קטגוריה: חסידות

במכתב מאת הרב אהרן פטשניק לרב ד”ר יצחק אלפסי הוא מביא תורות ששמע מאביו רבי נחום יהושע הלוי הי”ד, ושלא מצאם בספרים אחרים:

בפרשת העקידה “וישלח אברהם את ידו” (בראשית כב,י), למה מביאה התורה את ענין שליחת היד במיוחד. וגם אחר כל אמר המלאך: “אל תשלח ידך”. אלא שהאבות קיימו כל התורה והמצות באיזה אופן? כי דבר שבמצווה היו האיברים עושים בשמחה, ולהיפך היו הידים עוכבות את העשייה. והנה כשלקח אברהם את המאכלת ביד, הידים לא רצו לעשות את הדבר והוא חשב שהקולר תלוי בו וישלח את ידו בחוזקה לקחת את המאכלת, ועל כן אמר לו המלאך “אל תשלח ידך”, כי אדרבה, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, כי זה לא היה מצווה…

בפרשת חוקת בהתחלה, ברש”י, למה כתוב חוקה, רק מפני שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל מה טעם יש בה, לפיכך כתוב זאת חוקת התורה, אין לך רשות להרהר אחריה כי אין טעם בדבר. והשאלה היא, בהרבה מקורות ובעיקר במדרשים נתנו טעם: תבוא אמה (פרה) ותקנח על בנה (העגל) ועוד. אלא באמת יש טעמים, אבל זוהי התשובה שצריכים לתת לאומות העולם ולשטן ששואלים תמיד מה טעם יש בה כדי לקטרג ולעורר את מעשי העגל. על כן אומרת התורה שזה להם חוקה בלי טעם, ואין לך (לשטן ואומות העולם) להרהר אחרי הדברים כדי לקטרג על ישראל.

בפרשת בלק: “כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” (במדבר כג,ט). כי הגויים רוצים לעשות חשבון עם ישראל, שהרי כתוב בתורה: “אחרי רבים להטות” צריכים ללכת אחרי הגויים שהם הרוב. אבל באמת יש שתי תשובות בדבר: האחת היא “כי מראש צורים אראנו”, החשבון שלנו הוא מאברהם, ראש הצורים. שאצלנו האבות חיים וקיימים וכן כל שאר אנשי עמנו מאז, כי בנים אנו לה’ יתברך ובן לא נשכח אפילו לאחר מיתה. אבל הגויים הם רק כבעלי חיים, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, וזה רק כשהם בחיים ולא לאחר מיתה. אם כן לפי החשבון הזה מהאבות ועד עתה, אנחנו הרוב… שנית “ומגבעות אשורנו”. בזמן מתן תורה סיבב הקב”ה על כל האומות ולא רצו לקבל את התורה. והוא גזר שאם לא יקבלו את התורה אחזיר את העולם לתהו ובהו, ועם ישראל קבלו את התורה והציל את העולם. וזה גמרא מפורשת: המציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר, הריהם שלהם. ומפני כל זה: הן עם לבדד ישכון ואין לו שום חשבון עם הגויים…

ומסיים הרב אהרן וכותב: אבי זצ”ל היה מלבד אדמו”ר דחסידי באנזה, גם גדול בתורה והיה רב אב”ד בדומברוביצה-סרני, וראויים הדברים למי שאמרם.

(מתוך תורת החסידות, חלק א, עמ’ 285-286, הרב ד”ר יצחק אלפסי, תשס”ז)

---

הרב רבי נחום יהושע הלוי פטשניק הי”ד, נולד בתרל”א (1871) לאביו רבי אברהם שמואל, האדמו”ר מברזנה, שבווהלין שהיה חותנו של האדמו”ר הזקן מבעלז רבי ישכר בר רוקח. נשא לאשה את הרבנית הצדקת הינא פערל בת רבי אלטר מרדכי ספרד זצ”ל האדמו”ר דחסידי אוסטרהא. היה אדמו”ר לשושלת ברנזה-טשרנוביל, סטיפן וז’לוצ’יב. כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות מאת הרב יואל אב”ד רובנה, אבל חותנו, דרש בשעת האירוסין שחתנו המיועד יעוטר ב”סמיכה” גם מהגאון רבי חיים סולבייצ’יק מבריסק. לאחר שהתגורר בבית רבי חיים במשך שלשה חודשים, זכה רבי נחום יהושע לקבל גם ממנו “סמיכה”. חמש עשרה שנה ישב ולמד כאשר הוא סמוך על שולחן חותנו, עד שנתבקש, בשנת תרע”ב (1912), בהיותו בן 32 לעלות על כס הרבנות ולשמש אב בית דין של העיירה דומברוביצה בווהלין. שם שימש במסירות כרב ואב”ד למשך שלושים שנה. מתרפ”ט (1929), לאחר שהאזור עבר לשליטת ממשלת פולין, נערכו בחירות והרבי נבחר לכהן גם כרבה הראשי של מחוז סארני, והיה רב לשמונה קהילות. אנשי קהילתו חבבו אותו עד למאוד בשל תורתו, צדקתו ומידותיו התרומיות.

בימי מלחמת האזרחים נלכד בימי קלגסי סימון פטיורה אשר בצעו פוגרום נוראי ביהודי האזור, וניצל בנס ממוות ודאי ברגע האחרון.

עבודתו בקודש הפליאה כל רואיו. תפלותיו היו בהתלהבות ובדביקות חודרת למעמקי הלב, הוא היה ידוע כגדול גם בניגון. הרבי היה קם בכל יום לתיקון חצות ולומד בעיון. ביתו היה פתוח לרווחה. בשבתות וימים טובים המה ביתו בחסידים ואנשי מעשה שבאו לשמוע את תורתו מענייני דיומא. הוא היה מחמיר עם עצמו ומקל לאחרים, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות ויראתו קדמה לחכמתו. הוא הסתפק במועט וסירב לקחת תשלום עבור הוראות איסור והיתר ועל סידור קידושין, על אף שהיה מקובל לקחת על כך תשלום. הרבי התפרסם גם כעסקן והיה חבר באגודת הרבנים בפולין (ראה קובץ דרושים, תר”ץ).  הוא היה מעורב בכל ענייני העיר, בחינוך, בישיבות, בענייני ארץ ישראל, בצדקה ובחסד. בשנותיו האחרונות צידד בהתלהבות בישוב ארץ ישראל וחתם על קול קורא לטובת מחלקת החרדים של הקרן הקיימת.

בזמן השואה, עם הכיבוש הנאצי והקמת גטו דומברוביץ, רצו כמה גויים להציל אותו, אך הוא סרב, כי לא רצה להימלט ולהשאיר את חסידיו ואת בני עדתו בלא רועה. עם זאת, עד הרגע האחרון עודד הרבי את הסובבים אותו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.

בי”ד אלול תש”ב (28.08.1942) הוקף הגטו באנשי גיסטפו ושוטרים אוקראינים, שהוציאו את היהודים לשדה פתוח בקרבת סרני וגדרו אותם בגדרות תיל, ובמשך שלשה ימים המשיכו בהבאת יהודים לשם מהעיירות הסמוכות. הנאצים אמרו כי לאחר איסוף היהודים הם יחולקו למקומות עבודה שונים, אך כשהביאו הנאצים לשם מכונות היריה בבוקר י”ד אלול, הבינו כולם שקיצם מתקרב. האדמו”ר רבי נחום יהושע אסף את כל הרבנים במקום. הם התעטפו בטליתות, לבשו קיטלם ואמרו וידוי יחד עם כל קהל האלפים. אחר כך ציוו עליהם לכרות ארבע בורות גדולים, הפשיטו אותם ערומים תוך כדי מכות, דחפו אותם לבורות וירו בהם.

כמה יהודים נבחרו לאסוף את הבגדים ולהעמיס אותם על העגלות. אחד מהם, הירשל גרינברג מראקיטנה, ניגש לקחת את בגדי האדמו”ר, ודבריו האחרונים היו “הירשל, מלט עצמך, וזכור להישאר יהודי!”. הירשל הסתתר מתחת לערימת הבגדים שעל אחד העגלות, ובלילה לאחר שהעגלה חזרה העירה, הוא קפץ מהעגלה והצטרף אל הפרטיזנים ביערות.

כמה יהודים נצלו בבריחות נועזות כיחידים וכקבוצות מהגטו וגדרות התיל בשדה. הבורחים התארגנו בכמה קבוצות מחתרת והצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות (לתיאור מפורט יותר של בריחות אלו, ראו באדמו”רים שנספו בשואה ובאנציקלופדיה של גטאות).

עם הרב נספו גם אשתו הרבנית הינדא פרל, בנם הרב יצחק אשתו בת שבע ושלשת ילדיהם, בתם פריידל וששה עשר אלף יהודים בני קהילות סרני, דומברוביצה ברזניצה, רוקיטנא, קליסובה וסיחוב. הסופר מנדל מאן סיפר שבתו של האדמו”ר אמרה ליד הקבר הפתוח: “כשם שהשמש אינה יכולה לכבות – כך לא ישקע ויאבד עמנו, ואתם הגרמנים תשלמו בעד כל מעלליכם”.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’  227-231, המשקיף 16.09.1946 עמ’ 3, הצפה 10.09.1957 עמ’ 2, תולדות האדמו”ר והנהגותיו הובאו בהקדמת בנו הרב אהרן לספרו “מטה אהרן” ובעמודים 25-26 שם (ירושלים, תש”מ) ובמאמרו “אבי מורי זצ”ל, הי”ד” בתוך “שנה בשנה”  עמ’ 497 (תשכ”ח), אתר זכור, ספר יזכור סארני והסביבה, דומברוביץ – באנציקלופדיה של הגטאות.

ראה גם: אשכבתא דצדיקיא ב, זכרון בספר, מצפה – שנתון הצופה לשנת תשי”ג.

מספר הצפיות במאמר: 226

וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן (תהלים ע”ו,ג).

להבין כוונת הפסוק נקדים מאמר המדרש רבה (וירא פרשה נ”ו)  ר’ ברכיה בשם ר’ חלבו אמר עד שהוא שלם עשה לו הקב”ה סוכה והיה מתפלל בתוכה, שנאמר ויהי בשלם סוכו ומעונתו הציון. ומה היה אומר, יהי רצון שאראה בבניין ביתי. עיין שם.
והמדרש הזה נפלא הוא.
ולהבין דברי המדרש הלז נקדים לבאר פסוקי קודש (בפרשת וישלח) ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סוכות. ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר ויקן את חלקת השדה אשר נטע שם אהלו וכו’ במאה קשיטה ויצב לו שם מזבח וירא לו אל אלקי ישראל. והדקדוקים רבו שמשמעות שכבר נקרא שם המקום סוכות.
ובמסורה איתא כל סוכת חסרים, תרין מלאים, על כן קרא שם המקום סוכות ותניינא למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וכו’. וצריך להבין את ההתקשרות של שני אלו סוכות מלאים.
והנה בש”ס (שבת דף ל”ג.) איתא, ויבא יעקב שלם, אמר רב, שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו. ויחן את פני העיר, רב אמר מטבע תיקן להם ושמואל אמר שווקים תיקן להם, ור’ יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם. ויש להבין מאי שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו – איזה שלימות היה נמצא בהם? וגם בפלוגתתם על התיקון של יעקב, לאיזו נפקא מינא? וקראי לא כמר דייקו ולא כמר דייקו…
ובמדרש רבה בזו הסדרה (פרשה ע”ט) איתא ויבא יעקב שלם, זה שנאמר (איוב ה) בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע, אין שית אינון אנא ראין בהון, ואין שבע אינון אנא קאים בהון, ברעב פדאך וכו’, ויבא יעקב שלם. (תהלים קל”ג) שיר המעלות רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל, אמר לו הקב”ה ויכלו לך, אמר לו גם לא יכלו לי. ויבא יעקב שלם. (תהלים ל”ד) רבות רעות צדיק וגו’. רבות רעות זה עשו ואלופיו, צדיק זה יעקב, ומכולם יצילנו ה’, ויבא יעקב שלם. ה’ ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם (תהלים ק”כ)  ישמר צאתך, ויצא יעקב, ובואך, ויבא יעקב שלם. ר’ ברכיה פתח (איוב כ”ב) ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור וכו’, לפי שכתוב אם יהיה אלקי עמדי וגו’ והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך ושבתי בשלום אל בית אבי, וכתיב ויבא יעקב שלם, הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, זה יעקב שזרע את הברכות בדמעה, אולי ימושני אבי וכו’, ברנה יקצורו, ויתן לך האלקים. הלוך ילך ובכה, וישא את קולו וכו’, נושא משך הזרע, שנמשך למקום שעתיד להזרע משם…

ונראה ליישב על פי דברי הזהר הקדוש (וישלח קע”ב:) על הפסק ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית, איתא שם, תא חזי כתיב (תהלים קכ”ז) אם ה’ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו  אם ה’ לא יבנה עיר שוא שקד שומר. אם ה’, דא מלכא עילאה, דהוא בונה להאי ביתא תדיר ואתקין ליה אימתי, כד סלקין ליה רעותין פולחנין מתתא כדקא יאות וכו’, עד זמנא דיעבור קב”ה ליה מעלמא, בגין כך, אם ה’ לא ישמור עיר שוא ודאי. תא חזי, ויעקב נסע סוכותה, אתנטיל לקבלא חלקא דמהמנותא עילאה, ויבן לו בית, כמה דאת אמרת, בית יעקב. עיין שם באריכות.
ולהבין הכל נראה, ידוע דעיקר עבודת האדם בהאי עלמא לבוא לבחינת הכנעה וביטול הישות שבו שבזה הוא מכניע את הלב, כי האדם בעולם הוא כמו גר, וכן כתיב והארץ לא תמכר לצמיתות וכו’ כי גרים ותושבים אתם עמדי, כגר מארץ רחוקה, כמו שכתוב ואתם ידעתם את נפש הגר, זו שורש נשמתו שבא ממקום עליון. והארץ הוא מלשון רצון, כמו שאמרו חז”ל, למה נקראת ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה, שלא תמכרו את רצונכם לצמיתות, המה חלקי הרע, ובמה תנצחו, הוא על ידי כי גרים ותושבים אתם עמדי, קאי נגד עבודת הגוף ונגד עבודת הנשמה במחשבה.
וידוע מה שאמרו והוא ינהגנו עלמות, שיש שני עולמות, עולם העליון ועולם התחתון, וכן הוא אומר ברוך ה’ אלקי ישראל מהעולם ועד העולם. עולם עליון הוא בבחינת בינה, אמא עילאה, כאמא דמרחמת על בנה תחת כנפיה. ועולם התחתון הוא בבחינת מלכות קדישא. עולם הבינה הוא עולם המחשבה. וכן הוא אומר ולבבו יבין. ועולם התחתון זו בבחינת מלכות הוא בבחינת פה ותורה שבעל פה קרינן לה.
ועיקר בריאת העולם היה, כמו שכתוב בזהר הקדוש (אמור דף צ:) על הפסוק ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון, שלם בכולא, שלם לעילא שלם לתתא, הוא שיחבר האדם השני עולמות, תחתון לעליון. ועל זה נאמר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי וכו’, כי הוא מייחד הלב עם הפה, המחשבה עם הפה, סוד המלכות, כדין שלם בכולא. וזהו ויהי בשלם סוכו, אם יעשה היחוד בסוכ”ה, הוא שני עולמות בשלימות, ואז ומעונתו בציון, הוא סוד נקודה פנימאה שמה שיבר רשפי קשת, על ידי זה בא הכנעת הדינים…
ואיתא בזהר הקדוש ויגש (דף ר”י.) על הפסוק והקל נשמע בית פרעה, דא ביתא דמינה אתפרען ואתגליין כל נהורין וכל בוצינין בגין לאנהרא האי ק”ל, דאיקרי ק”ל בלא וא”ו, כד יקים קב”ה האי ק”ל מעפרא ויתחבר וא”ו וכו’ יתהדר ויתדנון בנהורא עילאה אתוספן מגו עלמא עילאה, הרי העולם העליון הוא המשכת הוא”ו להאי ק”ל, הוא עולם התחתון, עולם הדבור. והנה איתא בספר עטרת צבי על הזהר הקדוש פרשת ויחי (דף ר”ב:) כי עיקר העבודה לתקן בבחינת חב”ד, דא המחשבה, ותיקון הקומה והמדות נמוכות, ועיין בלקוטי תורה וש”ס מהרי”א ז”ל שפירש שלם בממונו, אלו מדות נמוכות…, שלם בגופו זו כח הוקמה, שלם בתורתו הוא סוד חב”ד, אורייתא מחכמה נפקית…
וזהו שאמרו הקדושים העטרת צבי וליקוטי מהרי”א ז”ל, שלם בממונו ובגופו ובתורתו, שתיקן את הג’ מדרגות… וזה פירוש ויבא יעקב שלם שבא לעבודה השלימה. ויהי בשלם סוכו. וזהו ויעקב נסע סכותה, לתקן את בחינת סוכת שלם. ולכן ויבן לו בית, כמו שכתוב בזהר הקדוש, בנה ביתא לעילא דא סוד המחשבה, רצון עליון, בית יעקב לכו ונלכה באור ה’, הוא סוד אור דלעילא, ולמקנהו עשה סוכות, שתיקן גם בחינת המלכות, סכת חסר. על כן קרא שם המקום סוכות מלא על ידי בנין הבית ותיקן הסוכה דלתתא, משך את הוא”ו לבחינת הק”ל, כמו שכתוב בזהר הקדוש ויגש שהבאנו לעיל, ונעשה סוכות מלא.
וזה שאמרה המסורה על כן קרא שם המקום סוכות ותניינא למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל מלא, כי בריאת העולם והאדם הוא בכדי לעשות סוכות מלא, שלם בוא”ו, המשכה לעולם התחתון והוא תיקון שלם סוכו. וזה מחלוקת רב ושמואל ורבי יוחנן. רב אמר מטבע תיקן, סוד הקריאת שמע עם מדת אהבה כנ”ל, ושמואל אמר שווקים תיקן, שרב קאי על שלם בממונו תיקן מדות נמוכות גם כן, מכונה בשם מטבע, זו הטבעיות. ושמואל אמר שווקים תיקן, הוא הקומה שזה נקרא שוק, נגד שלם בגופו. ורבי יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם, המה תיקוני המוחין חב”ד דקדושה, כמו שכתוב רחצו הזכו, להסיר מהם מחשבות זיכוך המוח…
וזה פירוש המדרשים בשש צרות אם תתקן השש מדות יצילך, ובשבע לא (יגע בך רע) כי בחינת המלכות יגן עליך… ה’ ישמור צאתך ובואך כמו שכתוב ויצא יעקב, אמרו שם במדרש רבה שזה קאי על הגלויות של ישראל, ובואך, שהשם יביאנו אל הר קדשו ואל ביתו, כי יעקב כבר תיקן הכל, ויקויים בו ותגזור אומר ויקם לך, ומפרש, ועל דרכיך, שתקנת השני דרכים, אשרי תמימי דרך בפועל וגם בכל דרכיך דעהו במחשבה. ולכן נגה אור, ושבתי בשלום אל בית אבי וגם ושבתי בבית ה’ לאורך ימים, בזה ובבא. וזהו, הזורעים בדמעה, קאי על כלל ישראל שזורעים בדמעה ברנה יקצורו. הלוך ילך ובכו, זה עשו, שהרע יתבטל והוא יקח אותו. נושא אלומותיו, עיין מה שכתב על זה במדרש עולמין ועולמיתא, היינו שתיקן את שני עולמות, התחתון וגם העליון, וזהו נושא אלומותיו… וזה נכנס עם דמדומי חמה ותיקן עירוב תחומין, סוד הצמצום, שלא יתפשט הקדושה רק בהכלים מאה קשיטה, והמשיך בהם רחמים וחסדים על ידי מאה קשיטה העולים במספר עשר פעמים הוי”ה ועשר פעמים אהי”ה…

ובזה נפרש דברי המדרש שהתחלנו עד שהוא שלם עשה לו הקב”ה סוכה, והיה מתפלל בתוכה, דאמרו חז”ל (בסנהדרין צ”ז) לכן יחכה ה’ לחננכם. מאחר שהוא מחכה ואנו מחכים, מי מעכב?! מידת הדין מעכב, דבאם חס וחלילה כלל העולם אינם ראוים, נתעכב חס וחלילה הגאולה. אכן אם ייטיבו מעשיהם יגרמו התקרבות הגאולה. וזהו שרמז המדרש רבה עד שהוא שלם, עד שיבואו ישראל השלימות, שיהיו בבחינת שלם, כיעקב שלם בממונו שלם בגופו שלם בתורתו, כמו שפירשנו לעיל, הקב”ה עושה סוכה, דמסכך כביכול על עם ישראל בכנפי חמלתו, כדברי הזהר הקדוש, כאמא דמסככת על בנה בגדפאה, ומתפלל בתוכה יהי רצון שאראה בבניין ביתי, שישראל יחזרו בתשובה ועל ידי זה יתקרב בניין הבית, ביתו יתברך, שהוא מתאווה לשכון כבוד בארץ, כמו שכתוב לכן יחכה ה’ לחננכם. וזהו ויהי בשלם סוכו, זה בית ראשון. ומעונתו בציון, הוא בית שהיה כמו ציון, בית שני שחסר חמישה דברים. וה’ יתברך מתפלל יהי רצון שאראה בבניין בית השלישי, כיעקב שקראו בית, בניין עדי עד שיתקיים בית נכון ונשא.

(מקדש שלמה, בית שלמה, תהלים ע”ו,ג)

---

רבי שלמה חיים פרלוב מבולחוב הי”ד, נולד בשנת תר”מ (1880) בנובומינסק שע”י ורשה. הוא היה בנו השלישי של רבי יעקב פרלוב, האדמו”ר הראשון מנובומינסק. הוא התפרסם כגדול בתורה כבר בצעירותו, ועוד לפני בר המצווה כבר שלח מכתבים לגדולי דורו, ובהם רבה של לודז, רבי אליהו חיים מייזל. הם היו משיבים לו בתארים גדולים, ולא ידעו שהכותב הוא ילד צעיר. הוא נסמך להוראה מכמה מגדולי רוסיה וגאליציה. בהיותו בן שמונה עשרה נשא לאשה את מרת פייגה דבורה, בת דודו רבי יהושע השל פאדובה מבולחוב, שבגאליציה המזרחית. בתרס”ז (1907) נפטר חותנו-דודו, ורבי שלמה חיים התמנה כאדמו”ר ורב במקומו. באותה שנה הוציא לאור את הסדור קהלת שלמה ובו חמישה ספרים,  ובהם פירוש “מעשה אבות” על מסכת אבות. בתרצ”ז הוציא לאור את ספרו “מקדש שלמה” על ספר תהלים, ובהקדמתו הזכיר את ייחוסו. ספרו “תוספות חיים” הוכן על ידו לדפוס אך לא נדפס.

הקים ישיבה בעירו, והיה גם רבה של טלומטש הסמוכה. היו לו חסידים רבים בין יהודי גאליציה. הוא התפרסם בלמדנותו ובאהבת הבריות. טיפל הרבה בפשוטי העם, וביתו היה פתוח לכל הנצרכים. בנו, ר’ יעקב השיל, נפטר בגיל צעיר, בתרצ”ז. חמשת בנותיו של רבי שלמה חיים נישאו לרבנים ואדמו”רים. בתו הבכורה, אלטה בת-ציון היתה אשת האדמו”ר רבי דוד משה שפירא מגוואדז’יץ-סדיגורה. היא נפטרה בד’ בטבת תש”ט. הבת השניה, גיטל, היתה נשואה הרב אלימלך בן ציון שפירא בנו של האדמו”ר מפיאסצנא (ראה כאן תמונת שני האדמו”רים המחותנים, הי”ד). שניהם נהרגו בהפצצות ורשה ע”י הגרמנים בערב חג הסוכות ת”ש, תחילת מלחמת העולם השניה. הבת השלישית, רייזיל, אשת רבי משה אפרים מושקוביץ אב”ד סוקוליקי ויבורז’נה, ניספתה בבוליחוב ע”י הגרמנים, יחד עם אמה וסבתה, בח’ בתשרי תש”ב. בעלה נורה על ידי הגרמנים, בהיותו במיטתו בבית החולים בעיירה קאצימע. הבת הרביעית, רחל, אשת האדמו”ר רבי יצחק האגר נספתה בגטו סטאניסלאבוב, ובעלה נספה בחשון תש”ג בבלז’יץ (או בבונקר בסטאניסלאבוב באייר תש”ד). הבת החמישית, שרה, אשת הרב שבח מאלינר מלבוב, נספתה עם בעלה ושני ילדיה בסטרי בשנת תש”ב (1942).
חסידיו בארצות הברית בקשו שיבוא אליהם, אך הוא לא נענה לבקשותיהם. בימי מלחמת העולם השניה עודד את היהודים לברוח, אך הוא סרב להציל את עצמו ואמר שמקומו עם כל היהודים. הוא נשאר לעודד ולחזק את בני קהילתו. בכסלו תש”ג (1942) נכלא בגטו סטרי. בליל הסדר תש”ג הסבו בביתו שם מספר יהודים וכל אחד קיבל כחצי מצה. החסידים יצרו קשר עם גוי שהסכים להסתיר את הרבי בביתו, אך הוא סירב לעזור את אחיו, באשר הוא להם “אח לצרה” ורוצה לחלוק עמם את גורלם. ואמר “בימים אלו כולנו מיוחדים במידה שווה”. בי”א בתמוז תש”ג (07.1943) הקיפו הגרמנים את הגטו, והוציאו ממנו את הרבי כשהוא עטוף בטלית, ויחד עמו הוצאו מספר רב חסידים. הם הובאו לכיכר השוק ושם נרצחו  (לפי ספר בוליחוב, האדמו”ר נספה בבלז’ץ).

כל בני משפחתו נספו גם הם בשואה מלבד בתו הבכורה, חתנו, ובנם.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’ 279-283, ויקיפדיה, הבלוג תולדות ושורשים – עצי משפחה.
לתולדות יהודי בולחוב ולתולדות היהודים בגטו סטרי – ראה אנציקלופידה של גלויות באתר יד ושם, וראה בספר הזכרון לקדושי בוליחוב.

מספר הצפיות במאמר: 269

פעם אחת אמר רבי נחמן לתלמידיו: “מהנגלה שלי אין אתם צריכים ללמוד. אף על פי שאני על פי רוב בעצבות אין אתם צריכים ללמוד מזה”. מי שהזהיר תמיד על השמחה, מי שציווה תמיד להתרחק מיגוני העצב בתכלית הריחוק, מי שאמר תמיד שהמרה שחורה מביאה לידי כפירה ולידי הרהורים רעים, מי שלמד ש”עיקר העליות והירידות של האדם הוא כפי השמחה בו יתברך” היה בעצמו מלא יגון וענן כסה את פניו היפים.

ברצות רבי נחמן להסביר לתלמידיו סבת יגונו אמר להם, שהוא הולך במקום שממה ועליו לקצץ אילנות הגדלים שמה זה אלפי שנים, לקצץ ולחזור לקצץ עד שתהא הדרך שם כבושה לרבים… ויש אשר הסביר להם, שתוגתו הפנימית באה לו בירושה מזקנו הבעש”ט והבעש”ט הוא ממשפחת דוד המלך עליו השלום, שצעק תמיד לה’ מלב נשבר ונדכה.

והולך היה הצדיק מברסלב בין בני-אדם כאבל בין החתנים, כי דמיונו החזק צייר לפניו את כל הרעות והייסורים, אשר יסבול כל איש ואיש מיום היוולדו ועד יום מותו. הוא לא יכל לשכוח אף רגע שכל שמחת בני-אדם רק לרגעים וכל ימי חייהם מלאים צרות ואנחות, אסונות ופגעים.

“כל בני העולם” – אמר רבי נחמן לתלמידיו – “מלאים ייסורים ופגעים, ואפילו הגיבורים הגדולים והשרים כלם מלאים כעס ומכאובים ומלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד. כל אחד יש לו ייסורים מיוחדים. אפילו מי שנדמה שיש לו כל תענוגים: עושר ונכסים וארמונות גדולים וכלים נפלאים ותכשיטים וסגולות מלכים – אם נסתכל בו היטב הוא גם כן מלא כעס ומכאובים הרבה תמיד בכמה מיני אופנים ועניינים”.

ואת השקפתו הבהירה על רוב הצער שבעולם הוא מביע בהיתול מר ושנון מאד: “הנה הכל אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא. והנה עולם הבא אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר שיש גם עולם הזה באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא גיהנם”.

העולם שלפנינו בכל תשוקותיו ושאיפותיו, הנאותיו ותענוגיו, מלחמותיו ונצחונותיו, שאונו והמונו, עמלו ועבודתו הוא רק עמק הבכא, צער בלי קץ וגבול. ומה היא הטובה אשר הביאה ההשתלמות הרבה, החכמה וההשכלה, הנימוסים היפים, הטכניקה היפה – אם גם עתה נשפך דם אדם כמים בעד כל רגל אדמה וכל דבר קטן?

“הם חכמים גדולים” – היה אומר – “והם חושבים וחוקרים בחכמתם איך לעשות כלי-זין נפלא שיוכל להרוג אלפי נפשות בפעם אחת”.

ונוסף על הצער הרגיל ישנו גם צער רוחני הגדול הרבה מן הצער הרגיל, ובמידה שאדם גדול יותר ברוח גם צערו גדול ויסוריו רבים יותר.

ואף על פי שלא חדל רבי נחמן להורות, כי חיי המאמין האמתי הם בבחינת “וטוב לב משתה תמיד”, שהוא חי חיים טובים, לפי שהוא מקבל באהבה כל העובר עליו ובוטח בה’ הטוב והמטיב, בכל זאת הדברים אמורים בנוגע למאמינים פשוטים (שכאלה היו תלמידיו) ואולם לא בצדיק עצמו במובנו של ר’ נחמן. כלומר: מבין הכל, יודע הכל, סוקר הכל, מרחם על הכל, חפץ בטובת הכל.

“׳ש שיש לי ייסורים מעצמו” – אומר ר’ נחמן – “ויש שיש לו ייסורים משכניו ויש שיש ייסורים ממשפחתו ויש שיש לו ייסורים מעירו ויש שיש לו ייסורים מכל העולם”.

מלבד הצער העולמי, על פי מושגנו עתה, או ייסורים מכל העולם. כפי מבטאו של רבי נחמן, הממלא את לב כל גדול הרוח, הנה יש צער עולמי עוד יותר גדול ועוד יותר עמוק.

חפץ הוא האדם לפתור את חידת החיים והעולם, חפץ הוא להשיג את סוד הבריאה, תכליתה וקיומה, חפץ הוא לשמוע תשובה ברורה על השאלות העולמיות המענות אותו ומציקות לו, חפץ הוא להשיג השגות גדולות ונפלאות מעת לעת, להוסיף שלימות רוחנית, לעלות ממדרגה למדרגה, והנה הוא נכשל בכל פעם ופעם בטעותים גסים, בעוונות גדולים וקטנים. והנה רואה הוא למגינת לבו כי עדין עומד הוא בחוץ, כי עדין הכל סתום וחתום בעדו באלף עזקין, כי עדין אינו משיג כלום וכי עדין הוא בשר ודם פשוט, בשר ודם בעל נטיות טבעיות שונות, ורבות בו גם מידות לא טובות ותכונות לא טובות. והמאמין רואה בזה על פי דרכו, כאלו דוחפים אותו לחוץ, כאלו מרמזים לו מן השמים, שאינם חפצים במעשיו הטובים ובגעגועיו וכיסופיו הגדולים לאלהי מרום, כאלו חטאו רב כל-כך עד שאינם חפצים להכניסו תחת כנפי השכינה, מגרשים אותו מן ההיכלות העליונים למען לא יראה את גנזי המלך, מלכו של עולם.

וכל מה שהאדם גדול יותר, כל מה שטבעו דק ביותר, כל מה שתכונתו יותר עשירה ונשגבה, הוא עלול ביותר להענה בלי-קץ על קוצר המשיג ועומק המושג, על גסות הגוף שאינו מניחו לראות את האור הגדול – אור העליון.

וזוהי צרת ה”מרה שחורה” שעליה ידבר כל-כך בספרי רבי  נחמן ותלמידיו.

ורבי נחמן מצווה ומזהיר לתלמידו ללחום עם ה”מרה שחורה” עד רדתה, להכניעה, לבטלה ולעקרה מן השרש. ואולם, כנראה, מצאה לה מקום טוב בלב רבי נחמן עצמו ובלבות גדולי תלמידיו. רבי נתן תלמידו של ר’ נחמן, מוכיח במכתביו את בנו על ה”מרה שחורה” שלו, מוכיח וחוזר ומוכיח, מראה לדעת, שאין על מה להתעצב כלל וכלל, שאין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו, שהעיקר רק השמחה; שהכל טוב וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. בכל זאת הוא מקבל מבנו עוד הפעם מכתבים מלאים התאוננות מרה; רבי נתן אינו חדל להשיב ובנו אינו חדל לשאול.

המרה שחורה היא בלב כל איש מבקש אמת, כל חד וחד לפום שעורא דליה. בלבותיהם של תלמידי רבי נחמן היתה לה תכונה ידועה ומוגבלת: היראה הגדולה מן העוון, היראה הגדולה מן הפגם והיזק המוסבים על ידי החטא בעולמות העליונים, הדעת שעדין רב הדרך אל השלמות. ואולם בלבו של רבי נחמן עצמו היתה עמוקה לאין שעור וערך מאשר בלבות תלמידו, כי בלב רבי נחמן עם כל קדושתו ופרישותו, אמונתו ותמימותו שרר הצער של פויסט…

(מתוך “רבי נחמן מברסלב, חייו ותורתו“, מאת הלל צייטלין הי”ד)

---

ר’ הלל צייטלין הי”ד, נולד בתרל”א (1871) בקארמה, שבפלך מוהליב, ברוסיה הלבנה, למשפחה חב”דית, ורכש ידיעות מקיפות ביהדות מרבותיו, ובהם, הרב זלמן דוכמן רבה של קארמה והאדמו”ר רבי שלום בער מרצ’יצא. הוא התבלט כעילוי חריף. בגיל 15 התייתם, ולפרנסתו החל לשמש כמורה לעברית. בעקבות חשיפתו לספרות פילוסופית וספרי ביקורת המקרא, נולדה בו ספקנות דתית. אישיותו עברה גלגולים שונים. פרעות קישינב והומל זיעזעו אותו, וגרמו לו לחרדות קשות לגבי גורל העם היהודי. בתרס”ו (1906), עבר לוורשה, ושם כתב הרבה בעיתונים היינט ומָאמענט. הוא חזר בתשובה מוחלטת וזכה. הוא היה בקי נפלא בכל חדרי התורה, ונמשך לתורת הסוד לחסידות, ובמיוחד לחסידויות ברסלב וחב”ד. הוא פרסם אלפי מאמרים, קונטרסים וספרים, בעיקר בענייני תורת הסוד והחסידות, כגון רבי נחמן מברסלב חייו ותורתו והחסידות לשיטותיה וזרמיה (תר”ע, 1910), “שמועסן איבער דער חב”דישער וועלט-אנעהמונג” (שיחות אודות השקפת העולם של חב”ד, תרצ”ח, 1938). מאמריו חדורי להט דתי המאופיינים בחיפוש רוחני מתמיד וברגישות לסבלו של העם.

בשנת תרפ”ה ביקר בארץ ישראל, ביחד עם חבורת עיתונאים מטעם “הקרן הקיימת לישראל”.

הוא התאמץ מאוד להשיג סרטיפיקט מהסוכנות היהודית, אך לא הצליח בכך ונלכד בגטו ורשה. בערוב ימיו, היה ר’ הלל צייטלין מקורב מאוד למשפיעים המרכזים של ברסלב בווארשא, ביניהם הרב יצחק ברייטר הי”ד. הוא גורש מוורשה לטרבלינקה, בכ”ט באלול תש”ב (1942), כשהוא עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ובידו ספר הזוהר הקדוש. גם כל בני משפחתו נספו בשואה, מלבד בנו, הסופר אהרן צייטלין.

כתביו כונסו ב “שריפטן” (תר”ע, 1910), כתבים נבחרים, א-ב (תרע”א-תרע”ב, 1911-1910), ספר צייטלין (תש”ה, 1945), בפרדס החסידות והקבלה (תש”ך, 1960), על גבול שני העולמות (תשכ”ה, 1965), ספרן של יחידים (תשל”ט, 1979), אלף בית של יהדות (תשמ”ג, 1983), רבי נחמן מברסלב: צער העולם וכיסופי משיח, ועוד.

רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה (וראה עוד בקישורים למקורות נוספים שם), חב”דפדיה.

ראה עוד: חסיד משכיל ברסלב’ר – לדמותו של ר’ הלל צייטלין הי”ד, בבלוג של דוד גבירצמן. ובספר לנתיבות ישראל חלק ב – זכר למקדש הלל. וראה  חיבורו של ר’ הלל הי”ד, “בין שני הרים גדולים” – לדמותו הרוחנית של רא”י קוק, כפי שהתפרסם במוסף שבת של מקור ראשון.

וראה אודותיו בשטורעם.נט, ובמאמר אודותיו בספרו של ישראל ארליך, שבעים פנים.

מספר הצפיות במאמר: 1151

איתא בזוהר הקדוש דכשבני ישראל עושים תשובה, באים בשעתא חדא למדרגות גבוהות וגדולות…

ובזה מבואר הפסוק, זה השער לה’ צדיקים יבואו בו (תהלים קיח,כ). דהנה אמרו חז”ל (שבת קד.) דלכך יש לאות ה’ רווח למעלה, לרמז שבעל עבירה, כשחוזר בו משאיר לו ה’ יתברך פתח ושער שיוכל להכנס בו, ומקבל אותו בתשובה.

וזה הפירוש: זה השער [ה-שער] לה’, היינו שה-ה’ מרמז על תשובה, ואז כשעושים תשובה, מיד צדיקים יבואו בו. דכשעושים תשובה עולים מיד למדריגות גבוהות ונהיים בבחינת צדיקים ודו”ק.

וזה הפירוש בפסוק: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו’ (ויקרא יד,ג), היינו דתיכף ומיד ביום טהרתו, כשעושה תשובה, מיד – והובא אל הכהן, מביאים אותו מן השמים לדרגת כהן, עובד ה’ בשלימות וזוכה למדריגות גבוהות וכנ”ל.

אך על כל פנים כתיב אחר כך בפסוק: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו’ (יד,ג), היינו שיש לו לטהר ולקדש עצמו, להמשיך בדרגות שיש לו בעבודת ה’. וכמו שגם בני ישראל שיצאו ממצרים, והיו אז בדרגות גבוהות, בכל אופן הוצרכו שבעה שבועות לספור עד שזכו לדרגה שיוכלו לקבל את התורה, הכי נמי בבחינה זו, אחד שעושה תשובה וכנ”ל ע”כ.

(שו”ת דרכי משה, חלק אמרי קודש, הובא בתורת החסידות ח”א עמ’ 88).

---

רבי משה (שכונה בשם החיבה “ר’ משה’ניו”) פרידמן הי”ד מבויאן-קראקא בן רבי שלום יוסף, שהיה נכדו של ר’ ישראל מרוז’ין, נולד בפורים תרמ”א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים וגדל אצל סבו, רבי מרדכי שרגא, האדמו”ר מהוסאטין, ואחר כך אצל דודו האדמו”ר רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס”א (1901), התחתן עם מרת מרים, בת רבי מנחם נחום מבויאן-צ’רנוביץ, נכדת האדמו”ר מבויאן, ועבר לגור בבויאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים ברבנים ואדמו”רים רבים.  בשנת תרע”ח (1918) נפטר האדמו”ר מבויאן, ורבי משה מונה לאדמו”ר מבויאן תחתיו.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמים, היה האדמו”ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונמנה על מנהיגי יהדות פולין.

בסוף קיץ תרפ”ה (1925) עבר לקרקוב והיה בה לדמות מרכזית. הוא נודע בשם האדמו”ר מבויאן-קראקא. הופעתו החיצונית הייתה מרשימה, ודיבורו היה תמיד בנחת ומלווה בחיוך. רבים מהחסידים, מהלמדנים ומהמחנכים, ומכלל הציבור, נהנו מפסיקותיו, מהנהגותיו ומעצתו.

בשנת תרצ”ד (1933), לאחר פטירתו ראש ישיבת חכמי לובלין, רבי יהודה מאיר שפירא, מונה האדמו”ר מבויאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו”ר בקרקוב ובחורף תש”א (1940) ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל “שולחנות” ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש”ב (1942) התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א’ בכסלו תש”ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב’ אלול תש”ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

יש הטוענים שהרבי נספה במהלך הנסיעה ברכבת סמוך לבוכניה. ויש עדויות על כך שהרבי הגיע לאושוויץ בג’ באלול. וכך כתב איש ה”זונדר קומנדו” באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי”ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

“כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: “שמע ישראל”, ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים.”

(“מגילת אושביץ” בר מרק הוצאת עם-עובד תל-אביב תשל”ח. בסתר רעם  הוצאת מוסד הרב קוק עמוד 412).

ר’ משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם לעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו”ת “דעת משה” (ירושלים, תש”ז ותשמ”ד).

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח”א עמ’ 87, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’ 224, “דעת משה” – בהקדמה ובפרק על תולדות.

עוד ראה: גטו טראנוב – באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

---

הרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי”ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב במקוב-מזובצקי ואחרי פטירתו היה לרב ואב”ד שם. במהלך השואה גורש הרב מגטו מקוב-מזוביצקי לאושוויץ ואולץ להתייצב בזונדר-קומדו בתפקיד של הכנת שער הנשים שנגזז למשלוח לגרמניה.

בליל הושענא רבה תש”ה (7.10.1944) פתחו אנשי הזונדר קומנדו היהודים במרד. במהלך המרד ופיצוץ המשרפות בחומר נפץ מוברח, שפעל ללא מנגנון השהיה, נהרג הרב לנגפוס הי”ד. זמן קצר לאחר המרד, הופסקו משלוחים חדשים של יהודים לבירקנאו. בהמשך, פורק המחנה ותושביו הוגלו ל”צעדת המוות”.

החל משנת תש”ג ועד לשנת תש”ה, לקראת המרד, כתב הרב יומן וחתם בו בראשי התיבות איר”א (אריה יהודה “רגל ארוכה”). יומנו הוא אחת התעודות החשובות ביותר על אשר התרחש באושוויץ-בירקנאו ועל תולדות השואה בכלל. היומן היה טמון באדמה ליד משרפה מספר  ונמצא בשנת תשי”ב. וחלקים ממנו שמורים עד היום במוזיאון אושוויץ הנמצא במחנה עצמו, ועיקרו נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהיומן כבר לא ניתן לקריאה ורק התרגום לפולנית השתמר. יומנו של הדיין לנגפוס הי”ד נדפס בחוברת “בלעטער פאר גשיכטע” (וורשה, תשי”ד) עמ’ 100-107, תחת הכותרת ” אין גרויל פון רציחה -אשוויענשימער כראניק פון אומבאקאנטן מחבר”.

בסתיו תשל”א מצאו עוד מסמך בתוך צנצנת זכוכית שאף הוא נשאר מהרב לנגפוס הי”ד המתאר את הגרוש מגטו מקוב- מזוביצקי בחשוון תש”ג.

מקורות: פורום חדרי חרדים, גטו מקוב מזובייצקי – באתר האנציקלופדיה של הגטאות, ועוד.

ראה תולדותיו (באנגלית) באתרים: Amerika pink, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 583

אגרת הקודש מאת כבוד קדושת אדמו”ר הקדוש מרן מבאבוב שליט”א.

ב”ה ג’ לסדר לישועתך קויתי ד’ תרצ”ט באבוב יצ”ו

רחש לבי דבר בעתו מה טוב לדבר על לב אחינו בני ישראל יחיו השבעים בצער בעת הזאת בפרוע פרעות בישראל ולחזק את לבבם הנדכה והנראה מפני הצרות והתלאות אשר מצאו את בני עמנו יחיו הנתונים בצרה ובשביה בארצות פזוריהם ועל כל לב אנחה על חלול ספרי תורה ובתי כנסיות השאטים אותם סביבותם למען לא יפלו על ידי זה במכמורת היאוש והעצבות, רחמנא ליצלן.

זכרו נא קהל עדת ישורון אשר עבר על נפשנו המים הזידונים, בשנים קדמוניות כך וכך גירושין וגזירות רעות להכרית את יתר הפליטה ולא יזכר שם ישראל עוד חס ושלום. וישראל קדושים עם אלקי אברהם עמדו בנסיון וצירוף ולא רפו ידיהם, ונכשלים אזרו חיל לעמוד כמגדל עוז מפני אויב. עיניכם הרועות בספרי כותבי דורות הראשונים ומשנות התנ”ו ות”ח ובחזקוני בסופו (דפוס ישן) נדפס גזירות וגירוש וויען באופן נורא ואיום מאד. ובמדרש תלפיות ענף גירושין תסמר שערות ראש הרואה את כל הקורות אותם הי”ד. ובכל זאת שמו בד’ כסלם ועל כל גל וגל נענו להם ראש והוחילו לא’ כי הוא טרף וירפא, יך ויחבוש.

עורו נא התעוררו נא שמעו ותחי נפשכם, הטו אזנכם לדברי הזוהר הקדוש פרשת תשא, וזה לשונו זמן קב”ה למעבד לישראל כל אינון טבאן דקא אמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון כמה בושין בגלותהון ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כמיבין באורייתא, לא הוי יכלין למיקם ולמסבל גלותא, אבל אזלין לבי מדרשות פתחין ספרין וחמאן כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא דאבטח לון קודש בריך הוא עליהו ומתנחמין בגלותהון וכו’. עיין שם.

דברות קדשו מלהבות אש יקננו בחדרי לבבכם לשקוד על דלתות בתי מדרשות לדרוש ולתור אחר ההבטחות והיעודים הכתובים בתורה ובנביאים וכתובים, הנותנים עוז ותעצומות לישא ולקבול עול הגליות והשעבוד ותומכים את הלב בתוחלת ותקוה טובה כי לא יזנח ד’.

וכהיום הזה אשר כל כלל ישראל הגיעו לתכלית השפלות והביזוי על אחת כמה וכמה יש לנו לצפות לישועה קרובה כי לא יטוש ד’ את עמו ונחלתו לא יעזוב, כדברי המדרש רבה פרשת שמות, כל זמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים, ראה מה כתיב ועלה מן הארץ, אמר דוד כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטננו, אותה שעה קומה עזרתה לנו.

והנה מלבד מה שאנחנו מאמינים באמונה שלמת שהבורא יתברך שמו הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים והכל בהשגחה פרטיות על גוי ועל אדם יחד וגם מעצמות המאורעות המתרגשות לבוא לעולם כל עין יפה רואה שאין זאת מדרך הטבע כי מי האמין כזאת אשר בדור אחרון הנוכחי שמתפארים ומתגאים עם ההשכלה שפרשה כנפיה בכל המדינות וזככה את טבעי בני אדם להתנהג בחמלה ויושר זה עם זה על כי גם על צער בעלי חיים הגיע רחמנותם. אך בפתע פתאום נהפכו לאכזר כיענים במדבר לטבוח ישרי דרך אבות על בנים וגמולי חלב שלא פשעו, הלא זאת פוקח עיני האדם לראות שאין זאת מחק ומשפט הטבע, וגם ממנו ניקח צרי ומזור למכאובנו, כי כאשר ניתן רשות למחבלי כרם ד’ צבאות כן לעומת זה תבא ישועה פתאומית ממרום כאמור חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ויתרומם קרן ישראל.

מדי דברי זכור אזכור עוד אחינו המגורשים מארצות מגוריהם ועל צואריהם נרדפו בשצף קצף בעירום ובחוסר כל ותחת היותם במנוחות שאננות ובתים מלאים כל טוב ומתגוללים עתת במצור ובמצוק ונסתם כל חזון מתי יעלו מבור תחתיות, אוי לנו שכך עלתה בימינו יכמרו נא רחמכם על האומללים האלו לתמכם בכל מה דאפשר עד עת בוא דברו להוציא ממסגר אסיר וישלם ד’ גמול טוב להנדיבים בעם אשר כבר הושיטו להם יד עזרם על היום ותהי משכורתם שלמה. ובדרך זו ילכו ולא יעפו ויתנו ויחזרו ויתנו. בפרט כל מי שלא יצא עדיין ידי חובתו יפתח את ידו ברוח נדיבה. העשיר ירבה והדל לא ימעיט, ויגמלו חסד עמהם איש איש בכל אשר לאל ידו, כי כעת בעקבתא דמשיחא צריכים אנחנו להתאמץ בכל מאמצי כחנו להרבות בגמילות חסדים, שהוא עמוד השלישי מהג’ עמודים שהעולם עומד עליהם. ועיין במג”ע פרשת לך על אומרם ז”ל יכול יהא חותמים בכולן,  תלמוד לומר והיה ברכה בך חותמין. ופירש שם, לפי שהאבות תקנו הג’ עמודים, אברהם אבינו עליו השלום תיקן עמוד גמילות חסדים ויצחק אבינו עליו השלום תיקן עמוד העבודה, ויעקב אבינו עליו השלום תיקן עמוד התורה, ובימות עולם היו עמודי התורה והעבודה בראשונה, ובזמן האחרון יושלם עמוד גמילות חסדים, וזה בך חותמין. עיין שם. והדברים עתיקים, בספרן של צדיקים. ומכבוד קדושת אאמו”ר זי”ע שמעתי בשם זקיני מצאנז זי”ע שאמר שבמתן תורה היה התחלת עמוד התורה ובבית המקדש היה עמוד עבודה שהוא הקרבנות, והבעל שם טוב זי”ע אחז צדיק דרכו בקודש לדורות עולם בעמוד גמילות חסדים והוא לזכות גם את חברו בנפש ובגוף, וזהו דרך החסידות לסייע לזולתו הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא. עד כאן דברי קודשו. ובזה עלה ברעיוני ליישב דקדוק המפורשים בפסוק וזכרתי את ברית יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור. ודקדקו מדוע שינה הכתוב כאן הסדר מבכל מקום שכתיב אברהם בראש ואחר כך יצחק ויעקב. ודברי רש”י ז”ל והמפורשים ידועים. ועל פי דברי אלקים חיים הקדושים הנ”ל שפיר ניחא הסדר בפסוק זה, יעקב בראש ואחר כך יצחק וחותם את בריתי אברהם, שהוא עמוד גמילות חסדים שיושלם עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, כסיום הכתוב והארץ אזכור, כי אז גאולה תהיה לארץ. וכדברי חכמינו ז”ל בגמרא, אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר ושביה בצדקה:

אמנם לא על צדקותינו לבד אנחנו מפילים תחנונינו לפני המקום ברוך הוא, רק נחפשה דרכינו ונחקורה להשיב לבנינו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמור את כל מצותיו בלב שלם ובנפש חפיצה. ועוד אני מדבר בתפלה וחותם בברכת הדורש שלומכם וטובתכם כל הימים.

ה”ק בן ציון הלברשטאם

(הפרדס אדר תרצ”ט, וכן מופיע בעץ חיים, ליקוטים על התורה ועל עניינים שונים, ג)

---

האדמו”ר השני בחסידות באבוב, רבי בן ציון הלברשטאם הי”ד, נולד בי’ באייר תרל”ד (1874) בבוקובוסק שבגליציה לאביו האדמו”ר רבי שלמה מבאבוב, נכד ה”דברי־חיים” מצאנז. בין השנים תר”מ-תרנ”ג (1880-1893), כשאביו שימש ברבנות בוישניצה, הוא עמד בראש הישיבה שם. בשנת תרנ”ב (1892) עברה המשפחה לעיירה באבוב, בשל מחלת האב. לאחר זמן מה החריפה מחלת האב, ורבי בן ציון קיבל על עצמו את הרבנות במקומו. בא’ בתמוז תרס”ה (1905) נפטר אביו, והחסידים הכתירו אותו כאדמו”ר מבאבוב והוא החל להתפרסם בגאונותו וצדקתו ובמעשיו הכבירים למען ה’ ותורתו. יסד ישיבה בבאבוב. רבי בן ציון היה בעל תפילה גדול והלחין לחנים רבים, שהתפרסמו בכל רחבי העולם. רבים נמשכו אליו גם בזכות הניגונים הרבים שחיבר.

נישא לבתו של רבי נפתלי ממעליץ ובזיווג שני לחיה פראדיל בתו של רבי שלום אליעזר הלבערשטאם הי”ד מראצפערד, בנו של בעל ה”דברי חיים” זצ”ל.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברח רבי בן ציון לכמה מדינות והגיע לווינה ולמריינבאד. הוא שב לפולין לאחר המלחמה, ובתרע”ט (1919) ישב לזמן מה בקרקוב ופתח שם את ישיבת “עץ חיים”. הוא הקים מחדש בשנת תרפ”א (1921) את ישיבת “עץ חיים” בבאבוב, שמנתה שלוש מאות בחורים. הישיבה נעשתה מרכז תורה חשוב בגליציה, ומשכה אליה המוני צעירים חסידים. התלמידים בישיבה הצטיינו בלמדנות, ומהם חיברו ספרים על סוגיות הש”ס. בשל הביקוש העצום לישיבה, הקים הרבי כחמישים סניפים ברחבי גליציה ופולין, וחינך את הנוער בדרכי היראה והחסידות. השפעתו על הנוער הייתה מרובה, כפי שכותב בנו, רבי שלמה בהקדמתו לספר “קדושת ציון”: “בעת ההוא הופיע כמלאך מושיע ממרום, כבוד קדושת אאמו”ר ז”ל, שהתאזר עוז בגבורים, ובהשפעתו הקדושה וברוח בינתו, פעל ועשה והקים דור חדש של לומדי תורה יראי שמים, ובמעט השנים בערך, נראתה דוגמת תחיית המתים בערי מדינת פולין, נתרבו הבחורים, נתמלאו ספסלי בית המדרש, גדלו אברכים חסידים ואנשי מעשה, אשר הדריכם בנתיבותיו ונפח בהם רוח חיים של אהבת תורה, קדושת החסידות וטהרת המידות“.

בשנים תרצ”ב-תרצ”ז (1937-1932) ישב רבי בן ציון בטשביניה ואלפי חסידים נהרו לחצרו, בעיקר בשבתות ובימי חג ומועד. לאחר מכן חזר הרבי לבאבוב. השפעתו התפשטה במערב גליציה, וחסידות באבוב הייתה לחסידות הגדולה ביותר באזור. הוא היה בעל תחושה ציבורית מובהקת, והוא היה בקי גדול בהוויות העולם. הייתה לו הופעה מרשימה והיה בעל השפעה בחוגי השלטון. התכתב עם גדולי הדור, והיה פותר בעיות ציבוריות. הוא הקים בתרפ”ח (1928) את “אגודת הרבנים דמערב גליציה”, לארגון פעולות הדת.

כשהגרמנים גרשו מגרמניה לפולין את היהודים אזרחי פולין וריכזו אותם בעיירה זבונשיין, עוד לפני פרוץ המלחמה (10.1938), פנה ר’ בן-ציון במכתב גלוי אל היהודים בפולין, ביקש שיעזרו לפליטים שהגיעו בחוסר כל. במכתב זה, המובא כאן למעלה, מבאר הרבי מבאבוב את משמעותן של הצרות שנתרגשו באותה העת על העם היהודי ואת מעלתה הגדולה של גמילות חסדים דווקא בעת ההיא.

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חולץ הרבי ונדד עם משפחתו עד שהגיעו בחול המועד סוכות תש”א (1940) ללבוב, שהייתה תחת שלטון ברית המועצות על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. למרות המאמצים הכבירים של חסידיו, הם לא הספיקו לחלץ את הרבי ולהביא אותו לארצות הברית. בה’ בתמוז תש”א (30.6.1941), כבשו הגרמנים את העיר, והרבי הסתתר במשך כחודש בחדר שכוננית הסתירה את דלתו, בביתו של חסידו ר’ אליהו אביגדור ברינר. בסוף יולי החלו האיכרים בסיוע השוטרים האוקראינים לערוך פוגרום ביהודי העיר. כל יהודי שנקרה בדרכם הותקף באלות, סכינים וגרזנים. קבוצות יהודים הובלו לבית הקברות ולכלא לונצ’קי ונרצחו בטבח נורא. החל משעות אחר הצהרים, החלו לגרש את היהודים מבתיהם. השוטרים האוקראינים ערכו את החיפושים בכל העיר, לפי רשימות שהוכנו מראש. ההמון האוקראיני המשיך במהומות במחוז לבוב, במשך שלושה ימים.

בערך בשעה שש אחרי הצהריים של יום שישי, א’ באב (25.7) פרצו לבית בו התאכסן רבי בן ציון שהרב הסיר את התפילין של רבנו תם, והורו לו להתלוות אליהם. בנו, ר’ משה אהרן, ליווה אותו. הם רוכזו יחד עם שבויים יהודים נוספים מאזורים שונים של העיר בקרן רחוב, כששוטרים שומרים עליהם למנוע בריחות. לאחר שהתקבצו כמאה שבויים, הם החלו לצעוד בטור לפי הוראת השוטרים. חולשתו של הרבי לא אפשרה לו לעמוד בקצב הצעידה המהיר וכאשר עבר לסוף הטור החלו השוטרים להכותו באלותיהם והורו לו להזדרז. ברינר אחז בידו האחת, ובנו משה אהרן אחז בידו האחרת, עד שהגיעו למפקדת הגסטאפו. עד ראייה סיפר שראה מחלונו איך הרב, שהיה לבוש בבגדי השבת שלו, הותקף על ידי החיילים. האוקראינים האכזריים הכו אותו בראשו עם קתות רוביהם, והכיפה שלו נפלה לארץ. מדי פעם הרב רכן כדי להרים את הכיפה, ואז הם הכו אותו ביתר עוז. בשבת הייתה אקציה נוספת. בין השבויים הובאו לבניין הגסטאפו היו הפעם שלושה חתנים של רבי בן ציון שהסתתרו בביתו; הרב יחזקאל שרגא הלברשטאם, הרב משה סטמפל והרב שלמה רובין.

בני משפחתו של הרבי ניסו בכל דרך להביא לשחרור האסירים והציעו שוחד עצום, אך מאמציהם כשלו. לאחר שלושה ימי עינויים במאסר, ביום שני, ד’ באב תש”א (28.7.41), לקחו השבויים ליער יאנובר, נצטוו לחפות בורות ונרצחו בטבח הגדול. עשרים אלף יהודים נרצחו שם באותו היום, ובהם רבי בן ציון, בנו ושלשת חתניו.

פנקסים רבים של תורותיו ושל שירים שחיבר אבדו בשואה. כמו כן אבד בדרך פנקס של שבע מאות שיחות שנשא עמו בנו שלמה במהלך בריחותיו. לאחר השואה מילא את מקומו בנו רבי שלמה שניצל בנס מהתופת, והוא הקים מחדש את חסידות בובוב בארץ ובארה”ב. רבי שלמה הוציא לאור את הספר “קדושת ציון” (ב”כ) לאחר השואה, ובו לקט של שרידי תורתו של אביו שרשמו תלמידיו.

מקורות: גנזי כתבים, בית ויזניץ, סיפורה של קהילת טשביניה – אתר יד ושם, אנציקלופדיה יהודית – דעת, ויקיפדיה, אתר זכור.

ראה גם: נרות שבת – קוים למהותה ומקורה של הנגינה הבובובית, הפרדס שנה יב חוברת ז סימן לג – תכתובת בין האדמו”ר מחב”ד לאדמו”ר מבאבוב, חב”דפדיה, אלה תולדות אדמו”רי באבוב – המאור, אלה אזכרה חלק א, אדמו”רים שנספו בשואה, דאס אידישע וואארט אב-אלול תשכ”ה מעמ’ 12 – ‘דער באבאווער רב זצ”ל’. על תלאות מסע הבריחה של הרבי מבאבוב ללבוב – ראה במאמרו של אברהם יעקב זילברשלג: מאמר היסטורי – בהתגעש עולם, יום פרוץ מלחמת העולם השניה.

מספר הצפיות במאמר: 713

ב”ה יו”ד ניסן כ”י ב”א ע”ת ק”ץ לפ”ק בארשא יצ”ו.

שלום רב לכבוד רועי ישראל הגאונים המובהקים קברניטי האומה החיים על אדמתנו אדמת הקודש ד’ עליהם יהיה.

בשורות הבאות להלן אמרתי להעיד על מוכ”ז העלמה עלקא פיש מבורשא שהיא ממשפחת היותר מיוחסות שבמדינתנו נכדת הג’ המפורסם בעל קונטרס הספיקות ומצאצאי הרה”ג ר’ אברהם צבי פיש שהיה הרב הראשון במדינה מרמרוש ולמעלה בקודש היא מגזע היחוס, ועתה נדבה רוחה לעלות לארצנו הקדושה לעבוד בזיעת אפים בעבודת השדה או איזה עבודה אחרת לבנות לה עתידה בארה”ק, ובהיותה העלמה הזאת נתגדלה על ברכי היהדות המסורתית והתנהגותה בצניעות כידוע לבנות ישראל, ושם בארץ ישראל אין לה שום גואל ומודע אשר אולי ירצה להיות לה למורה דרך, ולהדריכה על הדרך הישר ולהזהירה שלא תתחבר בלי משים – עם חבורת מרעים, לכן חוב קדוש על כל מי שמכתב זה יבוא לידו לעזור להעלמה הנזכרת בעזרה מוסרית ליעצה ללמדה לחנכה ולהשגיח עליה בעינא פקיחא ולהאיר לה הדרך ישכון אור.

כן דברי הכותב והחותם בברכת נחמת ציון וירושלים

הק’ אלטר מנחם מנדל בהה”צ שליט”א

אבדק”ק הנ”ל

הק’ גרשון בלא”א מהרי”ד שטויבער

גרשון שטובער דומ”ץ דק”ק בארשא יצ”ו,  יצ”ו בה”צ שליט”א

(מחברת דברי חכמים מאת הרב בן ציון פיש הי”ד, הקדמת נכד המחבר)

---

האדמו”ר רבי אלטר מנחם מנדל האגר מבורשה (מחוז מרמרוש, רומניה), נולד בויז’ניץ בד’ בכסלו תרנ”ז (1896) לאביו, האדמו”ר מבורשה, רבי פנחס שהיה בנו של רבי ברוך מוויז’ניץ. רבי אלטר מנחם מנדל התמנה לרבה של בורשה בשנת תרפ”ד (1924), ונשא בתפקיד במשך 19 שנה. הוא נודע כבעל צדקה גדול והנהיג ישיבה במסירות נפש רבה. ישנם מספר גרסאות לגבי נסיבות רציחתו בשואה. או שנפטר בגטו סעליש בערב ראש חודש כסלו תש”ג, או שהובא משם חולה לאושוויץ בכ”ט באייר תש”ג (1943), ונהרג שם עקה”ש ביום ג’ בסיון תש”ג. מתוך ארבעת ילדים – נספו בשואה בן ובת, ואחיהם ואחותם עלו לישראל.

הדיין מבורשה הרב גרשון שטויבער הי”ד נולד לאביו הרב יהודה צבי הרש, בקניספלד, בשנת תרמ”ד (1884) והיה מצאצאי בעל נודע ביהודה. לרב נולדו 11 ילדים. הרב, ורבים מבני קהילתו ובני משפחתו, נספו באושוויץ (05.1944). בין הנספים בנו יהודה צבי בן ה-12 ובתו הרבנית דרעזי אשת הרב ישראל אריה זלמנוביץ שנהרגה יחד עם בתה מרים הי”ד.

שרידים מתורתו הובאו בפרי חיים על חושן משפט, כרך ג (ירושלים, טבת תשס”ב), ותשובה אליו הובאה בקרן לדוד סימן קכה.

בשו”ת יג”ל יעקב או”ח סימן כח, הובאה תשובה משותפת לרבי אלטר מנחם מנדל ולרב גרשון:

שלומים רבים, כטל וכרביבים, מגבהי מרומים, על לאש כבוד ידידי אהובי, הרב המאוה”ג לממשלת התורה והיראה, שלשלת היוחסין חופר מגזע תרשישים, כקש”ת מו”ה אלטר מנחם מנדל האגער שליט”א אב”ד דקק בארשא יצ”ו, ואתו עמו אחסימ”ך כבוד ידידי הדב הגדול, מעז ומגדל, חו”ב בח”ת כש”ת מו”ה גרשון נ”י דומ”ץ דשם.

בשנת 1941 גורשו ארבעים משפחות מבורשה לפולין ושם נספו. הגברים גוייסו לפלוגות העבודה וחלקם נספו באוקראינה. באפריל 1944 אספו את כל תושבי העיירה הנותרים לגטו וישאו דה סוס ומשם הוצעדו רגלית קילומטרים רבים עד לתחנת הרכבת והועברו ברכבות לאושוויץ.

ראה עוד: אודות הקהלה והאדמו”ר ראה ספר זכרון לקהלת בורשה.

אודות הרב בן ציון פיש הי”ד ראה אידישע וועלט פארומס, דפי עד באתר יד ושם. ראה גם אדמור”ים שנספו בשואה עמ’ 48, ואלה אזכרה חלק ג.

מספר הצפיות במאמר: 210

הצג פוסט

וזה כוונת בעל הטורים על פסוק ועליתם את ההר, דהקשה הווא ליה למימר “על ההר”. ותירוץ דתיבות “את ההר” בגימטריה “תורה”. עד כאן לשונו. עיין שם להבין כוונתו בזה.

נראה… דהתורה היא למעלה מן הטבע, ורצה ללמדם שלא ילכו לארץ ישראל בכח הטבע, רק בכח התורה, על כן “את ההר” בגימטריה “תורה”, שיעלו על ההר ויצליחו דווקא בכח התורה, ולא בטבע חס ושלום. כי על ידי טעות זה של מחשבת הטבע לחוד נסתמו עיני המרגלים באומרם אפס כי עז העם.

וכן שמעתי מאדוני אבי מורי ההגה”צ הקדוש מו”ה רבי ישכר דוב מאוונגאר יצ”ו זצל”ה הי”ד שהסביר כל הפרשה באמרי צוף ונעם, שמה שאמר משה רבינו עליו השלום שיעלו ויבחנו ויראו את העם והארץ, אמר החזק הוא הרפה כו’. והקשה הא בכל החלוקות נאמר “אם”, יש בה עץ אם אין וגו’ ורק כאן כתיב בה”א “הרפה” ולא כתיב “אם רפה”. אלא אמר אאמו”ר בהסבר באריכות שעיקר הזהירות אמר להם משה רבינו עליו השלום שידעו שכיוון שהמה עולים בכח התורה מהקב”ה “את ההר”, בגימטריה “תורה”, ידעו שכל מה שנחשב בטבע חזק לא נחשב לעומת התורה רק רפה, כי הקב”ה על ידי התורה מרפה חוזק שונאינו. ואם כן זה מה שאמר להם שהחזק הוא רפה, הוי הקדמה למה שלאחריו, שמה שמצווה להם לתור, הוה רק בבחינת “וברכתיך בכל אשר תעשה”, לעשות קצת עובדא על פי דרך הטבע, אבל העיקר ביטחונו לא על כחנו ואמץ ידינו רק על ד’ יתברך. אם כן יהיה הפירוש המעט הוא אם רב, הבמחנים אם במבצרים, היינו, בין כך ובין כך הכל חד, כיון ד”החזק” הוא “רפה” נגדינו בזמן ועידן שאנו מקיימים מאמר “עלו זה בנגב”, היינו דרום, הרוצה להחכים ידרים, חכמת התורה הקדושה. על כן אנו מבינים גודל המעל והטעות שהיה למרגלים שטעו בזה ואמרו כי “עז” העם, שלא החשיבו כח התורה המביא לנו עזר ד’ יתברך.

(דברי ישכר דוב לפרשת שלח, הרב יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטם בשם אביו רבי  ישכר דוב ליפשיץ הי”ד)

---

 

רבי ישכר דוב ליפשיץ האדמו”ר מאונגוואר נולד בפולין בשנת תרמ”ב (1882) (או בשנת תרמ”ח, 1888) כבן בכור לאביו רבי  אריה לייבוש האדמו”ר מאפטא זצ”ל בעל “״יסוד לקרא” ו”ישמח צדיק” ולאמו הרבנית הדסה בת רבי חיים מאיר מפינטשוב בעל “אמרי חיים” ו”מנחת יהודה”.

עוד בצעירותו היה עילוי בעל תפיסה מהירה, זיכרון עצום, פיקח ומתמיד. שמעו הלך לפניו ברוב בקיאותו בתורה ובחריפות שכלו.

בשנת תרנ”ח השתדך עם הרבנית בילא, בתו של רבי אברהם שלום הלברשטאם מחבר ה”דברי שלום” מסטראפקוב שבקרפטורוס בן רבי יחזקאל שרגא זצ”ל אב”ד ואדמו”ר משינאווא בעל ה”דברי יחזקאל” זצ”ל בנו של ה”דברי חיים” מצאנז זצ”ל.

לאחר נישואיו עבר לסטרופקוב, היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודה בהתמדה ושקידה רבה. חותנו היה לומד יחד עמו יומם ולילה ושמח בחתנו שהיה עילוי עצום בקי ומפולפל בכל מקצועות התורה בעל משנה הלכתית סדורה ושכל ישר, ובעל מידות נעלות ומשובחות ועינוותנות יתירה.  בהמלצת חותנו נתמנה לדומ”ץ ואדמו”ר בעיר אונגוואר שבאותו האזור, על מנת לרומם שם את קרן התורה, להכניס לשם את דרכי החסידות ולגדל את הדור הצעיר ליראת שמים. הרבי מאונגוואר הי”ד ניהל את עדתו כארבעים שנה ובית מדרשו היה מרכז לתלמידי החכמים שבעיר, לעובדי ה’ ומבקשי יראתו, ולמרכז חסד וסיוע לעניים ולפליטי המלחמה שהגיעו לעיר במלחמת העולם הראשונה. כמעט בכל דרשה לפני הציבור דיבר על גודל מעלת הצדקה והתרים נגידים לעמוד להצלת אחיהם. רבים הגיעו מכל המדינה להסתייע מעצת הצדיק ומתפילתו, מהשתדלויותיו להצילם מצרות ועונשים משפטיים, ומתמיכה כלכלית תוך שמירה על פרטיותם ועל כבודם. במהלך מלחמת העולם הראונה סייע הרבי הי”ד במסירות נפש של ממש להסתיר ולכלכל ולהלין יהודים שערקו מהצבא והיו צפויים לעונש מוות בתלייה. הרבי היה לומד ומלמד באופן תמידי ומסודר בבית מדרשו ורבים מאנשי העיר וסביבתה הושפעו רבות לתורה ולייראת שמים.

בשמיני עצרת בשנת תרע”ה נפטרה הרבנית. אחר כך נפטרו בתו היחידה שרה ע”ה בהיותה בת 18 ובנו הבחור יוסף זכריה זצ”ל. הרבי נשא בזיווג שני את הרבנית אסתר הי”ד בת הרב יחיאל נתן הלברשטאם מבארדיוב.

בשנת תרפ”א ובסיסיות שנת תרפ”ד עבר דירה ופתח בית מדרש מרווח יותר, בו נוספו בחורים ואברכים שלמדו שם בשקידה רבה.

בנו, רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטאם, האדמו”ר מסטרופקוב, הדפיס את הספר ״דברי ישכר דוב״  ובהקדמה שם הביא פרק מפורט על תולדותיו והליכותיו בקודש של אביו. בתוך ההקדמה הוא כותב:

חיבר ספר נכבד מאד על הלכות מקואות, בביאור כל ההלכות על סדר נכון בהוספות הלכות נחוצות מדברי הפוסקים, והיה מסודר על דרך ספר שולחן ערוך התניא ומסומן בצדו מקורות הדינים המחודשים. גם היו לו חידושי תורה בכתובים על דרך פלפול, ועל דרך אגדה המושכת את הלב, דרושים לכל חפציהם על התורה והמועדים, דברים נפלאים מתוקים מדבש. וראיתי שהטמין אותם יחד עם ספריו הקדושים לפני צאתו בגלות אושוויץ. וחבל על דאבדין ולא משתכחין. הם נטמנו בביתו בעיר אונגוואר על עליית בית מדרשו שברחוב מיטראק (שויהאז).

בנוסף לכתבי רבי ישכר דוב ליפשיץ הי”ד שהוטמנו בעליית בית מדרשו, היו טמונים בביתו כתבים נוספים.

עם כניסת הגרמנים להונגריה במהלך השואה, נאלץ בנו, הרב יחזקאל שרגא לנטוש את בית הוריו, בהותירו שם בארון הספרים שלו חוברת עבה בה כתב רבים מדברי התורה ומהסיפורים ששמע מסבו רבי אברהם שלום מסטרופקוב זצ”ל.

בשנת 1938, עם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הועבר האזור כולו לשליטה הונגרית, והוחל באכיפת חוקים אנטי יהודיים.

בשנת 1940 גויסו רבים מיהודי העיירה לעבודות כפיה תחת השלטון ההונגרי, במסגרת הצבא ההונגרי. רבים מהם נשלחו לחזית המזרחית לבניית תעלות הגנה נגד הצבא הסובייטי, ונספו שם. באלול תש”א (8.1941) גורשו מאונגואר יהודים חסרי נתינות, ובהגיעם לקמניץ פודולסקי שהייתה תחת השלטון הגרמני נרצחו.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים ב- 19.3.1944. פחות מחודש אחר כך, בערב פסח, תש”ד (תחילת 4.1944), הוקמו שני גטאות באונגוואר. האחד לתושבי העיירה, במפעל לבנים שמחוץ לעיירה, והשני ליהודים מחוץ לעיירה. הוטלו מסים כבדים והופקע רכוש רב, הזהב ומעילי הפרווה. שבוע לאחר מכן, גורשו 14,000 יהודי אוגוואר לגטו בשטח מפעל הלבנים מחוץ לעיר.

לאחר תלונת ראש העיר ובקשתו לגרש את היהודים המהווים פגיעה תברואתית ובריאותית לתושבי עירו, החל מכ”ד באייר ועד ט’ בסיון ה’תש”ד (17-31.5.1944) שולחו יהודי הגיטאות בחמישה “משלוחים” לאושוויץ ושם נרצחו.

 

ביום כ”ה אייר תש”ד (1944) נספה הרבי מאונגוואר באושוויץ. כן נספו הרבנית, ובניו מזווג ראשון האדמו”ר רבי ברוך אברהם והבחור אריה ליבוש הי”ד.

בנם האדמו”ר מסטרופקוב רבי יחזקאל שרגא עבר את מדורי הגיהנם באושוויץ וניצל. רבים מבני משפחתו, ובהם אשתו וששת ילדיהם, נספו בשואה. הוא שימש כרב במחנות העקורים, נישא שנית, עלה לארץ ישראל וביסס בה את החסידות בתי מדרש שלו התקיימו בירושלים ובבני ברק.
במשך שנים רבות, הצטער האדמו”ר על אבדן החוברת היקרה שרשם מפי סבו ועל כך שלא נטל אותה עמו בגלות שנכפתה עליו בידי הנאצים. בשנת תשט”ו הוא מוציא לאור את ספרו של סבו “דברי שלום”, ומציין שיגע רבות לקבץ את שארית הפליטה של כתב היד של מחבר הספר.

גם בהקדמת ספרו “דברי יחזקאל שרגא” (תשט”ז) הוא כותב שכתבי סבו, כתבי אביו, כתבי דודו וכתביו, אבדו בשואה. הוא מוסיף וכותב שכפי שאנו מאמינים בתחיית המתים, כן יחזיר לנו הקב”ה את כל התורות האבודות שנשתכחו במצור ובמצוק של הגלות.
בשנת תשמ”ו (1986), נודע לאדמו”ר כי ישנו יהודי שנוסע לעיירה אונגוואר. האדמו”ר זימן אותו אליו ושרטט בפניו את מקום מגורי הוריו: “ככל הידוע לי, הבית לא נחרב. השתלט עליו נכרי שגר בו כיום עם בני משפחתו. כשאתה מגיע לעיירה, תיגש לשם, תתאר לדייר מי שלח אותך, ותאמר לו שאני מבקש שיוציא לי מהבית חפץ כלשהו שנותר בין כתליו מתקופת העבר. שתישאר לי מזכרת לפחות, מהמורשת הגדולה והחפצים היקרים של ההורים, שנותרו מאחור והופקרו לחסדי המקומיים”.

היהודי שמח למלא אחר בקשת האדמו”ר. נקש בדלתו של הדייר ותיאר בפניו את מבוקשו, במפתיע, הסביר לו הדייר פנים וביקש ממנו לחכות רגע. לאחר רגעים ספורים, הביא הדייר את אסופת מכתבים שנותרה שלמה. כשהביא השליח את האוצר לבית האדמו”ר, לא היה קץ לאושרו והתרגשותו חצתה גבולות. האדמו”ר לא חדל לספר על ה’סייעתא דשמיא’ וההשגחה הפרטית שזיכתה אותו כי האוצר שכה היה חביב עליו, יחזור אליו ביום מן הימים. האדמו”ר ביקש לשוב ולההדיר את ספרו של זקנו ה’דברי שלום’ ולשלב בו את דברי התורה שהוא כתב, אולם מחמת סיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל, והאדמו”ר לא זכה לראות את פרי עמלו נושא תוצאות מוגמרות.
בשנת תשע”ג (2013) יצא ממכבש הדפוס הספר “דברי שלום”, ובו שולבו חידושי תורה נוספים שנרשמו בידי נכדו, האדמו”ר מסטרופקוב זצ”ל – רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם, מחבר ספר “דברי יחזקאל שרגא”.
יהי רצון שנזכה לראות בחזרת כל יתר התורות האבודות והאותיות שפרחו באוויר בימי שריפת הגווילים.

 

סרט מאונגוואר בשנת 1934:

 

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, דברי ישכר דוב, אתר בחדרי חרדים.

מקורות נוספים: אלה אזכרה, ז, 111-108. ספר יזכור לקהילת אונגוואר.

מספר הצפיות במאמר: 357

ענין נחמד ששמעתי מכבוד קדושת דודי זקני הרב הקדוש המפרוסם בוצינא קדישא האדמו”ר רבי שלום אלעזר הלברשטאם זצל”ה בראצפערטה באאזמו”ר הגה”ק רשכבנה”ג בעלי  דברי חיים זצוקללה”ה זי”ע, בהיותו במרחץ אוזשוק (על יד אונגוואר) אני הק’ יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם בסטראפקוב-ירושלים.

שאלתי אותו על מאמר חז”ל, שלשה באים בהיסח הדעת, מציאה משיח ועקרב, הנה מציאה ועקרב מובן שיתכן שיבואו בהיסח הדעת אבל משיח איך יתכן שבני ישראל השרויים בגלות וסובלים צרות רבות ורעות כל כך ומצפים בכיליון עיניים לביאת המשיח ובכל הדיבורים והשיחות בין אדם לחברו תמיד מתחננים ומתפללים לד’ יתברך שישלח לנו את משיח צדקנו, ואיך זה אפשר היסח הדעת הזה?

השיב לי הרב הקדוש זצל”ה וזה תורף לשונו: הנה סגנון בקשת בני ישראל על ביאת המשיח הוא כולם שווה שמבטאים בפיהם בקשותיהם שיבוא המשיח במהרה, אבל המטרה על מה צריכים את המשיח, זה שונה. כי איש הפשוט מתפלל על המשיח כדי שיהיה לו טובות העולם הזה הגשמיות ויראה נקמה בשונאיו אשר הרעו לו. אבל איש הירא את ד’, אשר כל מגמתו הוא שיזכה לעבוד ד’ יתברך באמת ובלבב שלם ויוסרו כל המפריעים לו בעסק המצוות ושיזכה לגדל בניו ובנותיו על דרך התורה ומצוות, הנה דרך הזה הוא דרך האמתי כמו שכתב הרמב”ם  ז”ל בפרק י”ב מהלכות מלכים, וזה לשונו, לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו”ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים לתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה. עד כאן לשונו. והנה לזה צריכים “דעת”, ולאו כל אדם זוכה לזה, רק יחידי סגולה. והנה בעקבתא דמשיחא אשר הצרות מתחדשות ומתגברות בכל יום ויום ואין יום שאין קללתו מרובה מחברו, ובפרט תלמידי חכמים ויראי ד’ סובלים מאד מאד יותר מאנשים פשוטים, ממילא זה גורם להסיח גם של אנשי המעלה הנ”ל מלבקש רק ישועה רוחנית כי הצרות גורמים להם ביטול תורה ועבודת ד’ יתברך.

וכמו שאמר כבוד קדושת מרן אדמו”ר החוזה מלובלין כאשר פעם נסע על הדרך ונטו הסוסים מעל המסלה ונכנסו לתוך בוץ עמוק באין יוצא, והבעל עגלה צעק לרבינו שאינו יכול לצאת מהבוץ וביקש שהרבי יתפלל לד’ יתברך, אז נענה הרבי ואמר, ריבונו של עולם הנני יודע היטב כי כל כוונתך שאשוב בתשובה שלימה על עוונותי הרבים, אבל אני מבקשך להוציאני מקודם מן הבור היון הזה, כי איך אצמצם מוחי לתשובה בעודי עומד בתוך הבוץ. תיכף נענה ויצא מן הבוץ לשלום.

הנה כמו כן הוא העניין אפילו עם בעלי המדרגות הגבוהות, שבתוך צרותיהם אינם יכולים לצמצם מחשבותיהם לצורך גבוה על כן הם “מסיחים דעתם” מן ההרגש הרוחני הנ”ל ומבקשים את ביאת המשיח לצורך הגשמי שייוושעו מצרותיהם הגשמיות.

וזה כוונת חז”ל ש”המשיח יבוא בהיסח הדעת”. וקל להבין. ודברי פי חכם חן. ויעזור ד’ יתברך שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו בהיותנו בדעת נכונה ושלימה. אמן ואמן.

(מתוך דברי ישכר דוב)

---

רבי שלום אליעזר הי”ד, מבני הזקונים של רבי חיים הלברשטאם זצ”ל בעל “דברי חיים” ומייסד שושלת חסידות צאנז, נולד בחול המועד פסח תרכ”ב (1862). בן שבעים היה רבי חיים כשנולד לו בנו שלום אליעזר, והוא נקרא שלום, על שם האדמו”ר מבלז רבי שלום רוקח, ואליעזר, על שם מחותנו רבי אליעזר הורוויץ האדמו”ר מדזיקוב, בנו של האדמו”ר רבי נפתלי צבי הורוויץ מרופשיץ. כשנפטר אביו (כ”ה ניסן תרל”ו, 1876) היה שלום אליעזר בן ארבע עשרה שנים. האדמו”ר רבי חיים הניח אחריו ארבע יתומים קטנים, ובהם גם שלום אליעזר, והם חונכו על ידי אחיהם שנעשו אדמו”רים מפורסמים ועל ידי אמם הרבנית מרת רעכיל ע”ה בת הצדיק רבי צבי מדאמבראווא בן הגאון הקדוש רבי מרדכי דוד אב”ד דאמבראווא שהיה מחשובי תלמידי החוזה מלובלין.

באלול תרל”ו (1876), כחצי שנה לאחר הסתלקות אביו הקדוש, נשא את מרת שרה מרים ע”ה בת אחותו וגיסו האדמו”ר רבי מרדכי דוב טברסקי אב”ד הורנוסטייפולה שברוסיה, והיה סמוך על שולחן חותנו במשך כעשר שנים. בשנים אלו למד בהתמדה רבה מתלמיד חכם מפורסם שהיה מתלמידי הצמח צדק מליובאוויטש. בשל היותו אזרח אוסטריה,  גורש על ידי הממשלה הרוסית, יחד עם תושבים זרים אחרים, ועבר לגור ליד אחיו הגדול האדמו”ר רבי יחזקאל משיניוואה, שבגליציה המערבית. אחר כך התיישב בטרנוב (טארנא), שבאותו האזור, שהייתה מרכז חסידי צאנז.

בשנת תרנ”ח (1898) היגר להונגריה, החל לשמש כאדמו”ר ונעשה למנהיגם של חסידי צאנז בהונגריה. בהתחלה התגורר בטגלאש ובסוף קיץ תרנ”ח עבר לרצפרט, ונעשה שם אדמו”ר לוותיקי חסידי צאנז. בעיר זו נהג אדמו”רות במשך למעלה מארבעים שנה, ועל שמה הוא נקרא “הרבי מראצפירט”. לרבי היו שני בנים וארבע בנות אותן שידך עם משפחות גדולי האדמו”רים בדורו.
כל גאוני הונגריה וצדיקיה חלקו לו כבוד רב, וגם פקידים הונגרים רבים חלקו לו כבוד והשתתפו בחתונת בתו. הוא נודע כאיש מופת ואלפי יהודים נהרו מרחבי הונגריה אל ביתו בראצפרט ונושעו מברכותיו ומתפילותיו. הוא פעל בהתלהבות ובמסירות נפש לתת עזרה לאחיו היהודים. מידי שבת היה אומר דברי תורה על שולחנו, והיה יושב ליד השולחן כל הלילה. האדמו”ר נהג לספר סיפורי מעשיות על רבי אלימלך מליז’נסק והחוזה מלובלין, על אביו האדמו”ר מצאנז ועל חותנו האדמו”ר מהורנוסטייפולה. כן היה מספר על אדמו”רים שיום הזיכרון שלהם חל באותו השבוע. החסידים היו שותים משקה ורוקדים בהתלהבות עד עלות השחר.

האדמו”ר מראצפירט נהג ליסוע מידי פעם לערים שונות בהונגריה, וכמעט כל שנה היה מגיע לגאליציה ליום הזיכרון של אביו בלווית כל משפחתו ואלפי חסידים. אחת לכמה שנים היה בא לטרנסילבניה, וגם שם נהו אחריו חסידים רבים.

בשנת תרפ”ט כתב מכתב (המופיע בשפת אמת) ובו הוא קורא להשכנת שלום בקהילת סאטמר, להסרת המחלוקת ולשמירה על אחדות הקהילה.

שנת תרצ”ט (1939) השתדל לעלות לארץ וכתב אל אחד מהאנשים שעסקו בפעולות העליה לסדר לו את הרישיונות לעלות לארץ, אך הדבר לא עלה בידו. האדמו”ר מצאנז קלוזינבורג זצ”ל מביא מכתב זה בספרו שפע חיים, וכותב ששמע בעצמו מפי הצדיק רבי שלום אליעזר הי”ד שאמר “יודע אני שחורבן גדול בא לעולם, ויודע אני שבארץ ישראל יכולים לפעול ישועות”. (וכן הביאו דבריו בעלון בית יעקב).

וזה לשון מכתבו (שהובא גם בעלון קול תורה):

ב״ה ד’ וחמושים עלו בני ישראל (תרצ”ט)

להרב הגאון עושה צדקה בכל עת וחסיד מפורסם כש”ת מו”ה שמואל אהרן וועבער נ”י.

הנה זה שנים רבות אשר חשקה נפשי לעלות ולדור בירושלים עיר קדשינו ואולם היו לי מניעות רבות, אבל כעת, עלה בדעתי חזקה לעלות לירושלים. והנה שמעתי לאמור כי כעת יש מקום עבור איזה רבנים ממדינתינו לקבל רשיון, על כן באתי לבקשו שאנכי אהיה מן העשרה הראשונים עם זוגתי הרבנית תחיה אשר כפי הנשמע כהדר”ג הוא קרוב מצדה, וגם משמש אחד לשרתינו. ואל ידחה אותי ח”ו, כי ידוע אדע כי יש בידו להיטיב ולראות הכתבים הנחוצים לזה. וגם כ”ק אאמו”ר הקדוש רשכבה”ג זלה”ה היה לו חשקות גדול ליסע לארה”ק ולא עלתה בידו, על כן אנכי רוצה אי”ה ליסע ונפשי בשאלתי לבל ידחה אותי בלך ושוב רק ישלח הכתבים הנחוצים. והשי”ת יתן לו חיים ארוכים ונחת ושפע רב וישועה בכלל כל ישראל והשי”ת בודאי יעזר שיקויים מאמר חכמז”ל בניסן עתידין להגאל ונעלה לציון ברנה עם גואלינו במהרה בימינו. ידידו הדוש”ת המצפה לישועה ולתשובתו במוקדם והשי”ת ירחם במהרה על כ”י עם הג”צ.

כ”ד הק׳ שלום אליעזר הלברשטאם בהרה”ק מצאנז זצלה”ה

בימי השואה לא עזב את קהילתו.

בניסיון להציל את חתנו, האדמו”ר מבאבוב רבי בן ציון הלברשטם הי”ד, הוא כתב מכתבים ליהודים בארה”ב שמופיעים ב”ילקוט אגרות קודש”. מכתב אחד מהם מצוטט באידישע וואלט, וזה לשונו:

ב״ה, ג׳ ואתה תחזה מכל העם.

ידידי היקר החסיד הנכבד לעמו מו”ה אלימלך אלעזר נ”י.

אתם ידעתם את נפש חתני הרב הצדיק מבאבאוו שיחיה והוא עם בניו בלעמבערג ובני ביתו כולם עם ר’ יחזקאל דוד נ”י בקראקא והם כולם בצרה גדולה. מה לי להאריך ולספר הלא אתם תדעו יותר בשם. והיום קבלתי מכתב מנכדתי רבקה תחיה, מכתב מרירות תסמר שערות כל נפש כל חי, ע”כ למען ה’ האספו בשם, הלא יש בשם חסידי באבאוו בלי עין הרע למאות ולאלפים, ועשו כל מה שביכלתכם אצל חשובים בשם וד”ל במסירת נפש ובזריזות יתירה להוציאם משם מדינה של גהינם כי הוא ממש בנפשם — הוא סכנת נפשות — הרחמנות עד לב השמים, האספו כולכם ועוצו עצה ותחבולה להביאם למדינתכם או לארה”ק. אבל לא בעצלות כי כל רגע ורגע יחשב לשנה וד”ל. ואקוה שיעשה זאת מיד למעני ולמען רבו שליט”א מבאבאוו וד”ל.

אלה דברי ידידו הדוש”ת המצפה לבשו”ט ולתשובה מיד מכל וכל כדי להחיות את נפשי בזה וא”ש כ”ד ידידו

הק’ שלום אליעזר הלברשטאם בהרה”ג

בסוכות שנת תש”ד, לא ניתן היה למצוא אתרוגים בהונגריה, מלבד חמישה אתרוגים כשרים שהוברחו לפעסט תמורת סכום עצום, ונשלחו לחמשה אדמו”רים. אחד מהם נשלח לרבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט הי”ד, וציבור גדול התכנס לברך על ארבעת המינים שלו. בין הבאים היו רבי מאיר יוסף רובין הי”ד האדמו”ר מקרסטיר, רבי ישראל צבי רוטנברג הי”ד האדמו”ר מקאסין, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו”ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים הי”ד האדמו”ר מסיגוט, רבי אהרן טייטלבוים הי”ד האדמו”ר מבאטור, הרב יצחק צבי ליבוביץ הי”ד אב”ד טשאפ, הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי”ד הרב מווידיטשקא ואחיו הרב משה שמעון הי”ד אב”ד דיורא, הצדיק ר’ מענדל יקוראדער הי”ד דיין במישקאלץ, הרב אברהם פרנקל הי”ד מחבר ‘דופקי תשובה’, ועוד. רבי שלום אליעזר אמר אז שאולי נסתבב מן השמים מחסור האתרוגים, כדי שהרבנים יתכנסו יחדיו ויבטלו את הגזירה הנוראה המרחפת על שארית ישראל הנתונה למשיסה ולבוזזים.

הרבי מראצפירט גורש לגיטו נירג’האז. משם נשלח עם מספר יהודים נכבדים למחנה ההסגר ווריו-לאפאש, ועונה שם קשות. משם נלקח עם הרבנית למחנה ההסגר שימו-פוסטו ושם נפתחה הרבנית בגיל שמונים וחמש. מספר ימים לפני שבועות גורש ברכבת לאושוויץ, בה נרצח בט”ז בסיון תש”ד. הי”ד.

יהושע רוזנבלום, היה נער שהועסק בזונדרקומאנדו באושוויץ, שם פגש את הרבי מראצפרט הי”ד, והוא העיד על כך:

תוך כדי עבודתי בזונדרקומאנדו עברו עלי חוויות אימים ומאורעות נוראים. באחת החוויות, אותה אזכור עד ליומי האחרון, נזדמנה לי פגישה עם הצדיק ר’ שלום אליעזר הי”ד מראצפרד. היה זה בראשית הקיץ, בזמן המשלוחים הגדולים של יהודי הונגריה אל כבשני אושוויץ. משלוחים רבים עברו בלי כל מיון, הישר אל הכבשנים…

יום אחד, בעודני עובד בתוך הכבשן, נעצר לידי יהודי זקן ושבע ימים ושנים. הישיש הסתכל עלי ושאל אותי; נערי מהיכן אתה? מאיזה מקום?

אני בא מסביבת קראקוב, השבתי לזקן.

קראקוב? מסביבת קראקוב? שאל הזקן
בהיסוס מה, ומיד הוסיף; הלא אחי, רבי ישעיה’לה טשכויבר, גר בקראקוב…

נרעדתי כל כולי. הבנתי שזקן מופלג זה, הינו הצדיק רבי שלום אליעזר מראצפרד. אולם, לא היה לי פנאי לנהל ‘שיחת רעים’ בשעה נוראה זו. עוד מעט תיסגרנה הדלתות, ואז…

רבי, אמרתי בבהילות לצדיק, אמור את ה’וידוי’ מהר… אלה הם הרגעים האחרונים… מהר! לבש משהו והתפלל עלינו. למען השם, עשה זאת מהר!

עזרתי לו ללבוש את ה’טלית קטן’, ואז אמר הרבי את ה’וידוי’ בהתייפחות ובהתלהבות גדולה.

משסיים – לחץ את שתי ידי ואמר לי בהתרגשות עצומה, במלים שלא מעלמא הדין;

– אתה, נערי, תזכה ותינצל. אתה תישאר בחיים. אולם בקשה לי אליך; אנא, זכור וספר לעולם כולו את אשר עוללו לנו הרשעים הארורים… ספר!

(משה פורת, באמונה בחסד וברחמים, תל אביב, תשמ”ח 1987, עמ’ 63-62)

הסכמותיו מצאתי לספרים הבאים: מדרש ריב”ש טוב, מלא העומר, חרש וחושב, בן נחום מאת הרב מנחם יוסף היימליך הי”ד, שמוש תהלים, שו”ת בנין צבי, אור לישרים, דרשות בית היוצר, פרשת מרדכי, באר משה ובית אשר על התורה.

ובהקדמת שו”ת דברי שלום מאת הרב שלום קרויז כתב שהצדיק הקדוש רבן של ישראל מרן אדמו”ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי”ד זצ”ל הגיע, למרות ימות החורף והקור הגדול, להלווית אביו הרב שמואל דוד קרויז זצ”ל, ושם בירך אותו עם היבחרו לרב ואב בית דין. והוא מוסיף וכותב שם: “ועתה כי לקינו בכפליים כי גם לא הניח אחריו בכתב יד מחידושיו היקרים, כי לא העלה בכתב חידושיו רק הטמין ברמ”ז, ובמה אנחם! לזאת התאמצתי להביא בתוך ספרי הקדמות וחידושים שונים אשר שמעתי מפיו הקדוש, וגם איזה תשובות שמצאתי ממנו כדי שלא ישכח מפי זרעו וזרע זרעו עד עולם“.

דבר תורה נוסף מהאדמו”ר הי”ד הובאו גם בספר שרת”י במדינות על חומש דברים. תשובת האדמו”ר ממונקטש אליו מופיע בעלון אור תורה (חשון תרצ”ג). מכתביו החריפים והקצרים כנגד הציונות ואגודת ישראל מופיעים בספר תיקון עולם (מונקטש, תרצ”ו).

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה. אנשי שם. אדמו”רים שנספו בשואה. אתר קדם בית מכירות. זכרונות המאור. אתר זכור ועוד מקורות שונים.

ראה גם: אלה אזכרה, ה. רבינו הקדוש מראצפערט, צבי בריננער (בני ברק, תשס”ז). סעודת יומא דהילולא להר”ק רש”א הי”ד מראצפערט – המאור. וראה מאמרים ביידיש באידישע ליכט (תשמ”ח) ובאידישע ווארט (תשנ”ד).

הערה: בשו”ת דברי שלום כתב שהרב אליעזר שלום הלבשרטם הי”ד נהרג עקה”ש ביום ט”ו בסיוון תש”ד.

מספר הצפיות במאמר: 1169

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. להבין הלשון זרעו של עמלק, שגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שאמר הפסוק בפרשת שלח עמלק יושב בארץ הנגב, וכן בשמואל אגג מלך עמלק, והיה צריך לומר עד שימחה עמלק.

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו, השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא ליצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם, וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה. הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק. והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא ליצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז, גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו. ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו ועל השנות החלום פעמים כי ממהר אלקים, ועל משה משה שקרא ד’ בסנה בלא פסיק טעמא איתא במדרש (מדרש רבה שמות פ”ב) משל לאדם שנתן עליו משוי גדול וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי וכו’, היינו גם כן לשון מהירות, מחה אמחה מהרה כדי שלא ישאר אחריו הרבה זרעים.

(אש קודש)

—

הרב קלונימוס קלמיש שפירא היה מצעירי האדמו”רים בפולין שבין המלחמות, ומן הבולטים שבהם.

בקישור הבא ניתן לראות סרט על האדמו”ר מפיאסצנה.

הרב נולד בי”ט באייר תרמ”ט (1889) בגרודז’יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז’יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז’נסק והמגיד מקוז’ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו”ר רבי חיים שמואל מחנצ’ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ’ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו”ר מקוז’ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.

בגיל 16, בשנת תרס”ה (1905), נישא לחיה רחל הופשטיין, בתו של רבי ירחמיאל משה הופשטיין. לאחר נישואיו המשיך לגור אצל חמיו, ממנו למד את תורת החסידות, ובפרט את דרך חסידות קוז’ניץ וחסידות קרלין (שחותנו הושפע ממנה, דרך אביו החורג, רבי אשר מסטולין). רבי קלונימוס השתלם גם בחוכמות חיצוניות, הוא דיבר באופן שוטף מספר שפות, וידע לנגן בכינור.

בשנת תרס”ט (1909) לאחר שנפטר חותנו, קבע הרב קלונימוס קלמיש את מרכז פעילותו בעיירה פיאסצנה, עיירה קטנה מדרום לוורשה נתמנה שם לאדמו”ר. בשנת תרע”ג (1913) מונה לרבה של העיירה. בשנת תרפ”ג ייסד את ישיבת “דעת משה” בוורשה  (על שם חמיו), ושימש בה כראש ישיבה במקביל לאדמו”רות בפיאסצנה, בה ביקר בעיקר בימות הקיץ ובימים הנוראים . הרבי היה פעיל בארגון “שומרי שבת” בוורשה, ואחר כך היה נשיא הארגון. בשל מאמציו הקים הג’וינט מטבח עם שבו סעדו לפני הקמת הגטו ואחריו רבים מיהודי פיאסצ’נה שנמלטו לוורשה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנוכח המשבר הגדול ביהדות החרדית, כשרבים מבני הנוער עזבו את הדת, החליט הרבי להירתם לנושא חינוך הנוער. הוא חילק את זמנו בין פיאסצנה לוורשה, שם הקים בתרפ”ג (1923) את ישיבת ‘דעת משה’. הוא נודע כאיש חינוך והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, החשוב שבהם “חובת התלמידים” ו”הכשרת האברכים”.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נלכד בוורשה המכותרת על ידי הגרמנים. בהפגזות נהרגו בנו, כלתו (בת האדמו”ר רבי שלמה חיים פרלוב הי”ד) ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני מתה גם אמו. למרות האסון האישי, ולמרות הצרה הכללית, סרב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו וורשה. שם המשיך לנהל במסתרים “שולחן חסידי” (טיש) מדי שבת ואף נשא דרשות בהתאם לנסיבות הימים. הרבי מפיאסצ’נה לא חדל לעודד את היהודים הכלואים בגטו גם בשעה שמצוקות הגטו הלכו וגברו. הרבי עשה מאמץ עליון לסייע ליהודים בקיום המצוות בגטו. הוא פעל לאפשר גישה של נשים למקווה טהרה, לאפיית מצה בפסח, לקיום ברית מילה, ועוד.

דרשותיו נמשכו עד סמוך לתקופת חיסול הגטו. את תורותיו בתקופת השואה העלה על הכתב, והחביאם בתוך בכד חלב, בצירוף בקשה כי המוצאם שישלחם לאחיו הרב ישעיהו שידפיסם. לאחר מספר שנים נמצאו הכתבים על ידי פועלים שחפרו בהריסות הגטו. הכתבים הובאו למכון ההיסטורי היהודי בורשה. בשנת 1956, במסגרת תפקידו בסוכנות, עיין מר ברוך דודבדני בחומר רב לא ממוין מתקופת השואה והתגלגל לידו מכתבו של הרבי בו הוא מבקש מאחיו ומידידיו בישראל להדפיס את הכתבים שיתגלו. בעקבות גילוי המכתב חיפש מר דובדבני את הכתבים, ומשמצא אותם העבירם לידי ועד חסידי פיאצ’סנה בישראל. כתבים אלו פורסמו, בספר “אש קודש”, בשנת תש”ך.

משהחלו האקציות בגטו, בקיץ תש”ב (1942), נרשם בעזרתו של ר’ אברהם הנדל כעובד בשופ של שולץ והמשיך בהנהגתו הרוחנית גם שם. האדמו”ר ניצל מן הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה ביולי 1942, בשל היותו עובד חיוני (בתו של האדמו”ר נחטפה וגורשה להשמדה בטרבלינקה ביום ב’ דר”ח אלול תש”ב). זמן מה הוסתר בבית החרושת למטוסים הֶנקֶן. לאחר מכן, בשנת תש”ג גורש למחנה הריכוז טרבניקה (או בודז’ין) שבאזור לובלין ונרצח כפי הנראה בד’ או ה’ בחשוון תש”ד, יחד עם שאר יהודי המחנה. הי”ד.

אחיו הצעיר היה הרב ישעיהו שפירא, “האדמו”ר החלוץ”, עלה לארץ בשנת תר”פ. הוא היה ממייסדי “הפועל המזרחי”, ואביהם של השר יוסף שפירא ושל האדמו”ר רבי אלימלך שפירא. בהגיע אליו השמועות האיומות על האסון הגדול שקרה לאחינו בני ישראל באירופה ועל מות אחיו האהוב, לא עצר כח, ונשמתו עלתה למרומים.

• חובת התלמידים (תרצ”ב) –  הדרכה בלימוד ועבודת ה’, מיועד בעיקר לתלמידים צעירים. בסיום הספר הודפסו שלוש מדרשותיו. בהוצאות חדשות הובאו תולדות המחבר בסוף הספר.
• הכשרת האברכים – הדרכה בלימוד וחסידות לנשואים. ספר זה מהווה המשך ישיר לחובת התלמידים ומהווה הדרכה לתלמידים מתקדמים.
• מבוא שערים – הקדמות ללימוד חסידות, נספח להכשרת האברכים.
• צו וזירוז – בענייני חינוך, נספח להכשרת האברכים.
• חובת האברכים – ספר המשך להכשרת האברכים, שאבד בתקופת השואה.
• דרך המלך – ספר דרשות.
• דרשה (תרצ”ו) – דרשת שבת תשובה שאמר הרבי בבית המדרש בפיאסצנה.
• בני מחשבה טובה – ספר להדרכת חבורת אנשים השואפים להתעלות בעבודת ה’.
• אש קודש (תש”ך) –  דרשות חיזוק שבועיות שנתן האדמו”ר במשך ימי השואה, מראש השנה ת”ש (1939), עד שבת חזון תש”ב (1942). הספר הזה נחשב לתעודה החסידית האחרונה שנכתבה על אדמת פולין.

(מקורות: ויקישיבה, ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, אתר מט”ח)

קיימים עוד מקורות נוספים רבים, ובהם:

ספר זכרון קודש לבעל אש קודש (תשנ”ד), רב חובל באוניה טובעת – אתר דעת, תולדותיו בהקדמת המוציאים לאור לספר הכשרת האברכים (תשכ”ב), אתר דעת, בסוד משנתו החינוכית של הרבי מפיאסצנה זצ”ל (בית יעקב תשכ”ב 36), דרשות הרבי מפיאסצנה בגטו ורשה (אתר יד ושם), שבת אחת בכפר פינס בצלו של הרב שפירא ז”ל (נרות שבת תש”ה גליון 60), אלה אזכרה ה’ 163, אדמורים שנספו בשואה  247, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ”ג, עמ’ 166) …

הרב קרליבך מספר על האדמו”ר מפיאסצנה בסרטון הבא:

בסרטון הבא מובאת הרצאתה של הגב’ אסתר פרבשטיין – אש הקודש בגיטו ורשה:

תולדותיו הובאו בגיליון 68 של “ישע שלנו”:

מספר הצפיות במאמר: 1359

ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת.

ויש לדקדק דמשמע דזה יגרום לזה שאם הקב”ה לא ישא חטאתם יחוייב שימחה שמו, חס וחלילה, מספרו, מדוע ולמה הלא הוא לא חטא.

ונראה דהנה באמת קשה להבין ענין שבירת הלוחות, והקב”ה הודה לו על זה, כמו שדרשו חז”ל מאשר שברת- ישר כח ששברת, והלא אמרו חז”ל השובר כלים בחמתו כאלו עובד עבודה זרה, ומדוע הגיע לו ישר כח למשה רבינו עליו השלום שחרה אפו וישלך את הלוחות וישברם.

אמנם יש לומר על פי מה שאמרו בכמה מקומות שמשה רבינו עליו השלום רעיא מהימנא מסר נפשו על כלל ישראל, היינו למסור גופו עבור ישראל זה אינו עוד כל כך רבותא, אבל למסור נפשו ונשמתו על כלל ישראל זה היה יכול רק משה רעיא מהימנא זכותו יגן עלינו.

וזה היה גם בזה כאשר אמר לו הקב”ה הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, הנה משה רבינו עליו השלום חשש לזה שלא יעשה הקב”ה כליה חס וחלילה בבני ישראל ורק את זרעו ירבה. לכן כדי לבטל זאת עשה דבר זה לשתף עצמו בענין חטא של ישראל והוא חטא רבים נשא אביזרא דעבודת גילולים כדי להציל את ישראל. לכן אתי שפיר שאמר, ועתה אם תישא חטאתם ואם אין הלא גם אנכי אינני מנוקה מעון ואיך תעשה אותי לגוי גדול ואותם תכלה חס וחלילה. (וענין מספרך אשר כתבת, יש לומר על פי דאיתא בתנא דבי אליהו פרק א גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו, עתיד הקב”ה לישב בבית המדרש הגדול וצדיקים יושבים לפניו, ואמר דור פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה אבל איני זוכר עונותיו ואין עולים על לב כו’, יעויין שם).

והנה ראיתי שמה שכתבנו יש להעמיס בפשיטות בכוונת המדרש רבה כאן פרק מ”ו וארא והנה חטאתם לה’ אלקיכם, ראה שאין לישראל עמידה וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות. ואמר להקב”ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול, ואם אין אתה מוחל להם, אל תמחול לי, אלא מחני נא מספרך אשר כתבת. וזה על פי מה שכתבנו שגם זה היה דמיון חטא עבודה זרה.

ועל דרך יש לומר המדרש רבה קרח פרשה יח, פתח משה ואמר לפני הקב”ה אם מתים אלו על מטותם כדרך שבני אדם מתים, והרופאין עולין והן מבקרין אותם כדרך שכל החולין מתבקרין, אף אני כופר ואומר, לא ה’ שלחני, ומלבי אמרתי זה. והוא מאד מקושי הבנה שמשה רבינו עליו השלום ינסה חס וחלילה את הקב”ה ויאמר כדברים האלו.

אך הוא גם כן על דרך הנ”ל שכאשר משה רבינו עליו השלום ראה שעל כל ישראל יצא הקצף, כמו שכתוב הבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע, לכן השליך את נפשו מנגד ואמר שהקב”ה יעיר כל חמתו על קרח ואנשיו לבד ועל ידי זה יוסר הקצף מעל כל בני ישראל, ועל כן אמר גם אני כופר וכו’, היינו שאם לא יעשה הקב”ה כן ועל כל העדה יקצף גם הוא יכלול את עצמו עמהם בחטא, ועל כן יוסר הקצף מעל כל בני ישראל.

וזה יש לומר גם כן בכוונת המדרש רבה דברים פרק א, אמר רבי יצחק, בשעה שעשו ישראל את העגל בקש הקב”ה לכלות שונאיהן של ישראל. אמר לו משה, רבונו של עולם, העגל הזה הוא טוב לסייע לך. וכו’. אמר לו

הקב”ה, אף אתה טועה בעגל. אמר לפניו, רבונו של עולם, אלא למה ה’ יחרה אפך בעמך כו’.

והנה נפלא מאד תשובת משה רבינו עליו השלום, וגם תשובה השניה, אלא למה יחרה אפך בעמך, משולל הבנה.

ועל דרך הנ”ל יש לומר בזה גם כן שמשה רבינו עליו השלום מסר נפשו ורצה לשתף את עצמו כביכול עם ישראל בחטאם, למען לא יכלם חס וחלילה. ואתי שפיר גם כן תשובה השניה ואלא למה יחרה אפך בעמך שעשיתי ודברתי זאת בעל כורחי למען לא יחרה אפך בעמך דוקא. והכל למען כבוד ה’ יתברך וכלל ישראל כי קוב”ה וישראל חד.

ועל דרך זה אתי שפיר בסיום התורה, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו’ ולכל היד החזקה כו’, ופירש רש”י ששיבר הלוחות. וקשה כשבא הכתוב לסיים התורה בשבחו של משה רבינו עליו השלום לא היה לו לסיים בשבח גדול מזה ששיבר הלוחות ומה מעליותא.

אך על פי מה שכתבנו לעיל אתי שפיר דאחר פרשת הברכות שבירך אח בני ישראל אנו מזכירין מסירות נפש הגדול בעד כלל ישראל זכותם יגן עלינו. וכמו שכתבו בפרשת חקת בשם הרב הקדוש מווארקא זצ”ל על מה שאומרים בתפלת גשם על הסלע הך ויצאו מים, שמסר נפשם עבורם שלא יהיה קטרוג.

עוד יש לומר בקושיא הנ”ל משבירת הלוחות, דהא הווא ליה שובר כלים בחמתו כו’. דהנה אמרו חז”ל בשבת שם דלמרמי אימתא אאינשי ביתיה שרי. וזה יש לומר גם כן הפירוש של ואשברם לעיניכם, שהם יראו זאת וישובו לה’. וזה יש לומר הפירוש ולכל היד החזקה ששיבר הלוחות, כפרש”י , ואם תאמר מה מעליותא, ולזה

אמר ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, שעשה זאת לייראם למען יעשו תשובה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(אהב שלום, כי תשא)

—

הרב שלום הי”ד מלודז נולד בגרבולין פולין לאביו האדמו”ר מקוזניץ-ורשה רבי אלימלך שפירא הי”ד, בסביבות שנת תרמ”ו (1886).

בשנת תר”צ הוציא לאור את ברכת אברהם עם קונטרס תפארת אברהם. בתרצ”ב הוציא לאור את הספר גדולת יוסף. בשנת תרצ”ג השתתף בכתב העת “הבאר” וכתב על דין המקדש על סתם יינן האם יחזור ויקדש.

כתב את החיבורים אהב שלום על התורה והמועדים, רדף שלום ובו פלפול ודרוש, וכן את שו”ת שאילת שלום. בשל הוצאות הדפוס פרסם בשנת תרצ”ט רק את אהב שלום על ספר בראשית וקונטרס מספר שאילת שלום, ובהמשך פרסם כרך שני של אהב שלום על ספר שמות. וחבל על דאבדין, שלא זכינו לפרסום שאר דברי תורתו.

ספריו מעוטרים בהסכמות נלהבות רבות של גדולי האדמו”רים והרבנים. בחלק הראשון כותב המחבר שאת שאר הסכמות לא פרסם בשל צורך לצמצם בהוצאות הדפוס, והוא מתכוון לפרסם אותם בספרים שיוציא אחר כך.

בכרך הראשון הופיעה הסכמתם של הרבים הבאים: אביו האדמו”ר מקוזניץ רבי אלימלך שפירא זצ”ל, חותנו האדמו”ר ואב”ד קאלשין רבי חיים נפתלי צבי שפירא הי”ד, האדמו”ר מאלכסנדר רבי יצחק מנחם דנציגר הי”ד, האדמו”ר מסוכוטשוב רבי דוד בורנשטיין הי”ד, גיסו האדמו”ר ואב”ד קאצק רבי יוסף מורגנשטרן זצ”ל ואחיו האדמו”ר מסוקולוב רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד, האדמורים מאוסטרובצא רבי מאיר יחיאל הלוי זצ”ל ובנו רבי יחזקאל הלוי הי”ד, האדמו”ר מבואן רבי משה פרידמן הי”ד, האדמו”ר ואב”ד גרודזיסק רבי ישראל שפירא הי”ד, האדמו”ר מסקרנביץ רבי ישראל יצחק קאליש הי”ד, האדמו”ר מאמשינוב רבי שמעון שלום קאליש זצ”ל, האדמו”ר מסטריקוב רבי יעקב יצחק דן לנדא הי”ד, אדמו”ר מראדזין רבי שמואל שלמה ליינר הי”ד, רב מאיר שפירא אב”ד ור”מ מלובלין זצ”ל, הרב מנחם זמבה הי”ד, הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד, הרב שלמה דוד כהנא זצ”ל, הרב חיים יהושע גוטשכטר הי”ד, הרב יצחק מאיר קאנאל הי”ד.

בכרך השני הופיעה הסכמתם וברכתם של: הרב משה בצלאל אלטר מגור הי”ד, האדמו”ר מפיאסטשנא רבי קלונימוס קלמן שפירא הי”ד, האדמו”ר ממודזיץ רבי שלום ידידיה אליעזר טאב זצ”ל, בני התפארת שמואל מאלכסנדר הרב יעקב שמחה בונם דנציגר הי”ד והרב אברהם חיים דנציגר הי”ד, האדמו”ר מלובלין רבי אלטר עזריאל מאיר איגר הי”ד. וכן רבנים מוועד רבני ורשה: הרב יעקב זילברשטיין הי”ד, הרב נח רוגוזניצקי הי”ד, הרב נתן שפיגלגלס הי”ד והרב אברהם וינברג הי”ד. וכן רבנים מוועד רבני לודז: הרב משה מנחם יוסף הלוי סג”ל הי”ד והרב לייבוש רוזנברג זצ”ל.

בהקדמת “אהב שלום” כותב המחבר על מעלת המחדש חידושים בתורה מתוך עמל ויגיעה בלימוד לשמה, ועל הצורך בכתיבת החידושים.

הרב שלום שפירא הי”ד נספה בטרבלינקה בסביבות תשרי תש”ב (1941).

ראה עוד: דף עד ביד ושם, החסידות מדור לדור א עמוד 215.

מספר הצפיות במאמר: 251

הרב ר’ משה נחמיה הכהן היה בעל קומה וכביר כח ועשוי לבלי חת. מעשה שבלכתו בדרך יחידי לפשיסחא או לווארקי, הרעימהו שודד אחד ויתנכל להמיתו. ויך אותו ר’ משה נחמיה מכת לחי חזקה, והשודד נפל מתעלף מתבוסס בדמו. והוא אחז דרכו הלאה שוקט ובוטח. מספרים כי ר’ משה נחמיה היה מתחנן אל הגזלן, כי ירשהו לכל הפחות, לשתות עוד מעט יי”ש, אשר נמצא אצלו, והגזלן הטה לו חסד וירשהו, ואחר השתית עשה לו מעשה רב ההוא.

תקוה אפוא נשקפה לו, כי יאריך ימים מאד. אבל לא כן היה, כי בשנת תרי”ג היא שנת הס”ד לימי חייו, בהיותו בדרך שובו מווארקי אחר חג השבועות, סר לעיר לודז, ופה חלה בדלקת הריאה, ימים אחדים הוכח במכאוב על משכבו ונתבקש בישיבה של מעלה.

בו נתקיים מאמר חז”ל (סוכה נ”ג): רגלוהי דבר אינש אינון עריבין ביה, לאתרא דמתבעי, לתמן מובילין יתיה. נראה הדבר, כאלו מאנה ההשגחה העליונה לתת לאותו חסיד מנוחת עולם במקום אשר בגד בו, ותבחר לו מקום מנוחה הטוב ממנו.

והנה לפני פטירתו היתה דעתו מיושבת עליו מאד, כראוי לתלמידו המובהק על הרבי ר’ בונם. מעשה,  בשעה שצדיק זה הלך למות ראה את זוגתו והנה היא בוכה, ויאמר לה: “למה את בוכה, הלא כל ימי למדתי את עצמי למות”. גם תלמידו ר’ משה נחמיה הלה, כפי הנראה, מלמד עצמו למות, אחרי אשר קודם יציאת נשמתו הבין השכיל כל כך לצוות, שעל מצבתו לא יחרתו רק המלים האלה:

פ”נ

הרב החסיד המפורסם בשמחה היה כל ימיו מו”ה

משה נחמיה בן מו”ר בנימין הכהן זצלה”ה נו”נ ביום ד’ ט”ז סיון תרי”ג לפ”ק.

בנוסח מצבתו זה חפץ בוודאי אותו חסיד להורות דרכה של החסידות, אשר לפיה כלל הוא, כי האדם צריך להתחזק ולהתגבר ולהיות בשמחה תמיד, באשר השמחה מורה שאוהב הוא את הדבר הרבה, והיא מדרגה יותר גדולה מן הבכייה, כי הבכייה פותחת את השער, והשמחה משברת את המחיצה. משל הוא, כמו שני אנשים המתאבקים זה עם זה, אם אחד הוא עצל, ינוצח בקל לנפול, אף שהוא גבור מחברו.

עדותו על עצמו ברגעי חייו האחרונים היתה בוודאי נאמנה, כי אין אדם משקר ומשטה בשעת מיתה, אבל היא מעוררת השתוממות בקרבנו, כי איך היה יכול להיות שרוי בשמחה, בזמן אשר רבים קמו עליו, הרעימוהו והכעיסוהו, קפחוהו בהלכות, וירדו לחייו. אכן מכתבו של אותו צדיק יסוד עולם ר’ יצחק מווארקי יניח דעתנו. ידע הרב ר’ משה נחמיה, כי מורו ורבו הרב הדומה למלאך ד’ צבאות, עומד לימינו ומצדיקהו, התעודד ויתחזק ויהי אך שמח, כדרכו תמיד, כי הוא היה שקול יותר מן כל מנגדיו, ולעומתו מה הם נחשבים.

בכל אופן יכול הרב ר’ משה נחמיה להיות בדבר הזה למשל ולמופת בישראל.

שמעתי אומרים, כי השאיר אחריו קובץ של כתבים בענייני הלכה ואגדה, אבל נאבדו.

(מתוך “הרב של שמחה“, תולדות רבי משה נחמיה הכהן זצ”ל, מאת ר’ פינחס זליג גליקסמן הי”ד)

—

הרב פינחס זליג גליקסמן הי”ד נולד בלסק בב’ בחשון תרכ”ז (22/10/1865) לאביו הרב אברהם צבי הירש, ולאמו מרת זלטה בת רבי יצחק זעליג הלוי פרנקל, מחשובי חסידי קוצק. הרב אברהם צבי הירש היה תלמיד חכם גדול ובקי בהוויות העולם, והדריך את בניו לאהבת התורה והחכמה ולאהבת ישראל גדולה, ונטע בליבם אמונה חזקה.

הרב פינחס זעליג גדל בלודז. עוד בשנות צעירותו הצטיין הרב בידיעת תורה נרחבת , ובידע בחוכמת העולם, אותם הביא לידי ביטוי כסופר חסידי מוכשר. הוא ראה בעטו מכשיר המתאים להפצת תורה ויהדות להמוני העם בתקופתו, וכתב במשך כששים שנה.

כבר בצעירותו השתתף הרב בכתבי עת שונים ביידיש ובעברית. הוא הרבה לכתוב על קהילות ועל תולדות אנשים חשובים. עם היותו נטוע בעולם הספרים, כתלמיד חכם וכסופר, היה עוסק בצורכי ציבור באמונה ושמו יצא למרחוק.

בתחילת דרכו הספרותית הכין לדפוס את ספרי סבו של אביו, הרב הגאון הצדיק יסוד עולם הגדול בנגלה ובנסתר, כליל החכמות והמדעים מו”ה ברוך בענדיט גליקסמן זצ”ל. לאחר שהרב פינחס זעליג נשא אשה והיה סמוך על שולחן חותנו רבי יוסף יששכר רוזנשטיין בראדומסק, מסר לו אביו את כתבי היד להכשרתם לדפוס. לספרים הוסיף הרב הקדמות ואת הסכמות הרבנים שקיבל לפרסומן.

הספר “נחלת ברוך” על כמה מסכתות בהלכה ובאגדה ועל פרק שירה, פורסם בשנת תרס”ב. הספר “בריחי זהב” ה”מורה דרך לנבוכים ביסודות התורה שבעל פה, דת יהודית וחכמת הקבלה. ומלמד את הטועים באמונה דעת ותבונה”, פורסם בשנת תרס”ט, ובמהדורה השניה בשנת תרפ”ח צורף מכתב על חכמת הקבלה. הספר השלישי שפרסם היה “ספר ויכוח” ובו דו שיח בין כומר המקטרג על ישראל, תורתם ומנהגיהם, ובין שר ומלך המלמדים עליהם זכות. לספר הוסיף הרב פינחס מאמר משלו על אי ענישת אדם על סמך הודאת עצמו.

גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהחל בפרסום יצירותיו הספרותיות המקוריות, המשיך להוציא את כתבי סבו של אביו, “טעם ברוך” (תרפ”ח) ובו פירוש על ספרי משלי ואיכה, “בית תפילה” (תרפ”ח) ובו ביאור על סדר התפילה ועל הגדה של פסח, “ברכת קודש” (“בית תפילה חלק שני”, תר”צ) ובו ביאור לשיר השירים, תהלים ופרקי אבות, “תכלית חכמה” (“בית תפילה ג” תרצ”ג) ובו פירוש למגילת קהלת. “ביאור ומדרש תורה” (תר”צ) על חמישה חומשי תורה ומדרש רבה, וספר “אמרי ברוך” (תרצ”ה) ובו פרוש לספר איוב בצירוף מקצת ספרו “שבט הגדי”.

רבי פינחס זעליג הצטיין בתיאור תולדות רבנים ואדמו”רים. בחיבורו הראשון “תפארת אדם” ב”כ (תרפ”ג-תרפ”ד) כתב על תולדות אביו ופרסם בו מכתבים ממנו. החיבור כולל פרשיות מתולדות חסידות קוצק, איז’ביצא, גור ואלכסנדר, ומגדולי דורו והדורות הקודמים. בספרו השני “עיר לאסק וחכמיה” (תרפ”ו) מתאר המחבר את תולדות קהילת לאסק במשך שלוש מאות שנות קיומה. ספרו “הרב של שמחה” (תר”צ) מתאר את דמותו של הגאון רבי משה נחמיה הכהן אב”ד דווארט. לספר מצורפים מכתבים מהאדמו”רים רבי בונים ורבי יצחק מווארקי. לספרו “מענה לנחום סוקולוב” (תרצ”ב) צורפו תולדות הגאון החסיד רבי הירש טומאשובר מבית האדמו”ר מקוצק. הספר “רבי זאב ליפשיץ” (תרצ”ד) עוסק בתולדותיו של רבי זאב לישפיץ, רבה של רדזינוב, מלאווא ואוזורקוב, ובתולדות גיסו האדמו”ר רבי אברהם מצ’יכאנוב. בספר נכתב גם על תולדות אוזורקוב ורבניה. בתרצ”ו פרסם את ספרו “רבינו אליקים געץ” רבה של הילדסהיים בגרמניה. ובשנת תרצ”ח-תרצ”ט פרסם את שני חלקי ספרו הגדול על הרבי מקוצק, “דער קאצקער רבי“, ובו יצא להגן בלהט של קדושה על אותו קדוש וטהור מדברים בלתי נכונים שתלו בו סופרים אחרים, שהציגו את קוצק באור לא נכון. חלקים גדולים של הספר תורגמו לעברית והודפסו בספר “היכל קאצק – הרבי מקאצק וששים גיבורים סביב לו” (הוצאת “נצח”, תל אביב, תשי”ט-תשכ”א).

בנוסף ליקט הרב גליקסמן דברי התורה על פרשות השבוע ועל מועדי השנה ופרסם אותם בגליונות בשם “פון דער סדרה” (תרצ”א. החוברות הוצאו בהמשך כספר עוד על ידי המחבר. הדברים תורגמו ויצאו כספר בשם “מתוך הפרשה ועל המועדים” ההוצאת משאבים, ירושלים תשמ”ג).

בשנת תרצ”ד הוציא לאור את “פרק שירה” עם פירושי היעב”ץ, המבי”ט ואבי זקנו, רבי ברוך בנדיט גליקסמן. רבי פינחס זעליג צירף לספר את הפרק על “תולדות היעב”ץ ויחסו לארץ ישראל”, וכן על תולדות המבי”ט.

בשנת תרצ”ז הוציא לאור את “רפדוני בתפוחים“, ובה מופיע פירושו של רבי אליקים געץ לאגדות רבה בר בר חנה. לספר צירף המוציא לאור קיצור מתולדות המחבר.

בתרצ”ח פרסם יחד עם ד”ר פ. פרידמן קובץ בפולנית בשם “בית העלמין היהודי הישן בלודז”, ובו ביוגרפיות של אנשים חשובים הקבורים שם.

בירחון “בית יעקב” (שבט תרצ”ו) נכתבו דברי הערכה לרב גליקסמן לרגל יובל השבעים שלו.

הרב פינחס זעליג נספה בשואה בגיטו לודז’ (אלה אזכרה, ה), או שנהרג ב- 9/1942 במחנה ההשמדה חלמנו (דף עד ב”יד ושם”).

לקריאה נוספת באנגלית על תולדות ר’ פינחס זליג גליקסמן הי”ד – ראה מאמרו של חיים ליב פוקס.

(תולדות המחבר שהובאו כאן מבוססים ברובם על מאמר מתוך “אלה אזכרה”)

מספר הצפיות במאמר: 136

שאלה. אם חיוב להקיץ הדיין משינתו כשבאים לשאול שאלה באיסור והתר ובפרט בהלכות נדה.

תשובה. במסכת שמחות פ”ח כשיצא רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל להריגה היה רבי ישמעאל בוכה כו’ אני בוכה על שאנו נהרגים כמחלל שבת וכשופך דמים. אמר לו רבן שמעון שמא באתה אשת לישאל על נדתה ועל טהרות שלה ואמר לה השמש ישן הוא והתורה אמרה אם ענה תענה אותו והרגתי אתכם בחרב. עיין שם. משמע מזה דצריך להקיצו. אבל בנחלת יעקב שם הגירסה ואמרת לה המתיני עד שאישן. עיין שם. ולפי גירסה זו אין­ ראיה דאם ישן כבר דצריך להקיצו. וכבר הרגיש בזה בספר מנ”פ ועיין בשו”ת מהרש”ם ח”ב סימן ר”י דכל זמן שלא ידע השאלה ליכא עינוי הדין, והא דפרק ח’ דשמחות היינו משום אלמנה ויתום לא תענון, שמצער את האדם איכא לאו זה, וד’ יתברך יודע כי אני כמה פעמים הזהרתי את בני ביתי שאם יבא ממשהו לשאול באמצע אכילה או שינה לא יעכבו אלא יביאו לפני או יקיצוני כי יפחד לבבי ממאמר זה. ובלקוטי מהרי”ל דריש הפסוק בשם מהר”ש מי האיש החפץ כו’ ועשה טוב, אין טוב כגמילות חסדים, אם תלמיד חכם הוא יהא גומל חסדים ויהא נח ומזומן לבריות בכל שעה לדון ולהורות בלי שהות, אבל מכל מקום בעובדא דמסכת שמחות בוודאי היא רק מילי דחסדות. עיין ששם. עד כאן לשונו.

ואני מצאתי מעשה הנ”ל גם במכילתא פרשת משפטים בזה הלשון אמר לו רבן שמעון לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל מימך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך, אמרת תורה אם ענה תענה, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. גם לפי גירסה זו אין הכרח שצריך להקיצו משנתו…

ועיין שבת נ”ה חטא בני עלי ששהו קיני הנשים, עיין שם. ואתה הראת לדעת כמה גדול עונשו של הדיין המעכב תשובתו להשואל רחמנא ליצלן.

ולכן אני זועק זעקה גדולה ומרה על ממוני ונאמני הקהל בכרכים ועיירות גדולות שאין ממנים דיין מיוחד על הוראת איסור והיתר ובפרט על הלכות נדה, ועל ידי זה מתעכבות הנשים לשאול שאלות נשים, כי מתביישות לבא לפני הבית דין בשעה שיושבים בדיני ממונות, והבית מלא בעלי דינים, ועל ידי עיכוב זה באים לידי מכשולים מגונים. כאשר שמעתי וראיתי על ידי ניסיון. ולא דילטר אני להעלותם על הגיליון, ולא יכחיש זה רק מי שנשתכר מיין…

ואין אני מתלונן על הרבנים והדיינים כי המה אינם אשמים בדבר הזה רק כל ממוני הקהל הנציבים ובעלי בתים החשובים שאין משגיחין לתקן קלקול הנורא הזה…

והנה כמה רבנים התמרמרו לפני איך שחדלו האנשים והנשים לשאול בהלכות נדה ווסתות, וכולם ענו ואמרו שנכון מאד לעורר אחינו בני ישראל למנות דיין מיוחד בכרכים ועיירות גדולות להוראה בהלכות נדה וטבילה, גם שיהיה הדיין דורש דמי”ם לדרוש ברבים בענייני דם נדה לפני אנשים ונשים להודיעם כל פרטי נדה וזבה, ולהזהירם על הצניעות כמשפט בנות ישראל סבא, ובזכות זה יצילנו ד’ יתברך מכל מקרים רעים וחולאים רעים המתחדשות בימינו, שלא נשמעו בימות אבותינו ונזכה לכל טוב ולכל מיני ישועות ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

(בית אבא, סימן כה)

—

 

הרב אבא וואקס נולד בגלונוב, פולין, בשנת תרנ”ג (1893), לאביו ר’ שאול ולאמו שרה שהיתה אחותו  של האדמו”ר רבי שלמה אריה לייב ווינשילבוים מטיטשין. למד בריישא. אחרי מלחמת העולם הראשונה לימד את בוגרי התלמוד תורה בירוסלב. נשא לאשה את שרה חבולה בת הרב  שמואל אהרן מילר הי”ד אב”ד לאבובה, שכתביו יצאו לאור בספר “אבני אש” (תשס”ו). בשנים תרע”ט-תרפ”ב סייע הרב אבא לחותנו ברבנות לאבאווא. בתרפ”ג כיהן כרבה של פרושוביץ. משנת תרפ”ד היה ראש ישיבה ודומ”ץ בקראקא. בשנת תרצ”ה עבר בקביעות לפרושוביץ.

היה חסיד בלז, קנאי נלהב כדודו וחמיו, והטיף חכמה ומוסר בהתלהבות לשמירת גדרי היהדות.

 

מחבר ספר “בית אבא” על הלכות שבת ומועדים, דרושים, דברי כיבושין והתעוררות (תרפ”ב – תרפ”ד) וספר “ברכה שלמה” (תרפ”ח) על תולדות דודו ורבו הרב הקדוש רבי שלמה אריה לייב ווינשילבוים מטיטשין זצ”ל. כתבים ממנו הופיעו גם בכתבי עת שונים ובהם: דגל הרבנים, יגדיל  תורה, חדרי תורה, נצח, שערי תורה ועוד. תשובות ממנו מופיעים בספרים שונים ובהם שו”ת מקדשי השם, וספר הפוסק. תשובות אליו וממנו, משנות תרצ”ו-תרצ”ז, ניתן למצוא בספר “זכר לאברהם אליעזר“.

בשער ספרו “בית אבא” ובחתימת ספרו “ברכה שלמה”, מזכיר המחבר את כוונתו להמשיך ולהדפיס עוד מחיבוריו שנמנע מלהדפיסם בשל הוצאות הדפוס. הכתבים שאבדו בשואה כוללים שו”ת בלשון קצרה, חידושים וביאורים על ש”ס בבלי וירושלמי, כללי סוגיות והוספות על ספר מלוא הרועים, שו”ת בארבעת חלקי השולחן ערוך ועוד. לפני השואה עסק בחיבור הספר “שרי מאות” אך לא השלים את הדפסתו בשל המלחמה.

בתקופת השואה הסתתר בפרושוביץ, נתפס וגורש לגיטו קרקא, שם נספה בי’ באדר ב’ תש”ג (1943). כמו כן נספו אשתו וילדיו: יהושע, חנה, ברכה חיה ראשא, שלמה ליב. הי”ד. שרדה רק בתו מירל, אשת ר’ חיים מאיר אפשטיין הלוי.

מקורות: מאורי גאליציה ח”ב, ועוד.

 

מספר הצפיות במאמר: 161