קטגוריה: אישים הי"ד

במדרש רבה (פרשה נ"א סימן ח') אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך, עכשיו שעשיתם המשכן, באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן. אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד לבא, שנאמר הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים. ואומר מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם.

ולהבין תוכן כוונת המדרש, אפשר לומר, על פי מה שידוע מהמפרשים הקדומים שזה שעשו בני ישראל את העגל מפני שטעו אז וחשבו שאין מכבוד הבורא שהוא בעצמו ישגיח על העולם השפל על כן עלה בדעתם שתמיד צריך להיות איזה אמצעי בין העולם השפל ובין הבורא. ומפני טעותם חשבו שזה שציווה להם אהרן פרקו נזמי הזהב היא גם כן כמו שחשבו הם כדי שיהיה דבר חשוב ויקר. וכוונת אהרן היה בזה שדבר חשוב לא ירצו ליתן וממילא יתבטל הדבר.

ועל פי זה פירשתי הכתובים בפרשת יתרו, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, מזבח אדמה תעשה לי. כי מי שהולך בטעות זה חלילה צריך לעשות לאמצעי הזה מכסף ומזהב שיהיה דבר חשוב ויקר מאד. אבל אתם ראיתם איך שאני לבדי דברתי עמכם בלי שום אמצעות, על כן לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, אלא מזבח אדמה תעשה לי וכו'. וזה באלה הכעסתם אותי באלה אלקיך עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן.

וצריך להקדים עוד לזה מדרש רבה פרשת תרומה (פרשה ל"ד סימן א') דבר אחר שדי לא מצאנוהו שגיא כח, בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן, התחיל מתמיה ואומר כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן וכו'. אמר הקב"ה לא כשם שאתה סובר כך אני סובר, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, ולא עוד שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה וכו'. וכבר הארכתי במדרש הזה במקומו.

מצינו למדין שבעת עשיית המשכן נודע שהקב"ה דר בתחתונים ומצמצם שכינתו בתוך אמה על אמה. וזה כוונת אומרן ועכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, שעיקר היה מקום הארון, וזה משכן העדות. וזה אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד וכו'. פירוש, בעולם הזה על ידי האמונה הזאת שהקב"ה משגיח בעצמו בלי שום אמצעי חלילה יתרצה להם, וכן לעתיד לבוא, שנאמר הנה אלה מרחוק יביאו וכו'. פירוש, שיבואו להאמין שהקב"ה משגיח תמיד ולא הסיר את השגחתו אפילו רגע אחת מעולם הזה אף שהוא רחוק. וטעותם היתה העיקר בזה שנתנו גבול לגדלות הבורא, על כן חשבו כי על דבר חשוב משגיח, כי זה הוא לפי כבודו הגדול. אבל באמת אין קץ וסוף לגדלות הבורא והכל כאין נגדו, ואם כן שוב אין חילוק והכל שווין אצלו.

ובזה אני רגיל לפרש מאמר חז"ל שאמרו בשם רבי יוחנן שבכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו וכו', כי מהיות שגדלותו הוא בלתי קץ ותכלית, ואם כן לא שייך לומר שדבר זה הוא לפי כבודו, כי הכל כאין נגדו. ואם כן שוב אין שום חילוק אצלו. וזה על יד גדולתו מוצא אתה ענוותנותו, וזה שאמר נעים זמירות ישראל דוד המלך עליו השלום בתהלים, מי כד' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. פירוש, שמגביה לשבת כל כך שאף לראות בשמים צריך להשפיל את עצמו כמו שצריך להשפיל לראות בארץ, ואם כן על ידי זה באנו לאמונה שמקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון, כי הכל כאין לנגדו, ועל יד גדולתו אתה מוצא ענוותנותו. ודו"ק:

(כוכבי אברהם, פרשת פקודי)

—

הרב אברהם (אברמצ'י) באב"ד נולד בסביבות שנת תר"ם (1880) בזולקווא לאביו הרב ישכר דוב זצ"ל מגדולי חסידי בלז שהיה אב"ד בוסק כממלא מקום אביו משנת תרס"ו ועד לקראת פטירתו בשנת תרצ"ח. עד בואו של אביו לבוסק, גדל הרב אברהם בבית דודו הרב החסיד מנחם מנדיל זצ"ל ב"ר גדליה ואשתו מרת פיגא ע"ה, שנפטרו ללא ילדים.

הרב אברהם סייע לאביו ברבנות ובדיינות, מילא את מקום אביו והיה הרב האחרון ממשפחת רבני באב"ד בבוסק. בשנת תרצ"ד הוא לאור את ספרו "כוכבי אברהם" – "בו ימצא הקורא דרושים ובאורים על חומשי תורה ועל מדרש רבה ומאמרי חז"ל, הכל בדרך דרוש לא רחוק מהפשט ועל פי הקדמות ויסודות נאמנים, ובקצירת האומר, להקל הטורח ומשא מעל העובר ובא מאוהל ספרי, וכדי שיהיה ספרי לפני כל נפש ורוח". בהקדמת הספר מבאר המחבר בענווה יתירה את הסיבות לכתיבת ספרו, ומציג את הספר כנספח וטפל לחיבורו של אביו "אוצר י"ד החיים" (תרצ"ד). המחבר מסביר שמסר לדפוס רק את ביאוריו לספרי בראשית ושמות כדי שיספיק להדפיס את ספרו יחד עם ספרו של אביו. המחבר מוסיף ומסביר שכתב ספר דרשות ולא ספר הלכות ופלפול, בשל צוק העיתים וגודל השעבוד ועול הגלות, המונעים את יכולת הריכוז הדרושה להבנת הפלפול, " והלוואי שיהיה להם", לקוראים, "לב להבין איזה דברי אגדה".

בהקדמות ספריהם כותבים הרבנים לבית באב"ד את הייחוס המשפחתי שלהם בקצרה. ומוסיף מחבר ה"כוכבי אברהם" וכותב שבכוונתו להדפיס בהמשך את מגילת היוחסין שלהם בהרחבה, "בכדי שבנינו יהיו יודעים מקור מחצבתם ונזר שלשלת ראש משפחתינו". ומבאר עוד שם, "ולא עשיתי זאת חלילה להתפאר, רק שעל ידי זה אפשר יראו שילכו בדרך הטוב והישר, ואדרבה אם אדם יודע שהיו לו אבות גדולים וקדושים, זה מביאו להכנעה ושפלות, כי חושב תמיד בדעתו, מה אני נגד אבותי הקדושים…". עיין שם.

הרב אברהם באב"ד נספה בשואה עם כניסת הנאצים לבוסק, לאחר שקלגסי הגסטאפו הופיעו ובעזרת האוקראינים עצרו את הרב ולמעלה משלושים מנכבדי העיר היהודים, הוציאו אותם מחוץ לעיר, הכריחו אותם לכרות לעצמם בור וירו בהם.

כן נספו בני דודו הרב ר' יעקב שלום, עם כל משפחותיהם: הגאון ר' זונדל באב"ד אב"ד קהילת לשנוב ובראד, שהיה מפורסם בתורה ובהוראה ונואם בחסד. הגאון ר' משה באב"ד אב"ד קהילת ברזדוביץ, שהיה גדול בתורה ועובד ה' במסירות נפש. והגאון הרב אברהם באב"ד שמילא מקום חותנו כרב בזמושץ והיה דומ"ץ בפרמישלא, שהיה בעל הוראה נפלא.

מקורות: ספר יזכור לקהילת בוסק – תמונות 87, 217, 289. מאורי גליציה א 364-365, 401-402.

וראה בדף יזכור בספר מעמק הבכא מאת הרב שמעון אפרתי.

—

לקראת ימי הפורים הבאים עלינו ועל כל ישראל לטובה ולשמחה, לא נמנע מלהביא את דברי אביו של הרב אברהם הי"ד, הרב ישכר דוב באב"ד זצ"ל, הדן במה זכה המן לכך שמבני בניו יהיו לומדי תורה:

… ואפשר שהטעם שבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, על פי מה שאיתא במכילתא בשלח שם בסופו, וזה לשונו, רבי יהושע אומר לא בא המן אלא לזכר לדורות, כנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. והנה איחא בגמרא דמגילה דהסרת טבעתו של אחשורוש היה פועל יותר לתשובה מארבעים ושמונה נביאים, ואיתא בספרים שלפעמים נצמח טובה על ידי רשע מתוך עבירתו לרעה, אף שנתכוין לרעה.
וזה כוונת רבי יהושע, דלא בא המן אלא לעשות זכר לדורות, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וכו', ואיתא בערכין דף י' עמוד ב' שקריאת המגילה זה הלילא, וכיון דעל ידו באה טובה לישראל, על ידי כן נצמח לו טובה שמבני בניו למדו תורה בבני ברק.
ועיין במדרש פרשת לך פרשה מ"ב אות ח' על הפסוק ויבא הפליט וכו', ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות. הוא לא נתכוון לשם שמים, אלא אמר אברם זה קנינין הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יצא למלחמה ונהרג ואני נוטל שרי אשתו. אמר ליה הקב"ה שכר פסיעותיך אתה נוטל שאתה מאריך ימים בעולם וכו'. ועיין בפירוש יפ"ת שם הטעם כיון שעל ידי עוג נתגדל אברהם, ואף על פי שהיה מתכווין לרעה מכל מקום המצוה מצד הטוב אשר בה אי אפשר שלא תפעל את פעולתה.
וכן הוא במדרש דברים.
וזה כמו שפירש העיקרים הפסוק כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה, שבשר ודם אי אפשר לו שישתמש בשני כוחות הפכיות שיעניש אותו על מעשים המגונים ויעשה לו טובה על הדברים שעשה, שזה רק יכול הבורא יתברך שמו. ועוד עיין יבמות ע"ח עמוד ב' שהקשו תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על שהמית את הגבעונים, ועיין שם בפירוש רש"י, ומתרץ, אין, דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בצפניה בקשו ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו, באשר משפטו שם פעלו, ופירש רש"י, במקום שדנים לאדם שם מזכירין פועל צדקותיו.
וזה כוונת הכתוב, כי רגע באפו חיים ברצונו, אף שהרגע באפו, אז חיים ברצונו. וכן היה גבי המן, אף על פי שהיה כוונתו לרעה מכל מקום כיוון שבאתה טובה על ידו אי אפשר שלא תפעל המצוה פעולתה.

ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת.

ויש לדקדק דמשמע דזה יגרום לזה שאם הקב"ה לא ישא חטאתם יחוייב שימחה שמו, חס וחלילה, מספרו, מדוע ולמה הלא הוא לא חטא.

ונראה דהנה באמת קשה להבין ענין שבירת הלוחות, והקב"ה הודה לו על זה, כמו שדרשו חז"ל מאשר שברת- ישר כח ששברת, והלא אמרו חז"ל השובר כלים בחמתו כאלו עובד עבודה זרה, ומדוע הגיע לו ישר כח למשה רבינו עליו השלום שחרה אפו וישלך את הלוחות וישברם.

אמנם יש לומר על פי מה שאמרו בכמה מקומות שמשה רבינו עליו השלום רעיא מהימנא מסר נפשו על כלל ישראל, היינו למסור גופו עבור ישראל זה אינו עוד כל כך רבותא, אבל למסור נפשו ונשמתו על כלל ישראל זה היה יכול רק משה רעיא מהימנא זכותו יגן עלינו.

וזה היה גם בזה כאשר אמר לו הקב"ה הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, הנה משה רבינו עליו השלום חשש לזה שלא יעשה הקב"ה כליה חס וחלילה בבני ישראל ורק את זרעו ירבה. לכן כדי לבטל זאת עשה דבר זה לשתף עצמו בענין חטא של ישראל והוא חטא רבים נשא אביזרא דעבודת גילולים כדי להציל את ישראל. לכן אתי שפיר שאמר, ועתה אם תישא חטאתם ואם אין הלא גם אנכי אינני מנוקה מעון ואיך תעשה אותי לגוי גדול ואותם תכלה חס וחלילה. (וענין מספרך אשר כתבת, יש לומר על פי דאיתא בתנא דבי אליהו פרק א גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו, עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול וצדיקים יושבים לפניו, ואמר דור פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה אבל איני זוכר עונותיו ואין עולים על לב כו', יעויין שם).

והנה ראיתי שמה שכתבנו יש להעמיס בפשיטות בכוונת המדרש רבה כאן פרק מ"ו וארא והנה חטאתם לה' אלקיכם, ראה שאין לישראל עמידה וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות. ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול, ואם אין אתה מוחל להם, אל תמחול לי, אלא מחני נא מספרך אשר כתבת. וזה על פי מה שכתבנו שגם זה היה דמיון חטא עבודה זרה.

ועל דרך יש לומר המדרש רבה קרח פרשה יח, פתח משה ואמר לפני הקב"ה אם מתים אלו על מטותם כדרך שבני אדם מתים, והרופאין עולין והן מבקרין אותם כדרך שכל החולין מתבקרין, אף אני כופר ואומר, לא ה' שלחני, ומלבי אמרתי זה. והוא מאד מקושי הבנה שמשה רבינו עליו השלום ינסה חס וחלילה את הקב"ה ויאמר כדברים האלו.

אך הוא גם כן על דרך הנ"ל שכאשר משה רבינו עליו השלום ראה שעל כל ישראל יצא הקצף, כמו שכתוב הבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע, לכן השליך את נפשו מנגד ואמר שהקב"ה יעיר כל חמתו על קרח ואנשיו לבד ועל ידי זה יוסר הקצף מעל כל בני ישראל, ועל כן אמר גם אני כופר וכו', היינו שאם לא יעשה הקב"ה כן ועל כל העדה יקצף גם הוא יכלול את עצמו עמהם בחטא, ועל כן יוסר הקצף מעל כל בני ישראל.

וזה יש לומר גם כן בכוונת המדרש רבה דברים פרק א, אמר רבי יצחק, בשעה שעשו ישראל את העגל בקש הקב"ה לכלות שונאיהן של ישראל. אמר לו משה, רבונו של עולם, העגל הזה הוא טוב לסייע לך. וכו'. אמר לו

הקב"ה, אף אתה טועה בעגל. אמר לפניו, רבונו של עולם, אלא למה ה' יחרה אפך בעמך כו'.

והנה נפלא מאד תשובת משה רבינו עליו השלום, וגם תשובה השניה, אלא למה יחרה אפך בעמך, משולל הבנה.

ועל דרך הנ"ל יש לומר בזה גם כן שמשה רבינו עליו השלום מסר נפשו ורצה לשתף את עצמו כביכול עם ישראל בחטאם, למען לא יכלם חס וחלילה. ואתי שפיר גם כן תשובה השניה ואלא למה יחרה אפך בעמך שעשיתי ודברתי זאת בעל כורחי למען לא יחרה אפך בעמך דוקא. והכל למען כבוד ה' יתברך וכלל ישראל כי קוב"ה וישראל חד.

ועל דרך זה אתי שפיר בסיום התורה, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו' ולכל היד החזקה כו', ופירש רש"י ששיבר הלוחות. וקשה כשבא הכתוב לסיים התורה בשבחו של משה רבינו עליו השלום לא היה לו לסיים בשבח גדול מזה ששיבר הלוחות ומה מעליותא.

אך על פי מה שכתבנו לעיל אתי שפיר דאחר פרשת הברכות שבירך אח בני ישראל אנו מזכירין מסירות נפש הגדול בעד כלל ישראל זכותם יגן עלינו. וכמו שכתבו בפרשת חקת בשם הרב הקדוש מווארקא זצ"ל על מה שאומרים בתפלת גשם על הסלע הך ויצאו מים, שמסר נפשם עבורם שלא יהיה קטרוג.

עוד יש לומר בקושיא הנ"ל משבירת הלוחות, דהא הווא ליה שובר כלים בחמתו כו'. דהנה אמרו חז"ל בשבת שם דלמרמי אימתא אאינשי ביתיה שרי. וזה יש לומר גם כן הפירוש של ואשברם לעיניכם, שהם יראו זאת וישובו לה'. וזה יש לומר הפירוש ולכל היד החזקה ששיבר הלוחות, כפרש"י , ואם תאמר מה מעליותא, ולזה

אמר ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, שעשה זאת לייראם למען יעשו תשובה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(אהב שלום, כי תשא)

—

הרב שלום הי"ד מלודז נולד בגרבולין פולין לאביו האדמו"ר מקוזניץ-ורשה רבי אלימלך שפירא הי"ד, בסביבות שנת תרמ"ו (1886).

בשנת תר"צ הוציא לאור את ברכת אברהם עם קונטרס תפארת אברהם. בתרצ"ב הוציא לאור את הספר גדולת יוסף. בשנת תרצ"ג השתתף בכתב העת "הבאר" וכתב על דין המקדש על סתם יינן האם יחזור ויקדש.

כתב את החיבורים אהב שלום על התורה והמועדים, רדף שלום ובו פלפול ודרוש, וכן את שו"ת שאילת שלום. בשל הוצאות הדפוס פרסם בשנת תרצ"ט רק את אהב שלום על ספר בראשית וקונטרס מספר שאילת שלום, ובהמשך פרסם כרך שני של אהב שלום על ספר שמות. וחבל על דאבדין, שלא זכינו לפרסום שאר דברי תורתו.

ספריו מעוטרים בהסכמות נלהבות רבות של גדולי האדמו"רים והרבנים. בחלק הראשון כותב המחבר שאת שאר הסכמות לא פרסם בשל צורך לצמצם בהוצאות הדפוס, והוא מתכוון לפרסם אותם בספרים שיוציא אחר כך.

בכרך הראשון הופיעה הסכמתם של הרבים הבאים: אביו האדמו"ר מקוזניץ רבי אלימלך שפירא זצ"ל, חותנו האדמו"ר ואב"ד קאלשין רבי חיים נפתלי צבי שפירא הי"ד, האדמו"ר מאלכסנדר רבי יצחק מנחם דנציגר הי"ד, האדמו"ר מסוכוטשוב רבי דוד בורנשטיין הי"ד, גיסו האדמו"ר ואב"ד קאצק רבי יוסף מורגנשטרן זצ"ל ואחיו האדמו"ר מסוקולוב רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד, האדמורים מאוסטרובצא רבי מאיר יחיאל הלוי זצ"ל ובנו רבי יחזקאל הלוי הי"ד, האדמו"ר מבואן רבי משה פרידמן הי"ד, האדמו"ר ואב"ד גרודזיסק רבי ישראל שפירא הי"ד, האדמו"ר מסקרנביץ רבי ישראל יצחק קאליש הי"ד, האדמו"ר מאמשינוב רבי שמעון שלום קאליש זצ"ל, האדמו"ר מסטריקוב רבי יעקב יצחק דן לנדא הי"ד, אדמו"ר מראדזין רבי שמואל שלמה ליינר הי"ד, רב מאיר שפירא אב"ד ור"מ מלובלין זצ"ל, הרב מנחם זמבה הי"ד, הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הרב שלמה דוד כהנא זצ"ל, הרב חיים יהושע גוטשכטר הי"ד, הרב יצחק מאיר קאנאל הי"ד.

בכרך השני הופיעה הסכמתם וברכתם של: הרב משה בצלאל אלטר מגור הי"ד, האדמו"ר מפיאסטשנא רבי קלונימוס קלמן שפירא הי"ד, האדמו"ר ממודזיץ רבי שלום ידידיה אליעזר טאב זצ"ל, בני התפארת שמואל מאלכסנדר הרב יעקב שמחה בונם דנציגר הי"ד והרב אברהם חיים דנציגר הי"ד, האדמו"ר מלובלין רבי אלטר עזריאל מאיר איגר הי"ד. וכן רבנים מוועד רבני ורשה: הרב יעקב זילברשטיין הי"ד, הרב נח רוגוזניצקי הי"ד, הרב נתן שפיגלגלס הי"ד והרב אברהם וינברג הי"ד. וכן רבנים מוועד רבני לודז: הרב משה מנחם יוסף הלוי סג"ל הי"ד והרב לייבוש רוזנברג זצ"ל.

בהקדמת "אהב שלום" כותב המחבר על מעלת המחדש חידושים בתורה מתוך עמל ויגיעה בלימוד לשמה, ועל הצורך בכתיבת החידושים.

הרב שלום שפירא הי"ד נספה בטרבלינקה בסביבות תשרי תש"ב (1941).

ראה עוד: דף עד ביד ושם, החסידות מדור לדור א עמוד 215.

בספר מלאך רפאל בשם הבעל שם טוב, שעשרה רועים נפקדו על ישראל קודם התגלות מלכות מלך המשיח, הלא המה נביאים שופטים או זקנים מלכים כהנים תנאים אמוראים נשיאים גאונים רבנים והאחרונים הם הצדיקים. וישאל השטן מה זה מנהיגים הצדיקים, הלא כל ישראל מחויבים להיות צדיקים, כמו שנאמר "ועמך כלם צדיקים". וישיבו לו, שתהיינה כתות חסידים, וכל כת יהיה לה ראש ומנהיג אשר יקראו לו בשם "צדיק", והוא יורם דרכי החסידות ועבודת ה' יתברך. והבין השטן שלא טוב הדבר עבורו, ואמר שיחגור עצמו בכל כחו לחרחר ריב ומדון בין כתות החסידים שלא יתאחדו בשום אופן, שכל כת ידברו עתק על המנהיג של כת השניה ויבזו אותו תמיד, ויסברו שעושים מצוה רבה. עד כאן. והמשכיל יבין איך שיצרא דמחלוקת בוער מאוד וביותר בלב החסידים וזאת מעכב את הגאולה (ע"כ).

אמרו חז"ל, מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות.

הרב הקדוש רבי פנחס מקאריץ זי"ע אמר, במקום ששני יהודים מריבים זה עם זה ומזלזלים זה את זה נטמא זה המקום סביבם עד ב' מאה אמה ותיכף נתמלא זה השטח קליפות ושדים משחיתים ומזיקים, ומזיק לעומד שם. עד כאן לשונו הקדוש.

בא וראה כמה קשה מחלוקת, כל העוזר במחלוקת הקב"ה מאביד זכרו (מדרש רבה במדבר פרשה יח).

אמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר משום לא יהיה כקרח וכעדתו (מדרש רבה ).

מחלוקת, לאותיותיה נדרשת: מ' מכה, ח' חרם, ל' לקוי,  ק' קללה, ת' תועבה (ילקוט).

בית שיש בו מחלוקת, סופו לחרב. אבא שאול אומר, מחלוקת בית דין, חורבן עולם (מסכת דרך ארץ פרק ט).

אתם נצבים היום, מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם. אימתי, בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת. בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואלו נוטל אדם אחת אחת אפילו תינוק יכול לשברם. וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כלם אגודה אחת (מדרש תנחומא נצבים).

בעונש דור הפלגה, וכי איזה קשה של דור המבול או של דור הפלגה. אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו. ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, ודור הפלגה היה שלום ביניהם, שנאמר "שפה אחת ודברים אחדים", למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום (רש"י נח).

בשנאת חנם כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך", והוא שורש כל הרעות. ראה מה גרמה שנאת יוסף לאחיו. ועל שנאת חנם אנו בגלות הארוך הזה מכל הגליות שהיו בסבת עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים בבית ראשון. וכשם ש"ואהבת לרעך כמוך" כולל קיום כל התורה, כך השנאה להיפך לעבור על כל התורה (ד"כ).

במדרש "האספו ואגידה לכם", רבנן אמרי ציוה אותם הזקן על המחלוקת. אמר להון, תהון כלכון באסיפה אחת וכו', נעשו בני אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה. עד כאן לשונו.

פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום. שהקב"ה יקרא לישראל פעם בשם אב, ופעם בשם שר. והדבר הגורם לישראל שיקרא יתברך להם אב או שר הוא השלום, שאם יש שלום ביניהם, אז יקראו לו "בנים", ואם חס וחלילה יש מחלוקת ביניהם, נקראים לו "עבדים" והוא להם לשר (מהגה"ק רא"ד מבוטשאטש).

מחלוקת נקראת "מצה", מפני שכל מחרחר ריב  נדמה לו שעושה בזה מצוה, אבל באמת היא עבירה. ולכך אות וא"ו, שהיא אות משם הויה, חסירה, שמחלוקת היא מסטרא אחרא (ישמח משה).

(הדעה והדבור, יהי שלום בחילך)

—

הדיין ומורה הההוראה במיהלוביץ (נאג'-מיחאלי, מיכאלובצה. אז הונגריה. כיום סלובקיה) הרב עזריאל יחיאל רובין  (מחבר הספרים עצי יער, שדה יער, שדה העיר ובית יער), הוא אביהם של הרבנים שמואל הי"ד, גדליה הי"ד ויהושע ז"ל.

הרב שמואל נולד בסביבות שנת תר"ס (1900),היה חתן של הרב משה גרינברגר ז"ל, ותלמיד מובהק של ר' צבי הירש דיק ז"ל ושל הרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד טירנאו ונייטרא. בין שתי מלחמות העולם שימש כמגיד בקהילת מיכאלובצה והסביבה, ובדרשותיו הטיף לגדור את פרצות הדור ומכשלותיו. לשם כך אף הדפיס את ספריו: אשרי המחכה (תרפ"ח), הדעה והדבור (תרפ"ח), חומת הדת (תרפ"ט), זוהר דעת (תר"צ),קיצור ספר אבן בוחן (תרצ"א),  קומי אורי (תרצ"א), לקוטי שמואל (תרצ"ב), מעשי נסים (תרצ"ב), תרי"ג מצות (תרצ"ד), עמודי עולם (תרצ"ה), ספר המצות – ביידיש (תרצ"ה), תשועת עולמים – ביידיש (תרצ" , תשמ"ד, תשמ"ח), צלותא דאברהם (תרצ"ו), שערי שלום וברכה (ת"ש), שערי ישועה (ת"ש) ותקנת השבים (ת"ש). את חידושי האגדה מעזבונו של אחיו הרב החסיד והפרוש ר' יהושע ז"ל, שנפטר בדמי ימיו ללא צאצאים ביום י"ח טבת תרצ"ד, הדפיס הרב שמואל בשנת ת"ש בספר דברי יהושיע.

ידיד נעוריו, הרב ישראל יעקב דוידוביץ', כותב עליו: "צדיק תמים ופרוש מן העולם הזה. תמיד הלך כשעיניו כבושות בקרקע ולא יצא מתוך ד' אמות שלו. בעל מוסר, ורבים השיב מעוון. הוציא לאור סידור תפילה וכמה קונטרסים בתורת המוסר. לא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה". (ספר זכרון לקהילת מיכאלובצה, תצלום 41).

בפתיחת ספרו "הדעה והדבור" כתב מקצת מתולדותיו:

חסדי ד' אזכיר תהלות ד' על כל החסד והטובה אשר מעודי גמלני, ושם חלקי בין יושבי בית המדרש ומעלות בגורל יושבי קרנות הצילני, כי בן אחד עשר שנים הייתי בעת הלקח ממני אאמו"ר זצ"ל ונשארתי בלי מנהל ומורה דרך ישר, ולבי עלי דוי מאין יבא עזרי והחכמה מאין תמצא. וסמוך לאותה הפרק נפרצה מלחמות העולם והלכתי זמן רב עבר ובטל ונחבאתי לברוח מחברי שלמדו אתי תורה שלא ישאלוני באיזה לימוד אני עוסק. ואל ד' בצרת לי קראתי ויענני, והצלחני במסחרי בשבועות אחדים, וקיימתי מאמר רבי נהוראי הוי גולה למקום תורה. ושם ראיתי שפל ערכי בתורה נגד חברי וגילי שאבותם עמדו בעזרם. וגם שם לא שקטתי ויסר יסרני ד' זמן זמנם טובא ונפשי ערגה וחמדה לישועה מצרה הכפולה צרות הנפש והגוף צרורה. וקבלתי עלי אם יושיעני ה' ואזכה לקצת ידיעה בתורה כחברי וגילי ורפואת הגוף ישלח ד' לי ממרום אעבדהו ביראה ואהבה. ועתה שקרבני ה' יתברך לעבודתו ללמוד עם בחורים וברפואת הגוף יעטנו, אודה לד' בכל לבבי ובתוך רבים אהללנו, בד' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו. אבל נדרי לא קיימתי. ונפשי יודעת אשמותי ואולתי. ורעה תחת טובות וחסדים גמלתי, ומה אשיב לד' על כל תגמילוהו אמרתי, ובמה אקדם ואכף לאלהי מרום.

בזמן מלחמת העולם השניה נכלא הרב במחנה הריכוז והעבודה סרד. הרב נרצח באושוויץ בסביבות א' סוכות תש"ה. כן נרצחו רעייתו ושני ילדיהם, ואחיו הרב גדליה עם רעייתו וילדם. הי"ד.

תלמידו הרב הקדוש רבי יחיאל מיכל מיכלוביטש, הידוע כ"רבי מיכל'ע" מזלאטשוב-נתניה זצ"ל, הלך בדרכי המוסר של רבו, והוציא שוב לאור בשנת תשמ"ו חלק מספרי רבו.

 

הרב ר' משה נחמיה הכהן היה בעל קומה וכביר כח ועשוי לבלי חת. מעשה שבלכתו בדרך יחידי לפשיסחא או לווארקי, הרעימהו שודד אחד ויתנכל להמיתו. ויך אותו ר' משה נחמיה מכת לחי חזקה, והשודד נפל מתעלף מתבוסס בדמו. והוא אחז דרכו הלאה שוקט ובוטח. מספרים כי ר' משה נחמיה היה מתחנן אל הגזלן, כי ירשהו לכל הפחות, לשתות עוד מעט יי"ש, אשר נמצא אצלו, והגזלן הטה לו חסד וירשהו, ואחר השתית עשה לו מעשה רב ההוא.

תקוה אפוא נשקפה לו, כי יאריך ימים מאד. אבל לא כן היה, כי בשנת תרי"ג היא שנת הס"ד לימי חייו, בהיותו בדרך שובו מווארקי אחר חג השבועות, סר לעיר לודז, ופה חלה בדלקת הריאה, ימים אחדים הוכח במכאוב על משכבו ונתבקש בישיבה של מעלה.

בו נתקיים מאמר חז"ל (סוכה נ"ג): רגלוהי דבר אינש אינון עריבין ביה, לאתרא דמתבעי, לתמן מובילין יתיה. נראה הדבר, כאלו מאנה ההשגחה העליונה לתת לאותו חסיד מנוחת עולם במקום אשר בגד בו, ותבחר לו מקום מנוחה הטוב ממנו.

והנה לפני פטירתו היתה דעתו מיושבת עליו מאד, כראוי לתלמידו המובהק על הרבי ר' בונם. מעשה,  בשעה שצדיק זה הלך למות ראה את זוגתו והנה היא בוכה, ויאמר לה: "למה את בוכה, הלא כל ימי למדתי את עצמי למות". גם תלמידו ר' משה נחמיה הלה, כפי הנראה, מלמד עצמו למות, אחרי אשר קודם יציאת נשמתו הבין השכיל כל כך לצוות, שעל מצבתו לא יחרתו רק המלים האלה:

פ"נ

הרב החסיד המפורסם בשמחה היה כל ימיו מו"ה

משה נחמיה בן מו"ר בנימין הכהן זצלה"ה נו"נ ביום ד' ט"ז סיון תרי"ג לפ"ק.

בנוסח מצבתו זה חפץ בוודאי אותו חסיד להורות דרכה של החסידות, אשר לפיה כלל הוא, כי האדם צריך להתחזק ולהתגבר ולהיות בשמחה תמיד, באשר השמחה מורה שאוהב הוא את הדבר הרבה, והיא מדרגה יותר גדולה מן הבכייה, כי הבכייה פותחת את השער, והשמחה משברת את המחיצה. משל הוא, כמו שני אנשים המתאבקים זה עם זה, אם אחד הוא עצל, ינוצח בקל לנפול, אף שהוא גבור מחברו.

עדותו על עצמו ברגעי חייו האחרונים היתה בוודאי נאמנה, כי אין אדם משקר ומשטה בשעת מיתה, אבל היא מעוררת השתוממות בקרבנו, כי איך היה יכול להיות שרוי בשמחה, בזמן אשר רבים קמו עליו, הרעימוהו והכעיסוהו, קפחוהו בהלכות, וירדו לחייו. אכן מכתבו של אותו צדיק יסוד עולם ר' יצחק מווארקי יניח דעתנו. ידע הרב ר' משה נחמיה, כי מורו ורבו הרב הדומה למלאך ד' צבאות, עומד לימינו ומצדיקהו, התעודד ויתחזק ויהי אך שמח, כדרכו תמיד, כי הוא היה שקול יותר מן כל מנגדיו, ולעומתו מה הם נחשבים.

בכל אופן יכול הרב ר' משה נחמיה להיות בדבר הזה למשל ולמופת בישראל.

שמעתי אומרים, כי השאיר אחריו קובץ של כתבים בענייני הלכה ואגדה, אבל נאבדו.

(מתוך "הרב של שמחה", תולדות רבי משה נחמיה הכהן זצ"ל, מאת ר' פינחס זליג גליקסמן הי"ד)

—

הרב פינחס זליג גליקסמן הי"ד נולד בלסק בב' בחשון תרכ"ז (22/10/1865) לאביו הרב אברהם צבי הירש, ולאמו מרת זלטה בת רבי יצחק זעליג הלוי פרנקל, מחשובי חסידי קוצק. הרב אברהם צבי הירש היה תלמיד חכם גדול ובקי בהוויות העולם, והדריך את בניו לאהבת התורה והחכמה ולאהבת ישראל גדולה, ונטע בליבם אמונה חזקה.

הרב פינחס זעליג גדל בלודז. עוד בשנות צעירותו הצטיין הרב בידיעת תורה נרחבת , ובידע בחוכמת העולם, אותם הביא לידי ביטוי כסופר חסידי מוכשר. הוא ראה בעטו מכשיר המתאים להפצת תורה ויהדות להמוני העם בתקופתו, וכתב במשך כששים שנה.

כבר בצעירותו השתתף הרב בכתבי עת שונים ביידיש ובעברית. הוא הרבה לכתוב על קהילות ועל תולדות אנשים חשובים. עם היותו נטוע בעולם הספרים, כתלמיד חכם וכסופר, היה עוסק בצורכי ציבור באמונה ושמו יצא למרחוק.

בתחילת דרכו הספרותית הכין לדפוס את ספרי סבו של אביו, הרב הגאון הצדיק יסוד עולם הגדול בנגלה ובנסתר, כליל החכמות והמדעים מו"ה ברוך בענדיט גליקסמן זצ"ל. לאחר שהרב פינחס זעליג נשא אשה והיה סמוך על שולחן חותנו רבי יוסף יששכר רוזנשטיין בראדומסק, מסר לו אביו את כתבי היד להכשרתם לדפוס. לספרים הוסיף הרב הקדמות ואת הסכמות הרבנים שקיבל לפרסומן.

הספר "נחלת ברוך" על כמה מסכתות בהלכה ובאגדה ועל פרק שירה, פורסם בשנת תרס"ב. הספר "בריחי זהב" ה"מורה דרך לנבוכים ביסודות התורה שבעל פה, דת יהודית וחכמת הקבלה. ומלמד את הטועים באמונה דעת ותבונה", פורסם בשנת תרס"ט, ובמהדורה השניה בשנת תרפ"ח צורף מכתב על חכמת הקבלה. הספר השלישי שפרסם היה "ספר ויכוח" ובו דו שיח בין כומר המקטרג על ישראל, תורתם ומנהגיהם, ובין שר ומלך המלמדים עליהם זכות. לספר הוסיף הרב פינחס מאמר משלו על אי ענישת אדם על סמך הודאת עצמו.

גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהחל בפרסום יצירותיו הספרותיות המקוריות, המשיך להוציא את כתבי סבו של אביו, "טעם ברוך" (תרפ"ח) ובו פירוש על ספרי משלי ואיכה, "בית תפילה" (תרפ"ח) ובו ביאור על סדר התפילה ועל הגדה של פסח, "ברכת קודש" ("בית תפילה חלק שני", תר"צ) ובו ביאור לשיר השירים, תהלים ופרקי אבות, "תכלית חכמה" ("בית תפילה ג" תרצ"ג) ובו פירוש למגילת קהלת. "ביאור ומדרש תורה" (תר"צ) על חמישה חומשי תורה ומדרש רבה, וספר "אמרי ברוך" (תרצ"ה) ובו פרוש לספר איוב בצירוף מקצת ספרו "שבט הגדי".

רבי פינחס זעליג הצטיין בתיאור תולדות רבנים ואדמו"רים. בחיבורו הראשון "תפארת אדם" ב"כ (תרפ"ג-תרפ"ד) כתב על תולדות אביו ופרסם בו מכתבים ממנו. החיבור כולל פרשיות מתולדות חסידות קוצק, איז'ביצא, גור ואלכסנדר, ומגדולי דורו והדורות הקודמים. בספרו השני "עיר לאסק וחכמיה" (תרפ"ו) מתאר המחבר את תולדות קהילת לאסק במשך שלוש מאות שנות קיומה. ספרו "הרב של שמחה" (תר"צ) מתאר את דמותו של הגאון רבי משה נחמיה הכהן אב"ד דווארט. לספר מצורפים מכתבים מהאדמו"רים רבי בונים ורבי יצחק מווארקי. לספרו "מענה לנחום סוקולוב" (תרצ"ב) צורפו תולדות הגאון החסיד רבי הירש טומאשובר מבית האדמו"ר מקוצק. הספר "רבי זאב ליפשיץ" (תרצ"ד) עוסק בתולדותיו של רבי זאב לישפיץ, רבה של רדזינוב, מלאווא ואוזורקוב, ובתולדות גיסו האדמו"ר רבי אברהם מצ'יכאנוב. בספר נכתב גם על תולדות אוזורקוב ורבניה. בתרצ"ו פרסם את ספרו "רבינו אליקים געץ" רבה של הילדסהיים בגרמניה. ובשנת תרצ"ח-תרצ"ט פרסם את שני חלקי ספרו הגדול על הרבי מקוצק, "דער קאצקער רבי", ובו יצא להגן בלהט של קדושה על אותו קדוש וטהור מדברים בלתי נכונים שתלו בו סופרים אחרים, שהציגו את קוצק באור לא נכון. חלקים גדולים של הספר תורגמו לעברית והודפסו בספר "היכל קאצק – הרבי מקאצק וששים גיבורים סביב לו" (הוצאת "נצח", תל אביב, תשי"ט-תשכ"א).

בנוסף ליקט הרב גליקסמן דברי התורה על פרשות השבוע ועל מועדי השנה ופרסם אותם בגליונות בשם "פון דער סדרה" (תרצ"א. החוברות הוצאו בהמשך כספר עוד על ידי המחבר. הדברים תורגמו ויצאו כספר בשם "מתוך הפרשה ועל המועדים" ההוצאת משאבים, ירושלים תשמ"ג).

בשנת תרצ"ד הוציא לאור את "פרק שירה" עם פירושי היעב"ץ, המבי"ט ואבי זקנו, רבי ברוך בנדיט גליקסמן. רבי פינחס זעליג צירף לספר את הפרק על "תולדות היעב"ץ ויחסו לארץ ישראל", וכן על תולדות המבי"ט.

בשנת תרצ"ז הוציא לאור את "רפדוני בתפוחים", ובה מופיע פירושו של רבי אליקים געץ לאגדות רבה בר בר חנה. לספר צירף המוציא לאור קיצור מתולדות המחבר.

בתרצ"ח פרסם יחד עם ד"ר פ. פרידמן קובץ בפולנית בשם "בית העלמין היהודי הישן בלודז", ובו ביוגרפיות של אנשים חשובים הקבורים שם.

בירחון "בית יעקב" (שבט תרצ"ו) נכתבו דברי הערכה לרב גליקסמן לרגל יובל השבעים שלו.

הרב פינחס זעליג נספה בשואה בגיטו לודז' (אלה אזכרה, ה), או שנהרג ב- 9/1942 במחנה ההשמדה חלמנו (דף עד ב"יד ושם").

לקריאה נוספת באנגלית על תולדות ר' פינחס זליג גליקסמן הי"ד – ראה מאמרו של חיים ליב פוקס.

(תולדות המחבר שהובאו כאן מבוססים ברובם על מאמר מתוך "אלה אזכרה")

אמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח…

הספורנו בפרשת פינחס כתב לפרש את האגדה וזו לשונו:

כי אמנם הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לעניין הירח אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה. וזה שאף על פי שקודם לעגל היה חרות על הלוחות, חירות משעבוד מלכויות לעולם, הנה משחטאו התנצלו ולא השתמשו בכתר מלכות תמיד כמו שאר האומות אבל היה זה להם לעתים כפי שפע האור העליון עליהם ובלעדיו הלכו חשכים ואין נוגה למו, כמו שיקרה ללבנה כשלא תקבל אור השמש, כי אין מזל לישראל ולא אור כלל מעצמם זולתי אור האל יתברך בהיותם לרצון. ובכן נקרא ה' יתברך אצל הנביאים "אור ישראל", כאמרו והיה אור ישראל לאש,… ה' אורי וישעי. וכאשר היו החטאים מבדילים כאמרו כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע, הלכו חשכים מבוהלים ודחופים בין האומות. ובהיות מזה נמשך חלול ה' בלי ספק באמור להם עם ה' אלה (ומארצם יצאו), ונאמר: בכל צרתם לו צר, כאמרם ז"ל כביכול עלי ועליך בא שודד, ובהיות חטאת ראש חודש כפרה על ישראל הגורמים מניעת האור או מיעוטו, כמו שהתקינו חז"ל באמרם שעירי חטאת לכפר בעדם זכרון לכולם יהיו תשועת נפשם מיד שונא. ובכפרה זו תהיה תשועה מה לחלול השם. לפיכך אמרו שלכך נאמר בשעיר ראש חודש חטאת לה', מפני שכפרתו מועילה לקדוש שמו יתברך. וזה רצו באמרם אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח. רצונו לומר הביאו כפרה בשבילי להשיג קדוש שמי המחולל בגוים בסבת מה שמעטתי את הירח כשהגליתי את ישראל והסתרתי פני מהם. עד כאן לשונו.

וברוך ה' קודם שראיתי את דבריו הקדושים אמרתי לפרש את האגדה הנפלאה באופן שאמר הרב ז"ל, ואבאר הכוונה:

ידוע הדבר אשר הלבנה אין לה אור מעצמה והיא גוף חשוך ולית ליה מדגרמיה כלום וזהרותה מקבלת היא רק מקרני החמה. וממאור החמה תאיר לנו. ואורה מסיבת זריחת וניצוצי השמש שתשפיע מאורה עליה. והנה הלבנה תוכל לקבל אור החמה כי אם על חציה הפונה כלפי החמה. אבל החצי השני נסתר מהשמש , וכל זמן שתוסיף להתרחק מהשמש ככה תוסיף להראות אורה על הארץ, וכאשר יגיע הירח תחת השמש, אז הוא חשוך לגמרי, מפני שאז חלק המאור הפונה למעלה נסתר מנגד עינינו וחלק השחור פונה אל הארץ. ואולם כשיסור משם בתנועתו לצד המזרח עד שאפשר שיפול עליו חלק מה מהאור שעליו על פני הארץ, אז נראה קו מאיר והוא הנקרא מולד הלבנה. ומעט מעט הוא הולך ואור יותר, עד חצי חודש ומחצי חודש ואילך הולך האור יורד ושוקע עד שכלה לגמרי בסוף החודש.

ישראל מונים ללבנה והאומות לחמה. ונשאתי את המשל על ישראל בעולם הזה מאור הירח דלית ליה מדגרמה כלום, הולך ונודד ממדינה למדינה, מממלכה לממלכה, ללא טובה וללא אור מדגרמה לית ליה כלום. עיניו צפויות אל חסדי העמים. ואולם טובם מומם במידה זועמה. מאז שהגלנו מארצנו והלכנו בגולה, כנכרים נחשבנו, כגר נוטה ללון, יושבים בארצות לא לנו. דרכי החיים שלנו מוגדרים בחמת השנאה מעם שליו ושאנן לעם הנודד מקינו.

ואם יושבים אנחנו ימים ספורים בצל ממלכה, אשר תרשה לנו להתחמם לאורה, מהרה שוכחים הגלות, שמחים לאור גוים השופע משמש הצלחה ומנצוצי אורה שלה החודרים עלינו.

אכן עד מהרה תאסוף השמש נגה וקווי אורה יפלשו להם נתיב, אשר לא ידרוך הירח בו והשמש יחתום נצוציו מבלי לחדור אל גוף החשך-הירח והוא ילך קודר, חושך ולא אור, כי נשמו נתיבות האורה מלפניו.

אומנם כן, האומות נמשלים לחמה, כי שמש הצלחה ישפע להם אור וחום. יושבים בארצם שלוים ושקטים, קול נוגש לא ישמע, כי אדונים הם לעצמם וטוב הארץ בידם נתנו. לא יחסר להם לחמם וכל מקצועות המחיה והכלכלה פתוחה לפניהם. וכל ענפי התעשיה וחרשת המעשה מארץ מדינתם יצמחו ויונקותיהם יסתעפו ויסתרגו. אבל לא כן חלק יעקב, הנמשל ללבנה. וכמו הירח יקר הולך באור נדעך וקר, בתקופות ועתים חולפות יהל נרו – השאול לו מהמאור הגדול, השמש – כמו בלי כוונה מעניק לו איזה נצוצים ושולח איזה קווי אורה מקרניו להכוכב הקטן, הירח.

כן יושבים אנחנו בעולם חשוך מצפים לשולחן אחרים, הרחוקים מצדקה ומדות הכנסת אורחים. ואומנם אורחים לא קרואים אנחנו אל בעל הבית. ואם לפעמים מרשה לנו ללקט פתיתי לחם מתחת שולחנם, אכן עד מהרה גם זאת לא יתנו, וידחפו אותנו בצד ובכתף החוצה, ובחותם ר יסגרו שערי החיים ומשדי המחיה והפרנסה מגרשים.

נמשל ישראל ללבנה דלית ליה מגרמיה כלום, ורק מהשמש מקבל אור קר ומתעה. פעם בא בארוכה ופעם בקצרה. יפסוק ויכזב אורו. ואנחנו נפגעים ונכשלים בקוצים וברקנים חושך וערפל. והמצפה לשולחן אחרים העולם חשך בעדו…

 

עניין מיעוט הירח, שהעניין מיעוט וחסרון במעשה ידיו של הקב"ה וישראל מעשה ידיו, והוא בגלות. והגלות הוא החיסרון היותר גדול ונוגע כביכול לה' יתברך. וזהו עניין גלות השכינה, כמו שנאמר "עמו אנכי בצרה", "בכל צרתם לו צר", ובסנהדרין מ"ו: אמר רבי מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה "אומרת קלני מזרועי". והנה חטא מלשון חסרון וכביכול נוגע להשם יתברך החסרון ואין שמו שלם. שעיר ראש חודש בא לכפר על חטא מיעוט הירח, כאליו הלבנה קובלת על מה שניטלה אורה ממנה, ומוכרחת לקבל מאור השמש – כן ישראל בגלות חייהם תלויים להם מחסדי הגויים – "נתת שמחה בליבי בעת דגנם ותירושם רבו". התאוננות על הגלות, כי דגן ותירוש – מפרי אדמתנו – אין לנו, ונשמח רק על הדגן והתירוש שגדלו ורבו באדמה לא לנו, ושמחנו בהטוב שלהם כדי שנהיה מושפעים מטובתם (פנים יפות), וזאת חסרון בחיים הגשמיים. ואולם החיסרון בבחינה רוחנית עוד יותר גדול, כמו שנאמר "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". כי כובד הגלות מטשטש צורת ישראל, מכהה קלסתר פניו. הגלות משחתת כל חלקה טובה – את הסגולות היקרות הטמונות בנשמת ישראל.

(ליקוט מתוך נוה שלום, פרק שלושים וארבע)

—

הרב שלמה יהודה ליב כהן הי"ד נולד בשנת תרכ"ז (1867) לעת זקנותו של אביו הרב שלום צבי הכהן זצ"ל ששימש רבה של זגירז' (פלך לודז', פולין) במשך חמישים וארבע שנים והיה ראש ישיבה שהעמיד מאות תלמידים מובהקים.

הרב שלמה יהודה ליב היה חתנו של הרב צבי הכהן זצ"ל אב"ד זגירז' אשר היה לו לאב, לרב ולמורה, ושעל שולחנו סעד במשך כעשר שנים. לאחר פטירת חותנו נבחר הרב לממלא מקום אבותיו והיה רבה של העיר במשך כארבעים שנה.

בשנת תרצ"א הוציא לאור בפיטרקוב את ספרו "נוה שלום, דרושים ופלפולים". עם תחילת ספרו מודה המחבר לילידי עירו היושבים בניו-יורק על תמיכתם בקהילה מאז סבלם הרב במלחמת העולם הראשונה. עם כיבוש פולין בידי הגרמנים נמלט לווארשה. משם נשלח למחנות המוות.

הרב היה מחותנו של הרב יוסף פצנובסקי הי"ד, מחבר "פרדס יוסף".

פרטים רבים נוספים על הרב שלמה יהודה ליב כהן הי"ד ניתן למצוא בספר זגירז' (תל אביב תשל"ה) עמ' 362-357.

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש:

והנה דמעת העשוקים – ואין להם מנחם!

ומיד עושקיהם כח – ואין להם מנחם! (קהלת)

בן אדם! רק בשעת התחדשות פנימית, בשעת טהרת הנפש והזדככות הנשמה, רק בשעה זו יכלת להביע דברים כאלה!

דרך המלים המעטות האלה נשקפת נפש מרגשת בצער האדם, נפש סובלת ומתענה יחד עם כל האומללים, הנענים ונדכאים!

מה גדול, מה נשגב הצער הזה!!

התדע מי זה מצטער? השכינה אשר בקרבך! האהבה הנצחית, הקדושה העליונה, הגבורה האלקית!

ומה עמוק, מה נורא הצער הזה!

אנשים מצטערים, נענים, סובלים, נדחקים ונרמסים תחת רגל גאוה – היחיש הקץ ליסוריהם, לענוייהם?! היבוא להם מושיע וגואל?!

אין להם מושיע!!

אנשים הולכים שחוח תחת משא יגונם הגדול המעיק עליהם, אנשים תועים בגיא צלמות, חלקלקות ואפלה, חושך ואפלה מסביב – חושך ואפלה גם בתוך נפשם – ומוצא אין! ורע להם, ומר להם… אין תקווה… היאוש מתגבר…

היופיע להם מנחם – זה שיגלה לפניהם את האור האלקי שבנשמתם; זה שיעודדם, שיחזקם, שיפיח בעצמותיהם היבשות, הנמקות, רוח של חיים, של תקוה, של בטחון ־ היבוא?! היופיע?! – – אין ל הם מ נחם!!…

פה מגיע, צערך, בן אדם, למרום פסגתו!

גם מנחם אין להם, לאומללים האלה!… וסובלים המה בלי קץ, בלי אחרית… ואחיהם בני האדם – רעים המה! נחשים וצפעונים המה!… אינם מרגישים בצער אחיהם האומללים, אינם מושיעים, אינם מנחמים!!…

אולם לאט לך, בן אדם! אל תוציא משפט!…

אתה מרגיש בצערם התהומי של אחיך, בני האדם האומללים? כן

היה אתה להם למנחם!!

לך אל הנענים והנדכאים – והוצאת להם את נפשך, ושפכת עליהם את אהבתך הבוערת, והבערת בם את אש האלקים – והוקל להם, וחם להם, ואור להם!

ואל ה"מאושרים" השבעים תבוא, בן אדם! והשמעת להם את קול האלקים, ואצלת מרוחך, רוח הקדש, עליהם, ועודדת בקרבם רגשי האהבה הנצחית, וגם הם יעשו כמוך!

ואל הפושעים ה״עושקים" תבוא, והוכח תוכיחם על חייהם המקולקלים, וקרא תקרא אותם לתשובה, לחרטה!

אל תקבל, בן אדם, אל תתאונן על צער אחיך, כי מלא תמלא את תעודתך הקדושה בחייך! אל תתאונן, אל תצטער – כי עשה תעשה את המוטל עליך – להיטיב, לתקן, להושיע ולנחם!

כן הוא, אח אומלל! אם נפשך נקרעת לגזרים מצער עמק ומיסורים נוראים, אם סובל אתה מכאובים פנימיים איומים, אם המון פגעים ונגעים באים עליך ומרגיזים מנוחתך, שודדים ממך את היקר והאהוב עליך ומאימים גם על נפשך לקחתה – הוי, אח נענה! אם בשעה רעה ומרה כזאת מתמלטים מפיך דברים נוראים על האלקים ועל החיים ־ דע, כי טועה אתה!

כי בזה שאתה מצטער וסובל בנפשך מן המקרים והפגעים הרעים הבאים עליך – אתה בעצמך אשם!

כי לו התקרבת באותה השעה הנוראה אל ה' אלקיך מקור האהבה והסליחה, החסד והרחמים; לו היית נכון לחבק בזרועותיך, את כל אדם, את כל חיה, את כל עשב – לאמץ היטב, היטב אל הלב את כל הטבע, את כל היקום, את כל הבריאה ולאהב בלי קץ ובלי תכלית, בלי כל שכר וגמול –

לאין ולאפס היו כל היסורים והפגעים שבאו עליך!

אז היית פושט את צווארך לשחיטה בקריאת "שמע ישראל"!

אז היית עולה על המוקד ושירי תהלים בפיך!!

(מושיע ומנחם, מתוך "ממקור הנצח")

—

הרב יצחק שמואלוביץ הי"ד, מחנך, סופר, עסקן ציבורי והוגה דעות מעמיק, נולד בשנת 1893 וגדל בתורה בישיבות ובעיקר בישיבתו של הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל לידא. הוא היה ממייסדי ומנהלי רשת החינוך הציונית דתית "יבנה" בליטא. בשנת 1916 ייסד בווילנה את אגודת "צעירי מזרח" והיה מבוני ומראשי התנועה הדתית "צעירי ישראל". כיהן כסגן מנהל בקורסים למורים של תנועה זו ולימד בסמינר למורים של "יבנה" בטלז.  בשנת 1928 ייסד את הגימנסיה החרדית ("האוניברסלית") "יבנה" בקובנה וניהל אותה עד הכיבוש הסובייטי ב-1940. היה המייסד והעורך של כתב העת "הנאמן" (תרפ"ח-תרצ"א) וממייסדי ביטאון היהדות החרדית בליטא ה"אידישער לעבן".

בשנת תרצ"ב פרסם בקובנה חוברת בשם "ממקור הנצח". בפתיחת חוברת זו כותב המחבר:

הדברים, הניתנים בזה לפניכם, הם פרי הגות רוח, שבאה מתוך תפלה ומתוך עיון בכתבי הקדש ובמאמרי חז"ל, אשר הרגשתי חובה בנפשי לפרסמם: אולי ימצא בהם מי מאחי, כמוני, אי־איזה נוחם לנפש ומרפא לנשמה בתוך סערת החיים ומהומות השטן של הדור; אולי תתרקם על ידם איזו מחשבה קלה בלב המרוחקים בזרוע ממקור חייהם – לשוב ולהתקרב אל תורת ה', נביאיו וחכמיו – אל מקור חיי הנצח!

המחבר מציין את תוכנתו להוציא לאור ספר כסדרה של חוברות, בכדי להקל על הקונים, והוא מבקש מהקוראים:

והיה אם בקראכם, אחי, את הדברים האלה ושמעתם בהם את הד קול לבכם אתם – אל נא תאחרו מבוא בקשר את המחבר ומהביע לפניו את הגות לבכם, כדי שיקוים בנו: "יחד לב וגל אבן מפי באר מים" – על ידי יחוד הלבבות של השואפים לחיי אמת וטהרת הלב יגלו בארות מים חיים של תורה הקדושה, יפתחו מעינות הישועה ושאב נשאב מהם כולנו בנערינו ובזקנינו, הקרובים והרחוקים – נטהר לבנו לעבדו בלבב שלם ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו!

הרב יצחק נשא לאשה את אלה שמואלוביץ לבית שוורץ, מחנכת בבתי ספר "יבנה", עסקנית, בתחום החינוך החרדי, מנהיגת "בנות יעקב" בליטא ועורכת ביטאונן. יחד עם רבים מגיטו קובנה, גם בני הזוג וילדיהן נלקחו להשמדה באקצייה ביום ה' בתשרי תש"ב (26.9.1941), הי"ד.

עוד ראה אודות הגימנסיה הראילית העברית בקובנה מיסודו של הרב יוסף צבי קרליבך הי"ד בויקיפדיה.

 

 

כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים: לגבנו אנו השתמש ה' כביכול בחוזק יד כדי להוציא אותנו בעל כורחנו ממצרים…

יש שיעבוד ויש עבדות. שיעבוד מהו? האדם בכללו חפשי, אך חלק שבו, רוחני או חומרי משועבד לזולתו. אחרת היא העבדות. אז, בהעבדות משועבד הוא כולו. כל עצמיותו משוקע בהעבדות.

עבדים היינו. לא רק משועבדים אך עבדים, עבדים ממש עד דכדוכה של הנפש. גדול ומאוים היה אז החורבן הפנימי והחיצוני, האידיאל היהודי עמד רועד ודומם בפנים מעוטפים: חפץ היה לכסות הסימני יאוש ואי-אונים.

רוח ישראל סבא, ירושת האבות בעמקותו והתלהבותו, אמונתו ותקומו, שבור ורצוץ, רוח-עבדותי נצח ולקח מקום הגבורה הרעננה. הגאון הפנימי העממי הלך בגלות. הוא בגלות בקרבם, בלבם.

העבדות נתעכלת בפנימיותם והיא נוזלת בדמם ובעורקיהם. העבדות תקעה כה עמוק את שניה החדות ברוחם עד שהרעילה כל הרגש האנושי שבהם, וחוש החירות הומת בקרבם לגמרי, לגמרי.

הבאר מים חיים מאהבת החירות השופע בכל לב רגש, נתייבשה. ממילא התקווה וחפשיות נאבדה. השאיפה והדרישה מולידים התקווה. כל זמן שהאדם מעריך את עצמיותו יש לו שאיפה לדבר מה, אבל כאשר אנכיותו מזלזלת בעיניו הוא, מי יקווה ומי ישאף?

אין מקום באלו לרגשי חירות. אך העבדות וכחותיה ומאכליה מושכים אותו. ואם רוצים לגזול אותו ממנו, הוא סובל מחסור. כי הוא נעשה חלק ממנו. ובחסרונו זה הוא אי-מאושר וקורא: "נתנה ראש". לא אחר, בן רגש חירותי יבחור הראש. רק אנחנו העבדים עד לעצם, אנחנו נבחור ונמנה הראש משלנו ונשובה מצרימה, למצרים שלנו למען נטעום הלאה ממתיקות עבדותנו ומאכלנו העבדותיים…

ובאה ההבטחה מהבורא יתעלה: והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. מן החושך העב שאתם סובלים במצרים אוציא אתכם, כפירוש החידושי הרי"ם זצ"ל: אני אגאל אתכם מהמצב הנורא והמעציב, אשר אתם יכולים לסבול את השפלות במצרים. ואף שלא לרצונכם, בעל כורחכם אוציא אתכם. כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים. לא רק בשביל ישראל היה מהצורך להשתמש בחוזק יד שיצא משם.

וכמה איום היה מצבו של המנהיג הראשון, משה רבינו! כמה קשה לנהל עם שנשקע כה עמוק בעבדות!

עם החסר לו כל רגש עממי, חרותי, אף להתפלל בעדו לא דבר קל הוא. "ויזעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים". לא כתוב "ויעתר" כמו בכל ההזדמנות, כי אז, בזמן שמתבלט חלושתו ושפלותו של העם שבעבורו ממליץ ובעבורו לוחם, קשה לו להמנהיג לסדר ענינו ותפלתו.

ועתה כאשר נראה מסורת נפשם של הצפרדעים, אף שלא נצטוו כל אחד ואחד למסור נפשו, והיתה לכאורה לכל אחד אמתלא : אלי לא באה הצווי לילך להאש דייקא, בכל זאת לא חשבו הרבה, רק "ועלו בתנוריך" נתעלו על ידי שדחקו את עצמם להאש, שיתקיים על ידם רצון הבורא יתברך שמו.

מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם, ולא ברחו ולא חיפשו דרכים להשתחרר ממסורת נפש – נשאו קל וחומר, מצפרדעים (פסחים נ"ג) וכמה תשש כחו של משה בראותו ההופעה הברקית מהצפרדעים, שהחשיכה השפלות והעבדות העצמית של ישראל, אז נסתם פיו, וקשה היה לו לסדר תפילה אך "ויזעק". קול פשוט היוצא מעומק לב כואב, בלי צביון ובלי סדר.

זה היה: על דבר הצפרדעים…

"הלא כבני כושיים אתם לי" בגמרא מועד קטן: מה כושי משונה בעורו כך ישראל משונה במעשיו. רק בחיצוניות משונה הכושי, אבל גם תחת העור השחור והגס צפונה נפשיות. כי גנחה הנשמה היהודית תחת העבדות הגסה.

ה"ויזעק משה" הלבבי מצא בת קול בלבות העבדים המאובנים. וסוף כל סוף "ותעל שועתם אל האלקים: השוועה על דבר האלקית שבקרבם, שהוא בגלות, עלה על הצער הגוף, מן העבודה"…

וביחוד על הים כאשר "כאב הנשמה" על דבר גלותה ועינותה נתלבשה במעשה, ונחשון בן עמינדב היה הראשון שנתן את עצמו לדחוף מרגש זה וקפץ לים היה די שהניצוץ הזה ילהט כל הנרות שהיו מונחים במתים. כשביב אור מהגבור הראשון משך אחריו כל ישראל, ויאירו הנרות.

"הוציאנו מעבדות לחירות": לא רק משעבוד לגאולה, אך מעבדות כזו לחירות כללית כזו. חירות הגוף והנפש.

כן רבותי, אל נא נפול ברוחנו בראותנו את הריקבון שבחיינו. כל זה רק הקליפה הקשה החיצונה. שם, עמוק עמוק בנשמתנו חיה תקווה רעננה לעתיד. והתקווה היא אם הסבלנות, כל זמן שיש תקווה אפשר לסבול הכל. לפי ערך התקווה שבאדם לעתיד תוגבלה בו מידת הסבלנות. התקווה מפיחה בלב רוח חזק ואמיץ להתעודד ולעמוד בצורתו לדור דורים.

אך דרוש רצון חזק להחיות הכחות הפנימיים הצפונים, שלא לפול בתהום הייאוש. ומי החזיק את רצוננו, אשר כל רוחות שבעולם לא יכלו לזוז אותנו ממקומנו ומהפוזיציה שלנו? מי נפח בנו רוח אמיץ אשר עד טיפת דם האחרונה אנו לוחמים בעד תורתנו ואמונתנו?

הגיבורים ההיסטוריים הם האמיצו תמיד לב הדור, הם הכח הדוחה למעשים כבירים. רק על ידי רוח ישראל מתחדש ומתאמץ, הזיכרון במעשים גדולים וממסירת נפש מלהיב הנוער ומעודד הזקנה. אך חיים רעננים יכולים לברוא חיים. חיים מופתיים, חיים לנצח. פעולתם והשפעתם אינה פוסקת.

ובכן בשעה שאנו משבחים על שהוצאתנו מעבדות לחירות נתעודד ונתחזק אשר יגיענו למועדים ולרגלים אחרים, וכימי צאתנו מארץ מצרים אראנו נפלאות, במהרה בימינו אמן.

לבוב, שלהי אדר תרצ׳׳א

(מתוך הירחון "יבנה", טו, תר"צ)

—

הרב משה חיים ב"ר צבי אריה יהודה לאו הי"ד נולד בלבוב בתרנ"ג (1893). בתרע"ד,1914. כבר בגיל 8, הסעיר המונים שיפגינו בשוק־הדגים של למברג על כבודה של שבת קודש. הוא היה עילוי, כישרוני, נואם מזהיר שנחשב כאחד מהרבנים החשובים של תקופתו.

עוד משנות חייו הצעירות בבית סבו הגאון בעל "מנחת שי" היו התורה ולומדיה מרכז חייו. בילדותו למד בישיבת תפארת בחורים. בגיל 17 הוא הוסמך לרבנות על ידי הרב מאיר אריק והרב שלום מרדכי שבדרון זצ"ל. היה מזכיר וועידת אגודת ישראל שהתכנסה בלבוב. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נמלט עם משפחתו מלבוב לוינה. שם פעל רבות בפעילות ציבורית למען החיילים היהודים, בהפצת תורה בקרב הצעירים, בפרסום מאמרים ובהתעמקות בסוגיות היתר עגונות. במקביל,  במקביל למד באוניברסיטת וינה, וקיבל תואר דוקטור. בוינה התקרב למספר אדמו"רים, ונשא לאשה את דבורה בת האדמו"ר ר' ישראל הגר מויז'ניץ זצ"ל. דבורה נפטרה מיד לאחר לידת בנם.

בהיותו בן 27, בשנת 1919, נבחר לרבה של סוצ'בה (שאץ) בבוקובינה שברומניה. ב-1925, בתקופת כהונתו בסוצ'בה, נשא בנישואים שניים את מרת חיה בת הרב שמחה פרנקל תאומים. הופיע בפרנקפורט דמיין כציר מטעם אגודת ישראל בוורשה, וחיזק את ידי הצעירים המבקשים לעלות לארץ ודאג גם לקליטתם הרוחנית בארץ. בהמשך, הופיע בכנסייה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במרינבד וכן בישיבות ההנהלה הארצית בוורשה, תמך שם בזרם של פועלי אגודת ישראל שלחץ למען עלייה והתיישבות בארץ.

בשנת תרפ"ח (1928) נבחר לרב העיר פרשוב שבסלובקיה, שם הקים את ישיבת "תורת חיים" שלמדו בה כמאתים תלמידים מכל רחבי אירופה המזרחית, מהם יצאו אחר כך רבנים חשובים. בפרשוב המשיך בעבודתו הספרותית. ספרו "הדרך לקידוש השם" (1936) נכתב במקורו ביידיש, ויצא לאור לימים בעברית, בישראל, במהדורות מורחבות עם לקט ממאמריו ונאומיו (1963,1913).

בתחילת תרצ"ו (1935), לאחר עזיבתו של הרב מאיר שפירא, בן דודו, את העיר פיוטרקוב בה כיהן כרב נקרא ר' משה חיים לכהן בה כרב העיר והנהיג שם את הקהילה ביד רמה. התמנה לרבה של פיוטרקוב, שבאזור לודז'. שם פתח תלמוד תורה ואירגן שעורים גם לנערים עובדים, חיזק את הכשרות ואת שמירת השבת, ודאג לחיילים היהודיים.

פעילותו לא הצטמצמה ברבנות קהילתו ובניהול ישיבותיו, אלא העמיד את עצמו כליל לשרות כלל ישראל. הוא עסק בכל שטחי שדמות החינוך והעסקנות הציבורית לכל גווניה במסגרת פעילותו ב"אגודת ישראל". הרב סייע במימון מפעלי החינוך של אגודת ישראל, יזם הקמת ישיבה בצ'רנוביץ ופעל למען מוסדות "בית יעקב" לבנות. פרסם מאמרים בירחון "בית יעקב" בלודז', והרבה להופיע כנואם מרכזי באסיפות בחירות לקהילות. הרב לאו סייע לבן דודו, הרב מאיר שפירא זצ"ל, בישיבת חכמי לובלין, והפיץ עמו את רעיון ה"דף היומי". עם פטירתו הפתאומית של הרב שפירא, הזדרז הרב לאו לתמוך בישיבה ועמד בראשה במקביל לרבנותו בפיוטרקוב. הרב הרבה לערוך מסעות על פני כל ערי פולין וגליציה בהם הרביץ תורה ונאם להלהיב המוני המונים לקדש את ה׳ ותורתו בחייהם. סיסמת החיים שלו היתה: קידוש־השם!

אף לאחר שכבשו הגרמנים את העיר, המשיך הרב לעסוק בענייני הלכה, בהתרת עגונות ובעזרה ליהודים. הרב חיבר חיבור הלכתי גדול ומקיף על קידוש השם שאבד בשואה בעת חיסול הגיטו.

ב- ג' מרחשוון נלקחו כל יהודי העיר והרב בראשם לטרבלינקה, בה נספו. הרב נספה בטרבלינקה בי"א מרחשוון תש"ג (1942) יחד עם בנו שמואל יצחק. הרבנית חיה, נספתה מאוחר יותר במחנה ראוונסבריק. בנו מהנישואין הראשונים, יהושע יוסף (שיקו), עלה לארץ לפני השואה, ובניו מנישואיו השניים, נפתלי לאו-לביא וישראל מאיר (לימים הרב הראשי לישראל), שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל. נכדו הרב דוד לאו הוא הרב הראשי לישראל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ירחון בית יעקב וויקיפדיה, הקדמת "הדרך לקידוש השם".

לקריאת מידע רב נוסף על תולדותיו של הרב משה חיים לאו הי"ד ראה בהקדמת הספר "הדרך לקידוש השם" ובאתר זכור.