כי קולך ערב ומראך נאוה / הדרשה האחרונה של הרב משה דייטש הי”ד בערב יום הכיפורים

השמעיני את קולך

בתאריך 15.03.1939 נכנסו חיילי הנאצים לצ’כיה. רוסיה הקרפטית ומרמרוש כולה, נכבשה בהסכמת היטלר בידי חיילי הונגריה, משנת תרצ”ט. בשנת ת”ש גזרו ההונגרים “חוקי יהודים”, באמצעותם גזלו את פרנסת היהודים ושלחו את היהודים לעבודה מפרכת ב”מחנות עבודה”, ומשם נשלחו למקומות שונים ברחבי המדינה שנכבשו בידי הנאצים, שם קצצו את זקנם ואת פאותיהם והעבידו אותם בפרך בתאים תת אנושיים. עד מהרה הפכו האברכים הצעירים שגויסו למחנות, לגופות צנומים עם עיניים כהות, בשל המחסור במזון ותנאי המחיה הבלתי נסבלים, ורבים מהם נפטרו תוך זמן קצר.

בערב יום הכיפורים, שנת תש”א או תש”ב, עמד הרב משה דייטש בבית המדרש, הביט בנערים ובזקנים שנותרו בו עטופים בטליתות ודואגים לשלום אחיהם ולגורל כלל ישראל.

הרב נשען על העמוד, והתחיל בלא כח בדרשתו:

שלמה המלך שר בשיר השירים (ב,יד), “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה”. ויש לדייק בלשון הפסוק, לכאורה יותר מתאים הסדר: הראיני את מראי, השמעיני את קולך, כי מראך נאוה וקולך ערב, ולמה הקדים בנתינת הטעם קול לפני מראה?

ויש לבאר על פי משל: למלך אחד היה בן יחיד, מצויין במעלות נשגבות, והאב, המלך, אהב אותו כבבת עינו. פעם אחת חטא הבן ועבר על חוקי המדינה. השרים הממונים טענו, כי דין אחד לכולם והעמידו את בן המלך למשפט. הבן יצא חייב בדינו ונגזר עליו להיות גולה מחצר המלכות למספר שנים. וכך הווה. הבן נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר. והמלך, כמובן, רדאג ונאנח על בן יחידו שהוגלה מעל שולחן אביו… ויהי בראות השרים צערו של המלך, לפירסום בכל המדינות ובו כתוב לאמר: אמנם, חטא בן המלך ועליו לערוך גלות, בכל זאת בקשתנו שטוחה כי יקבלו אותו בסבר פנים יפות, לדאוג בשבילו לאכסניה הגונה, מזון וכדומה.

מובן מאליו, כי המכתב הזה עזר הרבה, ובכל מקום קבלו את בן המלך בכבוד. הבן הציג את עצמו מי הוא, וגם הכרת פניו ענתה בו כי הוא איש עדין, מחונן במעלות, ואף אחד לא הטיל ספק באמיתת הדברים שהצעיר הזה הוא בן-מלך!

 ברם, פעם אחת קרה אסון לבן בדרכו. הוא הגיע למקום אחד, בו היו למלך אויבים בלב ונפש ואמרו בלבם: עכשיו הזמן לנקום את נקמת המלך בבנו. מה עשו? הסירו מעליו את הבגדים היפים, בגדי מלכות, היכו אותו ועשו לו פצעים בגופו ובקלסתר פניו. הבן אמנם טען והתחנן, כי הוא בנו של המלך, אבל לא האמינו לו, אפילו ידידיו של אביו המלך. זאת ועו, לא נתנו לו אפילו את רשות הדיבור, כאשר ביקש ורצה להוכיח בסימנים מובהקים כי הוא בן-מלך. השמועה הרעה הגיע להמלך והשרים, ולבם כואב על צער הבן. היה שם פיקח אחד שהציע לשלוח “מכתב-חוזר” שני, בו יסבירו את אשר קרה לב המלך מאת שונאי המלך. ובכן, הבקשה היא שבכל מקום בואו של הבן, כאשר יספר להם את יחסו וסיבתהגלות, יתנו לו לתאר לפניהם את כל הקורות ואת דברי הימים של המדינה, ובכך, כלומר בקול הנעים, וברוב חכמתו ובסגנון שיחותיו, יבינו המבינים, כי אמנם לפניהם עומד בן-מלך, אשר יזכה בקרוב לשוב אל בית המלכות וישלם להם כגמוליהם. וכך הווה. האיגרת הזאת השנית הצלה את חיי הבן הנודד.

והנה הנמשל: המלך, מלכו של עולם כולו, בחר בעם ישראל כעם יחידו וסגולתו. אבל חטא העם הזה ונגזר עליו גלות. בצרתם לו צר. גם שכינתא בגלותא.הקב”ה כואב ומשתתף בצער עמו. מה עשה ה’ יתברך? הוא, בכבודו ובעצמו, שלח מכתב-חוזר לשרי המדינות, בהם עורכים בני ישראל את גלותם, והזהי אותם כי לא יכבידו עליהם את עול הגלות  השיעבוד, אלא רשות נתונה להם לחיות את אורח חייהם, לעסוק בתורה שקיבלו מסיני ולאפשר להם לפרנס את עצמם בכבוד, כראוי ונאה לבני מלכים. וכך היה, בערך, בכל הדורות והגלויות. אפשר היה, פחות או יותר, לחיות ולהתקיים בין העמים. ברור, כי היו יוצאים מן הכלל ועם ישראל סבל ודמו נשפך כמים, כידוע לכל, ואין כוחי להאריך בפרות מכאיבות אלו.

אנו חיים כעת בימים קשים ומרים מאוד. שונאי המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואת עם הנבחר, קמו עלינו בקנאה ורציחה שקשה להגדירם בפה ובמלים פשוטים. שודדים ורוצחים שולטים בנו, הפשיטו מעלינו את לבוש ישראל, הסירו את צלם אלוקים מעל פנינו, הורגים ושורפים זקנים ועוללים. כל העולם כולו נגדינו. אנו אמנם מאמינים כי אנחנו בני א-ל חי, בני מלכים, אבל היינו ללעג ולקלס. ובכן אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. עלינו להרים את קולנו, קול יערב, להרבות בתפלה ובתחנונים, עד שנזכה לגאולה ויכירו הכל וידעו כל יושבי תבל, מי אנו ומה מקור מחצבתינו. צאן קדושים. יהודים של קידוש השם!

וזוהי הכוונה הפסוק הנ”ל: “יונתי”, עם ישראל שנמשל ליונה, “בחגוי הסלע”, בבקעי הסלעים, בדרכים לא דרכים, שבר על גבי שבר, “בסתר המדרגה”, הסתרת פנים במדרגה הכי גדולה. “הראיני את מראך”, היו זמנים שהיינו בגלות, אבל המראה, הצורה וזיו דיוקנה של יהודי לא נפגמו, הכירו, ועל כרחך הודו, גם האומות אשר בתוכם היינו שרוים, כי יש מה שהוא מיוחד בדמותו ובצלמו של יהודי, ואפשר היה לסבול את עול הגלות. ברם, כעת אנו חיים בזמן שהצוררים היכו ועשו בנו חבורות ופצעים, עד שאי אפשר להכיר את פני-יהודים, כי הם בני המלך, מי שאמר והיה העולם ויושב על כסאו ודן את כל העולם. ומה עלינו לעשות עכשיו? “השמיעיני את קולך”, אסור לנו להתייאש, אלא להרים את הקול – קול יעקב – “כי קולך ערב”. הקול הערב והנעים מעיד בנו, כי אנחנו, ורק אנחנו, שמענו את הקולות והברקים במעמד הר סיני וקיבלנו עלינו את התורה, הכוללת את ה”לא תרצח” וכו’. ואנחנו מאמינים ומקווים כי יבוא היום, ובקרוב בימינו, נזכה גם כן להחזיר לנו את הדמות והמראה המקורי, “ומראך נאוה”, דמות וצלם של בני מלכים, שחזרו לשולחן אביהם מתוך גאולה שלימה. אמן ואמן!

(הדרשה האחרונה ששמע ממנו בנו ר’ יהודה יואל דויטש, הובאה בספרו משנת פני אבא, פני משה, דרשות)


הרב משה ב”ר יהודה יואל דייטש, היה אב”ד קהילת קודש גניטש שבמחוז מרמרוש במשך 25 שנה. 

המשיך לעודד את צאן מרעיתו והאמין באמונה שלימה כי זממו של היטלר לא יעלה בידו, ובטח יהיה “המחנה הנשאר לפליטה”. הרב נספה באושוויץ, ורבים מדרשותיו אבדו ונשכחו בשנות החורבן. שרידים מתורתו ומפרקי חייו הובאו בספר שהוציא לאור בנו יהודה יואל דויטש, “ספר משנת בית אבא: שאלות ותשובות וקצת אגדה” (ניו יורק, תש”ם) אליו צירף חלק שני בשם “נרות לקדושי עליון: סיפור מחיי בית אבא והסביבה ופרקים על חיי היהודים במרמרוש, באספקלריא של הלכה, כפי שהם משתקפים מתוך ספרי ההלכה והאגדה“.

מספר הצפיות במאמר: 13

הקשר בין עשרה ניסיונות, עשרת הדברות ועשרת ימי תשובה / הרב ישראל זילברמינץ הי”ד בשם סבו

מקדש מעט בקוזמיר

אמר נכד המחבר כאשר נשאר עוד מקום אמרתי להציג פה מחידושי אדוני זקני זצ”ל.

במדרש בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה. והוא סתום מאד. עוד במדרש אגדת בראשית חכו ממתקים בשעת מתן תורה, כלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. וצריך גם כן ביאור. עוד במדרש שוחר טוב, ה’ אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים.

ויבואר כל זה על דרך מאמר לקונה עבדיו בדין. כמו על דרך משל למי שנתחייב למלך עד שהוכרח למכור את עצמו למסור את עצמו לגמרי לעבודת המלך. כמו שאמרו השבטים ליוסף מה נאמר לאדוני כו’ הננו עבדים לאדוני. וזה שורש התשובה וזה מאמר אם כעבדים. והיינו, אם חלילה אבדה מדרגת בנים, היינו שאין אנו ראויין, אז לעבדים נמכרנו. על דרך, כי עמך הסליחה למען תוורא. והיינו על ידי שאתה בטובך סולח לנו בחנם, על ידי זה אנו משעבדין עצמנו לעבדים. וזה למען תוורא, על דרך הכתוב אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. ועל ידי הסליחה נצמח לנו היראה. כחוק העבד נאמן. וזהו שאמר הכתוב למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. והנה משפט הוא רחמים. והיינו שיש לנו עמידה וקיום בדין. הוא על ידי זה שהכל עבדיך. היינו, מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים מחדש בזריזות רב ונפלא בחוק עבודת עבד נאמן אשר מורא רבו עליו. וזהו שאמר הכתוב גם כן לעשות משפט עבדו דבר יום ביומו. ויבואר גם כן הא דאמר בזוהר הקדוש על ויהי היום שנאמר באיוב דהוא יום ב’ דראש השנה, ויבואר גם כן הא דלא נאמר מקודם ויבוא גם השטן להתייצב וכו’, רק אחר כך ויהי היום ויבואו וכו’ ויבוא גם השטן להתייצב על ה’. והיינו על פי דברי הזוהר הקדוש הנ”ל. וניחא גם כן הא דשני יומא דראש השנה כיומא אריכתא, היינו משום דעיקר צמיחת הסליחה הוא למען תוורא. והיינו לשנס מתניו לעבוד עבודת עבד. וזה שאמרו שמחויב הבעל תשובה לעשות חבילות מצות, על דרך שאמרו בתחבולות תעשה מלחמה. והיינו הגם שאין נקי, מכל מקום אין לשער גם על פי פשטו לגודל חסד שעשה עמו ה’ יתברך לקבלו, מה שבאמת לולא רחמי שמים הכל אומרים נואש, כמו שכתוב במדרש שאלו לחכמה וכו’. וגם אם התשובה היא בעומק ובמרירות הלב שעלה על לבו קיצורו בעבודת המלך עד הלום, כל אדם לפי מה שהוא, וכמה שנים וזמנים חלפו עליו שהמרה פני עליון, עד שנקרא ה’ יתברך מלך עלוב, כמבואר בספרם הקדושים. וכמה טובות שקבל משמים. ומעודו לא התפלל אף פעם אחת כראוי. איך לא יחרוד האיש על כל פנים ביתר שנותיו להכביד העבודה עליו. וזה שרמזו בחבילות, כמו שמעמיס עליו חבילה גדולה. היינו כדי לכפר על רפיון ידיים שעבר עליו עד כה. ובזה ישא המלך פניו. והיינו, הגם שבצדיק מעיקרו יש בכח לתקן נפש-רוח-נשמה שלו במצוות הנוגעים לנפשו וידע אינש בנפשו תכלית ביאתו לעולם. ולהרמב”ם גם במצווה אחת יש להחיות נפשו לעולם הבא. אולם כל זה אינו כי אם במי שלא קלקל ולא הרבה לפשוע. אבל במי שהעווה ועיקש דרכו, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וכמה נפשות נתקלקלו על ידו, וגם הרי נדבק בנפשו חלק הרע. כמו שנתעבר בצדיק בעשותו טוב נשמת צדיק לסייע לטוב, כמו כן  להיפך חלילה מדביק בנפשו חלק הרע משל רשע אחר. ואחר כך החי יתן אל לבו לתקן את זה. מחוייב לתקן ולגרש גם את חלק הרע. לזה אין לשער גודל הזריזות לבעל תשובה לבל ייתן דומה לנפשו. וזהו שאמר חבילות של מצוות, היינו, שלא די הנוגע לחלקו לבד, כי אינו יודע איזה יוכשר וגם גודל החשק שצריך לו, כי נעשה כבריה חדשה. וזהו שאמרו במדרש ועם נברא יהלל, על בעלת תשובה. ומטעם זה שני ימים דראש השנה כיומא אריכתא, היינו להתחיל מחדש. ועל ידי זה הוא שורש הסליחה למען תוורא, היינו לקבל עליו מורא אדון לבל להתרשל עוד. וזהו שביום ראשון באו בני אלהים, היינו לקטרג על מדריגת בנים ויבוא גם השטן בתוכם, ועם כל זה אין לו רשות לקטרג, דעל ידי הקריאת שמע שמקבלין עלינו עול מלכות שמים ועול עבדות ואנו מקנין ומוכרין עצמנו, על דרך לקונה עבדיו בדין. ורק ביום השני, היינו שמתחיל שנה הבאה להבא אז ויבוא גם השטן, היינו שהגם שהוא גם עובד למלך הכבוד כדאיתא בספרים הקדושים ובזוהר הקדוש. וזה מאויבי תחכמני מצותיך, היינו שיש ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא האיך לעבוד למלך הכבוד מעבודת היצר שמשנס מתניו בכל עוז לפתות ולרמות, והכל כדי ל עשות שליחותו לנסות בני המלך, כהמשל בזוהר הקדוש מבן המלך. והוא שעובד עבודת עבד וכו’ יש לו רשות ביום השני לקטרג, באם חלילה יש רפיון ידים על קבלתם מחדש כחוק הקצוב לבעל תשובה לעשות חבילות, והיינו, עם חשק חדש כמי שלא טעם טעם עבודה מעולם. כיון שצריך לתקן הכל כנ”ל. וזה לעשות משפט עבדו, היינו לרחם עלינו מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים עבדות מחדש, וזה למען תוורא. דבר יום ב יומו דדריש בזוהר הקדוש על שני ימים דראש השנה, והיינו שני ימים שהם כיום אחד, והיינו הלהבא מכפר על העבר ועל ידי זה מוסיף עבדות. ואדרבא, על ידי הרפיון שעד עתה עושה חשק חדש, כמו שלא טעם מעולם, כמשפט לעבד נאמן. (וזה יום ביומו, על דרך שאמרו במק”מ דמילוי יום הוא גם כן יום, היינו החשק דהוא מילוי).

והנה עשרת ימי תשובה המה נגד י’ ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום וה-י’ ניסיונות המה נגד י’ דברות. וניסיון י’ העקידה, הוא נגד לא תחמוד. וזהו שאמרו במדרש, ניסיון הראשון בלך לך ניסיון האחרון בלך לך. ואין אנו יודעין איזה חביב. הוי אומר שניה חביבה מהראשונה. והיינו על דרך שהרעישו כל מפרשי התורה על לאו דלא תחמוד. דמי יאמר זכיתי לבי. והרי זה תלוי ברצון האדם וחשקו ומי ישקוט סרעפי אנוש המעותד ותאב לכל חלק רע ואיככה יצדק אנוש בתחבולותיו.

האמנם באמת נכון הדבר דאין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו והאדם מחוייב לזכך נפשו בכל המוטל עליו מה שביכולתו לעשות בהדיברות שקדמו, וממילא יוושע גם בזה. כי לא ינוח שבט הרשע וכו’:

ויבואר עוד דגם מצוות עשה של אנכי לא נאמר בדרך ציווי, כי אם שהוא כך. והיינו, שלא יתכוון לצוות טרם שקיבלו עליהם עול מלכות שמים, ואיך יצווה האדון כי אם לעבדו. רק שבאמת ה’ יתברך מאיר עינים, כמו שאמרו במדרש שפתח כל הרקיעים וראו שאין עוד מלבדו, ואז פתח אנכי. והרי גם זה תלוי במחשבות ובאמונת הלב וגם כן לא יתכן בדרך ציווי כלל, כי אם שבאמת הוא כך. וזהו וכל העם רואים את הקולות, היינו דאחת דבר אלקים, היינו אנכי, כי לא יתכן בדרך ציווי כמו שמצווה אדון לעבדו לשמוע בקולו. רק שבאמת ראינו כן. וזה רואים את הקולות, אשר באמת מצד מעמד הנבחר הקדוש הזה האמונה תקוע בלבנו עדי עד, כמאמר אתם ראיתם. ועל ידי זה נעשינו עבדים ביתר הדברות, ושוב בלשון ציווי נאמרים, כיון שכבר קבלנו עלינו עול מלכותו במאמר אנכי אשר בעיננו ראינו בכל העולמות העליונים כי אפס זולתו, ושוב יתכן עולו עלינו כמו שמצווה האדון לעבדיו לקיים גזרותיו. והנה נעוץ סופן בתחילתן, ומאמר אנכי כנגד לא תחמוד, כמו שכתבו מפרשי התורה. והיינו מי שיש לו אמונת אומן שה’ יתברך נותן כח לעשות חיל, לא יחמוד מה שיש לחבירו. וכמו שה’ יתברך אחד, כמו כן ברא כל הנבראים להראות על ידי זה יחודו ולא ברא דבר אחד לבטלה ומה שמורה זה לא מורה זה והכל כדי להתוודע ולהגלות על ידו כי בורא עולם ה’, כי הכל ברא לכבודו, וכיון שהכל כדי להתוודע, לא שהוא צריך חלילה לבריותיו, אם כן למה יברא שני דברים הדומים כיון דלא יתוודע מזה יותר מחבירו, וזה דאיתא ואין פרצופיהן דומות ואין דעתן דומות והכל כדי להתוודע ולהגלות שהוא אחד. וכמו כן יש לכל אחד מה ששייך לחלקו כיון דאין בריה סותר לחבירו ואין ראי זה כראי זה, אם כן הכל חד, ומי שמזכך נפשו להאיר באור ה’ באנכי הוא נקי גם כן במצות לא תחמוד, וזה הניסיון האחרון שהוא כנגד לא תחמוד.

וזה מאמר קח נא, והיינו על דרך שהמלך חושק לחפץ שיש לעבדו ומבקש ממנו שייתן לו, וזה ולא חשכת את בנך ממני. ומיושב גם כן הא דלא ציוה מפורש לשחטו. כיון דהוא נגד הלאו דלא תעשה, והיינו להקריב בנו מחמד נפשו לבטל חמדתו מפני חמדת השם שמבקש ומחמד לבנו, ואם היה בדרך ציווי מהשם, הלא אז כבד קנאו השם ולא היה נקרא כלל חמדה, דהרי חמדה הוא שחומד של אחרים. לזה היה מוכרח ניסיון זה להיות בדרך בקשה. ובאמת זה ענין קשה עד מאד כיון דתלוי רק במחשבה, כמו שדברו המפורשים בלאו דלא תחמוד. וזהו שאמר במדרש הנ”ל ניסיון האחרון כניסיון הראשון בלך לך, וקשה הניסיון משל ראשון. ועם כל זה כיון שכבר זיכך נפשו בניסיון הראשון בלך לך, דהיינו נגד אנכי. וזה אל הארץ אשר אראך דייקא, דהיינו כמו שפתח הקב”ה הרקיעים בשעת מתן תורה, כי אפס זולתו, ואז נעץ תחילתן בסופן, ושוב גם בניסיון האחרון ביטל כל חמדתו להקריב בנו מחמד נפשו כדי לקיים חמדת השם לבנו. וזה כ ל עניין הלאו דלא תחמוד, דמבואר בזוהר הקדוש הא חמדה דאורייתא צריך, והיינו שלא יהיה לו חמדה זרה וכל חמדותיו לאורייתא ולעבוד השם:

וזה אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים. היינו דראש השנה הוא יום הראשון מעשרת ימי תשובה והוא לזכך נפשו באנכי. ואז הוא אור גדול מה שה’ יתברך פתח כל הרקיעים וראינו בעינינו וזה אתם ראיתם כי מן השמים. וזהו, אל הארץ אשר אראך, דהוא ניסיון הראשון. ובאמת לכל בני ישראל אור במושבותם. ואמנם יתד תקועה במקום נאמן באין סעפים כלל חלילה. ואני חומה. וזה גם כן אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון, והיינו בראש השנה, דאז מקבלין עול מלכות שמים ומזככים עצמן באנכי, מה שהאור מאיר להם שהוא שליט בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד. ועל ידי זה, ישעי ביום הכיפורים, היינו הגם שאז אין מצידנו כח ואונים כלל להתגבר כי מי יאמר זכיתי לבי. כיון שהוא נגד לא תחמוד. רק שעל ידי שמזככין עצמנו באור הראשון באנכי, ממילא ניוושע ביום הכיפורים על ידי נעוץ סופן בתחילתן, דהכל חד, דעל ידי אנכי וכו’ כנ”ל:

וזה שמתווכין השלום ביום הכיפורים כיון דהוא נגד לא תעשה, והיינו דאין אחד סותר לחבירו וסר המשטמה והקיטרוג והשנאה שבין אדם לחבירו:

ובישעיה רחצו הזכו וכו’, והוא נגד עשרת ימי תשובה. וכנגד יום הכיפורים לא חשב בפועל מה לעשות כי אם, אם יהיו חטאיכם כשנים. והיינו, דבאמת אין באופן להוושע ביום הכיפורים אם לא בעזר שדי ממעל, דהניסיון בזה הוא קשה עד מאד, דהרי לא תחמוד אין ביד האדם:

וזה גם כן מה שנאסר לכהן גדול לכנוס בבגדי זהב ביום הכיפורים על דרך הכתוב הנחמדים מזהב ומפז ומתוקים, ועל דרך שאמרו המפורשים דבזהב יש סגולת חמדה מה שאין במתיקת דבש. והרי יום הכיפורים הוא נגד לא תחמוד, והיינו לבטל כל הכסיפין והחמדות זרות מזהב ופז, לזה נאסר אז לכנוס בבגדי זהב ואבנים טובות שעל לבו, ורק לבטל כל החמדות והכסיפין למה שה’ יתברך חומד, כמו שביטל אברהם אבינו עליו השלום חמדתו לחמדת השם:

ויבואר בזה גם כן המדרש חכו ממתקים בשעת מתן תורה וכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. היינו דהמתיקות לפעמים נפסק על ידי שקץ בהן מחמת רוב הרגלו בהם. וכלו מחמדים כשמקבל השבים, היינו, בשעת גמר, דמשעת מתן תורה עד יום הכיפורים דאז ניתנו לוחות אחרונות, דהימים בחשבון הזמן, כמו שכתב בתנא דבי אליהו איך היתה כמעט נפשם יוצאת אז מחמת רוב חמדתם, לבעבור כי נפשם ידעה מאד כמה הם חייבים למלך הכבוד ובמה יזכה עבד את נפשו כיון דאין לו כל מאומה וכמשפט לבעל תשובה שצריך לחבילות מצוות, והיינו כמעט לכנוס בתוך גבול חבירו ולעשות יותר מכפי המוטל עליו לעבוד על חלקו, דזהו מרומז בלשון חבילות, והיינו מחמת שיצא מקו המשפט והלך בדרך עקום ואז עליו לתקן גם חלק הרע שנדבק בנפשו. והיינו לחמוד גם של אחרים. וזה חמדה דאורייתא ולא ימעט בעיניו לעבוד בכל מאמצי כחו תחת אשר העווה עד הלום ברפיון ידים וזה תקנתו לעשות לו חשק חדש על ידי זה שלא עבד עד הלום. ואדרבא על ידי זה יהפך הרע לטוב, שעל ידי הרפיון שעד הנה יהיה לו חשק חדש וחמדה רבה לעבוד גם בעד אחרים כחק עבד נאמן לעבוד עבודת רבו בלי ליאות. וזה נגמר ביום הכיפורים שהוא נגד לא תעשה וביטל כל חמדתו לחמדת חי עולמים. וזה כלו מחמדים, דייקא כשהוא מקבל השבים:

וזה בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו, אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה, היינו ביום הכיפורים בשעתו דזה הניסיון האחרון היה ביום הכיפורים וביקש אז שינתן לבניו באלו הימים עשרת ימי תשובה בכדי שיעמוד להם זכות אבינו שביטל כל חמדתו לחמדת בורא עולם ועל ידי זה נזכה בתשובותינו שיפתח לנו חשק וחמדה חדשה על ידי שאנו רעבין עד הלום ויהיה לנו חמדה חדשה לעשות חבילות של מצות כמשפט לבעלי תשובה ולעבד נאמן. ועל ידי שכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים כמו שעמד אברהם ונצרף בלא תחמוד כי אם לחמדת חי עולמים. הרחמן ייתן בלבנו לעשות תשובה שלימה אמן:

(חיל וחוסן, הרב ישראל זילברמינץ הי”ד בשם סבו הרב חיים יהודה ליב הלוי זצ”ל)


הרב ישראל ב”ר צבי מנחם הלוי זלברמינץ הי”ד, היה הרב והאב”ד של קאזמיר דלובלין (קאז’מייז’ דולאני).

בשנת 1916 כשהתקרב הצבא האוסטרי לגדול הוויכסל, גרשו הרוסים את יהודי קוזמיר לעיר לובלין, בה השתוללה מגיפת החולירע שהפילה חללין רבים. לאחר שהצבא האוסטרי כבש את קוזמיר, הורשו היהודים לחזור לעירם. שריפה שפרצה בעיירה כילתה את רוב בתי היהודים, רבים מהם אבדו את רכושם והגיעו עד פת לחם. כדי לפרנס את בני ביתם, הועסקו ראשי משפחות רבות, גברים ונשים, על ידי השלטונות בעבודות חפירה ובבנין ביצורים על שתי גדות הנהר. העובדים היהודים הועברו מידי יום לעבודתם בגדת הנהר המרוחקת במעבורת, ובה הם חזרו לביתם בערב. באחד הימים, עם רדת השמש, טבעה המעבורת שנשאה כ-200 איש, מתוכם הצליחו להינצל רק כחמישים. כמעט כל משפחה שכלה לפחות אחד מבניה, והלוויות ארכו כשבוע.

בשנת 1917 מופיעה בעיתון “העם” כתבה מאת הרב זילברמינץ, ובה הוא מספר על האסון הנורא של התהפכות המעבורת וקורא לבוא לעזרת האלמנות והיתומים הרבים:

מכתב מאת הרב ישראל זילברמינץ הי"ד

חתימתו מופיעה עם חתימת רבנים רבים על כתב מחאה בעיתון הדרך, עיתונה המרכזי של ההסתדרות העולמית של אגודת ישראל (תר”פ). הערה שלו מופיעה באהל מועד, ב, סימן קצ”ב והובאה בקובץ מפרשי התורה (תרצ”ג).

בתקופת השואה הכריחו הנאצים את יהודי העיר לעסוק בעבודות כפייה ולסלול כביש הבנוי מאבני המצבות של בית העלמין היהודי. במאי 1940 הוקם גטו קוזמיר, אליו הובאו גם יהודים מפולאוורי ומעיירות אחרות במחוז. הגטו הוקף בגדר תיל, והיציאה ממנו הותרה רק לעבודה או באישור מיוחד. בעיר הוקם גם מחנה עבודה לכ-120 עובדי כפייה. בחורף 1940/41 אסרו הגרמנים על פולנים להיכנס לגטו ולסחור עם היהודים, הרעב בגטו גבר, ופרצה בו מגפת טיפוס. ב-1942 הובאו למחנה העבודה יהודים שגורשו מסלובקיה.

 בספר הזכרון לקהילת קוזמיר מוזכר שהרב, שהיה חולה לב ובא בימים, הוכה ע”י הנאצים כשניסה להוציא מהעיר את תשמישי הקדושה של בית הכנסת. המכות חדלו רק כשבת הרב רחל שיחדה את ראש העיר והבטיחה לו שעון זהב יקר. הם הטילו על הקהילה קנס כבד שהיה עליהם לשלמו בזהב. בז’-ט’ בניסן תש”ד (27-25.03.1942) גורשו כאלפיים היהודים מגטו קוזמיר, לגטו אופולה, שרחוקה ממנה 21 ק”מ, בדרך אל מותם. באוטוביוגרפיה של ש. ל. שניידערמאן מובא שבראש הקהילה הגולה, עמד הרב ישראל זילברמינץ ובזרועותיו ספר תורה.

חלק מהמגורשים נרצחו במקום, קצתם למחנה העבודה בנלנצ’וב, והאחרים גורשו בי”ב בניסן תש”ד (30.03.1942) לבלז’ץ עם שאר תושבי גטו אופולה. הועמסו על קרונות מסע והובלו למחנה ההשמדה בלז’ץ. ספר הזכרון לקהילת קוזמיר מנציח את הרב, את רעייתו האמעלע ואת ילדיהם שבע, רחל, סערל, יצחק ושמעון ובני משפחותיהם.

מחנה העבודה בקוזמיר חוסל באוקטובר 1942. אחרוני היהודים שעדיין עבדו בעבור המשטרה הגרמנית נרצחו בתחילת 1943.

מספר הצפיות במאמר: 21

מה נאה ונשגב הוא הפשטות / הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד

בגדי לבן

מכתב אל העורך מאת הרב אב”ד בעיר זגירז.

ב”ה ב’ עשי”ת תרפ”ד זגיערש. כבוד אהובי יושב בקירות לבבי צנוע ומעלי ר’ זעליג גליקסמאן נ”י.

את התשורה הנחמדה “תפארת אדם” באה לידי ושמחתי עליה. תשואות חן לך על המתנה שכבדתני וביותר על עבודת הקודש להציל משני הזמן זכר הגדולים והקדושים נוחי עדן.

ואמנם השם “תפארת אדם” נאה ומקובל ומדתו תפארת. ידוע לך הפתגם: “הסגנון הוא האדם”. נצוצי מדת התפארת נוצצים ומבריקים מאנשי המעלה, אשר השכלת לתאר במבטאים חיים מדרכי חייהם, ביותר הצלחת לתת לפני הקורא מושג הפשטות האלקותי, אשר בה הצטיין מר אבא זצ”ל. גדלות אמתית הוא פשטות. פשטות, כלומר הדבר כמו שהוא, הוא “עצם” וסגולתו אלקותי, ו”המציאות מקרה קרה לעצם” (מורה נבוכים). המציאות מורכב מהמקום והזמן ומשתנה מסבות המתהפכות בתחבולות המקרים, אבל לא כן העצם.

וזה סוד בגדי לבן אשר בם שמש הכהן ביום הכפורים, אין בם גוון, ואולם כל הגוונים כלולים בם (עיין בהקדמת ספר חתם סופר על כתובות מה שכתוב על למוד הפשוט).

חכם אחד מחכמי אומות העולם תאמס קארלייל כותב, כי הטבע התלבש בלבוש פתגמים ומלים המכהים זיו טהרו ויופיו, וזאת שורש כל רע ומר בעולם, אך מה נאה ונשגב הוא הפשטות. “כלה נאה כמות שהיא” בלי כחל וסרק. ורבינו הגדול מהר”ל מפראג על מסכת אבות באר בזה המאמר על מי שנצרך לבני אדם פניו משתנים לכרום, כרום זלות לבני אדם, כיוון שנוצץ עליו השמש מקבל כל הגוונים. עיין שם.

אני הבנתי לך שאתה ירדת לסוף מדותיהם של הגדולים מטרת חוברתך. יש אנשים, הלובשים אדרת המלים למען התהדר, אבל האנשים מן “התפארת” הם גאוני הפשטות, ודוק.

ידידי, אספר לך דבר: ר’ נח פיאסעצנער ז”ל ספר לי, כי בעת שלקח התרת הוראה מאבי ז”ל אמר לו בזה הלשון, “אמסור לך מה שמסר לי רבינו הגדול, הרבי מפרשיסחא וזה לשונו: “שלום הירש, נותן אני לך רבנות, אין אז די וועסט אַ‏‏‏‏‏וועק וואַרפען אַ דרייער בבזיון, וועט דיר קוּמען צי צי שווימען אַ ריבּעל”. ובדידי הוי עובדה… (אין לה מקום פה).

ידידך עוז שלמה יהודה ליב הכהן אב”דק זגיערש.

עתה אומר שלום וברכה כתיבה וחתימה טובה לאחיך היקרים ר’ מנדיל ור’ בנדיט נ”י. מכבדם, הנ”ל.

(מכתבו של הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד לעורך תפארת אדם, הרב פנחס זליג גליקסמן הי”ד)

על הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד ותורה מספרו נוה שלום ניתן לקרוא במאמר הקודם.

גרגירים נוספים מתורותיו נותרו מפוזרים בספרים, ובהם: גן רווה עה”ת (ועוד שם), וישלח את העורב מתוך זכרון בספר, הסכמה והערות לספר פרדס יוסף ח”א ו”דרוש לסיום מסכת ברכות” מתוך קובץ דרושים.

על הרב פנחס זליג גליקסמן הי”ד ותורתו – נכתוב בע”ה בהמשך השבוע.

אשרינו שזכינו לסייע לעבודת הקודש להציל משיני הזמן זכר הגדולים והקדושים נוחי עדן.‎‎ּ

 

מספר הצפיות במאמר: 28

מה בין תשובה מאהבה, תשובה מיראה ותשובה מייסורים / הרב חיים זאב חרש הי”ד

אתר זכרון ביער רומבולה

והנה שלשה מיני תשובה יש.

תשובה מאהבה ומיראה ותשובה על ידי ייסורים רחמנא ליצלן. בתשובה מאהבה ויראה נקראים בנים (עיין יומא פ”ו ברש”י ד”ה כאן מאהבה ומיראה). במדרגה השלישית זו תשובה על ידי ייסורים נקראים עבדים. תשובה מאהבה היא המעולה שבכולן שזדונות נעשו לו כזכויות, ולכן תשובה זו מתקבלת אפילו ממדת הדין שאין כאן שום קטרוג. אבל תשובה מיראה זדונות נעשו כשגגות, ועדין נקרא חוטא, והנפש החוטאת היא תמות, ורק מצד הרחמים תשובה כזו מתקבלת. ושתי תשובות אלו מתקבלות כל השנה, כי כל אב חפץ בבניו בכל עת ועידן ששבים אליו. אבל תשובה מיסורין, שנקרא עבד, אינה מתקבלת אלא כשהקב”ה יושב על כסא מלכותו. זהו “דרשו ה’ בהמצאו”, בין כסא לעשור, ואין מלך בלא עם וברוב עם הדרת מלך. ועל דרך זה ביאר ה”נודע ביהודה” הפסוקים (תהלים ק”ג) “וחסד ה’ מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם, ה’ בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה”. דצדק נקרא משפט כדכתיב “בצדק תשפט עמיתך”.
והנה אף כי מיראה נקרא גם כן בנים, בכל זאת, מאהבה היא המעולה שבבנים ולכן נקרא “בני בנים”. וזה “וחסד ה’ מעולם ועד עולם על יראיו“, היינו לשבים מיראה צריך חסד ה’ שתקובל תשובתו, אמנם “וצדקתו“, מדת המשפט, “לבני בנים” להמעולים שבבנים, להשבים מאהבה הם מתקבלים אף ממדת הדין, כיון שזדונות נעשו זכויות. ואיתא (מנחות מ”א) מלאכא אשכחיה לרבי קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסתוא, ציצית מה תהא עליה. אמר ליה ענשיתו אעשה. אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. והנה העושה תשובה מיראה בוודאי כיון דתשובתו מיראת העונש, אין עושה תשובה רק על לא תעשה, ולא על עשה, כיוון דאין הקב”ה מענישו כי אם בעידן ריתחא…
והנה כל מקום שנאמר השמר, פן ואל אינו אלא לא תעשה, וזה באור “כה אמר ה’ קול ברמה נשמע וכו’ מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו”. דלכאורה האי “בניה” מיותר והווא ליה למימר “מאנה להנחם כי איננו”. אלא היא בוכה על שיתערבו בגויים וילמדו מעשיהם ויאבדו שם בנים מהם, ואף כי יגאלם ה’ למען שמו לא יהיו במדרגת בנים. והשיב לה ה’ “מנעי קולך מבכי וכו’ כי יש שכר לפעולתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם”, שיהיו בבחינת בנים למקום. אמנם זה יהא בסוף לאחרית הימים ויש תקוה לאחריתך. אמנם כעת בא עלינו הזיבורא והעקרבא זו המלחמה הנוראה ותשובתינו היא על ידי ייסורים, ואין לנו שעה מסוגלת לתשובה זו כי אם באלו הימים שאנו אומרים “המלך הקדוש, המלך המשפט, ומלכותו בכל משלה”. ובפרט ביום הכפורים שהשטן לית ליה רשות לאשטוני (יומא ב’, נדרים ל”ב).

ובזה נוכל לומר עוד טעם על שאנו מטילין גורלות על שני שעירים ביום הכיפורים, גורל אחד לה’ וגורל אחד לעזאזל, לפי שעונש עברה עברה והיצר הרע עצמו הולך ומקטרג עליו, הוא השטן, הוא היצר הרע, הוא המלאך המוות (ב”ב ט”ז). וכשהאיש עושה תשובה ע”י ייסורים ואין השטן מתגבר עליו למנוע ממנו תשובה פחותה כזו, לפיכך גם הוא יקבל חלקו על ידי תשובה זו. מה שאין כן על ידי תשובה מאהבה, שהיצר הרע מתגבר מאד למנוע ממנו תשובה זו והוא זובח יצרו, אין לו שום חלק בו.
וזה “שובה ישראל עד ה’ אלהיך”, היינו כל זמן שה’ יושב על כסא מלכותו וצריך לעבדים. “כי כשלת בעונך”, רצונו לומר כי כבר נענשת בעונך ולכן שבת אל ה’ ולא מאהבה, תשובתך טובה רק בימים האלה שימינו פשוטה לקבל כל השבים. נחפשה דרכינו ונעשה כעת תשובה כזו ויקבל תשובתינו הפחותה. (אמנם עיין תענית ט”ז, מדרש איכה פרשה ג’ סימן ל”ג), ונחתם בספרן של צדיקים גמורים. וממדרגה למדרגה נעלה לתשובה מיראה ואחר כך לאהבה ונזכה לגאולה שלמה ולביאת הגואל אמן.

(קטע מתוך דרוש לשמחת תורה וליום הכפורים, שמחת חיים. בדרשה הדים לנוראות מלחמת העולם הראשונה)

הרב חיים זאב חאראש נולד בסביבות שנת תר”מ, 1880, בוויסוקי דליטא לאביו הרב ר’ אשר שמואל חאראש ולאמו הצדקת מרת פעשא, נשא לאשה את רחל בת רבי לוי פאלאצקי, ראש השוחטים בדווינסק, ששימש שם שו”ב במשך שנים רבות.

הרב חיים זאב חאראש היה מופלג גדול בתורה, מופלג ביראת שמים, מפואר במידות ומוכתר בנימוסין, דרשן עממי מצויין, אוהב ישראל, מלמד זכות ומליץ יושר. הוא שימש ברבנות בעיירה דוגעלישאק, פלך ווילנא. במלחמת העולם הראשונה אבדו רבים מכתבי חידושיו.

שנים רבות שימש מגיד מישרים בבית המדרש פיטאו, במקומו של הרב ר’ שלמה מנדל. היה תלמידם של הגאונים רבי מאיר שמחה והרוגוצ’ובי. שניהם החשיבוהו וחיבבוהו: רבי מאיר שמחה היה רגיל לקרוא לו “בני”, והרוגוצ’ובי היה צובט לחיו ברבים ואומר “וולוול’ה שלי יודע תורה”.

חיבר ספר “חזון אש” (ורשה, תרע”ב) וספר “שמחת חיים” (ריגה, תר”ץ) הכולל דרשות על סדרי הפרשיות ולימים הנוראים, הדרנים לסיומי מסכתות הש”ס וקונטרס הספדים. בהקדמת ספרו זה כותב המחבר: “ואנכי חסתי על המחברים להזכירם בשמם, אקוה לה’ שימצאו אנשים שיאמרו משמי גם כן, ועל ידי זה תהא לי שמחת חיים נצח ועד אמן סלה“.

נספה בטבח ביהודי ריגה ביער רומבולה, ביום עברה, ח’ בכסליו תש”ב, 1941. כן נספו בשואה הרבנית רחל, ובניהם צבי אריה, ישראל זלמן, בתם שרה חיה ובעלה הרב יצחק קובנט, בתם שינה רוזה ובעלה הרב יעקב סולקיס, ובתם סימה. הי”ד.

(יהדות לטביה עמ’ 387, דף עד שכתבו בנו, הקדמת “שמחת חיים”)

מידע נוסף על אתר ההריגה ברומבולה – נמצא באתר יד ושם.

התמונה בראש דף זה לקוחה מויקיפדיה והועלתה ע”י dr. avishai teicher.

מספר הצפיות במאמר: 52

מאמר בשבח לימוד אגדות הש״ס / הרב מנחם זעמבה הי”ד

תמונת הרב מנחם זמבה הי"ד

והנה בענין עבודתו עבודת הקודש להגדיל תורה ולהרחיב קולה גם במקצוע זו של אגדה הוא ענין נשגב מאוד. כמו שאמרו חז”ל שמא תאמר למדתי הלכות די לי ת”ל כל המצוה למוד מדרש הלכות ואגדות. ואחז”ל באבות דר’ נתן פרק כ”ט כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות,  לא טעם טעם של יראת חטא. ואמרו עוד דורשי רשומות רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה,  שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה. ואחז”ל דברי תורה שניתנו מלמעלה לא ניתנו אלא במידה וכו’. יש זוכה למיקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן. ואי’ במסכת סופרים פרק ט”ז, על הפסוק “פנים בפנים דיבר ה’ עמכם” וגו’. ארבעה פנים, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות להגדה. וכ”ה הגי’ בפסיקתא דר’ כהנא עיי”ש. ועי’ יבמות קי”ז ע”א כמים הפנים לפנים וכו’ ההוא בדברי תורה כתיב עיי”ש וברש”י ותבין.

וכבר רמזו ז”ל במדרש וישלח בפסוק “ויתן לך האלוקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש” מטל השמים זה מקרא, ותירוש זה אגדה. ובספר מגלה עמוקות דברים נמרצים בסוד האגדה שנמשלה ליין. עיי”ש. ומכוון לדבריהם ז”ל במק”א יחיו דגן בתלמוד, ויפרחו כגפן באגדה. ובספרי האזינו “ודם ענב תשתה חמר” אלו אגדות שמושכין לבו של אדם כיין. ובחגיגה י”ד וכל משען מים,  אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים. וכן ביומא ע”ה גד שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים.

ובדרשותי עמדתי ע”ז לבאר הבדל הדמיון שמדמים חז”ל את האגדה פעם ליין ופעם למים. וגם במה שביומא דימו חז”ל את היין רק לאגדה. ובספרי דרשו על הפסוק “ויאכילך את המן” וגו’ כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם וגו’ אלו מדרש הלכות ואגדות עיי”ש ובספרי דבי רב. והארכתי בביאור מעלת האגדה להאיר עינא וליבא.  כלומר להכיר את הקב”ה ולהיות שפכי כמים לבך נוכח פני ה’ (תמיד ל”ב) ואכ”מ.

וראיתי חידוש בדברי הרב רבינו מלאדי זצ”ל בלקוטי תורה ויקרא דכתב דגם לדעת המג”א באו”ח סי’ נ’ ס”ק ב’ דאם אינו מבין לימודו, אינו מקיים בזה מצות תלמוד תורה, באגדה אינו כן דשם גם בלא הבנה, מקיים מצות לימוד עיי”ש. וזה חידוש במעלת האגדה.

וראיתי ברמב”ם פ”ג מחגיגה,  גרים שאינם מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם (לשמוע קריאת ההקהל) ע”כ. ואינו מובן דמנלן דין מיחוד זה דגרים ייצאו ידי חובה המצוה גם בלי הבנה. וחיוב הטף בישראל הלא הוא רק כדי ליתן שכר למביאיהם, אבל מנלן חיוב הגדול  כשאינו מבין, דאין בזה מצות לימוד.

ויתכן, דלכאורה קשה “גרך” דקרא דנאמר בהקהל,  באיזה גר מיירי, אם בגר תושב, מדוע יתחייב. ואם בגר צדק פשיטא דחייב. ועי’ באבן עזרא שכתב בפרשת וילך : “גרך”  אלו יתייהד. מבואר דפירש על גר תושב.

אמנם הצל”ח לסוכה תמה דלא מצינו חיוב הקהל לגר חושב, עיי”ש. והנה אי’ במכילתא משפטים יכול שונין ולא יודעים. ת”ל אשר תשים לפניהם, עיי”ש. ובזית רענן דמעכב שיבינו היטב, עיי”ש.

אבל לדברי הרב ז”ל בשו”ע הלכות תלמוד תורה סי’ ל”ד דבתורה שבכתב גם ע”ה מקיים מצות לימוד, עיי”ש. ברור דכוונת המכילתא הוא רק על תורה שבעל פה.

וכבר הובא ראיה לדברי הרב ז”ל מהך דכתב הר”י מיגאש בשו”ת סי’ צ”ג דתורה שבע”פ אינה מטמאה את הידים. ובשו”ת משאת בנימין סי’ ק’ הקשה דאם יש קדושה בתורה שבע”פ בזמן הזה דניתנה ליכתוב, מדוע לא מטמא את הידים. וע”כ הבדל יש בין תורה שבע”פ לשבכתב.  דבתורה שבע”פ בעי שיהיה מבין מה שלומד. ע”כ לא נכתבו אלא למכירין. ודמי להך דכתבו בתוס’ מגילה ח’ במגילה דגיפטית לגיפטים. דאף דנתנה לקרות ולכתוב באותו לשון, מכל מקום כיון דאינה כשירה לקרות אלא למכירין בה, אינה מטמאה את הידים. עיי”ש. וה”ה בתורה שבע”פ דנכתבה רק למכירין הלשון, אינה מטמאה הידים. מה שאין כן תורה שבכתב דמקיים מצות ת”ת גם בלי הבנה, שפיר כן מטמאה הידים.

ואף דיש לדון בזה, דתורה שבע”פ דנכתבה לכל בלשון התורה אינו דומה למגילה דנכתבה בלשון לועז. דשם החיסרון הוא במגילה עצמה, שאינה מגילה לכל, רק למי שמכיר אותו לשון. אבל תורה שבע”פ בעצמה הרי היא כתובה לכל אדם מישראל. והכל מחויבים בה. וגם, מי שאינו מבין, אין זה עליו פטור גברא, דהרי חובה עליו ללמוד ולהבין.  אלא דאינו מקיים מצות התלמוד תורה שבה בלי הבנה.

וזהו יתכן כוונת הרמב”ם ז”ל הנ”ל דגרים שאינם מכירין,  פי’ הקרא בגר צדק. וקא משמע לן, דאף דבעלמא בעינן שונין ויודעים. ואף בתורה שבכתב דלא בעי הבנת העניין כנ”ל, בעינן עכ”פ הבנת הלשון, מכל מקום, בהקהל גלי קרא דגם גרים שאינם מבינים הלשון מחויבים להכין ליבם ולהקשיב אזנם למען ישמעו וילמדו ליראה.  ואכ”מ.

והנה ראיתי כי הרחיב כ”מ מאוד בדברי אגדה בעניני מעשה בראשית. והנהני דבזה יש מעלה מיוחדה. כמו שאחז”ל כל המלמד את בנו ספר בראשית מעלה עליו הכתוב כאילו נתעסק ביצירת העולם. וראיתי בהקדמת הרמב”ן ז”ל על התורה דביאר הכתוב “ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם”, וביאר דלוחות האבן, יכלול הלוחות, והמכתב, כלומר עשרה הדברות, והמצוה, הם המצוות כולן עשה ול”ת, אם כן, כתיבה התורה הכוונה הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה לאנשים בענין האמונה. עכ”ל. האיר לנו הרמב”ן ז”ל, עיקר שם “תורה” היא על הוראה לאנשים, להעמידם בקרן אורה בעמודי האמת והאמונה, וזה ע”י הרחבת ספורי מעשה בראשית. ועי’ ברכות ח’ וקדושין מ”ט ע”ב מאי תורה, מדרש תורה. עיי”ש ותבין ואכ”מ.

והגם כי אחז”ל בחגיגה י”א ע”ב אין דורשין במעשה בראשית בשנים. וכן פסק הרמב”ם פ”ד מיסודי התורה הי”א, עיי”ש שכתב: וענין מעשה בראשית מלמדין אותן ליחיד. עכ”ל. אולם כבר הרי ביארו התוס’ בשס ר”ת, דמעשה בראשית הוא שם של ע”ב היוצא מפסוק בראשית ומהפסוקים שלאחריו. ועי’ ברש”י קדושין ע”א, וברש”י ע”ז י”ז,  ובפי’ הראב”ד ז”ל לספר יצירה פרק א’, ועי’ בשו”ת הרשב”א ז”ל ח”א סי’ ר”ב. ועי’ בזוה”ק תרומה ד’ ק”ט ובספר הליקוטים לרב האי גאון ז”ל ואכמ”ל.

והנני להאיר את כבודו בזה על השמטת משנה אחת בענין מעשה בראשית והיא במסכת כלים פי”ז מי”ד “ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה. שני אין בו טומאה. בשלישי יש בו טומאה. ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה וביצת נעמית המצופה” וכו’. וכל שנברא ביום השישי טמא עכ”ל. האירה לנו המשנה כי כל ששת ימי בראשית יש בכל יום למוד הלכה מיוחדת בטומאה וטהרה.

ובחידושי הארכתי בישוב דברי הרמב”ם דהשמיט משנה זו ואכמ”ל. ושמעתי רמז נפלא בשם היהודי הקדוש זי”ע, דאלו הימים הנזכרים במשנה דיש יום שיש בו טומאה ויש יום שאין בו טומאה, הם מורין על יום הכיפורים ויום הפורים. הכלל דיוהכ”פ לעולם ביום דאין בו טומאה. ויום הפורים ביום שיש בו טומאה. ולכן ביום הראשון שלישי וששי, דיש בהם טומאה, חל פורים ולא יוכ”פ. ולהיפוך בשני שאין בו טומאה, חל בו יוהכ”פ ולא פורים. אמנם ביום הד’ והה’ חלים שניהם, משום דבהם אין טומאה מהתורה, דכנף העוזניה וביצת נעמית מטמאין רק מדרבנן, כמו שכתב הרמב”ם והרע”ב, לכן יוהכ”פ דהוא מן התורה,  ומדאורייתא אין בימים אלו טומאה, יוכל לחול בהם. ולעומת זאת, פורים דהוא רק מדרבנן, ומלרבנן יש הרי כן בימים אלו טומאה, ע”כ גם פורים יוכל לחול בהם. עכד”ק.

ונראה דכיון ז”ל בזה ליישב הקושיא דתמהו למאי נפק”מ סידור זה של ימי הבריאה, אם נברא בהם דבר המטמא או לאו. ולכן פי’ דנפק”מ סידור לקביעה דירחא, דכתב רש”י ז”ל בפסחים נ”ח ע”ב דגם בשעה שקידשו ע”פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבא בהדי הדדי. וכ”ה בר”ה ב’. עיי”ש. ואי’ בתקוני זוהר דפורים יוס כיפורים עיי”ש. אך ההבדל שבשניהם הוא עפ”י המדרש פר’ חוקת “מי יתן טהור מטמא לא אחד” מרדכי משמעי, עיי”ש. גילו לנו חז”ל דפורים הוא יום טהור מטמא. אולם יוהכ”פ אי’ בתנא דבי אליהו, ימים יוצרו ולא אחד בהם, זה יוהכ”פ לישראל. ופי’ בסה”ק דהוא כולו במקום טהור,  של אחד, ע”ד שאחז”ל בקדושין מ’ ע”ב, צדיקין נמשלין בעוה”ז שכולו עומד במקום טהרה וכו’. על כן ביוהכ”פ דישראל כולם צדיקים ודומים למלאכי השרת, בעי יום שכולו במקום טהור. אבל פורים הוא טהור מטמא כנ”ל. וזהו הכוונה דקביעות יוהכ”פ הוא רק בימים שאין בהם  טומאה. והיפוכו לפורים, דהוא טהור מטמא, הוקבע ימים שנברא בהם טמא, ונעשה טהור מטמא ע”י מרדכי היהודי, כמו שאמרו חז”ל באסתר רבה אל תקרי יהודי אלא יחידי, שייחד שמו של הקב”ה כנגד כל באי עולם. עיי”ש. וכן הא במדרש חוקת מי יתן טהור מטמא לא אחד, זה מרדכי.

וראה במתניתין דמגילה ב’ ע”א חל להיות בשני וכו’. והלא בשני אין בו טמא. אבל בירושלמי פ”ו דמגילה ה”ב אמר ר’ ייסא לית כאן חל להיות בשני, דאם כן יום הכיפורים בחד בשבתא, לא קבעי תרי שבתא הדי הדדי עיי”ש. וזה מכוון כדברי הזוה”ק. ובדרשותי העמקתי בהבנת ענין זה, ועת לקצר.

(מתוך הסכמתו לספר ילקוט נחמני מאת נחום בריינר מלודז’ – הובא גם בחידושי הגרמ”ז. ועיין בתורה שלימה שכתב שהספר ילקוט נחמני מבוסס כמעט כולו על ספרו תורה תמימה, והביא בשם הרב זמבה שלא ידע על כך בעת כתיבת ההסכמה, ושיש לפרסם שיש כאן זיוף מגונה, על מנת שתהיה כפרה למחבר ילקוט נחמני, שהינו בעל תשובה)

—————

תולדותיו

ב”רבנים שנספו בשואה”, מובא שהרב מנחם זמבה (פראגר), נולד בוורשה בתרמ”ד,1884, ושם קיבל את חינוכו התורני. היה מעורה בכל התחומים של חיי הקהילה היהודית בוורשה, ובתרצ”ה, 1935, נבחר לוועד הרבנים של העיר. היה בגטו ורשה, וגם שם היה חבר בוועד הרבנים, ואף המשיך לכתוב חידושי תורה. הוא היה מן הרבנים האחרונים ששרדו בגטו. הוא עודד את ההתמרדות בנשק, ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. השתתף בעריכת ליל הסדר שהתקיים ביום הראשון של המרד ערב פסח תש”ג, עם הרבנים יהושע השל גולדשלג,משה בֶּר מזדונסקה-וולה ואחרים, בבונקר ברחוב קופייצקיה 7. הבניין הפגז, ופתח הבונקר הוצת. בין הנספים היה גם הרב זמבה, שנקבר בחצר של הבית. בהשתדלות אגודת ישראל העולמית הועלו עצמותיו ארצה, ובראש חודש תמוז תשי”ח, 1958, הובאו לקבורה בירושלים.

תולדותיו הובאו במקורות רבים נוספים, ובהם: תולדות הגרמ”ז – מאת אהרן סורסקיחבדפדי”ה, אנציקלופדיה יהודית דעת,  ויקיפדיה, זכור, אתר כולל פולין, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ”ג, עמ’ 298).

 

מספר הצפיות במאמר: 76