תורתך לא שכחתי

אמר רבי זירא אמר רב פתילות ושמנים וכו' מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה מאי טעמא דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי ירמיה ולא קיבלה. משמיה דרבי יומנן וקיבלה. אמר אי זכאי גמירנא לשמעתתא מעיקרא. והא גמרה. נפקא מינא לגרסא דינקותא. פירש רש"י ז"ל מתקיים יותר משל זקנה.

הנה ידוע בזה קושית כל בני תורה הלא יש נפקא מינא לדינא. קודם שקיבלה היה סבר דמותר להשתמש לאורה. והוא נגד ההלכה שקיבלה אחר כך דאסור להשתמש לאורה. ואין הדעת נוחה במה שמתרצים העולם בזה. דבודאי היה מחמיר על עצמו שלא להשתמש לאורה, הכי זה איסור דאורייתא שיחמיר על עצמו מצד הספק.

ונראה אפשר לתרץ הקושיא לפרש הסוגיא באופן חדש. מה שזכיתי בחלקי לראות באורה כי טוב:

בהקדם להבין עוד דבר פלא על מה שמתרץ הגמרא נפקא מינא לגרסתא דינקותא, וכפי פשטות פירוש רש"י ז"ל דמתקיים יותר משל זקנה. ועל זה אמר אי זכאי גמירנא לשמעתתא מעיקרא. היינו שהיה מתקיים אצלו יותר מאשר למדה וקיבלה בזקנותו. הלא איתא במסכת ראש השנה (י"ח ע"א) דאביי חי שיתין שנין. נמצא דלא היה אצלו זקנה כלל. כראיה במסכת אבות (פ"ה משנה כ"א) בן שישים לזקנה. אם כן חזרה הקושיא למאי נפקא מינא. דגם הלימוד כעת היה קודם הזקנה והיה מתקיים בידו.

לזה נראה לפי מעט דעתי לפרש בדרך אחר. דבאמת לענין מצות הדלקת נר חנוכה, לא היה לו לדידיה שום נפקא מינא בכל הלכה זו. דבוודאי היה מדליק בשמנים הכשירים. ואדרבה מצינו מפורש לקמן (כ"ג ע"א) אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמישתא דשומשמי, אמר האי משיך נהורא טפי, כיון דשמע להא דאמר רבי יהושע בן לוי, הוה מהדר אמישחא דזיתא. האי צליל נהוריה טפי. עיין שם. הרי שהיה מהדר על שמן יותר המהודר ובוודאי כן גם אביי נהוג כמו מר רבו. וגם היה נתגדל בביתו כידוע, לזה הוא לעצמו לא היה שום נפקא מינא לדעת בירור הלכה זו.

ואך עוד יוקשה הלא היה צריך להורות ההלכה לאחרים לדעת מה יעשו ישראל בדין זה. אם כבתה זקוק לה או לא. יש לומר דעל זה לא שייך הנפקא מינא כמו שמצינו במסכת פסחים (ל' ע"ב) אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכינא דפיסחא היכא עבדינן. אמר ליה לדידי חדתא קא עבדינן וכו'. ויוקשה גם כן הלא שאל אותו איך פוסק בזה הלכה למעשה, ומה זו תשובה מה שעושה לעצמו… אך נראה מזה דאין אחריות עליו לפסוק בדבר שהוא נבוך בו בדעתו אם רק מחמיר על עצמו, וכן אין בזה נפקא מינא אם לא גמרה מעיקרא יעשו אחרים כרבי ירמיה. והוא לעצמו לא היה צריך לזה, כי היה מהדר על שמן יותר מהודר, ואין שייך על כל פנים לומר על זה אי זכאי.

ומקשה הגמרא, והא גמרה, היינו, הלא למדה ויצא בזה מצות לימוד התורה בעת ששמע מרבי ירמיה, אף שלא קיבלה, כי לא היה לו צורך לזה, כנ"ל, אבל הוא בכלל לימוד. וידויק שפיר שהיה צריך לומר 'והא קיבלה'. אך המכוון על הלימוד, כנ"ל. ומתרץ נפקא מינא לגרסתא דינקותא, היינו דהיה לו נפקא מינא בדין אחר לגמרי, מה שאין נוגע כלל לעצם דין חנוכה רק בדרך סמיכות ודמיון בלבד, עפ"י משנה במסכת אבות (פ"ד מ"כ) אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כחובה על נייר מחוק. עיין שם בתוספות יום טוב בשם הדרך חיים והמד"ש דהגרסא הלומד לילד הלומד לזקן. וגם הגרסא ילד זקן גם כן המכוון כן, עיין שם היטב. הרי דכולם מפרשים דהלימוד לזקן אינו טוב, דמשתכח ממנו, עיין שם. והנה דוגמא לדבר הזה ממש הוא בדין נר חנוכה. דאם נאמר כבתה זקוק לה, מטעם זה אין להדליק בשמנים הפסולים, כפירוש רש"י, שמא יפשע ולא יתקן. ולכאורה יש להבין וכי בשביל מיחוש זה שישכח ולא יתקן לא ידלוק לכתחילה. אבל כן גזרו החכמים, בשב ואל תעשה, דמשום חשש זה שמא יבוא לקלקול, טוב יותר שלא ידלוק לכתחלה כלל.

כן ממש בלימוד לזקן, דלענין זה גם הוא כשמן פסול, כלשון המשנה נייר מחוק. והפירוש שכבר יש בו מחשבות שונות עלול לשכחה ביותר. עיין שם בתוספות יום טוב, קשה גם כן כנ"ל, מה בכך אם ישכח, וכי בשביל זה לא ילמוד עמו לכתחלה. אבל הוא הדבר, וכן הוא, אחר שיש חשש שיבוא מלימוד הזה קלקול אחר כך שיפשע וישכח ולפעמים יהפך טוב שלא ללמוד עמו (ובוודאי הכוונה שהוא ילמוד בעצמו לעצמו). אבל אם הדין כבתה אין זקוק לה, היינו, שאין אנו אחראין מה שיהיה אחר ההדלקה ומותר להדליק אף בשמנים הפסולים. כמו כן לפי זה גם הלימוד לזקנים הוא טוב וראוי ללמוד עמהם. ואם ישכחו, ישכחו.

על זה התנצל אביי אי זכאי, במה שלא רצה לקבל טעמו של רב מעיקרא דמשום הכי מדליקין בכל השמנים, משום דכבתה אין זקוק לה, דמחמת זה שהיה סבר מקודם שקיבל, כבתה זקוק לה, לפיכך היה מונע עצמו ללמוד לזקנים, כאשר היה הוא מהדר ביותר על שמנים זכים ויפים ומהודרים ביותר לעשות מצוה מן המובחר, כן גם היה נזהר בזה שלא ללמוד לזקנים. על זה אמר, אי זכאי הוה גמירנא לשמעתתא מעיקרא, היינו שהיה מקיים מצוות הלימוד בשלימות גם לזקנים. וזה נפקא מינא לגרסתא דינקותא, שהיה מקפיד ללמוד רק עם פחותים משנות הזקנה. והיה מפסיד בזה הרבה, מצוות ללמוד וללמד, והיה בזה כמו למס מרעהו חסד. והוא לשיטתו במסכת ראש השנה הנ"ל, שהיי עוסק בתורה ובגמילות חסדים, בוודאי הכוונה על גמילות חסדים שבתורה גופא, ללמוד וללמד לאחרים, כדאיתא במסכת סוכה (מ"ט ע"ב)  על הפסוק ותורת חסד על לשונה, וכי יש תורה שאינה של חסד. תורה ללמדה לאחרים זה תורת חסד. על זה היה מתנצל מה שהיה מפסיד בזה שלא רצה לקבל כששמע מרבי ירמיה והיה זוכה בזכות זה גם הוא לזקנה. רק כששמע מרבי יוחנן דכבתה אין זקוק לה, היה מלמד לכולם כזקנים כילדים. כן יש לפרש אם הוא אמת ללמוד תורת חסד מה שחנני ד' יתברך בחסדו הטוב:

מזכרת חיים, אבני זכרון

—

האדמו"ר רבי אלתר עזריאל מאיר הי"ד בן האדמו"ר אברהם איגר זצ"ל היה ידוע כלמדן ופוסק.

בצעירותו עסק גם במסחר בברזל. כשנפטר אביו, בתרע"ה, ונעשה אחיו הבכור רבי שלמה הי"ד אדמו"ר בלובלין, עבר רבי אלתר עזריאל מאיר לזמן מה לפילוב (פולאווה) שבאזור לובלין, וכיהן שם כאדמו"ר. אחר כך עבר לוורשה, ומשם לאוטבוצק הסמוכה.

הוא פרסם כמה קונטרסים בהלכה ובהם "הצעת תקנה נחוצה" (תרפ"ט) ו"תקנת רבים" (תר"ץ) בעניין היתר עסקא שנתי להצלת הסוחרים מאיסור ריבית. לזכר בנו הרב יצחק יעקב משה זצ"ל, פרסם חדושים על מסכת בבא מציעא וקונטרס "מזכרת חיים" בספרו "אבני זכרון" (תרצ"ח). הרבי הוציא לאור את ספרו של אביו "שבט מיהודה" על ספר בראשית (תרפ"ב) ועל ספר שמות (תרצ"ח) ובהם הערות והגהות משלו.

הרבי עונה בידי הנאצים וחלה מרוב יסורים. הוא נפטר בה' בתמוז תש"א (ע"פ המובא בעיתון הצפה: תש"ב) והובא לקבר ישראל. נכדו רבי אברהם איגר זצ"ל ב"ר שלמה אלעזר הי"ד כיהן כאדמו"ר מלובלין בבני ברק.

מתולדותיו ניתן לראות באתר רבנים שנספו בשואה, בספר יזכור לקהילת לובלין (עמ' 226) ועוד.

כדבר הזה קרה בימי גלותנו לרבים, אשר אמרו לבנות במות חדשות בישראל. מהם שהיתה כוונתם לשם שמים, מהם שהיתה מחשבתם לכל הפחות שלא לשם סתירה אלא לשם בנין ותיקון, אבל סוף סוף נהפכו לנו לרועץ, לפי שלא כוונו את השעה, כי חויבנו חובת גלות וגלינו למקום המים הרעים ושתו התלמידים הבאים אחריהם במשורת שכלם ומתו ושם שמים נתחלל. כי בהיותנו בגולה מדולדלים ומטורפים, דויים וסחופים, עת מלחמה היא לנו, מלחמת קיומנו הקשה, שעת חירום הוא לנו ולתורתנו, אבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו הסתתרה. דעת התורה הולכת ומתמעטת, הולכת ומתנוונה, וברק מנעמי החיים מושכים את בנינו לדרכים אחרים, ולכן לא עת בנות במות חדשות אפילו אם בכושר יסודתן, כי אם לחזק בדקי חומתנו הישנה, לעמוד על נפשנו ולהציל שארית חמדתנו וקיומנו בדרך הכבושה מאבותינו, אשר בה הלכנו ולא נכשלנו ובה נלך בטח גם בעתיד ולא נכשל. אבל כל בנין חדש אפילו במחשבה רצויה בנקל אפשר שיהפך לנו לסתירה, והרבה הרבה צריכים בוניו להיות מתונים בו ולחקרו בחקירה ודרישת מרובה מכל צד לבל יהפך לנו לרועץ. ועל כגון זה אמרו: "חכמים הזהרו".

זה דורות אחדים אנו שומעים כתות ידועות, צעירים ושטעם צעירים בהם, קובלים על זקני הכמינו כי הצטמצמו יותר מדי בד' אמות של הלכה, סגרו דלתיים וברית, אטמו חלון ואשנב בפני כל רוח חדש הנושב בעולם ומתאמץ להתפרץ גם לתוך אהלי יעקב; הקיפו את עצמם חומת בצורה ויעשו משמרת למשמרת בפני כל תקון חדש, בפני השכלת דור החדש, ולעומת כל רעיון וכתה חדשים יוצאים חוצץ ביחס שלילי. הקובלים האלה הלכו הלוך ועז עד שבעיתים האחרונות פרצו כל גבולי הנמוס ויחלו להשליך שקוצים על כל זקני חכמינו וכל נושאי דגל התורה והדת, לעפר בעפר לעומתם ולטפל עליהם כל דבה נמבזה, להוריד ערכם ולבזותם בעיני הדור הצעיר ולשים עליהם אשמה כי את נפש עמנו המה קובעים.

האומנם כצעקה הבאה נעשה? האומנם זקני חכמינו מורדי־אור הנמו? האומנם שונאים המה את החכמה? האומנם לא יחפצו בכל תיקון והכשר בישראל? האומנם אהבתם לעמם פחותה מזו של הקובלים ומחפשי־תקונים?

לא מינה ולא מקצתה!

מעולם לא התנגדו חכמינו ז"ל להכניס דברים טובים ויפים מן החוץ לכרם בית ישראל, רק כל זמן שהם ומכניסיהן עמדו בגבול היהדות והתאימו לרוח התורה והמצות, כמו שאמרו ז"ל (מגילת ט:) "יפת אלקים ליפת" – יפיותו של יפת יהא באהלי שם", ואמרו עוד (סנהדרין ל"ט:) "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם וכו' כמתוקנין בהם לא עשיתם". מעולם עסקו חכמינו הגדולים בכל חכמות ומדעים חילוניים, עסקו וגם עשו בהם חיל ויעשום לרקחות וטבחות לתורה, ואם בזמנים שונים התנגדו גדולי אומתנו להשכנתם בתוך בית ישראל על ידי אנשים וכתות ידועים לא להחכמה וההשכלה כשהן לעצמן התנגדו אלא למשכיניהן או לבחירת הזמן, שלא היתה, לדעתם, השעה ראויה לכך. דעתם הרחבה והעמוקה, אהבתם העזה לעמם ודתם עד כדי מסירת נפש ממש, אשר חדדה ופיתחה בהם גם את החוש הטבעי להרגיש כל סכנה הצפויה גם מרחוק לקיום הדת והאומה, הן הן שנתנו להם הכח לראות ולחוש את העתידות של זרמים וכתות ידועים יותר מאחרים, הן הן שהכשירום לעמוד על המצפה לבית ישראל לשמור את עצמותו וקיומו, הן הן שגרמו התנגדותם לפרקים גם למעשים כאלה שאין בהם כל פגם בהוה. יש שהתנגדותם כוונה לא למול ההשכלה האמיתית אלא להקליפה החיצונה שבה הלבישוה ידים לא־אמונות, שקשר פנימי אין לה עם התוך עצמו, להסרח העודף אשר טפלו עליה מהרהורי לבם הם ולא רוחה הפנימי; יש שהתנגדותם כוונה אך ורק נגד אישיותם של המתעסקים והמתקנים, אשר נתנו ידים לחשוש שמהם ומהמונם תצא תקלה תחת תקנה וסתירה תחת בנין, והלב החם והדואג לקדשי האומה חש ומרגיש ויודע אם לעקל אם לעקלקלות; ויש שהכל טוב וישר אלא שאין הדור והשעה ראויים לכך, כי לא ראי עם יושב בארצו ושוקט על שמריו כראי עם גולה, ממושך וממורט. ישנם דברים כשרים שאינם פוגעים בדת בעצמותם, ואפשר היה להם להעשות גם על טהרת הקודש אילו ישבנו בארצנו והמקדש על מכונו וסנהדרין בלשכת הגזית. וכשאנו גולים ומדולדלים, ותורתנו וקיומנו מסוערים מכל עבר וצד ועומדים בנס, אנו צריכים לברוח מפניהם כברוח מפני הארי. כשאנו בגולה שפלים ונבזים אנו זקוקים לשמירה יתרה בכדי להחזיק מעמד, וכל צעד מסופק מסכן את קיומנו וקיום תורתנו בלבותנו. מטבע האנושי ומנוהג שבעולם שהעשיר, התקיף, הגבור ובעל־כח משמשים סמל השלימות והאושר בעיני הנדכאים והחלשים אשר תכו לרגליהם ואת מעשיהם יחקו בכל אות נפש, וישאפו אליהם כעבד ישאף צל. ובהיות עמנו כאלפים שנה העם היותר מדוכה ומעונה, היותר בזוי ושפוי, היותר מושפל בתבל, היה טבע הענינים מחייב שישאף בכל כחו לחקות את דרכי הגוים שכניו, העשירים, הגבורים, התקיפים המכובדים, שטוב הארץ בידם, ללמוד מעשיהם ולהתאות להתבולל במו אלא שכל זמן שאור תורתנו שמור בלבנו ובעוז האמונה נתחזק, הננו אמיצי כח־הרוח ומלאי גאון לאומי כי בנו בחר ה' לעם סגולה מכל העמים. הם נותנים לנו כח ועוז לשחוק למנעמי תבל ואשרה, לברק החיים וההצלחה הזמנית, ולהחליף עולם עובר בעולם קים. הם הם יאמצונו להחזיק מעמד לבלי נשאוף אל משכנות העמים, והם הם משמשים תריס בפני קסם החיים וההתבוללות ובם נתבצר, כמו שאמרו רז"ל (דברים רבה פרשה א): "רב לכם סב את ההר פנו לכם צפונה" — מהו "פנו לכם צפונה"? אם ראיתם שמזדווג לכם ברחו לתורה, ואין צפונה אלא תורה, שנאמר: "יצפון לישרים תושיה". ולכן הננו רואים שדור המתרפין מתורה וקטן־אמונת בנקל הוא נופל גם ברשת ההתבוללות והטמיעה, בוש במחצבתו ומתכחש ללאומו, לפי שמכיון שנשמט הבסיס מתחת רגליו, כבה הפנס המאיר מלפני עיניו ונפל התריס מידו, מיד הוא חש ריקות משעממת בלבו ושפלות מדכאת בנפשו ואין בו כח ואיל לעמוד בפני המיון חפץ החיים וחפץ החקוי והתדמות אל התקיפים המאושרים והטמיעה בתוכם. מה שלא אפשר בעם שוקט על שמריו ויושב בשלוה על אדמתו. ולכן בימי חשכת גלותנו, בעת רעה ומסוכנת כזאת הננו זקוקים לשמירה יתרה לעשות משמרת למשמרת, גדר לגדר, ולהשמר מכל צעד־מדחה אשר יוכל לחולל איזה פרץ במבצרנו הרוחני, ו"לך לך — אמרינן — נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב". ואין תרחך לומר שבשעה שהאמונה רפויה ורוח פרצים ישוב במתנה, עלינו להשמר ביתר עוז לבלי לקרוע חלון כזה שדרך בו אפשר לעלות פרצים ולעבור גבול, ו"בשעת המפזרים — לזרים חילם — כנס… "

…

כמובן אין זו אומרת שאנו צריכים לפנות עורף לכל העולם, אלא שבכל מעשינו צריכה למשול לכל לראש המגמה העיקרית לשמור מכל משמר את קיום תורתנו, אמונתנו ולאומנו; בכל צעדינו צריכים אנו להיות מתונים וזהירים מאד לבל יבולע על ידם בהוה ובעתיד לקניני העבר שלנו, אשר עליהם הורגנו כל היום ורבבות קרבנות הקרבנו על מזבחם! צריכים אנו להיות זכורים מה שאמרו ז"ל (ילקוט תתצא): "לא תתגודדו – ולא תשימו קרחה"; לא תשימו אגודות אגודות ותהיו חלוקין אלו על אלו, שלא תשימו קרחה בכם". באין אוטודיטט מוסכם לכל העם, באין מרכז רשמי ומקובל על כל הכתות ו"חלוקין אלו על אלו", כל צעד אי־נזהר מסוכן ביותר וכל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, מקצץ בנטיעות ועוקר שרשים, ומדחיק ללכת עד מקום שמשם לא ישוב עוד, ובית ישראל נקרע לקרעים ונעשה, חס וחלילה, קרחה…

מי ששמו אחד הוא יגדור פרצות עמו לשימנו עם אחד , יטנו שכם אחד ולב אחד לשם ה' אחד, ישיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" והיה לבית ישראל רועה אחד במהרה בימינו

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

הערה: ישנם מספר דפים ממאמר זה שלא הובאו כאן, וניתן לראותם ע"י עיון במקור ממנו נלקח המאמר.

לכן כשאמר ה' לדוד: "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת" היה דוד יכול להבינו על שני פנים: אם שהחסרון תלוי בו, מפני שידיו נגואלו בדם ואין מעשיו רצויים, או שהחסרון הוא מצד הדור, שאינו מסוגל לתפוס רעיון בית המקדש בטהרתו, כאמור. ולפיכך "נתיירא" מפני הספק הזה "אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש", רצונו לומר, שמא הפסול תלוי בי. ועל זה השיב לו הקב"ה: "דוד, אל תירא", אין שום פסול בך בעצמך ואין מעשיך מגונים, אלא אדרבא, "חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל וכו' כקרבנות", שכל מלחמותיך עשית להצלת עמך ולכבודו. ומה שאין אתה בונה אותו הוא מפני שאין הדור ראוי לכך, לפי שדמים רבים שפכת והעם שקוע במלחמה וגס, ויבא לידי רעיון ההגשמה הנפסד, ובאופן זה "הוא קיים ואינו חרב", רצונו לומר, המקדש קיים כל זמן קיומה של האומה הישראלית וימיו כימי עמו, כי בהחרבו ימשוך אחריו גם חורבן האומה והאמונה כמבואר למעלה. (וזה נקרא "אינו חרב", כי חורבן המקדש שאחר זמן ביטול האומה, חס וחלילה, אינו ראוי להקרא בשם "חורבן", שאם אין עם אין צורך במקדש ואין יתרון צרה בחורבנו). ואני צריך למקדש כזה שהוא יחרב ועמי ישאר קיים. וזהו שסיימו: "א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין", וזה לא יתכן אם יבנה בזמנך כאמור, אלא, "הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו הוא יבנה הבית לשמי". כי בימי השלום ישים העם כל מעיניו בתורה וחכמה ויתעלה בהכרת ה' שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ויבין כי לא נבנה הבית לצרכו ברוך הוא אלא, שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם", "בשביל להאיר לך" (ילקוט שם קפב). "והיכל ה', היכל ה' המה" בעצמם, בלבות בית ישראל, ואז יבא הזמן המסוגל לבנין הבית. ולכן בצוות דוד את שלמה בנו על בנין הבית (דברי הימים א, שם): "עתה בני יהיה ה' עמך והצלחת ובנית בית ה' אלקיך כאשר דבר עליך", הוסיף לו מיד: "אך יתן לך ה' שכל ובינה ויצוך על ישראל ולשמור את תורת ה' אלקיך", דהיינו שבבנותך בית לה' יתן לך שכל ובינה לשמור שלא יצא מזה מכשול ההגשמה, "ויצוך על ישראל לשמור את תורת ה' אלקיך": "כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש", ואז רק אז יהיה בנין הבית לאשרכם ולהצלחתכם.

ועל פי זה הכתובים מדוקדקים, שהיה אמנם עם לבב דוד "לבנות בית לשם ה'", רק לשמו ולא לו ממש, אבל היה אליו דבר ה' לאמר: "האתה תבנה לי בית לשבתי", רצונו לומר, שאם אתה בונה אותו בזמנך זמן המלחמות, הן יהיה לבית "לי" ממש "לשבתי", כאילו צריך אני לבית, ולא כאשר היה עם לבבך לבנות "לשמי" והאם בבית כזה יש לי ולך חפץ? "כי לא, ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה וגו' הדבר דברתי וגו' לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים "? אני אין לי צורך בבית "לשבתי" כי אם לכם הוא, וזה לא יושג אלא אם יבנה הבית רק "לשמי" ולא "לי" כמו שכתוב (שמות כ, כד): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך", ואתה הן "לא תבנה הבית לשמי ", אינך יבול לבנותו רק לשמי, "כי דמים רבים שפכת" ואין הדור מסוגל לכך. וכן אמר שלמה לחורם "אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלקיו מפני המלחמה אשר סבבוהו ", אלא שלמה בנך שבימיו יהיה שלום ושקט על ישראל אין שטן ואין פגע, הוא יבנה בית "לשמי", כאשר היה עם לבבך. וכך אמר לחורם אודות הבית אשר אמר לבנות: "ומי יעצר כח לבנות לו בית, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלהו ומי אני אשר אבנה לו בית כי אם להקטיר לפניו" (דברי הימים ב, ה). (ובאמת "להקטיר לפניו" יתכן שירמוז גם לזה שענין המקדש הוא בכדי שנתקשר על ידו לאבינו שבשמים, שלשון "קטר" כולל גם מובן "קשר" כמו שהוא בארמית וכמו שכתוב (יחזקאל מו, כב) "חצרות קטרות" כי על ידו נקבל שפע קדושת ונתקשר ונתדבק אל ה' ולעבודתו, וזוהי מטרת בנינו. וכן הוא בזוהר (פרשת שמיני דף לז, ב): "דהא קטרת קשיר כלא חדא ובגין כך אתקרי קטרת"). ולכן נכלל בנבואה זו העיקר הגדול בענין זה מה שיקים זרעו אחריו ותכון ממלכתו "ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה עוד לענותו".

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

דהנה בנין בית המקדש, "מרום מראשון מקום מקדשנו", הוא אושר גדול ונפלא לעם הישראלי, אושר רוחני, כמו שהפליגו חז"ל במקומות רבים במעלות המקדש והמזבח המכוונים כנגד מקדש שלמעלה, ואושר חמרי בהיותו משמש מרכז הלאום ואחדותו. אבל כל זה הוא רק אם העם הוא בן דעה רחבה להבין ולהשכיל, "שהבורא יתברך אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל", שה' מלא כל הארץ כבודו ואין לו צורך והצטמצמות בבית, כמו שכתב (ישעיה סו, א) "השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי". אם יבין כי לא לו, לה', הוא הבית אלא לנו, לטובתנו ולאשרנו בכדי שנקבל אורה ושפע קודש היוצא ממנו כבדרך צנור, כמו שכתבו ז"ל (תנחומא, מובא בילקוט שע"ת ומלכים קפב): "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך", לא בשביל שאני צריך אורה אלא בשביל להאיר לך – "ויקחו אליך שמן", ושהמקדש האמיתי בתוך לבות בני ישראל הנהו, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "ונתתי את משכני בתוככם", וכתב האלשי"ך ז"ל שלא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא "בתוכם" לפי שעיקר המשכן הוא בלב הצדיקים הישרים ובאמצעותם שורה בבית, כדרך שאמרו האבות הן הם המרכבה. וכמו שכתוב (ירמיה ז, ד): "היכל ה' היכל ה' המה", דהיינו שהמה בית ישראל ובלבותיהם היכל ה'. אם כזאת יבין העם, אז רק אז בא בנין בית הבחירה לאושר ולהצלחת עמנו. אבל אם יהיה העם גס ולא־למוד ולא ישכיל להבין את כל זה, אז להיפוך, חס וחלילה, צפונה לו בבנין בית הבחירה רעה רבה ונוראה, שיתעה להאמין בשוא שהבורא יתברך יש לו גוף ושאין מלא כל הארץ כבודו, אלא הבית הזה שם משכנו ממש. והרבה הכתוב (דברים ד,טו) להזהירנו על זה: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונת ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש". ומלבד הרעה העמוקה של הדעה הנפסדה הזאת מצד עצמה, הנה כרוכה בעקב זה גם סכנה נוראה לקיום האמונה, התורה והלאום, כאשר יבואר.

כי הנה דברי ימי העמים הקדומים יגולו לפנינו תמונה רגילה וקבועה, שבהלחם גוי בגוי מכיון שנכבש בית־המסגד הראשי של הצד האחד מיד יחשוב את עצמו למנוצח, יניח קשת וחנית מידו, יכנע תחת יד מנצחו ויקבל עליו את אמונתו ולאומיותו. סבת הדבר, לדברי ההסטוריונים, הוא האמונה שבהלחם העמים עלי ארץ מטה ילחמו גם אליליהם־מגיניהם זה בזה מעלה, ומכיון שנכבש בית מסגד אלילם ומשכנו, אות הוא כי נוצה על ידי אויבו, עבר ובטל מן העולם ומקומו ירש רעהו החזק ממנו, ולכן השליכוהו אחרי גו, התערבו עם הגוי המנצח ויהיו לעם אחד. ולכן אלו היו בני ישראל גסים ואי־נבונים והשתפקו במושגים כאלה בנוגע למקדש ה' ויבאו לידי הגשמת הבורא יתברך לחשוב שאמנם רק זה בית ה' ופה לבד מקום מנוחתו, אז היו ימי המקדש – כימי עמו, כי יחד עם חורבן המקדש היה בא, חס וחלילה, גם חורבן האומה, חורבן אמונתה ותורתה, כאמור.

וידוע שהשכלת עם ועם תרבה ותפרוץ בשעת שלומו ושלותו. כי בשבתו שקט ושאנן תחת גפנו ותאנתו יפנה לבו לתורה ולחכמה ואת כל כחותיו יאסוף לכונן ישיבות ובתי אולפנא למען הרבות דעת, עד שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ד:) על ימי חזקיה ש"בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם־הארץ, מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה". אבל בימי ריב ומלחמה יורד העם ממדרגת השכלתו. מבחר בניו יצאו על מערכות הצבא, כל כחותיו ואמצעיו תבלע החרב וכל מעיני העם רק ללמוד קשת וחנית. בארץ תרבה העזובה וכל דרכיה אבלות. אין מורה ואין תורה, אין תלמיד ואין מקשיב. וחושך הבערות יכסה ארץ. מלבד זה גם המלתמה עצמה, – מעשי הרצח ושפיכת דמים גורמים הרבה לירידת רוח האדם, להתאבנות רגשותיו העדינות ולטמטום כשרונותיו, כידוע שבעלי ההיסטוריא בדקו ומצאו שבימי "מלתמת השלשים שנה" ירדה אירופא במדרגת השכלתה שלש מאות שנה אחורנית.

לכן בימי מלחמה ושפך דם לא עת בנות בית רם ונשא לשם ה', שתוכו רצוף אצילות ומושגים מזוככים ורוממים מאל יחיד ומיוחד ד"לית אתר פנוי מיניה" ו"לית מחשבא תפיסא ביה כלל". כי בהיות העם שתוי־המלחמה נבער וגס, פרוע ומגושם, יבאו לנטוע בבית הנבחר מושגי ההגשמה הגסים, שעל כן נבנה הבית לה' שישים בו משכנו ממש כפשוטו. ודעות נפסדות כאלה אם תנטענה פעם על תלמי לבב העם ובהכרתו לא בנקל תשורשנה גם במשך כמה דורות של חכמים ונבונים, כידוע שנקל יותר לנטוע מתחלה דעה ישרה מאשר לעקור דעה כוזבת ולנטוע במקומה אמיתית. כאמרם ז"ל: "שבשתא כיון דעל על". ובאופן זה לא יהיה בנין המקדש לאושר העם כי אם לרעתו, והיה מסכן את קיום העם והאמונה על ידי חורבנו, כאמור. וכשם שנאמר "לא תניף עליהם ברזל", "כי חרבך הנפת עליה ותחללה", "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו", ככה אל לדור שידיו צמודות לחרב ולמודות מלחמה לעסוק בבנינו.

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

"האתה תבנה לי בית?" וכתיב: "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת". כיוון ששמע דוד כך נתיירא. ואמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש. אמר רבי יהודה ברבי אלעא: אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא. חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל. לכך נאמר: "שפכת ארצה". ואין "ארצה" אלא צבי ואיל, שנאמר: "על הארץ תשפכנו כמים". דבר אחר, הם לפני כקרבנות, כדכתיב: "כי דמים רבים שפכת לפני", ואין "לפני" אלא קרבן, שנאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה'". אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב. אמר לו: והרי יפה. אמר לו הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני אפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין. שכן כתיב: "באהל בת ציון שפך כאש חמתו" (ילקוט שמואל ב רמז קמה).

במאמר הזה יש להתבונן:

א) אמרו שנתירא דוד "אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש", דלשון פחד והתייראות יפול רק על הדבר שאפשר לבא בעתיד ובואו מסופק, אבל על מעשה שכבר נעשה ועל גזרה שכבר נגזרה לא שייך לשון יראה כי אם לשון צער, וכיון שהקדוש ברוך הוא אמר לו בפירוש "לא תבנה בית לשמי" היה לו לומר שנצטער דוד, ולשון "נתיירא" מאי בעי הכא?

ב) שלפי המסקנא יוצא, שכל הדמים ששפך הם כצבי וכאיל או כקרבן לפני ה', ואין זה גורם לפסול את דוד מלבנות בית המקדש, ועיקר הטעם שלא ניתן לדוד לבנותו הוא, אדרבא, לגודל מעלתו, שאם הוא בונה אותו אינו חרב: ומה נעשה למקרא מלא העומד וצווח: "לא תבנה בית לשמי – כי דמים רבים שפכת", והטעם "שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב" חסר מן הספר ואין לו זכר כלל, ואיך ולמה הוציאו חז"ל את הכתוב המפורש מפשוטו בדרך רחוקה ומהופכת כל כך?

ג) הדרשה כלה הן סובבת רק על הכתוב בדברי הימים (א כב, ח) "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת" ולמה אפוא הקדימו חז"ל גם את הכתוב בשמואל (ב' ז' ה, ) "האתה תבנה לי בית" וסמכו אליו דרשתם, מה ענינו של כתוב זה לכאן?

והנראה דכוונה עמוקה בדברים אלו, וחז"ל שהיו סופרים אותיות שבתורה, באמרם (קדושין ל:): "לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה", בנו את דרשתם על יסוד דקדוקים ושינויים גדולים בכתובים. כאשר דבר ה' אל נתן הנביא ללכת להגיד לדוד, כתיב בשמואל: "כה אמר ה' האתה תבנת לי בית לשבתי, כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני שראל ממצרים ועד היום הזה וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי וגו' לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים וגו' כה אמר ה' צבאות אני לקחתיך מן הנוה וגו' ואכרית את כל אויביך מפניך וגו' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולת עוד לענותו וגו' והניחותי לך מכל אויביך וגו' כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינותי את ממלכתו, הוא יבנה בית לשמי".

הנה יש להתעורר:

א) למה בא כאן הדבור מהכרתת האויבים וממנוחה אשר תביא לישראל.

ב) שבתחלה בהתמיה אמר בלשון "לי", "האתה תבנה לי בית" וכן אמר אחרי זה בלשון "לי", "הדבר דברתי וגו' לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים" ואח"כ בההבטחה לבנין הבית על ידי שלמה אמר בלשון "לשמי", "הוא יבנה בית לשמי". וכן כתוב בדברי הימים "אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה' אלקי, ויהי עלי דבר ה' לאמר: דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו, הוא יבנה בית לשמי. — הנה אמר גם כן "לשמי" במקום האמור בתחלה "לי". וכן כתוב במלכים (א ה, יז): אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלקיו מפני המלחמה אשר סבבוהו וגו' ועתה הניח ה' אלקי לי מסביב אין שטן ואין פגע רע, והנני אומר לבנות בית לשם ה' אלקי כאשר דבר ה' אל דוד אבי לאמר בנך אשר אתן תחתיך על כסאך הוא יבנה הבית לשמי". – ומה ענין השינויים הללו, הלא דבר הוא! וזוהי כוונתם באמרם: "האתה תבנה לי בית" וכתיב: "לא תבנה בית לשמי", כאילו אמרו: כתוב אחד אומר "לי" וכתוב אחד אומר "לשמי"? ועל יסוד זה בנו את דרשתם, לבאר את הענין בביאור נפלא.

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

… נמצא יצא לנו מדברינו דמחשבה מועיל לטמא וכל שכן דמחשבה יועיל לטהר עצמו במצות, על כן בזה נוכל לישב משנה י"ב א"ר יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל לאוהבי יש, דקשה קושית התוספות יום טוב ז"ל שהקשה מאי לכל צדיק וצדיק, דיש לתרץ באופן זה על פי מה שאמרו רז"ל (בסנהדרין קי"א ע"א) על הפסיק לכן הרחיבה שאול ופערה פיה לבלי חוק, אמר ריש לקיש מי שמשייר אפילו חוק אחד, ור׳ יוחנן אמר אפילו לא למד אלא חוק אחד:

ונראה לי לומר דמחולקין בזה, אי מצוות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה, דהנה יש מחלוקת בין המפרשים מהו נקרא צדיק. יש אומרים דצדיק אינו נקרא כי אם שמקיים תרי"ג מצוות אפילו בלא כוונה, ויש אומרים דצדיק נקרא אפילו אינו מקיים רק מקצת מצוות, אך אם הוא בכוונה עצומה ובמחשבה טהורה. ובזה פליגי ריש לקש ור׳ יוחנן, דריש לקיש סבר דמצוות אינן צריכות כוונה ולא נקרא צדיק רק מי למקיים כל התרי"ג מצות, על כן אמר מי שמשייר אפילו חוק אחד, אבל ר' יוחנן סבר אפילו לא למד אלא חוק אחד רק שמכווין, נקרא צדיק:

ובזה יתבאר דברי ר׳ יהושע בן לוי דכוונתו כך הוא, מתיר הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, הן הצדיק שמקיים כל התרי"ג מצות שלא בכוונה, והן הצדיק שמקיים רק מקצת מצות ובכוונה עצומה ובמחשבה טהורה. אך זאת נוכל לשאול הלא צווה הקב"ה לקיים כל התרי"ג מצות, ואיך יכול כל אדם לקיים אותם הלא בהתרי"ג מצות יש מצות כהונה מה שאין נוהג בישראלים, ועוד מצוות שאין כל אדם יכול לקיימם? רק אם יש שלום בישראל אזי נחשבו כולם כגוף אחד, ומה שיעשה זה נחשב כאילו עשה חבירו וכולם בכלל יכולים לקיים כל התרי"ג מצוות, על כן זאת נוכל להלביש בדברי ר׳ שמעון בן חלפתא שמסיים את המשנה אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר "ה׳ עוז יברך את עמו בשלום", כי ע"י השלום יתקיים כל התרי"ג מצות, והתוספות יום טוב פירש "עוז", זה תורה.

ולכאורה יש עוד להקשות הלא ע"י התורה ימצאו מחלוקת בישראל בין תלמידי חכמים לעמי ארצות כדאיתא (בפסחים מ"ט ע"א) אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, אלמא יש שנאה בין תלמידי חכמים לעמי הארצות ע"י התורה? אך גם זאת נוכל לתרץ הדבר בהך דאיתא (בברכות ס"ז ע"ב ובסוטה כ"ב ע"א) תנו רבנן איזה עם הארץ כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית דברי ר' אליעזר וכו'. על כן זאת נוכל לרמז משנה ראשונה דברכות מאימתי קורין את שמע בערבית, שתהיה השאלה מאימתי יוכל היות השלום בישראל, ע"י שיהיו קורין את שמע בערבית אז תהיה שלום בין עמי הארצות לבין תלמידי חכמים, ואז יוכל כל ישראל לקיים כל התורה כולה והתרי"ג מצות, יהי רצון שיתגבר השלום בישראל וישובו לארצם בשלום וחדוה במהרה בימינו אמן סלה ונזכה לראות בנין בית המקדש במהרה בימינו אמן סלה:

(סיום על ששה סדרי משנה, גולת כלב)

—

הרב כלב מאיר פייבל הי"ד נולד לאביו ר' שמואל יחיאל זיו בעיר שאד שבפלך קובנה בליטא. ספרו "גולת כלב" יצא בתרס"ו עם הסכמות הרב משה דאנישעווסקי מסלבודקה והרב שמואל יעקב רבינוביץ מיעלאק.

כן מופיעה שם המלצת הרב צבי הירש רבינוביץ מקובנה להיותו ראוי לתפקיד רב ואב"ד:

כאשר יודע אנכי מכבר את כבוד הרב הג׳ חריף ובקי משנתו זך ונקי וירא אלקים באמת וכו' מוה׳ כלב מאיר זיו נ"י מפה, אשר ידיו רב לו בגמרא ופוסקים, ורב חילו לחדש חדושים ערבים ונעימים, ולבד עוצם תורתו ויראתו, הוא מצוין במדותיו הטובות והנחמדות, וכעת דחיקא ליה שעתא טובא, וההכרח יאלצהו לבקש מקום לשרת שם בקודש ולהיות רב ואב"ד והנני להודיע תהלתו אשר ראוי הוא לכהן פאר בקהילה חשובה ומפוארה בישראל, והעדה שתבחרהו לרב ואב"ד ימצאו בו את כל חפצם בכל הפרטים, וחפץ ה' יצליח בידו להביאהו אל המנוחה אשי ממקומו יקראוהו לשבת על כסא הרבנות בעיר חשובה ומפוארה כנפשו הטהורה, ונפש המדבר לכבוד התורה והאי גברא רבא ויקירא :

הרב היה אב"ד מיישאד, ונתקבל בתרפ"ט לרב ואב"ד בעיר שילעל.

גיסו הרב זעליג ראובן בנגיס זצ"ל מזכירו בספרו "לפלגות ראובן". ב"תורת ארץ ישראל" (תרצ"ב–תרצ"ג) מופיעים שו"ת של הרב כלב מאיר בהלכות שבת.

בספר דברי אפרים נמסר שהרב נהרג באב תש"א, אך באוצר הרבנים מצוין שנספה בתש"ג.

… מוכרח אני ליתן לפני הקוראים ציור קטן מימי נעורי בעת שלמדתי בהישיבה, אכסניא שלי, כמובן, היתה אצל איש לא אמיד שכר יום, בכל ימות השבוע היתה שם אכסניא יפה. אבל לא כן ביום הערב שבת, כי ביום ערב שבת לא היתה לו מנוחה: הבנים הקטנים צועקים ללחם ואין פורש להם, מחמת כי בעלת הבית היתה טרודה מאוד להכין צרכי שבת, לאפות חלות, להכין תבשילי בשר ודגים, וכדומה, כל מלאכת ידיה היתה בבהילות, וכל מעשיה כמעט שנפלה מידיה, החלות נופלות מהמרדה, ואף גם לבעלה, כאשר בא באמצע היום ממלאכתו לבקש קצת אוכל להשיב נפשו, הרימה עליו בקולות: איך אתה מעיז את פניך לבקש ממני אוכל. הלא רואה אתה בעיניך, איך שאני טרודה מאוד, וגם הבנים הקטנים לא טעמו עוד היום מאומה, האם לא תדע או שכחת כי היום ערב שבת. וכה היה סבל בעל הבית בכל ערב שבת צער גדול, וכל תקוותו ונחמתו היתה לחכות על ליל סעודת שבת, ואז התענג כטוב לבו וישכח כל צערו שהיתה לו מהערב שבת. אבל מה נורא היה המחזה לראות מקרא נורא אשרר קרא אותו פעם אחת בליל שבת קודש. הוא שב מבית הכנסת, ואמר לאשתו בשמחת הנפש שבת טוב, אבל היא לא ענתה לו מאומה, כי ישבה בפינת הבית ודאגה מאוד. ועל שאלתו בתמהון לב, מה נהיתה? אז ענתה לו בעלת הבית במרירות גדולה, ואמרה לו, בוודאי רעב אתה מאוד, כי לא אכלת כל היום, אבל תדע כי גם כעת אין לי מה לתת לך לאכול, כי הרב אסר לנו כל התבשיל גם באיסור הנאה שלא ליתן מזה אף לבעל חי. והסיבה היתה כך: הלא תדע כי אין לי מי שיעזור לי במלאכתי להכין הכל, וילד הקטן בכה כל היום, אז בשלתי קצת חלב עבורו, ובשגגה נפל הכלי עם החלב בתוך הקדרה של הבשר, ומה אני אשמה בדבר. ומי יוכל לצייר בנפשו את גודל עוגמת הנפש שיה שורר אז בבית, וביחוד מבעל הבית בעצמו, אשר סבל כל כך רעב כל היום של הערב שבת ולבסוף גם בשבת לא היה לו מה לאכול.

והנה זה ידוע לכל שהעולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא דומה לשבת, כמאמרם ז"ל, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג), ולכן מחויב כל בר דעת להכין את עצמו כל ימי חייו בתורה ומעשים טובים בכדי שיהיה במה להתענג בהעולם הנצחי, כי הלא חיי העולם הזה הוא חיי הבל ורעות רוח, כמו שאמר הפילוסוף אריסטו "אין שעה בלי רעה ואין רגע בלי פגע". ובפרט לעם הישראלי אשר הולכים תמיד מגוי אל גוי ומדחי אל דחי, בלי מנוחה ומרגוע לנפשם, מדאגת פרנסה ומצער גידול בנים, וכדומה, אשר אי אפשר לפורטם כי רבים הם. ובמה יתנחם ישראל, רק בזה שיש לו תקווה לזכות לחיי הנצח להעולם שכלו טוב, לעולם כזה שיפה קורח רוח מכל חיי העולם הזה.

וזה שאמר יעקב אבינו, "מה נורא המקום הזה", העולם הזה נורא מאוד, ומי יוכל לסבול כל כך צרות נוראות. כי אומנם שיעקב העצמו בהיותו אצל הוריו, לא חסר לו מאומה, והיה לו כל טוב, אבל בעת שברח מעשו קרה לו אסון נורא בדרך, שהתנפל עליו אליפז להורגו בטענה צודקת לפי דעתו: דודי היקר, הלא תדע, כי אבי ציווה להרוג אותך, ואנכי מחויב לקיים מצוות כבוד אב. כמו שמספרים באופן זה על איש בן כפר עם הארץ גדול וחסיד שוטה, שפעם אחת בא לעיר אמל הרב, ובקש ממנו, אולי יזדמן לפניו אורח הגון למדן וירא שמים, ישלח אצלו להכפר, והוא יכבד אותו במאכל ובמשקה ובנדבה הגונה. ואחרי איזה ימים בא אצל הרב איזה אורח נכבד ובקש ממנו שישתדל עבורו עבור עניין של הכנסת כלה, ומיד נתן לו עצה שילך להכפר על שבת קודש והבטיח לוו שיתענג מאוד אצלו בכל העניינים ובוודאי ישיג אצלו גם נדבה כראוי. וכן היה כי הכפרי קבל את האורח הלז בסבר פנים יפות, והאכיל אותו מעדני מלך, כל השלוש סעודות של השבת קודש. אולם במוצאי שבת קודש כאשר האורח כבר שכב על משכבו, שמע כי הבעל הבית ואשתו מדברים ביניהם בלחש, ואחר כך שמע שמשחיזין סכין, ומזה נבהל מאוד, ופתאום ראה נגד עיניו איך שבעל הבית עומד נגדו בידו סכין גדול.  ועל שאלתו, מה זה רצונך, ענה אותו בקרירות, ברצוני לשחוט אותך. מיד קם האורח ממשכבו ויבקש שייתן לו רשות לומר וידוי, ויתרצה לו על זה. וכיוון שראה האורח, כי בעל הבית פנה את עצמו כה וכה, מיד שבר את החלון, וברח על נפשו בכל כחו ערום ויחף, אף שהיה הקור גדול. וכאשר הגיע אל בית הרב, דפק בקול גדול על הדלת" "מהרו הצילו אותי!", ומה מאוד נבהלו כל אנשי בית הרב בעת שראו את האורח אשר כמעט נקפה מקור, וצועק עליהם בקול מר, הוי גזלנים, למי שלחתם אותי, לרוצח יער, אשר היה כפשע ביני ובין המוות! הרב ועל בני בתו נבהלו מאוד מהמחזה הלז, כי הלא ידעו היטב כי בן הכפר הלז הוא איש טוב ומפזר הרבה מתנות. וכה חכו עד אור הבוקר, ומיד שלחו להביא את האיש הפרא לבית הרב. ועל שאלת הרב, האם אמת הדבר שברצונך היה להרוג את האורח? כן הדבר, ענה בקרירות גדולה, רב יקר, מה פשעי ומה חטאתי, הלא בתם לבבי חפצתי לעשות זאת. והסבה שגרמה לי היתה זאת, כי ה' הזמין לפני פה בכפר פרנסה בשופי. והעיקר העסקנית בחנות ובמרזח הלא רק אשתי. אבל לדאבון לבי, היא מורגלת לנסוע מידי שנה בשנה בימי חודש אלול לקברות אבותיה, דרך רחוקה מאוד, ומזה יש לי היזק גדול, כי מבלעדיה כל עסקינו יורדים לטמיון. ובכל הסכמנו בינינו, אני ואשתי, לשחוט את האורח הזה, באשר ידעתי על ידי הרב כי הוא באמת איש צדיק, ולקברו סמוך לגבולי, ובזה יהיה לי תועלת גדולה שלא תצטרך אשתי לנסוע למרחקים לבקש קברן של צדיקים.

כן בא אליפז באופן זה וטען דודי יעקב, שאין ברצונו להרוג אותו, אלא בכדי לקיים בזה מצווה של כבוד אב. ועל זה ענה אותו יעקב כן. בוודאי תדע אתה כי עני חשוב כמת, ובזה תקיים המצווה של אביך, אשר ציווה להמיתני. וכאשר נשאר אחר כך יעקב עני גדול בעירום ובחוסר כל, אז יצאה אנחה גדולה מלבו ואמר: מה נורא המקום הזה! כי יעקב הבין שכל הקורות תאוותו הוא סימן לדורות הבאים, כידוע מעשה אבות סימן לבנים, ואם כן נורא הוא מאוד. וחשב בדעתו, האם יוכל היות כי העולם הזה עם צרות כאלה מידי יום ויום, זו היא תכלית של הבריאה אשר אמר ה' כי טוב! וברגע נתיישב בדעתו ואמר "לא", "אין זה", רצונו לומר, העולם הזה אין הוא העיקר, "כי אם בית אלקים", לחיות חיי נצח, "וזה" אם כן למה לנו העולם הזה, "הוא שער השמים", כמאמרם ז"ל באבות, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

(מתוך הקדמת הרב דובער ברגמן לספרו "דובר מישרים")

—

הרב דובער ב"ר יוסף זאב ברגמן, נולד בלומז'ה בשנת תרמ"א, 1881, ונספה עם קהילתו בשואה באב תש"א. הרב היה תלמיד בישיבת לומז'ה וסלבודקה, והוסמך להוראה ע"י הרב רבינוביץ רבה של מינסק.

הוא היה רב בסומעלישאק, גוסלאווישאק וסטוקלישוק, ומחבר ספר "דובר מישרים". בהסכמה לספר מתאר כותב רבה של ריגא הרב מנחם מענדיל ז"ק זצ"ל, חותנו של הרב ישראל משה כלאב הי"ד:

בזה הנני מכיר את כבוד הרב הגאון חו"ב בחד"ת ומובהק בהוראה ויקר המעלות ובמדות ומעשים טובים ויראת ה' כבש"ת כמוהר"ר דובער בערגמאן הגאב"ד שטאקלישאק המחבר "דובר מישרים", כי מלבד שהוא רק מובהק ומחשובי ומיקירי רבני ליטא, רב מלא תורה, המדה גדושה ביראת ה' בטוב טעם ודעת וסברא ישרה, ונועם המדות, רצוי ומקובל על הבריות, עוד זאת, גם ספרו זה דובר מישרים, כשמו כן הוא הוגה ומחווה דעת בהיגיון יושר ואמרי נועם דברים כבושים, ורעיונות נלבבות המעוררים הלב והרגש לטוב ומועיל המשובצים בדברי חז"ל, תפוחי זהב במשכיות כסף.

(מקורות: הקדמת דובר מישרים, יהדות ליטא עמ' 15, יידישע שטעט, שטעטלעך און דארפישע ישובים אין ליטע, דף עד באתר יד ושם, ועוד. בתמונה למעלה: אגודת "גמילות חסד" סטוקלושק, באדיבות ארכיון יד ושם).

בענין חלוקת ארץ ישראל

הקורא בתורה צריך לברך לפניה ולאחריה (מגילה כ"א) תפקיד של כל יהודי הוא להיות קורא בתורה ולמצוא פתרון על שאלותיו בחיים הן בעניני יחידים והן בעניני הכלל. ואפילו בעניני הנהגה המלכות אמרה התורה וכתב לו את משנה התורה הזאת והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. כלומר כל צרכיו והנהגותיו בחיים יקרא וימצא אך במקור התורה. אגודה ישראל שכתבה על דגלה "לפתור כל שאלות החיים ברוח התורה" חובה עליה גם היום להיות דורשת אצל מועצה גדולי התורה לקרוא בתורה את פתרון כל השאלות. ולכן הנני מברך לפניה ברכת קדוש השם בעת התחלת הכנסיה הזאת. ידועים דברי הרמב"ם ז"ל אשר מצוות קדוש השם איננה רק בשעה שדורשים מן היהודים לעבור על דתם ואם לאו יהרגום ח"ו. רק ענין קדוש השם הוא בכל שעה ושעה בכל דרכי החיים מערב ועד בוקר בעת שמחזיקים בתורת ה' ובמצוותיו ובמדת דרכי נועם של נתיבות התורה עד שיגיע למה שנאמר "ישראל אשר בך אתפאר" זהו כבר בכלל מקדשי השם.

עוד יותר מתגדל ענין קדושת השם בעת שרבו פריצי ומחללי השם ח"ו. אז היהודי המתגבר על כל המפריעים ומחללים זהו גבור הרוח המצוין בין מקדשי שם שמים. כבר אמרו ז"ל על אברהם אבינו המקדש השם הראשון אשר מסר נפשו ונשמתו בכבשן האש לקדש שם שמים בעולם. אברהם העברי כל העולם כולו בעבר האחד, והוא מעבר השני. ר"ל, כי אומץ רוחו וגבורתו של אברהם אבינו בזה שהתגבר על כל בני דורו בכדי למרות כל העולם כולו שהיה נגדו וזהו הקדוש השם היותר גדול. בדורנו זה אשר מתפוצץ כל לב ישראל על גורל חלול השם. בעוונותינו הרבים מבית ומבחוץ, כלומר גדול כאב הלב על נפשנו אשר היא כעפר למרמס רגל גאוה. עוד זאת יגדל הכאב וחלול השם ותורתו מחלק של בני עמנו אשר מפני כבוד ישראל היקר בשמים אינני רוצה להאריך בזה ואסתפק להשחמש בדברי הנביא "ויחללו את שמי בגוים באמור אליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו". זאת אומרה כי המתחברים בארצנו הקדושה ונמנים על האומה הישראלית יכולים לאמור אליהם "ראו גדולים אשר גדלתם" אין לנו חלול השם יותר נורא מזה.

ולכן החרדים שבדורנו זה, גבורי כח המתגברים על כל המעצורים בכדי לעשות רצון ה' המה "ישראל מקדשי שמך" אולם קדוש השם הזה בקיום תורה ומצוות יום יום הוא קדוש השם ביחיד. אבל החובה כעת בהתאספנו יחד לקדש את שם שמים ברבים. ואז נאמר הברכה ברוך המקדש את שמו ברבים.

כנסיה נכבדה! קדוש שם שמים הזה אני דורש מכם שלא יהיו ימיה ספורים כימי הכנסיה לבד. כי אם ימשך גם לימים הבאים אחריה. ידועים דברי הירושלמי על הכתוב "ארור אשר לא יקים את התורה הזאת" ושואל הירושלמי וכי יש תורה נופלת. הבאור הוא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה, כי הכוונה בעת שרבו פריצים וחותרים תחת עמודיה ויסודותיה של תורתנו הקדושה להשפילה, אז חוב קדוש על כל אחד מישראל להתגבר כארי ולהקים את התורה הזאת. וגם אתם נאספים חשובים, בזמננו זה אשר יסודות התורה מתרופפים עליכם החוב לטכס עצות שלא לתת ביד החוטאים לבצע את מזימתם ח"ו. כי אם בכל עוז להקים את התורה. ואז תהיו בכלל הברכה שלאחריה ברוך אשר יקים את התורה הזאת.

הרב מנחם זמבה הי"ד

שאלת ארץ ישראל העומדת כעת על הפרק יש גם בה משום קדוש השם. יש בזה דעות שונות מהם לחיוב ומהם לשלילה. דעת אלה הרוצים לראות במהרה התכוננות מלכות ישראל, הוא מחמת גודל תשוקתם לקדש את שם שמים לעיני העמים, להראותם כי אחרי שעברו אלפי שנה ועם ישראל נע ונד בארץ עוד לא אבד שברו. ועוד חי יחיה. אולם דעת אלה המתנגדים לזה היא אשר תמיכתם על יסוד דברי גאון ישראל הגאון "חתם סופר" זצ"ל אשר כתב בספרו תורת משה פרשת שופטים וזה לשונו: אפשר כבר היו ראוים להיות נגאלין גאולה שאינה שלימה או לשום שלום ביננו ובין האומות שאנו שוכנים בצילם או יותר מזה להיות גאולה ממש כמו בבית שני וכו' אבל אין חפץ בזה. כי אם גם אנחנו אפשר שנתפשר לקבל גאולה כזו רק להיות גאולים. אבל מכל מקום אבותינו הקדושים לא יתרצו עתה כי אם בגאולה שלימה. וטוב לישראל לסבול אורך הגלות כדי שתהיה בסוף גאולה שלימה בכל. עד כאן.

ואמנם גם אלה המתנגדים כוונתם גם הם לקדש את השם כאשר ידוע פסק ההלכה כי מצוות ונקדשתי בתוך בני ישראל למסור את נפשו במקום אשר הדין יהרג ואל יעבור, הוא רק בפרהסיא של עשרה מישראל. אבל לא לפני האומות אפילו הם לרבבות. הרי זה מלמד כי עיקר קידוש השם ביותר חשוב אם מתגדל ומתקדש ה' בתוך בני ישראל דוקא. ולכן דעתם כי אף אמנם בהתכוננות מלכות ישראל כעת יהיה מזה קדוש השם לעיני העמים,  אבל לעומת זה שיהיה לנו אומץ הרוח להשליך מנגד את הכל ולהראות גלוי לעיני בני ישראל את בטחוננו החזק ואמונה לדברנו באמת בגאולה שלמה תהא בביאת משיחנו הצדק. זהו קדוש השם יותר גדול בתוך בני ישראל להאיר את לבבם באחד מעיקרי הדת באמונת ביאת משיח צדקנו. אשר אז יהיה קדוש השם גם לאור גוים.

אינני חפץ לחווה את דעתי במחלוקת זו עד שיתבררו הדברים יחד עם גדולי התורה. אמנם זאת מכריחני להגיד לכם רבותי! יש לנו ספר תורה קדוש אשר נאמר עליו תורה ה' תמימה ואם חסרה אות א' הרי זה פסול מקדושתו. יש לנו גם ארץ אשר גם עליה נאמר כי קדושתה היא כשכל ישראל עליה. ולכן רק אנשים כאלה אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתינו התמימה הקדושה הם הם אשר ירהבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אבל אנחנו שומרי התורה וחרדים על דבר ה' של תורה שבכתב ושבעל פה מראשו ועד סופו מוסרים את נפשנו על כל אות ואות ועל כל מנהג שבישראל בשום אופן לא נוכל להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה.

ויותר יגדל כאב הלב ונשפך דם לבנו על האנשים קטני ערך אשר לא דעה ולא תבונה להם להבין את ערך דבריו של הנביא "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו" ואיך ירהיבו בנפשם עוז להתכונן לכתר כזה שאינו הולמתו ולהיות מעפילים לעלות ולשבת בכורסא מלכותא דנא בישראל.

רבותי! השאלה העומדת כעת על הפרק לפני גדולי התורה כבר היתה לעולמים. כאשר חכמים הגידו דבר זה שאלו לחכמים ולנבונים ולא פרשוהו. עד שבא הקב"ה בעצמו ופרשה. על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. זאת אומרה המקום ברוך הוא חפץ להושיב בארצו הקדושה יהודים כאלה אשר נשמה באפם ואשר יכירו ויאמרו ד' אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה. אבל יהודים למחצה ולשליש ולרביע רצוצי הנשמות עוזבי התורה לא להם הארץ. כאשר יאמר הנביא "נותן נשמה לעם עליה" פרש רש"י בכתובות ק"י הכוונה לארץ ישראל. ולכן התורה שהיא נשמת האומה אך המאור שבה יאיר את נפש הישראלי ויהל את נשמתו. ואחרי אשר עזבו אח תורת ה' הרי כבר אבדו על ידי זה את נשמתם וחסרי נשמות כאלה, הארץ ח"ו תעזב מהם. אנחנו הניגשים לעבודת הארץ ובנינה החובה עלינו להסיר את שורש החטא שהיא סיבה אבידת הארץ, ולשום את כל מגמותינו להקמת התורה להרבות ולהגדיל תורה בישראל ואז נוכל לקוות שבעזרת ה' יתברך ישיב שבות הארץ כבראשונה.

אמרו חז"ל אם אתה רוצה לדעה שבחה של ירושלים בוא וראה מה שנאמר "ואני אהיה לה נאום ה' חומה אש סביב" מתוך כך אתה מכיר את שבחה של ירושלים. שאת אומרת לא יהיה תפארתה של ירושלים בבנינים נהדרים וארמונות מלכים לבד. כי כבר נאמר אלמלא תורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. וביארו הראשונים בזה כי אין הכוונה שהיתה נפילת החומות והבנינים. אך עולם כזה בנוי לתלפיות עד לשיא המדרגה שהשינה הטכניקה בלא רוח תורה והכרת מלכות שמים, זהו תוהו ובוהו עם כל היופי והתפארת.

לכן אם אנחנו רוצים לדעת שבחה של ירושלים המקודשת, יכולים אנו לראות מלשון הכתוב שנאמר "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב", ולא נאמר חומת אש סביב נאום ה' כלשון הרגיל בנביאים. כי אם נאום ה' בראשונה. מזה נראה בעליל כי הכתוב מדבר בשבחה של ירושלים שלהיותה כלילה יופי משוש כל הארץ אינה בחומות בנינים אשר יבנו בני אדם רק "נאום ה' " שהוא אור התורה אשר מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. וזוהי חומה אש אשר סביב לה. וזהו כבודה ושבחה. וכן אנחנו, אם נחזיק במעוז "נאום ה'" ובתורתו הקדושה אז יהיה קדוש השם הגדול אשר יתגדל ויתקדש בתוך ירושלים לדור ודור ולנצח נצחים. הבה נקוה כי אז כל האומה הישראלית גם האובדים והנידחים יבואו להשתחוות לה' בהר הקודש בירושלים. ואז תהיה כנסיה גדולה אשר לא יחסר בה אף יהודי אחד. וכנסיה זו תהא נקראת ע"י בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס.

נאום הרב מנחם זמבה הי"ד בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל מארינבד תרצ"ז

חידושי הגרמ"ז, סימן נד

עתה בשנת תרצ"ה שחיים אנו, האם אינם דומים מעשינו לסדם ועמורה. שואפים להאביד ולנתש כל זכר מהיהדות. לעשות את למוד התורה ובכלל מה שרק שייך ונושא עליו את אות היהדות, להשמיד כליל ולחרף בעיני העם כבשר חזיר, האם למעשי תעתועים כאלה יסתכל ה' בשויון רוח. רואים אנו בעינינו את הצרות הנמטרות על עם ישראל, ממש הוא נחנק משונאיו שהתנפלו עליו מכל הצדדים. אולי זה שהצרות אינן מגיעות לכל ישראל בפעם אחת, אולי זה מרמז לנו, כי דורש ה' מאתנו לשוב בחשובה שכתוב בתורה: "ואם לא אדעה". ה' יתברך מצווה עלינו לברוח מסדם, זאת אומרת, להשליך את המדות הנשחתות שהן נגד התורה. לחדול מלחלל את השבת. הנשים צריכות לשמור על טהרת המשפחה. וכל מדותכם הנשחתות גרמו, כי תגיעו למדרגתכם עתה. בכדי שתוכלו להימלט מסדם עליכם לשנות את השמות לשמות ישראל. כמו בעת שאנו נמלטנו מעובדי האלילים, אמד לנו ה' להחליף את שמותינו שנתנו מעובדי עבודה זרה. כמו שנאמר: "ולא יקרא עוד שמך אברם ויהי שמך אברהם. לא תקרא שמה שרי, כי שרה שמה". והודות למצות ה', שאמר לנו להשליך את שמות העבודה זרה, יכולנו לקים את הנצחיות מקדושת התורה. ויוצאי חלצינו נשארו חיים ולא מתים. ואם ברצונכם להימלט. מסדם עליכם לעשות כמעשינו וללכת בדרך אשר סללנו אנו.

אבל זה דעו לכם! כשבורחים הנכם מסדם, זאת אומרת, כשתשובו לדרך התורה, אל תסתכלו לאחור, זאת אומרת, אם הולכים כבר לבית המדרש להתפלל, השמרו מלתת משקל רמיה, ולא לרמות את השני. וביום השבת כשמבקרים הנכם את בבית המדרש אל תחללו בשובכם את השבת. כמו שקורה עתה, הולכים לבית המדרש והחנות פתוחה. כי כאשר בורחים ומסתכלים לאחור על סדם, מספרת לנו התורה מאשת לוט, בעת אשר לוט ואשתו ברחו מסדם: "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח". זה מדגישה התורה, כשנמלטים מסדם, צריכים לברוח כליל ולא להסתכל לאחור.

זה רואים אנו מסדר בראשית מחיי אברהם ושרה, אלו היו אנשי ה'. הם משאירים לנו נצחיות המעוררת את הרוחניות אשר בנו וכששומעים את דברי אברהם ושרה יש לנו תקוה ורצון ללחום בחיי ההבל ומקבלים אנו את הכח וההכרה לתמוך ביהדות.
עכשיו מובן לנו הילקוט: "ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה". כשמגיעים זמנים לאדם, למשל כמו עתה, כאשר החיים הם חיי מצרים, תפארת ריקה ותאוות. סמל של יופי שזה זמני. על זה אומר הילקוט: "כל השנים הללו היתה עמו ועכשיו אומר לה הנה נא ידעתי", זאת אומרת, האדם צריך לראות, כי לא כל הזמנים שווים. היו תקופות אשר היהדות היתה טבע. כל אדם ידע, כי ביתו צריך להבנות בדיוק לפי דיני התורה. ואם לא, לא להתחשב בתור היהודי. אף על פי שאבותינו סבלו צרות, אז בלחץ הכי קשה שמרו על התורה. כמו שהילקוט אומר: "הלכנו בארם נהרים, בארם נחור, ולא מצאנו אשה יפה כמותך". באמת אינם מובנים לנו דברי הילקוט. אם לפני זה אברהם לא ראה נשים יפות כשרה אז מה עתה ההתפעלות. אבל כפי שתארתי לראש נכון זה עד מאד. כאן מתבאר עתידו של הכלל אברהם. לפנים היהודי לא הצטרך להתאמץ ככה כדי לקיים את דיני התורה, כי התורה היתה משורשת בלב וקשורה עם כל חוטיה. כל יהודי ידע, כי שרה, היא הכי יפה — כי זה סמל התורה התנהגו באמונה עם האשה, זאת אומרת, בתורה, כי התורה צריכה להיות קשורה לישראל כאיש ואשתו, אף על פי שהצטרכו לנדר בארם-נהרים ובארם נחר, זאת אומרת,  גלותים שונים. אבל כאשר נמצאים בתקופה של מצרים,  כמו שהילקוט אומר: "אנו נכנסים למקום כעורים ושחורים", והתשתית הזו דבקה בנו, על כל שעל ופסיעה נראית התשחורת מהרחקת דעת ה'. האיש והאשה חיים חיי הפקר כבהמות. אז האם צריכה להיות תשחורת יותר גדולה מאשר זו כשדורכים על היסוד הראשון של יהדות. לזה יש עצה אחת: "אמרי נא אחותי את". בזמן כזה מוטל החוב על כל אחד לבאר את הדין החמור, כמו איסור נשואי אח ואחות. מהדברים האלה תחדור ההבנה אל כל אחד, כי לישא אחות זה עוון גדול, כי אי אפשר, כי אחות תהיה לו לאשה. ככה צריך הבעל לדעת, כי יש זמנים שאשתו צריכה להיות לו רק אחות.

זה מביא הילקוט: "שני בני אדם היו עיקר, ועשו עצמן טפלה, אברהם וברק". זאת אומרת, יש זמנים שהעיקר נעשה טפל, והטפל עיקר. וכאן מספד לנו הילקוט את הקורות בשופטים פרק ד: ברק פנה אל דבורה הנביאה ואמר לה, כשתלכי את אלך גם אני. לא מפני זה, כי ברק מאין ללכת למלחמה, אלא ברק אמר, אף על פי שאני שר צבא בפעם הזאת את צריכה להיות העיקר ואני הטפל. למלחמה וקרב מצטרך אני בחיל שירצה להקריב את נפשו בעד עמו ומולדתו. וכשתלכי את הנביאה שכל ישראל מאמין בך, יראה החיל, כי אשה רפה משתתפת במלחמה ותתלהב רוח גבורתם. זה גם פעל אביהם לעתיד. היו זמנים שהדין מנדה היה לישראל טפל. זאת אומרת, זה היה מהמצוות הכי קלות לשמור. כי איזו אשה לא שמרה על דיני נדה. מי הצטרך אז להוכיח ולהזכיר את זה. אז הצטרכו לחשוב על דבר דינים אחרים מהתורה. כי דין זה היה משורש וידוע לכל בת ישראל. אבל עתה, רואים אנו, כי דין זה נעשה הפקר. מי ואיזו אשה חושבת עתה בדין הנדה. במדינת פולין הגדולה יש עוד הרבה נשי ישראל השומרות את הדין הזה. אבל בשאר המדינות רק 10% שומרים ל הדין הזה. מפני זה דין הנדה צריך להתהוות לעיקר שבכל פעם צריכים לדבר בו. זה המובן שאברהם נעשה טפל לשרה .הפרט אברהם שם יסוד לכלל אברהם. כי יגיעו זמנים, אשר האיש ישאר אח לאשתו. זה שאינם שומרים על טהרת המשפחה נכבה אור של בית ישראל.

חז"ל אומרים וגם אנו אומרים את זה בכל ערב שבת ובמה מדלקין:

"על שלש עבדות נשים מתות בשעת לדתן על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקה הנר". הרבה נשים אינטליגנטיות שהזכרתי לעיל שואלים לעתים קרובות שאלה. "אנו בעצמנו אינן שומרות על נדה. ובנינו בריאים ושלמים ואין אנו מתות בשעת לדתנו. ואם אשה מתה בלדתה, קרה זה גם מלפנים שנשים חרדיות מתו בלדתן"

פעם כאשר לייצא לדבר בדרוש על דבר מקווה, ביארתי אז את המאמר חז"ל ששאלת נשים אלו, העובדות עבודה זרה, נפתרת. חז"ל מספרים לנו, מאין מתים הילדים תיכף בשעת לדתן, זאת אומרת, מאין מת אצלם חוש היהדות ובעולם תועים אמהות מתות, אבות מתים וילדים מתים, כי האמהות תיכף כשנברא הילד מתחילות לנתש כל סימן דיני התורה. כי אינן נזהרות בשלש מצוות אלו שבהן קשור קיום ישראל, ועברה גוררת עברה. וככה נשכחת כל היהדות עד שהילד מתבולל ומת מהוריו היהודים. לא מאלה שהולידו אותו, אבל מאבותיו הזקנים. ויכולים לאמר גם מהוריו שהולידוהו, כי הוא עוד מרחיק ללכת מדרך הוריו. זה מפני שבזמני האשה הגבר לא היה טפל. חיי היהודי אינם צריכים להיות חיי רגע של תפארת העוברת, אלא נצחיות. ביחד רוצה אני לספר לכם מהחפץ חיים ז"ל. לפני שש שנים בהיותי בראדין, שראדין נמצאת 90 ק"מ מוילנה, אז הזקן החלש ישב באחד מימי החורף הקרים ביותר בעגלת חורף וייסע לוילנה. הוא נאם נאום על דבר טהרת המשפחה. אל בית הכנסת נקהלו כששת אלפים נשי ישראל והחפץ חיים ציוה, כי יעמדו איפה שהגברים עומדים, מובן, כי בשעת נאומו גברים לא היו. והוא פנה אליהן בדבריו היוצאים מהלב ונכנסים אל הלב, לשמור על טהרת משפחה. החפץ חיים ז"ל עם מבטו החד עשה כמו אביהם אבינו. כי לפעמים צריך הטפל להתהוות לעיקר. ועוד דבר רוצה אני כאן לספר. בערך לפני 8 שנה, סגרו "בוואיעוואדסטווא" של נאוואיעדאק שלשים מקוואות מפני טעם היגיינה. אז החפץ חיים ז"ל קרא אליו אסיפה גדולה מרבנים. והוא עצמו בכה אז כמו ירמיהו על חורבן ירושלים. הוא התחיל לחשוב כמה חייבי כריתות, רחמנא ליצלן, יהיו מפני זה בנאווארעדקער וואיעוואדסטווע בין אנשים שלא יעמדו בניסיון. כי החפץ חיים ז"ל בנשמתו העמוקה הבין את דרכי אברהם אבינו. אבל הודות לשם יתברך, אינני מזכיר זה מפני גאווה, הייתי אז השליח מפתיחת המקוואות, שמכתביו מעידים על זה.

מכל זה שביארתי כאן, כשנלך בדרכי אברהם אבינו ואמנו שרה ונקיים את התורה, ונשים תשמרנה על שלש העיקרים שחז"ל אומרים, ייתן לנו ה' שנצא תמיד בנצחון מהגלות וחן של ישראל יאיר כחן של אברהם אבינו ועם החן הזה נגיע לבניין הארץ, אמן!

(דברי מנחם, פרשת חיי שרה, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)

ושרה אמנו מוסיפה לנשי ישראל

כפי שאברהם בעלי באר לבעליכם, אז תסור כבר השאלה על דבר הנרות, ותעמידו אותם באולם האורחים ולא במטבח. ואברהם ממשיך. אחרי שהסברתי לכם לא תצטרך לפחד יותר מהיארצייט ולא תצטרך ליהודי מהגמילת חסד, כי יהיה עזר לך אצל האדוקים ובית המדרש יהיה חביב עליך כביתך. התפילין מקומם לא יהיה במטבח אצל השפחה, והתפלות והמפטיר והקדיש יהיו שגורים בפיך.
ועתה פונה שרה עוד הפעם אל האשה: עתה אני בטוחה כי כבר נפתרה לך שאלת המקווה. הודות לזה שהייתי טובלת עצמי במקווה יצא ממני יצחק. שבני ישראל יהיו בניו. אשה אינטליגנטית נקראת אשה השומרת את חוקי ומשפטי התורה לא לחיות חיי משפחה כבהמה. מפני זה ששמרתי את כל הכתוב בתורה שמר זה עלי, כי כבודי ושמי לא יאבדו. צריכים אתם לדעת, כי בימינו היה עוד גרוע מאשר עתה. כאשר הלכנו למצרים לבקש לחם, ומצבנו היה רע עד מאד. וכפי שידוע לכם, חיי מצרים, היו חיי הפקר. חיים בבחינת בהמה. אבל הודות זה ששמרתי את דיני התורה ניצלתי מכל מכשול. כאשר אמרו לי. הולכת את לארץ שיופי האשה הוא עיקר החיים, כי אז במצרים חיו כמו שאתם חיים עתה, זאת אומרת, חשבו רק על תענוגים ותאוות זמניים, אבל על דבר נצחיות לא חשבו. אז מובן, כשהולכים בארץ כזאת, שחיים חיי הפקר בלי תורה, מצטרכים להישמר שמירה נעלה. כי בהיותנו על מקומנו לא היו לנו מפריעים ביהדות. אבל בלכתנו למצרים עלינו היה לעבור בין עמים שונים החיים חיי ריקות, פחדנו שחס וחלילה יגזלו מאתנו את החיים. אל תחשבו, כי פחדנו בעד הגוף הגשמי, לא! פחדנו בעד הנשמה, כי רשעים בחיים קרואים מתים. מפני זה גמרנו בחוזק להחזיק באמונת ה' יתברך ולא לסור ממנו ימין ושמאל. ראשית דבר, כאשר זוג מתחתנים ורוצים כי ביתם יהיה בית יהודי, אז האשה צריכה להניח את היסוד בטהרת המשפחה. אז עשינו בינינו, כי כאשר מגיעים זמני האשה נשאר בינינו כאח ואחות. שאני אהיה אחות והוא אח. ואז הגבר אינו צריך לדרוש מהאשה, כי תשרתו כתמיד ואם בזמנים אלה יחיו חיי בהמה. כי אף פעם לא קרה כי אדם תרבותי יישא את אחותו. באופן כה חמור צריכים להיות אסורים זמני האשה. והודות לטהרות זו יצאנו ממצרים נקיים ביהדות טהורה. בלי טומאת המצרים. וזהו הפשט (בבראשית יב): "ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרה אשתו הנה־נא ידעתי, כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתי זאת והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את למען יטב לי בעבורך וחיתה נפשה בגללך". זאת אומרת, אברהם אמר לשרה, אם חס וחלילה נתבולל במצרים בחיינו המשפחתיים, אז ההכרה של אלקות שלי נשארת מתה. ישאר אצלנו רק חיי הרגע מתפארת הריקה. אבל כאשר נשמר על דיני התורה והיינו המשפחתיים והיו קדשים, כי יהיו זמנים שלא יגע אחד את השני כאח ואחות, אז חיינו יהיו נצחים והחיים הרוחנים יעמדו מעל חיי הגשם, זאת אומרת הלחם.

הפרשת חלה

ועתה אסביר לכם מדוע מפרשת אני חתיכת בצק בשעת עשית החלה. כמו שאמרתי לכם לפני זה, כי האדם צריך לדעת, כי נותן הוא מחסד ה' הוא וכל אשר לו מה' יתברך. ובכדי לזכור זה תמיד, אז ה' צווה עלינו לתת מעשר לכהן. ועתה, כשאין לנו בית־המקדש מוכרחים אנו להשליך בצק לתנור, להראות, כי שלנו זה של ה'. בזה נשארת ומשתרשת האמונה, כי יש אל עליון, אף על פי שאין ביכולת העין להשיגו. כי אדון הכל, אין זה הנראה לעין, אלא זה שמרגישים אותו בנפש וברוח.

מכל זה אנו רואים, כי חיי שרה היו מלאים, כמו שהתורה מציינת אותם, ככתוב: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. לאמר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת ק' כבת כ' לחטא, בת כ' כבת ז' ליופי. שני חיי שרה כולם שווים לטובה". זאת אומרת, כל שנות חייה נשארו חיים, שזוהי מדרגת הטוב, הודות לזה ששרה שמה את היסוד וקשרה יופי עם חטא ביחד, זאת אומרת, מתי אדם נקרא יפה, כשהוא ירא מהחטא ומפשפש במעשיו, אם קיים את הכתוב בתורה. כל חייו הוא עושה חשבון הנפש.

מה שנוגע לשם כל אדם בפרט, מסבירים אברהם ושרה, כי עוון וחטא גדול כאשר יהודי משנה את שמו העברי בזה מת אצלו הקשר אל היהדות. כמו שאתם מספרים, לא יכולתם לסבול יהודי מבית המדרש, זה גורם גם, כי לא תתנו לעני להכנס על מפתן ביתכם, באשר הוא נוטל ידיו לפני לכתו לאכל. ובמקום ברכות, כמו נטילת ידיים וברכת המזון החלפתם בפטיפון ורדיו.

ובכדי שתבינו, מה גרם שתרדו למדרגתכם עתה, נספר לכם את הכתוב, בתורה שה' אמר לנו: כאשר אנו חיים בתקופת עובדי אלילים, כמו אתם האינטליגנטים עכשיו, הם רק חשבו על ההווה, כמו הבהמה שאוכלת ושותה בלי הרף ואינה חושבת, כי ביום המחרת, תשחט. ככה חיו אז האנשים, הם רק זללו ואכלו והתענגו על תאוות ולא חשבו, כי יצטרכו אחר כך למסור דין וחשבון לפני ה' אדון עולם. הם לא רצו לצור חיים נצחים לא עמלו להשאיר אחריהם חיים ולא מות. אחד חטף מהשני את לחמו. לא יכלו לסבול כשהשני גם כן חי. כי אחרי דור ההפלגה כל אחד נעשה אליל לעצמו, זאת אומרת, העריץ את ממונו ואת כחו. ילדיהם נולדו מתים בלי הבנה -בעד חיי אדם, חיי רוח. יודעים הנכם מה היה סופם. סופם היה סדם ועמורה, מבול לא הביא עליהם ה' כי נשבע לבלתי הביא יותר מבול על התבל. אבל הוא הביא עליהם מבול אישי, כי אנשים כאלה לא יוכלו להתקיים על האדמה. העולם דורש בבני אדם בהבנה ודעה שחיים חיי נשמה, שיש באפשרותם לצור חיים נצחים ולא חיי אבדון. ואתם חביבי מתקרבים חס וחלילה למדרגת סדם ועמורה. כמו שנאמר (בראשית יט): ויאמר ה': "זעקת סדם ועמדה כי­ רבה וחטאתם כי כבדה מאד ארדה נא ואראה הכצעקתם הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה".

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)