קטגוריה: אישים הי"ד

בהגדה של פסח שמונה והולך טובות של המקום עלינו הוא חושב גם את הטובה: "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עונותינו".

וקשה טובא איזה תועלת יש בטובה זו שבנה לנו הקב"ה את בית הבחירה אם החריבהו אחרי כן? ואיך יעלה על הדעת שאנו היושבים בגולה נספר על הטובה הזאת שכבר איננה? הרי זה דומה למי שהיו לו בנים ומתו רחמנא ליצלן. והאב יושב ומודה להקב"ה על אשר נתן לו בנים!

אכן כדי להבין את המאמר הזה, שבצדק אנו מודים לד' על בנין בית הבחירה אף על פי שאיננו עכשו, עלי להמתיק את הדבר במשל.

שני אחים היו בארץ, האחד היה עשיר ואדיר בנכסים, בעל אחוזות, וערים ועיירות רבות נפלו בחלקו. ולהשני היה רק כפר אחד, אך היה בעל חוב גדול לגנזכי המלוכה, והכפר עמד להמכר בכדי לגבות את החובות.

אז יעצתהו אשתו שיפנה לעזרה לאחיו העשיר האדיר שיעמוד לימינו, ולא יתן לנקש את הכפר בעד חובותיו. וישמע הבעל לעצת אשתו ויבא אל אחיו לחלות את פניו על הדבר הזה. האח קבלהו בסבר פנים יפות, ויקן לו בית גדול, בית חומה, בעיר גדולה, למען יוכל לשלם לנושיו משכר הדירה. כי אמר אחיו אם אשקול על ידך את הכסף אשר אתה חייב, אז לא ישאר שום זכרון מהטובה אשר עשיתי לך, כי אתה תמסור את כל הכסף לידי נושיך. מה שאין כן אם קניתי לך בית, אז תשלם את החוב משכר הדירה, והבית ישאר לך.

אבל לא כאשר דמה האח העשיר כן היה, כי באשר נודע לנושי אחיו שיש לו בית חומה בעיר הגדולה אז עלו על ביתו וימכרוהו בכסף מלא ויגבו את חובותיהם.

כשמוע אשתו את הדבר הזה התלוננה באזני בעלה על אחיו, שלא הושיט להם עזרה ממשית אחרי אשר הנושים נקשו את הבית. אך בעלה שהיה איש נבון הסביר לה שהיא שוגה במשפטה, וכי טובה גדולת עשה לו אחיו, וכי הוא שבע רצון שלקחו את הבית. כי לולא הבית שהיה לו מה שקנה לו אחיו, אז היו לוקחים בדין את הכפר, והיה נשאר עם משפחתו בעירום ובחסר כל. ועכשו שפכו הנושים את חמתם על הבית ולקחוהו בעד נשים שהם נושים בו, והכפר נשאר לאחוזתו תמיד.

בנידון דידן צריכים אנו לזכור מאמרם ז"ל: הקב"ה שפך חמתו על עצים ואבנים, כלומר החריב את בית הבחירה, וגבה בזה את חובו. ולולא העצים והאבנים של המקדש היה שופך חמתו עלינו, ואז חס ושלום אבדנו כלנו אבדנו. וזהו מה שאנו מונים בתוך מעלותיו של הקב"ה גם את המעלה הזאת: שבנה לנו את בית הבחירה כדי לכפר על כל עונותינו, שנצא בלתי נזוקים וחיים וקיימים כיום הזה. והפירוש לכפר על כל עונותינו, היינו על חורבן המקדש נתכפרו עונותינו, ולכן נם חרבונה זכור לטוב.

(מאורות נתן, חלק ב)

—

הרב נתן נטע לייטר הי"ד נולד בתרכ"ט (1869) לאביו הרב דוד דוב אב"ד זוואלוב.

הרב למד תורה בקדושה וטהרה, והתנהג בחסידות ובפרישות מיום שנכנס בעול התורה והמצוות. וכל ימיו הצטיין בעוצם שכלו ורוב חילו בהגותו ויגיעתו בתורה.

בשנת תרמ"ב (1882) נולד אחיו הקטן הרב  אליעזר הי"ד, שהיה לתלמידו. גם האח הצטיין בזכרון ותפיסה יוצאים מן הכלל ובלימוד בהתמדה עצומה. בית אביהם הרב היה מקום תורה מובהק, שם עסקו הבנים בלימוד ש"ס ופוסקים  בצוותא, התפלפלו, בחנו איש את אחיו, שתפו זה עם זה את חידושיהם, והתחנכו בחכמת הנהגת הרבנות. האחים הוסמכו על ידי הרב שלום מרדכי שבאדרון, הרב מברז'אן. הרב נתן נטע נתמנה בשנת תר"ס (1900) לאב"ד זלאזיץ שבגליציה המערבית, והרב אליעזר התמנה בשנת תרס"ט (1909) לרב בטרמבובלה. בימי מלחמת העולם הראשונה ברח הרב נתן נטע לבודפשט, וכעבור שנה לווינה. לשם גם ברח אחיו לאחר שהרוסים כבשו את טרמבובלה, ושם נפטרה אמם, הרבנית חיה ע"ה.

לאחר המלחמה חזר הרב אליעזר לעירו ואחיו, הרב נתן נטע, עבר ללבוב שם נתמנה כדיין וממלא מקום הרב. אחר כך כאב בית דין בבית דינו של הרב אריה לייב ברודא.

בשנת תרע"ה (1915) הופיע מאמר של הרב נתן נטע בספר "רבותינו שבגולה".

בתרצ"ו (1936) הוציא את ספריו מאורות נתן ב"כ – שו"ת ואגדה. בנו, הרב זאב וואלף חיבר את שו"ת בית דוד תרצ"ב (1932), בהיותו אב"ד בפיטטסבורג. בשנת תרצ"ג (1933) הוציא לאור את ספרו "דברי חיים ואמת" בעילום שם (הספר הודפס שוב בשנת תשנ"ט ע"י נכד המחבר, הרב יעקב מרדכי לייטר). בשנת תשכ"ד יצא לאור ספרו של הרב נתן נטע הי"ד, ש"ות ציון לנפש חיה. את הספר הוציא לאור בנו הרב זאב, שאף הוסיף לספר גם את תשובותיו.

אשתו של הרב נתן נטע, הרבנית חיה עטיא ע"ה בת הגאון החסיד הרב דוד מאיר ז"ל מלעלזא, נפטרה בלבוב בי"ב טבת תרצ"ט.

כשכבשו הרוסים את העיר בתחילת מלחמת העולם השניה המשיך הרב נתן נטע בעבודתו, ודאג לענייני הקהילה. הרב נורה ונהרג בלבוב בשנת תש"ב (1942) בהיותו לבוש בטלית ומעוטר תפילין, באקציה של סוף אוגוסט, וקבור בקבר אחים שם. בנו כותב, שהרב היה מן הראשונים שנהרגו על קדושת השם בלבוב. "ומפי השמועה נודעתי שהגרמנים הארורים יסרוהו ביסורין נוראים מקודם" (מתוך הקדמת "ציון לנפש חיה").

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אלה אזכרה ה עמוד 102, וונדר גליציה ג עמוד 494, ספר זכרון לקהילת טרבובלה מתמונה  101 ומתמונה 322, אידישע וועלט, אהלי שם.

שבת הגדול – מכלל דאיכא קטן, ואיזה שבת נקרא קטן? ואי משום נס הגדול שהיה בו, איזה נס קטן מזה?

ונראה בהקדם מה שכתב בספר סידורו של שבת, שרש ששי ענף ב' אות כ', בהא דאמרו אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין, כי ידוע שקדושת השבת תוכל לחופף על האדם כל ימות השבוע, היינו בשלשה ימים הראשונים עוד שורה עליו מקדושת השבת העבר, וג' ימים השניים מתחילה להתנוצץ על האדם קדושת השבת הבא, וממילא אלו הרשימות והפגמים העוברים וסרים מעל האדם מפחד אור קדושת השבת מתייראים לגשת אל הקדש אף בהתנוצצות קדושת השבת, וכל זה הוא כשלא ירגיל האדם את עצמו בימי החול במהותי הרעות כלל. אבל אם הרגיל עצמו בימי החול בסוגי הרעות, כהה האור הגדול אשר עליו. וכמו שעמוד הענן היה משלים לעמוד האש, כן בקדושת השבת. ואדם הזוכה לאורו האחד משלים לחבירו, ובעת השלמה משתמשים שתיהם יחד, ונקרא באותו הרגע קדושת שתי שבתות עליו. ובאשר יזכה להשלים הג' ימים השניים כאחד בקדושה ובטהרה, אז בשבת הבא נעשו שתי שבתות העבר והבא כאלו הם שבת אחד. עד כאן.

ויש להסביר, כי שבת הראשונה עד שלא קדמו לה ימות החול בקדושת שבת העבר מורה על מדת הענווה דלית לה מגרמה כלום, רק ששורה על האדם קדושת השבת והענווה מביאתו לידי יראה. ואחר כך כשעוסק בתורה כל ימות החול, ביראתו הקודמת, תורתו מתקיימת. ובשבת השני שכבר השלים ששת ימי המעשה עם קדושת השבת הוא בחינת שלום. וכמו שמבואר בסדורו של שבת שם. ואם כן בשבת השני מתאחדים אורייתא קוב"ה וישראל. קוב"ה מתואר במדת ענווה, כאמרם כל המתגאה כאלו דוחק רגלי השכינה. ישראל – כל הקומה שלימה היא מדת השלום. ואורייתא – שעוסק בתורה בחול, שהיא בחינת שבת, כמו תלמיד חכם שנקרא שבת, וכשמתאחדים יחד הוא שבת גמור…

בפסח שהוא זמן גאולה הכללית, שבו נגאלו ובו עתידין להיגאל ושאז יהפוך אל העמים שפה אחת, כמו שנאמר ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד – נצטויינו לאכול בו פסח מצה ומרור. פסח – מדת השלום, שעל ידי אחדות ישראל האמיתית אין רשות למשחית לבוא אל בתיהם. והפסח נעשה לסמל האחדות לעם ישראל. ויוצאין כל ישראל בפסח אחד. שחיטת הפסח, בביטול המזל תחת רשותו יתברך, זהו האות והסבה שיתאחדו בשלימות. לכן נצטוינו לטבול אגודת אזוב. מצה – מורה על ענווה, כמו שכתבו המפרשים, שהיא נמוכה בלתי שום התנשאות כחמץ שמתגדל ומתנשא למעלה. מרור – מורה על התורה, כדאיתא בזוהר הקדוש בחומר ובלבנים בחמר דא קל וחומר, ולבנים זה לבון הלכה, ותלמידי חכמים ממררים את חייהם ומנדדים שינה מעיניהם לעסוק בתורה. ולפיכך הלל היה כורך פסה מצה ומרור ואוכלם ביחד, כאמרם שמדת ענוה יתירה היתה בהלל, ולכן קירב את הבריות לתורה וגייר גרים (שבת ל"א), לזו היא מדת השלום, וזכה שהלכה כמותו, והוא בחינת תורה. והיה כורך ענוה, תורה ושלום, זה פסח מצה ומרור, קוב"ה אורייתא וישראל חד…

נחזור לדרושנו לבאר על פי האמור אמרת חז"ל בפסחים ח': בשכר שלשה ראשון זכו ישראל לשלשה ראשון, להכרית זרעו של עשו, ולבנין בית המקדש, ולשמו של משיח (שביתת הרגל דפסח, ודחג, ונטילת לולב, שנקראו ראשונים, זכו לג' ראשון. רש"י). שביתת הרגל דפסח – הוא מדת הענווה, השבתת שאור לאכילת מצה, ובזה מכריתין זרעו של עשו, כמו שאבינו יעקב עליו השלום נצחו בהכנעתו כמבואר לעיל. שביתת הרגל דחג – רומז לתורה, כי כשאדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה, בוטל מדברי תורה, אבל בחג הסוכות, בזמן אסיפת תבואת השדה, עוסקים בתורה. ובזה בונין בית המקדש, כדאיתא בשלהי מנחות כל הלומד תורה בלילה כאילו בנה בית המקדש, שנאמר העומדים בבית ד' בלילות. עיין שם. ולקיחת ד' מינים – מורה על האחדות והשלום, כמבואר במדרש אמור, שכל ד' כתות ישראל מתאגדים כאחד, ובזה זוכים לשמו של משיח בן דוד, שלמה שמו שיקרב ויאחד את כלי ישראל.

והנה החדש הזה הוא ראש לכל הראשונים אשר נאמרו לעיל, כמו שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, שבו אוכלים פסח מצה ומרור. ואמרו ז"ל ותהא שמחתכם שלמה אפילו מי שהוא עני, שיתקרבו כל הלבבות של ישראל יחד. וכשנצטוו ישראל בראשון לחדש על שלשה דברים אלו ושמרו שבת הראשונה, ואחר כך בכל ששת ימי המעשה היה עליהם קדושת השבת, ועסקו במצות התורה שנצטוו בעשיית הפסח והמצה, וכשבא השבת השניה היה עליהם קדושת ב' השבתות יחד, במבואר בספר סידורו של שבת הנ"ל.

ולכך נקרא שבת זה בשם שבת הגדול, שהוא גדול משבת שלפניו בזה שבו נעשה אורייתא, קוב"ה וישראל חד, ובו נתאחדו בכל הגדולות ביחד: בקוב"ה נאמר כי גדול ד'. אין גדולה כתורה שמגדלת לומדיה, שנאמר יערוף כמטר לקחי, עיין בספרי שם. בישראל, כי מי גוי גדול. וזהו שבת הגדול בכל מיני גדולות, ובזכותו בא יבא יום הגדול. והנביא צווח שמעו בקולי, הוא התורה, קול יעקב, והייתי לכם לאלקים הוא מדת הענווה, שהמקום  שורה בתוכם, ואינו דוחק רגלי השכינה, ואתם תהיו לי לעם, שיהיה גוי אחד, לאחד ג' בחינות אלו.

(דרוש א' לשבת הגדול, יחי ראובן)

—–

הרב ראובן זהמן סג"ל הי"ד ב"ר צבי מנחם זצ"ל, נולד בגרידה בתרמ"ה (1885). הוריו גדלוהו על ברכי התורה. אביו שהיה מו"צ בוורשה, הרגילו תמיד בדברי נועם ומוסר לפלפל בתורה ולמד אתו מתוך הדחק בעיון רב. אימו הרבנית חנה מינדיל ע"ה חנכה אותו והטריחה את עצמה הרבה כדי שלא יבטל מדברי תורה.
לאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו, הרב יהודה אריה ליב דזיאלאווסקי, בעיר קורטשוב (קארצ'ב), במשך חמש עשרה שנה במהלכם עסק בתורה וכתב את חידושיו.

תחילה כיהן כרב בקארצ'ב שעל יד ורשה, אחר כך היה אב"ד אוטבוצק, שבאותו איזור, והוכר כרבה העיקרי, אף שלא היה לו מינוי רשמי. הוא היה מקובל מאוד על בני עדתו. הסביר פנים לכל, כגדול כקטן. היה מושיט עזרה, תושיה וסעד מוסרי-נפשי לפונים אליו, בצר להם, מעודד ומנחם.

הרב זהמן התפרסם בשל למדנותו הרבה, תפיסתו העמוקה ושקידתו העצומה. הוא נודע כפוסק גאון בהלכה וענה לכל שואליו בבקיאות נפלאה, בדעת יתירה ומיושבת. הבבלי והירושלמי, הרמב"ם והשולחן ערוך היו לפניו כספר הפתוח. הוא התעמק בספרי הראשונים ובפירושיהם והגן עליהם מפני שאלות האחרונים. ביתו שימש בית ועד לחכמים, בו השיב לשואליו והתפלפל בלימוד עם תלמידי חכמים.

הרב היה דורש בסיומי מסכתות, בשבתות תשובה, בראש השנה וביום הכפורים, בשבת הגדול ובכל הזדמנות חגיגית.

בשנת תרצ"ז (1937) הוציא לאור את ספרו "יחי ראובן" בשני חלקים, בהם אסף את דרשותיו ואמרותיו בסיומי מסכתות, בשבתות תשובה ובשבת הגדול. בסוף הקדמת הספר כותב הרב שנחלה בשבת שובה והיה מרותק למיטתו משך חמישה שבועות, וגבר עליו החולי ביום שמחת תורה עד שהיה חשש לחייו ולא יכל לשמוע את סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש. כל בתי הכנסת ובתי המדרשות שבעיר התפללו וקראו תהלים לרפואתו כל היום. וכהתרפא בזכות תפילת הרבים, החליט לחבר את חיבור ספרו עם סיום כתיבת ספר תורה על מנת להשלים את שמחת התורה ואת הדרשות שהחסיר בעת מחלתו. בסוף הספר מופיע קונטרס "וזאת ליהודה" ובו חידושי חותנו זצ"ל על סוגיות הש"ס ושולחן ערוך.

בניו היו דוד, אליהו, אברהם ומאיר (ולפי בת דודתו גם: מרדכי, דבורה, הנדל וחנה).

בנו הרב אברהם (1910-1943) היה פעיל ב"צעירי אגודת ישראל" ונשא לאשה את בתו של הרב בנימין מורגנשטרן בנו של האדמו"ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד, וחתנו של האדמו"ר מאמשינוב.

בין הקורבנות הראשונים של ההפצות הגרמניות על ערי פולין, היו ילדי בית היתומים באוטבוצק. מיד עם היוודע האסון, מהרו לשם הרב ראובן זהמן והרב נתן שפיגלגלס הי"ד וטפלו בסדורי ההלוויות.

בתאריך 26.9.1940 הוחלט על הקמת גיטו אוטבוצק. ב-4.11.1940 נצטוו היהודים באופן רשמי לעבור לגיטו. אלפי יהודים יצאו כל יום לעבודות כפייה במחנות הצבא הגרמני. בהמשך נדרשו מאות צעירים כביכול לעבודה, אך בפועל הם גורשו לטרבלינקה. ב-19.8.1942 החל חיסול הגיטו, כל החולים בבתי החולים נרצחו ואלפים גורשו לטרבלינקה ואושויץ. כמעט כל מי שהצליח לברוח ליערות נתפס ונרצח.

גם הרב, בני ביתו ובני קהילתו נרצחו. הי"ד. (בן אחותו כתב בדף עד שהרב נספה באושויץ ב-1943. בת דודתו כתבה שנספה במיידנק, אך ניכר שיש מספר אי דיוקים בדף זה, כך שאני לא בטוח במידע המופיע שם).

מקורות: ספר זכרון אוטבוצק-קרצ'ב עמ' 171-172 (image 90 באתר), רבנים שנספו בשואה, פרטים על תולדותיו מתוך ספרו "יחי ראובן", אנציקלופדיה של גיטאות: אוטווצק, דפי עד ממאגר "יד ושם", וורשה של מעלה – כפי שמצוטט בירחון הפרדס.

ראה עוד: אלה אזכרה ז עמ' 237, פנקס הקהילות וארשה והגליל עמודים 131 ו-146. למאמר על נכדו הרב פינחס הירשפרונג ממונטריאול ראה בירחון הפרדס שנה כ"ט.

והיה כי יאמר ואליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה שסוף התורה עתידה להשתכח מישראל. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות בנים ובני בנים (מכילתא פרשת בא, כו).

והנה הדעה הראשונה שבמכילתא, כי בשורת השאלה של "מה העבודה לכם" היתה בשורה רעה, היא דעה מובנת, לפי שידוע ששאלה זו היא שאלת הרשע. ובוודאי לא טובה הבשורה שיעמדו שואלים כאלה בקרב בנינו.

אבל הדיעה השניה כי בשורה טובה היתה זאת, תמיהה היא. כי לשמחה מה זו עושה בבנים כחשים כמו אלה. ועוד מה נפלאת היא הסתירה של שני המאמרים הללו הבאים כאחד על פסוק אחד, והם מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה.

הנה כבר טרחו הדייקנים והפרשנים למצוא סימני הטומאה שבשאלת הרשע, דאי משום שאמר מה העבודה הזאת "לכם" והוציא את עצמו מן הכלל, והלא גם החכם מוציא עצמו מן הכלל באמרו מה העדות גו' אשר צוה ה' "אתכם". ועיין בירושלמי פרק ערבי פסחים הלכה ד' שבאמת מגיה הגרסא בבן החכם ושינה, אשר ציווה ה' "אותנו", והיינו מטעם זה, דאילו לגרסא דידן "אתכם" מוציא גם הוא את עצמו מן הכלל, ומה בינו לבין הרשע.

והנראה לי ליישב גרסא דידן, דשפיר מצינו סימן טומאה גדול ברשע. והוא על פי מה שאמר הכתוב שמע בני מוסר אביך, האי "מוסר" דקאמר הכתוב אין פירושו לשון תוכחה, כמו שמורגלים אנו לפרש תמיד לשון מוסר. אלא פירושו "מסורת" מלשון מסירה. וכוונתו כלומר אותן הדינים והמצוות והמנהגים שמסר לך אביך, מחויב אתה לשמוע, דמפני שלא רבים יחכמו להבין חכמת תורה הקדושה וטעמי מצוותיה ואפילו החכמים הגדולים אין בכחם לירד לסוף דעת התורה, מפ"י חכמתם. וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בקהלת, אמרתי אחכמה, אבל היא רחוקה ממני. ומי בא בסוד ה' להבין סודותיו ותכלית הידיעה הוא שנדע שלא ידענו. משום הכי מדרך השלמים להיות זהיר במסורת אבות, וכל אותן הדינים ומנהגים שהיו קדושים אצל אביהם, יחזיקו גם הם את הדבר לקדש. בוא קורא יקר ואחווך עד היכן היו השלמים ששכלם רחב להבין מעצמם ובכל זאת היו נזהרים במסורת אבות, הן בחולין (דף צ"א ע"ב) אמרו חז"ל כתיב ויצא יעקב גו' וילך חרנה, אמר יעקב אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואנכי לא התפללתי, כך יהיב דעתיה למיהדר מיד קפצה לו הארץ. יעויין שם. הרי שמתחלה לא יהיב יעקב דעתיה להחזיק מקום הזה לקדוש, שראוי להתפלל שם, ומשום הכי עבר עליו, אחרי שהוא בעצמו לא מצא בו שום יתרון קדושה. רק שלבסוף חזר מדעתו זה, ואמר שאף על גב כשהוא לעצמו לא יבין בשכלו למה החזיקו אבותיו מקום זה לקדוש, מכל מקום לא בחכמה יומדד כח הקדושה, ואחרי שאבותיו התפללו במקום הזה ומצאו אותו לקדוש, אינו רשאי הוא לבנות על שכלו ודעתו, ומשום הכי חזר גם הוא להתפלל שם. והנה רגילים אנו לשמוע מפי המתפלספים ומתמשכלים, כי המה אינם מהפתאים המאמינים לכל דבר שיאמרו להם הסבתות הזקנות. ואותו הדבר שלפי דעתם ושכלם לא ימצאו בו קדושה, לא יוכלו לשמרה בקדושה.

אבל מה נואלו אפוא האנשים הללו, להעמיד על דעתם הפעוטה בדברים העומדים ברומו של עולם, אשר גם ידיעה בתחלה לא היה להם מעולם על זה. וכי שכלם רחב יותר משכל יעקב אבינו, ובכל זאת גם הוא לא עמד על דעתו ושכלו בדבר כזה שהיה לו מסורת אבות. ומכאן תוכחה מגולה לכמה צעירי עמנו אשר ערו עד היסוד גם ליסודות התורה, כגון שבת, תפילין, ציצית וכדומה, באמרם שלא יבינו בשכלם קדושת תפילין וציצית מהו. ומה יום מיומים שישמרו את השבת בקדושה מיוחדה. אבל איך לא יבושו לזכור, איך שאבותיהם החזיקו את העניינים לקדוש עד שמסרו נפשותיהם על זה. ומקומות שאבותיהם ואבות אבותיהם החזיקום לקדוש, איך לא יבושו לדורסם ברגל ולעבור ולבטל המקום הזה. והרי הראינו לדעת שמדרך השלמים האמתיים להחזיק ולשמוע במסורת אבות בלבד.

ובכך זאת אם בא לשאול טעמי המצוות גם כן, נוכל לתת לו השם "חכם", אחרי שמקיים המצוות כאשר באו בקבלה, גם אם לא ימצא הטעם, רק שאחר כך טורח ויגע לשאול ולבקש הטעם, אין זה מזיק כל כך. לא כן אותו הבן אשר הוא בעצמו בודאי לא ישמור המצווה הזאת שאינו מוצא בה טעם, ואינו רוצה גם לשאול ולהטריח אחר ידיעת הטעם, אלא שיתאמץ עוד להשפיע מרוחו גם על אביו שגם הוא יסור מאיוולתו, לשמור מצוות שאין בהם טעם. זהו סימן הטומאה שברשע. וזהו שתציין התורה אצל שאלת החכם כתיב והיה "כי ישאלך" בנך, כלומר כיון שבא בדרך שאלה, ולא בתור מצוה ומפקד, הרי הוא חכם, ואצל הרשע כתיב והיה כי "יאמרו" אליכם, דכיוון שאינו בא כשואל, כי אם אומר, מצות ומפקד גם לאביו שיסור מדרך הקדש, הרי הוא רשע גמור.

והנה כאשר נבוא להתבונן במצב צעירנו על פי סימן טומאה הזה, אז תמונה מבהילה תצא לפנינו, לחשוב כולם לרשעים כי הלא אצל מי מבנינו לא נמצא סימן טומאה הזה, שכולם לבד שלא "ישאלו" מאבותיהם. אלא עוד "יאמרו" להם שיסורו גם הם מדרך ה'. אכן באמת כאשר נעמיק לראות אז נראה כי לא כצעקתה הבאה עשו, ועוד נמצא בהם זכותים גדולים ומסירת נפש ממש על קדושת הדת והתורה, אשר שלהם גדול משלנו.

(מצח אהרן, חלק ב, דרוש א לשבת הגדול)

—

הרב אהרן וואלקין הי"ד מגדולי הפוסקים, הדרשנים ומרביצי התורה בליטא, נולד בשומיאטש שברוסיה הלבנה בשנת תרכ"ה לאביו ר' יעקב צבי. למד בישיבת וולוז'ין והתחבב מאד על ראש הישיבה הנצי"ב, שכן בלט מאד בהתמדתו ובכשרונו. בהיותו בן 18 התחתן עם רחל סורוצקין, בת למשפחת רבנים מפורסמת ברוסיה. לאחר נישואיו החל ללמוד בכולל בקובנא אצל רבי יצחק אלחנן ספקטור, ממנו נסמך להוראה ולדיינות. תוך זמן קצר נבחר, בגיל שלושים, לכהן כרב בגרוזר בליטא במקום רבי יצחק יעקב רבינוביץ שהתמנה לרב העיר פוניבז'. הרב ניהל ישיבה בגרוזר. שמו התפרסם בזכות ספר הדרשות שהדפיס, שהתפרסם בחמש מהדורות והקנה לו שם ברוסיה ובליטא.

בשנת תרס"ה התמנה לרבנות בעיירה שאד, ובשנת תרע"ב נתקבל כרב ואב"ד בעיירה אמציסלאב (צ'יסלאוו) אשר ברוסיה הלבנה.

בהיותו רב באמציסלאב נעצר על ידי השלטון הקומוניסטי בשל מלחמתו ביבסקציה ונכלא למשך מספר חודשים. גם במעצרו המשיך ללמוד ולכתוב חידושי תורה. חבורו חיבורו "בית אהרן" על מסכת בבא קמא נכתב בכלא, ובהקדמת הספר כתב המחבר: "וכתלי בית האסורים יוכיחו בשעה שגם עלי עבר כוס התרעלה להיות יושב כשבוי בצל קורתם וכו', שמה ישבתי נגדה נא המון כל אסורים, הרוצחים והגנבים וכל ארבע אבות מזיקים וכתבתי את חיבורי".

לאחר מאמצים רבים הצליח הרב להמלט מרוסיה בדרך נס, והגיע לפולין, שם התקבל לכהן כרבה של פינסק הגדולה, ובהמלך כהונתו איחד את קהילת פינסק עם קהילת קארלין הצמודה לקהילת פינסק קארלין.

הוא התפרסם כאחד מגדולי פוסקי ההלכה, והשיב תשובות לכל רחבי מזרח אירופה. כמו כן, היה פעיל גדול בעניינים ציבוריים. הוא השתתף בכנס היסוד של אגודת ישראל בקטוביץ בשנת תרע"ג ונשא שם דברים. בשנת תרפ"ב יצא יחד עם הרב עזריאל הילדסהיימר מגרמניה לסיור באנגליה ובארה"ב לצורך פרסום האגודה ורעיונותיה. במהלך מסעו הוצעו לו משרות רבונת מכבודות בארה"ב, אולם הוא סרב להן. כמו כן השתתף בכנסייה הגדולה בווינה.

מחבר "בית אהרן" על מסכתות בבא מציעא, כתובות ובבא קמא (תרס"ה, תרע"א, תרפ"ג), "מצח אהרן" דרושים (תרס"ח-תרפ"ו), "חושן אהרן" על חושן משפט (תרפ"ז, תרפ"ח), שו"ת "זקן אהרן" (תרצ"ב-תרצ"ח) ופירוש סביב ליראיו על ספר היראים (תרצ"ה).

עם פרוץ השואה הועבר על ידי הנאצים לגטו פינסק. גם בזמן המלחמה המשיכו להגיע אל הרב שאלות מקרוב ומרחוק, והרב המשיך לענות ולהורות. הרב  נרצח בגטו סמוך לפסח תש"א.

מקורות: ויקישיבה, אתר קדם, ויקיפדיה,ספר זכרון לקהילות ליטא, תולדות הרב הי"ד מאת בנו הרב שמואל וואלקין בספר זקן אהרון ח"ב (ניו יורק תש"א). וראה תולדותיו בפירוט במאמרו של הרב אליעזר הכהן כ"צמאן, נעימות התורה, ישורון (2002), הקולמוס והספר, עמ' תתצא.

ברמזי פרה אדומה אמרתי כי על אדם הנטמא זרקו עליו אפר פרה אדומה כדי ללמדו מוסר ולרמז לו שהוא דומה לבהמה, אבל לא לבהמה אשר יש בה רוח חיים ונושאה עול ונותנת חלבה וצמרה כי בהמה זו תועלתה מרובה מאדם הנטמא אשר פרק עול, אלא הוא דומה לבהמה אשר לא נשאה עול ואין בה רוח חיים ונדונה בשרפה, וכן הרשעים בחייהם קרוים מתים ונדונים בשריפה, כי אור של גיהנום שולט בהם. על כן אדם הנטמא יקח מוסר מפרה אדומה ושב ורפא לו. ועיין במשניות קידושין סוף פרק א' מה שכתב הגאון תפארת ישראל על פסוק ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות "נדמו". הלשון "נדמו" זר. ופירש הוא ז"ל אדם שאינו עוסק בתבונה זר מעשהו ונמשל כבהמה, אבל הוא עוד גרוע ממנה. כי בבהמה אשר יש בה תועלת השיגה תכליתה בעבודתה או בעורה וחלבה וכדומה, אבל בפרא אדם אין בו שום תועלת. על כן הוא נמשל כבהמה אשר אין בה רוח חיים אלא רק "נדמה", כלומר רק בצורה ובתמונה היא עומדת, כמו שאומן עושה תמונתה על לוח. וזהו שאמרו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות, אבל לא כבהמות חיות, אלא כבהמות "נדמו" מלשון דמות ותמונה. ועל פי זה פירשתי גם אני הפסוק "נדמו" עמי מבלי דעת, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי (הושע ד') כלומר ישראל רק אז הוא עמי באמת ובפועל אם אוהב את הדעת ויש בו דעת, אבל אם אין בו דעה, אז רק "נדמו" עמי, כלומר אז רק דומה כאילו הוא עמי. אבל באמת אז אין הוא עמי, כי אתה אם הדעת מאסת אז אמאסך מכהן לי, על כן אז רק "נדמו עמי".

ויקחו אליך פרה אדומה וגו'. עיין רש"י ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח צואת בנה. עיין שם. נראה לעניות דעתי, מדרש הנ"ל להורות בא מוסר ואזהרה לבני ישראל שלא יעיזו לטנף פלטין המלך מלכו של עולם. ואם יש בהם קלי דעה אשר לא יחושו על נפשותם, על כל פנים יחוסו על אמותיהם, כי האם מחויבת לקנח צואת בנה. ורבותינו ספרו לנו במסכת קידושין דף ל"א (ובירושלמי פיאה א,א) פעם אחת אבדה אבן טובה מחשן המשפט ואמרו אית מרגלא טבא דכוותא לדמה בן נתינה. וחכמים הלכו אליו לקנות ממנו אבן טובה הנאבדה. אבל אביו היה ישן, ודמה לא רצה להפריעו ממנוחתו. ועל ידי מצות כבוד אב הפסיד אז הון רב. מה פרע לו הקב"ה, אמר רבי יוסי בי רבי בון אותו הלילה ילדה לו פרתו פרה אדומה ושקלו לו חכמי ישראל משקלה זהב. עיין שם. נראה לעניות דעתי, כי גם בספור זה כללו חז"ל מוסר וגערה לישראל, כי בדור פרוץ נאבדה אבן טובה לישראל, ואבן טובה זו מצות כבוד אב ואם. וכדי בזיון וקצף אם אבן טובה הנאבדת לישראל נמצאה אצל דמה בן נתינה והוא מצוין על ידי מצות כבוד אב. וכן גער הנביא יחזקאל עליו השלום בסימן ה' כטובים שבהם לא עשיתם כרשעים שבהם עשיתם, ועל כן באו לידי כך שהוצרכו לקנות פרה אדומה מדמה בן נתינה, כי פרה אדומה עלולה לטהר טומאה ישראל ולהזהירו שיחוס על אמו שלא תצטרך לקנח צואת בנה. ועל פי זה יש לפרש גם כן בפרשת בשלח על פסוק שם שם לו חק ומשפט וגו', במרה נתן להם מצות פרה אדומה ואף על כבוד אב נצטווה במרה, עיין רש"י בפרשת ואתחנן על פסוק כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך במרה, כלומר מפרשת פרה יראה הרואה כי האם צריכה לקנח צואת בנה על כן כל בן ישים אל לבו לכבד אבותיו ויחוס עליהם שלא להביאם לידי מרה, כי מרת לכל אב ואם אם יצטרכו לקנח צואת בנם.

ועוד יש לומר על הנ"ל, פרה אדומה בא לכפר עון העגל. לכאורה צריך בירור, מה ענין הנוגע במת לענין עון העגל. נראה לעניות דעתי כי גם על זה יש להקשות למה יצטרך הנוגע במת סם ותרופה, הלא במקום אחד דרשו חז"ל כי אין לך רפואה מעולה המטהרת מכל זוהמא וחלאה כמי שעוסק במת. וכדברי חז"ל במסכת ברכות דף ה' על פסוק רגזו ואל תחטאו, שאם אין מועיל כלום למנוע את האדם מן החטא ומן יצר הרע, אז יזכיר לו יום המיתה. ואם כן העוסק במת מי יזכור יום המיתה יותר ממנו. ונראה לעניות דעתי כי זכירת יום המיתה יש בו ענין העלול גם כן להדיח את האדם משאתו ולהחיש לו עון ופשע. וענין זה ראה ישעיה הנביא בסימן כ"ב כאשר קרא ה' לבכי למספד אז קלי הדעת מהרו להתענג ולמלאות בטנם באמרם אכול ושתו כי מחר נמות. וכן היה בנימוס אומות העולם אחר כל קבורה התקבצו ועשו משתה ויאכלו זבחי מתים. וכן עשו בני ישראל כאשר השחיתו בראשונה ועשו את העגל, כתיב וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק. ונראה לעניות דעתי כי על כן כתיב בפרשת פרה אדומה סגנון לשון זה כל הנוגע "במת" בנפש האדם וגו', כלומר יש מה שמת בנפש האדם ויש מה שחי בנפש האדם, החומר והגוף מת והולך לאבדון אבל הרוחנית בנפש האדם חי גם באבדן הגוף. ומכוונה עמוקה דברה תורה הקדושה בסגנון זה הנוגע "במת" בנפש האדם, כלומר כי מה שיש לו נגיעה בחומר בגופנית המת יטמא, אבל מי שיש לו נגיעה במה שחי בנפש האדם והולך ליתן דין וחשבון לפני אדון הרוחות, זה ילמוד מוסר. ובאופן זה זכירת יום המיתה לטובה היא. והנה כאשר עשו את העגל ישב העם לאכול ושתו וכל שולחנות נתמלאו קי צואה בלי מקום ועשו כעכו"ם האוכלים זבחי מתים, נגיעה זו טמאה אותם, על כן צוה ה' שתבא האם ותקנה צואת בנה, ופרה תכפר על עון העגל.

(תשבי על פרשיות התורה, פרשת חקת)

—

הרב שרגא פייש הי"ד נולד בשנת תרכ"א (1861) לאביו הרב יהושע פולק בפטרובוסלו (אז הונגריה כיום סרביה).

תלמיד הרב מרדכי לעוו והרב משה צבי רויזניץ. אחר כך היה תלמידם של מהר"ם שיק וה"שבט סופר". היה חתן הרב שלמה קליין אב"ד זענטא. רב בקהילת נאווי בעצעי (טורוק-בעצע), ומשנת תרס"א (1901) רב הקהילה הותיקה בווייצן.שימש גם רב בית הכלא המרכזי בעיר. ניהל ישיבה. בשנת תרפ"ז (1927) פרסם את ספרו "ספר תשבי על פרשיות התורה". צירף לסוף ספרו ליקוטי מכתבי חותנו "עת ספוד" ו"דרשות מהרש"ק". בהיותו אלמן בן 83, נספה בשואה באושוויץ באושוויץ בכ"ה (או בכ"א) בתמוז תש"ד.

מקורות: חכמי הונגריה, קהילות הונגריה, דף עד שרשם בנו הרב יואל פולק מתל אביב.

מקורות נוספים לעיון: פנקס קהילות הונגריה, הגאון שנשכח (ירושלים תשמ"ב) מעמוד 116. "ספר תשבי" יצא בשנת תשנ"ז ע"י נכד המחבר, הרב יעקב יהודה פולק, בתוספת תולדות המחבר ומשפחתו.

למה רגשו גוים, ולאמים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ. ורוזנים נוסדו יחד גו' ה' ילעג למו. – הנה יש שני מיני גליות: גלות הגוף וגלות הנפש.

גלות הגוף הוא מה ששונאי ישראל מענים את היהודים בענויי הגוף בהכאות גופניים ופרוע פרעות בישראל, בהטלת מסים וארנוניות קשים מנשוא וכדומה.

וגלות הנפש זהו כלי זינם של שונאי ישראל החכמים להרע אשר המה יודעים כי לבני ישראל בני עם סגולה וגוי קדוש כל כלי יוצר עליו לא יצלח, ולכן רוצים המה להדיח את ישראל מעבודת ה' יתברך ואינם מענים לכתחילה את ישראל בענויי הגוף אלא אדרבא, מתחברים להם לישראל כמו רעים אהובים, ובדרך אגב הם מתכוונים להסיתם ולהדיחם, מייסדים בתי ספר בעבור ישראל שבהם מלמדים נמוסיהם ותהלוכותיהם הם, וכדומה, ועל ידי זה ממשיכים אחריהם את קלי הדעת שבישראל. ואחר כך כשכבר החטיאו את ישראל בנפשותם מתחילים המה לענותם בסבלותם בענויי הגוף:

ועל זה – יש לומר עומד וצווח דוד המלך עליו השלום: למה רגשו גוים – למה זה רוגשים המה על בני ישראל לענותם בסבלותם בענויי הגוף, ולאמים יהגו ריק – ויש אשר האומות רוצים להגות ולהורות לבני ישראל את נמוסיהם ודרכיהם הריקים הבנוים עלי יסודות חכמת יוונית, יתיצבו מלכי ארץ – יש אשר מתייצבים ומתקוממים מלכי ארץ נגד ישראל – ורוזנים נוסדו יחד – ויש אשר שריהם מתייעצים ביחד עם ישראל, אולם הכל בעצה אחת נגד ה' ונגד משיחו. וכמו שכתוב במדרש מגלת אסתר (ז') ואף גוג ומגוג לעתיד לבוא עתידין לומר שוטים היו הראשונים שהיו מתעסקין בעצות עם מלכיהם על ישראל ולא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים וכו' אלא הריני מזדווג עם פטרונן תחלה ואחר כך אני מזדווג להם, הדא הוא דכתיב יתיצבו מלכי ארץ וגו'. ואיתא הפירוש (בעין יעקב בשם יפה עינים שם) שירצו לעשות פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי ביטולן מהמצוות, ואיתא שם דמוסרותימו היינו תפלין, שרוצים לשלול ממנו אותות היהדות:

ובאופן זה יש לפרש בקשת אסף עליו השלום במזמור פ"ג באמרו: אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד כי נועצו לב יחדו גו' אהלי אדום וישמעאלים גו' עשה להם כמדין כסיסרא וגו'. הנה מדבר בזה על אודות השני גלותים ואומר אלקים אל דמי לך גו' כי הנה אויביך יהמיון – כלומר שונאיך שהם שונאי עמך הומים ורועשים המה על בניך בני ישראל לענותם בסבלותם בענויי הגוף. ויש אשר: ומשנאיך נשאו ראש – שהשונאים –  שונאיך, שונאי עמך מתחברים המה אל בני ישראל ונושאים המה למעלה ראש את בני ישראל, זהו בכוונה כדי להגותם מני מסילת תורה הקדושה ונתיבותיה, זוהי גלות הנפש. ושונה ואומר: על עמך יערימו סוד – יש אשר הם חושבים מחשבות רעות, ועלילות שונות על עם ישראל. ויש אשר: ויתיעצו על צפוניך – שהם מתייעצים עצות רעות על אוצר סגולתך התורה הקדושה, להדיח את בניך היקרים מדרכיה היא. וחוזר ואומר: אמרו לכו ונכחידם מגוי – יש אשר המה אומרים לכו ונכחיד את אומה הישראלית לכלותם, חס וחלילה, מעל פני האדמה. ויש אשר מגמתם פונה בדרך: ולא יזכר שם ישראל עוד – כלומר: שהאומה הישראלית תתקיים אולם, חס וחלילה, בלא שם ישראלי, בלי תורה ואמונה חס וחלילה. כי נועצו לב יחדו – מה שהמה מתייעצים להיות יחד עם בני ישראל, עליך ברית יכרותו, כלומר: עליך – להסיר את בניך מעל גבי עבודתך – אהלי אדום גו' – כלומר: רוצים המה להשוות חלילה את אהלי יעקב, משכנות ישראל הטובים וקדושים לאהלי אדום וישמעאלים, מואב והגרים, להבדיל. ומבקש ומתחנן המשורר האלקי אסף עליו השלום, לאבינו שבשמים: עשה להם כמדין כסיסרא גו' דהנה מדין קדמו את ישראל בעבירה, וסיסרא בחרב, וכמו שמשניהם נקמת נקמתנו, כמו כן תעשה לכל שונאינו בגוף ובנפש וכמו שאומר להלן: אלקי שיתמו כגלגל גו' וידעו כי אתה שמך לבדך עליון על כל הארץ:

(זקני מחנה יהודה)

—

הסופר הרב יהודה אריה ליב ב"ר יצחק בלכרוביץ נולד באוטבוצק בשנת תרע"ב (או תרע"ה).

בשנת תרפ"ז מופיע בעלון דגלנו שמו של יהודה ליב בלכרוביץ מטומשוב מזובייצקי כמי שטרם לקרן "דגלנו", וקרא לקרוביו לתרום לקרן.

בשנת תרצ"ח הוציא לאור יחד עם קרוב משפחתו, הרב יעקב מאיר בידרמן מוורשה, את הספר דגל יהודה, המלוקט ומעובד מכתבי סב אמו, הרב יהודה הלוי קאמינר זצ"ל, חותנו של השפת אמת זצ"ל.

בשנת תרצ"ט הוציא לאור את ספרו, ספר זקני מחנה יהודה. הספר כולל ספר יחוסו של הרב יהודה הלוי קאמינר זצ"ל. בספר מובא יחוסם של צדיקים רבים נוספים, תולדותם ונוסח מצבותיהם, וכן מופיע בספר לקט חידושים מתורתם, והוסיף מחבר הספר חידושים משלו.

הספר זכה להסכמות רבות מהאדמו"רים מגור, מאמשינוב ומסדיגורא זצ"ל, מהאדמו"ר מסוקולוב, מבויאן, מלובלין, מסטריקוב, מסקרנביץ, מפילץ ומאוסטרובצא, ובשם האדמו"ר מבאבוב הי"ד, ומהרבנים הרב צבי יחזקאל מיכלסון, הרב מנחם זמבה, הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק, הרב יהודה ליב צירלסון, הרב משה חיים לאו, הרב ראובן זהמן, הרב יעקב מאיר בידרמן והרב נחמיה אלטר הי"ד.

"מעיד אני עליו מקצת שבחו, אשר מייגע בתורת ה' להיות נקראת תורתו" (מתוך הסכמת הרב נחמיה אלטר הי"ד). "ומה מאוד אשמח ביחוד עם חידושי תורתו של המחבר עצמו אשר המה מלאים בחריפות ובקיאות על דרך הישר בסברות יקרות והערות נפלאות. גם ראיתי דרושיו הנחמדים מיוסדים על אדני פז הגיון התורה ותעודה ומוסיף לחידושי זקניו קצת מחידושיו הנבחרים, אשר המה מפז יקרים" (מתוך הסכמת הרב צבי יחזקאלי מיכלסון הי"ד).

בנוסף הכין המחבר לדפוס את הספר "צאינה וראינה" בשפה העברית. וכן פרסם מאמרים רבים (כגון ממקור ישראל – תורות, שיחות ומעשיות מגדולי ישראל, סדרת המאמרים ממקור ישראל – פתגמים, בדיחות ומעשיות – פורסם בעלון דגלנו, ועוד).

בשנת תש"ב נספה בטרבלינקה הרב אריה יהודה ליב הי"ד. כן נספו אשתו רחל, הוריו, סבו, אחיו ואחיותיו. מכל משפחתו נותרו בחיים לאחר השואה רק אחיו, הרב יעקב יהושע, ואחותו גיטל, שקפצה ונמלטה מרכבת שגרשה את יהודי אוטבוצק למחנה המוות טרבלינקה.

מקורות: דפי עד, הקדמות הספרים זקני מחנה יהודה ותפארת יהודה.

אם על המלך טוב יכתב לאבדם וכו', ובסמוך בבקשת אסתר נמכרנו אני ועמי וכו' מי הוא זה וכו'. וכבר נתקשו בו רבים איך כי שכח מה שעשה הוא בעצמו שהסיר טבעתו ומסרה להמן לעשות כטוב בעיניו עם היהודים לאבדם, רחמנא ליצלן.

והביא בספר חש"ב דברי יקר בשם חתם סופר ז"ל, לכאורה קשה על מה דאמר מרדכי להתך שנאמר ויספר לו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול וכו'. מה רצה בזה להגיד לו את פרשת הכסף, והרי לא נתן, כי המלך אמר לו הכסף נתון לך. גם מה זה ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. ואמרו רבותינו ז"ל ברוח הקודש, ומי לא ידע מאלה. והרי נתן לו את פתשגן כתב הדת הנתן בשושן בגלוי. ואסתר אמרת למלך כי נמכרנו, גם זה קשה, הרי לא נמכרו, אלא בחנם נתנו.

אכן תחבולת גדולה היה בזה למרדכי להגיד לאסתר את פרשת הכסף  אשר אמר המן, והוא הנה בוודאי מחוק המלך ומכל שכן בימים ההם, לענוש אחד מהעמים הנתונים תחת ידם אם עוולה בעם ההוא שהן מורדים במדינה ובמלך וכדומה, ומי יאמר לו מה תעשה בדבר הזה. אך שיעשה המלך בעד בצע כסף ושוחד יקח להרג עם נקי חכם, זה לא נשמע. גם שאר העמים לא יניחוהו לעשות כך, כי היום יעשה כך לעם הזה, ומחר לעם אחר. ומעתה כאשר אמר המן מלשינות על ישראל, ואת דתי המלך אינם עושין להם והם מורדים במלכות, זה היה ניחא לאחשורש. אבל כשאמר, ועשרת אלפים וכו', השיב לו מיד הכסף נתן לך, פירוש, מלהזכיר כאלה שתוק מרצות כסף, כי יאמרו כל העמים כי בשביל כסף עשיתי זאת וימרדו כולם בי, ויורידוני מכסאי. אבל העם לעשות בו, יען כי הם מורדים במלכות. ובודאי בפתשגן הכתב כן נכתב כל דבר שהם מורדים במלכות, ובאמת לא נודע לשום איש שדבר המן מכסף  ליתן למלך, כי יהיה בזה בזיון גדול גם אם היה רק המדובר ממנו כמובן.

אכן למרדכי נאמר ונגלה כן ברוח הקודש מה שאמר המן לשקול. ומעתה אמר לאסתר שתגלה למלך כי הדבר ידוע ונודע לכל כי המן קנה את העם מהמלך, וכאשר נעשה בצאן עשו באומה גדולה. ואין לך בזיון גדול מזה, וגם סכנה למלך כנ"ל. ומאין נודע הדבר, אין זה כי אם המן בעצמו גלה את הדבר (ובוודאי כי כוונתו באמת להפיל את המלך ולבזותו) והיה בזה דבר חכמה גדולה. בזה יש חרב ביד אסתר להפיל את המן, והיינו, את פרשת הכסף אשר כי אמר המן; כי נודע מהמן אשר אמר להמלך, ועל כן צדקה אסתר, נמכרנו בכסף מלא. וכשמוע המלך כזאת, חרד מאד וצעק מי הוא זה וגו' אשר מלא לבו למכור בעד כסף אומה שלמה, והשיבה איש צר ואויב המן הרע הזה, ורבותינו ז"ל אמרו במדרש צר לי ואויב לך הוא, ואויב שעשה כזאת יגלה הדבר למרוד בך.

ודברי פי חכם חן. שפתים ישק.

(מטה יששכר)

—

הרב יששכר דוב ב"ר נח יו"ט ליפא פרידמן נולד בשנת תרכ"ב (1862) ביולניצא (אז אונגריה).

בשנת תרנ"ג כתב הרב את קורותיו של סבו של חותנו, הרב יחזקאל פאנעטה זצ"ל. הספר נדפס לראשונה בשם "תולדות רבנו יחזקאל" בראש הספר דרך יבחר. בשנת תשל"א חזר החיבור והודפס בראש הספר "ים הרחב על מסכת גיטין", בהוצאת נכדו של הרב יששכר דוב הי"ד, הרב אשר שמואל הכהן כ"ץ.

לאחר שכיהן כרבה של דארויץ, מונה הרב בשנת תרפ"ב לרבה של הקהלה הישנה בקארי-מארי (קראלי) טרנסילבניה, רומניה.

הוציא לאור את ספרו "מטה יששכר" בשנת תר"צ (1930). הרב הביא בתוך ספרו גם את דרשת בר המצוה של בנו, חיים בצלאל.

בהקדמת הספר מביא המחבר את ייחוס משפחתו לתוספות יום טוב. בהמשך ההקדמה הוא מודה לאחיו, שמואל-יוסף והלל, שגדלו אותו לאחר שהתייתם בעודו ילד. בגיל שתים עשרה התחיל ללמוד בישיבת רבי שמואל דוד יונגרייז זצ"ל אב"ד בקהילת פעהער דיארמאטה, ולמד גם בישיבת רבי משה דוייטש זצ"ל אב"ד טריאן. אח"כ למד בישיבת מחבר ה"חתן סופר" במטאטרסדורף. נשא לאשה את מרת חיה רחל, בתו של הרב אשר שמואל פאנעטה אב"ד הידאלמאש מחבר כתב היד לספר אש דת על התורה.

בסוף ספרו צירף את הספר "מגילת איבה" אשר כתב רבנו התוספות יום טוב להודיע לזרעו וזרע זרעו עד עולם.

בשנת תרפ"ד (1923) פרסם הרב הי"ד את ספרו בספר גבעת פינחס ובו מובא הספדו על חתנו הרב פינחס יהודה כ"ץ זצ"ל, אב"ד בקיראלי דאריץ שנפטר בגיל שלושים וארבע בהשאירו אלמנה וארבעה יתומים קטניםהרב פרידמן הי"ד .

מאמר ביקורת של הרב פרידמן הי"ד על הבונים בתי כנסת עם מאפייני בתי טפלות,  התפרסם בכתב העת "המגיד".

הספד הרב יששכר דוב על בנו הרב חיים בצלאל זצ"ל שנפטר ביום ח' טבת תרצ"ז מופיע בכתב העת "המגיד".

הרב נהרג על קידוש השם באושוויץ בסיון תש"ד בהיותו בן שמונים ושתים שנים.

לעיון נוסף בתולדות הרב פרידמן הי"ד: חכמי הונגריה, חכמי טראנסילוואניה.

בשו"ת כתב סופר אורח חיים סימן קל"ט בשאלה מי ששולח לעני מאכל ומשתה שיוצא בו ידי משלוח מנות אם יוכל לצאת בזה תרתי כשמתכוון גם למתנות לאביונים, היינו בצירוף שנותן עוד מתנה לעני אחר, או לימא דבעי לשלוח דוקא משלוח מנות בפני עצמו ושני מתנות לשני אביונים בפני עצמם.

וטורי אבן מגילה ז' ע"ב נראה לו דלא יצא, ולא כתב ראיה לדבר. ובכתב סופר הנ"ל אתי עלה מתרי טעמי:

• דאין עושין מצות חבילות, כדאיתא בפסחים ק"ב ע"ב.
• מטעם שכתב במגן אברהם בשם מהרי"ל דאינו יוצא מתנות לאביונים במעות מעשר משום דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, והוא הדין כאן. עיין שם באורך.

ובספר תקון משה על פורים הקשה על זה, וזה לשונו: "ולא ידעתי איך יפרנס משנה ערוכה חגיגה ז' ע"ב דכהנים יוצאים ידי שלמי שמחה בחטאות ואשמות וחזה ושוק, עיין שם, ואמאי הא אין עושין מצות חבילות. ועל כורחך צריך לומר דבכהאי גוונא דאינו מוסיף שום דיבור או מעשה בשביל מצוה האחרת, רק במעשה אחת נעשים שתי מצות ממילא, לא שייך 'אין עושין מצות חבילות' וכו'. וסיים, ומכל מקום טעם שני, משום דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, נכון הוא.

עוד הקשה בספר תקון משה הנ"ל: צריך עיון אי יוצא במשלוח מנות ומתנות לאביונים כשנותן לקטן. והנה במתנות לאביונים ודאי יוצא בנותן לקטן, אבל במשלוח מנוח דעיקרו משום הסעודה יש לומר דבעי דוקא גברא דבר חיובא בסעודה הוי ולא קטן. ואפילו הגיע לחינוך מכל מקום הוי תרתי דרבנן, כמבואר בברכות דף מ"ח לענין להוציא אחרים ידי חובתן, דתרתי דרבנן לא מצי מפיק חד דרבנן, הא מסברא ואי בעית אימא קרא דכתיב 'ומשלוח מנות איש לרעהו' כמותו, דומיא ד'איש', למעוטי קטן. וסיים וצריך עיון.

עוד כתב שם: יש מפקפקים מנא לן לשלוח מנות על ידי קטנים, הא אין שליחות לקטן, וטעות הוא וכו' יעויין שם.

ולולא דברי כתב סופר הנ"ל היה אפשר לומר לפי מה שכתבתי בספרי חמודי אפרים על התורה פרשת  תצוה על מה שכתב בכתב סופר שם למה שהתוספות מדייקו מלשון מתניתין מגילה 'אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים', משמע דמשתה ושמחה שוין. וצריך עיון בשלוח מנות מה דינו דגם כן לא אמור במתניתין. ומסיק למי שמחמיר להרבות בשמחה, יתנהג גם כן לשלוח מנות. ואני הוכחתי שם להיפוך, דבאדר ראשון דלא תקנו מתנות לאביונים, לא שייך משלוח מנות כלל [שוב מצאתי בתוספות יו"ט, שכתב להדיא כדברי במשנה ד' מגילה דבור המתחיל ומתנות לאביונים וכו' והוא הדין משלוח מנות דלתנייהו אלא בשני] עיין שם. והוא על פי דברי אפריון לפרשת זכור עמד על המקרא ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים:

• עיקר התקנת של משלוח מנות למה זה?
• ראוי להבין כיון שבוודאי מצות מתנות לאביונים גדולה ממצות משלוח מנות איש לרעהו, וכמו שכתב הרמב"ם מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים וכו'. ואם כן היה ראוי להקדים בקרא את העיקר, והווא ליה למימר 'ומשלוח מתנות לאביונים ומנות איש לרעהו'.

ותירץ, כי מאחר שהרגישו כי כל הצלתם לא היתה אלא בזכות הצדקה, ולכן ראו לתקן אשר ביום זה ירבו בצדקה באופן היותר טוב ומעולה שלא יתבייש העני, כמו שמצינו במשנה תענית לא היו ימים טובים לישראל וכו' שלא יבייש את מי שאין לו. ויש לומר על דרך זה תיקנו גם הצדקה בפורים לשלוח מנות גם איש לרעהו שלא יתבייש האביון. ולכן הקדימו גם כן בקרא וכו'. ודברי פי חכם חן.

ואתא לפי דבריו באדר ראשון דלא תקנו מתנות לאביונים, לא שייך משלוח מנות כלל, דמשלוח מנות אינו מהעיקר המצוה רק אודות מתנות לאביונים. יעויין שם.

ולפי זה ממילא יוצאים ידי משלוח מנות ומתנות לאביונים כאחת. גן כן דלא שייך כאן אין עושין מצות חבילות וגם לא שייך טעמא דדבר שבחובת אינה באה אלא מן החולין כמובן. וממילא נשמע דיוצא גם כן במשלוח מנות כשנותן לקטן וגם אין לפקפק משלוח מנות על ידי קטן כי לפי דברי ספר אפריון הנ"ל יפלו כל הספיקות. ודו"ק והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(אשל חיים, חלק ב, פרשת תצוה. וכן הובא בוילקט יוסף, תרע"ג, סימן קכו)

הרב חיים אפרים ב"ר אברהם בליטי, דומ"ץ בטארנאליא (Tornal'a היא Safarikovo, בעבר הונגריה, כיום סלובקיה).

בילדותו נפטר אביו ואמו, הצדקת מרת מאטל ז"ל, עמלה רבות לגדלו לתורה ולתעודה בישיבות. למד אצל תלמיד הרב שמואל גינז אב"ד אבראהאם, ולפי "אהלי שם" היה תלמידם של הרב נפתלי שוורץ אב"ד מאד, בעל "בית נפתלי", ושל הרב שמחה בונים סופר רבה של פרסבורג, בעל "שבט סופר".

בהיותו כבן שבע עשרה נחלש עד שהיה חולה מסוכן, ואז הוסיפו לו את השם "חיים". סבל הרבה "ומי כמוני לספר מתלאות, הולכות ובאות, וכל הרפתקאות, דעדו עלי היו כלנה, שנה אחר שנה… רבים רודפי וצרי, לא שלוותי ולא נחתי מנעורי".

לאחר נישואיו עם מרת גיטל אכל על שולחן חותנו, אך תוך זמן קצר ירד חותנו מנכסיו. בנו נפטר בינקותו. התקשה למצוא משרה רבנית, בשל אנשים בלתי ראויים שמונו לתפקידם בשל קשרים משפחתיים. בסביבות שנת תרנ"ח (1897/8) מונה לרב ודיין בקהילת טארנאליא, שם לימד תורה מידי יום בבית המדרש. בהמשך סבל ממחלות ואושפז מספר פעמים בבית החולים. "שלש פעמים לבית החולים נהלוני, על שולחן הניתוחים כבלוני, נתחו את בשרי ופצעוני". תוך כדי תיאור תלאותיו בהקדמות ספריו, המחבר בוטח בה', מצדיק עליו את הדינים ומודה לה' על שהחיה אותו.

בשנת תרפ"ה (1925) פרסם את שני חלקי ספרו "חמודי אפרים" ובשנת תרצ"ה (1935) פרסם את שני חלקי ספרו "אשל חיים" – חלק ראשון של כל אחד מהספרים הללו הוא דברי אגדה לעתים ולמועדים, דרשות והספדים בביאור מקראי קדש על רוב סדרי התורה עם מאמרי חז"ל. ובחלק השני מובאים דיונים על מספר סוגיות בש"ס. בסיום כל אחד מכרכי ספריו הוסיף שו"ת בשם "חיים שאל".

בהסכמה ל"חמודי אפרים" כותב עליו הרב קאפל רייך זצל אב"ד פאסט: הן כל יקר ראתה עיני ספר נאה ונחמד בשם "חמודי אפרים" יכונה, אשר חיבר הרב הגאון המופלג המפורסם לשם ולתהלה סיני ועוקר הרים כש"ת מו"ה חיים אפרים באלאיטי נ"י דומ"ץ דק"ק טארנאלא יע"א וחיבור הלזה מתחלק לשני חלקים, האחד תוכו חידושים על סוגיות הש"ס ובשני מילי דאגדתא, דרשות לשבתות ומועדים. וכפי מסת הזמן שמתי עיוני באיזהו מקומן ומצאתי וראיתי בחידושי הסוגיות חריפות ובקיאות עד להפליא – ובאגדה דברים יקרים מלאים חכמה ומוסר השכל מעוררים לאהבת התורה ויראת שמים. והרב המחבר נ"י בענוותנותו בקש ממני הסכמה להוציא חיבורו לאור –  ולפי דעתי זה אך למותר, כי המפורסם אין צריך ראיה כי נודע ומפורסם בשערים שידיו רב לו בחריפות ובקיאות. ואוהבי תורה יקנו הספר, נחת ינחתו בו כי ימצאו בו דברים המשמחים אלקים ואנשים וגם דעת זקנים נוחה הימנו.

הסכמות נלהבות נוספות, המפרטות את מעלת המחבר ותורתו נכתבו על ידי הרב ישעיה זילברשטיין זצ"ל מחבר ספר "מעשי למלך" ועל ידי הרב מרדכי וינקלר זצ"ל מחבר "שו"ת לבושי מרדכי" (וראה שם בסימן ע' תשובתו לרב בליטי).

הרב חיים אפרים בליטי פרסם מאמרים רבים בכתבי עת ובהם, נטעי בחורים, תל תלפיות, הנשר, ילקוט המליצות, בית ועד לחכמים (תרפ"ח סימן כ"א) וכן ב"וילקט יוסף". כמו כן ניתן למצוא תשובות שנכתבו אליו בספרי השו"ת.

כן הובאו דבריו בספרים של מחברים אחרים ובהם הדרת קודש ועוד.

ילדיו:

בתו חיה שרה אשת הרב ישראל וועלץ דומ"צ בקהילת פעשט.

• בנם הרב משה הי"ד, בנותיהם רחל אשת הרב משה שמעון הלוי הופמן הי"ד בן הרב אברהם דוד אב"ד אדא, מרים, אסתר, מאטל חיה ורבקה.

בתו מרים אלמנת הרב שלמה ברוך עלנער ז"ל (נפטר ה' בתמוז תרפ"ז) התגוררה בקהילת שאלגוי טאריאן

• בניהם שמואל מאיר ויהודה (ליב).

בקובץ הנשר שיצא לאור בתש"ג (1943), העורך כותב שהרב חיים אפרים נמצא בין החיים. הרב חיים אפרים נספה במהלך השואה. שמו הובא לזכרון בספרים "הגדה של פסח אמרי חמודות", "דברי ישראל חלק ג", כמי שנהרג על קידוש ה'. נינתו מילאה עליו דף עד ביד ושם. שמו מופיע ברשימת יהודי טורנלה שנהרגו בשנת 1944. ובעל נכדתו מסר שנרצח ב-1944 באושוויץ. ב"אמרי חמודות" (ירושלים, תשנ"ב) כתב שהרב נהרג באושוויץ בכ"ד סיון תש"ד.

הערה: הערך על הרב חיים אפרים ב"אהלי שם" נראה רצוף אי דיוקים:

• שנת הלידה המופיעה ב"אהלי שם" הוא תרל"ז (1877) לא מסתדרת עם הנתונים המובאים ב"דברי ישראל" (שם ניתן לחשב שבתו נולדה בשנת 1888). גם בדף עד שכתב בעל נכדתו מובא שנספה בשנת 1944 בהיותו מעל 80, כלומר שנולד לפני 1864.
• את השנה המשוערת בה החל לשמש כרב בטארנאליא חישבתי ממה שכתב הרב בהקדמת ספריו, וכן מופיע בספר "חכמי הונגריה". אך ב"אהלי שם" כתב שהתקבל שם לאב"ד בשנת תרנ"א. ב"אהלי שם"
• גם כתב שמחותניו של הרב בליטי הם: הרב מאיר טענענביים אבד"ק פיטנאק, והרב חיים פריעד אבד"ק סעגפעטער, אך ממה שמופיע בהקדמת "אשל חיים" זה נראה אחרת.
• רשימת רבותיו של הרב חיים אפרים ב"אהלי שם" שונה ממה שמופיע ב"חכמי הונגריה".

מקורות: הקדמות ספרי הרב, אהלי שם, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה, דפי עד ביד ושם.

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. להבין הלשון זרעו של עמלק, שגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שאמר הפסוק בפרשת שלח עמלק יושב בארץ הנגב, וכן בשמואל אגג מלך עמלק, והיה צריך לומר עד שימחה עמלק.

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו, השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא ליצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם, וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה. הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק. והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא ליצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז, גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו. ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו ועל השנות החלום פעמים כי ממהר אלקים, ועל משה משה שקרא ד' בסנה בלא פסיק טעמא איתא במדרש (מדרש רבה שמות פ"ב) משל לאדם שנתן עליו משוי גדול וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי וכו', היינו גם כן לשון מהירות, מחה אמחה מהרה כדי שלא ישאר אחריו הרבה זרעים.

(אש קודש)

—

הרב קלונימוס קלמיש שפירא היה מצעירי האדמו"רים בפולין שבין המלחמות, ומן הבולטים שבהם.

בקישור הבא ניתן לראות סרט על האדמו"ר מפיאסצנה.

הרב נולד בי"ט באייר תרמ"ט (1889) בגרודז'יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז'יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז'נסק והמגיד מקוז'ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו"ר רבי חיים שמואל מחנצ'ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ'ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.

בגיל 16, בשנת תרס"ה (1905), נישא לחיה רחל הופשטיין, בתו של רבי ירחמיאל משה הופשטיין. לאחר נישואיו המשיך לגור אצל חמיו, ממנו למד את תורת החסידות, ובפרט את דרך חסידות קוז'ניץ וחסידות קרלין (שחותנו הושפע ממנה, דרך אביו החורג, רבי אשר מסטולין). רבי קלונימוס השתלם גם בחוכמות חיצוניות, הוא דיבר באופן שוטף מספר שפות, וידע לנגן בכינור.

בשנת תרס"ט (1909) לאחר שנפטר חותנו, קבע הרב קלונימוס קלמיש את מרכז פעילותו בעיירה פיאסצנה, עיירה קטנה מדרום לוורשה נתמנה שם לאדמו"ר. בשנת תרע"ג (1913) מונה לרבה של העיירה. בשנת תרפ"ג ייסד את ישיבת "דעת משה" בוורשה  (על שם חמיו), ושימש בה כראש ישיבה במקביל לאדמו"רות בפיאסצנה, בה ביקר בעיקר בימות הקיץ ובימים הנוראים . הרבי היה פעיל בארגון "שומרי שבת" בוורשה, ואחר כך היה נשיא הארגון. בשל מאמציו הקים הג'וינט מטבח עם שבו סעדו לפני הקמת הגטו ואחריו רבים מיהודי פיאסצ'נה שנמלטו לוורשה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנוכח המשבר הגדול ביהדות החרדית, כשרבים מבני הנוער עזבו את הדת, החליט הרבי להירתם לנושא חינוך הנוער. הוא חילק את זמנו בין פיאסצנה לוורשה, שם הקים בתרפ"ג (1923) את ישיבת 'דעת משה'. הוא נודע כאיש חינוך והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, החשוב שבהם "חובת התלמידים" ו"הכשרת האברכים".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נלכד בוורשה המכותרת על ידי הגרמנים. בהפגזות נהרגו בנו, כלתו (בת האדמו"ר רבי שלמה חיים פרלוב הי"ד) ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני מתה גם אמו. למרות האסון האישי, ולמרות הצרה הכללית, סרב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו וורשה. שם המשיך לנהל במסתרים "שולחן חסידי" (טיש) מדי שבת ואף נשא דרשות בהתאם לנסיבות הימים. הרבי מפיאסצ'נה לא חדל לעודד את היהודים הכלואים בגטו גם בשעה שמצוקות הגטו הלכו וגברו. הרבי עשה מאמץ עליון לסייע ליהודים בקיום המצוות בגטו. הוא פעל לאפשר גישה של נשים למקווה טהרה, לאפיית מצה בפסח, לקיום ברית מילה, ועוד.

דרשותיו נמשכו עד סמוך לתקופת חיסול הגטו. את תורותיו בתקופת השואה העלה על הכתב, והחביאם בתוך בכד חלב, בצירוף בקשה כי המוצאם שישלחם לאחיו הרב ישעיהו שידפיסם. לאחר מספר שנים נמצאו הכתבים על ידי פועלים שחפרו בהריסות הגטו. הכתבים הובאו למכון ההיסטורי היהודי בורשה. בשנת 1956, במסגרת תפקידו בסוכנות, עיין מר ברוך דודבדני בחומר רב לא ממוין מתקופת השואה והתגלגל לידו מכתבו של הרבי בו הוא מבקש מאחיו ומידידיו בישראל להדפיס את הכתבים שיתגלו. בעקבות גילוי המכתב חיפש מר דובדבני את הכתבים, ומשמצא אותם העבירם לידי ועד חסידי פיאצ'סנה בישראל. כתבים אלו פורסמו, בספר "אש קודש", בשנת תש"ך.

משהחלו האקציות בגטו, בקיץ תש"ב (1942), נרשם בעזרתו של ר' אברהם הנדל כעובד בשופ של שולץ והמשיך בהנהגתו הרוחנית גם שם. האדמו"ר ניצל מן הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה ביולי 1942, בשל היותו עובד חיוני (בתו של האדמו"ר נחטפה וגורשה להשמדה בטרבלינקה ביום ב' דר"ח אלול תש"ב). זמן מה הוסתר בבית החרושת למטוסים הֶנקֶן. לאחר מכן, בשנת תש"ג גורש למחנה הריכוז טרבניקה (או בודז'ין) שבאזור לובלין ונרצח כפי הנראה בד' או ה' בחשוון תש"ד, יחד עם שאר יהודי המחנה. הי"ד.

אחיו הצעיר היה הרב ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ", עלה לארץ בשנת תר"פ. הוא היה ממייסדי "הפועל המזרחי", ואביהם של השר יוסף שפירא ושל האדמו"ר רבי אלימלך שפירא. בהגיע אליו השמועות האיומות על האסון הגדול שקרה לאחינו בני ישראל באירופה ועל מות אחיו האהוב, לא עצר כח, ונשמתו עלתה למרומים.

• חובת התלמידים (תרצ"ב) –  הדרכה בלימוד ועבודת ה', מיועד בעיקר לתלמידים צעירים. בסיום הספר הודפסו שלוש מדרשותיו. בהוצאות חדשות הובאו תולדות המחבר בסוף הספר.
• הכשרת האברכים – הדרכה בלימוד וחסידות לנשואים. ספר זה מהווה המשך ישיר לחובת התלמידים ומהווה הדרכה לתלמידים מתקדמים.
• מבוא שערים – הקדמות ללימוד חסידות, נספח להכשרת האברכים.
• צו וזירוז – בענייני חינוך, נספח להכשרת האברכים.
• חובת האברכים – ספר המשך להכשרת האברכים, שאבד בתקופת השואה.
• דרך המלך – ספר דרשות.
• דרשה (תרצ"ו) – דרשת שבת תשובה שאמר הרבי בבית המדרש בפיאסצנה.
• בני מחשבה טובה – ספר להדרכת חבורת אנשים השואפים להתעלות בעבודת ה'.
• אש קודש (תש"ך) –  דרשות חיזוק שבועיות שנתן האדמו"ר במשך ימי השואה, מראש השנה ת"ש (1939), עד שבת חזון תש"ב (1942). הספר הזה נחשב לתעודה החסידית האחרונה שנכתבה על אדמת פולין.

(מקורות: ויקישיבה, ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, אתר מט"ח)

קיימים עוד מקורות נוספים רבים, ובהם:

ספר זכרון קודש לבעל אש קודש (תשנ"ד), רב חובל באוניה טובעת – אתר דעת, תולדותיו בהקדמת המוציאים לאור לספר הכשרת האברכים (תשכ"ב), אתר דעת, בסוד משנתו החינוכית של הרבי מפיאסצנה זצ"ל (בית יעקב תשכ"ב 36), דרשות הרבי מפיאסצנה בגטו ורשה (אתר יד ושם), שבת אחת בכפר פינס בצלו של הרב שפירא ז"ל (נרות שבת תש"ה גליון 60), אלה אזכרה ה' 163, אדמורים שנספו בשואה  247, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ"ג, עמ' 166) …

הרב קרליבך מספר על האדמו"ר מפיאסצנה בסרטון הבא:

בסרטון הבא מובאת הרצאתה של הגב' אסתר פרבשטיין – אש הקודש בגיטו ורשה:

תולדותיו הובאו בגיליון 68 של "ישע שלנו":

במדרש רבה (פרשה נ"א סימן ח') אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך, עכשיו שעשיתם המשכן, באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן. אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד לבא, שנאמר הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים. ואומר מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם.

ולהבין תוכן כוונת המדרש, אפשר לומר, על פי מה שידוע מהמפרשים הקדומים שזה שעשו בני ישראל את העגל מפני שטעו אז וחשבו שאין מכבוד הבורא שהוא בעצמו ישגיח על העולם השפל על כן עלה בדעתם שתמיד צריך להיות איזה אמצעי בין העולם השפל ובין הבורא. ומפני טעותם חשבו שזה שציווה להם אהרן פרקו נזמי הזהב היא גם כן כמו שחשבו הם כדי שיהיה דבר חשוב ויקר. וכוונת אהרן היה בזה שדבר חשוב לא ירצו ליתן וממילא יתבטל הדבר.

ועל פי זה פירשתי הכתובים בפרשת יתרו, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, מזבח אדמה תעשה לי. כי מי שהולך בטעות זה חלילה צריך לעשות לאמצעי הזה מכסף ומזהב שיהיה דבר חשוב ויקר מאד. אבל אתם ראיתם איך שאני לבדי דברתי עמכם בלי שום אמצעות, על כן לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, אלא מזבח אדמה תעשה לי וכו'. וזה באלה הכעסתם אותי באלה אלקיך עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן.

וצריך להקדים עוד לזה מדרש רבה פרשת תרומה (פרשה ל"ד סימן א') דבר אחר שדי לא מצאנוהו שגיא כח, בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן, התחיל מתמיה ואומר כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן וכו'. אמר הקב"ה לא כשם שאתה סובר כך אני סובר, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, ולא עוד שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה וכו'. וכבר הארכתי במדרש הזה במקומו.

מצינו למדין שבעת עשיית המשכן נודע שהקב"ה דר בתחתונים ומצמצם שכינתו בתוך אמה על אמה. וזה כוונת אומרן ועכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, שעיקר היה מקום הארון, וזה משכן העדות. וזה אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד וכו'. פירוש, בעולם הזה על ידי האמונה הזאת שהקב"ה משגיח בעצמו בלי שום אמצעי חלילה יתרצה להם, וכן לעתיד לבוא, שנאמר הנה אלה מרחוק יביאו וכו'. פירוש, שיבואו להאמין שהקב"ה משגיח תמיד ולא הסיר את השגחתו אפילו רגע אחת מעולם הזה אף שהוא רחוק. וטעותם היתה העיקר בזה שנתנו גבול לגדלות הבורא, על כן חשבו כי על דבר חשוב משגיח, כי זה הוא לפי כבודו הגדול. אבל באמת אין קץ וסוף לגדלות הבורא והכל כאין נגדו, ואם כן שוב אין חילוק והכל שווין אצלו.

ובזה אני רגיל לפרש מאמר חז"ל שאמרו בשם רבי יוחנן שבכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו וכו', כי מהיות שגדלותו הוא בלתי קץ ותכלית, ואם כן לא שייך לומר שדבר זה הוא לפי כבודו, כי הכל כאין נגדו. ואם כן שוב אין שום חילוק אצלו. וזה על יד גדולתו מוצא אתה ענוותנותו, וזה שאמר נעים זמירות ישראל דוד המלך עליו השלום בתהלים, מי כד' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. פירוש, שמגביה לשבת כל כך שאף לראות בשמים צריך להשפיל את עצמו כמו שצריך להשפיל לראות בארץ, ואם כן על ידי זה באנו לאמונה שמקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון, כי הכל כאין לנגדו, ועל יד גדולתו אתה מוצא ענוותנותו. ודו"ק:

(כוכבי אברהם, פרשת פקודי)

—

הרב אברהם (אברמצ'י) באב"ד נולד בסביבות שנת תר"ם (1880) בזולקווא לאביו הרב ישכר דוב זצ"ל מגדולי חסידי בלז שהיה אב"ד בוסק כממלא מקום אביו משנת תרס"ו ועד לקראת פטירתו בשנת תרצ"ח. עד בואו של אביו לבוסק, גדל הרב אברהם בבית דודו הרב החסיד מנחם מנדיל זצ"ל ב"ר גדליה ואשתו מרת פיגא ע"ה, שנפטרו ללא ילדים.

הרב אברהם סייע לאביו ברבנות ובדיינות, מילא את מקום אביו והיה הרב האחרון ממשפחת רבני באב"ד בבוסק. בשנת תרצ"ד הוא לאור את ספרו "כוכבי אברהם" – "בו ימצא הקורא דרושים ובאורים על חומשי תורה ועל מדרש רבה ומאמרי חז"ל, הכל בדרך דרוש לא רחוק מהפשט ועל פי הקדמות ויסודות נאמנים, ובקצירת האומר, להקל הטורח ומשא מעל העובר ובא מאוהל ספרי, וכדי שיהיה ספרי לפני כל נפש ורוח". בהקדמת הספר מבאר המחבר בענווה יתירה את הסיבות לכתיבת ספרו, ומציג את הספר כנספח וטפל לחיבורו של אביו "אוצר י"ד החיים" (תרצ"ד). המחבר מסביר שמסר לדפוס רק את ביאוריו לספרי בראשית ושמות כדי שיספיק להדפיס את ספרו יחד עם ספרו של אביו. המחבר מוסיף ומסביר שכתב ספר דרשות ולא ספר הלכות ופלפול, בשל צוק העיתים וגודל השעבוד ועול הגלות, המונעים את יכולת הריכוז הדרושה להבנת הפלפול, " והלוואי שיהיה להם", לקוראים, "לב להבין איזה דברי אגדה".

בהקדמות ספריהם כותבים הרבנים לבית באב"ד את הייחוס המשפחתי שלהם בקצרה. ומוסיף מחבר ה"כוכבי אברהם" וכותב שבכוונתו להדפיס בהמשך את מגילת היוחסין שלהם בהרחבה, "בכדי שבנינו יהיו יודעים מקור מחצבתם ונזר שלשלת ראש משפחתינו". ומבאר עוד שם, "ולא עשיתי זאת חלילה להתפאר, רק שעל ידי זה אפשר יראו שילכו בדרך הטוב והישר, ואדרבה אם אדם יודע שהיו לו אבות גדולים וקדושים, זה מביאו להכנעה ושפלות, כי חושב תמיד בדעתו, מה אני נגד אבותי הקדושים…". עיין שם.

הרב אברהם באב"ד נספה בשואה עם כניסת הנאצים לבוסק, לאחר שקלגסי הגסטאפו הופיעו ובעזרת האוקראינים עצרו את הרב ולמעלה משלושים מנכבדי העיר היהודים, הוציאו אותם מחוץ לעיר, הכריחו אותם לכרות לעצמם בור וירו בהם.

כן נספו בני דודו הרב ר' יעקב שלום, עם כל משפחותיהם: הגאון ר' זונדל באב"ד אב"ד קהילת לשנוב ובראד, שהיה מפורסם בתורה ובהוראה ונואם בחסד. הגאון ר' משה באב"ד אב"ד קהילת ברזדוביץ, שהיה גדול בתורה ועובד ה' במסירות נפש. והגאון הרב אברהם באב"ד שמילא מקום חותנו כרב בזמושץ והיה דומ"ץ בפרמישלא, שהיה בעל הוראה נפלא.

מקורות: ספר יזכור לקהילת בוסק – תמונות 87, 217, 289. מאורי גליציה א 364-365, 401-402.

וראה בדף יזכור בספר מעמק הבכא מאת הרב שמעון אפרתי.

—

לקראת ימי הפורים הבאים עלינו ועל כל ישראל לטובה ולשמחה, לא נמנע מלהביא את דברי אביו של הרב אברהם הי"ד, הרב ישכר דוב באב"ד זצ"ל, הדן במה זכה המן לכך שמבני בניו יהיו לומדי תורה:

… ואפשר שהטעם שבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, על פי מה שאיתא במכילתא בשלח שם בסופו, וזה לשונו, רבי יהושע אומר לא בא המן אלא לזכר לדורות, כנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. והנה איחא בגמרא דמגילה דהסרת טבעתו של אחשורוש היה פועל יותר לתשובה מארבעים ושמונה נביאים, ואיתא בספרים שלפעמים נצמח טובה על ידי רשע מתוך עבירתו לרעה, אף שנתכוין לרעה.
וזה כוונת רבי יהושע, דלא בא המן אלא לעשות זכר לדורות, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וכו', ואיתא בערכין דף י' עמוד ב' שקריאת המגילה זה הלילא, וכיון דעל ידו באה טובה לישראל, על ידי כן נצמח לו טובה שמבני בניו למדו תורה בבני ברק.
ועיין במדרש פרשת לך פרשה מ"ב אות ח' על הפסוק ויבא הפליט וכו', ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות. הוא לא נתכוון לשם שמים, אלא אמר אברם זה קנינין הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יצא למלחמה ונהרג ואני נוטל שרי אשתו. אמר ליה הקב"ה שכר פסיעותיך אתה נוטל שאתה מאריך ימים בעולם וכו'. ועיין בפירוש יפ"ת שם הטעם כיון שעל ידי עוג נתגדל אברהם, ואף על פי שהיה מתכווין לרעה מכל מקום המצוה מצד הטוב אשר בה אי אפשר שלא תפעל את פעולתה.
וכן הוא במדרש דברים.
וזה כמו שפירש העיקרים הפסוק כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה, שבשר ודם אי אפשר לו שישתמש בשני כוחות הפכיות שיעניש אותו על מעשים המגונים ויעשה לו טובה על הדברים שעשה, שזה רק יכול הבורא יתברך שמו. ועוד עיין יבמות ע"ח עמוד ב' שהקשו תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על שהמית את הגבעונים, ועיין שם בפירוש רש"י, ומתרץ, אין, דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בצפניה בקשו ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו, באשר משפטו שם פעלו, ופירש רש"י, במקום שדנים לאדם שם מזכירין פועל צדקותיו.
וזה כוונת הכתוב, כי רגע באפו חיים ברצונו, אף שהרגע באפו, אז חיים ברצונו. וכן היה גבי המן, אף על פי שהיה כוונתו לרעה מכל מקום כיוון שבאתה טובה על ידו אי אפשר שלא תפעל המצוה פעולתה.

ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת.

ויש לדקדק דמשמע דזה יגרום לזה שאם הקב"ה לא ישא חטאתם יחוייב שימחה שמו, חס וחלילה, מספרו, מדוע ולמה הלא הוא לא חטא.

ונראה דהנה באמת קשה להבין ענין שבירת הלוחות, והקב"ה הודה לו על זה, כמו שדרשו חז"ל מאשר שברת- ישר כח ששברת, והלא אמרו חז"ל השובר כלים בחמתו כאלו עובד עבודה זרה, ומדוע הגיע לו ישר כח למשה רבינו עליו השלום שחרה אפו וישלך את הלוחות וישברם.

אמנם יש לומר על פי מה שאמרו בכמה מקומות שמשה רבינו עליו השלום רעיא מהימנא מסר נפשו על כלל ישראל, היינו למסור גופו עבור ישראל זה אינו עוד כל כך רבותא, אבל למסור נפשו ונשמתו על כלל ישראל זה היה יכול רק משה רעיא מהימנא זכותו יגן עלינו.

וזה היה גם בזה כאשר אמר לו הקב"ה הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, הנה משה רבינו עליו השלום חשש לזה שלא יעשה הקב"ה כליה חס וחלילה בבני ישראל ורק את זרעו ירבה. לכן כדי לבטל זאת עשה דבר זה לשתף עצמו בענין חטא של ישראל והוא חטא רבים נשא אביזרא דעבודת גילולים כדי להציל את ישראל. לכן אתי שפיר שאמר, ועתה אם תישא חטאתם ואם אין הלא גם אנכי אינני מנוקה מעון ואיך תעשה אותי לגוי גדול ואותם תכלה חס וחלילה. (וענין מספרך אשר כתבת, יש לומר על פי דאיתא בתנא דבי אליהו פרק א גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו, עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול וצדיקים יושבים לפניו, ואמר דור פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה אבל איני זוכר עונותיו ואין עולים על לב כו', יעויין שם).

והנה ראיתי שמה שכתבנו יש להעמיס בפשיטות בכוונת המדרש רבה כאן פרק מ"ו וארא והנה חטאתם לה' אלקיכם, ראה שאין לישראל עמידה וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות. ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול, ואם אין אתה מוחל להם, אל תמחול לי, אלא מחני נא מספרך אשר כתבת. וזה על פי מה שכתבנו שגם זה היה דמיון חטא עבודה זרה.

ועל דרך יש לומר המדרש רבה קרח פרשה יח, פתח משה ואמר לפני הקב"ה אם מתים אלו על מטותם כדרך שבני אדם מתים, והרופאין עולין והן מבקרין אותם כדרך שכל החולין מתבקרין, אף אני כופר ואומר, לא ה' שלחני, ומלבי אמרתי זה. והוא מאד מקושי הבנה שמשה רבינו עליו השלום ינסה חס וחלילה את הקב"ה ויאמר כדברים האלו.

אך הוא גם כן על דרך הנ"ל שכאשר משה רבינו עליו השלום ראה שעל כל ישראל יצא הקצף, כמו שכתוב הבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע, לכן השליך את נפשו מנגד ואמר שהקב"ה יעיר כל חמתו על קרח ואנשיו לבד ועל ידי זה יוסר הקצף מעל כל בני ישראל, ועל כן אמר גם אני כופר וכו', היינו שאם לא יעשה הקב"ה כן ועל כל העדה יקצף גם הוא יכלול את עצמו עמהם בחטא, ועל כן יוסר הקצף מעל כל בני ישראל.

וזה יש לומר גם כן בכוונת המדרש רבה דברים פרק א, אמר רבי יצחק, בשעה שעשו ישראל את העגל בקש הקב"ה לכלות שונאיהן של ישראל. אמר לו משה, רבונו של עולם, העגל הזה הוא טוב לסייע לך. וכו'. אמר לו

הקב"ה, אף אתה טועה בעגל. אמר לפניו, רבונו של עולם, אלא למה ה' יחרה אפך בעמך כו'.

והנה נפלא מאד תשובת משה רבינו עליו השלום, וגם תשובה השניה, אלא למה יחרה אפך בעמך, משולל הבנה.

ועל דרך הנ"ל יש לומר בזה גם כן שמשה רבינו עליו השלום מסר נפשו ורצה לשתף את עצמו כביכול עם ישראל בחטאם, למען לא יכלם חס וחלילה. ואתי שפיר גם כן תשובה השניה ואלא למה יחרה אפך בעמך שעשיתי ודברתי זאת בעל כורחי למען לא יחרה אפך בעמך דוקא. והכל למען כבוד ה' יתברך וכלל ישראל כי קוב"ה וישראל חד.

ועל דרך זה אתי שפיר בסיום התורה, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו' ולכל היד החזקה כו', ופירש רש"י ששיבר הלוחות. וקשה כשבא הכתוב לסיים התורה בשבחו של משה רבינו עליו השלום לא היה לו לסיים בשבח גדול מזה ששיבר הלוחות ומה מעליותא.

אך על פי מה שכתבנו לעיל אתי שפיר דאחר פרשת הברכות שבירך אח בני ישראל אנו מזכירין מסירות נפש הגדול בעד כלל ישראל זכותם יגן עלינו. וכמו שכתבו בפרשת חקת בשם הרב הקדוש מווארקא זצ"ל על מה שאומרים בתפלת גשם על הסלע הך ויצאו מים, שמסר נפשם עבורם שלא יהיה קטרוג.

עוד יש לומר בקושיא הנ"ל משבירת הלוחות, דהא הווא ליה שובר כלים בחמתו כו'. דהנה אמרו חז"ל בשבת שם דלמרמי אימתא אאינשי ביתיה שרי. וזה יש לומר גם כן הפירוש של ואשברם לעיניכם, שהם יראו זאת וישובו לה'. וזה יש לומר הפירוש ולכל היד החזקה ששיבר הלוחות, כפרש"י , ואם תאמר מה מעליותא, ולזה

אמר ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, שעשה זאת לייראם למען יעשו תשובה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(אהב שלום, כי תשא)

—

הרב שלום הי"ד מלודז נולד בגרבולין פולין לאביו האדמו"ר מקוזניץ-ורשה רבי אלימלך שפירא הי"ד, בסביבות שנת תרמ"ו (1886).

בשנת תר"צ הוציא לאור את ברכת אברהם עם קונטרס תפארת אברהם. בתרצ"ב הוציא לאור את הספר גדולת יוסף. בשנת תרצ"ג השתתף בכתב העת "הבאר" וכתב על דין המקדש על סתם יינן האם יחזור ויקדש.

כתב את החיבורים אהב שלום על התורה והמועדים, רדף שלום ובו פלפול ודרוש, וכן את שו"ת שאילת שלום. בשל הוצאות הדפוס פרסם בשנת תרצ"ט רק את אהב שלום על ספר בראשית וקונטרס מספר שאילת שלום, ובהמשך פרסם כרך שני של אהב שלום על ספר שמות. וחבל על דאבדין, שלא זכינו לפרסום שאר דברי תורתו.

ספריו מעוטרים בהסכמות נלהבות רבות של גדולי האדמו"רים והרבנים. בחלק הראשון כותב המחבר שאת שאר הסכמות לא פרסם בשל צורך לצמצם בהוצאות הדפוס, והוא מתכוון לפרסם אותם בספרים שיוציא אחר כך.

בכרך הראשון הופיעה הסכמתם של הרבים הבאים: אביו האדמו"ר מקוזניץ רבי אלימלך שפירא זצ"ל, חותנו האדמו"ר ואב"ד קאלשין רבי חיים נפתלי צבי שפירא הי"ד, האדמו"ר מאלכסנדר רבי יצחק מנחם דנציגר הי"ד, האדמו"ר מסוכוטשוב רבי דוד בורנשטיין הי"ד, גיסו האדמו"ר ואב"ד קאצק רבי יוסף מורגנשטרן זצ"ל ואחיו האדמו"ר מסוקולוב רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד, האדמורים מאוסטרובצא רבי מאיר יחיאל הלוי זצ"ל ובנו רבי יחזקאל הלוי הי"ד, האדמו"ר מבואן רבי משה פרידמן הי"ד, האדמו"ר ואב"ד גרודזיסק רבי ישראל שפירא הי"ד, האדמו"ר מסקרנביץ רבי ישראל יצחק קאליש הי"ד, האדמו"ר מאמשינוב רבי שמעון שלום קאליש זצ"ל, האדמו"ר מסטריקוב רבי יעקב יצחק דן לנדא הי"ד, אדמו"ר מראדזין רבי שמואל שלמה ליינר הי"ד, רב מאיר שפירא אב"ד ור"מ מלובלין זצ"ל, הרב מנחם זמבה הי"ד, הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הרב שלמה דוד כהנא זצ"ל, הרב חיים יהושע גוטשכטר הי"ד, הרב יצחק מאיר קאנאל הי"ד.

בכרך השני הופיעה הסכמתם וברכתם של: הרב משה בצלאל אלטר מגור הי"ד, האדמו"ר מפיאסטשנא רבי קלונימוס קלמן שפירא הי"ד, האדמו"ר ממודזיץ רבי שלום ידידיה אליעזר טאב זצ"ל, בני התפארת שמואל מאלכסנדר הרב יעקב שמחה בונם דנציגר הי"ד והרב אברהם חיים דנציגר הי"ד, האדמו"ר מלובלין רבי אלטר עזריאל מאיר איגר הי"ד. וכן רבנים מוועד רבני ורשה: הרב יעקב זילברשטיין הי"ד, הרב נח רוגוזניצקי הי"ד, הרב נתן שפיגלגלס הי"ד והרב אברהם וינברג הי"ד. וכן רבנים מוועד רבני לודז: הרב משה מנחם יוסף הלוי סג"ל הי"ד והרב לייבוש רוזנברג זצ"ל.

בהקדמת "אהב שלום" כותב המחבר על מעלת המחדש חידושים בתורה מתוך עמל ויגיעה בלימוד לשמה, ועל הצורך בכתיבת החידושים.

הרב שלום שפירא הי"ד נספה בטרבלינקה בסביבות תשרי תש"ב (1941).

ראה עוד: דף עד ביד ושם, החסידות מדור לדור א עמוד 215.