בתקופה זו שרבתה שנאת ישראל והתורה מונחת בקרן זווית, תלמיד חכם סובל ביזיונות וכל מעשיו לשם שמים / הרב יוסף מנדלסון הי"ד
גרסינן בברכות (כח) תני עדויות בו ביום נשנית, ביום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. המסכתא החשובה הזאת עדויות שבנכסים שנשנת ונסדרה עוד קודם רבינו הקדוש, הכניסה רבינו הקדוש למסכת נזיקין, אפשר משום דמסכת זו נתייסדה על ידי המחלוקת הקשה דרבן גמליאל הנשיא עם רבי יהושע ורובה ככולה ממחלוקת על דבר הכתוב "כי ינצו אנשים".
בא וראה האיך גדול כוח המחלוקת, הגם בלימוד יפה המחלוקת דבדברי תורה צריך שישאו ויתנו בדבר ויחלקו בסברא לשם שמים להוציא הדבר לאמיתו, אבל זה כי אם ביתפשרו אחר כך ונעשו אוהבים זה לזה, כמאמר חז"ל "את והב בסופה" (ברכות), אבל כשהם עומדים במחלוקתו, קשה הוא אפילו בדברי תורה.
וזה דבר שרבים וגם שלימים תמהים ושואלים האיך בא המחלוקת בתלמוד, הלא כל הדברים שנשנה כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהם, כולן נאמרו בסיני (ת"כ במדבר). וזה שהובא ברמב"ם (בהקדמה למסכתות זרעים) למשל מצוה סוכה, בתורה כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" הודע מיד הפירוש בעל פה שהסוכה חובה על זכרים ולא על נקבות ושלא יהא הסוכה אלא בצמח מארץ ולא מסככה בצמר ולא בכלים, וכך כל המצוה בכתב והפירוש בעל פה. וכך נשנו הקבלה משה קבל תורה מסיני עם פירושיה ולמדה עם אהרן ואלעזר ואיתמר וזקנים ועם ההמון, וכל אחד היה שומע התורה עם פירושיה ארבע פעמים (עירובין נד) "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש" הקהיל את העם ואמר הגיע זמן מותי, מי ששכח הלכה או שנסתפקה עליו שאלה יבוא ויפרוש, ולקחו מפיו באר הלכות ולמדו הפירושים מראש חודש שבט עד ז' אדר ואז כתב התורה ואחר כך נמסרה הקבלה ליהושע וכו' (בפנים ב:) ואף על פי שכל העם היו יודעין ולומדין התורה עם פירושיה וגם הם היו יודעין הקבלה אבל הוא רבן עליהם. כך בכל דור ודור הנביא או מאנשי הכנסת הגדולה עד תנאים מי שהיה רבן של ישראל על שמו נקרא שהוא קבל הקבלה. ולפי זה תמיהים ושואלין מהאיך נלקח המחלוקת בקבלה. הרבה אומרים ששובש ושכחה נפל בקבלה, והרבה דברים ששכחם דבזה נפל מחלוקת, זה אומר דכך היה הקבלה וזה אומר דכך היה הקבלה, וגם הם אומרים שהכל מסיני אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להתחדש (מגילה י"ט) ומסירות התלאות שכחם, לשיטתם בששנים חולקין בדין אחד, האיך היה הקבלה מפי משה חולקין, ואחד אומר אמת והשני בוודאי שקר הוא. נמצא דפוגם באנשים אשר עליהן נסמכו הקבלה, וזה שהובא ברמב"ם (בהקדמתו לזרעים) דעל כל פירוש הקבלה אין מחלוקת בשום פנים, למשל התורה צוה לקחת פרי עץ הדר, הפירוש הזה מיד שנה אתרוג. וכן אין מחלוקת על "עין תחת עין", "וקצותה את כפה" שהוא ממון, ועל כל פירוש הקבלה חכמים טרחו למצוא זה בכתב למען יקנה להלכות המקובלת מקום בתורה שבכתב. ויש גם דברים שלא נרמז כלל בכתב וגם מסיני הוא, כמו שיעורין גוד ולבוד ודופן עקומה הלכה למשה מסיני, כיון שאינו נרמז בקרא הוא סתם הלכה למשה מסיני. אבל באמת הוא כל פירוש הקבלה מסיני והמחלוקת היה כי אם באיזה תיבה נרמז זה בקרא, אבל על פירוש הקבלה אין מחלוקת בשום פנים.עוד שם מי שיחשוב שהדיינין (צ"ל: שהדינין) שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה וחושבים שנפלה המחלוקת מדרך הטעות ההלכה, או מפני שאחד מהם קיבל קבלה אמת והשני טעה בקבלתו או שכח או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע, ויבא ראיה על זה "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל (סנהדרין בפנים ט), זה הדבר מגונה מאד והוא דברי מי שאין לו שכל, אין בידו עקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות וכל זה שוא יבטל. עד כאן.
אבל זה צריכין אנו לידע כמו שהי ספיקות במשה בדינין בחייו, כמו בבנות צלפחד ובמקושש ומיד היה נמלך בד', כך נולדה ספיקות בדינים אחר פטירת משה רבינו עליו השלום, וכן נתחדשו דינים חדשות שאין זמן שלא היה בו התבוננת וידוש עניינים. וזה דאמרינן בגמרא תמורה (בפנים ב) כשמת משה רבינו נולד הרבה ספיקות, ועל זה נמסרו בקבלה י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, וזה כוונת הגמרא (מגילה יט) מה שסופרין עתידין להתחדש מסיני הוא דאם נדרש בי"ג מידות מונחים הם בתורה עצמה, ובי"ג מידות יש שלא נפלה מחלוקת כדאיתא (ביבמות עו) אם לדין יש תשובה שכל אחד היה לו אז זכות לדון בי"ג מידות לפי שכלו, וגם יש מחלוקת בדבר שהיוצא מסברא מר אסתבר סברא זו ונתחזקה לדעתו ומר לא איסתבר. גם יש מחלוקת בגזירות שתקנו בכל דור ודור על דרך הכתוב "ושמרתם את משמרתי", ןהפירוש הקבלה (צ"ל: בקבלה) (יבמות כא) עשו משמרת למשמרתי, לפעמים תפל בה מחלוקת, רבי פלוני גזר והשני לא גזר.
נמצא דמחלוקת יש כי אם בספיקות שנפלו בדינים או בדברים שנתחדשו אחר פטירת משה ולא שמעו כלל מזה, אבל כדי שלא יהא תורה כשתי תורות חס ושלום, אמרה תורה "כי יפלא ממך דבר" וגו', בדברים שנתחדשו ונפלו מחלוקת, "וקמת ועלית" אל הבית דין הגדול, נמנו ורבו ואחרי רבים להטות ואין בית דין אחר כך יכולין לבטלן (בפנים ז:) והיו לומדין זה איש מפי איש בקבלה ככל הקבלות מסיני, ועד שמאי והלל לא היו שום מחלוקת כי אם בסמיכה, שאז, חס ושלום, נתפזרו חכמי דור בגזירות אנטיוכס ולא היו באפשרות להתאמץ ולהעמיד על המנין, ונשארו מני אז סמוכה במחלוקת, ובימי שמאי והלל מתחלת המחלוקת כי אם בג' דברים המתחלה בזו מסכתא, ואמרו חז"ל כשרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן את רביהן (בפנים ט) וסברת כל אחד היה לפי שכלו ולא היו רוצים לעמוד במנין דבית הלל היו רבים ובית שמאי היו חריפין ותקיפין (יבמות יד) ונשארו במחלוקתן, אבל זה דבר ברור שכל המחלוקת הייתה כי אם בדברים שלא שמעו כלל מפי משה, וגמרא תמורה ששכחו ג' אלפים הלכות נשכחו מכולם, וכאלו לא נשמעו כלל חוץ מה' חטאות שמתות שיודעים שקבלה הוא מסיני, והיה להם ספק בחטאת שמתות בעליה, אם ירעו או ימותו, וספיקא דאורייתא לחומרא ואין שום חולק עליו (תמורה שם).
ובזה יפרש הב' משניות ראשונה ואחרון שבאחרונה ממסכת זו האיך ובמה חולקין ואידך זיל גמור.
ובזה יפרש הג' משניות ראשונה ואחרון שבאחרונה ממסכת זו האיך ובמה חולקין, ואידך זיל גמור.
במשנה א' שמאי אומר דיין שעתן. דכך הוא מהתורה ואיני רוצה לגזור, והלל גוזר מפקודה לפקודה, וחכמים גם הם גוזרים אבל במידה קטנה. נמצא דחולקין בגזירה.
במשנה ב' שמאי אומר מקב חלה וכו', מהתורה חלה אין לה שיעור כמה צריך ליתן בתורת נתינה חטה אחת פוטר. וחכמים נותנים שיעור, בעל הבית אחד מכ"ד ונחתום אחד ממ"ח, ואין שום חולק עליו (חלה פרק ו' משנה ה') דסתם משנה הוא והוא מה שהסכימו עליו דעת רבים והשתווה עיונם בו ולא נפלה בו מחלוקת, או שיקבלוה רבים מפי רבים עד משה רבינו (כך בהקדמה לרמב"ם שזה הוא כל סתם משנה). אבל מכתה חייב בחלה מהתורה אין שיעור וגם לא היה להם שום שמועה ובזה נחלקו, בתורה כתיב "תתנו" והפירוש מפי השמועה למדו שצריך שיהיה כדי נתינה (כך במפרשים). שמאי סבר מקב חלה, משום דאחד מכ"ד שהוא חייב לפי קבלה יהיה אז ביצה, דקב כ"ד ביצים והוא כדי נתינה. והלל סבר מקביים, לפי שהוא משער לפי מידת נחתום שהוא אחד ממ"ח, ואז הוא ביצה, דאם קב יהא חייב בחלה נמצא דנחתום שהוא אחד ממ"ח אינו מקיים מצוות נתינה. וגם מצא כל אחד רמז בתורה לפי סברתו. הלל סבר "עריסותיכם" דכל אחד משמע, ושמאי סבר דכל ישראל (והשני פירושים ר"ת וראב"ד, אחד הוא). נמצא דחולקין בסברא.
במשנה ג' הלל אומר מלא הין, מהתורה מקווה אפילו כולו שאובן כשר, רק בכלי אסור, ורבנן גזרו בשאובן אטו כלי. וכמה מים שאובן פסלו, בזה נחלקו, הלל אומר הין שהוא מידה היותר גדולה, ושמאי אומר ט' קבין, מדחשיבי להשתטף בהן כל גופו (ראב"ד), נמצא דחולקין דכמה גוזרין, אבל כיוון שבאו שני גרדיים והעידו משום שמעיה ואבטליון שהם שונים ג' לוגין פוסלין, מסתמא כך הכריעו חכמים בזמן הקודם ואין לחלוק עליו, וקיימו חכמים א דבריהן.
ואם תקשה האיך היה זאת שהם, שמאי והלל, שלקחו כל הקבלה מפי שמעיה ואבטליון, ולא עוד שהלל דייקא דווקא בזו הלכה ואמר בלשון רבו, כשבאו גרדיים קיימו חכמים את דבריהם, מאי חזית דסמכת אהאי יותר מהאי. אלא האמת יורה דרכו כמו שאמרנו לעיל דקבלה פירוש התורה וההלכות ששמע מפי משה עצמו זאת היו לומדין מפי שמעיה ואבטליון והיה בקי בהן ושגורה בהם כשלחן ערוך וסכין מוכן ואין שום טעות ושכחה שייך בהן חס ושלום, שעליהן אנו סומכין הקבלה ועל דברי קבלתן אנו נסמכין, כמו על תורה שבכתב, אלא בדינים שנתחדשו בכל עת בבית המדרש, שאין בית המדרש בלא חידוש, ובעת שהיו לומדין בבית המדרש עניין מקווה כמה פוסלין בשאובן שמאי והלל לא היו שם, כמו בבני בתירא (בפסחים). וזהו דתני בתוספתא (בפנים ה:) לומר לך שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, מפני שהם לא היו שם והגרדיים היו שם, והיו שומעין הדין הזה והיה מקבלין עדותו. וזה דהלל דייקא לומד בלשון רבו, נראה לי דלא הלכה זו קאי, דהלכה זו לא שמע כלל, אלא סתם בכל מקום דשמעיה ואבטליון היו רוצים לומר י"ב לוגין היו, אומרים "הין", דהוא לשון תורה, וזה דחייב לומר בלשון רבו, כפירוש ראשון מרש"י, או כפירוש שני מרש"י דרבו הוא משה רבינו, דהוא לשון תורה, ואז בוודאי לא קאי על הלכה, כי אם על תיבת "הין". כן נראה לי פירוש משנה זו, ואזלי כל תמיהות.
ובזה ניחא אמאי רבי דחזר ושנה משניות דעדויות כל אחד על מקומה, משנה ב' במסכת חלה ומשנה ג' במסכת מקוואות, סתם שם (בחלה פרק ו' משנה ו' ובמקוואות פרק ב' משנה ד') אליבא דהילכתא ולא הביא כלל הפלוגתות דשמאי והלל, ומשנה ראשונה דנדה הוא במסכת נדה כמו שהוא בעדויות עם פלוגתייהו? משום דמסכת נדה שמאי אומר דיין שעתן, זה דברי תורה, והלל וחכמים גזרו משום זה, לא היה יכול רבי להעלם את זה. אבל משנה דחלה ומקווה פלוגתייהו אינו אלא מדברי סופרים, משום זה סתם רבי אליבא דהילכתא. וגם ניחא אמאי בעדויות נשנה נדה בראשונה ואחריו חלה ואחריו מקוואות שלא כסדר המשניות, משום דנדה שמאי אומר וכו' דבר תורה הוא תני לה ברישא, ואחריו חלה דעיקר הדין הוא דבר תורה אלא פלוגתייהו בשיעור שהוא מדברי סופרים, ואחריו מקווה עיקר הדין דשאובן פסלו גם הוא מדברי סופרים. ומשנה אחרונה ממסכת זו, "אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני", משנה זו לכאורה קשה אם הוא אומר שקבלה הוא מסיני, האיך בא התנאים לחלק עליו. משום זה בא הרמב"ם בפירוש וזה לשונו: לא נשמע ממשה רבינו עליו השלום זה הלשון, אבל שמע ממנו זה העניין ונפלה המחלוקת בדעות שיסד מה הם. עיין שם.
יהא רעווא מקדם אבוהון דבשמיא שאקיים בנו המשנה האחרונה שאליהו יבא ולא יהא עוד מחלוקת בישראל ולא על ישראל בזכות לומדי התורה שטרחו ויגעו להשוות המחלוקת ולעשות רצון קונם, ובפרט בתקופה זו שרבו קטרגים ושונאים ישראלים בארץ ישראל ובכל ארצות, והתורה מונחת בקרן זווית וגם לומדי התורה והמחברים אין דורש ואין מבקש להם. תלמיד חכם יש לו ביזיונות עוד הרבה טענות יש להם על לא הדבר. אין להם לא כבוד ולא ממון וכל מעשיהם לשם שמים הוא, למען לא ניגע לריק ולא נרד לבהלה.
ואדוני אבי מורי שליט"א שטרדת הפרנסה ובניו ובנותיו להשיאו עליו ועל צווארו מעודו עד היום הזה, ומעולם לא פסיק פומיא מגורסא, ועשה לילות כימים, ביום אכלנו חורב בפרנסה ותורה בלילה, ותדר שנתו מעיניו עם הויוה דאביי ורבא, לעטר ולקשט את המשניות שחסרו רבינא ורב אשי, יגע והשלים ואיזן וחוקר ותיקן מה שתיקן ב"אמונת זרעים" שיצא כבר שם בעולם, ועתה גם ב"עדיות בחירתא". יתן ד' שם הוא יזכה למדרגה זו וימלא ד' רצונו כשיגיע זמנו פני שכינא לראותו, אזי רבינא ורב אשי נפקו ללוותו, על פי מאמר הגמרא (בבא קמא קי"א, בבא מציעא ס"ב) אמר רבא כי שכיבנא רב אושעיא נפיק ללוותי דמתרצתא מתניתין כוותיה, כך ראיתי בצוואה שלו בכתב ידו של אבי מורה שזה הוא כל מגמתו, שהתנאים ואמוראים נפקי שם לקבלותו. ואני אקווה לד' שיהא בתוכינו, עד שיבוא אליהו עם משיח צדקנו, לראות ביחד בנחמת ציון עירנו, שיהא במהרה בימינו.
יוסף בן המחבר
(מסכת עדיות בחירתא, מבוא מבן המחבר)
ר' יוסף מנדלסון הי"ד נולד בסביבות שנת 1896 לאביו, הרב יהודה ליב מנדלסון, ולאימו, לאה ב"ר משה דרשר. הרב יוסף עסק במסחר. הוא נשא לאשה את מרת שרה בת אהרן וחווה גולדוואסר..
בהיותו בן שבע עשרה יצא לאור חיבורו של ר' יוסף, "עיני יוסף", יחד עם של ספרו של אביו, "אמונת זרעים" ור' יוסף גם הוסיף הקדמה לספרו של אביו, בה כתב:
בן יכבד אב
אמר הצעיר יוסף בן שבע עשרה שנה. זה עברו אלף תמ"ג שנים מחתימת התלמוד (לפי ספר צמח דוד). עשות ספרים הרבה אין קץ ראיתי. אבל גמרא על סדר זרעים עדין לא ראתה. ברוך ד' אשר זכיתי לראות מה שקיוויתי. כי בתחילה כאשר אבי מורי שיחיה טרח וכתב ולקט ואסף הסדר ההוא ביגיעה רבה, אף על פי שטרוד בטרדת הזמן הלא הוא טרדת עול הפרנסה, אף על פי כן לא נתן שינה לעיניו כמה לילות בשבוע, כמאמר חכמינו ז"ל לא איברא לילה אלא לגירסא, כדי לעשות עטרת זהב למשניות סדר זרעים. אבל אף על פי כן לא היה בדעתו להדפיסו מפני טעם הכמוס. אבל כאשר החילותי לבקש מאבי מורי שיחיה שראוי הוא לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, מפני שהוא תחילת שאלת דינו של אדם על דברי תורה, ובפרט מסדר אמונה ששואלין נם כן בתחילת דינו של אדם, נשאת ונתת באמונה, ושניהם צדקו יחדיו (כדאיתא בהקדמת אבי מורי עיין שם) הן הן אמונה והן הן דברי תורה, ותרווייהו איתנייהו בהו. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, בידו ממש, ואחרי שנתעוררת לזאת ולאו כל אדם זוכה, ובוודאי לכך נוצרת. אז אמר לי אבא יקירי איזל ואמליך בגדולי ארץ. והראיתי זאת לפני גאוני ארץ והסכימו בלב שלם, יגדיל תורה ויאדיר, אז אמרתי וזאת ליהודה ויאמר שמע ד' קול יהודה. יהודה אתה יודוך. ומקום עשו לך להתגדר בו, מצוה שבא לידך אל תחמיצנה, חזק חזק ונתחזק תורה צריכה חיזוק. ומיד אבי מורי חגר מתניו ועשה לילות כימים, ועשה מהדורא בתרא ללקוט אוכל מתוך אוכל, מתוק ממתוק, עד שידו מגעת, בעמל גדול בי"ג נפה, לחבר את האוהל להיות אחד, גמרא וברייתות ומכילתא וספרא וספרי וכו' מחכמי תלמוד, ובצידיהם מרבותינו חז"ל אצל כל משנה ומשנה כפי שנראה בעזרת ד' יתברך. ועשה למשניות זרעים זר זהב. ובפרט למסכת אמונה כדאיתא במדרש כל מה שישראל אוכלין בעולם הזה אינו אלא בשביל אמונה. איש אמונות רב ברכות. בזכות אמונה רב ברכות. ואמונתך בלילות, בלילה ודאי בעולם הזה בגלות אין לנו קיום רק בשביל אמונה. בזכות אמונה ותלמוד תורה אנו נגאלין. ולזו הכונה רמזו חכמינו ז"ל אמונה זו סדר זרעים. ושמו נא לו, כמו שהובא בספרים, כמו זרע שנשרש בארץ, שבתחילה נרקב ונפסד בארץ ואין לו שום שווי ונמאס מאוד. אבל אף על פי כן אחר כך יציץ ציץ ופרח וממנו חיות לכל העולם. כן ישראל בגלות המר לעג וקלם בגוים שכל רואי ילעיגו עליהם איה נא אלהיהם? ובכל זאת שמך לא שכחנו, מאמינים בני מאמינים ומצפים לישועה שיהיה בעגלא. הזורעים בדמעה ומאמינים שיהא ברנה יקצורו. כאותיות זרעים ממש מרומז תיבת זימרה בהיפך אתוון (ע' מתחלף בה' באותיות אחה"ע). צדיק כתמר יפרח וכו'. וזה יסוד הישראלי את א-להים ירא וכו' כי זה כל אדם. כל עולם לא נברא אלא בשביל זה (כעין זה איתא בהקדמת אבי מורי). ואשתומם כשעה חדא על שם אמונת זרעים, וראיתי כי כוון לדבר אמת על פי גמטריאות חושבנא אמונת זרעים תתכ"ד, כחושבנא יהודא לייב בר אהרן מאיר ל"ז שנה היום אבי מורי. ושמו גרים (כדאיתא בברכות). ומכוון לדבר אמת על פי שהובא בתנא דבי אליהו דהתחיל בתיבת "ויגרש" כחושבנא תנא דבי אליהו, ומדרש תדשא התחיל תיבת "תדשא" בגימטריא זה רבי פינחס בן יאיר. ואביט עוד אל המראה וראיתי כי שנה זאת תרע"ג מכוון בגימטריא כחושבנא דגמרא למשנה. ואחרי שראיתי שכולם מתאימות, שמא גרים וזמנא גרים, אז אמרתי הנך מה יפית ומה נעמת, ובוודאי מן שמיא גם כן קא מסכים על זה. ובזכות תנאים אמוראים ורבותינו ז"ל ימליצו עלנו ועל כל מאן דעסקין באורייתא בכל אתר ואתר בחיי אריכי ומזוני רוויחי ויצמח פורקנא בעגלא ובזמן קריב אמן ואמן.
ר' יוסף הוסיף מבוא גם לספרו השני של אביו, שיצא לאור בשנת תרפ"ט "מסכת עדויות בחירתא", ודבריו במבוא זה הובאו כאן למעלה.
ר' יוסף נספה בגיטו ורשה בשנת 1942. כן נספו רעייתו שרה וילדיהם: יעקב, רחל ומשה, וכן הוריו, דודיו ורבים מקרוביו. בתו חווה הוברחה לברית המועצות בתחילת המלחמה ושרדה.
אחותו, מרת פייגא בלומא אשת ר' שמואל קליקשטיין נפטרה בשנת תשי"ח (1958).
דפי עד להנצחת המשפחה נכתבו בידי דודו של ר' יוסף, ישראל דוד פולר, ועל ידי בתו של ר' יוסף, חווה טון מרמת גן..
הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק נולד בשנת תרל"ב (1872) לאביו הרב יעקב אליעזר הכהן. את תורתו למד מאביו בישיבות הגדולות בפולין. כבר מצעירותו שקד על התורה וחידש חידושים מקוריים ועמוקים, ונודע כעילוי מצוין. הוא נשא לאשה את בתו של הרב פנחס אליהו, רבה של העיירה ראקוב ורב בערים וירשוב ולוטומירסק וחתן האדמו"ר מראדימין. כבר בהיותו בן 19, בשנת תרנ"א (1891), מונה הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק לתפקיד אב"ד לוטימירסק שליד לודז' וניהל בה ישיבה של בחורים מופלגים בתורה. הוא הוציא לאור חלק מכתבי החידושים מאת סבה של אשתו, רבי דוד דוב מייזליש, והדפיסם בספר 'בנין דוד'. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבר לווארשא וכיהן בה ברבנות הפרבר מונקאטוב. הוא היה עסקן רב פעלים נמרץ לחיזוק הדת, אחד מרבני וורשה וכאחד מראשי רבני פולין, חבר 'מועצת גדולי התורה' ומפקח מטעמה על פעולות מרכז 'אגודת ישראל' בוורשה, שהשפיע רבות על החיים היהודיים הדתיים בפולין בכלל ובוורשה בפרט. הוא ערך את בטאון אגודת הרבנים '
