בפיך ובלבבך לעשותו / מתוך הקדמה לדרשת בר המצוה של הרב אליהו בומבך הי"ד
שירת המענה
שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב (משלי ט"ו)
אברך את ה' אשר יעצני.
לילות וימים בתורה לשום מעיני.
יושר הורי זכר לי לרחמני.
החייני וקימני ליום שקויתי הגיעני.
ותפארת ישראל עטרת תפארה עטרני.
קבעתי אותו חובה, לעסוק בתורה בשקידה, נשאתי לבי אל המלאכה לקרבה. במלאכת שמים להתחזקה אשר לא נפלאת הוא ולא רחוקה. כמקרא מלא הוא בתורה פ' נצבים, כי המצוה הזאת כו' לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא כו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ובביאור מקראי קודש אלו עמדו כל גדולי המפורשים דהרי לפי הסדר מחשבה קודמת לדיבור ולמעשה, ואם כן בהיפך היה לו לכתוב כי קרוב הדבר בלבבך ובפיך לעשותו:
אחשבה לדעת זאת עם הקדמת אחת אשר שמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א לפרש מה שדרשו חכז"ל על הקרא למען תהיה תורת ה' בפיך – מן המותר בפיך, אשר לפי הפשט אין לו מובן. (וחכז"ל למדו מזה לכל התורה כולה שצריך מן המותר בפיך). וביאר אאמו"ר שליט"א על דרך אגדה, לפי המבואר בגמרא דקידושין דף מ', גבורי כח עושי דברו, כגון ר' צדוק תבעתיה מטרונא, אמר לה איכא מידי למיכל, אמרה לו איכא דבר טמא כו'. אשר אינו מובן לפי פשוטו.
והגאון בעל תורת יקותיאל בספרו מרפא לשון ביאר הענין עפ"י משנת רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, יש הרבה מצות עשה לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו'. והענין הוא כי יש הרבה מצות עשה ולא תעשה בתורה אשר נפשו של אדם מחמדתן ויצרו מסיתו לעבור עליהם וצריך ללחום מלחמת מצוה ולהתגבר עליו. ויש הרבה מצות לא תעשה שנוח לו לאדם לקיימם מבלי שיצטרך לעצור כח רב במלחמתו, כמו אכילת שקצים ורמשים ודברים הטמאים, אשר גם לולי אזהרת התורה היו מואסין מדברים אלו. ואחר שנצטוינו על זה, נוח לנו לקיים מצות המלך. ואולם ידוע כי מצוה גוררת מצוה, ועל ידי קיום מצות אלו שנוח לנו לקיימם, יתגבר כח השכלי על האדם להתיש כח החומרי ולעצור כח ללחום מלחמת היצר לקיים גם המצות אשר הלב חומד הפוכם, ולכך הרבה לנו ה' תורה ומצות כאלו אשר מעצמם היינו מקיימים אותם בכדי שגם אלו המצות נקיים מחמת שציוה לכו ה' יתברך לקיימם, ועל ידי זה מצוה גוררת מצוה, לקיים גם המצות שצריך ללחום עם היצר. וזה הי' ענין ר' צדוק שכשהסיתה אותו לדבר עבירה, ירא לנפשו פן ואולי לא יוכל להתגבר על יצרו. לכך נתן לו עצה ואמר איכא מידי למיכל וידע שבודאי תרצה ליתן לו דבר טמא, וכשלא יאכל אז ממילא יוכל לעצור כח גם נגד הדבר הקשה הזה. וזה הרמז הכתוב בפסוק, גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, היינו שהם מתגברים מגד היצר בדברים הצריכין להתגבר. ועל ידי מה מתגברים, על ידי שהם עושי דברו, מצות שיוכלו לקיים בנקל, וממילא גורר גם כן מצוה אחרת, לשמוע בקול דברו, בדברים הצריכים למלחמה וכנ"ל. עד כאן דברי הגאון ז"ל והובא בספר זכרון יצחק פ' בא והוא מתוק מדבש.
ובזה ביאר אאמו"ר שליט"א הקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך, והיינו דאף שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ואינה נקנית אלא ביגיעה וקשה להתגבר על היצר המונע. עם כל זה יש עצה לזה, בפיך, וכמו שדרשו ז"ל מן המותר בפיך, שאם שומר עצמו מאכילת דברים טמאים, שנוח לקיים זה, אז יעצור כח להתגבר על יצרו ולעסוק בתורה ביגיעה. וכעובדא דר' צדוק הנ"ל, עכ"ד אאמו"ר שליט"א.
ובזה יתבאר לנו מקרא קודש בסדר פרשתנו פ' תולדות, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. ופירוש רש"י ז"ל ידוע, והאונקלס תרגם על כי ציד בפיו, ארי מצידיה הוה אכיל. ורש"י ז"ל הבין מהתרגום כי מפרש ציד בפיו של יצחק. אמכם אינו מובן דאהבת יצחק לעשו בשביל דברים פשוטים כאלו.
ועיין מה שפרש בזה מר זקיני הגאון הקדוש מו"ה אליהו זצלה"ה אבדפה"ק בספרו אזור אליהו, על דרך אומרם ז"ל גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, יעוין שם. ולדרכינו נאמר כי אהבת יצחק לעשו היה אף שהכיר אותו ללב חומד מחמת רתיחת הדם שבו והוא צריך ללחום מלחמת חובה עם המסיח ומדיח, עם כל זה, ידע כי יוכל להתגבר על יצרו בהיותו עוסק בצידת הטהורים ופורש עצמו מצידת דברים טמאים, כאשר האכיל את יצחק דברים טהורים. ואם כן ממילא שיוכל להתגבר על יצרו לקיים כל התורה, דמצוה גוררת מצוה. אולם רבקה אהבה ליעקב, אף שלא נזדמן לידו צידת דברים טמאים, עם כל זה מעצמו היה מתחזק לקיים כל התורה בתמימות, (וכבר הוא מחלוקה קדומה אם מושל ברוחו עדיף או צדיק מטבעו עדיף, ועיין ברמב"ם בשמנה פרקים שלו, ויש להרחיב הדיבור בזה ואקצר) והוא איש תם יושב אוהלים וכו'.
כן נאמר גם כן בפירוש הכתוב שהתחלנו בו, כי המצוה הזאת לא נפלאת הוא ממך, אשר לדעת חכז"ל קאי זה על לימוד התורה הקדושה, אמר על זה דאף שצריך יגיעה ולמשול ברוחו, עם כל זה קרוב אליך הדבר מאוד על ידי, בפיך, והיינו דברים המותרים בפיך ותשמור עצמן מאכילת דברים אסורים שנוח להיזהר מהם, וממילא יגרור מצוה אחרת, בלבבך לעשותו, כל התורה והמצוה, וכנ"ל, וזה נכון :
ואחשוב עוד לפרש על פי מה שאמרו התוספות בקידושין ובבא קמא דף י"ז על אומרם ז"ל, תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, לחלק דמי שלא למד עוד צריך להקדים הלימוד למעשה, ולמי שכבר למד אז המעשה קודם עיין שם.
ויש לומר שזה כוונת הכתוב שקרוב הדבר מאוד לקיים כל המצות על ידי עשק התורה בפה, וכאמרם ז"ל ליגמר אינש והדר ליסבר, ואחרי זה, בלבבך, שהבינה הוא בלב, וכדאיתא במדרש ילקוט משלי א' שהלב מבין דעת, ואחרי זה יבא, לעשותו, שהתלמיד מביא לידי מעשה.
ובש"ס דבבא קמא י"ז שם מחלק בין לגמור, דאז מעשה קודם, ובין לאגמורי, דאז תלמוד קודם. ושמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א שאמר, שיש לומר דמי שזיכהו ה' לחדש חידושי הלכות ולתרוצי סוגיא וכותב דבריו על ספר, הנה זה עדיף עוד יותר מלאגמורי לאחרים, שהרי על ידי שכותב הדבר על ספר, ויוכל כל אחד ללמוד בו ולהגות בו ותסתיים שמעתא, שפיר אמרינן דתלמוד עדיף. ובפרט אם מפרסם הדבר בדפוס ומקוים בו אגורה באהלך עולמים.
ובזה יש לבאר כוונת הכתובים בתהלים מ', אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי לעשות רצונך א' חפצתי ותורתך בתוך מעי בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת. והעניין הוא כי אמר דוד המלך עליו השלום שיוכלו לכתוב הדברים במגלת ספר, אם שעל ידי זה מעוכב מעשות המעשה, על כך אמר אם כי לעשות רצונך א' חפצתי, דמעשה גדול, היינו, כשתורתך בתוך מעי, שאיני לומד לאחרים. אבל בשרתי צדק בקהל רב, כשלומד עם אחרים, בזה הלימוד גדול ורב יותר מן המעשה. וגם כשכותב דבריו על ספר, הנה שפתי לא אכלא, שהרי על ידי זה שפתותיו דובבות בכל עת ובכל רגע, אם יגיעו בתורת אמת וזכה לכוון אל האמת שאז התלמוד גדול, ה' אתה ידעת כי כוונתי לבא אל האמת ולכוון הלכה לאמיתה.
ונוכל להמליץ עם זה מאמרם ז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, היינו שכתב דבריו על ספר, ואז תלמודו מתקיים בידו ממש, וזה הוה גדול מן המעשה. ויש לומר שזה כוונתם תלמוד גדול, ובאיזה תלמוד אמרו, שהוא מביא לידי מעשה, היינו שעוסק ביגיעה ומחדש חידושים וכותבם על ספר חוקה, שאז יש בו מעשה ממש, וכנ"ל.
והן גם אני הצעיר שבתלמידי אאמו"ר הרב שליט"א, אשר הדריכני בנתיב הלימוד והעיון, נטיתי שכמי לסבול בעול התורה והמצוה. ומה שחנני ה' בעניות דעתי כתבתי על ספר למשמרת לבל תהא אות אחת מן התורה נעדרת, וזה יצא ראשונה להדפיס הקונטרס הקטן הזה, וה' יעזור לי דאימא מילתא דתתקבל ושימצאו דברי חן בעיני התלמידי חכמים, ושתלמוד יביאני לילי מעשה קיום המצוות כדת וכהלכה.
והנני חותם מעין הפתיחה נותן הולאה לשעבר, ומתפלל העתיד, יחזקני ה' ויאמצני דעה ובינה יחנני להוסיף אומץ בתורה ולחדש דברים נכונים כאשר עם לבבי ולבב הורי שליט"א. ושבתי בבית ה' לאורך ימים לפ"ק.
פה דרהאביטש יום א' לסדר ומברכיך ברוך, נזר"ת לפ"ק. אנא זעירא ולא מן חבריא
אליהו באאמו"ר הרב הגה"ג וכו' מו"ה יהושע פנחס שליט"א הראבדפה"ק יצ"ו.
(הקדמת המחבר לספרו מענה אליהו)
—
הגאון רבי אליהו בומבך (באמבאך) הי"ד אב"ד אושפיצין, ביום א׳ בחשון תרמ"ד (1884), ונעקד׳׳ה ל׳׳ג בעומר תש׳׳ג (1943). מילדותו היה בעל מוח נדיר ובעל זכרון נפלא, ובגיל כמה חדשים כבר ידע לומר כמה פסוקים. ביום בר המצוה שלו, יום חמישי, ב' דר"ח מרחשון תרנ"ז (1896), דרש בחריפות רבה, באסיפת גדולי וחכמי עירו, ובלל עשרים ושש מערכות ופירכות מסובכות מכל הש"ס תוך שהוא מתרץ הרבה קושיות, ותהום כל העיר. באותה שנה הודפסה דרשתו בספר בשם "קונטרס מענה אליהו", עם הסכמת אביו, הרב יהושע פנחס אב"ד דראהאביטש ומחבר הספר "אהל יהושע", והסכמת סבו, הרב יוסף בומבך.
בשנת תרס"ז (1907) נתקבל כרב בעיר קענטי שליד ביליץ. השתייך לאגודת ישראל, והשתתף בוועידת יסוד התנועה בקטוביץ בשנת תרע"ב (1912). בשנת תרפ"א (1921) כשנפטר אביו מילא את מקומו באושפעצין, כאב"ד וראש הישיבה הגבוהה. יהודי העיר חבבו אותו מאוד, ואף הנכרים קמו לכבודו ביראת כבוד. היה חתן, תלמיד וחסיד בכל לב ונפש, של האדמו"ר מקאמארנא, רבי יעקב משה ספרין. לאחר פטירת חמיו המשיך לנסוע לבנו ר' שלום, שהיה גיסו, ואחר כך אל בנו רבי ברוך שהיה חתנו. חיבורו על מסכת מכות נאבד בשואה, כמה משו"ת שלו נדפסו בשו"ת אהל יהושע מאת אביו. הוא ברח לסוסנוביץ, ונפטר ברכבת בדרך מסוסנוביץ לאושוויץ.
מקורות: אלהי שם עמ' 441, אלה אזכרה ו עמ' 67-70, אנציקלופדיה לחכמי גליציה א 447-450, רבנים שנספו בשואה, פנקס הקהילות, גליציה המערבית ושלזיה עמ 328, חבל הכסף.
הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד, נולד בתרל"ה, 1875, בעיירה אויבערווישיוה במחוז מרמורש לאביו ר' נפתלי שוורץ ממאד, מגדולי רבני הונגריה.
