נחמת רבי עקיבא אל מול סכנת המנהיגים הריקים מתורה והערמומיים כשועלים / הרב ראובן דוד הכהן בורשטיין הי"ד
בגמרא סוף מכות ברבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבא שהיו מהלכין בדרך כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להם לכך אני משחק דכתיב (ישעיה ח), ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג) לכן בגליכם ציון שדה תחרש וגו', בזכריה כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בישון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו. עד כאן לשון הגמרא.
והדברים מאוד תמוהים, איך היה ר' עקיבא מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, הלא האמונה בביאת הגואל היא מעיקרי אמונתנו. איך אפשר שלא להאמין בה. וגם תמוה מה זה שאמר כיון שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. ונראה לכאורה שמיד שמתקיימת נבואתו של אוריה מיד מתקיימת גם כן נבואתו של זכריה, והרי כבר עברו אלפי שנים מאז נתקימה כבר נבואתו של אוריה, ונבואת זכריה לא נתקיימה עדיין, והכתוב אומר ואעידה לי עדים נאמנים, דמשמע שאינם עדות מיוחדת אלא שני עדים הבאים לבית דין ביחד. וגם מה שבכו שלשת רועי ישראל הגדולים למראה שועל שיצא מבית קדשי הקדשים הוא תמוה מאוד, כי אחרי שהמקום חרב מה זה לא אם שועל עובר שם, ופשיטא שלא שועל בלבד הלך שם אלא גם כל בהמה וחיה. ואם מראה עינם עוררם לבכות על חורבן שריפת בית אלקינו, זה אפשר להיות רק באנשים קטנים ופשוטים שאינם מבינים מעצמם ערך האבדה, וצריכים מראה עינים לעוררם להבין ערך האבדה, אבל אי אפשר לומר כזאת על גדולי ישראל אלה, שהבינו גם בבתיהם ובלא שום מראה עינים ערך אבדת בית אלקינו בכל היקפו, כאילו ראו בעיניהם ממש, ולמה בכו דוקא כעת בראותם בעיני בשר שועל יוצא מבית קדש הקדשים.
ואשר אחזה לי בביאור דבריהם הקדושים, כי בית המקדש היה נשמת האומה הישראלית וכל חייהם בין הרוחניים ובין החומריים היו תלוים בקיום בית המקדש, כי הוא הצנור שדרך בו שלח ה' את ההשפעה הגשמית לישראל כפי שאמר המלך שלמה בשעת חנוכת הבית (מלכים א ח,לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וגו' וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וגו' וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וגו' וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ וגו'. ומברכות הכהן הגדול ביום הכפורים מבית קדשי הקדשים, היתה השנה מתברכת לישראל, וכל שכן שבית המקדש היה הצינור המשפיע חיים רוחניים וקדושה וטהרה לישראל, כמו שאמר המלך שלמה, כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה וגו'. וכדכתיב גם בישעיה ב', והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה' בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותי וגו'. ובגמרא (בבא בתרא ד,א) גבי בבא בן בוטא אסביה עצה להורדוס לבנות בית המקדש משום שהרג לחכמי ישראל וכבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם, שהוא הבית המקדש. ובגמרא אמרו דתמיד של שחר מכפר על עבירות היום ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות הלילה. ויש שמהפכים הגירסא, דתמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של ערב מכפר על עבירות היום, משום שהוקשה להם איך יכפר תמיד של שחר על עבירות היום קודם שחטא, והרי זה כמו שהיה בכהן ראש הקתולים ברומא שהיה נותן בעד בצע כסף שטר מחילה למפרע על כל העבירות שיחטא במשך חצי שנה או במשך שנה, לפי ערך הכסף שנתנו לו, אשר חלילה וחלילה להיות כן אצלנו. אבל כבר כתב בספר העקידה שהגירסא הראשונה היא העיקרית, אלא שתמיד של שחר היה משפיע קדושה על אנשי ירושלים שלא יחטאו כלל כל היום, ותמיד הערב היה משפיע קדושה שלא יחטאו כל הלילה.
ובגמרא נדרים דף ל"ט איתא שבית המקדש נברא קודם שנברא העולם. וכוונתם בזה לומר שאי אפשר כלל קיום אומה הישראלית בלא בית המקדש, שממנו תוצאות חיים לכל האומה. וכיון שכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל והתורה וישראל ותורתו אי אפשר בלא בית המקדש, אם כן כשברא הקב"ה את העולם כבר היה במחשבתו בנין בית המקדש.
ועל פי הדברים האלה היה בית המקדש החוט האחד המאגד ומקשר כל בית ישראל בינם לבין אביהם שבשמים, כי כולם היו צריכים למטר ולפרנסה והיו פונים לבית המקדש שיתן להם ה' פרנסתם, כמו שאמר שלמה, וכיון שהיו באים לבית המקדש היה כבר משפיע עליהם קדושה וטהרה להיות עם קדוש לה' אלקיו, אלא שאף על פי שנעשו יראי אלקים אבל עדיין היו צריכים לדעת מעשי ה' ומצוותיו ואיך לקיימם, שהרי אי אפשר לעם כולו להיות גדולי תורה וביחוד היו צריכים ידיעה בהנהגתם בין אדם לחבירו במשא ומתן ובכל עסקו עם הבריות ואיזו היא הדרך הטובה שיברור לו האדם, אבל לזה היתה כבר פעולת הכהן הגדול גדולה על העם, כי בהיותו כמלאך אלקים בכל הנהגותיו, והיה הן שלו ולאו שלו צדק וכל מעשיו לשם שמים, ואהב את כל אדם כנפשו, ממנו ראו כל העם ולמדו לעשות כמעשיו של איש אלקים זה. וכיון שהיה אחד העם בא אל השוק לעשות איזה משא ומתן, היה נזכר מיד איך הכהן הגדול עושה, והיה עושה כמוהו. ומעשי הכהן הגדול, היו תורה חיה לעיני כל ישראל, שלא לרמות את הבריות ושלא לשנוא את הבריות ושלא ידבר שקר ורכילות ולהיזהר מהוצאת דיבה, ולהיזהר בכבוד כל אדם ושיהיה כבור חבירו חביב עליו כשלו, וכל שכן שלא יתכבד בקלון חבירו.
וכיון שחרב הבית ובטל הכהן הגדול וראו שאי אפשר לעם ישראל להתקיים בלא בית המקדש ובלא כהן גדול, ראו חכמינו זכרונם לברכה לתקן לעם ישראל בגולה ובכל מקום שיהיה, בתי כנסיות ובתי מדרש שיהיו להם במקום בית המקדש והתפלות במקום הקרבנות שהיו מקריבין בבית המקדש, כי תפלות כנגד תמידין תיקנום, וכמו תמיד של שחר היה משפיע קדושה על איש ישראל שלא יחטא כל היום, אף האיש הבא לבית הכנסת ומתפלל תפלת השחר בכוונת הלב בטוח הוא שלא יחטא כל היום. וכן כשמתפלל בערב תפלת מנחה ומעריב בטהרת הלב, בטוח הוא שלא יחטא כל הלילה, כמו בתמיד של בין הערבים. ובמקום הכהן הגדול יהיה הרב שבכל עיר ועיר ובכל דור ודור שממנו ילמדו לעשות כמעשיו הטובים וכנהגתו הישרה, שהיא כולה לשם שמים, והיה להם בית הכנסת ובית המדרש למקדש מעט, והרב לכהן גדול ומקום הרב הוא כמו בית קדשי הקדשים, ובזה יש תקוה לעם ישראל בגולת להתקיים.
וכן היה באמת עד ימינו אלה שהרבנים בכל הדורות היו ממלאים מקום הכהן הגדול בהנהגתם הטהורה, והתכבדו על כל העם שידעו שאין כוונת רבם אלא לשם שמים ולטובתם, וממנו למדו לעשות כמעשיו הטובים, שהיו דוברי אמת בלבבם כרב ספרא, ולא דיברו אחד בפה ואחד בלב ולא התנהגו לעולם בערמה ומרמת שועלים חלילה, והיו צדיקים באמת ואהבו לומדי תורה וכל אדם, ואשרי דורם שהיו להם רבנים כאלה. אבל בימינו האחרונים כבר נמצאים רבנים ומנהיגים מתי מספר בישראל שאוחזים מעשי שועלים בידיהם, שכל מעשיהם רק לטובת כיסם ועצמם. אלא שעדיין לא אלמן ישראל, תהלה ה' מרבנים גדולים בתורה ויראה ובכל מדה טובה, והם באמת עתה מעוז היהדות בדורנו הפרוץ. אבל התמעטות לומדי התורה בזמננו והתרבות פוחזים וריקים השונאים את התורה ולומדיה, נותנות מקום לירא, שיתרבו רבנים ומנהיגים ריקים מתורה ויראה, הלובשים אדרת שער רק למען כחש, וכל מזמתם רק בצע כסף ושונאים כל אדם בכלל ורבנים ולומדי תורה בפרט, ומהם יראו צאן מרעיתם למאס את התורה ולומדיה, וסוף היהדות בסכנה.
וזאת היתה כוונת רבותינו ז"ל בראותם שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שהיו מהלכים בדרך, כלומר שחשבו חשבונות של כלל ישראל בדרכו הארוכה בגולה, וראו שאין עצה אחרת לקיום ישראל רק לעשות לו בגולה בכל מקום ישיבתו בית המקדש עם כהן גדול. אבל כשהגיעו להר הבית הזה שהקימו להם בגלותם, ראו שבאחרית הימים תתמעט התורה תמעט דעת אלקים והאמת תהיה נעדרת, והעומדים בראש כל עדה, יהיו אנשים שאין האמת ואהבת ה' ועמו נר לרגלם כלל, ורק בערמה ומרמת שועלים תאחז ידם, ואז המצב של היהדות כולה בסכנה יותר מאילו לא היו כל מנהגים בישראל, כי אז לא היו להם ממי ללמוד טוב אבל גם לעשות רע לא היו יודעים, תחת אשר עתה יש להם ללמוד לעשות רע, ולפיכך התחילו בוכים ואמרו המקום שנאמר בו והזר הקרב יומת, כלומר דבעינן כהן גדול קדוש וטהור בכדי ללמוד ממנו לעשות טוב ועכשו אנשים שועלים הלכו בו, שזה גרוע ומזיק יותר להיהדות מאיש זר שאינו לא כהן גדול ואינו שועל לכל הפחות. וזהו שהשיב להם ר' עקיבא לכך אני משחק, כלומר לכך גופה שאתם אומרים שבמצב כזה אי אפשר להיהדות להתקיים עוד, וכיוון שאנו יודעים בטח שהיהדות לא תתבטל לעולם אם כן מוכרח הדבר, שבהגיע היהדות למצב כזה שאי אפשר לה להמשיך קיומה עוד, אז יבוא משיח, שהרי אם לא יבא תבטל היהדות וזה הלא הבטיחנו הקב"ה שלא תבטל.
ותשובת ר' עקיבא הבטוחה, והודאית, תוכל לתת תקוה שלמה בלב כל הכואבים על מראה הדור הפרוץ הזה, ורואים סכנה להתורה והיהדות במעשה הדור המופקר הזה אשר פרק מעליו עול מלכותא דרקיע ועול מלכותא דארעא וניתק מעליו כל המוסרות האנושיות, שאך פחד שווא הוא, ואדרבה אם באמת יש כעת סכנה להיהדות, אז התקוה משחקת לפנינו שיבוא המלך המשיח. וכמו שאמר ר' עקיבא לכך אני משחק, כי כשתתקיים נבואת אוריה ציון שדה תחרש, כלומר שציון של ישראל יעשה הפקר לכל בור וריק, כשדה שהיא הפקר לכל הרוצה לעבור בה ולדרוך עליה, אז תתקיים מיד גם נבואת זכריה, וכמו שאמר גם ר' אליעזר בסוף מסכת סוטה, בעקבות משיחא חוצפא יסגא כו' וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת. כלומר סימן גדול הוא לנו לביאת המשיח, החוצפא שיסגא והאמת שתהיה נעדרה. ואין כוננת ר' אליעזר לומר שקודם ביאת המשיח מוכרח להיות חוצפה ושקר, כי כבר אפשר שיבוא משיח בדור שכולו זכאי, אלא כלומר כשתהיה חוצפה הרבה והאמת נעדרת, אז מוכרח משיח לבוא, מפני שכבר אי אפשר להיהדות להתקיים עוד במצב כזה, וכתשובת ר' עקיבא הנ"ל. וזהו שאמרו בגמרא (סנהדרין צ"ח,א) שאין בן דור בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. ולכאורה אינו מובן אם אפשר לו לבוא בדור שכולו חייב, אמאי לא יבוא בדור שמחצה חייב ומחצה זכאי. אלא זוהי כוונתם, כי בדור שכולו זכאי ראויים ישראל לביאת המשיח על פי הדין, אבל בדור שכולו חייב מוכרח הוא לבוא מפני סכנת קיומה של האומה הישראלית והיהדות. אבל שמחצה זכאי ומחצה חייב, עדיין אינם זכאים לביאת המשיח כיון שמחצה חייב, והיהדות אינה בסכנה משום שיש עדיין מחצה זכאי, שלא יניחו להיהדות להבטל, ולפיכך אפשר לו שלא יבוא בדור כזה של מחצה על מחצה.
(דברי רד"ך, דרוש ג, נחמת רבי עקיבא)
הרב הגאון ראובן דוד בורשטיין, מחבר ספר "דברי רד"ך" (ורשה, תרפ"ז), מתלמידי רבי יצחק יעקב רבינוביץ מפוניבז ורבי חיים הלוי סולבייצ'יק ומחשובי הרבנים בליטא, היה רב בלובשוב שבמחוז פינסק ואב"ד בקמניץ דליטא שבמחוז בריסק. מלבד גאונותו בהלכה, היה בקי במקרא, בדקדוק הלשון ובאגדה והיה דרשן מופלא. היה בעל מידות של תלמידי חכמים נקיי הדעת וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות וברוח טובה. בפתח ספרו מזכיר שכתב ספר נוסף "שו"ת זכרון יהושע" על ארבעת חלקי השולחן ערוך, אך נמנע מלהוציאו לאור בשל הוצאות הדפוס. וחבל על דאבדין. זכה להערצה רבה מאת גדולי דורו. הרב בורשטיין נרצח בשואה.
אחיו רבי אברהם אהרן הכהן בורשטיין, הרב מטבריג, היה ר"מ בישיבת סלובודקה בהיותו בן 18, גורש במלחמת העולם הראשונה לרוסיה והעביר שיעורים בלשון הקודש בישיבה שנוסדה בעיר באגאראדסק. עלה בסוף ימיו לארץ ישראל וכיהן כראש ישיבת מרכז הרב במקביל למרן הראי"ה קוק זצ"ל, עד לפטירתו בשנת תרפ"ו. בפתיחת הספר "דברי רד"ך" כתב אחיו דברים לזכרו.
אביהם הרב יהושע הכהן בלומנטהל היה רב בעיר לאזדיי ובעיר מארימפאלי ור"מ וראב"ד בביאליסטוק, ובסוף ימיו רב בקמניץ דליטא.
בראש השנה ת"ש, נכנס הצבא הגרמני לקמניץ-דליטא, ושהה שם שמונה ימים, עד לכניסת הצבא האדום. קמניץ-דליטא צורפה לרפובליקה הסובייטית הביילורוסית. בניין הישיבה הגדולה הוחרם והפך להיות מועדון ובית-קולנוע. בתחילת מבצע "ברברוסה" נכבשה העיירה ע"י הצבא הגרמני שהחל מיד בחטיפת יהודים, בהתעללויות בהן ובשוד רכושם. כעבור מספר ימים נרצחו 100 צעירים יהודים שהואשמו בקומוניסזם. היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, לשלם זהב ככופר, להקים יודנראט וכח שיטור. בסוף שנת 1941 גורשו כשליש מיהודי קמניץ-דליטא לגטו פרוז'נה. ובתחילת 02.1943 הם נשלחו לאושוויץ. בעלי מקצוע ובני משפחותיהם שהושארו בקמניץ הועברו לגטו שהוקם ב- 1.1.1942, אליו הועברו יהודים מהמושבות החקלאיות בסביבה. היהודים חיו בגטו בתנאי צפיפות וברעב, עד שהועברו ב9.11.1942 בעגלות לרכבת וגורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה.
ראה: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, וראה אודות הרב ראובן דוד בורשטיין ב"מאמר מרדכי" מאת הרב מרדכי שוואב, ובמאמרו של הרב יהודה גרשוני בספר הזכרון לקהילות קמניץ דליטא זסטביה והקולוניות, תל אביב 1970, עמ' 50-54.
