קטגוריה: יום הכיפורים

כתב האדמו"ר מסוסנוביץ-קוידנוב זצ"ל, רבי נפתלי צבי גליקמן (רובין) בספרו "אור יקרות" על התורה:

"כי ביום הזה יכפר עליכם טהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז,ל).
הנה כתב חמי כבוד קדושת אדמו"ר רבי נחמיה פרלוב מקוידנוב זצ"ל מפני מה שינו חז"ל לקרוא לראש השנה 'יום הזיכרון', הלא בתורה הקדושה נקרא 'יום תרועה'? ונראה הטעם שהימים הקדושים ראש השנה יום הכיפורים וסוכות מרמזים על תיקון שלושה דברים: מחשבה, דיבור ומעשה.

הנה בראש השנה נעשה תיקון מה שפגמו בכל השנה במחשבה. לכן נתן ה' יתברך מצות שופר שהיא חכמה ולא מלאכה, וחכמה היא מחשבה, שכן אותיות 'חכמה' – 'כח מה', "כולם בחכמה עשית" בתרגום: 'כולם במחשבה אתברירו'. לכן קראוהו חז"ל 'יום הזיכרון', שהזיכרון הוא במחשבה, שהוא תיקון על המחשבה.

יום הכיפור הוא תיקון על הדיבור, היינו מה שפגמנו כל השנה בדיבור שלא במקום מצווה, בפרט בדברים בטלים חס ושלום. ואכן יום הכיפורים הוא כל היום תפילה, היינו דיבור, על כן הוא תיקון על הדיבור.

וחג סוכות הוא מצוות ארבעת המינים הנקראים בזוהר: 'זיני קרבא' והוא במעשה, והוא תיקון על המעשים שעשינו כל השנה.

אמר בנו גיסי הרב הצדיק רבי שלום אלתר פרלוב הי"ד, זה מרומז בפסוקים "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל".

וזהו הרמז: "פיה פתחה בחכמה", הוא מה שאדם יכול לפתוח פיו להשם יתברך הוא מפני השופר, שהוא חוכמה ולא מלאכה.

"ותורת חסד על לשונה" – הוא יום הכיפורים, שאנו עוסקים כל היום בתורה ותפילה, שהוא בלשון.

"צופיה הליכות ביתה" – הוא חג הסוכות, שאנו נכנסים לסוכה.

"ולחם עצלות לא תאכל" – זמן שמחתנו, רק בשמחה וחדווה, ולא בעצבות המביאה לעצלות. והטעם כי אי אפשר לקבל הימים הקדושים רק על ידי אחדות ורעות. 'ותרועה' מלשון חיבה ורעות, "ותרועת מלך בו". הנה תחילת הפסוק על ראש השנה הוא "באחד לחודש השביעי", כי הכל הוא רק על ידי אחדות.

(אור יקרות , א, עמו' סט-ע)

---

האדמו"ר רבי שלום אלתר פרלוב הי"ד מברנוביץ', האדמו"ר החמישי בשושלת קוידנוב, היה צדיק מפורסם, בנו הצעיר של האדמו"ר רבי נחמיה ב"ר אהרן פרלוב.

רבי שלום אלתר נולד ברוסיה בשנת תרס"ד, .

אביו, רבי נחמיה, נמלט עם משפחתו בשנת תרפ"א מרוסיה הקומוניסטית והקים את חצרו בברנוביץ', אליו הצטרפו ותיקי חסידיו. עם הגעתם לברנוביץ' החל ר' שלום אלתר ללמוד בהתמדה בישיבת 'אוהל תורה' בראשות הרב אלחנן וסרמן הי"ד, והיה לבחיר תלמידי הישיבה וללמדן מובבהק. במקביל ללימודיו בישיבה ה'ליטאית', למד חסידות עם אביו.

בשנת תרפ"ז נפטר רבי נחמיה, ובנו, ר' שלום אלתר מילא את מקומו. חסידיו העריצו אותו עד למאוד, בהיותו גדול בנגלה, בחסידות ובקבלה, ובעל מידות. הרבי פעל במרץ ובלהט נפשי, יחד עם מחשבה, שיקול דעת והגיון מעמיק. הוא נדד על פני הישובים בהם התגוררו חסידיו, הפיץ את תורת חסידות קוידנוב, הכניס בלב החסידים רוח חיים חסידית ועורר אותם לתורה ולעבודה, באמרותיו השנונות, בתפילותיו ובשיחות הפרטיות שערך איתם. הרבי ברח מגינוני כבוד, ברח מהמחלוקת ורדף שלום.

רבי שלום אלתר הוא היה נשיא "כולל חסידי קוידנוב" בארץ ישראל. בשנת תרפ"ט התחתן רבי שלום אלתר בלודז' עם מרת פרל'ה בתו של רבי ירחמיאל צבי הירש רבנוביץ' האדמו"ר משדליץ-ביאלה, ובתו החורגת של האדמו"ר מאביאניץ, רבי עמנואל וולטפרייד. בחתונתם השתתפו אדמו"רים רבים, שלימים נספו בשואה.

עם פתיחת מלחמת העולם השניה כבש הצבא האדום את המחוזות המזרחיים של פולין, ויהודים רבים ניסו להימלט ולעלות לארץ ישראל. הרבי דאג לבני עדתו והמשיך לסיוע ולהיפגש עם חסידיו ועודד אותם, במסירות נפש, למרות שאיימו עליו פעמים רבות במאסר וגלות.

כשגיסו, הרב נפתלי גליקסמן נעצר עם משפחתו ועמד לפני גירוש לסיביר, העביר להם רבי שלום אלתר מספר חפצים ומסר להם "אל תיראו, ה' עמכם, והלוואי ולא נקנא אנו בכם!".

ביוני , 1941 כבשו הנאצים את מזרח פולין, ברחו הרבי ואשתו לווילנה, יחד עם אלפי יהודים נוספים. כעבור חודשים הטיל הממשל הגרמני על היהודים בווילנה מס של כחמישה מליון רובל, והרבי השתתף במרץ באיסוף הכספים. כאשר לא הצליח לגייס סכום זה, נאסרו רבים מנכבדי היהודים בווילנה, נשלחו לכלא ונרצחו.

בספטמבר 1941 גורשו יהודי וילנה לשני גטאות. הרבי ורעייתו גורשו ל'גטו הגדול'.

הרבי הכין את עצמו בגטו וילנה, למות על קידוש השם. לעתים קרובות סיפר את הסיפור החסידי על 'קדושי זאסלאב', שמתו על קידוש השם ונשמותיהם היקשו מהבעל שם טוב תיקון על כי לא היו להם מחשבות טהורות בשעת הריגתם. הוא דיבר על המדרגות של מקדשי השם ועל קידוש השם של רבי עקיבא, ועל מעלתו הגבוהה של יהודי המקבל על עצמו למות על קידוש השם באהבה – גם אם בדרך נס הוא לבסוף ניצל ונשאר בחיים.

הרבנית הייתה בין הנשים שארגנו נערות ונשים, מתלמידות ומורות 'בית יעקב', ויסדו בגטו וילנה 'בית מדרש לנשים'. הן היו מתאספות בכל יום להתפלל ולומר תהלים, ומידי שבוע למדו ביידיש את פרשת השבוע עם רש"י ומפרשים נוספים, פרקי אבות, הלכות שולחן ערוך ולקט מספרי מוסר. במשך הזמן נעשה המקום צר מלהכיל, ו'בית המדרש לנשים' נדד עד שהתמקם באולם המטבח העממי שהועמד לרשותו. קירות האולם קושטו במאמרי חז"ל בשבח הנשים הצדקניות, ועוד.

יום לפני ה'אקציה' בגטו, היה מי שהציע לנסות להבריח את הרב ורעייתו לגטו ברנוביץ', אך היוזמה לא יצאה אל הפועל.

ראש היודנרט, העו"ד שבתי מילקונוביצקי, סידר לרבי מישרה כפקיד בלשכת העבודה, בניהולו של הרב ראובן כהן שבעבר ערך את השבועון התורני "דאס ווארט". עבודתו הייתה לפקח על הכרטסת של גברים ונשים הכשירים לעבודה בגטו. העבודה סיפקה לרבי 'כרטיס לבן' – אישור עבודה, שנתן לו ולרעייתו 'הגנה' יחסית.

באוקטובר 1941 הוחלפו הכרטיסים הלבנים בכרטיסים צהובים, שמספרם היה קטן ממספר העובדים. הרבי והרב כהן קיבלו רק 'כרטיס צהוב' אחד לשניהם, והיה עליהם להחליט מי יקבל את הכרטיס ומי ישלח לפונאר. שניהם לא הסכימו לקחת את הכרטיס. הרבי התנגד גם להגרלה ואמר כי גם אם יזכה בהגרלה ב'כרטיס החיים' הוא לא יוכל לשאת על מצפונו את ההכרה שחייו נצלו במחיר חיי חברו, ולא יהיה מוכן לקחת את הכרטיס. בו בזמן, התעקש הרב כהן לוותר על הכרטיס לטובת האדמו"ר מקוידנוב.

הויכוח הוכרע כאשר מילקונוביצקי ערך הגרלה והביא את הכרטיס לרבי מקוידנוב. אך בהמשך הגיעו לרבי שני שוטרים יהודים עם צו מטעם היודנרט ולקחו ממנו את הכרטיס. הרבי התעודד מכך וציטט את הגמרא האומרת "בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו', והוסיף 'רציתי ללכת עם כל היהודים, והריני הולך ואהיה עמם בצוותא'.

כעבור זמן קצר, החלו הנאצים 'אקציה' רצחנית. הם אספו חמשת אלפים יהודים שלא היה בידם כרטיס צהוב, ובהם הרבי מקוידנוב, הוציאו אותם לפונאר, שם הומתו כולם על קידוש השם בקבר אחים גדול, בו' בחשון תש"א (1940).

ביום חיסול הגטו נערכה סלקציה והרבנית נשלחה ימינה והועברה לריגה. בהמשך הועברה למחנה העבודה שטוטהוף שליד דאנציג, שם נפטרה מטיפוס זמן קצר לפני השחרור.

מספר הצפיות במאמר: 8

מוצאי שבת קודש שמות תרצ"ז, בחברה ש"ס דישיבה רבתי דרכי תשובה.

אמר אבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אבינו שבשמים, שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים" וגו', ואומר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל.

שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין.

כוונת רבי עקיבא דהקב"ה מטהר את ישראל, מה היא הטהרה ובמה הוא מטהרן. נראה לפי עניות דעתי לפרש את האו"ר לפני הדורשין בשלשה אופנים, וזה החלי בעזרת ה' יתברך.

א. איתא במדרש ויכוח עדת ישראל עם ה' יתברך, דכנסת ישראל אומרת "השיבנו ה' אלקינו… ונשובה", וה' יתברך אומר "שובה אלי ואשובה אליכם", פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. והרב נחלת בנימין מחדש ששורת הדין נותן דה' יתברך יתחיל להסיר לב האבן מבשרנו, כדכתיב בפריקה וטעינה "הקם תקים עמו", ודרשו חכמינו ז"ל בבבא מציעא דף ל"א אין לי אלא בעליו עמו, אין בעליו עמו מנין, תלמוד לומר "הקם תקים", עיין שם במהרש"א. ואם כן לפי זה יש לנו נחמה דה' יתברך יסיר לב הזונה מאתנו ויעורר אותנו אהבתו ויראתו לעשות תשובה שלימה אף שלא יהיה התעוררות דלמטה. ומחדש הרב שאגת אריה על מסכת מכות בסוף הספר דדבר זה תליא בפלוגתא אי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, דאמרינן בסנהדרין דף צ"א הכרת תכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא דברי רבי עקיבא, ורבי ישמעאל סבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם. ולפי זה הא דדרשינן "הקם תקים" דאפילו אין בעליו עמו מחויב לפרוק, היינו לרבי עקיבא, דסבירא ליה לדרוש בתורה כפל לשון ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, ואם כן "הקם תקים" לרבות שמחויב לפרוק ולטעון אפילו אין בעליו עמו להיות התעוררות מאתנו, הוא יסיר לבנו הטועה ויעורר אותנו לאהבתו ויראתו. אבל למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כפל לשון, ואם כן אין מוכרח בפריקה וטעינה שיהיה אפילו אין בעליו עמו, והיינו אומר דבעינן שיהיה התשובה מאתנו, ואם לאו חס ושלום כו'. אבל כבר הבטיח לנו הנביא "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב", דוודאי יעשו תשובה, דה' יתברך כביכול מחויב אפילו אין בעליו עמו להתעורר מקרא ד"הקם תקים" לרבות. אך פן תאמר דדברה תורה כלשון בני אדם בכופל, על זה דייק "נאום ה'", לא איש אל כו' חס ושלום, כי התורה לא תהיה כשיחת בני אדם, רק "נאום ה'", ולא כלשון בני אדם. יעויין שם הדב, תורת העולה מן המדוב"ר דרבי עקיבא סבירא ליה דעל פי הדין צריך הקב"ה לעורר אותנו לתשובה אפילו כשאין התעוררות מלמטה, דכתיב "הקם תקים", ולא דברה תורה כלשון בני אדם אלא בעל כורחך בא לומר דאפילו אין בעליו עמו חל מצות "הקם תקים".
ואחר הדברים האלה מה מאוד מיושב שפיר הלשון "אמר רבי עקיבא (היינו רבי עקיבא לשיטתיה) אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם", כפל הלשון בא לומר דיש שני מיני טהרה, חד דישראל בעצמם נתעוררים לעשות תשובה מהתעוררת עצמם, ואם חס ושלום היצר הרע מטה לבם אחורנית מלשוב, אז הקב"ה בעצמו מטהר אותם. וזהו שאמר "ומי מטהר אתכם" (היינו כשהן עצמם אינם מטהרים את לבם). ועל זה הביא ראיה מהקרא דכתיב "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים (היינו מה מקום מקוה מטהר, ואף על פי שאינו עוד טהרה גמורה דצריך עוד הערב שמש והבאת קורבנותיו, ולא הוה רק התחלת הטהרה), כן הקב"ה מעורר לבם לתשובה שישובו אליו בלב שלם. אמן כן יהי רצון.

ב. או יאמר בדרך זה דהנה איתא לעיל דף נ"ז א"א אמר ליה ההוא צדוקי לרבי חנינא השתא ודאי טמאים אתם, דכתיב "טומאתה בשוליה". אמר ליב תא חזי מה כתיב בהו "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. יעויין שם הדבר. נמצא לפי זה שהקב"ה מטהרן, דאף על פי שהן טמאים, מכל מקום שורה בתוכם, דזה עצמו מורה שהוא מטהרן. אמנם לכאורה צריך הסבר מפני מה באמת שוכן אתם כשהן טמאין. על זה יש לומר טעם פשוט, דטומאה ליתא בציבור, אי מכח היתרא אי רק מכח דחוי, דבר זה אין נפקא מינא בכאן, בכל אופן טומאה בציבור ליתא. ועל פי האמור נביא שפיר סמיכת חכמים סוף המסכת לתחלתה, דהמסכת מתחלת "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מתוך ביתו, וקא אמרינן שם מתוך ביתו אתה מפרישו ולא מבין חבריו, ולא חיישיבנן שמא ימות עליו אחד מחבריו, דאף על פי שיטמא טומאת מת, לית לן בה, דטומאה ליתא בציבור.
נמצא לפי זה דהמשנה ראשונה היא פירוש להאחרונה, דשם איתמר דהקב"ה מטהר את ישראל, היינו במה ששוכן אתם בתוך טומאותם, ועל זה באמת יש להעיר מה טעם יש בה, ועל זה אמר 'שבעת ימים מפרישין כהן גדול מתוך ביתו, ולא מתוך חבריו, ולא חיישינן לטומאת מת, דטומאה ליתא בציבור. ועל ידי כן שפיר הקב"ה שוכן אצלינו ולא יעזבנו מעתה ועד עולם. והבן.

ג. או יאמר הנה בירושלמי סוף מכילתין הביא עוד הפעם לשון המשנה כתיב "מקוה ישראל ה'" וגו', מה מקוה מטהר וכו', וכן אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים" וכו', וכל הבא אל תוכו יתמה תמיהה אבה מה כוונתם בזה לכפול להעתיק לשון המשנה. ועיין בזה במראה הפנים שנתעורר בזה. ואענה גם אנכי חלקי בזה מה שחנני החונן לאדם דעת בזה האופן, הנה הירושלמי שם מקודם לזה מימרא אחת איתא בזה הלשון, תני צריך לפרט את מעשיו דברי רבי יהודה בן בתירה, רבי עקיבא אומר אין צריך לפרט מעשיו. מאי טעמא דרבי יהודה "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב". מה עבד לה רבי עקיבא מי גרם להם, אני שהרבתי להם כס, וזהב, למה שאין החמור נוהג אלא מתוך כפיפה של חרובין. יעויין שם הדבר. ואחר כך הביא הא דלעיל דהקב"ה מטהר את ישראל. וכוונתם בזה לפרש לשון רבי עקיבא שכפל בלשונו 'לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם', ולכאורה מה בא בזה הלא פשיטא אי הם מטהרים עצמם בוודאי שהקב"ה יקבל טהרתם. אלא בעל כורחך בא לומר רבי עקיבא לשיטתו, יש שני מיני טהרה. חדא מה שהם מטהרים עצמם מכל טומאתם, טומאת היצר הרע הבוער בקרבם לעבור על כל מה דאמר רחמנא לא תעביד, ושנית מה שהקב"ה בעצמו מטהר אותם ולא צריכים כמעט לטהר עצמם , היינו על חטא הידוע דהקב"ה מעיד עליהם שלא ראוי לאותה מעשה, אלא כסף וזהב שהרבה להם גרם כל זאת, שאין החמור נוהק אלא מתוך כפיפה של חרובין. ומה מאוד מיושב לשון הפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים (זהו רק כדי) וטהרתם מכל טומאותיכם (אבל אין צריך לכפר עליכם על חטא הידוע, מפני) ומכל גלוליכם (היינו חטא הידוע) אטהר אתכם (אני בעצמי מעיד עליכם שאתם טהורים, שכסף וזהב שהרביתי לכם גרם לכך, שאין החמור נוהר אלא מתוך כפיפה של חרובין)".
ואחר הדברים האלה שהודיע לנו ה' יתברך כל זאת מה מאוד עשוים באמת וישר סמיכת המסכת סופר לתחילתה, דהמשנה הראשונה מתחלת 'שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מתוך ביתו', וזה למדנו מדכתיב "כאשר צוה ביום ההוא (במילואים) צוה לעשות לכפר עליכם", ואמרינן "לעשות" זו מעשה פרה, "לכפר עליכם" זו יום הכיפורים. וקא אמרינן דלא מוקמינן כולה קרא בפרה משום דלא באה לכפרה. והקשה הפני יהושע והזרע ברך מהא דאמרינן במועד קטן דף כ"ח, למה נסמכה פרה אדומה למיתת מרים, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתת צדיקים מכפרת. אלמא פרה בת כפרה היא. וכתבו התוספות דמכפרת על מעשה העגל, דתבוא אמה ותקנח על בנה. עיין בזה בגבורות ארי על יומא דף ס"ו ע"ג מדפי הספר.
אמנם לפי דברינו ניחא הכל, דהקב"ה בעצמו מעיד עליהם דעל חטא הידוע כמעט אין צריכים לכפרה שאנוסים היו מתוך כסף וזהב הרב שהיה להם גרמו להם שבאו לעבור על דעתם ועל דעת קונם. וזה נלמד מדברי רבי עקיבא דהקב"ה מטהר את ישראל מחטא זה, דכתיב "ומכל גלוליכם אטהר אתכם" כאשר בארנו. ולפי זה הקרא ד"לעשות לכפר עליכם" לא מוקמינן בפרה לחודא, דלא באה לכפרה, ורק ביום הכיפורים מוקמינן ליה, ושפיר מפרישין כהן גדול שבעת ימים מתוך ביתו כמו במילואים. ואתי שפיר.

(ויאמר יעקב, הדרן על מסכת יומא)

---

הרב יעקב גרוס, ראש ישיבת "דרכי תשובה" בנשיאות האדמו"ר ממונקאטש.

בנו של הרב חיים דוב גרוס, דומ"ץ מפטריבה וראש ישיבה ומגיד מישרים במונקאטש.

מחבר ספר "ימות המשיח" (מונקאטש תרצ"ז. יצא לאור עם הסכמת הרב דוד שליסל ממונקאטש והסכמה בשם הרב צבי יחזקאל מיכלסון מוורשה שהיה אז על ערס דווי וביקש מאחיינו שיכתוב בשמו את ההסכמה) – על שני הפרקים האחרונים מהלכות מלכים לרמב"ם, וספר "ויאמר יעקב" (מונקאטש, ת"ש לערך. עם הסכמת אבי המחבר והסכמת האדמו"ר רבי ברוך רבינוביץ ממונקאטש) – הספר כולל דרשות שנשא בישיבה: הדרן על מסכת יומא, דרוש לשבועות, פלפול בסוגיא דשליחות, הדרן על מסכת קידושין, ודוגמא מחיבורו על הלכות יום הכיפורים. בהקדמת הספר מונה המחבר עוד אחד עשר חיבורים שכתב, שלא הובאו לדפוס. וחבל על דאבדין.

הרב נספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944). הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 15

"כי תשא את ראש בני ישראל וגו' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" וגו'. ותנינא בשקלים (א,א) באחד באדר משמיעין על השקלים, שליחי בית דין היו יוצאין ומכריזין שמי שהגיע לכ' שנה הזכר יתן מחצית השקל. ומהסכום הנקבץ קנו קרבן ציבור, עצי המערכה, לחם הפנים ומלח וכו'. ועכשיו בזמננו שאין לנו בעוונותינו הרבים לא כהן ולא פר תקנו חז"ל לקרות פרשת שקלים בא' באדר או בשבת הסמוך לו, מבואר הכל באר היטב בספר החינוך פרשת תשא (מצוה ק"ה).

והנראה בטעם מצוה זו. כתיב "וברכך ד' בכל אשר תעשה", האדם עובד ועומל בכל כוחו ונפשו להחיות עצמו ובני ביתו, אבל הברכה במלאכתו וביגיע כפו מהקב"ה הוא. הוא הנותן כח לאבריו ומעטרו בשכלו עד שאינו נמשל לבהמה, ונעשה על ידי טובתו של הקב"ה מבחר היצורים המדבר וחושב מחשבות. והנובע מזה שאל יתגאה בעשרו, כי הוא שומר לבד כמו שהאריכו בספרים בזה, וכל הונו ורכושו לחצי ייחשב. הוא עמל ויגע וטרח בעדו, והקב"ה עזר לו שיוכל לעמול ולטרוח ושימצא ברכה בעמלו וטרחו, "כי יברכך ד' בכל אשר תעשה", על כן מי שמנדב מרכושו אפילו אלפים הוא נותן אינו רק חצי, ולא יוכל ליתן בתכלית השלימות.

ורמז במצוה זו מחצית השקל, כי כל מה שיתן מחצית הוא, כי הכל בידי שמים ואין נפקותא בין עני לעשיר. "העשיר לא ירבה" לא יוכל להרבות, "והדל לא ימעיט" אינו רשאי להמעיט. ואם הכל בידי שמים הוא ואנו רק כשומרים הנפקדים אצלינו רכושינו, מובן מעצמו ש"לא ירע לבבך בתתך לו", ובשמחה ובחדוה צריכין אנו למלאות מצות נתינת צדקה, כמו שחיינו מקבלים הוננו ורכושנו מהקב"ה עצמו בלי אמצעותינו וטרחתינו.

תנן (שקלים א,א) באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. נראה בדרך מליצה בעזרת ה' יתברך, דמשקלים הקריבו קרבנות ציבור וכל אחד ואחד נתן חצי שקל לצורך זה. ולמען שלא יתערב מחשבה זרה דעה נפסדה בלב הנותנים בתכלית נתינת ממונם לצרכי גבוה, הכריזו על השקלים ועל הכלאים, על תערובת המינים, שלא יאמרו הנותנים על חילם ועשרם "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ואנו מקריבין משלנו, אלא תוכן הדבר להיפך, שיודיעו על ידי שיקמו מצות ה' לתת ממונם לחפצי גבוה, שכל מה שברשותם הכל מיד ה' נתן להם, ועל כן מחוייבים המה לקיים ציווי שלו כאשר ידרוש ליתנו בחזרה. על כן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, כי להורות נתן שלא יתגאו בתוקף עשרם שאחד יכול ליתן יותר מחברו, כי הוא בעצמו העשיר משלו אין לו כלום והכל מאת ה' יתברך. ועל כן "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". וזהו כוונת מחצית השקל, כי "מי הקדימני ואשלם", ו"יברכך ה' [אלקיך] בכל אשר תעשה" ועל כן בוודאי מחצית לה', כי מי נתן לו בינה ושכל לעמול, כח וכשרון לאסוף הון, הלא ה', ועל כן בכל מה שיש לו מחצית לה' לצורכי גבוה. וכן בשנותן צדקה יתן בלב שלם ובנפש חפיצה, ברעיון טהור ובמחשבה זכה, ולא יתפאר על העני ולא יעלה על דעת הנותן כי משלו יתן לו, אלא כי הוא הנפקד על הפקדון.

וזהו דאמרינן במדרש רבה (הובא בילקוט אליעזר ערך צדקה אות י"ז) "אשרי משכיל אל דל", רבנן אמרי זה שמבריח עצמו מן המלכות, היינו שמבריח עצמו מן הממשלה על הממון אשר הוא נותן לדל. ואם כן עושה אשרי לו שהוא "משכיל אל דל", שעומד בבינת שכלו הישר נגד הדל. וזה כוונת המסורה שם אות ע"א "חסד ואמת נפגשו", היינו אם יפגש בחסד האמת, בעת גמילות חסד, יתנו כבוד לאמת, אזי תמיד רק "רש ואיש תככים נפגשו", היינו הנותן הוא לעצמו רש, כי משלו אין לו כלום והכל מיד ה', אלא החילוק בינו ובין המקבל הוא, שהוא הנותן לה' והמקבל גם "איש תככים", אבל באמת לא העשיר עושה חסד, כי מה שנראה ש"עשיר ורש נפגשו, עושה שניהם ה'", ואם כן לא עשיר הוא אלא לעצמו רש הוא, והשני איש תככים.

והנה מה שמעלה על לב האדם שכחו ועוצם ידו עושה לו חילו, הוא היות כי בעמלו יקבוץ הון ובנפשו יביא לחמו. אכן אם היה מקבל כל מה שיש לו בלי אמצעות עמלו מיד הקב"ה, בוודאי היה מכיר האמת, כי הכל מידו הגדולה של קונה שמים וארץ הוא לו. וזה שאמר (בתנחומא כי תשא ט') אמר רבי מאיר כמין מטבע של אש נטל הקב"ה מתחת כסא כבודו והראה לו למשה, ואמר לו "זה יתנו", כזה יתנו, שאם היו נותנים זה מה שאני בעצמי נטלתי מתחת כסא כבוד שלי, בוודאי לא היו חושבים שמשלהם נתנו, ועל כן "כזה יתנו", הכל מה שיתנו אף אם עמלו בקנייתו, כי "מי הקדימני" ו"יברכך ה' [אלקיך] בכל אשר תעשה". והנה עיקר רעיון דמצוות כלאים הוא כמו שכתבו המפרשים לומר כי ה' אדון הכל ולו נתכנו כישרונות ותוארי כל מין ומין, ועל כן הוא יודע שאין המין מתאים לזווגו עם המין השני. ועל כל הכריזו בא' באדר על השקלים ועל הכלאים, שלא תתערב מחשבה זרה בעשיית המצווה של צדקה.

ובדרך זה נראה עוד לתת טעם מדוע נתנו דווקא מחצית השקל ולא כולו, כי הגוף מחובר עם הנפש, ומה שמביא את האדם לפסול למחשבה זרה הוא הגוף, אבל הנשמה היא חלק אלוק ממעל וטהורה היא, ועל כן רמזה התורה שהנשמה היא שתתן במחשבה טהורה שלא להתפאר, ולא הגוף.

עוד נראה לי בעזרת ה' יתברך על פי מה שכתבו המפורשים לבאר הפסוק (תהלים נה,כד) "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך". כי באמת הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, כי "ואספת דגנך" כתיב, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ו"לא לתוהו בראה" אלא "לשבת יצרה", ועל כן בוודאי מותר וגם חיוב הוא לעסוק ולהשגיח גם על ענייני וצרכי העולם הזה, אלא צריך שנשגיח כי על כל פנים יהיה חציו לה' וחציו לכם, שלא לבלות עתנו רק בדרכי עולם הזה והנאת הגוף, אלא אחוז בזה העיקר בתורת ה' וצרכי הנפש, ו"גם מזה אל תנח ידיך". אבל "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם", כי מקדישים ימיהם רק לצורכי גופם, אבל "אני אבטח בך", יש לי בטחון דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ואחצה ימי לה' ולי. וידוע פירוש הפלאה ז"ל, "כי רוב מעשיהם תוהו", כי מה שיש לבני אדם מעשיהם לצרכם אינו תוהו, אלא מן הנכון הוא, אלא "רוב מעשיהם", ריבוי של מעשיהם יותר מן הראוי, הוא תוהו.

ובזה אמרתי להמתיק בלשון המשנה אבות (ה,יט) מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע וכו', אבל תלמידי אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא. וקשה בעולם הבא הווא ליה למימר. אלא היא הכוונה כי גם בעולם הזה הם משגיחים על עולם הבא, וכאן בעולם הזה נוחלין לעולם הבא, שאוכלין בעולם הזה, אבל נוחלין גם לעולם הבא דייקא כאן בעולם הזה. וזה כוונת מחצית השקל, כי החצי ישאר לצרכי הגוף, אבל על כל פנים חצי האחר יתקדש ויעלה לצרכי גבוה.

ובשבת שקלים דשנת תרפ"ד לפ"ק הוספתי ליישב בזה מה שמובא בדברי שאול לפרשת תשא להקשות, דבפייט דפרשת שקלים נאמר "ושקל אשא בבית נכון ונשא", דמשמע שקל שלם. ואמרתי על פי הפלא"ה ותלמידו בעל חתם סופר ז"ל בלולב הגזול במאמר אתרוג הכושי וכו' (סוכה דף לו ע"א ד"ה דומה לכושי), דבזמן הזה ליכא מצווה ביישוב העולם, אולם לכשיבנה בית המקדש מצות יישוב ארץ ישראל היא מצוה כשאר מצות, וכשם שאין אומרים שלא להניח תפילין חס ושלום מחמת לימוד תורה הקדושה, כן אין מניחין ישוב הארץ בשבילה, והכל גם העסק בצרכי האדמה מצוה היא. ושפיר אמר "ושקל" שלם "אשא בבית נכון ונשא", והבן.

ומה מאוד נכון על פי זה מאמר בירושלמי הובא בילקוט אליעזר (ערך שקלים אות כ"ב) "זה יתנו", חד אמר לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל, כי לא חצו ימיהם ועוסקים היו כל ימיהם בצרכי גופם, וצריכים כפרה לחצי ימיהם. ומבואר המדרש בפרשת כי תשא וגו', זה שאמר הכתוב "ה' שופט זה ישפיל וזה ירים" וגו'. "זה" בגימטריא י"ב שעות, מחצית היום בשעות, והוא על דרך הנ"ל.

ועל כן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים. עיין בביאורו של הגאון הצדיק ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל לפרשת בראשית, בכל מה שכתב על הקרא "למינהו", ותמצא כי מיד ה' היתה זאת לייסד הטבע וכל תכונת כל מין ומין לעצמו לקיומו ותועלתו, ועל כן לא תערב זה עם זה, למען לא יהיו שני הפכים בנושא אחד. ואם כן גם זה נכלל תחת חוב הגדול אשר עליו כל העולם כולו מיוסד "למינהו". כי מין האנושי ומין האלוקות, צרכי הגוף והנפש, ענייני עולם הבא וענייני עולם הזה, יחדיו יהיו תואמים לפקוח עליהם, להשגיח עליהם בעין פקיחא לאחוז בשניהם, שלא ישיג האחד גבול רעהו יותר מן הראוי, כי "לא תוהו בראה" אלא "לשבת יצרה", ו"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", אלא נאחוז בזה וגם מזה אל יניחו ידינו, "ויהי נועם ה' עלינו" ומעשה ידינו יכונן, אמן כן יהי רצון.

(דרוש לפרשת משפטים שבת שקלים, תרפ"ז, קונטרס "שארית ישראל", בתוך "אלפי יהודה" עמו' יז-יח)

מה שאנו אומרים "ישראל נושע בה' תשועת עולמים וכו', על פי מה שפירש רבינו שר שלום מבעלזא זי"ע על הפסוק "הס קטגור וקח סנגור מקומו". וקשה להבין. אולם הכוונה היא אשר אף אם חטאי האדם הם מחצה על מחצה, אז הקב"ה בטובך הגדול תהיה למשען אל הסנגורים, וממילא יהיה סנגור אחד יותר, ויהי ד' למשען לו למען נאמו שלחתי. ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "ישראל נושע בה' תשועת עולמים", תמיד הוא עומד לצד הסנגור, "גם היום יוושעו מפיך שוכן מרומים, כי אתה רב סליחות ובעל הרחמים". ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "הושענא" גם היום להסנגור "למען טובך" מעולמי עד. ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "ולכל היד החזקה" להסנגור "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" שבכל הדורות.

(בית אולפנא, א, עמ' קמד, בשם רבי ישראל פריינד הי"ד)

וכבר פירש כבוד קדושת אדמו"ר הרב הגאון רבי ישראל פריינד הי"ד אב"ד ססרגן, דברי הפייטן, "סלח לגוי קדוש", שהוא כולו קדוש, על כל פנים ביום קדוש, והגם שבמשך כל השנה לא מתנהג כשורה, אבל היום בצדק מגיע לו הסליחה, שאין כמוהו בכל הארץ. בשעות אלו של תפלת מוסף חולשה כללית יורדת לעולם, הפנים מתחוורים, האברים רועדים, ובעליל אפשר לראות איך שכל אחד מהעם הקדוש והטהור, מזה את דמו, מקטיר את חלבו, ומקריב את כחו ואונו על מזבח האמונה בעילאית בבורא עולם, שנתן לנו את היום האדיר הזה, ומכה על חטא ומתחרט על פשעיו וחטאיו, ומתחנן לה' יתברך שישוב וירחם עלינו ויחזיר עבודת המקדש על מכונה.

(זיו המנהגים, עמו' רא. הובא בספר הזכרון לקהילת ססרגן, עמו' 18)

בקשר לעבודת כהן גדול ביום כיפור, זכור אזכור מה שפירש כבוד קדושת אדמו"ר הרב הגאון רבי ישראל פריינד הי"ד אב"ד ססרגן בדרך מליצה פלוגתת חז"ל עם הצדוקים, שכידוע, הצדוקים אמרו שהכהן הגדול נותן את הקטורת על המחתה בטרם שנכנס לקודש הקודשים, כי בענן הקטורת יכנס, וחז"ל ברוח קדשם שקבלו מסיני דרשו, שנותן הקטורת לאחר שנכנס כבר לפנים. הקטורת מסמלת את ההתעשרות, כמו שכתוב "ישימו קטורה באפיך וכו' ברך ה' חילו", כדרשת חז"ל, ולזה כוונו הצדוקים, לומר, שמתחלה תהיה מטרת האדם להתבסס באופן חומרי, ולעבוד בכל מרץ ועוז ולהתמסר כל כולו להתעשר, ואחר כך לעת פנאי להיכנס גם לעבודה הרוחנית. אבל לא כן למדו חז"ל, מתחילה תכנס בכל ישותך לפנים, לעבודת הקודש, לעבודה הרוחנית, בלתי לה' לבדו, ואחר כך תשים הקטורת, סוף הכבוד והעושר שיבואו. ודברי פי חכם חן (שם, עמו' רג). והנה עלינו, לבני ישראל, לדעת לפני כל עסק או מלאכה שאנו רוצים לגשת ולעסוק בזה, לחקור ולדרוש מקודם אם ע"י עסק זה או פרנסה זו לא יהיה מכשולים וניגודים לדרך התורה והמצות, למשל אם ח"ו לא יהיה העסק כרוך בחילול שבת – או הרבה ביטול תורה שלא יהיה לו זמן לקבוע עתים לתורה – ושיהיה קצת זמן לחינוך ביתו ולהשגחת שאר עניני דת, ושלא יהיה לו זמן לילך לתפלת צבור אשר כל כך גדול שכרו וגדול עונשו ח"ו מי שיש בידו להתפלל בצבור וממונע את עצמו. ואחר כך אחרי התבוננות בכל זה שיהא יכול להיות יהודי בכל ענייניו ולא יפריע לו בדרך החיים של תורה, אז יקבל עליו המשרה או פרנסה ועסק. על כן אנו דורשים מקודם יש לכנס לפנים לקודש פנימה, הרמז שיהיה בטוח שיהיה דרכי קודש מכל הבחינות, ואחר כך אם הוא מובטח שלא יהא התנגדות לשמירת מצות והוא בפנים מוקף בקדושה יש ליתן קטרת הרומז עשירות פרנסה וצרכי חיים הנחוצים. לא כן הצדוקים דורשים להיפך מקודם יש לדאוג על צרכי הגשמיים וההצטרכות החיים ואחר כך אם יעלה בידו יכנס לקודש ואם ח"ו לא גם כן יסתפק בזה אבל העיקר שיהיה בטוח בקורת עשירות. ומזה יש להתרחק בכל כוחו רק לשום עינא פקיחא על כל דרכיו ומעשיו שיהיו על פי תורה. וזה נכון. ודברי פי חכם חן.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 18-17)

במשנה יומא פ"א מ"ג ערב יום הכפורים מעבירין לפניו [לפני כהן גדול] פרים ואילים וכו' כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. וברש"י שם מתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו בהלכות סדר היום. והסביר כבוד קדושת אבא מאר"י ז"ל דהכהן הגדול היה שליח נאמן ורחמן לעורר טובות וחסדים מן השמים לכלל ישראל בעבודתנו הקודש ביום הכיפורים, ואם יהיה ח"ו בקטרוג למעלה שאינם כדאי לטוב כי הם חוטאים והתורה והמצות אינן כדבעי – הלוא כבר אמרו חז"ל בברכות רצונינו לעשות רצונך ומי מעכבך שאור שבעיסה ושיעבוד גלויות. הצרות והרדיפות הנוראות והגזרות בכל דור ודור הם גרמו הרבה. והנה דוד המלך עליו השלום כינה (בתהלים כב,יג) שונאי ישראל בשם "סבבי פרים רבים אבירי בשן כתרוני" – ולזה העבירו לפניו אלו הבהמות כדי שיתבונן בהם ללמד מהם ועל ידם סנגוריא על כלל ישראל, כי הם הפרים השונאי ישראלים הגורמים כל מיעוט עבודתינו. וכן היה רגיל מרן ז"ל להמליץ בדרך מליצה עם ישראל עשירים לא במעות אלא בדמעות, כמה וכמה דמעות נשתפכו ושופכין בני ישראל בכל עת וזמן ובפרט בימים הנוראים.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 18)

בנו הרב יעקב שלום מזכיר את חידוש התורה האחרון שאמר אביו בעת נסיעתם לאושוויץ: "ותכתב זאת לדור אחרון ומני' יראה הרואה מדרגת אדם גדול בענקים הי"ד – כשנסענו בדרך האחרונה לאושוויץ ואין לתאר ולשער גודל הדחק והצפיפות ושפלות אנשים ונשים זקנים חלשים יונקים וילדים כולם דחוקים בקרון הרכבת – מלווים עם רוצחים הונגרים וגרמנים ימח שמם – והנה באמצע נסיעה בראות הנשים בחוץ דרך חלון קטן החיים העליזים בימי קיץ איך נשים מטיילים עם ילדיהם ואנו והם נשים צדקניות נוסעים בצורה כזו לדרך ים סוף – פרצו בכי גדול ונורא, מה נשתנה אלו מאלו בעוןנותינו הרבים? אז שמעתי פירוש כבוד אאמו"ר דברי תורה האחרונים שזכינו לשמוע מפיו וזה המשנה באבות אומר "ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מתחייב בנפשו". פירש רבינו באותו מעמד מעניינא "ההולך בדרך", הכוונה בדרך כל הארץ וסוף כל אדם, הלוא אנו רואים ויודעים ומרגישים שהולכים ונוסעים בדרך כל אדם למות – ואז גם כן בוכים ומתאוננים על נוי חיי הגוף וכאבים צער הגוף העובר וכלה. ואם גם ברגע זה לא נותנים לב להתבונן על תכלית החיים של ישראל וצריך להפסיק ממשנתו, ועל זה יש בוודאי לבכות, "הרי זה מתחייב בנפשו" ונשמתו.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 19-18).

---

הרב ישראל פריינד הי"ד, מגדולי הרבנים בהונגריה, נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) לאביו הרב משה. היה תלמידו המובהק של אב"ד גרוסוואדיין הרב משה (צבי) הערש פוקס מחבר ספר "יד רמה", וכן תלמידם של אב"ד פרנקפורט דמיין הרב שלמה זלמן ברייער ושל הרב שמחה בונם סופר ה"שבט סופר" מפרשבורג. הרב היה גאון בתורה, איש אשכולות ובעל שאר רוח, למדן חריף ומעמיק, דרשן מפורסם ובעל מידות תרומיות, מנהיג קהילתו ומראשי ועד הרבנים בלשכה המרכזית של היראים בזימברגן. בשנת תרע"א (1911) נשא לאשה את מרת אסתר לאה בת המנוח הרב משה דוד סופר אב"ד סאסרגן שבטרנסילבניה (כעת רומניה, בעבר הונגריה) ונכדת רבי חיים סופר בעל ה"מחנה חיים". לאחר נישואין מילא את מקום חותנו כאב"ד סאסרגן, החזיק שם ישיבה, בה העביר שיעורים מידי יום והרביץ תורה ברבים במשך עשרות שנים. זמן קצר לאחר נישואיו נפטרה אשתו והרב נשא לאשה את אחותה מרת מרים רחל.

היה רועה נאמן לעדתו ולכל עשרות הכפרים והישובים שבסביבתה. הרב הופיע מספר פעמים לפני המלך והשרים, בייחוד בימי מצוק וצער, בכדי להמליץ טוב על אחינו בית ישראל. הוא פעל אצל ראש העיר לביטול גזירת העירייה שעל כל החנויות להיות פתוחות אף בשבת.

בהנהגת הרב פריינד ובהנהגת האדמו"ר מסוליצא רבי יעקב ישראל וישורון רובין הי"ד, הייתה ססרגן לעיר של תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה. בכל שנה שרו את הניגון "וכל מאמינים
 בבית הרב פריינד בשמחת תורה לעת המנחה, מתוך דבקות ורטט של קדושה. בשבת שובה ובשבת הגדול היה הרב דורש בבית הכנסת המרכזי והאדמו"ר היה מגיע לשמוע את דרשותיו, שנאמרו במתיקות מיוחדת ונשמעו בקשב רב. בשבתות הקיץ היה הרב מעביר שיעור קבוע בפרקי אבות. הרב נסע כמעט מידי שנה למקום מעיינו לריפוי מחלות קיבה ומעיים בכפר "סנט ג'ורג'", ושם היה מספר סיפורים על גדולי תורה ומוסר שיחות חסידיות על צדיקים (ראה סיפוריו ב"עולמו של אבא", עמ' שכ-שכא).

הרב והרבנית פריינד גורשו לאושוויץ, שם נספו בט"ו בסיון תש"ד.

חלק ממשפחתם נספה גם כן:

• בתו הרבנית רחל, אשת הרב חיים סופר (חתנו של הגאון רבי הלל פאלק), נספתה בי"ז בתמוז תש"ד עם ילדיה אסתר לאה, רבקה, יעקב שלום ובריינדל פעסיל.
• בנו הרב משה צבי פריינד הי"ד, משנת 1937 היה אב"ד סנט מיקלויש (געארגהעני). היה עמקן ושקדן עצום ובקי בכל חדרי התורה. בשנת תש"ב גויס בכפייה למחנה עבודה ונשלח לאוקראינה. בדרך חזרתו בשנת תש"ד היה עם קבוצת יהודים כאשר חיילים הונגרים פתחו לעברם באש ורצחו כמעט את כולם. הרב משה צבי זרק את עצמו על הארץ והעמיד פני מת, אחר כך קם, נמלט והגיע הביתה. אך זמן קצר אחר כך, למחרת חג הפסח, הוא גורש לגטו יחד עם זוגתו הרבנית חיה הדסה וילדיהם ישעיה והלל, משם הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם. הי"ד.
• בתו הרבנית שרה לאה, בעלה הרב יעקב הלל ליכטנשטיין הרב מבטלען, ובתם פעסיל.
• כלתם הרבנית חוה טילא (אשת בנם הרב דוד יהודה) ובתה אסתר לאה.
• בנו, הבחור המופלג חיים הי"ד, תלמיד מהר"ם בריסק הי"ד, נשאר במחנה עבענזע.

בניו הבכור הרב דוד יהודה והרב יעקב שלום שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל. הרב דוד יהודה נבחר עוד בחייו כרב הצעיר של ססרגן, וכיהן בארץ כרב במספר קהילות בנתניה ובירושלים. הרב יעקב שלום כיהן כר"ב בישיבת מהרי"ט בבני ברק.

הרב הדפיס מאמרים בכתבי עת תורניים (כגון "ילקוט יוסף", "תל תלפיות") והשאיר אחריו הרבה כתבי יד עם חידושי תורה: תשובות, דרשות ופלפול שחיבר במשך ארבעים שנה. "וחבל כי כמעט הכל נשאר בגעטאו ורק מעט מן המעט הנשאר מקוים לאסוף ולהדפיס אי"ה כאשר היו בקשתו האחרונה באוישוויץ לפני פרידתנו שנשתדל להוציא לאור משהו מכתב יד קודשו שיישאר" (מדברי בנו הרב יעקב שלום, ספר הזיכרון לקהלת ססרגן, עמ' 19).

ביאורו לפירוש רבינו בחיי הובא בספר "קונטרס הוספות לספר רבינו בחיי", שיצא לאור בסוף ספר "תורת חיים" לר' חיים כהן, מהדורת ירושלים תשי"ט, עמ' 3).

שרידים מחידושיו של הרב ישראל פריינד יצאו לאור בקונטרס "שארית ישראל" (הודפס בסוף הספר "אלופי יהודה", מאת בנו רבי דוד יהודה פריינד, חלק ב, עמ' ט"ז, ירושלים תשמ"ט, וכן הודפס קוטרס בשם זה בסוף ספר "פרדס דוד", ירושלים תשמ"ו).

בספר אודים מאש ובספר ירושת פליטה – הובאו שני מאמרים מאת הרב פריינד ("בגדים הנעשים מקונסטפאזער (מהרכב בלאי בגדים) לעניין שעטנז, ודין מכירת בגדי שעטנז בכלל". "בדבר האם שרי לכהן ליסע במרכבת ברזל המוביל בר-מינן ר"ל, ובענין לנסוע באוירון ממעל לבית החיים").

בספר דורות ישרים, א, עמ' יג, מובא חידוש נוסף לפרשת נח שהועתק משולי ספר "ישמח משה" שהיה שייך לרב ישראל ולבנו הרבה משה צבי – ולא ברור מי מהם כתבה.

מספר הצפיות במאמר: 146

דרוש לכל נדרי, תרע"ג לפ"ק.

במשנה מסכת תענית (דף כ"ו ע"ב) לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. ואמרינן בגמרא (דף ל"א) מיוחסות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין אשה אלא לבנים. מכוערות שבהן היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרוני בזהובים.

עיין בספר ייטב פנים בקונטרס ליום העשרה אות מ"ב לפרש הרישא כי המנהג ללבוש ביום הכיפורים בגדי לבן הטלית והקיטל, בגדי מתים למען לזכור אחריתו כי באלו הבגדים עתיד לילך מזה העולם ולאחר פטירתו יתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על כל ימיו ושנותיו אשר היה חי עלי חלד, ומה פעל ועשה בזה העולם, כמה צוות צבר בחפניו, ומה הם המעשים טובים אשר עשה עם בני אדם. כי שם לפני בית דין של מעלה לא יועיל לו שום אדוואקאט (עורך דין) ולא שום רמאות ושקר. ואם יכפור, אוי לו ואבוי לנפשו. ואף כי יאסו, מאה אלפים לא יועיל הון ביום עברה ואין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב אלא תורה ומצוות ומעשים טובים, ואז אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד' (משלי כ"א). ורק עתה בזה הרגע הוא העת לעמוד לפני בוראו בלב נשבר ונדכה ולהתחרט חרטה דמעיקרא ונפשו עליו תאבל על העבר ולבקש סליחה ומחילה מלפני ד' על החטאים והפשעים אשר עבר כל השנה אולי יחנן ד' צבאות וימחול לו. והנה אלו הבגדים הם שאולים לפי שעה, כי הלא מיוחדים המה ללובשם אחר פטירתו אלא ששואל אותם היום לשעה זו למען הכניע את לבבו בזכרו אחריתו, המזכיר לו יום המיתה.

והנה בני עליה, הם אינם צריכים להבגדים הללו, להתעורר ולהכניע לבם כי גם בלאו הכי לבם נשבר בקרבם מאימת יום הדין ומפחד הדר גאונו, וכל ימיהם בתשובה, ומעתה למה הם בכל זאת לובשים אותם הבגדים הלבנים, אין זה אלא בכדי שלא לבייש את מי שאין לו בחינה זו, להתעורר מאליו וצריך הוא לבגדים השאולין הללו להתעורר. ומעתה נראה לעניות דעתי לפרש בתוספת נופך, והוא ידוע דצדיקי הדור מכונים בשם "בנות ירושלים", דירושלים נראה על שם "יראה" ו"שלם", כי אברהם קראה "יראה" ובמקום אחד כתוב "ומלכי צדק מלך שלם", ועל ידי כך נצטרפו שתי השמות מ"יראה" – "שלם" לקיצור "ירושלם". וכן הצדיקים שיש להם יראה שלימה, נקראין כן, ועל כן אנו מכנים אותם "בנות ירושלים". ועל זה אומרת המשנה כי בנות ירושלים, אלו הצדיקים, יוצאות בבגדי לבן שאולין, בבגדי מתים, להתעורר דרך זו ולהכניע לבבו לשוב בתשובה. ואף שהם אינם צריכים לזה, אלא שלא לבייש מי שאין לו בחינה זו להתעורר מעצמו, אף על פי כן לבשו הם בכדי שאחרים יתעוררו על ידי כך.

במסכת תענית (ט"ו ע"ב) במשנה, סדר תעניות כיצד, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו', הזקן שהבם אומר לפניהם דברי כיבושין, אחינו, לא נאמר באנשי נינוה (יונה א') "וירא אלקים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכן הרעה", ובקבלה (עיין שם רש"י) הוא אומר "קרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב'). והכוונה נראה דהזקן שהיה אומר "וירא אלקים", שלא ראה את שקם ואת תעניתם רק את מעשיהם ששבו בלב שלם, שלא נלבש אלו הגדים על דרך ההרגל שהורגלו ללבוש בגדים אלו בבוא יום הדין הגדול הזה מבלי משים שום מחשבה לעורר אותנו בתשובה, כי בלא זה אינו מועיל כלום. ואחר כך אמר אף שתשובה זו גם כן טובה, אבל זו רק תשובה מיראה ועל כן אומר לפניהם לעלות למדרגה שמעצמן יחזרו בתשובה, "וקרעו לבבכם ואל" תצטרכו ל"בגדיכם", היינו גם ביום אחרי שלבשתם את הבגדים הללו גם אחרי יום הכיפורים.

בגמרא (עבודה זרה י"ט ע"א) על הפסוק (תהלים קי"ב) "אשרי איש ירא את ד'", ופריך הגמרא, אשרי איש ולא אשה, אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, כדפירש רש"י (שם) כשהוא בחור בכחו, כלומר ממהר להכיר בוראו קודם ימי הזקנה. ובזה אפשר לפרש "שובו בנים שובבים, חוץ מאחר", היינו שיעשו תשובה כשהוא עדיין שובב, היינו צעיר, כשהוא בימי עלומיו, "חוץ מאחר", פירוש שלא יהיה התשובה בזמן שהוא כבר איש אחר ממה שהיה בזמן העבירה, היינו כי בשעת העבירה היה עוד צעיר והתשובה הוא עושה בזקנותו שהוא כבר איש אחר. וכאשר אמרו בגמרא (סוכה נ"ג) תנו רבנן יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתינו, ויש מהם אומרים אשרי זקנתינו שכפרה ילדותנו, אלו בעלי תשובה. והנה בתשובה העיקר הוא להתחרט ולא יחטא עוד ואך כי זה יהא אפשר מחמת יראה, אך עתה שיסגל מצוות ומעשים טובים נחשבת התשובה לתשובה מאהבה. והנה על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה וגמילות חסדים.

וכעת נבוא לפרש המשנה בתענית, שבנות ירושלים יוצאות, דהיינו הצדיקים חסידים ואנשי מעשה, בכלי לבן שאולין, והיפיפיות שבהן אומרות, היינו הגאוני ארץ שרי התורה דעליהן נאמר חכמת אדם תאיר פניו וכן אמרו והדרת פני זקן זה שקנה חכמה שמחוייבים להדרו, וכן אמרינן בגמרא עשרה קבין חכמה ירדה לעולם ט' נטל ירושלים וא' בכל העולם כולה, עשרה קבין של יופי ירדה לעולם ט' נטלה ירושלים ואחד כל העולם. הרי דזה בזה תליא. ועל כן היפיפיות היו אומרות "בחור שא עיניך", היינו שתראה להגביה עינך למעלה ולראות מה למעלה ממך ולחזור בתשובה "ותן עיניך ביופי", היינו שתראה לאחוז בלימוד, כי תלמוד תורה כנגד כולם, "שאין האשה", הכוונה על הנשמה שהיא הזוג של הגוף כדאיתא בגמרא, כמו האיש והאשה שהאיש מפרנס את האשה כן הגוף מפרנס את הנשמה, שאין האשה הנשמה אלא ליופי שהנשמה ירדה לעולם אלא ליופי, היא התורה, שתהא יושבת בישיבה של מעלה עם הצדיקים ולהנות מזיו השכינה, בלי כל בושה, שלא יהא כנהמא דכסיפא, כי האי מאן דאכל לאו מדילי הבעית לאסתכילו באפיה, אבל תהא ביכולתו להנות מזיו השכינה.

"מיוחסות שבהן היו אומרות תנו עיניכם למשפחה", המה צדיקים אשר עמוד העבודה התפילה בידיהם שאינו דומה צדיק בן רשה לתפילת צדיק בן צדיק שכן תפילותיהם יותר מתקבלות, המה גם מעוררין לתשובה ואומרות גם כן, "בחור תן עיניך", בעודך בחור תשא עיניך.

"העשירות שבהן אומרות תנו עיניכם בממון", אלו הם פרנסי העיר התופסים בעמוד הגמילות חסדים, המה אמרו "תנו עיניכם בממון", להיכן תתנו כספכם, הלא אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב, אלא מצוות ומעשים טובים, וכמאמר חז"ל (בבא בתרא י"א) תנו רבנן מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו וכו' אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר (תהלים פ"ח) "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר (שם פ"ט) "צדק ומשפט מכון כסאך", אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר (ישעיה ג') "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" וכו', אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נ"ח) "והלך לפניך צדקך כבוד ד' יאספך". על כן העשירות, פרנסי הציבור העוסקים בגמילות חסדים, אמרו "תנו עיניכם בממון" ולחשוב מחשבות לעשות בכסף ובזהב, ולעשות את מלאכת עבודת הקודש לכל אשר צוה ד', ולדעת לאיזה מקום אתם מניחים את הממון. ועתה בבוא ימי החורף, אשר יש כמה עניים שאין להם הצרכים, לא בענייני אכילה ושתיה ולא בענייני בגדים, מבלי כסות ושלמה או עצים להסיק את הבית, "את העני עמך".

הבינוניות שבהן, היינו שאין בידם מאומה, לא עמוד התורה כי לא למדו, ולא עמוד התפילה כי אפילו את פירוש המילים אינם יודעים, ולא גמילות חסדים כי לרש אין כל במה לעשות צדקה וחסד, הנה אף על פי כן בבוא יום הדין יום הקדוש והנורא עורו נא והתעוררו נא לעשות כל דבר לשם שמים בכל דרכיך דעהו, ומשום הכי אמרו "קחו מקחכם לשם שמים", כל אשר תקחו יהיה בלתי לד' לבדו.

יהי רצון מלפניך שומע כל בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזירות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות.

הענין דאמרינן, אם כל השערים ננעלו אבל שערי דמעות לא ננעלו. ולכאורה צריך טעם על כך. ונראה לי דוודאי התפילה אפשר שיהיה משפה ולחוץ, וכמו שאומר הנביא (ישעיה כ"ט) "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה". אבל דמעות אי אפשר שיבואו רק מעמקי דליבא. אולם גם הדמעות הללו אף שיש להם יתר שאת מן התפילה, עדיין צריך בחינה עבור מה תהיה הבכיה, אם בעד צורכי העולם הזה בוודאי כוחם קטן מאוד. והעיקר הבכייה צריך להיות עבור גלות השכינה ועבור יראת שמים, ואז המה חשובים לפני הקב"ה ואת אלו הדמעות הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו.

ואולם על כי לבינו לב האבן להוריד דמעות גלות השכינה, ועבור יראת שמים. על כן העצה לזה שישום אל לבו צרת נפשו ושבר על שבר אשר עברו עליו וממנו נקח לעבוד ד' שיורידו דמעותינו על עבודת השם. ואז יהיו חשובים לפני הקב"ה ונוושע בכל מיני ישועות. ומעתה זה הפירוש, "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות", דקול בכיות הקב"ה לעולם שומע כי שערי דמעות לא ננעלו. אולם עדיין עוד אינו ברור שיעשו פעולתם, שאפשר כי גם עליהם יהיו מקטרגים ויאמרו כי אלה הן רק דמעות שוא שמתפלל רק על עניני עולם הזה. וזה שאנו מבקשים, "שתשים דמעותינו בנאדך להיות", שתכלית דמעותינו תהא עבור כבוד שמו יתברך, וממילא "תצלינו מכל גזירות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות", שדמעות עינינו המה תלויות רק בד' איך ידונם כיוון שהם באים עד ד' ואין השערים ננעלים, אבל בשאר עניינים אפשר שיהיו מסטינים ולא יתנו להם לעבור את הדרך עד ד' ולא פרחת לעילא. אבל בדמעות אף כי יהיו מסטינים ומקטריגים מכל מקום הפסק דין תלוי רק בד'.

ומתורץ הקושיא על מה שאומרים, "כי לך לבד עינינו תלויות", והוא נראה כדובר שקרים, כי בכל דבר צריך האדם לעשות את שלו ואז "וברכתיך בכל אשר תעשה" ואיך הוא אומר "כי בך לבד" ואין בלתו. אבל לפי מה שאמרנו הכוונה היא, כי המשפט, היינו תוצאות המשפט, הפסק דין, תלוי רק בד' ואינו נותן אחיזה למקטרגים בדרך.

ומעתה זה יהיה הפירוש, "אור זרוע לצדיק", דזה שהוא צדיק וכאשר יפתחו לו שערי אורה להוריד דמעות וכיוון שכבר נתעורר הלב וזו רק ההתחלה הגרעין הנזרע, ו"הזורעים בדמעה" כאשר נטמן הזרע של הדמעה "ברנה יקצורו". אבל אתה יודע מתי תקצור את הפירות כאשר "הלוך ילך ובכה", צעד אחר צעד, הליכה אחר הליכה, אז "בוא יבוא ברינה" ו"נושא אלומותיו" וכן אמר הכא: "אור זרוע לצדיק", כדי שאחר כך יהיה "ולישרי לב שמחה".

(גבורות יצחק: דרוש וחידוש, עמו' רלא-רלה)

---

הרב יצחק רוזנברג, מגדולי רבני הונגריה שלפני השואה, נולד בשנת תר"ך (1860) לאביו הרב יוסף רוזנברג אב"ד פישפיק-לאדאן מחבר הספרים "יד יוסף" ו"רביד הזהב" על השולחן ערוך. הרב יצחק נשא לאשה את מרת רייזל בת הרב ברוך בנדיט בן הרב הלל ליכטנשטיין מקאלאמאי. הוא השתלם אצל אביו וחותנו ועלה במעלות התורה, עמד בראש ישיבה והשפיע על כל סביבתו במסירות רבה. היה אב"ד וראש ישיבה בקהילת האדהאז שבהונגריה במשך שישים שנה, משנת תרמ"ד (1884) ועד לשנת תש"ד (1944). הוא העמיד תלמידים רבים ושירת נאמנה את קהילתו, תוך שהוא מורה להם את דרך התורה בדרשותיו מידי שבת וחג. הוא שקד כל ימיו על התורה ובירר את סוגיות הגמרא ואת שיטות המפרשים. למרות שחי חיי דחק בצפיפות בדירה קטנה, המשיך תמיד לעסוק בתורה בעיון רב ולכתוב את חידושיו. הרב העריך מאוד את מסירותה של אשתו, שהייתה מלאה באהבת תורה ואפשרה לו ללמוד בלא דאגות. היא אף מכרה את כל תכשיטיה כדי לקנות ספרים לבעלה.

בזמן השואה דאג לאסוף את עשרה כרכים עבים של  כתבי יד ובו חידושיו בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, פלפול ושו"ת, ושמר עליהם מכל צר. ביום בו גורשו יהודי האדאז (ע"י דברצ'ן) וניתנו להם כמה דקות להכין צידה לדרך, עסק בנו, הרב אפרים יהודה, בהטמנת כתבי אביו ברצפת ביתם על מנת להצילם. הרב יצחק רוזנברג וחלק ממשפחתו ומקהילתו גורשו למחנה העבודה באנגלבאך באוסטריה. על פועלו של הרב שם נכתב בראשי גולת אריאל:

"בגיא התופת הנאצי מחנה הריכוז באנגלבאך, התרומם רבי יצחק רוזנברג, רבה של האדהאז, לגבהים גדולים ביותר של קדושה ורוממות נפשית, הוא עלה מעלה מעלה בדרך העולה בית-אל. פניו קרנו יותר ויותר מרוב קדושה, מעיניו ניבט ממש אוקיינוס של צער וכאב, מתוך השתתפות בצערם של בני קהילתו החביבה, אשר התענו וסבלו יסורים קשים במחנה העבודה, חיו שם בתנאים איומים שלא ניתן לתארם. גופו הטהור והזך שנחלש מרעב ומצוקה ומצרות בני ישראל הנתונים בשביה במלתעות הרשע, הוא לא היה מסוגל להחזיק יותר מעמד, הוא חש בבירור כי הגיעה שעתו להיפרד מעולם זה".

הרב נפטר ונקבר שם באופן זמני בי"א בחשוון תש"ה (1944). לפני פטירתו הורה לבנו שידאג בבא היום להעלות את עצמותיו משם. לאחר מותו נקבר הרב בחלקה מגודרת בבית קברות לא יהודי.

לאחר המלחמה חזר הבן שבור ורצוץ מהמחנות ואסף את שארית הכתבים שהתגלגלו באשפה ואת הכתבים שהיו טמונים. כשהרב אפרים יהודה עלה לארץ ישראל בשנת תש"י, עם אשתו מרת מחלה לבית פאנעט, הוא לקח אתו מעט ציוד ובהם ספר תורה וחלק מכתבי אביו. רק במאמצים מרובים עלה בידו לקבל את אישור אנשי המכס הקומוניסטים במשמר הגבולות להמשיך בדרכו עם כתבים אלו. לאחר הגעתם לארץ נמסרו כתבים אלו לרב יהושע סג"ל דייטש בעל מפעל "מעין החכמה", שהתחיל להכינם לדפוס, והוציא לאור את הספר "גבורות יצחק" על הש"ס, חלק א.

בהמשך יצא לאור הספר "גבורות יצחק: דרוש וחידוש", במאמציו של נכדו של המחבר, הרב יוסף אפרתי מפרדס חנה. מתוך אותם כתבי יד שנתרו לפליטה, שחלקם הקטן יצא לאור לאחר השואה, ניתן לעמוד על גדולת המחבר וגודל ידיעותיו בכל מכמני התורה.

בשנת תשט"ז חזר הבן, הרב אפרים יהודה רוזנברג, להעלות את עצמות אביו מאוסטריה לישראל, והביאם לקבורה בבני ברק.  לימים העלה לארץ גם את עצמות אמו, הרבנית רייזל, שנפטרה בט"ו באב תש"ה.

שלשת חתני הרב יצחק רוזנברג היו: א. הרב עזריאל יהודה לעבאוויטש (תרע"ב-תשנ"ב) שנשא לאשה את מרת שינדל רבקה (נפטרה בשנת תשס"ה). ב. הרב מרדכי הופמן דיין באויפלו הונגריה מחבר "אמרי מרדכי",  שנשא לאשה את מרת ליבא (נפטרה בשנת תשל"ח). הוא שרד את השואה והתגורר בשנותיו האחרונות בבני ברק. ג. הרב מאיר גראס.

אחיו של הרב יצחק היה הרב זאב וולף רוזנברג ראב"ד דברצין, ששרד את השואה ונפטר בשנת תשי"ב.

מספר הצפיות במאמר: 161

מדרש רבה (פרשת נצבים) שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם וכו'. (מדרש רבה פרשת עקב), את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך וכו'. ש"ס ראש השנה (ט"ז עמוד א) תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת וכו', כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג וכו', כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות, כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. אמר רבי אבוה בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק וכו'. למידין אנו מכל הנ"ל, אשר המצות בכללן, להם סגולות טובות למקיימם. יש ידועים גם לנו סגולתן, וגם לאינם ידועים לנו סגולתן, להם סגולות טובות שונות. וגם שס"ה לא תעשה, כולם ניתנו לטובתינו, להרחקת הנזק בגוף או בנפש, במידות, וכמאמר אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו'. וכאשר עוד שכר וגמול טוב לשומרי מצותיו. כמו שאנו מאמינים בעיקר הי"א מי"ג עיקרי אמונה. הוא רק בחסד. כמאמר הכתוב "ולך ד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". ומתורץ גם בזה קושית המפרשים, [שהיא גם קושית הש"ס ראש השנה (י"ז עמוד ב) ר' אלעזר רמי וכו'], דאם כמעשהו מה הוא החסד? אבל כאשר קיום המצות בכללן, הוא לטובת המקיימם, אם כן שורת הדין לא יחייב לשלם שכר לפועל העושה כלי, מלבוש או חפץ לטובת עצמו ועבורו, והוא רק חסד ד' לברואיו. ובפרט בלא תעשה, ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה (קדושין ל"ט עמוד ב), לשלם שכר למי שלא הזיק לעצמו, ולא עוד אלא ששכרו הוא כעושה מצוה בפועל "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כאלו עשה טוב, בטח רב חסד הוא, "ולך ד' חסד".

עתה נדבר בפרט סגולות מצות הנוהגים בימים טובים ובזמנים אלו שאנו עומדים היום בהם, שופר בראש השנה, תשובה בעשרת ימי תשובה ויום כיפור,  סוכה, ד' מינים, שמחת החג ושמחת תורה בסוכות ושמיני עצרת. שופר בראש השנה, שהוא יום הכסא, יום שספרי חיים וספרי מתים פתוחין, תעודתו וסגולתו הוא זכרון, כלשון הפסוק "זכרון תרועה", כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. וכלשון הש"ס ראש השנה שם (כ"ו עמוד א) "שופר, כיון דלזכרון הוא, כבפנים דמי", היינו שמזכיר את ישראל מקיימי מצות שופר למעלה לטובה. ואם השופר הוא של איל, מעורר ומזכיר הוא גם זכות עקידת יצחק, כש"ס הנ"ל. אבל עלינו גם להבין אשר תעודת השופר "זכרון" הוא גם למטה, היינו לנו שמזכיר הוא את העם הישראלי מעמד הר סיני שם "וכל העם רואים את הקולות… ואת קול השופר", שמעם מפי הגבורה "אנכי" ו"לא יהיה לך" קבלתם עול מלכותו, אמרם "נעשה ונשמע", שהוא קבלתם תורה שבכתב. אבל היה שם גם התחלת כוח תורה שבעל פה, הוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, היינו על מה שיחדשו ויתקנו לפעמים חכמי התורה לפי דעתם והבנתם בתורה שבכתב, גם ישראל קבלו עליהם אז לשמוע קול מורים תורה שבעל פה ועל הכל אמרו "נעשה ונשמע", זכרון זה עליו להביא את איש הישראלי לחשבון הנפש על אשר לא קיים לפעמים את אשר קיבל עליו אזי, ולעוררו לתשובה מיראת הדין והעונש על כל פנים. ולמארי דחושבנא, זכרון מעמד הר סיני אשר על אז נאמר "ד' עוז לעמו יתן", היינו אז ניתן למקבלי ומקיימי מצות התורה כוח ועוז לחלק וחבל גם בממשלת שמים וארץ והנהגת הבריאה גם כולה, על דרך אומרם ז"ל (ראש השנה כ"ה עמוד א) "אתם" – אפילו שוגגין, מזידין, מוטעין, היינו מצות קידוש החודש שהוא על פי בית דין של מטה, כוחם יפה כל כך עד שדעתם והסכמתם באיזהו אופן שיהיה מכרעת, לא לבד בארץ לקביעת מועדי ישראל, אבל גם בשמים, כלשון הש"ס (ראש השנה ט' עמוד ב) תנו רבנן "כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין, אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החודש. ולא עוד אלא שגם הטבע והנהגת הבריאה לתמידין כסדרן, תלוים בזה, על דרך אומרם ז"ל ירושלמי (כתובות ונדרים) מפסוק "לאל גומר עלי" (תהלים נ"ז) אשר חזרת בתולים לפחותה מבת שלוש שנים ואיחור סימני גדלות, תלוין בעיבור שנה שעל ידי בית דין של מטה. ולא עוד אלא שלגדולי הצדיקים וחכמי ישראל ניתן להם גם כוח ועוז לשדד המערכות לעת מצוא ומוכרח לטובת עדת ישראל לפי דעתם והבנתם, כמו "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" (יהושע ז').

ויש לפרש בזה הפירוש "גדולים מעשי ד' דרושים לכל חפציהם" (תהלים קי"א), היינו שאם אמנם "גדולים מעשי ד'", היינו מעשה בראשית, שעליהם נאמר "בדבר ד' שמים נעשו" וגו', גדולים הם בכמותם באיכותם וכוחם, בכל זאת "דרושים הם לכל חפציהם" של ישרים ועדה המוזכרין בפסוק הקדום, היינו שנמסרו בידם למלאות פקודתם וחפצם לעת מצוא. וכוח זה ניתן לנו במעמד הר סיני, על פי מאמרם ז"ל (שבת י' עמוד א) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. אבל מה נתן על חלקו בעסק השותפות של מעשה בראשית, אכן כיון דתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית, אם יקבלו ישראל התורה מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו (שבת פ"ח; עבודה זרה ג'), ובמעמד הר סיני עת קבלת התורה נתבססו כל מעשה בראשית, אם כן מקבלי התורה ומקיימי דיניה רב חלקם בעסק השותפות של הבריאה גם כולה, ושורת הדין נותן להם גם אם שותף כל דהוא יהיה לחוות דעה בעסק השותפות לפעמים על כל פנים.

אבל באמת כל הענין של נתינת תורה הקדושה לנו הוא רק מאהבת הקב"ה לישראל, לבחור בנו מכל העמים, ועל זה אנו מברכין "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", היינו התורה וכל העוז והכוח המעורב בנתינת התורה כנ"ל. זכרון מעמד הר סיני וחשבון נפש כזה של מארי דחושבנא, מעוררם ומביאם גם כן ל"ואהבת את ד' אלקיך", היינו לאהבת ד' בעתיד, גם לשוב מאהבה על אשר פגמו בעבר לפעמים נגד רצון ד', אתערותא דלתתא וזכרון של מטה, שעל ידי קיום מצות שופר כנ"ל הוא בכוח ובגרמא לעורר לעומתו אתערותא דלעילא, זכרון של מעלה, "כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר". ומה מאד גדול הוא כחו של זכרון זה עד דוגמת עבודת כהן גדול פעם אחת בשנה ביום הכיפורים לפני ולפנים, כלשון ש"ס (ראש השנה הנ"ל) "שופר כיון דלזכרון הוא, כבפנים דמי" [היינו לפני ולפנים, כמבואר שם בגמרא]. ואם מצות ראיה שברגלים, בזמן שבית המקדש היה קיים, העמיד מקיימי המצוה רק בעזרת ישראל, שהוא בחלק החיצון שבחצר, מצות תקיעת שופר, מעורר מזכיר ומעמיד מקיימי המצוה במקום קודש הקדשים, כלפני ולפנים, מקום שאין למלאכים רשות, כבירושלמי (יומא) מפסוק "וכל אדם לא יהיה" וגו', אפילו אותם שכתוב בהם "ודמות פניהם פני אדם".

ובזה נבין פירוש הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה" וגו', ובלשון הש"ס (ראש השנה כ"ט עמוד ב) תקיעת שופר חכמה, מה היא הידיעה? ומה היא החכמה של תקיעת שופר? אבל הידיעה והחכמה הוא הזכרון של מטה וחשבון הנפש הנ"ל, ואם אין כולם יודעים וחכמים, אבל יש בעם ישראל גם יודעים וחכמים הנזכרים על ידי מצות תקיעת שופר זכרון של מטה כנ"ל, ועל ידי זה מעוררים זכרון הטוב של מעלה. וכאשר הם מקיימין מצות שופר, כמו כל המצות, "ובשם כל ישראל", על ידיהם כל עם ישראל נזכרים בקודש הקדשים כלפני ולפנים לטובה. "אשרי העם יודעי תרועה" – ועל ידי זכירתם לפני ולפנים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, יוכלו לקוות גם על סיפא דקרא, "ד' באור פניך יהלכון" להכתב ביום הכסא בספר החיים, כי "באור פני מלך חיים".

ובשבת שעל פי תקנת חז"ל אין תוקעין, יש לומר שקיום תקנת חז"ל בזה שלא לתקוע בשבת, שהוא כוח תורה שבעל פה, פועל ועושה רושם לטוב למעלה כמו מצות תקיעת שופר בראש השנה שחל בחול, כי אז במעמד הר סיני שהוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, היינו על תורה שבעל פה, ועל מה שחכמי תורה על פי חכמתם והבנתם בתורה שבכתב יחדשו ויתקנו לנטות מפשטות דברי תורה, ניתן אז גם בטוחות אשר כוח קיום דבריהם יפעל ויעשה אותו רושם טוב למעלה ממש כמו עשיית אותה המצוה עצמה דאורייתא. ובתקיעת שופר, קיום תקנת חז"ל שלא לתקוע בשבת, פועל ממש כמו תקיעת שופר בראש השנה שהוא ביום חול. ובאמת מארי דחושבנא ובעלי הנפש, גם מכוח זה שניתן אז לנו במעמד הר סיני, יכולים לבוא לתוצאות החשבון הכל כנ"ל. או יש לומר, כמו שבית דין של מטה כוחם יפה על ידי קידוש החודש, שהוא בידם לדחות לגמרי ראש השנה על יום אחר, כמו כן כוחם יפה לדחות את יום הכסא והדין מיום א' של ראש השנה שחל בשבת על יום ב', ולהשאיר את יום א' בקדושת יום טוב שחל בשבת [יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, לשון המשנה (ראש השנה כ"ט עמוד ב), היינו שאם חל בשבת הוא יום טוב, ולא יום דין. שמעתי].

ובדרך זה שתקיעת שופר בראש השנה תעודתו וסגולתו "זכרון כפול" למטה ולמעלה, ועל ידי זכרון למטה את מעמד הר סיני נתעורר זכרון טוב למעלה כנ"ל, נבין לפרש כוונת המסורה בבעל הטורים פרשת אמור פסוק "שבתון זכרון תרועה", וזה לשונו: זכרון ג' במסורה. דין, ואידך "אין זכרון לראשונים", ואידך אין "זכרון לחכם עם הכסיל". היינו שעל ידי זכרון של שופר עם תעודתו וסגולתו זכרון כפול כנ"ל, "אין זכרון לראשונים", על פי לשון הש"ס ראש השנה (י"ז עמוד א) תנא דבי רבי ישמעאל "מעביר ראשון ראשון" וכו', אמר רבא ועוון עצמו אינו נמחק [אלא מונח לצד אחד, דאי איכא רובא עוונות בהדי האי עוון, מתחשב בהדייהו למנות עם רשעים גמורים, לשון רש"י שם]. אמנם על ידי שופר, שתעודתו וסגולתו זכרון כפול ושלמטה מזכיר ומעורר עד גם לתשובה מאהבה כנ"ל, ועל ידי תשובה כזו גם הזדונות נהפכים לזכיות (יומא פ"ו עמוד ב). ו"אין זכרון לראשונים", גם "אין זכרון לחכם עם הכסיל", היינו לפעמים, ולפי שנבין בטח הוא רק באין עצה אחרת נגד הקטיגוריא של מעלה על המאד נדחים מאחינו בית ישראל שהם כאברים המדולדלין, ששכחו כבר בעצמם מקור מחצבתם שהם מזרע בירך ד', ואין בהם שום זכר של יהדות, עד שבכל הסניגוריא ומליצי יושר של מעלה אין בהם גם אחד שימצא עוד עליהם איזה לימוד זכות וכולם מסכימים לחובה, רחמנא ליצלן, אבל רחמי שמים המרובים עוד לא תמו ולא כלו, ומה מאד עמקו מחשבות ומפעלות תמים דעים. מה עביד קוב"ה, ישסה ויגרה את הארי ואת הדוב, חיות פראות מהלכי שתים ולפעמים עוד על ידי רמז או פקודה חשאית מאיזה מקום גבוה יתאספו ויתארגנו לחילים, "מאה שחורה" להשמיד להרוג ולאבד לשלול שלל ולבוז בז חיל ועושר של היהודים. ועל ידי פראי בני אדם וכסילים אלו ממציא השגחה העליונה עזר והצלה של לימוד סניגוריא גם על המאד רעים וחטאים הנ"ל, וממר מוציא מתוק, כי הניסיון הוכיח אשר הפראים והכסילים בעת עבודתם מעשה הפרעות ללשונותם למיניהם בזמניהם פאגראמען [פוגרומים], עקסצעסין [הוצאות להורג], לא לבד ישראלים חרדים או העממים (נאציונלים) מטרתם, כי אם גם על המתבוללים שכבר נטמעו לגמרי בין עמי הארצות ושגם בעצמם כבר שכחו גזעם ויוצאי חלציהם לא ידעו לגמרי מקור מחצבתם, גם על עצמות יבישות האלו יפרשו מצודתן לספחם לרשימת משפחת בית ישראל לשפוך גם עליהם חמתם ולעשות בם שמות בארץ. היו מקרים רבים במקומות פרעות, רחמנא ליצלן, אשר בתי משפחות מתבוללים כאלו חשבו להציל את עצמם על ידי מה שהעמידו בחלונותיהם ובפתחי בתיהם צלמי עץ ואבן שאולים משכניהם ואוהביהם האינם יהודים, אבל ללא הועיל, כי הפראים שוללי בז גם מבתים כאלו, וגם מבעד לחלונות פתחים ושערים מצוירים ומכוסים בסמלי עבודה זרה עוד הרגישו רגש וריח של יהדות. וכד הוינא עוד טליא שמעתי מאחד שהיה לו בעיר באלטא ברוסיא בעת הפרעות שם אח בעל בית הון ועושר גדול, אבל מצב ביתו ביהדות היה כל כך עני עד שיוצאי חלציו בני שתים עשרה וארבע עשרה, בעת שראו הוריהם פוחדים ורועדים וממהרים בהעמדת צלמים שאולים בחלונות פתחים ושערים, שאלו בתמהון, וכי גם עלינו לדאוג מפני הפרעות? וכי יהודים אנחנו? לא ידעו מאומה מזה עד עת הפרעות נוכחו לדעת על ידי השודדים ופוחזים כי גם המה יהודים ויצאו נקיים מהונם ועשרם, באופן שהשגחה העליונה משמשת באין עצה אחרת טכסיס של תעודת שופר וסגולתו "זכרון כפול", זכרון של מטה ומעלה ביחד, על ידי כסילים פראים ושודדים מזכירים הם למטה את נשמות הנדחות ועצמות היבישות את מקורן, אשר גם אבותיהם ביחד עמהם היו עם כלל ישראל במעמד הר סיני, להשיבם ולהחזירם לחיק אומתם עם ישראל. מזכירים הם גם לטוב למעלה אשר לא כמו שהחליטו הקטיגוריא ביחד עם הסניגוריא של מעלה שאין בעצמות יבישות אלו עוד שוס לחלוחית וזכר של יהדות, אבל הפראים וכסילים פסולי עדות אלו במעשיהם די עדות והזכרה לטובה שעוד גם בם ריח טוב של יהדות נרגש [טכסיס השגחה העליונה כזה, אם אמנם עיקר המטרה הוא המתבוללים הקיצונים, אבל מובן כיוון שניתן רשות למשחית אין מבחין בין רע לטוב, ואבי הוצא לקי גם כרבא]. וזה כוונת המסורה אשר המקיימים מצות שופר זכרון תרועה עם תעודתו זכרון כפול כנ"ל, יצילם ד' משוד ופרעות אין זכרון לחכם, לעם חכם ונבון יודעי תרועה, שהיא חכמה, עם הכסיל, אין צורך להזכירם על ידי כסילים ושודדים, חס ושלום, והם נזכרים למטה ולמעלה לטוב על ידי שופר.

מחזה כזה מטכסיסי השגחה העליונה ממין הנ"ל חזינו זה איזהו שבועות עברו במרחץ ציעכאטשינעק במדינתינו. נערכה שם אסיפת רופאי מדינתינו, בלי הבדל דת ולאום. כמובן קריאת האסיפה לא הייתה על ידי כסילים פראים ושודדים, כי אם על ידי נאורים ומלומדים דר"ים ופרופיסורים, שרי ומנהלי מעייני הישועה ומרחץ הנ"ל. כאשר נקראו כן נאספו גם רופאי אחינו בית ישראל. כולם גם יחד באו שמה בתור חברים אהובים העובדים לטובת מין האנושי, לטכס עצה לטובת חיזוק ויפוי מקום מעייני ישועה ומרחץ הנ"ל. נערכה ונתקנה שם לבסוף גם סעודת לגימא ומסעד לב, כנהוג באסיפת רעים אהובים ומלומדים כאלו. הקרואים נאספו לשני חדרי אוכל מתוקנים מראש שם, בחדר האוכל שהיה מיוחד ליהודים, נוכחו לדעת אשר יוצאי ירך ישראל, לא רק היהודים אבל גם המתבוללים, ואפילו המומרים, נבדלו מרעיהם אי-יהודים ממקורם, על פי הכנה לזה מראש שנעשה בטח על פי פקודה משרים המנהלים הראשים בחשאי ובסתר עד שלא הרגישו היהודים עד בואם לחדר האוכל המובדל עבורם. רופאי היהודים מצאו בזה לפי דעתם עלבון כבודם וגם יצאו במחאה נמרצה תיכף שם וגם בעיתונים וכנראה שרים המנהלים שם, גם בשנות המאה העשרים למספרם שהעמים הולכים קדימה (פראגרעס), צעדו הם צעד אחורנית וחזרו במעשה זו למאד נושנה, להחוק והנימוס של חכמי מצרים לפני איזה אלפי שנה, "כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים" וגו'. אבל גם יד השגחה העליונה הייתה בזה לחזור גם היא את טכסיסה מאז נגד הפוליטיקא של חכמי מצרים אז בפה רך. השגחה העליונה "הפך לבם לשנוא עמו" וגו' ו"נואלו שרי צוען". כן גם עתה אחרי אלפי שנה נגד השפת שקר אשר ישמשו בו רופאי אינם יהודים [ב]מדינתינו לקרוא בנוכח גם לרופאי יהודים "חבירים" "אהובים". השגחה העליונה גילתה את אשר בלבם, אשר מסוגלים היו גם הם במעשה זו למלאות תעודת וסגולת שופר, זכרון כפול, היינו להזכיר למטה את חבריהם המתבוללים הקיצונים את מקור מחצבתם, שהם זרע עם חכם ונבון. גם להזכירם לטוב למעלה, ולהיות עדים עליהם אשר גם בם עוד זכר רוח יהדות נודף.

תשובה בעשרת ימי תשובה ויום כיפור טובתה וסגולתה פשוטה ומאד מובנה. עבר אדם על שונים, רחמנא ליצלן, ושורת הדין לא טוב כירושלמי (מכות פרק ב) חכמה אמרה חטאים תרדף רעה, נבואה – נפש החוטאת תמות, תורה – יביא קרבן ויכפר. אמנם הקב"ה ברוב רחמיו אמר יעשה תשובה ויתכפר, ומודה ועוזב ירוחם. וכמה גדלה כוחה של תשובה, עד שבאם מאהבה יעשנה זדונות, עוד לזכיות יהפכו. וכי יש חיך עוד מתוק מזה? ולא עוד אלא שיש לקוות גם על גמול ושכר טוב גם על גוף מצוה זו של תשובה [עיין מנחת חינוך מצוה שס"ד]. ואם לא עשינו תשובה בעת תקיעת שופר כנ"ל, חוב קדוש על כל אחד ואחד שלא לאחר חס ושלום המועד זמן ארוך של עשרת ימי תשובה רצופים שניתנו לנו לחשבון הנפש ולשוב על כל מה שחטאנו, ובפרט בהסתר פנים בעניין חינוך בנים ובנות, "וירא ד' וינאץ מכעס בניו ובנותיו", ופירוד לבבות ושנאת חינם היא היא שהחריבה את ביתנו והגלה אותנו מארצנו, ועדיין מרקדת בנו, ומזה יסתעף לפעמים גם מחלוקת ובזיון תלמידי חכמים, והם עבירות מאד חמורות וכמעט גדול עונם מנשוא. אבל על כל פנים נשוב עליהם, והוא רחום יכפר.

סוכה וארבעה מינים ושמחת החג בסוכות ושמיני עצרת טובות וסגולות כולם גם לעורר אחדות בין אחינו בית ישראל ,כי אכילה ושתיה בשמחת החג על שולחן אחד שבסוכה אנשים שונים ביחד, גורם איחוד והתקרבות לבבות. וארבעה מינים מרמזים על כל ארבע כתות שבאחינו בית ישראל, כמבואר במדרש. ועל כולם ביחד שנעשים למצווה אחת, מברכין בשמחת הלב, וכל זה הוא הכנה לגמר ההתאחדות הגמור אורייתא קוב"ה וישראל על ידי שמחת תורה שבשמיני עצרת. כי בתורה כל כלל ישראל קשורים ואחוזים, כנודע בספרים בשם איזה מדרש אשר תיבת ישראל ראשי תיבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה". "הביאני המלך חדריו", זו מצות סוכה, שהביאנו מלכו של עולם בה, ועל ידי זה נגילה ונשמחה ב"ך, בתורה שבה כ"ב אתוון. ואוריתא קוב"ה וישראל חד, היינו נשמת כל אחד ואחד מישראל אחוז באות שבתורה הקדושה.

אבל ענין זה צריך עוד הסבר וביאור, כי באמת, וכן הוא בחומשים לבסוף חשבון מנין אותיות התורה רק שלש מאות וארבע אלפים ושמונה מאות וחמש, ולא ששים רבוא. ולכאורה יש לתרץ על פי דברי הפני יהושע קידושין כי יש אותיות אשר בם איזה אותיות, כגון אות ל' הוא כ' – ו', וכן אות מ' פתוחה, ועוד ועוד. אבל תירוץ זה עוד לא יעלה ארוכה, דכי רק שישים ריבוא יש בישראל, והלא אפילו בצאת ישראל ממצרים מספר שישים ריבוא היו רק בלמעלה מעשרים, אבל כולם היו הרבה יותר. זולת זה יש שבט לוי. וכעת יגיע מספר בני ישראל לערך חמש עשרה מיליון כן ירבה, ולנשמות כולם שורש ואחיזה בתורה. וצריכין אנו בזה למה שמובא בספרים בשם הגאון ז"ל מליסא אשר גם מקום הריקן והגיליון מן החשבון. ודברי פי חכם חן. כי בלא הריקן לא היה ניכר צורות אותיות, והריקן שמפריד בין אות לאות, בין תיבה לתיבה, בין שורה לשורה, בין פסוק לפסוק, בין פרשה לפרשה, בין ספר לספר והגיליונות, לכל יש רב ערך וחשיבות להיאחז בזה שהוא סומך ומחזיק גופי אותיות התורה, ולזה אין שיעור ומספר, ואפשר לכל ישראל להיאחז. אבל גם מובן פשוט שחילוק יש. ואם אמנם קדושת ספר תורה אחת היא, אבל אינו דומה משורשים ואחוזים באותיות והמה בכתובים, לאחוזים ומשורשים למקומות הריקנות. וגם באותיות מדריגות מדריגות יש. יש שמות קדושים, וגם שמות צדיקים וקדושים, וסתם אותיות. ולאידך גיסא, גם שמות עבודה זרה: "בעל צפון" ו"פעור", ושמות "בלעם", "עמלק" ועוד. וכל אחד ואחד מישראל לפי ערך נשמתו אחוז במקומו הראוי לו שבתורה הקדושה, שהיא פרודה לאותיות, תיבות, פסוקים, פרשיות, סדרות וספרים. אבל גם מחוברה ומאוחדת לקדושת ספר תורה אחת. ובזה נבין לפרש הפסוק "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד'", היינו התמימים לומדים דרכם בקודש מתורה הקדושה, שהוא שורש ואחיזת חיי נשמותינו. וכמו שהקפידה בתורה על נגיעה הפוסלת, כן להיזהר שלא לנגוע בחברו באיזה אופן שיהיה לרעה, חס ושלום. אבל גם שלא להפריד, חס ושלום, בין הדביקים. וכמו שהתורה, הגם שהפרידה בין ספר לספר, בין סדרה לסדרה, בין פרשה לפרשה, בין תיבה לתיבה, בין אות לאות, בכל זאת הכל ביחד היא תורה אחת. כן עלינו, עם בני ישראל, להתאחד כולנו ביחד, ואז רק אז אוריתא קוב"ה וישראל חד. ובהקדמת האבני מילואים חלק ב', בשם המהר"ל מפראג ז"ל, דכשיש אחדות בישראל, הטבע כופה אותם להיות צדיקים. ובזה יש לפרש הפסוק "ועמך כולם – צדיקים", היינו כשהם כולם ביחד מוכרחים להיות צדיקים, ונזכה לתשובה באחדות, וגדולה תשובה שמקרבת הגאולה (יומא פ"ו) בקרוב בימינו אמן

קונטרס אמרי שפר, קובץ דרושים, עמ' קעא, בתוך ספר מטה משה (ירושלים, תש"מ).

---

הרב נפתלי ספיבק (/שפיבק /שפיוואק) הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"ד לאביו הרב אליעזר ולאמו מרת חנה לאה. הוא נשא לאשה את הרבנית חיה צירל, בתו של אחד מחשובי בעלי הבתים בוישוגרוד, עיירה במחוז פלוצק שבפרובינציית מזוביה בפולין, ר' מנשה טאב. בשנת תרנ"ו (1896) התקבל כדומ"צ בקהילת וישוגרוד. במשרה זו כיהן תחת רבה הזקן של וישוגרוד הגאון רבי משה יחזקאל בידרמן ותחת הגאון הצדיק רבי דוד בורנשטיין הי"ד – אשר מילא את מקום רבי משה יחזקאל לאחר פטירתו בשנת תרס"ו (1906) ולימים מילא את מקום אביו ה"שם משמואל" כאדמור מסוכוטשוב). בימי מלחמת העולם הראשונה השתדל רבות אצל שלטונות הצבא הרוסי לסייע לבני עירו, והצליח מספר פעמים לשכנע קצינים רוסים למחול ליהודים אשר עמדו להוציא אותם להורג. הרב נפתלי ייסד את אגודת ישראל בוישוגרוד ועסק בצורכי ציבור. הוא נודע כבעל צדקה התומך בעניים בנדיבות, למרות שבביתו היתה דלות קשה.

בשנת תרפ"ה נבחר לרב ואב"ד קהילת וישוגרוד..

בכ"ה באלול תרצ"ט (09.09.1939) כבשו הגרמנים את וישוגרוד, ולמחרת נחטפו יהודים לעבודות כפייה. ב- 10.1939 סופחה וישוגרוד לרייך השלישי. אחרי סוכות אולצו יהודי העיירה לשאת טלאי צהוב ולהסיר כובעם בכבוד בפני כל גרמני. כל העסקים היהודים חוסלו. בישיבה מנהיגי הקהילה, בחורף ת"ש, בה דנו על ענייני חלוקת כספים שהגיעו אז מארה"ב לחלוקה בין הנצרכים, השתתף הרב ספיבק. הייתה זו הפעם האחרונה בה הגיעו כספים מארה"ב, והפעם האחרונה בה ישבו מנהיגי הקהילה עם הרב. בפגישה זו אמר הרב:

רבותי, אחים, אינני יודע ברור אם עוד נפגש פעם ואם בקרוב, אך דבר אחד זכרו נא תמיד, שתי נקודות שהן במאונך בצורה זו .. פרושן אלוקים, אך אם שתי נקודות אלה מסתדרות במאוזן אחת על גבי השניה בצורה זו : הן כבר אז סוף פסוק. דעו נא אחי היקרים אנשי וישוגרוד, אנו נתונים בצרה גדולה ודבר אחד יכול במקצת להקל על לבנו, אם יהודי אחד לא ירהב בשני ואם האחד יעזור לרעהו, רק זה עלול להקל על מצבנו במקצת.

יהודי וישוגרוד הצטוו להרוס במו ידיהם את מבנה בית הכנסת, ונאמר להם כי מי שלא יישמע לצו יירה במקום. תחת מטר צליפות מגליבים, כשידיהם נוטפות דם וגופיהם הכחילו ממכות, הרסו היהודים את בית הכנסת ואת בית המדרש. בשנת 1940 נהרסו עוד רבים ממבני הקהילה, ובהם המקווה. היהודים אולצו לגור ברובע יהודי פתוח, ולשם ריכוזם בגטו גורשו רבים מבתיהם. הם הצטוו לעזוב את דירתם בתוך 50 דקות, וכל מה שלא הספיקו לקחת איתם – הוחרם. 120 מיהודי העיירה נשלחו למחנה עבודה בביילסק.

בז' באדר תש"א (06.03.1941) רוכזו יהודי העיירה בשוק. הגרמנים ועוזריהם צעקו על היהודים והיכו בהם. גרמני התקרב אל הרב נפתלי ספיבק שעמד בראש תור הנאספים, והמטיר עליו מכות שוט, בראשו, בפניו ובכל גופו. הרב עמד זקוף, תקוע על עמדו ולא זע. לאחר סלקציה שולחו כ-700 יהודים ובהם הרב ספיבק, במשאיות דחוסות, למחנה המעבר בדז'יאלדובו. משם הם הועברו בי"ג באדר תש"א (12.03.1941) לקילצה, ומשם לסלופיה נובה שבה שהו בתנאים קשים ביותר. רק 3 או 4 מהמגורשים שרדו. שטח הגטו צומצם לאחר הגירוש ובהמשך אותה שנה הוא גודר בחוטי תיל ונסגר.

שרידים כתביו של הרב נפתלי נמצאים בכתבי עת תורנים ובתשובות המופיעות בספרי חכמי דורו. דרשותיו של הרב יצאו לאור בקונטרס "אמרי שפר" שהודפס בסוף ספרו של אחיו, הרב משה מנחם מנדל ספיבק הי"ד, "מטה משה" (מהדורת ירושלים, תש"מ). שם גם הובאו תולדותיו – ונכתב בהם כי הרב נפתלי "עלה על המוקד יחד עם בני קהילתו ביום ז' אדר תש"א". הי"ד.

 

מספר הצפיות במאמר: 91

בתאריך 15.03.1939 נכנסו חיילי הנאצים לצ'כיה. רוסיה הקרפטית ומרמרוש כולה, נכבשה בהסכמת היטלר בידי חיילי הונגריה, משנת תרצ"ט. בשנת ת"ש גזרו ההונגרים "חוקי יהודים", באמצעותם גזלו את פרנסת היהודים ושלחו את היהודים לעבודה מפרכת ב"מחנות עבודה", ומשם נשלחו למקומות שונים ברחבי המדינה שנכבשו בידי הנאצים, שם קצצו את זקנם ואת פאותיהם והעבידו אותם בפרך בתאים תת אנושיים. עד מהרה הפכו האברכים הצעירים שגויסו למחנות, לגופות צנומים עם עיניים כהות, בשל המחסור במזון ותנאי המחיה הבלתי נסבלים, ורבים מהם נפטרו תוך זמן קצר.

בערב יום הכיפורים, שנת תש"א או תש"ב, עמד הרב משה דייטש בבית המדרש, הביט בנערים ובזקנים שנותרו בו עטופים בטליתות ודואגים לשלום אחיהם ולגורל כלל ישראל.

הרב נשען על העמוד, והתחיל בלא כח בדרשתו:

שלמה המלך שר בשיר השירים (ב,יד), "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה". ויש לדייק בלשון הפסוק, לכאורה יותר מתאים הסדר: הראיני את מראי, השמעיני את קולך, כי מראך נאוה וקולך ערב, ולמה הקדים בנתינת הטעם קול לפני מראה?

ויש לבאר על פי משל: למלך אחד היה בן יחיד, מצויין במעלות נשגבות, והאב, המלך, אהב אותו כבבת עינו. פעם אחת חטא הבן ועבר על חוקי המדינה. השרים הממונים טענו, כי דין אחד לכולם והעמידו את בן המלך למשפט. הבן יצא חייב בדינו ונגזר עליו להיות גולה מחצר המלכות למספר שנים. וכך הווה. הבן נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר. והמלך, כמובן, רדאג ונאנח על בן יחידו שהוגלה מעל שולחן אביו… ויהי בראות השרים צערו של המלך, לפירסום בכל המדינות ובו כתוב לאמר: אמנם, חטא בן המלך ועליו לערוך גלות, בכל זאת בקשתנו שטוחה כי יקבלו אותו בסבר פנים יפות, לדאוג בשבילו לאכסניה הגונה, מזון וכדומה.

מובן מאליו, כי המכתב הזה עזר הרבה, ובכל מקום קבלו את בן המלך בכבוד. הבן הציג את עצמו מי הוא, וגם הכרת פניו ענתה בו כי הוא איש עדין, מחונן במעלות, ואף אחד לא הטיל ספק באמיתת הדברים שהצעיר הזה הוא בן-מלך!

 ברם, פעם אחת קרה אסון לבן בדרכו. הוא הגיע למקום אחד, בו היו למלך אויבים בלב ונפש ואמרו בלבם: עכשיו הזמן לנקום את נקמת המלך בבנו. מה עשו? הסירו מעליו את הבגדים היפים, בגדי מלכות, היכו אותו ועשו לו פצעים בגופו ובקלסתר פניו. הבן אמנם טען והתחנן, כי הוא בנו של המלך, אבל לא האמינו לו, אפילו ידידיו של אביו המלך. זאת ועו, לא נתנו לו אפילו את רשות הדיבור, כאשר ביקש ורצה להוכיח בסימנים מובהקים כי הוא בן-מלך. השמועה הרעה הגיע להמלך והשרים, ולבם כואב על צער הבן. היה שם פיקח אחד שהציע לשלוח "מכתב-חוזר" שני, בו יסבירו את אשר קרה לב המלך מאת שונאי המלך. ובכן, הבקשה היא שבכל מקום בואו של הבן, כאשר יספר להם את יחסו וסיבתהגלות, יתנו לו לתאר לפניהם את כל הקורות ואת דברי הימים של המדינה, ובכך, כלומר בקול הנעים, וברוב חכמתו ובסגנון שיחותיו, יבינו המבינים, כי אמנם לפניהם עומד בן-מלך, אשר יזכה בקרוב לשוב אל בית המלכות וישלם להם כגמוליהם. וכך הווה. האיגרת הזאת השנית הצלה את חיי הבן הנודד.

והנה הנמשל: המלך, מלכו של עולם כולו, בחר בעם ישראל כעם יחידו וסגולתו. אבל חטא העם הזה ונגזר עליו גלות. בצרתם לו צר. גם שכינתא בגלותא.הקב"ה כואב ומשתתף בצער עמו. מה עשה ה' יתברך? הוא, בכבודו ובעצמו, שלח מכתב-חוזר לשרי המדינות, בהם עורכים בני ישראל את גלותם, והזהי אותם כי לא יכבידו עליהם את עול הגלות  השיעבוד, אלא רשות נתונה להם לחיות את אורח חייהם, לעסוק בתורה שקיבלו מסיני ולאפשר להם לפרנס את עצמם בכבוד, כראוי ונאה לבני מלכים. וכך היה, בערך, בכל הדורות והגלויות. אפשר היה, פחות או יותר, לחיות ולהתקיים בין העמים. ברור, כי היו יוצאים מן הכלל ועם ישראל סבל ודמו נשפך כמים, כידוע לכל, ואין כוחי להאריך בפרות מכאיבות אלו.

אנו חיים כעת בימים קשים ומרים מאוד. שונאי המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואת עם הנבחר, קמו עלינו בקנאה ורציחה שקשה להגדירם בפה ובמלים פשוטים. שודדים ורוצחים שולטים בנו, הפשיטו מעלינו את לבוש ישראל, הסירו את צלם אלוקים מעל פנינו, הורגים ושורפים זקנים ועוללים. כל העולם כולו נגדינו. אנו אמנם מאמינים כי אנחנו בני א-ל חי, בני מלכים, אבל היינו ללעג ולקלס. ובכן אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. עלינו להרים את קולנו, קול יערב, להרבות בתפלה ובתחנונים, עד שנזכה לגאולה ויכירו הכל וידעו כל יושבי תבל, מי אנו ומה מקור מחצבתינו. צאן קדושים. יהודים של קידוש השם!

וזוהי הכוונה הפסוק הנ"ל: "יונתי", עם ישראל שנמשל ליונה, "בחגוי הסלע", בבקעי הסלעים, בדרכים לא דרכים, שבר על גבי שבר, "בסתר המדרגה", הסתרת פנים במדרגה הכי גדולה. "הראיני את מראך", היו זמנים שהיינו בגלות, אבל המראה, הצורה וזיו דיוקנה של יהודי לא נפגמו, הכירו, ועל כרחך הודו, גם האומות אשר בתוכם היינו שרוים, כי יש מה שהוא מיוחד בדמותו ובצלמו של יהודי, ואפשר היה לסבול את עול הגלות. ברם, כעת אנו חיים בזמן שהצוררים היכו ועשו בנו חבורות ופצעים, עד שאי אפשר להכיר את פני-יהודים, כי הם בני המלך, מי שאמר והיה העולם ויושב על כסאו ודן את כל העולם. ומה עלינו לעשות עכשיו? "השמיעיני את קולך", אסור לנו להתייאש, אלא להרים את הקול – קול יעקב – "כי קולך ערב". הקול הערב והנעים מעיד בנו, כי אנחנו, ורק אנחנו, שמענו את הקולות והברקים במעמד הר סיני וקיבלנו עלינו את התורה, הכוללת את ה"לא תרצח" וכו'. ואנחנו מאמינים ומקווים כי יבוא היום, ובקרוב בימינו, נזכה גם כן להחזיר לנו את הדמות והמראה המקורי, "ומראך נאוה", דמות וצלם של בני מלכים, שחזרו לשולחן אביהם מתוך גאולה שלימה. אמן ואמן!

(הדרשה האחרונה ששמע ממנו בנו ר' יהודה יואל דויטש, הובאה בספרו משנת פני אבא, פני משה, דרשות)

---

הרב משה ב"ר יהודה יואל דייטש, היה אב"ד קהילת קודש גניטש שבמחוז מרמרוש במשך 25 שנה. 

המשיך לעודד את צאן מרעיתו והאמין באמונה שלימה כי זממו של היטלר לא יעלה בידו, ובטח יהיה "המחנה הנשאר לפליטה". הרב נספה באושוויץ, ורבים מדרשותיו אבדו ונשכחו בשנות החורבן. שרידים מתורתו ומפרקי חייו הובאו בספר שהוציא לאור בנו יהודה יואל דויטש, "ספר משנת בית אבא: שאלות ותשובות וקצת אגדה" (ניו יורק, תש"ם) אליו צירף חלק שני בשם "נרות לקדושי עליון: סיפור מחיי בית אבא והסביבה ופרקים על חיי היהודים במרמרוש, באספקלריא של הלכה, כפי שהם משתקפים מתוך ספרי ההלכה והאגדה".

מספר הצפיות במאמר: 455

אמר נכד המחבר כאשר נשאר עוד מקום אמרתי להציג פה מחידושי אדוני זקני זצ"ל.

במדרש בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה. והוא סתום מאד. עוד במדרש אגדת בראשית חכו ממתקים בשעת מתן תורה, כלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. וצריך גם כן ביאור. עוד במדרש שוחר טוב, ה' אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים.

ויבואר כל זה על דרך מאמר לקונה עבדיו בדין. כמו על דרך משל למי שנתחייב למלך עד שהוכרח למכור את עצמו למסור את עצמו לגמרי לעבודת המלך. כמו שאמרו השבטים ליוסף מה נאמר לאדוני כו' הננו עבדים לאדוני. וזה שורש התשובה וזה מאמר אם כעבדים. והיינו, אם חלילה אבדה מדרגת בנים, היינו שאין אנו ראויין, אז לעבדים נמכרנו. על דרך, כי עמך הסליחה למען תוורא. והיינו על ידי שאתה בטובך סולח לנו בחנם, על ידי זה אנו משעבדין עצמנו לעבדים. וזה למען תוורא, על דרך הכתוב אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. ועל ידי הסליחה נצמח לנו היראה. כחוק העבד נאמן. וזהו שאמר הכתוב למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. והנה משפט הוא רחמים. והיינו שיש לנו עמידה וקיום בדין. הוא על ידי זה שהכל עבדיך. היינו, מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים מחדש בזריזות רב ונפלא בחוק עבודת עבד נאמן אשר מורא רבו עליו. וזהו שאמר הכתוב גם כן לעשות משפט עבדו דבר יום ביומו. ויבואר גם כן הא דאמר בזוהר הקדוש על ויהי היום שנאמר באיוב דהוא יום ב' דראש השנה, ויבואר גם כן הא דלא נאמר מקודם ויבוא גם השטן להתייצב וכו', רק אחר כך ויהי היום ויבואו וכו' ויבוא גם השטן להתייצב על ה'. והיינו על פי דברי הזוהר הקדוש הנ"ל. וניחא גם כן הא דשני יומא דראש השנה כיומא אריכתא, היינו משום דעיקר צמיחת הסליחה הוא למען תוורא. והיינו לשנס מתניו לעבוד עבודת עבד. וזה שאמרו שמחויב הבעל תשובה לעשות חבילות מצות, על דרך שאמרו בתחבולות תעשה מלחמה. והיינו הגם שאין נקי, מכל מקום אין לשער גם על פי פשטו לגודל חסד שעשה עמו ה' יתברך לקבלו, מה שבאמת לולא רחמי שמים הכל אומרים נואש, כמו שכתוב במדרש שאלו לחכמה וכו'. וגם אם התשובה היא בעומק ובמרירות הלב שעלה על לבו קיצורו בעבודת המלך עד הלום, כל אדם לפי מה שהוא, וכמה שנים וזמנים חלפו עליו שהמרה פני עליון, עד שנקרא ה' יתברך מלך עלוב, כמבואר בספרם הקדושים. וכמה טובות שקבל משמים. ומעודו לא התפלל אף פעם אחת כראוי. איך לא יחרוד האיש על כל פנים ביתר שנותיו להכביד העבודה עליו. וזה שרמזו בחבילות, כמו שמעמיס עליו חבילה גדולה. היינו כדי לכפר על רפיון ידיים שעבר עליו עד כה. ובזה ישא המלך פניו. והיינו, הגם שבצדיק מעיקרו יש בכח לתקן נפש-רוח-נשמה שלו במצוות הנוגעים לנפשו וידע אינש בנפשו תכלית ביאתו לעולם. ולהרמב"ם גם במצווה אחת יש להחיות נפשו לעולם הבא. אולם כל זה אינו כי אם במי שלא קלקל ולא הרבה לפשוע. אבל במי שהעווה ועיקש דרכו, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וכמה נפשות נתקלקלו על ידו, וגם הרי נדבק בנפשו חלק הרע. כמו שנתעבר בצדיק בעשותו טוב נשמת צדיק לסייע לטוב, כמו כן  להיפך חלילה מדביק בנפשו חלק הרע משל רשע אחר. ואחר כך החי יתן אל לבו לתקן את זה. מחוייב לתקן ולגרש גם את חלק הרע. לזה אין לשער גודל הזריזות לבעל תשובה לבל ייתן דומה לנפשו. וזהו שאמר חבילות של מצוות, היינו, שלא די הנוגע לחלקו לבד, כי אינו יודע איזה יוכשר וגם גודל החשק שצריך לו, כי נעשה כבריה חדשה. וזהו שאמרו במדרש ועם נברא יהלל, על בעלת תשובה. ומטעם זה שני ימים דראש השנה כיומא אריכתא, היינו להתחיל מחדש. ועל ידי זה הוא שורש הסליחה למען תוורא, היינו לקבל עליו מורא אדון לבל להתרשל עוד. וזהו שביום ראשון באו בני אלהים, היינו לקטרג על מדריגת בנים ויבוא גם השטן בתוכם, ועם כל זה אין לו רשות לקטרג, דעל ידי הקריאת שמע שמקבלין עלינו עול מלכות שמים ועול עבדות ואנו מקנין ומוכרין עצמנו, על דרך לקונה עבדיו בדין. ורק ביום השני, היינו שמתחיל שנה הבאה להבא אז ויבוא גם השטן, היינו שהגם שהוא גם עובד למלך הכבוד כדאיתא בספרים הקדושים ובזוהר הקדוש. וזה מאויבי תחכמני מצותיך, היינו שיש ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא האיך לעבוד למלך הכבוד מעבודת היצר שמשנס מתניו בכל עוז לפתות ולרמות, והכל כדי ל עשות שליחותו לנסות בני המלך, כהמשל בזוהר הקדוש מבן המלך. והוא שעובד עבודת עבד וכו' יש לו רשות ביום השני לקטרג, באם חלילה יש רפיון ידים על קבלתם מחדש כחוק הקצוב לבעל תשובה לעשות חבילות, והיינו, עם חשק חדש כמי שלא טעם טעם עבודה מעולם. כיון שצריך לתקן הכל כנ"ל. וזה לעשות משפט עבדו, היינו לרחם עלינו מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים עבדות מחדש, וזה למען תוורא. דבר יום ב יומו דדריש בזוהר הקדוש על שני ימים דראש השנה, והיינו שני ימים שהם כיום אחד, והיינו הלהבא מכפר על העבר ועל ידי זה מוסיף עבדות. ואדרבא, על ידי הרפיון שעד עתה עושה חשק חדש, כמו שלא טעם מעולם, כמשפט לעבד נאמן. (וזה יום ביומו, על דרך שאמרו במק"מ דמילוי יום הוא גם כן יום, היינו החשק דהוא מילוי).

והנה עשרת ימי תשובה המה נגד י' ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום וה-י' ניסיונות המה נגד י' דברות. וניסיון י' העקידה, הוא נגד לא תחמוד. וזהו שאמרו במדרש, ניסיון הראשון בלך לך ניסיון האחרון בלך לך. ואין אנו יודעין איזה חביב. הוי אומר שניה חביבה מהראשונה. והיינו על דרך שהרעישו כל מפרשי התורה על לאו דלא תחמוד. דמי יאמר זכיתי לבי. והרי זה תלוי ברצון האדם וחשקו ומי ישקוט סרעפי אנוש המעותד ותאב לכל חלק רע ואיככה יצדק אנוש בתחבולותיו.

האמנם באמת נכון הדבר דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו והאדם מחוייב לזכך נפשו בכל המוטל עליו מה שביכולתו לעשות בהדיברות שקדמו, וממילא יוושע גם בזה. כי לא ינוח שבט הרשע וכו':

ויבואר עוד דגם מצוות עשה של אנכי לא נאמר בדרך ציווי, כי אם שהוא כך. והיינו, שלא יתכוון לצוות טרם שקיבלו עליהם עול מלכות שמים, ואיך יצווה האדון כי אם לעבדו. רק שבאמת ה' יתברך מאיר עינים, כמו שאמרו במדרש שפתח כל הרקיעים וראו שאין עוד מלבדו, ואז פתח אנכי. והרי גם זה תלוי במחשבות ובאמונת הלב וגם כן לא יתכן בדרך ציווי כלל, כי אם שבאמת הוא כך. וזהו וכל העם רואים את הקולות, היינו דאחת דבר אלקים, היינו אנכי, כי לא יתכן בדרך ציווי כמו שמצווה אדון לעבדו לשמוע בקולו. רק שבאמת ראינו כן. וזה רואים את הקולות, אשר באמת מצד מעמד הנבחר הקדוש הזה האמונה תקוע בלבנו עדי עד, כמאמר אתם ראיתם. ועל ידי זה נעשינו עבדים ביתר הדברות, ושוב בלשון ציווי נאמרים, כיון שכבר קבלנו עלינו עול מלכותו במאמר אנכי אשר בעיננו ראינו בכל העולמות העליונים כי אפס זולתו, ושוב יתכן עולו עלינו כמו שמצווה האדון לעבדיו לקיים גזרותיו. והנה נעוץ סופן בתחילתן, ומאמר אנכי כנגד לא תחמוד, כמו שכתבו מפרשי התורה. והיינו מי שיש לו אמונת אומן שה' יתברך נותן כח לעשות חיל, לא יחמוד מה שיש לחבירו. וכמו שה' יתברך אחד, כמו כן ברא כל הנבראים להראות על ידי זה יחודו ולא ברא דבר אחד לבטלה ומה שמורה זה לא מורה זה והכל כדי להתוודע ולהגלות על ידו כי בורא עולם ה', כי הכל ברא לכבודו, וכיון שהכל כדי להתוודע, לא שהוא צריך חלילה לבריותיו, אם כן למה יברא שני דברים הדומים כיון דלא יתוודע מזה יותר מחבירו, וזה דאיתא ואין פרצופיהן דומות ואין דעתן דומות והכל כדי להתוודע ולהגלות שהוא אחד. וכמו כן יש לכל אחד מה ששייך לחלקו כיון דאין בריה סותר לחבירו ואין ראי זה כראי זה, אם כן הכל חד, ומי שמזכך נפשו להאיר באור ה' באנכי הוא נקי גם כן במצות לא תחמוד, וזה הניסיון האחרון שהוא כנגד לא תחמוד.

וזה מאמר קח נא, והיינו על דרך שהמלך חושק לחפץ שיש לעבדו ומבקש ממנו שייתן לו, וזה ולא חשכת את בנך ממני. ומיושב גם כן הא דלא ציוה מפורש לשחטו. כיון דהוא נגד הלאו דלא תעשה, והיינו להקריב בנו מחמד נפשו לבטל חמדתו מפני חמדת השם שמבקש ומחמד לבנו, ואם היה בדרך ציווי מהשם, הלא אז כבד קנאו השם ולא היה נקרא כלל חמדה, דהרי חמדה הוא שחומד של אחרים. לזה היה מוכרח ניסיון זה להיות בדרך בקשה. ובאמת זה ענין קשה עד מאד כיון דתלוי רק במחשבה, כמו שדברו המפורשים בלאו דלא תחמוד. וזהו שאמר במדרש הנ"ל ניסיון האחרון כניסיון הראשון בלך לך, וקשה הניסיון משל ראשון. ועם כל זה כיון שכבר זיכך נפשו בניסיון הראשון בלך לך, דהיינו נגד אנכי. וזה אל הארץ אשר אראך דייקא, דהיינו כמו שפתח הקב"ה הרקיעים בשעת מתן תורה, כי אפס זולתו, ואז נעץ תחילתן בסופן, ושוב גם בניסיון האחרון ביטל כל חמדתו להקריב בנו מחמד נפשו כדי לקיים חמדת השם לבנו. וזה כ ל עניין הלאו דלא תחמוד, דמבואר בזוהר הקדוש הא חמדה דאורייתא צריך, והיינו שלא יהיה לו חמדה זרה וכל חמדותיו לאורייתא ולעבוד השם:

וזה אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים. היינו דראש השנה הוא יום הראשון מעשרת ימי תשובה והוא לזכך נפשו באנכי. ואז הוא אור גדול מה שה' יתברך פתח כל הרקיעים וראינו בעינינו וזה אתם ראיתם כי מן השמים. וזהו, אל הארץ אשר אראך, דהוא ניסיון הראשון. ובאמת לכל בני ישראל אור במושבותם. ואמנם יתד תקועה במקום נאמן באין סעפים כלל חלילה. ואני חומה. וזה גם כן אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון, והיינו בראש השנה, דאז מקבלין עול מלכות שמים ומזככים עצמן באנכי, מה שהאור מאיר להם שהוא שליט בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד. ועל ידי זה, ישעי ביום הכיפורים, היינו הגם שאז אין מצידנו כח ואונים כלל להתגבר כי מי יאמר זכיתי לבי. כיון שהוא נגד לא תחמוד. רק שעל ידי שמזככין עצמנו באור הראשון באנכי, ממילא ניוושע ביום הכיפורים על ידי נעוץ סופן בתחילתן, דהכל חד, דעל ידי אנכי וכו' כנ"ל:

וזה שמתווכין השלום ביום הכיפורים כיון דהוא נגד לא תעשה, והיינו דאין אחד סותר לחבירו וסר המשטמה והקיטרוג והשנאה שבין אדם לחבירו:

ובישעיה רחצו הזכו וכו', והוא נגד עשרת ימי תשובה. וכנגד יום הכיפורים לא חשב בפועל מה לעשות כי אם, אם יהיו חטאיכם כשנים. והיינו, דבאמת אין באופן להוושע ביום הכיפורים אם לא בעזר שדי ממעל, דהניסיון בזה הוא קשה עד מאד, דהרי לא תחמוד אין ביד האדם:

וזה גם כן מה שנאסר לכהן גדול לכנוס בבגדי זהב ביום הכיפורים על דרך הכתוב הנחמדים מזהב ומפז ומתוקים, ועל דרך שאמרו המפורשים דבזהב יש סגולת חמדה מה שאין במתיקת דבש. והרי יום הכיפורים הוא נגד לא תחמוד, והיינו לבטל כל הכסיפין והחמדות זרות מזהב ופז, לזה נאסר אז לכנוס בבגדי זהב ואבנים טובות שעל לבו, ורק לבטל כל החמדות והכסיפין למה שה' יתברך חומד, כמו שביטל אברהם אבינו עליו השלום חמדתו לחמדת השם:

ויבואר בזה גם כן המדרש חכו ממתקים בשעת מתן תורה וכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. היינו דהמתיקות לפעמים נפסק על ידי שקץ בהן מחמת רוב הרגלו בהם. וכלו מחמדים כשמקבל השבים, היינו, בשעת גמר, דמשעת מתן תורה עד יום הכיפורים דאז ניתנו לוחות אחרונות, דהימים בחשבון הזמן, כמו שכתב בתנא דבי אליהו איך היתה כמעט נפשם יוצאת אז מחמת רוב חמדתם, לבעבור כי נפשם ידעה מאד כמה הם חייבים למלך הכבוד ובמה יזכה עבד את נפשו כיון דאין לו כל מאומה וכמשפט לבעל תשובה שצריך לחבילות מצוות, והיינו כמעט לכנוס בתוך גבול חבירו ולעשות יותר מכפי המוטל עליו לעבוד על חלקו, דזהו מרומז בלשון חבילות, והיינו מחמת שיצא מקו המשפט והלך בדרך עקום ואז עליו לתקן גם חלק הרע שנדבק בנפשו. והיינו לחמוד גם של אחרים. וזה חמדה דאורייתא ולא ימעט בעיניו לעבוד בכל מאמצי כחו תחת אשר העווה עד הלום ברפיון ידים וזה תקנתו לעשות לו חשק חדש על ידי זה שלא עבד עד הלום. ואדרבא על ידי זה יהפך הרע לטוב, שעל ידי הרפיון שעד הנה יהיה לו חשק חדש וחמדה רבה לעבוד גם בעד אחרים כחק עבד נאמן לעבוד עבודת רבו בלי ליאות. וזה נגמר ביום הכיפורים שהוא נגד לא תעשה וביטל כל חמדתו לחמדת חי עולמים. וזה כלו מחמדים, דייקא כשהוא מקבל השבים:

וזה בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו, אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה, היינו ביום הכיפורים בשעתו דזה הניסיון האחרון היה ביום הכיפורים וביקש אז שינתן לבניו באלו הימים עשרת ימי תשובה בכדי שיעמוד להם זכות אבינו שביטל כל חמדתו לחמדת בורא עולם ועל ידי זה נזכה בתשובותינו שיפתח לנו חשק וחמדה חדשה על ידי שאנו רעבין עד הלום ויהיה לנו חמדה חדשה לעשות חבילות של מצות כמשפט לבעלי תשובה ולעבד נאמן. ועל ידי שכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים כמו שעמד אברהם ונצרף בלא תחמוד כי אם לחמדת חי עולמים. הרחמן ייתן בלבנו לעשות תשובה שלימה אמן:

(חיל וחוסן, הרב ישראל זילברמינץ הי"ד בשם סבו הרב חיים יהודה ליב הלוי זצ"ל)

---

הרב ישראל ב"ר צבי מנחם הלוי זלברמינץ הי"ד, היה הרב והאב"ד של קאזמיר דלובלין (קאז'מייז' דולאני).

בשנת 1916 כשהתקרב הצבא האוסטרי לגדול הוויכסל, גרשו הרוסים את יהודי קוזמיר לעיר לובלין, בה השתוללה מגיפת החולירע שהפילה חללין רבים. לאחר שהצבא האוסטרי כבש את קוזמיר, הורשו היהודים לחזור לעירם. שריפה שפרצה בעיירה כילתה את רוב בתי היהודים, רבים מהם אבדו את רכושם והגיעו עד פת לחם. כדי לפרנס את בני ביתם, הועסקו ראשי משפחות רבות, גברים ונשים, על ידי השלטונות בעבודות חפירה ובבנין ביצורים על שתי גדות הנהר. העובדים היהודים הועברו מידי יום לעבודתם בגדת הנהר המרוחקת במעבורת, ובה הם חזרו לביתם בערב. באחד הימים, עם רדת השמש, טבעה המעבורת שנשאה כ-200 איש, מתוכם הצליחו להינצל רק כחמישים. כמעט כל משפחה שכלה לפחות אחד מבניה, והלוויות ארכו כשבוע.

בשנת 1917 מופיעה בעיתון "העם" כתבה מאת הרב זילברמינץ, ובה הוא מספר על האסון הנורא של התהפכות המעבורת וקורא לבוא לעזרת האלמנות והיתומים הרבים:

חתימתו מופיעה עם חתימת רבנים רבים על כתב מחאה בעיתון הדרך, עיתונה המרכזי של ההסתדרות העולמית של אגודת ישראל (תר"פ). הערה שלו מופיעה באהל מועד, ב, סימן קצ"ב והובאה בקובץ מפרשי התורה (תרצ"ג).

בתקופת השואה הכריחו הנאצים את יהודי העיר לעסוק בעבודות כפייה ולסלול כביש הבנוי מאבני המצבות של בית העלמין היהודי. במאי 1940 הוקם גטו קוזמיר, אליו הובאו גם יהודים מפולאוורי ומעיירות אחרות במחוז. הגטו הוקף בגדר תיל, והיציאה ממנו הותרה רק לעבודה או באישור מיוחד. בעיר הוקם גם מחנה עבודה לכ-120 עובדי כפייה. בחורף 1940/41 אסרו הגרמנים על פולנים להיכנס לגטו ולסחור עם היהודים, הרעב בגטו גבר, ופרצה בו מגפת טיפוס. ב-1942 הובאו למחנה העבודה יהודים שגורשו מסלובקיה.

 בספר הזכרון לקהילת קוזמיר מוזכר שהרב, שהיה חולה לב ובא בימים, הוכה ע"י הנאצים כשניסה להוציא מהעיר את תשמישי הקדושה של בית הכנסת. המכות חדלו רק כשבת הרב רחל שיחדה את ראש העיר והבטיחה לו שעון זהב יקר. הם הטילו על הקהילה קנס כבד שהיה עליהם לשלמו בזהב. בז'-ט' בניסן תש"ד (27-25.03.1942) גורשו כאלפיים היהודים מגטו קוזמיר, לגטו אופולה, שרחוקה ממנה 21 ק"מ, בדרך אל מותם. באוטוביוגרפיה של ש. ל. שניידערמאן מובא שבראש הקהילה הגולה, עמד הרב ישראל זילברמינץ ובזרועותיו ספר תורה.

חלק מהמגורשים נרצחו במקום, קצתם למחנה העבודה בנלנצ'וב, והאחרים גורשו בי"ב בניסן תש"ד (30.03.1942) לבלז'ץ עם שאר תושבי גטו אופולה. הועמסו על קרונות מסע והובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ. ספר הזכרון לקהילת קוזמיר מנציח את הרב, את רעייתו האמעלע ואת ילדיהם שבע, רחל, סערל, יצחק ושמעון ובני משפחותיהם.

מחנה העבודה בקוזמיר חוסל באוקטובר 1942. אחרוני היהודים שעדיין עבדו בעבור המשטרה הגרמנית נרצחו בתחילת 1943.

מספר הצפיות במאמר: 324

בשם ה' ובעזרתו

אמר נכד המחבר, מדי עסקי בקדשים לסדר סדר מערכה, להוציא לאור תעלומות חכמה, ספרא דבי רב, קדוש זקיני, רבן ומאורן של ישראל זי"ע אשי בו ישמחו התלמידים ויתענגו המתמידים, היודעים להוקיר יקרה מפנינים. ולגודל חיבת הקודש אהבה דוחקתני לעורר את אהבה עד שתחפץ, ולקיים מילי דאבות להקריב הקונטרס היקר והנחמד "עולת תמיד" על מזבח הדפוס אשר יהיה בעזרת ה' יתברך לתועלת ולתכלית לתלמידי חכמים, אשר תורתם אומנתם, ועוסקים בתורת ה' תמיד, אמרתי טרם כל שיח לעורר בתשובה מאהבה, לאשר ששאלני אחרי כי בעוונותינו הרבים חרב בית המקדש ובטל התמיד, ואין לנו לא כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, אם כן מה לנו להעמיק בביאור הלכות אלו, בפלפלא חריפתא, אשר המה כהלכתא למשיחא. לכן אבקש ממך ידידי היקר והנלבב, יהיו נא בין עיניך דברי רבינו הגאון הנשר הנדול בעל באר שבע זי"ע אשר לפיד אש ולהבה עובר בין גזרי תיבותיו בסוף הקדמתו, וזה לשון קדשו, אני טרם אכלה לדבר אבוא לעורר לב המעיין, שלא יהא נפתה בשיחת הילדים, מילדי העיוורים, אפרוחים שלא נפתחו עיניהם, באמרם מה צורך ותועלת יש לנו ללמוד בהלכות הוריות ותמיד, וכיוצא בהם הלכתא למשיחא. לא תאבה להם ולא תשמע אליהם, חלילה רחמנא ליצלן מהאי דעתא, וכדי בזיון וקצף להשיב על דברי שטות, ושבוש גדול שלהם. כי כבר הכה על קדקדם אדם קשה כברזל ומנו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בסוף מסכת מנחות, ונגרר אחריו ר"מ מקוצי בפתיחתו לסמ"ג במצוות עשה לשכנו תדרשו ובאת שמה, ומלבד שהם מבזים אבות העולם אשר לבם כפתחו של אולם, שלמדו כל אלה המסכתות הנזכרות בשמוש חכמים, ובדבוק חברים, ובפלפול התלמידים למאות, ולאלפים, ולרבנות וכו' וכו' ובפרט במסכת הוריות ותמיד וכיוצא בהם שכבר אמרו רבותינו ז"ל בסוף מנחות מאי דכתיב זאת תורת החטאת כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת. והא ודאי שאין רצונו לומר שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקים הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירוש וכו' ונראה לי שזו היתה כוונת מסדר סדר המעמדות שסדרו לומר בכל יום פרק אחד מן מסכת תמיד וכו' עיין שם היטב עוד דברות קדשו בזה.

ולך נא ראה להאי סבא קדישא הגאון בעל חפץ חיים זי"ע, בהקדמתו בריש לקוטי הלכות על מסכת זבחים שמה הרחיב הדבור, בדברי קדשו הכתוב לאמור, גודל מעלת וחשיבות לימוד סדר קדשים בדורנו, וזה לשונו, ועוד שאלה אחת אשאל אלו היה בא מבשר נאמן לישראל שבזמן קרוב תהיה הגאולה, בוודאי היו מזדרזין אלפי רבבות ישראל ללמוד ההלכות השייכות לקרבנות ולמקדש, בעבור שאז כל הדינים נוגעים למעשה וכו', ועתה הגידו נא לי הלא אנו מחכין ומצפין בכל עת על ביאת המשיח שיבוא במהרה, וכמו שאנו אומרים שלשה פעמים בכל יום, ועל כן נקווה וכו' לראות מהרה בתפארת עוזך וגו' (עיין בסנהדרין כ"ב ע"ב דלרבנן אסור לכל כהן בארץ ישראל לשתות יין תמיד שמא יבנה פתאום המקדש, וכן בעירובין מ"ג ע"ב האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין כל ימות החול וכו'). ועיין עוד בפתיחתו שם אסף איש טהור כל המקומות המדברים מתועלת למוד זה דמצלת את האדם מכל הקטרוגין העומדים עליו ולקדשו בקדושת נפשו. עיינו שם היטב  ותרוו נחת.

והנה אין כוונתי ומטרתי פה להאריך ולהעריך דברי רבותינו הקדושים נשמתם עדן זי"ע אשר דבריהם כגחלי אש להלהיב הלב לעבודת הקודש ובמעלות למוד סדר קדשים, ולא אבוא רק בקוצר אמרים כי הן הן הדברים, שעוררנו להוציא לאור הספר הנחמד "עולת תמיד" למען להשקות תלמידיו הנאמנים מי באר מים חיים, מעין לא אכזב, מעין היוצא מבית קדשי קדשים. ובפרט בעת ההוא אשר בעוונותינו הרבים נתקיימו כל הסימנים שהזכירו חכמינו ז"ל בסנהדרין צ"ז צ"ח קודם ביאת משיח, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו. ואם כן בוודאי חוב קדוש מוטל עלינו לעסוק בקדשים, כדברי הגאון הנ"ל בזה.

ואני הפעוט בבואי אל הדביר פנימה ובגשתי אל הקודש מבית לפרוכת, אמרתי אבוא בקצה הירוע"ה העיר"ה באיזהו מקומן של שבחים בדברי רבינו אאז"ל ולהקריב את מנחתי, אשר העיר רעיוני לפי מועט הבנתי. והאומנם כי נפשי יודעת מאד מועט ערכי עלי, פחות שבעירוכין, עם כל זה אמרתי בלבי לא תהא גרועה ממנחת עני. וגם נודע דברי הגאון אדוננו בעל בינה לעתים ז"ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, דהרי זה גופא היגיעה, כבר לו במציאה, איפוא לזאת, הרהבתי בנפשי עוז, להגיש מנחתי מנחת התמיד,  בתוספות אמרים, אומ"ר הבא מן החד"ש, זאת עולת חידו"ש בח"דשי על עולת התמיד יעשה ונז"כו, זכינן לקטן.

ועתה קודם הכנסתי לטרקלין קודש קודשים, אשא עיני לשמים, בפרישות כפים, תפלה למשה חזקני ואמצני אתה צורי וגואלי, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל, למטה חן ולמעלה חנן, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' תמיד בנה ביתך, וכונן מקדשך, בימינו בנין עולם, ונראה במהרה בנחמה, בעיר ה' שמה ונעלה ברננה, לעבוד עבודת הקודש באמת ובתמים, ולהגות בתורת יקותיאל לילות כימים, ובמאור תורתו יאיר עיני, ונפלאות מתורתו יראני, וביראתו יחזקני, במעגלי צדק ינחנו, בחיים ושלום יחוננו, ויחוש לגאלנו, ויקבץ פזורנו, ובהר מרום הרים יקננו, כי כשל כח הסבל, דבקה לארץ בטננו, נרבצים תחת משא וכובד עול הגליות, שחה לעפר נפשנו, התנערי מעפר קומי, וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות אמן סלה.

(הרב משה גרינוולד הי"ד בתחילת פירושו מנחת התמיד על הספר עולת התמיד)

---

בטעמא דמצות אכילה בערב יום הכיפורים

ב"ה, ווראנוב

בסימן קט"ו (שבירחון לקט ששנה שנה ד') כתב בטעם מצות אכילה ערב יום כיפורים, כדי שיעלה החלב והדם הנמעט ביום הכיפורים במקום קרבן כשר וכו'. עיין שם שכתב בשם גאון אחד, דעל כן ציווה הקב"ה לאכול בערב יום הכיפורים, דעל ידי הדם הנמעט על ידי התענית דיום הכיפורים עולה כקרבן לה', כמו שאמרינן בנוסח יום הכיפורים קטן "חלבי ודמי הנמעט בצומי תמור חלבים ודמים". אמנם מי שמילא כריסו בבשר חזיר ואחר כך מתענה הרי זה דומה למעלה מנחת דם חזיר ואחר כך מתענה, הרי זה דומה למעלה דם חזיר, ולכן ציווה הקב"ה לאכול בערב יום הכיפורים כדי שיהא סעודת מצוה והדם והחלב של מצוה ימעט לקרבן לרצון לפני ה']. זה רבות בשנים אשר נאמר לי מפי כבוד קדושת אדוני אבי זקני הגאון הצדיק בקי וחריף מוהר"א ווייס ז"ל ראב"ד קהילת קודש מונקאטש האי טעמא משמיה דאור עולם רבינו הגאון הקדוש מוהר"י בעלזא זי"ע.

ואני אמרתי בחפזי לתרץ בדברי קודש קושית הצל"ח במסכת ברכות (דף ח' בדיבור המתחיל "מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי") וזה לשונו: ויש לדקדק הלא בעשירי הוא מתענה באמת, ואין שייך לומר "כאלו התענה", ולא הווא לי למימר אלא "מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי". עיין שם. אך על פי זה היטב מדוקדק, והיינו דהתענית עשירי דייקא אז עומד וחשיב במקום קרבן כשר לרצון לפני ה' אם אכל ושתה בתשיעי, דאז חלב והדם הנמעט בצום הקודש עולה לגבוה, דנתרבה מאכילת מצוה בערב יום הכיפורים, דהא בלאו הכי אולי נכשלנו חס ושלום בימות השנה באיסור או רק לתאווה ואין להעלות חלבה לגבוה. ועיין בתוספות תמונה (דף ל"א ע"א דיבור המתחיל "דינקה") עיין שם הדבר ואתי שפיר היטב בסייעתא דשמיא.

ובאופן אחרת אמרתי לתרץ דקדוק הצל"ח הנ"ל כעת על פי המבואר בשו"ת קרן לדוד (סימן ס"א) לאדמו"ר זה דוד"י וזה רוע"ה ישראל הגאון מסאטמאר ז"ל, בטעמא דאינו מברכין על מצות אכילת ערב יום כיפורים משום דאינו אלא הכנה לעינוי יום הכיפורים. ונסתייע מרש"י יומא (דף פ"א ע"ב דיבור המתחיל כל האוכל), וזה לשונו: והכי משמע קרא ועניתם בתשעה, כלומר התקן עצמך בתשעה כדי שתוכל להתענות בעשרה, עד כאן לשונו. ועיין בטור אורח חיים (סימן תר"ד) ונראה פשוט דמי שלא התענה ביום כיפורים לא קיים מצות אכילת ערב יום כיפורים וכו'. עיין שם הדבר. ומעתה מדוקדק היטב דהא אכילת ערב יום כיפורים הוא מצוה דייקא היכא דהתענה ביום הכיפורים ותשיעי תליה בעשירי, וכוונת חכמינו ז"ל לפי זה כאלו בהתענה בתשיעי ועשירי היינו דווקא אם התענה בעשירי, דבלאו הכי לא נחשב אכילת התשיעי כתענית, ואתי שפיר בסייעתא דשמיא.

משה גרינוואלד

בהרמוהרי"י האבד"ק יארע ז"ל

(זכרון עמרם צבי, סימן כז, עמו' פג-פד)

---

הרב משה גרינוולד הי"ד בן הרב יקותיאל יהודה אב"ד יארע בן הרב משה גרינוולד מחבר "ערוגת הבושם" אב"ד הומנא, קליינווארדיין וחוסט.

נשא לאשה מרת זיסל את בת הגאון הרב מרדכי אליעזר ארנגרובר אב"ד ווראנוב ומחבר הספר נחלת יוסף.

בשנת תש"ג, נמלט הרב עם משפחתו ממדינת סלובקיה לנייפעסט שהונגריה, שם התקבל בכבוד גדול על ידי קרובי משפחתו, האחים הרב כלב והמוהל המומחה הרב אליעזר דוד גשטטנר יחד עם הרב עמרם גשטטנר הי"ד, אשר דאגו לכל מחסורם וסדרו לו פרנסה כרב בקהילת ראקוש פאלוטא הסמוכה.

הרב משה הוציא לאור באותם הימים את ספרו של סבו "עולת תמיד" על מסכת תמיד, והוסיף לו את הערותיו שנקראו בשם "מנחת תמיד". בפתיחת הספר מביא המחבר הסכמה מחותנו ומודה לכל אלו שסייעו לו. הוא מזכיר שם את המצב הנורא בו עם ישראל שרוי באותם הימים. הספר יצא לאור שוב בברוקלין בשנת תשל"ט, על ידי אחיו פנחס אלימלך ז"ל.

הרב משה גרינוולד וכל משפחתו נהרגו באושוויץ ביום כ"א בתמוז תש"ד (12/7/1944). הי"ד.

מקורות: להורות נתן, עולת תמיד.

מקורות נוספים לעיון: ספר יזכור לקהילת רקושפלוטה, אנציקלופדיה של הגטאות – רקושפלוטה

מספר הצפיות במאמר: 141

והנה שלשה מיני תשובה יש.

תשובה מאהבה ומיראה ותשובה על ידי ייסורים רחמנא ליצלן. בתשובה מאהבה ויראה נקראים בנים (עיין יומא פ"ו ברש"י ד"ה כאן מאהבה ומיראה). במדרגה השלישית זו תשובה על ידי ייסורים נקראים עבדים. תשובה מאהבה היא המעולה שבכולן שזדונות נעשו לו כזכויות, ולכן תשובה זו מתקבלת אפילו ממדת הדין שאין כאן שום קטרוג. אבל תשובה מיראה זדונות נעשו כשגגות, ועדין נקרא חוטא, והנפש החוטאת היא תמות, ורק מצד הרחמים תשובה כזו מתקבלת. ושתי תשובות אלו מתקבלות כל השנה, כי כל אב חפץ בבניו בכל עת ועידן ששבים אליו. אבל תשובה מיסורין, שנקרא עבד, אינה מתקבלת אלא כשהקב"ה יושב על כסא מלכותו. זהו "דרשו ה' בהמצאו", בין כסא לעשור, ואין מלך בלא עם וברוב עם הדרת מלך. ועל דרך זה ביאר ה"נודע ביהודה" הפסוקים (תהלים ק"ג) "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם, ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה". דצדק נקרא משפט כדכתיב "בצדק תשפט עמיתך".
והנה אף כי מיראה נקרא גם כן בנים, בכל זאת, מאהבה היא המעולה שבבנים ולכן נקרא "בני בנים". וזה "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו", היינו לשבים מיראה צריך חסד ה' שתקובל תשובתו, אמנם "וצדקתו", מדת המשפט, "לבני בנים" להמעולים שבבנים, להשבים מאהבה הם מתקבלים אף ממדת הדין, כיון שזדונות נעשו זכויות. ואיתא (מנחות מ"א) מלאכא אשכחיה לרבי קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסתוא, ציצית מה תהא עליה. אמר ליה ענשיתו אעשה. אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. והנה העושה תשובה מיראה בוודאי כיון דתשובתו מיראת העונש, אין עושה תשובה רק על לא תעשה, ולא על עשה, כיוון דאין הקב"ה מענישו כי אם בעידן ריתחא…
והנה כל מקום שנאמר השמר, פן ואל אינו אלא לא תעשה, וזה באור "כה אמר ה' קול ברמה נשמע וכו' מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". דלכאורה האי "בניה" מיותר והווא ליה למימר "מאנה להנחם כי איננו". אלא היא בוכה על שיתערבו בגויים וילמדו מעשיהם ויאבדו שם בנים מהם, ואף כי יגאלם ה' למען שמו לא יהיו במדרגת בנים. והשיב לה ה' "מנעי קולך מבכי וכו' כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם", שיהיו בבחינת בנים למקום. אמנם זה יהא בסוף לאחרית הימים ויש תקוה לאחריתך. אמנם כעת בא עלינו הזיבורא והעקרבא זו המלחמה הנוראה ותשובתינו היא על ידי ייסורים, ואין לנו שעה מסוגלת לתשובה זו כי אם באלו הימים שאנו אומרים "המלך הקדוש, המלך המשפט, ומלכותו בכל משלה". ובפרט ביום הכפורים שהשטן לית ליה רשות לאשטוני (יומא ב', נדרים ל"ב).

ובזה נוכל לומר עוד טעם על שאנו מטילין גורלות על שני שעירים ביום הכיפורים, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, לפי שעונש עברה עברה והיצר הרע עצמו הולך ומקטרג עליו, הוא השטן, הוא היצר הרע, הוא המלאך המוות (ב"ב ט"ז). וכשהאיש עושה תשובה ע"י ייסורים ואין השטן מתגבר עליו למנוע ממנו תשובה פחותה כזו, לפיכך גם הוא יקבל חלקו על ידי תשובה זו. מה שאין כן על ידי תשובה מאהבה, שהיצר הרע מתגבר מאד למנוע ממנו תשובה זו והוא זובח יצרו, אין לו שום חלק בו.
וזה "שובה ישראל עד ה' אלהיך", היינו כל זמן שה' יושב על כסא מלכותו וצריך לעבדים. "כי כשלת בעונך", רצונו לומר כי כבר נענשת בעונך ולכן שבת אל ה' ולא מאהבה, תשובתך טובה רק בימים האלה שימינו פשוטה לקבל כל השבים. נחפשה דרכינו ונעשה כעת תשובה כזו ויקבל תשובתינו הפחותה. (אמנם עיין תענית ט"ז, מדרש איכה פרשה ג' סימן ל"ג), ונחתם בספרן של צדיקים גמורים. וממדרגה למדרגה נעלה לתשובה מיראה ואחר כך לאהבה ונזכה לגאולה שלמה ולביאת הגואל אמן.

(קטע מתוך דרוש לשמחת תורה וליום הכפורים, שמחת חיים. בדרשה הדים לנוראות מלחמת העולם הראשונה)

—

הרב חיים זאב חאראש נולד בסביבות שנת תר"מ, 1880, בוויסוקי דליטא לאביו הרב ר' אשר שמואל חאראש ולאמו הצדקת מרת פעשא, נשא לאשה את רחל בת רבי לוי פאלאצקי, ראש השוחטים בדווינסק, ששימש שם שו"ב במשך שנים רבות.

הרב חיים זאב חאראש היה מופלג גדול בתורה, מופלג ביראת שמים, מפואר במידות ומוכתר בנימוסין, דרשן עממי מצויין, אוהב ישראל, מלמד זכות ומליץ יושר. הוא שימש ברבנות בעיירה דוגעלישאק, פלך ווילנא. במלחמת העולם הראשונה אבדו רבים מכתבי חידושיו.

שנים רבות שימש מגיד מישרים בבית המדרש פיטאו, במקומו של הרב ר' שלמה מנדל. היה תלמידם של הגאונים רבי מאיר שמחה והרוגוצ'ובי. שניהם החשיבוהו וחיבבוהו: רבי מאיר שמחה היה רגיל לקרוא לו "בני", והרוגוצ'ובי היה צובט לחיו ברבים ואומר "וולוול'ה שלי יודע תורה".

חיבר ספר "חזון אש" (ורשה, תרע"ב) וספר "שמחת חיים" (ריגה, תר"ץ) הכולל דרשות על סדרי הפרשיות ולימים הנוראים, הדרנים לסיומי מסכתות הש"ס וקונטרס הספדים. בהקדמת ספרו זה כותב המחבר: "ואנכי חסתי על המחברים להזכירם בשמם, אקוה לה' שימצאו אנשים שיאמרו משמי גם כן, ועל ידי זה תהא לי שמחת חיים נצח ועד אמן סלה".

נספה בטבח ביהודי ריגה ביער רומבולה, ביום עברה, ח' בכסליו תש"ב, 1941. כן נספו בשואה הרבנית רחל, ובניהם צבי אריה, ישראל זלמן, בתם שרה חיה ובעלה הרב יצחק קובנט, בתם שינה רוזה ובעלה הרב יעקב סולקיס, ובתם סימה. הי"ד.

(יהדות לטביה עמ' 387, דף עד שכתבו בנו, הקדמת "שמחת חיים")

מידע נוסף על אתר ההריגה ברומבולה – נמצא באתר יד ושם.

התמונה בראש דף זה לקוחה מויקיפדיה והועלתה ע"י dr. avishai teicher.

מספר הצפיות במאמר: 235