“תמחה את עמלק” על ידי ענווה ועל ידי ש”לא תשכח” שאתה יהודי / הרב אשר אנשיל ווייס הי”ד

הרב אשר אנשיל וויס הי"ד

עצה נכונה שלא תופסד המצוה מחמת גאוה וכדומה, באם יחשוב שאי אפשר לו לבוא לשום מצוה ומדרגה רק על ידי הצטרפות עם חברו, וכידוע בזה בספרים הקדושים, זאת יביאהו לידי זה שלא יתגאה, כיון שלא יוכל לעשות מאומה יחידי רק על ידי הצטרפות עם חברו, ואם כן במה נחשב הוא, ולא רק על ידי הצטרפות עם אנשים וגדולי ערך אפשר שעבודתו ותורתו יתקבלו, אדרבה גם לפחותי ערך יצטרך. וכמו שאומרים בשם הגאון הקדוש הרבי רבי אלימלך זי”ע, שאמר תשעה ר’ ר’ מלך עדיין אין מניין, ועשרה ריקים ופוחזים הם עדה, ואפשר לומר קדושה וברכו. ודברי פי חכם חן…

והוספתי עוד בשבת קדש פרשת תרומה, הפסקה בין שקלים לזכור, דהנה ההפסקות [הן הפסקות ממש בין] פרשה לפרשה, דהנה שקלים מרמז לשפלות, מחצית השקל מרמז שכל אחד ואחד הוא רק חצי [ויש בכך כדי] למחות גאות וגבהות. עמלק גימטריה ר”ם. מחה תמחה זכר עמלק, על ידי שלא תשכח, שלא [תשכח מאין] באת ולא תתגאה, בזה תמחה עמלק.

וראיתי בסידור ישועות ישראל דבר נחמד מהגאון הקדוש מאיסטראווצא [זצ”ל, במשל] בעל התל ובעל החריץ, ידעו שכל זמן שמרדכי נכנע ואינו מתגאה הוא מבטל [את הגזירה, ובא היצר הרע] לייעץ להמן שהגאות אשר יש בלבו יכניס במרדכי היהודי [קח] את הלבוש ואת הסוס [ועשה] כן למרדכי, דהיינו כמו שאתה מתגאה, הכנס בו גאווה, ואל תפל דבר מכל אשר דב[רת לקיים] חס ושלום עצתך מה שייעצת על ישראל, כיוון שמרדכי יפול חס ושלום ממדרגתו. אבל מרדכי לא [נפל בפח אלא שב לשקו ולתעניתו, ולא בא לידי גאווה, ואדרבה. ועל ידי זה נתרומם קרן ישראל. מצ[וות] שקלים וזכור הכל חד, לעורר בלבבנו מדת ענווה ושפלות, ופרשה זו הפסקה, עניין המשכן המרמז לזה תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, בא לרמז לזה לתקן מעשינו לפני אדון הכל יתברך שמו. הרחמן יזכנו לשוב בתשובה שלמה מתוך נחת רוח דקדושה וטהרה וכל טוב סלה אמן כן יהי רצון.

(שמן למנחה, פרשת תרומה)

והיה בהניח ה’ א’ לך מכל אויביך וגו’ תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח. הנה ענין עמלק היה צריך לעורר את אות היהודים אשר שוכחים לגמרי שהם יהודים, ורוצים להתבולל בין האומות, וכדי להזכירם שהם יהודים מעמיד להם מלך קשה כהמן, כאשר הניסיון הוכיח. ועל ידי זה באים האובדים מארץ אשור והנדחים, לבל ידח ממנו נדח. וזהו מלחמה לה’ בעמלק מדור דור. ולכאורה לדור דור הוה ליה למימר. אבל העניין הוא שמדור דור עד עתה היו בעוונותינו הרבים תמיד מתבוללים כאלה אשר על ידיהם הוצרך לעמלק. אבל כאשר יעביר ה’ רוח טומאה מן הארץ ויניח לך מכל אויביך, אז תמחה את זכר עמלק, כיון שלא תשכח, שאתה יהודי, וממילא לא יהיה צורך למלך קשה כהמן, אשר יזכירך על ידי עמלקים. ועיין חתם סופר על התורה פרשת תצוה דף ס”ד ע”א מדפי הספר ד”ה ואתה תצוה, זה שאמר הכתוב ואתה תאיר נרי, ה’ א’ יגיה חשכי, דכל זמן שיש קצת נר אין צריך להסרת הטבעת, כי הנביאים יחזירום למוטב, וזה דאל תשכח לגמרי וממילא לא יהיה צורך בעמלק, על כן תמחה את זכר עמלק, והבן.

(שמן  למנחה פרשת כי תצא)


הרב הגאון הצדיק המפורסם אשר אנשיל ווייס הי”ד ב”ר משה שלמה, היה תלמידו של בעל ערוגת הבושם, ושימש כאב”ד קהילת ס’ נאדיפאלו והגליל בטרנסילבניה. שני התלמודים, בבלי וירושלמי, וארבעת חלקי השולחן ערוך היו שגורים על פיו בלשונם ממש. בעודו צעיר היה ריש מתיבתא באוהעל, שם הרביץ תורה, שקד עם תלמידים הגונים וחידש חידושים בפלפול ובסברא. כל ימיו המשיך לעסוק בענווה בהרבצת תורה בכתב ובעל פה, בדרשות ומוסר, בהוראת תלמידים ובתשובות לגדולי ישראל. חידושיו מימי זקנותו אבדו בימי השואה. שארית חידושיו התפרסו מתוך קונטרסים כרוכים בכריכה קשה ושמורים היטב, מתוך העתקי מכתבים ומתוך קרעי כתבי יד בלואים בספרים “שמן למנחה על סוגיות הש”ס” (שתכ”ט) ו”שמן למנחה – שרידי דרוש ורמזים על התורה” (תשמ”ט). בהסכמות לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל כי “הם פלפולים נחמדים האמורים בטוב טעם ודעת ומאוד נהניתי מהם”. והרב חיים אלעזר פרידמן כתב בהסכמתו על מעלת פרסום תורות אלו: “בפרסמו ספרו זה שיש בהם דרושים ודברי מוסר, מובנים לכל ת”ח, וניתנים לאמירה ולמסירה, על ידי כך יתעורר זכרו הקדוש, ויהא בוודאי, לזכות גדולה, כמו שאמרו חז”ל כל האומר שמועה מפיו שפתותיו מדובבות בקבר, כמבואר ביבמות דף צ”ו. ועיין בהקדמת שו”ת העמק שאלה שכתב, הטובה הגדולה אם לומדים בספר של רבו שנפטר, שעל ידי זה נחשב הרב כאילו חי ממש…ועיין בבני יששכר כסלו מאמר ג’… ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, רצונו לומר שאז שבח על הנפטרים אם ישנם בחיים שלומדים את תורתם, וזה מן החיים אשר המה חייים עדנה… ואפשר שאם לומדים תורתם אז שפתותיהם דובבות, רצונו לומר שעל ידי זה שאומרים שמועה מפי צדיק נחשב שיש הדיבור המשפיע מהתלמיד חכם”.

בהקדמת הספר כותב בנו:

“והנה באו אותם רשעים ארורים והשמידו את כל אוצרו יחד עם אנשי ביתו. אותו את בני ביתו ואת אנשי קהילתו, גדולים וקטנים, אנשים נשים וטף רצחו, ואת ספריו השחיתו. ואם כי אין להשוות את ערכה של יצירה ספרותית ותהיה חשובה ביותר, לערכן של נפשות זכות וטהורות, שנרצחו בתכנון מדויק, הרי מקור הרשע אחר הוא. האם יש מילים לתאר את עצמת הזוועה ואת גודלה של הרשעות? או האם יש מקום לניחומים? ברם על אלה ששרדו מן הגהינום ההוא, לקיים את אשר נותר ולהקים בהם מצבה במקום מצבת אבן, לזכר הקדושים, ולקיים עד כמה שאפשר את השרידים ששרדו מדבריהם, שנאמרו מתוך לא אוהב ורחום ומתוך שכנוע פנימי רב…

אינני יכול שלא להזכיר את תפילותיו האחרונות שהתפלל בדמעות שליש בדרכו האחרונה, למן הדרשה האחרונה לפני הגירוש עד שעתו האחרונה ממש, וביקש רחמים על הבנים והבנות והנכדים ועל בני עדתו שהיו באותה רכבת, ועל כל אלה שהיו מפוזרים ברומניה הסמוכה ובמחנות העבודה בתוך הונגריה, שיחוס ה’ עליהם ויציל אותם מצפורני הרשעים, ואז לא ימחה גם שמו ושם זכרו מישראל. וגם כי ננעלו שערי שמי מעבור תפילה באותן שעות קשות ואכזריות, שמא עשתה תפילתו רושם לשליש ולרביע ובזכותה ניצלו אלה מאתנו שזכו להינצל”.

בי’ באייר תש”ד (03/05/1944) גורשו יהודי שאמלוי לגטו, ובהמשך גורשו לשם עוד ועוד מיהודי המחוז, ובהם יהודי נאדיפאלו, שם סבלו כ-8500 היהודים מתנאים חיים קשים וסדיסטיים. בערב חג השבועות תש”ד החל גירושם של  יהודי הגטו ברכבות אל מחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך החודש בוצעו עוד שני משלוחי מוות, והגטו חוסל. בין הנספים היה הרב אשר אנשיל הי”ד עם רבים מבני משפחתו ומבני קהילתו. הי”ד.

ראה “מבוא לתולדות המחבר הי”ד” בספר שמן למנחה על סוגיות הש”ס.

סרן יהודה אפרתי הי"דנכדו של הרב אשר אנשיל ווייס הי”ד, סרן אבנר יהודה ב”ר אברהם יהושע אפרתי הי”ד, בוגר ישיבת הדרום, קצין שהשתחרר משירות סדיר בנחל המוצנח והחל את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, היה מפקד מעוז “מפרקת” בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא לחם בגבורה, במשך מספר שעות, לעצירת הסתערות המצרים ולמניעת כניסתם למוצב, תוך שהוא מחפה על חייליו. גם לאחר שנפצע קשה, הוא המשיך להילחם באומץ לב ובמסירות, וסירב לפינוי, עד שנהרג. על מעשה גבורתו ואומץ ליבו זכה ב”עיטור העוז”. אבנר השאיר אחריו אישה, הורים, אח ושתי אחיות. בעת נפילתו הייתה אשתו בהריון, ולאחר ארבעה חודשים נולדה בתו אביגיל.

 

מספר הצפיות במאמר: 10

מקשה תעשה המנורה – לשאלת הפרדת הדת מהמדינה בישראל / הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד

המנורה

מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו.

ודרשו חז”ל מנחות כ”ח “באה זהב באה כפתורים גביעים ופרחים, אינה באה זהב, אינה באה כפתורים ופרחים”. ולכאורה יש להבין אם גם באמת שאר מיני מתכות כשרים למנורה, כמו שאמרו חז”ל במנחות, אם כן למה הקפידו כי הכפתורים והפרחים אינה באה אלא בשל זהב. וכי איזה נפקא מינה יש בזה להקב”ה?
והנראה בזה רעיון מושכל, לתכונת המדינה העברית, והוא, כי הנה בימים האחרונים, נהייתה חדשה בקרב עניני הממלכות אשר באירופה, כי הפרידו את ענייני־המדינה מענייני־הדת, לעשותם לשתי רשויות שונות שאינן נכנסים זה לתוך תחומו של זה, ותחת אשר לפנים משלה הכנסיה הדתית ברומא מקום מושב האפיפיור שלהם על ממלכות ועל מדינות, וכל ענייני המדינות היו נחתכין כמה פעמים על פי ההוראה של הממשלה הדתית ברומא, אשר נתנה את חתיתה בארץ החיים על שרים ומלכים מרחוק. הנה עתה הפרידו בין שני הדברים האלה, באמרם, “השמים שמים לד’ והארץ נתן לבני אדם” ענייני־המדינה לחוד וענייני הדת לחוד! להמדינה יש ענין לעסוק על פי הצרכים החברתיים הכלליים, הכלכליים והמדיניים של העם, ולהדת יש עסק עם ענייני הרוח המוסר, והמדות על-פי דרכה היא, ושני הדברים אינם מחוברים כלל זה עם זה בטבע ולמה להם לבני אדם לכורכם יחד בעל־כרחם?!

והנה גם בינינו בני ישראל, קמו תרבות אנשים, החפצים גם הם לעשות כמתכונת הגוים הזרים, ובטרם עוד נבנתה כלל ארץ ישראל, בטרם נוצרה עוד איזה מדינה עברית, וכבר הם קוראים וצועקים כל היום, הפרידו את הדת מענייני המדינה. ארץ ישראל, הם אומרים, צריכה להבנות על יסודות עממיים כלליים, מבלי לערב את ענייני הדת עמהם. אולם לו חכמה השכילו, “כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה” ובה בשעה שאצלם, אצל הגוים, המנורה והמאור נפרדים לגמרי זה מזה, ענייני המדינה וחרושת המעשה נפרדים מענייני הרוח והמוסר, הנה אצל בני ישראל, המנורה והמאור אחת הם, כרוכים זה בזה, כשלהבת בפתילה ואין להפרידם בשום אופן זה מזה.

המנורה העברית חיה היא, כל גביע וכפתור שבה, הוא חלק מהאור שבתוכה. הכלים והאורות, הטכניקה הגדולה והנפלאה וההשפעה הרוחנית הטהורה יתאחדו לאחדים במנורה העברית. גם הכלים, השונים, כגביעים כפתורים ופרחים, המסמלים את תעודות הטכניקה, האמנות, והיחוסים המדיניים אשר בין עם לעם, גם הם ינקו את כחותיהם מהאורות וגם הכלים, ישמשו תעודה רוחנית נשגבה, לא מעט, מעצם האורות!..

אצל בצלאל כתיב (שמות ל,א) ואמלא אותו רוח א’ בחכמה וכו’ ובעל מלאכה, שגם המלאכה הטכנית נעשית ברוח א’, וזהו איפוא אשר ירמזו הגביעים והכפתורים שבמנורה, לאמר לך כי לא רק אורות רוחניים בלבד נושאת המנורה בקרבה, כי אם גם ענייני המדינות, לכלם ישגה אפשרות של התפתחות רחבה אשר תעבור עוד את התפתחות הטכניקה הכללית ותתעלה עליה לאין ערוך. אולם במה דברים אמורים, לכפתורים ופרחים ממנה יהיו, שכחות הבניין הטכניים וענייני המדינות של העם לא יתפרדו מכוחות הרוח, מעצם האור. כי אז אך אז ישעבד לו את כל כחות הטבע כלה, ליצור כלים חדשים ויצירות חדשות המיוחדים ביפים ובתכונתם שבעתיים מכל חמודות הגוים האירופאיים הנאורים.

והנה הזהב הוא אמנם מתכת דוממה ככל מיני המתכות, אולם המתכת המיוחדה הזאת מדברת אלינו הרבה, כי בהיותה בטבעה נתכת כמה פעמים בתוך הכור, היא פולטת תמיד את הסיגים והפסולת מתוכה ומשארת לעצמה את הנקי ואת המזוקק, ולא עוד אלא שהיא מקבלת טהרה תמיד בזיקוק אחר זיקוק, עד אשר תצא טהורה ונקיה לגמרי מכל שמץ ודופי, שמבחינה זו, אפשרות ההיתוך והצירוף הבלתי פוסק, היא משמשת דוגמא לאדם, עד כמה עליו להתרכך, לפלוט את הפסולת שבקרבו, עד כמה עליו לקבל את ה”היתוך״ שמביאים עליו, לזקקו ולצרפו. ואם שהדבר גורם לו הרבה יסורים הנה עליו להיות כזהב הזה, שהיתוכו בתוך הכור כפעם בפעם אינו נשאר בלי תועלת ובכל פעם ופעם מזדכך החמר יותר לתעודתו, הפסולת נפלטת והסולת נשארת. וככה אם מביאים היתוך על האדם והתפרדו כל עצמותיו או היתוך־עממי שלם כשבא לעולם וכל העם בא איפוא בסוד ההיתוך בצאתו גולה ונדכא, ויסורים רבים באים עליו למען להעריכו מחדש ולבנותו בתכניות־בנין חדשות, כי אז עליו לראות כי ההיתוך הקשה הזה ימלא את תפקידו לצירוף ולזיקוק, כי יפליט את הפסולת, כי יזדכך מן הדופי, ו לא יהיה “היתוכו” לבטלה, חם ושלום, כי אם לא כן ההיתוך למה הוא בא? והנביא (ירמיה ו) מתאונן על בני דורו “נהר מפוח מאש – לשוא צרף צרוף ורעים לא נתקו”, הנה יש בזה שני חסרונות. ראשונה שההיתוך עצמו קשה הוא מאוד אצלם, כי הם קשי-ההתכה, כי עד שהגיעו לכלל התכה, הנהר המפוח. ושנית, כי גם ההיתוך שמביאים כבר עליו, אינו פועל את פעולתו בהסרת-הסיגים, אלא שיש עוד כי מוסיפים לעכור עוד את החומר שהוא בא אל תוך הכור!..

וכחזון הזה אנו רואים גם בדורנו אנו, שכמה שמתיכים אותו בכור הצרות והפורעניות שהתרגשו לעולם, אינו חפץ בשום אופן לעזוב את דרכו הרעה, ולנער מעליו את הסיגים העכורים שדבקו בו. הנה מספרים, על איזה מלך ידוע שהתאמץ לבער אחרי נביאי השקר שבארצו. ויהי היום, וישמע כי נשאר איזה איש אחד המתאמר לנביא בעיני העם המרבה הבלים, ויקח את חרבו מתחת למדיו ויבא אל עיר הנביא, ובבואו, הציע לפניו להגיד לו, בנבואה קצו ומדת ימיו מה הוא. והנביא הזה שפיקח היה בקש ממנו חצי־שעה לישוב הדעת, אחר כך אמר אליו, “להודיעך בדיוק את יום מותך קשה”, אולם, בנבואה הראו לי כי כשני חדשים לאחר מותי אני תמות גם אתה!.. המלך בשמעו את הדברים האלה, לא הוציא עוד את חרבו מתעדה, ולא המית עוד את הנביא… הדבר פשוט, ידע אמנם המלך שאין להאמין בדברי הנביאים הללו, ואין ממש ב דבריהם, אולם מכיון שתלה את חייו בחייו של הנביא, הרי יש לחוש לספיקא, ולספק ספיקא, ועל כן שב לביתו כלעומת שבא מבלי נגוע בו לרעה. הדור הזה החכם בעיניו, כמה פעמים שמתיכים אותו, הנה גם ספק לא יעלה על לבו, אולי מתעלל ד’ בו, בעד מעשיו הפרועים, הוי “על מה תוכו עוד תוסיפו סרה”…

והוא שאמרו ז”ל כי בזמן שהיא באה זהב, היא באה גביעים וכפתורים, כי בזמן שהאומה ממלא תפקידה, בזה שהיתוכה הבלתי פוסקת לדורות, מביאות אתן צרוף אחרי צרוף, והנסיונות הקשים הבאים עליה מזקקים איפוא את העם לפלוט את הפסולת שבקרבו, כי אז היא באה “גביעים וכפתורים”, שהם בחינת הכלים של האורות, גם הטכניקה המדעית, גם המדינה לענייניה, הכל מתפתח והולך לשם ולתפארת. כל פרח כפתור שבו נעשים מכוון לתעלומות. כחות שונים של אור ומאיר הפורים ומפרים את כל היצירה, וראו כל עמי הארץ כי שם ד’ נקרא עליו. אולם בזמן שאינה באה זהב, שאינה באה בסוד ההיתוך והצירוף הנכון, אם כך כל הגביעים והכפתורים למה הם באים? המנורה צריכה להיות “באהל מועד” והיא על פי מה שאמרו ז”ל (זבחים ס”א) דלחם הפנים אינו נפסל במסעות דכתיב ונסע אהל מועד, אף על פי שנסע אהל מועד הוא. ולפיכך בכל העתים ובכל התקופות יש להקים את תעודת “אהל מועד” בישראל, ואתו עמו גם את תעודת “המנורה” חוקת עולם לדורותיכם, שבכל הדורות היותר מאוחרים, יהיו תמיד הנרות העממיים הישראליים נרות התורה והאורה – ערוכים יחדיו לפני ה’!

אברהם משה וויטקינד

אבד”ק ב אלטרומאנץ – ליטא

(ילקוט הדרוש ב, סימן יז, מאת  הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 35

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים / הרב שמשון אלטמן הי”ד

תמונת הרב שמשון אלטמן הי"ד

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים (אבות פ”ד,מ”ד). ובמדרש שמואל הביא הברייתא שנשנית עלה כנסיה שהיא לשם שמים זו כנסיה בהר סיני ושאינה לשם שמים זו כנסת דור הפלגה. ועיין שם במדרש שמואל.
ואקדים הכתוב בפרשת יתרו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע. ויש לדקדק דתיבת יחדיו נראה כמיותר לגמרי. ונראה כי הנה מפעולת היצר האויב הפנימי אם לא עלה בידו לדבר ולפתות האדם לעבירה או להשביתו ולמנעו מעשות מצוה וחסד, אז יורה חיצי שטנו לפגום על כל פנים פעולת המצוה על ידי מחשבת פיגול שלא יעשה המצווה כולה לשם עושהו וקונו לעשות נחת רוח ליוצרו אלא לאיזה פניה לתועלת עצמו וכדומה איזה שמץ פסול אשר יזרוק בו לגרוע ערך יקר וחשיבות המצוה, כמובא בספרים הפירוש בשם האריז”ל אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז), פירוש שכמעט אין בנמצא צדיק כזה אשר יעשה הטוב והמצות ויהיה בלי מום וחסרון ולא יחטא בהטוב אשר עושה, וכן נאמר על דרך זה, והשטן עומד על ימינו לשטנו, כי אף לימינו, היינו בעת עשיית המצוה והטוב, הוא לו לשטנו, כי לא תהיה רצויה לגמרי.

וכן יש לומר כונת המקרא קודש תהלים קי”ט אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כי אמר דוד המלך אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרושוהו, בבחינה זו אף לא פעלו עולה, איזה פניה זרה או תועלת צדדית לעצמו, בדרכיו הלכו, בעת שהולך למצוה, כי בכל לב ידרוש רק לקיים רצון קונו ומצות ד’ יברך שמו.

ומדרש שמואל פירש הקרא בקהלת ד’ וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, כי ראה המלך החכם שהרבה בני אדם שעמלים בתורה ומצות וכשרון מעשים אשר לפנים הם יראים עוסקים בעבודת ד’, אולם אחרי שנביט בעין חודרת למגמת מעשיהם נתוודה שעושים רק בשביל קנאת איש מרעהו, ואין כוונתם רצויה כלל, על כן גם זה הבל ורעות רוח, כי מצות כאלו אין בהן ממש. ועיין תוספות ברכות דף י”ז ד”ה שלא לשמה, ועיין מדרש ילקוט פרשת שמיני ויקח משה את הדם ויקדשהו לכפר עליו, כפרה זו איני יודע מהו, אלא שאמר משה אדון העולם ציווה להתנדב במקדש, דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתן תהיה כפרה וגו’. ויש להעמיס בכוונתם שדחקו איש איש שנתנו רק בשביל קנאה ויוהרא להתגאות על חבירו או מפני הבושה כנגד אחר, וזה שסיים שנתנו שלא בטובתן, שלא היה בטהרת הלב לגמרי. ולולי אומרם ז”ל היה אפשר לומר דזה היה גם כן כוונת הנשיאים שאחרו בנדבת המשכן ולא הביאו רק לבסוף. עיין שם ברש”י ובמדרש. ולפי דברנו יש לומר שהמה בכוונה לא נתנו מראש ומתחילה שהעם יתנו מהתעוררות עצמם ומטהרת לב, לא לבד לרגל וסיבת נדבתם מחמת בושה או להדמות אליהם או להתנשאות נגדם אם יוסיפו לפי הערך נגד הנשיאים. ודו”ק.

וברעיון זה נוכל לפרש הקרא הנ”ל ויענו כל העם יחדיו, דהנה משה רבינו עליו השלום הציע תחילה מאמר ד’ ואשר ציווה לתן התורה הקדושה לעם סגולתו לפני הזקנים שהם יביעו תחילה חשקם ודעתם, ואחר כך ידבר הוא עם הזקנים לפני העם. אולם לפי סדר ההוא אם היו ישראל ממתינים לחוות דעת של הזקנים ואחר כך יחוו העם גם כן הסכמתם, לא הה מוכח שהיתה באמנה הסכמתם מקירות הלב וממעמקי נפשם, שאולי רק מחמת מסווה הבושה והדרך ארץ קיבלו דעת והחלטת הזקנים. וכן הדין בסנהדרין דמתחילין בדיני נפשות מן הצד תחילה, כנודע, באמת לבשה אז את כל בני ישראל רוח קדישא וחשק אמיץ שבפעם אחת נתעוררו בלהב אש דת לומר כאיש אחד נעשה ונשמע. ומדויק בקרא דכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם, היינו לפני הזקנים, אשר ציוה ד’, ומיד ויענו כל העם יחדיו דייקא בפעם אחד, שלא המתינו על תשובת זקנים, ולא אחד לשמוע דעת חבירו אלא ברגע אחד כאיש אחד הביעו בקדושה נעשה ונשמע. וישב משה את דברי העם אל ד’, איך ענו כולם בפה אחד וברגע אחד נעשה ונשמע.

או יאמר בכוונת מקרא קודש הנ”ל בהתבונן תכלית האסיפה אשר נקראו אליה בני החברה ומה המצוה הזאת בסעודה זו שאנו עושים מדי שנה בשנה יש ללמדה ממה שציווה ד’ יתברך בזמן המקדש לעלות לרגל ג’ פעמים בכל שנה, אשר על זה אמר שלמה המלך בשיר השירים, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, אשר לפי מדרשם ז”ל מוסב על פעמי כנסת ישראל בעת שעלו לרגל, כנודע. ומה נעמו דברי האוה”י שם בביארו על זה כי כמו בחפצי אדם, הם חלוקים בעניניהם, יש אשר יחפוץ בו והוא ממש תכלית מבוקשו בעצם, ויש מבקש חפץ רק לסיבה, רצוני לומר שעל ידי החפץ ההוא ישיג מבוקשו, כמו הסוחר אשר טורח ועמל הרבה לקנות הסחורה וכן בעסק ממכרו וכולם המה סיבות לתכלית מבוקשו, שהוא הריווח מהסחורה ועסקו. כמו כן בענייני מצות, יש בהם שציווה הקב”ה עליהם וחפץ בעצם קיומם, כמו רונ מצוות עשה דהתורה, ויש איזה מצוות שציווה אותנו השם לפי שהם סיבה ומבא להיישיר את האדם ולחקוק בלבו יראת שמים ואהבת ד’, כמו הקרבנות ועליית הרגל ותענית. אבל אם יעלה לרגל לבית המקדש ולא יפעל בלבו לקנות על ידה יראה ההתרוממות, לא קיים מצוה כלל וללא יועיל היה כל עמלו, כי זה עיקר כוונת ד’ במצווה זו, וכמאמר המדרש כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקודש. אבל בלתי זאת, כל עמלו לשווא. והדמיון לזה לסוחר אחד שראה את אחד מבני עירו שהרבה לקנות סחורות לצורך בני בתו במעות מזומנות בחנות אחרת בעירו, ואצלו לא לקח מאומה בשום פעם. וחשב הסוחר הזה מחשבות להטות לב האיש הזה אליו למען לא ייקח סחורת לצורכו רק ממנו. משום הכי בא אליו בחלקלקות ובסבר פנים יפות ויאמר לו מדוע אינך מצוי אצלי כאשר היה רגיל אביך אצלי, והיינו אוהבים ורעים כאחים, ישבנו יחד להתענג בשעשוע של דברים. וכל כוונתו היתה רק למען אשר יהיה רגיל אצלו לא יקנה צרכיו רק אצלו. אולם האיש הנ”ל לא הבין מטרת חפצו ומעתה הרגיל לבא לבית רעהו והיה יושב שם בכל יום שעה או שתים לדבר דברים של מה בכך, אשר היו שוב למורת רוח ולמשא על בעל הבית וכאשר היה צריך לקנות סחורה גם עתה הלך אל החניות דאחרים שהיה רגיל לקנות עד עתה. אז רוח הסוחר תציקתהו ולא יכול להתאפק וידבר אתו משפט לאמור אטו חפצתי קרבתך למען השחוק ולבטל זמן היקר, כל מגמתי לא היתה רק שעל ידי כך תרגיל עצמך לקנות בכספך כל צורכך אצלי. ועתה אחר שלא תעשה כן, מה לי ולך, וביאתך אלי לשחוק וטיול הזמן הוא עלי למשא. והן הנה גם כן מאמר הנביא ישעיה, כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירי, כלומר הן אמת שציותי אתכם על עליית הרגל אבל כל כוונתי ומגמתי היתה שתכנס על ידי זה יראה וקדושה בלבך וללמוד תורה בירושלים, על דרך כי מציון תצא תורה וכו’. אבל מי ביקש זאת מידכם, אם הוא רק רמוס חצרי בלי תכלית הנרצה. אבל כשתבואו בכוונה הנאותה ותלמדו באמת התכלית, אז יהיו נחשבים לכם העמל והסיבות לזה ותקבלו עליהם שכר. וזהו שאמר, מה יפי פעמיך, כלומר גם פעמיך תהיינה ערבות עלי, כי טורח הדרך יחשב גם כן למצווה, באשר תהיו באים לירושלים לקנות תורה ועבודה. זהו תורף דבריו. פי חכם חן.
והנה גם כל כנסיה וחברה אשר הציגו להם למטרה חפץ מצווה לרומם קרן התורה ולהרחיב גבוליה ולרבות אהבה ויראת שמים, הנה כל מפעלות האלו בהתרגשות ותעמולות בקריאת אסיפות וסעודת מריעות וכדומה, כל אלו המה רק אמצעים לתכלית המבוקש. ואם יגמרו התכלית, כגון בבני ש”ס חברה אם יתאמצו לקח חבל בכל יום בלימודי השיעורים כסדרן, וכן במה שיקבלו עליהם ללמוד בביתם, אז גם הסיבות אלו, למצווה יחשבו. ומה יפו פעמיך ומה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים בסעודה של מצווה וסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה. ואולם שסיבות אלו יביאו ויולידו עטרת הקודש ותכלית האמת ידרש עוד שכוונת ומגמת כל בני החברה ומכל שכן המנהלים יהיה רק לשם שמים, דהנה תנאי מוכרח אם רוצים לגמור איזה פעולה טובה ברבים, שיהיה ביניהם אחדות והשתוות הדיעות, כי זולת זה אי אפשר להוציא מכח אל הפועל חפץ מצווה או שאר צרכי רבים. ואם כוונת העושים והמעשים היא לאיזה פניה זרה ותועלת עצמית, אז לא ישתוו בדעתם, כי אחד יש לו פניה של ממון האחר משום כבוד וכדומה. לא כן אם כוונתם רצויה לשם שמים אז אפילו מאה העושים המצווה כאחד יחשבו ויתאחדו כולם אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים. ועל כן אמר הכתוב שבשעת מתן תורה היתה כוונת כולם טהורה לשם שמים ויענו כל העם יחדיו כולם לכוונה אחת נעשה ונשמע. וזהו שאמר גם כן התנא כל כנסיה שהיא לשם שמים ואין פירוד בדעות, רק כל אחד רואה רק תכלית הנשגב ומטרת הקודש לנגד עיניו, ואם כן שווין הם בדעותיהם, אז סופם להתקיים, היינו תכליתה יבא לידי גמר וסוף מעשה במחשבה תחילה, הוא תכלית המבוקש. ואמרו חז”ל שפיר זה כנסת ישראל למתן תורה, ששם נאמר גם כן ויענו כל העם יחדיו בכוונה אחת לשם שמים כהנ”ל. וכל כנסיה שאינה לשם שמים, רק עושים לאיזה פניה וממילא אין אחדות בדעות ורצון, כי כל אחד רואה רק תועלת עצמו ופניה אחרת, ממילא אין סופם להתקיים, כי אם לא ימשוך הפעולה לתועלת האחד כבר אינו רוצה בה ויבקש תחבולות להשבית ולבטל פעולת וקיום החברה. ואמרו על זה משל בגמרא זה כנסיה של דור הפלגה, שהיו אצלם גם כן פניות וכוונות הרבה וג’ כתות היו ביניהם. עיין דרשות הר”ן. על כן לא נתקיים עצתם. ובאמת לרשעים היא לטובה, על דרך פזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. וכאשר ביארו המדרש אין שלום אמר ד’ לרשעים (ישעיה מ”ח) ובמדרש על זה מכאן שהקב”ה אוהב לרשעים. והוא תמוה. אבל להנ”ל יובן, כי אם רשעים מתאספים לעשות פעלים לעבירה, יחד יתלחשו, ולו היה להם שלום יתחזקו ברשעתם, והייתה עוונותם רבה למעלה ועונשם הרבה מאוד. ועל ידי שהקב”ה יגרום להם פירוד ואין שלום אמר ד’, לא יבצעו זממם הרעים, וינצלו מעונש הגדול. ומכאן שהקב”ה אוהב גם את הרשעים. אבל לצדיקים כנוס נאה להם ונאה לעולם. וד’ יגמור בעדינו תכלית הנרצה לרומם מעוז התורה והיראה, ונעבוד אותו באמת ובלבב שלם מתוך נחת והרחבה עדי נזכה לשוב לציון ברננה. אמן כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לספר מי יהודה, דרשה לסיום הש”ס ע”י בני חברת ש”ס שחלקו אותה ביניהם, ל”ג בעומר, תרמ”ה)


 

תמונת הרב שמשון אלטמן הי"דהרב שמשון אלטמן הי”ד, רב ואב”ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר”ן (1890), לאביו הרב יהודה אב”ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר”. הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש”ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.

אחיו, הרב שרגא צבי אלטמן הי”ד, הוציא לאור בשנת תרפ”ו (1926) את חידושי אביהם באגדתא על התורה בספר “ים של יהודה”. בשנת תרצ”ד (1934) הוא הוציא לאור את ספרו של אביו שו”ת “מי יהודה” חלק אורח חיים, והוסיף בפתיחת הספר מספר דרשות משלו. בשנת תש”ג הוא הוציא לאור את אותו השו”ת על שאר חלקי השולחן ערוך. חידושי הש”ס הרבים של הרב יהודה זצ”ל, נכתבו כספר בשם “זרע יהודה”, נותרו בכתב היד ואבדו בשואה.

בשנת תרע”ג נשא הרב שמשון לאשה את מרת לאה בתו היחידה של הרב שמעון זוסמן סופר, רבה של סענדרא, והיה סמוך על שולחן חותנו, שוקד על תורתו ומסייע לחותנו בעבודת הרבנות ובהדרכת תלמידי הישיבה. הוא נסמך להוראה בידי גדולי הונגריה: הרב משה ליב וינקלר, הרב שמואל רוזנברג, הרב עקיבא סופר והרב ליב פרידמן ראב”ד פרסבורג.

לאחר פטירת הרב יוסף ליב סופר רבה של פאקש, נקרא אחיו הרב שמעון למלא את מקומו, והרב שמשון מילא את מקום חותנו כרבה של סענדרא ושל כארבעים הכפרים שבסביבתה. הרב השקיע רבות בחינוך תלמידי ישיבתו, והעביר שיעורי גפ”ת ושיעורי סוגיות בהם החל מהגמרא, סדר את דברי הראשונים וגדולי האחרונים, דן בפסקי ההלכה וחידש חידושים חריפים ועמוקים. בעצמו השגיח על כל ענייני הישיבה וסדריה, ולפני כל שיעור קרא לתלמידיו פרק אחד בספר מוסר, ולימדם גם תנ”ך. בשנת תר”ץ, לאחר פטירת חותנו, מילא הרב שמשון את מקומו והיה רבה האחרון של פאקש, אב”ד ור”מ בישיבה שם. בין תלמידיו בפאקש היו הרב אברהם שמואל בנימין סופר מערלוי והרב יוסף דוד ברוין (קלין) אב”ד טאב.

בשנת תרפ”ה השתתף בחנוכת בית תלמוד תורה בסמפטר, בראש חודש אלול תרצ”ה השתתף הרב שמשון עם עוד רבנים מכובדים, בחנוכת בית המדרש בווערפלט.

למרות שהרבה לכתוב את חידושי תורתו, והכין לדפוס ספרי חידושים על כמה מסכתות וספרי שו”ת, רובם אבדו בשואה. עלים מתורתו של הרב שמשון הי”ד מצאתי בתל תלפיות תרע”ג סימן יט, בתל תלפיות תרע”ה סימן קסח, במכתבו בפעמי יעקב, בלקט שושנה, עשירית, סימן כ”ה, בתל תלפיות תרפ”ד סימן נ”ג פרסם הרב שמשון מאמר מתורתו של אביו בענייני פורים, בתל תלפיות תרפ”ה סימן כז, בתל תלפיות תרפ”ח סימן מו, בתל תלפיות תר”צ מחברת לו, אות ט, באור תורה תרצ”ג, מחברת שניה, סימן נ”ג, אור תורה תרצ”ד, מחברת שלישית, סימן ד, אור תורה תרצ”ו, רביעית, סימן טו, לקט מתורתו יצא לאור בשנת תשכ”ט בספרו שו”ת “שבולת הנהר”, על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הספר “שבולת הנהר” על התורה, יצא לאור תשמ”א ו“שבולת הנהר” על הש”ס יצא לאור בתשנ”ז.

מכתבים אליו מצאתי בלבושי מרדכי יו”ד סימן קי, שם בשו”ת סימן קח ובבית ישראל סימן קסט, ומי יהודה (יו”ד סימן טו, סימן מד, סימן נה, סימן פד, אבה”ע סימן ה, חו”מ סימן ט), שו”ת בנין צבי, חלק ב, יו”ד סימן לא, שו”ת הריב”ד יו”ד סימן מט, שו”ת פני מבין סימן קצט.

לאחר הכיבוש הנאצי רוכזו כל יהודי העיר בגטו מגודר שכלל את חצר בית הכנסת עם כמה בתים שסביבה. מידי יום הובאו לשם עוד יהודי מישובי הסביבה והדחק הלך וגבר. ביום י’ בתמוז גורשו יהודי הגטו לאושוויץ צפופים בקרונות משא.

הרב שמשון, רעייתו הרבנית לאה, בתם חיה שרה, בנם הרב אליעזר זוסמאן ורעייתו הרבנית מלכה ויוצאי חלציהם, חותנתו הרבנית הישישה אסתר אלמנת הרב שמעון סופר, בנה הרב יואל ורעייתו הרבנית שפרה ויוצאי חלציהם, יחד עם רבים מבני קהילתם, נספו על קידוש ה’ בי”ז בתמוז תש”ד. הי”ד.

בנו משה עלה לארץ והתיישב בבני ברק.

מקורות: נזר התורה ניסן תשס”ח, ילקוט אליעזר, מזכרת פאקש ג עמ’ 13-18, מסמכים ממאגר השמות ביד ושם, ועוד. וראה עוד אודותיו באלה אזכרה.

פרטים על קורות קהילת פאקש בשואה – ראה באנצקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 45

גדרי מצות תלמוד תורה / הרב שלמה ירמיה גרינברג הי”ד

הרב גרינברג הי"ד תרצ"ז

דרוש לתלמוד תורה אשר דרשתי בחברת תלמוד תורה שנת תרנ”ט בעיר אסטראלענקא.

בסוגיא דקידושין (דף כ”ט ע”ב) וברב אלפס שם… ויתבארו בענין זה כמה דנים מחודשים אשר חדשתי בעזרת ד’ יתברך:

תנו רבנן האב חייב בבנו ללמדו תורה, מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, והיכא דלא אגמריה אבוה מחויב איהו ליגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם. עד כאן לשון הגמרא. ופירש רש”י ז”ל וזה לשונו: קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. עד כאן לשון רש”י ז”ל. איהי מנלן ולא מיחייבה דכתיב ולימדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבא למילף נפשה, דכתיב ולמדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו, מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. תנו רבנן, הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר אם בנו זריז ומוצלח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודם. עד כאן לשון הגמרא. ובשולחן ערוך פסקינן כרבי יהודה:

ובגמרא (דף ל’ ע”א) איתא עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה וגמרא הלכות ואגדות. מיתיבי למדו מקרא אין מלמדו משנה, ואמר רבא מקרא זו תורה. פירש רש”י ז”ל, אין חובת בנו עליו אלא במקרא, מכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו. תורה, ולא נביאים וכתובים. עד כאן לשון רש”י. ומתרץ הגמרא כזבולון בן דן, ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן, דאילו התם מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד. ופריך הגמרא ואבי אביו מי מיחייב, והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, לומר לך שכל המלמד כו’ תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. ומתרץ הגמרא, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין, תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך. אם כן מה תלמוד לומר בניכם ולא בנותיכם. אמר ר’ יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת לפני ד’ אל’ בחורב. עד כאן לשון הגמרא:

והנה הרי”ף ז”ל הביא מימרא דר’ יהושע בן לוי, וזה לשונו: כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת. עד כאן לשונו.

וקשה אמאי לא הביא כלשון הגמרא, כל המלמד את בן בנו וכו’ והוא לא כתב רק על בנו.

ב’ – קשה על האי מאן דאמר ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, מנא ליה האי דרש ולא את בנותיכם, דהא איצטריך לדרוש ולא בני בניכם.

ג’ – קשה למאי איצטריך למימר בקושיה, ואמר רבא מקרא זו תורה, ופירש רש”י ז”ל ולא נביאים וכתובים. אפילו הוה מקרא כל תנ”ך, נמי קשה לרב יהודה אמר שמואל דאמר דצריך ללמדו מקרא משנה וכו’ וברייתא קאמר אין מלמד משנה…

והנה נראה לעניות דעתי דעיקר לימוד לבניך ולא לבנותיך מקרא ושננתם, דאפילו בחנם ליכא חיוב על בנות, דאי מקרא ולמדתם הוה אמינא דוקא בשכר פטור, דליכא חיוב ללמד בנות בשכר, להכי איצטריך קרא ושננתם לבניך דאפילו בחנם נמי פטור. וקרא והודעתם לבניך ולבני בניך, ללמד דבן בנו קודם לבן חבירו. וחילוק יש דבנו חייב ללמדו אפילו בשכר, מקרא דולמדתם, ובן בנו אינו חייב לשכור לו מלמד, רק קודם לבן חבירו, ובנו אפילו בשכר קודם לבן חבירו אפילו בחנם. זה היא שיטת רש”י ז”ל דגמרא דלן לא דריש לבניך אלו תלמידים כדדריש בספרי, דאלו דריש לבניך אלו תלמידים לא ידעינן ולא לבנותיך, דאיצטריך לכתוב לשון לבניך כמו ויצאו בני הנביאים. רק גמרא דריש לבניך כמשמעו בניך ממש, על כן מדייק לבניך ולא לבנותיך.
ושיטת התוספות (דף ל”ד) שהבאתי לעיל סבירי דגמרא דילן נמי דריש ושננתם לבניך אלו תלמידים. לכן מביאים התוספות קרא והודעתם לבניך ולא לבנותיך, דאפילו בחנם נמי פטור, ואלו בשכר ידעינן מקרא ולמדתם וכו’…

נמצא למידין לפי שיטה זו להלכה דנוכל לדרוש דרשה דספרי לבניך אלו תלמידים, ולא יהא סתירה לגמרא דידן לבחנם אפילו לתלמידים מחויב, ודרש והודעתם לבניך ולבני בניך דאפילו אבי אביו מחויב היינו בשכר בבנו, ובבן בנו להקדים לבן חבירו. ובבנו דמחויב אפילו בשכר נלמד מקרא ולמדתם את בניכם, ומהאי קרא נלמוד ולא את בנותיכם. ובשכר בבנו מחויב ללמוד הכל, אפילו נביאים וכתובים, ולא כרבא דאמר מקרא זו תורה לבד ולא נביאים וכתובים, דדווקא קודם דאמר הגמרא הדרש לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש בתלמוד וכו’, יוכל להיות ורק תורה לבד מחויב ללמד, אבל אחר כך דאמרינן לעולם ישליש אדם וכו’, על כרחך בחנם מחויב ללמדו הכל, וממילא בשכר מחויב ללמוד כל התנ”ך כנ”ל…

ולפי זה ניחא דברי הרי”ף ז”ל, מה שהקשינו אמאי לא הביא כל המלמד את בן בנו תורה, רק המלמד את בן חבירו כאילו קבלה מהר סיני. לפי מה שפרשנו דעיקר קרא ולמדתם קאי על בשכר, נמצא דכל איש ואיש מישראל יכול לקיים מצות תלמוד תורה, אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו מחויב לשכור מלמד לבנו, על כן שפיר שייך כאילו קבלה מהר סיני, דקבלת התורה היתה כל ישראל ביחד. אבל בבן בנו, דאינו חייב ללמדו בשכר, רק מי שיכול ללמוד מחויב ללמדו בחנם, לא שייך כאלו קבלה מהר סיני, דמי שאין יכול ללמוד בעצמו אינו מחוייב ואינו שווה בכל ישראל כנ”ל:

ולפי זה קשה על טענות המלאכים שרצו לקבל את התורה, דהא כל טענתם היתה דרצו לקבל רק לימוד התורה, אבל לא המצות, דהא זאת ידעו דמצות אין יכולין לקיים, ועל כרחך רק לימוד התורה, דלימוד התורה מצוה בפני עצמו, כמאמר הגמרא נדרים (דף פ”א) דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשו, עד שפירשו ד’ בעצמו, דכתיב ויאמר ד’ על עזבם את תורתי וכו’, שאין מברכין בתורה תחלה. ויעיין בחידושי אגדות שם:

והנה בחידושי חתם סופר נדרים פירש וזה לשונו, כשנדקדק בלשון “תורה לשמה” מהו לשון לשמה, ולא אמר לשם שמים, אלא שיש תורה לשם שמים, אך אין כוונתו אלא לקיים המצות ולידע הלכה לעשות המעשה, והתורה כזו אינה מגינה ומצלי אלא בעידנא דעסיק בה. אך באמת עיקר מצות עסק התורה היא מצוה בפני עצמה להגות בה יומם ולילה, לא לבד לידע המצוה. וזה הפירוש עוסק בתורה לשמה, לשם לימוד התורה, ובשעת החורבן לא עסקו על זה אופן, ובמה יודע זאת, אמר רב יהודה וכו’ שלא ברכו בתורה תחלה, כדמסקינן פרק התכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצוה מברכין עליה ושאין עשיתה גמר מצוה אין מברכין עליה. והלימוד לשיטתם אינו גמר מצוה, על כן אין מברכין עליה. אבל אי מברך עליה, מודה שלימוד גופא מצוה בפני עצמה. ולשיטתם אין צריכין לברך ברכת התורה. עד כאן לשונו בקיצור ודברי פי חכם חן:

הרי דלימוד התורה היא מצוה בפני עצמה, ועל זה נתקן ברכת לעסוק בדברי תורה וברכת ונתן, דברכת לעסוק על לימוד התורה, וברכת אשר נתן על קיום המצות, ומסתמא המלאכים לא רצו לקבל רק לימוד התורה. והנה לפי מה שכתבתי דעיקר לימוד התורה היא בשכר, קשה איך רצו לקבל הלימוד. ואפשר לומר דסוברים כדעת התוספות נדרים (דף ל”ה) דלימוד התורה היא רק בחנם, ואמר לו ד’ למשה רבינו שיחזיר להם תשובה, שאפילו לפי דבריהם שייך יותר התורה לתינוקת של בית רבן, כמאמר הגמרא כל כתבי, אין העולם מתקיים אלא בשביל תינוקת של בית רבן, אמר ליה רב פפא לרב יהודה דידי ודידך מאי, אמר ליה אין דומה הבל פה שיש בו חטא, להבל פה שאין בו חטא. וכמאמר הגמרא כל עיר שאין בה תינוקת של בית רבן מחרימין אותה, ואמרי מחריבין אותה, נמצא שעולם עומד דוקא על תינוקת של בית רבן:

ויעויין בספר מהר”ל מפראג בנתיבות עולם, וזה לשונו: כי הדבר שהוא התחלת התורה הוא יותר עיקר, דאם אין התחלה אין דבר, ולפיכך אם אין תינוקת של בית רבן שהיא התחלת התורה, דבר זה הוא חורבן התורה. וזה אמרם שם אמר רב כהנא לא חרבה ירושלים אלא על שביטלו בה תינוקת של בית רבן:

ובזה נראה לעניות דעתי לפרש הגמרא שלא ברכו בתורה שביטלו תינוקת של בית רבן שהוא התחלה לתורה. אמר לפניו רבנו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, שהוא גם כן אין בו חטא, הבל קדושה, אמר לו אחוז בכסא כבודי, הכוונה שיראה להם אשר בלימוד התורה יוכלו לעלות עד כסא כבוד יותר ממלאכים, שהצדיק יותר מעלה ממלאך.

היוצא לנו דעיקר לימוד התורה של קרא ולמדתם על בשכר, ובזה שייך כל ישראל אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו:

ועל פי זה ניחא המדרש פרשת תרומה, וזה לשונו: ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם, יש בו כסף שנאמר אמרות ד’ אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר הנחמדים מזהב. יש לך אדם שלוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אכל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, שנאמר שלחיך פרדס רמונים וכו’ ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר ד’ לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמו, שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך וכו’.
כוונת המדרש שהוקשה לו איך שייך הלשון ויקחו לי תרומה, הווא ליה לכתוב ויתנו לי תרומה. אלא שהקב”ה ואורייתא וישראל חד הוא. דנוטריקין של ישראל ראשי תבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה, ורצה הקב”ה שיהיה לכל ישראל חלק בתורה, ואין השכינה שורה אלא על ששים ריבוא, ונמכר עם התורה. וכוונת המדרש יש בו זהב שדות וכרמים אפילו למי שיש בו זהב שדות וכרמים שייך בלימוד התורה, אפילו שאינו יכול ללמוד בעצמו, יש לו גם כן חלק בתורה שנותן שכר לחברת תלמוד תורה, ואז איכא השראות שכינה על כל ישראל. כן נראה לעניות דעתי בעזרת ד’ יתברך:

(הדרשה מובאת כאן עם דילוגים. לדרשה כולה ראה מנחת ש”י מאת הרב שלמה ירמיהו גרינברג)

מספר הצפיות במאמר: 42

מתוך שבט מישור לפרשת תרומה, ומענייני פורים שם/ הרב מאיר ליב פרייא הי”ד, רבה של שוראן

תמונת הרב מאיר יהודה פריי הי"ד

פרשת תרומה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וגו’ וכן תעשו. דרשו חז”ל וכן תעשו לדורות (שבועות ט”ו) –  אמרו רז”ל הרגיל בנר הוויין לי’ בנים ת”ח (שבת כ”ג) וכן אמרו דרחים רבנן הוויין לי’ בנין רבנן (שם). הטעם שאינו זוכה שהוא עצמו יהי’ ת”ח הוא משום דלאו כל אדם מסוגל לזה וגם צריך לשקוד מנעוריו על דלתות ביהמ”ד לקרות ולשנות ללמוד ולשמש ת”ח, לפיכך שכרו שיולדו לו בנים שיהיו מוכשרים להכתר בכתרה של תורה וגם יתגדלו על ברכי ת”ח, וברא כרעא דאבוה. וכמו כן אפשר לומר אם הצבור עושים מקדש לד’ ומתקנים מעון להשראת שכינתו ראוי שמתן שכרן יהי’ מדה כנגד מדה שהם בעצמם יהיו מקדש ד’ ותשרה עליהם השכינה. אך לאו כל אדם ראוי לכך, כמשחז”ל אין הקב”ה משרה שכינתו אלא על גבור וחכם ועשיר ועניו (נדרים ל”ח), וקודם יצירתו כבר נגזר מה יהי׳, כדאמרו מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ואומר לפניו רבש”ע טיפה זו מה תהא עלי’ גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני (נדה ט”ז), על כן, שכרן שיזכו לזרע קדש ממולאים בכל מעלות הנ”ל ותשרה עליהם השכינה. ולפי”ז י”ל ד”וכן תעשו” אינו ציווי, כי אם הבטחה על דבר השכר. ופירושו אם תעשו לי מקדש ושכנתי בתוככם, שכרכם יהי’ “וכן תעשו”, שתחזרו ותעשו כן (כמו שדרשו מן וי”ו ד”ויתן לך” ויחזור ויתן) ופירשו חז”ל לדורות, רצונם לומר, דורות הבאים יהיו קדושים כל כך שתשרה עליהם השכינה ויתקיים בהם היכל ד’ המה (ירמי’ ז’) – לפי דברינו יש לפרש “וירא משה את המלאכה והנה עשו אתה וגו’ ויברך אתם משה” (פקודי), פירש רש”י: אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם עכ”ל. חז”ל דרשו על פסוק “וחבל את מעשה ידיך” (קהלת ה’) איזה הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו (שבת ל”ב). הרי דבנים קרויים מעשה ידיו של אדם. וזהו שברכם משה רבינו ואמר להם “יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם”, ירצה בבניכם שיהיו עצמן היכל ד’ מדה כנגד מדה, כמו שכתבתנו.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו ובן תעשו. יש לדקדק דהוא ליה למימר “ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך וגו'”, ואחר כך יאמר “ושכנתי בתוכם”. ונראה לפרש עפ”י דברי המדרש “בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב”ה שיעשו לו משכן, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'” (תנא דבי אליהו פי”ז). לשון “מיד” צריך בירור. ויש לפרש, כשצוה הקב”ה לעשות לו משכן, הגם שכבר קבלו ישראל את התורה, מכל מקום מחמת קוצר הזמן לא הי’ אפשר לסגל מצוות ומעשים טובים כל-כך כדי להשיג אותה מדרגה הדרושה להשראת השכינה. ואף על פי כן צוה הקב”ה לבנות לו משכן והשדה שכינתו בתוכם, כי הי’ גלוי וידוע לפניו שבמשך הזמן יגדלו ויתעצמו בעבודת ד’ ויקיימו כל הרמזים סודות וכוונות הכלולים בכלי המשכן ובתבניתם, עד שיהיו ראויים לשכון בתוכם. ומדתו של הקב”ה היא להמשיך טובות וחסדים לאדם בזכות מעשיו העתידים, כדמצינו ביציאת מצרים, שאמר הקב”ה למשה “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה” (שמות). פרש”י: ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים וכו’ עתידין לקבל התורה על ההר הזה, עיין שם. וגם מדת הקב”ה לשלם מדה כנגד מדה, וכיון שהקדימו ישראל נעשה לנשמע דין הוא להשרות שכינתו בתוכם קודם שיתעלו במדרגתם להיות ראויים לה, מדה כנגד מדה. ואתי שפיר דברי המדרש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, דהיינו שהקדימו נעשה לנשמע, מיד אמר הקב”ה שיעשו לו משכן, ירצה לא המתין עד שיתעלו בקדש להיות ראויים להשראת שכינתו אלא מיד צוה לעשות לו משכן, קודם שישיגו המעלה הנדרשת שנאמר “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, אף על פי שאינם ראויים עדיין לכך. והטעם, לפי “ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו”, הכוונה כעין מה שאמרו המפרשים: כל מה שתרמזנה תבנית המשכן ותבנית כל כליו, כן יעשו לעתיד בפועל. ולכן הנני משרה שכינתי מעתה ביניהם.

דרוש לסיום שולחן ערוך אורח חיים

שו”ע או”ח בסופו כתב המחבר דביום י”ד וט”ו שבאדר ראשון אסור בהספד ובתענית, ויש אומרים דמותר. וכתב על זה הרמ”א: והמנהג כסברא ראשונה ויש אומרים שחייב להרבות במשתה ובשמחה כי”ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן, מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד (משלי טו) עכ”ל.

קשה לאיזה צורך מביא הרמ”א פסוק הנ”ל “וטוב לב משתה תמיד”. עיין בשע”ת מה שכתב ליישב. לפי עניות דעתי נראה דמביאו לראי׳ לשיטת היש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה, הנה ק”ז בעל חתם סופר זי”ע בשו”ת או”ח סי׳ ריח כתב טעם לאיסור הספד ותענית בי”ד וט”ו שבאדר ראשון, דלכאורה קשה אם אין עושין אותו פורים ממש, מה ענין לאסרו בהספד ובתענית. ומתרץ לפי שיטת הרמב”ן דלעשות זכר לנס פורים הוא דאורייתא, מקל וחומר דרבי יהושע בן קורחה, מה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן (מגילה יד). אבל איכות וכמות הזכרון הוא מדרבנן. ובמילי דאורייתא מחוייבין לעשות מיד באדר א’ משום אין מעבירין וזריזין מקדימין, על כן תקנו לאסרו לכל הפחות בהספד ובתענית. אכל במצוה שאנו מקבלים עלינו תחילה ועדיין לא נתחייבנו בה, לא שייך כל כך אין מעבירין וזריזין מקדימין, וטוב לקבוע ביום המובחר באדר ב’ משום מסמך גאולה לגאולה עכ”ד.

לפי זה יש לומר דיש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה סבירא  ליה דלא יתכן להיות זכרון לנס אלא דבר שאינו רגיל והווה, כגון ריבוי משתה ושמחה. אבל איסור תענית, כיון דרגיל שלא להתענות כל ימות השנה, זולת צומות הקבועים, אם כן אף אם לא יתענה בפורים, ליכא בזה היכר וזכרון. והוא הדין הספד, כיון דאינו רגיל בו כולי שתא לא הוי מניעתו זכרון לנס. נהי דכל השנה מותר בהספד ובתענית ובפורים אף אם ירצה אסור, מכל מקום סוף סוף לפניו ולאחריו לא שכיחי ותדירי, ממילא אין במניעתן ואיסורן זכר בולט ומוחש.

ומטעם זה סבירא ליה דתקנו להרבות במשחה ושמחה, דבר שאינו רגיל בו, וזה הוי שפיר זכר לנס –  הנה אין כוונת הקרא “וטוב לב משתה תמיד” שיאכל וישתה תמיד בלי הפסק. וכי אדם כזה שהוא זולל וסובא “טוב לב” מקרי, אתמהה. אלא הכוונה שטוב לב אינו מתענה אלא סועד בכל יום סעודות הראויות לו ומלת “תמיד” הוראתו כמו “עולת תמיד” (במדבר כח), ואינו אלא מיום ליום (פירוש רש”י ריש פרשת תצוה). ומדשבח ליה הקרא להאי וקרי לי “טוב לב” שמע מינא דראוי לעשות ולהרגיל עצמו כן. ויש ראיה מזה למה שאמרנו דאדם רגיל שלא להתענות. ואתי שפיר דברי השולחן ערוך דכתב דירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים, וטעמייהו כמו שכתבנו, דאין יוצאים ידי חובת עשיית זכר ע”י איסור תענית מאחר שרגיל שלא להתענות. והוא הדין הספד. וראי׳ דאין רגילין להתענות מדכתיב “וטוב לב משתה תמיד”.

לפי דברנו, יש לנעץ ולחבר סוף שולחן ערוך לתחילתו, שויתי ד׳ לנגדי תמיד. דאיתא בש”ס, אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותי’ (תענית יא). והטעם דעל ידי התענית יוחלש כחו וקממעט במלאכת שמים. אלא יהנה כדי צרכו כדי שיהי׳ בריא וחזק לסבול עול תורה ויפה שעה אחת בעסק התורה ליתב בתעניתא כולי יומא. ומסתבר דזה לא שייך רק במי שעוסק בתורה לשמה, אמרו שכל העולם כולו כדאי הוא לו (אבות פ”ו), אבל מי שעוסק שלא לשמה, שעל זה אמרו נח לו שלא נברא (ברכות יז), בודאי אין קפידא אם יושב בתענית, ואף אם ממעט על ידי זה בעסק התורה, לא איכפת לן. ואפשר שישיבתו בתענית חשוב יותר מלימודו שלא לשמה. הנה ההתעסקות בתורה נקרא הטבת לב, כמו שכתוב גבי בועז “וייטב לבו” (רות ג’), פרש”י עסק בתורה עיין שם. ממילא מי שעוסק בתורה נקרא “טוב לב”, והיינו דקאמר “וטוב לב”, רצונו לומר, מי שעוסק בתורה, משתה תמיד, לא ישב בתענית אלא יסעוד בכל יום ויום כדי צרכו, כמו שאמרנו, אך בתנאי שיקיים בלימודו “שויתי ד’ לנגדי תמיד”, שכוונת לימודו תהי׳ לשם שמים, ורק אז “משתה תמיד”.

ויהי רצון שנזכה להטיב לבנו בעסק לשם שמים לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורת הקודש, באהבה אנו וזרעינו וזרע זרעינו מעתה ועד עולם. אמן כן יהי רצון.

———–

העיירה ‘שוראני’ או בשמה היהודי ‘שוראן’ (‘נאדי-שוראן’), נמצאת במדינת סלובקיה במחוז פרשבורג – ברטיסלבה בה התגוררו לפני השואה האיומה קהילה יהודית קטנה ופורחת שכללה כ-150 משפחות, רובן אורתודוקסיות המקפידות על שמירת תורה ומצוות, שנהנו משלווה יחסית ומחיי רווחה כלכליים.

ברבנות העיירה כיהן, החל משנת תרס”ז, הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד (שנולד בתרל”ח לאביו, רבי יצחק צבי פרייא זצ”ל חתן ה”כתב סופר”), שהקים בעיר ישיבה שנודעה כאחת מהישיבות המפורסמות והגדולות בהונגריה ובצכוסלובקיה, ובימיה הטובים למדו בה כ- 300 תלמידים מכל רחבי המדינה וחוצה לה. מי שניווט בחכמה וביד רמה את יהדותה של הקהילה ואתגריה בצוק העיתים, היה ה’מרא דאתרא’ רב העיר, אב”ד הקהילה וראש הישיבה ומייסדה בעיירה – הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד.

בהסכמת הרב שמעון סופר הי”ד אב”ד קהילת ערלוי, לספר “שבט מישור”, הוא כותב על בן אחותו, הרב מאיר יהודה ב”ר יצחק צבי פרייא אב”ד שוראן: “הרב הגאון הצדיק המפורסם כערוגת הבשם חריף ובקי בכל חדרי תורה איש אשכולות וכו’ וכו׳… כבר מפורסם בגדולת תורתו וצדקתו ואשר זכה להרביץ תורה ויראה בישיבה גדולה תלמידים למאות“.

המרא דאתרא, היה מגדולי השואפים לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה בכמיהה יהודית בת דורות. לשם כך, השקיע הרב עמל והשתדלות רבה, עד שבשנת תרצ”ח (1938) הרבה לפני שהתקדרו שמיהם של הונגריה וצ’כוסלובקיה, השיג סרטיפיקט עלייה לארץ הקודש ונערך לפרידה מבני קהילתו האהובה.

מן השמים רצו ככל הנראה אחרת, תכנית המסע לא יצאה לפועל בשל מחלתה החריפה של רעייתו הרבנית מירל לבית ערנפעלד ע”ה, ממנה לא קמה עוד. בימי הצרה והצוקה לא רצה לנטוש את צאן מרעיתו, ונלקח עם בני עדתו למחנה המוות אושוויץ. שם נספה הרב מאיר ליב פריי עקה”ש ביום כ”ו סיון תש”ד.

בהקדמת הרב פריי לספרו “שבט מישור”, שיצא לאור בשנת תש”ג, כותב הרב מאיר ליב את תולדות משפחתו, ועומד על צרות תקופתו:

כל בית ישראל הנתונים, בעוונותינו הרבים, בצרה ובשבי’ שירחם ד’ עלינו בקרוב, כמ”ש ב עתה אחישנה, (ישעי’ ס׳) לולי דרשת חז”ל (סנהדרין צ”ח), נראה לפרש, כי בעונותינו הרבים בשנת ה’ אלפים תרצ”ג התחילה תקופה של גזרות קשות לאחינו בני ישראל היושבים במדינת אשכנז, ומשם נתפשטו לשאר ארצות. ונלאה העט לכתוב אפילו מקצת דמקצת התלאות והרדיפות אשר מצאתנו ומוצאים אותנו תמיד. ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. ומזמן החורבן לא היתה עת צרה כזו ליעקב. ואנחנו בנ”י מאמינים שיד ד’ עשתה זאת לייסרנו על חטאתינו כי הרבינו לפשוע אנחנו ואבותינו. אכן כל מה שעושה הקב”ה בעולמו יש לו כך וכך תכליתות, וצרות הללו מלבד תכלית הנ”ל, יש להן עוד תכלית, והיא לעורר בקרבנו החפץ והתשוקה להגאל מגלות החל הזה ולשוב לאה”ק. כי כל זמן שהשנים כתיקונן רק בני עליי’ השתוקקו לה, אבל רובא דרובא אמרו עוד חזון למועד. על כן באה עלינו הצרה הזאת, והפליא ד’ את מכותינו, כדי שעיני הכל תהיינה נשואות לביאת משיח. ובאמת בצוק העתים הללו, גם ההדיוטים וקלי הדעת מרוצים לעזוב בית והון ומוכנים לעלות לארץ הקודש. הנה אם בני ישראל משתוקקים באמת להגאל גאולת עולם, אז פקוד יפקוד ד’ אותם, כמו שאמר הנביא בשם ד’ בעתה, פירוש, אם בני ישראל אמור יאמרו בעתה, ר”ל כי עת לחננה כי בא מועד, אז אחישנה, אחיש פדות לעמי ואגאלם גאולה שלמה ואוליכם קוממיות לארצם ושבו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן…

כן דברי עבד לעבדי ד׳ המצפה בכליון עינים לישועת ד׳ כהרף עין ולגאולה קרובה במהרה. דידן פה קהילת קודש שוראן ז׳ אדר ראשון תש”ג לפ”ק.

(מקורות: מכתב הרב אברהם רובינשטיין, מזכיר מועצת חכמי התורה, הספר “שבט מישור”, “אוצרות הסופר” תשרי תשס”ו, ועוד).

מקורות לעיון נוסף:

הסכמתו לספר “שבט סופר” מאת חותנו הרב ישעיה ערנפעלד

עניינא דחנוכה, מתוך הקובץ “ספר שערי אורה”, תרצ”א

תשובה מהרב פריי שהודפסה בקובץ המעיין, גיליון 1

מצבת זכרון לקדושי משפחתו אשר עלו על משרפות אושוויץ הי”ד, מתוך הספר שארית יהודה

“קול קורא אל מערכות ישראל”, קריאה לאסיפה של אגודת ישראל, בחתימת הרב פריי, תמוז תרפ”ג

מכתב, מתוך “האהל, קובץ תורני” תשל”ג

שבט מישור – חוברת א

שבט מישור – חוברת ב

שבט מישור – חלק א

שבט מישור – חלק ב

שבט מישור – חוברת ג-ד

 

מספר הצפיות במאמר: 54