תורתך לא שכחתי

במדרש רבה שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וגו'. הלכה אדם מישראל ששותה מים לצמאו, אומר ברוך שהכל נהיה בדברו. רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם וכו'. ועיין בדברי המפרשים שדקדקו דמה עניינו לכאן, עיין שם:

ונראה דיש לפרש לפי מה שכתב בזרע ברך חלק שני, פרשת בשלח לפרש דהאי דפליגי רבי טרפון ורבנן, היינו משום דכל דבר שנברא בששת ימי בראשית, מתוך הדברים שנבראו במאמר ובדבור הקב"ה. שייך ביה שהכל נהיה בדברו, כלומר הכל נעשה באותו דיבור שהוציא מפיו, דבדבר ה׳ נעשו הכל. אכן במים, סבירא ליה לרבי טרפון דהמים קודמים למעשה בראשית, שהרי רוח אלקים מרחפת על פני המים, וכיוון שכך הרי אין המים בכלל אותן הנבראים במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן, ברא הקב"ה אותן, כשעלתה מחשבתו לבראותן. אבל המאמרים, לא היו רק בשעה שברא שמים וארץ, שאמר להאמצעים, שיוציאו דבר פלוני ופלוני. ולכן קבע להמים ברכה בפני עצמה, בורא נפשות רבות. אבל רבנן פליגי עליה, סבירא ליה דגם המים היתה בריאתם על תקינן ביום ג' מששת ימי בראשית, שאמר להם יקוו המים. כדאיתא במדרש שאמר הים למשה רבינו אני גדול ממך, שנבראתי ביום ג'. [ויש לומר ממה דאיתא בחגיגה בדף יב, עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן שמים וארץ וכו' רוח ומים וכו', עיין שם. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל פרק י"ז דכלים משנה יד שפירש כן המתניתין. עיין שם. אך במדרש רבה פרשת בראשית פרשה ד', לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך בשלישי ב' פעמים כי טוב וכו', עיין שם. ועיין בפירוש רש"י, הא למדת שקדמו המים להארץ, עיין שם]. משמע דגם המים נבראו, לאחר בריאת שמים וארץ, על ידי מאמר, יקוו המים, ושפיר נופל עליהם ברכה שהכל נהיה בדברו, כלומר במאמרו.עיין שם:

והנה בדרשות מהרי מינץ ז"ל בדף שמיני כתב בהא דאמרו רז"ל וישב הים לפנות בקר לאיתנו, לתנאו הראשון, לתנאו שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית עם הים שיקרע. היינו שהקב״ה התנה עם יסוד המים שככל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק, שיסור למשמעתו, על דרך משל על הים שיקרע למשה ועל הירדן ליהושע. והיינו לתנאו הראשון, היינו לשוב ולהקרע שנית כשיגזרו עליו צדיקי הדור, עיין שם. ועיין בעשרה מאמרות, מאמר חקור דין פרשה ל', עיין שם:

ויש לומר דזה הוא רק לרבנן דסבירא ליה דהמים היו בכלל ששת ימי בראשית, כדברי זרע ברך הנ"ל,  שפיר יש לומר שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו נביא שיסור למשמעתו.  ואם כן גם מה שנקרע הירדן ליהושע היה גם כן מטעם תנאי הראשון, כנ"ל:

אך לרבי טרפון דסבירא ליה, לפי דברי זרע ברך הנ"ל, דהמים קודמים למעשה בראשית, ואין המים בכלל אותן הנבראין במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן ברא הקב"ה אותן, כשעלה מחשבתן לבראותן כנ"ל. ובהא לא ידעינן שהתנה עם יסוד המים כמו עם כל מעשה בראשית, שכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסור למשמעתו. ויש לומר דלרבי טרפון הא דנקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע, הוא מצד שבידו יתברך לשנות המערכות, כמו שכתב בשפתי כהן פרשת בשלח, דמשום הכי הקדים התנאי, והלא יש יכולת בידו יתברך לשנות המערכות, היינו לפי שקדמה בידיעתו, שעתיד לומר טענה מספקת, לומר מה נשתנו אלו מאלו, לזה הקדים התנאי, עיין שם. אם כן יש לומר דלרבי טרפון אין הכי נמי, דהא מקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע היה מצד שינוי המערכות ולא מצד התנאי, כיוון דהמים לרבי טרפון לא הוי בכלל מעשה בראשית, לומר שהיו בכלל התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית כנ"ל:

ולפי זה אתי שפיר דהמדרש רבה הנ"ל, דהיינו דאמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וכו'. והיינו שהירדן יהיה נקרע לפניהם, הלכה אדם מישראל, השותה מים לצמאו אומר ברוך שהכל נהיה בדברו וכו', היינו דלרבנן דסבירא ליה דאומר שהכל נהיה בדברו, אם כן סבירא ליה דהמים הם בכלל ששת ימי בראשית כנ"ל. ואם כן יש לומר דהא דאתה עובר היום את הירדן וגו', הוא מצד תנאי הראשון שהתנה הקב"ה עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסיר למשמעתו כנ"ל. אבל לרבי טרפוןן דסבירא ליה דאומר בורא נפשות רבות וחסרונם, דסבירא ליה דהמים קודמים למעשה בראשית כנ"ל, אם כן הא דנקרע הירדן אינו מצד תנאי הראשון, כיון דהמים לא היו כלל בכלל ששת ימי בראשית כנ"ל. אם כן הא דאתה עובר היום את הירדן וגו' הוא מצד שה' יתברך ישנה את המערכות ולא מצד התנאי הראשון כנ"ל ודוק היטב:

עוד נראה דיש לומר לפי מה שכתב בתורת משה לחתם סופר ז"ל, דנהי דטובה גדולה עושה הקב״ה עם בריותיו להשקות צמא, לרוות צמאונו, היינו מפני שבראו חסר ונצמא למים. ואלו בראו בשלימות לא היה צמא ולא היה צריך למים. אם כן ברכה זו מה טיבה, עיין שם: אך נראה לפפי מה שכתב באור החיים פרשת שלח דמשום הכי נברא האדם, להיות מוכרח לאכול ולשתות היינו משום דרוב מצות תלויות באכילה ושתיה, ואם האדם לא היה מוכרח באכילה ושתיה, לא היה באפשרי לקיים המצוות התלויות באכילה ושתיה. וכן כתב בשמחת הרגל לרב חיד"א ז"ל, וכן במדבר קדמות מערכה א' אות נג, עיין שם:

ולפי זה האדם היה מוכרח להיות נברא חסר, להיות מוכרח לאכול ולשתות בשביל לקיים המצוות התלוית בהם, כנ"ל.  אם כן שפיר חייב בברכה בשותה מים לצמאו, כיון דהיה מוכרח להיות נברא חסר השלימות להיות תאב לאכילה ושתיה, בכדי לקיים המצות התלויות בהם. אם כן שפיר חייב לברך על אכילה ושתיה:

והנה עיקר קיום המצוות היא רק בארץ ישראל, כמבואר דבמדבר לא היה להם כל כך לקיים מצוות התלויות באכילה ושתיה דלא היה להם רק המן כמבואר בזוהר פרשת האזינו. אני ישנה אמרה כנסת ישראל, אני ישנה מפקודי אורייתא בזמנא דאזלינא במדברא, ולבי ער לאעלה לארעא למעבד להו דהא כל פקודי אורייתא בארעא משתכחין. עיין שם. ועל מה שכתבנו בזה לעיל בפרשת שלח, עיין שם:

ולפי זה עיקר ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ, דאז האכילה ושתיה מוכרת בכדי לקיים המצות התלויה בהם. וכל ההכרח באכילה ושתיה טרם בואם לארץ היה גם כן כדי שיבואו לארץ ויקיימו המצות התלויות בהם. נמצא דכל ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ:

ולפי זה יש לומר דהמדרש רבה הנ"ל, דהיינו דאמר שמע ישראל, אתה עובר היום את הירדן. הלכה אדם מישראל, ששותה מים לצמאו וכו' היינו משום ביאת ישראל לארץ לקיים מצות שהיא בארץ ישראל כנ"ל, דמשום הכי נברא אדם חסר להיות תאב לאכילה ושתיה. ומשום הכי איכא ברכת הנהנין, והיינו דאמר שעיקר ברכת הנהנין הוא רק מצד ביאת ישראל לארץ כנ"ל ודוק היטב:

—

הרב אברהם נפתלי הרשקא הי"ד נולד בקלאבוצק לאביו ר' יעקב גולדברג ולאמו מרת בלומה ע"ה. הוא התגורר בוויעלון, עסק בתורה הרבה, בשקידה רבה, הרביץ תורה ברבים בחריפות ובקיאות ישרה והיה ראש ישיבה בוורשה. בשנת תרצ"ג יצא לאור קובץ דרשותיו השבועיות בספר "מעשה זית" (ובראשו הסכמות מאת הרב חנוך העניך גד יוסטמן מפילץ אב"ד וויעלון הי"ד, הרב יצחק זליג מורגנשטרן ה"ד האדמו"ר מסוקולוב, הרב מנחם מנדל גרינברג זצ"ל רבה של וויעלון, הרב מנחם זמבה הי"ד. כמו כן היו לו חיבורים בכתב יד על מסככת קידושין וסוגיות הש"ס.

בסוף הקדמתו לספר כותב המחבר:

ומנשים באוהל תבורך אמי מורתי מרת בלומה תחי' אשר הרבה השתדלה עבורי, לגדלנו לתורה, עוד בהיותי ילד, אמרה נפשי להיות חלקי עם עמלי התורה, אך רבות צררוני מנעורי, ובעוונותי הרבים התלאות והעניות, אשר עברו עלי, יכלו לי, מלעלות על במתי התורה והיראה כאשר אמרה נפשי, וחסדי ה' כי לא תמנו, שלא שם חלקי מיושבי קרנות, וברוך ה' שהגיענו לזמן הזה להוציא לאור מחידושנו… כן יעזרנו ה' יתברך ללמוד וללמד, ולא ימיש התורה מפי ומפי זרעי עד עולם ונזכה לחזות בשוב ה' שבות עמו אשר כהיום הזה, גזירות קשות, מתחדשות עלינו במדינות שונות, ה' יתברך ירחם עלינו, ויקבץ נדחי ישראל שה פזורה לארצינו במהרה בימינו אמן".

על ספרו "מעשה זית", נכתב בביטאון אגודת ישראל "דרכנו", א' ניסן תרצ"ה:

ספר "מעשה זית", כולל חידושים ודרושים על סדר הפרשיות, גם חידושים והערות בהלכה מאת אברהם נפתלי הירצקע ב"ר יעקב ז"ל גאלדבערג ר"מ ב"מתיבתא" בורארשא. דפוס ליבעסקינד ווארשא.

בראש הספר באים הסכמות מאת גדולי הדור, המשבחים גם את הספר וגם את המחבר. ביחוד כדאית וראויה להזכר הסכמתו של האדמו"ר מסאקאלוב שליט"א הנכנס עם המחבר במשא ומתן פלפולי ארוך ומוסיף הערות אחדות על דבריו.

על מהותו של הספר יעידו הדברים הבאים בעמוד ה"שער" – ספר דרושים אבל לא ממין הרגיל ביותר. הדרושים על פרשיות השבוע ערוכים, כרגיל, בדרך פלפולי – ובכל זאת אינם היינו־הך עם מגידות ודרוש סתם. הדרוש והפלפול אינם באים פה רק לשם חידוד ושינון גרידא.

רוב דברי הדרוש הבאים בספר הם דברים היוצאים ונובעים מלב כואב ודואב – דברים שהמחבר קנה אותם בודאי ביסורי־נפשו וצער לבו, אגב עסקו במסירת־נפש בהפצת לימוד התודה ועמלה. יש לשער כי דברי המהר"ל ז"ל ב"נתיבות" (נתיב התורה פרק ט) "דעסק התורה הוא עצמו הקרבת קרבך" – דברים הנאמרים ונשנים פעמים רבות בדרשותיו של המחבר – ידועים לו למחבר מן הנסיון… כי הגע בעצמך: כלום יש אדם בעולם שירגיש וידע כל כך בצערם וקרבנותיהם של בחורי ישראל, המוסרים את נפשם על לימוד התורה מתוך כפן ועוני, כשם שמדגיש את זה ריש מתיבתא בישראל מטעם זה מובן גם כן, למה יעשו ביחוד רושם עז וחזק, הדרושים "עץ חיים" הבאים אחרי החידושים על כל פרשה ופרשה, והמוקדשים ברובם לרעיון החזקת התורה ולומדיה (ראה דרוש "עץ חיים" לפרשת נח, חיי שרה, שמות, פקודי, צו).

לתודה מיוחדת ראוי המחבר בשביל פזרונותו היתירה, בדרשותיו "ואין המחבר דנן נוהג את המנהג של "עשרין מקמצין". אדרבה: פזרן הוא, טוב עין. פלפולו אינו פלפול דחוק השואב ויונק מסברותיו העצמיות של המחבר. ברם כל דברי המחבר מוטבעים בדברי מורינו רובותינו הראשונים והאחרונים, זכרונם לברכה. בין ספרי הדרוש שהופיעו בשנים האחרונות מעטים המה הספרים שיהיו מלאים כל כך בקיאות כספרו זה של המחבר. כי על כן אגב פלפולו ודרשותיו מפזר המחבר לפנינו בפזרנות רבה מלא חפניו: מדרשי חז"ל מבבלי וירושלמי, מדרשים, מכילתא, ספרא וספרי, ראשונים ואחרונים, חקירה, קבלה, ספרי יראים, מוסר ועוד. בטוב טעם והשכל, בהגיון בהיר ושפוט יודע לשלב ולענוב דברי תורה אלו באלו, להקבילם אלו מול אלו, ולהשכין שלום בבית־מדרש האגדה וההלכה. וכה תרום ותתנשא לעינינו תורתתנו הקדושה בת עין הפנים-לתורה אחת תמימה ושלמה, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

הרב אברהם נפתלי גולדברג נהרג בשואה, הי"ד.

הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד עם האדמו"ר ה"מנחת אלעזר" ממונקטש זצ"ל

תביאנו אל הר קדשיך ושמחנו כבית תפילתיך כמו שכתוב והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי וכו'.

המשך הדברים יובן בהקדם ביאור ביאור דברי ירמיה (איכה ב,ט) קומי  רוני בלילה לראש אשמרת שפכי כמים לבך נכח פני ד', הכוונה דידוע דתפילות ישראל עולין לפני כסא הכבוד דרך ירושלים ובית המקדש, כי מכון לשבתך כתיב. ופירוש רש״י (שמות ט״ו,י״ז) מקדש של מטה מכוון נגד מקדש של מעלה, וכמאמר חז"ל (ברכות ל') היה עומד בחו״ל יכווין לבו נגד ארץ ישראל, ובארץ ישראל יכוון נגד ירושלים ובירושלים יכוון נגד בית המקדש, וכן כתוב במדרש (שיר השירים פ״ד), וכן נקטי'נן בשו״ע (או״ח סי' צ"ד).  ובכן העומד להתפלל צריך ליתן עיניו ולבו לירושלים ובית המקדש כאלו עומד שם נגד שערי שמים. ומובן בזה מאמר חז"ל (ברכות ח') ומובא במדרש רבה (תבא) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, אמר הקב״ה אם הלכת לבית הכנסת להתפלל אל תעמוד על פתח החיצון אלא הווי מתכוון דלת לפנים מדלת, לשקוד על דלתי אין כתיב, אלא על דלתותי, ב' דלתות, והכוונה דבכל מקום שעומד להתפלל בשערי בית הכנסת צריך לכוון לבו נגד שערי ירושלים ובית המקדש ששם דלת הפנימי נגד כסא הכבוד וכמו שנאמר והתפללו אל ד' דרך העיר אשר בחרת.

וכעת כי חרב זבול בית תפארתנו ושמם בית מקדשינו, ועל זה מקונן ירמיה (איכה ג,ח) גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי,  ופירש״י סתם חלונות הרקיע בפניה. ושה פזורה ישראל בארבע כנפות הארץ אשר כל פה וכל לשון שואל כענין איה מקום עליית תפילותינו וחס וחלילה אבדה תקוותינו. ובכל זאת שמך לא שכחנו ובטוח לבינו כי שערי תפילות לא ננעלו מאתנו כי רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע כי הצדיקים ע״י תפילתם המה בוקעים סתמי חלוני רקיע ומעלין תפילות ישראל ומבטלים מהם כל גזרות קשות ורעות להושיעם מצרת נפשם, כמו שמצינו במשה רבינו ודוד המלך ושאר צדיקים, וכן בדברי חז"ל (סוכה י״ד) אר״א נמשלה תפילת הצדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב״ה ממדת רגזנות למדת רחמנות, וגם (יומא כ״ט) דצדיקים כל זמן מרבין בתפילה תפילתן נשמעת, וכן כתוב בילקוט (תהלים כ"ה), ומצינו במדרש רבה על הפסוק ויהי באשמורת הבוקר, דבוקר היא שעת רחמים ועת רצון. ועיין במגן אברהם (ריש הלכות ראש השנה סק״ד). ומעתה מובן מה שכתבו בספרים הקדושים דצריך כל אחד ואחד מישראל טרם שיעמוד להתפלל להתקשר עצמו לצדיקים שבאותו דור כדי להעלות תפילתו עם תפילת צדיקים. ועל זה רמז ירמיה קומי רוני בלילה. רוני (מלשון רנה ותפלה) בלילה (רומז לגלות), אפילו בגלות אחר חרבן בית המקדש בכל זאת קומו להתפלל לראש אשמרת, שאז היא עת רחמים ורצון, ואם כי נסתמו חלוני רקיע עם כל זה, שפכי כמים לבך נכח פני ד', אלו הצדיקים הנקראים פני ד', ועל ידם יעלו תפילתכם.

אכן מה נאמר ומה נדבר אם נפן לימין אין גואל ולשמאל ואין מושיע. כי לדאבוננו ולשברון לבנו ולב כל בית ישראל נסתלקו מאתנו השתא כך וכך אדירי ושרי התורה צדיקים יסודי עולם ומגיני הדור משרתי עליון חסידים תמימים וישרים במדינתנו ושאר מדינות, הם הלכו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות. הוי! מי יתפלל בעדינו, מי ישפוך שיח לנו. מי יעתיר בעדינו, מי יבקע חלוני רקיע ומי יתייצב לנו למגן ולמושיע. אוי לנו כי חטאנו! אוי­ מה היה לנו! ולא עוד כי כעת לקינו בכפליים, כי כל זמן שהצדיקים בחייהם, אשר היכל ד' המה, לא הרגשנו כל כך כאב וצער חרבן בית המקדש, כי תורתם ועבודתם השלימו הרבה בחסרון בית תפארתינו, אולם כי גם הצדיקים נעדרו מאתנו, הרגשנו בחסרון שניהם. ועל זה כוונו חז"ל (ראש השנה , ובמדרש איכה) קשה סילוקן של צדיקים יותר מחרבן בית המקדש, דכתיב ביה ותרד פלאים, ובסילוקן של צדיקים כתיב הפלא ופלא. אשר לדברינו מובן היטב כי על ידי פטירת צדיקים מורגש אצלנו חסרון שניהם…

ומעתה נבוא לדברי תנחומין כי הנביא (הושע ו) אמר יחיינו מיומים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו. ופירש״י ביום השלישי, בבנין הבית השלישי יקימנו. ואפשר לומר, הכוונה על פי מה שפירש הכתב סופר תהלים קכ״ב. שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך, דהכוונה דכל זמן שבית המקדש היה קיים, הקרבנות מכפרות, וכשאין בית המקדש קיים הקב״ה לוקח את הצדיק ומכפר על עוון הדור. ועל זה התפלל שאלו שלום ירושלים, שיהיה הבית המקדש בנוי לתלפיות להקריב בו קורבנות לכפר על עונותיהם של ישראל, ועל ידי זה ישליו אוהביך, הצדיקים יחיו בשלום ושלוה ולא יהיה צריך לסלקם לכפרת עוון הדור, עיין שם. ואם חומה היא נבנה עליה לפרש מאמר חז"ל (סוף ברכות, יבמות וכריתות) שלום רב לאוהבי חורתיך ואין למו מכשול, שלא יסתלקו הצדיקים, ואימתי, כאשר יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, שהבית המקדש יעמד על תלה בנויה אז הקרבנות מכפרות על עון הדור. ובזה מובן דברי דוד המלך (תהלים נ״א) זבחי  אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה, זאת אומרת, שע״י סילוקן של צדיקים נתעורר הלב ונעשה נשבר ונדכה דך הרוח, והן המה זבחי ד' במקום הקרבנות שבבית המקדש, ולכן אנו שופכים עתירה ותפילה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, ונרוויח על ידי זה, שלא יסתלקו מאתנו הצדקים, כי אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים, ולא נפשות הצדיקים. ובכן זה הכוונה לכו ונשובה אל ד' כי הוא טרף, דפירשנו דקאי על מיתת צדיקים כדברי חז"ל (במדרש רבה) מכה אשר לא כתובה בתורה זו מיתת צדיקים. ומהו יך, היינו הכאה במיתת צדיקים, ויחבשנו לכפר על עונותיהם של עוון הדור,

ועל כן אנו מבקשים כעת יחיינו להחיות נפשות הצדיקים מיומים, כפירוש רש"י משתי פרעניות שעברו עלינו משתי מקדשות שחרבו, ואין מקום להקריב קרבנות ומאז גלי הצרות עברו ראשנו כי הצדיקים נתפסים בעונותנו, ואין מי יעמוד בתפילה בעדנו, ולכן מעתה אין תקוה רק ביום השלישי, בבנין הבית השלישי שיבנה במהרה, אז יקמנו ונחיה לפניו, יהיו חיים וקיימים כל הצדיקים ואוהבי תורתיך לעולם.

ובכן נבין במה שהתחלנו. תביאנו אל הר קדשיך ושמחנו בבית תפילתיך, דהכוונה דאם נבא להר קדשיך אשר שם יהיה בניין החדש של בית מקדשנו ותפארתינו, שאז שמחנו בבית תפילתיך, היינו בגילת קיום הצדיקים, שיהיו חיים וקיימים, ועל ידם יעלו תפילות כל בית ישראל, וגלל כן ושמחתים בבית תפילתי. ולא יהיה מהצורך בסילוקן של צדיקים לכפרת הדור כי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, והם יהיו הקרבות לכפר עוון ישראל וממילא ינוסו יגון ואנחה וישיגו ששון ושמחה בתשועת ישראל בשוב ד' שבות עמו בביאת משיח צדקנו בעגלא ובזמן קריב, וישראל ישכון לבטח, ולא ישמע שוד ושבר בבית ישראל כי יבולע המות לנצח, וצדיקי עולם משרתי עליון ימליצו טוב בעדינו להכתב ולהחתם לחיים טובים וארוכים ומבורכים וימי דשנים ורעננים עד עולם סלה אמן.

תושלב"ע.

(דברים שנאמרו ע"י הרב יצחק צבי אבד"ק טשאפ והגליל, בקול נהי ובכי על פטירת האדמו"ר ממונקטאש, בהתעוררות גדולה בדרוש ליום א' דסליחות בשנת תרצ"ז, והובאו בקונטרס "נפשות לצדיקים", תרח"ץ).

הרב יצחק צבי ליבוביץ, נולד בסביבות תרל"ה (1875) ונספה באושוויץ בב' בסיון תש"ד (24.5.1944). אביו היה הרב משה יהודה ליבוביץ, אב״ד דקהל יראים זענטא. הרב יצחק צבי היה רב בקהילות קאוועשד וטשאפ, וחיבר את ספרי שולחן העזר (ב"ח) על שו"ע אבן העזר, שזכה להסכמות נלהבות של רבנים מפורסמים רבים. כן פורסמו דברי התעוררות שנשא בעקבות פטירת האדמו"ר ממונקטאש ב"קונטרס נפשות לצדיקים". בקיץ תר"ץ ביקר בארץ ישראל, עם חותנו הרב הגאון הגדול ר' שלמה זלמן עהרנרייך משמלויי הי"ד, עם הרב מרדכי דוב איידלברג הי"ד ורבנים נוספים.

תולדותיו הובאו בהוצאת "שלחן העזר", מונסי תשמ"ט, עמ' 291-292.

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן.

וקשה הא נחשבו גם המסעות שהיו אחר מיתת אהרן.

הרב מקשה כאן מדוע נאמר כאן שמסעי בני ישראל היו "ביד משה ואהרן", והרי מחלק ממסעות אלו היו לאחר פטירת אהרן?

ויש לאמר כיון שרוב מסעות היו ע״י שניהם אמר על כלם ביד משה ואהרן.

בהסבר הראשון הוא מסביר שהיות ורוב המסעות היו בהנהגת שניהם, ניתן לאמר שהמסעות היו על ידם, אף שחלקם היו לאחר פטירת אהרן. 

עוד יש לאמר על פי מה שפירש באור החיים הקדוש, טעם ששיתף אהרן מפני שהוא היה התוקע בחצוצרות למסעיהם. וקשה הא כתיב ובני אהרן יתקעו, על כרחך מפני שכל הכהנים נקראו על שם אהרן. אם כן, יש לאמר שגם אחר מיתת אהרן נקראו על שמו כאלו הוא חי…

בתירוץ השני, הרב מציע, על פי פירוש אור החיים הקדוש, שאף בני אהרן קרויים "אהרן", והיות וכל המסעות היו בידי משה, אהרון או בניו, נקרא הדבר שכולם היו "ביד משה ואהרן".

ועוד יש לומר על פי מה שכתב בתרגום יונתן לפרש ביד משה ואהרן, היינו הנסים הנעשה על ידיהם. וזה היה במסעות דבחיי אהרן, שגם מלחמת הכנעני שאחר מיתת אהרן אינו נס חדש שהרי היו עמלקים וכבר גבר ישראל עליהם והחלישן במלחמה ראשונה.

בתירוץ השלישי, הוא מביא את ביאור התרגום יונתן, שכוונת "מסעי בני ישראל" היא לניסים שהיו במסעות, והיות וכל הניסים הללו היו בחיי אהרן, הרי שהם כולם היו "בידי משה ואהרן". ולמרות שהיו גם נס לאחר מיתת אהרן, בניצחון המלחמה עם העמלקים שהתחזו לכנענים, אין זה אלא המשך לנס שהיה בחיי אהרן ולא סוג חדש של נס, ולכן גם נס זה כלול במה שהיה "ביד משה ואהרן".

ועוד יש לומר מה שכתב "ביד משה ואהרן", רצונו לאמר, ההוצאה ממצרים לצבאותם, זה היה ביד משה ואהרן.

בהסבר הרביעי, מציע הרב ש"ביד משה ואהרן", אינו מתייחס כלל למסעות, שהרי חלקם לא היו ביד אהרן, אלא ליציאת מצרים. כלומר, "אלא מסעי בני ישראל", ובני ישראל הם "אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם, ביד משה ואהרן".

לסיכום, על הקושיה איך ניתן לאמר שהמסעות היו "ביד משה ואהרן", והרי חלקם היו לאחר מיתת אהרן, יש ארבע תירוצים במספר מישורים.

"מסעי בני ישראל" יכול להיות רוב המסעות ולא כולן, או ש"מסעי בני ישראל" הניסים של המסעות ולא המסעות עצמן. "אהרן" יכול להיות גם בניו, ולא רק הוא עצמו. ויתכן שאין כלל מקום לשאלה, כי הנחת היסוד שעל המסעות נאמר שהיו "ביד משה ואהרן", מוטעית, וזה לא נאמר אלא על "אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם".

(תורת משה, פרשת מסעי, מאת הרב משה יהודה ברמן הי"ד)

"לענות נפש" (במדבר ל,יד).

בזה יש להבין כיוון דבתורה לא כתיב שלא תדור נדר אמאי אמר שלמה המלך "טוב אשר לא תדור" (קהלת ה,ד)?

אך יש לאמר דבמדרש תנחומא פרשת קרח כתב דאותיות "נפש" בא"ת ב"ש הם "טוב", וכיון דגילתה התורה "לענות נפש", אם כן מבואר דהוא עינוי לטוב, וממילא נשמע דטוב אשר לא תדור.

ובזה יש לפרש, "ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך" (תהלים קכה,ז), על דרך "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד,טו), מקודם ישמר מכל רע, ואחר כך ישמור שיהיה טוב, כי "נפש" בא"ת ב"ש הוא "טוב". ועיין איכה ג' כ"ה "טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו", יש לאמר גם כן, משום דעל ידי א"ת ב"ש "טוב" אותיות "נפש". וכן "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג,יז). ובתהילים (יט,ח) "תורת ה' תמימה משיבת נפש" ובא"ת ב"ש "נפש" אותיות "טוב".

ושוב יקשה בערכין י"א דתורה לא אקרי "טוב" רק "משמחי לב". אך למה שאמרו התוספות שם (דיבור המתחיל משמח לב אקרי טוב לא אקרי) דרק בהדיא לא כתיב "טוב", אתי שפיר, דרק הכא על ידי א"ת ב"ש נמצא דאקרי טוב, ומשום הכי כתיב "טוב לי תורת פיך", וכן "לקח טוב" (משלי ד,ב), עיין שם.

ועיין בבא קמא נ"ד, דבלוחות ראשונות לא נאמר "טוב", ובלוחות אחרונות נאמר "טוב", מפני דלוחות ראשונות סופן להשתבר. ולפי זה לוחות אחרונות דאין סופן להשתבר, שפיר נאמר בהם "טוב". ומהאי טעמא כתיב בתהלים "תורת ה' תמימה", מדכתיב בלוחות האחרונים "טוב", ואם כן אין סופן להשתבר וישארו תמימות, ומשום הכי מסיים "משיבת נפש", דעל ידי שנקראו "טוב" ובא"ת ב"ש אותיות "טוב" הם "נפש".

ובזה מובן מדרש שוחר טוב סי' י"ט, וזה לשונו: כתיב תורת ה' תמימה, ר' ירמיה ורבנן, חד אמר למה היא תמימה שהיא משיבת נפש, ואחרינא אמר למה היא משיבת נפש שהיא תמימה. ואינו מובן. ולפי מה שאמרנו לא פליגי, וחד טעמא להו. חד אמר, למה היא תמימה, ומתרץ כיון דתורה אקרי "טוב" שאין סופה להשתבר, ו"טוב" בא"ת ב"ש "נפש", ואם כן כיון שהיא משיבת נפש ובא"ת ב"ש אותיות "נפש" היא "טוב" ואין סופו להשתבר ותשאר תמימה. וחד אמר להיפוך, למה היא משיבת נפש, ומתרץ שהיא תמימה ואין סופה להשתבר, ומפני זה נכתב בלוחות אחרונות "טוב" ובא"ת ב"ש "טוב" היא "נפש", ושפיר משיבת נפש. ואתי שפיר.

(נחלת יעקב יהושע)

—

הגאון החסיד הרב יעקב יהושע פרומן הי"ד, איש אשכולות, מגדולי הלומדים בפולין לפני החורבן. נולד לרה"ח ר' אפרים פישל פרומן ומצאצאי האדמו"ר ר' פישלי מסטריקוב זצ"ל. למד בישיבת הגאון ר' יוסף הורוביץ בסקרניביץ, ובגיל י"ג עבר לישיבה הגדולה של הגאון אמסטוב ונודע כ"עילוי מלודז".

נשא לאשה את מרת גולדה ע"ה, בתו של ר' אלעזר ב"ר שמואל ברקנוולד. לאחר נישואיו עבר ללאסק להיות סמוך על שולחן חותנו ועמול כל כולו בתורה ועבודה. הוא פתח ישיבה בבית חותנו הנדיב, שם למד עם תלמידיו ביום ובלילה בעיון ובשקידה רבה. שמו יצא כגאון מובהק, והוא עמד בקשר מכתבים בשו"ת עם גדולי הדור, עד לבוא השואה. הרב יעקב יהושע הי"ד היה חסיד ונאמן לאדמו"ר מגור זצ"ל, וזכה לחיבה יתירה מהאדמו"ר.

כשהפסיק להיסמך על שולחן חותנו פנה למסחר, כדי שלא לעשות תורתו קרדום לחפור בו, אך הקדיש כל רגע של פנאי לתורה ולעולם לא פסק ממשנתו בהתמדה ובעיון רב. הוא הרבה לכתוב חידושים בכל מקצועות התורה, וחלק קטן מכתביו ניצל באורח נס, נאסף על ידי בנו בתום המלחמה והודפס בספר "נחלת יעקב יהושע".

בעלות הכורת על בית ישראל ליבו לא עמד למראות הזוועה, ויצאה נשמתו ביום כ"א סיון ת"ש. כמעט כל בני משפחתו העניפה נספו בשואה, מלבד בנו, משה אריה לייב, בתו חנה, ונכדו אלעזר אהרן זילברשטיין.

(מקור התמונה בדף זה: עוסקים בתלמוד תורה, פינסק 1924, תמונה באדיבות: The Archives of the YIVO Institute for Jewish Research, New York)

 

ואם האדם מוותר על הדין ומרחם יותר מכפי הדין, כן הקב"ה מרחם עליו נגד הדין (משך חכמה, שלח)

בימות החורף היו באים אל ביתו של רבי מאיר שמחה בשבתות להתפלל מנחה ומעריב. בין הבאים הקבועים היה חיט, שהיה תופר בגדים לר' מאיר שמחה, והיה תמיד בא לבוש פרווה.

והנה בחורף אחד בא החיט בלי פרוה, והחורף היה קשה מאד, והחיט רעד מקור.

ר' מאיר שמחה שם לב לזה, ושאל את החיט, למה לא לבשת את הפרוה בכפור כזה?

השיב לו החיט: רבי, כל שנה הייתי מקבל הלוואה מר' איצ'ה גורדון, כדי להכין עצים בחורף, והייתי נותן לו במשכנתא את הפרווה שלי, ולפני החגים כשקבלתי עבודה והרווחתי, פדיתי את הפרווה. אולם השנה לא היתה לי עבודה ולא היתה לי אפשרות לפדות את הפרווה.

אמר לו ר' מאיר שמחה: תזמין את ר' איצ'ה לדין תורה. וכן עשה.

בבואם להתדיין הציעו שניהם את טענותיהם, ר' איצ'ה טען: נתתי לו הלוואה בלי רבית, ורצוני שיפדה את הפרווה. והוסיף ר' איצ'ה, יש לי בקשה אל רבנו, אני רוצה רק בדין תורה, ואינני מסכים לפשרות. והחיט טען, כשתהיה לי עבודה, אחזיר לו את ההלוואה, אבל כעת הנני מחוסר עבודה, והפרווה נחוצה לי מאד, בעונת החורף הקשה.

אחרי ששמע ר' מאיר שמחה את טענותיהם, ניגש אל ר' איצ'ה, אחז אותו בשולי צווארונו, ואמר בקול מצווה: הן שמעתי את טענותיך, שאתה רוצה רק דין תורה, ואינך מסכים לשום פשרה. ידוע תדע שעל דין כזה נחתם פעם גזר דין, כפי שמסופר במסכת גיטין דף נ"ח.

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך רבו ללוות, אמר לו שגר אשתך אצלי ואלוונה. שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים, קדם ובא אצלו, אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא. אמר לו אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך, אמר לו מה אעשה, אמר לו אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו כתובתה מרובה, אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה, כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו בא ועשה עמי בחובך, והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נחתם גזר דין (גיטין נ"ח).

הלא שם נעשה כל העושק, שעשק איש את אשת רעהו על פי דין, כי הלא האשה קבלה גט פטורין והיא היתה מותרת לו (עיין שם במהרש"א). אולם מסיימת הגמרא: "על אותה שעה נחתם גזר דין". סופו של "דין" זה, היה "גזר דין".

והנני מצווה עליך להחזיר מיד את הפרווה לחיט, ללא כל דחיה ושהיה. ואני עד בדבר, כי שכשירוויח יחזיר לך את ההלוואה.

דבריו של ר' מאיר שמחה זיעזעו את ר' איצ'ה, ומיד החזיר את הפרווה לחיט.

(ר' אליהו ברחוביק, בשם הרב ר' ישראל משה כלאב, ראש ישיבת ריגה זצ"ל הי"ד, מתוך הספר מרן רבנו מאיר שמחה כהן זצ"ל, תולדה ומשנה, מאת הרב זאב אריה רבינר, עמ' לו-לז)

—

הרב ישראל משה כלאב (קילוב) הי"ד נולד בשנת תרמ"ז,1887 בעיירה פרייל אשר בלטגאליה, לאביו ר' אברהם יעקב. כבחור צעיר כיתת רגליו ללמוד תורה בישיבות גרודנה וראדין, שבווהלין והיה מהתלמידים המובהקים של ר' שמעון שקופ ושל ר' נפתלי טרופ. חותנו היה הרב הגאון רבי מנחם מנדל ז"ק רבה של ריגה ורב הכולל מדינת לטביה הי"ד, ומיסד ישיבת ריגה ב-1921.

הרב ישראל משה הי"ד שימש ברבנות טלסן שבקורלנד וייסד שם ישיבה. הוא נתמנה כראש ישיבת ריגה עם יסודה ומסר שיעורים היורדים לעומקה של הלכה בהסברה נפלאה. הוא ניהל את הישיבה גם בימי השלטון הסובייטי, 1941-1940. ישיבת ריגה היתה אז הישיבה היחידה בלטביה (בשנים האחרונות נוסדה ישיבת "בית יוסף" של נובוהרודק בדווינסק וישיבת "תומכי תמימים" של לובאוויטש בריגה). ישיבת ריגה נהפכה ברבות הימים למרכז התורה הגדול ביותר במדינת לטביה.

הרב העמיד מאות תלמידים. הוא היה אהוב על הבריות ונערץ בעיני תלמידיו. תלמידיו כתבו עליו "אשר הוא לנו לעינים, על ידי שיעוריו הנכבדים אשר מגיד לנו, והוא מורה דרך לנו בהבנת התורה, וכל אשר לנו בלימוד התורה שלו הוא, כי על ידו עלה בידנו מה שעלה" (מאמר המערכת, "פלפול החברים", תרפ"ד, ושם פרסם אחיו מחידושי תורתו בענין תרומה ומעשר).

 כיהן ברבנות של ליטא במקום הרב מנדל אווין. לפי השמועה ניתנה לו האפשרות להימלט מריגה בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סרב להיפרד מן היהודים שהיו שם. נספה בתחילת ימי הכיבוש הגרמני, קיץ תש"א,1941. חותנו נספה בריגה בשנת תש"ג.

(מקורות: יהדות לטביה 365-368, 392, פלפול החברים, רבנים שנספו בשואה)

בע״ה יום ה׳ פ׳ פנחס כ״א לחודש תמוז שנת תרפ״ג פה סלאבאדקע

לכבוד אחי הרב נפתלי נ״י…

אך מה אברך יותר, אמשול בזה מאמר חז״ל אילן אילן במה אברכך ״יהי רצון שיהיו צאצאיך כמותך״, וגם עתה אומר ברכה זו יהי רצון שתהיה האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, לבנות את בית ישראל בערי ישראל בתורת ישראל, וזוהי כל תכלית האדם, שהנה אם נעמיק בזה נראה במה שיסדו לנו הראשונים ז״ל שמצוה שאינה נוהגת לדורות אינה נמנית במצות תרי״ג, ורק מצוה לדורות לזרעו אחריו זהו נחשב ענין מצוה לחשבה ולמנותה בתוך כל התרי״ג מצות, אשר הם תרי״ג כללי החכמה אשר גזר ונתן לנו מקור החכמה, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל. וא״כ אם ממקור החכמה יוצא דבר מה מהמצות אשר אינה נוהגת במעשיות לדורות, אבל על כל פנים החכמה עומדת לעד והחכמה לא תשונה ולדורות קיימת, ואף שחלק המעשה חסר בזה אבל חלק החכמה אין חסר, ומחמת זה לא נמנה אותה בתוך כללי החכמה, אלא משום שזה גופא מה שחסר ענין מעשה לדורות זה גופא חסרון גדול בעצם החכמה, דאם היא החכמה בשלמות בכל פרטותיה וכללותיה, א״כ גם המעשה קיימת לדורות ולזרעו אחריו, ואם רק הוראת שעה היא גם באותה השעה שהיתה ההוראה מכל מקום אינה נמנית והטעם דחסר מעשה לדורות. ראינו מזה גודל ענין של לזרעו אחריו הקיים לאח״כ, כי זהו חלק מעצם החכמה, ואם חסר זה אינה נמנית בין אחרים, חזינן ענין הגדול הזה בין מעשה הקיימת לדורות ובין אינה נוהגת לדורות. ובפרשת השבוע הזאת חזינן דהבטיח לו ה׳ ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם״, משום דלא נמשח היה צריך פנחס לזה, כמו שפירש רש״י ז״ל. ראינו שלזכות לדבר גדול כזה של לזרעו אחריו צריך לזה ענין מסירות נפש ממש, אשר יקדש שם שמים באופן גדול כזה, ואז יזכה לההבטחה של לזרעו אחריו, דהרי קודם לא היתה לפנחס זו ההבטחה, רק לאחר שעשה ענין קידוש השם במסירות נפש, בזה זכה להבטחה זו.

וכן לכל אדם במדרגה זו, דהא התורה המלמדת לכל נתונה היא לכל. ובזה ילמדנו שענין לדורות גדול כל כך עד שלהשיג זה צריך מסירות נפש וקידוש השם כזה. וכל כך גדול זה עד שמצינו שחיוב לחנך את בנו על האב הוא, שזה הוא ההתחלה לקיום ולחיזוק של לזרעו אחריו שיהא זרעו מיוחס אחריו כמותו ממש. וזהו כל החיוב של ״ולמדתם את בניכם״, אשר האב מחויב לירד לסוף דעתו של בנו הקטן, ולהתקטן כל כך להיחשב כמו בנו, מ״מ זהו חיובו וזהו גדולתו שזה תכליתו של האדם.

ונראה להזכיר דבר ששמעתי מרבותי שליט״א, על ענין מאמרם ז״ל שה׳ נעשה שושבין לאדם הראשון. ואם נעמיק בזה נראה כל כך גדולת האדם וכבודו. דהנה אם נצייר דאצל בעל מלאכה אחד השתתף בחתונה שלו רב מעיר גדולה, על כרחך אנו אומרים דגם הבעל מלאכה אינו אדם פשוט, רק בודאי חכם גדול. ואם נצייר ציור כזה עוד ועוד, נשתומם מאת איך שבורא עולם עליונים ותחתונים הטריח עצמו להיות שושבין לאדם, וזה נורא מאד, ועל כרחך שגם האדם יש לו הרבה התרוממות וגדולה אשר כל כך הוא חשוב שה׳ בעצמו מטריח. וראינו בחז״ל שמלאכי השרת רצו לומר שירה לאדם הראשון. וא״כ במלאכי מעלה שמזוכך גופם בתכלית הקדושה והטהרה כל כך לא הבינו מצבו וקיומו של האדם אשר חשבוהו כי הוא היוצר, ועל כרחך דקצת מזה יש לו לאדם בגדר הקב״ה גוזר והצדיק מבטל, וגם להיפך אשר על ידי מעשה אדם מקולקל מקלקל גם העולם כולו, ואם עושה עבירה אחת מכריע את כל העולם לכף חוב, וכח גדול כזה יש לו להאדם אפילו במקולקל וכל שכן במתוקן. וזוהי גדולת האדם, אשר צריך ביאור רב לבארו ולתרגמו ביותר פרטיות.

הארכתי בדברים, אבל נכונים. אסיים מכתבי בבקשה שלא תשיבני ריקם גם על מכתב זה, ואני דורש בשלום אחי חיים נ״י.

אחיכם המתגעגע לכם

יצחק זונדל

(נר יצחק, סי' יח)

—

הרב יצחק זונדל ריף (ד' בתשרי תרס"ד, 1903-ט' בתשרי תש"ב, 1941) היה רבה של זאגר ישן בליטא. גדול בתורה וביראה, בדעות ובמדות, צנוע וענו ותקיף כאחד, איש חסד ובעל עין טובה.

נולד בוולוז'ין לרב ישראל ריף ולמירל, בת הרב רפאל שפירא שהיה חתנו של הנצי"ב מוולוז'ין. ר' ישראל קרא לבנו זה על שם הרב יצחק מוולוז'ין ועל שם הרב מנחם זונדל שפירא, אב"ד בעיר איליא, שהיה אחי סבו.

למד תורה מאביו ואח"כ בכנסת ישראל בסלבודקה. עלה לארץ בתרפ"ג (1923) והיה מעשרת התלמידים הראשונים של ישיבת מרכז הרב. הרב קוק זצ"ל היה מקרבו מאוד ואפילו מהדרו בקימה על אף גילו הצעיר. הרב שלום נתן רענן-קוק אמר עליו ש"עם השקידה והעמס כבן ישיבת מרכז הרב, היו עיניו ולבו לכל היקף ירושלים העילאית. אין גדול ואין צנוע ונסתר שלא בקר אותו ולמד והוציא ממנו את רובי תורתו". הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי אמר עליו שהיה מיחידי הסגולה של הישיבה.

היה הכותב העיקרי של שיעוריו של הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהוכנסו לספר "נר אהרן" שיצא לאור לזכרו בעקבות פטירתו הפתאומית, בי"ט בכסלו תרפ"ו, לאחר תשעה חודשים בכהונת ראש ישיבת מרכז הרב. הרב ריף נהג לציין את יום השנה של רבו זה באמירת דברי תורה.

בתרצ"א 1935 חזר לליטא. נישא למרת לאה, בת הרב טודרוס הלוי לוקשצאן, רבה של זאגר ישן. בתרצ"ו, נבחר לרבנות עיירה זו במקום חותנו. כהונתו כרב ב"זאגר ישן" לצד אביו שכיהן כרב ב"זאגר חדש" סיימה את המחלוקת בין שתי הקהילות. נודע כתלמיד חכם וכדרשן. רבים היו באים לדרשותיו עוד כשהיה אברך ב"מרכז הרב" ודרש רבות בבתי כנסת בירושלים. במכתביו כתב שהוא מקוה שיזכה לחזור לארץ ישראל.

נהרג על קידוש השם על ידי הנאציים ימח שמם וזכרם, יחד עם רעייתו הרבנית, עם הוריו, עם אחיו הרב אריה משה ויחד עם קהילתו, בערב יום הכיפורים תש"ב (1941). דברים עליו ודברי תורה שלו הובאו בספר "נר יצחק".

בהקדמת הספר "נר יצחק" כותב הרב משה צבי נריה על דמותו המופלאה של ר' יצחק, ומוסיף:

"בימי יחוד-הלב עם אלה אשר כילם הצר, צפה ועלתה דמותו המופלאה, וצרב הכאב: נר-אלקים זה האמנם בחושך שמו יכוסה? האומנם לא יסופר לדור יבוא על הפלאי הזה אשר היה בתוכנו ואשר רבות השפיע ועודנו משפיע על כל אלה אשר נאותו לאורו. וקשה היה להשלים עם הרעיון שגם מה שיכול להשאר ולהשמר לדורות לא יחסן ולא יאצר לזכר עולם.

והנה נעשה מעשה – על אפרו של יצחק הועלה נר יצחק, מדבריו ועליו. הנר לא כבה. – יאיר נרו לדור ולדורות."

הנה כן נודע גודל ערך בית המקדש אשר אוה ד' למושב לו וגודל חשיבות העבודה הנעשית שמה, הביטה נא ראה כמה האריכה התורה הקדושה בענין מצוה זו, חלק גדול ממנה מדבר מפרט מצות האלה, פרשיות שלימות, תרומה תצוה מודיעות על הצווי ד' למשה, ויקהל פקודי מפרטים צווי משה לישראל ועשיית המשכן וכליו, פרשיות ויקרא צו עוסקות בדיני הקרבתם, חוץ מזה מוצאים אנו דיני המקדש וקדשיו בהרבה מקומות בתורה, כל זה יורה על מעלת בתי המקדש ועבודה הנעשית בתוכן. ורבותינו הקדושים ז"ל השוו בנין המקדש למתן תורה, כמו שדרשו (תענית כו:) על פסוק צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג, יא) ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין המקדש, והוא מקום מיוחד להתקבל שם תפלות כלל ישראל ולהשפיע עליהם רב טוב ממעון הברכות.

אמנם רק אז מצוה זו של עבודת בית המקדש חשובה היא אצל המקום ברוך הוא, אם גם בשבתנו בביתנו אל ד' עיננו, ובלכתנו בדרך לא נשכח את ד' אלהינו, לשמוע בקולו ולשמור מצותיו, כי זה הוא תכלית כלי עבודתו לעורר אותנו על המעשה אשר נעשה, ולהורות אותנו אותנו את הדרך אשר נלך…

אבל אותן הבאים למקדש להשתחוות לפני ד' ולהקריב קרבנות, ובצאתם שוכחים את ד' ואת תורתו, מבלתי שמוע בקולו ולהאזין למצותיו, הם הולכים חשכים ולא אור, כי מה בצע בביאת המקדש ולבו בל עמו ללמוד שם את המעשה אשר יעשה. עליו נאמר, כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ומה יועיל המקריב קרבן על החטא אשר חטא אם אינו מתחרט על אשר עשה, ואינו מקבל עליו לבלתי עשותה עוד מכאן ולהבא. עליו נאמר למה לי רב זבחיכם יאמר ד', כי המקריב קרבן ומתחרט בחרטה גמורה ומודה ועוזב אינו מרבה בזבחים, אבל השונה באולתו מרבה בזבחים. ההולך בדרך זה חושך ואפילה מפסיק בין המקדש וביתו, האור אינו מאיר לו, והוא כסיל בחושך הולך.

וכן הוא הדבר בבתי מקדשות שלנו, הבתי כנסיות ובתי מדרשות שעליהם נאמר, מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (סנהדרין קה:). היוצא מבית הכנסת לבית המדרש מקבל פני השכינה (ברכות ס"ד), רק אז גדול ערכן וחשיבותן אם האור האלהי השוכן בתוכן מאיר לאדם גם בלכתו בדרך ובשבתו בביתו להתנהג גם שמה בקדושה וטהרת ישראל, אם העול מלכות שמים אשר קיבל עליו שמה תלווה אותו גם בעסקו בצרכיו, אם אם ההלכות האמורות בבתי מדרשות ינחו אותו גם בבואו לביתו, ולא יזוזו מנגד עיניו בישבו על שלחנו ובשכבו על משכבו, לעשות על פי התורה אשר יורו אותו החכמים נושאי דגל התורה.

לא כן הרשעים אשר בעזבם הבתי כנסיות ובתי מדרשות עוזבים גם את ד' השוכן שמה ואחוריהן אל ההיכל ופניהם קדמה אין ד' כל מזימתם, רגליהם לרע ירוצו אומרים לרע טוב ולטוב רע, עליהם אמר הנביא אל תבטחו לכן אל דברי השקר לאמר היכל ד' היכל ד' היכל ד' המה (ירמיה ז'). פירוש שהמה צריכים להיות היכל ד', לקדש עצמן בעשיית המצות שתשרה שכינה במעשה ידיהם. המה צריכים להיות כל אחד ואחד מקדש שישכון ד' בתוכו, אבל הבאים להשתחות בית ד' ולא יטיבו דרכיהם ומעלליהם, גנוב ורצוח ונאוף והשבע לשקר, ואומרים בבואם בבית ד' נצלנו, עליהם אמר ד' המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם וגו' (ירמיה ז'), מבואות אפילות מפסיקין בין בית אנשים כאלו לבית המדרש.

(דרשה מתוך ספרו של הרב מרדכי רוטנברג הי"ד, יד מרדכי)

מקור התמונה בדף זה : ויקיפדיה, צולם ע"י כיכר השבת

ואשר בדק לן כ"ת על פסוק (במדבר כ"ג,כ"ד) הן עם כלביא יקום, ופירש"י ז'"ל, כשהן עומדים משינתן שחרית הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין.

וקשיא ליה לכ"ת הלא הסדר המבואר בגמרא ברכות דף י"ד ע"ב הוא להניח תפילין ואח"כ לקרוא את שמע, ואם כן למה הפך רש"י את הסדר להקדים קריאת שמע לתפילין?

ונראה לי דרש"י נקט כאן הסדר התדיר תדיר קודם, ציצית וקריאת שמע חיובן בכל יום אפילו בשבתות וימים טובים,  אולם תפילין לדידן שבת ויו"ט לאו זמן תפילין הוא, והקדים ציצית לקריאת שמע, אף על גב דקריאת שמע הוא מקודש,  מכל מקום ציצית קודם בזמן דציצית אין צריך נטילת ידים מדינא ויכול ללבוש הציצית קודם נטילת ידים או שהוא לבוש בהם גם בלילה, כגון במלבוש המיוחד ליום ולילה, אבל קריאת שמע צריך נטילת ידים, כדאמרינן בגמרא דלעיל רב משי ידיה וקרא קריאת שמע.

והנני חותם בתפלה יזכנו ד' לקבל עול מלכותו שלמה מתוך נחת והרחבה,

ידידיו ומוקירו,

מרדכי ראטטענבערג, אב"ד

(שו"ת יד מרדכי, סוף סימן יט)

—

הרב מרדכי ב"ר נפתלי רוטנברג הי"ד, נולד בקרקוב בתרל"ב,1872. למד בווישניצה שבגליציה המערבית, ואחר כך בישיבות אחדות בהונגריה. במקביל סיים את לימודי הגימנסיה אצל מורה פרטי. בתרנ"ה,1895, נבחר כרבה של אושוויינצ'ים, ובתרס"ד,1904, כרבה של ודוביצה, שבגליציה המערבית. הסגנון המודרני שלו לא היה מקובל על בני הקהילה, והם העדיפו במקומו את הרב אשר אנשל זלטנרייך. בתרע"ב,1912, התקבל לרבה של קהילת "מחזיקי הדת" באנטוורפן. בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לפרנקפורט ע"מ, אך סירב להתמנות כדיין בקהילה הכללית. אחרי המלחמה גר זמן מה בהולנד, ואחר כך עבר לבלגיה. כשפרצה מלחמת העולם השניה ניסה להימלט מבלגיה. בחורף תש"ג,1943, נלקח למחנה הריכוז מיכלין, וגורש לפולין. אחרי מאמצים רבים הוחזר לאנטוורפן, והועבר למחנה ויטל שבצרפת, כאזרח חוץ. שם לימד תורה, ובשאלות הלכה החמיר עם עצמו והקל לאחרים. המחתרת הצרפתית רצתה להבריח אותו לשווייץ, אך הוא סרב, כי חשש לגורלם של הנשארים. אחרי פסח תש"ד,1944, גורש למחנה דראנסי, ומשם לאושוויץ.

(רבנים שנספו בשואה. וראה תולדותיו בפירוט בסוף ספרו "יד מרדכי" ובמאורי גליציה ח"ד)

 

מאהבת הקיצור, הבאתי להלן רק מקטעים מאמצע מאמר חשוב זה, מאת הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך הי"ד, שהתפרסם בספר "מכתבים מירושלים" (עמ' 96-99). הדברים במקורם, ארוכים ומפורטים יותר, ומומלץ לכל המעוניין לגשת למקור ולראות את הדברים בשלמותם.

היחס בין החינוך הדתי לחינוך הכללי השתנה מאז המאה החולפת. תחילה סונוורו היהודים שהיו רחוקים מן התרבות הכללית, על ידי האור הזר, החדש והשופע שזרח עליהם לפתע בתקופת האמאניציפציה. ברם, כעבור זמן מה העמידו את ההשכלה הכללית במקום הראוי לה לצד התורה. בית הספר הכללי לא היה עוד בבחינת "הגולל הסותם על קבר הדת", והדת לא היתה המתחרה הקנאית של המדעים הכללים. על ידי כך חדל למעשה הנימוק ל"איסור" [של לימוד מקצועות כלליים בבית ספר] להוות גורם משכנע.

כמו כן התערער היסוד השני להתנגדות רבנים לבתי הספר , והוא מתייחס להתפתחות שחלה כאן בשנים האחרונות. תהיה זו כמעט איוולת לטעון היום, שכל התושבים היהודים בירושלים חיים למען לימוד תורה וקיום מצוות בלבד. המטייל בירושלים ברחובות ירושלים ובסמטאותיה, וסופר את החנויות, את הדוכנים, את בתי המלאכה, את האולפנים, את בתי החרושת, את בתי המרקחת ואת הבנקים המעידים על פעילות ויצירה בששת ימי החול, ידע להעריך את מספרם הרב של נוטשי סיסמת רבי נהוראי: "מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה" (קידושין פב,א). דומני שאפילו אחד מתוך חמישה מיהודי ירושלים אינו רואה את מקצועו בלימוד תורה. על פי רוב אלה הזקנים ההופכים את ימי החול לשבתות, והדוחים כל עיסוק במלאכת העולם הזה מפני ספר תהלים ודף גמרא; קשישים אלו הגיעו לגבורות ומבקשים לסיים את חייהם בשלוות קודש ולא במירוץ אחר מלחמת הקיום. ולעומתם הצעירים, שסיימו זה עתה את מסלול לימודיהם בבתי המדרש או במוסדות החינוך, שואלים את עצמם את השאלה הרצינית, כמו כל אחד מאתנו: מניין אשיג לחם לפרנסתי ולפרנסת אנשי ביתי?

גם בארץ ישראל למדו להבין שכדור הארץ מסתובב ואינו עומד במקומו. הארץ התעוררה מבדידותה המרוחקת ומן השלווה המתבוננת שלה, ונסחפה בזרם המאבק על אמצעי הקיום. מרצון או שלא מרצון למדו גם כאן על כוחה השליט של המציאות, שאין בנמצא חומה סינית המגינה על החיים בארץ הקודש וכי אין שולטים כאן חוקים שונים מחוקי העולם. כבר האמורא אביי ניבא שחלק הארי של האנושות לא יצליח לעולם להתקיים מלימוד התורה בלבד. איני יכול לא לצטט את הפרק הנפלא במסכת ברכות (לה,ב) במלואו:

"תנו רבנן: 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך', נהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. רבי שמעון בר יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום -מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר:  'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן, שנאמר: 'ואספת דגנך'… אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן".

רבי שמעון בר יוחאי מחולל נצחונות עד עצם היום הזה. עקרונותיו נשמרים עד ימינו ונשארים בעלי תוקף. במירון, מקום קבורתו המפורסם, במרחק רכיבה של שעה וחצי בערך מצפת, התיישב עתה מניין תלמידי ישיבה על מנת "ללמוד" באתר קדוש זה. ערבים מביאים להם מידי יום ביומו מזון מן העיר. שם יושבים האברכים משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות ללא הפרעה, רכונים על הכרכים עבי הכרס של התלמוד. כפעם בפעם יגיע לשם מבקר המבקש להתפלל ולשטוח את תפילתו החרישית ליד הקבר. רק פעם אחת בשנה, בל"ג בעומר, באים אלפים מצפת ומסביבותיה לחגוג את יום פטירת רבם הדגול, בשמחה ובכבוד, ושוב ישוב השקט אל כנו. מכל האירועים המתרחשים בעולם הגדול, לא נשמע ולא נודע דבר במירון. תושביה מתהלכים ברחובות פומבדיתא ונהרדעא ומשוחחים עם רב אשי ורבינא. המבקר בצפת צופה בגעגועים אל עבר הכיפה הלבנה מעל קבר האיש הקדוש. הידיעה שהודות לתרומתו שלו יושבים שם אברכים השקועים בדברי רבי שמעון בר יוחאי, מרגיעה אותו. קשה לחשוב על כבוד גדול יותר לזכרו.

עם זאת, רק כאשר קבוצת נבחרים קטנה מתייחדת במקום ובודד ושקט, הצדק הוא אכן עם רבי שמעון בר יוחאי. אך כאשר גדל מספרם – עקרונותיו אינם בני ביצוע. העובדה הפשוטה שיושבים עכשיו בין שלושים לארבעים אלף יהודים בירושלים, מדברת בעד עצמה. פשוט לא ייתכן למצוא קבוצה של שלושים אלף אנשים בעלי נכונות כה רבה לוויתורים, בעלי שלוות נפש כה עמוקה, ודחף מועט כל כך לעבודה, כדי להשתקע בעולם הרוח, רחוקים מכל העסקים ומוכנים ומזומנים להתקיים בצנעא מתרומות הזולת המספקות להם לצורכי החיים הנחוצים ביותר.

בקרב מספר כה גדול של בני אדם לא יהי רבים המסוגלים ומוכשרים ללימוד מעמיק דיו, כדי להרגיש את הסיפוק ושביעות הרצון מעיסוק בלימוד התורה בלבד. ובנוסף לכך, ה"חלוקה" פיגרה אחר הגידול שחל במספר הזקוקים לפרנסה. החלק המגיע לכל אחד מצטמצם יותר ויותר, ועקב מצוקת הקיום גדל, מאונס או מרצון, מספר התרים אחר אפשרויות פרנסה, במסחר ובמלאכה. אפילו לוא היתה ארץ ישראל נשארת מוגנת כמו בעבר מפני כל השפעה מבחוץ, השינויי החברתי צריך היה שיתחולל מבפנים; דהיינו, תמיד תישמר החלוקה בין זבולון לבין יששכר, בין החלק האחד העוסק בפרנסה לבין החלק השני העוסק בלימוד. והראיה – הרעיון הראשון להקמת יישוב והביצוע של ייסוד פתח תקווה, לפני עשרים ותשע שנים, מקורו בירושלים עצמה…

דומני שאין להצטער על השינוי שחל במבנה הכלכלי. אדרבה, עלינו לברך על כך. לפי ניסיוני, כבוד היהודי האמיתי וגבורת בני ישראל הממשית לא צמחו על יסודות הישוב הישן. באווירה כזאת איש אינו חש שהוא נמצא בירושלים, עיר הקודש, במלוא מובן המילה. יפי היהדות ותפארתה, כבוד התורה, לא התבטאו שם. כיצד פירש רש"י את פרק התלמוד שציטטנו? (ברכות לה,ב) הדבר קשור לעיסוק בדברי תורה "שאם תבוא לידי צורך הבריות, סופך ליבטל מדברי תורה": "אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין קמח אין תורה!" (אבות ג,יז). לכך חייב להסכים כל אדם, שלא בא לדון על ארץ ישראל באופן ערטילאי, אלא מתכוון לקיים בעצמו ויחד עם בני ביתו את מצוות ישוב ארץ ישראל, האוהב את רעהו כמותו, ולא יטיל על הזולת דבר, שלדעתו ימיט אסון על עצמו ועל בני ביתו.

 

הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך הי"ד, נולד בלובק שבגרמניה כבן שמיני מתוך שנים עשר בני אביו הרב ד"ר שלמה קרליבך ואמו הרבנית אסתר, בתו של רבה הראשון של לובק – הרב אלכסנדר אדלר.

בשנת 1901 השלים את מבחני הבגרות ובשנת 1905 סיים בהצטיינות יתירה את לימודי הפיסיקה והמתמטיקה באוניברסיטת ברלין. תוך כדי לימודיו שם לימד תורה בבית הספר של קהילת עדת ישראל.

הרב קרליבך שהה בארץ מפסח תרס"ה (1905) ועד לראש השנה תרס"ח (1907) כמורה למתמטיקה ופיסיקה בבית המדרש למורים ע"ש למל בירושלים. במשך זמן זה למד אצל הראי"ה קוק, אצל הרב אליעזר גרינהוט ואצל הרב שמואל סלנט. בתום התקופה נאלץ לחזור לגרמניה.

בשנת 1909 סיים את חיבור הדוקטורט שלו, "לוי בן גרשון כמתמטיקאי".

בשנת 1914 הוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים בברלין מיסודו של הרב עזריאל הילדסהיימר. בשנות לימודיו עבד כמורה בכיר למדעי הטבע והאמנות בגימנסיה הממשלתית לבנות בברלין, וכמורה דת של קהילת "עדת ישראל".

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא גרמניה ושימש כקצין תרבות, וכך הגיע לקובנה שבליטא הכבושה וייסד בה גימנסיה עברית. הוא ניהל את "גימנסית קרליבך" בקובנה ולימד בה עד לשנת תרע"ט (1919).

זמן קצר לאחר נישואיו, נקרא למלא את מקומו של אביו בעיר מולדתו, ליבק. הוא נתמנה לרב המקום וייסד שם ישיבה. הוא התמנה למנהל בית הספר הריאלי "תלמוד תורה" של קהילת המבורג. עד מהרה הפך מוסד ישן זה למופת לכל בתי הספר בגרמניה. הרב קרליבך הצליח ליצור אווירת לימוד נעימה, השתדל לשלב באופן אידיאלי תורה עם דרך ארץ ומדעים ונטע בלב התלמידים אהבה לארץ ישראל. הוא הביא שיטת לימוד חדשות וספרי לימוד חדשים לבית הספר, התקין בו מעבדות מודרניות, והנהיג שם, לראשונה, את לימוד הלשון העברית כשפה חיה. ספר לימוד להוראת הלשון, שחיבר הרב קרליבך, הופץ בכל רחבי גרמניה.

בשנת 1926 נקרא לכס הרבנות באלטונה ושלזוויג-הולשטיין. בעשר שנות פעילותו במקום, התגלה כנואם ודרשן מצוין, כמומחה למדעי היהדות וכמנהיג שהיה מעורב בכל מה שקרה לבני קהילתו. עד מהרה יצאו לו מוניטין גם כידען גדול בתנ"ך, וספריו על קהלת, על שיר השירים ועל כמה מהנביאים שימשו עדות נאמנה לבקיאותו ולהבנתו העמוקה.

יחד עם פעילותו התורנית בקהילה, הקדיש זמן רב לפעילות ציבורית מחוץ לגרמניה. הוא התכתב עם רבנים בענייני הלכה וחינוך, כתב מאמרים בעיתונים והרצה בנושאים תורניים וחינוכיים בבמות רבות. וסייר, מטעם קרן התורה של אגודת ישראל, ב- 36 ישיבות בפולין, בליטא ובהונגריה בזו אחר זו.

בשנת 1935 ביקר שוב לזמן קצר בארץ.
בשנת תרצ"ו (1936) הכתירו יהודי המבורג את הרב קרליבך לרבם, וכך הפך למנהיג רוחני של אחת מהקהילות הגדולות באירופה. הוא הנהיג ועודד את הקהילה במסירות גם בימים הקשים ביותר תחת השלטון הנאצי, ביקר את היהודים הכלואים בבתי הסוהר, ביקר בבתי חולים, עזר לפליטים באכסון ובכסף, עזר לאסוף כסף שיועד להגירת הצלה לארה"ב או לארץ ישראל, תמך במשפחות בגרמניה שפשטו את הרגל ודאג לנכים וליושבי בתי הזקנים. בין השאר נעזר בכמה ארגוני עזרה יהודיים, כגון הג'וינט והמועצה למען יהודי גרמניה.

עם פעילותו הענפה לא הניח את ידו מהפצת התורה על כל תחומיה. בזמן כהונתו בקהילת המבורג פרסם ספר על קדושת חיי הנישואין בישראל (בגרמנית), והמשיך לפרסם מאמרים שכללו דברי חיזוק ליהודי גרמניה הסובלים.

בליל הבדולח, שמע הרב קרליבך שהנאצים מעלים באש את בית הכנסת הראשי של המבורג רץ מיד כדי להציל את ספרי התורה. הקלגסים היכו אותו ורק בנס הצליח להימלט מהם.

לאחר ליל הבדולח, היו כמעט כל רבני גרמניה עצורים במחנות ריכוז או מצויים מחוץ לתחום גרמניה. הרב קרליבך לא נעצר והמשיך להיות משענת ליהודים במצוקתם. למרות הסכנות הוא הרבה לנסוע לשאר הקהילות בגרמניה ועודד בדרשותיו את רוחם.

בשנת 1941 גורש יחד עם רעייתו, ארבעה מתשעת ילדיו ועוד אלפי יהודים מקהילות המבורג וליבק למסע ארוך שסופו היה במחנה הריכוז לוגפרנהוף סמוך לריגה, לטביה.

בארבעת החודשים בהם שהה במחנה הריכוז, לימד גמרא, משנה ותנ"ך. הוא קרא לאחיו שלא יעזבו את דרך התורה גם בזמנים הקשים, ושיהיו מוכנים לקדש את ה' בכל יום. הוא הצליח לשכנע את מפקדי המחנה שירשו לעצורים להדליק נרות חנוכה, בירך בעצמו על הנרות בקול רם, ונשא דרשה בענייני דיומא.

הרב, אשתו הרבנית וארבעה מילדיהם נספו, כנראה, בח' בניסן תש"ב (28. 02. 42), ומקום קבורתם לא נודע.
בתו, פרופסור מרים גיליס-קרליבך, הכינה רשימה הכוללת 347 ספרים, חוברות ומאמרים בגרמנית. חלק מהכתבים תורגמו לעברית.

מקורות:

אנציקלופדיה יהודית – דעת

הקדמת "מכתבים מירושלים"

מקורות נוספים:

ויקיפדיה

הרב יוסף צבי קרליבך – מ"תורה עם דרך ארץ" עד מחנה הריכוז

הרב ד"ר יוסף צבי קרלבך – תמונות ואמירות – זרקורים, על העבר היהודי בהמבורג

במאמר הבאר נביא, בע"ה, מדברי הרב יוסף צבי קרליבך על הצורך בלימוד לימודים כלליים בירושלים בתקופתו.

 

הנה חז"ל אמרו כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו.

ולתת ביאור לדברי חז"ל נראה לי בעזרת ה' בהקדם הכתוב במגילת איכה "ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום הפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים". ובאמת לפי פשוטו אי אפשר להבין, דאיך אפשר לומר כן שגדול היה חטאם מחטאת סדום, הלא אנשי סדום דנו נערה למיתה משונה ר"ל על אשר נתנה פת לעני, ובארץ הקדושה היה מפורסם הכנסת אורחים שלהם, כמאמר התנא בפרקי אבות "ואל אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים".

אך לאחר העיון נראה שצדקו מאוד דברי הנביא דהנה כלא הוא אין עונשין אלא מזהירין, וכן הוא בהקב"ה יתברך שמו, בעת שרוצה לענוש את האדם בעונש חמור, ישלח עליו מקודם עונשים קלים כדי שישים על לבו שחטאיו גרמו לו כל זאת וישוב אל ה' וירחמהו. אבל אם כל זאת לא הועיל לו שישוב והוא עומד במרדו, אז יגיע אליו עונש הראוי לו, עונש חמור ר"ל. וכמו כן היה בחורבן ירושלים ושריפת בית אלהינו וגלינו מארצנו, דקודם לזה אם הגם שכבר הגיע להם עונש חמור כזה מכל מקום הקב"ה ברחמיו הרוצה בתשובת עמו שלח עליהם שונאנו להחריב ארצנו אך לא עלתה בידם, כי הקב"ה היה מאריך אפו כי אולי ישובו מדרכם הרע ואז יישארו על מכונם וגבולם. אך כאשר ראה הקב"ה שכל זאת לא הועיל ונשארו בחטאם, אז שפך זעמו לענוש אותם בעונש חמור המגיע להם. אך יצא מן הכלל  היו אנשי סדום, כי הגם שגדול היה עוונם מנשוא ואכזריות כזו לא נשמע עוד להרוג נערה במיתה משונה יען שנתנה פת לעני, אבל לא מצינו שהיה הקב"ה מזהירם והוא באופן שישלח עליהם מקודם עונשים קלים, רק תיכף ומיד לאחר שרצו לפגוע בלוט הכו בסנוורים ושלח עליהם גפרית ואש עד שלא נשאר מהם שריד ופליט. ואולי אם הקב"ה היה שולח עליהם עונשים קלים היה עולה על דעתם שמאת ה' היא זאת, כי חטאם גרם להם כל זאת והיו מקבלים עליהם לשוב לה' ולקיים "פרס לרעב לחמך" והיו נשארים בחיים. וזהו שאמר הנביא "ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום", ואם תשאל האיך אפשר לומר כן הלא בארץ הקדושה היו נותנים פת לאורחים וצדקה לעניים  ובסדום הרגו נפש בעבור שנתנה פת לעני, על זה השיב "ההפוכה כמו רגע", פירוש שבסדום נהפך ונאבד כמו רגע בפעם אחת ולא חלו בה ידים, שלא שלח עליהם עונשים קלים מקודם ואלי אם היה שולח עליהם עונשים קלים מקודם היו נותנים על לבם לשוב לה'.

והנה אמרו חז"ל אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ואפילו אם זמן מה נראה לנו מנוחה מן האומות כי מראים לנו אותיות אהבה, אבל פתאום נסתר כל הבניין, כי נהפך לבם לשנוא אותנו ורודפים אותנו עד חרמה. ואם נשים אל לבנו שחטאנו גרמו זאת והקב"ה מחכה שבכל עת שנשוב אליו ואז יקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ ויוליכנו קוממיות לארצנו, אז בודאי היה קץ לגלותינו, כי הקב"ה מקבל התשובה. אך יען שבכל זאת אטום לבנו מלשוב אל ה', דין הוא גרמא שאנו גם כעת כבושים בגולה. וזהו כוונת חז"ל, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, והוא מטעם שלא עשו תשובה לשפוך בדמעות עינם ולבקש ולהתחנן לה' שיאמר קץ לגלותינו, אז כאלו נחרב בימיו, יען הי המה היו הגורם שלא נבנה ועוד בחורבנה בעוונותינו הרבים.

והנה רבים המה אשר התעו מדרך הישר וחושבים שאם יתקרבו אל האומות במאכל ובמשתה, ישיגו מנוחה מהם. אבל גם אלה ראו שעלתה חרס בידם, כי לא יועל ולא יציל גם זאת שימלטו משנאתם ורדיפתם.

ועל דרך זה אמרתי לבאר הכתוב בפרשת תבא והפיצך ה' בכל העמים כו' ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן ובגוים האלה לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגלך, והנראה לי בזה בעזרת ה' דהנה כל לב ישראל יכאב וכל עין תדמע שזה כמה אלפים שנה מיום שגלינו מארצנו ואין אנו יכולים להשיג מנוחה משונאינו, ואפילו אם נשיג זאת אנו במורא תמיד שלא יצליח מעשה הרשעים להשבית אותנו מהמנוחה. והלא אין אנו מבקשים מהם אהבה, כידוע מאמר חז"ל שעשו שונא ליעקב, אבל שיתנו לנו מנוחה, זאת בצדק וביושר יכולים אנו לבקש.

וכאשר שמעתי לפרש הכתוב במגילת אסתר ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה, ויאמרו נערי המלך לא נעשה עמו דבר. ובאמת יש להפליא על תשובתם, וכי לא ידעו זאת שהמלך לא ישמע להם להיות כפוי טובה מבלי לשלם גמול לאיש אשר הצילו ממות. אך לאחר שנעיין היטב נראה שהשיבו לו תשובה נכונה. כי ליהודי יש שמחה ולמתנה גדולה יחשב לו אפילו אם רק נותנים לו מנוחה ואין רודפים אותו ואין חפץ יותר. וזה שהשיבו "לא נעשה עמו דבר", שלא נעשה לו רעה וישב בשלום ובשלווה, וזה בעצמו יהיה נחשב לו מתנה.

אך המאמינים בה' יודעים היטב שבמשך ימי הגלות אשר אנו סובלים משנאת העכו"ם, הוא הכל מן השמים, כי חטאנו גרמו זאת, והוא עונש מאתו יתברך שמו אשר רוצה בתשובת ישראל, ואז ושב ורפא לו, שלא יהיה בהם כח לשלוט בנו.

אמנם רבים מקלי הדעת אשר הכו בסנוורים ואינם מאמינים שהכל הוא מאתו יתברך שמו חושבים מחשבות שהשנאה הוא מחמת ההרחקה במאכל ובמשתה, ולהסיר השנאה מהם אפשר לתקן זאת שיתקרבו אליהם לאכול עמהם במסיבה אחת מבשר פגולם ולשתות מיין נסכם ואז יסור השנאה ויהיה אהבה ואחווה ושלום וריעות ביניהם.

אמנם יש מקלי דעת אשר לא יסתפקו בזה ויוסיפו לחזק אהבת האומות עליהם שעושים כמתכונתם לחוג יום אידם ובעת הווינאכט שלהם הנקרא קאראטשאן גם הם עושים קריסטענבוים כאשר הוא מנהג וחק אצל העכו"ם.

והנה הדרך השני הוא גרוע הרבה והרבה מן הראשון, כי האוכל ושותה עמהם לבקש התקרבות, על כל פנים ממלאים תאוותם ממאכל ומשתה שלהם. אבל אלו שחוגים גם חגם באופן הנ"ל, הלא אין להם שום הנאה מזה שיאמרו שיצרם תכפו, וגם לא ראו זאת מאבותיהם שיהיה מענה בפיהם שמחמת ההרגל עשו כן. ובמכוון עושים רק מפני כן שיתדמו להם. אך אפילו לכת השניה תקוותם הוא שווא ומדוחים, כי יהיו נרדפים ושונאים מאומות העולם אפילו לאחר התועבות האלה וא יועי ולא יציל להשיג על ידי זה אהבה מהם. וזהו שאמר הכתוב והפיצך ה' אלהיך בכל העמים כו' , ובוודאי יהיה לך מהם גם רדיפות, ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה, פירוש שאין לך שום תאווה לזה כדבר אשר להעושה אין שום ידיעה והרגשה שיהיה לו תאווה מזה, נוסף לזה, ואבותיך, שגם אבותיך לא עשאו כן לעבוד עץ ואבן, שאין לך שום אמתלא שאתה עושה מחמת ההרגל. והכל יהיה מחמת תכלית הנרצה להשיג מהם אהבה. אך הבטיח כי לא יועיל ולא יציל להסיר השנאה יען, ובגוים האלה לא תרגיע ולא יהיה לך מנוח לכף רגליך, הגם שאתה תעשה כמותם לעבוד עץ ואבן.

והנה לא אלמן ישראל ורבים המה אשר מבינים היטב שכל זמן שאנו בגלות אין שום תקווה שיהיה לנו מנוחה בין האומות ושופכים תחנתם לפני ה' שישוב אותנו לארצנו, אך אינו בסגנון אחד, כאשר אבאר בהקדם הכתוב במגלת איכה כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באכל להשיב נפש.

ולתת באור לדברי הכתוב נראה לי בעזרת ה' בהקדם הכתובים בשמואל, ויען המבשר ויאמר נס ישראל מפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופנחס וארון אלהים נלקחה. ויהי כהזכירו את ארון האלהים… ותשבר מפרקתו וימת… וכלתו אשת פנחס הרה ללת ותשמע את השמועה אל הלקח ארון האלהים ומת חמיה ואישהּ, ותכרע ותלד כו'. וכעת מותה ותדברנה הנצבות עליה אל תראי כי בן ילדת, ולא ענתה ולא שתה לבה, ותקרא לנער איכבוד, לאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישהּ. והאלשיך ז"ל אמר על זה דבר נחמד, כי לעלי נאמר שני בשורות רעות, האחד שמתו שני בניו, והיא צערא דגופה אשר אין למעלה ממנו. והשני, וארון אלהים נלקחה, והיא צער השכינה. ומדרך הטבע היה שיותר יכאב לו השמועה שמתו שני בניו. אך גילה הכתוב, ויהי כהזכירו את ארון אלהים ותשבר מפרקתו וימות, כי יותר היה מכאיב לו צער השכינה מצערא דגופא, כי מהשמועה ממיתת בניו לא נתפעל כל כך שימות. וכן היה באשת פנחס, ששמעה שמת בעל נעוריה וגם כי הלקח ארון אלהים. ומהטבע היה שיכאיב לה יותר צער השמועה ממיתת בעלה, אך גילה הכתוב, ותקרא לנער איכבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון אלהים ואל חמיה ואישהּ. והזכירה מקודם צער השכינה ואחר כך הצער ממות חמיה ואישה, כי יותר היה מכאיב לה צער השכינה מצערא דגופא.

והנה בעת שחרב עירנו וניטל בית תפארתנו הבית המקדש וגלינו מארצנו, אם כי היה צערא דגופא אשר אין למעלה ממנו, כי נשבר מטה לחם ובדאבון לבב עלה בזכרונם השפע שהיה להם בעת אשר ישבו על אדמת הקודש איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, אבל יראי השם היה מכאיב להם יותר צער השכינה והוא חורבן בית המקדש שהיה משרה שכינתו שם והקריבו לפניו קורבנות. אך אלה במדרגה פחותה שפכו בדמעות עינם רק על כי שבתה מדהבה ואינם יודעים באיזה אופן יפרנסו עצמן, וזהו שמקונן הנביא כל עמה נאנחים מהיכן יקחו לחם, נתנו מחמדיהם באכל להשיב נפש, פירוש שכל חמדה שלהם הוא רק להשיג אוכל ובזה הוא די להם, אבל לא שמו על לבם גלות השכינה.

והנה כאשר נשים על לבבנו דורות שלפנינו האיך התאבלו על ירושלים נראה ונבחין כמה ירדנו אחורנית. גם בזה הנה יסופר מנודע ביהודה ז"ל שמהתחלת י"ז תמוז עד לאחר ט' באב התענה בכל יום ובלילה אכל ר פת חריבה ושתה מים.

והנה אין אני רוצה לבנות יסוד מזה, כי לאו כל אדם זוכה להיות במדרגה נשגבה כאיש גדול בענקים הנודע ביהודה ז"ל, אך אדבר מדורות שלאחריו, הנה שאר בשרי הרב הגאון דק"ק מעזא קיוועשד נ"י סיפר לי שבסעטעטשע שהיה שם רב הגאון הקדוש אדוני אבי זקני ז"ל שהיה אביו של אדוני אבי זקהני הגאון הקדוש מנוחת אשר ז"ל, שהיה רב בק"ק טשענגער, והיו שם יהודים רק אנשים פשוטים אשר התפרנסו את עצמן מזה שהלכו לכפרים לישא וליתן עם הנכרים דשם, ולעת ערב שבו למקומם. ולכל אחד היה בשקו ספר של"ה הקדוש, ולא הלכו לביתן רק תיכף ומיד לבית הכנסת, ושם למד עמהם רבם ז"ל מספר של"ה. והנה בליל פורים התאספו אצל רבם ז"ל לשמוח במשתה היין, ולאחר חצות ראו שנחסרו מהנאספים שני יהודים ונבהלו מאוד, כי חשבו אולי אסון אירע להם, והלכו לחפש בכל הצדדים. ובחדר אחד קטן שהיה שם תנוי בנויה מצאו אותם שהיו יושבים על הארץ ועשו תיקון חצות בקול נאנחה גדולה הורידו כנחל דמעה. והנה נגש אחד אליהם ואמר היתכן שבפורים אשר הוא יום משתה ושמחה יעשו תיקון חצות. ואז השיב לו אחד לאז מיך גיין מיט דיין פורים וואס האב איך פין דעם פורים אז אינער הייזעל איז אבגעברענט געווארען. ועתה פקח וראה עד היכן הגיע מדרגתם בזה להתאבל על ירושלים ועל חרבן בית המקדש, הגם שהיו אנשים פשוטים, ובעת אשר השמחה במעונה לשמוח ולאכול ולשתות, נשבר בקרבם בזכרם עיר הקודש עד שהורידו כנחל דמעה ועשו תיקון חצות. והם קיימו באמת אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

סיפר לי מורי וחמי הגאון הצדיק מו"ה מאיר ז"ל שהיה אבדק"ק בילקע, שהחוקר המפורסם משה מדעססויא שהוא במדינת אשכנז, אשר ידוע שהיראים פרשו ממנו וגם בניו נשתמדו ר"ל והיו מבקרים אותו גם שרים ושרות לדבר עמו בעניני מדע. ופעם אחת באה אליו אשה גרעפין לבקרו בט' באב, ולגודל תמיהתה מצאה אותו יושב על הקרקע והקינה בידו ובוכה בקול מר צורח. והנה הגם שידעה שאותו יום הוא אבל ליהודים, אבל חשבה יען שהוא מאנשי מאדערין, לא יחזיק בזה מנהג ישראל להתאבל, ובפרט לבכות במר לבו. והנה היא גילתה לו מצפוני לבבה ושאלה אותו על זה. ואז לקח נייר וכתב לה אחד מהציונים אשר חיבר ר' יהודה הלוי ז"ל על לשון אשכנז והראה לה. וכאשר קראה את הנכתב נתעוררה כל כך עד שהתחילה לבכות. ואז אמר לה, ראה גם ראה, הנה כל הענין אינו נוגע לא לך ולא לאומה שלך, ובכל זאת כאשר ראית את המכתב נתעוררת כל כך עד שהיית מוכרחת לבכות, ואיך לא אבכה אנכי, הלא כל איש מישראל בזכרו את כל הנעשה ביום הזה יהיה לבו נשבר בקרבו ויוריד כנחל דמעה, אפילו הוא מהמאדרעין.

והנה קורא נעים הרבה היה לי להביא מעניינים כזה, אבל גם מכל הנ"ל, די שיקח מוסר השכל באיזה אופן צריך להתאבל על חרבן עירנו ובית מקדשנו, ובפרט בט' באב ביום המאורע, ובזכות זה נזכה לראות בבנינה ושיקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ במהרה בימינו אמן.

(הרב ישעיה יונגרייז הי"ד, חזון ישעיה דרושים)

אשרי המקיים צוואת הרב הי"ד ואומר בשמו מתורתו ברבים.

הקדמה

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ומה גם אני הדל והשפל, אני רואה בחוש מליצת דוד המלך ע"ה לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. כי קרוב לשלשה ושבעים שנה אנכי וכל ימי היו מלא מכאובים, אך גם אם במחשכים הושיבני, נר אחד היה מאיר כנגדי והיא תורה הקדושה, וזכיתי בשנת תרע"ב, והוא לפני שלושים שנה להוציא לאור ברוך ה' חיבורי ח"א משנה התלמוד על עשרים סוגיות הש"ס, אשר בו מלוקט דבר דבור על אופניו ראשונים ואחרונים ופוסקים. וברוך ה' מצא כן כל כך עד שהרבנים הגאונים מהרבה ישיבות פקדו על הבחורים שילמדו מזה, כי היא תועלת גדול לידע הסוגיה על תקנת עגונות וגם ליקוטי תשובות בענייני המלחמה על בוריו ונספח אליו דרשות, וידיד נפשי הרבני היקר המפורסם פה לשבח ולתהילה מו"ה משה אוללמאן נ"י אמר לי שהדיין מפה גאון ישראל מו"ה פנחס ז"ל מקאסעוו אמר לו שעשיתי טובה גדולה בחיבורי בענין תקנת עגונות, ובאמת זכיתי מתוך זה שכמה גדולים נתנו לי רשות שאטפל בעגונות שבמקומם, וברוך ה', ה' הצליח דרכי להתיר הרבה עגונות מכבלי העיגון. גם הוצאתי לאור ח"ג משנה התלמוד והוא על סוגית שלית שליח לדבר עבירה וחזקה שליח עושה שליחותו. והנה גם אני בבקשה זו לפני אדון כל, אם כי הקב"ה גזר עלי לבלה ימי בעניות ודחקות ר"ל, אבל מן הראוי שייתן לי עוד חיים ארוכים שאזכה לעבוד אותו ולהוציא לאור עוד חיבורים מהכתב יד שיש לי עוד והוא לתועלת ברוך ה'.

כן דברי המחבר בלב נשבר מדבר ומבקש מאל שדי שיאמר לצרותיו די ומברך ממקורא דליבא לכל אלה שתמכו אותי באהבה, וגם בקשתי שטוחה לאוהבי ומכירי שילמדו משניות בעבור נשמתי לאחר מאה שנה, וגם יאמרו בשמי מחיבורי ברבים.

ישעי' בן אסתר.

(הרב ישעיה יונגרייז הי"ד, הקדמת ספר "חזון ישעיה, דרשות", גרוסווארדיין, תש"ב).

במאמר הבא נביא, בע"ה, את דרשת הרב ישעיה יונגרייז הי"ד לימי בין המצרים.