטהרת אמונתי, כי מרגיש הייתי באותה שעה כאילו אני מעמיד את עצמי בתוך תחום העומדים מ'בחוץ'. ואאמו"ר זצ"ל ענה ואמר לי: אמנם יש לעמוד על חקר האמונה, אבל זה רק מנקודת מבט של העומד באמונה מ'בפנים' ולא מנקודת מבט של זה העומד מחוצה לה, כי כשהחשיבה הוא כאופן האחרון, לא רק שהמחשבה בדבר אינה מביאה תועלת, אלא היא עוד גורמת מגרעת והפסד רב. ונראה שיש לפרש בזה מה שדרשו חז"ל (שבת קמ"ט ע"א) על הכתוב (ויקרא י"ט ד') אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם, אל תפַנוּ אל מדעתכם, כלומר אף לפי שעה אין לאדם לפנות את מחשבתו מדעת האמונה ולתת איזה שהוא מקום תפיסה לדעת שקר.

ברם, למרות כל זאת לא אבד סברם של טועים אלו מאתנו, ולמרות ריחוקם הרב, מאמינים אנו בנצוצי הקדושה הטמונים בעומק נשמתם חלק אלוק ממעל של בני אדם בכלל והאמת הטהורה האצורה בנפש בן ישראל בפרט. ואנו מאמינים שאלו שאבותיהם עמדו על הר סיני וקבלו את התורה ונחרתה על ליבם, עדיין לא תמה מהם 'זכות אבות' ועד לדור אחרון כל כמה שח"ו יוסיפו וירחקו, עוד מקווים אנו מהם ש'אל יאבד ישראל' ולא כבתה גחלתם, וכשאך נגיע לנקודה טהורה זו הנמצאת בעומק לבם של בני בניהם של מקבלי התורה, יתלהב בהם הנצוץ ויעלה האור.

אלא שמיניה וביה עלינו לדעת, שלגעת בנקודה זו שבעומק נשמתם אפשר רק עם האמת לאמיתה ללא כחל ושרק. כשנביע בדברינו ובמעשינו את האמת הטהורה, תתקשר אמת באמת, ותתחזק נקודת האמת והקדושה שבתוך נשמתם הטהורה. גם הנסיון מעיד על כך, לא פעם רואים אנו שגם עם הרחוקים ביותר, דוקא כשמדברים עמהם השקפת אמונת ישראל כפי מה שהיא, משפיעים הדברים עליהם יותר מאשר אילו היינו באים לבאר להם את הדברים עפ"י עולם השקפותיהם. טעם הדבר הוא, שבן ישראל בשומעו מפי המאמין את השקפת התורה בטהרתה, מרגיש הוא בעומק נפשו את הד קול עשרת הדברות שנאמרו בסיני, ונפשו מתעוררת לשוב אל האמת שבתוכו.

נדע נא את דרכנו ונתיב השפעתנו, בחצאי דברים ובחצאי אמת אין תקוה לעורר את הרחוקים בזמננו להתעוררות של ממש, רק האמת שממנה התרחקו כל כך בכוחה לשוב ולעורר אותם…

ברם עומדת לפנינו השאלה, איפה הוא הפתח לכל זה בעולמם, ולו רק פתח קטן כחודו של מחט, שדרכו תינתן לנו האפשרות להכנס ולהשמיע את האמת בטהרתה בתוך עולמם המרוחק כל כך של אחינו התועים…

ההשקפה האמיתית היא כי כל רגשות אנוש מתאחדות בהרמוניה אחת עם חוקי התורה, שרשם של השאיפות טהורות שבאדם נמצא במשפטי התורה המלמדים על ענין זה, כי כל מחשבת אנוש הטהורה שרשה בנצוצי הקדושה, וכל נצוצות הקדושה שהן נשמת כל דבר בעולם – הן נצוץ מאור האמת האלקי, ואור התורה מכיל את כל גילויי האלקות שבבריאה. ולכן דוקא בדיני התורה והליכותיה מתבטאים מגוון רגשות האדם ביתר בהירות והבלעה וכל רגש נכון עומד על מקומו ושעתו כראוי.

עיקר זה הוא המבוא והפתח שבו יכולים דברי תורה להכנס לעולמם של הרחוקים. ראשית דבר עלינו למצוא את הנקודות הטהורות הנמצאות בשאיפותיהם, באותם נקודות טמונים שרשי התקשרותם לחיי האמת של התורה, כי כאמור המחשבות הנעלות שקיימות באדם הם אור התורה המאיר בו, ולו במידת מה…לגבי נקודת אור זו, אף מי שנתרחק מרחק רב עדיין לא כבתה בו הגחלת, ולבו פתוח לשמוע את דבר האמת של תורתנו הקדושה…באותו ענין שנדברנו עמו כשכבר נדלק הנצוץ והאור בנשמה עלה, צריך אור זה להיות חוזר אל שרשו העליון ומתפשט בדעת האדם יותר ויותר. דהיינו אחר הצעד הראשון כשכבר עוררנו את האדם להתקשר אל המבט של דיני התורה באותם השאיפות הטהורות הנמצאות בנפשו, מובן שלא נסתפק בזה, אלא אפשר ודרוש לנו מתוך אותה נקודת האמת הנמצאת ופועלת בו להוסיף ולקרבו אל דעת התורה בענינים נוספים, להעמידו על השקפות יותר רוממות וקדושות מהאדם וחייו האצורות באוצר התורה, וכן הלאה וכן הלאה…

[ומכאן מוסר גם ל'קרובים']

כמו שאין לנו להסתפק במועט השפעתנו על אלו שרק עתה התחילו להכיר באור התורה, אין לנו להסתפק רק בביצור יסודות האמונה אצל אלו שזכו שחייהם מושתתים על חוקי התורה, אלא עלינו להתיחס לכל שאר עניני חייהם ואף הפשוטים ביותר ולברר להם בם את השקפת התורה, כי חיים עפ"י התורה ייחשבו כשכל עניני החיים הנעלים והפשוטים גם יחד מוארים באור התורה…עכ"ל הרב אברהם יצחק בלוך זצל הי"ד.

זכות עמידתנו בכל דור היא קיום ממשיך של ההבטחה הראשונה

על דברי ההגדה: והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. מבאר הרב אברהם וינפלד זצ"ל שריד מוצל מאש בספר אבן יחזקאל שכתב לאחר צאתו מגיא ההריגה[3] ואלו דבריו:

…כי בכל הזמנים והעתות עמדו עלינו שונאינו בדרכים אחרים לכלותינו ולהפר שמנו. שהיוונים גזרו לבטל ג' מצוות שבת חודש ומילה, אבל על שאר התורה לא גזרו, ואח"כ בימי מעשי הצלב ובגירוש ספרד גזרו על ישראל גזירת שמד רחמנא ליצלן, שימירו את דתם ויבטלו את כל התורה. והנה בדורנו האחרון הרשע הארור ימ"ש [האשמדאי הנאצי] לא נחה דעתו אף בזה והוציא להורג גם את אלו שכבר המירו דתם.

וזה שאמרו והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד עמד עלינו לכלותינו, רוצה לומר שלא רק באופן אחד עמדו עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור המציאו דרכים ואופנים אחרים ו'מטדיות' [שיטות] חדשות לכלותינו, וזה שעמדה לנו שראינו שאף אם נוותר ח"ו ונניח להם דבר אחד, יבקשו דברים אחרים, ובזה נתחזקה רוחו של עם ישראל ולא ויתרו על 'קוצו של יו"ד' ולכן הקב"ה מצילנו מידם.

[פירוש נוסף] עפ"י מה שראיתי לפרש מה שאנו מתפללים 'אבינו מלכנו עשה למען רחמיך הרבים' היינו שאם אנו עומדים באיזה צרה חס ושלום, אנו מתפללים להקב"ה שיצילנו, כי הוא עשה לנו הרבה ניסים מיום היותנו על האדמה עד היום הזה, ואם בפעם הזאת לא יושיענו אז נמצא שכל הניסים והנפלאות שעשה עמנו היו לשוא ואין בהם חפץ. וזה שאנו אומרים 'עשה למען רחמיך הרבים' ר"ל [רוצה לומר] למען רחמיך הרבים שעשית עמנו עד עכשיו שלא יהיו לשוא חס ושלום.

וזה שאומרים בתפלת 'נשמת' עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ואל תטשנו ה' אלקינו לנצח, היינו כי אם עתה תטשנו חס ושלום ה' אלקינו אז יהיו כל הרחמים והחסדים שעשית עמנו עד הנה לשוא. וזה שאנו אומרים כאן והיא שעמדה לאבותינו ולנו, היינו שאנו אומרים וטוענים לה' שלא זה הרשע הוא האחד והראשון שעומד עלינו לכלותינו, הלא כבר בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, היינו שהצילנו בכל עת וזמן מידם, ולכן אתה מוכרח להושיענו גם עתה, דאם לא כן יהיה חס ושלום כל הניסים והישועות עד עתה להבל וריק כנ"ל. עכ"ל הרב אברהם וינפלד זצ"ל.

קבלת השררה של משה ואהרן היתה כל חיים לשם שמים

וַיַּ֥עַשׂ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֹתָ֖ם כֵּ֥ן עָשֽׂוּ. וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֥שׁ וּשְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּדַבְּרָ֖ם אֶל־פַּרְעֹֽה (שמות ז' ו'-ז')

כתב בספר צבא רב לרב אליעזר סג"ל רוזנברג[4] זצ"ל הי"ד [הספר יצא לאור לראשונה מכת"י בארה"ב תשע"א ע"י נכדיו] וזלה"ק: ויש לדקדק למה כתיב עוד הפעם 'כן עשו', שהרי הפסוק מתחיל 'ויעש משה ואהרן'. ועוד יש לבאר למה כתוב שנותיו של משה ואהרן בדברם לפרעה, ומה הפסוק מלמדינו במה שכותב כמה היה שני חייהם בעת הזאת?

וי"ל שדרך העולם הוא שאפילו אם מישהו ממאן לקבל עליו משרה של כבוד, אבל אחר שקיבל עליו המשרה אחר הרבה הפצרות, אז הוא אוחז בה היטב ואינה מניחה בשום אופן שבעולם. וכמאמר ר' יהושע בן פרחיה (מנחות ק"ט ע"ב) בתחילה כל האומר לי עלה, אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד אני מטיל עליו קומקום של חמין וכו'. אבל משה רבינו לא רצה לקבל על שכמו להנהיג את עם ישראל, ואפילו כשמוכרח היה לקבלו לקיים בזה מצות ה', ונתגדל להיות לנשיא ומנהיג העדה, לא התגאה בה ולא התנשא על אחרים, רק היה תמיד אצלו בבחינת מצווה ועושה בהכרח מחמת ציווי הבורא ב"ה, וכל הזמן רק התכוון לעשות רצון הבורא ב"ה, בלי שום הנאה עצמית, וזה מ"ש הפסוק ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה', שרק מפני הצווי של הקב"ה קיבל על עצמו שליחות זו, וכן עשו תמיד כל ימי חייהם שלא עשו את שליחותם כדי להתפאר, רק בשביל גזירת המקום ב"ה. וממשיך הפסוק שבנוסף לזה משה כבר היה בן פ' שנים ואהרן בן פ"ג שנים בעומדם לפני פרעה, ואז כאשר באים בשנים בעומדם לפני פרעה, ואז כאשר באים בשנים הללו בד"כ רודפים עוד יותר אחר הכבוד, ואעפי"כ משה ואהרן 'כן עשו' – רק כאשר צוה ה' כדי לקיים מצות ה' יתברך[5] (ועיין באור החיים הקדוש). עכ"ל הרב אליעזר סג"ל רוזנברג הי"ד.

הגליון נערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000 YBARKAI6@GMAIL.COM

---

[1] הכנת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל. בר"ח שבט יום האזכרה של אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק ז"ל (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו, בנם משה יצחק ז"ל.

[2] הרב אברהם יצחק בלוך (תר"ן-כ' בתמוז תש"א) גדל תחת אביו הגדול הרב יוסף יהודה לייב בישיבת טלז אותה הקים סבו הרב אליעזר גורדון זצ"ל. בהיותו צעיר לימים כבן שלשים, נתמנה לצד אביו בתפקיד ראש הישיבה. לאחר פטירת אביו בתר"ץ, נתמנה לראשות הישיבה וכן לרבה של טלז. אחיו הבכור הרב זלמן ששימש כמנהלה הרוחני של הישיבה ומו"צ בעיר, מיד לאחר הלויית אביהם הודיע על ויתורו לתפקיד רב העיר כדי שאחיו הצעיר הרב אברהם יצחק ששימש בראשות הישיבה, יכהן בתפקידו זה וכן ישמש כרבה של העיר (דבר שהיה מקובל באותה תקופה, שראש הישיבה הוא גם רב העיר).

מעמד מסירת השעורים היה רב רושם בו עמדו מאות תלמידים מסביבו כחצי גורן עגולה, הרב פתח ביסוד הדברים ואז התלקחה ריתחא דאורייתא, הרב שיתף את תלמידיו בסוגיה, התיחס לכל תלמיד והערותיו, ביניהם מהמבוגרים היו בקיאים בש"ס כולו!)

בשבת בזמן בין הערביים היה מזמין לביתו את בני השעורים הגבוהים, כששים בחורים ישבו לפניו ומזמרים זמירות של 'רעווא דרעווין' והתלמידים היו שואלים שאלות בעניני הפרשה, הרב הקשיב להם וכשסיימו השתררה דממה והרב החל לשאת דברים נעלים ומרוממים שלא נראו קשורים לשאלות שהועלו, אך במהלך השיחה קיבל כל אחד מענה לשאלתו, והארה למה שהיה זקוק לו. הכל פרח ושגשג עד שבאה רוח הסערה המחרידה ומחריבה לעולם – השואה.

בעש"ק פרשת קרח ב' בתמוז הגיעו המרצחים לבית הרב הוציאוהו עם כל משפחתו לרחבת השוק של טלז, שם רוכזו יהודי העיירה. הרב הסתובב בין אנשי קהלתו ועודדם לשוב בתשובה שלימה ולמסור נפשם על קדוש ה'. כל הקהל אמרו 'וידוי' מילה במילה וכמתואר עפ"י עדי ראיה: הפחד סר מלבות כולם כי נתרוממו לעולם אחר, גבוה מכל הסובב אותם. אף הגרמנים נשתתקו והביטו בהשתאות על גבורי הרוח, שוב נפגשו באמת הנצחית שבעם ה' וחזו ברוחו הכבירה ובנשמתם העליונה. בסופו של המעמד הנשים שולחו לביתם, והרב גם שוחרר אך רצה להשאר עם עדתו. שלשה שבועות הוחזקו בצריף ביער סמוך לטלז. ביום שלישי כ' בתמוז תש"א טרם צאתם לדרכם האחרונה, ביקש מבתו (לימים הרבנית חיה אוזבנד בארה"ב) שתקרא לפניו מהלכות קדוש ה' ברמב"ם. לאחר מכן הוצאו להריגה כולם, אשתו וילדיו נרצחו מאוחר יותר. אחיו הרב אליהו מאיר שהיגר לארה"ב המשיך להבעיר את אש הקודש של טלז במדינה זו. הרב מרדכי גיפטר זצ"ל היה אחד מגדולי תלמידיו.

[3] מדברי המחבר בהקדמתו למדתי כי לפני השואה היה בעיירה קאשוי שבהונגריה. בהיותו כבן ארבע עשרה נכנסו הנאצים להונגריה ובמשך תקופה קצרה של מספר חודשים עד לקיחת היהודים לאושויץ עברו יסורים קשים אותם מתאר בקצרה בהקדמתו. כמו"כ כותב בדבריו על חשיבות העצומה של לימוד תורה לאחרים, שזוהי הסיבה היסודית שהמריצה אותו לכתוב את חיבורו 'עיקר מצות לימוד תורה הוא ללמוד תורה עם אחרים, ובשני אופנים אפשר לקיים דבר זה, ע"י פשוטו ללמוד תורה לאחרים, והדרך השניה לכתוב חידושי תורה ולהדפיסם ולהפיצם על פני תבל.

לאחר מכן מתאר את שעבר עליו לאחר רציחת הוריו ובני משפחתו באושויץ. מעניינת האמירה שלו שאינו יודע מאין לקח כוחות של ההשרדות בעוד שחזקים ממנו קורסים למוות לעיניו, אלא כפי שכתב בלשונו: רק זאת אוכל להשיב אל נפשי ורק בזאת תשובתי: אמונתי ובטחוני בה' הטוב היה כוחי, מעולם לא נתעוררו בלבי מחשבות של יאוש לאמור בין כה וכה אבדתי, אפילו בעת שהייתי במחלה נוראה רחמנא ליצלן…שהיה קרוב למיתה ורחוק לחיים ותשעים חלקים מהחולים במחלה זו מתו, אפילו אז כשחרב חדה היתה מונחת על צווארי לא נתייאשתי מן הרחמים.

האמת ניתן להאמר שמיימי לא הרגשתי שמחה גדולה בזה שאני יהודי כמו שהרגשתי בימים הללו, בלב מלא שמחה גילה רינה ודיצה אמרתי בכל יום 'אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלינו ומה יפה ירושתנו' שמחתי שזכיתי להיות יהודי מזרע אברהם יצחק ויעקב, מעם הסובל צרות רבות בכל משך זמן קיומו…[(מוסיף המלקט: שמעתי פעם עדות של אשה שאמרה שאמנם מצבם היה נורא שהם בעיני הגוים הרשעים פחות מערך בעלי חיים, אבל עדיף לה להיות לעם המדוכא ומתייסר ולא להיות שייכת לעם הרוצחים השפלים בדמות אדם!! והזכירה את 'אשרינו שלא שם חלקנו כהם'.) כאן מתאר שפעם בשמחת תורה שכמובן ידעו על תאריך זה הרשעים ולא נתנו להם שום דבר מיוחד, בד"כ בחגים היו מתעללים בהם בצורה אכזרית יותר 'מהרגיל', נוצר מצב שהם קבוצה של בחורים כבני חמש עשרה שש עשרה עמדו בקור עז מפני שלא הניחו להם להכנס למקום 'מגוריהם', הם בתחילה הצטופפו איש אל אחיו להתחמם מעט, נזכרים בשמחת תורה בבתיהם ובקהלותיהם, ואז כותב] 'התחלנו ברקידה של מצוה בכל כוחינו ופתחנו פינו בשיר 'אשרינו מה טוב חלקנו' 'וטהר ליבנו' ועוד שירים, ומי יודע כמה שעות היינו רוקדים כן לפני ה' אם לא שהרשעים ראו אותנו והתנפלו עלינו במקלות ורצועות והקיצו אותנו משנתנו המתוקה. עובדה זו צריכה לימוד גדול כי יש בה מוסר השכל מה זה נקרא 'אהבת ה' במסירת נפש ממש, ובאמת רקידה זו נתנה לנו כח הרבה, וזה היה מזון רוחני לנפשנו – פנים חדשות ראינו בדברי רבי עקיבא שאמר 'כל ימי הייתי מצטער על מקרא זו אימתי יגיע לידי ואקיימנו…

בזיתי בלבי את כל הגרמנים ימ"ש שחושבים שיעלה בידם להשמידנו שלא יזכר שם ישראל עוד, טפשים גדולים ושוטים הם חשבתי, וכי לא קראו לדברי הימים של ישראל שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקב"ה הצילנו מידם, וע"י מחשבות אלו באתי לידי החלטה שעלינו לעשות כל מה דאפשר להשאר בחיים, אדרבא נגד רצון שונאינו החושבים לאבדנו דברי ה'נעים זמירות ישראל' דוד המלך ע"ה 'לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה' היו מטרת כל יהודי חרדי במחנות הגרמנים, רק אחת שאלתי מאת ה', ורק אחת היתה בקשתי שאזכה להשאר בחיים, אבל לא למעני, (כי למה לי חיים כזאת אחר שידעתי שאבדו הוריי היקרים) רק 'למענך אלקים חיים' כדי שאוכל לספר מעשי ה' ולהגיד שבחיו בשער בת רבים. [ומדגיש בדבריו] אל תחשדוני קורא חביב שדברים אלו נאמרו בדרך גוזמא או שרצוני להתפאר חס ושלום, כי הרגש הזה היה בלב היהודים החרדים היותר פשוטים, ואולי היה זה חסד מה' יתברך שכנגד הצרות והיסורים בגשמיות, היטיב והרחיב לנו קצת ברוחניות…

לאחר שמתאר את סיום המלחמה והשחרור, מתאר את השבר הרוחני שפקד חלק מהשרידים ואת כאבו הרב מכך:

אמנם בדבר אחד טעיתי, כי בכל הזמן שהייתי תחת יד הרשעים ימ"ש חשבתי שאחר הצרה הגדולה הזאת בודאי יבוא תרופתנו, ובודאי יודו וידעו ויבינו כל ישראל שכלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, ובודאי כולנו נעזוב את דרכינו הרעים ואת חטאותינו הקודמים ונשוב אל ה' אלקינו בכל ליבנו ובכל נפשנו…אמנם אחר השחרור ראינו ההיפך…עוד הוסיפו סרה להקשות על ה' ועל משיחו הרבה אנשים שלפני המלחמה היו יראים וחרדים נעשו עכשיו כופרים גמורים עוברים על כל מצוות התורה…אז הייתי נער בן שש עשרה שנה אבל לבי דאב בקרבי על חורבן וירידת דתינו שאלתי את עצמי וכי זה היה התכלית והתוצאה של החורבן הנורא אשר עברנו, החיים כאלה נבנה על קברות אבותינו הקדושים והטהורים שמסרו נפשם על קידוש ה'? לא ולא אלף פעמים לא, היתה החלטתי, לא אהיה כפוי טובה לה' יתברך על כל הטוב והחסד שעשה עמי עד היום הזה.

בימים ההם גמרתי בדעתי ש'נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו' מה שנדרתי ואמרתי לגבוה בהיותי במחנות הנאצים ימ"ש לספר מעשי יה ולקדש שמו המחולל בעוונות הרבים, לא עביד קודשא בריך הוא ניסא למגנא [לחינם]. אם ששת המליונים מאחינו הקדושים נהרגו ונשרפו על קדוש שמו יתברך ואני הקטן נשארתי חי, בודאי לשם איזה מטרה ותכלית הניחו אותי בעולם הזה, ולכן אקדש את כל חיי בלתי לה' לבדו, ללחום מלחמת ה' ולקיים צוואה הרוחנית של אבותי הקדושים להמשיך את שלשלת הזהב, להרים דגל התורה והאמונה, לקרב רחוקים ולקבץ הנדחים להכניסם תחת כנפי השכינה…

הספר אבן יחזקאל ע"ש אבי המחבר שנספה הרב יחזקאל שרגא בן פרץ הי"ד יצא לאור בניו יורק תש"י בהיות המחבר רב בבית כנסת שם. הגעתי לספר דרך מאגר זכור – אמונה בימי השואה מכללה ירושלים, ומאגר 'היברובוקס'.

[4] הרב אליעזר הלוי רוזנברג הי"ד (תר"ן לערך – י"ח בתשרי תש"ה). נולד לאחר ציפיה רבת שנים של הוריו ר' צבי הירש רוזנברג ואמו מרת לאה. בשנים אלו עסקו בפעולות חסד רבות בהן טיפול בקבוצת יתומים. לאחר ברכתו של הרב רבי לייבוש מטורנא נולד רבי אליעזר ואח"כ אחותו רבקה שלימים התחתנה עם הרב הלל אונסדורפר אך שניהם נספו בשואה (נשארו שרידי צאצאים). הרב אליעזר למד אצל הרב אליעזר דוד גרינוולד זצ"ל (בעהמ"ח קרן לדוד עה"ת וכן על מועדים). כמו"כ למד אצל הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף. נשא לאשה את מרת רייזל בת ר' יוסף סראדי, ראש החברה קדישא בקאשוי ומראשי הקהילה. בתחילת נשואיו התגורר בפרשבורג ושם אירגן שיעורים ודרשות ודאג לחלוקת סיוע כלכלי במיוחד לחגים. היה ת"ח בקי בש"ס במדרשים ובמקצועות שונים בתורה. עשה תורתו קבע ומלאכתו ארעי, תפלתו היתה בדבקות. כתביו ששלחם לבנו אבדו בדרך. בתקופת השואה הגביר שקידתו בתורה ואת תפילותיו שבקעו מליבו בכוונה לבקוע רקיעים להצלת כלל ישראל. במוצאי יום כיפור תש"ה גורש לאושויץ. ביום טוב ראשון של סוכות התפלל ברכבת את ההלל בקול גדול ובשאגה, אמר שמרגיש כי בנו יוס'ל ישרוד וישאר בחיים. הרב אליעזר נספה בי"ח בתשרי תש"ה עם רעייתו רייזל ושלשה מילדיו אשר, יהודה ולאה. מתוך שמונת ילדיו שרדו שנים (אחרים נספו במקומות וזמנים אחרים). לאחר השואה בנו יוס'ל חזר למקום מגורי אביו ולאחר חיפושים רבים מצא בדרך נס שני פנקסים בכתב יד של אביו. הכתבים כוללים חידושים עה"ת מועדים ומסכת אבות. בשנת תשע"א יצאו לאור ע"י נכדיו ונקרא הספר צבא רב. (עריכת התולדות עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי').

[5] וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה (במדבר ח' ג') רש"י ויעש כן אהרן – להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.

ובאוהב ישראל כתב על דברי קדשו של רש"י: ועל ידי מה זכה אהרן לבוא לידי בחינה גדול המעלה כזו. לזה סיים רש"י שלא שינה, היינו שלא שינה בעבודתו לה' ותמיד היה עובד ה' באמת ובאהבה ובמסירות נפש בלי שום שינוי ואיזה פניה ותערובות סיג חס ושלום בלתי לה' לבדו. ולזה זכה למעלה ולמדריגה גבוהה כזו…עכ"ל האוהב ישראל. ודומים הדברים לאלו הנאמרים לעיל.

לפרשת שמות

'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'. ודקדקו בספרים מדוע כתוב מקודם 'ישראל' ואחר כך 'יעקב'. גם צריך להבין הסמיכות דהפרשה שעברה מסיימת 'וימת יוסף', ופרשה זו מתחלת ב'ואלה שמות'.
ונראה ליישב בהקדם דברי אאמו"ר זצ"ל על הא דדרשו חז"ל במסכת סוכה 'תעשה ולא מן העשוי', דהוא רמז על הצדיק שיהיה קדושתו גדולה מצד עצמו, ולא יצטרך לעזר בקדושה מן אחרים. וזה 'תעשה', היינו אתה בעצמך תעשה ותעבוד בקדושה. 'ולא מן העשוי' על ידי אחרים, שלא תצטרך סעד לתומכו. ובא מאן דאמר אחר ואמר 'לקיטתן זו היא עשייתן', כי בדורותינו אין באפשרי להיות לצדיק כח גדול כזה, אך כיון שנתלקטו אליו אנשים וחסידים, על ידי זה נעשה צדיק וניתוסף לו קדושה יתרה, וזו היא עשייה שלו. ונכון הלשון 'לקיטתן זו היא עשייתן'. עד כאן תורף דבריו של אאמו"ר זצ"ל. ועל פי זה נראה לי לפרש הסמיכות 'וימת יוסף', היינו שהצדיק שנקרא 'יוסף' נסתלק, ואחר כך 'ואלה', שדרשו חז"ל כל מקום שנאמר 'ואלה' מוסיף על הראשונים, היינו שתראו להיות צדיקים נוסף על הראשונים. ומפרש באיזה אופן 'שמות בני ישראל', אשר בני הצדיק יהיו 'אנשי שם' לחזקם ולסעדם. 'את יעקב', פירוש הגם אשר הבנים הם במדרגה קטנה מאביהם, בחינת 'יעקב', בכל זאת 'איש וביתו באו', שתראו להתאסף יחד אל בן הצדיק, ועל ידי זה יגיע למעלת אבותיו ויתוסף בו קדושה וישפיע טובות לישראל בזכות אבות. אמן כן יהי רצון.

בפסוק 'הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי' וגו' 'ויאמר מה זה בידך ויאמר מטה', הנה יש שלשה עמודים, תורה עבודה וגמילות חסדים. ואמרו ז"ל כי במצרים היו ישראל ערום ועריה, בלא תורה ועבודה, אך גמילות חסדים וצדקה מצינו אשר המילדות היו מספקות מים ומזון, כמו שפירש רש"י ז"ל על הפסוק 'ותחיין את הילדים'. וזה פירוש הפסוק 'הן לא יאמינו לי', היינו שאין להם אמונה, אמונת היחוד, שהיא עבודה, 'ולא ישמעו בקולי', שאין להם התורה. ויאמר 'מה זה בידך', פירוש אם יש להם כח הצדקה שניתן ב'יד'. 'ויאמר מטה', היינו 'מטה', ראשי תיבות 'מיילדות טובות הנה', פירוש שהם יש להם כח מדת צדקה, ועל ידי זה ראויין לגאולה.

יום א' דראש השנה – סעודה שלישית

'זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל' (איכה ג), על פי דברי מרן זצ"ל לראש השנה, מבן המחבר בספר 'אמרי נועם' על דברי מאמר ז"ל 'ציפה זהב במקום הנחת פה פסול', היינו כי יש שלשה עמודים: תורה, עבודה וגמילות חסדים. והמה צריכים להיות משולבים יחד, ולא כמו שיש אנשים שמדמים בנפשם שבמצוות צדקה לבד יצאו ידי חובתם. ודייקא צריכין להיות כל השלשה עמודים ביחד, ואזי יהי לרצון לפני אדון כל.
וזה דייקא 'ציפה זהב', היינו שנתן צדקה, במקום הנחת פה לתורה ועבודה, אזי פסול. ולעניננו השלשה עמודים אלה המה ברזא ד'צום קול ממון', כי 'צום' הוא התשובה הנרשם בסידור, והוא בסוד התורה, כמו שכתבו חז"ל הרגיל ללמוד דף אחד ילמד שני דפים. 'קול' הוא קול תפילה. ו'ממון', היא הצדקה. וזאת התשובה הנכונה שצריך כל אחד לקבל על עצמו בשעת תקיעת שופר, ואז על ידי התשובה ממשיכים פרנסה, כמו שכתבו בשם הרבי מלובלין זצ"ל על מאמר רז"ל 'לית עתרא מחזירא'. וזה 'זאת' עולה כמספר כל השלשה עמודים 'צום קול ממון' – 'אשיב' בתשובה. 'אל לבי', היינו ע"י השופר שמרומז בתיבת 'לבי', שהוא כאדם הגונח מלבו. גם 'אל לבי' עולה 'חכמה', שהוא השופר, 'חכמה ואינה מלאכה'. ודייקא צריכין לשוב בתשובה בשעת תקיעת שופר עם כל השלשה עמודים, ואז ממשיכין פרנסה וכנ"ל. לזה 'על כן אוחיל', הראשי תיבות עולה 'פאי', שם הפרנסה. וזאת יהיה דייקא אם ישיב בכל השלשה עמודים.

נעילת החג דראש השנה

בפסוק 'ואנכי תולעת ולא איש חרפה אדם ובזוי עם' (תהלים כב), הנה כל ענין ראש השנה הוא להיות האדם אצל עצמו בהכנעה וענוה, ועל יד זה מתקנין תיקון פגם ברית. וכמו שכתב מרן זצ"ל אשר לזה אוכלין הדבש בכל ימי הרצון, כי התחלת פסוקי דב"ש בתמניא אפי הוא מרומז על ענוה, ואז אין אנו יראים מהמקטריגים. הב' הוא – 'במה יזכה נער את ארחו', מרומז על ענוה. הד' – 'דבקה לעפר נפשי'. ואז הוא הש' – 'שרים רדפוני חינם', שאין אנו יראים מהמשטינים. והנה עיקר הכנעה הוא בשעת תקיעת שופר, כטעם מצות ראש השנה בכפופין, ועל זהנאמר באר"י ז"ל לכוון אז לי"ג מכילין דרחמי. ועיקר התשובה הוא על תיקון פגם ברית, ואז נתקן על ידי ענוה, כמבואר בספרים. וזה 'ואנכי', עולה 'בכסה', שהוא בראש השנה התיקון. 'תולעת', היינו להיות בהכנעה וענוה כמו תולעת, יען 'ולא איש', היינו שהיה חס ושלום פגם בבחינת 'ולא איש', רומז לבחינת יסוד, כטעם כאיש בגבורתו, כמבואר בספרים. והיינו שלא היה בבחינת 'איש', ואז 'חרפת אדם', עולה תשי"ו עם שם 'חבו', שהוא שמות התיקון לזה, יען כי 'קרי' במילואו עולה תשי"ו, ועל ידי יחוד מ"ה אדנ"י במילואם מתקנין הכל, ועל ידי 'בזוי עם', שנהיה אצלנו בבחינת בזוי וענוה, אזי נתקן זאת הבחינה. ולזה עולה גם כן 'חרפת אדם ובזוי עם' – 'ראש השנה' עם י"ג, רומז שעל ידי הכנעה וענווה ממשיכין מי"ג מכילין דרחמי.

(זכרון יחזקאל, בתוך עטרת ישועה, עמו' קסה-קסו)

---

רבי אלטר יחזקאל אליהו הורוביץ הי"ד, האדמו"ר הרביעי והאחרון לשושלת דז'יקוב, נולד בשנת תרמ"ה (1884) לערך. הוא היה בן יחיד (לאחר ארבע בנות) וממלא מקומו של אביו האדמו"ר רבי יהושע הורוביץ מדז'יקוב, מחבר הספר 'עטרת ישועה', בן רבי מאיר מדז'יקוב, מחבר הספר 'אמרי נעם', בן רבי אליעזר הורוביץ בנו של רבי נפתלי מרופשיץ.

רבי אלטר יחזקאל כיהן כאדמו"ר במשך שלושים שנה והנהיג אלפי חסידיו בדרך התורה והחסידות. כבר כילד התגלו בו כישרונות של שקדן ועילוי, בעל תפיסה מהירה והבנה מעמיקה ושנונה, השואף להתעלות במעלות התורה והחסידות, בעמל וביגיעה. גופו היה חלש והיו לו מחלות תכופות. בשל ניתוח שעבר לפתיחת כלי הנשימה, נעשה קולו צרוד עד לסוף ימיו. כסגולה לאריכות ימים הוסיפו לו את השם 'אלטר'. על אף חולשתו היה מתפלל בהתלהבות רבה ובדביקות עצומה.

הוא נשא לאשה את מרת חוה, בת דודו האדמו"ר רבי ישראל הגר מויז'ניץ, ה'אהבת ישראל', חתנו של ה'אמרי נעם'.

ילדיהם היו:

• דבורה. היא התאלמנה במהלך השואה, ובדרך נס מצאה את הילד הקטן שאבד לה בהיותו בן שלוש. הם עלו לארץ, והיא נשאה שוב והתגוררה ברמת גן.
•  הרב חיים מנחם דוד הי"ד (ר' מנל'ה), היה רבה האחרון של קהילת דזיקוב-טרנובז'ג. שני ילדיו היחידים, הרב יהושע הורוביץ ואחותו מרת פנינה פערל הגר, שרדו.
• הרב מאיר הי"ד, התפרנס ממסחר בריישא, והיה עסקן ציבורי ופעיל ב'צעירי אגודת ישראל'. במהלך מלחמת העולם השנייה התגורר בגטו לבוב, ונרצח בשנת תש"ג. אשתו ושני ילדיו הצליחו להימלט, ועלו לארץ לאחר המלחמה.
• הרב יעקב שלום הי"ד, מטארנא, בסמוך לאביו. נרצח עם רעייתו ב'אקציה' הראשונה בעיר טארנא.

אביו הזקן של רבי אלטר יחזקאל אמר עליו 'בני יקירי כבר הגיע למדרגת רבי ומנהיג' והפנה אליו חסדים רבים שביקשו ברכה ועצה. בהלווית אביו, בחודש טבת תרע"ג, הוכתר רבי אלטר יחזקאל רב ומנהיג לעדת החסידים בדז'יקוב, בהיותו בן עשרים ושמונה. בשנת תרע"ד (1914) פרצה מלחמת העולם הראשונה, והרב נאלץ לעזוב את דז'יקוב ולברוח, יחד עם רוב בני קהילתו, מפחד כוחות הכיבוש הסובייטים. לאחר מסע מפרך הגיע הרב לעיר ויז'ניץ, אך בשל התקדמות הכוחות הרוסים, המשיכו הרבי ומשפחתו וחותנו להשתקע בעיר גרוסוורדיין, שבחבל מרמרוש שברומניה. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ח (1918), עבר הרבי להתגורר בטארנא, ונוספו לו שם אלפי חסידים. במשך מספר שנים עמל להוציא לאור את חיבוריו של אביו על ספר בראשית ושמות (תרע"ט), על ויקרא במדבר ודברים (תרפ"ה), על המועדים (תרצ"ב), שו"ת 'עטרת יהושע', חלק א (תרצ"ב) וחלק ב (תרצ"ו). שאר חיבוריו של ה'עטרת ישועה', אבדו בשואה.

 על מנת להציל את נערי ישראל מכפירה ואפיקורסות, הקים הרבי מערך של קלויזים לבחורים חסידי דז'יקוב, בהם עמלו מאות בחורים על התורה ועל עבודת ה'. הרבי קירב את הצעירים ודאג לכל מחסורם. היה אחד מהאדמו"רים היחידים בגליציה שתמכו בפעילות 'אגודת ישראל' ותמך בפעילות למען התיישבות חרדית בארץ ישראל. צעירי אגודת ישראל מדז'יקוב הקימו הכשרה בחווה שבכפר נגניוב, בהם התארגנו לעלות לארץ.

בשנת תר"ץ (1930) ביקש הרבי לעלות לארץ ישראל, אך העניין נדחה בשל התנגדות חותנו, שהביע דאגה לחסידים העלולים להישאר בחו"ל ללא רבי שינהיג אותם.

הרבי היה חכם ופיקח, הבקי בהוויות העולם ובהליכות החיים. הוא האיר פנים לכל אדם, וקירב את חסידיו הרבים, במסירות ובנאמנות, כאב אוהב. גם הגויים היו ממעריציו, וגם רבים שלא נמנו על חסידיו היו פונים אלי בבקשת ברכתו ועצתו ברוחניות ובגשמיות, והוא תמך באופן קבוע ובהיותו נסתר, בסיוע כלכלי לנזקקים. לעריכת שולחנו בשבתות היו נסאפים אליו קהל המונים, שביקשו לשמוע ממנו דברי חסידות ומוסר, המעוררים לתורה וליראת שמים, וחודרים אל הלב.

בשנת תרצ"ז (1937) ביקר הרבי את חסידיו בלונדון ובאנטוורפן.

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ניתח הרבי את המצב. הוא הצליח לחזות את מהלכי המלחמה ועקב בדאגה רבה אחר התעצמות האנטישמיות ורדיפת היהודים. הוא דיבר בחרדה על הגזירות הצפויות לבוא חלילה על כלל ישראל, ואמר: 'מוכח לי בבירור שתפרוץ מלחמה, ובקרוב. מלחמה אכזרית ועקובה מדם יותר מקודמתה, וליהודי לא יהיה חס ושלום מקום למדרך כף רגלו בכל רחבי מדינות אירופה, כי הצורר יכבוש הכל, רחמנא ליצלן'. בעקבות כך הורה הרבי לשואלים בעצתו לעזוב את פולין ולהימלט לארץ ישראל או לאמריקה, היות ו'תפרוץ מלחמה עקובה מדם, ותהיה חס ושלום עת צרה ליעקב, וכל אחד מחויב להימלט מעמק הבכא',

הרבי ביקש לעלות לארץ ישראל עם משפחתו, אך בני משפחתו וחסידיו התנגדו לכך נמרצות. הרבי השקיע מאמצים וכספים רבים להשיג לו ולבני משפחתו דרכון זר, מתוך תקווה שהדבר יסייע בהמשך להצלתם.

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה פוצצו תומכי הגרמנים פצצה בתחנת הרכבת בטארנא, ויהודים החלו לברוח מהעיר. גם הרבי ומשפחתו עזבו את העיר ועברו לעיירה דז'יקוב, מתוך מחשבה שהסיכון לכך שהגרמנים יפציצו את העיירה הקטנה הוא קטן יותר. אך כעבור זמן קצר, בראש השנה ת"ש הופצצה העיירה קשות על ידי מטוסי הגרמניה, והרבי הצטרף ליהודים הרבים שברחו לעיירה הסמוכה פוקשיבניצא. כעבור זמן קצר נכבשה העיירה בידי הגרמנים, והרבי ומשפחתו נמלטו ויצאו למסע מפרך בחזרה לטארנא, שם הסתתר הרבי במחבוא, בעוד הנאצים מחפשים אחריו. לקראת ראש השנה תש"ג החלו הנאצים בהשמדת יהודי טארנא, והרבי הוברח לגטו קרקוב והסתתר במחבוא ביחד עם רבי אהרן רוקח, האדמו"ר מבעלז. ביום בשמחת תורה רקד הרבי בגטו עם ספר תורה, בהתלהבות ובשמחה, למרות גופו השבור והרצוץ. לאחר שהנאצים ערכו סריקות מקיפות בכל הגטו ולא ניתן היה להמשיך להסתתר, העבירו החסידים את הרבי לעבודה בבית חרושת למברשות, שם סבל הרבי ממחסור בתרופות למחלותיו הכרוניות. בשל פגיעה בעינו, נפגעה ראייתו של רבי אלטר יחזקאל. החסידים הצליחו במסירות נפש להביא פרופסור מהעיר שינתח את עינו של הרבי, אך הניתוח נכשל, והרבי נאלץ להפסיק את עבודתו בבית החרושת. בשבת, ו' באדר ב' תש"ג (1943) ריכזו הגרמנים את יהודי גטו קרקוב לסלקציה, והרבי נלקח מיד לאזור בגטו בו רוכזו החולים והזקנים. למחרת, ביום ז' אדר ב', הועבר הרבי עם החולים והזקנים למחנה פלאשוב, שם הם נרצחו ביריות ונקברו בקבר אחים. הרבנית חוה נשלחה גם היא למחנה פלאשוב, ומשם הועברה לסקראז'יסק ונפטרה שם מטיפוס בשנת תש"ד.

בז' באדר ב' תש"ג (1943) נהרג הרבי על קידוש השם בגטו קרקוב. במשך עשרות שנים חיפשו שרידים מחידושי כתב ידו, ונראה היה שכל חידושיו הרבים, בכתב ידו ובהעתקת תלמידיו, אבדו. לבסוף נמצאו שרידים מחידושיו של הרבי מדז'יקוב, בכתב ידו של הרב מאיר אפען, הכותב התורות הקבוע בדז'יקוב. חידושים אלו, הכוללים שנים עשר חידושי תורה שאמר האדמו"ר מדז'יקוב בימים הנוראים בשנת תרפ"ט-תר"ץ ובפרשות שמות ותרומה, יצאו לאור בספר 'זכרון יחזקאל' שהודפס יחד עם ספר 'עטרת יהושע' ליקוטי תשובות והסכמות (תשל"ו). בספר זה הובאו גם תולדותיו של הרבי ותולדות בנו, הרב חיים מנחם דוד הורוביץ הי"ד.

תהלים – סיום בראשית ותחילת שמות[1]

בשו"ת מקדשי השם לרב צבי הירש מייזליש[2] זצ"ל בקונטרס זר זהב דברי אגדה לספר בראשית, כתב בפרשת ויחי:

…יש לשלב סיום ספר בראשית לתחילת ספר שמות. ובמדרש תנחומא (שמות ב') [ואלה שמות, זה שאמר הכתוב (תהלים מ"ח י"א) כשמך אלקים כן תהלתך…] דהנה סופי תיבות ואל'ה שמו'ת בנ'י ישרא'ל הבאי'ם, הם אותיות תהלים…

ונראה עפ"י דברי כבוד קדושת זקיני הגאון האדיר מלאסק ז"ל [הרב דוד דב מייזליש] בספרו אור דוד על המגילה [אסתר] לפרש המדרש רבה בראשית (ס"ח י"א) על הפסוק (בראשית כ"ח י"א) וישכב במקום ההוא […ורבי נחמיה אמר] כאן שכב, אבל כל עשרים שנה שעמד בבית לבן לא שכב. ומה היה אומר [רבי יהושע בן לוי אמר ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים…רבי שמואל בר נחמן אמר] כל ספר תהלים היה אומר, מה טעם, ואתה קדוש יושב תהלות ישראל [תהלים כ"ב ד'], ישראל סבא, עכ"ל המדרש.

דהנה תהלים מלא תפלות על כל צרות שבאו על דוד המלך ע"ה. וא"כ איך נקרא 'תהלים' ע"ש שהם שירות ותשבחות כמו שמזמר על הטוב, ואדרבא 'תפלות' היה ראוי לקרותו, כי הן בקשות?!

רק ע"ד [על דרך] שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ח ז') בּ֤וֹ בָטַ֥ח לִבִּ֗י וְֽנֶ֫עֱזָ֥רְתִּי וַיַּעֲלֹ֥ז לִבִּ֑י וּֽמִשִּׁירִ֥י אֲהוֹדֶֽנּוּ. כי היה בתוקף בטחון עד שבעת צרה היה בוטח בתשועה, ועלה בלבו כאילו כבר נושע והיה שמח בצרתו כאילו היה אז נושע, והיה משורר כאילו כבר הגיעה אליו התשועה, ולכן נקרא 'תהלים' כי גם בעת התחננו היה משורר כי אמונה תקועה בלבו שיוושע ועלה בלבו השירה…

[כעת מבאר דברי בראשית רבה, וכן ענין הפסוק מתהלים בתחילת תנחומא שמות] לכן יעקב שהיה במצוקה בבית לבן שבקש לעקור את הכל, ודב אורב היה לו, בטח בישועה ועסק בספר תהלים שהיה משורר לה' יתברך כאילו כבר נמלט ממנו. וכן בני ישראל בבואם למצרים לגלות, בטחו בגאולה והיו משוררים לה' כאילו כבר יצאו מגלות מצרים. וזהו הרמז ואלה שמות בני ישראל הבאים, סופי תיבות הם אותיות תהלים, עכ"ד הקדושים [של הרב דב דוד מייזליש זצ"ל].

[עפ"י הנ"ל ביאור סמיכות סיום בראשית לתחילת שמות]

וזהו הסמיכות שיוסף לימד אותם לאמור 'פקד יפקוד', היינו לחזק זה את זה באמירה שהקב"ה יעזור להם, ועד הישועה יאמרו תהלים המרומז בסופי תיבות ואלה שמות בני ישראל הבאים וע"י זה יהיו יכולים להתחזק במצרים שיצאו משם בפדות ורווחה, וזה שאמר המדרש, הדא הוא דכתיב כשמך אלקים – היינו כי תיכף שנראה מידת הדין [אלקים], כן תהלתך, באותו שעה צריך להודות לה' יתברך ולידע שהכל הוא רק לטובה, והבן.

[נאה דורש ונאה מקיים – הרב צבי מייזליש זצ"ל]

בסיום דבריו אלו בפרשת ויחי לאחר ביאורו המופלא בענין אמירת התהלים גם בעת הצרה, מספר על עצמו ואלו דבריו הקדושים ומרגשים:

והנה מקום אתי פה להודות לה' יתברך על מה שלערך ששה חודשים שעבדתי בעיר בראנשוויג בתואר [בתור] אויטע מעכאניקער [מכונאי רכב] והיה עבודתי כל היום לנקות חתיכות ברזל ומתכות מהחלודה שעליהם, והיה לי האפשרות להטמין בהתיבה הספר תהלים עם פירוש 'תפלה למשה' מכבוד קדושת זקני הגאון הקדוש מאוהעל [שם מקום. הרב משה טייטלבוים בעהמ"ח ישמח משה עה"ת] זיע"א ולגמור תהלים כמה פעמים ביום. אף שהאס אס השומר עלינו עמד מרחוק, והיה פחד שלא יתפוס אותי בזה וכמובן. ודברי כבוד קדושת זקני הנ"ל היה לי לחיזוק גדול בעת ההיא שאף בתוך הצרה הגדולה לשורר ולזמר בבטחון חזק שה' יתברך יוציאנו ממיצר ועוד נזכה להודות ולהלל להבורא יתברך שמו מתוך נחת והרחבת הדעת דקדושה, ולראות בישועתן של ישראל וגאולה קרובה במהרה בימינו, אמן. עכ"ל הרב צבי מייזליש זצ"ל בספרו שו"ת מקדשי השם.

רמז לשני סוגי עבודת ה' ע"י הצדיקים

וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה (שמות א' ט"ו)

הרב יהודה זאב ליבוביץ[3] זצ"ל כתב בספרו אור לוי בפרשתנו וזלה"ק:

אני חשבתי כי ישנם צדיקים בחינת 'שפרה' ו'פועה' כמו שפירש רש"י, שפרה זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד, פועה זהו מרים שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תנוק הבוכה.

פועה לשון צעקה, כמו כיולדה אפעה (ישעיהו מ"ב י"ד).

יש שתי בחינות צדיקים, יש שמנהיג נשמות ישראל בנועם ובבחינת 'שפרה', ויש שמנהל בדרכי מוסר והקפדה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים שרשם בקודש.

וכמו כן ג"כ כאן מרמז זקני דוד המלך (תהלים ק"נ ד') [הַֽ֭לְלוּהוּ בְּתֹ֣ף וּמָח֑וֹל הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּמִנִּ֥ים וְעוּגָֽב]  יש בחינת 'הללוהו בתוף' בבחינת רעש גדול, אבל האמת, הוא בתוכו רצוף אהבת ישראל, ומחול לשון מחול הכרמים. ועד יש בחינת צדיק ועוגב, כנ"ל בבחינת שפרה, מתון מתון בדרכי נועם, והכל נשפע ביד ה' עליהם.

ועל דרך שאמר רשב"י ע"ה לרבי אליעזר בנו (מועד קטן ט' ע"א) שילך להתברך מהם, הללו בעלי צורה הם. ומקודם היה חושב שמקללין אותו, ואביו התנא הקדוש רשב"י הסביר לו בטוב טעם ודעת כוונתם[4] שכלפי חוץ היו בבחינת 'תוף' בבחינת רעש גדול כנ"ל[5].

וכמו שכתב בספר הקדוש היכל הברכה[6] (דברים ב' י"א ד"ה ורם בשו"א) ששמע מהרב הקדושרבי זאב מזאבריש זיע"א, על הפסוק (דברים ב' י"א) רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים, רפאים – הצדיקים האמיתיים שהן המה רופאי נפשות ישראל, אף הם, ובתוך ליבם כענקים, מלשון (שם ט"ו י"ד) הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ, ודברי פי חכם חן. עכ"ל הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל.

שמחת לב הטהורה של אהרן

וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י … הִנֵּה־ הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ (שמות ד' י"ד)

בעקבי ישראל לרב ישראל יעקב לובנצסקי[7] זצ"ל הי"ד בפרשתנו (מאמר 'שבת אחים') כתב וזלה"ק:

אמרו חז"ל (ראה הוריות י"ב ע"א) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד [תהלים קל"ג זה משה ואהרן[8]. הנה רבים הם היו האחים היושבים יחדיו, ושאחוותם לא איחדתם ואף לא הרציצתם, לא למעלות ולא למורדות, מכאלה שאינם בעלי שאר רוח לא לטוב ולא למוטב, ואהבתם גם שנאתם צנומי הרגש ודלי הערך כָּלוּ ויבשו.

ברם, אלה האחים שהובלטו ונחקקו בתורה – תורת החיים והנצח, בדורות הדעה ומוסדי העולם, שישותם והויתם בעולם, אז היוה עולם מלא של תסיסה ורציצה, פירכוס והחייאה, בחייהם – ואחריהם, אלה שהתורה הקדושה העמידתם בשורות הראשונות בין מעצבי דמות האדם ויצריו, תהפוכותיו ומעלליו של בן האדם, וראשוני התולדות, והובלטו כבמצב של דו-כח ושני אישים, אנו למדים שאחוותם היא היא שגרמה להם בעיקר להגיע למצבם בו הגיעו והוטבעו חותמם.

מצב האחים הנפשי לא רחוק היה זה מזה, כל אחד מהם היה יוצא ומוצא מקום די נרחב לקנאה ולשנאה, ורקע מיוסד וגם מנומק להתרברבות ואף לנקמה, וגם – התלמדות לעליה אלקית והשתתפות בשמחת אח. אכן שני הפכים הללו נוצלו בכל עוז ותוקף כחותיהם שהעמדו לרשותם ולבחירתם, וחתרו ושאפו [עד] לכדי מצוי מאוויהם לטוב ולהיפוכו.

קין להבל, עד כדי הריגת אח. עשו ליעקב, עד כדי רדיפת ושנאת עולם. אהרן למשה, עד כדי 'תופים ומחולות[9]'.

אהרן הכהן הראש, הנביא הראשון בעולם, ולעם ישראל שעודם במצרים, חלאת הטומאה, הכיר את בוראו אף בתוך מצולי שאול ודכדוכי נפש עמו, נתנבא עד שלא נתנה תורה, ואף בחוץ לארץ[10] בארץ המטומאה, זהו האיש שחינך ודאי, ולימד את אחיו את משה בילדותו וילמדהו דעת ובינת אדם, הכניס אוירת הקדושה והנבואה לתוך בית גידולו, ביתו של עמרם, ויעשהו לבית [אלקים]. ודאי שימים רבים יגע, עמל והתלמד התבודד והתעמק, הזדכך והזדקק עד לדביקות לקונו ולהינות מאורו של אין סוף ברוך ב"ה, ושם במצרים מלאת הגילולים, ודאי שיגיעה ועמל נפש רבה ועל אנושית בתקון המדות וטהרת הלב, התפשטות ממאויי וחמדות העולם בתכלית היתה דרכו הארוכה, ואצרה נפשו בחתרה לשאיפתו העילאית והגיעה למה שהגיעה.

ידוע ידע אהרן ודאי, שאין כמוהו מורה ונביא לעם, והוא הוא שזכה לכתר הנבואה, מה שלא זכה אדם מישראל, והקב"ה הרי הסכים על ידו אחרי שנגלתה אליו השכינה, והנה קול ה' אליו: 'לך לקראת משה המדברה' וכשנתודע אהרן משליחותו ובעיקר מהתקרבותו אל ה' יתברך וראותו מראה הסנה וכל התוצאות שהיו ושיולדו מהפרק הלזה של אחיו הצעיר ממנו, כמה מן הריסות הנפש ואובדן שווי ומשקל המחשבה ובלבול ביסודות והנחות קדומות, מאפשרות את החויה הלזו מפגישה רבת התולדות הנוכחית, וחזק מצור צריך הוא האדם הרגילי להיות שיוכל להתאדש[11] למצב ולגילוי כזה, שהלא זאת אומרת אחת משתי אלו: [אפשר] שדרכו עד כה בטעות סלולה, אחרי שהוא לא הגיע למה שהגיע אחיו, או שיש בזה ח"ו עוות בדין. והתוצאות [אחת] משתי אלה, ירידה רוחנית ונפילת אפים, ירידה שאחריה שנאה ותרעומת, [אפשרות שניה] ואם בעל מעשה הלזה הנהו איש חסיד ותמים, יתאמץ להבליג על מרירותו יתעמק ויעמל להסיר התרעומות ולחזק אמונתו.

והנה גלתה לנו התורה, כפי קבלת חז"ל [ילקוט שמעוני, לעיל הערה 3] אילו ידע אהרן שהתורה תכתוב עליו 'וראך ושמח בלבו', בתופים ובמחולות היה יוצא, כלומר לא שלא התרעם, ולא שהשווה את אחיו הצעיר ממנו, זה שהיה בנכר בלי בית אבא, זה שנתגדל בביתו של מלך והתפנק עד לכדי מעשים נועזים ותקיפים, לעומתו הוא הסובל בתוך אחיו ומצטער בצרתם, והוא שהנהו בכירו, וכעת נהפך הגלגל, שאחיו צעירו הוא הראש, והוא אהרן, נביאו, גם לא שהתגבר על יצרו ותרעומותיו, ועשה פנים שוחקות כאילו, כדי לקבל את אחיו הנביא החדש, אלא שלגמרי לא חשב מזה כלל, ולא עלתה על לבו שום קפידה ותרעומות, לא כלפי ה' יתברך ולא לגבי אחיו, 'אלו ידע אהרן' הרי שלא ידע כלום מכל זה, לא הרגיש כלל שיש מה להרגיש..

'בשכר וראך ושמח בלבו, זכה אהרן לחושן ואפוד [שבת קל"ט ע"א]…ושמח בלבו – שמח שהומצאה לו שעת בירור, על כל עברו ודרכו שעודנה חסרה מה, שהרי הקב"ה לא יכול לבחור באהרן 'במיטב רצונו' כביכול, ומצא א"כ את פתרונו האמיתי לעומק הדין שהנהו מכוסה מבני אדם וחשבון בירור מעשיו, וידע כי חסר לו מה. 'שמח בלבו' – שמח שישנן מדרגות יותר מאלה שהוא רגיל ולמוד בהן, וא"כ הרי הדרך היא עודנה ארוכה, והשמים עודם גבוהים ממנו והלאה והעבודה אם כן רבה!

אולם מקום לשבירת מדת הכבוד, אין בזה כדי להתגדר ולהתגנדר, ודאי שאילו 'יחפש' בכוון מקום לתרעומות ולקנאה, ונמוק לתוצאות מרעילות, היה מוצאן. אבל הלא זהו השחתה גמורה וחלוטה, וזה הלא לאהרן הכהן החסיד ממנו והלאה.

זכה לחושן האפוד לא בשביל שבירת מדותיו שהתנהג הפך רצונו ויצרו, אלא מחמת טוהר לבו – לב ישר שבלבבות, נקי לגמרי מכל נגיעה איזו שהיא, ולב הטהור הלזה, ביכולתו לשאת את כל כלל ישראל!

אכן גם משה רבינו ע"ה הסתייג ולא רצה ללכת, בחשבו שאהרן גדול ממנו בכל, אולם הקב"ה מצא מקום לשניהם, זה מלך וזה כהן – שבת אחים גם יחד. עכ"ל הרב ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד.

שמירת שמו של יוסף במשרתו הרמה עדות לגאותו היהודית

וַֽיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם (שמות א' ה')

בספר זכר חיים לרב חיים יהודה מאיר[12] (נכדו של האהבת ישראל מויזניץ) כתב וזלה"ק:

ברש"י, והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו.

הנה דרכו של כל מלך ומושל לבד אותו  התואר שנותנים לו עמו, כמו המלך המושל, הנשיא, הוא בעצמו קורא את עצמו בשם החביב עליו ביותר ושעל ידי כך הוא נזכר גם לאחר שנות מלכותו והנהגתו. יוסף  בהיותו במצרים גם בתור משנה למלך, שאף בכל אותם השנים להדגיש התנגדותו לדרך המצריים, ולעומת זה היה דבקותו בדרכי אבות וכמו שפירשו בספרים הקדושים הפסוק (בראשית מ"א מ"ה) ויקרא פרעה את שמו צפנת פענח, ומיד אחרי זה [נאמר] ויצא יוסף על ארץ מצרים. ורומז שאף פעם לא שינה את שמו היהודי ועיין גם כן בספר 'אגרא דכלה' [לבעהמ"ח 'בני יששכר'] ריש פרשה זו. וכדאי להדגיש ביותר אותה ההתקשרות ליהדותו ולרוח ישראל סבא אף היותו מלך ומושל, אפשר שעל כן קרא את עצמו באותו השם שהוא תועבה למצרים, על דרך 'כי תועבת מצרים כל רועה צאן' והוא יוסף הרועה את צאן אביו. ובאמת אם נעיין בזה יצוייר לפנינו שאין מסירות נפש גדול מזה להתנהג בין הגוים ומשעבדי ישראל בדרך שכזה. וע"י זה זכה נאמר עליו "ונעשה מלך ועמד בצדקו'.

רמז לשמו של משה מתיבת 'מים'

וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ (שמות ב' י')

בספר טיול בפרדס לרב שלמה זלמן ערנהרייך[13] זצ"ל הי"ד (אות ח' מאמר י"ג 'חשבון') כתב וזלה"ק:

ראיתי בכתבי דו"ז [דוד זקני] הגאון מ' שמואל שמעלקא גינצלער…בעהמ"ח משיב נפש על התורה שכתב, וז"ל. עיין בספר [עמודי שש] בפתח הספר כתב שבעה מיני חשבונות הם [גימטריות] וכו' חשבון הקדמיי…הוא שנקדים מספר כל האותיות הקודמות לאותיות של המלה באלפ"א בית"א בזה הדרך: אב"ג, א' עולה אחד, וב' עם א' עולה שלשה, וג' עם א' ב' שלפניה עולה ששה, ועל זה הדרך עולה שם 'אהי"ה, פ"ו. שא' הוא אחד, וה' עם האותיות שלפניה ט"ו, וי' עם אותיות שלפניה נ"ה, וה' אחרונה עם אותיות שלפניה ט"ו, נמצא שעולה הכל פ"ו, עכ"ל.

ומצאתי בספר דרוש שמואל [לרב שמואל פייבוש כהנא, ויניאה תנ"ד] בפרשת שמות שפירש בזה ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו, כי לפי החשבון הנ"ל 'מים' מ' הוא קמ"ה, וי' הוא נ"ה, ומ' אחרונה קמ"ה, עולה ביחד מש"ה, ושפתים ישק.

ויש לומר דזהו שכתוב בישעיהו (נ"ה א') הוי כל צמא לכו למים, ואמרו חז"ל (סוכה נ"ב ע"ב) לכו לתורה, דמים נקרא תורה. ולהנ"ל יש לומר, לכו אל התלמיד חכם, דכל תלמיד חכם נקרא 'משה' כמו שאמרו חז"ל ( שבת ק"א ע"ב) משה שפיר קאמרת, והכוונה לכו אל התלמיד חכם דהיינו מי"ם, דהוא מש"ה, ותשאל את עצתו ותלמד מנו. עכ"ל הרב שלמה זלמן ערהנרייך זצ"ל בטיול בפרדס.

הכרת הטוב יסודה מכח הנפש להכרת טובת הבורא יתברך

אשר לא ידע את יוסף, אומרים חז"ל (שמות רבה א' ח') וכי לא היה מכיר את יוסף? אמר רבי אבין, משל לאחד שרגם אוהבו של מלך. אמר המלך, התיזו את ראשו, כי למחר יעשה בי כך. לכך כתב עליו המקרא כלומר, היום, אשר לא ידע את יוסף, למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ה'.

בספר מאמרי שלמה לרב שלמה הרכבי[14] זצ"ל הי"ד משגיח בשער התורה בגרודנא (ח"א מאמר 'הכרת הטוב' ב') כתב

בביאור דברי חז"ל אלו וזלה"ק:

וצריך ביאור, איך ידונו אותו עתה על סמך שיחטא אחרי כן, ומנין כל כך ברור שיחטא? וכן צריך להתבונן במאמרם ז"ל בפסיקתא י"ג: כל הכופר בטובתו של חבירו, לסוף כופר בטובתו של הקב"ה. וצריך ביאור, האם נוכל לומר על איש מאמין גמור רק חסר לו מעלת הכרת הטוב, שהוא חשוד על כפירה? וכן איך נאמר על פרעה שחסר לו הכרת הטוב, שלבסוף יאמר 'לא ידעתי את ה', ויכפור בבורא יתברך?

ועל הערה הראשונה מובא תירוץ בשם רבי ישראל סלנטר ז"ל שאין הפירוש ל'סוף' – בזמן שאח"כ, לעתיד. רק ל'סוף' הפירוש – לסוף דעתו ובפנימיותו, וכשרואים באחד שכופר בטובתו של חבירו ונרד אח"כ לפנימיות נפשו ועומק לבבו, נמצא שם עתה שהוא כופר בטובתו של הקב"ה [ע"כ עפ"י דברי רבי ישראל מסלנט] וא"כ הוא נדון על מציאותו כעת ולא על העתיד, אעפ"י שלא יצא עדיין בפועל חטאו, אבל הערה שניה, עדיין צריכה ביאור.

ולקרב הדבר אל השכל הוא כך:בטבע ישנם כוחות נעלמים שאין שכל האדם יכול להשיגם למה זה ואיך זה, אבל המציאות מורה שישנם, וכך היא המציאות…כשנתבונן בכח הזהירות של הנמלה בגזל, כשמריחה שחברתה נגעה בחיטה, לא תגע בה עוד…עד שאמרו חז"ל (עירובין ק' ע"ב) שלו לא נתנה תורה לישראל היינו למדים גזל מנמלה. ולנו קשה להבין ולהאמין אפילו על אדם בר דעת שיגיע למדריגה גבוהה כזו מגזל וכל שכן בעל חיים, אבל היא המציאות, טבע ניתן לנמלה. [עיין דברים רבה ה' שהביא דוגמא של דומם, אבן הבוחנת 'נקיות' האדם מעריות]. יותר מזה, שבמקום שבשכל יש אפשרות לטעות, אין טעות בטבע. רואים אנו צפרים עפות בכל סוף קיץ למרחקים וחוזרות באביב…ואינן טועות לעולם. הטבע ששם בהם הבורא יתברך מנהיגם למצוא המקומות החמים שנצרך להן, הטבע בכוחו  למצוא במעמקים את הדבר שנצטרך להשגת מטרתו.

זה הכלל בעצמו יש גם בטבע של הכרת הטוב, הכרת הטוב הוא כח טבעי שיש באדם, והכח הזה ממציא לו היכולת להרגיש כל הטובות שחברו עושה עמו, וכשיודע שחברו עושה עמו טובה, יכיר טובתו ומרגיש עצמו מחויב ומשועבד למי שעושה טובה עמו, ולכן אין לאדם התנצלות שלכן אינו מכיר טובה, מפני שלא ידע שחברו עשה לו טובה כי לו היה לו כח הכרת הטוב, היה בעל כרחו מרגיש הטובה ג"כ. ואם האדם רואה בעצמו שאינו מקבל טובה, ואין לו מה להכיר טובה, על כרחך אבד בעצמו את כח הכרת הטוב שחננו ה' יתברך והטביע בו, מפני שאינו רוצה להיות מכיר טובה, ואינו רוצה להיות משועבד, ולן השתמש בכח הבחירה שלו ואיבד המתנה טובה והכח היפה שחננו ה' יתברך בו, ולכן אינו משים לב להרגיש הטובות שעושים עמו…

לבטל הרגשת קבלת הטובה, זה לגמרי היפך תכונת ומציאות בני ישראל…מדת ישראל היא הכרת הטוב, זוכרים כל טובה קטנה וקלה שעושים עמהם, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (דברים כ"ג ח') [למרות השעבוד והצרות שעשו, כידוע עצם ה'אכסניה' שלהם] תכונת עמון ומואב אינם מכירים הטובה שעושים עמהם ועם אבותיהם ואינם מעוניינים לשלם, איך יתכן להתחבר שני הפכים כאלו, מכיר טובה עם כפוי טובה, ולכן 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם'. בני ישראל בכח הכרת הטוב שיש בהם, מרגישים הטובה הכי קטנה שמקבלים, לא רק מן האדם אלא גם מן בעלי חיים או דומם.[15]

לשון 'לכה' לרמז על הגלויות העתידות

וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם (שמות ג' י')

בספר שיר מעון לרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד (נכדו של החת"ם סופר בעהמ"ח שו"ת התעוררות תשובה) כתב וזלה"ק:

יל"ד [יש לדייק] למה כתיב 'לכה' בה"א, מה מרמז בזה, ולא ככתוב לקמן (פסוק ט"ז) לך ואספת את זקני ישראל? יש לומר ש'לכה' הוא לשון נקיבה, רמז בזה כמו שנקיבה איננה בשלימות כאיש, כן לא יהיה הוצאת ישראל בשלימות לחירות עולם כי באו אח"כ  בגלות ד' מלכיות, ורמז לו הקב"ה גאולה האחרונה, לכן התפלל משה 'שלח נא ביד תשלח' [שמות ד' י"ג] דאיתא בספרים [פרקי דרבי אליעזר פרק מ'^[16]] שקאי על אליהו הנביא שיבשר גאולה אחרונה.

יהודי צריך לקחת מוסר אבל חלילה שלא יהיה מיואש

תבן לא ניתן לעבדיך…והנה עבדיך מוכים וחטאת עמך (שמות ה' ט"ז)

בספר כתבי רבי משה מידנר[17] כתב בפרשתנו, אך מכיוון שהאמרה מקורה באידיש, אביא רק את תרגומה בשולי הערות הספר וזלה"ק:

די תבונה נתת לנו להכיר בכך כי אנו אפס ואין, אולם אם כתוצאה מכך ניפול ברוחנו, זה כבר נחשב חטא לפני עמך. כלומר: עם הידיעה באפסיות האדם, ייחשב לו לחטא אם יהיה מיואש.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א  052-6514000   Ybarkai6@gmail.com

---

[1] הגליון נלקט ונערך לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק אשתו זהבה בת רבקה ובנם משה יצחק ז"ל.הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל ואשתו פייגא בת ר' טוביה ז"ל (ריבל) אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק.

[2] הרב צבי הירש מייזליש זצ"ל (תרס"ב – כ"ה בטבת תשל"ד) שימש ברבנות בהוגריה. בעלות הכורת הנאצי ימ"ש שולח למחנה ההשמדה אושויץ שם נרצחו אשתו וששה ילדיו, במחנה באופן פלאי המשיך לנהוג ולהנהיג ברוממות רוחנית תורנית שלא ישערה דעת אנוש.  יום הסתלקותו יחול תמיד בזמן פרשת שמות לפניה או לאחריה. זמן רב לאחר עריכת הדברים נודע לי תאריך פטירתו, ושוב מודה לה' יתברך שסיבבה ההשגחה שהבאתי דוקא בשבת זו מדבריו.

בספרו שו"ת מקדשי השם, עיקר הספר הינו תורות וחידושי סוגיות של רבנים שעלו על המוקד ונספו בשואה, והרב כנסם לספר אחד (שני כרכים גדולים) מביא בתחילת ספרו קונטרס שער מחמדים בו מספר בעדות אישית מהיסורים והתופת שעבר וראה בתקופת השואה. בין מעשיו שמתאר, תקיעת שופר של מאה קולות בסתר במשך עשרים פעמים! כשהוא רץ ומסתתר במקומות שונים במחנה, כל פעם תוקע במקום אחר.

כמו"כ מתאר תיאור מזעזע של אב שכלאו את בנו יחידו על מנת לשלחו לתאי הגז ביום ראש השנה, והיתה לו אפשרות להצילו מתוך אלף וארבע מאות נערים, שעמדו להוציאם להורג. בנוסף לתשלום ממון למי שהצליח לשמור אתו, ה'מחיר' הקשה היה, שהקעפוס האחראים על הבלוק היו לוכדים נער אחר במקומו, כדי לשמור על מספר מדוייק. הוא פנה בשאלת אימה לרב מייזליש האם מותר לו לעשות זאת?

הרב ענה לו וזלה"ק: 'איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו במצב כזה, הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה שאלה כזו שהיא דיני נפשות עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושויץ, בלי שום ספר להלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות'. וממשיך לתאר שהאבא מתחנן שהרב יפסוק לו והוא יקבל באהבה את פסק הדין!! הרב מסרב לתת איזושהי תשובה ומתחנן שאינו יכול להשיב. בסופו של דבר היהודי לא פדה את בנו והיה האב מהלך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחידו לה', כי אף שהיכולת בידו לפדותו, עם כל זה אינו פודהו מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת, ויהיה חשוב לפני ה' יתברך כעקידת יצחק אבינו שהיה ג"כ בראש השנה.

ומסיים הרב וכותב: ואתה אחי בין והתבונן בצדקת ובתמימות איש הישראלי, ואין שום ספק אצלי שבודאי עשו דברי האיש הזה רעש גדול בפמליא של מעלה, וקודש אבריך הוא כינס את כל חיל שמיא ומשרתי מעלה, והשתבח והתפאר בכיכול, ראו בריה שבראתי בעולמי וכו', ובצדק נאמר עליו 'ישראל אשר בך אתפאר'!

הרב צבי מייזליש ניצל מגיא ההריגה, שימש כאחד הרבנים שעסקו בסוגיית העגונות הנוראה לאחר השואה. עבר לארה"ב, הקים משפחה מחדש נולדו לו תשעה ילדים, שמהם משמשים ברבנות במקומות שונים בעולם. כתב ספרים רבים. ביניהם הערות לאגרא דפרקא אחד מספרי ר' צבי אלימלך מדינוב ה'בני יששכר' זיע"א. ניתן לראות את השו"ת באתרי הספרים.

[3] הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל (אלול תרפ"ב- כ"ז באלול תש"ע) בנו של הרב יחיאל צבי הי"ד ואמו גאלדא הי"ד, שהתגוררו בגבול הונגריה. למד אצל הרב יהודה סגל רוזנר (אמרי יהודה) הרב מסקעלהיד וכן אצל הרבי מסעטמאר הרב יואל טייטלבוים זצ"ל. בשואה איבד את משפחתו. אירס אשה אך לא זכה לשאתה והיא נספתה בשואה, כמו"כ הוריו ואחיותיו נספו ביום כ"ח באייר תש"ד. הוא שרד את אימי השואה עלה לארץ ישראל התגורר בתל אביב עד לשנותיו האחרונות שעבר לבני ברק. ברח מכבוד ומכסף היה נחשב כצדיק גדול ונסתר. היה בקשר עם האדמו"ר מבעלז רבי אהרן רוקח, וכן עם הרבי מצאנז הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל (שו"ת דברי יציב, תולדותיו נחרטו בספר לפיד האש). כתב ספרים רבים וביקש שאלו יהיו הזכרון לנשמתו. ספר זה שנערך מכתביו יצא לאור לראשונה באלול תשפ"א. בשם הספר רמוז שמו ושם אביו :יהודה זאב בן יחיאל צבי בגימטריה או"ר לו"י. כמו"כ נערך בחייו ספר מתורותיו של אביו הרב יחיאל צבי ליבוביץ זצ"ל הי"ד וסיפורים על צדיקים עמם היה קשור עד העלותו בסערה השמיימה. יזל מים מדליו – כך ביקש הרב יהודה זאב ליבוביץ לקרוא לספר (יצא לאור בני ברק תש"ס הוצאה פרטית).

סיפור על אביו הרב יחיאל צבי הי"ד שמובא בספר קול יהודה בעל הכתבים, אותו כתב בנו רב יהודה זאב בשם אחותו פייגא ע"ה וכך מספר (עמ' 27) בשנת תרע"ו זמן מלחמת העולם הראשונה, באו לביתם חיילים ודרשו שהאב יבוא איתם לעבוד בשבת, כלומר יאלץ לחלל שבת, אך הוא לא הסכים בשום אופן. מיד אמרו לו החיילים שנותנים לו עשר דקות לשנות דעתו ולבוא עימם, ולא יועמד לקיר בבית ויירו בו לעיני משפחתו, הם מילאו רוביהם באבק שריפה והחלו לספור, דקה שתים שלוש, פתאום אביהם קם, הם בתחילה חשבו שהבין כי עליו לעשות דרישתם ול"ע לחלל שבת, אך הנה תדהמה אחזתם: הרב יחיאל צבי ניצב ליד הקיר ואמר להם, שיהרגוהו כי אינו מוכן לחלל שבת!!! מיד עלו צעקות השבר ממשפחתו, אך הוא בשלו. כשתם הזמן [כאן התוספת עפ"י הספר 'בסתר עליון'] הגיעו לפתע שלשה קצינים לבית, ליבם של בני הבית נפל לגמרי, אך לתדהמתם, הם צעקו על החיילים, זה מה שיש לכם לעשות בזמן מלחמה?! צאו מיד החוצה. החיילים נטלו נשקם והסתלקו כלעומת שבאו, וכך ניצלו חייו של אביהם. [מאורע זה היה כארבע שנים לפני הולדת בנו יהודה זאב, וכך עם ישראל 'הרוויח' צדיק עליון זה!]

בין הדברים המיוחדים שאפיינו אותו היתה בריחתו מכל סממן של מחלוקת. ומדברי צוואתו: לרחם, לוותר ולעזור והעיקר לא לצעוק על שום בר ישראל…

תולדותיו ומעשיו המופלאים נחרטו בספר בסתר עליון (בני ברק תש"פ) בו מסופרים גרגרים מועטים מאשר עבר עליו בימי האימה ובמחנה ההשמדה אושוויץ בו שהה.

[4] תחילת המעשה מובא מעד קטן (ט' ע"א) המסופר על רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים שהתארחו בביתו של רשב"י, לאחר שנפרדו ממנו שלח את בנו שיתברך מהם, וזה לשון קדשה של הגמרא (שם ע"ב):

אמרו ליה: מאי בעית הכא? אמר להו: דאמר לי אבא: זיל גבייהו דליברכוך. – אמרו ליה: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק, תיפוק ולא תעייל, ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך, לבלבל פתורך, ולא תחזי שתא חדתא. כי אתא לגבי אבוה, אמר ליה: לא מבעיא דברוכי לא בירכן – אבל צעורי צעורן. – אמר ליה: מאי אמרו לך? – הכי והכי אמרו לי. – אמר ליה: הנך כולהו ברכתא נינהו; תזרע ולא תחצד – תוליד בנים ולא ימותו. תעייל ולא תיפוק – תעייל כלתא ולא לימותו בנך דליפקון. תיפוק ולא תעייל – תוליד בנתא ולא ימותו גוברייהו וליהדרו לותיך. ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך – דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתא, דכתיב קרבם בתימו לעולם אל תקרי קרבם אלא קברם. לבלבל פתורך – בבני ובנתא, ולא תיחזי שתא חדתא – דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי…עכ"ל הגמרא שם.

[5] אך כוונתם היתה בחינת כלי הנגינה 'נבל' משמעות של רכות, וברכה עמוקה.

[6] היכל הברכה חיברו האדמו"ר מקאמרנא רבי יצחק אייזיק יחיאל יהודה ספארין זצוק"ל.

[7] הרב ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד מגדולי תלמידיו של הסבא מנובהרדוק  (הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל), לימים נעשה חתנו. אביו שימש ברבנות בברנוביץ. תלמידי ה'סבא' מספרים שכאשר התחיל רבי ישראל לעבוד על מדותיו ולבטל את מדת הכבוד, עשה זאת בקצוניות ובאכזריות עד שכל רואיו אמרו שאדם זה יהיה אומלל כל ימי חייו, אך המציאות טפחה על פניהם כי הצליח להתגדל עד אין שעור בבחינת 'ואני בתומי אלך'. רעייתו ספרה כי בלילות החורף הארוכים של ליל שבת קודש היה ישן כשעתיים, ומחצות עד שבע בבוקר היה לומד בהתלהבות גפ"ת וזהר ותנא דבי אליהו, בשחר היה טובל לפני התפלה, את הספרים מהם למד, הטמין בתוככי הסטנדר.

כשרבי ישראל התמנה לרב בקהילת ניי-ברנוביץ,  סיפר לימים, כי כאשר עמד לדרוש דרשתו הראשונה, היה זה לאחר תפלת מנחה ובאמצעה עלה בדעתו רעיון נהדר 'כפתור ופרח' אולם מכיוון שהיתה 'קבלה' בנובהרדוק שהרהורי תורה העולים בשעת התפלה, צריך להפקיר, וכן עשה. (מהספר המאורות הגדולים לרב זייציק זצ"ל).

בין אמרותיו אחת מהן היתה: החושב ושואף שע"י השתלמותו התורנית יגיע לידי הישגים גשמיים, למי הוא דומה? לאותו איש המוצא איזו גלוסקא טובה מונחת למעלה באחד המדפים של ארונו, ובכדי לעלות אליה ולקחתה, הרי הוא לוקח גמרות ומניח אותן אחת על גבי חברתה כעין סולם, ועולה ומטפס בכדי להוריד את הגלוסקא. (מהספר הנ"ל).

בשנת תש"א בהיותו בגטו למד משניות בע"פ. אמר אפשר יגלוהו למקום שלא יהיו לו ספרים, אז לומד בע"פ ויזכה לעוה"ב. בתקופה קשה ומחרידה זו היו פניו קורנות ומאירות משמחה, הוא עודד את האנשים וזרזם ללמוד 'שערי תשובה', הרב אפרים אושרי שאלו למעשהו זה של השמחה, ובמצבם העגום, לשמחה, מה זו עושה? ענה לו הרב: שמטבעו הוא פחדן גדול, אבל האם בשל כך צריכים אחרים לסבול מפחדנותו?!  בט' במרחשון תש"ב הוצא להריגה ב'פורט התשיעי' עם אשתו ועוד עשרת אלפים יהודים הי"ד. (הדברים הובאו מהספר עקבי ישראל בהוצאת ישיבת אור אלחנן ירושלים.)

[8] ילקוט שמעוני (שמות רמז קע"ד): ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה [ד, כ"ז] זה שאמר הכתוב [איוב ל"ז ה'] ירעם אל בקולו נפלאות. אימתי עשה הקדוש ברוך הוא בקולו נפלאות, בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לשלוח משה בשליחות לגאול את ישראל והיה במדין, אמר ליה שוב מצרים. נחלק הדבור לשני קולות ונעשה דו פרצופין, ושמע משה במדין 'לך שוב מצרים', ואהרן שמע במצרים 'לך לקראת משה המדברה', ומה שבאמצע לא היו שומעין הוי, 'ירעם אל בקולו נפלאות', זה שאמר הכתוב מי יתנך כאח לי, אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא מי יתנך כמשה ואהרן שנאמר מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, שהיו אוהבין זה לזה ומחבבין זה לזה, שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה לא קנאו זה לזה אלא היו שמחין זה בגדולת זה, אמצאך בחוץ אשקך, וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו…

[9] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ד' י"ד: וראך ושמח בלבו. אם היה יודע אהרן שהקב"ה מעיד עליו וראך ושמח בלבו, היה יוצא לקראתו בתופים ובמחולות.

[10] ספר הכוזרי מאמר ב' אות י"ד: אמר החבר: כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה [ארץ ישראל] או בעבורה.

[11] בטוי יחודי של הרב, נראה שמשמעותו בלשוננו 'להיות, להשאר אדיש'.

[12] הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל הקים ביתו עם אחות של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד מרת רייצא (כמתואר בתולדות המחבר הרב ריינמאן בספרו על מסכת אבות ויצא פרח עמ' כ"ו, מהדורת תשע"ט. בעמ' כ"ז צילום ההזמנה לחתונתם). הרב הגר היה נכדו של האהבת ישראל מוויזניץ זצוק"ל, בנו של השארית מנחם אב"ד ווישווא. שרד את השואה ממחנות ההשמדה ולאחריה פגש את אשתו, נסעו לארה"ב ובתשי"ח עלו לארץ ישראל. למרות הפצרות החסידים שיטול כתר אדמורות סירב כל חייו. היה אחיין של אדמורי וויזניץ האמרי חיים ואחיו המקור ברוך.

בי"א באייר תשכ"ט נסתלק לבית עולמו באותו יום של זקינו ר' נפתלי מרופשיץ זצוק"ל. הם לא זכו להקים דורות המשך, רק דברי תורתו שהוצאו לאור לאחר פטירתו הם זכרונם, במאמר שהובא לעיל הינו מספר חידושיו לתורה (נדפס פעם יחידית בתשמ"א).  חיבור נוסף שלו  שהיה בכת"י ליקוט מספרים קדמונים ואחרונים ונקרא זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה, נערך ונדפס בשנת תשמ"ד.

[13] הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד מגדולי הונגריה לפני השואה, כתב ספרים רבים ביניהם שו"ת לחם שלמה, מאור שלמה על ה'מאור' ו'המלחמות'. את ספר אגרת הטיול לאחי המהר"ל (רבי חיים) עיטר בהערות ובפרפראות רבים. (ספר נדיר מאוד כשלעצמו). הספר טיול בפרדס הינו מערכות נפלאות ע"ד הדרוש מסודרות באלפ"א בית"א, בנויות על אדני ספרים קדמונים רבים. בשבועות תש"ד נשא דרשתו האחרונה, ולאחר כמה ימים הובל למחנה ההשמדה אושויץ, הי"ד.

[14] הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד  (תר"ן-תש"א) משגיח בישיבת שער התורה גרודנא (ליטא). לאחר פטירת הרב אלטר שמואלביץ זצ"ל ששימש כראש ישיבת גרודנא, נתמנה הרה"ג הרב שמעון שקאפ ע"י ה'רב מפוניבז' – הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ששימש בתקופת מעבר כראש הישיבה. עפ"י הצעת הרב ירוחם הלוי לייוואוויץ זצ"ל, המשגיח המפורסם מישיבת 'מיר', מגדולי בעלי המוסר לפני מלחמת העולם השניה, נתמנה הרב שלמה הרכבי זצ"ל כמשגיח רוחני לגרודנא. מן הענין לציין שהרב ירוחם הציע שגם יגיד שעורים, אבל ר' שמעון שקאפ סירב כדי להמנע מ'ערבוב תחומין' (בין ה'לומדות' של עולם הלימוד הישיבתי, להתעלות ובניית קומת האישיות החנוכית תורנית).

עוד למדנו הדרכה חנוכית עפ"י דברי ההקדמה לספר ממנו הובאו הדברים כי: תולדות הגאון הצדיק רבי שלמה הרכבי הי"ד הם תולדות של עלם צעיר שחשבוהו לבלתי ראוי להגיע למדרגות נעלות בתורה, [בשנות ילדותו לא רצה ללמוד, והוריו הצדיקים שסבלו הרבה בחייהם, ומסרו נפשם על גדולו וחנוכו ובמיוחד אמו הצדקת, היו שרויים בצער עמוק על כך] שמתוך שימת לב לכחותיו, רצון אדיר, והתמדה עצומה נהפך לאדם גדול ואמון פדגוג, שהעמיד תלמידים לאלפים [מתלמידיו הגדולים והמפורסמים: ר' חיים שמואלביץ זצ"ל (ראה בספר 'מח ולב' תולדותיו שכתובים ביד אומן מיוחדת) רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי ישראל זאב גוסטמן זצ"ל ראש ישיבת נצח ישראל  (בעהמ"ח 'קונטרסי השיעורים')].

הרב שלמה הרכבי למד בצעירותו בישיבה בראדין בתקופת מאור ישראל – החפץ חיים זצוק"ל. באותה תקופה הגיע לישיבה ר' ירוחם לייואוויץ שבאישיותו החנוכית מגביהת העוף, ראה את כוחות הנפש האדירים הטמונים בבחור הצעיר, והוא שעזר לו לטפחם ולפתחם. לאחר שר' ירוחם נקרא למיר ע"י ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל ז"ל לקח עמו 'סגל חבורה' מהישיבה בראדין וביניהם הרב שלמה הרכבי אשר שם גבהה קומת אישיותו יותר ויותר. בשנת תרפ"ב חזר לעיר מולדתו גרודנא ממנה יצא, ובמשך שמונה עשרה שנה הדריך את בני הישיבה תחת ראשותו של הרב שמעון שקאפ זצ"ל כמסופר לעיל.

באלול תרצ"ט עם פרוץ מלחמת העולם השניה, 'בין כסה לעשור' ת"ש נכנס הצבא האדום הסובייטי לגרודנא והישיבה נסגרה מיד למחרת בגזירת הרשעים. הרב שלמה עם רוב בני הישיבה עברו לווילנא, שם התאספו גם מישיבות אחרות. רבי שמעון שקאפ זצ"ל היה חלש להצטרף אליהם, בט' בחשוון באמצע תפלת 'מנחה' נדם לבו הגדול. שמועת פטירתו הכתה שבר על שבר את בני הישיבה הגולים בווילנא. כעת נשא הרב שלמה הרכבי בעול החזקת הישיבה על כתפיו, והוא כלפיד אש מוליך את הישיבה בין תמרות האש של המלחמה הנוראה. בקיץ תש"א נלקחו להריגה בני הישיבה יחד עם רבם הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד וכל משפחתו, שעלו למרומים כגווילים נשרפים ואותיות פורחות.

הספר מאמרי שלמה, הינו עפ"י שיחות שנכתבו ע"י תלמידיו וחלקם היו למראה עיניו. הספר יצא לאור לראשונה בירושלים תשל"ז, ומהדורה זו מורחבת, נדפסה בתשס"ב. הספר נערך ע"י תלמידו הרב זיידל אפשטיין זצ"ל (בעהמ"ח 'הערות' עה"ת) אשר שימש כמשגיח רוחני בישיבת 'תורה אור' בראשות הרב פינחס שיינברג זצ"ל.

[15] ראה בהרחבה בסוגיות הלכתיות בנושא הכרת הטוב כהלכה, בספרו של הרב דניאל היימן שליט"א הוצאה פרטית, תל ציון תש"פ (טל' 02-9971295). ובאגדה ומוסר, בספר לעולם אודך לרב יצחק זאב פיש שליט"א, הוצאה פרטית מודיעין עלית תשע"ב (טל' 08-9740245).

[16] פרקי דרבי אליעזר פרק מ' זלה"ק: …אמר לו לך ואשלחך לפרעה, אמר לפניו שלח נא ביד תשלח – ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח…מבאר הרד"ל היינו אליהו ז"ל.

[17] הרב משה מידנר (תר"כ-תר"צ) זלה"ה נכד של היסוד העבודה האדמו"ר רבי אברהם מסלונים הראשון (חיבר גם חסד לאברהם, ביאור למכילתא בשם באר אברהם ועוד). נקרא 'משה' ע"ש הצדיק רבי משה מקוברין זיע"א. אצלו גדל ולמד עד היותו בן כ"ד. בשנים הראשונות לאחר נשואיו התגורר בכפר מידנא סמוך לבריסק, אח"כ עבר לבריסק והתחבב מאוד על ר' חיים מבריסק זצ"ל, קיבל הרבה מדרכו בלימוד. בשנת תרע"ח לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בברנוביץ (מקום רבנותו של הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד) שם היה מקום התכנסות גדול של חסידי סלונים. הקים את הישיבה 'תורת חסד' עם האדמורים האחים מוהרי"ל ומוהר"א. הישיבה שמשה כעוגן הצלה רוחנית באותם ימים קשים של מהפכות ותהפוכות בעיקר בדור הצעיר. בכ"ג במרחשון תר"ץ נפטר. בנו יחידו רבי אברהם עם ילדיו נרצחו על קדוש ה' ולא נותר ממשפחתו זכר (פרטי תולדותיו נוספים בספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ג).

אמרותיו ותורותיו אשר יצאו מלב יוקד אש טהרת קודש, כונסו לראשונה בספר זה שיצא לאור בירושלים תשע"ח. לפני כן התבדרו שמועותיו בספריהם של אדמורי סלונים, ובדורנו במיוחד בכרכי הנתיבות שלום.

יום ב' לסדר כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם שנת תרצ"ו לפ"ק פה סאטמאר יע"א.

גמר חתימה טובה לשנה טובה תכתב ותחתם שנת גאולה וישועה שלום וכל טוב סלה לכבוד אחי היקר והנעים הב'…… נ"י

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ועזה, ובאהבה שאינו בטילה עולמית בעזרת ה' יתברך, ראשית כל באתי להודיעך כי החיים והשלום אתנו כה יתן וכה יוסיף ד' לשמוע ממך כל מיני בשורות טובות, ובפרט מרבינו הקדוש שליט"א [זי"ע] (ד' יאריך ימיו ושנותיו וירפא מכל חולשו שיוכל להדריכני בדרך אלקים חיים עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן).

אחי היקר אינך צריך להיות עלי שום הקפדה שלא כתבתי לך עד עתה, מפני שלא הייתי בביתי תשעה שבועות, אבל עכשיו כשראיתי את מכתבתך נתעוררתי לכתוב לך תיכף וגם שאר החברים. אחי היקר מאד אבקשך אל תיפול בדעתך חס ושלום כי הכל מן השמים, ותאמין באמונה שלימה כי מאתו לא תצא הרעות. אחי הנעים אכתוב לך קצת מן הדרשה שאמר רבינו הקדוש שליט"א [זי"ע] ביום ב' דר"ה קודם תקיעת שופר, דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו וכו'. הקשה רבינו הקדוש וואס איז דער ווארט 'בהמצאו', קען מען דען חס ושלום נישט טרעפן הקב"ה בכל עת ובכל זמן, ועוד יעזוב רשע דרכו מהו 'דרכו'. רק אפשר לומר 'דרשו ד' בהמצאו' אמרו חז"ל אלו עשרה ימים מראש השנה עד יום הכיפורים, אז באלו הימים צריכים לצעוק אל ד'. מה צריך לצעוק, 'יעזוב רשע דרכו', אז דער רשע, דער בעל דבר, זאל אפלאזן זיין דרך מפתה צו זיין בני ישראל הקדושים. עוד אמר משל נאה מספינה והיה התעוררות גדול ובכיות עצומות, וואס זאל איך דיר שרייבן עס איז נעבעך א גרויסער שאד אז די ביסט נישט דא, אבל אני מצפה שאם ירצה ה' תבוא על יום הקדוש, זיסער ברידער עס איז נעבעך אליין מעשה בעל דבר. אחי הנעים התאמץ בכל כוחך שתבוא בוודאי, כי נר יחידי אתה שם ומי יודע חלילה מה יולד יום, זעה עפעס אמיטל אז די זאלסט קומען. 'וישא יעקב רנליו וילך ארצה בני קדם', כמו שקבלנו מרבינו שליט"א [זי"ע] דער גאנצער ארבעט פון דעם בעל דבר איז צו דערשרעקן דעם מענטש אין איהם מייאש זיין, אבל אחי היקר אל תשמע לו כי אם ברח לך אל מקומך, ציא דיא הייליגע תורה, כי הוא חיינו ואורך ימינו. ועוד אמר רבינו הקדוש בדרשה וימצאהו איש והנה תועה בשדה, 'איש' זה מלאך גבריאל אפיטרופסא של ישראל. המלאך גבריאל מצא את משיח בן יוסף, וישאלהו האיש לאמר מה תבקש, ויאמר משיח בן יוסף להמלאך גבריאל את אחי אנכי מבקש, הישראל, הגידה נא לי איפה הם רועים, ווי זענען די אידישע קינדערלעך. ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים די שונאים זאגן נלכה דותנה, לאמיר גיין אויסרייסן דעם דת חלילה. וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן, ער האט נעבעך טאקע געטראפן בדותן, אז מען האלט נעבעך זייער שוואך מיט דער אמונה.

אחי היקר אם כן למה תשמע חלילה ליצר הרע שמפתה אותך בכל מיני תחבולות להפיל אותך חס ושלום לשאול תחתית חס ושלום. ברידער טייערער נאר מיט מסירת נפש קען מען דעס בעל דין בייקומען כמו שידוע לך מכבוד קדושת אדמו"ר שליט"א [זי"ע].

חזק ואמץ נאר שרייען געוואלד צום בורא כל עולמים, שיצילך מפח שלא לא תיפול חס ושלום במצודו ודתו של הרשע. ויצעקו אל ד' בצר להם וממצוקותיהם יצילם, וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב. זיסער ברידער איך האב דיך שוין געשריבן גענוג די והותר, יעצט ווייסטו שוין דאכטצעך מיר אליין וואס צוטאן.

עוד חדשות ת אין לעת עתה לכתוב לך יותר, פורס בשלומך הטוב ומאווה לך גמר דין טוב, ובבואך יהיה בעזר השי"ת טוב.

כן דברי אחיך המצפה לראות את פניך חדשים מקרוב באו בכליון עינים, האוהב אותך בכל לב ונפש חפיצה הנאמן. אהרן יו"ט ליפא בן שרה הערשקאוויטש

***

יום ב' דחנוכה פרשת מקץ שנת תרצ"ו לפ"ק פה סאטמאר יצ"ו.

לכבוד אחי אהובי צמיד פתיל לבבי ה"ה הב'… יזרח כשמש בצהרים.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ובאהבת עולם ובהתקשרות עולמית, באתי להודיעך כי החיים והשלום ב"ה אתנו, כה יתן וכה יוסיף ד' לשמוע ממך כל מיני בשורות טובות מכל ישראל בכלל, ובפרט מרבינו הקדוש חיות נפשינו ותפארת ראשינו (ד' ברוב רחמיו וחסדיו ירפא אותו מחולשתו ויאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים שיוכל להדריכני בדרך אלקים חיים עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן).

אחי היקר הקרטיל שלך ראיתי וקראתי ברוב שמחה וחדוה, אבל יש לנו צער גדול מפני שאינך יכול לבוא ואנו יודעים שגם לך יש צער גדול מזה. אבל אחי היקר אל תראו ואל תערצו מפניהם חזק ואמץ כי ד' עמך לא ירפך ולא יעזבך, כי כל זה הוא רק למען לנסותך הילך בתורתו או לא, כמו שידוע לך מכבר מחיות נפשינו שליט"א [זי"ע] ודי לחכימא. על כן אחי היקר אין לך לנפול חס ושלום, כי הכל הוא לטובה, כי מאתו לא תצא הרעות, די ווייסט דאך אז א נסיון דויערט נישט אייביג, הגם עס איז שוין גענוג געווען די והותר, אבער הקב"ה ווייסט בעסער פון אונז, מן הסתם ברויך דאס אזוי צו זיין, אין לנו מה לעשות רק לצעוק אל המלך מלכי המלכים הקב"ה אל תשליכנו מלפניך, וה' יתברך שומע תפילת כל פה.

ותלמוד בהתמדה גדולה כי זה גם כן עכוב שאתה לא תוכל לבוא ווייל די קענסט נאך שוואך לערנען, על כן תראה אחי אהובי שבשביל זה לא יהא עכוב, די ביסט נאך יונג קענסט נאך ווערן א למדן, די ווייסט דאך גוט אז רבינו הקדוש האט נישט ליב אז מען איז איין עם הארץ.

אחי היקר תתפלל בעד אחינו היקר יעקב משה בן רבקה כי הוא צריך רחמים גדולים, הקב"ה ירחם עליו וישלח לו רפואה שלימה במהרה לרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו רפואת הנפש ורפואת הגוף בתוך שאר חולי ישראל אמן כן יהי רצון.

טייערע ברידער נאר גאר נישט נאך לאזן חלילה, ווען נישט חאפט דער בעל דין צוביסלעך אמאהל דעם אין אמאהל דעם, ביז ווילאנג מען בלאבט אן גאר נישט, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך, אין מען נעמט זיך גארנישט אין אכט ווי מען האלט. אחי היקר רק שמחה ובטחון כי הכל תלוי בזה, ביים דאווענען שטעלט מען זיך דאוונען לעבעדיק אין מיט שמחה פארנעסט מען פון אלעמען.

אחי היקר אין לי לעת עתה לכתוב לך יותר, אסיים מכתבי בכל מיני ברכות, ואקוה לראותך פנים אל פנים בקרוב. אפרוס בשלומך הטוב.

כן דברי אחיך האוהב אותך בלב ונפש חפיצה

הק' אהרן יו"ט ליפא בן שרה הערשקאוויטש

***

ב"ה

יום א' לסדר חזק ואמץ כי אתה תבוא, שנת תרצ"ו לפ"ק פה סאטמאר יע"א.

שפעות שלומים ורוב ברכה מאלקי המערכה, וכתיבה וחתימה טובה, חנא וחסדא ורחמים וחיי אריכי ומזוני רויחי וסייעתא דשמיא, ובריות גופא ונהורא מעליא, וישוב הדעת והרחבת הדעת דקדושה, ושמחת הלב, וכל מילי דמיטב יסגי לך אחי אהובי צמוד בלבבי ואהבתיך, הרי הוא הבחור כהלכה אשרי לו ככה, המוכתר במדות ובמעשים טובים בתורה ויראת שמים כמר ויזרח כשמש בצהרים.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ועזה באהבת עולם, אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה עולמית בעזרת ה' יתברך, ראשית כל באתי בביטול ובהכנעה להודיעך כי אנחנו ב"ה בצל החיים והשלום ובבריאות הגוף. כה יתן וכה יוסיף ד' לשמוע ממך ומכל ישראל בכלל, ובפרט מחיות נפשינו מאור עינינו עטרת ראשינו אדמו"ר שליט"א [זי"ע], (ד' יאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים, וירפא את גופו הקדוש והטהור, ויכתיבהו ויחתימהו בספרן של צדיקים לאלתר לחיים טובים ולשלום, ויוכל להדריכנו בדרך אלקים חיים להתהלך לפני ד' בארצות החיים עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן).

שנית באתי להודיעך אחי היקר שגלילות ידך הנעים קבלנו ברוב שמחה וחדוה, כי מכבר לא היה כתיבתך אלינו, ובפרט כי שמענו כי לא היית בקו הבריאות לא עלינו, על  כן זענען מיך געווען זייער אום געדילדיג לידע האיך אתה עושה בקו הבריאות. ועכשיו גם כן לא כתבת לנו מה אתה עושה, אבל בטחונינו בד' כי בוודאי אתה בקו הבריאות כראוי בעזר ד'.

ועכשיו אחי היקר הט אזנך ושמע מה שאני מבשר לך בשורה טובה, שרבינו הקדוש שליט"א [זי"ע] לא נסע לבערעגסאז, (כי רצונו יתברך שמו הוא שיהא דר כאן ויהיה עמנו עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן בעזרת ה' יתברך), הארציגער זיסער ברידער מאד מאד כואב לבי על גודל צערך, אבל אחי היקר חזק ואמץ את לבבך בכל מאמצי כוחך ותאמין כי הכל הוא מד' כי אין מקרה בעולם כלל רק הכל מעם ד', ותאמין כי מאתו לא תצא הרעות כי הכל הוא לטובתך, על  כן צריך אתה לשמוח ולקבל הכל באהבה, כי האדם אינו יודע מה הוא טוב ומה יהיה טוב, כי הוא חושב זה יהיה טוב ואולי ההיפך הוא הטוב. ראה כי רבינו הקדוש והטהור שליט"א [זי"ע] היה בדעתו הקדושה ליסע לבערגסאז, ונסע אפילו עד העיר סיגעט, ושם נעשה איזה סיבה והיה צריך לחזור. ואמר לנו רבינו הקדוש שליט"א [זי"ע] אתמול בסעודת מלוה מלכה, כי הוא אינו רוצה כלום רק מה שהקב"ה עושה כך הוא רוצה. ואמר אם רצונו יתברך שמו הוא שיהא כאן, אז מקבל זאת בשמחה ובאהבה, כי הוא אינו רוצה כלום רק לעשות רצונו יתברך שמו. על  כן אחי אהובי מה יש לך לדאוג על כי מן הסתם צריך להיות כן. זיסער ברידער לא מפני זה אני כותב לך זאת אז די זאלסט דיך אפ קילען חלילה פון דעם, רק אתה צריך לעשות כל התפעלות ופעולות אז די זאלסט קענען קומען בהקדם האפשרי, רק אם חס ושלום אי אפשר אז צריך לקבל זאת באהבה ובשמחה, כי אתה עושה בזה רצון הבורא יתברך שמו.

אחי היקר תראה לחזק עצמך בתורה ועבודה זו תפילה איזהו עבודה שבלב זו תפילה, ואל תיפול בדעתך כלום, רק בטח בד' ואז יהיה לך טוב, כי אפילו רשע הבוטח בה' חסד יסובבנו. ותלמוד ספרי מוסר כי זה צריך לכל אחד ואחד ובפרט בימים האלו כי בימים האלו הוא עת רצון, ובקל יכולין להתקרב אל הקדושה, כי בימים האלו ישראל הקדושים קרובים אל ד' אלקינו כידוע. ואיני כדאי לכתוב דברי מוסר, ואני כותב לך מוסר רק לעורר אותך, על דרך איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. אחי היקר לבי ובשרי ירננו אל קל חי אשר גמל עלינו חסדו שרבינו הקדוש והטהור נשאר פה עמנו ולא נסע לשום מקום, על  כן צריכין אנחנו ממש לרקד יומם ולילה ולהודות ולשבח לד' בכל לב ובכל נפש ובכל מאודו, וגם אתה צריך לעשות כן כי גם אתה בקל יכול לבוא לכאן כי אין צריכין פאס רק השפעזין, הגם שעכשיו כתבת שאין אתה יכול לבוא לכאן על הימים נוראים, עם כל זה הקב"ה יכול לעזור ברגע אחד כי לא לעולם יזנח ד', רק צריכין לבטוח בד', כי הבוטח בד' חסד יסובבנו, ודי לחכימא.

עכשיו רבינו הקדוש והטהור שליט"א [זי"ע] בביתו ואפשר שיסע בזה השבוע לאיזה מקום סמוך לסאטמאר כי צריך לפוש, כי הוא חלוש מאד והקב"ה יחזקהו ויאמצהו, ומכל מיני חולשות ירפאהו. ואבקשך אחי היקר שתתפלל בעדו בכל תפלה ותפלה, וגם תתפלל בעד נפש הקדוש אברהם בן דבורה (שיש), הוא הראש דחבורתינו דירושלים עיר הקודש, כי הוא צריך לרחמים גדולים ודי לחכימא. והבחור אפרים מנשה נ"י הוא עוד שם, ואחינו היקר מוה"ר נפתלי נ"י כתב לנו בשבוע העבר קארטיל וכתב שהוא ב"ה בקו הבריאות. והבחור אברהם יצחק נ"י גם כן כתב לנו אגרת גדול, ואחינו היקר הבחור נתן נ"י הוא בבערגסאז כי כך היה צריך להיות, שהוא יסע מקודם וישכור דירה לרבינו הקדוש, והכל יהיה מוכן ומזומן בית המדרש ושלחן כסא ומנורה וארון הקודש וספר תורה לכשיגיע רבינו הקדוש שליט"א [זי"ע], אבל עכשיו נתהפך הדבר ולא נסע ודי לחכימא. והרב מאדאני שליט"א [זי"ע] כתב לנו מכתב. ואחינו היקר מוה"ר אליהו הכהן נ"י אינו דר כאן, כי הוא דר בגראסווערדיין יע"א. ואחינו היקר הבחור החתן משה יודא נ"י, נעשה חתן למזל טוב באונגארן בעיר סערענטש יע"א.

יותר אין לי כעת לכתוב לך יותר, רק אפרוש בשלומך הטוב ומאוה לך כתיבה וחתימה טובה וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות. והקב"ה יעזור שנזכה כולנו לעשות תשובה שלימה לפניו מתוך נחת והרחבת הדעת, ויהא לנו לב רחב ופנוי לעבוד אותו בלב שלום, ונזכה כולנו לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן נצח סלה.

כן דברי אחיך הנאמן בכל לבבו ומקושר עמך בקשר אמיץ וחזק שלא תמוט לעולם בעזרת ה' יתברך, ומצפה לראותך בקרוב מתוך נחת.

הק' אהרן יו"ט ליפא בן שרה הערשקאוויטש

ומצפה לתשובה מאהבה בקרוב.

(תולדות אהרן, ג, עמו' רמו-רנב).

---

הרב אהרן יום טוב ליפא בן שרה הרשקוביץ (הערשקאוויטש) הי"ד. הוא היה תלמיד חכם, מחשובי התלמידים הנאמנים של רבי אהרן ראטה בחבורה הקדושה בעיר סאטמר. הוא נהרג עקה"ש יחד עם קהילת סאטמר.

(ברשימות הנספים במחנה מטהאוזן מופיע אהרן הרשקוביץ מסאטמר, שנולד בשנת 1916, ונספה בתאריך ו' בשבט תש"ה (20.01.1945). יתכן ומדובר בר' אהרן יו"ט ליפא הרשקוביץ הי"ד).

האדמו"ר רבי אהרן ראטה, מחבר הספר 'שומר אמונים', העמיד חבורות קדושות של תלמידים מצויים בתורה, בעבודה ובמידות בסאטמר, קאשוי, מיהלוביץ, מעדיער, ברגסאס, בירושלים, ועוד. החבורה הקדושה בסאטמר כללה ציבור גדול של תלמידי חכמים מופלגים בתורה ויראה, שדבקה ברבם והתחזקו בעבודת ה', בשמחה, באחדות ובאהבת חברים. רבי אהרן ראטה כתב לאחר השואה כי הם היו "נשמות גבוהות וקדושות שהתאימו לפני מאה שנה קודם, וכבר לא יהיו עד ביאת משיח צדקינו… עובדי ה' ברשפי אש… שהאירו כאבוקה… נשמות קדושות ויקרות", ולאחר שנהרגו על קידוש השם "אין בנמצא קיבוץ כזה עכשיו, לא מיניה ולא מקצתיה".

בקהל החברים בסאטמר, בה היה חבר הרב אהרן יום טוב ליפא הרשקוביץ הי"ד, ניתן היה למצוא עוד תלמידים וחסידים מופלגים רבים, ובהם גם רבנים וראשי ישיבות, כגון: הבחור ר' חיים שלום גודלשטיין, הרב נתן וואלד, האחים הרב פנחס והרב יואל ווינברגר, הרב יעקב יוסף ויינשטוק, הרב שמואל זינגר, הרב אברהם מאיר זיסוויין, הרב יחזקאל שרגא פייבל כ"ץ, הרב יצחק כ"ץ, הרב ישראל כ"ץ, הרב שמעון לעווי, ראש הישיבה הרב חיים יצחק מאליק, הרב צבי אביגדור פיש אב"ד ניר אדאניי, הרב צבי זאב פעלץ, הרב נתן נטע פערל, האחים הרב שאול יעקב והרב ישראל ליפא פרידמן, הרב חיים שרגא פרידמן, הרב אפרים פישל פרקש, הרב שמעון משה קעפעטש, הרב אברהם דוב שעהר, ועוד. הי"ד.

פרשת ויחי – החייאת היהודי בכל משבריו

וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה. (בראשית מ"ח כ')

כתב בפרשתנו בספר שפתי שלמה לרב שלמה זלמן אונסדורפר^[1] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:

כי אפרים הוא רומז על שעת צרה, כי הפרני אלקים בארץ עניי, אשר נחזק עצמנו באמונה ובטחון בה' יתברך אשר אפילו בארץ עניי אפילו בשעת צרה גדולה ר"ל [רחמנא ליצלן] הפרני אלקים יוציאנו לחרות, ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע (ירמיהו ל' ז') כמבואר בספרים הקדושים שעוד נזכה ונראה אשר הצרה עצמה היא ישועה לנו, הפרני אפילו בארץ עניי. ואם נחזיק בזה, אז נזכה עוד לבחינת נשני אלקים את כל עמלי, אשר לעתיד לבוא תתרבה השמחה ונשכח כל ימי הרעה. אבל אנו עומדים כעת בנסיון קשה^[2] שאל נשכח ח"ו שהכל מושגח בהשגחה פרטית מן השמים.

ורמז לזה בגמרא (ברכות י"ב ע"א) כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית, לא יצא ידי חובתו שנאמר (תהלים צ"ב ג') להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. פירוש לילה רמז על חשכת הגלות, ויום רמז לגאולה, אם יש לו באמת אמונה בשעת הצרה והיסורין שהכל לטובתו מן השמים, אז יזכה לראות האמת ויציב בגלוי ולהגיד בבוקר חסדך הוא יום, ובתנאי – ואמונך בלילות.

ועל כן נקראת הפרשה ויחי, כי הוראה זו חי אתנו במשך כל הדורות לחזק עצמנו בשעת צרת השעבוד – בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה, שזו הברכה לכל הדורות הבאים ברמז של השמות אפרים ומנשה כנ"ל…

ע"כ אמר ליוסף [שם מ"ז כ"ט] אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וכו' אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם. פירוש אם ימצאו דברי הנ"ל חן בעיניך, שתקבל באמת מוסר אביך וכן אתה תצוה לבניך אחריך מדת אמונה ובטחון תמיד מדור לדור מאבות אל בניהם, להורותם דרכי ה' יתברך הנסתרות מאתנו, ואיש בער לא ידע ולא יבין את זאת (תהלים צ"ב) רק צדיק באמונתו יחיה, להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו, אם תקיים צוואה זו אז אל תקברני במצרים, לא אשאר ח"ו פה בין המצרים הטמאים, ואז אדע ברור שגם אנכי אבנה מכם אשר וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י בשיטה ובמסורה של אמונת אבות…עכ"ל הרב שלמה זלמן אונסדורפר זצ"ל הי"ד.

הברכה – לראות בכל יום את עצמו

וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ (בראשית מ"ח כ')

בכתבי ר' משה מידנר מקוברין^[3] זצוק"ל (נפטר סמוך לשואה ללא זש"ק)כתב וזלה"ק:

בירך אותם אשר בכל יום יראו לפניהם רק את היום ההוא שעומדים בו ולא ידאגו למחר.

ראה לקמן דברי ר' שמחה בונם מפשיסחה (בעמ' 27).

כוחה של אסיפה, מילה, וכתיבת ספר איוב ע"י משה

וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים (בראשית מ"ט א')

אמרו חז"ל (בראשית רבה צ"ט ה', פסחים נ"ו ע"א) יעקב ביקש לגלות לבניו את הקץ, שנאמר: האספו ואגידה לכם …באחרית הימים, והעלים הקב"ה ממנו והתחיל אומר: ראובן בכורי אתה…

הרב יצחק אלחנן ולדשיין^[4] (נובהרדוק) זצ"ל הי"ד כותב בספרו תורת יצחק, וזלה"ק^[5]:

…רואים אנו מזה, שלא היה רצון ה' יתברך שתכלית האסיפה תהיה לגלות להם את הקץ, משום שיש תכלית גבוהה ונעלה מכך, והיא לגלות לכל אחד מה שהוא ומה שצריך להיות…ומעשה אבות סימן לבנים, שאנו צריכים ללכת בעקבותיהם של אבותינו, להפיץ קול קורא 'האספו'! שכל בני נובהרדוק יתאספו יחד ברוח אחד ובמקום אחד, כי הרבים הם בחינת 'ישראל סבא'…מטרת האסיפה צריכה להיות רוחנית וחיזוק עבודת הפרט והחבורות… 

…אמרו חז"ל (בבא בתרא י"ד ע"ב) משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. משה רבינו כתב את התורה, וכן את נבואתו של בלעם וספר איוב… חז"ל הקדושים רצו להורות לנו בזה, שאעפ"י שיכול אדם להגיע לדרגת נבואה כזו שיודעת דעת עליון, מכל מקום יתכן שאינו נקי מעין רעה ומרוח גבוהה ונפש רחבה [עפ"י אבות ה' י"ט].

…הורו לנו חז"ל שצריכים עוד 'ספר איוב' שממנו נלמד מעלת האסיפה ודבוק חברים, והתאגדות העובדים, עד שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז ע"ב) 'או חברא כחברי איוב או מיתותא'. כלומר אם אין לו לאדם חברים אוהבים המאוחדים איתו כחבריו של איוב, נוח לו שימות, כי רק חברים המאוגדים שדואגים כל אחד על קיום מצב הרוחני של זולתו, רק הם חזקו את לבו של איוב, שאחר שעברו עליו כמה נסיונות רצופים מכל מקום נשאר עם הבטחון בה' והאמונה בהשגחה העליונה, כי דבוק חברים הוא כמו מכונה לרומם את הרוח ולחזקה בכלי מיני מצבים…

שונה היא אסיפה רוחנית זו מאסיפות העולם. באסיפות הנהוגים בעולם, מציגים [תכנית] על מה נתאספו, בו הם מפרשים כי מטרת אסיפתם נועדה כדי לתקן מכשול זה או אחר. אך באסיפה הרוחנית הזו אין זה כך, כי בעניני הנפש אין הנותן יודע מי הוא המקבל, רק המקבל יודע מי הוא הנותן, וכמה פעמים הוא בגדר 'מאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה, מעלה עליו הכתוב כאילו זכה [ספרי דברים פסקא רפ"ג]. כי לפעמים יוצא דבר מפי המדבר בדרך אבידה, דהיינו בגדר שיטפא דלשנא, והשומע מוצא בזה פרנסה למדרגתו ולענין שהוא עומד ושוקל. וכמה סלעים ומרגליות טובות יש בכל יחיד ויחיד שמפרסם על האסיפה. וצריכים רק להיות בבחינת 'עני' להרגיש תיאבון ותשוקה עזה לשמוע דרך ה', ואז בודאי ימצא מבוקשו…

גם הרגשת התשוקה להתעלות והתרוממות המושגת ע"י התשוקה, כיצד ניתן להגיע אליה, זוהי אחת השאלות העומדות על סדר היום אשר תשועתה ברוב יועץ, פתרון השאלה יושג באסיפת החברים עם הרבנים ששמיעו מדבריהם. נאים דורשים ונאים מקיימים…עכ"ל הרב יצחק אלחנן ולדשיין זצ"ל הי"ד.

קריאת יעקב לבניו ללמדם מוסר לדורות

וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים (בראשית מ"ט א')

מובא בספר מאיר עיני חכמים בפרשתנו בחלק קדשי יחזקאל^[6] וזלה"ק:

איתא בבראשית רבה (צ"ח ב') רבי סימון אמר, מפלת גוג הראה להם. רבי יהודה אמר בנין בית המקדש הראה להם.

ונראה לבאר הענין דהנה כתיב (בראשית מ"ט ב') הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. ובבראשית רבה (שם ג') דורש 'אל' הוא ישראל אביכם, מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות. והנראה דהנה איתא במסכת חגיגה (ט"ו ע"א) יצתה בת קול ואמרה: שובו בנים שובבים. וכל אדם צריך להטות אזנו ולשמוע הבת קול שמזכרת לאדם שהוא מבני אל חי וצריך לשובה בתשובה לאביו שבשמים שזאת עיקר התשובה – שיזכור את אביו שבשמים ושצריך לפייס אותו. וזהו 'שמעו בני יעקב' היינו שבראשונה צריכים לידע שאנחנו מבני יעקב, ובחינת יעקב הוא התקשרות יעקב חבל נחלתו, כדכתיב (דברים ל"ב ט') כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו', ובזה יתבטל מלחמת גוג ומגוג שנאמר (תהלים ב' ג') ננתקה את מוסרותימו וגו'.

וכן המשכת בנין בית המקדש הוא ע"י ששומעים את הבת קול שהקב"ה אומר בכל יום: מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, ושואג בכל משמר: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי וכו' כדאיתא במסכת ברכות (ג' ע"א), ואם האדם שומע כל הקולות האלו, אז יתבונן האדם לעורר עצמו להתפלל בבכי ולשפוך דמעות כמים על חורבן בית המקדש וגלות השכינה, ובזה יבנה חלק מן המקדש בכל יום עד שירחם ה' יתברך וישתכלל הבנין במהרה.

וזהו 'ושמעו אל ישראל אביכם' היינו לשמוע לאבינו שבשמים מה שאומר בכל יום, ומזה יתגלה לנו בנין בית המקדש. ולכן כתוב 'שמעו' 'שמעו' שתי פעמים, היינו שנשמע מקול הנאחז בחבל הנחלה שלא ינתקו המוסרות במלחמת גוג ומגוג, וכן לשמוע בקול ה' הבוכה ומתאונן על חורבן המקדש וגלות ישראל. וזהו הפירוש במדרש הנ"ל שמפלת גוג הראה להם ובנין המקדש הראה להם, שיעקב הראה לבניו שבשני השמועות האלו יזכו לגאולה שלימה בב"א. עכ"ל הרב יחזקאל בנו של אדמו"ר מאוסטרובצא זצ"ל.

הדרכה חנוכית של ריבוי עשה טוב

בזכרון קדוש ספר המלקט פירורי תורה שנשארו לפליטה מהאדמו"ר שלמה דוד יהושע זצוק"ל הי"ד מסלונים וזלה"ק:

וישת את ימינו על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה, ואח"כ וישם את אפרים לפני מנשה.

הענין הוא עפ"י המובא (בראשית רבה ז' ג') אור זה מעשיהם של צדיקים, וחושך אלו מעשיהם של רשעים, איני יודע במה חפץ הקב"ה יותר, כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב, הוי אומר במעשיהם של צדיקים. עוד איתא במדרש (שמות רבה ז' ד') כשם שעולה קלוסו של הקב"ה מצדיקים שבגן עדן, כך עולה קלוסו מרשעים שבגיהנם, שמצננים את הגיהנם בדמעותיהם.

הביאור הוא: כי מעשי צדיקים מרומז על תורה ותפלה, מעשי רשעים היינו התגברות התאוות והאדם לוחם כנגדם להכניעם, שגם מזה עולה קלוסו של הקב"ה, עד שאינו יודע במה חפץ הקב"ה יותר.

אפרים – מרומז כמו דכתיב כי הפרני אלקים בארץ עניי, היינו שעולה ומתעלה מפורה ורב בתורה ועבודה.

מנשה – מרומז על מלחמת היצר, כי נשני אלקים את כל עמלי, שאינו פורה ורב בתורה ועבודה, רק מחפש עצות איך להנצל מידי היצר. ואמר יוסף, לא כן אבי, כי זה הבכור שים ימינך על ראשו, רוצה לומר כי מדת מנשה צריכה יותר חיזוק והתקרבות, ואמר לו יעקב גם הוא יגדל, היינו שגם מדה זו חשובה, אבל אחיו הקטן יגדל ממנו, שאין זו התכלית להיות משוקע בבוץ, רק לעסוק בתורה ותפלה. עכ"ל הזכרון קדוש זצ"ל הי"ד.

משִׂיכּוּל הידים למדים על הנהגה נסית וטבעית

בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי^[7] זצ"ל הי"ד זצ"ל כתב וזלה"ק:

…עפ"י מה שכתב המלבי"ם [בפרשתנו מ"ח י"ד] דהנה בברכת כהנים כתיב [ויקרא ט' כ"ב] וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־ידו יָדָ֛יו אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם… [הכתיב ידו, והקרי ידיו] דצריך להגביה ימינו על שמאלו כמו שאמרו בזהר [ויקרא אמור צ"ב ע"ב]. וא"כ אחר שהגיעו ידי יעקב זו תחת זו, היה צריך שיניח תחילה את שמאלו על ראש מנשה ואח"כ את ימינו על ראש אפרים והיתה יד ימין על השמאל. והוא לא עשה כן, רק תחילה שלח את ימינו וישת על ראש אפרים, ואח"כ נתן את שמאלו על ראש מנשה, ואם כן היתה יד השמאל למעלה מיד הימין וכו'. וסיים דעשה כן להראות שמנשה הוא הבכור ואינו מושך שפע ברכתו ע"י אפרים רק מצנור בפני עצמו, ועל כן בא השמאל למעלה מן הימין, ע"כ [עפ"י המלבי"ם].

ואין זה עוד באר, אבל יתבאר על נכון עפי"ד דלקמיה… כי את אפרים ברך בימין, שהימין מורה תמיד על הנהגה ניסית שימין ה' עושה חיל למעלה מדרך הטבע וכן היה גדולת אפרים ע"י נסים ונפלאות שנעשו ע"י יהושע, אבל גדולת מנשה היא ברכה טבעית המתייחסת אל השמאל וכו'…

ומעתה לפי דברי הגאון הנ"ל, אם בשתי הנהגות האלה ברך את הנערים ולעת הצורך והזדמן צריך להנהגת הנס כבר כתבו שאין לסמוך ולהתפלל על הנס, רק בצדיקים שהמה כדאי לנס, אבל בסתם בני אדם יוכשר יותר ההצלחה בהנהגה טבעית, וזה ששיכל את ידיו להניח יד השמאל למעלה מיד הימין, כי מנשה הבכור, כי רצה לרמז כי ברכה טבעית המתייחסת אל השמאל היא תדירה ולה משפט הבכורה, להאיר אתנו סלה. עכ"ל האשל חיים לרב חיים אפרים בלאיטי זצ"ל הי"ד.

זריזות הקימה לממון תביאהו לזריזות לתורה

נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר (בראשית מ"ט כ"א)

הרב משה יהודה כ"ץ^[8] זצ"ל הי"ד כותב בספרו ויגד משה על אבות (פרק ב' משנה ב') רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. וזלה"ק:

עוד יש לומר עפ"י מה שפירש הרה"ק מבעלזא זי"ע, על הכתוב (שיר השירים ד' ט"ז) ע֤וּרִי צָפוֹן֙ וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן, דצפון רמז על עשירות, על שם הכתוב (איוב ל"ז כ"ב) מצפון זהב יאתה, ותימן הוא רמז לתורה כאמרם ז"ל (בבא בתרא כ"ה ע"ב) כל הרוצה שיחכים ידרים.

 והנה בבוקר כשרוצה אדם לעמוד ללמוד, אז קשה לו מאוד, כי היצר הרע מטיל עליו עצלות למנעו מעסק התורה, לכן העצה היעוצה היא, שיחשוב בלבו שרוצה לקום כדי לעסוק במסחרו, וע"י זה יזדרז לקום למען הרבות ממון. ובקומו ילך לבית המדרש, כי משכבר ער הוא משנתו ילך בקל לבית המדרש ללמוד. וזהו עורי צפון – שיתעורר אדם בבוקר משנתו בסיבת הצפון, היינו להרבות ממונו ועשרו. ואחר כך כשכבר הוא ער, אזי ובואי תימן – ילך לבית המדרש לעסוק בתורה באין מעכב. ע"כ דברי האדמו"ר מבעלזא. וזהו כוונת התנא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, רצה לומר כמו שהולך בזריזות לעסוק במסחרו, כמו"כ יהא יפה וזריז בתלמוד תורה, שיגיעת שניהם משכחת עוון, כי אם יהיה בידו תורה ומדת הזריזות, בכח שניהם יתגבר על היצר הרע. דהזריזות הוא חלק מקניני התורה, כמו שאמרו חז"ל (קדושין כ"ט ע"ב) אם בנו זריז וממולח, בנו קודם. הרי דללימוד התורה, למעלה יחשב זה שיש בו קנין הזריזות. וזה נרמז בקרא נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, דע"י כח הזריזות זוכה לתת אמרי שפר מתורתנו הקדושה. ואם כן יזכה ע"י שניהם להנצל מהיצר הרע, כאמרם ז"ל (קדושין ל' ע"ב) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.

הלמידה הסותרת מהחמור מנוחה ועמל

יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם. וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת־הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד (שם מ"ט י"ד-ט"ו)

בספר הליקוט הנפלא עמלה של תורה אותו ערך הרב מרדכי פלבינסקי^[9] זצ"ל מביא דברי ר' אהרן מקארלין בספרו בית אהרן בפרשתנו וזלה"ק:…האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה ראשיה?! [שלכאורה זה סותר הרביצה והמנוחה שהיא בלא מעשה, ולעומתה ויט שכמו לסבול.

ונוכל לומר כי כך הוא הדרך בעבודת ה' יתברך, מתחילה צריך להיות כשור לעול וכחמור למשאוי, וזהו 'חמור גרם רובץ' אף שאינו מרגיש שום חיות ותענוג בעבודת ה' יתברך. ואם הדבר הוא באמת, אז מראין לו מן השמים האור והחיות שיוכל להשיג לפי שרשו בקדושה, אך שהוא שאול אצלו רק לפי שעה, וזהו: וירא מנוחה כי טוב, ושוב צריך להטות שכמו לסבול ולילך בהדרגה, ולטעום ע"י עבודתו מאותו האור והחיות שהראו לו מתחילה כפי מדריגתו בזמנו ובמקומו. עכ"ל הבית אהרן כפי המובא בעמלה של תורה.

רמזים לקשר בין זבולון ויששכר

זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיֹּ֔ת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן (שם מ"ט י"ג)

בספר דיבובי חן לרב דוב לאבלאוויטש^[10] זצ"ל פירש וזלה"ק:

כתב בעל הטורים: כתיב 'צידן' לשון צידה, שהיה מספיק מזון ליששכר. ועפ"י דבריו אלו של בעה"ט נראה לפרש, עפ"י מה שפירש אחד מן הגדולים בפרשת נצבים [דברים ל' ד'] אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם…ופירש ז"ל, שאיש הישראלי כל כונתו לשם שמים, ולא לבד אם יעשה נכוחה, כי גם אם יסור ל'נשאת ונתת באמונה' [עפ"י שבת ל"א ע"א] כי להיפך עבר על 'לא תונו' או 'לא תגנוב' בכ"ז [בכל זאת] יעשה לשם שמים, שישלם שכר למוד תורה בעד בנו או כדומה. וז"כ [וזה כוונת] אם יהיה נדחך, דהיינו שיהיה נדח מדרך הנכוחה והישר, בכ"ז 'בקצה' התכלית אשר יעשה את הדבר המכוער הוא, 'השמים' דהיינו לשם שמים.

וככה אמר גם יעקב אבינו ביתר שאת על זבולון, אמת כי 'לחוף ימים' אמת כי יכסוף לשכון על חוף הים באניות, אבל 'וירכתו' דהיינו עת צאתו למסחרו ישים בדעתו כי איננו הולך רק לתכלית זה, על 'צידן' שיהיה ביכולתו ליתן צידה ליששכר. עכ"ל הרב דוב לאבלאוויטש זצ"ל.

---

[1] הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד (תרמ"ח-ר"ח מרחשון תש"ה) אביו הרב מרדכי אריה הי"ד שימש כשו"ב (שוחט ובודק) ומו"צ בעיר גוטא, היה ת"ח מופלג. אמו הרבנית הצדקנית מרת חיה שרה. הוריו שניהם הועלו על המוקד בכ"ג בסיון תש"ד.

למד בישיבת גאלאנטא אצל הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל, לימים עלה לירושלים ונתמנה לאב"ד העדה החרדית. וכן למד אצל הרב עקיבא סופר (הדעת סופר) נינו של החת"ם סופר. בעת כהונתו בעיר ואם בישראל פרשבורג, לבו בער כאש להרבצת תורה, לא היה שום חילוק, לפעמים למד שעור בעיון בהלכה עם בחורים מופלגים, ולפעמים למד משניות או חומש ורש"י, הכל כוונתו לשם שמים. העיר פרשבורג שהיתה כידוע עיר גדולה, הרב שלמה זלמן במדותיו הנעלות וחכמתו הנפלאה עמד לנס וליועץ לכל דבר גדול וקטן. וכפי תיאור בנו ( הרב שמואל אלכסנדר זצ"ל מביא הספר לדפוס) מימיו לא ראה את אביו ח"ו בכעס או בהקפדה, ואף לא בתוך ביתו, הכל בשפה נעימה המתקבלת. תמיד היה מקדים שלום לכל אדם. ומוסיף לספר בנו: פעם בליל שבת קודש פגשו ת"ח ואביו הקדים לו ברכת 'גוט שבעס' אך הוא לא ענה, וכך היה כמה פעמים. עד שפעם שאל את אביו, מדוע לך להקדים לו שלום, הרי אינו משיבך? ענה לו אביו: עלי לעשות את שלי ולהקדים שלום לכל אדם, ומסתמא הוא עסוק בלמוד משניות בעל פה, ולא רצה להפסיק. כי תמיד היה דן לכף זכות!
נחון בכח דרשנות מופלא. והיה מכין דרשותיו בכתב, ולעיתים היה מוסיף אח"כ ומציין שדברים אלו לא נאמרו בדרשה. ובתחילת הדברים היה רושם: יהא חלקי ממזכי הרבים, יהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל [יהי רצון שאומר דברים שיתקבלו] וכדומה. הוריו שזכו לאריכות ימים עד שעלו על המוקד כנזכר בתחילת הדברים לעיל, כבדם עד למאוד. אחד הספורים המרטיטים אודות מצוה זו. בשנ תרצ"ב לערך נזדמנה לו אפשרות לבקר בארץ ישראל, בשבת האחרונה לפני נסיעתו המתוכננת נפרד לשלום מקהילתו עד חזרתו כפי שחשב בתחילה, אך במוצאי שבת בפתחו את תיבת המכתבים מצא מכתב שקיבל מהוריו ובו אמו מבקשתו מאוד להודיעה מיד לכשיגיע לארץ ישראל כיוון שכל משך נסיעתו תהא שרויה בדאגה אודות מצבו ,מכיוון שהיא באופיה היתה רגישה מאוד. משראה כך, ביטל מיד את נסיעתו שכל כך שמח לקראתה, וכל זאת כדי למנוע מאמו צער ודאגה כל שהיא. ע"כ מדברי ההקדמה של מוציא הספר מכת"י בנו של המחבר הרב שמואל אלכסנדר זצ"ל. (הוא ניצל מגיא ההריגה מכיוון שיצא ללונדון).

מוסיף מלקט ועורך הדברים, סיבבה ההשגחה ובימים אלו של הכנת הדברים (טבת תשפ"ד) התקשרתי עפ"י טלפון שהיה רשום בספר שראיתיו במאגר אוצר החכמה, על מנת לנסות להשיג את הספר עצמו, מתוך חיבת הקודש לספרים שקבלתי מאבי מורי ז"ל שכזכור היה אוד מוצל מאש בעצמו. מתוך השיחה התברר שהגעתי לנכד של מחבר הספר שעלה לפני כמה שנים לארץ ישראל, הרב שלמה זלמן אונסדורפר שליט"א (ע"ש המחבר). הוא סיפר לי סיפורו של ספר, וכך עפ"י תיאורו: בעת שלקחו את סבו מחבר הספר בהונגריה לאיסוף לשלחם למחנות ההשמדה, דברי התורה עדיין לא הודפסו והיו בכתבי יד. הוא הטמין אותם בקופסא בקרקע מחוץ לביתו. לאחר שנסתיימה המלחמה דודו הרב שמחה בונם זצ"ל שב למקום מגורי הוריו ומצא שרידי כתיבותיו שרבים מהם נאבדו לעולמים. ולמרות הגשמים וכל המפריעים נצלו באורח פלא הגליונות מהם נערך הספר לדפוס. חלפו שנים רבות רק בשנת תשל"ב יצאה מהדורה ראשונה, והשניה החדשה בתשס"ח. עריכת הדברים והתולדות עפ"י הספר במאגר 'אוצר החכמה' כנ"ל.

[2] נראה שהדברים נאמרו בתקופת השואה עצמה.

[3] הרב משה מידנר (תר"כ-תר"צ) זלה"ה נכד של היסוד העבודה האדמו"ר אברהם מסלונים הראשון (חיבר גם חסד לאברהם, ביאור למכילתא בשם באר אברהם ועוד). נקרא 'משה' ע"ש הצדיק רבי משה מקוברין זיע"א. אצלו גדל ולמד עד היותו בן כ"ד. בשנים הראשונות לאחר נשואיו התגורר בכפר מידנא סמוך לבריסק, אח"כ עבר לבריסק והתחבב מאוד על ר' חיים מבריסק זצ"ל, קיבל הרבה מדרכו בלימוד. בשנת תרע"ח לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בברנוביץ (מקום רבנותו של הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד) שם היה מקום התכנסות גדול של חסידי סלונים. הקים את הישיבה 'תורת חסד' עם האדמורים האחים מוהרי"ל ומוהר"א. הישיבה שמשה כעוגן הצלה רוחנית באותם ימים קשים של מהפכות ותהפוכות בעיקר בדור הצעיר. בכ"ג במרחשון תר"ץ נפטר. בנו יחידו רבי אברהם עם ילדיו נרצחו על קדוש ה' ולא נותר ממשפחתו זכר. (פרטי תולדותיו נוספים בספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ג).
אמרותיו ותורותיו אשר יצאו מלב יוקד אש טהרת קודש, כונסו לראשונה בספר זה שיצא לאור בירושלים תשע"ח. לפני כן התבדרו שמועותיו בספריהם של אדמורי סלונים, ובדורנו במיוחד בכרכי הנתיבות שלום.

[4] הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם. הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר' ועוד.
דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת ומפוארת בתשע"ז שבחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת.
רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.

[5] להבנת הדברים: שיחה זו נאמרה ע"י הרב ולדשיין זצ"ל באסיפת חיזוק של ישיבת 'בית יוסף נובהרדוק'. אסיפה זאת היתה מתקיימת מידי שנה שמטרתה התחזקות בחבורה בעבודת ה' ובלימוד המוסר.

[6] הספר מאיר עיני חכמים הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכו הרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו. בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובנותיו וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).

[7] הרב חיים אפרים באלאיטי חותנו של הרב ישראל וועלץ זצ"ל מגדולי רבני הונגריה ששרד את השואה ועלה לירושלים. המחבר עצמו נספה בשואה. הספר יצא מחדש ע"י אוצר הפוסקים תשע"ז.

[8] הרב משה יהודה כ"ץ (תרס"ז כ"ז בסיון תש"ד) בנו של הרב אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל הי"ד. למד אצל סבו הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד אב"ד שאמלויא מגדולי הונגריה מחבר ספרים רבים. בצעירותו נסמך להוראה ע"י גדולי עולם ביניהם: הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי), הרב ישעיהו זילברשטיין הגאון מוויטצאן (מעשי למלך, חיבור גדול על הלכות בית הבחירה לרמב"ם). נתמנה לרבנות בעיר סערדהעלי בהונגריה, נלקח למחנה ההשמדה אושויץ ושם נספה על קידוש ה' עם אביו ורבו וכל משפחתו בלי זכר, כמו"כ אבדו רבים מכתביו. ספר זה על מסכת אבות יצא לראשונה מכת"י תשע"ג, ע"י בן אחיו של המחבר שנקרא ע"ש סבו אשר אנשיל ומשמש כרבה של קהילת וויען בארה"ב. אחיו של המחבר הרב יהושע כ"ץ הוא היחיד ששרד ממשפחתו והחל להוציא לאור שרידי כתביו של אחיו (הרב משה יהודה) ביניהם ויגד משה על הלכות פסח (ברוקלין תשנ"ב)

[9] הרב מרדכי פלבינסקי זצ"ל מתאר בהקדמת ספרו מה הביאו לעורכו. היה נצול שואה עלה לארץ ישראל שבור ורצוץ ללא קרוב וגואל. הקים משפחה אך משניסה ללמוד בכל ספר שהוא, לא עלתה בידו, ונפל ל"ע במרה שחורה וחשב שהוא אנוס גמור. נטל ספר תהלים והרבה דמעות נטפו מעיני לבו על אותיות הספר, חיפש בספרי מוסר אך לא נחה דעתו, אלא להיפך מצבו החריף. משכך נסע לאדמור מגור [כנראה ל'בית ישראל'] ומסר לו פתקא לשאלו מה יעשה והרי אין לו חשק ושמחה כלל בלימוד התורה. ענה לו הרב לומדים איך שיכולים. אז החל ללמוד אפילו שלא הבין אך לבו בל עמו. פעם אחת למד בספר השל"ה הקדוש ובחלק 'בית נאמן' למד שאין שום יהודי הפטור מלימוד תורה, אך גם אם אינו מבין לעתיד לבוא ילמדו אותו מה שלא הבין. והמאמר הזה האיר את עיניו וקמה רוח בנפשו הדוויה, והחל לראות אור וממש כהפקח עיני הסומא שכל ימיו גישש באפילה ויצא לאור גדול. מאז החל ללמוד כל ספר שנפגש בו מתחילתו ועד סופו, והבנתו נפתחה אט אט. בתחילה רשם לעצמו לזכרון המאמר שהאיר ושימח לבבו, ואט אט רבו ונאספו מאמרים אלו עד שחשב להוציאו כספר מתוך מחשבה שלא ישים לבו אם ילעגו לו באמרו: מי שירצה יסתכל בספר, ומי שלא ירצה לא יסתכל. והעיד על עצמו שלשם שמים התכוון, ופנה לאדמו"ר מויזניץ שבשכונתו התגורר לבקש הסכמתו וברכתו, והוא עודדו בכך.

הספר הינו אסופת פלאים מעשרות ספרים ראשונים ואחרונים במעלתה של לימוד התורה מתוך חיזוק ורוממות הדעת. כמו"כ צירף קונטרס סיפור תלאותיו וכוסות התרעלה ששתה עד תומן בימי האמים של השואה, וכן מקבץ מספרים בשם הוי רץ למשנה, לעדוד לימוד המשניות.

[10] הרב דוב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקארש בתקופה לפני השואה. הרב שלא זכה לפרי בטן, כתב בהקדמת ספרו עה"ת 'דיבובי חן': ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם, ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר גדלתי וטפחתי, והם הם חלקי מכל עמלי… הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר…[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.

אבי מורי ז"ל שלמד בישיבתו, סיפר כי קיבל מתנה מראש הישיבה את ספרו עם הקדשה. אמנם במצוקות העתים שלאחר מכן, לא נותר לאבי שריד ומזכרת מבית הוריו. עותק מקורי של הספר הגיע לידיו באורח פלא כעבור כארבעים שנה, עת התגורר בחיפה, ומצאו בבית כנסת ספרדי בשכונה בה גרנו. כיום הספר נמצא בידי, וממנו נערכו הדברים.

מחבר הספר אמנם נפטר לפני השואה (ח' בשבט תרצ"ו), אך בכל זאת עלה על לבי להביאו, כיוון שהוא נפטר בסמיכות אליה, ולא זכה לדור המשך.

ב"ה

יתברך שוכן רומה אשבח למלך יושב העליונים ומשגיח דיירי התחתונים לבי ובשרי ירננו לאל חי על אשר זכיני ברוב חסדו אחרי רוב עמל ויניעה ללקט ולסדר ולחבר את האהל להיות אחד ולהביא אליכם ברכה סדר הגדה עם פירוש דברי חיים מהגאון הקדוש המפורסם רשכבה"ג מרן רבינו חיים האלברשטאם זצללה"ה זי"ע האבדק"ק צאנז נערכה כסדר וכהלכה. וכל איש אשר יקרב אליה אל תוך עמודיה ימצא בה כל מחמדיה:

והנה מדרך כל חובר חבר ודורש אל הספרים ללקט מהם אמרים בקרבם אל המלאכה להציג דברים בפתחי שערים, כי ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה. וגם אני אצא בעקבותיהם להציע לפני הקוראים בעזרת יוצר אורים, למה באתי עד הלום ומה התועלת אשר ימצאו להם, וכל בר דעת ישכיל ויבין את השבח המגיע לפעולתי. כי כל עין רואה מישרים בהגדה הנוכחית יראה כי רובא דרובא מן המאמרים הקדושים מהפירוש דברי חיים על ההגדה לא היו מוכנים ועומדים, רק המה מפוזרים ומפורדים בהספרים הקדושים דברי חיים על התורה ומועדים במקומות שונים, ורבים אומרים מי יראינו טוב מי ישקינו מים מי חיים הנאמנים ללקט הנפזרים לאחד אחד להיות דבר דבור על אופניו הכל נכון בסדר מסודר בלי צריך עוד לחפש דבר. ובפרט כי הספרים הקדושים דברי חיים אינם מצוים ביד כל אדם. לזאת אמרתי אלכה נא לשוט במים חיים אדירים ואלקטה ואספתי באמרים ויגעתי ומצאתי תאמין כי בעזרת ה' יתברך עלתה לי השפל והדל נרדף ונאנח מפגעי הזמן וקורותיו בזכות הצדיק הקדוש והטהור מרן רבינו זצללה"ה זי"ע להוציא הדבר מכח אל הפועל ולהקריב לפניכם היום את התשורה הזאת. וכשם שזכיתי לסדר אותם, כן נזכה לעשותם. והנני מן המודיעים כי הייתי נזהר מאד לבלי לשנות חס ושלום את לשונו הקדוש:

ויתר שאת ויתר עז להחיבור הזה כי באו בו הרבה מאמרים ושיחות קדושות הנוגעים לענין הגדה של פסח אשר לא ראו עוד אור הדפוס, אשר שמעתן אזני בדיבוק חברים המקשיבים לקול אדמו"ר הגאון הצדיק המפורסם בוצינא קדישא חסידא ופרישא בנם של קדושים כבוד קדושת שם תפארתו מוהר"ר אריה לייבוש רובין שליט"א הראב"ד דפה טומשוב. נכדו של בעל המחבר ספר דברי חיים זצללה"ה, וגם לרבות דברים הרבה אשר היו אצלו בכתובים והוא בטובו נהג בי טובת עין ליתנם לי כדי לקובעם בדפוס. וטוב עין הוא יבורך. ובוודאי כל הוגיה ימצאו בה ברכה, כי דברים היוצאים בקדושה וטהרה ממש כנתינתן מסיני, מלב מלא על כל גדותיו באהבת ויראת השם ברוך הוא וברוך שמו בוודאי יהיו נכנסים ללב להלהיב הלבבות לקרב את נפשות ישראל לאביהם שבשמים בדרכי העבודה האמיתית, ובפרט כי הזמן גרמא, כי הנה ידוע דיציאת מצרים הייתה על ידי איתערותא דלעילא, כי ישראל בעצמם לא היו ראויים לגאולה כי היו משוקעים במ"ט שערי טומאה, וכמו שטען שר של מצרים 'הללו וכו' והללו וכו' מה נשתנו אלו מאלו', ורק הקב"ה גאלם למען שמו בזרוע נטויה ובגילוי שכינה, ומחמת גודל הארת הקדושה נתבטלו כל התאוות מישראל ונמשכו אחר הקב"ה. ומבואר בספרים הקדושים כי נס שנעשה לכללות האומה הישראלית בבוא הזמן הזה בכל שנה ושנה מתעורר כח הנס. נמצא דבפסח מתעורר כח הנס להוציא אותנו מן הטומאה ומתאוות רעות ולקרב אתנו להקדושה ולהיות דבק באמונת ה' ובמשה עבדו ובאמונת הצדיקים הקדושים, כי איתפשטותא דמשה רבינו בכל דרא ודרא (תיקו"ז תי' ס"ט) והוא בסוד 'משה שפיר קאמרת' (שבת ק"א ע"ב), ולהיות גם כן מתעוררים עלינו כל החסדים והטובות ונפלאות שעשה עמנו הקב"ה בימים ההם בזמן הזה. וכן יעשה עמנו תמיד נסים ונפלאות אמן :

ואני תפלתי לך צור ישועתי ועזרתי, לבל אבוש מסברתי, כי בך חסיתי ואתה תקותי. הן לא אוכל עוד לעצור במלתי מלשפוך שיחתי לפני אילותי. ראה אנחתי ואנקתי, מתגרת ידך אני כליתי, ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי, כי כלו בהבל ימי ושנותי. נא יהמו רחמיך בחנינתי, ושימה בנאדך דמעתי והעביר את אנחתי והשב את שבותי. וזכות הצדיק הקדוש הזה יעמוד לי לאמץ ולחזק רפיון ידי ולברך מלאכתי וכל מעבדי וכל מה שעבר עלי יהיה כפרה על כל חטאת נעורי חפשני בוודאי ובברור ואזכה לחיי בני ומזוני רוויחי ולקבוע עתים לתורה הקדושה מתוך הרחבה ולראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות באמת ולראות באור פני מלך חיים.

דברי המלקט והמסדר ישראל יהודה ציטרין מטומשוב לוב[עלסקי].

(הקדמה, הגדה של פסח עם פירוש הדברי חיים)

---

הרב ישראל יהודה הלוי ציטרין מטומשוב (שעל יד לובלין), בנו של ר' אברהם חיים ('ר' אברהמצי') ציטרין, היה תלמיד חכם חסיד, מצוין בתורה ויראת שמים, מחניכי השטיבל של הרב הצדיק ר' יהושע'לי טומשובר. הוא נשא לאשה את חנה, בתו של הרב הגאון ר' יהושע זוברמן, אב"ד קהילת קאפשיווניצא. הוא היה מקורב לאדמו"ר מציעשינוב, ובמשך שלוש שנים התגורר בוורשה אצל האדמו"ר מראדזימין, רבי אהרן מנחם מנדל גוטרמן, ועמל על סידור כתביו. כשחזר לטומשוב קבע עיתים לתורה והתפרנס ממסחר. הוא סידר את ההגדה של פסח עם לקט מפירושי האדמו"ר רבי חיים הלברשטאם מצאנז, ה'דברי חיים', הן מכתביו על התורה ועל המועדים, והן משמועותיו שנאמרו בדיבוק חברים ונמסרו לבן בתו של ה'דברי חיים', הרב אריה לייבוש רובין, אב"ד טאמאשוב. בספר הובאו גם פירושי ה'דברי חיים' על ספירת העומר ושיר השירים, וכן חידושי מבנו, רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם אב"ד שינאווא שנלקטו מספרו 'דברי יחזקאל'.

הספר יצא לאור בבילגורייא בשנת תרצ"ג (1933). בשל הביקוש הגדול להגדה זו, יצאו לאור מהדורות נוספות: לובלין תרצ"ו (1936), ארדעא תרצ"ט (1939), גרוסווארדיין ת"ש (1940), תל אביב תשכ"ב (1962), בני ברק תשכ"ג (1963) וברוקלין תשל"ג (1973).

בהסכמתו לספר זה מתאר הרב אריה לייבוש רובין אב"ד טאמשוב את המלקט והמסדר במילים: 'ידידי האברך המופלג בתוי"ר [בתורה ויראה] החסיד מו"ה ישראל יהודה ציטרין נ"י מפה… את הכל אסף וליקט וסדר כל דבר במקומו ועתו ידידי האברך הנ"ל'.

בימי השואה נספה הרב ישראל יהודה ציטרין על קידוש השם, יחד עם רעייתו ועם ילדיהם יוסף, אלימלך, יעקב, שלום וחיה פייגה. הי"ד. היארצייט נקבע ליום ערב פסח, י"ד בניסן.

בנו, הרב אברהם חיים, נפטר בשנת תשי"א ולימים הובא למנוחות בבית החיים בהר הזיתים.

הגשה פנימית האדם אל עצמו נקודת הטוהר הפנימית שבו

וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒

בשם האדמו"ר מגור הרב אברהם מרדכי אלטר^[1] זצוק"ל בכתביו שנערכו ע"י נכדו בספרי האמרי אמת כותב בפרשתנו וזלה"ק:

ויגש אליו – הכוונה אל עצמו [יסודו מדברי אביו השפת אמת] בכל איש ישראל ישנה נקודה פנימית, ואיתא שנקודה זו טמונה עמוק עמוק, וזהו שדרשו [בראשית רבה צ"ג ד'] על ויגש אליו, מה דכתיב [משלי כ' ה'] מים עמוקים עצה בלב איש. איתא בספרים בי אדוני – בי יש השם. בני ישראל נקראים יהודים ע"ש יהודה, ואיתא יהודה וכו' זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. איתא יוסף שקידש שם שמים בסתר וכו' יהודה שקידש שם שמים בפרהסיה וכו'. על יוסף איתא דקיים אורייתא בסתרא. לכל אחד מהם היתה דרך מיוחדת בעבודת הבורא^[2] …הנשמה של ישראל היא כאזכרה בגווילין, יהודה היה מעורר השם, וזהו ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, ולכל איש ישראל יש משהו חלק בשם, וכל אחד יכול לעורר מה שנמצא עמוק בפנימיות שלו…עכ"ל האמרי אמת זיע"א (וכדאי מאוד לראות הדברים במלואם בספר).

יוסף אחיכם – כמוכם יהודי שהוא רחמן

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה (בראשית מ"ה ד')

בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי^[3] זצ"ל הי"ד מפרש וזלה"ק:

פירש בספורנו ואו"ח טעם ההגשה, לצד שרצה לומר להם עניני מכירה לא רצה לומר אלא בלחישה, שלא ישמעו מכירתו כי אזניים לכותל ודיבר באזניהם. ורש"י ז"ל הוסיף פירוש דברי המדרש כי הראה להם שהוא מהול. וק"ק [וקצת קשה] לי על דרש זה כי במה יאומן להם יותר שהוא יוסף בהראות להם המילה, הלוא כמה נולדים מהולים?

וע"ד צחות נ"ל לפרש עפ"י מה שאמר אור החיים הקדוש כי כנגד הצדקת הדבר שהוא יוסף אמר להם סימן מובהק באמרו אשר מכרתם אותי מצרימה, כי דבר זה לא ידעו אדם ואפילו נביא, אם שודאי גמור כי הוא יוסף, ומצד שלא יראו ולא יפחדו, אמר להם אני יוסף אחיכם, פירוש מתנהג עמכם כמדת האחוה וכאילו לא היה הדבר ההוא, ועוד יותר אחיכם אשר מכרתם לומר שאפילו בזמן המכר לא כהתה עין האחוה ממני ע"כ. ר"ל כי גם בעת המכירה דימה בדעתו אף כי היו הגורמים אבל המעשה היה מה' כי כך גזר, והם היו שלוחים לית' שימכרוהו, ולא היה בלבו שנאה עליהם.

והנה מדה גדולה כזו לא ימצא רק בזרע אברהם שנחתמו באות ברית קודש, וכמ"ש בעל עקידה טעם על מצות מילה שנתנה לתועלת האחדות והאהבה לבני בניהם, והוא סיבה עצומה שלא לנקום למי שהרע לו, ובאמרו לאחיו הדברים האלה כבר הראה להם שהוא מהול, ואי אפשר להיות אחר רק יוסף אחיהם, וכן אמר להם גם אחר מות אביהם אל תיראו וכו' אלקים חשבה לטובה. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד.

הנלמד מענין יהודה ויוסף בהרחקה ממדת הכעס

וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ…בראשית מ"ד י"ח)

האדמו"ר מקלויזנבורג יקותיאל יהודה הלברשטאם^[4] זצוק"ל בעהמ"ח שו"ת דברי יציב, בספר שפע חיים דרשות חומש רש"י תשמ"ב כותב הדרכות רוחניות מוסריות מפסוק זה, וזלה"ק:

נקדים דברי חז"ל (ברכות כ"ט ע"ב) אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטי. פירש רש"י לא תכעוס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא. המהרש"א בחידושי אגדות מציין לדברי הגמרא (נדרים כ"ב ע"ב) כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. וכונתו שאם שבא לכלל כעס לא מרגיש ב[מתרחש] סביבו, גם אם יראה את השכינה הקדושה לנגד עיניו, כי ברוב תגבורת כעסו גורם לאיבוד עשתונותיו בכלום, וממילא עלול לבוא לידי חטא…מדת הכעס היא מהעבירות החמורות שבחמורות, ואדם דש בהם בעקיבו, ממדווי דורנו…ומכל ענין פעוט שקורה באים לכעס גדול, דעתם מתבלבלת לגמרי ומסתובבים חפויי ראש. גם בבית האדם מקפיד וכועס על דבר של מה בכך…

יהודי צריך לדעת לסבול את הכל, שלא יבוא לידי כעס משום שאחד דיבר עליו או גרם לו עוולה, כי זו אינה סיבה מספקת שיקחו ממנו את נשמתו הקדושה ויכניסו לו את נשמה של אל זר. גם אם מדובר בהפסד ממון אינו כדאי לכעוס, כי גם כל חללי עלמא לא שווה עבור מדת הכעס…

את חומר הענין צריכים ללמד גם לילדים בתלמוד תורה ולבנות בבתי החינוך…בעיקר מוזהרים על כך לומדי התורה, כי אף אם ילמדו את כל התורה, עלולים לאבד הכל ולסלק חכמתם אם יבואו לידי כעס, ותורתם תעבור לצד הטומאה…הרה"ק מבעלזא לא כעס ולא רגז, עבר על מנהגו לאכול מצה שרויה [אצל החסידים זהו מנהג חשוב ומקודש מאוד שלא לאכול 'מצה שרויה' בפסח] בלבד שלא תגרם לאמו חלישות הדעת ח"ו. הרי מצות כבוד אב ואם הוא מן התורה, בעוד איסור שרויה בפסח היא חומרה בעלמא…אצל הרה"ק מבעלזא נחשב זה לנסיון גדול…

ראיתי באחד מספרי השו"ת, שנשאל אודות אדם שאביו מוחה בעדו מלטבול במקוה קרה, ופוסק שם שאל ישמע לו, ומצדד שם שזה בכלל מה שאמרו (בבא מציעא ל"ב ע"א) יכול אמר לו אביו לעבור על גופי תורה, לא ישמע לו, אבל ודאי שמצות כיבוד אב ואם עדיפא ממילי חסידותא, ואם יש לאביו עגמת נפש מדבר זה, ימנע מעשותו (אינני דן כעת אם צריך לשמוע בקול אביו לענין טבילת עזרא (עיין שו"ת דברי יציב או"ח נ"ה, יו"ד קכ"ה). זו צריכה להיות עבודת האדם להשכיל לשער בכל ענין מהו מצוה ומהו עבירה ובמצוות עצמם לדעת מה יותר עדיף, מהו מצוה דאורייתא ומהו בגדר הידור וחומרא בעלמא...

עצה טובה להנצל מהכעס, ע"י התנהגות בשלום ובשלוה, אהבה אחוה ורעות. אין לך מדה טובה ממדת השלום, כמו שאמר שלמה בחכמתו (משלי כ"ו כ') באין נרגן ישתוק מדון, וכתב הגר"א בביאורו שם וז"ל, נרגן הוא המחרחר ריב וכו' לא יבוא קטרוג למעלה רק בעת שנמצא מחלוקת בעוה"ז. כן כותב שלמה אח"כ (שם כ"ט כ"ב) איש אף יגרה מדון. מבאר הגר"א, שאיש אף מגרה מדון למעלה, כי כשיש מחלוקת למטה, מקטרגים בשמים…

[כאן חוזר האדמור מקלוזינבורג לענין הפרשה והזכרת בקשת יהודה להמנעות הכעס מיוסף] בראות יהודה מלכותו של יוסף, אמר לו בי אדוני, הרי אתה אדוני הארץ ותקיף במלוכה, וכיוון שפסקו לך גדולה מן השמים, אתה צריך להזהר ואל יחר אפך בעבדך, שלא תבוא לידי כעס, כי אם יחרה אפך ותכעס, יתקיים בך כי כמוך כפרעה, כמו שפרעה ירד מגדולתו, כן יורידו אותך מגדולתך, כי המקטרגים יתעוררו לבדוק מעשיך…השבטים ידעו שמשנה למלך מצרים מאמין בה' ובמציאותו יתברך, כמו שאמר להם את האלקים אני ירא (בראשית מ"ב י"ח) וכן ענה לפרעה (שם מ"א ט"ז) בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה, לעומתו היה פרעה אפיקורוס וכופר בעיקר…לכן הזהיר יהודה את יוסף ואל יחר אפך בעבדך, כי אם יבוא לידי כעס עלול לאבד מדרגות אמונתו עד שיכפור בעיקר רחמנא ליצלן, ואז כי כמוך כפרעה, שיהיה כופר ועובד ע"ז כמו פרעה הרשע.

רמזים לעבודת התפילה מתוך שפיכת הנפש

כָּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים (שם מ"ו כ"ז)

בספר נהרי אש לקט מתורותיו של הרב אברהם שמעון הלוי הורוויץ^[5] זצוק"ל הי"ד, משגיח בישיבת חכמי לובלין כותב (מכתב מ"ד) וזלה"ק:

בעהי"ת אמרתי על הפסוק כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, הנה החפץ באמונה ודעת צריך מאוד לשפוך כמים נפשו נוכח פני ה' שיזכה לזה, כי כל מה שישתדל האדם בלימוד ספרי יראים ובזהירות ובזריזות, אינו אלא הכנה וכלי, אבל אור הדעת והאמונה שתאיר בנפשו זה מתת אלקים למי שמוצא חן בעיניו.

וידוע בספרים הקדושים שאין לך שפיכת נפש כמו אמירת זמירות דוד המלך ע"ה בתהלים בחשק ושמחה ובבכיה. גם זאת ידוע שאין לך דבר טוב אמתי שנשפע למי שהוא מישראל שלא יבוא דרך צנור ירושתנו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב, ג' קווין ימין שמאל אמצע – יש"א ברכה מאת ה'. גם ידוע שמשה רבינו ע"ה הוא דעת כלל ישראל^[6], ו'רעיא מהימנא' פירוש שרועה אותנו באמונה טהורה בכל הזמנים, וכל עניני אמונה ודעת נכללים בפסוק (דברים ואתחנן ו' ד') שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָֽד, הנקרא 'יחודא עלאה'…

ועתה הכל מפורש לפנינו כל הנפש עולה מספר תהלים (תפ"ה) שבהם במזמורי תהלים צריכים ליתן כל הנפש ולשפכה כמים עד שיגיע לנקודתה הפנימי שבפנימי הנפש. לבית יעקב הבאה עולה תרל"ח עם הכולל כמספר אברהם יצחק יעקב, שע"י אמירת תהלים בשפיכת הנפש יגע בצנורם הטוב ונעים.

ועתה אם תצרף לזה גם שני תיבות כל הנפש הועלה עם הכולל תפ"ו, הרי לך מספר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, יחודא עלאה… ה'באה מ'צרימה ש'בעים, ראשי תיבות משה, והאותיות הנשארות עולים מספר דעת, עם התיבה עצמה, נמצא תיבת 'הבאה' משמש לכאן ולכאן (להאבות ולמשה רבינו ע"ה). וכן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיזכנו בדעת אלקים ואמונה טהורה. עכ"ל הרב אברהם שמעון הורוויץ זצוק"ל הי"ד.

הזכרת אדמת הכהנים כדי להשתיק המקטרגים על ת"ח

וַיֹּאמְר֖וּ הֶחֱיִתָ֑נוּ … וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ … רַ֞ק אַדְמַ֤ת הַכֹּֽהֲנִים֙ לְבַדָּ֔ם לֹ֥א הָיְתָ֖ה לְפַרְעֹֽה. וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן (שם מ"ה כ"ה-כ"ז)

להבין ענין הזכרת אדמת הכהנים של המצרים בתורה שהיא נצחית, וסמיכותה לישיבת ישראל, מבאר בצורה נפלאה המתאימה לאלו המקשים מה טעם ה'פטור' של לומדי התורה מנשיאה בעול משותף של שאר האנשים. כך מבאר הרב שמעון סופר^[7] זצוק"ל הי"ד אב"ד ערלוי בחידושי תורתו שיר מעון עה"ת (שנדפסו עם חידושי סבו הגדול החת"ם סופר זיע"א תורת משה) וזלה"ק: הנה יעקב הכין להם בית המדרש להורות כדכתיב לעיל (שם מ"ו כ"ח) ואת יהודה שלח לפניו גושנה, ופירש רש"י…להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד. והיפלא בעיני מצרים המה צריכים לעבוד האדמה לחרוש ולזרוע וממנו צריכים לתת חומש לפרעה, ויעקב וביתו ישבו במיטב הארץ בארץ גושן בלי שום עבודה, ונזונים מבית המלך כל צרכם, ויתעורר מזה מריבות ומחלוקות. אך כיוון שראו קודם לזה כי אדמת הכהנים לא קנה לפרעה רק היה להם חוקם מאת פרעה, על מה, על שעסקו בדברי דתם להורות ולהנהיג את העם, ממילא תהא נח דעתם כאשר יראו גם יעקב וביתו יושבים במיטב הארץ בגושן ונתכלכלו מבית המלך. וזה סמיכות הפסוקים וישם אותה יוסף לחק עד היום הזה וכו', רק אדמת הכהנים לא היתה לפרעה, וע"י זה וישב ישראל היינו בשלוה בארץ מצרים בארץ גושן שהוא מיטב הארץ. עכ"ל הרב שמעון סופר זצוק"ל הי"ד.

---

[1] הרב אברהם מרדכי בנו בכורו של השפת אמת (הרב יהודה אריה לייב), נתמנה כאדמור ממשיך דרך אביו הגדול שנסתלק בשבט תרס"ה, מאז ועד לשואה חסידות גור הלכה והתעצמה במנין חסידיה וכן בעוצמות הרוחניות של גדולי עולם שפרחו מבין ענפיה. בשואה עלה הכורת והשמיד ומחק משפחות שלימות מחסידות ענפה זו (כשאר בית ישראל). האדמור שהתגורר בפולין הצליחו בניסי ניסים להוציאו מפולין הבוערת ובכ"ה בניסן עש"ק פרשת קדושים הגיע לארץ ישראל. בשבועות תש"ח נפטר בירושלים ובשל המלחמה (מלחמת השחרור) נקבר סמוך למקום מגוריו, קברו נמצא עד היום סמוך לשוק 'מחנה יהודה' בירושלים, בחצר אחד הבתים. בשנים בין מלחמות העולם ביקר בארץ ישראל חמש פעמים, נפגש עם גדולי התורה באותה תקופה ביניהם עם הראי"ה קוק זצ"ל. מכתבים חשובים מבקורים אלו נדפסו בתוך אוסף מכתבים מאדמור זצ"ל מגור (ירושלים תשכ"ז) תולדותיו בשני כרכי ראש גולת אריאל. בספר בשדה הראי"ה לרב משה צבי נריה ייחד פרק לקשרו של הראי"ה עם האדמו"ר מגור.

[2] בספר בית יעקב לאדמור מאיזביצא כתב בפרשתנו במאמר האחרון להפטרה בענין עץ יהודה ועץ יוסף וזלה"ק: …אלו שני השבטים יהיו מחולקים במדותיהם ועד עולם לא ישתוו במידה אחת…בעוה"ז שנראה לכל אחד שרק במדתו בחר ה' וחברו עושה מה שאינו טוב בעיני ה'. אמנם אז כל אחד ידע ויכיר בטוב הנמצא במדת חבירו, ואפרים יבין שאף אמנם מדת יהודה הוא ההיפך ממדתו ואין דעתו מסכמת לזה, אבל יכיר שבכל ליבו קשור ודבוק ברצון ה' יתברך וכל כוונתו היא לשם שמים ולכן לא יקטרג עליו, וכענין דאיתא בגמרא מני ומיניה יתקלס עילאה…עכ"ל הבית יעקב. (שמעתי משיעור הרב עמוס קליגר שליט"א בענין ההפטרה.)

[3] הרב אפרים חיים באלאיטי הי"ד היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה. הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה).
בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בחודש סיון נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל.
בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.

[4] האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם (ד' בשבט תרס"ה-ט' בתמוז תשנ"ד) נין ל'דברי חיים' מצאנז מצד אביו וצאצא של הבני יששכר מצד אמו. נשא בימי צעירותו ונולדו לו אחד עשר ילדים. בתקופת השואה שתה את כוס התרעלה עד תומה אשתו וכל ילדיו נספו על קידוש ה'. לאחר השואה עבר לארה"ב החל לשקם את שרידי השואה ולהקים מפעלי תורה. הקים ביתו מחדש עם הרבנית חיה נחמה בתו של הרב שמואל דוד אונגר הי"ד זצ"ל ונולדו להם שבעה ילדים. בשנת תשט"ו ביקר לראשונה בארץ ישראל והניח אבן פינה לקרית צאנז בנתניה, בשנת תש"ך עלה לארץ התיישב בקריה אותה יסד. הקים מפעלי תורה וחסד רבים, ביניהם מפעל הש"ס, בית חולים לאנידו. בשנת תשל"ב שב לארה"ב עד לפטירתו. תולדות חייו המיוחדים כתובים בשני כרכי לפיד האש. כתבי תורתו נמצאים בכעשרים כרכי שפע חיים, וכן שו"ת דברי יציב (ז"כ) ועוד.

[5]  הרב אברהם שמעון הלוי הורביץ זצוק"ל הי"ד (מכונה 'ר' שמעונל'ה/שמעו'לי זליחובער') תרל"ו-תש"ג. צדיק גאון קדוש, דמות פלאית עלאית מיוחדת במינה. 'התהלך בעולמנו על פני האדמה החומרית כמרחף גרידא, נוגע ואינו נוגע,
הצטייר בעיני כל רואיו כדמות קדושה מעולם המלאכים.' (מהספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ו, עיקרי הדברים להלן משם מקורם). בהיותו בן שש כבר היה בקי בש"ס משניות, לאחר שלמד כל הכ"ד ספרים. וכן בספר נהרי א"ש (לקוטי דיבורים אות ע"ט) שממנו הובאו הדברים לעיל כתבו בשמו: היה מעורר מאוד פעם אחר פעם על למוד תושב"כ ודברי כל נביאי אמת וצדק עד מלאכי האחרון…דברי הנביאים הקדושים הנאמרים מפי ה' לעמו ישראל המביאים קדושת התורה בנפשות ישראל לנצח…
לימד בכמה מקומות כאשר שיא פריחתו והשפעתו היו בישיבת יח"ל (ישיבת חכמי לובלין) בראשותו של מחולל ה'דף היומי' רבי מאיר שפירא זצ"ל. מהענקים שיצאו מכור היתוך קודש זה, היה הרב שמואל וואזנר זצ"ל. בספר אבי ההוראה שיצא לזכרו מתאר את קשרו העמוק לרב שמעול'י (עמ' קמ"ב-קנ"ד). ומאידך גיסא הערכת הרב לתלמידו שהתבטאה במכתב שנתן בידו ובו כתב בין דבריו: אשרי הקהל ישורון אשר ישימוהו עליהם לרב לדון ולהורות…
בקיאותו וידיעתו בכל מכמני התורה היו מבהילים ממש, נגלה ונסתר בזה"ק ובכתבי האר"י, בנוסף להתעמקותו בספרי המהר"ל, אליהם הפנה את תלמידיו ובנהרי אש הנ"ל (לקוטי דיבורים אות קל"ג) הביאו עפ"י דבריו: ספרים הקדושים של רבינו נשיא ישראל אור עולם המהר"ל מפראג זיע"א הזהיר ללמוד כמה פעמים, הם יסודי האמונה והקדושה לנפש מישראל. עוד הוסיף אין יודע את המעשה המיוחס לו של הגולם שזה ודאי דבר נורא וגדול מאוד, אבל לחבר ספר גבורות ה' [עוסק בעניני יציאת מצרים ויסודות האמונה בו] זה דבר עוד יותר גדול!…וממעינות החסידות שאב מלוא חפניים, בשנותיו הצעירות למד בבית המדרש של קוזניץ.
שאלה מעניינת שאלו אחד מתלמידיו: מה הסיבה שבספרי הגאון חיד"א זיע"א יש בהם כח משיכה לקרוא בהם ואפילו ב'שם הגדולים', ואפילו לחזור ולשנות?
תשובתו היתה, ששמע מאביו עפ"י הנועם אלימלך 'זה לעומת זה עשה האלקים' – רשע אחד ישב בברלין וכתב ספרים, שכל מי שלומד בהם אבוי לנפשו. לעומת זה יושב איש קדוש בליוורנו [החיד"א] וכותב ספרים, שכל מי שלומד בספריו לא יצא מן העולם בלא הרהור תשובה'. (ליקוטי דיבורים קל"ב).
עוד הובא שם (אות ע"ו) שאמר על עצמו שהוא מתפלל עבור התלמידים שמן השמים יעזור להם להכנס להקדושה העליונה ולעבודת ה' באמת לאמיתו. ומאריך לבאר עפ"י שירת הים את המכשולות שעלולים לעכב העליה בהר ה' המקודש בעבודתו יתברך, ותפלתו להצלת תלמידיו מהם והסיום: מקדש ה' כוננו ידיך – המקדש הגדול בלב האדם שיבנה בשתי ידיו כוחות הימין והשמאל, כוננו ידיך ויהיה ה' ימלוך לעולם ועד.
בשנים האחרונות לחייו התגורר בקראקא עד ללקיחתו להשמדה. כשניסו ברגעים האחרונים למנוע עלייתו לרכבת, שאלם רבי שמעונ'לה האם יצטרכו לשלוח מישהו אחר במקומו להשלמת ה'מספר'? וכשלא נענה, הבין שאכן כך יהיה, סירב ועלה לרכבת שלקחתו למקום ההשמדה. הוא ומשפחתו נספו הי"ד.
הספר ממנו נערכו הדברים בגליון וחלק נכבד מתולדותיו, הוא נהרי א"ש שהינו ליקוט משרידי תורתו עפ"י מכתבים ששלח לתלמידו הרב יעקב מוסקוביץ זצ"ל, וכן בן דודו הרב אברהם מרדכי הורביץ זצ"ל שעלה לירושלים. בספר מדור מאמרים, מכתבים ו'ליקוטי דיבורים' ומעט זכרונות ועדויות מתלמידים. הספר יצא לאור בארה"ב לראשונה בתשנ"ג, ומהדורה זו ממנה נערכו הדברים היא החמישית, בתשע"ה.

[6] ראה זהר פקודי רכ"א ע"א שם מובא שמשה רבינו הוא בחינת דעת, שער הפסוקים למהרח"ו פרשת שמות (הפניה עפ"י זרע קודש לרבי נפתלי מרופשיץ פרשת כי תבוא ד"ה ולקחת המאמר הראשון מהדורת הדרת חן) פירוש הגר"א פ"א ספרא דצניעותא.  שלה"ק חלק תולדות אדם בית החכמה קמא (הוצאת מכון יד רמה חיפה אות פ"ה).

[7] הרב שמעון סופר נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה. משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: …כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה…איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש…(נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).

בשלחן ערוך (סי' תער"ב סעיף ב) פוסק המחבר שצריך ליתן שמן כשיעור שידלוק חצי שעה. ויש לרמז דהנה חצי שעה הוא ל' רגעים, ונר חנוכה מרמז לאור תורה, לרמז שלמ"ד רגעים, היינו שיש ללמוד בכל רגע ורגע, כמו ששמעתי מספרים מגדולי עולם שאמרו שהם נעשו תלמידי חכמים מלימוד של רגעים, שבדרך כלל מבטלים כמה רגעים לפני זמן האכילה, שחושב שאין זה מספיק זמן להתחיל ללמוד, וכן לפני השינה. אבל מי שמתמיד בלימודו ואינו מבטל אפילו רגע, אז מאלו הרגעים נעשו שעות, ומהשעות ימים. וזה הנר חנוכה מזהיר אותנו ללמוד בכל רגע ורגע.

והנה בשמונת ימי חנוכה אנו מדליקין הנרות שמונה פעמים למ"ד רגעים, וזה עולה במספר 'רם', לרמז שאם ילמוד בכל רגע ורגע, אז הוא יתרומם ויתעלה למעלה למעלה. והנה המהדרין מוסיפים והולכים ומדליקים בסך הכל ל"ו נרות, וכל נר דולקת חצי שעה, יוצא שהל"ו נרות דולקים בסך הכל ח"י שעות, לרמז שעל ידי לימוד התורה, הקב"ה ישפיע לו חיים כדאיתא כמדרש רבה (דברים פ"ד) אמר הקב"ה לאדם הזה, נרי בידך ונרך בידי. נרי בידך זו התורה, דכתיב 'נר ה' נשמת אדם', ונרך בידי זו הנפש, דכתיב 'נר ה' נשמת אדם', אם שמרת את נרי, אני משמר את שלך, ואם כבית וכו'. עד כאן. וזה הרמז שנרות חנוכה שרומזין על האור תורה, דולקים ח"י שעות.

ויש לרמז עוד שבכל לילה מדליקים עוד נר לשמש, ועם ח' הששמשים מדליקים מ"ד נרות, וכל נר דולק חצי שעה, יוכל שבסך הכל דולקות כ"ב שעות, כמו שכתוב 'ישראל אשר ב"ך אתפאר' (ישעיה מט,ג). ובזכות נר חנוכה יאיר ה' עינינו בכ"ב אותיות שבהם נארג תורתנו הקדושה.

(צבא רב, עמו' מט)

בנוסח הזמר 'מעוז צור ישועתי', 'חשוף זרוע קדשיך וקרב קץ הישועה, נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה, כי ארכה לנו הישועה ואין קץ לימי הרעה, דחה אלמון בצל צלמון הקם לנו רועה שבעה'. הנה אנחנו מחכים ומצפים להקב"ה שיגאל אותנו בגאולה שלימה, ואנו מתפללים לה' יתברך על שני דברים. א' שהקב"ה יושיע אותנו ויגאלנו מהגלות, ועוד שינקום נקמתו מאומות העולם הרשעים שצרו לישראל. והנה אנו רואים האיך הגלות מתארכת ועדיין לא נושענו. ואולי הסיבה לכך היא, שעוד לא עשינו די מצות ומעשים טובים, ואין לנו די זכויות, שבשבילנו יעניש ויכלה וישבר ויאבד את האומות הרשעים, והאומות עדיין לא נתמלא סלתם, ועל זה אנו מבקשים שיקום לנו רועה שבעה, והם ילמדו וידריכו אותנו לילך בדרך הישר והטוב, ואז במשפט יכלה הגוים, ועל ישראל יציץ נזרו.

וזהו שאמר 'חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה', אבל לא די לנו בזה, ואנו מבקשים שגם 'נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה'. והגם שזה 'כי ארכה לנו הישועה' דעל ידי זה נתארך הגלות, היות שאנו אינם ראויים עדיין שבשבילנו יעשה הקב"ה נקמה בגוים, ולהם עדיין לא נתמלא סאתם, ולכן 'ואין קץ לימי הרע', על זה אנו מבקשים מה' יתברך שלא ישגיח על זה, רק 'דחה אדמון בצל צלמון', ויקם לנו רועה שבעה, והם ילמדו אותנו לילך בדרך התורה ונשוב בתשובה מאהבה, ובא לציון גואל ולשני פשע ביעקב. הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. אמן כן יהי רצון.

(צבא רב, עמו' מח)

במדרש 'תן חלק לשבעה', שכל מי שיש לו חלק בשבע נרות שהם מאירים תמיד בבית המקדש, 'וגם לשמונה' ימי החג, אין בריה יכולה להם. ונראה לפרש דהנה מה טוב ומה נעים מידת הבטחון, אבל מידת הבטחון הוא טוב רק על מה שנוגע לצרכיו הגשמיים, שיהיה לבו סמוך ובטוח באלקיו שיגיע לו כל צרכיו הגשמיים, וכך הוא יכול ללמוד תורה ולעשות מצות ולשמור שבת ולא יאמר מה נאכל אם לא נעבוד בשביעי, רק יבטח וישען באלקיו. אבל מה שנוגע לתורה ומצות אסור לאדם שיבטח ויאמר לכשאפנה אשנה, או למחר אעשה מצוה פלוני, ויש לי בטחון שגם מחר יהיה לי הזדמנות לעשותו, דשמא לא תפנה. ומה שזריזים מקדימים למצות ולתורה, לכן לדבר מצוה אסור שיהיה לו בטחון, רק יעשנו מיד בזריזות.

והנה הבית יוסף (בסי' תר"ע) בקושייתו המפורסמת למה אנו עושים שמונה ימי חנוכה, הלא בליל ראשון לא היה נס. ומתרץ בחד תירוץ, שמיד בלילה הראשונה חלקו השמן לשמונה חלקים, לכן גם בלילה הראשונה היה נס שדלק כל הלילה. והנה ממה שנהגו כך בבית המקדש, יש ללמוד כמו שכתבנו לעיל שבענייני תורה ומצות אסור לבטוח בהקב"ה, רק צריכים לעשות כל ההשתדלות והאמצעים שיש לנו כדי לקיים המצות, דהם לא אמרו 'בא ונדליק כל השמן בליל הראשון, ונבטח בהקב"ה שיעשה לנו נס, ואולי למחר נמצא עוד פח שמן' וכדומה, רק הם חילקו מיד השמן ועשו השתדלות כדרך הטבע שלפחות ידלק הנרות כל ערב לאיזה שעות ויתקיים בזה הפסוק 'להעלות נר תמיד'. ומוכח מזה דלקיום המצות אסור לבטוח וחייבים להשתדל עד כמה שידיו מגעת. והנה חג הסוכות הוא חג האמונה ובטחון. וכזוהר הקדוש נקרא 'צילא דמהמנותא', דאז הוא זמן האסיף לכל התבואה, וציווה לנו התורה לעזוב כל רכושנו ולצאת לדירת ארעי, ולבטוח בהקב"ה שהוא הנותן לך כוח לעשות חיל', כלומר שחג הסוכות משריש בקרבנו שבענייני גשמיות יש לבטוח בהקב"ה ולא לעשות השתדלות יתירה. ולפי זה מבואר המדרש בטוב טעם, דכל מי שיש לו חלק במה שמלמד אותנו השבעה הנרות שהיו מאירים בבית המקדש, דהיינו שלא היה להם בטחון בענייני תורה ומצות, אבל 'וגם לשמונה' ימי החג, וגם הוא לשון ריבוי, כלומר במה שמלמד אותנו שמונת ימי חג הסוכות, היינו מידת הבטחון בענייני גשמיים, בזה יש לו ריבוי בטחון, לאדם כזה אין בריה יכולה להם.

(צבא רב, עמו' מד-מה)

---

הרב אליעזר הלוי רוזנברג הי"ד. מיקירי העיר פרשבורג, נולד בסביבות שנת תר"ן (1890) היה בנם של הצדיק והחסיד ר' צבי הירש רוזנברג ורעייתו מרת לאה בת ר' לייב גלבר, שלימד כתיבה וחשבון בביתו של החתם סופר. ההורים היו חשוכי ילדים במשך שנים רבות ודאגו להגדיל תורה, רדפו צדקה וחסד וטיפלו בקבוצת יתומים. בנם נולד לאחר שבירכם הרב הצדיק רבי לייבוש מטורנא, בנו של האדמו"ר משינאווא. אחר כך נולדה אחותו, רבקה, אשת הרב הלל אונסדרפור הי"ד אב"ד לושוניץ. בצעירותו למד הרב אליעזר אצל הרב אליעזר דוד גרינוולד מחבר הספר 'קרן לדוד' ובמשך שש שנים למד בישיבת רבו המובהק, הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף, ושימש אותו במסירות.

הרב אליעזר רוזנברג התחתן עם מרת ריזל בת ר' יוסף סראדי, ראש החברה קדישא מקאשוי ומראשי הקהילה שם, שהיה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה שם. לאחר נישואיהם התגורר ר' אליעזר וריזל בפרשבורג, על מנת להתגורר בסמוך לאמו של ר' אליעזר, שהתאלמנה בשנת תרע"ט. כעבור זמן קצר החל הרב אליעזר לעבוד כמזכיר הקהילה בעיר, וניהל את הפעולות הקהילתיות, ארגן שיעורים ודרשות ודאג לחלוקת סיוע לנזקקים במיוחד לקראת החגים. בנוסף לכך הוא כיהן כמנהל תלמוד התורה בפרשבורג. היה תלמיד חכם הבקי בש"ס, במדרשי חז"ל ובמקצועות רבים בתורה. למרות שהיה טרוד בפרנסת ביתו ובצורכי ציבור, הוא היה שוקד על לימוד התורה משעות הבוקר המוקדמות בעיון גדול במשך שעות ארוכות, כשהוא עושה תורתו קבע ומלאכתו ארעי. הוא נהג להתפלל בהתלהבות ובדביקות. הוא כתב בפנקס קטן את חידושי תורתו בהלכה ובאגדה, השווים לכל נפש. על מנת להציל את כתביו הוא שלח אותם לבנו בנייטרא, אך בדרך הם אבדו.

במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, הגביר הרב אליעזר את שקידתו בתורה, התפלל בתחנונים לבורא עולם על מפלת הרשע ותקומת ישראל, ורמז על כך בחידושים שרשם בפנקסו. בנו, ר' יוסף, דאג לשלוח לאביו, הרב אליעזר, ככרות לחם מנייטרא לפרשבורג, כשהם מוסלקים בכריכות של ספרים, כי גם בתקופה זו הקפיד הרב אליעזר לאכול רק פת ישראל.

הרב אליעזר גורש מפרשבורג לאושוויץ במוצאי יום כיפור תש"ה (1944), יחד עם אחרוני יהודי פרשבורג, ובהם הרב ישעיהו קאליש, משה אריה ווטיץ (בן ר' יהודה ווטיץ) ורעייתו שרה זנטה לבית זקבך שהיתה מורה מסורה ומוערצת בבית יעקב בווינה, עם תשעת ילדיהם: רחל, אסתר, חנה, בנימין זאב, לביאה, שמואל, ישראל שמחה, מרדכי מרכוס והתינוקת מרים. הי"ד.

בחידושי החת"ס, לונדון תשט"ו, מתאר בפירוט המוציא לאור, הרב שטרן, את אותו המשלוח מפרסבורג לאושוויץ בו הוא נסע:

"לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי בשנות השואה הנוראה שעברו עלינו. שנות ראינו רעה. ואני בתוך הגולה יותר מאלפים ושתי מאות נפשות משארית הפליטה יהודי פרעשבורג הנשארים שם מן השבי שבשנת תש"ב, בו שב"ת כל שמחה, שנשלחו חושך ולא אור ליום ו' עש"ק, י"ב תשרי תש"ה למחנה סערעד (סלובקיה), ומשם ביום ג', ב' של סוכות, למחנה אוישוויטץ, והגענו שם אור ליום ה', ד' של סוכות. שם נפרדו ממני כל מחמודי עיני: אמי מורתי הצדקת, אחי היקר ואחיותיי היקרות הי"ד, המה לוקחו לימין כצאן לטבח יובל ואני עם מתי מספר לשמאל, התעיף עיני בם ואינם, ובו ביום הומתו באכזריות בתאי הגאזים ונשרפו עקד"ה. את אלה עקדות תראה ותקום נקמת דם עבדיך והשב שבעתיים אל חיק מענינו חרפתם אשר חרפוך ה'… אל מלא רחמים שוכן במרומים, דיין אלמנות ואבי יתומים ימציא לנשמתם המאירה מנוחה תחת כנפי השכינה, בגן עדן תהא מנוחתם, ה' הוא נחלתם וינוחו בשלום על משכבותם".

ביום טוב הראשון של סוכות, במהלך מסעו ברכבת, התפלל הרב אליעזר רוזנברג את ההלל בקול גדול ובשאגה. באמצע הדרך אמר שהוא מרגיש שבנו, יוס'ל, ישאר בין החיים.

הרב אליעזר נספה באושוויץ ביום י"ח בתשרי תש"ה, יחד עם רעייתו רייזל, וילדיהם אשר יהודה ולאה.
בנם הבכור, צבי ורעייתו לאה נספו בשנת תש"ב.
בתם חנה גיטל נספתה בהושענא רבה בשנת תש"ג.
בנם שמואל נספה בשמחת תורה תש"ה.
שרדו בנם הרב יוסף ובתם צביה.

כיומיים לאחר רציחתם של הרב אליעזר ורעייתו, בלילה של אור לכ"א בתשרי תש"ה (7.10.1944), פרץ מרד הזונדר-קומנדו (ראה מאמר באתר זה על הדיין הרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי"ד שנהרג בפיצוץ המשרפות במרד), ואחריה הופסקה למעשה ההשמדה בתאי הגזים.

הרב יוסף גילה לאחר תום מלחמת העולם השנייה על מותו של אביו, וחזר לחפש את כתביו של אביו. לאחר חיפושים נרחבים הוא הצליח למצוא בדרך נס שני פנקסים בכתב ידו של אביו. הכתבים, הכוללים דרשות על התורה, על המועדים ועל פרקי אבות, עברו עריכה, תיקון והגהה ויצאו לאור על ידי נכדיו בספר 'צבא רב' (מאנסי ניו יורק, תשע"א). שם הספר רומז על שם מחברו: אליעזר בן צבי ראזנבערג.

הרב יוסף נפטר בשנת תשס"ח.

מהי אבן הבוחן למעשה מגונה שנעשה לשם שמים?

וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם־יוֹסֵף֘ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵחַ֒ וַיִּתֶּן־ל֣וֹ אֶת־אָֽסְנַ֗ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה (בראשית מ"א מ"ה)

בספר אזנים לתורה לרב זלמן סורוצקין זצ"ל כתב וזלה"ק:

בת פוטיפר וזליכה [עפ"י ספר הישר] ויש מחז"ל [בראשית רבה פ"ה ב'] שדרשו שכוונתה [אשת פוטיפר בנסיונות שכנוע יוסף להיות עמה, כמתואר בהמשך הפרשה] היתה לשם שמים, להעמיד זרע מיוסף כמו שראתה באיצטגנינות.

והקשה בני הרב הגאון ר' אליעזר… ממנהלי ישיבת טלז אשר בקליוולנד, הלא גם תמר עשתה שלא כהוגן אלא שנתכונה לשם שמים, ויצאה ממנה מלכות בית דוד, ושמה נשאר לשם ולתהלה בישראל. וזליכה זו שגם היא נתכונה לשם שמים [עפ"י חז"ל הנ"ל] נשאר שמה לדראון עולם, וכי מה בין זו לזו?

ואמר בזה רעיון יפה, שיש הרבה אנשים שעושים מעשים מכוערים, ולא רק אומרים, אלא שמאמינים בעצמם שעושים זה לשם שמים. ואיך נדע את הדבר, הנעשה באמת לשם שמים ובמה יבחון האדם את עצמו בשעת חשבון הנפש, אם עשה את הדבר המגונה לשם שמים?

ויש לבאר שעלינו להתבונן איך הגיב על המכשולים, שפגש על דרך מפוקפקת זו, אם אמר 'בהדי כבשי דרחמנא למה לי? וכשמעכבין מן השמים מסתמא אין מעשי רצויים בעיני ה' – סימן שכונתו היתה באמת לשם שמים. וכן עשתה תמר כשהוציאו להשרף, אותה ואת התאומים בבטנה,  אמרה מוטב שאשרף בכבשן ולא אלבין פני יהודה ברבים. אני עשיתי את שלי כדי להעמיד זרע ממשפחה מיוחסת זו, ואם מן השמים מעכבים – שמע מינה שדרכי לא ישרה בעיני ה'. ולפיכך החליטו הכל, שעשתה מה שעשתה לשם שמים ולא להנאת עצמה.

אבל ההולך בדרך לא דרך וטענה בפיו שהוא מכוון לשם שמים, וכשפגש מכשולים על דרכו, הוא עושה נבלות גדולות כדי להסירם, אות היא כי ראשית מחשבתו היתה להנאת עצמו ולא לשם שמים.

יוסף ממאן ואינו שומע אליה, מה עשתה ה'צדקת' הזאת? הוציאה דיבה נמבזה על איש צדיק ונקי ומסרה אותו לבעלה שר הטבחים הרגיל בשפיכת דמים, וכפשע היה בינו לבין המות. ההגבה [התגובה] הזאת מראה שכונתה היתה רק למלאת תאוותה, ושמה נשאר לדיראון עולם. ובמדה כזו עלינו למדוד כל אדם המתנשא לאמר, כוונתי לשם שמים. עכ"ל הרב זלמן סורצקין זצ"ל בשם בנו הרב אליעזר זצ"ל.

הערה ואזהרה: נושא זה נוגע ישירות לסוגיית עבירה לשמה. אין בדברינו אפילו לפי 'אבן הבוחן' מתן אפשרות הלכתית מעשית למאן דהו לנהוג כך! כל דברינו הם על דרך הבנת דברי תורתנו הקדושה בדרך הדרוש והמוסר הנלמד עפ"י גדולי הדורות.

הבנת פרעה נכונות פתרון יוסף בגלל היותו מראיה כוללת

וַיְהִ֤י בַבֹּ֙קֶר֙ וַתִּפָּ֣עֶם רוּח֔וֹ וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶ֑יהָ וַיְסַפֵּ֨ר פַּרְעֹ֤ה לָהֶם֙ אֶת־חֲלֹמ֔וֹ וְאֵין־פּוֹתֵ֥ר אוֹתָ֖ם לְפַרְעֹֽה (בראשית מ"א ח')

ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי: פתרין היו אותו אלא שלא היה קולן נכנס באזניו, שבע פרות הטובות שבע בנות אתה מוליד, שבע פרות הרעות שבע בנות אתה קובר. וכן אמרו שבע שבלים הטובות שבע מלכיות אתה מכבש, שבע שבלים הרעות שבע אפרכיות מורדות בך, הה"ד (משלי י"ד ו') בִּקֶּשׁ־לֵ֣ץ חָכְמָ֣ה וָאָ֑יִן – אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים, וְדַ֖עַת לְנָב֣וֹן נָקָֽל – זה יוסף… (בראשית רבה פ"ט ו')

מבאר הרב מרדכי וינקלר^[1] זצ"ל בספרו לבושי מרדכי על התורה ומועדים (יצא לראשונה מכת"י תשע"ט) וזלה"ק:

צריך ביאור למה באמת לא נכנסו דבריהם לאזניו. ואפשר לומר דהנה מימיהם של נביאים מזמן משה רבינו ע"ה לא מצינו שהודיע ה' את דברו לצדיקים בחלום, כי אם גילה סודו ליראיו ועבדיו הנביאים בחזיון נבואה שראו כל אחד ואחד לפום דרגה דיליה, ואילו בדברי חלומות לא היו גילויים אלא במי שהוא גדול ונשוא פנים לפני העם וראוי למלוכה מתולדתו, וכמו שהיה אצל אבימלך ופרעה ובלעם ונבוכדנצאר, אבל בשאר אדם אם אם יהיה צדיק בן צדיק, אך אינו מיועד לנהוג בנשיאות ומלכות, אין הדרך לגלות לו נסתרות בחלום הלילה רק במחזה נבואה, כי אם אמור יאמר הנביא דבר בשם ה' אשר הוגד לו  בחלום, מי יאמין לדבריו ומי יטה אזנו לשמוע בקול תוכחת מוסרו.

אמנם מה שחלומות מלכים יש בהם ממשות יותר מחלומות שאר בני אדם, הוא מפאת שהמלך העומד בראש העם איננו איש פרטי אלא הוא לב העם הכולל את כולם, ולכן גם חלומותיו אינם נסובים על ענינים פרטיים הנוגעים רק לו לעצמו בלבד, אלא הם חלומות על דברים כלליים הנוגעים לכל הצבור בכללותו, ולפיכך לא שייך עליהם שהחלומות שוא ידברו, כי ודאי יש בהם ממש וצריך להתיחס אליהם בכובד ראש.

והנה חכמת החרטומים הרי אינו אלא אחיזת עינים, כי הגם שיש חכמים גדולים הבקיאים בסודות הטבע ובכוחם להראות  דברים חדשים שלא נראו בארץ מעולם, מכל מקום כיוון שחכמתם מבוססת על כוחות הטבע הפשוטים שבמציאות, הרי גם כל גילוייהם ופלאיהם אמיתיים והם עומדים וקיימים, אבל חכמתם של חרטומים וחכמי חרשים אינה מושתת כלל על יסודות איתניים של טבע הבריאה, וכל נפלאותיהם אינם אלא תוהו ורוח ומעשה תעתועים ודמיונות שוא וכזב בעלמא, ועל כן נולד מזה  עוד חילוק והבדל ביניהם, דבעוד  שחכמת הטבע מביאה לעולם תועלת גדולה וקבועה, אין חכמת הכישוף מניבה שום פעולה שיש בה טובה והרווחה כוללת, וכל דבריהם ומעשיהם אינם רק באופן ארעי ולפי שעה בענינים פרטיים בלבד.

וזהו ההבדל שבין יוסף הצדיק לבין חרטומי מצרים בפתרון חלום פרעה, כי החרטומים שאין בהם חכמה אמיתית שבכוחה להועיל לכללות העולם, גם בפתרון חלומות לא יגידו רק ענינים פרטיים, ולכן היה פתרונם לפרעה שהחלום מורה על  דברים של מה בכך הנוגעים רק לו לבדו, שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר, אבל יוסף שאין חכם ונבון אמיתי כמוהו, פתר את חלומו לשבע שנות שובע ורעב בארץ שהוא דבר הנוגע לכל העולם כולו, ומובן היטב מדוע לא קיבל פרעה את דברי החרטומים ולא נכנסו דבריהם באזניו, כי כל מה שיש בחלום המלך הוא מפני שמורה על הכלל ולא על הפרט, מאחר שהמלך כולל את כל העם, וכיוון שהם פתרו לו את החלום בענין פרטי הבין שכל חכמתם נבובה ובזויה, ועל זה אמרו במדרש 'הדא הוא דכתבי ביקש לץ חכמה ואין, אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים, ודעת לנבון נקל, זה יוסף, ורוצה לומר שהחרטומים אינם אלא לצים וכל חכמתם היא כאפס ואין, ורק יוסף זכה לדעת ותבונה אמיתית. עכ"ל הרב מרדכי וינקלר זצ"ל.

מעלתו ומדתו של יוסף היותו מעל כל מידה

וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹקים אוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ. אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ… וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ.וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (בראשית מ"א ל"ט-מ"ג).

בספר מאמרי שלמה מבאר המשגיח מישיבת שער התורה בגרודנא, הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד עבודת יוסף ומעלתו ובתחילה מביא דברי המדרש (בראשית רבה צ' ג')

ויאמר פרעה אל יוסף, ויסר פרעה וגו', א"ר שמעון בן גמליאל יוסף משלו נתנו לו, פיו שלא נשק בעבירה, ועל פיך ישק כל עמי, גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש, צוארו שלא הרכין לעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו, ידיו שלא משמשו בעבירה, ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, רגליו שלא פסעו בעבירה, ייתון וירכבו על קרוכין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, מחשבה שלא חשבה בעבירה, תבא ותקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים…[עכ"ל המדרש]

ביאור 'משלו נתנו לו' הוא כי רואים אנו איך שההנהגה עם יוסף היתה למעלה מן הטבע, פה הוא עבד ופתאום נעשה שני למלך, בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו. ויוסף הוא השליט הוא המשביר, וסיבת הנהגה זו  מדה כנגד מדה, מפני שיוסף הרים את עצמו למעלה מטבעו, כל הנהגתו היתה למעלה מגדרי טבע האדם ולכן התנהגו עמו גם כן בהנהגה על טבעית…

בתנחומא (וישב ה') ויהי כדברה אל יוסף יום יום, אמר רבי יהודה בר שלום שנים עשר חודש…[ובמדרש שם מפרט גודל הנסיונות שעבר] בילקוט שמעוני (ח"א רמז קמ"ה אות ל"ט) שאלה מטרונה אחת לרבי יוסי, יוסף בן שבע עשרה שנה היה עומד בכל חומו, לא היה עושה את הדבר הזה?! עפ"י הטבע ועפ"י שכל האדם אי אפשר להבין ולהאמין שיתכן דבר כזה שיתגבר אדם על טבעו זמן רב כזה ויעמוד בכל כך הרבה נסיונות, אבל יוסף התרומם מעל הטבע ולכן נהגו עמו במדתו שבנה לעצמו 'משלו נתנו לו'.

וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ. וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם… (בראשית מ"ב ח'-ט') הוסיף להם זכירת החלומות שאעפ"י שהיה יוסף סובל כל כך על ידיהם זה כמה שנים בעבדות, בבית האסורים ויסורים, ועתה כשהם נפלו לידו יתכן שיכנס בלבו איזה שמץ ורגש של נקמה ונגיעה עצמית לצערם, שהרי המסילת ישרים (פרק י"א ד"ה גם השנאה והנקימה) מעיד שזה קשה מאוד להמלט ממנו 'לב הותל [חלש. עפ"י מס"י המבואר] אשר לבני אדם, כי האדם מרגיש מאוד בעלבונותיו, ומצטער צער גדול והנקמה מתוקה לו מדבש, כי היא מנוחתו לבדה, [על כן לשיהיה בכוחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו, ויעבור על מדותיו ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיכול להנקם, ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח] ויסיר מלבו כאילו לא היה חזק ואמיץ הוא, והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המדות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם [ע"כ מהמסילת ישרים].

על כן מעידה התורה שכל המשא ומתן והצער שגרם יוסף לאחיו בטענותיו 'מרגלים אתם' וכדומה, לא היתה פה שום נגיעה ונטיה עצמית לא רגש שנאה ונקמה מפני שהוא התרומם למעלה מגדרי הטבע ותכונת בני אדם…[הרב מבאר עפ"י דרכו הטעם שציערם, אבל לעניננו לא היה זה מצד נקמה חלילה]

וזוהי באמת בחינת האדם לדעת אם הגיע לאיזו מעלה, היא, אם יכול להתרומם ולשלוט על טבעו, כי יש הרבה מתחסדים וצדיקים אבל כל גדלותם הוא כל זמן שהכל מתאים למדותיהם וטבעם, וברגע שמתנגד  לטבעם ומדותיהם הכל בטל. ולכן אמרו רז"ל (קדושין ל"א ע"ב) ר' טרפון הוי ליה אמא זקנה דכל אימת דהויא בעיא למיסק לפוריא גחין וסליק לה, וכל אימת  דהוית נחיתת עלויה אתא וקא משתבח בבי מדרשא, אמרו לו עדיין לא הגעת לחצי כבוד, כלום זרקה ארנקי בפניך ולא הכלמתה, כי כל זמן שאין המצוה מתנגדת עם הטבע, יכול האדם להניח עצמו להדרס ולהיות עפר תחת חברו, אבל ברגע התנגשות המצוה עם המדות והטבע, בשעה שזורקת הכסף בפניו ומאבדת הממון, וחמדת הממון רוצה להתפרץ ולמחות, אז אם יכולים לכבוש את היצר ולא להכלימה, בזה תבחן הנפש שהגיעה לאיזו רוממות ומעלה.

[כאן מבאר הרב דרכו של עשו, שמחד גיסא כיבד את אביו מאוד, ובמדרש (בראשית רבה ס"ה ט"ז) אמר רשב"ג כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו…[ע"כ עפ"י המדרש] אמנם מאידך גיסא, אח"כ יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי, ובמדרש (שם ס"ז ח') עשו חשב להרוג את יצחק בעזרת ישמעאל, ואח"כ להרוג את ישמעאל וליטול כל חלקם. וממשיך הרב הרכבי וכותב]

הרי היה מוכן [לגרום להרג אביו], ואיך מתאים זה עם כל הכבוד ורגש המלכות לאביו? אלא כל זמן שלא התנגד הכבוד עם מדותיו היה מקיימו בכל האפשרות היותר גדולה אפילו יותר מרשב"ג, אבל ברגע הפגש מצות כיבוד עם מדותיו ועם חמדת הממון שלו או רגשי נקמה שלו, וחיי אביו מפריעים אותו מלהשיג רצונו, אז גם חיי אביו אינם בטוחים…

לא כן כלל ישראל, אברהם בתור 'אב' ושורש האומה התחיל לנטוע ולבנות בישראל את הכח הזה להתנהג היפך טבע עצמו!  וזהו מאמר [חז"ל] פסיקתא רבתי מ' ה' [בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י] בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ (ויקרא כ"ג כ"ד), בזכות אברהם, אֶחָד֙ הָיָ֣ה אַבְרָהָ֔ם (יחזקאל ל"ג כ"ד). וביאר ה'סבא' [מקלם] ז"ל אברהם היה אחד – כל ימיו כל ימי חייו חי למעלה מן הטבע, למעלה מן הסביבה, לא התחשב עם איש, הכל היה מתנגד לו. נקרא 'אברהם העברי'^[2] מפני שכל העולם בעבר אחד והוא מעבר האחר [בראשית רבה מ"ב י"ג] יורד לכבשן האש על אמונתו, וזהו כל הדרכתו לצאצאיו. יסוד בנינו של אברהם בישראל בכלל הוא להתרומם למעלה מן הטבע, ויוסף בפרט זה ביחוד התרומם למעלה מן הטבע ולכן משלו מבנינו נתנו לו. עכ"ל הרב הרכבי זצ"ל הי"ד.

סיבת בכיית יוסף בחדר משכבו

וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה (בראשית מ"ג ל')

הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד בעהמ"ח שו"ת ארץ צבי כותב בספר שנלקטו דבריו בפרשתנו וזלה"ק: ובתרגום אונקלוס: 'ועל לאדרון בית משכבא'.

ולכאורה קשה דהיכא רמיזא בתיבת 'החדרה' דקאי על אדרון בית משכבא^[3]? וי"ל דהנה עוד קשה בתיבת ויבך שמה, דהא בכל מקום ה"א בסוף התיבה היא במקום למ"ד בתחילתה, וכאן לא שייך למ"ד בתחילתה, והיה צריך לומר ויבך שם?! וי"ל דהנה עוד קשה בתיבת ויבך שמה, דהא בכל מקום ה"א בסוף התיבה היא במקום למ"ד בתחילתה, וכאן לא שייך למ"ד בתחילתה, והיה צריך לומר ויבך שם.

ונלע"ד דהנה כתיב (דברים כ"ו ה') אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה, משמע שלבן היה סיבה לירידת יעקב למצרים, והיינו ע"י שרימה אותו ונתן לו את לאה במקום רחל, וע"י זה נתחלקה הבכורה, שבמעשה היה ראובן הבכור, ובמחשבה היה יוסף הבכור, ואילמלא זה היה יוסף בכור שלם, ובית יוסף אש ובית עשו לקש^[4] ולא היתה שליטה לאומות העולם על ישראל, אך מחמת שנתחלקה הבכורה לא היה כוחו יפה, וישראל היו צריכים עוד גלות ומירוק. וכאשר ראה יוסף את אחיו בבואם למצרים, והיה רואה שזו תחילת ביאתן לגלות, נכמרו רחמיו על אחיו וביקש לבכות, ורצה לתקן פגם זה שגרם לבן למשכבו של יעקב אבינו, שהיה קצת כעין 'בני תמורה' (נדרים כ' ע"ב) ע"כ הלך לאדרון בית משכבא, לחדר המיטות, ויבך שמה, היינו שרצה בדמעותיו לתקן פגם המיטה. וע"כ כתוב ויבך שמה, כי ירה כח תפלתו אל שרש הוייתו, ושם לו מיטת יעקב מטרה לחיצי תפלתו ובקשתו, וע"י זה רצה לתקן שלא תהיה גלות, ומסתמא פעל קצת בתפילתו להמתיק הדינים ולהקל עול הגלות. עכ"ל הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד.

---

[1] הספר לבושי מרדכי עה"ת ומועדים בשני כרכים יצא לראשונה מכת"י ע"י הרב יצחק פנחס פריינד (ברוקלין תשע"ט)

הרב מרדכי לייב וינקלר (תר"ה-תרצ"ב) מגדולי רבני הונגריה בתקופה שלפני השואה, נחשב מעמודי ההוראה. למד אצל תלמידו של החת"ם סופר הרב יצחק אהרן לנדסברג זצ"ל, ושרשי תורתו ושיטתו של החת"ם סופר נקבעו באישיותו. תשובותיו בהלכה נכתבו בשו"ת לבושי מרדכי שיצא לאור עוד בחייו. בתשע"א יצאו מחדש כל חלקי השו"ת בד"כ. כמו"כ חידושיו למסכתות הש"ס נערכו אף הם מחדש.   

[2] וַיָּבֹא֙ הַפָּלִ֔יט וַיַּגֵּ֖ד לְאַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י (בראשית י"ד י"ג)

[3] בביאור יין הטוב על התרגומים כתב: לחדר מקום המיטות, המקום הצנוע ביותר בבית.

[4]  וְהָיָה֩ בֵית־יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ (עובדיה א' י"ח)

יוסף התגלמות תהלוכות ישראל לדורותיו^[1]

הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל בעהמ"ח שו"ת שרידי אש כותב בספר לפרקים (מאמר: תולדות יעקב – יוסף) על דמותו של יוסף כמראה דמותה של האומה הישראלית במהלך הדורות, וזלה"ק:

מעוף עינינו הנופל על אישיותו המורכבת של יוסף הצדיק ועל מרוץ חייו, חש בה את תמונת גורלו של עם ישראל המפוזר בין האומות. יש בה מן העגום שבגלות ויש בה מיופיה, אתה רואה את קרני האור והינך מרגיש את הצללים. יוסף הוא עם ישראל בזעיר אנפין. נשמתו – תמונת נשמתנו. הכח והעוז שבנשמת יהודי הגלות, הטרגיות הקשה לאין שיעור הממלאה אותה ועולה על גדותיה, כל אלה סימנים מובהקים הם לטיפוס זה של יוסף הצדיק, וכך גם סדרי חייו. הגורל משתעשע בו, מעלה אותו עד רום הפסגה ומורידו בן רגע עד תחתית התהום. הלוא כך אנחנו בזרם החיים של אלפי שנות גלותנו.

יוסף היה הבן האהוב על אמו ועל אביו, תפלות אין קץ ודמעות רותחות של אמו האומללה הכריעו ברצון הבורא ויוסף נולד, בן פורת^[2] לשמחת אמו ונחמתה. הוא נעשה לתוכן חייה, לשכר ימי הבכי שעברו. ולא רק בעיני אמו הוא בן פורת, גם אביו אהבו מכל בניו. אהבתו וחמלת האב על בניו כאילו מתרכזות בבן הקטן הזה. הוא שואף לראות בו את הנבחר מכל בניו, רוצה לראותו מופת, לו, וליתר בניו ולכל זרע אברהם, ולא רק מופת אלא יורש נחלת נשמת אביו. כל החזיונות הקדושים של אבי האומה יעברו לבן זה ויתגשמו ויפתחו בו. הוא מזקק את נשמתו, מייפה אותה שתהיה תמיד במלוא זהרה, ודואג גם לחיצוניותו. מלבישו כתונת פסים, כי כתונת כזו צריכה לעטוף את הגוף הנושא בקרבו את נשמת יוסף, הבן האהוב לאמו ולאביו.

זהו תוכן ימי נעוריו של יוסף. משמעותם אושר מתמיד? לא ולא! האושר החיצוני ההומה סביבו אינו יכול לשתק את קול הקריאות הפנימיות השוללות את מנוחתו הפנימית…הוא רואה את עני אחיו…הוא יוצא נגדם…[ובהמשך כתוצאה משנאה זו] ידיו העדינות המפונקות נהפכות לידי עבד, יורד כעבד לארץ הטומאה – מצרים. הוא יורד שמה עוול נעשה בו, על שום מה? על שום שנלחם נגד העוול להציל את אחיו בני השפחות מהכינוי הנורא 'עבד' [עפ"י רש"י עה"כ ויבא יוסף את דבתם רעה – מגיד לאביו…מזלזלין בבני השפחות לקרותן 'עבדים'] הוא נעשה עבד לא רק בכינוי אלא גם במציאות.

הוא עומד ברגע המכריע בחייו, היקבל עליו עול העבדות עם פריצותה וירד לטמיון לנצח? דמות אמו הקדושה^[3] שהורידה אותו בדמעותיה מעולם האצילות למען עשותו 'מופת' איש הפסים, ודמות אביו הקדוש בחיר שבאבות שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, דמות זו תעמוד לפניו ותכריחהו ללכת על אף השפלות והעבדות בדרך המובילה למעלה, אל מקום ששם שוב יהיה מופת. הכרה זו ממלאה את נפשו והוא הולך בדרך עם ישראל בגלות – דרך היצירה והבנין במקום שיש רק כשלון וסתירה, הדרך של אי איבוד התקוה.

הוא זר בארץ, מנהגיה ושפתה… בבית פוטיפר הוא בראשונה עבד פשוט על יד הריחיים, כתונת הפסים נעלמת מגופו והוא עובד…בצדק ובאמונה, לשמחתו ולשמחת אדונו…עין האדם תראה בו את העבד ככל עבד מצרים, הכנעה, קבלת מרות אין קץ…אין לו צרכים… שאיפות, הכל מסתובב סביב הצלת החיים ולפיוס בני המעיים. זאת תראה עין אדם פשוטה, אבל עין אדם הבוחנת שזכתה להכנס לפני ולפנים של מסתורי הנשמה הישראלית, עין זו תראה שם לא הכנעה שתפקידה לקבל לחם בעד הכרס, היא תראה שם את הדבר הכי אופייני לנשמת ישראל – את הנאמנות העברית, את השאיפה והצורך הפנימי להשאר נאמן לאותו האיש ששם אמונו בו. את האמון הזה לא רצה יוסף לאכזב. הוא סבל במנוחה תנאי חייו הנוראים, נתן להכניע את ערפו – ושתק. וביטול זה הוא שיקוי לעצמות ישראל הנרדף והבזוי בגוים…

אבל וגם נשמת ביטול זו תתרגש ותעלה קצף על גדותיה. היא הורסת חומות ונלחמת בקול קריאה הבוקעת שמים, כי להגן על קדשיה היא קמה. הגוף נכנע, והנשמה רואה את הכיעור שבה ניתן גופה ושותקת, אבל היא מתעוררת כארי בראותה את קדשיה מחוללים. היא יודעת טיבה של מסירות נפש.

ורגע כזה  בא בחיי יוסף העבד. הוא נשא חן בעיני אדוניו וזה נתן את ביתו והונו בידי היהודי. יש לו אמון ב'בחור' היהודי הזה. אבל אשתו הנסיכה המצרית הפרוצה אינה רואה ביוסף את האיש הישר לאין ערך, היא רואה את יפי גופו ואינה בושה להורות על זה בדיבור גס ומעשה חצוף. עבד אחר לא מזרע אברהם, נוח היה לו בפריצות זו והיה נופל בידי הרשעה, אבל יוסף, אחר הוא. בשאט נפש הוא מביט על גבירתו…הוא דוחה בשתי ידיו לא רק משום שרוצה להשאר בטהרו…הוא דוחה אותה…ברצותו להשאר נאמן לאדונו שנתן בו אמונו. הוא עבד אבל הוא איש ישר, אף נגד המצרי שטוף הטומאה. כי הוא עבדו. וכך לשון הכתוב (בראשית ל"ט ח'): הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי… ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת…לא תוכחת מוסר של הצדיק על דבר פריצות נוראה…יש כאן, אלא דברים פשוטים של עבד עומד בישרו ונאמן לאדונו…הדברים האלה הם בעיני גבירתו קלת הדעת, כפטפוט. היא אינה יודעת מה זה צדק, ומה זה אמון. ורוצה לאכוף את עבדה לרצונה. נשארת ליוסף רק דרך אחת – המנוס…

וכמה מן הגבורה המוסרית והעוז הנפשי יש בניסה זו, עד שחז"ל דרשו (בראשית רבה פ"ז ח') שמעון איש קטרון אמר: בזכות עצמותיו של יוסף, נקרע הים לישראל, זהו שנאמר (תהלים קי"ד) הים ראה וינס, בזכות ויעזב בגדו בידה וינס (בראשית ל"ט י"ב). גבורתו המוסרית של הנס הזה, הפילה מורא ופחד על איתני הטבע. הים ראה וינס – מפני הנס הזה.

[משם, מנוסתו, הוא מובל לבית האסורים ויוסף יורד בראש מורם ובשמחה פנימית על נצחונו אל הבור, והנו כלוא שם שתים עשרה שנה. חלום מוציא את בעל החלומות מבית אסוריו, חלום נעוריו אשר אביו הטוב שמרהו בלבו וציפה ליום הגדול שבו יתגלה לעיני כל בשר.

אנשים נאורים מתלוצצים בחלומות, אין מאמינים במציאותם [חלק מהמדע] כופר בהם, אבל מדע לחוד ומציאות יהודית לחוד. המדע תפקידו לפתור את מה שעבר בעולם מה שיש בו, החלום היהודי טומן בחובו את נבואת הבא, את שירת העתיד. אנו עם החלומות! כל חיי עמנו מסוף העולם ועד סופו חלום הם, חלום עם חזיונות יפים ומכוערים. וגם עברנו הקרוב הגשמת חלומות, וכך גם הוציא את יוסף לדרך חדשה, לדרך המובילה אל היכלי מלכים.

ושם בהיכל הוא נסיך שלקח את רסן הממשלה, לתוך ידו בחזקה ועל פיו יעשה הכל. כי תכונה סודית בנפש היהודי היא, שיכול להסתגל לכל תנאים ולשמור על נפשו…יאמרו הרי כאן הסתגלות יהודית טיפוסית, לא כן. הרי לפניך הגאוניות היהודית כשהיא מצטרפת ללהב מוסרי עליון, עבדות ומלכות הם צורות למילוי התפקיד שהוטל עליו מן השמים.

ושוב הוא "מאושר" במרצו ובכשרונותיו ובחסד ה' השפוך עליו הגיע יוסף אל המעלה העליונה בסולם החברה…חלומותיו מאותם הימים שעוד היה ילד תמים בבית אביו – מתקיימים…בכל מקום שהוא פונה הכל כורעים ומשתחווים לפניו…אבל גם עכשיו איננו מאושר, ולא די בזה הוא ממש מרגיש את עצמו אומלל, כי דוקא בעמדו על מרום הפסגה ובהעיפו בעין הנשר שלו על הארץ המשתטחת לרגליו, דוקא עכשיו הוא רואה שהוא בגלות, יהודי בגלות! היהודי הראשון שגלה מארצו וטועם טעמם של חיי יהודי בגלות, גלות מצרים. המקום שעומד עליו, זר הוא, הארץ הנהנית מיגיע מוחו וכשרונותיו – ארץ זרה היא…וכך חי לו המשנה למלך, חיי זוהר חיצוני, וכאב פנימי – כאב על המצאו בגלות. [העין החיצונית לא תבחין בזאת] איפה היא העין שתדע לראות ולהסתכל בנשמתו של יהודי אסור באזיקי הגלות…

כך לקראת סוף ימיו הוא מצוה את בני עמו: פקד יפקד! הוא רואה בעיניו את היום הגדול, יום הגאולה הולך ובא, וגם הוא רוצה להיות בין המאושרים שיזכו לגאולה, הוא מצוה לאחיו שיעלו את עצמותיו מזה. הם יהיו מאושרים ממנו, הם יוכלו לחיות על אדמת הלאום ולהקדיש כוחותיהם לעמם.

בשלל של צבעים עברו לפנינו חיי יוסף…דרך השינויים התמידיים, את העליות ואת הירידות. אבל דבר אחד לא חסר בכל אותן ההופעות: האופי היהודי של יוסף – האחריות הגדולה למילוי חובות. וכך הוא תמיד היהודי, בהיותו בכבלי ברזל הוא הגיבור היהודי, הענק של הגבורה והכח המוסרי, ובהיותו בכבלי זהב, נתון לתפארה בהיכל המלכים – הנהו היהודי שחוח הקומה, לא שכח את יהדותו ואת גלותו והנהו, שפל ברך ועניו. גבור בלבוש עבדות, עבד בלבוש מלכות.

עם ישראל לא שכח את תמונת ה'בן פורת'. תמונתו של יוסף הצדיק, ראשון לגבורי הגלות, שנים על שנים עברו בהתחרות להרבות את צרות ישראל, משנה לשנה אדמו יותר מימי הנילוס מדם חללי ישראל, ושבט הנוגש הפכה את כל החיים לחיפוש תבן ולבנים…האישיות המזהירה של יוסף מאבדת את צורתה הממשית, ונעשית אגדה. אבל למטה בתהום הנילוס עומד ארונו של יוסף ומחכה ליום פקודה. יגיע היום וקרני אור יזרחו לישראל, קרני אור גאולה, אז יעלה זכרון יוסף לפניהם ואז יעלו מימי הנילוס את הפקדון השמור בתוכם. זכרון יוסף יזהיר כשמש בצהרים, והם בניו ואחיו, ובניהם ובני בניהם, הם כולם יראו שנשמתם לא נמסרה לזרים, רק כחותיו הגופניים היו לקרבן למו. את מיטב נשמתו, את האמונה בגאולה, ביום פקודה, את הלב היהודי עם כל היופי והטרגי שבה, מיטב נשמתו זה השאיר להם ירושה, להם ולא לאחרים. למען הבטיח את קיומם גם לעתיד רחוק, לעתיד שבו יציץ ופרח ישראל, ומעם המצרים ישארו רק שרידי הפירמידות, ומעם ישראל – מיליונים יחיו וישובו לארץ אבותיהם…

ארבעים שנה השתרע לפני אחי יוסף ובניו המדבר. במדבר שמם זה הלכו, כי בא יום פקודה, היום שאחיהם הגדול בעל החלומות חלם עליו וחזה אותו.  ושני ארונות בידיהם, ארון הפקודה של יוסף – סמל הגאולה מבית עבדים, וארון הברית – סמל הגאולה מהעבדות הרוחנית. שני ארונות הלכו איתם וישמרום בדרך והם הלכו לצד הארונות וישמרום בדרך, כי נימים פנימיים נימי נפש עברו מבלי להיראות לעין בין שני הארונות. דרך החיים של יושר וצדק, של רחמים ואמונה המותוות ע"י ארון הברית נולדה כתוצאה מאותו המופת לדרך חיים של אמונה, ששרידיו נמצאים בארון ה'בן פורת'…

אנו עשירים בגבורה…רבים מיני גבורתנו…יש בנו גבורה של חשמונאים, גבורה הנלחמת בשם ה' ברעש מלחמה ובתרועת נצחון, זאת היא גבורתנו בישבנו על אדמת לאום, אבל יש בנו גם גבורה צנועה בלי צלצול נחושתיים, גבורה של יושר וצדק ואמון, זאת היא גבורתו של יוסף – גבורת הגלות. במלחמתנו…נגד עריצי עולם לשמירת קיומנו ופיתוח ירושתנו הרוחנית, במלחמתנו זו נלך בדרך האורה של ה'בן פורת' וגבורה זו תעזרנו להחזיק מעמד, עד בוא יום הפקודה. עכ"ל הרב יחיאל יעקב ויינברג^[4] זצ"ל.

ראובן ויהודה – הבדל בין בחירה פרטית לבחירה של מנהיג

וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ. לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו. (בראשית ל"ז כ"ו-כ"ז)

הרב מרדכי וינקלר^[5] זצ"ל מבאר פירוש מעמיק ובהתבוננות למרחקי זמן בביאור פרשה זו, ואלו דבריו בספרו לבושי מרדכי עה"ת:

ובתרגום אונקלוס: 'וקבילו מיניה'. ובמדרש (בראשית רבה פ"ד י"ז) איתא דבאותה שעה עשו אותו מלך עליהם, עיי"ש.

וצריך ביאור מהו העצה הגדולה בדבריו הללו שקבלו ממנו, ועוד הכתירו אותו בעבור זה למלך על ראשם. ותו, הלא גם ראובן דיבר כדברים האלו באמרו 'לא נכנו נפש…אל תשפכו דם…ויד אל תשלחו בו' (בראשית ל"ז כ"א-כ"ב) ולא מינו אותו למלך.

[ההבדל בין ליסטים למלכות שכובשת]

ויש לומר בהקדם לבאר מפני מה מקובל בכל העולם שכיבוש מלחמה הוא קנין וחזקה גמורה, וכן הוא עפ"י דיני התורה כמו שאמרו חז"ל (עיין גיטין ל"ח ע"א) עמון ומואב טיהרו בסיחון, וכתבו התוספות (שם ד"ה אבל) דמיירי בחזקה של כיבוש מלחמה, עיי"ש. הלא כל מלחמה הוא מעשה ליסטים מזויין שנוטל בכח הזרוע מה שאינו שלו?! אמנם החילוק הוא, שלסטים אינו אלא אדם יחיד וגבר אלים, ואילו מלחמה נעשית ע"י אנשים רבים. וההבדל ביניהם, כי ליסטים חומד מה ששייך לאחרים ובבחירתו הרעה הוא חומס ועושק את זולתו בלי שום צדק, ולא כן המלחמה שע"י המלכות וחיל עם רב יש לה סיבה מוצדקת לפי דעתם, כי וודאי החליטו להלחם ולכבוש מחמת טעמים ונימוקים שונים שיצדיקו את מעשיהם, ולכן הוי כיבוש מלחמה, חזקה גמורה.

[ההבדל בין בחירה של יחיד, לבחירה של מלך]

אכן שרש הדברים הוא, כי הבחירה שנתן הקב"ה ביד כל אדם לעשות כטוב בעיניו, היא רק לאיש פרטי, ולכן בידו משפט הבחירה להיות פונה לרשעו וללסטם את הבריות כרצונו ללא הצדקה. אך לא כן הוא אצל מושלים ורוזני ארץ, ומקרא מלא נאמר (משלי כ"א א') לֶב־מֶ֭לֶךְ בְּיַד־ה' עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֖ר יַחְפֹּ֣ץ יַטֶּֽנּוּ, ואין לו בחירה על עניינים כלליים לעשות חדשות בארץ ולשנות סדרי העולם, כי הקב"ה משגיח ממרום על עולמו אשר ברא ולא יתן רשות למלכים ושרים לעשות שמות בארץ ככל העולה על רוחם, ולפיכך לא יתכן שיעשו מלחמה מכח בחירתם הרעה בלתי סיבה מוצדקת, כי לה' המלחמה (שמואל-א י"ז מ"א) ולא לגבורים המלחמה (קהלת ט' י"א) ולא בכח ולא בחיל כי אם ברוחי אמר ה' (זכריה ד' ו') ואין לשום אומה לתלות את תהלת הנצחון בעצמם ובכח גבורתם כי הכל בידי שמים.

והנה החילוק שבין ליסטים למלחמה נראה וניכר מתוך מציאות הדברים, דכל ליסטים דרכו לעשות מעשיו במחשך ובתוך יערות ומדבריות במקום שאין איש רואה, ולא ילסטם את הבריות בגלוי ובפרהסיה לעין כל, יען שאין משפט צדק במעלליו, ורק בבחירתו ברע, יחטוף. אבל מערכי מלחמה גלויים וידועים לכל ונעשים לאור היום תחת השמש כמשפט הדיינים ורודפי צדק בטעמים ונימוקים, כי אין המלחמה בכח הבחירה העצמית אלא בהשגחה וסיבה מן השמים ממעל.

[עפ"י יסודות הנ"ל מבאר בחירת האחים למנהיג את יהודה]

ולפי זה יש לומר ההבדל בין עצתו של ראובן לעצתו של יהודה, היא כעין ההבדל שבין מלחמה למעשה ליסטים. כי עצת ראובן לא להכותו נפש רק להשליכו הבורה, היא מעשה הנעשה בהסתר ובהעלמה, דאעפ"י שמחשבתו היתה לטובה להשיבו אל אביו, כעדות הכתוב, מכל מקום הצעתו היתה שלא יהרגו את יוסף בידיי ובאופן גלוי לעין כל…

ואילו עצתו של יהודה היא לעשות מעשה גלוי ולמכרו לעין כל, כי דבר שדבר כזה הנעשה בפומבי ובמשפט צדק בהסכמת כל השבטים אינו תלוי בבחירתם אלא בהשגחה ממרום, ואם מן השמים יסכימו לעצתו יצליחו במעשיהם, וכמו שנתברר לבסוף שאכן היתה בזה עצה עמוקה מאת ה' כדי שירד מצרימה ויכלכל את אביו ואחיו, ועל כן שפיר קבלו השבטים את דבריו ואף עשוהו מלך עליהם, כי מעשה כזה במשפט גלוי אינו אלא דבר מלכות אשר ביד ה'.

וזהו שאמר יהודה אל אחיו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ, רוצה לומר שטען כנגד עצתו של ראובן מהו הבציעה והמיצוע הנראה כמו פשרה שלא יהרגוהו בפועל רק בעקיפין ויכסו את דמו, שזהו מעשה ליסטים במחשכים ובמסתרים, אלא לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא, כי מוטב שלא נהרוג אותו כלל רק נמכרנו, והמכירה תהיה באופן גלוי ובמשפט חשוף לעין כל כשפוט השופטים עפ"י דת ודין, ולכן וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו וקבלו את דבריו ואף מינוהו למלך. עכ"ל הרב מרדכי וינקלר זצ"ל.

מי היה מעלה בדעתו?

וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ (בראשית מ' כ"ג)

הרב יצחק ולדשיין^[6] זצ"ל הי"ד תלמיד ה'סבא מנובהרדוק'פורס יריעת עומק של אמונה ע"י ודרך מעקשי החיים בספר תורת יצחק בפרשתנו. בתחילה מביא דברי חז"ל במדרש שעליהם מבסס את מערכתו, וזה לשון המדרש (בראשית רבה פ"ח ז')

ולא זכר שר המשקים וגו', כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן^[7], אמר לו הקדוש ברוך הוא את שוכחו ואני לא אשכחהו, הה"ד ולא זכר שר המשקים. ד"א שר המשקים שכחך ואני לא אשכחך, מי היה מחכה לאברהם ושרה שהיו זקנים שיולד להם בן, מי מחכה ליעקב שעבר במקלו הירדן שיפרץ ויעשיר, מי היה מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלו שיהיה מלך…^[8] מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (עמוס ט) ביום ההוא אקים את סוכת דוד, שיהיו כל העולם אגודה אחת שנאמר (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. עכ"ל המדרש.

מבאר המתנות כהונה: מי מחכה – מי היה מעלה על דעתו, כלומר, מי הוא זה שיעלה על דעתו שסוף יבוא לידי כך.

מבאר הרב ולדשיין וזלה"ק:

האדם משתוקק לדעת מה יהיה אחריתו, ומה יהיה הסוף עמו. שאלות הסוף והאחרית ממלאות לבו של אדם. והסיבה לכך, שמאחר שקשה לו לדעת את האחרית, לכן מבקש לו האדם מצב כזה שלא יהיה האחרית שבו סתום, דהיינו כל מצב שיוכל לשער בשכל הסיבה והמסובב שלו, ישער שכך מסתבב האחרית של הדבר. ובאמת האחרית והסוף של כל הענינים מסורים רק לה' לבדו!

ידיעה זו שהאחרית והסוף של כל הדברים הוא רק בידי ה' היא למעלה מהשכל הסיבה והמסובב שהוא מלא טעויות, שלא יכול האדם להבין בשכלו הסיבה והמסובב שלו, כי לדעת את האחרית של כל ההויות והענינים זה סתום וחתום מלב האדם ולא יכול לדעת בשום אופן, כמו שמנו חז"ל (פסחים נ"ד ע"ב) שבעה דברים שמכוסים מבני אדם, ואחד מהם 'אינו יודע במה משתכר'. והנה מצינו שיש כמה ענינים אשר השכל הסיבה והמסובב גוזר בהחלט אחרית הדברים לרע, ואח"כ מתברר שלא כן הוא, כמו שיארע חולה מסוכן אשר אחר ישוב הדעת של שלשה גדולי הרופאים החליטו שאין לו תקנה לחיים, ואח"כ נתברר שהחלטתם נשאר מעל, לפי שיש הנהגה למעלה משכל סיבה ומסובב.

וזהו שאמרו חז"ל כאן במדרש 'מי היה מחכה לאברהם ושרה שהיו זקנים שיוולד להם בן' מי היה עולה על דעתו שיהיה כך לבסוף, הלא לפי חשבון השכל סיבה ומסובב יכול כל מבין לומר בתקיפות שבודאי יכלה כל ימיו ולא יזכה לבן, וכך אמרו האיצטגננים, אבל באמת לא כך היה האחרית, כי העלה אותו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע, והראה לו הקב"ה שהמניעה מחמת זקנה אין זה מניעה מוחלטת, כי האדם העליון יש עליו הנהגה מיוחדת למעלה משכל סיבה ומסובב.

מי מחכה ליעקב שיעבור במקלו הירדן שיפרוץ ויעשיר, אם אחד היה רואה את יעקב עובר את הירדן במקלו, האם היה עולה על דעתו שיתעשר? הרי לפי השכל הסיבה והמסובב שיעקב איש תם, הולך למקום שאין מכירים אותו, ולבן הוא איש חריף, לא יתכן שיעקב יתעשר בבית לבן הרמאי. אבל אח"כ נתברר שיעקב אבינו היה למעלה משכל סיבה ומסובב, כמו שביאר הרמב"ן (בראשית ל"א ח') שלבן היה מחליף את משכורתו אחרי שכבר התעברו הצאן, והיו יולדות כרצון יעקב… 

מי היה מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלו שיהיה מלך [מהמדרש לעיל]. לפי השכל הסיבה והמסובב היינו צריכים לדון שבודאי ישאר עבד עולם, שפל ונבזה, לא יוצלח, אחר שנמכר לישמעאלים במחיר נמוך, מי עלה על דעתו שיקפוץ ממדרגה למדרגה כעל כנפי נשרים, אבל אח"כ נתברר שהאחרית היה בבחינה כל כך נפלאה עד שלא היה בראשיתה כלום, וההשתלשלות היתה ע"י סיבות נפלאות… [כך המדרש הולך ומביא עוד דבריהם של משה, רות, דוד, חנניה מישאל ועזריה, שלפי ראות עיני הטבע הכליון היה אמור להיות מנת חלקם, אך לא היא, וכל אחד מהם לא זו שנשאר בעולם החיים, אלא אף עלה לגדולה עצומה, וכך תהיה אחרית הגאולה העתידה בב"א]

סיום דברי המדרש: מי מחכה לגלויות שיהיו  לשם ולתהלה, מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקב"ה…מי מחכה שיהיו כל העולם אגודה אחת, שנאמר [צפניה ג' ט'] כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם ה' לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד.

ביאור הדברים שכמו כן אנו צריכים להבין ולהאמין לכל ההבטחות, שיהיו כל ישראל לשם ולתפארת, ועוד יקום מלכות בית דוד, ועוד יהיו כל ישראל וכל העולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם אעפ"י שאין כעת הסיבות הטבעיות שמראים על זה, אבל יש לנו את הכלל שאף בכל המצבים סופם לא היה מסיבה טבעית אלא מסיבה רוחנית, אם כן יש לנו לבטוח בה' אשר גדולה זכות הבטחון שיצמח ממנה אחרית למעלה מכל שכל סיבה ומסובב. כמו סופו של אברהם שזכה לבן…של יעקב שזכה לעשירות…יוסף שנתברך במלכות ומשה שנעשה מושיע לישראל…

[לימוד הדרכה בחינוך ממדרש זה]

וכמה פעמים אנו רואים בחוש שכמה תלמידים שלפי מבט חיצוני אי אפשר להגיד עליהם כלל מאחריתם וסופם, ואח"כ נתברר שתופסים מקום היותר חשוב בחיים, עד שלא יאומן כלל כי יסופר, ובעל כורחינו אנו צריכים להבין כי רק סיבה רוחנית יש כאן, כי מצד סיבה גשמית אי אפשר זאת בשום אופן. והסיבה היא בזכות שבירת הרצון. אצל יוסף שאמרו חז"ל שכל מצב המלוכה שהשיג במצרים, היה בזכות שבירת הרצון, ולא רק הנס של המלכות בלבד, אלא גם הנס של קריעת ים סוף היה ג"כ בזכותו, וכמו שאמרו חז"ל (מדרש תהלים קי"ד ט') הים ראה וינוס, מה ראה…ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב"ה ינוס הים מפני הנס מן העבירה, שנאמר (בראשית ל"ט י"ג) וינס החוצה, אף הים נס מפניו שנאמר הים וראה וינוס…

עלינו להרגיש את המציאות הזו, שכל האחרית של הראשונים לא היה ניכר עליהם מתחילה, מפני שרק הסיבה הרוחנית גרמה את עלייתם וסגסוגם. אם כן צריך כל אחד להגביר את הרגשת השכל על הרגשת הדמיון, אעפ"י שלא יכול להעלות על דעתו את אחרית הדברים, אבל בשביל זה לא יגרע מדרגת הסיבה הרוחנית, כי טבע הרוחניות הוא למעלה מהשכל הסיבה והמסובב.

'ומה נעשה? הדמיון נחל שוטף והשכל יטבע' סיבה טבעית יש להדמיון והשערה. וזה נותן חיות בלב המקוה, אבל סיבה רוחנית מובן בשכל, אך אין לו דמיון, לכן ינצח הדמיון את השכל, 'אם לא נוליכנה באניה, שהיא רגשת הנפש וסערת הרוח' [אגרת המוסר לרבי ישראל סלנטר ד"ה פגעי התבל], ועלינו ללמוד מוסר בהתפעלות והתרגשות, ואז נתעלה מעל גלי הדמיון השוטף ונעלה מעלה מעלה בעז"ה. עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.

זיהוי נסיון תקיפת היצר – נודניק!

וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם׀ י֑וֹם וְלֹא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִהְי֥וֹת עִמָּֽהּ (בראשית ל"ט י')

הרב מרדכי בריסק^[9] כותב בספר דרשות מהר"ם בריסק בדרשה לשבת שובה (תרצ"ד ד"ה ונחזור לדברי אגדה) וזלה"ק:

…מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ט' י"ג) אֵ֣שֶׁת כְּ֭סִילוּת הֹֽמִיָּ֑ה פְּ֝תַיּ֗וּת וּבַל־יָ֥דְעָה מָּֽה ופירש באלשיך שם כי בא שלמה המלך ע"ה לבטל תלונות בני אדם האומרים מה נשתנה היצר הטוב מהיצר הרע, כי אם היה היצר טוב בא אל האדם כל כך כהיצר הרע גם כן היינו שומעים לו, ותירץ דהנה אנו רואים בעולם המסחר דהסוחר המביא אבנים טובות ומרגליות אינו צריך ריבויי דברים לפתות הקונה, לא כן סוחר שבא למכור סחורה מזויפת צריך השתדלות רב למכור סחורתו.

כן הוא החילוק בין היצר טוב ליצר הרע כמובן, ועל כן אומר הכתוב אשת כסילות הומיה שמדברת הרבה, ולמה, כי היא פתיות ובל ידעה מה שהסחורה מגונה וצריכה לדבר הרבה שתוכל למכרה. וזה שנאמר גבי יוסף (בראשית ל"ט י') וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם׀ י֑וֹם, מזה הבין יוסף כי מעשה היצר הרע היא זאת ולא שמע אליה, וזה שאמר התנא (אבות ג' ט"ז) החנות פתוחה של היצר הרע והוא מקיף וסובב את העיר בסחורה ולפתות בני אדם בראיה שמיעה ודיבור וכיוצא, אמנם מזה עצמו שהוא צריך השתדלות כל כך, מזה נדע ששקר במענה פיו כי לסחורה טובה אין צורך רוב השתדלות, אמנם שיוכל להנצל ממנו בענינים כאלו אשר מקושרים  בתאוות עצומות, צריך עזר וסעד ממעל…

'ואני' שתי משמעויות

וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר… וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא. (ל"ז כ"ט-ל'). הרב שמעון בצלאל ניימן זצ"ל הי"ד בספרו פנינים יקרים החדש מביא דברי מעשה רוקח לרבינו אלעזר רוקח אב"ד אמשטרדם וזלה"ק: …איתא ברש"י…כל זמן שהיה יעקב באבילות לא שרתה עליו שכינה, דאין השכינה שורה מתוך עצבות. וידוע (זהר בראשית י' ע"ב) שכינה נקראת 'אני'…ובזה מבואר: הילד איננו ו'אני' פירוש גם השכינה, דאם היתה אצלו היתה מגלה לו ואני [ראובן] לא הייתי חייב בדבר. עכשיו שהילד איננו וגם אני [השכינה], אנה אני [ראובן] בא!.

---

[1] תחילת עריכתו בכ' בכסלו יום אזכרתו של מו"ר הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל, הרב יצחק הוטנר זצ"ל, בכ"ד בכסלו יום פטירתם של הרב חזקיהו מדיני ה'שדי חמד', והרב אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל.

[2] בן פורת יוסף (בראשית ויחי מ"ט כ"ב) פירש רש"י בן חן…בן פורת עלי עין פירש רש"י וזלה"ק: חִנֹו נטוי על  העין הרואה אותו.

[3] ירושלמי הוריות (פ"ב ה"ה) ואף איקונין של רחל ראה. אוקיר טובה למו"ר הרב יעקב פישר שליט"א שלימדני זאת.

[4] הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (תרמ"ה – ד' בשבט תשכ"ו) בעהמ"ח שו"ת שרידי אש. מגדולי התורה בדור שלפני השואה, אישיות מיוחדת ורב גונית. נולד בפולין, בשנות ילדותו התגורר במקום מושבו של הרב אליהו ברוך קמאי זצ"ל, שלימים נתמנה לראש הישיבה ורבה של מיר. גאונותו של הרב ויינברג באה לידי ביטוי בשנות ילדותו, כאשר הקשיב לשיעורו של הרב קמאי, וכשהרב שאלו, האם הוא מבין? ענה שכן אבל יש לו קושיה בנקודה זו וזו. הרב קמאי השתומם, באשר הלומדים הותיקים כבר איבדו את ה'חוט המקשר' בשיעור הלמדני, והילד שואל כהלכה, מאז למד אתו בקביעות, וכשנקרא לשמש כראש הישיבה במיר נטל את יחיאל יעקב אתו. ממיר עבר לסלבודקה שם הכיר את הרב משה מרדכי אפשטיין זצ"ל ולרב נתן צבי פינקל ה'סבא' מסלבודקא. במיר היה חברו של הרב אליעזר יהודה פינקל חתנו של הרב אליהו קמאי, ששימש לאחר מכן ג"כ בראשות הישיבה במיר.
בהיותו צעיר לימים נתמנה לרב בעיר פילווישקי שבליטא. כאן החל עבודת קודש בציבור. הקים 'קיבוץ' לבני תורה צעירים ובעלי כשרון, והדריכם בנתיבות התלמוד. הצטרף לאגודת ישראל. כתב מאמרים תורניים בקובץ יגדיל תורה אותו ערך הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל (לימים עלה לירושלים)

[5] הספר לבושי מרדכי עה"ת ומועדים בשני כרכים יצא לראשונה מכת"י ע"י הרב יצחק פנחס פריינד (ברוקלין תשע"ט)

הרב מרדכי לייב וינקלר (תר"ה-תרצ"ב) מגדולי רבני הונגריה בתקופה שלפני השואה, נחשב מעמודי ההוראה. למד אצל תלמידו של החת"ם סופר הרב יצחק אהרן לנדסברג זצ"ל, ושרשי תורתו ושיטתו של החת"ם סופר נקבעו באישיותו. תשובותיו בהלכה נכתבו בשו"ת לבושי מרדכי שיצא לאור עוד בחייו. בתשע"א יצאו מחדש כל חלקי השו"ת בד"כ. כמו"כ חידושיו למסכתות הש"ס נערכו אף הם מחדש.  נפטר בי"ז בתמוז תרצ"ב. היתה לו בת יחידה שהתחתנה עם הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל שלימים נעשה רבה של העדה החרדית בירושלים, אך ממנה לא נולדו ילדים, [הרב דושינסקי נישא בשנית ומזווג זה נולד בן יחיד] וזכרו בעולם זוהי תורתו. ופטירתו סמוך לשואה, לכן הבאתי מדבריו בחיבור זה.   

[6] הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם (בי"ז בכסלו יום הסתלקותו). הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר'  ועוד.
דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת ומפוארת בתשע"ז שבחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת.
רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.

[7] ביאור הדברים (עפ"י מדרש רבה המבואר) ששר המשקים רצה לזכור ולהזכיר את יוסף, ולכן עשה תנאים כלומר מאורעות שיזכירו לו את הדבר, וכן חיפש הזדמנויות נאותות להזכיר את יוסף, ואפילו עשרה קשרים בבגדיו כדרך הרוצים לזכור דבר מה ועושים קשר בבגדיהם. אך בהשגחת ה' מכוונת כל אלו לא הועילו והוא שכח, וזאת מכיוון שעדיין לא הגיעה השעה מאת ההשגחה הראויה לך, וכן כדי שלא יתלה שר המשקים את הצלתו של יוסף מעצמו.

[8] המדרש ממשיך ומונה אירועים מכל כתבי הקודש שעולים למנין תשעה. רבי שמואל אשכנזי בפירושו יפה תואר השלם, מבאר באריכות מה נלמד מכל אחד מאירועים אלו. הוא מלמדם הן במובן הגאולה ומהלך כלל ישראל, וגם במהלך של האדם הפרטי.

[9] הרב מרדכי בריסק הי"ד (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה  לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח 'דרכי תשובה' זכר צדיקים לברכה.
בהיותו בן ל"ג נבחר לשמש ברבנות במחוז טשאנד שברומניה, חמישים ישובים היו פרושים תחת חסותו. במקום זה הקים ממלכה של תורה ומפעלי חסד רבים. הישיבה שהקים ועמד בראשה היתה מפאר פעולותיו. ייסדה בפחות ממנין בחורים עד שבשיא תפארתה נהרו אליה אלפי תלמידים ונחשבה לישיבה הגדולה ביותר ברומניה וטרנסילבניה הסמוכה לה. שיעוריו הלמדניים היו בנויים לתפארה משילוב של ביאור הפשט הישר והגיון צלול שצלח נחשולי קושיות ותמיהות במהלך בניית הסוגיה. אמנם גדלותו התפרשה גם לשדה הפסיקה ההלכתית. בסוגיה הלכתית קשה של מחלוקת בענין כשרות המקוה בעיירה מסויימת בהונגריה בין רב המקום טען לכשרות המקוה, לדומ"ץ שאסרה בגלל סוגיה של 'זחילה שאינה ניכרת' (מובאת בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ד בסימנים הראשונים). המהר"ם מבריסק נטה לדברי הרב ולהכשיר את המקוה. הגם שרבנים מהונגריה רצו אפילו ל'רווחא דמילתא' לתקנו, הוא טען בתוקף להשאירו בכשרותו ללא תקון כדי לא להוציא לעז על הראשונים ילדי ישראל הקדושים והטהורים. בסופו של דבר נמסר הדבר לזקן רבני הונגריה הרב שלמה זלמן עהנרייך אב"ד קהילת שימלוי זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת לחם שלמה, שהכריע להיתר.
בספר ממנו הובאו הדברים לקמן נמצאות דרשות רבות שמסר לבני הישיבה כ'פתיחה' לזמני הלמוד, וכן דרשות לימים נוראים שבת הגדול ועוד. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין) דרשתו האחרונה שנאמרה ונדפסה היתה של שבת שובה תש"ד, כאשר מרבית יהדות אירופה כבר נרצחו ע"י הנאצים ימ"ש, והכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד.
בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו. אך טרם הגיע לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר הזה וכמו"כ חידושי סוגיות מהר"ם בריסק שיצא לאחר שנים נוספות, המשיכו את שושלת קודש הזהב ע"י נכדיו וניניו. (התולדות נכתבו עפ"י הקדמת המלבה"ד, וכמו"כ עפ"י מאמר 'בקדושה של מעלה' לרב פינחס אליהו אייזנטל שליט"א התפרסם בתוספת ל'המודיע' ערב שבועות תשס"ג.)