תגית: אושוויץ

כהקדמה לדברי הרב יהודה קרויז, ראיתי לנכון להביא את דברי הרמב"ם ומפרשיו, בנוגע לאיסור הישיבה במצרים:

כתב הרמב"ם בספר המצות (לא תעשה, מו): והמצוה המ"ו היא שהזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמד כפירתם ושלא נלך בדרכיהם המגונים אצל התורה. והוא אמרו יתעלה לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז,טז). וכבר נכפלה האזהרה בזה שלש פעמים. אמרו בשלשה מקומות הזהיר הקב"ה את ישראל שלא לשוב למצרים ובשלשה חזרו ובשלשה נענשו. אמנם השלשה מקומות אחד מהם אשר זכרנוהו. והשני אמרו יתעלה בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה (דברים כח,סח). והשלישי אמרו אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד,יג). ואף על פי שהנראה מן הדברים שהוא ספור באה הקבלה שהוא אזהרה. וכבר התבאר בגמרא סוכה כי אלכסנדריה היא גם כן מכלל העיירות האסורות לשכון בהם. ומים אלכסנדריה ימדד חתכה אורך ארבע מאות פרסה ורוחב ארבע מאות פרסה והיא כלל ארץ מצרים האסורה לשבת בה. אבל מותר ללכת בה על צד הסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובביאור אמרו בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ:

ובהלכות מלכים (ה, ז-ח) כתב הרמב"ם:

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה. בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור.  מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה, ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים.

וכתב בהגהות מיימוניות, שם: ויש תימה על קהילות השוכנים שם, וגם רבינו המחבר עצמו הלך לגור שם. וליכא למימר שטעמו מפני שבא סנחריב ובלבל את העולם כדתניא בתוספתא דקידושין שאמר לו ר' עקיבא למנימן גר המצרי, שהרי בפרק החליל אמרינן ואלכסנדריאה מאי טעמא איענוש, משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפו לשוב. וגם בתוספתא דמסכת ידים אמרינן למצרים נתן הכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה וגו' על ארץ מכורתם. ואין לנו טעם להתיר אם לא נפרש כפירוש רא"ם שפירש לא תוסיפו לא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן מס"ה:

והרדב"ז כתב, שם:

ואם תאמר על מה סמכו לשכון במצרים. ויש מי שכתב שלא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן. ואין זה טעם מספיק, שהא קרא דלא תשוב בדרך הזה עוד ניחא, אבל הנך קראי דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד, מאי איכא למימר. ויש ליתן טעם דלא אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע, כדאיתא בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש הארץ. וכל היורדים, תחלה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה, ואף על גב דאחר כך נשתקעו אין כאן לאו, אלא איסורא בעלמא, ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה. וכן משמע מתחלת לשון רבינו שכתב אסור להתישב בה. אלא שמסוף הלשון משמע דאיכא איסור לאו, שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו' משום שאין בו מעשה. ואפשר שהראשונים היו מפרשים כאשר כתבתי. ואם תאמר תקשי לרבינו שהרי נשתקע במצרים. ויש לומר דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה, וכי האי גוונא מותר, ושוב באתי לירושלים.

---

לזמן רב נצטערתי על קושיה הגדולה על אשר נודע דהרמב"ם ז"ל היה דר במצרים, הלא הוא פסק לאיסור תורה [בלא מלקות] יש אפילו לשוב בשאר דרכים.

וכל התירוצים הנאמרים במפרשים ז"ל, אינם נוחים לעניות דעתי.

[וגם בדעתי השפלה הרהרתי שלשה אופנים:

א – דאין איסור רק אם ישובו כל ישראל. ומצאתי לי פירכא מפורשת ברמב"ם ז"ל שם במקומו בהלכות מלכים. עיין שם.

ב – דמיתי דהרמב"ם ז"ל עשה הערמה שאמר וחשב את עצמו בכל עת שלא בא להשתקע דמותר (וכבר כתבתי מזה לעיל). והדוחק מובן מאליו.

ג – דהרמב"ם ז"ל ציווה להעלות עצמותיו לירושלים מהאי טעמא. וזה בוודאי לא ניתן להאמר לבר דעת תורה כמובן].

אך עכשיו האיר ה' את עיני לפי מה שכתב המנחת חינוך כאן דרוב שיטות (ונראה דגם הרמב"ם ז"ל מכללם) סוברים דהא דקיימא לן שבא סנחרב ובילבל את כל העולם, גם מצרי בכלל. עיין שם. ולפי זה יש לומר שפיר לפי מה שכתב המנחת חינוך עוד דלפי הכלל של החוות דעת דבעשה גם הרמב"ם ז"ל מודה דספק אסור מדאורייתא, כידוע, ממילא גם כאן באדומי ומצרי דכתיב ביה דור עשירי יבא וגו', הא ספק לא (ולפי עניות דעתי ואין צריך לזה, דהא מלא תתעב גופא הכי משמע, ודו"ק היטב). עד כאן דבריו. פי חכם חן: ומעתה אען ואומר דזה דווקא היכא דליכא וודאי נגד הספק, אבל אי איכא וודאי נגד הספק גם בכהאי גוונא הספק מותר. והשתא הרמב"ם ז"ל שלמד תורה לרבים, שפיר היה דר במצרים, שאינו אלא ספק מצרי בזמן הזה.

ואל תשיבני אם כן איך כתב דלוקין אם שב בדרך שיצאו, הלא אין לוקין על ספק. זה אינו דיש לומר דהתורה הקפידה על המקום ועל זה ליכא ספק, רק דהמקום לא אסרה תורה אלא בשב על דרך ההוא.

ודו"ק היטב כי היא בעזרת ה' יתברך זכות רב להרמב"ם ז"ל:

וידעתי כי הרדב"ז ז"ל הלך גם כן בדרך הזה לתרץ דהרמב"ם ז"ל בשביל ללמוד תורה עשה כן, אבל זה דוחק גדול, דהיאך יתכן זה והיכן מצינו היתור בשביל תורה. אבל לפי מה שכתבתי בעניי אתי שפיר היטב בסייעתא דשמיא:

(שפע מצות, חלק ד)

—

הרב הגאון יהודה סג"ל קרויז בן הרב שמעון חיים, שקד על לימוד תורתו בקליינוורדיין וחיבר שם את ספריו: עשרה דברים – מנחת יהודה – עוקר הרים לביאור על דרך דרוש למאמר ממסכת בבא בתרא "עשרה דברים קשים נבראו בעולם" (תרס"ו), סיני – קובץ אביי (תרס"ט) על מאמריו של אביי במסכת ברכות.

אחר כך היה רב בדאברא ונכנס ללימודי חכמת הנסתר.  שם פרסם את ארבעת חלקי ספרו שפע מצות – לשילוב כל תרי"ג המצוות על דרך הדרש והפלפול (תרפ"ב). בהמשך הוציא לאור את ספרו קץ הפלאות (תרפ"ט). ספריו מלאים חריפות ובקיאות נפלאה.

כעבור זמן קצר חלה הרב במחלת עצבים ונאלץ לפרוש מכהונתו. הוא חזר לבית אמו וישב דומם כל ימיו בקלויז.

הרב נספה באושוויץ. הי"ד.

(מתוך ספר הזכרון לקהלת קליינוורדיין)

תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, עליו הכתוב אומר (תהלים קי"ב) הון ועושר בביתו, וצדקתו עומדת לעד (ירושלמי פרק ג' דכלאים)

הצירוף הששי מהי"ב צירופי הוי"ה השולט בחודש אלול הוא ההו"י יוצא מן סופי תיבות הקרא וצדקה תהיה לנו כי וגו'.

וצריך להבין למה נבחרו תיבות הללו דווקא, והלא בכמה מקראי קודש נרשם צירוף הזה.

ואפשר לומר על פי מה דנודע מספרים הקדושים דאף על פי דמוטל על כל אחד ואחד להכיר מציאות ה' יתברך על ידי הכרה עצמית בדרך מחקר והשכל עד מקום שיד שכלו מגעת, כמו שאמר הכתוב דע את אלקי אביך וגו', מכל מקום נחוץ להקדים אמונה הפשוטה, שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים מדור דור. כי החקירה בלבד היא בחזקת סכנה, מפאת ששכל האנושי הוא מוגבל. והאדם באשר הוא אדם איננו יכול לחדור עם שכלו המוגבל לתוך עומקם של דברים העומדים ברומו של עולם. ואם יאמר האדם שמאמין רק מה ששכלו משיג, יכול האדם ליפול (חס ושלום) ברשת הכפירה. ועוד זאת, דבאם האמונה במציאות ה' יתברך היא בדרך מחקר בלבד, אז איננה יכולה להתקיים אצל האדם לימים רבים. כי בניסיון קל הוא פושט צורה ולובש צורה ומשליך את אמונתו אחרי גוו, כמו שהורה לנו הניסיון בכל דור ודור. וכבר העיר הגאון מהר"י יעב"ץ זצללה"ה שעיניו ראו בשעת גזירת שמד, רחמנא ליצלן, שאותם החוקרים אשר עמדו במציאות ה' יתברך בדרך מחקר המירו כבודם בלא יועיל ביום זעם, ואלו אשר האמינו במציאות ה' יתברך באמונה הפשוטה שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים, קדשו שם שמים במסירת נפש נפלאה, אפילו נשים וקטני הדעת.

וכמו שפירש הגאון בעל חתם סופר ז"ל דברי הש"ס (חגיגה יד:) ארבעה נכנסו לפרדס. בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אמר יצא לתרבות רעה, רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ויש לדקדק על תיבות נכנס בשלום, וכי רבי עקיבא בלבד נכנס בשלום, והלא כלם נכנסו בשלום, ולא היה חלוק בינו לבין חבריו רק בהיציאה בלבד, ולא הווא ליה למימר רק רבי עקיבא יצא בשלום? ופירש הגאון הנזכר על פי הדברים הנאמרים למעלה, כי האמונה בדרך מחקר היא בחזקה סכנה, מפאת ששכל האנושי הוא מוגבל, ואיננו יכול לחדור עם שכלו המוגבל לתוך עמקם של דברים גבוהים ונעלים. ובקל יוכל האדם ליפול (חס ושלום) ברשת הכפירה. ועל כן נחוץ להקדים בעת הכניסה לפרדס החכמה – להשיג מציאת ה' יתברך בדרך מחקר – את אמונה הפשוטה והיא הקבלה מאבותינו הקדושים, שיקבע האדם בדעתו שמאמין באמונה שלמה במציאה ה' יתברך ובכל דברי תורתנו הקדושה, שזאת התורה היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום ושלא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו. ואף אם יפגע במקום קשה ההבנה לא יזוז אותו דבר זה מאמונתו החזקה אף זוז כל שהוא. ואז לא יאונה לו לצדיק כל עוון בשימו פעמיו עלי דרך החקירה להשיג מציאה ה' יתברך גם בדרך מחקר והשכל. וזה כוונת מאמרם ז"ל הנזכר למעלה, ארבעה נכנסו לפרדס, והכוונה, לפרדס החכמה להשיג מציאת ה' יתברך בדרך מחקר והשכל, וכו' רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, והיינו על ידי שנכנס בשלום לפרדס החכמה שהקדים קודם המחקר את אמונה הפשוטה, שקבע בדעתו שמאמין באמונה שלמה בכל דברי תורה הקדושה שנתנו מרועה אחד, ואף אם יפגע במקום ספק שאין יד שכלו מגמת שם, לא תחלש על ידי  זה האמונה, זה גרם לו שיצא בשלום, שלא נפגע בשימו פעמיו עלי דרך החקירה.

ובזה יש לפרש היטב דברי הירושלמי הניצבים בפתח מאמרנו. תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, עליו הכתוב אומר (תהלים קי"ב) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, דלכאורה יש לדקדק הרבה בדברי הירושלמי הללו, דמפני מה דווקא ספר תורה של אביו, וכי ספר תורה דידיה אין כאן חשש כלל. וגם קשה על הלשון אין רואה סימן ברכה לעולם, והלא איסורא נמי איכא ולא חסרון ברכה בלבד, כדתניא (במגילה כז.) לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאינו צריך לו. עיין שם. וגם מה שמסיים הירושלמי עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, איננו מובן, דמה ענין צדקה אצל ספר תורה, ומס טובה של צדקה כאן? אבל לפי האמור למעלה מובן היטב דברי הירושלמי דהנה אמונה הפשוטה שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים, נקראת בשם צדקה, משום דבאם השריש אדם בלבו את אמונה הפשוטה שמאמין אף בדברים שהם למעלה מן הסכמה, שאין יד שכל האדם מגעת שם להבין אותם על ברים, מחמת עומק העניין, נחשבה אמונה זו אצל ה' יתברך לצדקה, שמוסיף מצדו להאמין אף בדבר שאין שכלו משיגו. מה שאין כן אם משיג האדם מציאת השם בדרך מחקר והשכל בלבד, אז לא יונח על אמונה זו שם צדקה. כי מקור אמונה זו היא החכמה והגעת אשר חנן ד' אותו מתחלת היצירה, והרי הוא כמחזיר פקדונו אשר הפקד אתו השם. ועיין בספר בני"ש במאמר מעלת התורה שהרחיב בזה הדיבור בפירוש הכתוב (בראשית ט"ו) והאמין בד' ויחשבה לו צדקה) ולפי זה מובן שפיר דברי הירושלמי (הנזכרים למעלה) דנודע מאמרם ז"ל דאף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצווה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את דברי השירה הזאת וגו', ופירש הגאון בעל עוללות אפרים (במאמר קל"ט) דהכוונה הוא, דאף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, והיא "אמונה הפשוטה, שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים. עם כל זה מצווה להשיג משלו, וכתיבה זו היא מלשון כתבם על לוח לבך, שהיא החקירה בלב להשיג מציאה השם גם בדרך מחקר והשכל, כמו שאמר הכתוב דע את אלקי אביך וגו'. עיין שם. אבל כבר כתבנו למעלה, שעיקר והיסו היא אמונה הפשוטה, דקודם הכניסה לפרדס החכמה צריך האדם להשריש בלבבו הקבלה והמסורה מאבתינו הקדושים. וזה כוונת דברי הירושלמי, המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, והכוונה, דמי שמזלזל בספר תורה שהנחילו אביו, והיא אמונה הפשוטה אשר היא נחלה מאבותינו הקדושים, ורוצה להשיג מציאת השם בדרך מחקר והשכל בלבד, אינו רואה סימן ברכה לעולם. כי אמונה מצד החקירה בלבד איננה מתקיימת לעולמים, כי בניסיון קל הוא לובש צורה ופושט צורה ומשליך את אמונתו אחר גוו, כי אי אפשר שלא ינקשו רגליו בשימו פעמיו עלי דרך החקירה בפגעו במקום קשה ההבנה שאין יד שכל האדם מגעת שם. אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, שאיננו מזלזל באמונה הפשוטה שהנחילו לו אבותיו ומקדימה קודם הכניסה לפרדס החכמה, שמאמין אף בדבר שאין שכלו משיגו, עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. והיינו מי שמקיים בביתו את ההון והעושר, והיא אמונה המסורתית שהנחילו לו אבותיו, אז וצדקתו, אמונה זו המקובלת אצל ה' יתברך לצדקה, עומדת לעד, בטוח הוא שלא יאונה לו כל עון ומכשול בשימו פעמיו עלי דרך החקירה, להשיג מציאת השם גם בדרך מחקר והשכל, הבן הדברים.

ובזה יש לפרש הכתוב (במשלי ט"ז) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. והוא על פי מה שכתבנו למעלה דאם האדם רוצה שיהיו כל ימיו באמונה, אז הוא מוכרח להקדים את אמונה הפשוטה קודם הכניסה לפרדס החכמה להשיג מציאת השם בדרך מחקר והשכל, ואז בטוח הוא שיהיו כל ימיו תמימים באמונה. וזה פירוש הכתוב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, אם רוצה אדם שגם השיבה תהיה בתפארת מעוטרת בנזר האמונה, זאת אפשר למצוא רק בדרך צדקה, אם שם לעיקר חשוב את אמונה הפשוטה הנקראת בשם צדקה, והבן.

וזה אפשר דמרמז הצירוף הזה – של חודש אלול – ההוי"ה היוצא מן סופי תיבות הקרא וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאה לפני ד' אלקינו כאשר צונו. דהנה איתא במדרש רבה פרשת ראה על כתוב כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' שזו קריאת שמע ששקולה כנגד כל המצוה. וכמו כן, יש לומר דגם כתוב הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, מרמז על קריאת שמע, שקולה כנגד כל המצות, דהא שפה אמת ודברים אחדים הם. וכבר כתב הגאון מהר"י יעב"ץ זצללה"ה בספרו אור החיים, דקריאת שמע היא בבחינת אמונה פשוטה שהיא למעלה מן החכמה, שנקראה בשם צדקה, דאלו נאמר ראה ישראל, היתה הכוונה על ראיה שכלית, להכיר מציאת השם בדרך מחקר והשכל, עכשיו שנאמר שמע ישראל, על כורכך היא הקבלה מאבותינו הקדושה, שהיא אמונה הפשוטה, והאמונה היא העיקר והיסוד של כל מצות התורה הקדושה כמאמרם ז"ל (במכות ד' כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, וכמו שרמז מל זה דוד המלך עליו השלום בתמניא אפי (תהלים קי"ט) כל מצותיך אמונה, שכל מצות התורה הקדושה נכללות נכללות באמונה, וסתם אמונה היא אמונה הפשוטה, כי דבר המושג באמצעות הדעת לא יונח על זה שם אמונה, כמו שלא יונח שם אמונה על דבר הנראה בחוש הראות. וזה פירוש הכתוב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, והכוונה, שאם נשריש בלבנו את אמונה הפשוטה המרומזת בתיבות כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, שהיא קריאת שמע, דהיא אמונה הפשוטה, תחשב זאת לנו לצדקה לפני ד' אלקינו, מחמת שמוסיפים אנו להאמין אף בדבר שאיננו מושג מצד השכל והדעת.

ומפני כן יוצא הצירוף של חודש אלול מקרא זה, יען שהאמונה הוא כללות כל התורה כולה, והחודש הזה הוא זמן תשובה שכל אחד צריך לחפש ולבדוק בחורין ובסדקין לבער כל חמירא לתקן מעשיו המקולקלים של כל השנה, ולקבל עליו על להבא לשמור ולעשות את מצוות התורה, לכן בא צירוף הזה לרמז שבימי תשובה הללו היא העיקר שישים האדם את לבבו להתחזק באמונה הפשוטה שהיא כללת כל התורה, הנרמזת בכתוב זה, שלא לחקור אחר העתידות, אלא להשליך על ד' יהבו, ובלב בטוח בד' ישים לדרך פעמיו לקראת שנה החדשה, ואז לא יאונה לו כל און ומכשול. כי אמונה הפשוטה היא יסוד מוסד לשמירה כל מצות התורה הקדושה. הבן הדברים.

(חגים וזמנים, מאמר שערי תשובה סעיף א)

---

הרב יצחק אייזיק אייכנשטיין מחבר ספר הדרושים "חגים וזמנים" (מונקץ’ תרצ”ח). בנו של הרב אליהו אייכנשטיין שכיהן כאב"ד זאקופנה שבפולין משנת תרמ"ה (1885), בנו של הרב שלמה יעקב אייכנשטיין מסטרי, בנו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב.

העיר מונקץ' שוכנת לרגלי הרי הקרפטים, ודרכה זורם הנהר לטוריצה. הנהר מחלק את העיר, וגשר מחבר בין אורצוויג (בשמה הההונגרי) או ראסווגובו ("סוף הרוסי"; בשמה הצ'כי, אורוס-וואג, ראסוויגעף) לבין השטח המרכזי של העיר. הרב יצחק אייזיק נשא לאשה את מרת דבורה בת הרב בן-ציון ווייס אב"ד ראסווגובו. רבי יצחק אייזיק ישב במשך מספר שנים על התורה בקהילת חותנו עד שמונה לממלא מקומו של אביו ברבנות זאקופנה.

הרב יצחק איזיק אייכנשטיין הי"ד חיבר מאמר הלכתי שהודפס בכתב העת "בית ועד לחכמים" (תמוז תרפ"ד, שנה ג' חוברת י"ח, סי' תשס"ו) וכן חיבר את הספר חגים וזמנים (מונקץ' תרצ"ח, 1938). ובו דרושים ומאמרים לתקופת השנה וגם דברי הלכה שונים. הספר זכה למספר הסכמות נלהבות ובהם הסכמת אבי המחבר,הרב אליהו אב"ד זאקופנה שבפולין, שכותב: בעת עברתי בין בתרי אמרותיך זלגו עיני דמעות מרוב שמחה אשר מלאה כל חדרי לבבי בראותי בספרך דברים בוקעים ויורדים לחדרי לב מתוקים מדבש ונופת צופים, וברכתי עליהם ברכה הנהנין וברכה שהחיינו, אשר זכני השם לראות פרי עשתונותיך בתורה הקדושה בדפוס וזכית לעלות למעלות אבותינו הגאונים והקדושים אשר נשמתם בגנזי מרומים.

בכ"ב באייר תש"ד (15.5.1944) גורשו היהודים מבית החרושת ללבנים שבגטו מונקץ' לאושוויץ, לאחר מכן הועברו שאר כל יהודי מונקץ' מגטו העיר לבית החרושת ללבנים, ובין כ"ו באייר לב' בסיון תש"ד (19-24.5.1944) גם הם גורשו משם לאושוויץ.

הרב נהרג עקה"ש באושוויץ עם רעייתו הרבנית דבורה ועם ארבעת ילדיהם, פייגא פרל, אהרן, רחל וצירל ,בכ"ח באייר תש"ד (21.05.1944).

הערות:

על פי המובא באחד מדפי העד, הרב נספה באושוויץ בי' באלול תש"ד. מתוך דפי העד באתר יד ושם ניתן ללמוד שנולד בשנת 1908 בזאקופנה, אך לפי זה יוצא שפרסם מאמר בכתב העת "בית ועד לחכמים" בהיותו כבן 16.

שמו של הרב הונצח בהגדה של פסח, נוסח ספינקא, (הרב יעקב אליעזר וייס, ירושלים, תשכ"ד) ובמדרש אהרן (הרב אהרון וייס, 1978), והוא מוזכר ב"קהילות הונגריה" ו'שבחו של אהרן'.

על חורבן קהילת יהודי מונקץ' בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

איתא בזוהר הקדוש דכשבני ישראל עושים תשובה, באים בשעתא חדא למדרגות גבוהות וגדולות…

ובזה מבואר הפסוק, זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח,כ). דהנה אמרו חז"ל (שבת קד.) דלכך יש לאות ה' רווח למעלה, לרמז שבעל עבירה, כשחוזר בו משאיר לו ה' יתברך פתח ושער שיוכל להכנס בו, ומקבל אותו בתשובה.

וזה הפירוש: זה השער [ה-שער] לה', היינו שה-ה' מרמז על תשובה, ואז כשעושים תשובה, מיד צדיקים יבואו בו. דכשעושים תשובה עולים מיד למדריגות גבוהות ונהיים בבחינת צדיקים ודו"ק.

וזה הפירוש בפסוק: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו' (ויקרא יד,ג), היינו דתיכף ומיד ביום טהרתו, כשעושה תשובה, מיד – והובא אל הכהן, מביאים אותו מן השמים לדרגת כהן, עובד ה' בשלימות וזוכה למדריגות גבוהות וכנ"ל.

אך על כל פנים כתיב אחר כך בפסוק: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו' (יד,ג), היינו שיש לו לטהר ולקדש עצמו, להמשיך בדרגות שיש לו בעבודת ה'. וכמו שגם בני ישראל שיצאו ממצרים, והיו אז בדרגות גבוהות, בכל אופן הוצרכו שבעה שבועות לספור עד שזכו לדרגה שיוכלו לקבל את התורה, הכי נמי בבחינה זו, אחד שעושה תשובה וכנ"ל ע"כ.

(שו"ת דרכי משה, חלק אמרי קודש, הובא בתורת החסידות ח"א עמ' 88).

---

רבי משה (שכונה בשם החיבה "ר' משה'ניו") פרידמן הי"ד מבויאן-קראקא בן רבי שלום יוסף, שהיה נכדו של ר' ישראל מרוז'ין, נולד בפורים תרמ"א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים וגדל אצל סבו, רבי מרדכי שרגא, האדמו"ר מהוסאטין, ואחר כך אצל דודו האדמו"ר רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס"א (1901), התחתן עם מרת מרים, בת רבי מנחם נחום מבויאן-צ'רנוביץ, נכדת האדמו"ר מבויאן, ועבר לגור בבויאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים ברבנים ואדמו"רים רבים.  בשנת תרע"ח (1918) נפטר האדמו"ר מבויאן, ורבי משה מונה לאדמו"ר מבויאן תחתיו.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמים, היה האדמו"ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונמנה על מנהיגי יהדות פולין.

בסוף קיץ תרפ"ה (1925) עבר לקרקוב והיה בה לדמות מרכזית. הוא נודע בשם האדמו"ר מבויאן-קראקא. הופעתו החיצונית הייתה מרשימה, ודיבורו היה תמיד בנחת ומלווה בחיוך. רבים מהחסידים, מהלמדנים ומהמחנכים, ומכלל הציבור, נהנו מפסיקותיו, מהנהגותיו ומעצתו.

בשנת תרצ"ד (1933), לאחר פטירתו ראש ישיבת חכמי לובלין, רבי יהודה מאיר שפירא, מונה האדמו"ר מבויאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו"ר בקרקוב ובחורף תש"א (1940) ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל "שולחנות" ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש"ב (1942) התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א' בכסלו תש"ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב' אלול תש"ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

יש הטוענים שהרבי נספה במהלך הנסיעה ברכבת סמוך לבוכניה. ויש עדויות על כך שהרבי הגיע לאושוויץ בג' באלול. וכך כתב איש ה"זונדר קומנדו" באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי"ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

"כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: "שמע ישראל", ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים."

("מגילת אושביץ" בר מרק הוצאת עם-עובד תל-אביב תשל"ח. בסתר רעם  הוצאת מוסד הרב קוק עמוד 412).

ר' משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם לעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו"ת "דעת משה" (ירושלים, תש"ז ותשמ"ד).

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח"א עמ' 87, אדמו"רים שנספו בשואה עמ' 224, "דעת משה" – בהקדמה ובפרק על תולדות.

עוד ראה: גטו טראנוב – באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

---

הרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי"ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב במקוב-מזובצקי ואחרי פטירתו היה לרב ואב"ד שם. במהלך השואה גורש הרב מגטו מקוב-מזוביצקי לאושוויץ ואולץ להתייצב בזונדר-קומדו בתפקיד של הכנת שער הנשים שנגזז למשלוח לגרמניה.

בערב יום הושענא רבה תש"ה (7.10.1944) פתחו אנשי הזונדר קומנדו היהודים במרד. במהלך המרד ופיצוץ המשרפות בחומר נפץ מוברח, שפעל ללא מנגנון השהיה, נהרג הרב לנגפוס הי"ד. זמן קצר לאחר המרד, הופסקו משלוחים חדשים של יהודים לבירקנאו. בהמשך, פורק המחנה ותושביו הוגלו ל"צעדת המוות".

החל משנת תש"ג ועד לשנת תש"ה, לקראת המרד, כתב הרב יומן וחתם בו בראשי התיבות איר"א (אריה יהודה "רגל ארוכה"). יומנו הוא אחת התעודות החשובות ביותר על אשר התרחש באושוויץ-בירקנאו ועל תולדות השואה בכלל. היומן היה טמון באדמה ליד משרפה מספר  ונמצא בשנת תשי"ב. וחלקים ממנו שמורים עד היום במוזיאון אושוויץ הנמצא במחנה עצמו, ועיקרו נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהיומן כבר לא ניתן לקריאה ורק התרגום לפולנית השתמר. יומנו של הדיין לנגפוס הי"ד נדפס בחוברת "בלעטער פאר גשיכטע" (וורשה, תשי"ד) עמ' 100-107, תחת הכותרת " אין גרויל פון רציחה -אשוויענשימער כראניק פון אומבאקאנטן מחבר".

בסתיו תשל"א מצאו עוד מסמך בתוך צנצנת זכוכית שאף הוא נשאר מהרב לנגפוס הי"ד המתאר את הגרוש מגטו מקוב- מזוביצקי בחשוון תש"ג.

מקורות: פורום חדרי חרדים, גטו מקוב מזובייצקי – באתר האנציקלופדיה של הגטאות, ועוד.

ראה תולדותיו (באנגלית) באתרים: Amerika pink, ויקיפדיה.

פירוש על נוסח תנחומי האבלים

אלא מה אומרים עליהם וכו' המקום ימלא חסרונך. ויש לומר ענין נחמד ואקדים לבאר פירוש תנחומי אבלים המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים, ויש לומר על פי מאמרם במסכת הוריות תלמיד חכם שמת אין לנו כיוצא בו, ולאו דוקא תלמיד חכם, דהוא הדין לאדם כשר אמרו שאין לו תמורה. ותורף טעם הדבר כי נמנע שני צדיקים או שני כשרים על ענין אחד ואפילו לקטן יש יתרון במעלה בדבר אחד מה שלא נמצא אפילו בגדול שבגדולים. ולזה אמרו חז"ל כל אחד נכוה מחופתו של חברו. ולפי זה העדר נפש אחת מישראל שאי אפשר למלא בשום מקום כי אין תמורה כלל זולת עת תנחומין לזמן קץ ניחום ירושלים ועת יחיו המתים ויקומו הם בעצמם. וזה הפירוש המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים. אולם הפסד ממונו של אדם שורו וחמורו הוא חסרון שאפשר למלאות תיכף בכפלים. וזה ענין תנחומין על זה המקום ימלא לך חסרונך [מעון הברכות]:

ביאור המחלוקת על נוסח התנחומים על עבד כשר

ר' יוסי אומר אם עבד כשר הוא אומרים עליו הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו, אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים, כמו שכתוב בפרק קמא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. אבל בעבדים לא שייך נהנה מיגיעו, שהרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך. ואם הרב זן אותו מצד החסד הוא [מהרש"א]. ולפי זה יש לומר דר' יוסי לשיטתו דאמר ביומא דף ע"ה. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקב"ה אינו  כן קלל את כנען להיות עבד ואוכל מה שרבו אוכל שותה מה שרבו שותה, וכתב שם מהרש"א דסבירא ליה כמאן דאמר שאינו יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך [אהבת איתן].

עוד יש לפרש במה פליגי, דהנה הפרש בין צדיק ובין אדם כשר, צדיק מלבד מה שמשלים נפשו משלים נפשות אחרים ואדם כשר היינו שמשלים נפשו לחוד. והנה כשמת אדם כשר שלא השלים רק נפשו יש לעורר עליו הוי ולא על דורו. אבל כשמת צדיק שהשלים נפשות אחרים, אין לעורר עליו הוי רק על דורו. ובזה יובן דר' יוסי אמר להספיד עבד כשר בלשון הוי איש טוב וכו' ויש היכר בינו ובין צדיק, שעל הצדיק אומרים הוי על דור ולא עליו. על זה אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים, היינו מה יש היכר בינו ובין אדם כשר מישראל שאינו בגדר צדיק משלים נפשות אחרים דאומרים גם כן רק עליו הוי ולא על הדור [מעון הברכות]:

(בית ישראל על מסכת ברכות, הרב אברהם דירנפלד הי"ד)

ב"ה

חילו לאורייתא ושופריה לחומרי מתנייתא רב נהוראי הרואה אומר ברקאי ה"ה כבוד אהובי וידיד נפשי הרב הגאון החריף ובקי בכל חדרי התורה, סיני ועוקר הרים, חובר חברים מחוכמים וכו' כש"ת מו"ה יקותיאל יהודה גרינוואלד שליט"א רב אב"ד בביהכנ"ס בית יעקב בעיר קאלאמבוס תע"א אהייא אמעריקא.

אחרי דרישת שלום ת"ה נעימות ימינו הטהור קבלתי וארי נעשה שוא"ל הדרת גאונו נ"י לא לדידי צריך, כי ידיו רב לו בחריפות ובקיאות וכו', אך כדי לעטר מכתבי בעיטור סופרים אציע לפני הדרת גאונו נ"י משא ומתן של הלכה כיד ה' הטובה עלי וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

נשאלתי מהבחור החריף ושנון מו"ה ישראל יעקב ניימאנן נ"י מק"ק פרסבורג אם קטן נעשה בר מצוה ביו"ד באב ובאותו שנה חל תשעה באב, אם מחוייב להתענות או לא. עד כאן שאלתו.

הנה כבר נשאל בשאלה זו הגאון מהרש"ם בשו"ת שלו (ח"ג סימן שס"ג) עיין שם. ולעניות דעתי נראה להעיר דהנה בגמרא תענית (דף כט, עמוד א) איתא והיינו דאמר רבי יוחנן ואלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא. ועיין בתוספות מגילה (דף ה, עמוד ב) ד"ה ובקש וכו' שכתב אי נמי יש לומר דרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי כדאמר רבי יוחנן אילו הווי התם קבעתיה בעשירי. וכתב במסורת הש"ס על דברי תוספות אלו, וודאי רבי יוחנן לא יכול היה להכריע כל החכמים לדעתו, אלא שהרבה חכמים הסכימו לקובעו בעשירי, רק רוב הסכימו לקובעו בתשיעי וכו'. עיין שם. ולפי זה גם עשירי באב נמי הוה יום אבל גדול לישראל כיון שרובו של היכל נשרף בו ביום. וכיון דלגזור תענית בתרווייהו לא היה אפשרית משום סכנה, וכדאיתא באור זרוע, דמשום הכי לא עבדינן שני ימים יום הכיפורים, משום דאיכא סכנתא, מובא גם ברמ"א אורח חיים (סוף סימן תרכ"ד) לפיכך גזרו הרבנן תענית בתשיעי כיון דאתחלתא דפורענותא עדיפא. אבל באופן שחל תשעה באב בשבת קודש, דאסור אז להתענות בתשיעי, מסתברא דהתענית ביו"ד באב מצד עצמו נמי, ולא רק מצד תשלומין של תשעה באב. ויעויין בירושלמי (תענית פרק ד) דאיתא, רבי ירמיה בשם רבי חייא ברבא כדין היה שיהיו מתענין בעשירי, שבו נשרף  בית ה', ולמה בתשיעי, שבו התחילה הפורענות וכו'. רבי יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי. רבי לוי ציים תשיעי וליל עשירי. עד כאן. הרי שמי שלא חושש לסכנה גם אי נקטינן כרבנן דאתחלתא דפורענותא עדיף והעיקר תענית בט', מכל מקום נכון להתענות רק שאי אפשר לגזור כן משום סכנה. ולכן נער שנעשה בר מצוה ביו"ד באב ובאותה שנה חל תשעה באב בשבת קודש ונדחה למחרתו, מחוייב הנער להתענות. כן נראה לעניות דעתי נכון… ויעויין עוד בהתעוררות תשובה מאאדמו"ר הגאון הצדיק שליט"א (חלק אורח חיים סימן צט) שהאריך בנעימים בכדומה לזה. יעויין שם.

(יד סופר, חלק ראשון, סימן ז)

---

הרב משה סופר הי"ד, בן הרב שמעון סופר הי"ד בן ה"כתב סופר" בן ה"חתם סופר", היה דיין ואב"ד בקהילת ערלוי (אֶגֶר) שבהונגריה. הוא נודע בגדולתו בתורה, חריף עצום ובקי נפלא בש"ס ובפוסקים.

בשנת 1942 גויסו לשירות העבודה כל הגברים היהודים בגילאים 18 עד 42, והם נשלחו לחזית הרוסית. רק מעטים מהם שרדו. בי"ב באייר תש"ד (5/5/1944) ניתנה הוראה לרכז את יהודי ערלוי בגטו שהוקם במרכז העיר, ובתוך עשרה ימים הסתיים ריכוז 1,620 היהודים בגטו. בי"ז בסיוון (8/6/1944) הובלו תושבי הגטו הובלו בצעידה לבית חרושת ללבנים במרחק של 16 ק"מ. לאחר צעידה של 10 ק"מ נוספים לתחנת רכבת בכפר הסמוך, הועמסו היהודים על קרונות בקר ונשלחו למחנה ההשמדה אושויץ. עם סיום המלחמה, רק מעטים שרדו ושבו לעיר.

הרב משה סופר ואביו הרב שמעון, הרבנית הצדקת (אשת הרב משה סופר הי"ד) טושענע בת הרב משה יוחנן שונפלד זצ"ל, וארבעת בנותיהם: חוה רבקה, לאה, גיטל טוביא וריזל. הי"ד, הוגלו יחד ונהרגו על קדושת השם ביום כ"א בסיון שנת תש"ד (12/6/1944).

בנם, הרב אברהם שמואל בנימין זצ"ל, חיבר את הספרים שו"ת דברי סופר (שני חלקים) וספר מחזה אברהם הכולל ביאורים והערות על שו"ת חתם סופר אורח חיים. הוא הצליח להימלט במלחמת העולם השניה, אך נפטר במיתת נשיקה ביום כ"ד בטבת תש"ח, בהיותו בן עשרים ושש.

בנם, הרב יוחנן סופר זצ"ל, האדמו"ר מערלוי, שרד את מחנות העבודה והגיע לבודפסט ועסק בהקמת ישיבת חתם סופר וישיבת ערלוי.  פרסם בשנת תש"ט את ספרו של אביו שו"ת "יד סופר", שחלק אחד ממנו יצא לאור עוד בחיי אביו. בשער הספר, במהדורת הרב יוחנן, מופיע: קובץ זה הוא רק מיעוט בלתי ניכר מהמון חידושי תורה ותשובות למאות שהשיב לשואליו אאמו"ר הגאון המחבר זצ"ל, ואין לנו שיור רק התורה הזאת שעלה בידינו להציל אחר השריפה הנוראה ששרף ה' בבית ישראל בתקופת הבהלה ובשנות הדמים. תשובה נוספת מהרב הי"ד ניתן למצוא בספר ירושת פליטה, סימן לג.

באלול  תש"י עלה הרב יוחנן לארץ עם קבוצה מתלמידיו, וייסד בה את חסידות ערלוי.

מקורות נוספים: תולדות הרב משה סופר, נכתבו על ידי בנו ומופיעים בהקדמת הבן לספר "יד סופר".

ב"ה יו"ד ניסן כ"י ב"א ע"ת ק"ץ לפ"ק בארשא יצ"ו.

שלום רב לכבוד רועי ישראל הגאונים המובהקים קברניטי האומה החיים על אדמתנו אדמת הקודש ד' עליהם יהיה.

בשורות הבאות להלן אמרתי להעיד על מוכ"ז העלמה עלקא פיש מבורשא שהיא ממשפחת היותר מיוחסות שבמדינתנו נכדת הג' המפורסם בעל קונטרס הספיקות ומצאצאי הרה"ג ר' אברהם צבי פיש שהיה הרב הראשון במדינה מרמרוש ולמעלה בקודש היא מגזע היחוס, ועתה נדבה רוחה לעלות לארצנו הקדושה לעבוד בזיעת אפים בעבודת השדה או איזה עבודה אחרת לבנות לה עתידה בארה"ק, ובהיותה העלמה הזאת נתגדלה על ברכי היהדות המסורתית והתנהגותה בצניעות כידוע לבנות ישראל, ושם בארץ ישראל אין לה שום גואל ומודע אשר אולי ירצה להיות לה למורה דרך, ולהדריכה על הדרך הישר ולהזהירה שלא תתחבר בלי משים – עם חבורת מרעים, לכן חוב קדוש על כל מי שמכתב זה יבוא לידו לעזור להעלמה הנזכרת בעזרה מוסרית ליעצה ללמדה לחנכה ולהשגיח עליה בעינא פקיחא ולהאיר לה הדרך ישכון אור.

כן דברי הכותב והחותם בברכת נחמת ציון וירושלים

הק' אלטר מנחם מנדל בהה"צ שליט"א

אבדק"ק הנ"ל

הק' גרשון בלא"א מהרי"ד שטויבער

גרשון שטובער דומ"ץ דק"ק בארשא יצ"ו,  יצ"ו בה"צ שליט"א

(מחברת דברי חכמים מאת הרב בן ציון פיש הי"ד, הקדמת נכד המחבר)

---

האדמו"ר רבי אלטר מנחם מנדל האגר מבורשה (מחוז מרמרוש, רומניה), נולד בויז'ניץ בד' בכסלו תרנ"ז (1896) לאביו, האדמו"ר מבורשה, רבי פנחס שהיה בנו של רבי ברוך מוויז'ניץ. רבי אלטר מנחם מנדל התמנה לרבה של בורשה בשנת תרפ"ד (1924), ונשא בתפקיד במשך 19 שנה. הוא נודע כבעל צדקה גדול והנהיג ישיבה במסירות נפש רבה. ישנם מספר גרסאות לגבי נסיבות רציחתו בשואה. או שנפטר בגטו סעליש בערב ראש חודש כסלו תש"ג, או שהובא משם חולה לאושוויץ בכ"ט באייר תש"ג (1943), ונהרג שם עקה"ש ביום ג' בסיון תש"ג. מתוך ארבעת ילדים – נספו בשואה בן ובת, ואחיהם ואחותם עלו לישראל.

הדיין מבורשה הרב גרשון שטויבער הי"ד נולד לאביו הרב יהודה צבי הרש, בקניספלד, בשנת תרמ"ד (1884) והיה מצאצאי בעל נודע ביהודה. לרב נולדו 11 ילדים. הרב, ורבים מבני קהילתו ובני משפחתו, נספו באושוויץ (05.1944). בין הנספים בנו יהודה צבי בן ה-12 ובתו הרבנית דרעזי אשת הרב ישראל אריה זלמנוביץ שנהרגה יחד עם בתה מרים הי"ד.

שרידים מתורתו הובאו בפרי חיים על חושן משפט, כרך ג (ירושלים, טבת תשס"ב), ותשובה אליו הובאה בקרן לדוד סימן קכה.

בשו"ת יג"ל יעקב או"ח סימן כח, הובאה תשובה משותפת לרבי אלטר מנחם מנדל ולרב גרשון:

שלומים רבים, כטל וכרביבים, מגבהי מרומים, על לאש כבוד ידידי אהובי, הרב המאוה"ג לממשלת התורה והיראה, שלשלת היוחסין חופר מגזע תרשישים, כקש"ת מו"ה אלטר מנחם מנדל האגער שליט"א אב"ד דקק בארשא יצ"ו, ואתו עמו אחסימ"ך כבוד ידידי הדב הגדול, מעז ומגדל, חו"ב בח"ת כש"ת מו"ה גרשון נ"י דומ"ץ דשם.

בשנת 1941 גורשו ארבעים משפחות מבורשה לפולין ושם נספו. הגברים גוייסו לפלוגות העבודה וחלקם נספו באוקראינה. באפריל 1944 אספו את כל תושבי העיירה הנותרים לגטו וישאו דה סוס ומשם הוצעדו רגלית קילומטרים רבים עד לתחנת הרכבת והועברו ברכבות לאושוויץ.

ראה עוד: אודות הקהלה והאדמו"ר ראה ספר זכרון לקהלת בורשה.

אודות הרב בן ציון פיש הי"ד ראה אידישע וועלט פארומס, דפי עד באתר יד ושם. ראה גם אדמור"ים שנספו בשואה עמ' 48, ואלה אזכרה חלק ג.

בשם ה' ובעזרתו

אמר נכד המחבר, מדי עסקי בקדשים לסדר סדר מערכה, להוציא לאור תעלומות חכמה, ספרא דבי רב, קדוש זקיני, רבן ומאורן של ישראל זי"ע אשי בו ישמחו התלמידים ויתענגו המתמידים, היודעים להוקיר יקרה מפנינים. ולגודל חיבת הקודש אהבה דוחקתני לעורר את אהבה עד שתחפץ, ולקיים מילי דאבות להקריב הקונטרס היקר והנחמד "עולת תמיד" על מזבח הדפוס אשר יהיה בעזרת ה' יתברך לתועלת ולתכלית לתלמידי חכמים, אשר תורתם אומנתם, ועוסקים בתורת ה' תמיד, אמרתי טרם כל שיח לעורר בתשובה מאהבה, לאשר ששאלני אחרי כי בעוונותינו הרבים חרב בית המקדש ובטל התמיד, ואין לנו לא כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, אם כן מה לנו להעמיק בביאור הלכות אלו, בפלפלא חריפתא, אשר המה כהלכתא למשיחא. לכן אבקש ממך ידידי היקר והנלבב, יהיו נא בין עיניך דברי רבינו הגאון הנשר הנדול בעל באר שבע זי"ע אשר לפיד אש ולהבה עובר בין גזרי תיבותיו בסוף הקדמתו, וזה לשון קדשו, אני טרם אכלה לדבר אבוא לעורר לב המעיין, שלא יהא נפתה בשיחת הילדים, מילדי העיוורים, אפרוחים שלא נפתחו עיניהם, באמרם מה צורך ותועלת יש לנו ללמוד בהלכות הוריות ותמיד, וכיוצא בהם הלכתא למשיחא. לא תאבה להם ולא תשמע אליהם, חלילה רחמנא ליצלן מהאי דעתא, וכדי בזיון וקצף להשיב על דברי שטות, ושבוש גדול שלהם. כי כבר הכה על קדקדם אדם קשה כברזל ומנו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בסוף מסכת מנחות, ונגרר אחריו ר"מ מקוצי בפתיחתו לסמ"ג במצוות עשה לשכנו תדרשו ובאת שמה, ומלבד שהם מבזים אבות העולם אשר לבם כפתחו של אולם, שלמדו כל אלה המסכתות הנזכרות בשמוש חכמים, ובדבוק חברים, ובפלפול התלמידים למאות, ולאלפים, ולרבנות וכו' וכו' ובפרט במסכת הוריות ותמיד וכיוצא בהם שכבר אמרו רבותינו ז"ל בסוף מנחות מאי דכתיב זאת תורת החטאת כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת. והא ודאי שאין רצונו לומר שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקים הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירוש וכו' ונראה לי שזו היתה כוונת מסדר סדר המעמדות שסדרו לומר בכל יום פרק אחד מן מסכת תמיד וכו' עיין שם היטב עוד דברות קדשו בזה.

ולך נא ראה להאי סבא קדישא הגאון בעל חפץ חיים זי"ע, בהקדמתו בריש לקוטי הלכות על מסכת זבחים שמה הרחיב הדבור, בדברי קדשו הכתוב לאמור, גודל מעלת וחשיבות לימוד סדר קדשים בדורנו, וזה לשונו, ועוד שאלה אחת אשאל אלו היה בא מבשר נאמן לישראל שבזמן קרוב תהיה הגאולה, בוודאי היו מזדרזין אלפי רבבות ישראל ללמוד ההלכות השייכות לקרבנות ולמקדש, בעבור שאז כל הדינים נוגעים למעשה וכו', ועתה הגידו נא לי הלא אנו מחכין ומצפין בכל עת על ביאת המשיח שיבוא במהרה, וכמו שאנו אומרים שלשה פעמים בכל יום, ועל כן נקווה וכו' לראות מהרה בתפארת עוזך וגו' (עיין בסנהדרין כ"ב ע"ב דלרבנן אסור לכל כהן בארץ ישראל לשתות יין תמיד שמא יבנה פתאום המקדש, וכן בעירובין מ"ג ע"ב האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין כל ימות החול וכו'). ועיין עוד בפתיחתו שם אסף איש טהור כל המקומות המדברים מתועלת למוד זה דמצלת את האדם מכל הקטרוגין העומדים עליו ולקדשו בקדושת נפשו. עיינו שם היטב  ותרוו נחת.

והנה אין כוונתי ומטרתי פה להאריך ולהעריך דברי רבותינו הקדושים נשמתם עדן זי"ע אשר דבריהם כגחלי אש להלהיב הלב לעבודת הקודש ובמעלות למוד סדר קדשים, ולא אבוא רק בקוצר אמרים כי הן הן הדברים, שעוררנו להוציא לאור הספר הנחמד "עולת תמיד" למען להשקות תלמידיו הנאמנים מי באר מים חיים, מעין לא אכזב, מעין היוצא מבית קדשי קדשים. ובפרט בעת ההוא אשר בעוונותינו הרבים נתקיימו כל הסימנים שהזכירו חכמינו ז"ל בסנהדרין צ"ז צ"ח קודם ביאת משיח, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו. ואם כן בוודאי חוב קדוש מוטל עלינו לעסוק בקדשים, כדברי הגאון הנ"ל בזה.

ואני הפעוט בבואי אל הדביר פנימה ובגשתי אל הקודש מבית לפרוכת, אמרתי אבוא בקצה הירוע"ה העיר"ה באיזהו מקומן של שבחים בדברי רבינו אאז"ל ולהקריב את מנחתי, אשר העיר רעיוני לפי מועט הבנתי. והאומנם כי נפשי יודעת מאד מועט ערכי עלי, פחות שבעירוכין, עם כל זה אמרתי בלבי לא תהא גרועה ממנחת עני. וגם נודע דברי הגאון אדוננו בעל בינה לעתים ז"ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, דהרי זה גופא היגיעה, כבר לו במציאה, איפוא לזאת, הרהבתי בנפשי עוז, להגיש מנחתי מנחת התמיד,  בתוספות אמרים, אומ"ר הבא מן החד"ש, זאת עולת חידו"ש בח"דשי על עולת התמיד יעשה ונז"כו, זכינן לקטן.

ועתה קודם הכנסתי לטרקלין קודש קודשים, אשא עיני לשמים, בפרישות כפים, תפלה למשה חזקני ואמצני אתה צורי וגואלי, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל, למטה חן ולמעלה חנן, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' תמיד בנה ביתך, וכונן מקדשך, בימינו בנין עולם, ונראה במהרה בנחמה, בעיר ה' שמה ונעלה ברננה, לעבוד עבודת הקודש באמת ובתמים, ולהגות בתורת יקותיאל לילות כימים, ובמאור תורתו יאיר עיני, ונפלאות מתורתו יראני, וביראתו יחזקני, במעגלי צדק ינחנו, בחיים ושלום יחוננו, ויחוש לגאלנו, ויקבץ פזורנו, ובהר מרום הרים יקננו, כי כשל כח הסבל, דבקה לארץ בטננו, נרבצים תחת משא וכובד עול הגליות, שחה לעפר נפשנו, התנערי מעפר קומי, וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות אמן סלה.

(הרב משה גרינוולד הי"ד בתחילת פירושו מנחת התמיד על הספר עולת התמיד)

---

בטעמא דמצות אכילה בערב יום הכיפורים

ב"ה, ווראנוב

בסימן קט"ו (שבירחון לקט ששנה שנה ד') כתב בטעם מצות אכילה ערב יום כיפורים, כדי שיעלה החלב והדם הנמעט ביום הכיפורים במקום קרבן כשר וכו'. עיין שם שכתב בשם גאון אחד, דעל כן ציווה הקב"ה לאכול בערב יום הכיפורים, דעל ידי הדם הנמעט על ידי התענית דיום הכיפורים עולה כקרבן לה', כמו שאמרינן בנוסח יום הכיפורים קטן "חלבי ודמי הנמעט בצומי תמור חלבים ודמים". אמנם מי שמילא כריסו בבשר חזיר ואחר כך מתענה הרי זה דומה למעלה מנחת דם חזיר ואחר כך מתענה, הרי זה דומה למעלה דם חזיר, ולכן ציווה הקב"ה לאכול בערב יום הכיפורים כדי שיהא סעודת מצוה והדם והחלב של מצוה ימעט לקרבן לרצון לפני ה']. זה רבות בשנים אשר נאמר לי מפי כבוד קדושת אדוני אבי זקני הגאון הצדיק בקי וחריף מוהר"א ווייס ז"ל ראב"ד קהילת קודש מונקאטש האי טעמא משמיה דאור עולם רבינו הגאון הקדוש מוהר"י בעלזא זי"ע.

ואני אמרתי בחפזי לתרץ בדברי קודש קושית הצל"ח במסכת ברכות (דף ח' בדיבור המתחיל "מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי") וזה לשונו: ויש לדקדק הלא בעשירי הוא מתענה באמת, ואין שייך לומר "כאלו התענה", ולא הווא לי למימר אלא "מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי". עיין שם. אך על פי זה היטב מדוקדק, והיינו דהתענית עשירי דייקא אז עומד וחשיב במקום קרבן כשר לרצון לפני ה' אם אכל ושתה בתשיעי, דאז חלב והדם הנמעט בצום הקודש עולה לגבוה, דנתרבה מאכילת מצוה בערב יום הכיפורים, דהא בלאו הכי אולי נכשלנו חס ושלום בימות השנה באיסור או רק לתאווה ואין להעלות חלבה לגבוה. ועיין בתוספות תמונה (דף ל"א ע"א דיבור המתחיל "דינקה") עיין שם הדבר ואתי שפיר היטב בסייעתא דשמיא.

ובאופן אחרת אמרתי לתרץ דקדוק הצל"ח הנ"ל כעת על פי המבואר בשו"ת קרן לדוד (סימן ס"א) לאדמו"ר זה דוד"י וזה רוע"ה ישראל הגאון מסאטמאר ז"ל, בטעמא דאינו מברכין על מצות אכילת ערב יום כיפורים משום דאינו אלא הכנה לעינוי יום הכיפורים. ונסתייע מרש"י יומא (דף פ"א ע"ב דיבור המתחיל כל האוכל), וזה לשונו: והכי משמע קרא ועניתם בתשעה, כלומר התקן עצמך בתשעה כדי שתוכל להתענות בעשרה, עד כאן לשונו. ועיין בטור אורח חיים (סימן תר"ד) ונראה פשוט דמי שלא התענה ביום כיפורים לא קיים מצות אכילת ערב יום כיפורים וכו'. עיין שם הדבר. ומעתה מדוקדק היטב דהא אכילת ערב יום כיפורים הוא מצוה דייקא היכא דהתענה ביום הכיפורים ותשיעי תליה בעשירי, וכוונת חכמינו ז"ל לפי זה כאלו בהתענה בתשיעי ועשירי היינו דווקא אם התענה בעשירי, דבלאו הכי לא נחשב אכילת התשיעי כתענית, ואתי שפיר בסייעתא דשמיא.

משה גרינוואלד

בהרמוהרי"י האבד"ק יארע ז"ל

(זכרון עמרם צבי, סימן כז, עמו' פג-פד)

---

הרב משה גרינוולד הי"ד בן הרב יקותיאל יהודה אב"ד יארע בן הרב משה גרינוולד מחבר "ערוגת הבושם" אב"ד הומנא, קליינווארדיין וחוסט.

נשא לאשה מרת זיסל את בת הגאון הרב מרדכי אליעזר ארנגרובר אב"ד ווראנוב ומחבר הספר נחלת יוסף.

בשנת תש"ג, נמלט הרב עם משפחתו ממדינת סלובקיה לנייפעסט שהונגריה, שם התקבל בכבוד גדול על ידי קרובי משפחתו, האחים הרב כלב והמוהל המומחה הרב אליעזר דוד גשטטנר יחד עם הרב עמרם גשטטנר הי"ד, אשר דאגו לכל מחסורם וסדרו לו פרנסה כרב בקהילת ראקוש פאלוטא הסמוכה.

הרב משה הוציא לאור באותם הימים את ספרו של סבו "עולת תמיד" על מסכת תמיד, והוסיף לו את הערותיו שנקראו בשם "מנחת תמיד". בפתיחת הספר מביא המחבר הסכמה מחותנו ומודה לכל אלו שסייעו לו. הוא מזכיר שם את המצב הנורא בו עם ישראל שרוי באותם הימים. הספר יצא לאור שוב בברוקלין בשנת תשל"ט, על ידי אחיו פנחס אלימלך ז"ל.

הרב משה גרינוולד וכל משפחתו נהרגו באושוויץ ביום כ"א בתמוז תש"ד (12/7/1944). הי"ד.

מקורות: להורות נתן, עולת תמיד.

מקורות נוספים לעיון: ספר יזכור לקהילת רקושפלוטה, אנציקלופדיה של הגטאות – רקושפלוטה

ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור.

הנה תכלית הדרשה הוא להוכיח על מומין שבסתר ושבגלוי הנמצאות בתוך העדה, ולהורות לעם ה' הדרך ילכו בה. ואם כן אין מקום למנהג שנהגו ישראל ודורשיו לדרוש משל ומליצה ולבאר אגדות חז"ל. והלא טוב שהמוכיח יאמר בפירוש בלי שום משל ומליצה ובלי לעוות מקראי קודש "רשע מחלל שבת מות תמות", "להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם", כי לא המדרש עיקר אם טוב אם רע פתרונו, כי אם המוסר וההוכחה העטוף בו, אך היודע מצב חומרי של המגיד המוכיח , מי שיודע שלא לחכמים לחם וכי להרב "המגיד משנה" אין לו לחם משנה, והוא תלוי בדעת אחרים בדעת הבעל בתים ובחסדם. והיה כאשר יוכיחם על עוונם בלי שום משא פנים יאבד לחמו פשתו מימו וצמרו כי כלה גרש יגרשהו, אי לזאת השכיל המוכיח הלז להלביש מוסרי מחלצות האגדה הנעימה ותחת לחרף ולקלל את הפושעים יכביר מלים וישים מדברו על מדרש ומקרא ובתור ביאור על המדרש יבליע בנעימות לשונו דברי תוכחתו. אולם לתחבולה זאת מוכרח לפנות רק מוכיח עני אשר אל החזקות שומעיו צופות עיניו כי המה נותנים לחמו, אמנם אם הבעל מוכיח עשיר והוא לא יקווה לאיש, בידו להגיד פשעי שומעיו מבלי משל ומליצה.

ובזה יתבאר מאמר חז"ל (במכילתא פרשת בא) שאמרו לרבי עקיבא, עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות. אחר שנודע כי רבי עקיבא היה עשיר גדול ואחר שזרחה עליו שמש ההצלחה עם זוזים בכנפיה ולא היה תלוי בדעת אחרים, ועל כל זה תפס בחבל הדרוש לדבר באגדות, אמרו לו בצדק "עקיבא מה לך אצל אגדה". אם דרשן אחר אומר מדרש להבליע בו המוסר, הצדק אתו אך אתה עקיבא, שחננך ה' הון רב, מה לך להכניס את המוסר באגדה, לך נאה לומר ההוכחה בלי שום לבוש, כלך מדברותיך אצל "נגעים ואהלות" נגעי נפשות בני אדם והעבירות אשר באהלי האנשים הרשעים וחדרי משכביהם. זה תכלית ומטרת האגדה למלאות דעת יראת ה' כמים לים מכסים.

ולדרכנו נבין מקרא שלפנינו בהקדמה משל לקוח מהחיים. מאחת הקהילות נתקבל רב חדש על מנת שידרוש בכל חודש דברי דרוש ואגדה. ויהי בכל עת שקרב זמן הדרוש קרא הרב לשמש של הקהלה אשר ידע היטב מעשה אנשי הקהלה ודרש אצלו להגיד איזה חטא פרץ בעיר, למען דעה על מה נחוץ להרים קולו. השמש הגיד לו באמונה כל אשר ידע, אך לגודל תמהונו של השמש מעולם לא דרש הרב על אדות החטאים אשר הגיד לו, ותמיד הוכיח על חטאים אחרים אשר לא נעשו בהקהלה. אם הודיע השמש שחילול שבת נפרץ בעיר באופן מבהיל, דרש הרב והוכיח על התרשלות במצות ציצית. אם עורר השמש הנאמן את רוחו על המכשולים בעשית המצות, דרש וצעק הרב והוכיח על אתרוגים המורכבים. ואם השמש הודיע לו כי נפרץ טהרת המשפחה ונשי ישראל אינן טובלות לנדתן, אז הוכיח הרב על תפילין כשרים ואופן הנחתם. כללו של דבר, מהכל דיבר רק לא ממה שנצרך לדבר בזמן ההוא. אכן נודע הדבר כי באמת נצרך לו לידע מה חטא העם, אבל לא כדי שידע להוכיח על חטא ההוא אשר פרט, רק להיפך, למען ידע להשמר שלא יוכיח על חטא ההוא אשר פרץ באמת. הן אני עני ותלוי בדעת הבעלי בתים ואם אוכיחם על פשעיהם יפנו לי עורף וינקמו נקמתם ממני, כי על פי הרוב העשירים הם החוטאים ולא ייטב בעיניהם אם אגיד להם קשות, ואשר על כן הוא חוקר טרם שידרוש מה חטאו למען ידע שלא להוכיח על חטא הזה, ולא יפגע חס וחלילה בכבודם, למען לא יחסר לחמו.

אך באמת צריך להמוכיח רוח כביר שלא לפחוד משנאת השומעים, ולדבר דבר בעתו ולבלתי חת ויבטח בה' המכין מזון לכל בריותיו. ומשה רבינו עליו השלום, העניו מכל אדם התפלל על זה שיהיה לו רוח כביר ולא יפחד מלדבר דבר בעתו ולהזהיר על החטאים שחוטאים אז באותו עת. וזהו שאמר הכתוב "ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור", שאוכל לאמור מוסר על הנוהג "בעת ההוא" דווקא, לא מוסר הנצרך בזמן אחר. והבן.

הרב משה אהרן קרויס נר"ו אב"ד באיא־מארע

(המגיד, וכן בפורסם בשינויים קלים באפריון)

---

הרב משה אהרן הכהן  קרויס נולד בשנת תרמ"ט (1889) בפטרובו-סלו במחוז באטשקה.

אביו, הרב יהודה הכהן  קרויס זצ"ל, היה רב ואב"ד של לקנבך שבבורגנלנד (אז בהונגריה), חיבר את ספרי דבר בעתו,  ומקום קבורתו בהר הזתים שבירושלים. אמו של הרב משה אהרן, הרבנית עטל בת הרב הגאון ר' אדוניהו שמלצר ז"ל, קבורה בבית הקברות העתיק בלקנבך.

הרב למד בשקידה רבה בישיבות פרסבורג, בישיבת הרב גרשון שטרן במארוש-לודאש, בישיבת הרב אליעזר דייטש, מחבר ספר דודאי השדה, בבוניהאד ובישיבת הרה"ג יוסף צבי דושינסקי זצ"ל בגאלאנטה. הוא למד כמה שנים באוניברסיטת לוצרן שבשוויץ וקיבל תואר ד"ר. הוא  היה בקי במדעים, דיבר 12 שפות ונודע כבר סמכא בענייני רפואה. עוד טרם מלאו לו ארבעים, היה הרב ידוע כידען מופלג, סיני ועוקר הרים. שמו הלך לפניו גם בעיני זקני הרבנים במדינה.

הרב משה אהרן כיהן כברב ואב"ד בקהילת לוצרן שבשוויץ, משנת תרס"ח (1908) כיהן כרבה של נמש-סאלוק ליד העיר פאפא, אחר כך נבחר לכהן כרבה של טשעטשוביץ שבסלובקיה ובשנת תר"פ (1920) החל לכהן כרבה של באניה (נאג'-באניא, נאדיבינה, באיה-מארה) שבטרנסילוואניה. היה גאון מפורסם בתורתו ויראתו, נואם מזהיר ועמד בראש ישיבה גדולה.

שאלה שכתב בתרס"'ד הובאה בשו"ת מקדשי השם. בשנת תרס"ט הוציא לאור את הספר בית אברהם ובית דויד והוסיף לו הקדמה והערות. באותה שנה מופיעים חידושים בוילקט יוסף סימן מז בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד (ביקורת על ספר זה מופיע באפיריון, תרפ"ו). בשנת תר"ע ובשנת תרע"ב מופיעות תשובות בתל תלפיות מאת הרב משה אהרן קרויס רב נ-סאלאק. בשנת תרפ"ה מתפרסם בכתב העת המגיד סימן ק דבר תורה לפרשת ואתחנן מאת הרב משה אהרן קרויס אב"ד באיא-מארע שפורסם שנה קודם לכן באפיריון. בשנת תרפ"ו הוציא לאור את ספרו זכרון יוסף על חברו הגביר הרב יוסף ערלנגר שאירח אותו בביתו בלוצרן. בספר שתי תשובות הלכתיות משנת תרפ"ה. בשנת תרפ"ה הופיעה הערתו בספר אוצר החיים בעריכת הרב חיים יהודה ארנרייך הי"ד, בשנת תרצ"ד הוציא לאור את ספרו של סבו נפש אדוני'. תשובתו בעניין "שאלה בגירי עריות אם מותר לקבלם" יצא לאור כקונטרס בשנת תר"צ וחזרה והודפה בספר ירושת פליטה סימן כ"ו. בתשובה זו מברר הרב את האם להתיר את גיורה של נכרית שחיה כמה שנים יחד עם בחור יהודי ממשפחה הגונה ושמר הדת שאינו יכול להיפרד ממנה, והיא מבקשת להתגייר ולהיות כאחת היהודיות הכשרות. ושם בסימן י"ז מופיעה תשובה הרב קרויס בדין קריאה ב"ספר תורה שציינו בעופרת קוים ונקודות". מספר תשובות שנכתבו לרב מופיעות בספרי אפרקסתא דעניא. בבית וועד לחכמים מתבשרים הקרואים על פרסום "קונטרס כתוב לאמר – שאלה להלכה ולמעשה, בעניין אומר אומרו ומינו סופר ועדים בגט על ידי כתב אשר לפניהם" מהרב הגאון המפורסם מו"ה משה אהרן קרויס שליט"א מבאניא". בשנת תש"ב מתפרסם בספר דרכי משה החדש, סיפור מאת הרב משה אהרן על אביו. ספריו "מעיין מים" ו"התורה והחכמה" הוכנו לדפוס, אך אבדו בשואה.

ב-1940 גוייסו רבים מהגברים בקהילת באניה לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי והוצבו באוקריינה. הצבא הגרמני כבש את העיר בכ"ד באדר תש"ד (19/3/1944). בי' באייר תש"ד (3/5/1944) הוקמו גיטאות בעיר והיהודים גורשו עליהם בצווי השלטון ההונגרי. המשטרה המקומית חקרה את היהודים בעינויים כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך. תושבי הגיטאות גורשו לאושוויץ בשני טרספורטים בסיוון תש"ד (5-6/1944) ושם נספו רובם.

הרב משה אהרן ואשתו הרבנית אסתר בת ר' ליב אולמן נהרג עקה"ש באושוויץ. כן נספו רבים ממשפחתם ובהם, בתם תרצה עם ילדיה (בן 6 ובת 4), ובנם הבחור ישראל אלתר שנפטר במחנה עבודה בט"ו בחשוון תש"ה. אחיו הרב נפתלי, אחיו הרב יקותיאל עם אשתו דבורה, אחותו ברכה עם בעלה הרב וולף ווינברגר וכל ילדיהם ונכדיהם, אחותו פראדל עם בעלה הרב הגאון רבי אברהם יעקב סופר אב"ד של קהילת טעט ובנם אדוניהו, אחותו רבקה עם בעלה ר' יצחק ויעדר עם כל ילדיהם.

שרדו את השואה בנם הרב ד"ר אברהם דוד רב בקהילות בטשיקסערעדא, האמנשטאט ובניו-יורק ושני בניו, בתם שרה ייטלה (ליאת) וואלדמן, חתנם הרב חיים אלתר פנט רב בבאניה ובתל-אביב מחבר סדרת ספרי תפוחי חיים ועוד, אחיו הרב אדוניה הכהן קראוס מחבר ספר אדני היד החזקה, אחותו הרבנית ייטל ואחותו הרבנית שרה אונגר.

מקורות לעיון נוסף: חכמי טרנסילבניה, דאס אידישע ווארט שבט תשמ"ה, ספר זכרון לקהילת נאג'-באניה עמ' 38-40, 42-44. לתיאור קורות קהילת באניה בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

 

כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון.

יש לפרש על פי מה שכתב בבית שמואל אחרון מאמר חז"ל הנהו בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בדנהמא, רצונו לומר, כל יגיעם ועבודתם שיהיה להם לאכול, ואוכלים כדי שיהיה להם כח לעבוד. ואם כן מותר האדם מן הבהמה אין, וזה אכלי נהמא כדי שיוכלו לאכול עוד נהמא, בנהמא, כלומר, בעבור נהמא.

ובאהבת ציון מפרש סביב רשעים יתהלכון, דהרשעים המה סובבים תמיד בעגולה אחת, דאוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, והגוף עובד שיהיה לו מה לאכול, ואוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, נמצא כי תמיד הולכין וסובבין בעגולה זו. אך באמת צריך האדם לאכול כדי שיהיה בריא ולעשות רצון בוראו ולקיים מצותיו. ונודע דעולם הזה נקרא אחור, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק אחור וקדם צרתני, אחור בעולם הזה וקדם לעולם הבא, וזה שאמר הש"ס כל המתפלל אחורי בית הכנסת, דהנה תכלית תפלת בית הכנסת על צרכי הנפש. אמנם המתפלל רק על צורכי עולם הזה והגוף נקרא אחורי בית הכנסת, ועל כן נקרא רשע, כדכתיב סביב רשעים יתהלכון. ועל זה אמר אביי לא אמרו אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל במהדר אפיה לביה כנישתא, כלומר שמתפלל על צורכי עולם הזה שעל ידי כן יהיה ביכלתו לעבוד ד' יתברך שפיר דמי (פנינים יקרים).

(בית יוסף, הרב אברהם דירנפלד הי"ד)

פדה בשלום נפשי.

יש לפרש הפסוק, הנה אם אדם יודע באדם שהוא שונאו יכול לשמור ממנו, ואין כל כך סכנה. על כן אמר דוד המלך עליו השלום, "כי לא אויב יחרפני ואסתר", שאוכל להסתיר מפניו, אבל "ואתה אנוש כערכי", "אשר יחדיו נמתיק סוד". וכן פירשו המפורשים (מלכים א,ב) "וישם דמי מלחמה בשלום", שהרג יואב את אבנר על ידי שדבר עמו בשלום והראה עצמו כאוהב. וזה "פדה בשלום נפשי", שהיה בסכנה תחת מסווה השלום (ילקוט אליעזר).

ועל זה הדרך יש לפרש "ויאמר קין אל הבל אחיו". ותמוה דלא נתפרש מה אמר לו, וגם תיבת "אחיו" מיותר דהלא ידוע דאחיו הוא. אך אמרו חז"ל (מדרש רבה פרשה כ"ד) דהבל היה גיבור יותר מקין. מה עשה קין, רימהו והראה לו אחווה ואהבה, ועל ידי כן "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו". והוא שרמזה לנו התורה איך הורגו, על ידי "ויאמר קין אל הבל אחיו", כלומר אמירה הוא בכל מקום אמירה רכה ונעימה. מה שאין כן דיבור הוא קשה. וסימן לדבר "דבר אדוני הארץ אתנו קשות". "אל הבל אחיו"; הראה עצמו כאוהב ואח, ועל ידי כן ויהרגהו (אור החיים הקדוש).

(שם)

המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף, זקף בשם.

יש לפרש על דרך מליצה, כי המתפלל לד' ומאמין בהשגחתו יתברך, כשהוא כורע ויורד, רחמנא ליצלן, עד לעפר, בכל זאת לא יתרעם על מידותיו יתברך, אלא כורע בברוך. וכשם שמברך על הטוב, כך מברך על הרעה. וכשהוא זוקף ועולה על במותי ההצלחה, לא יבעט חס וחלילה לומר כחי ועוצם ידי וכו' אלא זוקף בשם, ותולה גדולתו בד' יתברך שמו (י"ג בשם המפרשים).

(שם)

---

הרב אברהם דירנפלד הי"ד, נולד בנייטרא לאביו הרב ישראל ולאמו לאה. סביו היו הרב יעקב, שהתנדב לשמש כמורה ההוראה בנייטרא במשך שנים רבות, והרב יוסף העניג האב"ד בנייטרא וראש ישיבה שם.

הרב אברהם  היה תלמידו של הרב שאול בראך זצ"ל אב"ד ור"מ בקאשוי והרב שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד ור"מ באונסדורף והרב יואל פעלנר אב"ד ור"מ בבעלעד. הוא נשא לאשה את תרצה, בתם של הצדיק המפורסם רבי צבי הופמן ורעייתו שרה מהעיר פאפא, שמחוז וספרם בהונגריה, ובמשך כמה שנים נסמך על שולחנם ועסק בתלמודו בשקידה עצומה.

במלחמת העולם הראשונה ניצל בנס בהיותו בשדה מערכה על הר דומבארד.

הוא הנהיג ישיבה גדולה בפאפא, יחד עם הרב עזריאל גשטטנר זצ"ל, ובמשך שנים רבות והעמיד באהבה ובמסירות מאות תלמידים, ובהם תלמידי חכמים מופלגים. בנוסף שימש כרב בחברת ש"ס, שם ישב שנים רבות באהלה של תורה, העביר שיעורים בבוקר ובערב ודרש ברבים בכל שבת. הרב יגע בתורה מתוך הדחק הוא והיה מפורסם כתלמיד חכם עצום, צדיק כביר ואיש חסיד ואמת.

בשנת תרצ"ז (1937) הוציא לאור את ספרו "בית ישראל" ובו ליקוט של פירושים מאת ראשונים ואחרונים על תחילת מסכת ברכות. הרבנים שכתבו הסכמה לספר היו הרב שאול בראך, הרב יעקב יחזקיה גרינוואלד, הרב יהושע בוקסבוים הי"ד והרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד.

בשנת תרצ"ח (1938) חזר והוציא את הספר במהדורה חדשה, בשם "בית יוסף". בהקדמת הספר כתב: הנה חברתי זה הספר  (והוא קיצור של ספרי "בית ישראל" עם איזה הוספות חדשות) כדי שיהיה שוה לכל נפש ושירוץ בו הקורא ולא ילאה המעיין בו מחמת רוב הפלפולים וברורי השיטות אשר בררתי בעזרת ה' יתברך בספרי "בית ישראל" אלא ירוו הלומדים צמאונם בפנינים יקרים ובדברים מתוקים מדבש ונופת צופים בפלפלת כ"ש מרבותינו הקדושים זכותם יגן עלינו אשר נמצא בספרי הנוכחי מועט הכמות ורב האיכות.

במתכונת זו חיבר פירוש על רוב מסכתות הש"ס, וחיבורים נוספים בשאר מקצועות התורה. את ספריו הוא חיבר ביגיעה רבה לילות כימים ללא ליאות, תוך שהוא אוסף ומלקט פירושים מודפסים וכתבי יד, ומסדרם בסדר דפי המסכת לתועלת הלומדים.

למרות סבלו הרב בשנותיו האחרונות המשיך לשקוד על תורתו, וכשהיה קשה ללמוד מספר חזר על תלמודו בעל פה.

בכ"ד באייר תש"ד (17/5/1944) פרסם סגן הממונה על המחוז וספרם את צו הגטואיזציה שבעקבות הוקם הגטו בפאפא. היהודים גורשו לגטו בתאריכים 23-31/5/1944. בגטו שוכנו 2,565 יהודים בצפיפות נוראה. גטו נוסף הוקם בעיר בשטחו של מפעל נטוש לייצור דשנים ובו שוכנו יהודים מהיישובים הסמוכים. באמצע יוני 1944 הועברו לגטו זה גם תושביו של גטו העיר, לאחר שנחקרו בעינויים על מנת שיגלו היכן הסתירו חפצי ערך. בי"ד בסיון (5/7/1944) גורשו 3,000 יהודים ממפעל הדשנים לאושוויץ. המאות היהודים הנותרים גורשו בו ביום למחנה שרוור, ולמחרת גורשו משם לאושוויץ.

הרב ניספה באושוויץ בשבת פרשת בלק, י"ז בתמוז תש"ד (8/7/1944) עם אשתו ועם עשרה מילדיהם, הי"ד.

שנים מבניו נשלחו לאושוויץ, שרדו, עלו לארץ, ולימים שבו והוציאו לאור, את מה ששרד מכתבי אביהם, במהדורה חדשה הכוללת שני חלקים מספר "בית יוסף" על מסכת ברכות, וחלק אחד על מסכת ביצה. אחד מהבנים שימש כראש ישיבת בעלז בירושלים.

מקורות: ספרי הרב הי"ד, הקדמת בני המחבר לספר בית יוסף מהדורה ג, קהילת פאפא באנציקלופדיה של הגיטאות, ויקיפדיה – שואת יהודי הונגריה.

מקורות נוספים: חכמי הונגריה עמ' 532-533, ספר יזכור לקהילת פאפא, חכמי הונגריה עמ' 532 (ירושלים, תשנ"ז), הקדמת ספרו בית יוסף מהדורה ו.

הצג פוסט

וזה כוונת בעל הטורים על פסוק ועליתם את ההר, דהקשה הווא ליה למימר "על ההר". ותירוץ דתיבות "את ההר" בגימטריה "תורה". עד כאן לשונו. עיין שם להבין כוונתו בזה.

נראה… דהתורה היא למעלה מן הטבע, ורצה ללמדם שלא ילכו לארץ ישראל בכח הטבע, רק בכח התורה, על כן "את ההר" בגימטריה "תורה", שיעלו על ההר ויצליחו דווקא בכח התורה, ולא בטבע חס ושלום. כי על ידי טעות זה של מחשבת הטבע לחוד נסתמו עיני המרגלים באומרם אפס כי עז העם.

וכן שמעתי מאדוני אבי מורי ההגה"צ הקדוש מו"ה רבי ישכר דוב מאוונגאר יצ"ו זצל"ה הי"ד שהסביר כל הפרשה באמרי צוף ונעם, שמה שאמר משה רבינו עליו השלום שיעלו ויבחנו ויראו את העם והארץ, אמר החזק הוא הרפה כו'. והקשה הא בכל החלוקות נאמר "אם", יש בה עץ אם אין וגו' ורק כאן כתיב בה"א "הרפה" ולא כתיב "אם רפה". אלא אמר אאמו"ר בהסבר באריכות שעיקר הזהירות אמר להם משה רבינו עליו השלום שידעו שכיוון שהמה עולים בכח התורה מהקב"ה "את ההר", בגימטריה "תורה", ידעו שכל מה שנחשב בטבע חזק לא נחשב לעומת התורה רק רפה, כי הקב"ה על ידי התורה מרפה חוזק שונאינו. ואם כן זה מה שאמר להם שהחזק הוא רפה, הוי הקדמה למה שלאחריו, שמה שמצווה להם לתור, הוה רק בבחינת "וברכתיך בכל אשר תעשה", לעשות קצת עובדא על פי דרך הטבע, אבל העיקר ביטחונו לא על כחנו ואמץ ידינו רק על ד' יתברך. אם כן יהיה הפירוש המעט הוא אם רב, הבמחנים אם במבצרים, היינו, בין כך ובין כך הכל חד, כיון ד"החזק" הוא "רפה" נגדינו בזמן ועידן שאנו מקיימים מאמר "עלו זה בנגב", היינו דרום, הרוצה להחכים ידרים, חכמת התורה הקדושה. על כן אנו מבינים גודל המעל והטעות שהיה למרגלים שטעו בזה ואמרו כי "עז" העם, שלא החשיבו כח התורה המביא לנו עזר ד' יתברך.

(דברי ישכר דוב לפרשת שלח, הרב יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטם בשם אביו רבי  ישכר דוב ליפשיץ הי"ד)

---

 

רבי ישכר דוב ליפשיץ האדמו"ר מאונגוואר נולד בפולין בשנת תרמ"ב (1882) (או בשנת תרמ"ח, 1888) כבן בכור לאביו רבי  אריה לייבוש האדמו"ר מאפטא זצ"ל בעל "״יסוד לקרא" ו"ישמח צדיק" ולאמו הרבנית הדסה בת רבי חיים מאיר מפינטשוב בעל "אמרי חיים" ו"מנחת יהודה".

עוד בצעירותו היה עילוי בעל תפיסה מהירה, זיכרון עצום, פיקח ומתמיד. שמעו הלך לפניו ברוב בקיאותו בתורה ובחריפות שכלו.

בשנת תרנ"ח השתדך עם הרבנית בילא, בתו של רבי אברהם שלום הלברשטאם מחבר ה"דברי שלום" מסטראפקוב שבקרפטורוס בן רבי יחזקאל שרגא זצ"ל אב"ד ואדמו"ר משינאווא בעל ה"דברי יחזקאל" זצ"ל בנו של ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל.

לאחר נישואיו עבר לסטרופקוב, היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודה בהתמדה ושקידה רבה. חותנו היה לומד יחד עמו יומם ולילה ושמח בחתנו שהיה עילוי עצום בקי ומפולפל בכל מקצועות התורה בעל משנה הלכתית סדורה ושכל ישר, ובעל מידות נעלות ומשובחות ועינוותנות יתירה.  בהמלצת חותנו נתמנה לדומ"ץ ואדמו"ר בעיר אונגוואר שבאותו האזור, על מנת לרומם שם את קרן התורה, להכניס לשם את דרכי החסידות ולגדל את הדור הצעיר ליראת שמים. הרבי מאונגוואר הי"ד ניהל את עדתו כארבעים שנה ובית מדרשו היה מרכז לתלמידי החכמים שבעיר, לעובדי ה' ומבקשי יראתו, ולמרכז חסד וסיוע לעניים ולפליטי המלחמה שהגיעו לעיר במלחמת העולם הראשונה. כמעט בכל דרשה לפני הציבור דיבר על גודל מעלת הצדקה והתרים נגידים לעמוד להצלת אחיהם. רבים הגיעו מכל המדינה להסתייע מעצת הצדיק ומתפילתו, מהשתדלויותיו להצילם מצרות ועונשים משפטיים, ומתמיכה כלכלית תוך שמירה על פרטיותם ועל כבודם. במהלך מלחמת העולם הראונה סייע הרבי הי"ד במסירות נפש של ממש להסתיר ולכלכל ולהלין יהודים שערקו מהצבא והיו צפויים לעונש מוות בתלייה. הרבי היה לומד ומלמד באופן תמידי ומסודר בבית מדרשו ורבים מאנשי העיר וסביבתה הושפעו רבות לתורה ולייראת שמים.

בשמיני עצרת בשנת תרע"ה נפטרה הרבנית. אחר כך נפטרו בתו היחידה שרה ע"ה בהיותה בת 18 ובנו הבחור יוסף זכריה זצ"ל. הרבי נשא בזיווג שני את הרבנית אסתר הי"ד בת הרב יחיאל נתן הלברשטאם מבארדיוב.

בשנת תרפ"א ובסיסיות שנת תרפ"ד עבר דירה ופתח בית מדרש מרווח יותר, בו נוספו בחורים ואברכים שלמדו שם בשקידה רבה.

בנו, רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטאם, האדמו"ר מסטרופקוב, הדפיס את הספר ״דברי ישכר דוב״  ובהקדמה שם הביא פרק מפורט על תולדותיו והליכותיו בקודש של אביו. בתוך ההקדמה הוא כותב:

חיבר ספר נכבד מאד על הלכות מקואות, בביאור כל ההלכות על סדר נכון בהוספות הלכות נחוצות מדברי הפוסקים, והיה מסודר על דרך ספר שולחן ערוך התניא ומסומן בצדו מקורות הדינים המחודשים. גם היו לו חידושי תורה בכתובים על דרך פלפול, ועל דרך אגדה המושכת את הלב, דרושים לכל חפציהם על התורה והמועדים, דברים נפלאים מתוקים מדבש. וראיתי שהטמין אותם יחד עם ספריו הקדושים לפני צאתו בגלות אושוויץ. וחבל על דאבדין ולא משתכחין. הם נטמנו בביתו בעיר אונגוואר על עליית בית מדרשו שברחוב מיטראק (שויהאז).

בנוסף לכתבי רבי ישכר דוב ליפשיץ הי"ד שהוטמנו בעליית בית מדרשו, היו טמונים בביתו כתבים נוספים.

עם כניסת הגרמנים להונגריה במהלך השואה, נאלץ בנו, הרב יחזקאל שרגא לנטוש את בית הוריו, בהותירו שם בארון הספרים שלו חוברת עבה בה כתב רבים מדברי התורה ומהסיפורים ששמע מסבו רבי אברהם שלום מסטרופקוב זצ"ל.

בשנת 1938, עם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הועבר האזור כולו לשליטה הונגרית, והוחל באכיפת חוקים אנטי יהודיים.

בשנת 1940 גויסו רבים מיהודי העיירה לעבודות כפיה תחת השלטון ההונגרי, במסגרת הצבא ההונגרי. רבים מהם נשלחו לחזית המזרחית לבניית תעלות הגנה נגד הצבא הסובייטי, ונספו שם. באלול תש"א (8.1941) גורשו מאונגואר יהודים חסרי נתינות, ובהגיעם לקמניץ פודולסקי שהייתה תחת השלטון הגרמני נרצחו.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים ב- 19.3.1944. פחות מחודש אחר כך, בערב פסח, תש"ד (תחילת 4.1944), הוקמו שני גטאות באונגוואר. האחד לתושבי העיירה, במפעל לבנים שמחוץ לעיירה, והשני ליהודים מחוץ לעיירה. הוטלו מסים כבדים והופקע רכוש רב, הזהב ומעילי הפרווה. שבוע לאחר מכן, גורשו 14,000 יהודי אוגוואר לגטו בשטח מפעל הלבנים מחוץ לעיר.

לאחר תלונת ראש העיר ובקשתו לגרש את היהודים המהווים פגיעה תברואתית ובריאותית לתושבי עירו, החל מכ"ד באייר ועד ט' בסיון ה'תש"ד (17-31.5.1944) שולחו יהודי הגיטאות בחמישה "משלוחים" לאושוויץ ושם נרצחו.

 

ביום כ"ה אייר תש"ד (1944) נספה הרבי מאונגוואר באושוויץ. כן נספו הרבנית, ובניו מזווג ראשון האדמו"ר רבי ברוך אברהם והבחור אריה ליבוש הי"ד.

בנם האדמו"ר מסטרופקוב רבי יחזקאל שרגא עבר את מדורי הגיהנם באושוויץ וניצל. רבים מבני משפחתו, ובהם אשתו וששת ילדיהם, נספו בשואה. הוא שימש כרב במחנות העקורים, נישא שנית, עלה לארץ ישראל וביסס בה את החסידות בתי מדרש שלו התקיימו בירושלים ובבני ברק.
במשך שנים רבות, הצטער האדמו"ר על אבדן החוברת היקרה שרשם מפי סבו ועל כך שלא נטל אותה עמו בגלות שנכפתה עליו בידי הנאצים. בשנת תשט"ו הוא מוציא לאור את ספרו של סבו "דברי שלום", ומציין שיגע רבות לקבץ את שארית הפליטה של כתב היד של מחבר הספר.

גם בהקדמת ספרו "דברי יחזקאל שרגא" (תשט"ז) הוא כותב שכתבי סבו, כתבי אביו, כתבי דודו וכתביו, אבדו בשואה. הוא מוסיף וכותב שכפי שאנו מאמינים בתחיית המתים, כן יחזיר לנו הקב"ה את כל התורות האבודות שנשתכחו במצור ובמצוק של הגלות.
בשנת תשמ"ו (1986), נודע לאדמו"ר כי ישנו יהודי שנוסע לעיירה אונגוואר. האדמו"ר זימן אותו אליו ושרטט בפניו את מקום מגורי הוריו: "ככל הידוע לי, הבית לא נחרב. השתלט עליו נכרי שגר בו כיום עם בני משפחתו. כשאתה מגיע לעיירה, תיגש לשם, תתאר לדייר מי שלח אותך, ותאמר לו שאני מבקש שיוציא לי מהבית חפץ כלשהו שנותר בין כתליו מתקופת העבר. שתישאר לי מזכרת לפחות, מהמורשת הגדולה והחפצים היקרים של ההורים, שנותרו מאחור והופקרו לחסדי המקומיים".

היהודי שמח למלא אחר בקשת האדמו"ר. נקש בדלתו של הדייר ותיאר בפניו את מבוקשו, במפתיע, הסביר לו הדייר פנים וביקש ממנו לחכות רגע. לאחר רגעים ספורים, הביא הדייר את אסופת מכתבים שנותרה שלמה. כשהביא השליח את האוצר לבית האדמו"ר, לא היה קץ לאושרו והתרגשותו חצתה גבולות. האדמו"ר לא חדל לספר על ה'סייעתא דשמיא' וההשגחה הפרטית שזיכתה אותו כי האוצר שכה היה חביב עליו, יחזור אליו ביום מן הימים. האדמו"ר ביקש לשוב ולההדיר את ספרו של זקנו ה'דברי שלום' ולשלב בו את דברי התורה שהוא כתב, אולם מחמת סיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל, והאדמו"ר לא זכה לראות את פרי עמלו נושא תוצאות מוגמרות.
בשנת תשע"ג (2013) יצא ממכבש הדפוס הספר "דברי שלום", ובו שולבו חידושי תורה נוספים שנרשמו בידי נכדו, האדמו"ר מסטרופקוב זצ"ל – רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם, מחבר ספר "דברי יחזקאל שרגא".
יהי רצון שנזכה לראות בחזרת כל יתר התורות האבודות והאותיות שפרחו באוויר בימי שריפת הגווילים.

 

סרט מאונגוואר בשנת 1934:

 

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, דברי ישכר דוב, אתר בחדרי חרדים.

מקורות נוספים: אלה אזכרה, ז, 111-108. ספר יזכור לקהילת אונגוואר.

ענין נחמד ששמעתי מכבוד קדושת דודי זקני הרב הקדוש המפרוסם בוצינא קדישא האדמו"ר רבי שלום אלעזר הלברשטאם זצל"ה בראצפערטה באאזמו"ר הגה"ק רשכבנה"ג בעלי  דברי חיים זצוקללה"ה זי"ע, בהיותו במרחץ אוזשוק (על יד אונגוואר) אני הק' יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם בסטראפקוב-ירושלים.

שאלתי אותו על מאמר חז"ל, שלשה באים בהיסח הדעת, מציאה משיח ועקרב, הנה מציאה ועקרב מובן שיתכן שיבואו בהיסח הדעת אבל משיח איך יתכן שבני ישראל השרויים בגלות וסובלים צרות רבות ורעות כל כך ומצפים בכיליון עיניים לביאת המשיח ובכל הדיבורים והשיחות בין אדם לחברו תמיד מתחננים ומתפללים לד' יתברך שישלח לנו את משיח צדקנו, ואיך זה אפשר היסח הדעת הזה?

השיב לי הרב הקדוש זצל"ה וזה תורף לשונו: הנה סגנון בקשת בני ישראל על ביאת המשיח הוא כולם שווה שמבטאים בפיהם בקשותיהם שיבוא המשיח במהרה, אבל המטרה על מה צריכים את המשיח, זה שונה. כי איש הפשוט מתפלל על המשיח כדי שיהיה לו טובות העולם הזה הגשמיות ויראה נקמה בשונאיו אשר הרעו לו. אבל איש הירא את ד', אשר כל מגמתו הוא שיזכה לעבוד ד' יתברך באמת ובלבב שלם ויוסרו כל המפריעים לו בעסק המצוות ושיזכה לגדל בניו ובנותיו על דרך התורה ומצוות, הנה דרך הזה הוא דרך האמתי כמו שכתב הרמב"ם  ז"ל בפרק י"ב מהלכות מלכים, וזה לשונו, לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים לתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה. עד כאן לשונו. והנה לזה צריכים "דעת", ולאו כל אדם זוכה לזה, רק יחידי סגולה. והנה בעקבתא דמשיחא אשר הצרות מתחדשות ומתגברות בכל יום ויום ואין יום שאין קללתו מרובה מחברו, ובפרט תלמידי חכמים ויראי ד' סובלים מאד מאד יותר מאנשים פשוטים, ממילא זה גורם להסיח גם של אנשי המעלה הנ"ל מלבקש רק ישועה רוחנית כי הצרות גורמים להם ביטול תורה ועבודת ד' יתברך.

וכמו שאמר כבוד קדושת מרן אדמו"ר החוזה מלובלין כאשר פעם נסע על הדרך ונטו הסוסים מעל המסלה ונכנסו לתוך בוץ עמוק באין יוצא, והבעל עגלה צעק לרבינו שאינו יכול לצאת מהבוץ וביקש שהרבי יתפלל לד' יתברך, אז נענה הרבי ואמר, ריבונו של עולם הנני יודע היטב כי כל כוונתך שאשוב בתשובה שלימה על עוונותי הרבים, אבל אני מבקשך להוציאני מקודם מן הבור היון הזה, כי איך אצמצם מוחי לתשובה בעודי עומד בתוך הבוץ. תיכף נענה ויצא מן הבוץ לשלום.

הנה כמו כן הוא העניין אפילו עם בעלי המדרגות הגבוהות, שבתוך צרותיהם אינם יכולים לצמצם מחשבותיהם לצורך גבוה על כן הם "מסיחים דעתם" מן ההרגש הרוחני הנ"ל ומבקשים את ביאת המשיח לצורך הגשמי שייוושעו מצרותיהם הגשמיות.

וזה כוונת חז"ל ש"המשיח יבוא בהיסח הדעת". וקל להבין. ודברי פי חכם חן. ויעזור ד' יתברך שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו בהיותנו בדעת נכונה ושלימה. אמן ואמן.

(מתוך דברי ישכר דוב)

---

רבי שלום אליעזר הי"ד, מבני הזקונים של רבי חיים הלברשטאם זצ"ל בעל "דברי חיים" ומייסד שושלת חסידות צאנז, נולד בחול המועד פסח תרכ"ב (1862). בן שבעים היה רבי חיים כשנולד לו בנו שלום אליעזר, והוא נקרא שלום, על שם האדמו"ר מבלז רבי שלום רוקח, ואליעזר, על שם מחותנו רבי אליעזר הורוויץ האדמו"ר מדזיקוב, בנו של האדמו"ר רבי נפתלי צבי הורוויץ מרופשיץ. כשנפטר אביו (כ"ה ניסן תרל"ו, 1876) היה שלום אליעזר בן ארבע עשרה שנים. האדמו"ר רבי חיים הניח אחריו ארבע יתומים קטנים, ובהם גם שלום אליעזר, והם חונכו על ידי אחיהם שנעשו אדמו"רים מפורסמים ועל ידי אמם הרבנית מרת רעכיל ע"ה בת הצדיק רבי צבי מדאמבראווא בן הגאון הקדוש רבי מרדכי דוד אב"ד דאמבראווא שהיה מחשובי תלמידי החוזה מלובלין.

באלול תרל"ו (1876), כחצי שנה לאחר הסתלקות אביו הקדוש, נשא את מרת שרה מרים ע"ה בת אחותו וגיסו האדמו"ר רבי מרדכי דוב טברסקי אב"ד הורנוסטייפולה שברוסיה, והיה סמוך על שולחן חותנו במשך כעשר שנים. בשנים אלו למד בהתמדה רבה מתלמיד חכם מפורסם שהיה מתלמידי הצמח צדק מליובאוויטש. בשל היותו אזרח אוסטריה,  גורש על ידי הממשלה הרוסית, יחד עם תושבים זרים אחרים, ועבר לגור ליד אחיו הגדול האדמו"ר רבי יחזקאל משיניוואה, שבגליציה המערבית. אחר כך התיישב בטרנוב (טארנא), שבאותו האזור, שהייתה מרכז חסידי צאנז.

בשנת תרנ"ח (1898) היגר להונגריה, החל לשמש כאדמו"ר ונעשה למנהיגם של חסידי צאנז בהונגריה. בהתחלה התגורר בטגלאש ובסוף קיץ תרנ"ח עבר לרצפרט, ונעשה שם אדמו"ר לוותיקי חסידי צאנז. בעיר זו נהג אדמו"רות במשך למעלה מארבעים שנה, ועל שמה הוא נקרא "הרבי מראצפירט". לרבי היו שני בנים וארבע בנות אותן שידך עם משפחות גדולי האדמו"רים בדורו.
כל גאוני הונגריה וצדיקיה חלקו לו כבוד רב, וגם פקידים הונגרים רבים חלקו לו כבוד והשתתפו בחתונת בתו. הוא נודע כאיש מופת ואלפי יהודים נהרו מרחבי הונגריה אל ביתו בראצפרט ונושעו מברכותיו ומתפילותיו. הוא פעל בהתלהבות ובמסירות נפש לתת עזרה לאחיו היהודים. מידי שבת היה אומר דברי תורה על שולחנו, והיה יושב ליד השולחן כל הלילה. האדמו"ר נהג לספר סיפורי מעשיות על רבי אלימלך מליז'נסק והחוזה מלובלין, על אביו האדמו"ר מצאנז ועל חותנו האדמו"ר מהורנוסטייפולה. כן היה מספר על אדמו"רים שיום הזיכרון שלהם חל באותו השבוע. החסידים היו שותים משקה ורוקדים בהתלהבות עד עלות השחר.

האדמו"ר מראצפירט נהג ליסוע מידי פעם לערים שונות בהונגריה, וכמעט כל שנה היה מגיע לגאליציה ליום הזיכרון של אביו בלווית כל משפחתו ואלפי חסידים. אחת לכמה שנים היה בא לטרנסילבניה, וגם שם נהו אחריו חסידים רבים.

בשנת תרפ"ט כתב מכתב (המופיע בשפת אמת) ובו הוא קורא להשכנת שלום בקהילת סאטמר, להסרת המחלוקת ולשמירה על אחדות הקהילה.

שנת תרצ"ט (1939) השתדל לעלות לארץ וכתב אל אחד מהאנשים שעסקו בפעולות העליה לסדר לו את הרישיונות לעלות לארץ, אך הדבר לא עלה בידו. האדמו"ר מצאנז קלוזינבורג זצ"ל מביא מכתב זה בספרו שפע חיים, וכותב ששמע בעצמו מפי הצדיק רבי שלום אליעזר הי"ד שאמר "יודע אני שחורבן גדול בא לעולם, ויודע אני שבארץ ישראל יכולים לפעול ישועות". (וכן הביאו דבריו בעלון בית יעקב).

וזה לשון מכתבו (שהובא גם בעלון קול תורה):

ב״ה ד' וחמושים עלו בני ישראל (תרצ"ט)

להרב הגאון עושה צדקה בכל עת וחסיד מפורסם כש"ת מו"ה שמואל אהרן וועבער נ"י.

הנה זה שנים רבות אשר חשקה נפשי לעלות ולדור בירושלים עיר קדשינו ואולם היו לי מניעות רבות, אבל כעת, עלה בדעתי חזקה לעלות לירושלים. והנה שמעתי לאמור כי כעת יש מקום עבור איזה רבנים ממדינתינו לקבל רשיון, על כן באתי לבקשו שאנכי אהיה מן העשרה הראשונים עם זוגתי הרבנית תחיה אשר כפי הנשמע כהדר"ג הוא קרוב מצדה, וגם משמש אחד לשרתינו. ואל ידחה אותי ח"ו, כי ידוע אדע כי יש בידו להיטיב ולראות הכתבים הנחוצים לזה. וגם כ"ק אאמו"ר הקדוש רשכבה"ג זלה"ה היה לו חשקות גדול ליסע לארה"ק ולא עלתה בידו, על כן אנכי רוצה אי"ה ליסע ונפשי בשאלתי לבל ידחה אותי בלך ושוב רק ישלח הכתבים הנחוצים. והשי"ת יתן לו חיים ארוכים ונחת ושפע רב וישועה בכלל כל ישראל והשי"ת בודאי יעזר שיקויים מאמר חכמז"ל בניסן עתידין להגאל ונעלה לציון ברנה עם גואלינו במהרה בימינו. ידידו הדוש"ת המצפה לישועה ולתשובתו במוקדם והשי"ת ירחם במהרה על כ"י עם הג"צ.

כ"ד הק׳ שלום אליעזר הלברשטאם בהרה"ק מצאנז זצלה"ה

בימי השואה לא עזב את קהילתו.

בניסיון להציל את חתנו, האדמו"ר מבאבוב רבי בן ציון הלברשטם הי"ד, הוא כתב מכתבים ליהודים בארה"ב שמופיעים ב"ילקוט אגרות קודש". מכתב אחד מהם מצוטט באידישע וואלט, וזה לשונו:

ב״ה, ג׳ ואתה תחזה מכל העם.

ידידי היקר החסיד הנכבד לעמו מו"ה אלימלך אלעזר נ"י.

אתם ידעתם את נפש חתני הרב הצדיק מבאבאוו שיחיה והוא עם בניו בלעמבערג ובני ביתו כולם עם ר' יחזקאל דוד נ"י בקראקא והם כולם בצרה גדולה. מה לי להאריך ולספר הלא אתם תדעו יותר בשם. והיום קבלתי מכתב מנכדתי רבקה תחיה, מכתב מרירות תסמר שערות כל נפש כל חי, ע"כ למען ה' האספו בשם, הלא יש בשם חסידי באבאוו בלי עין הרע למאות ולאלפים, ועשו כל מה שביכלתכם אצל חשובים בשם וד"ל במסירת נפש ובזריזות יתירה להוציאם משם מדינה של גהינם כי הוא ממש בנפשם — הוא סכנת נפשות — הרחמנות עד לב השמים, האספו כולכם ועוצו עצה ותחבולה להביאם למדינתכם או לארה"ק. אבל לא בעצלות כי כל רגע ורגע יחשב לשנה וד"ל. ואקוה שיעשה זאת מיד למעני ולמען רבו שליט"א מבאבאוו וד"ל.

אלה דברי ידידו הדוש"ת המצפה לבשו"ט ולתשובה מיד מכל וכל כדי להחיות את נפשי בזה וא"ש כ"ד ידידו

הק' שלום אליעזר הלברשטאם בהרה"ג

בסוכות שנת תש"ד, לא ניתן היה למצוא אתרוגים בהונגריה, מלבד חמישה אתרוגים כשרים שהוברחו לפעסט תמורת סכום עצום, ונשלחו לחמשה אדמו"רים. אחד מהם נשלח לרבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט הי"ד, וציבור גדול התכנס לברך על ארבעת המינים שלו. בין הבאים היו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד האדמו"ר מקרסטיר, רבי ישראל צבי רוטנברג הי"ד האדמו"ר מקאסין, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מסיגוט, רבי אהרן טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מבאטור, הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ, הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד הרב מווידיטשקא ואחיו הרב משה שמעון הי"ד אב"ד דיורא, הצדיק ר' מענדל יקוראדער הי"ד דיין במישקאלץ, הרב אברהם פרנקל הי"ד מחבר 'דופקי תשובה', ועוד. רבי שלום אליעזר אמר אז שאולי נסתבב מן השמים מחסור האתרוגים, כדי שהרבנים יתכנסו יחדיו ויבטלו את הגזירה הנוראה המרחפת על שארית ישראל הנתונה למשיסה ולבוזזים.

הרבי מראצפירט גורש לגיטו נירג'האז. משם נשלח עם מספר יהודים נכבדים למחנה ההסגר ווריו-לאפאש, ועונה שם קשות. משם נלקח עם הרבנית למחנה ההסגר שימו-פוסטו ושם נפתחה הרבנית בגיל שמונים וחמש. מספר ימים לפני שבועות גורש ברכבת לאושוויץ, בה נרצח בט"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

יהושע רוזנבלום, היה נער שהועסק בזונדרקומאנדו באושוויץ, שם פגש את הרבי מראצפרט הי"ד, והוא העיד על כך:

תוך כדי עבודתי בזונדרקומאנדו עברו עלי חוויות אימים ומאורעות נוראים. באחת החוויות, אותה אזכור עד ליומי האחרון, נזדמנה לי פגישה עם הצדיק ר' שלום אליעזר הי"ד מראצפרד. היה זה בראשית הקיץ, בזמן המשלוחים הגדולים של יהודי הונגריה אל כבשני אושוויץ. משלוחים רבים עברו בלי כל מיון, הישר אל הכבשנים…

יום אחד, בעודני עובד בתוך הכבשן, נעצר לידי יהודי זקן ושבע ימים ושנים. הישיש הסתכל עלי ושאל אותי; נערי מהיכן אתה? מאיזה מקום?

אני בא מסביבת קראקוב, השבתי לזקן.

קראקוב? מסביבת קראקוב? שאל הזקן
בהיסוס מה, ומיד הוסיף; הלא אחי, רבי ישעיה'לה טשכויבר, גר בקראקוב…

נרעדתי כל כולי. הבנתי שזקן מופלג זה, הינו הצדיק רבי שלום אליעזר מראצפרד. אולם, לא היה לי פנאי לנהל 'שיחת רעים' בשעה נוראה זו. עוד מעט תיסגרנה הדלתות, ואז…

רבי, אמרתי בבהילות לצדיק, אמור את ה'וידוי' מהר… אלה הם הרגעים האחרונים… מהר! לבש משהו והתפלל עלינו. למען השם, עשה זאת מהר!

עזרתי לו ללבוש את ה'טלית קטן', ואז אמר הרבי את ה'וידוי' בהתייפחות ובהתלהבות גדולה.

משסיים – לחץ את שתי ידי ואמר לי בהתרגשות עצומה, במלים שלא מעלמא הדין;

– אתה, נערי, תזכה ותינצל. אתה תישאר בחיים. אולם בקשה לי אליך; אנא, זכור וספר לעולם כולו את אשר עוללו לנו הרשעים הארורים… ספר!

(משה פורת, באמונה בחסד וברחמים, תל אביב, תשמ"ח 1987, עמ' 63-62)

הסכמותיו מצאתי לספרים הבאים: מדרש ריב"ש טוב, מלא העומר, חרש וחושב, בן נחום מאת הרב מנחם יוסף היימליך הי"ד, שמוש תהלים, שו"ת בנין צבי, אור לישרים, דרשות בית היוצר, פרשת מרדכי, באר משה ובית אשר על התורה.

ובהקדמת שו"ת דברי שלום מאת הרב שלום קרויז כתב שהצדיק הקדוש רבן של ישראל מרן אדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד זצ"ל הגיע, למרות ימות החורף והקור הגדול, להלווית אביו הרב שמואל דוד קרויז זצ"ל, ושם בירך אותו עם היבחרו לרב ואב בית דין. והוא מוסיף וכותב שם: "ועתה כי לקינו בכפליים כי גם לא הניח אחריו בכתב יד מחידושיו היקרים, כי לא העלה בכתב חידושיו רק הטמין ברמ"ז, ובמה אנחם! לזאת התאמצתי להביא בתוך ספרי הקדמות וחידושים שונים אשר שמעתי מפיו הקדוש, וגם איזה תשובות שמצאתי ממנו כדי שלא ישכח מפי זרעו וזרע זרעו עד עולם".

דבר תורה נוסף מהאדמו"ר הי"ד הובאו גם בספר שרת"י במדינות על חומש דברים. תשובת האדמו"ר ממונקטש אליו מופיע בעלון אור תורה (חשון תרצ"ג). מכתביו החריפים והקצרים כנגד הציונות ואגודת ישראל מופיעים בספר תיקון עולם (מונקטש, תרצ"ו).

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה. אנשי שם. אדמו"רים שנספו בשואה. אתר קדם בית מכירות. זכרונות המאור. אתר זכור ועוד מקורות שונים.

ראה גם: אלה אזכרה, ה. רבינו הקדוש מראצפערט, צבי בריננער (בני ברק, תשס"ז). סעודת יומא דהילולא להר"ק רש"א הי"ד מראצפערט – המאור. וראה מאמרים ביידיש באידישע ליכט (תשמ"ח) ובאידישע ווארט (תשנ"ד).

הערה: בשו"ת דברי שלום כתב שהרב אליעזר שלום הלבשרטם הי"ד נהרג עקה"ש ביום ט"ו בסיוון תש"ד.

העתק מאמר זה מקובץ וילקט יוסף (מחברת י"ב קונטרס י"ז) לאחי הרה"ג נ"י.

המנהג בכל מקומות ישראל שלא לישא אשה ולא להסתפר (ויש שאין לובשין בגד חדש ואין מברכין שהחיינו) בין פסח לעצרת, לפי שבאותו זמן מתו כ"ד אלפי תלמידים של רבי עקיבא (יבמות ס"ב) וראוי לכל ישראל להתאבל עליהם. אבל בל"ג בעומר, שאז פסקו מלמות, מותר בדברים הללו. ולכן מרבים בו במשתה ושמחה קצת ואין אומרין בו תחנון (וגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמר גם בל"ג בעומר ונענש, רחמנא ליצלן).

ונמצא כתוב בקדמונים שבהאי יומא בשנת ג' אלפים תתפ"א אתפטר רבי שמעון בר יוחאי מן עלמא הדין. ועל כן ששים בהילולא דיליה. וכתב המהר"י עמדין הטעם בפשיטות מפני שכולו כמו בית דין שראו כולן לחובה (ועיין ספר דבר יום ביומו), ומנהג ארץ ישראל שהולכין על קבר רשב"י ביום זה ומנוחתו כבוד בכפר מרון סמוך לצפת. ומדליקין נרות ושמן לרוב ושורפים בגדים יקרים לכבודו (עיין ספר שדה חמד בחלק אס"ד מערכת א' אות ו').

וטעם שהתינוקת מורים בקשת בל"ג בעומר, לפי שכל יומא דרשב"י לא נראה הקשת, ועל כן ביום עלותו למרום עושים הסימן בקשת לרמז זה (בני יששכר).

ורבים לומדים כל יום ויום מפסח עד עצרת דף א' ממסכת שבועות, כי יש בה מ"ט דפים ורומזים למ"ט ימי הספירה. אחר כך בא יום טוב של שבועות. ופלא כי שם דף ל"ג עמוד ב' איכא מימרא מרבי שמעון לרמז על ג"ל יארצייט שלו. ובדף ל"ד אמרו על הך מימרא אחוכא עלה, מאי חוכא, והיינו חוכא. וכל זה מרמז על שמחת הלולא דרשב"י זי"ע (שער בת רבים אות מ"ו).

ושמעתי כי גם הרמ"א נפטר בל"ג בעומר והיה לו ניצוץ מנשמת רשב"י אשר האיר העולם בתורתו, וכל ישראל יוצאים ביד רמ"א (עיין אוצר ישראל). ל"ג בעומר לעולם הוא בח"י אייר, ואינו נופל אלא בימי אגה"ו ולא בימי בד"ז בשבוע. וביום שחל בו פורים יחול לעולם ל"ג בעומר וסימנך פל"ג (ועיין שו"ת מהרי"א ח"ב סימן ל"ט).

ובספר תורת משה (תזריע) הביא בזה הלשון: איתא בזוהר מיום המילה שמתחיל הנשמה הקדושה לכנוס בתוך הגוף הישראלי אינה מתיישבת על מקומה הראוי עד לאחר ל"ג ימים. ובזה יש להבין אחד מהטעמים של ל"ג בעומר אחר שנימולו ערב פסח במצרים, אז לא נתיישב בתוכם רוח הקודש עד שמצאה מנוח אחר ל"ב בעומר, וביום ל"ג הוא כמו מ' ליולדת שהוא גמר טהרה (ועיין בספר בית המדרש סימן ג' אריכות דברים בזה).

ועתה בשעת הדפסה מצאתי בשו"ת מים חיים (רפ"פ) סימן כ"ב אות י"ד בזה הלשון: אמרתי לתת טעם לשבח על ענין ל"ג למנין בני ישראל, בשולחן ערוך או"ח סימן תצ"ג בהג"ה שמרבין בו קצת שמחה. ובמגן אברהם הביא בשם הכוונות שגדול אחד וכו' והאי יומא נקרא הילולא דרבי שמעון והוא יומא דאסתלקותא כנודע. והלא מצינו להיפוך, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום עם כל זה איקבע האי יומא באינין יומי דתעניתא, כמבואר בשו"ע סימן תק"פ. ונראה על פי מאמרם ז"ל אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, היינו רק לפי דורו, שאי אפשר שיהיו אחרונים כראשונים, ועיין ר"ה סוף פרק אם אינן מכירין ברש"י, ולזאת אמרו צדיק אבד לדורו אבד, והיינו לדורו, כי גם שנולד צדיק כמותו, היינו לדור הבא אחריהם וכנ"ל. ולזאת אמרו קשה סילוקן של צדיקים, אם כי שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, כדאיתא במועד קטן, אמנם לדורו אבד, ולזאת הוקבע במגילת תענית לקרות צום, אולם בימי רשב"י היה ממש צדיק כמותו, והוא בנו רבי אלעזר ברבי שמעון, שאמר עליו אם שנים הם – אני ובני הם, מלמד ששניהם שוים. על כן גם לדורו לא היה שום עצב ביום זה והעדר, כיון שהניח בן כמותו ממש וכו', ולזאת הוקבע יום זה ככה לעולם ללא להתענה ומרבין בו קצת שמחה, כי לזכר עולם יהיה צדיק וצדקתו עומדת לעד.

ונודע מה שכתב החתם סופר ביורה דעה ששמחת יום זה הוא, לפי דאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג' ימים בלא לחם, ואחר כך ירד המן. אם כן היתה הורדת המן ביום ל"ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב (ועיין בספר עורה שחר מערכת ל' אות י"ג), ובספרי "הדרת קודש" אשר ערכתי על ענייני ח"ק הארכתי בזה. עיין שם בד"ה ובטעם.

י'. ה'. ש'. (הרב יוסף הכהן שורץ הי"ד)

על דברים אלו הוסיף אחיו, הרב פנחס זעליג הי"ד מספר הערות. להלן חלק מאותן הערות:

• עיין לעיל בסימן תל"ג ובדברינו שם ס"ק ד', ועיין בבני יששכר (מאמרי ניסן מאמר י"ב אות י"ב) שכתב טעם למנין ימי הספירה קודם מתן תורה מ"ט ימים על פי מה שכתב החיד"א טעם לגלות מצרים, דהתורה רוחניות ואינו חלה על האדם שיש לו מחשבות רעות ויצר ולב רע, כי התורה כולה טהורה. וזהו שאמרו שאומות העולם לא יכלו לקבל התורה, ולכך הכניע הקב"ה את ישראל בגלות מצרים, להחליש כח היצר הרע אשר משכנו בחלל השמאלי שבלב ותוכל לשכון בם התורה (על ידי היצר הטוב שהוא בחלל הימינו שבלב) על כן סופרין קודם מתן תורה מ"ט יום, מנין מספר ל"ב טו"ב. והבן.
• ועל פי זה נתן טעם (במאמרי אייר מאמר ג' אות א') במה שנוהגין שמחה ביום ל"ג בעומר, דהנה ימי הספירה הם מ"ט ימים מנין ל"ב טו"ב הנלמד על הטוב הכללי מן תיבת בראשית עד וירא אלקים כי טוב, אין טוב אלא תורה, כמו שכתוב, לקח טוב נתתי לכם תורתי, ועל כן נקרא התורה טוב שבה כגנז האור כי טוב. ויש בתורת ל"ב נתיבות חכמה, כידוע, הרי לך בתורה ל"ב (היינו ל"ב נתיבות חכמה) טו"ב (היינו אור הגנוז אור כי טוב), על כן להבנת התורה צוה ה' יתברך לספור מ"ט ימים, מנין ל"ב טו"ב, ואחר כך הוא קבלת התורה. והנה רמיזת לב בתורה הוא רק בחשבון ל"ב תיבות מן בראשית עד תיבת טוב, כי בראשית התורה הקדומה רשימה חכמתך הסתומה (ל"ב נתיבות חכמה) מאין תמצא והיא נעלמה, על כן נרמז הלב רק בחשבון התיבות מן בראשית (חכמה, כמו שכתב התרגום בחוכמתא) ל"ב תיבות עד תיבת טוב (רמז לב נתיבותיה הנעלמים, אורייתא מחכמה נפקת) ותיבת טו"ב הוא בפירוש מתורה. מזה נשמע בהגיע עתותינו עת דודים במצות ספרינו להכנעת לב טוב לקבלת התורה, בהשלים בספירה מספר לב, אז מתגלה הטוב, אור הגנוז שנגנז בתורה. על כן נוהגין ביום ל"ג בעומר שמחה. והבן.
• וידידי הה"ג מו"ה משה שמעון נ"י מדיורע הערני לעבודת הקודש מהחיד"א (מורה באצבע סימן ח' אות רכ"ג) שכתב יום ל"ג בעומר ירבה שמחה לכבוד רשב"י זי"ע, כי הוא יומא דהלולא דיליה, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום, כידוע במעשה מהר"א הלוי זלה"ה ומעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן קדישי (ועיין לקמן בשירי מנחה סימן יו"ד אות ה'). ויש מי שנהג לעשות לימוד בליל ל"ג בעומר בי עשרה ללמוד שבחי רשב"י המפוזרים בזוהר ואדרא זוטא, והוא מנהג יפה.
• עיין שו"ת חתם סופר חלק אבן העזר ח"א סימן ק', וזכרון יהודא מנהגי הגאון מהר"ם אש זצ"ל. ובספר דברי שיר כתב, אפשר ליתן טעם ורמז למסכת שבועות לימי הספירה כדי לנקות אותנו משבועת שוא ושקר מקודם קבלה התורה שנתנה מסיני, שהוא גם כן הכנה לזאת. ואסמכנה על הקרא (תהלים כ"ד) מי יעלה בהר ד' וגו', לקבלה התורה, נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ועוד אפשר לומר על שהסדר של מסכת שבועות הוא בדמיון אחד עם ימי מספירה, דהיינו, הימי הספירה הם כעין ספירת ז' נקיים שהאשה סופרת מטומאתה לטהר עצמה לבעלה, כמו כן אנחנו סופרים לטהר עצמינו מטומאה, טומאת מצרים, לטהר עצמינו לשבועות התורה שאנו נשבעין על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת משה רבינו עליו השלום לקבל עלינו התורה והמצות, על כן אנו לומדים מסכת שבועות, שהם גם כן כמנין ימי הספירה, ונסדר על הסדר הזה שמקודם מפרש התנא "ידיעות הטומאה" ומתיר עצמו מהן ונפטר מהן תחלה. והדר תני "שבועות" דנפישין מילייתו, ועוד עיין שם בכמה אנפין.
• ורבים נהגו ללמוד גם מסכת סוטה שיש בה גם כן מ"ט דפים. וטעמו לפי ששוים במנחותיהם, דמנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר (ועיין ביערת דבש ח"א בסופה מה שכתב בזה). וראיתי בכתב יד "שיר חדש" מבעל דברי שיר הנ"ל טעם נכון מאוד, דגבי סוטה תנן בפרק היה מביא: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה. כמו כן אצל העומר הביא הבני יששכר בשם הרב חיים ויטל זל"ה כי בימי העומר טוב לתקן פגם הברית. "קרי" בגימטריה "עמר" (עיין במגישי מנחה אות ט"ז). על כן שפיר היה צריך להביא גם מנחת עומר מן השעורים. ומבואר בזוהר הקדוש (אמור) דהשעורים שהביאו ממנו עומר בפסח הוא דוגמת סוטה שהביאה קרבן מנחת שעורים לבחון אם טהורה היא. ועל פי הגמרא דריש סוטה: מכדי תנא מנזיר סליק, מאי תנא דקא תנא סוטה. ומשנה, כדרבי, דתנא רבי אליעזר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. כאן נמי שמצות הפסח הוא בד' כוסות יין, ולמחרתו בא ציות הקב"ה לספור ספירת העומר שבע שבתות תמימות. ובמדרש רבה אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. וידוע מהמשנה (סוטה פ"א מ"ב) שהרבה יין עושה, ונאמר (הושע ד') זנות ויין ותירוש יקח לב. על כן לומדים ממחרת הפסח תיכף ומיד מסכת סוטה, כדי שיזיר עצמו מן היין. ודברי פי חכם חן.
• עיין לקמן בשירי מנחה סימן יו"ד אות ה' בד"ה וראיתי, ודבר נפלא שמעתי בשם הגאון מו"ה גרשון העניך זצ"ל מרוסיה, כי בפרשת מצורע (ט"ו) בשלשה פסוקים י"ג, י"ד, ט"ו, מד"ה וכי יטהר עד מזובו, יש מ"ט תיבות, והם מרמזים כנגד הספירה, כמבואר בזוהר הקדוש, ותיבת "מועד" הוא ל"ג, לרמז על יומא דהלולא. ודו"ק (גנזי יוסף).

(מתוך מנחת עומר, מאת הרב פנחס זעליג שוורץ הי"ד)

---

הרב פנחס זעליג הי"ד נולד לרב נפתלי הכהן שוורץ זצ"ל אב"ד מאד, באויבוורישווא, בי"ט טבת תרל"ז (1877).

כאחיו הגדול, הרב יוסף הכהן שורץ הי"ד, מגרוסווארדיין, היה הרב פנחס זעליג מקליינווארדיין ר"מ, סופר מפורסם ועורך ירחון תורני להקמת קרן התורה. הרב פנחס זעליג ערך את הירחון אור תורה החל משנת תרצ"ב. כמו כן חיבר הספרים רבים ובהם: שם הגדולים מארץ הגר (תרע"ג), ראו זה ספר חדש (תרע"ו), קונטרס אחרון, יזרח אור על ברכת החמה (תרפ"ה), גבעת פנחס על הלכות ניקור, עטרת פז על הלכות נשיאת כפים, מנחת עומר על הלכות ספירת העומר, תמימי דרך, שם הגדולים החדש מארץ הגר, מנחה חדשה על ענייני חג השבועות (תרצ"ז), לקוטי פנחס על פדיון הבן (תרח"ץ), ותמימי דרך על תפילת הדרך (תש"א). כן היו לו בכתובים ספר תורת המסורה על שש מאות מסורות שבתורה.

על החשיבות הרבה שראה הרב פנחס זעליג בהוצאת דברי התורה לאור כתב בהקדמתו לספרו מנחה חדשה:

ויעמוד פנחס ויאמר, ראה ראיתי מה שכתב אדמו"ר הגה"ק שר התורה ממונקאטש זצוקלה"ה (בתרעא זעירא לספרו שו"ת מנחת אלעזר חלק א) בשם הגאון החיד"א ז"ל לעורר לבות המחברים שידפסו חיבוריהם בחייהם, פן יקרם אסון ויאבדו חס וחלילה, כאשר קרה לכמה חיבורי טהרה מרבותינו הקדושים, הראשונים והאחרונים, אשר גדלו עד לשמים, והיו לנו לעינים, אם היו לפנינו להורות הדרך לנו, ולאשר לא נדפסו אדרא חסרונם בעולם הזה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. כמה היו באבידה, וכמה עלו בלהב המוקדה. כאשר ספרו לנו בספרים, ימס לב כל שומע הדברים, ואם בארזים נפלו שלהבת, מה יעשו איזובי קיר. שומע זאת ידאג וישים אל לבו לזרז ולקבוע חידושיו בדפוס בלי איחור, כי מי יוכל לידע איזה סובה חלולה יקרה לאבני חפץ (ד"ת) אשר אין להם תמורה, ועל ידי דבר חידוש אחד לאמיתה של תורה, החיוב להציל כולי מן המדורה, ושושן או פורח יגן על כל הכרך. ושם האריך דהמזכה את הרבים בדברי תורה יהיה זאת שכרו מאת ה' שאין משתכח מאתו כלום מה שלמד. עד כאן לשונו הטהור שם. וזאת התעורר בלבי לחפש באמתחתי את אשר נמצא בידי ולסדר חיבורי זה ולהוציאו לאורה.

הרב פנחס זעליג הכהן שוורץ ורעייתו הי"ד נהרגו יחד עם בני קהילתם על קידוש ה' באשוויץ בשנת תש"ד.

ימי הזיכרון לקהילה נקבעו לי'-י"ב בסיוון.

בשואה נספו גם אחיהם של הרב פנחס זעליג והרב יוסף, הרב שמואל הי"ד מסאטמר עורך "לקט ששנ"ה", הרב אברהם יהודה הי"ד ערך כתב עת תורני, "פני הנשר" והרב מנחם ישעיה הכהן שוורץ הי"ד, מגיד מישרים בקלוזינברג., ואחיותיהן: פרידא (ובעלה הרב נתן צבי בריסק) הי"ד, הענדל (ובעלה הרב מנחם פריעד) הי"ד וריזל (ובעלה הרב בנציון רוזנצוויג) הי"ד, ויוצאי חלציהם הי"ד.

על קורות קהילת קליינווארדיין (קישווארדה) בשואה – ראה באנציקלופדיה של הגטאות, ובספר לזכר הקהילה.

(בתמונה למעלה – תמונת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד. טרם מצאתי את תמונה אחיו הי"ד).

אם בחקותי תלכו וגו'. המדרש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד בכל יום ויום הייתי חושב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.

ולא אאריך בדקדוקים כי ראיתי דרשת רבים בזה, כל אחד לפי דרכו, ואין אחד מהן יתרץ את הלשון רגלי מוליכים אותי דהוה ליה למימר הלכתי, או הולך, ומן הסתם שאדם הולך ברגליו. שוב מצאתי באור החיים הקדוש שהיה דוד חושב לעשות ענינים ורגליו מוליכין אותו מעצמןם אל בית המדרש לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר, עיין שם. ועלה על מחשבתי לפרש בעזרת ה' יתברך, כי האדם, כל ימי חייו הולכים אחר ימי ילדותו ובחרותו, וימים וזמן הזה לפני בואו בגדר איש, המה יסוד לימים הבאים, כי אם ילמוד בבית אביו ואמו דרך הטוב והישר, ואצל רבו דרך התורה והיראה בימי בחרותו, אז אם גם אחר כך יבוא וידור בין בני אדם אשר לא ילכו בדרך השם, ולא ישמעו לעצת חכמים וסופרים, הוא לא ילמוד מהם את הדרך הרע הזה, כי בכל עת ובכל רגע יחשוב בלבו את ימים הקדמונים אשר עברו חלפו עליו, בעת אשר שמע מוסר אביו ועשה תורת אמו, עת אשר עמד לפני רבו הדומה למלאך ה', וראה אותו בבואו אל הקודש, בעבודת ד' ולימוד תורתו הקדושה ומחשבות כאלה יריחו לו כאגודת פרחים שונים ויישאף מהם תענוג הרוחני ויגברו את תענוגי הגופנויות ולא ילך אחריהם.

והנה דוד המלך עליו השלום בימי ילדותו היה בבית אביו היה כשושנה בין החוחים, ולא היה בין בני אדם בתוך הבאים, והתבודד עצמו בשדות וכרמים לעבוד את בוראו ברוך הוא. אבל בעת אשר נעשה מלך על ישראל מרחוק ומקרוב באו מלכים ומלכות לבית המלך וראה אותם ודיבר אתם עמם, והיתה התנהגותם זר לו, כי ככל יום ויום עלה על דעתו ימי ילדותו, עתים אשר עסק בעבודת השם ברוך הוא, לא הלך אחריהם רק אחר ימי בחרותו, לא למד מהם ולא עשה כמעשיהם, כי ככל יום ויום הביט לאחוריו לימים הקדמונים. וזהו שאמר הכתוב בכל יום ויום הייתי חושב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך, מחמת ההכרח היה חושב כן, כי גם המה מלכים אחרים אשר באו תחת צל קורתו עשו כן. אבל לא יכלו לפתותו, כי רגליו, פירוש, דוגמת הרגל, כפי שכל גוף האדם הולך אחר הרגלים – כן ימי חייו של אדם הולכין אחר ימי בחרותו. ולכן אמר שימי בחרותו הוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.

וזהו טעם אומרו חקתי, לשון רבים, רצונו לומר בבוקר ובערב, שאם ילך בדרך התורה בבקר, רצונו לומר בימי ילדותו, זה יגרום שילך בה גם בערב, בעת זקנתו:

 (בן יוסף, פרשת בחקותי)

—

הרב יוסף צבי הלוי שוורץ הי"ד ב"ר חיים יהודה, מסאמוש-אויוואר (גערלא, הונגריה, כיום רומניה), היה תלמידו של הגאון רבי יחזקאל בענט זצ"ל אב"ד וואראהל.

בזמן מלחמת העולם הראשונה גלה לעיר איוך (נאדי עניעד) ושהה שם כשמונה שנים. אחר כך שרת בקודש כשנתים בעיר בלאי (באלאזש פאלווא) וקבל סיוע מכלכלת משפחתו מאנשי הקהילה בשעת דוחקו. בהמשך עבר לגהעארגה (סנט דשזארדזש) שם כיהן כש"ץ ומורה.

בשנת תרפ"ו (1926) הוציא לאור את ספרו "בן יוסף" על חמישה חומשי תורה בדברי אגדה. בהקדמת הספר כותב מחבר "והנה סהדי במרומים שלא עלתה על דעתי מעולם ולא קויתי להשיג תועלת ממון או כבוד מכתיבת ספרי זה, לא להתהדר במלאכתי ולעשות לי שם בארץ, או קורדום לחתוך בו, כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה', להגדיל תורה ולהאדירה. וכמעט בכל אותו ואות היה ברעיוני שמו של הקב"ה… אם יזכני הקדוש ברוך הוא וברוך שמו שאחד מעמינו יקרא וילמוד מאלה הדברים רק פעם אחת בשנה, אולי אבנה גם אנכי מזה… ועתה אתה בני, צמד לבבי מחמד נפשי חלקי מכל עמלי, ספרי זה אשר נחמד לי מכל הון שבעולם, לך ודפוק על דלתי אחינו בית ישראל שיקחוך הביתה, אמור להם שאם ידברו אתך עמך, תיכף יתנוצצו בעיניהם חוטי משי, אשר מהם עשיתי לך בגד וטלית נאה, בנקודי כסף וזהב, והניצנים עם פרחי שושנים אשר נטעתי סביבותיך יתנו ריח נעים, אשר ימלא בתי בני ישראל על כל גדותיהם, שאין ריח שבעולם דמיון לזאת הריח, אשר עבודה אנו מקבלין השפע מקדושה עליונה השופעת בחסד ה' יתברך על עמו ישראל בעת עסקינו בתורתו הקדושה".

הרב נספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944).

מקורות: בן יוסף, חכמי הונגריה עמוד 565.

ברמזי פרה אדומה אמרתי כי על אדם הנטמא זרקו עליו אפר פרה אדומה כדי ללמדו מוסר ולרמז לו שהוא דומה לבהמה, אבל לא לבהמה אשר יש בה רוח חיים ונושאה עול ונותנת חלבה וצמרה כי בהמה זו תועלתה מרובה מאדם הנטמא אשר פרק עול, אלא הוא דומה לבהמה אשר לא נשאה עול ואין בה רוח חיים ונדונה בשרפה, וכן הרשעים בחייהם קרוים מתים ונדונים בשריפה, כי אור של גיהנום שולט בהם. על כן אדם הנטמא יקח מוסר מפרה אדומה ושב ורפא לו. ועיין במשניות קידושין סוף פרק א' מה שכתב הגאון תפארת ישראל על פסוק ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות "נדמו". הלשון "נדמו" זר. ופירש הוא ז"ל אדם שאינו עוסק בתבונה זר מעשהו ונמשל כבהמה, אבל הוא עוד גרוע ממנה. כי בבהמה אשר יש בה תועלת השיגה תכליתה בעבודתה או בעורה וחלבה וכדומה, אבל בפרא אדם אין בו שום תועלת. על כן הוא נמשל כבהמה אשר אין בה רוח חיים אלא רק "נדמה", כלומר רק בצורה ובתמונה היא עומדת, כמו שאומן עושה תמונתה על לוח. וזהו שאמרו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות, אבל לא כבהמות חיות, אלא כבהמות "נדמו" מלשון דמות ותמונה. ועל פי זה פירשתי גם אני הפסוק "נדמו" עמי מבלי דעת, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי (הושע ד') כלומר ישראל רק אז הוא עמי באמת ובפועל אם אוהב את הדעת ויש בו דעת, אבל אם אין בו דעה, אז רק "נדמו" עמי, כלומר אז רק דומה כאילו הוא עמי. אבל באמת אז אין הוא עמי, כי אתה אם הדעת מאסת אז אמאסך מכהן לי, על כן אז רק "נדמו עמי".

ויקחו אליך פרה אדומה וגו'. עיין רש"י ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח צואת בנה. עיין שם. נראה לעניות דעתי, מדרש הנ"ל להורות בא מוסר ואזהרה לבני ישראל שלא יעיזו לטנף פלטין המלך מלכו של עולם. ואם יש בהם קלי דעה אשר לא יחושו על נפשותם, על כל פנים יחוסו על אמותיהם, כי האם מחויבת לקנח צואת בנה. ורבותינו ספרו לנו במסכת קידושין דף ל"א (ובירושלמי פיאה א,א) פעם אחת אבדה אבן טובה מחשן המשפט ואמרו אית מרגלא טבא דכוותא לדמה בן נתינה. וחכמים הלכו אליו לקנות ממנו אבן טובה הנאבדה. אבל אביו היה ישן, ודמה לא רצה להפריעו ממנוחתו. ועל ידי מצות כבוד אב הפסיד אז הון רב. מה פרע לו הקב"ה, אמר רבי יוסי בי רבי בון אותו הלילה ילדה לו פרתו פרה אדומה ושקלו לו חכמי ישראל משקלה זהב. עיין שם. נראה לעניות דעתי, כי גם בספור זה כללו חז"ל מוסר וגערה לישראל, כי בדור פרוץ נאבדה אבן טובה לישראל, ואבן טובה זו מצות כבוד אב ואם. וכדי בזיון וקצף אם אבן טובה הנאבדת לישראל נמצאה אצל דמה בן נתינה והוא מצוין על ידי מצות כבוד אב. וכן גער הנביא יחזקאל עליו השלום בסימן ה' כטובים שבהם לא עשיתם כרשעים שבהם עשיתם, ועל כן באו לידי כך שהוצרכו לקנות פרה אדומה מדמה בן נתינה, כי פרה אדומה עלולה לטהר טומאה ישראל ולהזהירו שיחוס על אמו שלא תצטרך לקנח צואת בנה. ועל פי זה יש לפרש גם כן בפרשת בשלח על פסוק שם שם לו חק ומשפט וגו', במרה נתן להם מצות פרה אדומה ואף על כבוד אב נצטווה במרה, עיין רש"י בפרשת ואתחנן על פסוק כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך במרה, כלומר מפרשת פרה יראה הרואה כי האם צריכה לקנח צואת בנה על כן כל בן ישים אל לבו לכבד אבותיו ויחוס עליהם שלא להביאם לידי מרה, כי מרת לכל אב ואם אם יצטרכו לקנח צואת בנם.

ועוד יש לומר על הנ"ל, פרה אדומה בא לכפר עון העגל. לכאורה צריך בירור, מה ענין הנוגע במת לענין עון העגל. נראה לעניות דעתי כי גם על זה יש להקשות למה יצטרך הנוגע במת סם ותרופה, הלא במקום אחד דרשו חז"ל כי אין לך רפואה מעולה המטהרת מכל זוהמא וחלאה כמי שעוסק במת. וכדברי חז"ל במסכת ברכות דף ה' על פסוק רגזו ואל תחטאו, שאם אין מועיל כלום למנוע את האדם מן החטא ומן יצר הרע, אז יזכיר לו יום המיתה. ואם כן העוסק במת מי יזכור יום המיתה יותר ממנו. ונראה לעניות דעתי כי זכירת יום המיתה יש בו ענין העלול גם כן להדיח את האדם משאתו ולהחיש לו עון ופשע. וענין זה ראה ישעיה הנביא בסימן כ"ב כאשר קרא ה' לבכי למספד אז קלי הדעת מהרו להתענג ולמלאות בטנם באמרם אכול ושתו כי מחר נמות. וכן היה בנימוס אומות העולם אחר כל קבורה התקבצו ועשו משתה ויאכלו זבחי מתים. וכן עשו בני ישראל כאשר השחיתו בראשונה ועשו את העגל, כתיב וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק. ונראה לעניות דעתי כי על כן כתיב בפרשת פרה אדומה סגנון לשון זה כל הנוגע "במת" בנפש האדם וגו', כלומר יש מה שמת בנפש האדם ויש מה שחי בנפש האדם, החומר והגוף מת והולך לאבדון אבל הרוחנית בנפש האדם חי גם באבדן הגוף. ומכוונה עמוקה דברה תורה הקדושה בסגנון זה הנוגע "במת" בנפש האדם, כלומר כי מה שיש לו נגיעה בחומר בגופנית המת יטמא, אבל מי שיש לו נגיעה במה שחי בנפש האדם והולך ליתן דין וחשבון לפני אדון הרוחות, זה ילמוד מוסר. ובאופן זה זכירת יום המיתה לטובה היא. והנה כאשר עשו את העגל ישב העם לאכול ושתו וכל שולחנות נתמלאו קי צואה בלי מקום ועשו כעכו"ם האוכלים זבחי מתים, נגיעה זו טמאה אותם, על כן צוה ה' שתבא האם ותקנה צואת בנה, ופרה תכפר על עון העגל.

(תשבי על פרשיות התורה, פרשת חקת)

—

הרב שרגא פייש הי"ד נולד בשנת תרכ"א (1861) לאביו הרב יהושע פולק בפטרובוסלו (אז הונגריה כיום סרביה).

תלמיד הרב מרדכי לעוו והרב משה צבי רויזניץ. אחר כך היה תלמידם של מהר"ם שיק וה"שבט סופר". היה חתן הרב שלמה קליין אב"ד זענטא. רב בקהילת נאווי בעצעי (טורוק-בעצע), ומשנת תרס"א (1901) רב הקהילה הותיקה בווייצן.שימש גם רב בית הכלא המרכזי בעיר. ניהל ישיבה. בשנת תרפ"ז (1927) פרסם את ספרו "ספר תשבי על פרשיות התורה". צירף לסוף ספרו ליקוטי מכתבי חותנו "עת ספוד" ו"דרשות מהרש"ק". בהיותו אלמן בן 83, נספה בשואה באושוויץ באושוויץ בכ"ה (או בכ"א) בתמוז תש"ד.

מקורות: חכמי הונגריה, קהילות הונגריה, דף עד שרשם בנו הרב יואל פולק מתל אביב.

מקורות נוספים לעיון: פנקס קהילות הונגריה, הגאון שנשכח (ירושלים תשמ"ב) מעמוד 116. "ספר תשבי" יצא בשנת תשנ"ז ע"י נכד המחבר, הרב יעקב יהודה פולק, בתוספת תולדות המחבר ומשפחתו.

אם על המלך טוב יכתב לאבדם וכו', ובסמוך בבקשת אסתר נמכרנו אני ועמי וכו' מי הוא זה וכו'. וכבר נתקשו בו רבים איך כי שכח מה שעשה הוא בעצמו שהסיר טבעתו ומסרה להמן לעשות כטוב בעיניו עם היהודים לאבדם, רחמנא ליצלן.

והביא בספר חש"ב דברי יקר בשם חתם סופר ז"ל, לכאורה קשה על מה דאמר מרדכי להתך שנאמר ויספר לו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול וכו'. מה רצה בזה להגיד לו את פרשת הכסף, והרי לא נתן, כי המלך אמר לו הכסף נתון לך. גם מה זה ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. ואמרו רבותינו ז"ל ברוח הקודש, ומי לא ידע מאלה. והרי נתן לו את פתשגן כתב הדת הנתן בשושן בגלוי. ואסתר אמרת למלך כי נמכרנו, גם זה קשה, הרי לא נמכרו, אלא בחנם נתנו.

אכן תחבולת גדולה היה בזה למרדכי להגיד לאסתר את פרשת הכסף  אשר אמר המן, והוא הנה בוודאי מחוק המלך ומכל שכן בימים ההם, לענוש אחד מהעמים הנתונים תחת ידם אם עוולה בעם ההוא שהן מורדים במדינה ובמלך וכדומה, ומי יאמר לו מה תעשה בדבר הזה. אך שיעשה המלך בעד בצע כסף ושוחד יקח להרג עם נקי חכם, זה לא נשמע. גם שאר העמים לא יניחוהו לעשות כך, כי היום יעשה כך לעם הזה, ומחר לעם אחר. ומעתה כאשר אמר המן מלשינות על ישראל, ואת דתי המלך אינם עושין להם והם מורדים במלכות, זה היה ניחא לאחשורש. אבל כשאמר, ועשרת אלפים וכו', השיב לו מיד הכסף נתן לך, פירוש, מלהזכיר כאלה שתוק מרצות כסף, כי יאמרו כל העמים כי בשביל כסף עשיתי זאת וימרדו כולם בי, ויורידוני מכסאי. אבל העם לעשות בו, יען כי הם מורדים במלכות. ובודאי בפתשגן הכתב כן נכתב כל דבר שהם מורדים במלכות, ובאמת לא נודע לשום איש שדבר המן מכסף  ליתן למלך, כי יהיה בזה בזיון גדול גם אם היה רק המדובר ממנו כמובן.

אכן למרדכי נאמר ונגלה כן ברוח הקודש מה שאמר המן לשקול. ומעתה אמר לאסתר שתגלה למלך כי הדבר ידוע ונודע לכל כי המן קנה את העם מהמלך, וכאשר נעשה בצאן עשו באומה גדולה. ואין לך בזיון גדול מזה, וגם סכנה למלך כנ"ל. ומאין נודע הדבר, אין זה כי אם המן בעצמו גלה את הדבר (ובוודאי כי כוונתו באמת להפיל את המלך ולבזותו) והיה בזה דבר חכמה גדולה. בזה יש חרב ביד אסתר להפיל את המן, והיינו, את פרשת הכסף אשר כי אמר המן; כי נודע מהמן אשר אמר להמלך, ועל כן צדקה אסתר, נמכרנו בכסף מלא. וכשמוע המלך כזאת, חרד מאד וצעק מי הוא זה וגו' אשר מלא לבו למכור בעד כסף אומה שלמה, והשיבה איש צר ואויב המן הרע הזה, ורבותינו ז"ל אמרו במדרש צר לי ואויב לך הוא, ואויב שעשה כזאת יגלה הדבר למרוד בך.

ודברי פי חכם חן. שפתים ישק.

 

(מטה יששכר)

—

הרב יששכר דוב ב"ר נח יו"ט ליפא פרידמן נולד בשנת תרכ"ב (1862) ביולניצא (אז אונגריה).

בשנת תרנ"ג כתב הרב את קורותיו של סבו של חותנו, הרב יחזקאל פאנעטה זצ"ל. הספר נדפס לראשונה בשם "תולדות רבנו יחזקאל" בראש הספר דרך יבחר. בשנת תשל"א חזר החיבור והודפס בראש הספר "ים הרחב על מסכת גיטין", בהוצאת נכדו של הרב יששכר דוב הי"ד, הרב אשר שמואל הכהן כ"ץ.

לאחר שכיהן כרבה של דארויץ, מונה הרב בשנת תרפ"ב לרבה של הקהלה הישנה בקארי-מארי (קראלי) טרנסילבניה, רומניה.

הוציא לאור את ספרו "מטה יששכר" בשנת תר"צ (1930). הרב הביא בתוך ספרו גם את דרשת בר המצוה של בנו, חיים בצלאל.

בהקדמת הספר מביא המחבר את ייחוס משפחתו לתוספות יום טוב. בהמשך ההקדמה הוא מודה לאחיו, שמואל-יוסף והלל, שגדלו אותו לאחר שהתייתם בעודו ילד. בגיל שתים עשרה התחיל ללמוד בישיבת רבי שמואל דוד יונגרייז זצ"ל אב"ד בקהילת פעהער דיארמאטה, ולמד גם בישיבת רבי משה דוייטש זצ"ל אב"ד טריאן. אח"כ למד בישיבת מחבר ה"חתן סופר" במטאטרסדורף. נשא לאשה את מרת חיה רחל, בתו של הרב אשר שמואל פאנעטה אב"ד הידאלמאש מחבר כתב היד לספר אש דת על התורה.

בסוף ספרו צירף את הספר "מגילת איבה" אשר כתב רבנו התוספות יום טוב להודיע לזרעו וזרע זרעו עד עולם.

בשנת תרפ"ד (1923) פרסם הרב הי"ד את ספרו בספר גבעת פינחס ובו מובא הספדו על חתנו הרב פינחס יהודה כ"ץ זצ"ל, אב"ד בקיראלי דאריץ שנפטר בגיל שלושים וארבע בהשאירו אלמנה וארבעה יתומים קטניםהרב פרידמן הי"ד .

מאמר ביקורת של הרב פרידמן הי"ד על הבונים בתי כנסת עם מאפייני בתי טפלות,  התפרסם בכתב העת "המגיד".

הספד הרב יששכר דוב על בנו הרב חיים בצלאל זצ"ל שנפטר ביום ח' טבת תרצ"ז מופיע בכתב העת "המגיד".

הרב נהרג על קידוש השם באושוויץ בסיון תש"ד בהיותו בן שמונים ושתים שנים.

לעיון נוסף בתולדות הרב פרידמן הי"ד: חכמי הונגריה, חכמי טראנסילוואניה.