קטגוריה: חסידות

רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום, קם רבה ושחטיה לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה תתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז' ע"ב).

רבינו זצ"ל ביאר הגמרא הזאת על דרך רמז ועבודת ה' ומוסר השכל ואמר דסטרא דקדישא נקרא בבחינת 'רבה' כי גדול ורב הוא, ולעומת זה נקרא הסטרא אחרא ר"ל 'ר' זירא', כי גם היא מחזיקה עצמה לרב, אבל מאן דהוא רב הוא זעיר (זהר חדש א קכב ע"ב) וקטנה וזעירא היא לעומת הקדושה כמובן.

והנה ידוע דהעניין של מצות שמחת פורים הוא באכילה ושתיה, כמו שמובא בגמרא (פסחים סח ע"ב) הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם, מאי טעמא 'ימי משתה ושמחה' כתיב ביה. וממילא יוכל בכח המצוה ההוא לתקן ולבטל ולהכניע לגמרי כל הסטרא אחרא ר"ל שיש בענייני אכילה ושתיה, ובכל ענין שנקרא אכילה כמו (משלי ל,כ) 'אכלה ומחתה' וכו', כידוע. ומובא בזוהר הקדוש (ח"א רמב ע"ב) 'יששכר חמור גרם' (בראשית מט,יד), יש שכר דא הוא אגרא דאינון דמשתדלי באורייתא כו'. יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור [היא הסטרא אחרא ר"ל] ונחית ליה מההוא גרם המעלות כו'. אכן הצדיקים הגדולים כאשר באים להכניע להרע והסטרא אחרא ר"ל אז ביכולתם להכניעו לגמרי, אבל אצלם אין זה עבודה תמה, כי כאשר יכנע הרע לגמרי אם כן לא ישאר להם דבר המנגד לעבודתם, ובלי בחירה אין זה שלימות העבודה לה'. ולכן אם כי הצדיקים מכניעים את הרע, אבל לא לגמרי, כדי שיוכלו שוב לעבוד את ה' ב'סור מרע ועשה טוב'. ועל זה נאמר (יחזקאל א,יד) 'והחיות רצוא ושוב', כי זה הוא חיותו של הצדיק לעבוד את ה' יתברך בבחינת רצוא ושוב, והבן.

וזאת אשר רמזה לנו הגמרא הקדושה בסיפור הקדוש ההוא. רבה ור' וירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, שהצדיק בבחינת 'רבה', שהוא מסטרא דקדישא, עושה הסעודת פורים, שהיא האכילה ושתיה שיש בה על הלבוש והגוון גם מבחינת היצר הרע והסטרא אחרא, שהוא בבחינת זירא, כמו זעירא, כמו שנאמר (דברים יא,טו) 'ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם'. ובגמר (ברכות לב ע"א) היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי, ופירש רש"י ז"ל, מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים. והצדיק דרך עבודתו באכילה ושתיה כדי לבטל ולהכניע הסטרא אחרא כנ"ל.

קם רבה ושחטיה לר' זעירא, דהיינו שהצדיק אכל בקדושה כל כך עד ששחט והכניע לגמרי למאן דאיהו זעירא, הוא הסטרא אחרא, שכל התאוות הנבראות בשם אכילה כנ"ל נתבטלו לגמרי על ידו אז למחר היינו שאחר כך ראה שלא נשאר לו שום מנגד בעבודתו ועל ידי זה לא יהיה עבודתו תמה ושלימה וכנ"ל. בעי רחמי ואחייה, להשאיר לו קצת חיות וכח שיוכל להיות לנגד לו, והוא בבחירתו יתגבר עליו בכל פעם כדי שיהא עבודתו שלימה.

לשנה הבאה אמר שוב ניתי ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, היינו בעבודה קדושה כזאת ולבטל הסטרא אחרא לגמרי, ואם נראה שנצטרך לו עוד אז שוב נחיה אותו. אמר שלא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, שאחר הביטול לגמרי יהא היכולת שוב ליתן בו חיות למען לעבוד עבודה תמה, ולכן אין בו חפץ לעשות עוד כמאז להכניע אותו לגמרי, וזה יהיה באמת רק לעתיד שאתא הקב"ה ושחט לשוחט במהרה בימינו אמן אבל לעת עתה מוכרחים הצדיקים לעבוד השי"ת עבודה תמה בסור מרע ועשה טוב והבן.

(להב אש, תורות ליקוטים ומעשים אודות האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין)

הרב הצדיק והחסיד רבי אפרים מאיר גד זיכלינסקי מלאדז' בן האדמו"ר רבי חנוך סעדיה מסטריקוב הי"ד, נשא לאשה את מרת חיה טויבא בת רבי יואל היילפרן מבראזאן. הוציא לאור את הספר "להב אש" (פיעטרקוב, תרצ"ה) ובו תורה, ליקוטים, תולדות וסיפורים נפלאים אודות האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין, וזאת במטרה להלהיב את האדם לעבודת ה' ולאמונת צדיקים טהורה. רבי אפרים מאיר גד גורש מגטו ורשה ונספה בטרבלינקה עם אביו ורבים מבני משפחתו.

* שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש מזאריק שליט"א בפסוק "יש לנו אב", אימתי יודעים אנו שיש לנו אב זקן, אותיות נז"ק, היינו כשיש חס ושלום איזה נזק על שונאי ישראל, אז מרבים אנו בתפלה לאבינו שבשמים, כי על מה שחסר לנו בגשמיות מרגישים אנו תמיד ומבקשים תמיד לאבינו שבשמים. אולם וילד זקנים, בגימטריא או"ר, היינו להוליד אור בלבו ונפשו. קטן, הוא בקטנות השכל אצלנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל בחסרונם להתפלל עליהם לאבינו שבשמים. ודברי פי חכם חן.

* שמעתי מכבוד קדושת אדמו"ר מזאריק שליט"א, ויקהל על משה ועל אהרן וכו', הנה מדרך עם בני ישראל הקדושים כשבאים אל הצדיק מתנצלים מאד, איך כי ע"י חוסר הפרנסה, רחמנא ליצלן, אינם יכולים להביט אל התכלית האמתי לעבדו יתברך עבודה שלימה. והצדיקים טוענים כי אמת בפי עם בני ישראל הקדושים. והראיה שאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ד' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הרי כי ע"י רוב כל יכולים לעבדו יתברך. והמקטרג טוען ומביא ראיה, וישמן ישרון ויבעט. אולם אין האמת אתו. חדא, דעניות, רחמנא ליצלן, מעביר את האדם על דעת קונו. ועוד, כי מאנשי המועט אין להביא ראיה על הכלל כולו. ובאמת אם היתה לישראל פרנסה בריווח, היו יכולים לעבדו יתברך יותר ויותר. וזוהי הכוונה, ויקהל על משה ועל אהרן, כי הצדיקים נקראו בחינת משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. וכל אחד צועק על חסרונותיו. ויאמרו אליהם רב לכם, היינו שהצדיקים משיבים להם יהא רעווא שירבה אצליכם ה"לכם", היינו צרכי הגופניות, שנקרא "לכם", ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהיה ד', שתוכלו על ידי זה לעובדו ית' עבודה השלימה.

* שמעתי מאדומו"ר מזאריק שליט"א, ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמר, כי ואתחנן, בגמטריה תפל"ה. חז"ל אמרו, דאגה בלב איש ישיחנה, ואין שי"ח אלא תפלה. והנה עצ"ב שמח"ה בגימטריה תפלה, היינו אם בעת תפלתו יכניס היצר הרע דאגות בלבו, הן מצד פרנסתו או מצד קיצורו בעבודת ד' יתברך, ויכניס על ידי זה עצב בלבו, אז יתאמץ להתפלל תפילתו בשמחה גדולה, שזכה על כל פנים להתפלל לפני מלך הכבוד. ועל ידי זה ימתיק את העצב, הם הדינים, בשמחה.

* מאמרם ז"ל, זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, וזקני עמי הארץ, כל זמן, שמזקינים דעתן מטורפת עליהן… ואדמו"ר מזאריק שליט"א אמר בדרך הלצה קצת, כי הנה אנו רואים בחוש בדורותינו, מי מבני דור הקדום שזכה להניח אחריו בנים הולכים בדרך התורה והיהדות, אזי הבנים מרוממים מאוד את מעלת אבותיהם, באמרם אבינו היה איש צדיק תמים במעשיו. ומי ידבר עוד מאבי אבינו הוא היה עוד מחסידי לובלין פרשיסחא והתנהגותו בקודש היה, שאין לשער ואין לספר. והבנים מתיחסים ומתפארים באבותיהם. אולם מי שהניח בנים, בני הדור הנוכחי, הרחוקים מדרך התורה והיהדות, וחכמים המה בעיניהם, המה ילעגו למעשי אבותיהם, באמרם אבינו היה איש בער ולא בינות לו, ולא ידע מה העולם דורש, ומי יאמר עוד מאבי אבינו שהיה כמעט משוגע (פטנאטיש) בתנועות משונות והנהגות מכוערות.
וזוהי הכוונה, זקני תלמידי חכמים, היינו אלו שהניחו בנים תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים ועולים במעלות ושבחים מאבותיהם וזקניהם דעתן מתיישבת עליהן, שמשבחים אותם יותר ויותר. אבל זקני עמי הארצות, אותן שהניחו בנים עמי הארץ מעקשים אורחותם, כל מה שמזקינים, שבאים לדבר מאבותיהם, יאמרו כי דעתן ה מטורפת עליהן (פאנאטיקער) משוגעים כמעט, רחמנא ליצלן מבנים כאלה. ודברי פי חכם חן.

(דברי תורה בשם רבי דוד אהרן, שהובאו בספרו של רבי ישראל באקמיסטר, "גן ישראל")

רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נולד בשנת תרמ"ב (1882) כבן לרבי יעקב אריה ליב, כנכד לרבי אברהם המגיד מטריסק וכדור חמישי לרבי נחום מטשרנוביל. נשא לאשה את מרת חיה שפרה בת רבי יצחק פרידמן מבוהוש, התיישב בזאווירטשה, אך עבר לזאריק לאחר שבזאווירטשה פרצה מחלוקת בינו לבין רבי נתן נחום רבינוביץ מראדומסק. בשנת תרס"ו [1906] נעשה אדמו"ר בז'אריק ונתקבל לכהן שם גם כרב העיר. בשנותיו האחרונות עבר לצ'נסטוחוב.

אף שחסידות טשרנובל לא היתה ידועה בפולין הקונגרסאית, ניהל את תפקידו כאדמו"ר בפאר רב, רכש לו שם וחסידיו נתרבו במהירות רבה ביותר. הצטיין במיוחד בתפילותיו המלהיבות. ביום הכיפורים נהג להתפלל בעצמו לפני העמוד החל מכל נדרי עד תפילת נעילה. קולו היה נעים ורבים נהנו משירתו. להקפות בשמחת תורה באו המונים. הוא היה רוקד בתוך העיגול כשספר תורה בזרועו וכל הקפה והקפה נמשכה כרבע שעה, כאשר חסידיו מלווים אותו בשירה אדירה ובמחיאות כפים. את הסדר שלו ערך במעמד כל חסידיו וקהל רב. היה גדול בתורה ועבודה ואהבת ישראל עד אין שיעור, ועסק בהלכה ובאגדה, ברמז, בסוד ובגימטריות.

ע"פ הרב יצחק אלפי נספה הרבי בצ'נסטוחוב בכ"א תשרי תש"ג.

לפי נוסח אחר, נמלט בתחילת מלחמת העולם השניה מזרחה לבנו שבאוסטרוב, שנכבשה בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם נספה בי"א במנחם אב תש"א (4.8.1941).

בספר "מקדשי השם" מובא ביתר פירוט:

יום אחד הוציאו הגרמנים בעיר אוסטראה את האוכלוסיה היהודית לככר השוק. איש הגיסטפו בחר מתוך הקהל 10 רבנים ואדמו"רים, ביניהם, את האדמו"ר מטריסק שהיה לבוש בקפוטת-משי-ארוכה. ראש הצוררים פנה אל הרבי בלעג: "כהן גדול, עמך בסכנה, ברך אותו, עשה משהו למענו". הרבי התעלם ממנו, לא השיבו דבר, כאילו לא אליו פנה. ראש הגיסטפו נכלם, ונזדעק: "אם כך הדבר, אז תראה איך אתה רוקד". הרבי יצא במחול, בתחילה זימזם לו חרישית ניגון חסידי, נוגה, לבבי. הרבנים שעמדו מסביב, מחאו כפיים לפי הוראת הגרמנים, ואילו הרבי הגיע בעת ריקודו להתלהבות בלתי רגילה, וקולו הלך וגבר מרגע לרגע. וכך הוא המשיך בריקודו עד לגשר של הנהר בעיר. שם נורה יחד עם שאר הרבנים שנבחרו מתוך העדה.

התרחשויות אותו יום נורא מובא גם בעדותו של אהרן ולדמן בפנקס אוסטראה ובעדותו ב"יד ושם". באותו יום ובלילה שלאחריו נרצחו לאחר מכן למעלה מ 3000 מיהודי אוסטראה שהובלו לבורות שנחפרו ע"י משתפי הפעולה האוקראינים, קבוצות קבוצות נגררו והועמדו על שפת הבור, נורו, והופלו אל הבור.
עם רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נרצח גם בנו רבי אברהם יצחק הי"ד. בני משפחת האדמו"ר אשר נשארו בז'אריק שבפולין, גורשו לגטו צ'נסטכוב הסמוכה, וביום כפור תש"ג נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה. שם נספו בהושענא רבא, כ"א בתשרי תש"ג. ביניהם בנו רבי שלום טברסקי וזוגתו רחל, בנו רבי יוחנן וזוגתו שיינדלה, בתו רייזלה ובעלה רבי אברהם מרדכי שפירא.
לאדמו"ר נותרה לאחר המלחמה, בת אחת, מרת חווה בת ציון, אשת האדמו"ר ממחנובקא, רבי אברהם יהושע העשיל זצ"ל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות א עמ' 335, החסידות מדור לדור א עמ' 124, ויקיפדיה, אידישע וועלט פארומס. על חורבן קהילת צ'נסטוחוב בשואה – ניתן לקרוא באנציקלופדיה של הגטאות, על חורבן קהילת ז'רקי ניתן לקרוא באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

הנה זמן ועידן שאני עובר אורח בנע ונד בעוונותי הרבים עם ספריי, וכמה פעמים הייתי על ימים טובים וימים נוראים במחיצת קדשו של הרב הצדיק ידיד ה' וידיד ישראל באהבה וחיבה מו"ה יצחק ליפשיץ שליט"א אבד וויעליפאלי וכעת חונה בבריגיל, ומאוד תמיד קירב אותי (כדרכו בקודש לקרב באמת ובאהבה וחיבה ובסבר פנים יפות העוברי אורח בנע ונד, יותר מכדי כחו כידוע) הן בנתינות גדולות הן בהלבשה על שבת וחול ועל ימות החורף. ולפעמים שלח לי הנ"ל לביתי וקיים דברי הס"ח סימן תתרל"ו (ועיין ספרי זה אות ל"ב ואות ל"ג) והכל יותר מכדי כחו, ויותר מהחיוב הראוי להגון, מה שאיני. והכל להכרחיית על לחם לאכול ובגד ללבוש, ולא על מותרות, חס ושלום, שאין דרכי בביתי בכך מעולם (עיין ספרי זה ד' כ"ה וד' פ"ה) כנהוג בכמה מקבלים בזמנינו ובפרט בכמה בני עלייה וכדומה שהמה מן המשקלי שקלי על מותרות שאינם תועלת לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ועליהם אמר ישעיה הנביא סימן א', בנים משחיתים, פירוש משחיתים ממון ישראל. ועיין שבת נ"ד ואור החיים קדושים יט,ב ורש"י ע"ז דיבור המתחיל "צדיק" ותראה שהמה בעצמם נקראים "כלי משחית" כהנ"ל ו"כלי חמס", חמסן יהיב דמי על זה. (ועיין מוסר בזה בספרי זה אות מ"ו). והמה מיהבו לא יהבו לטובת ותועלת עצמן בזה ובבא. עיין ספרי זה ד' כ"ד וד' ס"ו. לא כתבתי חס ושלום על הכלל, אלא על הפרט. וראיתי בספר מרגניתא דרבי מאיר, רב ורבי אחד היה קמצן ואוהב כסף לעצמו, ואמר עליו הרב הקדוש מורינו הרב רבי מאיר מפרימישלאן זי"ע זה דור דורשיו, "דור שוא", מבקשי פניך, המבקשים פני יתברך שמו בתפלה ולימוד ומקוואות וכדומה, היינו טוב לשמים ולא לבריות. "יעקב סלה", ואינו נותן לצדקה, על דרך הפסוק הקול קול יעקב והידים ידי וכו'. עיין שם. ועיין ספרי הנוכחי אות לב. והרב שליט"א הנ"ל לא כן בזה כידוע ונראה.

ואכתוב בכאן במקום הסכמה דבר בשם אומרו, הרב שליט"א הנ"ל, אמר לפרש הפסוק "ההופכי הצור אגם מים", עם המדרש בראשית רבה פרשה י"א, ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכו באור פניו של אדם וקדשו באור פניו. אינו דומה פניו של אדם כל ימי השבוע כמו שהוא דומה בשבת. וכתב שם העץ יוסף בשם יפה תאר רמז נפלא בזה. "יפה תאר" גימטריה "שבת", שבאור פניו אשר באדם קדוש יאמר לו. עד כאן.
וכן איתא בשבת כ"ה, אמר ר' יהודא אמר רב כך היה דרכו של ר' יהודא בר עילעא ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין ורוחץ פניו יד ורגליו ומתעטף בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות. עד כאן. בוודאי, המקיים ורוחץ גופו ופניו וידיו ורגליו בחמין וטבילת מקוה בערב שבת, והוא בסתם לקדושת שבת, הוא הזוכה להארת וקדושת פנים לשבת, כל אחד ואחד לפי דרגו, הן מעט הן הרבה.
ומרומז בפסוק הנ"ל, ההופכי הצור, פירוש, צורתו והפנים של איש הישראלי נהפך בשבת קדש להארת ואור פנים בקדושה יותר, על ידי אגם מים, ברחיצה במים חמין וטבילה במי מקוה בערב שבת כהנ"ל.
כן שמעתי באמת מבני תורה בעת שהייתי בוויעליפאלי בשם הרב שליט"א הנ"ל, ואחד מבחורי חמד דשם תלמיד חכם וירא שמים אמר לי אז שבאם אפשר יהיה אדפיס הנ"ל ויתרבה טהרה בישראל, והמזכה הרבים זכות הרבים תלוי בו. ועלתה בידי בסייעתא לשמיא.

(אהבת וסגולת ישראל, שנת תרצ"ב)

האדמו"ר רבי יצחק ליפשיץ הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"א (1871) לאביו רבי נתן נטע דוב (ר' נטע'לי) מויעליפאלי שבגליציה המערבית בן הרה"ק רבי אהרן זעליג (הנקרא רבי אהריש זצ"ל) בן רבי אריה ליב ה"אריה דבי עילאי".

בצעירותו למד בוישניצא בישיבת רבי שלמה מבאבוב זצ"ל, אביו של ידיד נפשו, רבי בן ציון הי"ד. האדמו"ר רבי שלמה היה מכבדו לפתוח בשבת בזמר "אשת חיל", עד שהגדיל בנו הקדושת ציון ונכנס לעול תורה ומצוות. 

רבי יצחק ליפשיץ נשא לאשה את מרת פריידא בת הרב יהושע רמר"ז שהיה דיין בקרוסנא. בשנת תרנ"ה, עוד בחיי אביו, כיהן כרבה של ויעליפאלי, ולאחר פטירת אביו בשנת תרע"ה מילא את מקומו כאדמו"ר ואב"ד. בשנות מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה (ראה שמו ברשימת הרבנים הגולים בספר רבותינו שבגולה). בתר"ף (1920), עבר לבריגל-בז'סקו והיה לאדמו"ר מוויליפולה-בריגל. בחגים היו מגיעים אליו מאות מחסידיו, והרב נודע כבעל מופת.

מגדולי חסידיו היה רבי שמעון אנגל-הורוביץ מזליחוב.

בזמן המלחמה עבר לגטו בוכניה שם הסתתר בבונקר עם עוד כמה אדמו"רים. נורה ונספה כאשר נתגלה במחבואו בג' באלול תש"ג (3.9.1943)

מקורות: רבנים שנספו בשואה, פורום אידישע וואלט, ספר יזכור של קהילת בריגל בז'סקו והסביבה, אנציקלופדיה לחסידות ח"ב עמ' שמג, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ו עמ' 850-851, מגן אבות בעניני שבת קדש מאת רבותינו הק' מבאבוב עמ' קעג.

עיין כאן… מה שהבאתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש רבי שמואל אבא זצ"ל מסלאוויטא, על המאמר ואם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נתבטלים. עיין שם. ולפי דבריו הקדושים יש לומר דזהו מה שכתוב במגילת אסתר, האלה נזכרים ונעשים וגו' וימי הפורים האלה לא יעברו וגו'. והקשו באיזו מפרשים דכיון דכתיב והימים האלה וגו', דלמה ליה לכתוב עוד וימי הפורים וגו'. ולפי דבריו הקדושים של דודי זקני זצ"ל הנ"ל יש לומר דזהו הכונה ד"הימים הלה" רצונו לומר הנסים שהיו בהימים הלה "נזכרים" תמיד לפני ה' יתברך ונעשים הנסים האל תמיד "בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר". וכמו שאמר דודי זקני זצ"ל הנ"ל, דנסים שבתוך הטבע כמו נסים שהיו בפורים, אנו בטוחים שתמיד יעשה לנו ה' יתברך ככה. בכל דור ודור וגו'. כי האמת שכל מזונותינו ופרנסתינו וכל דבר ודבר הוא רק מה' יתברך. אך [אין] אנו זכאים לעת עתה שיעשה ה' יתברך עמנו נסים נגלים לעיני כל, ולכן הוא יתברך מלביש הנסים בתוך הטבע, ולכל אחד ואחד נדמה לו שהוא הטבע. להאיש סוחר נדמה שזה שהרוויח בזה המין כך וכך הוא מחמת שנזדמן לו קונים טובים, ולזה נדמה שנזדמן לו דבר פלוני, וכדומה. אבל האמת הוא שכל דבר הוא רק מאת ה' יתברך. וכמאמר התרגום אונקלוס על פסוק כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ומבאר התרגום זה הפסוק "הרי הוא יהיב לך חילא" וכו'. ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל ובזה מפרש יונתן שם. כי הטבע בגימטריה "אלקים" כנודע, וכמו ששמעתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש המפורסם רבי יצחק זצוק"ל מסקווירא זי"ע לבאר זהו שאומרים בשבת קודש בהפזמון נשמת כל חי, "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ד' אלקינו ואל תטשנו ד' אלקינו לנצח". והקשה ז"ל דלמה ליה לומר עוד המלות "ד' אלקינו" אצל "ואל תטשנו", ואין זה מדקדוק הלשון. וגם מה זה הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, שאל יטשנו לנצח. ואמר הוא ז"ל דכך הוא הפירוש, שמזה שאנו רואים שעד הנה עזרונו, וזה לא היה בעבור זכיותינו רק בעבור רחמיך לבד, וכן מה שאנו רואים שלא עזבונו עד הנה והיה זה רק בעבור חסדיך לבד, מחמת שאתה הוא ד' אלקינו. (לשון עזרונו הוא כולל כל ענייני החייב. ולשון עזבונו הוא פרנסה, כמאמר הכתוב ולא ראיתי צדיק נעזב וגו'. ומה שהוא עוזר לנו בכל העניינים הוא רק "רחמיך", כי אנחנו בנים לו יתברך, "כרחם אב על בנים". ומה שהוא עוזר לנו ונותן לנו  פרנסה הוא רק "חסדיך", מפני שהוא "ה' אלקינו", והאדון מפרנס עבדיו. וזהו רק "חסדיך" שרצה לקנות לנו לעבדים). ומפני זה אנו בטוחים שאל תטשנו "ד' אלקינו" לנצח. כי הלא אתה הוא ה' אלקינו לעד ולנצח נצחים. ודברי פי חכם חן.

וכן שמעתי בשם גדול וקדוש אחד לפרש מאמר חז"ל אין בעל הנס מכיר בניסו. והקשה ז"ל דעל פי דקדוק הלשון הווא ליה למימר "ניכר" ולא לשון "מכיר", דהוא פועל יוצא. ואמר הוא ז"ל דכך הוא הפירוש, דבעל הנס נקרא הקב"ה, כמו מי שעושה המלאכה נקרא בעל מלאכה, כך הקב"ה דהוא עושה הנס נקרא בעל הנס, וזהו שאמרו חז"ל "אין בעל הנס", רצונם לומר, הקב"ה, דהוא בעל הנס, "מכיר", אינו מכיר לבאי עולם (מלשון "יכיר לאחרים" שאמרו רז"ל) "בניסו" שהוא עושה, כי אין אנו זכאין כל כך שהנסים והנפלאות יהיו נגלים לעיני כל, אבל באמת שהוא יתברך עושה עמנו כסדר נסים ונפלאות עד אין מספר. ואין בשום דבר מהדברים שום דרך הטבע, כמו שאומרים אנחנו בפזמון אמת ואמונה, "עושה גדולות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר", ולשון זה הוא לשון הווה, שתמיד הוא עושה עמנו גדולות, בכל רגע ורגע. והדבר הזה צריך לזכור כל איש מישראל, שאל ייפול לבנו ח"ו ולהאמין ולבטוח בד' אלקינו שבוודאי יעזור לנו בכל עניינו, ולא להיות כל כך בעצבות כמו שבעוונותינו הרבים הרבה אנשים מישראל הם מלאים עצבות ודאגות, ונדמה להם שח"ו אבדה תקותינו. וזה הוא הגורם לכל ההרפתקאת דעדו עלינו בעוונותינו הרבים. וכל הספר יראים מלאים מזה שעצבות ח"ו גורם לחוסר פרנסה ולכל צרות שלא תבואו. כשנתבונן היטב נראה בעליל איך שה' יתברך עוזר וסומך לכל איש מישראל, ואם איזה איש מישראל יש לו איזה חוסר ח"ו, הוא בוודאי מפני שאין לו אמונה ובטחון כראוי. ואל יטעה אותו לבו שיש לו בטחון גדול, דבוודאי לא כן הוא. כי אם היו לו אמונה ובטחון כראוי, בוודאי לא היה לו שום חוסר.  כמו ששמעתי בשם אדוני אבי זקני הגאון הקדוש הרב רבי שמואל זצוק"ל מקאמינקא זי"ע שאמר לו איש אחד, רבי, מפני מה לאיש פלוני שאין לו אמונה ובטחון כמוני, יש לו כל טוב שבעולם, ואני שיש לי אמונה ובטחון יותר מהאיש פלוני הזה, יש לי חוסר. לו חוסר וענה לו אדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ"ל הנ"ל בזה הלשון, תדע בני שבעניין אמונה ובטחון יכול האיש להטעות את עצמו, שהיצר אומר לו שיש לו בטחון חזק ואמונה גדולה, ויכול להיות ששקר הוא. וזהו שאמר וביקש אדונינו דוד המלך עליו השלום "ולא אשקר באמונתי". ולכאורה קשה, כיוון דיש לו אמונה, כאשר אמר בעצמו "באמונתי", אם כן איך יתכן שיהיה שקר בזה. ולמה לו לבקש ולומר "ולא אשקר באמונתי". אך האמת הוא דהיצר יכול לפתהו ולומר לו שיש לו אמונה גדולה ובאמת שאין לו כלום, ולכן ביקש מאת ה' יתברך "ולא אשקר באמונתי", רצונו לומר שה' יתברך יעזור לו שיהיה לו אמונה באמת. ולכן אל תדמה בנפשך שיש לך אמונה יותר מהאיש, כלומר היצר נותן לך הרעיון הזה לחשוב שיש לך אמונה יותר ממנו, ולא כן הוא ואתה טועה את עצמך בזה. ולכן תראה שיהיו לך אמונה באמת ובוודאי יעזור לך ה' יתברך. ודברי פי חכם חן.

וה' יתברך ברחמיו ייתן בלבנו לעבדו בלבב שלם באמת ובאמונה ויקויים בנו מאמר הכתוב  ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשך ה'. אמן כן יהי רצון.

(בית פנחס)

רבי פנחס ב"ר משה רבינוביץ, האדמו"ר מלוצק, מחבר הספר "בית פנחס" (תרפ"ו) מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, הביא בספרו מסורות של דברי תורה מאת גאונים וקדושים מאבותיו וממשפחתו ובסוף הספר צירף כמה מחידושיו וביאוריו. היה חתנו של הצדיק ר' מיכל'ה הלוי, הרבי מקוריץ, נכדו של רבי אהרן מצ'רנוביל. הרב פנחס'ל היה למדן גדול, סיני ועוקר הרים, גאון בנגלה ובנסתר. מונה לדיין בקוריץ ע"י חותנו, אך העשירים עוררו מחלוקת כי לא נועצו בהם, וגברה המחלוקת קוריץ. לאחר שלוש שנים נתפייסו הצדדים, והרב פנחס עבר ללוצק. בהיותו אדמו"ר בלוצק חתם על קול קורא של החפץ חיים ור' חיים עוזר גרודזינסקי להחזקת לומדי התורה. 

בתחילת מלחמת העולם השניה נכבשה לוצק בידי ברית המועצות. השלטון החדש הזדרז לדכא את החיים היהודיים, סגר את רוב בתי הכנסת ובתי הספר והיגלה את פעיליהם לסיביר ולמחנות עבודה. הגרמנים כבשו את לוצק ביום ל' בסיון תש"א (25.06.1941) ומיד גרשו את כל היהודים לגטו. זמן קצר אחר כך רצחו חמשת אלפים יהודים. לאחר כשנה ברחו כחמש מאות צעירים יהודים ליערות על מנת להצטרף לפרטיזנים, אך רובם נרצחו בידי הגרמנים. 17,000 יהודי הגטו נשלחו להשמדה בבלז'ץ בתאריכים ו'-י' באלול תש"ב (19-23.8.1942) או שחוסלו במקום בידי החיילים הגרמנים. מאות בעלי מלאכה ניסו להתמרד, אך המרד נכשל וגם הם חוסלו.

גם רבי פנחס נספה בחורבן לוצק, יחד עם כל משפחתו. הי"ד.

ראה עוד: ספר לוצק (ביידיש) וספר קוריץ. וראה תולדות גטו לוצק באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

במכתב מאת הרב אהרן פטשניק לרב ד"ר יצחק אלפסי הוא מביא תורות ששמע מאביו רבי נחום יהושע הלוי הי"ד, ושלא מצאם בספרים אחרים:

בפרשת העקידה "וישלח אברהם את ידו" (בראשית כב,י), למה מביאה התורה את ענין שליחת היד במיוחד. וגם אחר כל אמר המלאך: "אל תשלח ידך". אלא שהאבות קיימו כל התורה והמצות באיזה אופן? כי דבר שבמצווה היו האיברים עושים בשמחה, ולהיפך היו הידים עוכבות את העשייה. והנה כשלקח אברהם את המאכלת ביד, הידים לא רצו לעשות את הדבר והוא חשב שהקולר תלוי בו וישלח את ידו בחוזקה לקחת את המאכלת, ועל כן אמר לו המלאך "אל תשלח ידך", כי אדרבה, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, כי זה לא היה מצווה…

בפרשת חוקת בהתחלה, ברש"י, למה כתוב חוקה, רק מפני שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל מה טעם יש בה, לפיכך כתוב זאת חוקת התורה, אין לך רשות להרהר אחריה כי אין טעם בדבר. והשאלה היא, בהרבה מקורות ובעיקר במדרשים נתנו טעם: תבוא אמה (פרה) ותקנח על בנה (העגל) ועוד. אלא באמת יש טעמים, אבל זוהי התשובה שצריכים לתת לאומות העולם ולשטן ששואלים תמיד מה טעם יש בה כדי לקטרג ולעורר את מעשי העגל. על כן אומרת התורה שזה להם חוקה בלי טעם, ואין לך (לשטן ואומות העולם) להרהר אחרי הדברים כדי לקטרג על ישראל.

בפרשת בלק: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג,ט). כי הגויים רוצים לעשות חשבון עם ישראל, שהרי כתוב בתורה: "אחרי רבים להטות" צריכים ללכת אחרי הגויים שהם הרוב. אבל באמת יש שתי תשובות בדבר: האחת היא "כי מראש צורים אראנו", החשבון שלנו הוא מאברהם, ראש הצורים. שאצלנו האבות חיים וקיימים וכן כל שאר אנשי עמנו מאז, כי בנים אנו לה' יתברך ובן לא נשכח אפילו לאחר מיתה. אבל הגויים הם רק כבעלי חיים, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, וזה רק כשהם בחיים ולא לאחר מיתה. אם כן לפי החשבון הזה מהאבות ועד עתה, אנחנו הרוב… שנית "ומגבעות אשורנו". בזמן מתן תורה סיבב הקב"ה על כל האומות ולא רצו לקבל את התורה. והוא גזר שאם לא יקבלו את התורה אחזיר את העולם לתהו ובהו, ועם ישראל קבלו את התורה והציל את העולם. וזה גמרא מפורשת: המציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר, הריהם שלהם. ומפני כל זה: הן עם לבדד ישכון ואין לו שום חשבון עם הגויים…

ומסיים הרב אהרן וכותב: אבי זצ"ל היה מלבד אדמו"ר דחסידי באנזה, גם גדול בתורה והיה רב אב"ד בדומברוביצה-סרני, וראויים הדברים למי שאמרם.

(מתוך תורת החסידות, חלק א, עמ' 285-286, הרב ד"ר יצחק אלפסי, תשס"ז)

הרב רבי נחום יהושע הלוי פטשניק הי"ד, נולד בתרל"א (1871) לאביו רבי אברהם שמואל, האדמו"ר מברזנה, שבווהלין שהיה חותנו של האדמו"ר הזקן מבעלז רבי ישכר בר רוקח. נשא לאשה את הרבנית הצדקת הינא פערל בת רבי אלטר מרדכי ספרד זצ"ל האדמו"ר דחסידי אוסטרהא. היה אדמו"ר לשושלת ברנזה-טשרנוביל, סטיפן וז'לוצ'יב. כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות מאת הרב יואל אב"ד רובנה, אבל חותנו, דרש בשעת האירוסין שחתנו המיועד יעוטר ב"סמיכה" גם מהגאון רבי חיים סולבייצ'יק מבריסק. לאחר שהתגורר בבית רבי חיים במשך שלשה חודשים, זכה רבי נחום יהושע לקבל גם ממנו "סמיכה". חמש עשרה שנה ישב ולמד כאשר הוא סמוך על שולחן חותנו, עד שנתבקש, בשנת תרע"ב (1912), בהיותו בן 32 לעלות על כס הרבנות ולשמש אב בית דין של העיירה דומברוביצה בווהלין. שם שימש במסירות כרב ואב"ד למשך שלושים שנה. מתרפ"ט (1929), לאחר שהאזור עבר לשליטת ממשלת פולין, נערכו בחירות והרבי נבחר לכהן גם כרבה הראשי של מחוז סארני, והיה רב לשמונה קהילות. אנשי קהילתו חבבו אותו עד למאוד בשל תורתו, צדקתו ומידותיו התרומיות.

בימי מלחמת האזרחים נלכד בימי קלגסי סימון פטיורה אשר בצעו פוגרום נוראי ביהודי האזור, וניצל בנס ממוות ודאי ברגע האחרון.

עבודתו בקודש הפליאה כל רואיו. תפלותיו היו בהתלהבות ובדביקות חודרת למעמקי הלב, הוא היה ידוע כגדול גם בניגון. הרבי היה קם בכל יום לתיקון חצות ולומד בעיון. ביתו היה פתוח לרווחה. בשבתות וימים טובים המה ביתו בחסידים ואנשי מעשה שבאו לשמוע את תורתו מענייני דיומא. הוא היה מחמיר עם עצמו ומקל לאחרים, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות ויראתו קדמה לחכמתו. הוא הסתפק במועט וסירב לקחת תשלום עבור הוראות איסור והיתר ועל סידור קידושין, על אף שהיה מקובל לקחת על כך תשלום. הרבי התפרסם גם כעסקן והיה חבר באגודת הרבנים בפולין (ראה קובץ דרושים, תר"ץ).  הוא היה מעורב בכל ענייני העיר, בחינוך, בישיבות, בענייני ארץ ישראל, בצדקה ובחסד. בשנותיו האחרונות צידד בהתלהבות בישוב ארץ ישראל וחתם על קול קורא לטובת מחלקת החרדים של הקרן הקיימת.

בזמן השואה, עם הכיבוש הנאצי והקמת גטו דומברוביץ, רצו כמה גויים להציל אותו, אך הוא סרב, כי לא רצה להימלט ולהשאיר את חסידיו ואת בני עדתו בלא רועה. עם זאת, עד הרגע האחרון עודד הרבי את הסובבים אותו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.

בי"ד אלול תש"ב (28.08.1942) הוקף הגטו באנשי גיסטפו ושוטרים אוקראינים, שהוציאו את היהודים לשדה פתוח בקרבת סרני וגדרו אותם בגדרות תיל, ובמשך שלשה ימים המשיכו בהבאת יהודים לשם מהעיירות הסמוכות. הנאצים אמרו כי לאחר איסוף היהודים הם יחולקו למקומות עבודה שונים, אך כשהביאו הנאצים לשם מכונות היריה בבוקר י"ד אלול, הבינו כולם שקיצם מתקרב. האדמו"ר רבי נחום יהושע אסף את כל הרבנים במקום. הם התעטפו בטליתות, לבשו קיטלם ואמרו וידוי יחד עם כל קהל האלפים. אחר כך ציוו עליהם לכרות ארבע בורות גדולים, הפשיטו אותם ערומים תוך כדי מכות, דחפו אותם לבורות וירו בהם.

כמה יהודים נבחרו לאסוף את הבגדים ולהעמיס אותם על העגלות. אחד מהם, הירשל גרינברג מראקיטנה, ניגש לקחת את בגדי האדמו"ר, ודבריו האחרונים היו "הירשל, מלט עצמך, וזכור להישאר יהודי!". הירשל הסתתר מתחת לערימת הבגדים שעל אחד העגלות, ובלילה לאחר שהעגלה חזרה העירה, הוא קפץ מהעגלה והצטרף אל הפרטיזנים ביערות.

כמה יהודים נצלו בבריחות נועזות כיחידים וכקבוצות מהגטו וגדרות התיל בשדה. הבורחים התארגנו בכמה קבוצות מחתרת והצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות (לתיאור מפורט יותר של בריחות אלו, ראו באדמו"רים שנספו בשואה ובאנציקלופדיה של גטאות).

עם הרב נספו גם אשתו הרבנית הינדא פרל, בנם הרב יצחק אשתו בת שבע ושלשת ילדיהם, בתם פריידל וששה עשר אלף יהודים בני קהילות סרני, דומברוביצה ברזניצה, רוקיטנא, קליסובה וסיחוב. הסופר מנדל מאן סיפר שבתו של האדמו"ר אמרה ליד הקבר הפתוח: "כשם שהשמש אינה יכולה לכבות – כך לא ישקע ויאבד עמנו, ואתם הגרמנים תשלמו בעד כל מעלליכם".

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו"רים שנספו בשואה עמ'  227-231, המשקיף 16.09.1946 עמ' 3, הצפה 10.09.1957 עמ' 2, תולדות האדמו"ר והנהגותיו הובאו בהקדמת בנו הרב אהרן לספרו "מטה אהרן" ובעמודים 25-26 שם (ירושלים, תש"מ) ובמאמרו "אבי מורי זצ"ל, הי"ד" בתוך "שנה בשנה"  עמ' 497 (תשכ"ח), אתר זכור, ספר יזכור סארני והסביבה, דומברוביץ – באנציקלופדיה של הגטאות.

ראה גם: אשכבתא דצדיקיא ב, זכרון בספר, מצפה – שנתון הצופה לשנת תשי"ג.

וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן (תהלים ע"ו,ג).

להבין כוונת הפסוק נקדים מאמר המדרש רבה (וירא פרשה נ"ו)  ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר עד שהוא שלם עשה לו הקב"ה סוכה והיה מתפלל בתוכה, שנאמר ויהי בשלם סוכו ומעונתו הציון. ומה היה אומר, יהי רצון שאראה בבניין ביתי. עיין שם.
והמדרש הזה נפלא הוא.
ולהבין דברי המדרש הלז נקדים לבאר פסוקי קודש (בפרשת וישלח) ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סוכות. ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר ויקן את חלקת השדה אשר נטע שם אהלו וכו' במאה קשיטה ויצב לו שם מזבח וירא לו אל אלקי ישראל. והדקדוקים רבו שמשמעות שכבר נקרא שם המקום סוכות.
ובמסורה איתא כל סוכת חסרים, תרין מלאים, על כן קרא שם המקום סוכות ותניינא למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וכו'. וצריך להבין את ההתקשרות של שני אלו סוכות מלאים.
והנה בש"ס (שבת דף ל"ג.) איתא, ויבא יעקב שלם, אמר רב, שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו. ויחן את פני העיר, רב אמר מטבע תיקן להם ושמואל אמר שווקים תיקן להם, ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם. ויש להבין מאי שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו – איזה שלימות היה נמצא בהם? וגם בפלוגתתם על התיקון של יעקב, לאיזו נפקא מינא? וקראי לא כמר דייקו ולא כמר דייקו…
ובמדרש רבה בזו הסדרה (פרשה ע"ט) איתא ויבא יעקב שלם, זה שנאמר (איוב ה) בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע, אין שית אינון אנא ראין בהון, ואין שבע אינון אנא קאים בהון, ברעב פדאך וכו', ויבא יעקב שלם. (תהלים קל"ג) שיר המעלות רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל, אמר לו הקב"ה ויכלו לך, אמר לו גם לא יכלו לי. ויבא יעקב שלם. (תהלים ל"ד) רבות רעות צדיק וגו'. רבות רעות זה עשו ואלופיו, צדיק זה יעקב, ומכולם יצילנו ה', ויבא יעקב שלם. ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם (תהלים ק"כ)  ישמר צאתך, ויצא יעקב, ובואך, ויבא יעקב שלם. ר' ברכיה פתח (איוב כ"ב) ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור וכו', לפי שכתוב אם יהיה אלקי עמדי וגו' והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך ושבתי בשלום אל בית אבי, וכתיב ויבא יעקב שלם, הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, זה יעקב שזרע את הברכות בדמעה, אולי ימושני אבי וכו', ברנה יקצורו, ויתן לך האלקים. הלוך ילך ובכה, וישא את קולו וכו', נושא משך הזרע, שנמשך למקום שעתיד להזרע משם…

ונראה ליישב על פי דברי הזהר הקדוש (וישלח קע"ב:) על הפסק ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית, איתא שם, תא חזי כתיב (תהלים קכ"ז) אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו  אם ה' לא יבנה עיר שוא שקד שומר. אם ה', דא מלכא עילאה, דהוא בונה להאי ביתא תדיר ואתקין ליה אימתי, כד סלקין ליה רעותין פולחנין מתתא כדקא יאות וכו', עד זמנא דיעבור קב"ה ליה מעלמא, בגין כך, אם ה' לא ישמור עיר שוא ודאי. תא חזי, ויעקב נסע סוכותה, אתנטיל לקבלא חלקא דמהמנותא עילאה, ויבן לו בית, כמה דאת אמרת, בית יעקב. עיין שם באריכות.
ולהבין הכל נראה, ידוע דעיקר עבודת האדם בהאי עלמא לבוא לבחינת הכנעה וביטול הישות שבו שבזה הוא מכניע את הלב, כי האדם בעולם הוא כמו גר, וכן כתיב והארץ לא תמכר לצמיתות וכו' כי גרים ותושבים אתם עמדי, כגר מארץ רחוקה, כמו שכתוב ואתם ידעתם את נפש הגר, זו שורש נשמתו שבא ממקום עליון. והארץ הוא מלשון רצון, כמו שאמרו חז"ל, למה נקראת ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה, שלא תמכרו את רצונכם לצמיתות, המה חלקי הרע, ובמה תנצחו, הוא על ידי כי גרים ותושבים אתם עמדי, קאי נגד עבודת הגוף ונגד עבודת הנשמה במחשבה.
וידוע מה שאמרו והוא ינהגנו עלמות, שיש שני עולמות, עולם העליון ועולם התחתון, וכן הוא אומר ברוך ה' אלקי ישראל מהעולם ועד העולם. עולם עליון הוא בבחינת בינה, אמא עילאה, כאמא דמרחמת על בנה תחת כנפיה. ועולם התחתון הוא בבחינת מלכות קדישא. עולם הבינה הוא עולם המחשבה. וכן הוא אומר ולבבו יבין. ועולם התחתון זו בבחינת מלכות הוא בבחינת פה ותורה שבעל פה קרינן לה.
ועיקר בריאת העולם היה, כמו שכתוב בזהר הקדוש (אמור דף צ:) על הפסוק ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון, שלם בכולא, שלם לעילא שלם לתתא, הוא שיחבר האדם השני עולמות, תחתון לעליון. ועל זה נאמר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי וכו', כי הוא מייחד הלב עם הפה, המחשבה עם הפה, סוד המלכות, כדין שלם בכולא. וזהו ויהי בשלם סוכו, אם יעשה היחוד בסוכ"ה, הוא שני עולמות בשלימות, ואז ומעונתו בציון, הוא סוד נקודה פנימאה שמה שיבר רשפי קשת, על ידי זה בא הכנעת הדינים…
ואיתא בזהר הקדוש ויגש (דף ר"י.) על הפסוק והקל נשמע בית פרעה, דא ביתא דמינה אתפרען ואתגליין כל נהורין וכל בוצינין בגין לאנהרא האי ק"ל, דאיקרי ק"ל בלא וא"ו, כד יקים קב"ה האי ק"ל מעפרא ויתחבר וא"ו וכו' יתהדר ויתדנון בנהורא עילאה אתוספן מגו עלמא עילאה, הרי העולם העליון הוא המשכת הוא"ו להאי ק"ל, הוא עולם התחתון, עולם הדבור. והנה איתא בספר עטרת צבי על הזהר הקדוש פרשת ויחי (דף ר"ב:) כי עיקר העבודה לתקן בבחינת חב"ד, דא המחשבה, ותיקון הקומה והמדות נמוכות, ועיין בלקוטי תורה וש"ס מהרי"א ז"ל שפירש שלם בממונו, אלו מדות נמוכות…, שלם בגופו זו כח הוקמה, שלם בתורתו הוא סוד חב"ד, אורייתא מחכמה נפקית…
וזהו שאמרו הקדושים העטרת צבי וליקוטי מהרי"א ז"ל, שלם בממונו ובגופו ובתורתו, שתיקן את הג' מדרגות… וזה פירוש ויבא יעקב שלם שבא לעבודה השלימה. ויהי בשלם סוכו. וזהו ויעקב נסע סכותה, לתקן את בחינת סוכת שלם. ולכן ויבן לו בית, כמו שכתוב בזהר הקדוש, בנה ביתא לעילא דא סוד המחשבה, רצון עליון, בית יעקב לכו ונלכה באור ה', הוא סוד אור דלעילא, ולמקנהו עשה סוכות, שתיקן גם בחינת המלכות, סכת חסר. על כן קרא שם המקום סוכות מלא על ידי בנין הבית ותיקן הסוכה דלתתא, משך את הוא"ו לבחינת הק"ל, כמו שכתוב בזהר הקדוש ויגש שהבאנו לעיל, ונעשה סוכות מלא.
וזה שאמרה המסורה על כן קרא שם המקום סוכות ותניינא למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל מלא, כי בריאת העולם והאדם הוא בכדי לעשות סוכות מלא, שלם בוא"ו, המשכה לעולם התחתון והוא תיקון שלם סוכו. וזה מחלוקת רב ושמואל ורבי יוחנן. רב אמר מטבע תיקן, סוד הקריאת שמע עם מדת אהבה כנ"ל, ושמואל אמר שווקים תיקן, שרב קאי על שלם בממונו תיקן מדות נמוכות גם כן, מכונה בשם מטבע, זו הטבעיות. ושמואל אמר שווקים תיקן, הוא הקומה שזה נקרא שוק, נגד שלם בגופו. ורבי יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם, המה תיקוני המוחין חב"ד דקדושה, כמו שכתוב רחצו הזכו, להסיר מהם מחשבות זיכוך המוח…
וזה פירוש המדרשים בשש צרות אם תתקן השש מדות יצילך, ובשבע לא (יגע בך רע) כי בחינת המלכות יגן עליך… ה' ישמור צאתך ובואך כמו שכתוב ויצא יעקב, אמרו שם במדרש רבה שזה קאי על הגלויות של ישראל, ובואך, שהשם יביאנו אל הר קדשו ואל ביתו, כי יעקב כבר תיקן הכל, ויקויים בו ותגזור אומר ויקם לך, ומפרש, ועל דרכיך, שתקנת השני דרכים, אשרי תמימי דרך בפועל וגם בכל דרכיך דעהו במחשבה. ולכן נגה אור, ושבתי בשלום אל בית אבי וגם ושבתי בבית ה' לאורך ימים, בזה ובבא. וזהו, הזורעים בדמעה, קאי על כלל ישראל שזורעים בדמעה ברנה יקצורו. הלוך ילך ובכו, זה עשו, שהרע יתבטל והוא יקח אותו. נושא אלומותיו, עיין מה שכתב על זה במדרש עולמין ועולמיתא, היינו שתיקן את שני עולמות, התחתון וגם העליון, וזהו נושא אלומותיו… וזה נכנס עם דמדומי חמה ותיקן עירוב תחומין, סוד הצמצום, שלא יתפשט הקדושה רק בהכלים מאה קשיטה, והמשיך בהם רחמים וחסדים על ידי מאה קשיטה העולים במספר עשר פעמים הוי"ה ועשר פעמים אהי"ה…

ובזה נפרש דברי המדרש שהתחלנו עד שהוא שלם עשה לו הקב"ה סוכה, והיה מתפלל בתוכה, דאמרו חז"ל (בסנהדרין צ"ז) לכן יחכה ה' לחננכם. מאחר שהוא מחכה ואנו מחכים, מי מעכב?! מידת הדין מעכב, דבאם חס וחלילה כלל העולם אינם ראוים, נתעכב חס וחלילה הגאולה. אכן אם ייטיבו מעשיהם יגרמו התקרבות הגאולה. וזהו שרמז המדרש רבה עד שהוא שלם, עד שיבואו ישראל השלימות, שיהיו בבחינת שלם, כיעקב שלם בממונו שלם בגופו שלם בתורתו, כמו שפירשנו לעיל, הקב"ה עושה סוכה, דמסכך כביכול על עם ישראל בכנפי חמלתו, כדברי הזהר הקדוש, כאמא דמסככת על בנה בגדפאה, ומתפלל בתוכה יהי רצון שאראה בבניין ביתי, שישראל יחזרו בתשובה ועל ידי זה יתקרב בניין הבית, ביתו יתברך, שהוא מתאווה לשכון כבוד בארץ, כמו שכתוב לכן יחכה ה' לחננכם. וזהו ויהי בשלם סוכו, זה בית ראשון. ומעונתו בציון, הוא בית שהיה כמו ציון, בית שני שחסר חמישה דברים. וה' יתברך מתפלל יהי רצון שאראה בבניין בית השלישי, כיעקב שקראו בית, בניין עדי עד שיתקיים בית נכון ונשא.

(מקדש שלמה, בית שלמה, תהלים ע"ו,ג)

רבי שלמה חיים פרלוב מבולחוב הי"ד, נולד בשנת תר"מ (1880) בנובומינסק שע"י ורשה. הוא היה בנו השלישי של רבי יעקב פרלוב, האדמו"ר הראשון מנובומינסק. הוא התפרסם כגדול בתורה כבר בצעירותו, ועוד לפני בר המצווה כבר שלח מכתבים לגדולי דורו, ובהם רבה של לודז, רבי אליהו חיים מייזל. הם היו משיבים לו בתארים גדולים, ולא ידעו שהכותב הוא ילד צעיר. הוא נסמך להוראה מכמה מגדולי רוסיה וגאליציה. בהיותו בן שמונה עשרה נשא לאשה את מרת פייגה דבורה, בת דודו רבי יהושע השל פאדובה מבולחוב, שבגאליציה המזרחית. בתרס"ז (1907) נפטר חותנו-דודו, ורבי שלמה חיים התמנה כאדמו"ר ורב במקומו. באותה שנה הוציא לאור את הסדור קהלת שלמה ובו חמישה ספרים,  ובהם פירוש "מעשה אבות" על מסכת אבות. בתרצ"ז הוציא לאור את ספרו "מקדש שלמה" על ספר תהלים, ובהקדמתו הזכיר את ייחוסו. ספרו "תוספות חיים" הוכן על ידו לדפוס אך לא נדפס.

הקים ישיבה בעירו, והיה גם רבה של טלומטש הסמוכה. היו לו חסידים רבים בין יהודי גאליציה. הוא התפרסם בלמדנותו ובאהבת הבריות. טיפל הרבה בפשוטי העם, וביתו היה פתוח לכל הנצרכים. בנו, ר' יעקב השיל, נפטר בגיל צעיר, בתרצ"ז. חמשת בנותיו של רבי שלמה חיים נישאו לרבנים ואדמו"רים. בתו הבכורה, אלטה בת-ציון היתה אשת האדמו"ר רבי דוד משה שפירא מגוואדז'יץ-סדיגורה. היא נפטרה בד' בטבת תש"ט. הבת השניה, גיטל, היתה נשואה הרב אלימלך בן ציון שפירא בנו של האדמו"ר מפיאסצנא (ראה כאן תמונת שני האדמו"רים המחותנים, הי"ד). שניהם נהרגו בהפצצות ורשה ע"י הגרמנים בערב חג הסוכות ת"ש, תחילת מלחמת העולם השניה. הבת השלישית, רייזיל, אשת רבי משה אפרים מושקוביץ אב"ד סוקוליקי ויבורז'נה, ניספתה בבוליחוב ע"י הגרמנים, יחד עם אמה וסבתה, בח' בתשרי תש"ב. בעלה נורה על ידי הגרמנים, בהיותו במיטתו בבית החולים בעיירה קאצימע. הבת הרביעית, רחל, אשת האדמו"ר רבי יצחק האגר נספתה בגטו סטאניסלאבוב, ובעלה נספה בחשון תש"ג בבלז'יץ (או בבונקר בסטאניסלאבוב באייר תש"ד). הבת החמישית, שרה, אשת הרב שבח מאלינר מלבוב, נספתה עם בעלה ושני ילדיה בסטרי בשנת תש"ב (1942).
חסידיו בארצות הברית בקשו שיבוא אליהם, אך הוא לא נענה לבקשותיהם. בימי מלחמת העולם השניה עודד את היהודים לברוח, אך הוא סרב להציל את עצמו ואמר שמקומו עם כל היהודים. הוא נשאר לעודד ולחזק את בני קהילתו. בכסלו תש"ג (1942) נכלא בגטו סטרי. בליל הסדר תש"ג הסבו בביתו שם מספר יהודים וכל אחד קיבל כחצי מצה. החסידים יצרו קשר עם גוי שהסכים להסתיר את הרבי בביתו, אך הוא סירב לעזור את אחיו, באשר הוא להם "אח לצרה" ורוצה לחלוק עמם את גורלם. ואמר "בימים אלו כולנו מיוחדים במידה שווה". בי"א בתמוז תש"ג (07.1943) הקיפו הגרמנים את הגטו, והוציאו ממנו את הרבי כשהוא עטוף בטלית, ויחד עמו הוצאו מספר רב חסידים. הם הובאו לכיכר השוק ושם נרצחו  (לפי ספר בוליחוב, האדמו"ר נספה בבלז'ץ).

כל בני משפחתו נספו גם הם בשואה מלבד בתו הבכורה, חתנו, ובנם.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו"רים שנספו בשואה עמ' 279-283, ויקיפדיה, הבלוג תולדות ושורשים – עצי משפחה.
לתולדות יהודי בולחוב ולתולדות היהודים בגטו סטרי – ראה אנציקלופידה של גלויות באתר יד ושם, וראה בספר הזכרון לקדושי בוליחוב.

פעם אחת אמר רבי נחמן לתלמידיו: "מהנגלה שלי אין אתם צריכים ללמוד. אף על פי שאני על פי רוב בעצבות אין אתם צריכים ללמוד מזה". מי שהזהיר תמיד על השמחה, מי שציווה תמיד להתרחק מיגוני העצב בתכלית הריחוק, מי שאמר תמיד שהמרה שחורה מביאה לידי כפירה ולידי הרהורים רעים, מי שלמד ש"עיקר העליות והירידות של האדם הוא כפי השמחה בו יתברך" היה בעצמו מלא יגון וענן כסה את פניו היפים.

ברצות רבי נחמן להסביר לתלמידיו סבת יגונו אמר להם, שהוא הולך במקום שממה ועליו לקצץ אילנות הגדלים שמה זה אלפי שנים, לקצץ ולחזור לקצץ עד שתהא הדרך שם כבושה לרבים… ויש אשר הסביר להם, שתוגתו הפנימית באה לו בירושה מזקנו הבעש"ט והבעש"ט הוא ממשפחת דוד המלך עליו השלום, שצעק תמיד לה' מלב נשבר ונדכה.

והולך היה הצדיק מברסלב בין בני-אדם כאבל בין החתנים, כי דמיונו החזק צייר לפניו את כל הרעות והייסורים, אשר יסבול כל איש ואיש מיום היוולדו ועד יום מותו. הוא לא יכל לשכוח אף רגע שכל שמחת בני-אדם רק לרגעים וכל ימי חייהם מלאים צרות ואנחות, אסונות ופגעים.

"כל בני העולם" – אמר רבי נחמן לתלמידיו – "מלאים ייסורים ופגעים, ואפילו הגיבורים הגדולים והשרים כלם מלאים כעס ומכאובים ומלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד. כל אחד יש לו ייסורים מיוחדים. אפילו מי שנדמה שיש לו כל תענוגים: עושר ונכסים וארמונות גדולים וכלים נפלאים ותכשיטים וסגולות מלכים – אם נסתכל בו היטב הוא גם כן מלא כעס ומכאובים הרבה תמיד בכמה מיני אופנים ועניינים".

ואת השקפתו הבהירה על רוב הצער שבעולם הוא מביע בהיתול מר ושנון מאד: "הנה הכל אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא. והנה עולם הבא אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר שיש גם עולם הזה באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא גיהנם".

העולם שלפנינו בכל תשוקותיו ושאיפותיו, הנאותיו ותענוגיו, מלחמותיו ונצחונותיו, שאונו והמונו, עמלו ועבודתו הוא רק עמק הבכא, צער בלי קץ וגבול. ומה היא הטובה אשר הביאה ההשתלמות הרבה, החכמה וההשכלה, הנימוסים היפים, הטכניקה היפה – אם גם עתה נשפך דם אדם כמים בעד כל רגל אדמה וכל דבר קטן?

"הם חכמים גדולים" – היה אומר – "והם חושבים וחוקרים בחכמתם איך לעשות כלי-זין נפלא שיוכל להרוג אלפי נפשות בפעם אחת".

ונוסף על הצער הרגיל ישנו גם צער רוחני הגדול הרבה מן הצער הרגיל, ובמידה שאדם גדול יותר ברוח גם צערו גדול ויסוריו רבים יותר.

ואף על פי שלא חדל רבי נחמן להורות, כי חיי המאמין האמתי הם בבחינת "וטוב לב משתה תמיד", שהוא חי חיים טובים, לפי שהוא מקבל באהבה כל העובר עליו ובוטח בה' הטוב והמטיב, בכל זאת הדברים אמורים בנוגע למאמינים פשוטים (שכאלה היו תלמידיו) ואולם לא בצדיק עצמו במובנו של ר' נחמן. כלומר: מבין הכל, יודע הכל, סוקר הכל, מרחם על הכל, חפץ בטובת הכל.

'יש שיש לי ייסורים מעצמו" – אומר ר' נחמן – "ויש שיש לו ייסורים משכניו ויש שיש ייסורים ממשפחתו ויש שיש לו ייסורים מעירו ויש שיש לו ייסורים מכל העולם".

מלבד הצער העולמי, על פי מושגנו עתה, או ייסורים מכל העולם. כפי מבטאו של רבי נחמן, הממלא את לב כל גדול הרוח, הנה יש צער עולמי עוד יותר גדול ועוד יותר עמוק.

חפץ הוא האדם לפתור את חידת החיים והעולם, חפץ הוא להשיג את סוד הבריאה, תכליתה וקיומה, חפץ הוא לשמוע תשובה ברורה על השאלות העולמיות המענות אותו ומציקות לו, חפץ הוא להשיג השגות גדולות ונפלאות מעת לעת, להוסיף שלימות רוחנית, לעלות ממדרגה למדרגה, והנה הוא נכשל בכל פעם ופעם בטעותים גסים, בעוונות גדולים וקטנים. והנה רואה הוא למגינת לבו כי עדין עומד הוא בחוץ, כי עדין הכל סתום וחתום בעדו באלף עזקין, כי עדין אינו משיג כלום וכי עדין הוא בשר ודם פשוט, בשר ודם בעל נטיות טבעיות שונות, ורבות בו גם מידות לא טובות ותכונות לא טובות. והמאמין רואה בזה על פי דרכו, כאלו דוחפים אותו לחוץ, כאלו מרמזים לו מן השמים, שאינם חפצים במעשיו הטובים ובגעגועיו וכיסופיו הגדולים לאלהי מרום, כאלו חטאו רב כל-כך עד שאינם חפצים להכניסו תחת כנפי השכינה, מגרשים אותו מן ההיכלות העליונים למען לא יראה את גנזי המלך, מלכו של עולם.

וכל מה שהאדם גדול יותר, כל מה שטבעו דק ביותר, כל מה שתכונתו יותר עשירה ונשגבה, הוא עלול ביותר להענה בלי-קץ על קוצר המשיג ועומק המושג, על גסות הגוף שאינו מניחו לראות את האור הגדול – אור העליון.

וזוהי צרת ה"מרה שחורה" שעליה ידבר כל-כך בספרי רבי  נחמן ותלמידיו.

ורבי נחמן מצווה ומזהיר לתלמידו ללחום עם ה"מרה שחורה" עד רדתה, להכניעה, לבטלה ולעקרה מן השרש. ואולם, כנראה, מצאה לה מקום טוב בלב רבי נחמן עצמו ובלבות גדולי תלמידיו. רבי נתן תלמידו של ר' נחמן, מוכיח במכתביו את בנו על ה"מרה שחורה" שלו, מוכיח וחוזר ומוכיח, מראה לדעת, שאין על מה להתעצב כלל וכלל, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, שהעיקר רק השמחה; שהכל טוב וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. בכל זאת הוא מקבל מבנו עוד הפעם מכתבים מלאים התאוננות מרה; רבי נתן אינו חדל להשיב ובנו אינו חדל לשאול.

המרה שחורה היא בלב כל איש מבקש אמת, כל חד וחד לפום שעורא דליה. בלבותיהם של תלמידי רבי נחמן היתה לה תכונה ידועה ומוגבלת: היראה הגדולה מן העוון, היראה הגדולה מן הפגם והיזק המוסבים על ידי החטא בעולמות העליונים, הדעת שעדין רב הדרך אל השלמות. ואולם בלבו של רבי נחמן עצמו היתה עמוקה לאין שעור וערך מאשר בלבות תלמידו, כי בלב רבי נחמן עם כל קדושתו ופרישותו, אמונתו ותמימותו שרר הצער של פויסט…

(מתוך "רבי נחמן מברסלב, חייו ותורתו", מאת הלל צייטלין הי"ד)

ר' הלל צייטלין הי"ד, נולד בתרל"א (1871) בקארמה, שבפלך מוהליב, ברוסיה הלבנה, למשפחה חב"דית, ורכש ידיעות מקיפות ביהדות מרבותיו, ובהם, הרב זלמן דוכמן רבה של קארמה והאדמו"ר רבי שלום בער מרצ'יצא. הוא התבלט כעילוי חריף. בגיל 15 התייתם, ולפרנסתו החל לשמש כמורה לעברית. בעקבות חשיפתו לספרות פילוסופית וספרי ביקורת המקרא, נולדה בו ספקנות דתית. אישיותו עברה גלגולים שונים. פרעות קישינב והומל זיעזעו אותו, וגרמו לו לחרדות קשות לגבי גורל העם היהודי. בתרס"ו (1906), עבר לוורשה, ושם כתב הרבה בעיתונים היינט ומָאמענט. הוא חזר בתשובה מוחלטת וזכה. הוא היה בקי נפלא בכל חדרי התורה, ונמשך לתורת הסוד לחסידות, ובמיוחד לחסידויות ברסלב וחב"ד. הוא פרסם אלפי מאמרים, קונטרסים וספרים, בעיקר בענייני תורת הסוד והחסידות, כגון רבי נחמן מברסלב חייו ותורתו והחסידות לשיטותיה וזרמיה (תר"ע, 1910), "שמועסן איבער דער חב"דישער וועלט-אנעהמונג" (שיחות אודות השקפת העולם של חב"ד, תרצ"ח, 1938). מאמריו חדורי להט דתי המאופיינים בחיפוש רוחני מתמיד וברגישות לסבלו של העם.

בשנת תרפ"ה ביקר בארץ ישראל, ביחד עם חבורת עיתונאים מטעם "הקרן הקיימת לישראל".

הוא התאמץ מאוד להשיג סרטיפיקט מהסוכנות היהודית, אך לא הצליח בכך ונלכד בגטו ורשה. בערוב ימיו, היה ר' הלל צייטלין מקורב מאוד למשפיעים המרכזים של ברסלב בווארשא, ביניהם הרב יצחק ברייטר הי"ד. הוא גורש מוורשה לטרבלינקה, בכ"ט באלול תש"ב (1942), כשהוא עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ובידו ספר הזוהר הקדוש. גם כל בני משפחתו נספו בשואה, מלבד בנו, הסופר אהרן צייטלין.

כתביו כונסו ב "שריפטן" (תר"ע, 1910), כתבים נבחרים, א-ב (תרע"א-תרע"ב, 1911-1910), ספר צייטלין (תש"ה, 1945), בפרדס החסידות והקבלה (תש"ך, 1960), על גבול שני העולמות (תשכ"ה, 1965), ספרן של יחידים (תשל"ט, 1979), אלף בית של יהדות (תשמ"ג, 1983), רבי נחמן מברסלב: צער העולם וכיסופי משיח, ועוד.

רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה (וראה עוד בקישורים למקורות נוספים שם), חב"דפדיה.

ראה עוד: חסיד משכיל ברסלב'ר – לדמותו של ר' הלל צייטלין הי"ד, בבלוג של דוד גבירצמן. ובספר לנתיבות ישראל חלק ב – זכר למקדש הלל. וראה  חיבורו של ר' הלל הי"ד, "בין שני הרים גדולים" – לדמותו הרוחנית של רא"י קוק, כפי שהתפרסם במוסף שבת של מקור ראשון.

וראה אודותיו בשטורעם.נט, ובמאמר אודותיו בספרו של ישראל ארליך, שבעים פנים.

איתא בזוהר הקדוש דכשבני ישראל עושים תשובה, באים בשעתא חדא למדרגות גבוהות וגדולות…

ובזה מבואר הפסוק, זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח,כ). דהנה אמרו חז"ל (שבת קד.) דלכך יש לאות ה' רווח למעלה, לרמז שבעל עבירה, כשחוזר בו משאיר לו ה' יתברך פתח ושער שיוכל להכנס בו, ומקבל אותו בתשובה.

וזה הפירוש: זה השער [ה-שער] לה', היינו שה-ה' מרמז על תשובה, ואז כשעושים תשובה, מיד צדיקים יבואו בו. דכשעושים תשובה עולים מיד למדריגות גבוהות ונהיים בבחינת צדיקים ודו"ק.

וזה הפירוש בפסוק: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו' (ויקרא יד,ג), היינו דתיכף ומיד ביום טהרתו, כשעושה תשובה, מיד – והובא אל הכהן, מביאים אותו מן השמים לדרגת כהן, עובד ה' בשלימות וזוכה למדריגות גבוהות וכנ"ל.

אך על כל פנים כתיב אחר כך בפסוק: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו' (יד,ג), היינו שיש לו לטהר ולקדש עצמו, להמשיך בדרגות שיש לו בעבודת ה'. וכמו שגם בני ישראל שיצאו ממצרים, והיו אז בדרגות גבוהות, בכל אופן הוצרכו שבעה שבועות לספור עד שזכו לדרגה שיוכלו לקבל את התורה, הכי נמי בבחינה זו, אחד שעושה תשובה וכנ"ל ע"כ.

(שו"ת דרכי משה, חלק אמרי קודש, הובא בתורת החסידות ח"א עמ' 88).

רבי משה (שכונה בשם החיבה "ר' משה'ניו") פרידמן הי"ד מבויאן-קראקא בן רבי שלום יוסף, שהיה נכדו של ר' ישראל מרוז'ין, נולד בפורים תרמ"א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים וגדל אצל סבו, רבי מרדכי שרגא, האדמו"ר מהוסאטין, ואחר כך אצל דודו האדמו"ר רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס"א (1901), התחתן עם מרת מרים, בת רבי מנחם נחום מבויאן-צ'רנוביץ, נכדת האדמו"ר מבויאן, ועבר לגור בבויאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים ברבנים ואדמו"רים רבים.  בשנת תרע"ח (1918) נפטר האדמו"ר מבויאן, ורבי משה מונה לאדמו"ר מבויאן תחתיו.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמים, היה האדמו"ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונמנה על מנהיגי יהדות פולין.

בסוף קיץ תרפ"ה (1925) עבר לקרקוב והיה בה לדמות מרכזית. הוא נודע בשם האדמו"ר מבויאן-קראקא. הופעתו החיצונית הייתה מרשימה, ודיבורו היה תמיד בנחת ומלווה בחיוך. רבים מהחסידים, מהלמדנים ומהמחנכים, ומכלל הציבור, נהנו מפסיקותיו, מהנהגותיו ומעצתו.

בשנת תרצ"ד (1933), לאחר פטירתו ראש ישיבת חכמי לובלין, רבי יהודה מאיר שפירא, מונה האדמו"ר מבויאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו"ר בקרקוב ובחורף תש"א (1940) ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל "שולחנות" ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש"ב (1942) התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א' בכסלו תש"ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב' אלול תש"ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

יש הטוענים שהרבי נספה במהלך הנסיעה ברכבת סמוך לבוכניה. ויש עדויות על כך שהרבי הגיע לאושוויץ בג' באלול. וכך כתב איש ה"זונדר קומנדו" באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי"ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

"כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: "שמע ישראל", ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים."

("מגילת אושביץ" בר מרק הוצאת עם-עובד תל-אביב תשל"ח. בסתר רעם  הוצאת מוסד הרב קוק עמוד 412).

ר' משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם לעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו"ת "דעת משה" (ירושלים, תש"ז ותשמ"ד).

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח"א עמ' 87, אדמו"רים שנספו בשואה עמ' 224, "דעת משה" – בהקדמה ובפרק על תולדות.

עוד ראה: גטו טראנוב – באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

הרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי"ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב במקוב-מזובצקי ואחרי פטירתו היה לרב ואב"ד שם. במהלך השואה גורש הרב מגטו מקוב-מזוביצקי לאושוויץ ואולץ להתייצב בזונדר-קומדו בתפקיד של הכנת שער הנשים שנגזז למשלוח לגרמניה.

בליל הושענא רבה תש"ה (7.10.1944) פתחו אנשי הזונדר קומנדו היהודים במרד. במהלך המרד ופיצוץ המשרפות בחומר נפץ מוברח, שפעל ללא מנגנון השהיה, נהרג הרב לנגפוס הי"ד. זמן קצר לאחר המרד, הופסקו משלוחים חדשים של יהודים לבירקנאו. בהמשך, פורק המחנה ותושביו הוגלו ל"צעדת המוות".

החל משנת תש"ג ועד לשנת תש"ה, לקראת המרד, כתב הרב יומן וחתם בו בראשי התיבות איר"א (אריה יהודה "רגל ארוכה"). יומנו הוא אחת התעודות החשובות ביותר על אשר התרחש באושוויץ-בירקנאו ועל תולדות השואה בכלל. היומן היה טמון באדמה ליד משרפה מספר  ונמצא בשנת תשי"ב. וחלקים ממנו שמורים עד היום במוזיאון אושוויץ הנמצא במחנה עצמו, ועיקרו נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהיומן כבר לא ניתן לקריאה ורק התרגום לפולנית השתמר. יומנו של הדיין לנגפוס הי"ד נדפס בחוברת "בלעטער פאר גשיכטע" (וורשה, תשי"ד) עמ' 100-107, תחת הכותרת " אין גרויל פון רציחה -אשוויענשימער כראניק פון אומבאקאנטן מחבר".

בסתיו תשל"א מצאו עוד מסמך בתוך צנצנת זכוכית שאף הוא נשאר מהרב לנגפוס הי"ד המתאר את הגרוש מגטו מקוב- מזוביצקי בחשוון תש"ג.

מקורות: פורום חדרי חרדים, גטו מקוב מזובייצקי – באתר האנציקלופדיה של הגטאות, ועוד.

ראה תולדותיו (באנגלית) באתרים: Amerika pink, ויקיפדיה.

אגרת הקודש מאת כבוד קדושת אדמו"ר הקדוש מרן מבאבוב שליט"א.

ב"ה ג' לסדר לישועתך קויתי ד' תרצ"ט באבוב יצ"ו

רחש לבי דבר בעתו מה טוב לדבר על לב אחינו בני ישראל יחיו השבעים בצער בעת הזאת בפרוע פרעות בישראל ולחזק את לבבם הנדכה והנראה מפני הצרות והתלאות אשר מצאו את בני עמנו יחיו הנתונים בצרה ובשביה בארצות פזוריהם ועל כל לב אנחה על חלול ספרי תורה ובתי כנסיות השאטים אותם סביבותם למען לא יפלו על ידי זה במכמורת היאוש והעצבות, רחמנא ליצלן.

זכרו נא קהל עדת ישורון אשר עבר על נפשנו המים הזידונים, בשנים קדמוניות כך וכך גירושין וגזירות רעות להכרית את יתר הפליטה ולא יזכר שם ישראל עוד חס ושלום. וישראל קדושים עם אלקי אברהם עמדו בנסיון וצירוף ולא רפו ידיהם, ונכשלים אזרו חיל לעמוד כמגדל עוז מפני אויב. עיניכם הרועות בספרי כותבי דורות הראשונים ומשנות התנ"ו ות"ח ובחזקוני בסופו (דפוס ישן) נדפס גזירות וגירוש וויען באופן נורא ואיום מאד. ובמדרש תלפיות ענף גירושין תסמר שערות ראש הרואה את כל הקורות אותם הי"ד. ובכל זאת שמו בד' כסלם ועל כל גל וגל נענו להם ראש והוחילו לא' כי הוא טרף וירפא, יך ויחבוש.

עורו נא התעוררו נא שמעו ותחי נפשכם, הטו אזנכם לדברי הזוהר הקדוש פרשת תשא, וזה לשונו זמן קב"ה למעבד לישראל כל אינון טבאן דקא אמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון כמה בושין בגלותהון ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כמיבין באורייתא, לא הוי יכלין למיקם ולמסבל גלותא, אבל אזלין לבי מדרשות פתחין ספרין וחמאן כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא דאבטח לון קודש בריך הוא עליהו ומתנחמין בגלותהון וכו'. עיין שם.

דברות קדשו מלהבות אש יקננו בחדרי לבבכם לשקוד על דלתות בתי מדרשות לדרוש ולתור אחר ההבטחות והיעודים הכתובים בתורה ובנביאים וכתובים, הנותנים עוז ותעצומות לישא ולקבול עול הגליות והשעבוד ותומכים את הלב בתוחלת ותקוה טובה כי לא יזנח ד'.

וכהיום הזה אשר כל כלל ישראל הגיעו לתכלית השפלות והביזוי על אחת כמה וכמה יש לנו לצפות לישועה קרובה כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב, כדברי המדרש רבה פרשת שמות, כל זמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים, ראה מה כתיב ועלה מן הארץ, אמר דוד כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטננו, אותה שעה קומה עזרתה לנו.

והנה מלבד מה שאנחנו מאמינים באמונה שלמת שהבורא יתברך שמו הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים והכל בהשגחה פרטיות על גוי ועל אדם יחד וגם מעצמות המאורעות המתרגשות לבוא לעולם כל עין יפה רואה שאין זאת מדרך הטבע כי מי האמין כזאת אשר בדור אחרון הנוכחי שמתפארים ומתגאים עם ההשכלה שפרשה כנפיה בכל המדינות וזככה את טבעי בני אדם להתנהג בחמלה ויושר זה עם זה על כי גם על צער בעלי חיים הגיע רחמנותם. אך בפתע פתאום נהפכו לאכזר כיענים במדבר לטבוח ישרי דרך אבות על בנים וגמולי חלב שלא פשעו, הלא זאת פוקח עיני האדם לראות שאין זאת מחק ומשפט הטבע, וגם ממנו ניקח צרי ומזור למכאובנו, כי כאשר ניתן רשות למחבלי כרם ד' צבאות כן לעומת זה תבא ישועה פתאומית ממרום כאמור חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ויתרומם קרן ישראל.

מדי דברי זכור אזכור עוד אחינו המגורשים מארצות מגוריהם ועל צואריהם נרדפו בשצף קצף בעירום ובחוסר כל ותחת היותם במנוחות שאננות ובתים מלאים כל טוב ומתגוללים עתת במצור ובמצוק ונסתם כל חזון מתי יעלו מבור תחתיות, אוי לנו שכך עלתה בימינו יכמרו נא רחמכם על האומללים האלו לתמכם בכל מה דאפשר עד עת בוא דברו להוציא ממסגר אסיר וישלם ד' גמול טוב להנדיבים בעם אשר כבר הושיטו להם יד עזרם על היום ותהי משכורתם שלמה. ובדרך זו ילכו ולא יעפו ויתנו ויחזרו ויתנו. בפרט כל מי שלא יצא עדיין ידי חובתו יפתח את ידו ברוח נדיבה. העשיר ירבה והדל לא ימעיט, ויגמלו חסד עמהם איש איש בכל אשר לאל ידו, כי כעת בעקבתא דמשיחא צריכים אנחנו להתאמץ בכל מאמצי כחנו להרבות בגמילות חסדים, שהוא עמוד השלישי מהג' עמודים שהעולם עומד עליהם. ועיין במג"ע פרשת לך על אומרם ז"ל יכול יהא חותמים בכולן,  תלמוד לומר והיה ברכה בך חותמין. ופירש שם, לפי שהאבות תקנו הג' עמודים, אברהם אבינו עליו השלום תיקן עמוד גמילות חסדים ויצחק אבינו עליו השלום תיקן עמוד העבודה, ויעקב אבינו עליו השלום תיקן עמוד התורה, ובימות עולם היו עמודי התורה והעבודה בראשונה, ובזמן האחרון יושלם עמוד גמילות חסדים, וזה בך חותמין. עיין שם. והדברים עתיקים, בספרן של צדיקים. ומכבוד קדושת אאמו"ר זי"ע שמעתי בשם זקיני מצאנז זי"ע שאמר שבמתן תורה היה התחלת עמוד התורה ובבית המקדש היה עמוד עבודה שהוא הקרבנות, והבעל שם טוב זי"ע אחז צדיק דרכו בקודש לדורות עולם בעמוד גמילות חסדים והוא לזכות גם את חברו בנפש ובגוף, וזהו דרך החסידות לסייע לזולתו הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא. עד כאן דברי קודשו. ובזה עלה ברעיוני ליישב דקדוק המפורשים בפסוק וזכרתי את ברית יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור. ודקדקו מדוע שינה הכתוב כאן הסדר מבכל מקום שכתיב אברהם בראש ואחר כך יצחק ויעקב. ודברי רש"י ז"ל והמפורשים ידועים. ועל פי דברי אלקים חיים הקדושים הנ"ל שפיר ניחא הסדר בפסוק זה, יעקב בראש ואחר כך יצחק וחותם את בריתי אברהם, שהוא עמוד גמילות חסדים שיושלם עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, כסיום הכתוב והארץ אזכור, כי אז גאולה תהיה לארץ. וכדברי חכמינו ז"ל בגמרא, אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר ושביה בצדקה:

אמנם לא על צדקותינו לבד אנחנו מפילים תחנונינו לפני המקום ברוך הוא, רק נחפשה דרכינו ונחקורה להשיב לבנינו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמור את כל מצותיו בלב שלם ובנפש חפיצה. ועוד אני מדבר בתפלה וחותם בברכת הדורש שלומכם וטובתכם כל הימים.

ה"ק בן ציון הלברשטאם

(הפרדס אדר תרצ"ט, וכן מופיע בעץ חיים, ליקוטים על התורה ועל עניינים שונים, ג)

האדמו"ר השני בחסידות באבוב, רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד, נולד בי' באייר תרל"ד (1874) בבוקובוסק שבגליציה לאביו האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב, נכד ה"דברי־חיים" מצאנז. בין השנים תר"מ-תרנ"ג (1880-1893), כשאביו שימש ברבנות בוישניצה, הוא עמד בראש הישיבה שם. בשנת תרנ"ב (1892) עברה המשפחה לעיירה באבוב, בשל מחלת האב. לאחר זמן מה החריפה מחלת האב, ורבי בן ציון קיבל על עצמו את הרבנות במקומו. בא' בתמוז תרס"ה (1905) נפטר אביו, והחסידים הכתירו אותו כאדמו"ר מבאבוב והוא החל להתפרסם בגאונותו וצדקתו ובמעשיו הכבירים למען ה' ותורתו. יסד ישיבה בבאבוב. רבי בן ציון היה בעל תפילה גדול והלחין לחנים רבים, שהתפרסמו בכל רחבי העולם. רבים נמשכו אליו גם בזכות הניגונים הרבים שחיבר.

נישא לבתו של רבי נפתלי ממעליץ ובזיווג שני לחיה פראדיל בתו של רבי שלום אליעזר הלבערשטאם הי"ד מראצפערד, בנו של בעל ה"דברי חיים" זצ"ל.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברח רבי בן ציון לכמה מדינות והגיע לווינה ולמריינבאד. הוא שב לפולין לאחר המלחמה, ובתרע"ט (1919) ישב לזמן מה בקרקוב ופתח שם את ישיבת "עץ חיים". הוא הקים מחדש בשנת תרפ"א (1921) את ישיבת "עץ חיים" בבאבוב, שמנתה שלוש מאות בחורים. הישיבה נעשתה מרכז תורה חשוב בגליציה, ומשכה אליה המוני צעירים חסידים. התלמידים בישיבה הצטיינו בלמדנות, ומהם חיברו ספרים על סוגיות הש"ס. בשל הביקוש העצום לישיבה, הקים הרבי כחמישים סניפים ברחבי גליציה ופולין, וחינך את הנוער בדרכי היראה והחסידות. השפעתו על הנוער הייתה מרובה, כפי שכותב בנו, רבי שלמה בהקדמתו לספר "קדושת ציון": "בעת ההוא הופיע כמלאך מושיע ממרום, כבוד קדושת אאמו"ר ז"ל, שהתאזר עוז בגבורים, ובהשפעתו הקדושה וברוח בינתו, פעל ועשה והקים דור חדש של לומדי תורה יראי שמים, ובמעט השנים בערך, נראתה דוגמת תחיית המתים בערי מדינת פולין, נתרבו הבחורים, נתמלאו ספסלי בית המדרש, גדלו אברכים חסידים ואנשי מעשה, אשר הדריכם בנתיבותיו ונפח בהם רוח חיים של אהבת תורה, קדושת החסידות וטהרת המידות".

בשנים תרצ"ב-תרצ"ז (1937-1932) ישב רבי בן ציון בטשביניה ואלפי חסידים נהרו לחצרו, בעיקר בשבתות ובימי חג ומועד. לאחר מכן חזר הרבי לבאבוב. השפעתו התפשטה במערב גליציה, וחסידות באבוב הייתה לחסידות הגדולה ביותר באזור. הוא היה בעל תחושה ציבורית מובהקת, והוא היה בקי גדול בהוויות העולם. הייתה לו הופעה מרשימה והיה בעל השפעה בחוגי השלטון. התכתב עם גדולי הדור, והיה פותר בעיות ציבוריות. הוא הקים בתרפ"ח (1928) את "אגודת הרבנים דמערב גליציה", לארגון פעולות הדת.

כשהגרמנים גרשו מגרמניה לפולין את היהודים אזרחי פולין וריכזו אותם בעיירה זבונשיין, עוד לפני פרוץ המלחמה (10.1938), פנה ר' בן-ציון במכתב גלוי אל היהודים בפולין, ביקש שיעזרו לפליטים שהגיעו בחוסר כל. במכתב זה, המובא כאן למעלה, מבאר הרבי מבאבוב את משמעותן של הצרות שנתרגשו באותה העת על העם היהודי ואת מעלתה הגדולה של גמילות חסדים דווקא בעת ההיא.

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חולץ הרבי ונדד עם משפחתו עד שהגיעו בחול המועד סוכות תש"א (1940) ללבוב, שהייתה תחת שלטון ברית המועצות על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. למרות המאמצים הכבירים של חסידיו, הם לא הספיקו לחלץ את הרבי ולהביא אותו לארצות הברית. בה' בתמוז תש"א (30.6.1941), כבשו הגרמנים את העיר, והרבי הסתתר במשך כחודש בחדר שכוננית הסתירה את דלתו, בביתו של חסידו ר' אליהו אביגדור ברינר. בסוף יולי החלו האיכרים בסיוע השוטרים האוקראינים לערוך פוגרום ביהודי העיר. כל יהודי שנקרה בדרכם הותקף באלות, סכינים וגרזנים. קבוצות יהודים הובלו לבית הקברות ולכלא לונצ'קי ונרצחו בטבח נורא. החל משעות אחר הצהרים, החלו לגרש את היהודים מבתיהם. השוטרים האוקראינים ערכו את החיפושים בכל העיר, לפי רשימות שהוכנו מראש. ההמון האוקראיני המשיך במהומות במחוז לבוב, במשך שלושה ימים.

בערך בשעה שש אחרי הצהריים של יום שישי, א' באב (25.7) פרצו לבית בו התאכסן רבי בן ציון שהרב הסיר את התפילין של רבנו תם, והורו לו להתלוות אליהם. בנו, ר' משה אהרן, ליווה אותו. הם רוכזו יחד עם שבויים יהודים נוספים מאזורים שונים של העיר בקרן רחוב, כששוטרים שומרים עליהם למנוע בריחות. לאחר שהתקבצו כמאה שבויים, הם החלו לצעוד בטור לפי הוראת השוטרים. חולשתו של הרבי לא אפשרה לו לעמוד בקצב הצעידה המהיר וכאשר עבר לסוף הטור החלו השוטרים להכותו באלותיהם והורו לו להזדרז. ברינר אחז בידו האחת, ובנו משה אהרן אחז בידו האחרת, עד שהגיעו למפקדת הגסטאפו. עד ראייה סיפר שראה מחלונו איך הרב, שהיה לבוש בבגדי השבת שלו, הותקף על ידי החיילים. האוקראינים האכזריים הכו אותו בראשו עם קתות רוביהם, והכיפה שלו נפלה לארץ. מדי פעם הרב רכן כדי להרים את הכיפה, ואז הם הכו אותו ביתר עוז. בשבת הייתה אקציה נוספת. בין השבויים הובאו לבניין הגסטאפו היו הפעם שלושה חתנים של רבי בן ציון שהסתתרו בביתו; הרב יחזקאל שרגא הלברשטאם, הרב משה סטמפל והרב שלמה רובין.

בני משפחתו של הרבי ניסו בכל דרך להביא לשחרור האסירים והציעו שוחד עצום, אך מאמציהם כשלו. לאחר שלושה ימי עינויים במאסר, ביום שני, ד' באב תש"א (28.7.41), לקחו השבויים ליער יאנובר, נצטוו לחפות בורות ונרצחו בטבח הגדול. עשרים אלף יהודים נרצחו שם באותו היום, ובהם רבי בן ציון, בנו ושלשת חתניו.

פנקסים רבים של תורותיו ושל שירים שחיבר אבדו בשואה. כמו כן אבד בדרך פנקס של שבע מאות שיחות שנשא עמו בנו שלמה במהלך בריחותיו. לאחר השואה מילא את מקומו בנו רבי שלמה שניצל בנס מהתופת, והוא הקים מחדש את חסידות בובוב בארץ ובארה"ב. רבי שלמה הוציא לאור את הספר "קדושת ציון" (ב"כ) לאחר השואה, ובו לקט של שרידי תורתו של אביו שרשמו תלמידיו.

מקורות: גנזי כתבים, בית ויזניץ, סיפורה של קהילת טשביניה – אתר יד ושם, אנציקלופדיה יהודית – דעת, ויקיפדיה, אתר זכור.

ראה גם: נרות שבת – קוים למהותה ומקורה של הנגינה הבובובית, הפרדס שנה יב חוברת ז סימן לג – תכתובת בין האדמו"ר מחב"ד לאדמו"ר מבאבוב, חב"דפדיה, אלה תולדות אדמו"רי באבוב – המאור, אלה אזכרה חלק א, אדמו"רים שנספו בשואה, דאס אידישע וואארט אב-אלול תשכ"ה מעמ' 12 – 'דער באבאווער רב זצ"ל'. על תלאות מסע הבריחה של הרבי מבאבוב ללבוב – ראה במאמרו של אברהם יעקב זילברשלג: מאמר היסטורי – בהתגעש עולם, יום פרוץ מלחמת העולם השניה.