קטגוריה: אישים הי"ד

… והנה ג' דברים צריכים להיות רשומים על כל לב איש יהודי ועל ידם יעמוד כסלע איתן בלב ימים, ולא תשוח נפשו הטהורה תחת חמדת העולם הזה גם בעת אשר ייטב לו, וכמו כן לא תבעתנו פגעי הזמן בעת אשר תרד עליו גלגל הצרות.

א) השגחה פרטית מאת הבורא, כי הטוב והרע שניהם מד' ואין השאול בית מנוס.

ב) אהבת אחים ורעים אשר עליה ציוותה התורה הקדושה "ואהבת לרעך כמוך" ובא בקבלה כי זה כלל גדול בתורה.

ג) גם בעת אשר אור ההצלחה תופיע עלינו כהילל בן שחר, לא נשכח כי ד' הנותן כח לעשות חיל, ולא יפתינו יצרנו לאמר כחינו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה. וגם בעת אשר ירד עלינו הגלגל לא נאבד בטחונו, ורק נקווה לד' כי תתחדש כנשר נעורינו ויבאו ימי טובה אשר על ידה יהיו נשכחים ימי הרעים.

… גם אחר מיתת יוסף ואחר שהתחילו צרות השעבוד, הגם כי טבע הגלות והצרות לעורר באיש רגשי אהבה ורחמנות, לרחם ולאהוב את אחיו, אולם לא כאלה היה חלק בני יעקב בעת ההוא, כאשר תורה הקדושה תספר לנו סיבת גלותם ועניים, "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עבדי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול, ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר".

ופירש הב"ל בתוספת באור משלי, כי בא הכתוב להודיענו שלימות משה כמה הבדל היה במעלות מידותיו ממה שהיה בישראל. כי הנה כשהגדיל משה והתחיל להיות לאיש ונצץ בו כח השכל והידיעה, הגם כי נתגדל בביתו של מלך ולא חסר לו מאומה, ולעומת זה היו בני ישראל שפלים ונבזים בימים ההם עד למטה, ודרך כי כל אחי ראש שנאוהו, אבל לא כן היה הרועה הנאמן מחוקקינו. כי "ויהי בימים ההם", אשר היו רעים מאוד לישראל, ולעומת זה היו טובים למשה, כי "ויגדל משה", עלה ונתגדל, עם כל זה "ויצא אל אחיו". רגשי האהבה לעמו אשר היו עצורים בעצמותיו עוררו אותו לקחת חלק ולהרגיש בצערם. ויצא אליהם באהבה ובאחווה, ולא כפר בהם, כדרך מי שיש לו קרוב עני שכופר בו, רק חשבם לאחיו לעזרם וללמוד מהם מדות טובות. האמנם במקום אשר חשב שימצא בהם שלימות המידות וגרם המעלות שיהיו מתקוממים בגודל לבב לעת הצורך הזה, אדרבה ראה בסכלותם. הסתכל והתבונן וחוקר בינו לבין עצמו על מה עשה ד' ככה לעם הזה בהיותו השלם שבכל העמים, כי הייתכן לבני מלכים כאלה, לעבוד עבודת עבד בחומר ובלבנים. ויען כי אין הקב"ה עושה אלא מידה כנגד מידה, שפט מזה שאין ספק שיש בהם איזה מידה רעה אשר על ידה באו עליהם הצרות האלו.

ועודנו מתבודד בזה ראה מקרה שממנו דן ההיפך ממה שחשב למצוא אצלם. כי ראה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" בעוול מפורסם, ואלו היו המצרי והעברי לבדם ואין רואה החריש משה מלהאשים אותם שלא נהפכו אל האויב, כי לא ידעו מאומה. אך לא היה הדבר כן, כי המצרי הכה את העברי, "מאחיו" בין אחיו במעמד כלום והיה מקום לקחת נקום מהמצרי ולבלעו חיים, כי איך יראו ברע אשר ימצא את אחיהם, על כן אמר הכתוב "ויפן כה וכה" סביבות העברים לראות אולי יקום אחד מהם להושיעו, אבל "וירא כי אין איש", אין איש מהם שם על לב, עד שקם הוא על המצרי והרגו. ואין ספק כי היה נבוך מאד איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר זרע אברהם ובפרט בעת אשר המה בגלות…

ועל כן כאשר ראה משה רבינו עליו השלום שלא נתעורר בהם רגש אהבה לעמוד לעזרת אחיו, היה נבוך בדעתו איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר, בעת צרה כזאת. אולם לאהבתו לעמו הבליג על יגונו ולא חרץ עליהם משפטו, כי חשב שהוא ממורך הלב מחמת כובד השעבוד, כי גם זה הוא מן התוכחה ורדף אתכם קול עלה נדף. ועל כן יוכל להיות כי לא עצרו כח לעשות שום תנועה עם שהכירו היותו בלי צדק ועוול גמור, כי חשבו באם יכו את המצרי ויצילו טרפו מידו אז יעלילו על כללות ישראל עלילות שקר, ויצמיח מזה רעה לכללות ישראל ואולי על ידי כך שמו יד לפה. כאשר שמעתי לפרש "ושקצונו כטמאת הנדה", דהנה באם נחפש אחרי עוולות ואכזריות הנמצאים בעולם, אז נראה עין בעין כי בני ישראל הם העם הנבחר, מעולם לא נמצאו אצלנו רוצחים ואכזרים כמו בשאר אומות העולם. והנה אצל האומות באם איש מהם ירצח נפש אז הוא בעוונו יומת ולא ישקצו בזה את עמו, לומר כי הנכם רוצחים, רק הוא נכתם בעוונו. לא כן באם יקרה מקרה לא טהור, שאיש יהודי ירצח נפש, אז יאמרו הגויים כי בני ישראל המה רוצחים, ויבקשו לנקום על ידי חטאת היחיד בכללות ישראל. והוא ממש כדוגמת נדה על ידי שרואה טיפת דם כחרדל, כל גופה טמא, כמו כן הוא אצלנו באם איש אחד יחטא על כל עדת ישראל ישקצו. ועל כן אומר "ושקצונו כטמאת הנדה", כדוגמת הנדה שאמרנו. לזאת לא חרץ עוד המחוקק משפטו להרשיעם. ויצא גם ביום השני לראות אם יתגלה לו עוד דבר כזה, וכשראה מריבת העברים זה עם זה, והוא הוכיחם רשע "למה תכה רעך", אמר הן אמת שהחשתי ולא הוכחתי אתכם בראותי כי לא לקחתם נקם מהמצרי בהכותו את חבריכם, אבל איך יהיה שאתם בעצמכם תריבו ותכו זה את זה האין די בהכאות המצרים.

גיא חזיון – דבר בעתו לכל תקופות חיי האדם בעולם הזה, דרוש ג – יציאת מצרים

—

הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד נולד בשנת תרנ"ב (1892) לאביו הרב פינחס זצ"ל, והיה נכדו של הרב אליהו לייכטאג אב"ד קלסאני בעל "תורת אליהו". בט"ו באב תרע"ג נשא לאשה את מרת דרעזיל בת שלום יוסף.

הרב אברהם היה אחיו של הרב אפרים לייכטאג הי"ד אב"ד דאמבראד, מחבר הפירוש "מנחת אפרים" על שו"ת "פרי מגדים".

הרב אברהם כיהן כרב בערים שווינגן (הולנד, בשנים 1924-1930) ואנטוורפן (בלגיה). משנת תרצ"ב (1932) כיהן כדיין ומורה צדק בנייפסט (הונגריה). הוא כתב חיבורים בהלכה, באגדה ומוסר, והספיק להוציא לאור את ספריו בית ועד לחכמים על סוגיות הש"ס ופוסקים (תרפ"ח), גיא חזיון (ב' חלקים), ובהם: חלק ראשון (תרפ"ח) "דבר בעתו לכל תקופות חיי האדם: לתקופות החיים" וחלק שני (תר"צ) "דבר בעתו בשאלות הנכבדות ברום עולמו של היהדות בתקופתנו הנוכחית" – ספר זה מהווה מאגר לדרשנים העוסקים בשאלות נכבדות בעולמה של היהדות לפי רוח המקום והזמן. הדרשות שבספר לקוחים מהדרשות שהיה דורש בכל שבת קודש לאנשי קהילתו, לשמח את לבם ולעוררם ליראת שמים.

וכן הדפיס את ספרו הנותן בים דרך 22 כרכים היו בכתב היד (תרצ"ח, תרצ"ט)  ובהם מובאים ומסודרים למעלה משבעים אלף מאמרי חז"ל ומהווה "ספר שימושי וכיד ימין לכל רב ומורה צדק, דרשן, מטיף ומחבר, כי מאיזה ענין שירצה לפסוק לדרוש או לכתוב, יהיה כל חומר המפוזר בשני התלמודים, המדרשים, פוסקים ראשונים ואחרונים, מן המוכן בידו בלי עמל ויגיעה". המחבר מציין בהקדמת המהדורה השניה של ספרו זה ושהיתה הצלחה רבה למכירת הספר, ולכן הוא שב מוציא אותו לאור, "למרות שימים אלה לא ימי חפץ המה, ואחינו בני ישראל נרדפים במדינות שונות בלי חשך בתגרת האנטישמיות הנפרזה, וכמובן שבעת צרה ליעקב כזו נחשבו הופעות ספרים חדשים למן סרח עודף ואין מאסף אותם הביתה, אבל ספרי זה יצא מן הכלל, כי תודה לד' יתברך נתקבל ברצון". בירחון לקט ששנ"ה שנה ה גליון א (תרצ"ח), כותב המחבר על אודות מכירה מוזלת של ספרו הנותן בים דרך, בכרכים בודדים, בהתחשב בצוק העיתים. דבריו הובאו בספרים נוספים ובהם בשו"ת מקדשי השם.

בהסכמת הרב דוד דוב בעריש מייזליש הי"ד, אב"ד אוהעלי, הוא מתאר את "הרב הגאון החריף ובקי, דורש טוב לעמו מו"ה אברהם לייכטאג וואקסמאן נ"י רב דקהילת קדש הנ"ל… והכרתיו לתלמיד חכם גדול וחריף ובקי ומלא על כל גדותיו בתורה, וגם הוא מגיד מפואר דורש לאנשי קהילתו בכל שבת קודש ומשמח אנשים בדברים נחמדים ומעורר לבם ליראת שמים". הסכמת הרב שמואל אהרן מיללער אב"ד לאבאווא לספר "הנותן בים דרך" הוא מתאר את הרב כך: "האדם הגדול בענקים, משדד עמקים, הוא הרב הגאון המפורסם אוצר התורה והיראה". 

הרב נהרג על קידוש ד', באושוויץ, עם אשתו הרבנית מרת דרעזיל הי"ד בי"א תמוז תש"ד.

באוצר הבאורים והמדרשים מובא שהרב אברהם לייכטג ווקסמן נהרג ע"י הצוררים הארורים, וכתבי היד שלו שעמדו להיות מודפסים בארבעים ושנים כרכים או יותר, אבדו ושוב לא יודפס עוד.

חלק מהמקורות: קהילות הונגריה, דף הנצחה בתחילת הספר "כי בא מועד" מאת הרב ישעיהו מרדכי באקשט, מאגר השמות ב"יד ושם", מורשת רבני הונגריה עמ' 18-19, ספרי הרב הי"ד.

ראה גם: חכמי הונגריה, עמ' 523-524.

וראה תולדותיו בספרו של בנו ר' חיים צבי לייכטאג וקסמן: מגדל אור קונקורדנציה לתנ"ך (ירושלים תשל"ו). זכרון הרב וקסמן הי"ד הובא גם ע"י ר' שלום יוסף ואקסמאן, בספר "גבעת שאול" עם "כהיום תמצאון", מאת רבי שאול בראך, שיצא לאור בשנת תשמ"ג, בהוצאת ר' נפתלי צבי ברודי.

לפי מה שנתבאר במאמר הקודם, כי לכל דבר ועניין יש שני אופני ערך, של עצם ושל סיבה, נמצא על ידי זה הבנה ופתרון לעניינים נכבדים בדברי ימי האומה.

הנה בזכרון המאורעות הנוראות של האומה קבעו ארבעה צומות: צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי (זכריה ח) ונחלקו תנאי על יום צום העשירי הזה, רבי עקיבא למד שהוא יום עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על העיר ועל זה היום נאמר להנביא יחזקאל בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים בעצם היום הזה. ורבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמישה בטבת שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותינו בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר (יחזקאל כד, לג). והעם נהגו כרבי עקיבא שהוא יום עשירי בטבת. ואמנם יש מהראשונים שאמרו כי הצרה ופורעניות של יום זה גדולה יותר משאר ימי פורעניות, ודבר זה הביא רבינו הבית יוסף בטור אורח חיים תק"ן, וזה לשונו, והרב רבנו דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת משונה משאר תעניות הוא שאם היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו בעצם היום הזה, כמו ביום כפור. וכתב על זה מרן הבית יוסף, ולא ידעתי מנין לו זה. עיין שם. ונבאר הדבר.

אחד מן הדברים החשובים להאנושיות היא הידיעה של השתלשלות וקישור המעשים מתחילה ועד סוף. בני אדם מתמרמרים ומתרגזים מהרבה מאורעות מפני כי רחוקים המסובב מהסיבה, התכלית מהגורם, ולעיניהם נדמה כי עתה נהיה הדבר. ולכן בתמהון שואלים מדוע ולמה? ואולם כשהם חוקרים ודורשים למקור הדבר ושורשו ומתבוננים כי כבר הוא בעולמים, המאורע של עכשיו אינו אלא התגלות מחזה ממה שהיה מקודם, אזי משלימים הם עם גורלם ודעתם מתישבת עליהם. ואמנם כך הוא טבוע בעולם, כי מציאותו של כל דבר והידיעה ההשגה האנושיות של זה המציאות אינם באים בשוה. ודבר זה ידוע בחוקי הטבע. הנה אם אנו מרגישים שינוי אוויר, מקור לחום וכדומה, לא בא השינוי הזה בשעה שהרגשנו בו, רק מקורם לזה. ועוף השמים אשר חוש הרגשתם יפה יותר משל האדם הם הרגישו מקודם הדבר. כן אם אנו שומעים קול רעם הוא רק אחר שכבר נעשה הרעם. גם מה שאנו משיגים על ידי חוש הראות, אין זה בא ביחד ממש עם מציאות דבר הנראה, ולכן אור הכוכבים שהם מרחק רב מאתנו, יעבור זמן רב עד שאורם מגיע אלינו, ואפילו אם ידעך ויכבה זהרם ואורם עדיין יהיו נראים אלינו. ואמנם כן הוא בכל מאורעות הנעשות בעולם, הנה לעין הפשוט נדמה כי עתה הם נעשים ונתהוים, ואבל באמת אין זה אלא דמיון, והם נעשו משכבר הימים, רק לעיני בני אדם נגלה עתה הדבר. לדוגמא נקח מדברי ימי עם הרוסי, המהפכה הגדולה בשנת תרע"ח ומפלתה של מלכות בית רומאנוב, הנה חוקרי דברי הימים יודעים כי לא אז בזמן שפרצה המהפכה נעשה הדבר אך הרבה קודם לזה כבר היו הסיבות הגורמות לזה. הנה בשביל דבר זה לבד אשר בזמן שחרור האכרים מעבדות לא נתנו להם אחוזת אדמה ונשארו בשעבוד עקונומי אצל האצילים הביאה לידי שנאה וקנאה שלא יהיה שלום ומנוחה בארץ, ובהכרח היה שבאיזה זמן אחר כך תפרוץ מהפכה – באותה שעה שנחתם דבר המלכות המניפסט הזה, אשר האכרים יצאו מעול האצילים אבל בלי אחוזת ארץ, נעשה דבר עיוורון פוליטי בלי ראות מראשית את האחרית, ואז חתמו גם את גזר הדין על בית המלכות ומשפחת האצילים שיעברו מן הארץ. בשנת תרע"ח קצרו הפרי אשר שרשיו נטעו יובל שנים קודם בשנת תרכ"א. לא ידעו ולא הבינו אז כי אם הארץ תהיה לאחוזה להאצילים, שהם חלק מעט מיושבי הארץ, והמון מיליוני האכרים ישארו פרוליטאריים בעירום ובחוסר, אי אפשר כי תהיה שלום ומנוחה בארץ…

כן בדברי ימי ישראל אנו מוצאים הרבה כדבר הזה שנתחוללו ונעשו מעשים ומאורעות חשובים, אשר מקור סבתן הוא זמן רב קודם לכן…

ובדבר הזה הוא שנחלקו תנאי על קביעת צום העשירי איזה הוא חמור הסיבה או העצם – על איזה יום ראוי לקבוע תענית, אם על יום פורעניות של סיבה שסבב החורבן לאחר כן, או על יום שהיה בו פורעניות בעצם שנרגש בו כאב השבר שקרה. רבי עקיבא למד שהוא יום עשירי בטבת, שבו סמך מלך בבל על העיר. הנה אם בערכו העצמי פורענות זה לא גדול הוא, כי כמה פעמים היה שבא צר אויב במדינה. אולם לפי ערך הסביי פורענות זה חמור הוא משארי פורעניות, כי אם לא אותו היום עשרה בטבת שבו סמך על העיר, לא היה יום שבו הובקעה העיר בי"ז בתמוז ויום שחרבו העיר ובית המקדש ט' באב. אבל רבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמשה בטבת, יום שחל בו הפורעניות בעצם ונרגש השבר והכאב שבא שמועה לגולה, ועשאו יום שמועה כיום שרפה, כמו שנאמר (יחזקאל כא) ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהיתה.

ואולם העם נהנו כרבי עקיבא לקבוע יום תענית בעשירי בטבת, כי יום זה ראש כל מרעין. והוסיף רבינו אבודרהם ז"ל לבאר, כי חמור אותו היום עשירי בטבת אפילו מתשעה באב שבו נכפלו הצרות, כי אם לא המאורע הפורענות של יום זה לא היו שאר הפורעניות. ויש רמז והוכחה לדבריו של אבודרהם מהכתוב, הנה על שארי פורעניות לא נאמר בדיוק זמן היום, רק החודש: צום הרביעי, צום החמישי והשביעי. ואולם יום זה עשרה בטבת נאמר ליחזקאל לזכור אותו ביחוד, כתב לך את שם היום הזה, את עצם היום הזה שבו סמך מלך בבל על ירושלים. וטעם הדבר כי לשאר הפורעניות לא אותו הזמן יום ושעה גרמו. שורש החורבן והסבה כבר מקורם היה ולכן אין הם דוחים את השבת, ואבל יום פורעניות עשירי בטבת הוא התחלה וסיבה לכל שאר הפורעניות ונאמר להנביא שם עצם היום הזה ביחוד, ולכן דוחה את השבת, כי חמורה הסבה מהעצם.

תורה ודעת א, אמרי דעת לפרשת ויגש

הערת עורך הבלוג: המאמר כאן מובא רק באופן חלקי, ללימוד המאמר כולו, מומלץ לעיין בספר ממנו נלקח מאמר זה.

—

הרב אליעזר יעקב הי"ד היה רבה של העיירה וורקליאן (ורקליאני) שבלטביה. אביו, הרב משה דוד הכהן גראדסקי זצ"ל' שימש ברבנות בעיירה פרייל, כיהן כמורה הוראה בדווינסק ונקבר לצד ידיד נפשו הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל.

הרב אליעזר יעקב חיבר את הספר "תורה ודעת" על התורה כולה, אך הספיק להדפיס רק את חלק א' על ספר בראשית (ריגא, תרצ"ו). בשער הספר מתאר הרב המחבר את תוכן ספרו "הכולל מאמרים הגיוניים, דברי חקר ורעיונות במדרש, חידושים וביאורי הלכה, דבר בעתו בפרשה השבוע, להאיר באור התורה והדעת הדרך הנכונה בהליכות החיים ולשמוע דעת התורה והשקפות חז"ל למצוא פתרון לשאלות העולמיות על פי התורה והמצוה".

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה זרמו לוורקליאן פליטים יהודים מלטוויה ומליטא. בשנת 1940 נכבשה העיירה ע"י הסובייטים, שחיסלו את מוסדות הציבור היהודיים והחלו בהלאמת הרכוש הפרטי.

ביום ג' בתמוז תש"א פינו הסובייטים את העיר, וכמה מאות יהודים התפנו עמם. עשרות מהם התגייסו לצבא האדום ורבים נפלו בקרב. כעבור זמן קצר נכנסו הגרמנים לעיירה והוטלו גזירות על היהודים. יהודים נחטפו לעבודות משפילות והוטלה עליהם עבודת כפייה. בתי יהודים, חנויותיהם ורכושם הוחרמו, והיהודים גורשו לגטו בפרוור סמוך לבית העלמין היהודי ונאסר עליהם לצאת למרכז העיירה. ביום י"א באב תש"א, נצטוו כל היהודים להתרכז כביכול לשם יציאה לעבודה. כ-540 היהודים שהתייצבו במקום הריכוז נלקחו לבית העלמין היהודי ונורו ליד בור שחפרו במו ידיהם. בחודשים שלאחר מכן ערכו הגרמנים מצוד אחרים יהודים מומרים בעיירה, והוציאו אותם להורג. טרם נסיגתם, ציוו הגרמנים על איכרים מקומיים לשרוף את גופות הנרצחים שבבורות הירי בעיירה. גם רבה של העיירה, הרב אליעזר יעקב גורדסקי, נספה עם חורבן קהילתו בשואה. הי"ד.

ב"דרכנו" גליון י"א דן הרב הגאון הכותב הנכבד יצ"ו על הסתירה שמצאו המבקרים בין דין המשנה סוף פרק ח דסוטה שבמלחמת מצווה הכל חייבים לצאת ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, לבין מה שכתוב בספר חשמונאים א, ג, שיהודא המכבי העביר קול במחנה לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו או ארש אשה ולא לקחה או נטע כרם ולא חללו או איש אשר ירך לבבו ישוב לביתו ככתוב בספר תורת ד' ", אף ששם מלחמת מצווה הייתה, והרב הגאון הנכבד טרח בזה הרבה להשוות את הניגוד הזה.

ולדעתי לא קשה כלל על פי שיטת ההלכה, שהרי מסקנת הש"ס בסוטה מ"ד: דלמעוטי עכו"ם דלא לייתי עלייהו לדברי הכל אינה בכלל מלחמת מצווה לעניין שיהיו צריכים לצאת חתן מחדרו וכלה מחופתה, ואינה בגדר מצווה אלא לעניין עוסק במצווה לבד.

ועיין ירושלמי ושי"ק שם, ומבואר שמלחמה אשר מטרתה היא להכניע את האוייב לבל יתנפל על אדמת ישראל נוהג בה דין השבים מעורכי המלחמה. ואין החיוב לצאת חתן מחדרו וכלה מחופתה חל אלא בשכבר התפרץ האויב לתוך גבול ישראל. (ו"אין נקי" הכתוב אצל מלחמת אסא במלכים א,טו שבארו הירושלמי שם שהכל היו חייבים לצאת ואפי׳ חתן מחדרו, וכן פירש רש"י במלכים שם, על כרחך צריך לומר לפי זה ששמועה זו היתה בטרם שבתה המלחמה וחיל בעשא נמצא עוד בגבול יהודה).

ואותה המלחמה שהכריז בה יהודא המכבי על הפטורים לצאת שישובו היתה מחוץ לגבול ישראל, כמו שנאמר שם ג,מא "וירא יהודא ואחיו כי הקצף הולך וגדל וכי קרב הצר אל קצה גבולי הארץ", ושם לט, כי מחנה האויב הנה בערבה אשר על יד אמה, ואמה זו מארץ פלשתים היתה, עיין שמואל ב,ח. ואם כן כדין עשה יהודא, כי כל עוד לא דרך האויב על אדמת ישראל לא נתחייבו עוד אלו לצאת, ובמלחמות הראשונות בטרם גורש האויב מן הארץ והמלחמה היתה בקרב הארץ, באמת לא נמצא כלל הכרוז הזה, ולא נזכר רק במלחמה זו שהייתה מחוץ לגבול ישראל. וזה האות, כי אין כאן סתירה כלל, ויהודה כדין וכתורה עשה על פי קבלת חז"ל.

שמואל דוד לאסקי אבד"ק סאמפאלנא

—

הרב שמואל דוד לאסקי נולד בתרנ"ב, 1892, לאביו ר' אברהם (אף שבמאמריו הוא חותם "בהרב רח"י זצ"ל"). ממנהיגי אגודת ישראל, למדן דגול, בעל מחשבה וסופר נפלא, למד בהתמדה יומם ולילה והיה לתלמיד חכם עצום, איש רוח בעל מידות, גדול הבקי בכל חדרי תורה, הבורח מהכבוד כמאש, אוהב אמת ושלום, רודף שלום ומעביר על מידותיו.

בימי מלחמת העולם הראשונה היה פעיל ב"צעירי אמוני ישראל", תנועת הנוער של אגודת ישראל.  מכיוון שידע גרמנית היה בקשר עם הרבנים ד"ר פנחס כהן ועמנואל קרליבך מגרמניה, שהניחו את היסודות לאגודת ישראל בפולין. אחרי מלחמת העולם הראשונה נתמנה כרב ברדוגושץ', באזור לודז'. אחרי זמן מה נתמנה כרבה של סומפולנו, שבאותו האזור, בה כיהנו אבותיו כרבנים, ונודע כ"סומפלנר רב". כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נבחר לוועד הרבנים של לודז'.

בצד לימודיו התורניים רכש גם השכלה כללית, ובין פרסומיו היתה גם חוברת ביידיש, בענייני אסטרונומיה שבה יצא נגד תורתו של קופרניקוס (דער פאטאלער טעות : א פאפולערער שמועס וועגן דער געאצענטרישקייט פון וועלט-סיסטעם : קאנטרא קאפערניקוס). רבים ממאמריו  פרסו בעיתוני אגודת ישראל.

בעיתון הצפה 3/7/1939 מופיעים דבריו בוועידת הסופרים בלודז': הרב שמואל דוד דיבר על השקפת היהדות על ספרות ועתונות. הסופר החרדי אין לו רק תפקידים אמנותיים, עיקר מטרתו היא לחנך את הדור. בכל מה שהוא כותב צריכים להכיר את הנקודה היהודית הדתית. הספרות מלאכת שמים היא ומטעם זה אחראית מאוד.

כשהיה בגטו לודז' סרב לשתף פעולה עם רומקובסקי, על אף האיומים הנסתרים שנתלוו לכך. בעת כינוס רבנים עם רומקובסקי, הרב התרומם מכסאו מלא אומץ וגאון ואמר בקול עז: "אדון רומקובסקי, גם אתה למדת פעם מגילת אסתר, ולבטח תזכור את המאמר 'אל תדמו בנפשך' … אל תדמו בנפשכם… אל תשלו את עצמכם… להימלט… איננו יכולים לשתף פעולה אתכם! חיינו אינם יקרים יותר מחייהם של כל היהודים. אל תסמכו עלינו!".

בכ"ו בשבט תש"א, 27 בפברואר 1941, היה בין הרבנים שחתמו על החלטה שליולדות ולאנשים המרגישים שכוחותיהם אוזלים מותר לאכול בשר טריפה, אחרי שיתייעצו עם רופא ועם רב. באדר תש"א היה בין הרבנים שהוציאו הנחיות למשגיחי הכשרות לקראת אפיית המצות בגטו לודז'.

היה מהרבנים הבודדים שנצלו בדרך נס בהסתתרם במחבואים, בעת שנתפסו וגורשו להשמדה שאר הרבנים בלודז'. נפטר במצוק וברעב בגטו לודז' בד' בסיון תש"ג, 1943, והובא שם לקבר ישראל בהלוויה רבת משתתפים.
מקורות:

רבנים שנספו בשואה, לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור 4 עמ' 450, אלה אזכרה ה עמ' 275-281, לאָדזשער געטא עמ' 455, די ווירדיגסטע מצבה פאר די קדושים, מאמר רבנים אונטער די נאצים מתוך אידישע ווארט תשרי תשל"ה, ווי איך געדענק זיי…  מתוך אידישע וואלט אדר תשכ"ה, בשנות השואה והשבר  בית יעקב סיון תשכ"ב, ועוד.

ראה עוד: אנצקלופדיה שמע ישראל א, בקדושה ובגבורה ב, דם ודמע בגיטו לודז',

רשימת מאמרים שמצאנו עד כה:

"בעוד מועד" מאת הרב לאסקי הי"ד הופיע בספר אודים : לקט דברי סופרים עברים שנספו בשואת אירופה בשנות ת"ש-תש"ה (אינדלמן אלחנן, ירושלים, תש"כ-תשכ"ה).

ביאורי אגדות – מתוך ספר היובל לכבוד מהר"ם שפירא

בינה במקרא – מתוך הדביר, תרפ"א.

המוסר העברי – מתוך קובץ דרושים, תרפ"ד.

המוסר העברי ב – מתוך קובץ דרושים, אלול תרפ"ד.

המוסר העברי ג – ההשגחה – מתוך קובץ דרושים, תרפ"ה.

המוסר העברי ד – מהות החיים – מתוך קובץ דרושים, תרפ"ו.

דת וחסד – מתוך יבנה תמוז תר"צ.

נצחיות הנפש והמדע – יבנה ניסן תרצ"א.

על הקטטות ועל המריבות – דרכנו גליון א, אלול תרצ"ד.

מלחמת החשמונאים – מתוך דרכנו, תרצ"ה.

האגודאי הגדול – מתוך רבי מאיר שפירא במשנה, באומר ובמעשה, תשכ"ז

קונטרס הלכה למעשה – תיקון איסור ריבית – מתוך קובץ דרושים

מאמר ממנו מופיע גם בספר "ימים נוראים אלמאנאך": כי אתה אלקים אמת ודברך אמת

תורה, איד און מענטש – אידשע וואלט, אייר תשכ"ב.

די באנקראטירטע קולטור –  אידשע וואלט, סיון תשנ"ט.

בעזרת ה' יתברך.

חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו [משלי כ"ב]. ועמד בזה רבינו התניא ז"ל בספר ליקוטי אמרים ריש ח"ב כיון להוא רק על פי דרכו של קטן משמע שאינו דרך האמת, אם כן מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנו. עיין שם מה שאמר בזה על פי דרכו בקודש. ואולי יש לומר בזה דהנה אנו רואים הרבה אבות שמדקדקין הרבה בחנוך בניהם הקטנים, ועם כל זה כשהגדיל הבן עוזב את הכל רחמנא ליצלן, והסיבה לזה משום שרואה הבן שגם האב אינו מדקדק בכל אזהרות שהזהירו. אבל אם האב באמת מדקדק במצות, אז אף שלא דקדק כל כך בחנוך בנו, עם כל זה הבן מתחנך מאליו והולך בדרכי אביו. וזה פירוש הפסוק חנוך לנער על פי דרכו. והיינו דעיקר החנוך לנער הוא על פי דרכו של אביו כנ"ל, דבזה גם כי יזקין לא יסור ממנו.

והנה אני הגבר ראתה עיני אצל כבוד אדוני אבי מורי הרבני המופלג בתורה ויראה כש"ת מו"ה אלקנה בן מו"ה פסח ז"ל. הגם שהיה סוחר בעל משא ומתן עם כל זה התמיד מאד בלימוד תורה הקדושה ימים ולילות ומאס בכל תענוגי העולם הזה והרבה בצדקה ובגמילות חסדים בגופו ובממונו, נשא ונתן באמונה והיה ירא שמים גדול והצנע לכת. ואף שהיה איש חלש, עינה את נפשו בתעניתים וסיגופים כדי להתרצות לפני קונו. ובימי זקנותו אף שהיה חלש מאד וסבל יסורים גדולים, לא עלינו, עם כל זה התמיד בלימוד תורה הקדושה ובתפלה בכל מאמצי כחותיו. כל ימיו מאס מאד בכבוד המדומה, על כן אף לסוף ימיו שהכין עצמו לילך לעולמו ציוה להעלים ממני בכדי שלא אבוא לומר מקצת שבחו לפני מטתו. ויום אחד לפני הסתלקותו היה חלש מאד ולא היה לו כח הדבור ורמז בידו להעומדים אצלו, ושאלו אותו אם יתנו לו סידור ורמז הן, ונתנו לו, ופתחו וחפש בו עד שהגיע להפסוק לפני ד׳ כי בא לשפוט את הארץ, והראה כאצבעותיו על פסוק זה והחזיר את הסידור. וכיום המחרת יום אחד עשר לחודש מנחם אב שנת תר"צ יצאה נשמתו בטהרה ובניקל כמשחל בוניתא מחלבא, זקן ושבע ימים בן פ"ב שנים. וסוף שנותיו היה בעיר רישא ושם נפטר והובא שם לקבר ישראל. על מצבתו לא נכתב רק שמו ושם אביו ז"ל, כי כן ציוה. ה' יתברך אב רחמן ירחם עליו להעלות נשמתו מעלה מעלה ומנוחתו יהיה בגן עדן העליון עד ביאת הגואל צדק, ויתקיים הפסוק והשיב לב אבות על בנים. ובינו לבינו יהיה מליץ יושר עלינו, אמן.

ואני בעניי אינני אפילו כחלא בר חמרא לגבי אבא, אך על ידי מדת התמדת לימוד תורה הקדשוה שהשריש בי אדוני אבי מורי ז"ל זכיתי בעזרת ה' יתרך לחדש איזה דברים בתורה הקדושה אשר הם לתועלת לאנשים כערכי. וכשזכיתי שיצא לאור הדפוס חיבורי זכרון יוסף ברןך ה' מצא חן בעיני תלמידי חכמים אמיתיים ושבחוהו רבנן, בכן אני נותן שבח והודיה להבורא ברוך הוא על העבר ותפלה על העתיד שיזכני להוציא לאור הדפוס חיבורי חלק יורה דעה אשר ברוך ה' כבר מסודר אצלי לדפוס ועור חדושי תורה אשר חנני השם יתברך. ואין כוונתי חס וחלילה להתייהר בהדפסת חיבורים כי אני יודע מיעוט ערכי, אך כוונתי בזה לצאת ידי חובתי על פי המבואר בספרים הקדושים, כי כמו מי שהשפיע לו ה' יתברך עשירות מחויב להשפיע מהונו לנצרכים, כמו כן מי שהשפיע לו ה' יתברך איזה חכמה מחכמות תורה הקדושה מחויב להשפיע מחכמתו לאחרים. והגם שידעתי שכעת מחמת צוק העתים וטרדת הזמן כמה ספרים מונחים בקרן זוית ואין מעיינים בהם כלל, והלואי שיהיו לומדים בספרים שיש כבר ולמה לנו עוד בחדשים. אולם זה יש מקום לומר על ספרי דרוש או מגידות או אפילו פלפול, כי מה נפקא מינא בזה אם לומד החדשות או הישנות, ואדרבא הישנות טובות יותר מן החדשות. אבל חבור על בירור הלכות תורה הקדושה מה שלא נתברר עוד, ודאי מצרך צריכי ונחוץ מאוד לכל הוגה דת אמת, כידוע. ובודאי ימצאו בעולם תלמידי חכמים שיקבלו תועלת מספר כזה, וכמו שהגידו לי באמת תלמידי חכמים מופלגים על ספרי זכרון יוסף. ורבינו היעב"ץ ז"ל כתב בספרו מגדל עוז דאם כותב חדושי תורה ומוסר לרבים, אין קץ לשכרו, צדקתו עומדת לעד, בודאי אין הרבצת תורה יותר מזו, זכות הרבים תלוי בו כו', פזר דבריך בארבע רוחות העולם ולא ימלט שימצאו מקומות שדברי תורה חביבים עליהם ויעשה פירות ויתקיים על ידך ולא תשכח מפי זרעו. עד כאן דבריו הקדושים.

אולם על ספר כזה שהוא לברר הלכות יאמרו נא הבעלי הבתים, מה לנו בספר כזה שאין אנו לומדים זאת, ואין המקרא נדרש לפנינו. אבל טועים הם בזה דבאמת חוב קדוש על כל מי שיכולת בידו לקנות ספר כזה אף שלא ילמד בו, כמו שאבאר בעזרת ה' יתברך. דהנה בגמרא דעבודה זרה דף ג׳ אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין תורה מוטב, ואם לאו אני אחזור אתכם לתהו ובהו. ומבואר בתוספות שם דהתנאי היה רק על קבלת התורה לחוד דאם רק יקבלו התורה אף שלא יקיימוהו תו יתקיים העולם. עיין שם. ולכאורה הדבר תמוה דמה בצע בקבלת התורה אם לא יקיימוהו. ונראה לי בזה, דידע הקב"ה דאף אם רוב ישראל חס וחלילה לא יקיימו התורה, אבל ודאי על כל פנים יהיו בכל דור ודור קצת תלמידי חכמים אמתיים אשר התורה הקדושה תהיה חביב עליהם וילמדו ויקיימו אותה ובשבילם כדאי שיתקיים העולם, אך נתינת התורה לא היה יכול להיות למימוט ישראל אלא בהסכמת כל ישראל, על כן שפיר התנה הקב"ה אם ישראל על כל פנים מקבלים התורה מוטב, דאז תו שפיר יוכל להתקיים העולם בשביל הקצת תלמידי חכמים שבכל דור שילמדו ויקיימו אותה, כנ"ל. אבל אם לא יקבלו התורה אם כן אי אפשר כלל להיות תלמידי חכמים שילמדו ויקיימו התורה, כנ"ל, דבשביל מיעוט אי אפשר ליתן את התורה, אם כן אי אפשר להעולם להתקיים. ואתי שפיר.

ובדמיון הזה הוא בהדפסת ספר כזה דידוע דהתלמידי חכמים הצריכים לספר כזה הם מועטים ועניים, ובשבילם אי אפשר לדפוס ספרים העולה להוצאות כמה אלפים כתרים, ואם כן ההלכות, שהם עיקר התורה, ישארו חס וחלילה סתומות ועמומות. על כן  בוודאי דחוב קדוש על כל אחינו בית ישראל שיקבלו באהבה ספר כזה, אף מי שלא ילמוד בו, בכדי שיהיה מציאות להוציא לאור ספרים כאלו ויהיה מוכן להצריך להם ללמוד בו וכענין קבלת התורה אשר בזה מתקיים העולם, וכנ"ל:

…

ועתה אודה לה' בכל לבב על כל הטוב אשר גמלני, ותפלתי על העתיד שאזכה להוציא לאור הדפוס גם יתר חיבוריי, וכל חיבוריי ימצאו חן בעיני אלקים ואדם ושאזכה עוד ללמוד תורה לשמה לחדש לאמתו בתורה הקדושה ושלא אכשל חס וחלילה בדבר הלכה ויאריך ה' יתברך ימי אמי מורתי ואשתי ובניי ובנותיי וכל יוצאי חלצי בטוב ובנעימות בכלל כל אחינו בית ישראל. ונזכה במהרה לביאת הגואל צדק אמן:

י"ד לחודש כסליו תרצ"ה קאשוי יע"א.

המחבר

(מתוך ההקדמה לספר קנה וקנמון)

—

הרב חנוך הנך הי"ד נולד ברישא שבגאליציה לר' אלקנה ומרת טויבא פק. הוא היה דבוק מעודו בהתמדה נפלאה בתורה הקדושה, ולא מש מאוהלה של תורה עד שנתפס ונלקח לגיא ההריגה ונשרף על קידוש השם בי"ג בסיון תש"ד.

הרב נסמך מהרב ר' יצחק שמעלקיס בעל "בית יצחק" והיה דיין ומורה הוראה  במשך עשרות שנים  בקהילת קאשוי הגדולה והמפורסמת. הוא חיבר את הספרים זכרון יוסף (ברדיוב, תרפ"ט), קנה וקנמון (ברדיוב, תרצ"ה) וטבח והכן (מיכלעוויץ, תרצ"ו). בהקדמת זכרון יוסף כותב המחבר על צרותיו. בנו התינוק, יהודה ליבוש, נפטר בגיל שלשה חודשים בט"ו סיון תרס"ו. בנו בכורו, הרב יוסף חיים ז"ל נפטר מטיפוס שנתיים אחר חתונתו, בהיותו בן  עשרים וארבע, בי"ט באלול תרפ"ד. אחרי פטירת הרב יוסף חיים ז"ל, נפטרה אלמנתו הצדקת מרת חיה אסתר ז"ל ביום ז' באלול תרפ"ז. בי"ג אייר תרפ"ה נפטר ביסורים בנו הקטן של הרב חנוך הניך, אברהם אהרן, בהיותו בן שמונה שנים. בתו מרת חנה ע"ה הלכה לעולמה בליל כ"ז טבת תרפ"ח. והיות ואין באפשרותו לממן ספר תורה לזכר יקיריו, ראה המחבר לפרסם לעילוי נשמתם את ספרי ההלכה והחידושים שכתב על שו"ע אורח חיים ויורה דעה. החידושים והפסקים הוצגו לפני גודלי עולם, כגון הגאון מהר"ש ענגיל זצ"ל אב"ד ראדימישלא והגאון הצדיק ר' שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד וראש ישיבת מאונסדורף.

בימי השואה נשאל בידי יהודים האם מותר להם לאבד את עצמם לדעת, כדי להינצל מייסורי מוות וחולי צער ומיתות משונות במחנות המוות. והשיב להם ומנע מהם שלא ישלחו ידיהם לאבד עצמם לדעת, כי למרות כל יסורי המוות והצער שיסבלו, יזכו להיות קדושים ויקדשו שם שמים, שזוהי הדרגה העילאית שיהודי יכול לזכות בה (הקדמת אחיו, הרב משה פק, להוצאה החדשה של הספר קנה וקנמון, וכן בדברי ימי קאשוי). תיכף אחר זה נתפס גם הוא ועלה על המוקד. "גווילים נשרפים ואותיות פורחות, והן הנה האותיות אשר אתה הקורא והלומד בספריו נמלטו ונשארו לנו ולבנינו עד עולם".

לקריאה נוספת, ראה: דברי ימי קאשוי.

ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים בני בינה ימי כו'. יש לפרש על פי המבואר בחידושי מהרצ״א דף כ"ג ע״ב שהעתיק לשון השאלתות שכתב דההיא לוגא דאישתכח בהיכלא והוה ביה שיעורא יומא חד ואדליקו מיניה תמניא יומין כו' ולבסוף מסיים השאלתות וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום כו' לא מצאו אלא פך אחד כו' ולא היה בו להדליק אפילו יום אחד. עד כאן לשונו. נמצא שדברי השאילתות סותרים עצמם מרישא לסיפא, דבתחלה כתב שהיה שמן לשיעור יומא חד ולבסוף מסיים שלא היה שיעור אפילו על יום אחד.

וכתב החידושי מהרצ״א לתרץ דהגם דבו, בתוכו, היה כדי להדליק כשיעורו, אבל למנורה לא היה כדי להדליק. ומסולק גם קושית הבית יוסף שהקשה דהנס לא היה רק על שבעה ימים ולמה עושין שמונה ימים, דלפי זה גם ביום הראשון היה נס, דהרי עירו מהפך למנורה וכשמערין על כרחך נשאר דבור מהשמן מקצהו בפך ולא היה שוב להדליק אפילו על יום אחד. עיין שם. ולזה יאמר ומנותר קנקנים, היינו השמן שנשאר דבוק בקנקן כשהעירו ממנו לתוך המנורה ונותר בדופן הכלי, שאי אפשר בשמן לערות שלא ישאר דבוק בתוך הכלי, נעשה נס לשושנים כו' ימי שמונה, מה שאין כן אם היה באפשרי לערות מכלי למנורה באופן שלא יהיה נותר כלום בתוך הקנקן לא נעשה נס רק על שבעה ימים, דעל שיעור יום אחד היה שמן להדליק, ועל ידי נותר הקנקן נתמעט וכתותי מכתת שיעורא דיום אחד ונתגלה נס כל שמונה ימים.

(תולדות שלמה, חנוכה,י)

ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים. ויש לדקדק אפילו אותן שלא הגיעו למדריגת בינה גם כן ישוררו וירונו על נס ופלא שנעשה עמהם, ולמה הזכירם לקרותם בשם בני בינה דווקא.

והנראה לומר דהנה בחנוכה היה שני סוגי ניסים: א' הצלת נפשות, דהיתה ישועה גדולה ממנו יתברך שמו במלחמה למסור רבים ביד מעטים, וא' נס דמנורה שלא היה בו אלא להדליק יום א' ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. והיה מהצורך להתבונן לאיזה מהם יעשו הקבועות, אי לנס דמלחמה אי לנס דנרות, כי נפקא מינה רבתי יש, דאם קובעים לנס דמלחמה יש לקבוע למשתה ושמחה ולהרבות בסעודה כמו בפורים דעל זה יש שמחה בעולם הזה, מה שאין כן כשעושין קביעות לנס דנרות דהוא רוחני ואין מזה שמחה בעולם הזה עושין הקביעות גם כן בדבר רוחני להודות ולהלל. עוד יש חילוק דלזכר נס דמלחמה היה די ביום אחד, ביום כ"ה, וכבר רמזו דורשי רשומות, חנוכה היינו תיבות חנו כ"ה, דביום כ"ה לכסליו נצחו החשמונאים אויביהם וחנו ושקטו מן המלחמה, מה שאין כן לזכר נס דנרות צריכין שמנה ימים לקבוע משום דמכל יום ויום הוי נס דנרות, ועם כל זה לא עשו קביעות לנס דמלחמה דהרי לא קבעום למשתה ושמחה ולהרבות בסעודה, וכמו שמבואר בשולחן ערוך או״ח סימן עת"ר שיטת המחבר דרבוי הסעודות שמרבים בחנוכה הם סעודת רשות שלא קבעום לכך עיין שם, ועשו הקביעות לנס דנרות, והיינו להודות ולהלל כל שמונת ימי חנוכה. ועל כרחך הבינו בקודש בינתם שהעיקר לעשות הקביעות לנס דנירות כמו שכתב הטו"ז סימן עת"ר בס"ק ג' באמת הטעם וזה לשונו שם דאף על גב דהיתה ישועה ממנו יתברך שמו במלחמה, מכל מקום לא היה מפורסם על צד הנס רק בנרות היה הנס מפורסם על כן קבעו להודות ולהלל כי אין מזה שמחה בעולם הזה והצלת נפשות היה טפל בזה על כן עשו עיקר מן הנס המפורסם שהוא מורה על הודיה, כי כן ראו רצונו יתברך בזה. עד כאן לשונו. ובזה יפורש על נכון ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, והיינו מאחר שהנס המפורסם יותר היה מהנותר קנקנים ולא במלחמה ועל כן בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים. בני בינה דייקא, שהיו צריכין להתבונן לאיזה מהניסים יעשו הקביעות לעיקר ואיזה לטפל והתבוננו ברוח קודש בינתם שרצונו יתברך לקבוע נס דנרות לעיקר והצלת נפשות יהיה לטפל, ועל כן ימי שמונה קבעו שיר ורננים. מה שאין כן אם היו קובעין לנס להצלת נפשות לא היו צריכין שמונת ימים ולא בהלל והודאה כי אם במשתה וסעודה כמו בפורים.

(תולדות שלמה, חנוכה, יג)

—

הרב החסיד שלמה ב"ר ישראל משה ופרידא שטיינברגר הי"ד, מהעיירה ניר באטור שבהונגריה, נולד בגניטץ בשנת 1883. למד מילדותו ביגיעה ושקידה רבה בבית המדרש שבעירו ובבית מדרשו של רבו רבי מרדכי יהודה ליב ווינקלר, בעל לבושי מרדכי זצ"ל, במאד, והיה ירא ה' מנעוריו ודבק בצדיקים. הוא למד מתוך דוחק ושקד כל ימיו על לימודו, ראה ברכה בלימוד ונעשה צדיק תמים, מלמד ולמדן גדול, היה מלא וגדוש בחריפות ובקיאות, תלמיד חכם מפולג. כתב חידושים רבים על התורה והאגדה, על ש"ס ופוסקים, והתחיל להוציאם לאור. הספיק להוציא לאור את הספר זכרון שלמה (קליינווארדיין, תרצ"ח) על הלכות מליחה, שיצא לאור עם הסכמות רבי מרדכי ווינקלר אב"ד מאד, האדמו"ר מראצפערטא רבי שלום אליעזר הלברשטאם, רבי נפתלי טייטלבויים אב"ד ניר-באטור, האדמו"ר מוויז'ניץ רבי ישראל הגר, רבי יואל טייטלבוים אב"ד סאטמאר, האדמו"ר מספינקא רבי יצחק אייזיק וייס, רבי עקיבא סופר אב"ד פרסבורג, רבי שאול בראך אב"ד קאשוי, רבי שאול רוזנברג אב"ד ראצעפערטא ורבי מנחם בראדי אב"ד קאלוב. כן חיבר את 'ספר תולדות שלמה על התורה ולמועדים' על דרך תלמידי הבעל שם טוב, ולמעשה על ספר בראשית ועל חנוכה, (מישקאלץ, תרצ"ח – למעשה תש"ב). עם הסכמות רבי מרדכי ווינקלר אב"ד מאד, האדמו"ר מראצפערטא רבי שלום אליעזר הלברשטאם, רבי אהרן טייטלבוים אב"ד ניר באטור והאדמו"ר מוויז'ניץ בגרוסוורדיין רבי חיים מאיר הגר. נשא לאשה את רבקה לבית קליין הי"ד (1886-1944). הרב והרבנית היו חשוכי בנים. עלה על המוקד על קידוש השם באושוויץ ביום ג' בסיון תש"ד (25.05.1944).

מקורות: חכמי הונגריה עמ' 524, מאגר השמות באתר 'יד ושם', ספרי הרב שלמה שטיינברגר וספרי אחיינו הרב שלום נח סג"ל וייס.

הרב אברהם דובער כהנא שפירא היה רבה האחרון של קהילת קובנה, מגדולי הרבנים בדורנו וממנהיגיו, גאון בתורה ומושלם בכל המעלות. הוא נולד בעיר קאברין במוצאי יום הכיפורים שנת תרל"א (1870) לאביו הרב שלמה זלמן סנדר, אב"ד ור"מ מאלץ וקריניק, מצאצאי ר' חיים מוולוז'ין. למד בישיבת וולוז'ין והתפרסם כעילוי מקוברין. היה ממקורביו של ר' חיים סולבייציק. בהיותו וולוז'ין הצטרף לתנועה הסודית של אגודת "נצח ישראל", העמיק את ידיעותיו בתלמוד והתקרב לענייני ציבור.

משהגיע לגיל עשרים גויס לצבא הרוסי ונשלח למינסק. ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן, הידוע בשם "הגדול ממינסק", עמד על כשרונותיו המצויינים והשתדל לשחררו מהצבא. משנשתחרר, בגיל עשרים ואחת, היה לחתנו של "הגדול" ועשה שנים אחדות בביתו והתמחה שם בענייני הלכה למעשה.

לאחר פטירת "הגדול" בשנת תרנ"ו (1896) מילא את מקומו חתנו ר' אליעזר רבינוביץ, רבה של סמלוביץ פלך מינסק. והרב כהנא שפירא נתמנה במקום גיסו לרבה של סמולוביץ. שם חיבר את ספרו "דבר אברהם" בשני חלקים. ספרו התקבל עד מהרה בעולם הישיבות בליטא ובפולין בזכות מקוריותו ובהירותו, ופרסם את מחברו כאחד מגדולי ישראל באירופה.

בשנת תרע"ג (1913), בגיל ארבעים ושלוש, נבחר לרבה של קובנה, בירת ליטא, וכיהן בתפקיד זה כשלושים שנה, עד לפטירתו. בתפקיד זה ייצג את יהדות ליטא בפני השלטונות הליטאיים, ונודע בצחות לשונו ובעמידתו הגאה. השלטונות רכשו לו כבוד ואף הסכימו לחוקק חוק המבטיח את זכויות הרבנים ובני הישיבות. במשך כשלושים שנה עסק בפעילות ציבורית למען יהודי ליטא, ובין היתר היה ממייסדי אגודת הרבנים בליטא ונשיא הכבוד שלה. הרב כהנא-שפירא הצטיין ביכולתו לגשר בין הקבוצות השונות בקהילה, ומצא פתרון לבעיות הסבוכות ביותר בתקופה זו בה עברה יהדות ליטא זעזועים מדיניים וחברתיים גדולים. היה נערץ אף בעיני מתנגדיו.

היה חובב ציון נלהב, התעניין כל חייו בנעשה בארץ ישראל. השתתף בתרע"ט בוועידת היסוד של תנועת אגודת ישראל העולמית. ניסה רבות לפעול לשיתוף פעולה בין "האגודה" להסתדרות הציונית העולמית. והשתדל להביאם לידי הסכם בנושא של עבודה משותפת למען ארץ ישראל. שאף מאוד לעלות לארץ, אך לא זכה לכך.

בשנת תרפ"ד היה שותף למשלחת רבנים לארצות הברית לצורך גיוס תרומות לעולם הישיבות יחד עם הראי"ה קוק שעמד בראש המשלחת והרב משה מרדכי אפשטיין.

בשנת תרצ"ח (1938) חלה בסרטן הקיבה. הוא נזקק לניתוח ונסע לשוויץ לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. בהיותו בשווייץ לצורך ריפוי. פרצה בינתיים המלחמה ובנו, ירוחם יהודה לייב, שהיה עו"ד נודע בניו יורק, שלח לו מברק שיבוא לאמריקה עד יעבור זעם. אך הרב התעקש סירב לעזוב את קהילתו והשיב: 'קברניט הספינה הוא האחרון העוזב את ספינתו הטובעת', הרב חזר לקובנה והמשיך, על אף מחלתו הקשה, בהנהגת הציבור ובפסיקת הלכה בשאלות המיוחדות לאותה תקופה קשה, תוך עמל ממושך בלילות ללא שינה על מנת לענות לשואליו. בדרך כלל היו אלו שאלות הנוגעות לפיקוח נפש של הכלל ושל הפרט. לחלק משאלות אלו יש הד בשו"ת ממעמקים שכתב תלמידו הרב אפרים אשרי. הרב חש אחריות כבדה במיוחד בשאלת העגונות שכבר התחילה להתעורר בתחילת המלחמה, והרב צפה בעיני רוחו שבעיה זו תלך ותחריף. כשנשאל מה הוא כותב ענה "אלפי נשים בגטו עגונות ועוד אלפים תהיינה בתום המלחמה. לפי דיני העגונות הקיימים, נדונו רבבות נשים לעגינות עד סוף ימיהן, כי לא היה אסון מחריד כל כך של השמדה בתולדותנו". אז התברר כי כתב בנושא זה מאות רבות של עמודים, אך למרבה הצער לא נשאר זכר מעבודה חשובה זו.

כדאי לציין תשובה ידועה של הרב שהתפרסמה בין המובלים למוות על קידוש השם. אחד מהפליטים שנמלטו מוורשה לליטא שאל מה נוסח הברכה שיש לברך על קידוש ה'. הרב פסק שיש לברך כנוסח השל"ה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים" (שו"ת ממעמקים, חלק ב שאלה ד).

בשנת ת"ש הודפס בקיידאן החוברת "טהרת המשפחה" ובה מובא נאומו של הרב בכינוס כללי של בית הספר "בית יעקב" בליטא. חוברת זו הופצה לאלפים בארצות רבות, נתקבל בכל החוגים ואף תורגמה לשפות אחדות.
כאשר הנאצים הובילו את היהודים למרכזי הרישום בסלובודקה – פרברה של קובנה, הרב יצא בראשם וכל הדרך עודד אותם וחיזק את ביטחונם בה'.

בצד עיסוקו בפסיקה, גילה הרב יזמה שמאפיינת את מנהיגותו הייחודית. בידעו עד כמה חשובים ספרי הקודש לחיזוק הרוח של צאן מרעיתו, דאג הרב שבעת גירוש היהודים מהעיר לגטו קובנה, באזור סלובודקה, יועברו ספרי תורה וספרי קודש בעיקר מספרייתו של הרב יצחק אלחנן ספקטור צ"ל (רבה של קובנה במאה הי"ט). אכן, במשך חודשים אחדים החיו הספרים את נפשם של לומדיהם, עד שעלה הכורת ונגזרה הגזרה למסור את הספרים לגרמנים. עם אובדן בית הרב בגטו, אבד כתב היד המסודר לדפוס של ספרו "זכרונות" ובו משא ומתן בהלכה עם גדולי עולם וקונטרס חידושי תורה מנעוריו.

אחד מגילויי הגבורה האישיים של הרב היה התייחסותו ל"גזירת הזקן". נגזרה גזירה על כל היהודים, כולל הרבנים, להוריד את זקנם. הרב היה מן הבודדים שלא הוריד את זקנו, למרות הסכנה, ובכך היה לסמל לעמידה איתנה על כבוד ישראל. בסיון תש"א פקדו עליו הנאצים לכונן 'ועדת זקנים'.
את שארית ימיו בילה בגיטו כשמחלתו גוברת והולכת. אין ספק שמאורעות הזמן קרבו את פטירתו. הרב נפטר בגטו קובנה בכ"ב אדר א' תש"ג לאחר מחלה ארוכה וקשה. למרות סכנת הנפשות, ליוו אותו למנוחת עולמים כעשרת אלפים איש, אנשים, נשים וטף. בני ישיבות שנמצאו בגיטו טבלו בט' קבין מים שאובים ונשאו את ארונו על כתפיהם. בשל הסכנה לא נשאו הספדים ברחוב, אך בביתו של הרב הספידוהו הרב שמוקלד רבה של שאנץ והרב חיים מאסט הי"ד המגיד של קובנה.

מקום קבורתו בבית העלמין בקובנה, ליד האהל של הרב הורוביץ ראש ישיבת סלבודקה.

במהלך חודש כסלו תש"ד נורו למות ב'מצודה התשיעית' אשתו רחל, בנם הפרופסור חיים נחמן, כלתו רעיה, ונכדו, איתמר, בן הארבע עשרה, ולא נודע מקום קבורתם. על פי עדותו של עו"ד לייב גורפינקל, שהיה מראשי 'מועצת הזקנים' בגיטו קובנה, התקבלה במפקדה הגרמנית בקובנה בקשה ממשפחת הרב שפירא בחו"ל, שהועברה באמצעות הצלב האדום, להרשות למשפחת הרב לצאת מהגטו לחו"ל. 'בלי אומר ודברים ובלי להשיב כל עיקר על הבקשה, הוציאו הגרמנים להורג את כל משפחת הרב מתוך עינויים נוראים שאין לתארם במלים'.

ביולי 1944 כשהצבא הסובייטי כבר עמד בשערי ווילנה, השמידו הגרמנים את גטו קובנה.

שנים אחדות לאחר פטירתו הוציא לאור בנו עו"ד ירוחם יהודה לייב שפירא, את ספריו "דבר אברהם – חלק שלישי" (ניו-יורק, תש"ו) ו"דבר אברהם – חלק הדרוש" (ניו-יורק, תש"ט).

מקורות 
תולדות אנשי שם, ספר יזכור לקהילת ליטא (תמונה 1298), אתר דעת, ויקיפדיה, אחד בדורו (ב, עמו' 330), הראי"ה והדבר אברהם.

התמונה הראשית בעמוד זה – לקוחה מאתרו של ד"ר בן ציון קליבנסקי

רישומי דברים מה ששמעתי מן אדמו"ר מורנו הרב רבי חיים אלעזר זצ"ל

ופעם אחת אצל שלש סעודות בשבת תשובה סיפר כי איש אחד בא מול מרן הרבי הקדוש מצאנז (בעשרת ימי תשובה) בבקשתו אודות הפרנסה, ואמר לו המשל הידוע עם בן המלך אשר היה מלומד בכל ענינים (כיאות לבן מלך) אולם היה עקשן גדול ולא היה במציאות להעבירו מדעתו. המלך שת עצות בנפשו ושלחו למרחקים ונתן אותו תחת איש כפרי וציווהו כי יכלכל אותו בלחם צר ומים לחץ ויתן לו דירה פשוטה למאוד למען יזכור את מרודו ויקבל עליו להטיב מעלליו ויבקש מאביו המלך כי ירחם עליו לקחתו אצלו בחזרה. אבל בן המלך נתגשם ככה כי שכח את כל אשר היה לו. עם כל זה להמלך היו גיגועין על בנו והתיישב בדעתו ועשה לוסערייזע דרך שמה וכרוז יצא כי רשות לכל איש לבא אל המלך (בלי בקשת רשיון כנימוס) אם יש לו איזה בקשה לבקש. וכאשר בא המלך דרך שמה וחרדו לקראתו וגם בנו הנ״ל בתוכם והכירו זה את זה ובנו זה על זה, ושאל אותו המלך מה בקשתך ותעש. ואמר אם על המלך טוב יצווה להכפרי בעל אנסניא שלו כי יתן לו מזונתיו וארוחותיו ביתר שאת לבל יצטרך לסבול גודל עינוי הרעבון. והמלך נשא קולו ויבך, ואמר אוי לי כי לשווא תקוותי, כי הלא עתה היה לך העת המוכשר לבקש דברים נצחיים להושיבך על מקומך במקום חדרי מלכים, ולא לבקש על עניני אכילה וגשמיות. וכמו כן אתה (המבקש הנ״ל) הלא עתה עת המוכשר לבקש ישועה אמיתית והגאולה שלימה, אשר בזה נכללו כל הישועות, גם עניני גשמיות הנצרכים. כן יהי רצון, אמן.

וידיד נפשי הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב רבי חיים ליב לייפער שיחיה מאונגוואר (נכד להרבי הקדוש מפרימשילאן) אמר לי בשם תלמידי בעש"ט הקדוש זכרונם לחייי העולם על הפסוק (כ"ה לסדר וירא, בראשית כ״א) והוכיח אברהם את אבימלך (היינו אבי מלך מלכו של עולם) על אודות באר המים (היינו השפע שלנו) אשר גזלו עבדי המלך (היינו האומות העולם הנקראים עבדים) ויאמר (אבי מלך ומלכו של עולם) לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה (היינו בבחינת הידיעה והבחירה כמו כי כביכול סילק מעצמו בזה את הידיעה כי הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי כתיב) וגם אתה לא הגדת לי, היינו בפרוס הפסח זמן אמירת ההגדה (שנידונין על התבואה), וגם אנכי ירמז על שבועות (זמן מתן תורה של אנכי) שאז בעצרת נידונין על הפירות, גם כן לא שמעתי בלתי היום (זה ראש השנה).

עתה תאמר לי מן עניין פרנסה?! הלא עתה צריך להתפלל עבור ישועה כוללת ונצחית. והמש"י.

ועיין בספר היכל הברכה (לחומשי קאמארנא) כי הביא גם כן על הפסוק הנ"ל כמה פירושים נוראים ונפלאים, בסגנון ואופן הנ"ל.

(זכרנו לחיים)

—

הרב החסיד רבי דוב בר ארמן נולד בסביבות שנת תר"ך (1860). אביו , ר' משה שמואל ב"ר נתן אליהו עהרמאן זצ"ל אב"ד אירשא, היה מיוחס "מגזע תרשישים עד משפחת קרן הצבי (בעל חכם צבי) זל"ה" (הייחוס מוזכר בסוף הקדמת דברים ערבים חלק א, ומובא בפירוט בספר זכרנו לחיים). הרב דב בר התגורר בפערבעניק שבמחוז זמפלן, ולאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לקליינווארדיין. הוא קיבל תורה מרבותיו דודו הגאון מהר"מ שיק זצ"ל, הגאון ר' אברהם יודא לייב שווארץ מחבר הספר "קול אריה" אב"ד ברנסאז ומאד, הגאון ר' ישעיה בייערן משארוש פאטאק והגאון ר' עמרם חסידא מחבר הספר "בית שערים". הרב הרבה להסתופף בחצרות צדיקים קדושי עולם זי"ע, ראה את עבודתם הקדושה של צדיקי דורו ושמע על עבודת הצדיקים מדורות הקודמים. בספריו, דברים ערבים (שני חלקים) (תרס"ג-תרס"ה), פאר וכבוד (תרע"א-תרע"ב) וזכרנו לחיים (תרצ"ח) – הוא מביא סיפורי מעשיות מגדולי החסידות והצדיקים, לתועלת הציבור ולהנחלת הדברים לדורות הבאים. הרב ניספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944). ספרי המחבר יצאו לאור בהוצאה מחודשת בשנת תשל"ג ע"י בני המחבר ונכדיו.

רבי יששכר בער לייפר ב"ר יוסף מבורשה ב"ר ישכר בער מנדבורנה, עבר לגור באונגוואר, שהייתה עיר של מתנגדים, וכיהן בה כאדמו"ר מטמשוואר. שלושת בניו, רבי מאיר, רבי חיים (מרדכי אריה) לייב ורבי ראובן מנחם כיהנו כאדמו"רים בחיי אביהם באונגוואר. שלושתם נרצחו בשואה.

ראש הפלאה.

בשם ד'.

איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לד' (במדבר ו, א).

וקשה הלשון שנאמר שם הפעולה קודם המקור. ונדרש במכילתין (ג' עמוד א).

העם הישראלי המעט והדל מכל העמים. העם הזה המתבוסס בדמו, לוחם מלחמת קיומו, באורך גלותו. וחכמי האומות עומדים בתמהון ושואלים במה כח העם הזה יפה? כל העמים העריצים אשר חרפו, רמסו ורטטו, בני העם הזה. כל העמים האלה כבר ספו מבמת התבל אבד זכרם מן הארץ. והעם הזה למרות התלאות הנוראות, הנהו חי וקיים! ועוד תקותו בטוחה להיות לנס ולאור עמים?

אנחנו בני העם הזה. יודעים במה כוחנו יפה. יודעים אנחנו כי התורה והמצוה, הם הם יסוד חיי הישראלי, שני צנתרי דדהבא אלה, הם הם המזהירים והמאירים את חיי האומה, בכל עבר ופינה. התורה האלקית הנצחיית היא נשמת העם, המצוות הם מיתריו גידיו עצביו ועורקיו, שני עמודי אש הללו כל כך גבוהים ונשאים, שמרימים ומנשאים את העם אשר לאורם הוא הולך, ממעל למקום וזמן, ובאורם נסע ונלך מתוך חשכת אורך הגלות להיות לנס עמים:

וד' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגומר (שמות יג, כא-כב) בעמוד המצוה שהוא ענן מקיף תהלוכות החיים של עמנו. יומם. הוא עמוד היומי, כי המצוות נוהגים רובן ביום, והם לנחותם הדרך, הדרך הגלותי המדברי השוממי, והדרך החפשי השחרורי. ולילה בעמוד אש להאיר להם, ובעמוד אש של תורה שנוהג בלילה כמאמרם ז"ל (חגיגה י"ב:) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, ללכת יומם ולילה, על ידי אלו שני העמודים יש לו לעם הישראלי זכות הליכה יומם, בעת שחרורו, ולילה בעת גלותו, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם, בעת שהוציאנו ד' יתברך מסבלות מצרים אל חיי החרות גוף ונפש, הבטיח לנו כי אם לא ימיש עמוד הענן יומם זה עמוד המצות כאמור, ועמוד האש לילה, הוא עמוד התורה שלא איברי לילה אלא לגירסא, אז, לפני העם, לעולם לא יסוג העם אחור, הלך ילך קדימה באין מפריע בעדו:

חיבה יתירה נודעת לנו בעמוד התורה, שאם המצוות שאדם עושה צריכות כוונה לשמה שיכון לשם המצַוה ומצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה. הנה אֵשה של תורה סגולתה וכוחה גדול כל כך שאף אם לא יזכה האדם ללימוד לשמה יתקדש על ידה לעלות על מרום המדריגה, כי המאור שבה מחזירו למוטב, וכמאמרם ז"ל (סוטה כ"א) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אהבה וכוחה של תורה:

ולהבין הדברים במה כחה של תורה אמיץ וחזק כל כך, שאף טרם נטהר האדם מזוהמת הנחש, למודה עולה לריח נחוח ולא כן מעשה המצוה, נראה על פי מה דמבואר בש"ס ב"ב (י.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. אף דבכל המצות אסור לעבוד את רבו על מנת לקבל פרס, אולם במצוות כאלו שעל ידם מביא חיות לחבירו, עיקר הוא מעשה המצוה, ואין דנים אם מחשבתו מטוהרה, אחרי שהמכוון מהמצוה נעשה בפועל, ונקל על פי זה להבין גם כח לימוד התורה, כיון שעל ידי עסק הלימוד הוא בא לידי המעשה להבין ולהשכיל לדעת את ד' ולעבדו, ונותן בזה חיות לנשמתו להיות מקושר באור החיים, וודאי לא יקטן מהמחיה גופו של חבירו ולכן גם לימוד שלא לשמה עולה לרצון, וזה שמצינו שדרשו רז"ל בשם רבי חייא בר אבא עתיד הקב"ה לעשות צל וחומה לבעלי מצוות, היינו צדקה, [עיין בספר בני יששכר מאמר צלא דמהימנותא] אצל בעלי תורה בגן עדן. דשניהם פעולתם עולה לגבוה אף בלי כוונה רצויה. וזהו תשובת רבי עקיבא על השאלה (קדושין מ:) אי תלמוד גדול אי מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר לימוד גדול, נענו כולם ואמרו לימוד גדול שמביא לידי מעשה. מכיון שעל ידי הלימוד יבוא לידי מעשים טובים להציל את נפשו מרדת שחת, עולה גם שלא לשמה לריח נחוח, וגדולה הוא ממעשה המצוה שמוכרח לחבר עם המעשה הכוונה. וכיוצא בזה ראיתי זה כביר בספר צמח דוד מהגאון הקדוש מדינאב זצ"ל [ואינו תחת ידי כעת] לפרש הקרא שמח זבולון בצאתך, זבולון המחזיק ידי לומדי תורה אין לך לדאוג שמא לימוד תורתו של יששכר אינו לשמה, ורק לעולם תשמח משום שכוונתך לטובה. ואם ככה הוא שיששכר בתורתו מביא את זבולון לשכר טוב, יוכל גם יששכר לשמח באהלו, כי תורתו עולה לרצון ודברי פי חכם חן:

ובפרט כשמחונן האדם בשכל ובינה ללמוד וללמד תורה הקדושה בעיון ובפלפול התלמידים השואבים מאור חכמתו, בוודאי תורתו עולה מעלה לנחת רוח וקוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. וזהו כוונת מאמרם ז"ל (סוטה כ"א) מצוה בעידנא דעסיק בה, היינו לשמה, מגינא ומצלא מן החטא. בעידנא דלא עסיק בה, כלומד שלא לשמה, לא מצלא מן החטא. אבל תורה בין בעידגא דעסיק [לעסוק בדברי תורה, פירש הט"ז באורח חיים סימן מ"ו, דקאי על פלפול של תורה] בה לשמה, בין בעידנא דלא עסיק בה לשמה מגינא ומצלא מן החטא:

וכן יש לכוון במאמרם (יבמות צ"ו) מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לדור בשתי עולמות, אלא כיון שאומרים דבר הלכה משמו שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים. הכוונה כי אף שהתלמיד חכם מטייל ביה חיגנא בשכינתא בגן עדן, מכל מקום הדין הוא דמת פטור מן המצות, כי אין בכוחו אז לכוון, ומצוה בלי כוונה לא פרחא לעילא. אולם אם הניח אחריו ברכה ומזכה את הרבים בפלפולא דאורייתא ומקנה לאחרים ידיעה בתורה הקדושה יחשב לו זאת כאילו לומד בעצמו ומתענגת נשמתו תענוג רוחני בעולם העליון, כיון שגם בחיים גדול כוחה של תורה שנשמתו מזדככת אפילו בלא כוונה לשמה. ומביאים רז'"ל ראיה מן הפסוק וחכך כיין הטוב, כלומר אף אם רק טועם טעמה של תורה בחיך, מוציאה מפיו ואינה יוצאת מפנימיותיו בלמוד לשמה, יתחשב זה כיין הטוב, כיינה של תורה טובה ורצויה לפניו יתברך, משום שהולך לדודי למישרים, שהוליך ומוביל את אחרים למישרים, להיישר להם צורתא דשמעתתא בעיון ובפלפול, ומביאים לידי מעשים מישרים, ואם כן הוא, דובב שפתי ישנים, גם אחר מותו יחשב לו זאת כאילו הוא לומד תורה בפועל ממש:

יש לכוון במאמרם (תענית ז) הלומד תורה לשמה נעשה לו סם חיים, שלימוד תורה לשמה מסוגל לו לאריכות ימים, כמו שנאמר אורך ימים בימינה. והלומד שלא לשמה נעשה לו סמא דמותא, הכוונה כנזכר למעלה, דכיון שאם מניח תלמיד חכם ברכה בתורה לאחרים גם אחר מותו, שאי אפשר לו לפעול ולקיים עוד, מכל מקום זאת התורה שהניח היא לו סם מרפא לנשמתו גם אחר מותו. כן גם מי שעוסק בתורה בחיים חיותו ואפילו שלא לשמה, אם אך מזכה את הרבים בתורתו הנה היא לו באותו סם מרפא דמותא, גם בעודנו חי, ועולה לרצון לפני יוצרו וקונו. [ועיין בפרי מגדים אורח חיים סוף סימן תרנ"א באשל אברהם]:

וזה יש לרמז בכוונת הפסוק המוצג בראש דברינו: איש כי ידר נדר נזיר להזיר. כלומר שיהיה נזיר ומופרש מתאוות רעות, ידור נדר להקדיש ולהקריב מובחר עתותיו לתורה, אף שאינו בכוונה רצויה וקדושה כל כך. אם אך פעולתו פעולה יוצאת, להזיר שאחרים ילמדו ממעשיו, וישאבו ממעיין חכמתו ותורתו, אזי הוא לד', הנה מעשיו ופעולותיו רצוים הם ותורתו וצדקתו עומדת לעד:

הדברים האמיתים הללו הרהיבוני נפשי עוז והתחלתי זה כחמשה חדשים לחדש ולכתוב חידושים על מסכת נדרים ולהיות נמנה בין המחברים ולהפיץ חלק הראשון על פני תבל, ואף שידעתי מיעוט ערכי שלא הגעתי למדרגת לימוד תורה לשמה. ותמכתי יתדותי בזכות אבותי הקדושים זצל"ה למצוא חן בעיני התלמידים ההוגים בתורת ד' לעיין בספרי. ובעזרת ד' יתברך ימצאו אבני חפץ לפלפל בהוויות הסוגיות לבנות ולסתור להגדיל תורה ולהאדירה, והיה זה שכרי שאבנה גם אנכי על ידם לזכות את נשמתי, שאזכה להגות בתורה הקדושה לשמה ולהיות מהעושים והמעשים באמת ובתמים ושלא ימוש תורה הקדושה מפי זרעי וזרע זרעי עד עולם:

ועתה הנני כורע במודים על כל הטוב אשר גמלתני ד'. ושמת חלקי מחובשי בית המדרש מנעורי עד היום הזה, ולמרות כל הרפתקאות דעדו עלי. כי בהיותי נער קטן כבן תשע, חשכו עלי המאורות ונפל עטרת ראשי ופארי אדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון הצדיק זצ"ל, ונפטר ביום כ"ו אדר שני שנת תרנ"ד לפ"ק. ונשארתי יתום עזוב בלי משען ומשענה בגשמי וברוחני, והודות לחריצות אמי מורתי הצדיקת הרבנית מרת בילא ע"ה בת הרב הגאון הצדיק מו"ה אלעזר הלוי איש הורוויץ זצ"ל אבד"ק ראהאטין בעל המחבר ספר "דבר הלכה" [בן הרב הגאון רשכבה"ג מו"ה משולם ישכר זצ"ל האבד"ק סטאניסלאב וחתן הרב הגאון הצדיק מו"ה אפרים פישל זצ"ל האבד"ק מונקאטש בן אחיו של הגה"ק מו"ה נפתלי מראפשיץ זצ"ל זי'"ע] שעמלה בכל כוחה ובחפץ כפיה עלה בידה להדריכני על ברכי התורה. וכמו תמונה חיה עודנה מרחפת לפני ונועם דבריה תמיד אלי להלהיב לבי לתורה ולתעודה. וספרה לפני ממעלת התמדת אביה הרב הגאון הצדיק זצ"ל שהתחרה עם הבעלי מלאכה בעירו להשכים ולהעיר את השחר לעסוק בתורה ועבודת ד' קודם שעמדו הם על מלאכתם. כה הרבתה עלי דברים לחזקני ולעודדני שאוסיף גם אני טבעת אחת לשלשלת הרבנים זה יותר מששים דורות גדולי המאורות אנשי שם, ושלא יפסוק חס וחלילה מזרעה. זכרה נא אדון כל הנשמות שתחסה בצל כנפיך בגן עדן עם אבותיה הקדושים ותמליץ זכות בעדינו שנזכה שעבודתה לא תשיב ריקם ואזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות השם שיהיו לתפארת אבותינו הקדושים, ושיקוים בי התורה מחזרת על אכסניה שלה:

וקראתי את ספרי זה בשם  "הפלאת נדרים" על  שם הפסוק איש כי יפליא לנדר. ומרומז בו גם שמי ושם אבי ושם משפחתי בראשי תבות. ולאשר ידעתי גודל משבר הכלכלי השורר כעת בעוונותינו הרבים במדינתנו, ובפרט בין לומדי תורה, דפסתי מועט דפסתי עתה רק חלק אחד על פרק הראשון ממסכת נדרים ואחרי נמכר גאולה תהיה לחלקים הבאים אם ירצה ד', וד' יתברך יעזרני למצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם ושאזכה יחד עם זוגתי הרבנית הצנועה תחיה בנתא דמוריין מו"ח הרב הגאון רשכבה"ג מו"ה דוד מנחם באב"ד שליט"א האבד"ק טארנאפאל בעל המחבר ספר שו"ת "חבצלת השרון" לגדל את יוצאי חלצינו היקרים שליט"א. ושנזכה לקבל נחת מיוצאי חלצינו הנשואים שליט"א, מבני הה"ג מו"ה יהושע העשל פרענקיל תאומים שליט"א רב בעיר לנדאן. ומבתי הצנועה מרת יוכבד תחיה. אנא ד' הרם את קרנם את ביתם ואת זרעם באושר ועושר ושנזכה לראות מהם בית נאמן לד' ולתורתו שלא נבוש ולא נכלם חס וחלילה בזה ובבא עד בוא גאולת נפשינו ונזכה לעלות לציון וירושלים בשמחת עולם:

בעתירת עבדך המתחנן אליך בקול שועה ורוח נשברה אסקופה הנדרסת לרבנן ותלמידיהן,

הצעיר אלימלך פרענקיל תאומים האבד"ק יאברוב והגליל.

יאברוב יום ו' ערב שבת קודש לסדר "אקוד ואשתחוה לד'" תרצ"ו.

(הקדמת ספר הפלא"ת נדרים)

—-