קטגוריה: פרשת השבוע

ולפרש הנוסח על חטא שחטאנו לפניך ביצר ברע, דקשה הא כל העבירות הם ביצר הרע, והאיך חשוב זה לחטא בפני עצמו.

והנראה לפרש שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוניך, דקשה מהו עד ה' וגו' הא פשיטא דצריך לעשות תשובה לה'. אבל יש לפרש חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו לפי מה שכתב בנועם מגדים, לפרש אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שלמדנו חיפוש בנרות דנר מצוה ותורה אור, שצריך אדם לבדוק ולחפש בנרות, היינו במצות צריך לחפש עד מקום שידו מגעת, וכמו שכתב הבני יששכר לפרש וילך ויעביד אלקים אחרים אשר ציותיך, ופירש רש"י שלא לעובדם, והוא מפרש, דאם עושה איזה מצוה שלא לשמה, רק להגדיל בה, אזי הוי כעובד את עצמו וכל המתגאה כאלו עובד וכו', וזהו ויעבוד אלקים אחרים אשר צויתיך, היינו במה שצויתיך לעשות איזה מצוה, בזה אתה עובד חס ושלום עבודה זרה, וזה צריך חיפוש גדול. וזהו אשר יעשה טוב, היינו מצוה, ולא יחטא בהטיב.

וזהו חכמים הם להרע, פירוש, יש חכמים שלא לעשות רע או לעשות תשובה על הרע, שלא יעבור על לא תעשה, או לעשות תשובה אם עבר איזה לא תעשה. אבל להטיב לא ידעו, היינו על קיום מצות עשה לא ידעו האיך לעשות, וכן לעשות תשובה על מה שעשו המצות עשה שלא לשמה. לפי זה מובן דקאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך, היינו שצריך לעשות תשובה אפילו על קיום מצות עשה שהוא לה' אלקיך, היינו אפילו על הטוב שהוא לה' אלקיך צריך לחפש ולבדוק ולעשות תשובה.

והנה ההבדל בין עובר על לא תעשה ובין מי שמקיים מצות עשה שלא לשמה, הוא דבעובר על לא תעשה המעשה גופיה הוא רע, אבל המקיים מצות עשה שלא לשמה המעשה הוא טוב רק הכוונה הוא לא טוב, שעושה המצוה עם יצר הרע. וזהו על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, היינו שעושה תשובה על מצוה שעושה ביצר הרע, אבל המעשה הוא טוב. מה שאין כן בעשיית עבירה, המעשה גופו הוא רע.

ועל פי זה יבואר המדרש בראשית וישב ראובן אל הבור, אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה . ואיזה, הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך. עד כאן. עיין בראשית חכמה שמפרש כן, דקשה הא הרבה עשו תשובה מקודם, קין אדם יהודא. אבל הם עשו חשובה על ללא תעשה וראובן עשה תשובה על קיום עשה, היינו במה שקיים כבוד אם, ועבר בזה על בלבל יצועי אביו. והנה מצות עשה חשיב תחילה, דעשה מהתרי"ג, וכן אנכי ה' מעשרת הדיברות, הוי ראשון, וכבר כתבנו דבעשה, העשיה הוי טוב, וחשיב לפני הקב"ה. וזהו מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, היינו, "לפני" דווקא, בעשיות הטוב, ואתה פתחת בתשובה תחלה, היינו על עשיות הטוב, שחשיב תחלה. ראובן היה תחלה לעשות תשובה, חייך כו' שנאמר שובה ישראל עד ה', היינו, על עשיות הטוב, כמו שהתבאר.

ובזה יש לפרש דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, היינו אפילו כל קיום מצות עשה צריך ליתן חשבון, לחשוב האין היה. ויאמר באו חשבון ודין על לא תעשה. והיינו דין וחשבון, בין על הלא תעשה בין על קיים העשה.

ובזה יובן מדרש ולקחתם לכם ביום ראשון, ראשון לחשבון עוונות, היינו שאז זמן התשובה על הראשון שהוא עשיות העשה, דאפילו בעשיית הטוב שנקרא ראשון נחשב עוון וצריך לעשות תשובה מאהבה דקיים העשה. והבן.

(מתוך "קונטרס שמן למאור", פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי"ד)

שם (חגיגה ה.), מאי רעות וצרות, אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא.

עיין תוספות חמימי לעקרבא, קרירי לזיבורא. עיין שם. וזהו פירוש קדירה דבי שיתפי לא קרירי ולא חמימי, דכל הדן דין אמת לאמיתו, נעשה שותף למעשה בראשית, דביש דין למטה אין דין מעלה והעולם נברא בדין ושיתוף מדת הרחמים, ושפיר דנעשה שיתוף למעשה בראשית, נמצא דהעולם הוי קדירה דבי שיתפי, אז לא תהיה בעולם מכת זיבורא ועקרבא, ולא תצטרך לרפואה דחמימי וקרירי.

או יאמר, לפי מה שתירצו קושית התוספות כתובות ל', הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, והוא דלקיום עשה קום ועשה בעינן חמימות, ושלא לעבור על לא תעשה לשב ואל תעשה בעינן קרירות וזהו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, היינו צינים ופחים, קרירות וחמימות. ומי שהוא עובד את יוצרו ואת יצרו, מקרי חציו עבד וחציו בן חורין ממילא הגוף מיקרי דבי שיתפי, וזה לא קרירי ולא חמימי, דלאיש כזה הוי קדירה דבי שותפי לא קרירי, שלא יעבור על לא תעשה, ולא חמימי לקיום מצות עשה, וזה שנעשות צרות זו לזו.

ואפשר דזיבורא הוא לשון התנשאות בלשון אשכנז "אין בין", עיין מדרש פנחס מקארץ, ועקרבא הוא שיפלות, ורפואה להתנשאות, הוא קרירות, ורפואה לשפלות, הוא חמימות, ולקיות מצוות עשה בעינן חמימות, ויגבה לבו בדרכי ד' וגו', והיינו קודם שעשה וקיים המצוה, אבל לאחר שעשה וכבר קיים את המצות עשה, טוב הוא שלא יזכר כלל מה שעשה, ולהשפיל את עצמו ולמעט מה שעשה, דבעינן קרירות ושפלות. אבל שלא יעבור על מצות לא תעשה הוא להיפוך, דבעינן קרירות ושפלות שלא יעבור, ואם חס ושלום נזדמן שעבר, ומתחרט וביקש לעשות תשובה, דשוב הוי קיום מצות עשה, אז יהדר דבעינן חמימות והתנשאות שלא יהיה נעצב, ושלא למעט החטא, רק להרבות ולהגדיל, ושלא לשכוח מה שעשה, רק לקיים וחטאתי לנגדי תמיד, וזהו למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, והבן.

ובזה אפשר לפרש המקרא בראשית, והיו העטפים [פרש"י לשון איחור] ללבן והקשרים [פרש"י לשון בכירות] ליעקב, דיש לפרש, לב חכם לימין ולב כסיל לשמאל, דכתבנו, דלאחר הקיום המצוה טוב למעט מה שעשה עד שלא יזכר כלל מה שעשה, דלאחר קיום מצות עשה אם רם לבבו, הרפואה, ושכחת, מה שעשה, וה' יתברך זוכר כל הנשכחות. אבל אם עבר עבירה, מחה תמחה את זכר "עמלק" ולא תשכח, שלא יהיה "רם" לבבו ושכחת, רק וחטאתי לנגדי תמיד. וידוע שאותיות הקודמין מתיבת "לב" הוא "אך" ואותיות המאוחרין הוא "גם" ואכין ורקין למעט, וגם הוא לרבות, וחכם הוא כשמקיים המצות, וכסיל הוא מי שעובר חס ושלום, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. וזה לב חכם לימין, היינו לאחר שקיים מצות עשה, הוא טוב אותיות הימין מתיבת "לב" שהוא "אך". לב כסיל לשמאל, היינו לאחר שעבר חס ושלום, יעמוד לפניו אותיות השמאל מתיבת "לב", היינו "גם", לרבות ולהגדיל מה שעבר ועשה שלא ישכח. ועשיות טוב הוא מעלת יעקב, וחס ושלום עשיות רע הוא רעת לבן. וכן, יעקב הוא עקב ענווה. ולבן, הוא מלשון ללבן הלבן חטאינו כשלג וכצמר. וזהו העטופים "ללבן" [דיש בתיבת לבן אותיות "לב"], היינו אותיות המאוחרות מתיבת "לב", שהוא "גם", ללבן, אם עבר חס ושלום ועשה רע כלבן, או שצריך ללבן, ירבה ויגדיל החטא, שגם הוא לרבות. והקשרים ליעקב, פירוש אותיות הקודמין מתיבת "לב", שהן בכירות, דהקודם הוא בכור למה שלאחריו, שהוא אותיות "אך", למעט, ליעקב, להעושה טוב כיעקב, שיהיה עניו, דעקב ענווה.

ובזה יובן בנוסח על חטא באות יו"ד, על חטא שחטאנו לפני ביודעים ובלא יודעים, הלא החטאים היודעים צריך לפרט החטא. ולפי מה שאמרנו, עיקר לכלל יהודי, היו"ד, שלא לזכור כלל מה שעשה טוב, ושלא לשכוח מה שעשה רע [ובזה אפשר לפרש, בדרך צחות, חבל על דאבדין, ולא משתכחין, היינו שצריך לצווח וי וי על דאבדן שמה שעושה רע הוא מאבד ואינו זוכר, ולא משתכחין, לשון שכחה, היינו מה שעושה טוב אינו שוכח כלל]. וזהו עיקר החטא ביודעים, שיודע מה שעשה טוב, ובלא יודעים, מה שעשה רע, וזהו זיבורא ועקרבא שנעשות צרות זו לזו.

או יאמר דהחטא ביודעים, שיודעין את בוראם ומתכוון למרוד. ובלא יודעים, מה שעשה רע, וזהו זיבורא ועקרבא שנעשות צרות זו לזו. או יאמר דהחטא ביודעים, שיודעין את בוראם ומכוון למרוד. ובלא יודעים, שתכלית הידוע שנדע, וכו', והבן.

וזהו פירוש המקרא בראשית, כי רבם רעת האדם וגו' רק רע, היינו דכל היצר רק למעט שלא חטא כלל, ובזה יש לומר טוב מעט לצדיק, היינו למעט מה שעשה מצוה, מהמון רשעים רבים ולהגדיל מה שעשה עבירות. והבן.

(מתוך "קונטרס שמן למאור", פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי"ד)

 

איתא במדרש רבה סדר בא החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (משלי ה) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. עיין שם.

וצריך להבין שייכות הפסוק. ונראה דהנה זה ידוע לכל דעיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל התורה, כמאמר חז"ל (בפסחים ס"ח ובנדרים ל"ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי וכו'. עיין שם. וכן כתב רש"י על התורה בתחלת בראשית וזה לשונו, המקרא הזה אומר דרשני, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וכו'. עיין שם. ופירשתי בכוונת רש"י שכתב המקרא הזה אומר דרשני, דמה היה קשה ליה לרש"י בלאו האי דרשה, דאם נאמר דהוה קשה ליה במאי דהתחיל התורה בתיבת בראשית, הא זה כתב מקודם אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו'. עיין שם. והנה איתא במסכת מגילה (דף ט' ע"א) מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית. ופירש שם רש"י, שלא יאמר בראשית שם הוא ושני רשויות הן וראשון ברא את השני. והקשו עליו בתוספות, הא בראשית אין שם כלל, וכתבו וזה לשונם, ונראה לפרש שהיונים היו יודעין שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר ב' רשויות הן, ותיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני, משום הכי הפכו לו. עיין שם.

ולפי זה נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות מה היה הכרח להקב"ה במה שנתן לנו תורתנו הקדושה להתחיל בתיבת בראשית מקודם, ולא בתיבת אלהים, ולכך כשאירע אחר כן בעת תלמי המלך כנס הזקנים לכתוב לו התורה הוה צריך אז הקב"ה ליתן עצה בלב כל אחד שיכתבו לו בתיבת האלהים מקודם מחשש הנ"ל, ואם כן הא באמת הוה יותר טוב שיתן לנו התורה בתיבת האלהים מקודם, ולא הוה צריכין למיחש משום סברת חיצוניות. על כן נראה לעניות דעתי דזה הוה קשה לרש"י הנ"ל, וזה הוא דכתב בראשית המקרא הזה אומר דרשני, כלומר מדהתחיל התורה בתיבת בראשית מקודם, על כורחך צריכין למימר דלא פשוט הוא אלא לדרשני, והלכך דריש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, כלומר דלכך נכתב בראשית מקודם להראות לנו דמה שברא הקב"ה השמים והארץ לא ברא בשביל שום דבר כי אם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חז"ל הנ"ל אלמלא תורה וכו', הרי חזינן מזה איך תורה הקדושה היא חשובה דבשבילה הוא עיקר בריאתנו לעולם, דהקב"ה לא חס על כבודו, דהא על תיבת בראשית מקודם נוכל למימר חס ושלום דשתי רשויות יש, אך בכדי להורות לן דרך שנדע איך להוקיר התורה דהיא עיקר בריאתנו.

ואם ישאל איש, אם נאמר דכח התורה גדול כל כך דמעשה בראשית לא נברא כי אם בשבילה, למה אנו רואין בזמן הזה איך בני תורה שיגעו הרבה בתורה, כמה וכמה שרויין בצערם ומוכרחים להיות נודדים לבקש לחמם הצר, אם כן מוכרח מזה כי אין רצוי כהקב"ה כל כך את תורתנו הקדושה במה שנשמרנה בתכלית השמירה. נראה לעניות דעתי כי אין זה שום שאלה. לבד מה שראיתי תירוץ על זה בדרשות מהר"י מינץ דרוש כ' מצאתי אחר כך במדרש רבה סדר פקודי מביא שם מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר, והיו רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחד של פני מרון, ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם, זהב אתם מבקשין, הרי זהב, טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. הוי ותשחק ליום אחרון. עיין שם.

ואם כן ליכא שאלתם הנ"ל מידי, דלאו כל אדם זוכה לשני שולחנות, כי אם מעט מזער, כדאמר רבא (בהוריות י' ע"ב) אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סגי להן. עיין שם.

ובזה נבוא לבאר המדרש רבה שהתחלנו, דבאמת צריכין להבין הפסוק החודש הזה, דלכאורה נראה דהוא כפל לשון, דהא אחרי דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, למה כתב עוד ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהא היא היא, דמחצי פסוק ראשון ידעינן גם כן דחודש ניסן הוא ראשון לחדשים. על כן נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות על גוף הדין, דהא אחרי דתשרי הוא ראשון לשנים, כן הוה צריך להיות תשרי ראשון לחדשים. ומצאתי אחר כן בדרשות הגאון בעל נודע ביהודה בספרו אהבת ציון בסוף דרוש שני, וזה לשונו, והנה ניסן הוא ראש החדשים שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ולכאורה קשה תשרי היה ראוי להיות ראש חדשים שבו נברא העולם, מכל מקום תחלת הבריאה היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן, כמו שפירש רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שאז התחיל לצוות לעמו תורה ומצות, ובשביל זה נברא העולם מעיקרו, ונמצא יחוס עיקר בריאת העולם הוא מניסן. עיין שם.

נמצא לפי זה אחרי דקיימא לן דאף בתשרי נברא העולם, מכל מקום משום דעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן כנ"ל, הלכך צוותה התורה למנות החדשים מניסן. אבל זה ידוע דאימת שייך למנות מניסן כי אם דווקא זה האיש אשר למד תורה הקדושה או מחזיק תלמידי חכמים, אבל זה האיש אשר לא למד ולא החזיק ואינו עושה כלום בעבודת ה' כי אם בדברים החומרים לבד, בוודאי אליבא דאמת צריך הוא למנות החדשים מתשרי, אחרי דבריאת העולם היה בתשרי ומתכלית התורה דהתחילה בניסן הא אין מה האיש כי אם במה שהוא בריה בעלמא, ועיקר הבריאה בלי תכלית הא היה בתשרי ואם כן הוא צריך למנות מתשרי, ובשבילו לא היה כדאי לברא העולם, ועל האיש הזה יפה אמרו חז"ל (בפסחים מ"ט) עם הארץ אסור לאכול בשר, כפי מה שכתב מורינו הרב יצחק עראמה בעקידת יצחק שער מ"א, שכל הנבראים מן ארבעה סוגים, כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה, כידוע. כי הצומח עיקר מזונו מסוג הדומם הנצב תחתיו, כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה, והוה זה אחרי כי צורת הצומח גבוה מצורת הדומם ומיקרת צורתו שיש לו מהדומם, משום זה הוה הדומם לו למזון. וכל הבעל חי בלתי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו הוא יותר יקר מן הצומח. כן הבעל חי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו יותר מבעל חי בלתי מדבר, הלכך מזונו מבעל חי בלתי מדבר. אבל עם הארץ אשר אין בו יתרון משאר בעלי חיים, יפה אמרו חז"ל הנ"ל, דאסור לאכול בשר, אחרי דאין בו יתרון מהבהמה. וכמדומה לי שזה הרעיון על החז"ל, דעם הארץ אסור וכו', ראיתי בספר אחד. כן זה ידוע דמי שיש בו חשיבות עצמו בתורה או בחזקת לומדי תורה זה מקרי על שמו, ומי שאין לו חשיבות עצמו ויש חשיבות אחרים, דהיינו במה שאביו גדול בתורה אזי מיקרי על שם אביו, כדאיתא במס' אבות בן זומא אומר, וקרו ליה בן זומא, פירש הברטנורא, משום שלא היה אז מוסמך הלכך קראו ליה על שם אביו. עיין שם. וכן איתא בגמרא (במס' תענית דף ג') זימנין דקרו ליה בשמו רבי יהושע בן בתירא וזימנין דקרו ליה בשמו דאבא, הא מקמא דסמכוהו והא דלבתר דסמכוהו. ופירש רש"י וזה לשונו, מקמא דסמכוהו, שלא היה חשיבות עצמו, היה נקרא על שם אביו וכו'. עיין שם. וזה הוא כוונת הכתוב הנ"ל, עם כפילת לשונו, החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר הוו יודעין דהחודש ניסן הוא צריך להיות לכם ראש חדשים, אף דעצם בריאת העולם היה בתשרי כנ"ל, אבל למנות החדשים צריכין למנות מניסן, כיון דבו מתחיל כוונת הבריאה, לפי שאז התחיל הקב"ה לצוות לעמו תורה ומצות כנ"ל, ואם כן  הא לא כל אדם יכול למנות מניסן, כי אם דווקא מי שיש בו תכלית התורה, אבל מי שאין בו  תכלית התורה צריך הוא למנות באמת מתשרי דאז היה הבריאה הפשוטה, ותכלית הבריאה מניסן הא אין בו, כנ"ל.

וזה הוא דחוזר הכתוב בכפילת לשונו, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר אם באמת אתם יכולין לקרות ניסן ראשון מחדשי השנה, דהיינו דיהא בכם התכלית מניסן, דהיינו תורה ומצות. ולפי דברינו מקודם דמי שיש בו תורה ומצות הוא עיקר החשיבות, חשיבות עצמו, ואינו צריך להתייחס על שם אביו או על אבי אביו, הלכך שפיר קאמר על זה המדרש רבה הנ"ל, הדא הוא דכתיב יהיו לך לבדך, כלומר חשיבותך יהיה לך לעצמך, חשיבות עצמך, ואין לזרים אתך, ואינך צריך להתייחס על שם אחרים. כן נראה לעניות דעתי לבאר דברי המדרש הנ"ל.

הרי חזינן מזה איך דהתלמוד התורה חשובה להקב"ה דבשבילה ברא העולם, ואם כן בוודאי מי שיגע ועמל בתורה, משום דהתורה חשובה בעיניו אחרי דבשבילה הוא הולך על הארץ ונותן הקב"ה לו לב להבין בדברי רבותינו הקדושים בתלמוד ובפוסקים ולחדש איזה דבר בכוונת דבריהם כפי שכלו, בוודאי נפשו משתוקק להפיץ על פני תבל. לבד מה שיש איסור אם לא יעשה כן, כדאיתא בספר חסידים סימן תק"ל, כי הקב"ה גוזר מי יהיה חכם וכמה ספרים יעשה, יש שגזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה. וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה, הרי גוזל מי שגילה לו. וכתב שם בפירוש אזולאי משם רבינו אליעזר מגרמיזא, שכל מי שמגלין לו ואינו כותבה, עתיד ליתן את הדין. עיין שם. וזה ידוע לכל כי בזמניהם היה למודם בספרים נכתבים, הילכך כתבו בלשון כתיבה, אבל בזמנינו הדפוסים הם הכתיבה, וזה ידוע דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צ"ב) ואם כן בוודאי צריכין למידע איך חוב מוטל על כל איש ואיש להשתתף לאותה מצוה. וכפי הנראה דבזמננו דמצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, כדאיתא ביורה דעה סימן ר"ע סעיף ב', ולפי דעת השאגת אריה סימן ל"ו בזמנינו מצות כתיבת ספר תורה אפילו מדרבנן ליכא, עיין בפתחי תשובה בסימן הנ"ל, ועל זה חזינן דאפילו אנשים דהם מדלי דלות מפזרין ממונן בפיזור רב יותר מכדי מדתן, ועל כתיבת שאר ספרים המחודשים הם צופים בעינא בישא ובפנים זועפות, צאו וראו מה דאיתא כמדרש רבה סדר ויחי, זבולון קודם יששכר, ולמה כן, אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו. עליו הכתוב אומר עץ חיים היא וכו'. עיין שם. ובריש מתניתין דזבחים איתא שמעון אחי עזריה אומר, ופירש רש"י שם, על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, לפיכך נקרא על שמו, שלמד על ידו. וכן איתא ברש"י (סוטה כ"א ע"א). עיין שם. ובפסחים נ"ג ע"ב, אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף. עיין שם.

הגם כי ידעתי כי דברי אלה הוא למותר, אחרי כי מי שיש לו ידים רפות, בוודאי לא יבואו לידו דברי אלה, מכל מקום מה שנראה לעניות דעתי כתבתי. ועתה הנני נותן שבח והודאה ואומר ברוך לאלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, כי על ברכיו נתגדלתי, אחרי כי אוכל לומר על עצמי כדאמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן, אחרי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו (קדושין ל"א ע"ב). עיין שם. ויט עלי חסדו וישקני ממי ים התלמוד. ותהלה לאל כי הראיתי חבורי הנוכחי לרבותי הרבנים הגאונים מגדולי גאוני זמנינו המפורסמים במדינתנו, ומצא חן בעיניהם, ויתנו הסכמתם עליו, כאשר יראה הקורא, כן אבקש מהקב"ה שישלח לי עזרתו, ולזכני לשבת בד' אמות של הלכה, וירם קרן התורה עלי ועל כל ישראל, כדברי המחבר זעירא דחבריא שלמה טוביה הלוי פרידלענדער, בן לאדוני אבי הרב המופלג ושנון וירא אלקים באמת מורינו הרב שלמה טוביה מילידי עיר שצוצין דפולין.

(הקדמת ספר תפארת שלמה)

---

הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר נולד בשצוצין בסביבות שנת תרכ"ד (1864), נולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שמו. בשנת תרנ"ט (1899) הוציא לאור את ספרו "תפארת שלמה" ובו ביאור לכמה סוגיות בש"ס ובפוסקים, וחידושים וביאורים על שו"ע יורה דעה. הספר מעוטר בהסכמות של גדולי רבני ליטא המפארים את הספר ואת מחברו כלמדן, בקי וירא שמים.  

לאחר פטירת רבי יוסף לייבל, שהיה רבה של העיירה רטנה, התעוררה מחלוקת לגבי מילוי ממלא מקומו. מכיוון שלא הצליחו לבוא לידי הסכמה, כיהנו בעיירה שני רבנים, הרב הטרסקאי רבי יעקב לייבלה והרב שלמה טוביה פרידלנדר. לימים עזב את העיירה הרב יעקב לייבלה, והרב שלמה טוביה נעשה מורה הוראה יחיד בעיירה, שנודע כלמדן מפורסם ודרשן גדול. בדרשותיו בבית המדרש גדול היה מביא שפע סוגיות מהש"ס, מעלה קשיים בהבנתם, ומברר את כל התמיהות והבעיות באמצעות עיון מעמיק בדברי הרמב"ם והמפרשים. שנים רבות לא קיבל מן הקהילה משכורת, והתפרנס מדיני תורה, ממכירת חמץ, מכספים שקיבל מעריכת חופות וממכירת שמרים. נפטר בעירו בטבת תש"א (ינואר 1941) ושמו מופיע ברשימת יהודי רטנה שנרצחו בשואה בספר הזכרון של הקהילה.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רטנה – ספורה של קהילה יהודית שהושמדה עמ' 30 וספר תפארת שלמה.

 

 

לפרש הסמיכות של פרשת ביכורים לפרשת עמלק, וגם הספרי ריש הפרשה, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, דתמוה הוא דהא מצות ביכורים הוי רק לאחר ירושה וישיבה, עיין בחתם סופר וכתב סופר וערוגת הבשם.

ולפי עניות דעתי יש לומר כך על פי הקדמה הידועה על הפסוק רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, דהחילוק בין רם לגדול ידוע, דאומות העולם קרו ליה אלקא דאלקיא, ואומרים שאין כבודו להשגיח בתחתונים והוא בבחינת רם, אבל האמת מי כה' אלקינו המגביהי לשבת, ואף על פי כן המשפילי לראות בשמים ובארץ, כידוע.

וזה נראה לי הכוונה בפסוק תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, כי עמלק בא בכח הטומאה להדיח את ישראל שיחשבו הכל רק בדרך הטבע. ועל כן כשאמרו היש ה' בקרבינו אם אין כתיב אחריו ויבא עמלק, כי הוא הוא שורש קליפת עמלק לכפור בהשגחת ה' יתברך. עיין רש"י שם היכן אבא וכו'.

ועיין במאור ושמש פרשת תצוה, שפירש תמחה את זכר עמלק, כי עמל"ק בגימטריא ר"ם (זה גאוה) וכשנוטלין ממנו מספר רכ"ז נשאר אהב"ה (והוא כמנין אח"ד עיי"ש), וזהו תמחה את זכר עמלק, עיין שם על פי דרכו בקודש. ולפי הנ"ל יש לומר כי עמל"ק בגימטריא ר"ם, על דרך אשר ימרוך למזימה כידוע כהנ"ל, אבל תמחה את זכ"ר עמל"ק וישאר אח"ד, אחדות גמור בהבורא ברוך הוא. וזהו תמחה את זכר עמלק מתחת השמים דייקא, לפי שאומר על השמים כבודו ולא מתחת השמים. ועל זה אמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים כנ"ל, ודוק. וזהו גם כן מה שכתב רש"י אם שקרת במדות ומשקלות (הוי דואג מגרוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה' וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. עד כאן לשונו), כי אם משקר במדות הוי סימן שאינו מאמין בהשגחה, על כן מיד תירא מעמלק, ודוק. וזהו אשר קרך בדרך, ר"ל להורות שהכל במקרה ח"ו, על כן תמחה את זכר עמלק כנ"ל, ודוק.

והנה מצות ביכורים פירש האלשיך שהוא שידע האדם אינו רק כאריס בארץ, והכל של הקב"ה, ועל כן פרי הראשון צריך להביא לבעל הבית. עיין שם. וזהו על דרך הנ"ל כי לא עזב ה' יתברך את הארץ רק עדיין אגידא ביה בכל זמן, ואלמלא יצויר העדר שפעו וחיותו היה הכל כלא, ממילא הכל עדיין שלו. ורמז כורך עליה גמ"י ר"ת גדולים מעשה י', שמצות ביכורים מורה על זה שידעו שהכל מעשה ה'.

ומובן יותר על פי שפירשתי מה שכתב רש"י ריש פרשת בראשית, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וקשה דמהו התירוץ על קושיא שלהם, שברצונו נתנה להם וכו', וכי אם יתן אחד מתנה לאדם הכי יכול לחזור וליטלה ממנו, הא קנאו. אבל הענין הוא דידוע החילוק בין מעשה בראשית שברא הקב"ה ובין מעשה ידי בשר ודם. אומן שעושה חפץ מעצים ואבנים או מכסף וזהב, אפשר שהאומן כבר נשכח זכרו, מכל מקום הכלי והחפץ עדיין קיים בעולם כי מעשיו מבלין אותו. אבל הקב"ה מבלה את מעשיו. והיינו טעמא, כי בשר ודם אינו בורא יש מאין רק משנה החפץ מכמות שהיה, ולאחר שעשה החפץ שוב אינו צריך להאומן, אבל בריאת מעשה בראשית היה יש מאין, וגם אחר הבריאה הכל קיים רק במאמר פיו, כפירוש הבעל שם טוב על הפסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים, כידוע. ואם יסלק הקב"ה חיותו מכל העולמות אפילו על רגע הכל כלא היה חס ושלום.

ולפי זה לאומות העולם האומרים שסילק ה' יתברך את עצמו מן העולם הזה, נמצא לפי דבריהם שאין העולם צריך להשגחתו רק הכל מתנהג על פי דרך הטבע, אם כן אם נתן להם מתנה שוב אינו יכול לחזור ויטענו לסטים אתם. אבל האמת אינו כן [דגבי הקב"ה אפילו אם נתן מתנה לאחד עדיין המתנה אגידא ביה ולא יצאה עוד לגמרי מרשותו, ועל כן יש לו ליטלה בכל עת שירצה אם המקבל אינו נוהג כשורה]. ופירשנו שם שזהו גם כן הטעם שפתח בבראשית ברא אלקים, ולא אלקים ברא בראשית, כמו שכתבו לתלמי המלך, להורות דאחר הבריאה גם כן צריך לאלקותו יתברך שמו, וזהו ברא אלקים, ואם היה נכתב השם קודם הבריאה, הוי משמע דאחר כך אין צריך חס ושלום. וזהו הפירוש ברש"י ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו להורות סדר הבריאה על השגחתו התמידית בכל עת ואין להעולם חיות רק ממנו, וממילא תמיד יש לו כח לשנות המתנה, ברצונו נתנה להם וכו', ודוק.

ובזה מובן המדרש בראשית בזכות ביכורים, כנ"ל דמצות ביכורים מורה על זה כי תמיד עיני ה' אלקיך בה והכל של ה' יתברך. וזהו פירוש הספרי, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, כי על ידי זה יהיה תשובה לאומות העולם שיאמרו לסטים אתם, וזהו שבשבילה תיכנס לארץ, ודוק היטב.

(יצב אברהם, חלק ב, פרשת כי תבא)

---

הרב הדיין רבי אברהם צבי גינצלר הי"ד נולד בהונגריה לאביו הרב יצחק אייזיק. הוא למד במשך שבע שנים אצל בעל "ערוגת הבושם" ולמד אצל רבי משה יוסף טייטלבוים אב"ד אוהעל. הוא למד ולימד מתורת רבותיו צדיקי בית בעלז וסיגוט. הוא הוסמך לרבנות ע"י הרב שמואל ענגיל אב"ד ראדימישלא.

הרב אברהם צבי היה דומ"צ בעיר הומנא שבצכוסלובקיה (כיום סלובקיה). דירתו היתה בנויה עם הקלויז, שם שקד במסירות על התורה ועל התפלה, יומם ולילה. דרך לימודו היה במתינות ועיון עצום. בני קהילתו נכנסו תמיד לביתו עם שאלות, ותמיד קבל את כולם בסבר פנים יפות ובענווה. יסד ישיבה לבחורים מבוגרים מהומנא ומהעיירות שמסביב, ונשא דרשות בכל עת לבני עדתו ללמד דעת ויראת ה'. תפילותיו הנלהבות לפני התיבה בימים הנוראים ובימים טובים, נאמרו בהשתפכות הנפש ובלב נשבר.  

במלחמת העולם השניה נלקחה קהילת הומנא לעבודת פרך ולהשמדה בסביבות חודש אב תש"ב בעיר לובלין. בין ההרוגים היה הרב אברהם צבי גינצלר, אשתו חיה צורטל ב"ר משה חיים דייטש וכמעט כל צאצאיהם, ובהם בנם יצחק אייזיק וכל משפחתו, בנם הבחור ישראל ובתם ליבא חנה. מכל צאצאיו שרדו רק שני נכדיו: הרב אלתר יחזקאל והרב מנחם מנדל, בני חתנו הרב אלישע הורוויץ הי"ד. כשגורשו רוב אנשי הקהילה למחנות ההשמדה, ונותרו מעטים בעיר בהוראת הנאצים, מסר הרב גינצלר את כתביו לתלמידו ר' הערשל גרוס הי"ד, שישמור עליהם עד יעבור זעם. בניו, שהיו מתלמידיו הצעירים של הרב גינצלר, נשארו בחיים, הביאו את כתבי רבם לבני משפחתו. לאחר ארבעים שנה בעת עריכת הכתבים לדפוס, נמצא בעיר קשוי קוטרס נוסף מחידושי תורתו של המחבר, ובהם חידושים על תהלים ועל השולחן ערוך. כל הכתבים יצאו לאור בספר "יצב אברהם" בשנת תשע"ד. בספרו מובאים רעיונות ודרושים מרבותיו, ומהם דברים רבים שלא נדפסו במקום אחר.

ידוע על קיומו של עוד חיבור אחד שלם על יורה דעה, שנמכר בארץ, ואין ידוע כיום מקומו. בהקדמת הספר 'יצב אברהם' ביקש המו"ל, הרב נתן נפתלי הורוויץ, לקבל מידע על הימצאותו של כתב היד כדי שיוכלו להוציאם לאור.

הערה: בדף העד שכתב אחיין של הרבנית גינצלר הוא כותב שהרב גינצלר נספה בחלם. מההקדמה לספר 'יצב אברהם' ניתן להבין שהוא נספה בעיר לובלין.

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

הנה כאן הבן שואל מאביו והתלמיד מרבו לאמור חמשה מי יודע, מי יעלה לנו השמימה וישמיענה מה זה ועל מה זה אמר הלל חמשה דברים הללו אשר לא ראי זה כראי זה בפעם אחת ובנשימה אחת. ואמרתי אני בלבי לכה נא אנסה את כחי לעשות דבק טוב ולחבר חמשה מאמרים הללו, אולי יצליח ה' דרכי בזכות הורי ומורי אשר בארץ המה, ואת אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר.

ואשא משלי ואומר, הנה מצינו בפרשת נגעים בנגעי בתים, כי הוא זה – ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית – ופירש רש"י אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע וודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. עד כאן. והיא משנה ערוכה במסכת נגעים פרק י"ב משנה ה', וזה לשונה כיצד ראיית הבית, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור לאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית. ועיין בתוי"ט שמתמיה מה זה ועל מה זה אמרה התורה הקדושה ככה שאפילו אם הבעל הבית הוא תלמיד חכם ויודע שהוא נגע צריך להמתין עד שיבוא הכהן ורק על פיו יצא מן הבית. ומצינו שם טעמים מטעמים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

ואני אמרה בחפזי טעם חדש, ולדעתי לשבח הוא, תודה לאל יתברך, הלא ידוע מה שאמר הנביא מלאכי (סימן ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ודרשו חכמינו ז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו. כלומר, רק אז ראוי והגון האיש לעמוד בראש העם ללמדם ולהורות החוקים והתורות, ולהוכיחם על כל דבר פשע, אם הוא נקי כפים ובר לבב, והוא ממש גדול מאחיו בכל מילי הן בתורה הן בחכמה הן בדעת הן בתבונה בצדקה וישרות וכהנה וכהנה, שלם מכל צד, שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו, עד שאי אפשר לשום אדם להראות עליו באצבע יהירה ולאמור עליו אפילו כי הוא זה. ובהיות שאין שום אדם שבעולם נולד שלם, אלא אדרבה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, רק שנתן לו הקב"ה הכח והממשלה לעלות מעלה מעלה על סולם המעלות והשלימות עד השליבה העליונה. וכבר אמרו חכמינו ז"ל התקוששו וקוששו, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. על כן כדי לתן להכהן המוכיח בעם יד ומקום להשלים את עצמו, והוא יהיה אחד ואין שני בעדתו, אמרת התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם אינו רשאי לומר נגע נראה לי בבית, אלא שצריך להמתין עד שיבוא הכהן והכהן מוכרח לומר לו דברי כבושין דברים המיישבין על הלב, כמה שמצינו בילקוט פרשת מצורע שאמר לו הכהן, בני אין הנגעים באין אלא על לשון הרע על גסות הרוח וכו'. ואם לא יעמוד הכהן ברום המעלות ובהר השלימות, האיך ירהיב בנפשו עוז להוכיח תלמידי חכמים אשר קטנם עבה ממתנו, על כן אמרה התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם צריך להמתין עד שיבוא הכהן לשמוע ממנו דברי מוסר, וממילא החכם עיניו בראשו יתאמץ וישתדל להיות אחד המיוחד שבעם, והגדול שבאחיו הן בדברים הנוגעים בממון הן בדברים הנוגעים בגוף והן בדברים הנוגעים בנשמה.

וכמה גדולים דברי חכמינו ז"ל אשר אמרו בדרך מליצה, כל המזכה את הרבים, שרוצה לזכות את חבריו ללמדם מוסר השכל ולהוכיחם דבר בעתו מה טוב, אין חטא בא על ידו, אינש כזה צריך להישמר ולהיזהר שלא תבוא תקלה חטא ועוון על ידו, למען לא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, אמנם אף שמצד זה יש להתמנות כזה מותר ויתרון בצע וכשרון, שישתדל ויתאמץ להשלים את עצמו ולעלות על גפי מרומי קרת, למלאות את מקומו במלוא מובן המלה, אבל מצד אחר חסרון יש בו, היינו ונפש בעמיו כי תחטא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, שהחיוב מוטל עליו להוכיח את בני עדתו, פעם ברכות ופעם בקשות, ואם לא עשה כן, ומשפטים בל ידעום, הקולר תלוי בצאורו, דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ועתיד ליתן את הדין, עד שנתקיים בו דברי מושלי משלות טובי חטא וזיגוד מינגד, שילא חטא ויוחנא משתלמא.

ובאמת אנו רואים כמה וכמה תלמידי חכמים אנשי צורה היושבים בערי הפרזות, עיר פרוצה אין חומה, ואנשי עירה דור פרוץ מרובה על העומד, שמשימים יד לפיהם בעוד רשעים לנגדם בלי להוכיחם ולהכות על קדקדם בשבט פיהם, כי בדור הזה ישבחו צדיק כזה אשר מתהלך בתומו לעצמו ואין מקנא בזולתו להתחרחר עמו, ואמרו רבנן בטעמא, או משום ששנואים ומשוקצים הם בעיניהם לאמור הלא כבר אמר דוד המלך עליו השלום אל ממחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, ועוד זאת התפרדו כל פועלי עון, והעולה על כולם – הלא משנאך ה' אשנא וכו' – אני אלך לדרכי אשר בו יפגעני מלאכי אלקים, והם ילכו לדרכם, דרכי שאול ואבדון. או משום שאומרים למה לי להוכיחם הלא דברי יפרחו באויר וישובו אלי ריקם, דבפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און לא ישמעו לדבר ה' ולא ירדו דברי מוסר לחדרי בטניהם, כי טח עיניהם מראות האמת מהשכיל לבותם, אלא כל השומע יצחק לי, ועל זאת נאמר מלה בסלע שתיקה בתרין. או משום שחשקה נפשם הטהורה בתורה הקדושה ואמור יאמר העבד ה' מתי אעשה גם אנכי לביתי אם אשים עיני תמיד על תהלוכת יושבי עירי לקום עם מרעים ולהתיצב עם פועלי און, הלא האדם קרוב אצל עצמו ואם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי.

אמנם בזה הדרך לא ישכון אור לישרים, ואין זו המסילה העולה בית אל, מצד ב' טעמים. טעם ראשון דמצות תוכחה מצוה כוללית היא ומוטלת על כל אחד ואחד מישראל, כאשר אמרה התורה הקדושה הוכיח מוכיח את עמיתך. ועוד זאת שעל ידי זה ינצל האדם מחטוא, כאשר הזכרנו למעלה, דכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, דברים כמשמען משום דזכות הרבים תלוי בו. ועוד זאת שעל ידי שהוא משתדל לזכות את הרבים ימנע את עצמו לילך בדרך עקלקלות ולהתיצב על דרך לא טוב, ורעה ימאס כמובן, וכבר אמרה התורה הקדושה לא תשנא את אחיך בלבבך, לאמור טמא הוא פגול הוא, ומה לי ולו, הרבה חברותא עושה והרבה ילדות עושה וגם המקום והעסק והטרדה שאדם טרוד בה גורם עונות וחטאים כמה פעמים, ועוד זאת רתיחת דמן של איזה אנשים מונעים אותם כמה פעמים לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, כאשר המליץ דוד המלך עליו השלום בעד עצמו לאמור הן בעון חוללה ובחטא יחמתני אמי. ובר מן דין אף אם לא ישמע עכשיו לדבריך בכל זאת לעת מצוא זו מיתה יהרהר בלבו ותשובה יחשוב על משכבו ערש דוי, כאשר פירש הדמ"א דברי הקרא – והזרתם את בני מטומאתם – הוכיח תוכיח את בני המטמאים את גופם ונפשם, ואף אם כעת לא ישמע לדבריך, בכל זאת – ולא ימותו בטומאתם – שוב ישוב אל ה' קודם פרידתו ולא ימות ברשעתו. ומה שתאמר שכל אדם קרוב אצל עצמו, ולאחר שתהיה זכה ושלם מכל צד, אז תפנה אל חבריך לזכותם, ישתקע הדבר ולא ישמע, דשמא לא תפנה, דלא ידע האדם את עתו ומי יודע אם לעת כזאת לא הגעת כבר למלכות מלך מלכי המלכים הקב"ה ובמתים חפשי.

וזאת אשר דיבר לנו הלל אבינו, וכך היה אומר אל תפרוש מן הצבור, לישב בד בבד, להשלים את עצמך, ולשמור רק את נפשך שלא תשכח חלילה דבר אחד ממה שראו עיניך בש"ס ופוסקים, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ועל חבריך אל תשגיח. חלילה לך מעשות כדבר הזה, דידוע תדע ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ורק המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. על כן אל תתעלם מאבידת אחיך, אלא עזוב תעזוב עמו, לזכותו ולהדריכו בדרך ישרה. ואף אם ראה ראית שתי ראיות, ושתים רעות עושה לחטוא בכפלים ולעבור עבירות חבילות חבילות, רע לשמים ורע לבריות, בכל זאת אל תשנאהו לומר שקץ הוא תיעוב הוא, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, דמי יודע מי הוא הגרמא בניזקין אם אבותיו אשר לא בטחו באלקי צורם ולא גדלוהו על ברכי היראה, או חסרון הבטחון וכדומה, על כן אל תשקצהו ואל תתעבהו לומר חרס הוא. ואם יאמר לך יצרך הרע מה לך לבטל זמנך בדברי תוכחה, את מי תורה דעה ואת מי תבין שמועה, הלא דבריך יפרחו באויר ולא יעשו רושם, אלא תהיה כמטיל זרע על עצים ואבנים, לזאת אמר הלל ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שבודאי לא ישמעו לדבריך שסופו להשמע אף אם לעת כזאת לא יהי אוזן שומעת תוכחת חיים אבל בסופו כשיבוא אחריתו ויום פקודתו יהרהר תשובה בלבו, ולא ימות בטומאתו. וכנגד מה שתאמר שלאחר שתהיה אתה שלם ויפה מכל צד ויתלהב לבך ברשפי שלהבת אהבת הבורא, אז תפנה גם אל חבריך לזכותם, כנגד זה אמר הלל ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, דכצל ימינו עלי ארץ, ולא ידע האדם בשכבו ובקומו, אלא בבוקר אומר מי יתן ערב ובערב אומר מי יתן בוקר, על כן בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ואם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא והבן.

(פרחי אזב, פרק שני משנה ה, נ)

---

הרב אליהו רייך נולד בסאבאטישט בשנת תר"ל (1870) לאביו הרב בנימין זאב רייך. תלמיד הרב דוד פרנקפורטר דיין בסאבאטישט והעלישויא, רבי יהודה גרינוולד אב"ד סאטמר, בסאבאטישט ובאניהאד, אחר כך תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה"שבט סופר". חתן הרב מנחם אליעזר שוורץ, ואביו של הרב בנימין זאב רייך אב"ד זשאמבאקרעט מתלמידי ה"דעת סופר".
משנת תרס"ד (1904) דיין ומגיד מישרים בטירנוי. מחבר ספר משאת בנימין (ח"א, ח"ב, ח"ג, ח"ד, ח"ה. תרס"ח-תרע"ד) על התורה ושו"ת, ופרחי אזב על מסכת אבות ושו"ת. כתב גם ב"המאסף" שנה י"ז (תרע"ב) חוברת ג סימן לז, ב"וילקט יוסף", שנה י"ח (תרע"ו) סימן מ"ה, שם שנה ה (תרס"ז) סימן ס, סימן קט"ו ומאמר לאחר סימן קפ"ח, ובפני הנשר שנה ח' (ת"ש) סימן סח וצח. מכתבו לרב יוסף צבי דושינסקי הובא בספר "בית יוסף להבה – תולדות מהרי"ץ" עמ' שיח. 
למעלה מ-80% מיהודי טרנוי גורשו למחנות ההשמדה במהלך 1942, ורוב הנשארים גורשו לשם ב- 09.1944. ע"פ "החתם סופר ותלמידיו" הרב אליהו רייך נספה בשואה, ככל הנראה בתשרי תש"ה (1944).

מקורות: החתם סופר ותלמידיו, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה עמ' 405-406, ויקיפדיה, ועוד.

יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה.

יש לומר כי יש שני מיני מנהיגים. יש מנהיג כשהוא מנהיג ישראל מצד שלימות חכמתו ויראתו הקודמת, ויש מנהיג שאין לו השלימות הראויה ואף על פי כן העם בחרו בו ושמו אותו לראש ומנהיג עליהם.
והנם שונים זה מזה לא ראי זה כראי זה, שהמנהיג הראוי מצד שלימות חכמתו ויראתו, הוא בדבר הנוגע לדבר ה' ולתורתו, אל אדם לא יכנע ולא יחת מפני כל, ומקיים ולא תגורו מפני איש, ועל ידי זה האיש הראוי לרחקו שהוא איש משחית שיכול לשדות תיכלא בכולא, את אלה לא יקריב, והוא מוציאו מתוך הקהל הקודש פן ישחית את נחלת ה'. ואת האיש הראוי לקרבו ולהכניסו, שנתרחק בזרוע, הוא מקרבו ומכניסו לתוך הקהל הקודש. ולכן הוא הרועה, ושמו נאה לו להיות נקרא בשם רועה ישראל. כי רועה את צאן קדשים באמת לשומרם ולהצילם מכל סיג ופגם.
אמנם לא כן המנהיג שאינו מושלם בתורה וביראה שלימות הראויה למנהיג ישראל והעם בחרו בו ושמו אותו לראש ומנהיג, הוא כפוף להם וירא מפניהם שגור יגור להנהיג העדה על פי דעת תורה הקדושה, להוציא מפניו האיש שיש להוציא, ולהכניס האיש שראוי להכניס, שהנהו תחתם כגרזן ביד החוצב בו. ובאופן זה אין לכנותו ולקראו בשם רועה ישראל, שהרי הוא אינו רועה שלהם, שאדרבה המה רועים שלו, ככל אשר יחפוצו יטו אותו.

וזה יש לכוון במקרא קודש בבקשת משה רבינו עליו השלום "יפקוד וגו' אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם", דייקא, שהמה ימשכו אחריו, וכולהו בתר רישא גרירא, לא שיהא הוא נמשך אבתרייהו. ואשר יוציאם – כלומר דאנשים שמוכרחים להוציאם מתוך הקהל הקודש שלא ישחיתו בעם ה', יוציאם. ואשר יביאם – האנשים הראויים לבא בקהל הקודש, מקרבם אליו, "ולא תהיי עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" דייקא, שהרועה יהא נמשך אבתרייהו דהעם, והמה מנהיגים אותו, נמצא שאין להם רועה.

(מקוה ישראל, פרשת פנחס בשם הרב אברהם יהושע פריינד אב"ד נאסאד בשם רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינובה)

---

הרב אשר (רובין) שטיינמץ הי"ד אב"ד ראגנא ואח"כ אב"ד ברגסאס (כיום ברגובו), ראש ישיבת "בית אשר" הקדיש את ימיו ללמוד עם בחורי הישיבה הרבים שנהרו אליו מקרוב ומרחוק. על אף שהיה צעיר, התפרסם כחריף, גאון בתורה וצדיק. בשנת תש"ג, בזמן מלחמת העולם השניה, הוציא לאור את הספר "מקוה ישראל" שעוסק בעיקרו בדיני מקוואות על יסוד תורתם של רבו רבי אברהם יהושע פריינד אב"ד אינטרדאם נאסוד ושל ה"דברי חיים" ובנו ה"דברי יחזקאל" משינובה. בראש הספר הוסיף חידושים ודברי אגדה בשם רבו.

עד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייכה ברגסאס לחלק ההונגרי של הקיסרות האוסטרית-הונגרית. עם הכרזת מדינת צ'כוסלובקיה ב1919 נכללה בה גם ברגסאס, ושמה הוסב לברהובו. בעקבות הסכם וינה (1938), הועבר חבל הסודטים לגרמניה, ודרום סלובקיה וקרפטו רוסיה הועברו להונדריה ובכללם ברהובו. היחס ליהודים נעשה מתנכר ואנטישמי, תוך התגברות התגרויות והתנכלויות ליהודים. ממשלת הונגריה, הפרו-נאצית, גזרה על היהודים גזרות, שנועדו להשפיל אותם ולרושש אותם. היא הפקיעה מידי היהודים את רישיונות המסחר, ורבים נותרו ללא פרנסה. בשנת 1941 החלו בהשמדת היהודים. תחילה נעצרו וגורשו יהודים שלא יכלו להציג תעודת זהות הונגרית. 250 הועברו לפולין לידי הגרמנים. 500 יהודים גורשו מברגסאס לברית המועצות, ובדרך הוטבעו בנהר דנייסטר. בסוף שנת 1942 נשלחו הגברים היהודים לעבודות פרך מסוכנות בתנאים קשים במסגרת שירות צבאית בחזית באוקראינה, שכללו בנית ביצורים למען הגרמנים ופירוק מוקשים. היהודים נשלחו לעבור בשדות המוקשים כדי שהמוקשים יתפוצצו עליהם. חיילי הצבא ההונגרי פיקדו עליהם באכזריות רבה. אלה שנותרו בחיים בחזית, מצאו את מותם בשלג ובכפור, ובמיעוט מזון, בתחילת שנת 1943 כשהוצעדו כאלף קילומטר לאורך הנהר דון לצד צבאות הציר שנסוגו מאוקרינה בעקבות מתקפת הצבא האדום. רבים מהיהודים שנפלו לידי הצבא הרוסי נספו במחנות השבויים.

בתאריך 19.3.1944 נכבשה הונגריה בידי הגרמנים. כשנכנסו אנשי הגסטאפו לעיר ב31.3.1944, הם מצאו בעיקר זקנים, נשים וילדים. למחרת הורו הנאצים על הקמת יודנרט והטילו עליהם את האחריות לביצוע גזירותיהם. בפסח תש"ד (15.4.1944) קם גיטו ברגסאס בבית החרושת ללבנים של וארי, והועברו אליו 12,000 יהודים מהעיר ומסביבתה, שם שהו בצפיפות נוראה ובתנאים סניטרים מזעזעים בחוסר מים. בתאריך 14-19.5.1944 בוצע שולחו כל יושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ. הי"ד.

גם הרב שטיינמץ, כרוב רובה של קהילת ברגסאס, נספה בשואה. הי"ד.

מקורות: הקדמות מקוה ישראל, אתר בית התפוצות, ספר זכרון לקהילת ברהובו.

אמרו חז"ל כמה טפשאי הני בבלאי דקיימי מקמא ספר תורה ולא קיימי מקמא גברא רבה, דאילו התרה אמרה 'ארבעים יכנו', אתי רבנן ובצרי להו חדא. עיין שם.
ויש לשאול אם רצו לתאר גדולת רבנן וכחן של חכמי התורה לא מצאו מאומה זולת מה שבצרו ממנין המלקות?! והלא כל תורה שבעל פה גילו לנו חכמים אלו, ויש להם כח לעקור דבר מהתורה וכדומה.

ואמר כבוד קדושתו במתק לשונו הקדוש דשמעינן מינה דלמעט מכה ואף רק מרדה אחת מישראל הוא היקר והמשובח מכל, ודייקא זה שבצרו חדא ומסכום המלקות הוא תמונה הכי יפה ממהותן וקדושתן של רבנן. ודו"ק כמה טוהר נפש יש בדבריו הקדושים אלו.

(ספר שערי ציון, מדור "שווה לכל נפש", יג)

---

הרב חיים אריה ב"ר יחיאל מאיר לאנגלעבען אב"ד סערצין, למד אצל האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה בהיותו אב"ד נאשעלסק, פרסם מתורתו בדגל הצעירים (אלול תרפ"ה) ותשובה אליו מופיעה בשו"ת משיב שלום סימן פד. הוציא לאור את הקובץ הפלפולי תלמודי אהל מועד (תרפ"ה, ושם בסימן י"ד כתב בהיותו בוורשה ביאור על מסכת פסחים) ואת המאסף התורני הנדיר "שערי ציון" (פיוטרקוב וורשה תרצ"ד), מאסף חדשי המוקדש לדברי תורה ולחדשות שונות בעולם הרבני והתלמודי וגם למילי דחסידותא ובדיחותא. העורך כותב בפתיחת הגליון הראשון שהוא נאלץ לרגל פרנסתו לקבל משרת רב בעיר קטנה רחוק מרבותיו וחבריו, אך הוא מקווה שע"י המאסף הוא יהיה בקשר עמם.

באותה שנה (תרצ"ד) פרסם עם אביו בעיתון ורשאי ברכת מזל טוב לנישואי אחיו אברהם. גם ביגדיל תורה פרסם את ברכותיו לנישואי ידידו (גליון שנה א, כסלו-שבט תרפ"ז. והודפס שוב בגליון שנה ב, כסלו-טבת תרפ"ח). בתאריך י"ז חשון תרצ"ט (18.11.1938) פורסמה בעיתון ראדאמער-קעלצער לעבען שיצא לאור בראדום, כתבה על משלחת לטובת קופת רבי מאיר בעל הנס בהשתתפות רבה של סערצין רבי חיים ארי' לאנגלעבען והעיתונאי הירושלמי דוד אייזנברג. 

 אומנם ב'בית מאיר – מועדים', וב'כוכבי אור א' – הוא מובא עם "ז"ל" לאחר שמו (ולא "הי"ד"), וגם במאגר שמות הנספים בשואה של "יד ושם" לא מצאתי את שמו. אחיו הרב אברהם, שהוסמך ע"י רבי יחזקאל הלוי הולשטוק מאוסטרובצה הי"ד ומהרב יצחק מאיר קאנאל מוורשה הי"ד, שרד את השואה, הגיע למחנה עקורים עם שארית הפליטה באיטליה וכותב משם מכתב ובו הוא מזכיר שנותר יחיד מכל משפחתו הגדולה.
לא מצאתי דבר מהרב חיים אריה לאנגלעבען לאחר השואה, או כל ראיה אחרת לכך ששרד את השואה, ויתכן שנפטר בה או לפניה.

אם יש למי מהקוראים מידע נוסף אודותיו – נשמח להתעדכן.

את הדרוש אשר דרשתי במאדין בשנת תרפ"ה בשבת קודש חקת בלק י"ב תמוז, בדבר המלבושי שחץ וגלוי בשר וזרוע ופרצו גדר וכו'.

במדבר קפיטל כ"ד פסוק י"ד, בפירוש, ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. וככר רבים נתלבטו לפרש דברי המקרא הסתום, מהו הוא העצה אשר יעצו, הלא לא נזכר שום רמז מזה בפסוק. ואדרבא, בסופו סיים, אשר יעשה העם הזה לעמך, ואם כן, אמר לו ההיפך.
ועוד קשה, מהו הלשון שאמר לו "לכה" אשר נראה לכאורה כמיותר, לא הווא ליה למימר כי אם הנני הולך לעמי איעצך וכו'.
ובקפיטל כ"ה פסוק א', וישב ישראל ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ובפסוק ג' כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור. ואם כן קשה, הלא הפסוק בעצמו מעיד על ישראל שלא עשו כלום, שלא זנו אחרי בנות מואב, וממילא לא קראנה להם שישתחו ויזבחו לאלהיהם, ואם כן מהיכן יסתובב הדבר שישראל יגיעו לידי חטא כזה שיתחברו לעבוד עבודה זרה פעור.
וגם מהו דווקא עבדו לפעור, ולא לכמוש, אלהי מואב ולא למלכים אלהי בני עמון וכדומה, הלא דבר הוא.

והיה בהפטרה לפרשה זו בשופטים קפיטל י"א פסוק ל' ול"א וידר יפתח נדר לד' וכו', והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון וכו'. אשר לכאורה קשה מדוע הכפיל את לשונו ואמר "היוצא אשר יצא", לא הווא ליה לומר והיה אשר יצא מדלתי ביתי וגו'.
ועוד קשה, מדוע לא אמר אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי "בראשונה", דהיה משמע דקפיד דווקא למי אשר יפגוש בראשונה ומוקדם מכולם עת שובו בשלום מבני עמון, אז יעלהו עולה לד'.

ונראה לי לומר, כי חטאם שהיו בנותיהם הולכות ערומות בשר זרועותיהן ואת שארם הערו בצוואר מגולה עמוק עד שנראה הוד יפיין, כמה שנאמר לגבי גחזי, ויגש גחזי להדפה, ודרשו חז"ל שאחזה בהוד יפיה, ומאחורי קשי ערפה עד בין הכתפים. וקצרות עד לארכובותיהן מלבושותיהן, ועשויין מעשה רשת היצר הרע לצודד נפשות תמימות בחרמם ובחשופי שתיהן. וזאת היא עבודה זרה של פעור שפיערו את עצמן לבלי חוק, בכדי לזנות עמהן. והסר מעליה דרכיך, זו זנות, דרשו רבותינו ז"ל.
ועל פי זה, כך שיעור הכתוב, ואמר וישב ישראל בשיטים, ופירש הבעל הטורים, שהוא מלשון שטות, שראו את שטותן איך שהיו הולכות בלבושי שחץ, וישבו בחיבוק ידיים, ולא מיחו בהן. ולי נראה עוד לומר כי נוטריקון של שטים – טומאן שערותיהן יוצאות מגולות, והם ישבו ולא מיחו, ומזה החלה נגע המספחת הלז לפרוח גם בבשר, עד אשר לבאחרונה גם ויצמד ישראל לבעל פעור. כי מנגע הראש כאמור בא הנגע לכל הגוף. ועל ידי זה באו למגפה. רחמנא ליצלן.

ועל פי זה, זהו שאמר בלעם, לכה איעצך אשר "יעשה" נוטריקון יוצאות ערוות שערתן החוצה. ואמר לו לכה אתי ואראה לך היאך שהן יוצאות בגילוי שיער החוצה, אשר זאת תגרום גם לילך בגילוי בשר החוצה ולהפקיר את עצמן לזנות. והראה לו מה שעתיד להיות בריחוק זמן בבנות ישראל, לכן איעצך אשר כל מה אשר יעשה העם זה, תעשה כן לעמך אשר בשביל זה יזנו עמהם והיו לעם אחד, באחרית הימים. ומחוץ לדרכינו נוכל לומר דכן יעץ לו, אם תרצה שיהיו לעם אחד אל תרחקם, אלא אדרבא, תקרבם ותמנם להיות עורכי דין, ד"ר, מהנדסים. וזהו שאמר לשון אשר, והוא אשור והורמנא ומשפט אחד שיהיו גם ישראל עושים כל מיני מלאכות וחכמות לעמך, וזה היה באמת תחבולה וערמה גדולה ממנו.
אכן נשובה לעניננו, כן נמי היה אצל יפתח עת שד' יתברך עזר לו להכות את בני עמון, חפץ לתקן איזה בדק ופרץ בביתו, והיה כאשר חפש ומצא ואשר והיה היוצא, כלומר מי אשר כבר יצא מגדר הדת והצניעות וחוקי המוסר, ועם עתה גם יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום אעליהו לעולה ולקרבן בזה שאראה להתאמץ שלא יראה ולא ימצא זאת שוב בביתו ואגדור גדר שלא אניח אותו ואעמוד בפרץ לפניו שלא יעשה בן בביתו וברשותו. ולכן באמת כשבאה בתו לפניו פריעה ופריצה במלבוש שחץ כבנות אנשי העיר, אמר וצעק הוי בתי הכרע הכרעתני, כלומר מלשון ניוול שניוולת אותי בהמלבושים שלך, ואני השבע השבעתני שלא אניח אותך מהיום ליצא, כי כל כבודה בת מלך פנימה. ולפיכך היה לחק בישראל מהיום ההוא והלאה שלא להניח שום אשה ללבוש בגדים הללו, כי כולם הביאו ראיה ממנו, אם עשיר גדול כזה וגם מלך ישראל יגדר גדר לבתו היחידה שלא תהיה יצאנית, מכל שכן שאר אנשים עשו כן.
וכן נמצא בזכריה ג', ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ד' צבאות והשטן עומד על ימינו לשטנו וכו' עד שנאמר ויהושע היה לבוש בגדים צואים וכו'. ורבים נדחקו לפרש מה הם הבגדים הצואים.
ולי נראה לפרש שהיו באמת מלבושי שחץ, כמלבושי המאדע שלנו, ומצד שלא מיחה בהן היה נחשוב לו כאשר הוא בעצמו היה לבוש בהן. ומשום הכי אמר המלאך הסירו הבגדים הצואים מעליו. ולאחר כך אמר ראה העברתי מעליך עונוך והלבש אותך מחלצות. ולאחר כך נאמר לו שישימו צניף הטהור על ראשו. ולאחר כך העיד מלאך ד' ביהושע אם בדרכי תלך ואת משמרתי תשמור, היינו שלא לילך בגילוי שער הראש וגם לא במלבושי המאדע, רק בבגדים סתם, אז הנני מביא עבדי צמח, וכנ"ל. ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן:

(מתך מים חיים מהדורה תנינא מאת הרב חיים צבי הירש שוטלנד)

---

 הרב  חיים צבי הירש בן הרב יהודה שוטלנד (שאטלאנד), נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885). בתרס"ז עבר מבעזין (פלך פיוטרקוב) לטרנוב, שם נשא אשה, למד להיות שו"ב ולימד בבית המדרש. הוא היה תלמיד חכם גדול שו"ב מובהק ומומחה. כיהן כרב וראש הישיבה בק"ק דומברובה טארנובסקה (דאמבראווי), רב ושו"ב בשנים תרעה-תרע"ח בעיירה באנוב בגליל רוזוואדוב, בנוסף להיותו רב ושו"ב, היה ש"ץ ובעל קורא, מוהל, נואם ודרשן נודד.

בשנת תר"פ (1920) הוא כותב מכתב לעזרת תורה בארה"ב ומתאר את מצבו הכלכלי הקשה הגורם לכך ש"בני ביתי העטופים ברעב מעורטלים ומבולעים מכל חמר גשמי, נשמתם מפרפרת בקרבם, מפני היוקר השורר בכל הארץ בעצם תקפו ובעים עוזו,.. ושערי רחמים וחמלה וחנינה נכלאו ונסגרו ממנו למרות כל התלאות והמצוק אשר עברו והשתרעו ממעל לשמי כוכבי עירנו הקטנה לרגלי הפוגרם האיום אשר נהייתה אצלנו עוד אשתקד, בשנת תרע"ט לפ"ק" (ראה מכתבו בזכרון בספר).

כיהן כשו"ב וכדומ"צ במאדין שליד קולבסוב. חיבר את דרשות מהרח"ץ ח"א לשבתות ולמועדים (תרפ"ז), מים חיים (תרפ"ז) מים חיים מהדורה תנינא עם קונטרס תיקוני הזבח והספד על פטירת בנו ר' נתן נטע ז"ל שנפטר בן תשע עשרה, מכתב באהל תורה סימן כ"ב (תרפ"ח). לאחר כעשר שנים של היותו מוהל, חיבר את הספר גילת הזהב על הלכות מילה (תרצ"א), כתם פז על הלכות אירוסין ונישואין, חבל הכסף (תרצ"ז).

ככל הנראה נספה עם משפחתו בשואה בשנת ת"ש (1940).

ראה מאורי גליציה, חלק ה, 47-45.