בזכות ג' דברים ניגאל / הרב דוד טייטלבוים הי"ד

ושא את מספר שמתם. איתא בבעל הטורים ג' במסורה, הכא ואידך ושא עינך ימה וצפונה, ואידך ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי.

ונראה לי לפרש בדרך זה, דהנה איתא במדרש בזכות ג' דברים נגאלו ממצרים, שלא שינו את שמם ולשונם ומלבישיהם. ועתה בעוונותינו הרבים כעת מי שהוא שמו משה מכנין אותו מאריץ או מאנינא, או יעקב מכנין אותו ׳עקבאנו וכדומה, משום זה הוא אריכות הגלות כל כך זמן רב מעת החרבן בית שני, לערך אלף ושמונה מאות ושלוש וארבעים שנים. ולשונם גם כן משנים בעוונותינו הרבים, כמה וכמה בתים שמכנים עצמם בשם אנשים כשרים ומדברים רק בלשון אונגאריש ומחנכים את בניהם הקטנים בלשון אונגאריש, ומלבושיהם שאינו יכול להבחין בין ישראל לנכרי, ומה גם בין ׳שראלית לנכרית בוודאי אינם מכירים, ומשום זה הוא אריכת הגלות כל כך.

וכדברים הנ"ל נוכל לקשר סוף בראשית לתחילת שמות. דיוסף אמר פקוד יפקוד אתכם, דהוא לשון של גאולה, ובאיזה זכות יהיה הגאולה, על זה אמר ואלה שמות בני ישראל, בזכות שלא שינו את שמם. עיין בפרשת שמות באריכות זה הדברים. וזה הוא כוונת המסורה גם כן ושא את מספר שמותם. ובתרגום פירש וקבל את מנין שמותם. רצונו לומר, שלא יקבל עליו לקרוא לשום אדם, רק זה השם שקרא אותו מנעוריו משעת הברית ומשעה שנולד. וזה הוא כוונת המסורה, ושא את מספר שמותם, רצונו לומר, שישגיח שיהיה לו רק השם שהיה לו בתחלה ובזכות זה יהיה ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי ויקבץ אותנו מארבע כנפות הארץ לארצנו. ואם ח"ו לא יהיה ושא את מספר שמותם, רק שיקרא אותו בלשון יעקאביא וכדומה, ויהיה משנה השם, מוכרח להיות ושא עינך ימה וצפנה ותמנה ומזרחה כי לא תעבור את הירדן הזה. ולא יהיה ח"ו קיבוץ גליות ולא יעבור לארץ ישראל ח"ו כנ"ל בעזרת ה' יתברך ובא לא גואל במהרה בימינו אמן.

(דברי דוד, מאת הרב דוד טייטלבוים הי"ד)

הישמר לך פן תשכח את חידושי תורתך / הרב שמחה זלמן אוסובסקי הי"ד

הרב הי"ד

רבי זלמן אוסובסקי הי"ד אב"ד סלובודקה היה אומר על הפסוק בפרשת ואתחנן (ד,ט) "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים…", שהאזהרה "השמר לך פן תשכח", נאמרה במיוחד על השוכח חידושי תורה של עצמו. כי מלבד ששכחת הסברא היא בגדר מעוות לא יוכל לתקון, הרי הסברא המחודשת משמשת כציון, שעל ידה נזכר כל הענין כולו. ואם שוכח החידוש שוכח כל העניין. וזהו שנאמר "לך". לפיכך העצה היעוצה היא, לעלותם על הכתב ולעיין בהם מזמן לזמן. ומתוך כך מתרעננים ונזכרים עניינים שלימים.

(הקדמת "נר למאור", שהובאה גם בעטרת המקרא ובמאורה של תורה לפרשת ואתחנן).

מקורות: "אנציקלופידיה של גלויות", "אנציקלופדיה שמע ישראל", "בקדושה ובגבורה" עמ' 28, "חורבן ליטע" עמוד 24, ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״ מאת ל׳ גרפונקל בהוצאת יד ושם, "תבונות" חלק ה – תש"ה, יתד נאמן- מוסף שבת- גיליון 51 תשע.

הרב שלמה זלמן הי"ד ב"ר יוסף ברוך אוסובסקי (תרמ"ג , 1883- תש"א, 1941), אב״ד סלובודקה, נולד בקרלין ולמד בישיבת מיר. בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לרוסיה, שם שימש רב בקופיאנסק. מונה לר"מ בישיבה לצעירים שייסד הרב אהרן בקשט בפולטובה. לאחר המלחמה חזר והשתקע בסלובודקה והיה לאחד מאברכי הקיבוץ של ר' איצל. נשא לאשה את בתו של הגאב״ד דנרינקישוק ר׳ אריה ליב וולפרט זצ״ל. בהמשך מונה להיות רבה של סלובודקה. חיבר חידושים על כל הש"ס ולא הספיק להדפיסם. חידושיו הודפסו בחוברות שהוציא לאור ע"י ישיבת "בית ישראל". החל בהדפסת ספרו "כרם שלמה", אך בשל פרוץ מלחמת העולם השניה לא הושלמה ההדפסה.

בימים הראשונים לכיבוש הנאצי, בליל אור ליום חמישי, א' בתמוז תש"א (26.6.1941), ערכו פרטיזאנים ליטאיים וסתם גויים מקומיים, טבח מזעזע ביהודי סלובודקה. דם יהודי הופקר לחלוטין. 800 יהודים באכזריות נוראה בירי, בסכנים וקרדומות. "אין הפה יכול לדבר מה היה מראה השחיטה הנוראה בסלבודקה, כשמכל הרחובות נשמעו יללות נוראות וקולות של 'שמע ישראל'…" (חורבן ליטע). "כן הציתו בתים על יושביהם מבני ישראל שנשרפו חיים בלהבות, הטביעו יהודים עטופי טליתות במימי ה'ויליה', התעללו במאות אנשים חיים שנחטפו והובלו לככר גדולה מחוץ לעיר, שמה כילו בהם חמת יצריהם האפלים במכות ובשאר עינויים. ששים יהודים נרצחו בראש חוצות קובנא, בחצר מוסך של מכוניות, במוטות ברזל לעיני המון גדול של ליטאים צוהלים…" (ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״). ראשוני הקורבנות היו גדולי התורה ותלמידי הישיבות… נרצחו בפרבר סלובודקה הרב זלמן אוסובסקי וראש ישיבת סלובודקה הרב ר' שרגא פייבל הורוביץ. באותו הלילה נספו הרבה בני ישיבה (בקדושה ובגבורה).

הטבח הראשון של יהודי סלובודקה הגיע לשיאיו האכזריים, עת רב הקהילה המקומית, רבי זלמן אוסובסקי, ישב בביתו ועסק בתורה, ספון בחדר לימודו… (אנציקלופדיה שמע ישראל). לאחר שהרב נקשר ונרצח, התעללו הרוצחים בגופתו והציגו אותה לראווה בחלון עם מסר מאיים לכל היהודים. יחד עם הרב נרצחה אשתו הי"ד ובנם היחיד, העלוי המצויין, הרב יהודה הי"ד.

כל עם הישראלי הוא כגוף גדול אחד / הרב לוי יצחק הרמלין הי"ד

פודקמין

בהגדה של פסח נאמר, והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו כו' והקב"ה מצילנו מידם, – צריך לדעת מה הכוונה היא שעמדה, על איזו זכות יצא שעל ידו הצילנו ד'.

והנראה בזה כי שמענו קול צרה כמבכירה ממצב אחינו במדינות שונות הנמצאים בצרה גדולה, וחוב קדוש איפוא רובץ עלינו לקחת חבל בצרתם, להעיר ולהריע בכל ארצות פזורנו לחוש להם לישועה, וכל עם הישראלי הוא כגוף גדול אחד, שבאם יכאיב לאבר אחד, יחוש כל הגוף, כן אם יעיק לקצה העם, כל ישראל חברים כאיש אחר יזעק בקול גדול ולא יסף הקול קול יעקב, שהלא אז ירפו הידים ידי עשו כדברי חז"ל (ב"ר), ועלינו לזכור שני דברים. האחד, שחלילה לומר להקיבוץ העממי במדינה אחת, מה איכפת לן במצב אחינו, כי הלא שלום לנו, כי לא נדע מה ילד יום, ומה שאירע במדינה אחת, יוכל חס וחלילה להיות מחר במדינה האחרת. והשנית, כי נדע שכוחנו קצר מאד להושע בעוצם ידינו, אפס רק לד' הישועה, ובלעדו לא נוכל לבצע זממנו, וזהו והיא שעמדה כו' שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. ואם כן מה שאירע שם יוכל חלילה להיות מחר במדינה אחרת, אך לנו לדעת כי אפס יכולת ידנו להושיע, רק אם נאמין שהקב"ה מצילנו מידם, האמונה הזאת עמדה לאבותינו, והיא תעמוד גם כן לנו…

יא) אך יש לומר בטעם שניתן להם אז השבת, יען שהיה בהם דתן ואבירם מחרחרי ריב, והיו צריכים להתעוררות השלום והאחדות, וכבר כתבתי בראש הדרוש שביותר מרגישים אנו החוב להתאחדות בשמענו קול צרת אחינו בארצות שונות, וכי האנטישמיות היא כצרעת וחולה המתדבקת, ומה שאירע במדינה אחת תוכל מחר לארעות במדינת אחרת, ועל כן ניתן להם השבת על פי מה שדרשו במדרש הובא בתוספות (חגיגה ג' ע"ב) שאמר שבת לפני הקב"ה לכל הימים נתת בן זוג ולי לא נתת כן זוג, א"ל הקב"ה ישראל שאין להם בן זוג שהם גוי אחד בארץ יהיו בן זוג של שבת, ומעתה השבת מעורר לב ישראל שאין להם בן זוג, ובגוים לא יתחשב, שמשטינים אותם, ועל כן ההכרח תאלציהם לומר איש לרעהו חזק ונתחזק ולהתאחד לעמוד על נפשם, וכמאמר אסתר בעת שהיו בצרה ״לך כנוס את כל היהודים" שיהיה להם אחדות, ועל כן ניתן להם השבת עוד טרם קבלת התורה, לעוררם על השלום והאחדות ביניהם:

אך על זה יש לעורר במה דכתיב קודם קבלת התורה "ויחן שם ישראל נגד ההר" ודרשו חז"ל ויחן לשון יחיד, שחנו בלב אחד כאיש אחד, ופירשתי על פי מה שאמרו (בסוטה ה') לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הניח הקב"ה כל הרים וגבעות שבעולם והשרה שכינתו על הר סיני, שהוא נמוך משאר ההרים, להורות ענוה עיין שם. והנה ידוע דעל פי רוב המחלוקת בישראל בא על ידי התנשאות לומר אני אמלוך וכדומה, וזהו "ויחן שם ישראל" בלב אחד כאיש אחד, ותמה המחלוקת מביניהם, וגרם זאת "נגד ההר", היינו שראו שהשרה הקב"ה שכינתו על הר סיני הנמוך משאר ההרים, מזה למדו איפוא מדת הענוה, ועל ידי כך ממילא בטלה המחלוקת ביניהם, ולפי זה יקשה דכיון שנתן את השבת להורותם על האחדות, אם כן שוב לא היה צריך לקרבם אל הר סיני לבטל המחלוקת שביניהם:

יב) וצריך לומר ומעמד הר סיני היה כמאמר חז"ל (במדרש שיר) לבטל זוהמתן, והיינו לזכך שכלם שישיגו המצות מדעתם גם בלא הציווי, וכמו ששמרו האבות את התורה שהשיגו בשכלם שהיה מזוכך כדאיתא (יומא כ"ח ע"ב) אך אם כן יקשה א"כ למה הוצרכו לקבל התורה, כיון שכבר השיגו זאת משכלם:

יג) ועל כרחך צריך לומר כדי שיקבל יותר שכר על קיום המצות כדאיתא (בב"ק ל"ח ע"א) דגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה:

אולם דבר זה לכאורה אליה וקוץ בה, דהרי יש לחוש שמא לא יקיימו את התורה, ויהיה להם עונש על ידי זה, מה שאין כן באם לא היו מצווים על זה, הגם שבקיומם יהיה השכר מועט, מכל מקום בעברם על זה לא יענשו. אכן נודע שבחוץ לארץ יש לישראל קצת התנצלות על התרשלות במצות, וכמו שפירש ביערות דבש המדרש על הפסוק ונשא השעיר עליו את כל עונות בני ישראל, שעתיד הקב"ה ליטול כל עונות ישראל ויתן על שרו של עשו, ויטעון השר של עשו, וכי יש בי כח לישא כל העונות? וביאר ביערות דבש דכמה מיני עונות גורם לנו הגלות, שאי אפשר לנו לקיים המצות כהלכתן כדאיתא (ברכות י"ז ע"א) גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות מעכב, אכן מה נעשה עם העבירות של תאוה וגאוה שעושים שעל זה נופל תירוץ של הגליות, שאדרבה בהיותנו בארץ לא לנו, היה לנו לשכך התאות הנמבזות, ועבד במה יתגאה, וזהו שהקב"ה יתן כל עונות ישראל על שרו של עשו, כי גלות של עשו גורם לעונות והתרשלות המצות, ויטעון שרו של עשו, וכי יש בי כח לישא את כל העונות? היינו דבשלמא העונות שגורם הגלות שפיר ניתנים עליו אבל אותן העונות של תאוות וגאוה, שהגלות גורם היפוכן למה ינתן עליו, והלא אין עשו גורם לזה עיין שם. ומעתה אלו היו ישראל בארץ לא להם, אם כן על התרשלות במצות, היה להם תירוץ של הגלות, והיה להם טובה, מה שקיבלו את התורה כדי שיהיו מצוין ועושין שהשכר גדול, ואין לומר דשמא יעברו ויענשו כנ"ל, דהא בגלות לא יענשו על זה, שיש תירוץ שהגלות גורם, אך מכון שהכניסנו לארץ ישראל, דאז אין שום התנצלות על הפרת המצות, ואם כן קשה אם נתן לנו את התורה כדי שנהיה מצווים ועושים, למה הכניסנו לארץ ישראל, דאז נענשים על עבירת המצות, ושוב הוי אליה וקוץ בה וכנ"ל :

יד) אך י"ל על פי מה שאמרו (בסוטה ג' ע"א) דאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, וגם אז"ל (ב"ב קנ"ח) דאוירא דארץ ישראל מחכים, אם כן אוירא דארץ ישראל המחכים, יגרום שלא יעשו עבירות שבאים רק על ידי רוח שטות. אלא דבאמת ראינו שגם בארץ ישראל חטאו, ועל ידי זה גלו משם, וגם מוכח מהא דהקריבו בבית המקדש בכל יום שני תמידין אז"ל (חנחומא בלק וש"ר) כדי לכפר עונות של יום ושל לילה, מוכח מזה דגם בארץ ישראל היו עלולים לחטא, וזה דיקשה אם הכניסנו לארץ ישראל, אין לומר דזכותא דארץ ישראל מהני שלא יחטאו, דהרי בנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו, ומוכח דגם בארץ ישראל היו עלולים לחטא, ושוב הדרא קושיא לדוכתא, כנ"ל:

טו) אך י"ל דענין בית הכחירה היה לא רק לכפר העונות, רק כמו שכתבו התוספות (חגיגה ג') ד"ה אלא שבבואם לבית המקדש היו לומדים שם ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן שפיר סיים על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת, וכמו כן בבנין בית הכחירה לא לבד שהיה כדי לכפר על העונות, אף גם זו ללמוד שם, ליראה את השם, יהי רצון שנוכל לעבדו באמת ובתמים, בלב שלם כל הימים :

(זבד טוב, אלון בכות, שבת הגדול תרצ"ג)

הרב לוי יצחק ב"ר יהושע העשל הרמלין, נולד בתרנ"ה (1895). היה מגיד מישרים בכל שבת קודש בעיר מולדתו ברודי. באדר תרע"ד התארס עם בתו של ר' דוד קליינהנדלר אב"ד זבורוב. בשנים תרפ"ד-תרפ"ו אבד"ק אולסק שבגליציה, ומשנת תרפ"ז אבד"ק פודקאמין. היה מקורב לציונים, ונבחר להיות רבה של העיר על אף התנגדותם של חסידי בעלז במקום. בשנת תרצ"ט (1939) הוציא לאור את ספרו "אלון בכות". הרב לוי יצחק הי"ד נספה בגיטו ברודי בתש"ג (1943).

תשובה אליו מאת הרב נתן נטע לייטער הי"ד, מופיעה בשו"ת ציון לנפש חיה סי' קט"ז, וכן באהל משה ח"א, אמרי דוד סי' כה, חבצלת השרון ח"א עח, ותלמידו ר' אליעזר ברויער זצ"ל הביא דבריו בספרו "שיח אליעזר".

(מקורות: שער ספרו אלון בכות, רבנים שנספו בשואה, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח"ב, דף עד ב"יד ושם")

בתמונה למעלה: קבוצת בני עקיבא בפודקמין, מאוסף תצלומי יד ושם

הרב אברהם אלימלך פרלוב הי"ד, האדמו"ר מקרלין

תמונת רבי אברהם אלימלך פרלוב הי"ד

האדמו"ר הקדוש רבי אברהם אלימלך פרלוב הי"ד (תרנ"א-תש"ג, אנציקלופדיה לחסידות א', עמ' נז), המפורסם מבין ששת בניו של האדמו"ר "הינוקא" רבי ישראל מסטולין ("הפרנקפורטער"). נולד בתרנ"ב, 1892.
כבר בצעירותו החל רבי אברהם אלימלך נוהג בדרך הקדושה והפרישות, חסידים מספרים כי היה יושב ולומד שעות ארוכות כשהוא מצמצם בזמן השינה ושאר צרכי הגוף, את מזונו היה רבי אברהם אלימלך בולע בלא לעיסה על מנת להמעיט את הנאת האכילה וליהנות כמה שפחות מן העולם הזה.
בשנת ה'תרפ"ב נפטר הינוקא מקרלין – אביו של רבי אברהם אלימלך, והותיר אחריו ששה בנים. הגדול שבהם היה רבי אשר שהתגורר בסטולין ולא נהג באדמו"רות, שני לו היה רבי אהרן שדר בוורשה ואף הוא לא נהג באדמו"רות אך סביבו נאספה חבורת חסידים מצומצמת שראו בו את רבם. הבן השלישי היה רבי יעקב חיים שהנהיג חצר חסידית קטנה בדטרויט שבארצות הברית, הבן הרביעי היה רבי משה שכיהן באדמו"רות בעיירה סטולין, הבן החמישי היה רבי אברהם אלימלך והבן השישי – רבי יוחנן שהיה אדמו"ר בעיר לוצק.
רוב חסידי אביו ברוסיה ובארץ ישראל נהו אחרי רבי אברהם אלימלך. אך הוא לא רצה להפוך לאדמו"ר ולהנהיג חסידים והמשיך בעבודת ה' בקרלין, ברם, חסידים רבים נתנו בו את עיניהם וביקשוהו כי ייעתר להם ויהיה למנהיגם. רבי אברהם אלימלך עדיין סירב למטלה והחסידים פנו אל חמיו האדמו"ר רבי מרדכי יוסף טברסקי מזלאטופולי זצ"ל על מנת שישפיע על חתנו, בנוסף נסע זקן חסידי קרלין רבי חיים מנדל אל חצרו של האדמו"ר רבי ישראל מצ'ורטקוב זצ"ל על מנת שאף הוא ישפיע על רבי אברהם אלימלך כי יואיל לעטר עצמו בכתר אותו מבקשים ליתן לו. רבי חיים מנדל הגיע לצ'ורטקוב בערב שבת ונכנס אל רבי ישראל לנתינת שלום, מיד לאחר מכן הוציא רבי חיים מנדל מכליו מכתב מזקני חסידי קרלין בו הם מבקשים מרבי ישראל כי ישפיע על רבי אברהם אלימלך לטובתם, רבי ישראל עיין במכתב ואחר אמר 'מה? הוא מסרב? אנו נכתוב לו מכתב ואז כבר ירצה…'. במוצאי שבת לאחר הבדלה התיישב רבי ישראל מצ'ורטקוב וכתב מכתב בעצם יד קודשו אל רבי אברהם אלימלך ובו הוא מורה לו ליטול על עצמו את עול האדמו"רות, המכתבים מרבי ישראל מטשורטקוב ומרבי מרדכי יוסף מזלאטופולי הגיעו אל רבי אברהם אלימלך ושכנעו אותו ליטול על עצמו את כתר ההנהגה.
בן ל' שנים היה רבי אברהם אלימלך עת נעשה לאדמו"ר והחל מנהיג את חצרו מקרלין. המוני חסידים מחסידי קרלין – סטולין ואחרים נהרו אחריו, ובייחוד היו דבקים בו חסידי קרלין בארץ ישראל שהתגוררו בערים ירושלים, צפת וטבריה. כדי למנוע מחלוקת עם חסידי אחיו האדמו"ר רבי משה מסטאלין עבר להתיישב ולהקים את חצר האדמו"רות בעיירה קארלין הסמוכה לפינסק שרוסיה הלבנה. הקים את ישיבת קארלין בלוניניץ.
ארבע פעמים ביקר רבי אברהם אלימלך בארץ ישראל ובאחת הפעמים אף קיבל אישור כניסה אל מערת המכפלה בחברון, מקום קברי האבות, רבי אברהם אלימלך סרב להשתמש באישור זה וטען כי לא הכין את עצמו כיאות לפקוד את קברי האבות.
חודשים ספורים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, כבר החל כוחם של הנאצים ימ"ש לעלות, ורבי אברהם אלימלך ראה בעיני קודשו את הסכנה המרחפת על יהדות אירופה. בראש השנה תרצ"ט, 1938, שינה רבי אברהם אלימלך מהנהגתו ואיחר להגיע לבית המדרש לתפילת המוסף. לכשהגיע, במקום להתחיל בסדר תקיעת שופר ניגש רבי אברהם אלימלך אל הבימה והחל זועק בבכי ובתחנונים אל מלכו של עולם כי ירחם ויחוס על בניו ויצילם מכל רע, אחר הוסיף רבי אברהם אלימלך ואמר כי לו היה הדבר בכוחו הרי שהיה מורה לבטל את מצוות תקיעת השופר באותה שנה ולגזור צום ותענית על הציבור כשם שגזר מרדכי הצדיק בשושן בחג הפסח, בעת שרצה המן הרשע להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים.

במאמץ אחרון למנוע את הגזירה נסע רבי אברהם אלימלך בקיץ של אותה שנה לארץ ישראל על מנת להשתטח על קברי אבות ולעורר צדיקים ממנוחתם למען בניהם. בחצות הליל התכנסו יהודים רבים בעצרת תפילה אותה יזם רבי אברהם אלימלך בכותל המערבי ולאחר שהשתטח על קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון ועל קבריהם של צדיקי צפת התבטא רבי אברהם אלימלך ואמר 'חשבתי שנצליח לפעול'.
לאחר שהות של חודשים בארץ, שלשה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ראה רבי אברהם אלימלך את הסכנה הקרבה על קהילתו שבקרלין ולמרות שחסידיו ביקשו ממנו שישאר בארץ, מיהר וחזר בספינה האחרונה שיצאה ושב לעירו על מנת להיות עם חסידיו בשעת צרתם. ביציאתו מהארץ, ליווה אותו קהל גדול של חסידיו לתחנת לוד. את מעשהו הסביר רבי אברהם אלימלך כי הקב"ה שונא את מי שעוזב את עירו בשעת סכנה ומציל את עצמו לבדו.
בתחילת מלחמת העולם השנייה עבר מחוז פינסק כולו כולל הפרבר קרלין לידי הרוסים וזאת לפי הסכם חלוקת פולין – הסכם ריבנטרופ – מולוטוב. בתקופה בה שהו הרוסים בעיר הם עשו כל שיכלו על מנת לעקור את סממני הדת מישראל ובין השאר הורו על סגירת כל מוסדות היהדות בעיר ביניהם כל המקוואות בעיר, רבי אברהם אלימלך לא נכנע לרוסים ובחשכת ליל בנה מקווה בחצרו במקום המקוואות שנסגרו בפקודת השלטונות והמשיך להנהיג את חסידיו בתנאי מחתרת תוך מסירות נפש.
כעבור קרוב לשנתיים, במסגרת 'מבצע ברברוסה', כבשו הנאצים את חלקי פולין שהיו ביד הרוסים ובתוכם את העיר פינסק ואת קרלין. כחודש לאחר כיבוש העיר הוצאו להורג על ידי הנאצים בתוך יומיים בלבד למעלה מעשרת אלפים יהודים מיהודי פינסק, כעבור תשעה חודשים הוקם גטו פינסק בתוכו נכלא רבי אברהם אלימלך יחד עם שאר היהודים. בתוככי עמק הבכא הוסיף רבי אברהם אלימלך לשמור על עוז רוחו ולתמוך ולעודד את אחיו היהודים הנדכאים, כך המשיך בדרכו עד לחיסול הגטו על ידי הנאצים.
לפי עדויות שונות נהרג רבי אברהם אלימלך על קידוש השם בידי הנאצים ימ"ש בעת חיסול גטו פינסק ביום י"ד במרחשון שנת ה'תש"ג, 1942. חסידי קרלין מציינים את יום השנה בי"ד בחשוון, אף שהתאריך המדויק הינו מוטל בספק.
בשנת תשכ"ב יצאו לאור חיבורו "קונטרס פני אלימלך" בתוך "ילקוט דברי אהרן".

מקורות:
אתר MyTzadik, ויקיפדיה ועוד

להתפלל על הכלל, להרגיש ביסוריהם ולהוריד דמעות על מצבם הנורא / הרב מרדכי דוב איידלברג

אוי מה היה לנו

לימים נוראים, תרצ"ג, להמאורעות באשכנז

המקונן הקדוש, מסר דינו לשמים, בראותו צרות ישראל כי רבו, ואמר, שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו, כי אכלו את יעקב ואכלהו ויכלהו ואת נוהו השמו (ירמיה י״א פסוק כ״ה).

רבותי! כעת, בעו״ה, בגזירות וגירוש אשכנז נתקיים הפסוק הזה כתומו, "כי אכלו את יעקב ואכלהו"! רחמנא ליצלן, כי ארץ אשכנז מעולם נהנה מאת תושביה היהודים, המשוררים הגדולים שבה היו יהודים, והם היו עמודי התוך בהשכלה ובכל ההמצאות היותר גדולות, וכמו שאמר פרעה בשעתו בשעה שבאו ורצו שיסעייה להזדווג בישראל (כמבואר במדרש שמות) ״והלא משלהם אתם אוכלים ואתם רוצים להזדווג להם״!

אך כעת לעיני השמש בלי שום בושה בפני העולם הם מכלים את היהודים, ה׳ זאבאטינסקי אמר בנאומו, שהאשכנזים מכלים את עם ישראל כמו שממעכים את הזבוב, וזהו מלא מובן המלה ״ויכלהו״, ר״ל, לגמרי עד היסוד, שלא יקום עוד לתחיה, ח״ו. ומשתדלים להוציא כל מיני דיבה על עם ישראל, בכל מיני חסרונות שבעולם ברוח ובגשם, ולהסיר מהם לפני כל את עדיים הרוחני ואת כל אצילותו,  וזהו שאמר ואת נוהו השמו! ה׳ הטוב ירחם עליהם.

אחי ועמי! ביום הקדוש הזה בתפלת מוסף כשנבוא להפיוט ״ונתנה תוקף" ונאמר בראש השנה יכתבון וביום צם כפור יחתמון וכו׳ מי בחרב! ו מי בחיה! נכוון נגד המתנפלים בשנה זו באשכנז ובעיר הבירה וויען (עטטרייך) שהם נמשלו כחיות טורפות, כמו שפירש המהר״ל מפראג בספרו ״דרך חיים" על אבות (פ"ה משנה יו"ד)  חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם, דר״ל אומות שפלות, שנמשלו לחיות רעות עיי"ש.

כי קראנו במכ"ע, ביום ג׳ שעבר, שההיטלריסטים התנפלו ביום ב׳ דראש השנה על מקום תפלה שהתפללו שם 280 איש ועשו שם שמות (פאגראם) השחיתו הכל והכו במקלות את המתפללים, אשר אחד עשר איש נחבלו, והרב שהתפלל שם הספיק לברוח עם הספר תורה שבידו דרך פתח אחורנית.

גם עשו התאספות במכוון בראש השנה, בעיר וויען ומהם מאה אלף איש עשו דימנסטראציא פומבית ברחובות וייען, והממשלה דשם לא הפריעה אותם, ועברה בשלום.

אבל רבותי! נתאר בנפשנו איך גדלה אז פחד היהודים בוויען הבירה , ואיך היו מתפללים בשברון רוח ולב, בודאי הרטיבו את רצפות בתיי הכנסיות ובתי מדרשות בדמעות חמות.

לפענ״ד כאשר ידוע מ"ש הקדמונים, שקודם התפלה צריכים לקיים את המצוה של ״ואהבת לרעך כמוך", להתפלל גם עבור הכלל, ובפרט בימים נוראים, כעת בבקשת "זכרנו לחיים" ״וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך", ״בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה נזכר נכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום", שנתקן במכוון בלשון רבים, לבקש על כלל ישראל, יהיו חרותים לנגד עינינו כל מעשה אשכנז ונרגיש כולנו ביסוריהם ונוריד דמעות על מצבם הנורא, שנשברו לרסיסים ורבים מהם נמצאים באמצע־דרך גלותם, העומדים בין בים ובין ביבשה, שהמקום ירחם עליהם ויוציאם מאפילה לאורה, כי אז יצרף הקב"ה גם יסורי כל אחד ואחד מישראל לזכיותנו. וגם כאשר אמרתי זה מכבר, שבימים הנוראים עלינו להסיר כל שום קסם ומחלוקת מאתנו, ואז כל יסודי של כל אחד ואחד מאתנו יצורף לחשבון גדול, לא כן, ח"ו, אם נהיה בקטטה ובמחלוקת אזי אינו מצורף לנו רק יסורים של עצמינו ולא יסורי זולתנו, והוא כמו שכתוב בזוהר הקדוש לעניין מיתת צדיקים, שאינו מכפר רק אם אנחנו מקושרים. ודבוקים להצדיק, והוא כמו שמקיזים דם להחולה, שאינו מועיל רק אם מקיזים דם מהאבר הקשור ומחובר לגוף החולה. ולא כשהוא מחותך מהגוף, כמובן.

בתור עד ראיה מחויב אנכי לספר לפניכם, שאינו דומה שמועה לראיה, מאחינו באשכנז, בימי הספירה (תרצ״ג) נתאכסן בביתי איש אחד מאשכנז, שהוא בעצמו יליד גליציע והיה דר בהמבורג איזה שנים והיה לו בית-שכר וכשקימתי הכנסת אורחים וישב ע״ג השלחן לאכול פת, נבהלתי ונשתוממתי איך שמחזיק בשתי ידיו בלחייו, וכששאלתיו מדוע? והשיב שהוא מפני המכות שהוכה באשכנז ע״י שונאינו בנפש. וגם הראני מכתב מאת רב אחד מעיר הסמוך לגבול, אשר כותב ששכב שם בבית החולים עד שנתרפא ממכותיו, ובדקתיו אם איננו רמאי, ומצאתי בידוי תעודת מסע כירח ימים מקודם, שקבלו מאת הקונסל הפולני מהמבורג.

ונכרים דברי אמת שהוא איש פשוט אבל איש ישר, כי לא רצה להנות ורק נתנו לו בילעט על האניה ההולכת מפה לעיר וולהצאוועק ומשם יסע לדאנציג, שהניח שם את אשתו. וראיתי שכנים הדברים, היתה לו פרנסה בכבוד כמה שנים והיה מוכרח למכור את השענק שלו בדבר מועט, שהכו אותו ההיטלריסטים בהתנפלויות עליו עד שכל שיניו מנדנדין, וראיתי בזה דוגמא אחת ממה שסובלים ומוכים אחינו בית ישראל באשכנז.

ובודאי כשנהיה באחדות שלמה זה עם זה, ונהיה מקושרים להכלל גם היסורים הגדולים האלה, מלבד לבני אשכנז בעצמם, יהיו גם לנו לזכיות, ויעלו לחשבון לנכות עונותינו ונזכה לשנה טובה ולשנת חיים שלום באמת ולגאולה שלמה.

(מתוך מועד ושבת, הרב מרדכי דוב איידלברג הי"ד)

בתמונה למעלה: השפלת יהודי וינה ברחובות העיר, 1933, עם סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית

בלא מסירת נפש אי אפשר / הרב מרדכי דוב איידלברג הי"ד

תמונת הרב מרדכי דב איידלברג הי"ד

בשעת קבלת התורה נעקר הר המוריה ובא למדבר, כדי שתנתן התורה על מקום המעולה הזה.

(ילקוט ראובני פ׳ יתרו, בשם המדרש)

הלא אמרו חז"ל על הפסוק למה תרצדון הרים גבנונים וכו׳ אמר הקב"ה כולכם בעלי מומין אצל סיני וכו', שמע מינה מאן דיהיר בעל מום הוא (מגילה דף כ"ט ע"א), וכן הוא בשבת (דף ס"ז ע"א), הסנה לאו משום דגביהת מכל אילנא אשרי קב"ה שכנתיה עלך, וכן הוא בפ"ק דסוטה לעולם ילמוד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקב"ה כל ההרים והגבעות והשרה שכינתו על הר סיני שנאמר את דכא ושפל רוח עיי"ש, ולפ"ז איך אמרו שנעקר הר המוריה וכו'?

ובפשטות י"ל שהר המוריה בא שתנתן התורה על ידו, כמו שבאו שארי הרים ורצו בזה, כמבואר בש"ס מגילה שם, על הפסוק, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא (עיי"ש בפירשיי וזה לשונו למדנו שעבר כרמל את הים, ואימתי היה בשעת מתן תורה עכ"ל) והלא דברים ק"ו ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה על אחת כמה וכמה. ועיין מהרש"א שם, דההרים אינם בעלי בחירה, אלא ששד של הרים בא, וכן פירש על המימרא הנ"ל דלמה תרצדון הרים גבנונים עיי"ש.

ולפענ"ד לוטה בזה, מה שכתבו המפרשים דמשום הכי ניתנה התורה בקולות וברקים, להראות שהתורה צריכה למסירת נפש, ובלא מסירת נפש אי אפשר בשום אופן לקיים מצות התורה בשלימותם, ובפרט בתקופות הגזירות והשמדות ר"ל, ובנסיון העוני והדחקות כמו בתקופה שלנו, בעו"ה, כי בלא מסירת נפש אי אפשר לשמור את השבת מפני גודל המסים וארנוניות, וקשה לקבוע עתים לתורה ולגדל בניו לתלמוד תורה ולצאת ידי חובת צדקה – ולכן בשעת קבלת התורה נעקרו ההרים, הר המוריה שהוא סמל של מסירת נפש של עקידת יצחק, והר הכרמל עבר את הים, שהוא סמל של רוח וגבורה ונצחון שאליהו הנביא נצח עליו את נביאי השקר במסירת נפש וכל העם קראו אחריו ה׳ הוא ה אלקים! והם יעוררו ויעידו על גודל הנחיצות למסירת נפש לקיום התורה ולימודה בכל העתים והזמנים!

חזון למועד ג (תרצ"א), תכלת מרדכי ג, פתיל ד

—-

הרב מרדכי דב ב"ר יצחק איידלברג, היה אחד מהרבנים ענקי הרוח המזהירים שהאירו את שמי היהדות החרדית ברוסיה ובפולין לפני השואה. נולד בתר"מ (1880) בעיר ביאליסטוק. קנה דעת ותורה בישיבות ראדין ואיישישוק, והיה מתלמידיו המובהקים של החפץ חיים זצ"ל. לאחר נישואיו למרת חיה לבית אפלבוים, למד שש שנים רצופות בישיבת וולוז'ין בשקידה ובהתמדה, וכונה "השקדן מביאליסטוק". אף בהיותו צעיר לימים, מונה לפסוק בשאלות איסור והיתר בעיר בשעה שרבו, הרב רפאל שפירא זצ"ל, נעדר מוולוז'ין. הוא הוסמך לרבנות בידי הרב רפאל שפירא, רבי חיים מבריסק, רבי מאיר שמחה מדווינסק,  רבי מלכיאל טננבוים מלומזה, רבי משה דנישבסקי מסלבודקה ורבי דוד פרידמן מקרלין זצ"ל. עמד בקשר אמיץ עם גדולי הדור ברחבי ליטא ופולין ופעל רבות לחיזוק הדת. תשובות אליו מודפסות בשו"ת "דברי מלכיאל" ו"לבוש מרדכי". היה איש רב פעלים, מסור לטובת קהילות ישראל ונואם בחסד עליון. המונים היו נקהלים לדרשותיו, והוא הצליח לקרב רבים ליהדות. פעמים רבות הוא עורר בדבריו לחזק את שמירת השבת ואת טהרת המשפחה, וכתב בספריו דברי תוכחה וחיזוק לשמירת קדשי האומה וערכיה. בצעירותו הביא לבית הדפוס את כתב היד של ספר חידושיו על הש"ס בשם "דובב שפתי ישנים", אך דליקה אחזה בבית הדפוס וכתב היד נשרף. "עגמת נפש וצער רב נגרם עבורו, ולא מצא מנוח לכף רגלו על אבדן פרי עמלו רבות בשנים" (לשון בנו, הרב צבי איידלברג, בהוצאה המחודשת של "חזון למועד").

תחילה שימש ברבנות בליסקובה שבליטא, ובימי מלחמת העולם הראשונה עבר לניקולאייב שבפלך חרסון באוקראינה. כשפרצה המהפכה הרוסית,  אסרו אותו הקומונסיטים, ואחרי השתדלויות מרובות שיחררו אותו. באותם שנים עזר הרב רבות להגן על הקהילה מפני פורעים, ופתח את ביתו לכל נצרך, רעב וצמא. בתרפ"ב (1922( התירו שלטונות ברית המועצות לפליטים היהודים מפולין לעזוב את המדינה. יצא משם הרב איידלברג לעיר הולדתו ביאליסטוק, שם השתדל לעורר את דעת הקהל היהודית לסבלותיהם של היהודים בברית המועצות ושלח חבילות מזון לרבנים שסבלו ברוסיה. בתרפ"ד (1924) נתמנה לרב בסביסלוץ' שבווהלין, ואחר כך עבר למאקוב מזובייצק שבאזור ורשה. בתרפ"ח (1928) נתמנה כרבה של פלוצק שבאזור לודז'. יסד קופות עזרה בעיר והיה חביב על אנשי הקהילה מכל הזרמים והשכבות. היה בוועד הפועל של אגודת הרבנים בפולין, ועזר בגיוס כספים לישיבות שבליטא. מתוך אהבה ומסירות לארץ ישראל, שלח שלושה מבניו ללמוד בה תורה, ובתר"ץ (1930)  ביקר בה ונפגש עם הרב קוק זצ"ל. בשל הפצרותיהם הרבות של אנשי קהילת פלוצק, סירב לקבל את הצעת הרב קוק למנותו כרב בפתח תקווה ודחה לזמן מה את תוכניותיו להשתקע בארץ. בינתיים, הוא קנה חלקת אדמה בסביבות גן יבנה, אך נכשל באנשים שאינם מהוגנים ולא קיבל את אדמתו.

חיבר את חמשת חלקי הספר "חזון למועד", שו"ת ודרושים, ובה כלל עניינים אקטואליים שעמדו על הפרק. ספרים אלו מהווים מקור תיעודי רב על מצב יהדות רוסיה הקומוניסטית בתקופתו.

פעילותו האחרונה לפני מלחמת העולם השניה, היתה בהוצאה לאור של ספרו "שבת ומועד". חיבוריו הם אוצר בלום של דברי דרוש משולבים ברעיונות וביאורים על יסוד מאמרי חז"ל ומדרשיהם.

כשכבשו הגרמנים את פלוצק התעללו בו הגרמנים ולקחו אותו לעבודות פרך. הוא הוברח לוורשה, ואחר כך הצליח להגיע ללומז'ה שהיתה בתחום הכיבוש הרוסי. היהודים רצו למנות אותו כרב העיר, אך מחמת הלשנה נאלץ לעזוב את המקום ונדד בערים שונות בליטא. בסוף היה בלכוביץ' ומשם שלח עזרה לרבנים שהוגלו לסיביר. באותם ימים טרופים, עזר לזולת, שקד בתורה וסידר את כתבי חידושי תורתו.

נספה עם מאות יהודי העיירה הי"ד, בח' חשון תש"ב, 1941.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת בנו הרב צבי בספר חזון למועד, ספר יזכור לקהילת סביסלוץ

הצער היותר גדול – שאח ירדה באחיו / הרב יוסף פצנובסקי הי"ד

גרזן עם ידית עץ חוטב בעץ

ובאחיכם איש באחיו לא תרדה בו בפרך.

קשה הכפל באחיכם איש באחיו. אבל זה הצער היותר גדול שאח ירד באחיו בפרך, כמו שברזל המכה בברזל קולו יותר גדול מהמכה בדבר אחר, כי את אחיו הוא מכה, כמו שכתוב במדרש.  ועיין מקרא מפורש ומ״ש לקמן בבחקתי (כו,יז).

ונסתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם.

בספר תוס' ברכה כתב חילוק אויב לשונא, אויב מראה שנאתו בגלוי, ושונא לפעמים רק בלב ואינו עושה פעולה רעה, וזהו שאמר בקדושים (יט,יז) לא תשנא אח אחיך בלבבך, ובמסעי (לח,כא) באיבה הכהו, ואסתר (ז,ו) איש צר ואויב על המן ועל מעשיו, ומ"א (ח,לז) כי יצר לו אויבו בגלוי ובפועל, ורש"י דברים (א,מד) וירדפו אתכם כאשר תעשנה הדבורים, כמו דבורה כשנושכת מיד מתה, כך אויבכם, וזהו שאמר ונגפתם לפני אויביכם העושי רע בפועל, ויען כי לאחר-כך ימותו, יתחייב כי אחר כך ירדו (ימשלו) בהם שונאיכם בנסתרים, ועיין פרקי דר' ישמעאל משפטים רמ"ב. להיפך מזה – חז״ל אמרו הקללה הגדולה שהשונאים הם אחיכם, כמשל הגרזן שהעצים יראו ממנו, ואמר לו אם לא יהיה להגרזן בית יד של עץ מאחיהם לא ירע להם כלום, והחתם סופר מפרש המסורה שהביא הזהר חקת (קפד.) ב׳ פסוקים שכתב "אותו" אל תירא אותו (חקת כא, לד) עד דרוש אחיך אותו (תצא כב,ב), והכוונה על תירא אותו מהגוי בלבד, רק עד דרוש אחיך אותי, אם אחיך יתערב בדבר וייתן עצות להגוי אז יש לראות ממנו, ועיין מה שכתבנו לעיל בפ׳ בהר (כה,מו).

 —

תולדות הרב יוסף פצנובסקי הי"ד

הרב יוסף פצנובסקי הי"ד ב"ר משה יהודה (תרל"ה, 1875 – ב' בסיוון תש"ב, 12 במאי 1942) הוא מחבר הספר פרדס יוסף על חמישה חומשי תורה.

נולד בפולין למשה יהודה ובלומה לאה לבית מיזליש. היה מצאצאי ה"נתיבות המשפט". את השכלתו התורנית רכש במחיצת בן-דודו הרב יחיאל מיכל הכהן בעיר זאקראטשין (פלך וורשה). בספריו ציטט פעמים רבות מדברים שכתב בנערותו. נישא לרוחמה, בתו של צבי הירש הלוי מלאסק. נמנה עם חסידי גור. לאחר נישואיו התגורר בפאביניץ. הוא עסק בסחר בעצים, אך את עיקר זמנו הקדיש ללימוד תורה ולכתיבת ספריו. בהקדמה לספרו פרדס יוסף על חומש בראשית כתב: "כל באי בצל קורתי וחנותי ראו זאת כי תמיד לא שקטתי ולא נחתי, רק הגיתי במצולות ים התלמוד. וכל הימים לרבות הלילה כי גם בלילה לא שכב ליבי. ויהי בבוקר והנה היא לאה-ליאות ויגיעות רבות".

רבי מנחם מנדל אלתר הי"ד כתב עליו: "הנמצא כזה איש אשר הנהו טרוד על המחיה ועל הכלכלה ונמנה בין סוחרי ארץ. עם כל זאת יוסף הוא השליט ברוחו פי שניים, לקבוע עיתים לתורה ולחדש חידושים, לעשות ציצים ופרחים לתורה, ויגעת ומצאת תאמין".

הרב יוסף פצנובסקי כתב וערך מספר ספרים, שהבולט שבהם הוא פרדס יוסף על התורה, המכיל ליקוט רחב של פירושים, שאלות ותשובות וחידושים על סדר פרשיות התורה, שלוקטו ע"י הרב פצנובסקי מעשרות רבנים ודרשנים, ידועים ואלמוניים.

בשנים 1930 – 1939 הביא לדפוס בלודז' ובפיטרקוב את הכרכים על החומשים בראשית, שמות וויקרא. הספר זכה לפופולריות רבה. מלחמת העולם השנייה מנעה ממנו להשלים את הדפסת הכרכים על חומש במדבר ודברים.

אשתו נפטרה בגיטו לודז, והוא נפטר שם, מספר ימים אחריה, ביום ב' בסיוון שנת תש"ב, והוא בן 67. נקבר בלודז'. רוב בני משפחתו הוכחדו בשואה, ובהם בנו הרב דוד, וכלתו הרבנית דינה בת הרב שלמה יהודה ליב הכהן הי"ד.

בשנות התשעים יצאה מהדורה מחודשת ומהודרת של הספר "פרדס יוסף", בהוצאת המכון להנצחת מורשת חכמי פולין. עורך הספרים, ערך במשך כמה שנים חיבור המשך לחומשים במדבר ודברים, במתכונת ספריו של הרב פצנובסקי.

במשך שנים לא היה ידוע מקום קבורתו בבית העלמין בלודז, אך לאחר מאמצים מרובים נמצאה מצבתו שם בשנת תשע"ט (2019).

חיבוריו

פרדס יוסף על התורה, בראשית (פיטרקוב תרצ"א), שמות (לודז' תרצ"ז), ויקרא (לודז' תרצ"ט)

גן יוסף – לקט יוסף (בני ברק תשנ"ח) ופרי יוסף מסכת גיטין (נדפס בסוף הספר חשרת מים מאת הרב יחיאל מיכל הכהן, פיטרקוב תרס"ד)

(מקורות: ויקיפדיה עם קצת השלמות מידע ממקורות נוספים).

מקור לסעודת הח"ק בל"ג בעומר / הרב יצחק וייס הי"ד

ל"ג בעומר

והנה מרנא בעל החתם סופר ז"ל הנהיג פה (בפרעשבורג) והוסיף על מנהג יום ל״ב בעומר שיתקבצו כל בני החברא קדישא נ״ה אל חצר ההקדש ושם דרש בפלפול עצום בסוגיא עמוקה המדברת מעניני קבורת המתים או גמילות חסדים כמובא בחידושי סוגיות של מרנא ז״ל שנדפסו בירושלים עיר הקודש תובב״א. ואחר כך דרש דרוש אגדה המעורר על גמ״ח ביקוד חולים וקבורת המתים, ככתוב בס׳ תורת משה איש האלפים מרנא ז"ל חידושי אגדה דס׳ ויקרא.

וכן נהג מרנא בעל כתב סופר ז"ל אחריו, וכן נוהג עוד היום רבינו הגאון האמתי מרנא נ״י אחריו, ואמת מה נהדר לראות, כל בני החברא קדישא עם אלופים גבאים, ב"ד הצדק וכל אלופי לומדי תורה עם כל בני הישיבה הרמה דפה עוטרים סביב הבימה אשר עליה עומד אדמו״ר מרנא הגאון האמתי נ״י האב"ד ור״מ רבתא דפה בחצר בית ההקדש, ומשמיעם הוד דברות קדשו מראש מקדם פלפול עצום בסוגית היום, ואחר כך דרוש אגדה, דברים נכוחים מאירים ומעוררים לאחוז במדת גמילות חסדים אשר היא מידת ישראל קדושים.

וראױ להעלות גם כן על הספר סדר הסעודה אשר היא ביום שלאחריו, יום ל״ג בעומר, קודם הסעודה ישבו הגבאים בחצר בית הסעודה חצר ההקדש הנ"ל, לקבל הנכנסים מהדש בתוך החברא. ומעריכים כמה יתנו דמי חינוכם, וכן גובים אותיום גביית החובות ונדבות במקום הזה, וחדרי הסעודה מצויירים להפליא תלויין בו כל פרוכת נאה מכל הבתי כנסיות דפה וגם שאר תכשיטי ס״ת, ובני החברא דג״ח הישישים אשר כבר הרבה שנים בחברא יושבים בחדר הגדול ובראשם תחת כבוד חופה מרנא רבינו הגאון האמתי נ״י וב״ד הצדק עוטרים על ידו, ובחדר השני יושבים המתחנכים, ומי שמגיע יומו להתקרב לישב בשולחן הטהור אשר לפני הי קוראים אותו בקריאה של חיבה בהכרזה של כבוד בפיוטים, ומרן הגאון נ״י דורש אחר כך חדושי אגדה מעניני סעודת מצוה, ונמשכת תמיד עד קרוב ללילה.

והנה בטעם מנהג ישראל תורה שנהגו בני החברא קדישא לעשות סעודה, כתב בליקוטי חבר חלק חמישי בח״ב דף קט״ו ע"ב משמי׳ דמרנא בעל החתם סופר ז"ל, שהוא על דרך  שפירש בפירקי דרבי אליעזר ענין שעיר המשתלח למען יהי׳ גם לסיטרא אחרא חלק במצוה רבה ולא תקטרג, יעויין שם. גם יש כעין דמדומי ראי׳ לסעודה ו מגמרא כתובות דף ח׳ ע״ב, תנא י׳ כוסות תקנו חכמים בבית האבל הוסיפו עליהם ארבעה, א׳ כנגד חזני העיר, פירש רש"י, תקנו להם ברכה עליו לפי שהיו שמשי העיר להתעסק במתים. ואמר כנגד פרנסי העיר, שהיו עשירים מבזבזים ממונם לקבורת עניים. ואם כי חז"ל החזירו עטרה ליושנה, שיהיו רק י׳ כוסות מטעם הנאמר שם, מכל מקום יש סמך משם לסעודה שעושים לבני החברא קדישא.

ויען איתא בירושלמי ביכורים פ״ג הלכה ג׳, אמר רבי יוסי בר בון אילין דקיימין מן קומי מיתא, לא מן קומי מיתא אינון קיימין לון, אלא מן קומי אילין דגמליה ליה חסד. ויעויין שם בפ"מ. ראוי להעלות כאן מנהג החברא קדישא שמתכבדים עושי מצוה וגומלי חסדים, מנהג מימים קדמונים פה שלא לקרות למפטיר בשבת חול המועד פסח שקורים הפטרת תחיית המתים בספר יחזקאל, כבטור או"ח סי' ת״ץ, רק לאיש שהוא מבני החברא קדישא נ"ה. גם תקנת קדמונים פה שבשבת שלפני ל״ג בעומר וכן בשני וחמישי שלפניו לא ימכרו המצות בכל הבתי כנסיות דפה, אלא יכבדו בם אלופי בני החברא קדישא נ"ה. ועלה בדעתי הקלושה ליתן טעם לקביעת יום זה לסעודה זו, כאשר דרש והתקין מרנא הגאון רבי ליפמאן ז"ל, לפי שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, כמובא במחבר ורמ״א סי׳ תצ״ג ס"ב וברמ"א קל"א ס"ו, ועיין פר"ח בסי' תצ"ג ס"ב שכתב וזה לשונו, ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה. ואי משום שפסקו מלמות, מה בכך הרי לא נשאר א' מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו וכו'. יעויין בביאורי הגר״א ז"ל סי׳ קל״א מביא מקור לשמחת יום זה, שמצינו דוגמתו בתענית דף ל' ע״ב, שמחת יום ט״ו באב, לפי שהוא יום שכלו בו מתי מדבר יעויין שם. והנה הריטב״א סוף תענית דפוס פראג דף כ״ד ד״ה לא היו י״ט וכו' כט״ו באב כו' ט״ו באב, שבו ידעו שכלו מתי מדבר בשנת המ' ומפני זה נהגו לעשות סעודה בשבת שלאחר תשעה באב עכ״ל. ויען בני חברא קדישא גומלי חסדים עוסקים בקבורת המתים בחסד של אמת, על כן עושים הם את יום ח״י אייר לשמחה ומשתה ויו״ט:

ועוד נלע״ד לומר על פי מה שכתב  מרנא בעל החתם סופר ז"ל בתשובותיו יו"ד סי׳ רל״ג ששמחת יום זה הוא לפי דאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג׳ ימים בלא לחם ואחר כך ירד המן, אם כן היה הורדת המן ביום ל״ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב (ויעויין מה שכתב בזה בספר עורה שחר מערכת ל' אות י"ג) עד כאן דברי קודשו. יעויין שם. ואיתא במכילתא פרשת בשלח על הפסוק, ותעל שכבת הטל, ר׳ אליעזר המודעי אומר עלתה תפלתן של אבותינו שוכני עפר לפני המקום, יעויין שם בדבריו. נראה בעליל שבזכות שוכני עפר זכו ישראל ללחם שירד מן השמים. ולהזכיר גודל כח צדיקים במיתתם שמתפללים בעד החיים והחיים ניזונין בזכותן, על כן עושים בני החברא הקדישא סעודה רבה ביום זה בכדי להעלות זאת לזכרון.

(אבני בית היוצר)

הרב הגאון הגדול מוהר"ר יצחק ב"ר ישעיהו ישכר דב וייס, מחבר ספר בית היוצר, שו"ת שיח יצחק, שיח יצחק עה"ת נ"ך חדושי אגדה ודרשות, אלף כתב, וקונטרס דבק טוב (המחובר לספרו של הרב טיכטל "משנה שכיר"), היה אב"ד דק"ק קאדלבורג, ומאז מלחמת העולם הראשונה מונה לאב"ד בקהילת  ווערבוי שבמערב סלובקיה. הוא היה תלמיד מובהק לרבי שמחה בונים סופר, רבה של פרעשבורג, מחבר ספר שבט סופר זי"ע. נספה עם בני משפחתו ב-17/7/1944 (כ"ו בתמוז תש"ד). בהקדמת הספר "מי זהב", מזכיר הרב משה יעקב וייס זצ"ל, את הימים הקשים בהם נלקחו קרובי משפחתו, ואיך פעם להצלת שארית כתבי הרב יצחק הי"ד באותם הימים.

הרב ישכר שלמה טיכטל הי"ד כתב על הרב יצחק וייס הי"ד:  "ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם, צמא מלא ספרא, צדיק נשגב כש"ת מורנו הרב ר"י הלבן שליט"א מלפנים אב"ד דק"ק קאדעלבורג וכעת ראבדק"ק ווערבא יצ"ו,.. קרא ושנה הרבה עד להפליא… וביותר הפליא פלאות בבקיאותו הנפלא וכל רז לא אניס ליה… ומאז באתי הנה התרועעה נפשי אתו בדבקות רוחא ברוחא, והננו ב"ה כתרי רעין דלא מתפרשין, וחברים הנוחים זה לזה בהלכה, להתעלס באהבים אהבה של תורה…" (בהקדמה לקונטרס "דבק טוב").  וכן כתב הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל: "וזכיתי להכירו ולשיא וליתן אתו בדברי תורה, והיה בקי עצום בכל מכמוני התורה, כי לא שכח לעולם, והכל שגור בפיו, הלכה ואגדה שו"ת וספורי הדורות, ישב על התורה ועבודה תמה בקהלה לא גדולה, והיו לו חיבורים גדולים בכל שטחי התורה" (אגרת פתיחה והסכמה לשיח יצחק ח"א עה"ת).

תולדותיו הובאו בהקדמות לשו"ת שיח יצחק (מפעל מורשת יהדות הונגריה, מכון ירושלים תשנ"ה).

מתוך הקדמת שו"ת משמיע שלום לרב שלום ווידער הי"ד

מצבת זכרון לרב שלום ווידר הי"ד

הגאון הגדול המפורסם צדיק תמים, מוה״ר שלום ווידער זצ״ל, הי״ד, גדולי הרבנים והפוסקים בהונגריה, אב״ד דקהל יראים נירעדהאז והגליל (בארשא הונגריה, תרכ"ה 1865 – אושוויץ, ט"ז בסיון תש"ד 1944). אביו ר' חייב ליב, היה סוחר נכבד מחסדי ה"דברי חיים" מצאנז ובנו ה"דברי יחזקאל" משינובה, וממקורבי האדמו"ר ה"ייטב לב" מסיגט. הרב שלום נודע עוד בצעירותו כלמדן מובהק, עילוי ושקדן גדול, הבקי בש"ס ופוסקים. הוא למד בדטארקטאן-ברגסאז, ולאחר מכן אצל רבי יקותיאל טייטלבוים זצ"ל, בעל "ייטב לב". לאחר נישואיו עם בתו של רבי יצחק אייזיק פרידמן אב"ד נירדהאזה, היה סמוך על שלחן חותנו והתמסר ללימוד התורה יומם ולילה. בשנת תרנ"ז, מספר שנים לאחר פטירת חותנו בשנת תרנ"ד, מילא רבי שלום את מקומו כרבה של נירדהאזה ועמד שם בראש ישיבה. הוא הרביץ תורה במשך עשרות שנים, והעמיד אלפי תלמידים, מהם עמדו תלמידי חכמים גדולים ואנשי מעשה. הוא הרבה לגדור את פרצות הדור והתנגד לכל חידוש בלבוש ולכל חריגה מהמסורת המקובלת מדור דור. הוא התנגד לכל המפלגות היהודיות, ובתקופתו לא הקימה שום מפלגה סניף בנירדהאזה. בדרשותיו הנלהבות עורר את שומעיו למסירות נפש למען התורה ומצוותיה. הוא התפלל בהתלהבות ובדבקות, והרבה להסתופף בצל גדולי האדמו"רים גם בזקנותו. הוא השיב מאות תשובות לגדולי הדור על שאלות הלכתיות שונות. ופרסם את חידושיו בירחונים התורניים בהונגריה וברומניה. לאחר כינוס הרבנים בהונגריה בענין חוק הימום הבהמה, ערך הרב פסק דין מפורש בנידון, ותמציתו הועברה לממשלה.ערב פרוץ המלחמה עמד להוציאן לאור את תשובותיו ואת חידושיו בכל מכמני התורה, אותם רשם בפנקסים במשך עשרות שנים, אך הדבר לא עלה בידו.

באיסור חג פסח תש"ד, גורש עם קהילתו לגיטו שהוקם בנירדהאזה. משם גורש עם שאר יהודי הגטו לאושוויץ, ימים ספורים לאחר חג השבועות לאושוויץ, ונהרג עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד. הי"ד.
לאחר החורבן אסף בנו, רבי שלמה דב ווידער, מתוך הריסות הגיטו שרידים מכתביו של אביו, והתייגע לאחות את הקרעים ולהעתיק עד כמה שאפשר והביאם לארה״ב. שם הוציאם לאור בספר "שו"ת משמיע שלום", ניו יורק, תשל"א (1971). התווספו עליהם מספר תשובות שהיו בידי תלמידיו וצאצאיו, שרידי הדור ההוא. הספר מכיל כשלש מאות עמוד בפורמט גדול, הוא אוסף צ״ז תשובות לשאלות בארבע חלקי השו״ע. התשובות כולן כאחת בכל מקצועות התורה, מצטיינות בבהירות הרעיון, צחות השפה וחדירה לעומק הענינים. לפני הגאון המחבר הובאו שאלות בכל עניני סדרי החיים המתחדשים יום יום, ובין השאר, סוחרי מניות שאלו מה הדין לגבי שבת, חמץ בפסח, איסורי הנאה וכו׳. שאלה לגבי גזרת הימום הבהמות קודם שחיטה, כשרות אור החשמל למצוות, בעניין צורות עופות השונים, שאלות נכבדות בעניני נדה ומקואות, סם להפלת עובר בסיכון, בעניני חרם דרבנו גרשום, קידושין וגירושין אצל המתבוללים, דיני משפטים ודיני תורה, השגת גבול רבנות, הוצאת מעות רבי מאיר בעל הנס לטובת פדיון שבויים, כמה תשובות נכבדות באיסור והיתר, בדבר כותים וצדוקים ומלאכת חוה״מ, ועוד ועוד תשובות נכבדות העושות רושם עצום על כל רב ומורה בישראל.

בהקדמת הספר הובאו קורות חיי הרב הי"ד, ובהם הדברים הבאים:

פרשת חייו של רבינו זצ״ל מזהירה בזוהר הוד והדרת קודש, אם כאב״ד של קהלת נירעדהאז, אב ומנהיג נאמן לעדתו, ואם כראש ישיבה שהרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, להם הי׳ מסור בכל לבו ונפשו, ואם כפוסק שהורה הלכה לרבים בהיותו תל תלפיות ששאלו ממנו דבר תורה מקרוב ומרחוק, שאלות קלות כחמורות, ואם כלוחם מלחמת ד׳ העומד בפרץ ללא חת וליאות. ובכל זאת לא חשך מעמל נפשו לרשום את חידושיו בשבתו באהלה של תורה ואת תשובותיו בהלכה כפוסק ומשיב, או את דרשותיו שהשמיע בקול חוצב להבות אש. עשרות שנים רשם המחבר זצ״ל את חידושיו בכל מכמני התורה, כמבואר בס׳ חסידים סי׳ תק״ל דכל מי שגילה לו הקב״ה דבר ואינו כותבו ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב וכו׳ עיין שם ובפירוש הרב חיד״א ז״ל. ובשו״ת מן השמים מרבינו יעקב ממרויש ז״ל מבעלי התוספות סי׳ ל״ב כותב, ששאל אם מותר לכתוב במועד דברי תורה, והשיבו לו, אוהב ד׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב (תהלים פ״ז ב׳), אוהב ד׳ שערים המצויינים בהלכה (ברכות ח׳ ע״א), בשמחדשים חידושים בהלכה וכו׳, וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות בהלכות חמורות ובפסקים החמורים, נאהב ונחמד לפני מלך העליון, והדברים והמחשבות ההם הם כמרגליות היקרות בעיניו. ואם על אבדת כסף או שוד כסף התירה התורה לעשות מלאכה בחוה״מ, כ׳׳ש שיש לחוס על אבדת המרגליות היקרות ההן לכתבן ולחתמן למען לא יאבדו, והכותב והחותם יקבל שכר עליהם, ע״כ.

וכך היו מסודרים אצל רבינו פנקסים שלמים מלאים הרבה מאות תשובות לגדולי התורה שבזמנו ולסתם תלמידי חסמים שפנו אליו בשאלותיהם המסובכות, וכן הרבה חידושים וביאורי סוגיות בענינים שונים, ודברי אגדה נעימים לחיך, ועמד להוציאם לאור להגדיל תורה ולהאדירה.

אולם לשברנו הגדול לא יצא אל הפועל זממו הטוב של רבינו זצ״ל, כי אז פרצה מלחמת העולם האחרונה וסערה איומה פקדה את קהילת ישראל בגלות אירופה, באו ימי עברה וזעם, סבל ותלאות ויסורים קשים ונוראים. אללי שכך עלתה לנו. קהלות שלמות, בתוכן קדושי עליון, מאורי הדור, גאונים וצדיקים, ראשי אלפי ישראל עם תינוקות של בית רבן, זקן ונער ועולל הובלו בידי חיות טורפות לעקדת הגדולה והנוראה. השואה האיומה לא פסחה על קהילת נירעדהאז, המרצחים השפלים הגיעו שערי׳, הרסו את מעונותי׳ ורמסו כל קודש וכל יקר. במסירות נפש קיבל עליו רבינו זצ״ל את היסורים הקשים, רוחו האיתנה לא נשברה, הנה עולת בעיני רוחנו איך הוא מבלה את ימיו האחרונים ועושה את דרכו האחרונה ביחד עם הגהצה״ק ר׳ שלום אליעזר האלברשטאם מראצפערט זצוק״ל, בנו של הגאון הקדוש בעל דברי חיים מצאנז זי״ע, איך במצב איום זה נדברו יראי ד׳ איש אל רעהו, עמוקי שרעפים ממתיקים סוד ברשפי אש קודש, בבחינת הוד שבגבורה, עד הגיעו למקום העקדה באוישוויץ, שם קידש שם שמים ונשמתו הקדושה והטהורה עלתה בסערה השמימה בט״ז סיון תש״ד. נירעדהאז היהודית היתה לבז ולמרמס, בתי הכנסיות ובתי המדרשות, בתי מקדש מעט, נחרבו, וקול התורה אשר נשמע שם שנים רבות נשתתק. ירושתו הרוחנית הגדולה של רבינו הי״ד שנשארה בכתב, נעזבה בביתו המיותם, כמעט כל כתביו המרובים במקצועות שונים בתורה נעלמו ואינם בידינו הגוילין נשרפו וגם האותיות פרחו מאתנו לדאבון לבינו. אולם כיורשי רבינו הי״ד אמרנו לעצמנו כי לא נצא ח״ו ידי חובתנו אם לא נעשה כל מאמץ כדי ללקט לכל הפחות את המעט מזעיר הניתן ללקט כדי להציג יד ושם לתורתו.

נכון מה שמבארים בזמננו כותבי ההקדמות לספרי קדושי החורבן האחרון שמטרתם בהוצאת הספרים לאור כדי שיהיו דובבות שפתותיהם של המחברים הי״ד, ומביאים דברי חז״ל (יבמות צ״ו ע״ב ובכמה מקומות בש״ס בבלי וירושלמי ומדרשים), אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים (תהלים ס״א ה׳) וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב״ה, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר ר׳ יוחנן משום ר״ש בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוהי׳ז שפתותיו דובבות בקבר, אמר ר׳ יצחק וכו׳ מאי קראה, וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים (שה״ש ז׳ י׳) ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר.

מבלי להאריך בענין זה שכבר דשו בו רבים, ברצוני להוסיף הערה חדשה שהיא דבר בעתו בתקופה שלנו שלאחר חורבן אירופה. עפ״י מהרש״א מהדורא בתרא ביבמות שם על המאמר הנ״ל שכותב: נראה דזו היתה כוונת יעקב במה שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית ל״ז ל״ה), עפ״י מ״ש רש״י שכל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר ליוסף, א״כ נצטער כמו שנצטער דוד וביקש שיאמרו שמועה מפיו, ואמר עכשיו שנטרף יוסף מן העולם אם כן לא יהי׳ מי שיאמר דבר תורה משמי וארד אל בני לשאול כאבל שאסור לו לדבר מדכתיב (ויקרא י״ג מ״ה) ועל שפם יעטה (במו״ק ט״ו ע״א ״שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו״) כך לא יהיו שפתותי מדברות. ובזה מיושב שגבי בנימין לא אמר אבל שאולה אלא ביגון שאולה, וזה שאמר יעקב אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך (בראשית מ״ו ל׳) אמר עכשיו שעודך חי אם כן יהי׳ מי שיאמר שמועה מפי ואמותה בפעם הזאת אבל אח״כ בקבר אהי׳ כאילו חי, עכ״ל.

ובדרך זה נלפענ״ד מה שאנו מברכים אשר נתן לנו תורת אמת, שהיא תורה שבכתב, בחינת תפארת, וחיי עולם נטע בתוכנו, שהיא תורה שבע״פ, חכמה תתאה, כמבואר בסידור יעב״ץ ז״ל, שכותב שם עוד שבברכה ראשונה אנו אומרים ונתן לנו את תורתו, שבתחילה נקראת תורת ד׳ ואחר שלמד נקראת תורתו (ע״ז י״ט ע״א), וזה נטע בתוכנו, להקרא על שמנו, ע״כ. ולפי הנ״ל אפשר לומר שע״י שאנו לומדים תורה שבע״פ שנקראת חיי עולם כנ״ל ומחדשים חידושים שייאמרו בשמנו, יהיו שפתותינו דובבות בקבר וממילא נחי׳ חיי עולם, ושפיר אנו מברכים וחיי עולם נטע בתוכנו.

על יסוד הדברים האלה נלפענ״ד שבתקופתנו האיומה שהתלמידים נרצחו ביחד עם רבותיהם הי״ד, ולא יוכלו לומר דברי תורה מפי רבותיהם, הרי מצב זה דומה ממש לאותו של יעקב כשחשב שטרף טורף יוסף כדלעיל במהרש״א, ע״כ ברור שצריך בודאי ובודאי לפרסם את תורותיהם של הקדושים לקיים אגורה באהלך עולמים שיהיו שפתותיהם דובבות ע״י ספריהם…העולה מכל זה שבימינו שלנו שלא זכינו שקדושינו היקרים הי״ד יבאו לקבר ישראל, עלינו לעשות את כל המאמצים וההשתדלויות להוציא לאור ולהפיץ את דברי תורותיהם כדי ששפתותיהם תהיינה דובבות בעולם הבא. וזה אחד הטעמים שקראנו את שם הספר משמיע שלום, כי הספר משמיע את רבינו שלום הי״ד ששפתותיו תהיינה דובבות בעוה״ב. וכמו שביקש דוד המלך ע״ה, יהיו לרצון אמרי פי (תהלים י״ט ט״ז) שייכתבו לדורות ויוחקו לדורות (מדרש שם), כנלפענ״ד, וד׳ ית״ש ינחני במעגלי צדק למען שמו, אמן.

(מקורות: אתר זכור, אתר jewish heritage משם לקוחה התמונה שבעמוד זה שצולמה בבית העלמין בנירצ'האזה, הקדמות לספר משמיע שלום, סופרים וספרים – המאור: כסלו טבת תשל"ב, אלה אזכרה ח"ה עמ' 170-174).

חיים של עושר וכבוד / הרב שמעון רוזובסקי הי"ד

תמונת הרב שמעון רוזובסקי הי"ד

בשנת תרפ״ה, כשהתכונן ה״חפץ חיים״ לעלות לארץ הקודש ולהתגורר בפתח תקוה, הלך להיפרד מתושבי העיר איישישוק בה למד תורה בנעוריו. אזרחי העיר כולה יצאו לקבל את פניו. הבחין רב המקום, רב שמעון רוזובסקי, כי החפץ חיים בוכה בדמעות שליש. כשתמה על כך, השיב לו החפץ חיים: בגלל הכבוד הרב שחולקים לי ואינני ראוי לו. ביקש ר׳ שמעון להרגיעו, פתח ואמר: בברכת החודש אנו מבקשים, ״חיים של עושר וכבוד״. ישתוממו כל אנשי לבב, על ה״בקשה״ הזאת דהרי מכבוד יש לברוח, כי הוא מוציא את האדם מהעולם, הכיצד אנו מבקשים מה' ״חיים של כבוד״!

התשובה לכך: שמיד לאחר מכן אנו אומרים: ״חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים״. תפילה זו מפרשת את קודמתה, בכך שאנו מבקשים ״חיים של כבוד״, אין זאת אלא כדי להרבות אהבת תורה ויראת שמים, כדברי הירושלמי במס׳ קידושין, שע״י הכבוד שחולקים לתלמיד חכם מתרבה האהבה לתורה ויראת שמים. סיים ר׳ שמעון: לפיכך על מר לשמוח ולא לבכות, שכן ע״י כבוד זה שחולקים לו, מתגברת אצל העם אהבת התורה… דבר זה הרגיע את החפץ חיים ואור של שמחה קרן מפניו הטהורים.

(״החפץ חיים ופעלו״, סב)

הרב שמעון רוזובסקי הי"ד ב"ר אברהם, רבה של העיירה התורנית המפורסמת איישישוק שנודע בקרב הרבנים כאחד מבני העליה.

נולד בתרל"ד,1874, בקאפולי, פלך מינסק, שברוסיה הלבנה. למד בישיבות וואלוזין וסלובודקה. הוסמך לרבנות מהרב הגאון ר' יצחק אלחנן ומרבנים נוספים. נשא לאשה את מרת מרים בת הנגיד המפורסם ר' יעקב קונציפוביץ זצ"ל, המכונה ר׳ יעקעל מעלער מסלובודקה. כיהן כרב בשימאנצי, ובקאפולי, שברוסיה הלבנה.

כשכבשו הסובייטים את העיר ב-1919 נמלט משם לליטא. שם כיהן עד השואה כרבה האחרון של איישישוק. היה פעיל בתנועה הציונית ובמזרחי. נמנה עם הרבנים שחתמו בתרפ"א, 1921, על "קול קורא" של רבני פולין למען הצטרפות אל המזרחי, ובתרפ"ו, 1926, למען "קרן החלוץ המזרחי". פירסם מאמרים בעיתונות הציונית הדתית בליטא ובארץ.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, שימשה איישישוק כתחנה ראשונה לפליטי פולין, ובייחוד לבני תורה שברחו מחמת רדיפות הקומוניסטים היהודים. עם סיפוחה של איישישוק סופחה למדינת ליטא הקובנאית, בשנת ת"ש, עברה אליה מחצית מישיבת ראדין, בראשות הרב יהושע לייב לוינסון הי"ד. בני אישישוק, ובראשם רבם האחרון, הרב שמעון רוזובסקי הי"ד, ארגנו בעירו ועד לפליטים, צייד אותם בכסף ובתעודות, וסייעו בניסיונות להעביר אותם לווילנה. הפעילות הזאת התנהלה בביתו, ושם היו פודים את הפליטים שנפלו בידי השלטונות והיו צפויים לגירוש לפולין. כשנכנסו הגרמנים לעירו הם ציוו עליו להקים את היודנראט.

באוגוסט 1941, כשנודע ליהודי העיר על הטבח ביהודים בערי ליטא, הוא כינס את היהודים בבתי הכנסת והפציר בהם לרכוש נשק ולהיערך להתנגדות, באומרו: "יהודים, רואים אתם, שסופנו הולך וקרב בצעדים מהירים… לא רצה אלהים בהצלתנו. גורלו נחתך, ועלינו לקבלו! אך אם למות – נמות בכבוד. אל נושיט את צווארנו לשחיטה ככבשים. נקנה בכספנו, שעוד נשאר בידינו, נשק – במילא אין ערך לכספנו – ונתגונן עד נשימתנו האחרונה. אל נלך לשחיטה כעד כבשים! תמות נפשי עם פלישתים!". מקצת מן היהודים צידדו בו, אך רובם אמרו שאין טעם לאבד את התקוה.

בערב ראש השנה תש"ב נצטוו היהודים למסור את כל כספם ובגדיהם הטובים למשטרה, ולמחרת נצטוו כל היהודים להתכנס בשני בתי המדרש ובבית הכנסת. במשך שני ימי ראש השנה הוחזקו היהודים בבית הכנסת הגדול ובבתי המדרש, ללא מזון ומים וללא כל אפשרות לצאת, בעת ששוטרים ליטאים ואנשי איינזצגרופן פושטים על בתיהם, בוזזים אותם ויורים בכל מי שנמצא בהם למרות הפקודה. בג' תשרי הוצאו היהודים בתהלוכה לכיוון בית הקברות הישן של העיירה. במהלך היומיים העוקבים, בקבוצות של 250 איש בכל פעם, הוצאה כל האוכלוסייה להורג בירי לתוך שוחות שנחפרו על ידם בבית הקברות הישן. הרב שמעון רוזובסקי הי"ד הועמק בקצה בור המוות לראות ברציחת כל אחד מבני קהילתו, ואז רצחוהו. הי"ד.

מקורות:

מקורות לעיון נוסף:

  • גדולי הדורות חלק ג
  • "שרגאי" ב, ו"שנה בשנה" תשל"ט
  • עיתון "ההד" (כסלו תרצ״ז, עמ׳ ט) – בדין היתר חליבה בשבת בארץ ישראל כאשר החליבה נעשית לתוך אוכלים.
  • ספר "אוצרות הברכה", וכן בקובץ התורני "צהר" חלק ז – בדין השוכח להגיד יעלה ויבוא בברכת המזון ביום טוב.

הפחד פן נשכח אותם ואת חידושיהם / הרב אפרים ברמן זצ"ל

ישיבת סלובודקה

לעתים קרובות עולים בזיכרוני אותם השנים שבליתי בישיבה, וגדולי הרבנים בערים ובעירות בליטא, וגדולתם של בני הישיבה. בישיבה (ישיבת סלובודקה) היה אז קיבוץ גלויות של בחורים עלויים, גדולי תורה, בקיאים בש"ס ופוסקים, חריפים גדולים… בקרבי זועק הדרך ארץ לאותם הגדולים, שכל חידוש שלהם היה מלא הברקות חריפות, שהיו מעוררות לחדירה יותר עמוקה לסוגיא שבא היינו עסוקים אז… העמדתי לעצמי את השאלה: איה הם, ולא רק הם עצמם אלא גם חידושי התורה שלהם? לצערנו הגדול, רבים מאלה שהגיעו להוראה, וגם ישבו על כסא הרבנות בקהלות גדולות באירופה, ומהם שנהיו לראשי ישיבה גדולים באירופה, נשמדו, ולא רק גופותיהם, אלא גם הכתבים שלהם, שהיו יצירת חייהם, ספו יחד אתם. כמו שאמרו חז"ל אצל רבי חנינא בן תרדיון "נשרף וספר תורה עמו", וכמו שאמר ר׳ יהודא בן בבא לתלמידיו: "בני רוצו, אמרו לו רבי ואתה מה תהא עליך, אמר להם הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין" (ע"ז ח'). הוא נהרג אבל תלמידיו נצלו. מה שאין כן בחורבן האחרון, שלצערנו נספו הרבנים ותלמידיהם ביחד עם חידושיהם…

החסרון הוא שאנו שוכחים את העובדא ששכחנו, וגדול מזה החסרון שזה לא מפריע את מנוחתנו… בזמננו, אין תובע ואין דורש, שום אדם אינו מתאונן על שכחת התורה, וכך נרדמים. "השמר לך ושמור נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" וגו' בפרשת ואתחנן. ואנו הרי ראינו הרבה מגדולינו שאינם יותר אתנו. ועד כמה גדול צריך להיות הפחד "פן תשכח".

(אפר קדושים, הרב אפרים ברמן, ברוקלין תשל"א)

ונודע לאחר שנות החורבן והשואה באירופה (ת"ש-תש"ה) נאבדו ונשרפו רובם של ספרי קודש בישראל, יחד עם לומדיהם ומקיימיהם יותר מששה מליון נפשות מאחינו בית ישראל הקדושים והטהורים החסידים הישרים והתמימים הי"ד, ככתוב בתורת משה איש האלקים הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו.

(הקדמת בן המחבר פירוש קול יהודה, אגרת רבן יוחנן בן זכאי עם ב' פרושים).

על דרכם האחרונה של זקני רבני ורשה / מתוך יומן גיטו ורשה

תמונת רבני ורשה

 

במסגרת מחקר להבאת פרטים ותורות מרבני וורשה – הגעתי לעדותו של ר' הלל זיידמן ז"ל בספרו "יומן גיטו ורשה". בעדות זו מסופר על ה"סלקציה" בגיטו ורשה ביום ג', יב באלול תש"ב, בו גורשו למותם רבים ובהם ד"ר מרדכי רוזנר, והרבנים הרב צבי יחזקאל מיכלזון, הרב נח רוגוז'ינסקי, הרב שלמה מרקר, הרב יעקב זאמצ'יק, הרב אליהו פטמן, הרב פנחס ווארשביאק, הרב ליב בידרמן עם רבים נוספים הי"ד.

המקור לאסור שחיטת בהמה ובתה ביום אחד / הרב בן ציון בלום הי"ד

תמונת הרב בן ציון בלום הי"ד

אותו ואת בנו:

בחידושי בכור שור חולין פ״ב הביא קושיית לבוש במתניתין שם שחטה ואת בתה וכו׳ סופג שמונים, הא בן כתיב ובת מנלן ע״ש.

ונלע״ד להרמב״ן בחומש פרשת תצא הביא בשם הרמב״ם בספר המורה דטעם איסור אותו ואת בנו ושילוח הקן, הוא משום רחמנות שנלמוד מזה לבלתי היות אכזרים. ואל תשיב עלי ממאמר החכמים האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ומפרש התם בגמ׳ מגילה (כ״ח) מפני שעשה מצותיו של הקב״ה רחמים והם אינן אלא גזירות, כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצוה אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקין בסברא השני שיהיה בכל המצות טעם וכו׳ ע״ש.

וכתב בחידושי חת״ס חולין דף ע״ט ע״א שזה תליא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון אי דרשינן טעמא דקרא או לא, דלרבי יהודה לית ליה כטעם הרמב״ם, אבל רבי שמעון דדריש טעמא דקרא ס״ל כטעם הרמב״ם ע״כ.

ועיין בספר תורת השלמים הלכות נדה סי׳ קפ״ג דלרבי מאיר, דקאמר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה כדי שתהא חביבה לבעלה כשעת כניסתה לחופה… ומבואר דרבי מאיר סבירא ליה כרבי שמעון דדרשינן טעמא דקרא. ואי דרשינן טעמא דקרא וודאי אין חילוק בין אותו ואת בנו לבתו דבתרווייהו שייך טעמא דרחמנות, ואם כן לרבי מאיר במתני׳ דחולין שם דמחייב בבתה וודאי דלא קשה, אלא אפי׳ לת״ק שם דמחייב נמי בבתה, וגם לדידן דקי״ל הכי ביורה דעה סי׳ ט״ז, מכל מקום הרי מבואר ברמב״ם פ״ד מפרה ה״ב דקי״ל דדרשינן טעמא דקרא, ועיין בלח״מ פ״ג מה׳ מלוה ה״א וב״י באהע״ז סי׳ ט״ז דהרמב״ם פסק כרבי שמעון בזה, ובתשובות חוות יאיר סי׳ קמ״ב כתב גם כן דרק להקל לא דרשינן טעמא דקרא אבל לחומרא דרשינן, אם כן שפיר קי״ל דגם באותה ואת בנה חייב ומיושב קושיית לבוש, ואתי שפיר:

 —

מוה"ר בן ציון בלום זצ"ל הי"ד, בן הגאון המפורסם ר' עמרם בלום בן ציון בלוםזצ"ל
מח"ס שו"ת בית שערים, היה אב"ד ק"ק סארוואש משנת תרס"ח מילא מקום אביו כאב"ד ק"ק בערעטיו-אויפאלו משנת תרפ"ט, מחבר שו"ת וחידושי שיבת ציון, ספר אות ציון (ניו יורק, תשס"ג) ועוד מכתבים מדברי תורתו בקבצי 'תל תלפיות'. רבי בן ציון נשא לאשה את מרת גולדה בתו של רבי ישראל זאב פאנעט מטעגלא. למד תורה אצל אביו ואצל הגאון בעל שבט סופר זצ״ל אבד״ק פרעסבורג. נסמך להוראה מרבו הנ״ל, וכן מהגאון בעל יד יצחק אבד״ק טאלטשווא זצ״ל ומהגאון מוה״ר משה צבי פוקס זצ״ל אבד״ק גראסווארדיין מח״ס שו״ת יד רמה. ניהל ישיבה מפוארת.

נפטר בגטו בודפסט, בגיל 64, ביום כ' טבת תש"ה, נקבר על תנאי במרתף, ואחר הפסח כאשר היתה מעט הרווחה בעיר, הובא לקבורות בבית העלמין בעיר שם. הרבנית מרת גולדה עם שלשה בניה שרדו והיגרו לניו יורק.

(מקורות: אתר תולדות, שערי ציון)

שלא ימנע עצמו מלימוד תורה בשל סכנת היצר / הרב משה וולף הי"ד בפתיחת הקדמת "נפש אדם"

ספר נפש האדם

אמר המר והנמהר הנבזה והשפל והמדוכה ראיתי להעיר אוזן הקורא. ולגלות מצפוני לבבי. מה ראיתי על ככה ואיזה סיבה הביאני לזה להיות נמנה בין מחברי חיבורים:

והנה ראשית כל אודיע. כי לא כל קבל די רוח יתירה בי ואני רוצה להתגדר ולהתפאר במלאכתי. ח"ו עשיתי זאת! כי מלבד שתלי״ת לא נכחד עצמי ממני. ויודע אני מך ערכי. ורוע מצבי. ונגעי לבבי. שאיני כדאי להיות מכונה אפילו בשם ״צורבא מרבנן״. ומה גם להיות נחשב בין הגדולים מחברי חיבורים. מלבד זה הלא ידוע ומפורסם, כי בעיתים הללו נהפוך הוא, כי מחברי חיבורים שבזמנינו, המה ללעג ולקלס. זולת הגאונים המפורסמים אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים:

זה ימים כבירים. אשר נבוכותי בזה. אחרי אשר בינותי בספרים. הן בספרי הפוסקים. והן בספרי המוסר. ומצאתי גם ראיתי. שכולם פה א׳ להם. שעיקר עסק התורה הוא לחדש חידושים. ולהעלותם על הכתב. למען יעמדו ימים רבים. להיות לו לזכרון. וגם להפיצם על פני תבל. לזכות את הרבים:

ידעתי גם ידעתי שכ״ז הוא דוקא בלימוד התורה לשמה. משא״כ להיפך ח״ו עוד מיגרע גרע. כידוע מאמר חכז״ל שנוח לו שנהפכה שלייתו על פניו. ומה מאוד הפליגו ספרי המוסר בעונש הלומד שלא לשמה. והנה נבוכותי בדעתי. אחרי שיודע אני בעצמי. שמדה זו של עסק התורה לשמה. לא בי הוא בעוה׳׳ר לא מינה ולא מקצתה. מה אעשה כי אולי יותר טוב הוא ללמוד לימוד הפשוט. בלי שום עיון כלל. בכדי שלא לחדש שום דבר. שלא לבוא לידי פניות וגאות ח״ו. אף שגם זה לא יועיל להיות מן הלומדים לשמה. עכ״פ לא יזיק שאהי׳ לומד שלא לשמה.  שבודאי שלימוד כזה לא יביאני לידי התפארות ולא ע״מ לקנתר. כי לא יהי׳ לי במה להתפאר ולא במה לקנתר:

השיבוני רעיוני שאין מהראוי להניח עיקר מצות לימוד התורה בשביל הסכנה שיש בה. דהא באמת בכל המצות ומע״ט יש סכנה ומלחמה גדולה עם היצה״ר. כמבואר בכל ספרי מוסר. ובראשם בחו״ה שער יחוד המעשה. וזה תכלית בריאת האדם ללחום כנגדו. ולבטוח בד' שיעזור לו. וכי יאמר האדם, מה לי לסכנה הזאת. מוטב שאשב בטל א״כ הוא גרע עוד מן הבהמה. ואפילו אם יפול ברשת היצר פעם ושתים. מ״מ אל ימנע עצמו מללחום כנגדו עוד . אולי יתגבר עליו פעם א׳. ויזכהו הש״י לעשות תשובה על העבר . ונמצא שמשגגות נעשו לו זכיות . וזה לדעתי פי׳ הכתוב בטח בד׳ ועשה טוב. דלכאורה אין קישור לדברים הללו. אולם לפי הנ״ל ניחא . דבא להשמיענו כנ׳׳ל. שלא ימנע האדם עצמו מעשיית המצות בשביל סכנת היצר רק יבטח בד׳ . ויעשה טוב. וכן לענין עסק התורה. מחוייב האדם ללמוד בכל כוחו. ולבטוח בד׳. ואף שרואה שאין לימודו עולה יפה. אל ימנע עצמו מן הרחמים. שאולי יזכהו הש"י שיזכה ללמוד גרגיר א׳ לאמתה של תורה. ועי״כ יהי׳ תיקון לכל לימודו וכן מ״כ בשו״ע הרב־ז״ל בהלכות ת׳׳ת וכבר ידוע פי׳ מרן הב״י ז״ל על משנת אבות ״ודלא מוסיף יסיף. ודלא יליף קטלא חייב״ דבא לאשמועינן שלא יאמר האדם. א״כ הוא גדול העונש של ״דלא מוסיף״ א"כ מה לי ולצרה הזאת. מוטב שלא אלמוד כלל. ולא אצטרך להיות מוסיף. על זה אמר ״ודלא יליף קטלא חייב״:

עפ״י הדברים האלה נ״ל לפרש השני מאמרים של הש״ס הסותרים זא״ז בענין לימוד התורה שלא לשמה. שבמס׳ פסחים ב׳: אמר רבא לעלם ילמוד אדם ואפי׳ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובמס׳ ברכות י״ז. אמר רבא, כל הלומד תורה שלא לשמת נוח לו שנהפכה שלייתו וכו'. וכבר הקשו בתוס׳ קושיא זו ותירצו דתרי גווני שלא לשמה יש. והגם כי דברי רבותינו בעלי התוס׳ כנים ואמתיים. עכ״ז. ע' פנים לתורה ורשות נתונה לתרץ גם באופן אחר. ונלפע׳׳ד ששני המאמרים הללו תלוים זה בזה. והוא כעין פי׳ הב״י על משנת ודלא מוסיף וכו' הנ׳׳ל . ושני המאמרים שבגמ׳ הנ״ל אינם חלוקים. רק שהא׳ אמר חומר האיסור של עסק התורה שלא לשמה. והיינו במי שיכול ללמוד לשמה ולומד במזיד שלא לשמה. ובא חבירו ואמר שאל יאמר האדם. א״כ איפוא גדול איסור הלומד שלא לשמה . מוטב שלא אלמוד כלל. ע״ז אמר. שלעולם ילמוד אדם ויכניס עצמו בסכנה זו. שאפילו אם ח"ו יפול פעם אחת בסכנה זו של לימוד שלא לשמה. מ״מ מתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה. ואין הכוונה ח״ו שעיקר כוונתו בלימודו יהי׳ שלא לשמה. וזהו החילוק בין שלא לשמה דהכא. לשלא לשמה דהתם. ששם הוא הפי׳ שתכלית כוונתו הוא ללמוד שלא לשמה ודו״ק. כנלפע״ד ועיין בספר סור מרע ועשה טוב . מ׳׳ש לענין סכנת לימוד הקבלה שלא ישגיח האדם ע״ז עיי״ש ויונעם לך. וא״כ כ״ש לענין לימוד נגלה:

והנה אחרי שנתיישבתי בדעתי כל הדברים הללו. סבותי אני את לבי לייאש מלימוד החילוקים ופלפולים של הבל עכ"פ. רק לטרוח א״ע ולעסוק בכל כוחי בדברי הש"ס והפוסקים הראשונים. להבין עומק דבריהם כפי יכולתי בעזה״ת וגם זה במה שנוגע לדינא ומה שנוטה אל קו האמת.

(נפש אדם)

הרב משה וולף בנו של הדומ"צ בויזניצא ר' פינחס, שקד על דלתות התורה מילדותו, היה מו"ץ ואב"ד בק"ק זאגרוש ואח"כ עבר למלא את מקום דודו-חמיו כדומ"ץ ואב"ד בבוכניה, בגליציה המערבית. נולד ב-1845 והאריך ימים עד קרוב לגיל מאה. חיבר את ספר "נפש אדם" ובו פלפולים וחידושי דינים על ספר חכמת אדם הלכות שחיטה וכיסוי הדם. מהקדמת הספר ניכרת הענווה הגדולה של המחבר הי"ד.

שימש בהוראה בצלילות הדעת עד סוף ימיו. מלבד גדלותו בתורה כפי שמשתקף בספר, היה גם ביתו פתוח לכל ובפרט בזמן השואה הנוראה עזר להרבה יהודים במסי״נ וטרח הרבה באופן אישי למרות גילו המופלג. בשנת תש"ב (או ת"ש) כאשר לקחו הנאצים ימ״ש את יהודי בוכניה להריגה רח״ל וגם הוא בתוכם, שאלו אחד מיהודי העיר אם לזאת האריך ימים שעתה יהרגוהו הגוים, וענה לו ״תראה שלא יהיה להם שליטה עלי״, וכך היה שנפל ארצה והשיב את נשמתו ליוצרו, והרשעים ימ״ש שאלו מי הוא הזקן, ואמרו להם שזה רב זקן. הרשו שיובילו אותו לקבורה והביאו אותו לקבר ישראל, ואחרי המלחמה הציבו מצבה על קברו בבוכניה.

נספו בשואה גם בנו הרה״ג המופלג ר' מרדכי וולף הי"ד זצ״ל דומ״ץ בק״ק בוכניה יע״א שהיה בקי נפלא, וחתנו של הרב משה וולף, הרה״ג ר' אריה בלייך הי"ד זצ״ל מו״ץ בק״ק קאטוביץ.

(מתוך רבנים שנספו בשואה, מאורי גליציה, ומתוך תולדותיו שהובאו בסוף ספרו)

הטעם לסמיכות תחילת פרשת ויקהל לסוף פרשת כי תשא/ הרב שלמה בריסק הי"ד, ספר האגדה, דרשות נפלאות

ספר האגדה

דוד המלך עליו השלום אמר בספר תהלים כי אקח מועד אני משרים אשפוט נמוגים הארץ וכל ישביה אנכי תכנתי עמודיה סלה. נ״ל לפרש, דזה יסובב על העת ההוה על מעמד ישראל, דהנה קול נשמע במחנה היהודים שהים הגלות סוער,  צוררי ישראל הרי הם הגלים השוטפים מפחידים ומבהילים את אחינו בני ישראל במדינות שונים שהמים הזדונים ח״ו יעלו למעלה ראש, וגם אומות העולם מתחכמים זה מול זה בחרב וחנית וכלי משחית עורכים לעמוד בקרב לאבד את מין האנושי, ובעין פקיחה נראה שמיום ליום נמונו הארץ וכל ישביה. ועל האדם החרד מוטל לחקור בעין שכלו על תהנהוני בני אדם הגרועות המזיקות לבעליהן, מה זה ועל מה זה בא פרצת האבדון בעולם, הלא השי״ת חפץ חסד הוא ורוצה רק בטובת והצלחת בריותיו ויהיב חי' ומזוני', ואיזהו הסיבה הגורמת שנות ימין עליון והשיב אחור ימינו.

אך את כל זה רמז לנו נעים זמירות ישראל בעצה וטעם במאמר הכתוב כי אקח מועד, י״ל בדרך צחות אם אקח לי סדר מועד ואטייל במס' הבאות כסדרן בסדר מועד אחפש ואמצא במאמרי חז"ל נופש לנפשי, אשר נכספה להכיר שורש הנגע מאין צמחה הספחת המכאבת את גוף האדם הכללי, כדי לדעת להבין ולהשכיל להמציא לתקן ולעשות מרקחת סם מרפא המוכשרת להעלות ארוכה לרפאות את המחלה הלזו ולגדר גדר הפרצה. ובדברי חז"ל אלו אנו משרים אשפוט, אוכל לשפוט באמת וישר סיבות ההעדר וחסרון השפעות טובות בעולם, כי כל העולם קים בשביל ישראל כי המה יסודי העולם וכל הדברים המתהווים בחלקי תבל הפעולות נעשות ע״י תנועות עם הסגולה, וכיון שהם בשפל המצב ובכל יום ויום פוחתים והולכים נמוגו גם כן הארץ וכל ישביה. ואם רגשי חדרי לבבך ממלאים ורעיוניך על משכנך סלקו, על מה עשה ד' ככה לארץ מה חרי האף הגדול, על מה אבדה הארץ, ידוע תדע שעל שלשה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים. ושלשה אלה נפלאו ממך, כי לא ידעת האיך להתנהג עמהם ולהתעסק בהם, האי לקדם האי לאחר, במה להרחיב ובמה לקצר, כי הבונה בית צריך ראשית כל לחזק העמודים אשר הבנין נשען עליהם, וישראל המה הבונים, כמ״ש אל תקרי בניך אלא בוניך, ואם איתן עמוד מושביך מפאת הצפוני ועמוד הדרומי לא יהי' בתוקפה כאשר ינעו אמות הסיפים לא יעמדו החומות. אנכי תכנתי עמודיה סלה אני חזקתי עמוד בנין העולם, ואף אם הבית המט לנפול, אקח בידי כלי האומנן שלי, הלא המה דברי חז"ל בסדר מועד, ואחזק העמודים כדי להציל בנינו של עולם.

וטרם שנתחיל לבאר כ״ז נקדים עוד ביאור במתני' ברכות דף ט״ו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. ויש לדייק הלא חז״ל שקלו דבריהם בפלס מאזנים, ולא אמרו שום דבר מיותר, כי לכל תיבה אות ונקודה קטנה יש לה צורך גדול להשמיענו למודים גדולים ונפלאים. ולכאורה, הלשון "לאזנו" נראה כמיותר, כיון דאמר ולא השמיע, ממילא ידעינן שלא השמיע לאזנו, כי זולת האוזן בלתי האפשרי לשמוע באבר אחר. וי״ל בהקדם מאה״כ בספר תהלים אטה למשל אזני אפתה בכינור חדתי וכו', וכתבו המפורשים דהאדם הוא עולם הקטן ודמות ותבנית העולם הגדול ימצא בו. וכמו שיש באדם הפרטי חלקים פרטיים אשר צריכים זה לזה ואי אפשר להם להיות זה בלא זה, ומצינו בגמ' כתובות דף ה' דהאזנים והאצבעות הם ב' אברי הגוף שנבראו האחד לצורך השני עי"ש, כן הוא בגוף הגדול, באדם הכללי, דהיינו כל מין האנושי וכל איש ואיש לפי מהותו וערכו יחשב לחלק קטן מהגוף הכללי, וכמ״ש הצדיקים המה הלב והראש וכו'. וצריך כל אדם לקיים מאמר הכתוב איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ואיש אשר חלק לו אלקים בבינה ותורתו לו למנה ועוסק באוריתא תדירה, יהיו ידיו אמונה לזכות את הרבים ולהמשיך לב בני אדם אל התורה הקדושה ולנטוע בקרבם אהבת התורה, שהוא אילת אהבים ויעלת חן, ואל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, כמו שנרמז בפסוק בראשי תבות אדם לעמל יולד – ללמוד על מנת ללמד. ויובן בזה המדרש, בשביל משה שנקרא ראשית נברא העולם, דכבר אמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, מפני שהוא רחוק מן השכר וקרוב להפסד, מפני שהוא עלול לחטא. אך המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ואם כן, הוא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד, ועל איש כזה נוכל לומר טוב לו שנברא משלא נברא, ואין להתחרט על ביאתו לעולם. וזה שרמזו במדרש בשביל משה, ר״ל שהעולם יתנהגו כהתנהגותו, ילכו באורחותיו, יפסעו בנתיבותיו, ידרכו במסילותיו, בשביל הכבושה שכבש להם משה רבנו עליו השלום,  שהקדיש כל עתותיו ורגעיו לטובת הכלל, והשתדל בכל כחו לזכות הרבים, אשר לתכלית זה נברא העולם. ועל זה אמר ותרא אותו כי טוב, שטוב לו שנברא, כיון שנראה בו סימני טהרה הללו וניכר בו שיהי' מושיען של ישראל והציר הנאמן לשולחיו. ובעבור מדתו ומעלתו הלזו זכה האדם הגדול בענקים להיות נעלה ומרומם ומבחר היצורים

והתורה הקדושה רמזה לנו ג״כ שמה ראה על ככה ומה הגיע אליו שזכה לקרן עור פניו,  בסמיכות סוף פ' כי תשא ותחילת פ' ויקהל. כי קרן עור פניו – ויקהל משה,  דרש״י ז"ל פי' בקהלת, משום הכי  הי' נקרא קהלת ע״ש שקיהל חכמות הרבה, ויש אומרים שהי' אמר כל דבריו בהקהל. רצונו לומר, דהי״א מוסיפין על הקודש, דהאדם הרוצה לעשות רצון קונו ולהקדש עצמו לשמים, לא יצא עוד ידי חובתו אם הוא אדם השלם לעצמו, רק צריך גם להטיב לאחרים, כמו שאמר הכתוב לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי,אפילו מקבץ ומאסף תורה הרבה וממלא כריסו בש״ס ופוסקים עליו מוטל גם לקיים סיפא דקרא, בשרתי צדק בקהל רב. והשם קהלת הוא תואר נכבד אשר יאתה לשלמה המלך ע״ה, שהוא בחור כארזים ונתעלה על גפי מרומים והשלים עצמו במדותיו ומעלותיו הנשגבים יותר מן שאר בני אדם, ווחוץ כל עניניו ופרטי עסקיו הנפלאים, הי' מעלתו העלית על כלנה והשלמה מיוחדת הי' לו במדה טובה זו שהקהיל אנשים להורותם דרך ד' לעשות משפט וצדקה ולהרחיקם מהבלי עוה״ז, ונקרא קהלת שהקהיל בני אדם ללמדם דרך החיים. ומשה רבנו עליו השלום הי' הראש והראשון שקבל תורה ומסרה ליהושע, ונהג בה טובת עין לזכות את הרבים, ועל כן זכה לקרן עור פניו, ורמז לנו התורה הקדושה בסמיכות קרן עור פניו ויקהל, שזכה לזה על שהקהיל קהלות ללמדם תורה. וכיון שהוא הי' המתחיל ללכת בשביל הזה, נקראת על שמו, שבילו של משה, ובזה נא״ה בראשית ״בשביל״ משה שנקרא ראשית נברא העולם, אם בן אדם ילך בשביל הזה לקיים את אשר מוטל עליו, כי זה תכלית המקווה שישתדל יתעצם ויתחזק לפעול פעולות טובות לטובת הכלל לזכות את הרבים, אז נברא העולם, בדין הוא שנברא וטוב לו שנברא ונאה ויאה לו שנברא…

הנשמע מכל זה דהחיוב מוטל על כל בר נש לקחת מוסר השכל מעצמו, ומבשרו יחזה האיך ובאיזה אופן יעבוד אלקיו, כמ״ש ומבשרי אחזה אלקי. וכמו שב' חלקי הגוף הפרטי, האזנים והאצבעות, נבראו כל אחד לטובת חבירו, כך יפעל האדם פעולות לטובת כל מין האנושי, וזהו שאמר הכתוב אטה למשל אזני, רצונו לומר, שמאזני אקח לי משל, אפתח בכינור חדתי, כמו שבלתי האפשרי לנגן בכינור זולת הידים, והידים אין להם מזה שום הנאה רק יערב לאזנים, כן יעשה כל איש דברים טובים אעפ״י שלפי דמיונו אין לו שום תועלת ממנו, רק לאחרים. וממילא יובן ראש דברינו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, שלא לקח משל וראי׳ מאזנו לזכות חבירו, ולא קרא ק״ש רק לעצמו, לא יצא ידי חובתו.

(ספר האגדה, הרב שלמה בריסק הי"ד)

1 46 47 48 49 50 54