קטגוריה: תפקידם של תלמידי החכמים

גרסינן בברכות (כח) תני עדויות בו ביום נשנית, ביום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. המסכתא החשובה הזאת עדויות שבנכסים שנשנת ונסדרה עוד קודם רבינו הקדוש, הכניסה רבינו הקדוש למסכת נזיקין, אפשר משום דמסכת זו נתייסדה על ידי המחלוקת הקשה דרבן גמליאל הנשיא עם רבי יהושע ורובה ככולה ממחלוקת על דבר הכתוב "כי ינצו אנשים".

בא וראה האיך גדול כוח המחלוקת, הגם בלימוד יפה המחלוקת דבדברי תורה צריך שישאו ויתנו בדבר ויחלקו בסברא לשם שמים להוציא הדבר לאמיתו, אבל זה כי אם ביתפשרו אחר כך ונעשו אוהבים זה לזה, כמאמר חז"ל "את והב בסופה" (ברכות), אבל כשהם עומדים במחלוקתו, קשה הוא אפילו בדברי תורה.

וזה דבר שרבים וגם שלימים תמהים ושואלים האיך בא המחלוקת בתלמוד, הלא כל הדברים שנשנה כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהם, כולן נאמרו בסיני (ת"כ במדבר). וזה שהובא ברמב"ם (בהקדמה למסכתות זרעים) למשל מצוה סוכה, בתורה כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" הודע מיד הפירוש בעל פה שהסוכה חובה על זכרים ולא על נקבות ושלא יהא הסוכה אלא בצמח מארץ ולא מסככה בצמר ולא בכלים, וכך כל המצוה בכתב והפירוש בעל פה. וכך נשנו הקבלה משה קבל תורה מסיני עם פירושיה ולמדה עם אהרן ואלעזר ואיתמר וזקנים ועם ההמון, וכל אחד היה שומע התורה עם פירושיה ארבע פעמים (עירובין נד) "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש" הקהיל את העם ואמר הגיע זמן מותי, מי ששכח הלכה או שנסתפקה עליו שאלה יבוא ויפרוש, ולקחו מפיו באר הלכות ולמדו הפירושים מראש חודש שבט עד ז' אדר ואז כתב התורה ואחר כך נמסרה הקבלה ליהושע וכו' (בפנים ב:) ואף על פי שכל העם היו יודעין ולומדין התורה עם פירושיה וגם הם היו יודעין הקבלה אבל הוא רבן עליהם. כך בכל דור ודור הנביא או מאנשי הכנסת הגדולה עד תנאים מי שהיה רבן של ישראל על שמו נקרא שהוא קבל הקבלה. ולפי זה תמיהים ושואלין מהאיך נלקח המחלוקת בקבלה. הרבה אומרים ששובש ושכחה נפל בקבלה, והרבה דברים ששכחם דבזה נפל מחלוקת, זה אומר דכך היה הקבלה וזה אומר דכך היה הקבלה, וגם הם אומרים שהכל מסיני אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להתחדש (מגילה י"ט) ומסירות התלאות שכחם, לשיטתם בששנים חולקין בדין אחד, האיך היה הקבלה מפי משה חולקין, ואחד אומר אמת והשני בוודאי שקר הוא. נמצא דפוגם באנשים אשר עליהן נסמכו הקבלה, וזה שהובא ברמב"ם (בהקדמתו לזרעים) דעל כל פירוש הקבלה אין מחלוקת בשום פנים, למשל התורה צוה לקחת פרי עץ הדר, הפירוש הזה מיד שנה אתרוג. וכן אין מחלוקת על "עין תחת עין", "וקצותה את כפה" שהוא ממון, ועל כל פירוש הקבלה חכמים טרחו למצוא זה בכתב למען יקנה להלכות המקובלת מקום בתורה שבכתב. ויש גם דברים שלא נרמז כלל בכתב וגם מסיני הוא, כמו שיעורין גוד ולבוד ודופן עקומה הלכה למשה מסיני, כיון שאינו נרמז בקרא הוא סתם הלכה למשה מסיני. אבל באמת הוא כל פירוש הקבלה מסיני והמחלוקת היה כי אם באיזה תיבה נרמז זה בקרא, אבל על פירוש הקבלה אין מחלוקת בשום פנים.עוד שם מי שיחשוב שהדיינין (צ"ל: שהדינין) שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה וחושבים שנפלה המחלוקת מדרך הטעות ההלכה, או מפני שאחד מהם קיבל קבלה אמת והשני טעה בקבלתו או שכח או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע, ויבא ראיה על זה "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל (סנהדרין בפנים ט), זה הדבר מגונה מאד והוא דברי מי שאין לו שכל, אין בידו עקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות וכל זה שוא יבטל. עד כאן.

אבל זה צריכין אנו לידע כמו שהי ספיקות במשה בדינין בחייו, כמו בבנות צלפחד ובמקושש ומיד היה נמלך בד', כך נולדה ספיקות בדינים אחר פטירת משה רבינו עליו השלום, וכן נתחדשו דינים חדשות שאין זמן שלא היה בו התבוננת וידוש עניינים. וזה דאמרינן בגמרא תמורה (בפנים ב) כשמת משה רבינו נולד הרבה ספיקות, ועל זה נמסרו בקבלה י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, וזה כוונת הגמרא (מגילה יט) מה שסופרין עתידין להתחדש מסיני הוא דאם נדרש בי"ג מידות מונחים הם בתורה עצמה, ובי"ג מידות יש שלא נפלה מחלוקת כדאיתא (ביבמות עו) אם לדין יש תשובה שכל אחד היה לו אז זכות לדון בי"ג מידות לפי שכלו, וגם יש מחלוקת בדבר שהיוצא מסברא מר אסתבר סברא זו ונתחזקה לדעתו ומר לא איסתבר. גם יש מחלוקת בגזירות שתקנו בכל דור ודור על דרך הכתוב "ושמרתם את משמרתי", ןהפירוש הקבלה (צ"ל: בקבלה) (יבמות כא) עשו משמרת למשמרתי, לפעמים תפל בה מחלוקת, רבי פלוני גזר והשני לא גזר.

נמצא דמחלוקת יש כי אם בספיקות שנפלו בדינים או בדברים שנתחדשו אחר פטירת משה ולא שמעו כלל מזה, אבל כדי שלא יהא תורה כשתי תורות חס ושלום, אמרה תורה "כי יפלא ממך דבר" וגו', בדברים שנתחדשו ונפלו מחלוקת, "וקמת ועלית" אל הבית דין הגדול, נמנו ורבו ואחרי רבים להטות ואין בית דין אחר כך יכולין לבטלן (בפנים ז:) והיו לומדין זה איש מפי איש בקבלה ככל הקבלות מסיני, ועד שמאי והלל לא היו שום מחלוקת כי אם בסמיכה, שאז, חס ושלום, נתפזרו חכמי דור בגזירות אנטיוכס ולא היו באפשרות להתאמץ ולהעמיד על המנין, ונשארו מני אז סמוכה במחלוקת, ובימי שמאי והלל מתחלת המחלוקת כי אם בג' דברים המתחלה בזו מסכתא, ואמרו חז"ל כשרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן את רביהן (בפנים ט) וסברת כל אחד היה לפי שכלו ולא היו רוצים לעמוד במנין דבית הלל היו רבים ובית שמאי היו חריפין ותקיפין (יבמות יד) ונשארו במחלוקתן, אבל זה דבר ברור שכל המחלוקת הייתה כי אם בדברים שלא שמעו כלל מפי משה, וגמרא תמורה ששכחו ג' אלפים הלכות נשכחו מכולם, וכאלו לא נשמעו כלל חוץ מה' חטאות שמתות שיודעים שקבלה הוא מסיני, והיה להם ספק בחטאת שמתות בעליה, אם ירעו או ימותו, וספיקא דאורייתא לחומרא ואין שום חולק עליו (תמורה שם).

ובזה יפרש הב' משניות ראשונה ואחרון שבאחרונה ממסכת זו האיך ובמה חולקין ואידך זיל גמור.

ובזה יפרש הג' משניות ראשונה ואחרון שבאחרונה ממסכת זו האיך ובמה חולקין, ואידך זיל גמור.

במשנה א' שמאי אומר דיין שעתן. דכך הוא מהתורה ואיני רוצה לגזור, והלל גוזר מפקודה לפקודה, וחכמים גם הם גוזרים אבל במידה קטנה. נמצא דחולקין בגזירה.

במשנה ב' שמאי אומר מקב חלה וכו', מהתורה חלה אין לה שיעור כמה צריך ליתן בתורת נתינה חטה אחת פוטר. וחכמים נותנים שיעור, בעל הבית אחד מכ"ד ונחתום אחד ממ"ח, ואין שום חולק עליו (חלה פרק ו' משנה ה') דסתם משנה הוא והוא מה שהסכימו עליו דעת רבים והשתווה עיונם בו ולא נפלה בו מחלוקת, או שיקבלוה רבים מפי רבים עד משה רבינו (כך בהקדמה לרמב"ם שזה הוא כל סתם משנה). אבל מכתה חייב בחלה מהתורה אין שיעור וגם לא היה להם שום שמועה ובזה נחלקו, בתורה כתיב "תתנו" והפירוש מפי השמועה למדו שצריך שיהיה כדי נתינה (כך במפרשים). שמאי סבר מקב חלה, משום דאחד מכ"ד שהוא חייב לפי קבלה יהיה אז ביצה, דקב כ"ד ביצים והוא כדי נתינה. והלל סבר מקביים, לפי שהוא משער לפי מידת נחתום שהוא אחד ממ"ח, ואז הוא ביצה, דאם קב יהא חייב בחלה נמצא דנחתום שהוא אחד ממ"ח אינו מקיים מצוות נתינה. וגם מצא כל אחד רמז בתורה לפי סברתו. הלל סבר "עריסותיכם" דכל אחד משמע, ושמאי סבר דכל ישראל (והשני פירושים ר"ת וראב"ד, אחד הוא). נמצא דחולקין בסברא.

במשנה ג' הלל אומר מלא הין, מהתורה מקווה אפילו כולו שאובן כשר, רק בכלי אסור, ורבנן גזרו בשאובן אטו כלי. וכמה מים שאובן פסלו, בזה נחלקו, הלל אומר הין שהוא מידה היותר גדולה, ושמאי אומר ט' קבין, מדחשיבי להשתטף בהן כל גופו (ראב"ד), נמצא דחולקין דכמה גוזרין, אבל כיוון שבאו שני גרדיים והעידו משום שמעיה ואבטליון שהם שונים ג' לוגין פוסלין, מסתמא כך הכריעו חכמים בזמן הקודם ואין לחלוק עליו, וקיימו חכמים א דבריהן.

ואם תקשה האיך היה זאת שהם, שמאי והלל, שלקחו כל הקבלה מפי שמעיה ואבטליון, ולא עוד שהלל דייקא דווקא בזו הלכה ואמר בלשון רבו, כשבאו גרדיים קיימו חכמים את דבריהם, מאי חזית דסמכת אהאי יותר מהאי. אלא האמת יורה דרכו כמו שאמרנו לעיל דקבלה פירוש התורה וההלכות ששמע מפי משה עצמו זאת היו לומדין מפי שמעיה ואבטליון והיה בקי בהן ושגורה בהם כשלחן ערוך וסכין מוכן ואין שום טעות ושכחה שייך בהן חס ושלום, שעליהן אנו סומכין הקבלה ועל דברי קבלתן אנו נסמכין, כמו על תורה שבכתב, אלא בדינים שנתחדשו בכל עת בבית המדרש, שאין בית המדרש בלא חידוש, ובעת שהיו לומדין בבית המדרש עניין מקווה כמה פוסלין בשאובן שמאי והלל לא היו שם, כמו בבני בתירא (בפסחים). וזהו דתני בתוספתא (בפנים ה:) לומר לך שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, מפני שהם לא היו שם והגרדיים היו שם, והיו שומעין הדין הזה והיה מקבלין עדותו. וזה דהלל דייקא לומד בלשון רבו, נראה לי דלא הלכה זו קאי, דהלכה זו לא שמע כלל, אלא סתם בכל מקום דשמעיה ואבטליון היו רוצים לומר י"ב לוגין היו, אומרים "הין", דהוא לשון תורה, וזה דחייב לומר בלשון רבו, כפירוש ראשון מרש"י, או כפירוש שני מרש"י דרבו הוא משה רבינו, דהוא לשון תורה, ואז בוודאי לא קאי על הלכה, כי אם על תיבת "הין". כן נראה לי פירוש משנה זו, ואזלי כל תמיהות.

ובזה ניחא אמאי רבי דחזר ושנה משניות דעדויות כל אחד על מקומה, משנה ב' במסכת חלה ומשנה ג' במסכת מקוואות, סתם שם (בחלה פרק ו' משנה ו' ובמקוואות פרק ב' משנה ד') אליבא דהילכתא ולא הביא כלל הפלוגתות דשמאי והלל, ומשנה ראשונה דנדה הוא במסכת נדה כמו שהוא בעדויות עם פלוגתייהו? משום דמסכת נדה שמאי אומר דיין שעתן, זה דברי תורה, והלל וחכמים גזרו משום זה, לא היה יכול רבי להעלם את זה. אבל משנה דחלה ומקווה פלוגתייהו אינו אלא מדברי סופרים, משום זה סתם רבי אליבא דהילכתא. וגם ניחא אמאי בעדויות נשנה נדה בראשונה ואחריו חלה ואחריו מקוואות שלא כסדר המשניות, משום דנדה שמאי אומר וכו' דבר תורה הוא תני לה ברישא, ואחריו חלה דעיקר הדין הוא דבר תורה אלא פלוגתייהו בשיעור שהוא מדברי סופרים, ואחריו מקווה עיקר הדין דשאובן פסלו גם הוא מדברי סופרים. ומשנה אחרונה ממסכת זו, "אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני", משנה זו לכאורה קשה אם הוא אומר שקבלה הוא מסיני, האיך בא התנאים לחלק עליו. משום זה בא הרמב"ם בפירוש וזה לשונו: לא נשמע ממשה רבינו עליו השלום זה הלשון, אבל שמע ממנו זה העניין ונפלה המחלוקת בדעות שיסד מה הם. עיין שם.

יהא רעווא מקדם אבוהון דבשמיא שאקיים בנו המשנה האחרונה שאליהו יבא ולא יהא עוד מחלוקת בישראל ולא על ישראל בזכות לומדי התורה שטרחו ויגעו להשוות המחלוקת ולעשות רצון קונם, ובפרט בתקופה זו שרבו קטרגים ושונאים ישראלים בארץ ישראל ובכל ארצות, והתורה מונחת בקרן זווית וגם לומדי התורה והמחברים אין דורש ואין מבקש להם. תלמיד חכם יש לו ביזיונות עוד הרבה טענות יש להם על לא הדבר. אין להם לא כבוד ולא ממון וכל מעשיהם לשם שמים הוא, למען לא ניגע לריק ולא נרד לבהלה.

ואדוני אבי מורי שליט"א שטרדת הפרנסה ובניו ובנותיו להשיאו עליו ועל צווארו מעודו עד היום הזה, ומעולם לא פסיק פומיא מגורסא, ועשה לילות כימים, ביום אכלנו חורב בפרנסה ותורה בלילה, ותדר שנתו מעיניו עם הויוה דאביי ורבא, לעטר ולקשט את המשניות שחסרו רבינא ורב אשי, יגע והשלים ואיזן וחוקר ותיקן מה שתיקן ב"אמונת זרעים" שיצא כבר שם בעולם, ועתה גם ב"עדיות בחירתא". יתן ד' שם הוא יזכה למדרגה זו וימלא ד' רצונו כשיגיע זמנו פני שכינא לראותו, אזי רבינא ורב אשי נפקו ללוותו, על פי מאמר הגמרא (בבא קמא קי"א, בבא מציעא ס"ב) אמר רבא כי שכיבנא רב אושעיא נפיק ללוותי דמתרצתא מתניתין כוותיה, כך ראיתי בצוואה שלו בכתב ידו של אבי מורה שזה הוא כל מגמתו, שהתנאים ואמוראים נפקי שם לקבלותו. ואני אקווה לד' שיהא בתוכינו, עד שיבוא אליהו עם משיח צדקנו, לראות ביחד בנחמת ציון עירנו, שיהא במהרה בימינו.

יוסף בן המחבר

(מסכת עדיות בחירתא, מבוא מבן המחבר)

---

ר' יוסף מנדלסון הי"ד נולד בסביבות שנת 1896 לאביו, הרב יהודה ליב מנדלסון, ולאימו, לאה ב"ר משה דרשר. הרב יוסף עסק במסחר. הוא נשא לאשה את מרת שרה בת אהרן וחווה גולדוואסר..

בהיותו בן שבע עשרה יצא לאור חיבורו של ר' יוסף, "עיני יוסף", יחד עם של ספרו של אביו, "אמונת זרעים" ור' יוסף גם הוסיף הקדמה לספרו של אביו, בה כתב:

בן יכבד אב

אמר הצעיר יוסף בן שבע עשרה שנה. זה עברו אלף תמ"ג שנים מחתימת התלמוד (לפי ספר צמח דוד). עשות ספרים הרבה אין קץ ראיתי. אבל גמרא על סדר זרעים עדין לא ראתה. ברוך ד' אשר זכיתי לראות מה שקיוויתי. כי בתחילה כאשר אבי מורי שיחיה טרח וכתב ולקט ואסף הסדר ההוא ביגיעה רבה, אף על פי שטרוד בטרדת הזמן הלא הוא טרדת עול הפרנסה, אף על פי כן לא נתן שינה לעיניו כמה לילות בשבוע, כמאמר חכמינו ז"ל לא איברא לילה אלא לגירסא, כדי לעשות עטרת זהב למשניות סדר זרעים. אבל אף על פי כן לא היה בדעתו להדפיסו מפני טעם הכמוס. אבל כאשר החילותי לבקש מאבי מורי שיחיה שראוי הוא לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, מפני שהוא תחילת שאלת דינו של אדם על דברי תורה, ובפרט מסדר אמונה ששואלין נם כן בתחילת דינו של אדם, נשאת ונתת באמונה, ושניהם צדקו יחדיו (כדאיתא בהקדמת אבי מורי עיין שם) הן הן אמונה והן הן דברי תורה, ותרווייהו איתנייהו בהו. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, בידו ממש, ואחרי שנתעוררת לזאת ולאו כל אדם זוכה, ובוודאי לכך נוצרת. אז אמר לי אבא יקירי איזל ואמליך בגדולי ארץ. והראיתי זאת לפני גאוני ארץ והסכימו בלב שלם, יגדיל תורה ויאדיר, אז אמרתי וזאת ליהודה ויאמר שמע ד' קול יהודה. יהודה אתה יודוך. ומקום עשו לך להתגדר בו, מצוה שבא לידך אל תחמיצנה, חזק חזק ונתחזק תורה צריכה חיזוק. ומיד אבי מורי חגר מתניו ועשה לילות כימים, ועשה מהדורא בתרא ללקוט אוכל מתוך אוכל, מתוק ממתוק, עד שידו מגעת, בעמל גדול בי"ג נפה, לחבר את האוהל להיות אחד, גמרא וברייתות ומכילתא וספרא וספרי וכו' מחכמי תלמוד, ובצידיהם מרבותינו חז"ל אצל כל משנה ומשנה כפי שנראה בעזרת ד' יתברך. ועשה למשניות זרעים זר זהב. ובפרט למסכת אמונה כדאיתא במדרש כל מה שישראל אוכלין בעולם הזה אינו אלא בשביל אמונה. איש אמונות רב ברכות. בזכות אמונה רב ברכות. ואמונתך בלילות, בלילה ודאי בעולם הזה בגלות אין לנו קיום רק בשביל אמונה. בזכות אמונה ותלמוד תורה אנו נגאלין. ולזו הכונה רמזו חכמינו ז"ל אמונה זו סדר זרעים. ושמו נא לו, כמו שהובא בספרים, כמו זרע שנשרש בארץ, שבתחילה נרקב ונפסד בארץ ואין לו שום שווי ונמאס מאוד. אבל אף על פי כן אחר כך יציץ ציץ ופרח וממנו חיות לכל העולם. כן ישראל בגלות המר לעג וקלם בגוים שכל רואי ילעיגו עליהם איה נא אלהיהם? ובכל זאת שמך לא שכחנו, מאמינים בני מאמינים ומצפים לישועה שיהיה בעגלא. הזורעים בדמעה ומאמינים שיהא ברנה יקצורו. כאותיות זרעים ממש מרומז תיבת זימרה בהיפך אתוון (ע' מתחלף בה' באותיות אחה"ע). צדיק כתמר יפרח וכו'. וזה יסוד הישראלי את א-להים ירא וכו' כי זה כל אדם. כל עולם לא נברא אלא בשביל זה (כעין זה איתא בהקדמת אבי מורי). ואשתומם כשעה חדא על שם אמונת זרעים, וראיתי כי כוון לדבר אמת על פי גמטריאות חושבנא אמונת זרעים תתכ"ד, כחושבנא יהודא לייב בר אהרן מאיר ל"ז שנה היום אבי מורי. ושמו גרים (כדאיתא בברכות). ומכוון לדבר אמת על פי שהובא בתנא דבי אליהו דהתחיל בתיבת "ויגרש" כחושבנא תנא דבי אליהו, ומדרש תדשא התחיל תיבת "תדשא" בגימטריא זה רבי פינחס בן יאיר. ואביט עוד אל המראה וראיתי כי שנה זאת תרע"ג מכוון בגימטריא כחושבנא דגמרא למשנה. ואחרי שראיתי שכולם מתאימות, שמא גרים וזמנא גרים, אז אמרתי הנך מה יפית ומה נעמת, ובוודאי מן שמיא גם כן קא מסכים על זה. ובזכות תנאים אמוראים ורבותינו ז"ל ימליצו עלנו ועל כל מאן דעסקין באורייתא בכל אתר ואתר בחיי אריכי ומזוני רוויחי ויצמח פורקנא בעגלא ובזמן קריב אמן ואמן.

ר' יוסף הוסיף מבוא גם לספרו השני של אביו, שיצא לאור בשנת תרפ"ט "מסכת עדויות בחירתא", ודבריו במבוא זה הובאו כאן למעלה.

ר'  יוסף נספה בגיטו ורשה בשנת 1942. כן נספו רעייתו שרה וילדיהם: יעקב, רחל ומשה, וכן הוריו, דודיו ורבים מקרוביו. בתו חווה הוברחה לברית המועצות בתחילת המלחמה ושרדה.

אחותו, מרת פייגא בלומא אשת ר' שמואל קליקשטיין נפטרה בשנת תשי"ח (1958).

דפי עד להנצחת המשפחה נכתבו בידי דודו של ר' יוסף, ישראל דוד פולר, ועל ידי בתו של ר' יוסף, חווה טון מרמת גן..

"נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". התורה הקדושה מלמדת לנו דעת שמי שירצה לזכך ולטהר את עצמו מכל פגם צריך ליסע אל הצדיק הדור שיאר עיניו ולבו בדרך חיים, כי בלא צדיק הדור אפילו יעשה כל מה שיעשה בעבודת ה' יתברך אי אפשר להיות בבהירות הראוי עד שהצדיק אמתי יופיע עליו נהרה מאור העליון ולהסיר ממנו המסכים המבדילים [ונמצא כתוב על הקדוש והטהור הרבי ר' חייקא מאמדור זי"ע [בעל ספר הקדוש חיים וחסד] שלמה אלף לילות כל הלילה והתענה כמה פעמים משבת לשבת אף על פי כן עיקר תיקונו היה על ידי שבא לרבינו הקדוש ממעזריטש הנ"ל זצ"ל, וכן אמר הקדוש ממעזריטש הנ"ל על הקדוש והטהור הרבי ר' שמעלקי זי"ע ואחיו בעל ספר הפלאה זי"ע בעת שבאו לפניו פעם ראשון שהמה ארגז מלא נרות ולא חסר להם רק אור והקודש הופע עליהם נהרה מנהירו עילאה עד שהגיעו למדרגה גדולה זי"ע]. אמנם תדע שלזה צריך צדיק גדול וקדוש אשר אין לו שום פגם ובאם הצדיק עדיין לא תיקן מדרגותיו כראוי אז חס ושלום נמשך פגם גדול לצדיק מזה. וכמו שכתוב בספרים על מאמרם ז"ל הזהרו מזבובים של בעלי ראתן… על כן מכריז רבי יוחנן הזהרו מהם, כי לזה צריכין צדיק הדור דוקא, על כן סיים הגמרא רבי יהושע בן לוי איכרך בהו, כי רבי יהושע בן לוי היה בחינת צדיק הדור והיה יכול לתקנם ולהופיע עליהם נהרה. וצריכים לבקש על זה מבעל הרחמים שיזכה לבוא לצדיק האמת (א), והבא לטהר מסייעין לו אם כל מגמתו הוא לבוא לדרך האמתי שיזכה לעבוד לה' יתברך בכל לב ונפש.

(ב) [ושמעתי שזקני הקדוש הרבי רבי ירחמיאל זצ"ל אמר על זה שכאשר נוסע אחד לאיזה צדיק וכל מגמתו וכוונתו הוא למען ללמוד ממנו דרך לעבודת ה' יתברך אזי מן השמים מאירין לו עיניו לילך בדרך אמת. ואף שהצדיק איננו צדיק הדור נותנין לו כל משאלות לבבו ומשיג כל המדריגות כאלו היה נוסע אל צדיק הדור. אך אם הצדיק איננו צדיק אמתי מאירין לאותו האיש עיניו לאמר "לך  מכאן, כי אין לך בכאן מה לעשות". וכל זה אם כוונתו אמתיות בלי שום פניה, אבל בלאו הכי יוכל לרמאות את עצמו כל ימיו ויהיה חסיד ומאומה לא יהיה בידו וצריך להיות על זה משכיל ונבון ואחר כוונת הלב הן הן הדברים].

"והנה לא הפך הנגע את עינו". בכתבי הקדוש האר"י זצ"ל פירש בזה על פי הידוע שאין למעלה מעונג ולא למטה מנגע, והנפקא מינא בין נגע לעונג הוא בסדר האותיות, כי "ענג" הע' קודם לנ"ג, ו"נגע" הע' בסופו. וכשיש לאדם נגע רחמנא ליצלן הוא צריך להפך הע' שבסופו לתחילתו ויהיה אותיות "ענג". על כן כשרואה הכהן שהוא צדיק הדור המרפא את בית ישראל ברפואת הנפש ומכבש את כתמם מהעוונות אשר פגמו ש"לא הפף הנגע את עינו", רצה לומר הע', העצה לזה "באש תשרפנו", בהתלהבות המצוה, כי על ידי שמחמם את עצמו בעשיית המצווה הוא מכרית את הקליפות כידוע.

(אילנא דחיי, עמו' 59-62).

(א) וזה לשון הקדוש והטהור מורנו הרב רבי צבי מזדיטשוב זצ"ל בסור מרע ועשה טוב. עוד בעניין 'נשאת ונתת באמונה', שלא תהיה אחי פתי יאמין לכל דבר אפילו לרב מובהק ומפורסם, אפילו יהיה דומה הרב למלאך ד' צבאות לא תאמין לשום עובדה ומעשה לנהוג אחריו שום דקדוק מעשה, עד שתדקדק בעצמך בכל תנועה אשר ראית ותהיה נושא ונותן בדבר מאיזה טעם ושורש עשה הרב תנועתו ומעשה זה, הגם שהתנועה ועבודת רבך הוטב בעיניך ויש לך הנאה ממנה, כי מחמת אהבת רבך יש לתנועה חן בעיניך. וגם על זה אמר בספר נו"א שהדבר כמין פסל חס ושלום לעשות תנועות דוגמת תנועות רבך. וזה מפורסם לחסדים ואנשי מעשה. אבל אם אתה נושא ונותן ותראה שהתנועה יש לה טעם מן התורה, אזי תשכיל ואז תעשה, כמו שכתוב 'למען תשכילו את כל אשר תעשון'. ובפרט אם ראית אצלו דבר שלא כדרך התורה, כגון אם מאחר זמן תפלה ומשנה הזמן שקבעו חכמים לכל דבר שבעולם לכל המעשה אפילו זמן סעודת תלמידי חכמים, הגם שהרב הוא צדיק ומפורסם לא תעבור אתה על דברי חכמים חס ושלום אפילו על תנועה אחת. והרב הצדיק שעושה אפשר בהוראת שעה שאפשר לפי מזג גופו וכוחו הוא עושה על פי משקל בריאותו. וצריך אתה ללון לכף זכות. אבל אתה לא תעשה כמעשהו נגד התורה עד שתישא ותיתן עמו על מה ולמה הוא עושה כן. וכאשר יורה לך טעם על פי התורה, ויסבור לך הדבר, ויכנסו דבר באוזניך אחר שתחקור בעניין אז תאמין בו. זולת זה לא תאמין אפילו יאמר לך שקיבל מאליהו, אל תאמין ולא תשמע לו. וכבר אמרו חז"ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין וכו' אין שומעין לו, ואפילו נגד תקנת חכמים בלבד לא תשמע לו (והרחק מממנו כמטחוי קשת). תודה לא-ל יתברך שמו בעלי גלויי אליהו האמיתיים, כמו בעלי הזוהר הקדוש, והרמב"ן וחבריו, והאר"י הקדוש ז"ל ותלמידיו, והבעש"ט הקדוש ותלמידיו הקדושים זי"ע לא אמרו לנו דבר אחד נגד דברי הגמרא בתלמוד אפילו כל-שהוא. לכן אחי הזהר בזה. וזה הוא תכלית נושא ונותן באמונה, ובזה שלום לך וכו', ומדברים אלו קל וחומר שלא תאמין לרב אשר אינו מוסמך מרב מובהק, רב מרב עד רב שקבל מאליהו ומוסמך מחכמי הדור רובם ככולם צדיקים גדולי הדור, לו תאמין. וזולתו, הגם אמור יאמר לך הרב נביאות ורוח הקודש, לא תאמין, כי מי יודע איזה רוח הוא, כמו שנביא להבא מן שער הקדושה למוהרח"ו זצ"ל זי"ע.

ומורי זצ"ל אמר: המאמין לכל אדם, אף שאינו מוסמך (ואף אם רואה אותו שהולך באיזה דבר מדרך התורה הקדושה), אינו מאמין כלל, והוא קרוב לעבודה זרה ממש חס ושלום. ונאמר "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט" וכו', הגם שאין לך אלא שופט שבימיך, צריך לברר לך על פי התורה וכו'. ואף אם תראה שעוסק בתורה ובצדקה רק שעובר עד דבר אחד מהתורה, ואפילו דבר אחד מדברי חז"ל, הרחק את עצמך מעל פתח ביתו כו', ואל תדרוך כף הדום רגליו. והוא נמשך יען שהוא עדן לא טיהר את עצמו מקליפת נוגה והצדקה שמחלק הוא לקנות לו שם, שיתאספו אליו הערב-רב, ערבי רבא וערבי זוטא, כדי לרמאות את בני ישראל, רחמנא ליצלן מהאי דעתא כו'. ועיין בכ"ז בהוספות מוהרצ"א שם ובנתיב מצותיך, בכמה מקומות, וברח"א מה שכתב בעניין זה. ועל כן צריכין כל אחד אשר יראת ד' נוגע בקרבו, שישפוך תפילתו ממעמקי לבו שה' יתברך יורה לול הדרך האמת ושיזכה לבא לצליק האמתי.

(ב) וזה לשון המגיד הקדוש מבאהפולע: דרך הצדיקים האמיתיים להיות דירתם בתחתונים, היינו להתקרב את עצמם לכל נשמות ישראל, ויש להם רחמנות מאוד על הנשמות אשר המה נבוכים ותועים מדרך הטוב והישר, ולהורותם דרך האמת אשר ילכו בה. והקב"ה נתן הכוח בהצדיקים שיוכלו למלאות די מחסורו של כל אחד ואחד בכל אשר יחסר לו, ברוחניות ובגשמיות, והכל תלוי בהאדם החפץ קרבתו באמת, כמאמר חז"ל כדרך שבא לראות כו'. והיינו יש אנשים שכל עיקר ביאתו להצדיק לבקש רחמים בעדו ובעד בני ביתו שיהיה לו פרנסה, והצדיק שומע בקולו ומבקש עליו, והקב"ה עושה רצון יראיו כי הם קרובים לד' תמיד. ויש אנשים שבאים להצדיק לבקש רחמים לפני ד' יתברך למלאות משאלותם במידה טובה. ובאמת גם זה חביב מאוד בעיניו יתברך, יען שמאמין בד' ובתפילת צדיק בעדו, ועל ידי זה ממלא בקשתם. אבל אין זה גורם שיסתכל הצדיק על עצם נקודתם. אומנם יש אנשים אשר יראת ד' נוגע בלבבם וחפצים לקרב אל הקדושה ושופכים שיח לפני הצדיק עד אנא לא אוכל להיפטר מהיצר הרע וכל כת דיליה ואהיה רודף אחר כל התאוות ואחר שאר הבלי עולם הזה, והתורה ועבודה השלכתי אחר גווי, ומה יהיה בסופי ומה אענה כי יפקוד אל. ובוודאי הצדיק מסתכל עליו בעין חמלה איך שנקודת לבבו הוא שלם ורוצה להתדבק באמת לד' ומבקש אותו לתור לפניו הדרך הטוב אשר בו ישכון אור ד', וממשיך עליו רוח קדושה וטהרה ממקור העליון באמרו איש אשר אלה לו מהראוי לקרבו לה' יתברך בכל מאי דאפשר. ולעומת זה יש המונים מרבת בני עמינו בבואם אל הצדיק להיכלו נאוה ומדבר אתו, המה תמהים לנפשם באומרם מה יתרון להצדיקים עלינו הלא אוכלים ושותים כמונו, ומדברים כמונו. והבל יפצה פיהם.

וכבר אמר על זה הגאון הקדוש מלאדי בעל התניא הקדוש זצ"ל לאיש אחד שבא לפניו, והרב הקדוש היה מדבר אתו לפי דרכו של המבקש, ושאל אותו מאיש מהו היתרון והמעלה מהצדיקים על שאר אנשים. והנה נודע לכל העולם חוכמתו הגדולה של הקדוש הנ"ל, והייתה תשובתו אליו בזה הלשון: כתיב 'ויחכם שלמה מכל האדם' והיה שליט ומושל על האדם ועל הבהמות. והנה כשהיה צריך לדבר גם עם הסוס, היה צריך להלביש את עצמו בלבוש הסוס לדבר עמו כפי ערכו. וכן כתיב 'וידבר על עצים ועל אבנים'. והמכוון הוא שהיה יכול להשפיל דעתו לכל דבר. כך אתה תקשה בעיניך על שאני מדבר עמך כערכך להאריך בהבלים אשר הבא כפי דעתך ושכלך, כי זהו ממש כערך הסוס שהיה מדבר עמו שלמה המלך עליו השלום. וכי קטן הוא בעיניך שאני יכול לדבר עם הסוס?! והלך האיש הזה בפחי נפש. ואני הייתי מכיר האיש הזה שהיה נכבד מאוד והיה מפליא חוכמתו של הקדוש הנ"ל זי"ע איך שנעשה איש כשר על ידי דבריו הקדושים והטהורים.

וכמו כן שמעתי בשם הגאון הקדוש מרן מברדיטשוב זצ"ל שהקשה על מאמר חז"ל במדרש "ויחכם שלמה מכל האדם" – אפילו מהשוטים דמאי רבותא דשלמה המלך עליו השלום שהיה חכם יותר מן השוטה, הלא הוא היה יותר חכם אף מן החכמים. ואמר הקדוש שהפירוש הוא כך: שהשוטה נדמה בעיניו שהוא חכם גדול ואין כמוהו בעולם. ואין מי שיוכל לנצח אתו להראות לו שהוא שוטה, וכל מה שהוא עושה הוא שטות. וחכמתו של שלמה המלך עליו השלום הייתה כל כך גדולה שהיה יכול להלביש את עצמו ודעתו בלבושים רבים וגם להיות נדמה בערך השוטה ולהראות לו בראיות ברורות ומצודקות עד שגם השוטה הודה לו שהוא שוטה. וזהו אומרם זיכורנם לברכה "אפילו מהשוטה".

ונחזור לענייננו, העיקר הוא שיחפש בחיפוש אחר חיפוש אחר צדיק האמת, כי בתנועה אחת שעושה לאיזה פניה שיש לו, יוכל לאבד חס ושלום עולמו. [וזקני הקדוש  מוהר"ר אשר הגדול מקארלין זצ"ל אמר לבנו הקדוש מוהר"א עד שאראה אצלך שתעשה איזה תנועה שאיננו בכוונת הלב לאמתו, מוטב לי לראות שתהיה משרת אצל עושי שכר]. והרבה תפלה ותחנונים צריכים לשפוך לפני ה' יתברך שיזכה לבא לצדיק האמתי שיורה לו דרך אמת בעבודת הבורא יתברך. [וזקני הקדוש מוהר"י זצ"ל אומר דעו שבעקבתא דמשיחא יהיו הרבה צדיקים, ואם תרצו ליסע לאיזה צדיק אל תשימו עיניכם אל המקום שיש שם הרבה חסידים (ובנתיב מצותיך כתב ואמר הק' מהר"ם מרימנאוו זצ"ל כשיתאספו לנו מאה אנשים או לכל היותר ב' מאות, אזי החצי נשלח מן השמים וחציו שולח הבעל דבר. והסימן כשמרגיש הצדיק איזה פניה דקה מהם, אז בוודאי יש אצלו מהצד השני. ואמר שכנגד מאה אנשים יש בכוחו לעמוד, וכשיש יותר אין בכוחו להנצל וכו'. ראה עד כמה דבריהם הקדושים מגיעים זי"ע). וגם על תורה ותפלה לא תשגיחו, רק תשימו לב לחקור אם יש שם נקודת האמת לאמתו, כי על ידי פניה אחת יוכל חס ושלום לאבד כמה שיגע כל חייו. וכל מי שיראת ה' יתברך נוגע בלבד יבין הדברים לאשורן. ואם תחפשנה כמטמונים, אז תבין יראת ד' ודעת קדושים תמצא].

(מטעמי יצחק, שם)

---

רבי יצחק מרדכי פדובה (פאדוואה) הי"ד מאופוטשנה היה מצאצאי הבעל שם טוב. הוא נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו האדמו"ר רבי ישראל אהרן (משושלת נשכיז, ובן רבי שמעון מזאוויכוואסט) ולאמו הרבנית שרה לאה בתו של רבי ירחמיאל יהודה מאיר רבינוביץ מפרשיסחא. סבא רבה של רבי יצחק מרדכי היה רבי יעקב דוד, האדמו”ר הזקן מאמשינוב.

רבי יצחק מרדכי כיהן בחיי אביו כרבה של אופוטשנה. בשנת תרע"ה (1915) נפצע רבי ישראל אהרן ונפטר ממכותיהם של קוזאקים שהתפרעו בעירו, ובנו, רבי יצחק מרדכי, מילא את מקומו כאדמו"ר וריכז סביבו ציבור נכבד של חסידים,,

רבי יצחק מרדכי נשא לאשה את מרת אלקה פרלוב. בשנת תש"ב (1942), בשעה שהיה רבי יצחק מרדכיבאופוטשנה, בדרך לרכבת הגירוש, ירו בו הנאצים ורצחו אותו, יחד עם אמו הרבנית וכל ילדיו. רבי יצחק מרדכי חיבר וערך את הספרים "אילנא דחיי" – לקט אמרות רבי מנחם מנדל מרימנוב ורבי יעקב יצחק היהודי הקדוש מפרשיסחא עם ביאור "מטעמי יצחק", ספר זה יצא לאור במחובר לספר 'אור הנר' -: ליקוטים, הליכות והלכות על סדר היום במשנת רבותינו הפוסקים וההולכים בתורת החסידות, עם הערות בשם "ניצוצי אורות" (פיוטרקוב, תרס"ח).

אחייניתו של רבי יצחק מרדכי כתבה בדף-עד של "יד ושם" כי הרב נולד בשנת 1885, ואשתו בשנת 1886, ושהיה להם בן אחד. עוד כתבה שהרב "נורה על הגנת בחורי ישיבה". והרב ד"ר יצחק אלפסי כתב שהרב נורא בשעה שיהודי אופוטשנה חלקו לו כבוד לעלות ראשון לרכבת הגירוש.

ר' אלטר, בנו של רבי יצחק מרדכי, היה רבה של זאווירטשה, וגורש לאושוויץ, שם נשלח לעבודת כפייה ובראשית שנת תש"ה (1944) עדיין היה בין החיים.

אחיו, הרב יעקב שמעון הי"ד, האדמו”ר מקאלושק בלאדז', נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז’. ,

בעקבות עזרא דרך אחר כך רבן יוחנן בן זכאי. הוא לא מצא עצה אחרת איך להציל את היהדות מכליון בעת אשר גוף האומה נתמזמז כלו, כי אם על ידי ידיעת התורה. בה ראה יסוד מוכרח לקיום העם. אחרי אשר האחדות המדינית נתבטלה בתגרת האויב מבחוץ. ואף על פי שכל אחד מבין את התורה "לפום שעורא דיליה", לפי מצב השכלתו ותבונת נפשו, בכל זאת האידיאל של הידיעה בכלל שומר על אחדות האומה ומעורר את החפץ בכלם להיות חטיבה מיוחדה בכל הדברים שהידיעה מחייבתם. הדעות וההשקפות, שנתחדשו בימי הביניים בבית מדרשם של פילוסופי עמנו, לא היה ביסודן המשך ישר מהיהדות המקורית, לא מתורת הלב והמעשה – המשכה של הנביאים ולא מתורת המעשה והלב – שומרה של רבותינו בעלי התלמוד. חפצם הפנימי, היה אמנם כחפץ הנביאים, להביא את העולם הגדול עם סודותיו וחכמותיו תחת כנפי היהדות ולגיירו. אבל בדבר אחד ומיוחד נבדלו מהם ומיורשיהם של אלה בכל הדורות. בעוד שהנביאים שאפו "ליהד" את "האנושיות" באמצעות התורות ןהאמתות שבלב העם העברי בן אלקי ישראל, שלש עשרה מדות שבלב, הנה חשבו חכמי הבינים (חוץ מר' יהודה הלוי ור' שלמה בן גבירול ורבינו בחיי בעל "חובת הלבבות") להגיע אל המטרה האמורה באמצעות הצורה שבמח והאמת שבהגיון על ידי שלטון השכל, ומטעם זה השיגו לסוף את ההיפך ממה שביקשו: היהדות נכנסה בעל כורחה, למרות טבעה ומהותה, תחת כנפי תורת היוונים והערבים, וכפי שהטבע מחייב הייתה אנוסה להשתעבד ולהסתגל לתביעותיה של האחרונה. אבל גם התקופה הזו הביאה מצדה גם היא רב טוב להמשכה של היהדות ודעותיה. הנשמה הגדולה המפעפעת בכל גופי היהדות ותורותיה דאגה אף כאן לקיים קנייני האומה בטהרתם. ולכן לא נתנה להדורות הבאים לתפוס תורת פילוסופי עמנו במלואה, בתת את השלטון הגמור לשכל והגיון בהערכת קנינינו והליכות החיים שנעשו שלא על פי ההגיון לעצם מעצמנו. החקירה והבקורת החלו אמנם לתפוס מקום חשוב בחיי היהודים, באמונה ורגש, אבל רק במדה שהיא נחוצה לנו בשביל לצרף את אלה מסיגים ופסולת העלולים להתדבק בכל דבר שיש לו חבור עם אמונה ורגש שבלב. באו הקבלה והחסידות והחזירו עטרת הנבואה והאגדה ליושנן. הקבלה בעיקרי דברותיה, כפי שניתנו מפי המקובלים האמתיים, באה להחיות בלמוד התורה וקיום מצוותיה את הפנימיות שבנבואה, המסתורין הקדושים שבה. החלוק היסודי שביניהם הוא רק בזה, שהנביאים הביעו רעיונותיהם, בשפת המוסר המובן, והמקובלים הלבישו אותם בשפת הסוד הנעלמה. אבל מתוך שהמקובלים הראשונים עמדו בתורתם עוד תחת השפעת הפילוסופיה של הרמב"ם וסיעתו, הנה הדגישו ביחוד בלימודיהם את הצד העיוני שבמסתורין. ובאה אז החסידות והחיתה את הסוד שבנבואה מצד המוסרי שבה. ולפיכך אנו רואים, שכאשר שאלו תלמידי הבעש"ט אותו: מהי הדרך החדשה בתורהשהוא בא ללמדם? ענם: אני באתי ללמד אתכם שלשה דברים: אהבת ד', התורה וישראל. זהו האידאל המרכזי שבתורת החסידות, ואידך, שאר למודיה וחזיונותיה, אינו אלא פירוש לזה, ולא יותר. וככה אנו רואים, שכל גאוני הרוח אשר עמדו לעמנו מדור דור דאגו בשעות גדולות שבחיי האומה למצוא רעיון כללי, אשר יהיה לעיניים לבני עמם בקיום התורה והמצוה ובכל עלילות החיים. הם היו בטוחים, שאם יהיה העם רק נאמן באמת להאידאל הכללי יהיה נאמן ממילא לשאר חקי ומשפטי היהדות, שאינם אלא תולדות מתוכו, אם מוסריות, אם מחוייבות מטעם השכל הישר. על סמך הדברים האמורים אפשר לבאר בטוב טעם ודעת, מפני מה הוכיחו הנביאים את העם תמיד רק על עיקרי התורה והדת ואין אנו מוצאים שיוכיחום על מצוות פרטיות (חוץ ממקומות אחדים). לפי שהאמינו בכל תוקף – ואמונה זו הייתה ילידת תכונתם הנבואית – שאם רק יצלח בידם להכניס בלב העם עיקרי התורה, הרי בזה מילאו שליחותם: קיום המצוות בפרט יבוא ממילא, עם הכשרת הלב יקבל האדם ממילא באהבה ורצון דברים היוצאים מן הלב ומחוייבים על פיו, וחדל לגנוב ומלרצוח וכו' וכו'. ורק בימי התנאים החלו חכמינו לטפל בבאור דיני התורה והדת לכל פרטיהם ודקדוקיהם. כי חוץ מזה שהנסיון הורה אותם לדעת, כי למוד העיקרים בלבד אינו מספיק בשביל ההמון הרחב עד כדי התעוררות להוציא מתוכם את התולדות הכורכות אחריהם, עוד הייתה סיבה אחרת שדחפה אותם לכך: מכיוון שהעמידו במרכז היהדות את ידיעת התורה, הנה זקוקים היו על כורחם לבאר בפרטות כל דין ומשפט. כי אם אין באור – ידיעה מנין. עומדים אנו לפני עובדה נפלאה, עובדה חיה ומוחשה בכל ימי קיום ישראל בגלות: דעות ואמונות שונות נולדו בקרבנו במשך ימי שבתנו בארצות זרות, דעות לאלפים ורבבות, ביניהן ישנן כאלה הנראות לסותרות אשה את רעותה בעיקרן, ובכל זאת לא שמעתם ולא תשמעו, לא מפי העם, אף גם לא מפי בעלי הדעות עצמם, כי יחשבו את הדעה שהם מחולקים בה למין יהדות חדשה. לרוב תשמעו מפי אלה החולקים בדברים הנוגעים לשורשיה של היהדות דברים כעין אלה: "אלו ואלו דברי אלקים חיים". אין זאת אלא מפני שכל אחד מהחולקים מרגיש שלא מדעת בעמקי נפשו, שמעל להדעות והאמונות, שבהן הם מחולקים ביניהם, חופפת דעה עליונה אחת, שכלם כאחד מחזיקים בה במידה שווה ואיש איש מהם בונה לו כלליו והנחותיו רק על המסקנות שהוא מוציא מתוך ההתבוננות בה בלבד ויחוסו אליה. ומה שדעה כללית אחת מתפוצצת לכמה דעות שונות, שנראות לכאורה כצוררות אשד את רעותה, אין זה אלא מפני שעומק אין-סופי מונח בה, ועל כן כל אחד משיג איזה חלק מתוכה הנבדל מהחלק הסמוך לו במרחק ידוע, אם בהשטח העליון אם בהשפוע היורד ומתעגל, מתעמק עד לתהומה. אבל באמת כל ההשגות וההשקפות השונות אינן אלא מעלות ומדרגות בהשגת המאור הכללי. את כל הרעיונות שנתחדשו בתקופות האמורות מעין אחד השקה אותם, מעין האלקות. זה היה החומר ההיולי, וממנו התיך הגאון העברי על אָבני המוח והלב את כל הערכים הנשגבים בנבואה וחזון, בשירה וחקירה, באהבה וצדק, רצון ומפעל וכו'. ואנו, מה מאושרים אנו, שהגענו לנקודה נפלאה בתולדות עמנו כעין זו, שאנו עומדים עתה במעגלה ויכולים אנו להשתמש בכל העושר הנפלא והרב בתכנו ובכמותו, שאין כמוהו בכל הדתות שבעולם, כדי ליצור ממנו תורה שלמה, שיש בה די כדי לפרנס אותנו וצרכינו, ואף אלה שנולדו בקרבנו מתוך הנגיעה עם התרבות האירופית וקניניה! חדשות אמנם לא נוצרו בעולמנו במאה האחרונה, אבל בשביל זה נמצאים אנו במצב של "מאסף לכל המחנות" אשר היו לפנינו, ואין לנו אלא לאסוף בהשכל ודעת את כל הדעות והאמונות שנערמו בחיינו מאז ומקדם ולהתיך מתוכן רעיון מרכזי אחד לתחית עמנו והתחדשות רוחנו. וזוהי התעודה הנשגבת שמטילה עלינו השעה הגדולה הנוכחית: להוציא מתוך נבכי סגולות עמנו את הראשיות שבהן ולחבר מהן מרכז עליון, אשר יהיה לנו מעתה למורנו וחוזנו בבניין העתיד הקרוב והרחוק גם יחד; והרי זוהו התעודה שעלינו לשימה כחותם על לבנו: לאסוף את כל האורות הגדולים, שנאצלו מנשמת רוחנו בזמנים נבחרים לתוך מערכי חיינו על יד בחירי עמנו, לחברם למאור אחד, בשביל לבחון לאורם כל הגיגי לבנו ומעשה ידינו. החיים בימינו, ימי הרעם והברך [צ"ל: והברק], מלאים רשמים לאין קץ ולכל רושם גוון מיוחד, ונאחזים הם בסבך חליפות ומאורעות אשר למהירות סבובם וחלופם אי אפשר לעמוד עליהם כראוי בשביל להעריך אותם בישוב הדעת. ואם נבוא להעריכם, בשביל לדעת מה מהם לקרב ומה להרחיק, על פי בחינות פרטיות, בין הלקוחות מתורת ההשגה ובין הנובעות מתביעת המוסר, מבלי היות לאלה מצע כללי המחבר ומקיף את כלם ומשלב אותם איש ברעהו, – אם נבוא להעריכם באופן כזה, יעלה חרס בידינו. לכל היותר יצלח בידינו להכיר את תועלתם או הפסדם רק לשעה. לפי שהבחינות הפרטיות גם הן ברובן אינן נושאות את עצמן ואינן מתקיימות בכח עצמן, כי אם משנות תכונתן לפי מצב המקום ודרישות הזמן. ולפיכך בשביל להתרומם למדרגת חיים נושאים את עצמם ופועלים בעולמנו על פי דרך סלולה בשביל כל חזיון ומקרה, אנו נזקקים ל"בריח התיכון" המבריח את כל התנועות והמפעלים מן העולם ועד העולם ומדור לדור. טובי עמנו הגדולים, שברובם היו גאוני הרוח והדת, הגיעו להכרת הנחיצות ברעיון מרכזי ברגעים נבחרים מתוך ההסתכלות העמוקה – יותר נכון מתוך תפיסת [צ"ל: תפיסה] בטבע המפעל האלקי בעולם. בראיה פנימית הקיפה עינם את החלופים והתמורות, התנועות והגלגולים אשר עצמו מספר במעשה ידי הטבע העולמי מצד אחד ומעשי אנוש ותחבולותיו מהצד השני. ולא יכלו לעמוד על סוד הקיום שבהם נפלא בסדרו ומתמיד בפלאו אלא על ידי זה שהכירו שהוא "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית". רק על ידי אצילות ושפע-רב תמידי של האור האלקי וטובו ביצוריו, אפשר לתפוס ריבוי העושר והגוונים המשתעשעים בעולם. ואף על פי כן אין הריבוי לאין חקר ותכלית פוגם בסדר הקבוע. הן גוף הבריאה עם כל צבאותיה הרבים נתהוותה במלואה בבת אחת: הוא אמר – ויהי! אבל הבריאה הנפלאה הזאת, דווקא מתוך שהיא מלאכת מחשבת של האלקים, אינה יכולה להתקיים בתור כזו אם לא שהאמן יעמוד עליה וישגיח עליה בכל רגע ויחדש את חיותה תמיד מתוכו, מתוך אורו-טובו. ומזה למדו לדעת, שזהו גם תפקידו של האדם הפרטי (וביחוד של עם שלם) להדמות ליוצרו: להיות מחדש תמיד דעותיו ומידותיו, לא להרוס ולבנות מחדש – לא זהו רצון יוצר העולם: דרך כזו – דרך עולם ה"תהו" יקרא לה – אלא לחדש את הישנות: "בכל יום יהיו דברי תורה בעיניך כחדשים". "אחרי ד' אלהיכם תלכו" – כלל גדול לא רק בייחוסי האדם אל האדם, בעל הטבע החי ומשכיל, כי אם בהערכת הטבע הדומם. ולמופת הציגה את יוצר הטבע עצמו. קדוש הוא העולם, כי על כן מעשי ידי אל מרום וקדוש הוא. אבל טועים הם החושבים את העולם לקפוא ועומד מיום היותו: הוא עובד ופועל בלי חשך ב"חכמת העולם" הגנוזה בו. כל דבר גדול קטן השרויים בחיקו עולה ויורד, קם ונופל, צץ ונובל, מתחדש בצבעיו בכל עת ורגע – זהו מהמטבע האלקי שבו, ומן הדין הוא על כן שהפרוצס הזה לא יחסר מקומו גם – ועוד במידה מרובה מאשר בטבע העיוור – בטבע המשכיל, וכל כמה שהרעיון או התורה או התורה היא אמיתית ונצחית ביותר, ככה זקוקים הם ביותר להתחדשות. תורת היהדות, בהיות שכל עיקרה לא באה אלא כדי לכונן מעשי האדם בעולם וחברה על היסודות שבהם הסתכל הקב"ה וברא עולם ומלואו, אי אפשר לה להתקיים על טהרת "הקפאון", במובן אחד ובמדרגה אחת, כמו שניתנה בפעם הראשונה והשיגוה מקבליה אז. באופן כזה הריהו מעשי ידי אדם בלבד, המוגבל בהשגתו ורצונו ומתנגדת בהחלט להנטבע האלקי. תורה אלקית זו טבעה האלקי דווקא להיות הולכת ומתעמקת ומתחדשת במושגים חדשים. זוהי נצחיותה וזוהי קדושתה.

(שאר ישוב, חוברת ג-ד, עמ' 43-47)

---

הרב החסיד ר' חיים יצחק בוניין, סופר עברי ויידישאי כישרוני והוגה דעות מעמיק, נולד בהומל שברוסיה בשנת תרל"ה (1875). אביו, ר' אברהם היה למדן וסוחר אמיד. אמו, ברכה, הייתה ממשפחת חסידי חב"ד. בהיותו בן תשע למד חיים יצחק עם סבו, שהיה מחסידי ה"צמח צדק", את דרכי החסידות ובייחוד את ספר ה"תניא", ומאז שקד על לימוד ספרי חב"ד. 

לאחר לימודים בעיר מגוריו, למד בישיבת מיר, בראשות הרב חיים לייב טיקוצ'ינסקי, וממנו למד ר' חיים יצחק את שיטתו ודרכו בלימוד תורה בהיגיון קר, בדרך ישרה, ללא פלפולים של הבל. בעקבות הלימוד בשקידה וההתעמקות בספרי חב"ד ונסע מידי שנה לאדמו"ר רבי שלמה שניאורסון מקאפוסט. ר' חיים יצחק כתב תיאורים חיים מחצרו של האדמו"ר מקאפוסט בחיבורו "חבדיש" שיצא לאור בלודז' בשנת תרצ"ח. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה נוסע לאדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש כשהתגורר באוטבוצק הסמוכה לוורשה. הוא קיבל מאדמו"רי חב"ד עצות והדרכות בענייני יצירותיו הרוחניות, אך בשאלת הגישה לבניינה של ארץ ישראל נקט כשיטת ארגון "המזרחי".

ר' חיים יצחק כשוחט ובודק בעיירה סנאוואסק. לאחר נישואין עם גנסיה לבית לבסקי ניסה ללא הצלחה לעסוק במסחר. בשנת תרס"ו הוסמך להוראה מאת רבי דוד צבי חן, הרה"ח ר' אריה ליב האפט והרה"ח ר' אליעזר ארלוזרוב רבה של רומען, אך לא הצליח להשיג משרה.

בעקבות הפוגרום בהומל והצורך לפרנס את משפחתו, ביקש להגר לארה"ב אך לאחר שהות של כמה ימים בסמוך לחופיה, נמצא "בלתי כשיר" להיכנס למדינה והוא נאלץ לשוב לאירופה. לאחר נדודים במערב אירופה ובמרכזה, ללא שהצליח במציאת פרנסה, נאלץ לחזור להומל. בהסכמת האדמו"ר מליובאוויטש, למד הרב חיים יצחק לימודים כללים, למד לשון וספרות רוסית ורכש את הגישה השיטתית המדעית. הוא התכונן לעמוד בבחינות הבגרות, אך משנקבעו הבחינות בשבת, הוא וויתר על תעודה זו, והמשיך ללמוד ספרות עברית ופילוסופיה. באמצעות ידיעות אלו מצא משרות הוראה בבתי ספר יהודיים, וכמשרות של מורה פרטי, בהומל, קיוב, וילה, ורשה ולודז'. הנדודים הרבים אחר מקורות הפרנסה והמשרות אותן נשא בערים השונות במהלך נדודיו, הובילו אותו להיפגש עם אנשי רוח, סופרים והוגי דעות. מפגשים אלו הובילו אותו לגיבוש תפיסת עולם רעיוני-רוחני, שנארג ממקורות רבים ומגוונים.

משנת חב"ד עמדה במוקד הגותו הרעיונית, וידיעותיו הרבות והשכלתו הכללית סייעה בידו להסביר את הרעיונות העמוקים לציבור הרחב. החל משנת תר"ע (1910), בעת היותו מורה בבית הספר היהודי בוורשה, החל לעסוק בכתיבה. כעבור שלש שנים החל לפרסם את כתביו. את מאמרו הראשון, "על החסידות החב"דית" פרסם בירחון "השלוח" בעריכת אחד העם וד"ר יוסף קלויזנר. בנוסף למאמריו על חסידות פרסם מאמרים פובליציסטים בכתבי עת עבריים ואידיים שונים ובהם "העולם", "הצפירה", "דאס נייע לעבן" ו"דאס אידישע פאלק", "התור, "המזרחי" ועוד. מלבד הכתבים על עניינים שונים של חב"ד, הוא כתב גם על נושאים אקטואליים שעוררו עניין ציבורי. בשנת תשע"ו (1916) עבר ללודז', בה כיהן כמורה בבית הספר התיכון העברי "יבנה". הוא הגביר את יצירתו העיתונאית וכתב בקביעות מאמרים לעיתון היומי "לאדזער טאגבלאט".הוא השתייך לתנועת "המזרחי", ובין השאר כתב גם מאמרים ומחקרים על מחשב ישראל וארץ ישראל. בשנת תרע"ז הוציא לאור את ספרו הראשון "לימודי היהדות". ספר זה יצא לאור כספר לימוד לבתי הספר התיכוניים, במטרה להעניק לתלמידים ידיעות ו"להאיר את עולמם הפנימי של התלמידים ביחסם לרוח עמם ולחרות עמם". הספר כולל מקורות במחשבת ישראל, הערוכים באופן מסודר ושיטתי.

בשנת תרפ"א הוציא לאור בוורשה את חיבורו "דיענפלעגונג פון דעם גרויסען שאטען". בשנים תרפ"א-תרפ"ב (1921-1922) הוציא לאור את כתב העת הספרותי למחשבת ישראל בשם "שאר ישוב", בו השתתפו גדולי הוגי הדעות הדתיים ובהם ר' הלל צייטלין והרב משה אביגדור עמיאל. החוברת הראשונה של הוצאת "שאר ישוב" נקראה "על סף העליה השלישית". בחוברות אלו פרסם מאמרים רבים בשמו ובפסבדונימים, כגון: בן-אברהם, חובב, י. נויבויאר, הבונה, ועוד. על מנת להציל את ישראל מעם הארצות וטמיעה, הציע ר' חיים יצחק ליצור מאסף ספרותי שיכנס את אוצרות היצירה הרוחנית היהודית מהתקופה הקדומה ועד לתקופה האחרונה, ואף הציע לפני רבנים, אדמו"רים, סופרים ומלמדים תוכנית ממשית לביצוע משימה זו. מכיוון שהצעתו לא עוררה התלהבות ורבים העריכו כי אינה בר-ביצוע, החליט ר' חיים יצחק לצמצם את תוכניתו ולהתחיל בכינוס מסודר ושיטתי של אוצר תורת חב"ד, באופן שישמש כדוגמה ליצירה הכוללת של קיבוץ אוצרות הרוח היהודיים ובמטרה לפתוח בפני הציבור הרחב את שעריה הנעולים של תורת החסידות של חב"ד. את הכרך הראשון של חיבורו הנ"ל הוציא לאור בספר "משנה חב"ד", שהחל לצאת לאור בשנת תרצ"ב והדפסתו הסתיימה בשנת תרצ"ו. שאר הכרכים של ספר זה נשארו בכתב יד ואבדו בגיטו וורשה בתקופת השואה, יחד עם כרכים גדולים של שאר חיבוריו ואוצר המכתבים שהחליף עם גדולי דורו. מקצת ממכתביו שנשלחו לאישי ציבור בישראל, נמצאים בארכיון הספריה הלאומית בירושלים. בין הנמענים של מכתבים אלו נמצאים רבנים, אנשי רוח, סופרים ואישי ציבור ובהם, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והסופרים אחד העם, ביאליק ובן-אביגדור, ש"י עגנון, דוב סדן ושמואל הוגו ברגמן.

בשנת תרפ"ט עזב את לודז' ונסע ללמד בבית המדרש לרבנים ולמורים "תחכמוני" שנוסד בוורשה ע"י "מזרחי", ושבראשו עמדו הרב משה סולובייצ'יק וההיסטוריון הנודע פרופסור מאיר בלבן. כעבור עשר שנים, בשנת תרצ"ט, יצא ר' חיים יצחק לגמלאות וחזר להתגורר ולחבר ספרים בלודז'.

בשנת תרצ"ו פרסם ר' חיים יצחק בוורשה את ספרו "כתבים", חלק א, "מתרמיל האביון".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבושה של לודז' על ידי הגרמנים, הם החלו לצוד את האינטלקטואלים ואנשי הציבור היהודים. ר' חיים יצחק נמלט מהם והצליח לברוח עם בנו לוורשה. הוא סבל רבות בגיטו וורשה, אך גם שם המשיך בכתיבת חיבוריו. בשנת תש"ג (ינואר 1943) גורש ר' חיים יצחק במשלוח השני למחנה המוות טרבלינקה ונרצח שם. הי"ד. כן נספו בשואה ילדיו שושנה (נולדה ב1906), אריה ליב (נולד ב1909) ובתיה (נולדה ב1910).

בנו הסופר והמשורר שמואל דוד בונין (1900-1978) היה בתקופת השואה בלודז' ובגיטו וורשה, גורש לאושוויץ, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל בשנת 1948.

בנו בנימין ברוך אבנין (1913-2004), עלה לארץ ישראל, והיה חבר קיבוץ יפעת.

 

בשם ה' ובעזרתו ה' בה"ב כ"ב אייר למב"י תרצ"ו ראדזין

חיים וברכה למשמרת שלום לאנ"ש החסידים היקרים המסתפחים בנחלת ה' תותב"א בעיר תל אביב יבנה עירנו אמן.

אחרי דרישת שלומם הטוב למשמע שמעה נפשי וגם השגתי מכתבים מבשרים זה יותר משנה אשר תודה לא-ל עלה בידכם להתכנס ולשכור לכם "בית החסידים" מהודר להתפלל יחד. ובכן הנני עתה בזה לברך אתכם שתזכו לרומם את בית אלקינו ולהעמיד את כל חורבותינו ותתברכו משמי מעונים בשפע פרנסה וברכה ורב שלום עד בלי ירח ותשבו שקט ושאנן ואין מחריד. ועתה באתי לבקש ולעורר אתכם שתשימו לבבכם להחזיק בתורת ה' ולקבוע עתים לתורה, כל אחד ואחד כפי יכולתו. ואת כוונת הלב הן הן הדברים, שיהיו דברי התורה חביבים עליכם וזה יהיה כל מגמתכם. ותזכרו כי היגיעה בדברי עולם הזה הוא רק אמצעי להשיג על ידו התכלית. ועיקר התכלית הוא רק תורה ומעשים. ולכן תזהרו שלא תעשו חס ושלום מהעיקר טפל והטפל לעיקר. ובשגם כי השתדלות האדם בדברי העולם הזה הוא רק להעמיד כלי שיהיה מקום שישרה בו ברכת ה' יתברך, אמנם הפועל הוא ה' יתברך, כי הכל בידי שמים, ואם ה' לא יבנה בית וגו'. שאני בדברי תורה ומעשים טובים, זאת ניתן להאדם לעבדה ולשמרה במצות עשה ולא תעשה. ואם תבקשו את ה' יתברך ימצא לכם, ומצאת ולא יגעת אל תאמין. לכן אתם תתחזקו לעשות את כל המוטל עליכם ואז יגמור ה' יתברך בעד כל מפעלכם לטובה, ואז תצליחו את דרכיכם ותשכילו. והנה חכמינו ז"ל אמרו שאין התורה נקנית אלא בחבורה, ובשגם כי היא חיזוק גדול כי איש את רעהו יזרזו ויעזורו, לכן תשתדלו לקבוע לכם שיעורין תמידין כסדרן בבית החסידים בכל יום ויום. וגם ההליכה לבית החסידים הוא דבר גדול, כמאמרם ז"ל ששכר הליכה בידו. ואפילו מי שהנהו מוטרד מאוד, על כל פנים יתאמץ להיות שני פעמים בשבוע בימות החול בה"בית החסידים" ולקבוע לעצמו שמה זמן ללימוד תורה הקדושה. ולהיות שהרבה מצות ישנם שאינם נהוגות אלא בארץ ישראל והמתיישבים שמה שלא הורגלו להם מנעוריהם קרובים להיכשל חס ושלום בהם ולשכוח בשעת מעשה, לכן לפי דעתי נכון לפניכם לקבוע לכם שיעור ללמוד דיני מצות התלויות בארץ כמו הלכות זרעים  והלכות תרומות ומעשרות ודמאי והלכות שמיטת קרקע לפי דברי רוב הפוסקים נוהג גם כן בזמן הזה בארץ ישראל מדאורייתא ואין לסמוך על שום היתר. וכל הדינים הללו נצרכים לכל איש ישראל ורבה המכשלה בזה עד עתה. ועוד מכולם ובפרט מבעלי היכולת שתתאמצו בכל יכולתכם להחזיק את ה"בית החסידים" ולשלם שכר דירה. ואפילו אותן שדרים מרחוק ואי אפשר להם בשום אופן לבוא להתפלל שמה בשבתות וימים טובים, אף על פי כן ישתתפו בתשלומי שכר דירה ויתר הוצאות ה"בית החסידים". וגם יתאמצו על כל פנים לפרקים לבוא לבית החסידים. ואבקש להודיעני רשמית מפורטת מכל המתפללים ומהנושאים בעול בבית החסידים. וה' יגן עליכם ויושיע וישוב את שבותנו ויקבץ נדחנו, ולא נוסיף לענות עוד. הנני הדורש שלום טובתכם בכל לב ונפש חפצה ומברך אתכם בברכת חיים ושלום ובכל הטוב, שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זלה"ה מראדזין.

(מכתב הרבי לחסידיו בתל-אביב, נדפס ב"תפארת ראדזין", חוב' 2, מנחם אב תשל"ב)

---

רבי שמואל שלמה לייינר, האדמו"ר החמישי בשושלת ראדזין, היה בנו יחידו של האדמו"ר רבי מרדכי יוסף אלעזר מראדזין בעל "תפארת יוסף". רבי שמואל שלמה נולד בי"ח בשבט תרס"ט ומנעוריו נודע כבעל זיכרון נפלא וכעילוי גדול, חריף ובקי בתורה ובחסידות. הוא נשא לאשה את שפרה מירל בת האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב. לאחר נישואיו היו סמוך על שלחן חותנו במשך כשנה, והתמסר כולו לתורה ולעבודת ה'. לאחר מיתת אביו בשנת תרפ"ט, לאחר הפצרות החסידים, הוכתר רבי שמואל שלמה כממלא מקומו. בתחילת נשיאותו התגורר בבית אביו בוורשה, אך כעבור מספר שנים עבר לראדזין והפך אותה למרכזי תורני חסידי. הרבי הצעיר ונושא בעול הנהגת הציבור, והתגלה כרחמן וענוותן, ויחד עם זאת, כמנהיג תקיף בענייני היהדות. היו לרבי אלפי חסידים והוא היה מנהיג נערץ ומוכשר.

הוא ייסד בראדזין את ישיבת "סוד ישרים" בפולין בה למדו כ-300 בחורים. הרבי הסביר את הצורך בייסוד הישיבה בנימוק כי בזמן הבעל שם טוב היה העולם מלא תורה ויראת שמים והיה צורך בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. בימינו, יש צורך לחזק את עמוד התורה מחדש, בלי לגרוע כהוא זה מההתעמקות בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. "סוד ישרים" כולל את שני הדברים יחד: סוד הקיום שלנו הוא בתורה, וסוד התורה. "ישרים דרכי ד"' שהם עמוד החסידות. הרבי עמד על הצורך לייסד ישיבה המספקת תזונה וחדרי שינה לתלמידים, בנימוק כי אם בחור ישיבה יאלץ לאכול "ימים" אצל בעלי בתים ולא יהיה לו חדר שינה מסודר, יגרום הדבר לביזיון התורה ולבזבוז זמן ולא תהיה לבחור הרחבת הדעת הדרושה ללימוד התורה. הרבי עבד במסירות נפש יומם ולילה להקים את הישיבה, ואחר כך להשגיח ולפקח עליה. באגרת שכתב לרגל יסוד הישיבה בשנת תרצ"ו הטעים כי "בכל חפצינו נרצה לקרב את כל הבא לקרב את עצמו וללמוד תורה, אשר זאת היא תוחלתנו שנוכל לפתוח את שערי התורה לפני הצמאים לדבר ה' להגדיל תורה ולהאדירה". הוא לא הסתפק בישיבה אחת אלא יזם רשת של ישיבות קטנות, שיהוו מכינה לישיבה הגדולה בראדזין ונדד ברחבי פולין על מנת לייסד רשת ישיבות, תלמודי תורה ובתי ספר של "בית יעקב".

הרבי הפיץ בין חסידיו את מסורת הפקת התכלת מה"חלזון" שגילה סבו הגאון האדמו"ר רבי גרשון הניך מראדזין מחבר "סדרי טהרה", והקפיד לעסוק בעצמו בצביעת התכלת.

מתוך חשש לשלום תלמידיו סגר את ישיבתו שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר פלישת הנאצים לפולין, דאג הרבי לסייע לפליטים יהודים שהגיעו לראדזין והפך את חדרי הישיבה למקלט להמוני פליטים נודדים. הרבי קרא לחסידיו למכור את מטלטליהם על מנת לסייע בהאכלת הרעבים. על פי עדותו של אברך ששרד את השואה, ציווה עליו הרבי בשבת למהר ולחטוב עצים כדי לחמם מים לחולים. כשהאברך היסס לרגע, זרק הרבי מעליו את המעיל והשטריימל, לקח במהירות את הגרזן, חטב עצים הדליק אש, והגיש תה חם לחולים.

בהמשך ברחו הרבי וקבוצה מחסידיו מראדזין לגטו בעיר וולאדובה. הרבי הזהיר את יושבי הגטו מתוכנית השמדת היהודים, וקרא להם שלא לשתף פעולה עם היודנרט ולא להרשם ברשימות שערכו הגרמנים. הרבי תמך במאבק פעיל נגד הנאצים וקרא לחסידיו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. הוא ביקש לארגן חמישים איש מחסידיו שיפתחו במרד, ישרפו את הגטו, יברחו ליער, יתחמשו וילחמו בנאצים, אך התוכנית לא יצאה לפועל.

נעשו מספר ניסיונות להציל את הרבי ולהבריח אותו, אך הוא סירב לעבור לצד הסובייטי, ואמר שחובה עליו להישאר עם שאר אחיו היהודים הלכודים בצרה ובסכנה בשטח הכיבוש הגרמני, על מנת לעשות למענם ככל יכולתו. בדבר מאמצי רבי חיים עוזר להציל את האדמו"ר מראדזין ראה אגרות ר' חיים עוזר, א, אגרת רעח, עמ' רצט.

ישנם מספר גרסאות שונות על נסיבות הרצחו של הרבי .

על פי גירסת העיתון "ידיעות" (עיתון מחתרתי של "דרור", 2 ביוני 42), על פי ר' שלמה זלמן שרגאי (הצפה, א' בסיון תש"ו) ועל פי מה שפורסם בעיתון היידי "אונזר וועג" שיצא לאור בפריז עבור שארית הפליטה, על מנת להציל את הרבי, הלך גבאי הרבי (או יהודי אחר) ללא ידיעת האדמו"ר, התחזה לרבי, הסגיר את עצמו למפקדת הגסטפו ונורה למוות. אחר כך נתפס הרבי (או הסגיר עצמו לאחר שטבל במקווה והתעטף בטלית עם תכלת), נעצר, עונה ונרצח. יש לציין כי סיפור זה הוכחש על ידי עדים ששהו עם הרבי בגטו וולאדובה עד סמוך להרצחו.
על פי גרסה העיתון "פורוורטס", לאחר שהגרמנים עינו את האדמו"ר, הם ריכזו את כל בני הקהילה ותלו את האדמו"ר לנגד עיניהם. כעבור שלושה ימים חירפו כמה צעירים את נפשם, הורידו את גופתו והביאו אותו לקבר ישראל.
על פי גרסת שורדי גטו וולאדובה, משנודע לרבי על מחנה ההשמדה "סוביבור" הסמוכה לוולאדובה, הכריז הרבי על שלשה ימי צום. הדבר נודע לנאצים והם מיהרו לעצור אותו, ולאחר כמה ימים, בכ"ט באייר תש"ב, הם רצחו את הרבי. הרב יוסף צבי אפשטיין, ששרד את השואה, ועדים נוספים, אישרו שיום מותו של הרבי היה בערב ר"ח סיון תש"ב. הרב אפשטיין הוסיף כתב "לו שמעו לעצתו של הרבי, היו נשארים בחיים עוד אלפי יהודים". (לפי עדות יחיאל זרינהויז ב"ספר ולודאבה" עמו' 591, הרבי נרצח ביום ב' של שבועות, ז' בסיוון, בעת קריאת הברכות בברית שערך במקום סמוך אחיו ליאון גרינהויז לבנו משה).

אשת הרבי וכל ילדיהם, יוטא הדסה, חוה בלימה, ברכה רחל ומרדכי אלעזר נספו גם הם בשואה (במספר מקורות צויין שהיו לרבי ששה ילדים וכולם נספו). גיסו של הרבי מראדזין, רבי אברהם ישכר אנגלהרד, אב"ד סוסנוביץ וראש רשת הישיבות של ראדזין בפולין, ברח ליערות עם חסידים אחדים, חבר לפרטיזנים ושרד את השואה. לאחר המלחמה היגר רבי אברהם ישכר לארה"ב ובשנת תשי"ד הוכתר לאדמו"ר מראדזין, עלה לארץ ישראל וכיהן בה כרב וכאדמו"ר.

המשורר יצחק קצנלסון הי"ד כתב פואמה מפורסמת "שיר על הרבי מארדזין", בו הוא מונה את מעלותיו הרבות של הרבי, אך אינו מתייחסד לתמיכתו במרד.

תולדות הרבי הובאו בקובץ "שבת התאחדות דחסידי ראדזין", בחוקותי תשע"ה, הוצאת מכון "תפארת ראדזין", בני ברק, עמו' כח-נט. מידע על תולדות ישיבת "סוד ישרים" הובא בספר "בסוד ישרים ועדה" (בני ברק, תשנ"ז).

הרבי הספיק להדפיס את החלק השלישי של ספר "בית יעקב" על ספר ויקרא מאת אבי סבו, את מסכת "מקוואות" מתוך "סדרי טהרה", ואת ספרו של אביו "תפארת יוסף" (ורשה תרצ"ה). הוא הכין לדפוס את הספר "פרי עץ חיים" מזקנו ה"ארחות חיים". חלק נוסף מ"סדרי טהרה", שהיה מסודר לדפוס אבד עם כתבים רבים נוספים בימי השואה. מכתביו של הרבי מראדזין נותרו רק שאריות מועטות ובהם האגרת, המבואת למעלה, אותה כתב הרבי ל"בית החסידים דראדזין" בתל אביב. ערכה של אגרת זו בעיני חסידי ראדזין לא יסולא בפז, והאדמו"ר רבי אברהם יצחק הקריא אותה בהתוועדות והגדיר אותה בתוך "צוואה" של רבי שמואל שלמה הי"ד.

מלבד אגרת זו שרדו לפליטה שני מכתבים שכתב הרבי אודות ישיבתו "סוד ישרים", וכן מספר הסכמות. באחד ממכתבים אלו כתב לחסידיו: "הנני אשר, אם ירצה ה', תיכף אחר חג הפסח הבא עלינו לטובה נפתח את הישיבה, והאמצעים להחזקת הישיבה; הוסכם אצלינו ראשית כל לקבוע קופסאות בבית כל אחד ואחד מאנ"ש יחיו, וחוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד שיקבל עליו בלי נדר ליתן שמה נדבתו מידי יום ביומו, הנדיבים כנדבת לבכם והעשירים כברכת ה' עליכם. ותדעו כי במה שתחסרו ממונכם להחזקת לומדי התורה, הנכם מתמכין דאורייתא וכו'… ואפילו מי שאין ידו משגת יוכל להמנות בדבר מצווה רבה הלזו שיקבל עליו, בלי נדר ליתן בכל יום נדבתו אפילו נתינה הכי מועטת, אך שיהיה חוק בקביעות מידי יום ביומו, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וצדקה ילבש כשריון מגן מכל פגעי הזמן".

בהסכמה ארוכה שכתב הרבי מראדזין לספרו של הרב דוד יצחק מרגליות "קנאת סופרים", מאריך הרבי בחובת השעה לחנך את הדור הצעיר תוך שמירה על משמרת הקודש, וכך כתב:

בשם ה' ובעזרתו. הנה כבר נודע ומפורסם לשם ולתהילה מפעלות החברה המפוארה הנקראת בשם "אהבת תורה ויראת שמים" שנתייסדה זה כי"ב שנה על ידי הגבר אשר הקים עולה של תורה, ה"ה כבוד הרבני המופלג בתורה ומלא יראת ה', רב פעלים ולא מחזיק טיבותא לנפשיה מוהר"ר ר' דוד יצחק שיחי' בהרבני מוהר"ר ר' מענדיל ז"ל מרגליות, ועל ידי בנו האברך הנעלה והמופלג בתורה וירא את ה' מנעוריו כש"ת כמוהר"ר ר' דניאל שיחי', אשר נשאם לבם לקרב לב בחורי בני ישראל לאביהם שבשמים, אותם הבחורים שמחמת אורך וכובד הגלות בעווה"ר הוכרחו בכדי לפרנס את עצמם, או גם לשלוח טרף לבית הוריהם, לשלוח ידם במסחר או במלאכה חוץ מד' אמות של הלכה.

ועם אלו ישתדלו ללמדם דעת ויראת ה' ולעוררם מתרדמת הזמן, ולחזק אותם לקבוע עתים לתלמוד תורה בחבורה בכל עת אשר תמצא ידם להשתחרר מעט מטרדות הזמן בבוקר ובערב ובפרט בשבתות וימים טובים, ולמשוך אותם בחבלי אדם בעבותות אהבת השם יתברך ותורתו, ללמוד וללמד על מנת לעשות ולנטוע בקרבם מידות ישרות תפארת לעושיה ותפארת להם מן האדם.

ותודה לא-ל עבודתם עשתה פרי טוב ותועלת גדולה, הן לאותם שהיו מגודלים מנעוריהם לתלמוד תורה אשר חזקו את ידם להחזיק במעוז תורת ה' וחיילים להגביר מבלי הרף, והן לאותם אשר היו רחוקים וחדשים מקרוב באו לקרב את עצמם לתורה ויראת שמים, וחפץ ה' בידם הצליח. ורבים עתה בני חבורתם. ובכל יום ויום מתווספים ספסלי בי' מדרשא בלי עין הרע כן ירבו ובחצרות אלקינו יפריחו. והמה מצויינים בתורה ויראת שמים ובמידות ישרות ודרך ארץ, וכל רואיהם יכירם כי הם זרע ברך ה'. נמצאו ביניהם כבר הרבה תלמידים שהם מרביצי תורה ברבים, ובכל מקום בואם ישתדלו להעמיד חבורות כאלה, ללמוד וללמד ולהגדיל תורה ולהאדירה.

ומי מגדולי התורה וצדיקי דורנו ראשי אלפי ישראל והרבנים עיני העדה, אשר ידוע להם מפעלם, יתנו עדיהם ויצדיקו להגיד ישרם בשער בת רבים, שנאמר בהם "כי טוב" ועוול לא נמצא בהם. כי לא כדרך המתחדשים בזמנינו הרי עמל, אשר זה דרכם כסל למו לשום מהלך נפשם אחרי מראה עיניהם וכל מגמתם לחבק חיק נכריה ובידי נכרים ישפיקו ובמעטפות הכוונה לשם שמים יתעטפו ולאחיזת עיניים יערבו קודש בחול וטהור בטמא על טהרת הקודש לפי דמיונם השווא, לא כן דרך החבורה הלזו, כי דרכם ישרה וברורה מבלי שום תערובות שמץ דופי ודבר זר, זולת לימוד התורה ויראת ה' לנטוע בלבם אהבת תורה ויראת שמים ודרך ארץ על פי התורה להיזהר בכבוד חברים ומורא רבם ולכבד את התורה ולומדיה.

ועתה עלה על לב האברך המופלג והמצויין וכו' כמוהר"ר דניאל שיחי' הנ"ל, לעמוס על שכם התלמידים שיחי' שכל אחד ואחד ילקט מהספרים הנמצאים אתו מגדולי ישראל וקדושיו, דברי הלכה ואגדה ודברי מוסר נוחי ההבנה השווים לכל נפש על סדר פרשיות התורה ולהדפיסם בשם אומרם בקונטרסים מיוחדים בשם "קנאת סופרים" אשר ירבה חכמה אצל התלמידים ויגדיל תשוקתם להתמיד בלימוד התורה הקדושה להגות בעיתותיהם הפנויות בספרים הקדושים לדעת חכמה ויראת ה', ולא יבלו זמנם לבטלה. וגם יהיה מצוי בידם קובץ מלוקט מדברים ערבים המושכים לבו של אדם מסודרים דבר על אופניו על סדר התורה, למען יתענגו בהם בשבתות וימים טובים, דבר בעתו מה טוב.

וקונטרס הראשון על סדר "בראשית" היה למראה עיני ועיינתי בו. והנה גוף המחברת אינו צריך להסכמה, כי כל דבריהם ממקום קדוש יהלכו, וכבר באו עליהם גדולי ישראל על החתום בהסכמותיהם. ובשגם כי מכיר אנכי את הרבני המופלג מוהר"ר ר' דוד יצחק שליט"א ובנו מוהר"ר דניאל שיחי' שהמה מופלגי תורה ויראת ה' וכל מעשיהם לשם שמים, וחזקת חברים להם שלא יוציאו מתחת ידם דבר שאינו מתוקן.

אך למען חזק ידי עושי מצווה, אף ידי תיכון להיות מהנטפלים עמהם לזרז את בני ישראל לתמוך את העושי מצווה ולהביא ברכה לתוך ביתם את החיבור הנ"ל ולומר לפעלא טבא יישר ותחזקנה ידיכם להגדיל תורה ולהאדירה. ובוודאי דבר זה יגרום לקרב את הגאולה בב"א, וכמאמרם ז"ל מלמד שהיה בידם מגילות שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלם לפי שהיו נוחים בשבת. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

וזכות התורה הקדושה תגן על לומדיה ותומכיה להיוושע בכל הטוב בגשמיות וברוחניות וה' יתברך ירחיב את גבולנו למען נוכל להגות בתורתו ולקיים מצוותיו בלי שום מניעה.

באתי על החתום אור ליום ד' פרשת חיי י"ט מרחשוון תרצ"ד פה ווארשא

שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זללה"ה מראדזין

מספרים: מעשה בר' אייזיק של ר' ינקל שנאמר לו בחלום, כי בעיר פטרסבורג הרחוקה מצוי אוצר נסתר, שיש בו כדי להעשירו לכל ימי חייו. למחר נטש ר' אייזיק את ביתו, מכר את מעט מטלטליו והלך לפטרסבורג כדי לחפש אחרי האוצר. אחרי שזכה סוף-סוף להגיע למחוז-חפצו, שבע עמל ויגיעה, נודע לו שם בחלום אחר, כי האוצר המבוקש אינו נמצא בפטרסבורג הרחוקה, כי אם דווקא אצלו בביתו, ממש מתחת לתנור…

מוסר-השכל של מעשיה זו הוא פשוט למדי: אסור לו לאדם לחפש את אוצרו, את אושרו, במרחקים, בניכר, כי אם בתוכו הוא, בפנימיותו הנסתרת, בעמקי לבו ונשמתו הוא. שם, ברטט החרישי של הלב, באור המהבהב של המוח, מצוי שפע של אוצרות גנוזים, שיש לחטט אחריהם כדי לחפשם ולגלותם.

על האדם רק למצוא את הדרך אל עצמו, למען יוכל לפרוט בקצב הרמוני על הנימים הענוגים והדקיקים ביותר בלבו. וכמו סימפוניה שופעת ומשתפת לקצב שרביטו של מנצח מעולה, כך ישתפך שפע של רוח ורגש בקרב האדם אשר מצא את הדרך אל עצמו.

רוח ורגש – שתי המתנו היקרות שניתנות לאדם, המהוות את כוח-הדחף לכל המעשים הנעלים, ואת מקור הרצון, המרץ והכשרון. יש אנשים שחייהם חולפים מתוך הסח-הדעת, כשהם שוכחים מאנשים ומעצמם. אין הם רואים בעצמם אלא כעין פושטי-יד שכל תכליתם בחיי העולם הזה אינה אלא לקבל מבלי לתת מאומה. הללו מעולם לא מצאו את הדרך אל עצמם. אמנם אין בזה משום הוכחה, שהם באמת פושטי-יד חסרי-כל. יתכן מאד שבעמקי נשמתם גנוזים אוצרות של זהב ופנינים, אך אין הם מבחינים בהם ואינם מסוגלים להגיע אליהם. רואים הם אוצרות בפטרסבורג אבל לא בתוך עצמם…

אוצרות גנוזים אלה דומים לפלג מים תכולים, רוגעים ושקטים, שאינם זעים. אך יש ובאקראי משהו לא-נודע מזעזע את המים השקטים והם מתחילים לאגוש ולגעוש, והגלים הפתאומיים סוחפים ומעלים את הכוחות הגנוזים מן התהון. כך "פושט היד" העלוב מזדקר בבת-ראש ונעשה גיבור בעל יד רחבה, אשר מנדבנותו הפעילה נהנים עולם ומלואו.

ברם, כיצד מגיעים לידי כך, שיתעוררו הרוח והרגש ויתהפכו למבוע של ברכה?

רק על-ידי האידיאל!

אדם החי למען אידיאל; אדם אשר שאיפה רוחנית מסוימת מהווה נקודת-מוקד של מחשבתו, וכל-כולו ציפייה מרטיטת לב להשיג אידיאלי זה – אצל אדם כזה מן ההכרח שיתגעש ויתפרץ ים הרגשות והרוח. לבת-האש מוכרחה לפרוץ מבעד לקפאון, והנפל מאתמול הופך היום לענק-רוח, המהווה נקודת מרכז להרבה נפלים אחרים, שגם בהם מתעורר רטט רוחני לאיזו שהיא שאיפה.

ואל יאמר אדם: קטן אני ודל. אותי לא חננו מן השמים בשום כשרון ואין בידי לתת לעולם מאומה. איהנה איפה מזיעתו של הזולת, מעבודתם ויצירתם של אחרים. לא, בני. למה זה תחרוץ את משפטך להיות פושט-יד לצמיתות. בעוד יתכן כי בנשמתך גנוזים אוצרות של עשירות רוחנית, ורק בגלל רפיונך ורשלנותך לחפש ולחטט, הנך פושט ידך ללחם-נדבה?! למה זה תבזבז את כוחותיך בחיפושי-שווא אחרי אוצרות בפטרסבורג, בזמן שאתה יכול למצאם בשפע מתחת לאפך ממש?…

והרי לא רק פושט-יד תישאר כל חייך, אלא גם גזלן. שכן אם חנן אותך הבורא באיזה כוח שהוא, כוח של דיבור, כתיבה, זמרה, או כל אמנות אחרת; כוח העשוי להלהיב את רוחותיהם ורגשותיהם של בני-אדם קפואים, לעודד נשמות נדכאות ולרפא לבבות רצוצים; כוח שביכולתם להמריץ ולהניע מחנה ענקי של בני-אדם שיפרצו בעד קירות-ברזל להגשמתו של אידיאל מקודש – הלא עליך להבין ולדעת, בתורה מאמין בהשגחה עליונה פרטית, כי כוח-השפעה זה לא ניתן לך כדי שתניחהו במרתף נפשך עד שיעלה חלודה, אלא שליחות חובה היא שהוטלה עליך להערות כוח זה על אלה שבשבילם הוא נועד.

ואם אינך עושה כן, הרי אינך אלא גזלן, גזלן אכזרי! אם שני אנשים הולכים במדבר-שממה ואחד מהם יש לו מזון יותר מכפי צרכו, בעוד השני אין לו מאומה, הרי אם הלה ייתן לחברו לגווע ברעב ולא יחלק לו מלחמו – הרי יחשב לרוצח.

כלפי מה הדברים אמורים? כלפי האשה הישראלית. אל לה לאשה הישראלית לישב בחיבוק ידים ולצפות לאוצר אשר יבוא ממרחקים, מבחוץ. ההתעוררות חייבת לבוא מבפנים, מצד האשה עצמה. אל לה לרפות ידיה ולומר: דלה אני, חסרת כוחות.

תהיה נא האשה הישראלית הדורה כולה בשאיפה אמיתית לאידיאל הקדוש של חיי תורה ומצוות. שאיפה זו תעורר בה את הרוח והרגש, ואז יזדרם בכל עורקיה שפע של רצון, מרץ וכושר-פעולה.

ואז האשה הישראלית האמיתית תמצא את הדרך אל עצמה…

(אם בישראל, ג, עמ' 248-251)

---

ר' אברהם מרדכי רוגובי, נולד בשנת 1898 בלודז', במשפחה חסידית שעסקה במסחר. ר' אברהם מרדכי רוגובי היה חתנו של ר' וואווע מנדלביץ והיה מפעילי "אגודת ישראל" בוויילון, בין שלהי שנת תרע"ו ובין שנת תרפ"ד (1916-1924). לאחר לימודים בחדר למד בישיבת "תורת חסד", שהייתה ישיבה ליטאית בלודז' בראשות הרב שלמה גרודזנסקי. ראש הישיבה ייעד את אברהם מרדכי להיות סופר חרדי מובהק, והוא החל לשלוח מכתבים למערכת של עיתונים שונים. לצד הכתיבה פיתחה את יכולת הביטוי וההסברה שלו, רכש אברהם מרדכי ידיעות רבות ומעמיקות בספרי חקירה, אגדה, מוסר וחסידות. הוא החל לערוך את כתב העת של ישיבת "תורת חסד", ולאחר מלחמת העולם הראשונה מונה לאחד מהמשתתפים הראשיים בעיתון האורתודוקסי הראשון "דאס אידישע ווארט". עד מהרה הוא לקח חלק מרכזי בכתבי עת אורתודוקסיים נוספים שהחלו להופיע, וחתם על מאמריו בכינויים שונים, כמו: עוזיאל, בן יאיר, א. דאווידזאן, בן-דויד, ועוד. במאמריו פעל למען כבוד התורה, כבוד הרבנים והרבנות, ולמען איחוד היהדות החרדית לכלל ציבור מלוכד. בשנת 1923 החל להוציא לאור בלודז' את העיתון החרדי היומי "די אידישע שטמע". כעבור שנתיים העיתון נכנס לחובות ונסגר, והוא ארגן את ההוצאה לאור של הבטאון "אונזער טרייבקראפט" [הכוח המניע שלנו]. מעבר להיותו סופר ופומלציסט, פעל ר' אברהם מרדכי רוגובי כאחד מטובי עסקני "אגודת ישראל". יחד עם ר' אלכסנדר זושא פרידמן, יהודה ליב אורליאן, לייבל פרום, פאליק לנדברג, ועוד, הוא נמנה על מייסדי "פועלי אגודת ישראל". עבורם הוא ייסד את הבטאון "דער אידישער ארבייטער". בשנת 1925 נבחר כנציג "פועלי אגודת ישראל" לעיריית לודז', והתמסר לטובת הכלל והפרט. הוא פעל לארגן את ה"חדרים" הפרטיים והציבוריים בארגון מרכזי של בתי הספר "חורב" בהנהגות ר' אלכסנדר זושא פרידמן. בבתי ספר אלו והמוסדות שבסביבתם למדו כמאתיים אלף תלמידים ותלמידות. הוא פעל ליישם את חזונה של שרה שנירר, שכנע את "אגודת ישראל" לתמוך בתוכנית ביסוסה של "בית יעקב" ומשנת 1932 היה אחד ממנהיגי המרכז הרוחני של "בית יעקב". בשנת 1935 ייסד בוורשה את "הגימנסיה למסחר בית יעקב", שנעשתה מוסד גדול, חשוב ומסועף. ליד ארגון "בית יעקב" ייסד בית הוצאה שפרסמה ספרות לנוער.

לאחר פטירת רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, כתב עליו ר' אברהם מרדכי רוגובי את המאמר "הנסתר והמפורסם" (יצא לאור בספר רבי מאיר שפירא – במשנה באומר ובמעש, ב, עצ' 235-237.

בשנים שטרם השואה הוא היה מחשובי הכותבים ואחד מהעורכים בעיתון "דאס אידישע טאגבלאט" (שהיה ממייסדיה בשנת 1929), מנהל ארגון בתי הספר לבנות "בית יעקב" ומנהל הגימנסיה למסחר "בית יעקב". לצד פעילות עניפה זו מסר הרצאות ל"צעירי אגודת ישראל" ול"בנות אגודת ישראל", פעל בוועידות החינוכיות, באסיפות לחיזוק הדת ובמגביות למען ארץ ישראל,  וניהל תעמולה לחיזוק נציגי "אגודת ישראל" בסיים הפולני, במועצות העירוניות ובקהילות ישראל בפולין. הוא תרגם כתבים מאת רבי שמשון רפאל הירש, לטובת הקוראים הצעירים. מאמריו לנוער החרדי היו ספוגים בדברי חז"ל, במוסר ובחסידות, ונועדו לחזק בקוראיו את הרגש היהודי, להעמיק את ידיעותיהם באוצר המחשבה היהודית ולהלהיב אותם לקיום אורח חיים יהודי. הוא הוציא לאור תרגם ליידיש של "פרקי אבות" עם "שמונה פרקים" לרמב"ם. הוא הדפיס אוסף מכתביו של ד"ר נתן בירנבוים בשם "עת לעשות", אך בשל המלחמה שפרצה לא הספיק להפיץ את הספר. הוא הכין לדפוס חלקים מעובדים מיצירות חשובות מעולם המוסר כמו "מנורת המאור", "חובת הלבבות" ו"הכוזרי", וכתב הקדמה לתרגום "מסילת ישרים" שנעשה בידי ר' אלכסנדר זושא פרידמן.
לאחר הכיבוש הנאצי, ניסה רוגובי להוציא לאור עיתון מחתרתי, ותרגם את התנ"ך כולו ליידיש. הוא היה מפעלי "העזרה העצמית" בגטו, שהקימה רשת של בתי תבשיל ומוסדות סעד. הוא המשיך לתכנן תוכניות חדשות, ומונה למועצה הדתית שפעלה לצד היודנראט. כאשר הותר לקיים בתי ספר בגטו, הוא ארגן וניהל בגטו ורשה את בתי הספר של "בית יעקב". הוא המשיך בפעילותו הציבורית במרץ, על אף הסכנות והביזיונות, עד שגורש לטרבלינקה בשבת י"ח באב תש"ב (01.08.1942). פקידים מהיודנראט השתדלו להביא לשחרורו כפקיד היודנראט באמצעות שתדלנות ומתן שוחד, אך הוא סירב להציל את עצמו, והצטרף לקרון המוות יחד עם אשתו וילדיו, חתניו והוריו (ראה ע' רינגנבלום – כתבים פון געטא, כרך ב', עמו' 198), ובהם חתנו, הרב שאול בוימאן הי"ד,

בחלק ב' של ספר "בגיא צלמות" מאת יהודה אריה פינגולד, עמ' שעח-שפא, מתוארים קריאתו של אברהם מרדכי רוגובי ליהודים לקדש את השם ברבים, לקראת גירושם לטרבלינקה. עוד מתוארת שם ההתעללות שעברו הוא ומשפחתו בעקבות כך, לפני שהושלך לקרון המוות.

הצעה נכבדה

אחרי כי בצוק העתים האלה ומסבת המהפכות הנוראות שעברו עלינו, בעוונותינו הרבים, נהרסו ונחרבו בתי מקדש וד' אמות של הלכה, זהו בתי מדרש, שלמדו במו תמיד ברבים, בלי הפסק, ואין איש שם על לב, וביחוד בערי השדה, ובבני עניים שמעולם יצאה מהם תורה. ולב מי לא יתפלץ בהביטו בעין פקוחה, איך שנתרוקנו כל המקומות שרבצו ולמדו בהם תורה לרבים, וכל הישיבות והקבוצות, חברות קנין ספרים, תקון ספרים, ש"ס, וכו', חדלו ופסקו לגמרי, בעוונותינו הרבים, ואין קול וקשב! ואפילו אותם יחידי סגולה, שהיו נמצאים מעולם בכל מקומות ומושבות אחינו בית ישראל המפוזרים, וקיימו בעצמם קבעתם עתים לתורה איזהו שעות במעת לעת, עתה מחמת גודל טרדות הפרנסה וכלכלה, ומסיבת האי סדרים בחיי היום והשערוריות, וביחוד היוקר הנורא, שיאמיר מדי יום ביומו, כל ראש לחלי וכל לבב דוי, ההכרח יאלצם מלפסוק לקבוע עתים לתורה, ותורה חוגרת שק, ואנחנו מחשים בעת כזאת? הלא טרם כל מוטל עלינו לאזור חיל להחזיר עטרה ליושנה להעמיד את יסודי תלמוד תורה על בסיס נאמן וחזק.

לפ"ד מהנכון שנייסד חברה ש"ס כללית, וכל חברינו בדעה החרדים בכל מקומות פזוריהם, יהיה מי שיהיה, סוחר, פועל, אומן או שכיר יום וסתם מוטרד בעסקיו, ובאיזה מקום שיהיה יקבעו זמן בין תפילת מנחה למעריב ללמוד בחבורה דף גמרא תמידין כסדרן, וכמובן בהגבלה מוקדמת ומדויקת על יום מיוחד, וכל חבר מחויב לקבל על עצמו שילמוד בכל יום דף גמרא בעת הזאת, בלי שום וסת הפלגה, ומאליו מובן שיועילו תשלומים ביומו.

כנים הדברים, כי כמה מפריעים ומשטינים ישנם לו לאדם בכל דבר טוב, ביחוד לסוחר – בטלטול דגברי דקשה, או למי שהנו בדרך רחוקה, אבל על כל פנים בעת ועונה שיבוא לשפוך שיחו בין הערבים, בבית המדרש או בבית הכנסת, ימצא שם מקום שנזדמנה חבורה שילמדו אותו דף הגמרא הקבוע, וממילא יהיה נקל לו להתאחד עמהם גם עתה בדף שפסק אתמול בביתו ולא יחסר המזג.

ומה נהדר ויפה היה לקבוע שכל המכתבים וחלופי דברים השונים, שנשלחים מעיר לעיר, וממקום למקום, יוכנסו בדף גמרא של יומו הקבוע לו, ובזה תהא הבקורת, שחברינו לדעה לומדים כסדר בלי העלמה ואחור.

מהנכון ש"צעירי אמוני ישראל" שיחיו יקבלו עליהם טכוס והתארגנות דבר זה בסדר ובמשטר, ולפרסם מקודם במכתב עת "דער יוד" באיזה יום נחוג ההתחלה וכדומה, ואולי נכון בלמוד משניות, כדי שגם הצעירים הפועלים החרדים שלא כרעו לבעל, ולא הגיעו גם כן למעלת למוד ש"ס, יוכלו להשתתף עמנו ולקחת חבל במצוות למוד תורה ברבים.

או אפשר ליסד שניהם, יהיה איך שיהיה עת לעשות לד', וכל ההחתלות קשות, אבל דבר נקל הוא בעזרת ה' יתברך.

משה מנחם שפיוואק החופק"ק דאלעשיץ

---

הרב החסיד משה מנחם מנדל ספיבק (שפיוואק) הי"ד נולד בשנת תר"מ (1880) בעיירה שעניצע הקרובה לוורשה, לאימו מרת חנה לאה ולאביו רבי אליעזר, בנו של הרב המפורסם בדורו בצדקות ובפרישות רבי יעקב מאיר מוורשה. משפחתו היתה משפחה נודעת בחסידות קוצק וגור. הוסמך להוראה מהגאון רבי יחיאל מאיר הלוי עפשטיין אב"ד נובהרדוק, מהגאון רבי יצחק פייגנבוים מוורשה, מהגאון רבי פתחיה הארנבלאס מוורשה ומעוד רבים מגדולי דורו.

בשנת תרע"ז התאלמנה אחותו זיסל גיטל, במות בעלה הרב החסיד ר' יהושע אליעזר רוזנברג, והרב משה מנחם מנדל ואחיו הגדול הרב נפתלי אב"ד ווישיגראד שבפולין גדלו את אחיינם היתום, יהודה אריה רוזנברג.

בשנת תרס"ח (1908) מונה לרב בעיר צ'יז'בה שעל יד אוסטרולנקה. בשנת תרע"א (1911) הוכתר כרבה של פודזמצה-חנצין (פלך קיאלץ), ולאחר מכן היה רב בקהילות דלישיץ, קראסניבראד, יענדזיעווא וזרומב שבפלך ביאליסטוק. נשא לאשה את מרת שבע רחל בת הרב החסיד ישכר דוב פרידמן מציזעב, ונולדו להם שמונה ילדים.

בחודש כסליו תרפ"א (1921) פרסם בביטאון צעירי אגודת ישראל "דגלנו", שיצא לאור בעריכת הרב אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד, את יוזמתו ללימוד הדף היומי. כעבור כשנתיים, בשנת תרפ"ד, תאמץ הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל, בווינה, הצעה דומה, מאת רבי מאיר שפירא, לייסוד הדף היומי.

חיבר את הספר "מטה משה" על התנ"ך ועל השולחן ערוך, עם תשובות להלכה ולמעשה בתכתובת עם חכמי דורו. חיבורים אלו הם חלק קטן מחיבוריו על התנ"ך ומתשובותיו בהלכה, שרובם אבד בשואה.

הספר יצא לאור לראשונה בוורשה בשנת תרצ"ה (1935), והוצא לאור במהדורה מתוקנת ומורחבת בירושלים בשנת תש"מ (1980) עם קובץ ממאמריו שפרסם בעבר בכתבי עת רבניים. בסוף הקובץ הובא "קונטרס אמרי שפר" מאת אחיו, הרב נפתלי ספיבק הי"ד.

חיבורו של הרב משה מנחם מנדל, "הגהות מנחם" על התלמוד, הודפס במהדורת "ש"ס המסביר" בהוצאת הרב יוסף שאפאטשניק (לונדון, תרפ"ג). היה בין רבני פולין שחתמו על קול קורא המעודד את היהודים החרדים להצטרף להסתדרות הארצית של "אגודת ישראל".

במכתב אליו משנת תרס"ח (1908) כותב לו הרב יחיאל מאיר הלוי עפשטיין "ידידי האברך הרב הג' החריף והבקי משנתו סדורה וערוכה, קולע אל השערה וא"מ [=ואינו מחטיא] מוהר"ר משה מנחם מענדיל נרו יאיר" (שערי תורה, חלק ד, קונטרס ד, סימן לא). ובהסכמתו לספר מטה משה כותב הרב עפשטיין כי ניכר שהרב משה מנחם מנדל ספיבק הוא "חריף עצום, ובקי טובא צנא מלא ספרי, עיניו כיונים על אפיקי מים בש"ס ופוסקים, ירא אלקים מרבים… וידיו רב לו הן בהלכה והן בחידושים לאימתו של תורה, וראוים דבריו להפיצם על פני תבל אף לפני גדולים".

נספה באושוויץ בשנת תש"ד. כן נספה אשתו הרבנית הי"ד, וילדיהם: יוכבד זיסיל אשת הרב שמואל ליפמן מביאליסטוק (ושני ילדיהם), שרה רבקה, חוה, יצחק יעקב, הניה, נחמה ולאה. הי"ד. בנם ישראל אריה התגורר בתל אביב, ולאחר השואה פעל להנצחת שמות קרוביו בספר וסייע להוצאה לאור של ספרו של אביו (במהדורת ירושלים, תש"מ).

יתגדל הבורא ויתקדש היוצר שבראנו לכבודו בחומר וצורה כדמותו וצלמו, להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד, והבדילנו מן התועים להגות בתורה הקדושה אשר בה נמצא תכלית מציאותינו, חיי רוחינו ונופש לנפשינו, בכל מדה ומדה שהוא מודד לנו עד דרך שאמר נעים זמירות ישראל "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדני". וידוע דרשת חז"ל על זה. ולי נראה כי אנו רואים באנשים ההמוניים אשר לא הריחו ביראת השם וריח התורה לא נכנס בקרבם אין להם תכלית בחיותם רק כל זמן שאור ההצלחה יופיע על ימיהם, אז יתענגו בימי חיי הבליהם. אבל אם נהפך להם הגלגל, עניות ייסורי הגוף מענים אותם, עננה תשכין על חייהם, אז חיותם עליהם לטורח, נלאו נשוא, מקללים יום הולדו בו, משליכם נפשיהם מנגד, וטוב להם המות. לא כן הצדיקים, אוהבי ד' אשר על מבועי התורה נתגדלו. דעתם רוחם ונפשם נטהר על ידי ידיעת תורה הקדושה, על כל גל וגל המתגלגלים לבוא עליהם ללחצם ולחקם, למרר את חייהם מנענעים ראשם לקבלם באהבה כי יודעים המה שחיי הגוף לאו עיקר הוא, סופו רימה ותולעה, ומתנחמים במנוחת נפשם, אשר כל השתדלותם הוא להשלימה ולהגביה אל גרם המעלות, כי על זה מלמד אותם דעת תורה הקדושה. ודוד המלך נתכוון לרעיון הנשגב הזה באומרו "אשרי הגבר", הגבר יכול להיות מאושר ונפשו בקרבו תנוח ואין מתמרמר על גורלו, אף אם "תיסרנו יה", וצריך לסבול יסורים קשים ורעים. ומיהכן יוכל לקנות דעה נכונה הלזו, "ומתורתך תלמדנו", רק תורה הקדושה מלמדת אותנו לזה, משם נשאב רוח טהרה ורוח הקדושה. היא מטהרת רגשי לבבינו ונפשינו מכל סיג וחלאה שלא בהצלחת הגוף ובתענוגי העולם הזה נראה תכלית חיינו, אלא חיי רוחינו ונפשינו יהיו תמיד לנגד ענינו כל זמן חיותינו עלי אדמה.

ובתחילה כשעלה במחשבה לפני אדון כל לברוא את האדם לא חשב רק על המושכלות שבאדם, כישרונות הרוחניות שהו. וכאשר נתייעץ על זה עם מלאכי מעלה ללמד אותנו מידת העניוות, כך אמר להם "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו". ופירש רש"י על זה להבין ולהשכיל דאם לברוא את הגוף נתכוון הקב"ה באמרים קדושים אלו איך ייפול על זה לומר "כדמותינו", וכי כדמות הגוף נמצא למעלה, ברי אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואל מי תדמוני ואשוה. ומזה הוכיח רש"י דעל כורחך על חלק הרוחני והנפשי שבאדם נתכווין הקב"ה בזה, כי היא היא עיקר האדם, והגוף אינו אלא לבוש להרוח והנפש, והבינה והשכל היא פעולת הרוח והנפש שבאדם, כמו שכתוב "אכן רוח הוא באנוש ונשמת שדי תבינם". וכן אנו אומרים בתפילה דלשם ייחוד קודם הנחת תפילין "והנשמה שבמוחי" וכו'. והבינה והשכל שהדאם הוא הצלם והדמות של מלאכי מעלה, שהם כולם רוחניים, לכן פירש רש"י שכוונת ה' יתברך באומרו "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו", שיברא את האדם להבין ולהשכיל (עיין שם בפירש שפתי חכמים על רש"י).

ואף כי בתחילת הבריאה נטע ה' יתברך בתוך האדם את הבינה והשכל, לנו מאמינים בני מאמינים קץ וגבול שם לההתבוננות על ידי נתינת התורה, ורק בתוך גבול זה ניתן לנו הרשות להבין ולהשכיל, כי אם נהרוס הגבולים שנמשכו לנו על ידי תורה הקדושה, קוצים ודרדרים יצמיחו לנו על שדה התבונה. ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו".

ויוצר בכל השלים החיות לנפש האדם, עד שלא לעצמו לבד יוכל להבין ולהשכיל, אלא הטביע בכח נפשו להשכיל גם את אחרים, להוציא רעיונותיו החוצה על ידי כוח הדיבור שלו. ובזה נבין היטב מה שכתב התרגום אונקלוס בספר בראשית על הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", וכתב התרגום "לרוח ממללא", ולכאורה מינא ליה ש"נפש חיה" הוא הרוח הממלל שבאדם. אלא שהמתרגם נתקשה לו, הרי הנפש היא היא החיות שבאדם, ומי שיש בו נפש ממילא חיה, ואם כן מה זה שקראוה התורה "נפש חיה", וכי יש נפש שאינה חיה. לכן התחכם התרגום שנפש האדם נשלמת על ידי רוח הממלל, שפעולת הנפש אינה הבינה והשכל לבד, אלא במה שמשכיל גם לאחרים, בזה נשלמת פעולת החיות שבאדם. וממה שאמרה תורה "ויהי האדם לנפש חיה", הבין המתרגם שבוודאי נתווסף חיות יתירה לנפש האדם, והוא הרוח בממלל שבו.

ומעתה בין תבין את אשר לפניך ותלמוד מחיי הגוף לחיי הנפש כמו באיברי הגוף אם לא ישתמש האדם באחד מהם יחלש אותו האבר ומתנוונת והולכת. ואם זמן רב ישביתו ממלאכתו יצא הכוח ממנו לגמרי עד שלא יוכל להשתמש בו יותר. וכמו כן אף שמתולדה יכול האדם לעבוד עבודה הראויה לכל אבר ואבר, עם כל זה כדי שיוכל לעשות עבודה מכוונת בדקדוק היטב, לזה צריך להרגיל לאיבריו לאותו העבודה. וכמה שנים צריך האדם שישמש באיזה מלאכה שיקרא אומן לאותה מלאכה. וכן הוא גם בכוחות הנפש שבאדם, אם לא ילמוד ולא יתרגל להבין ולהשכיל, אז יחלש ויטמטם כוח הרוח והנפש באדם וימית מתוכל כל רגש נפשי. ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום "אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו", שאם האדם לא יבין ולא ישכיל ביקרותו שנצטיין בו יותר משאר הברואים, ייפול ממדרגתו להיות נדמה לבהמה. ואף אם האדם יבין וישכיל לעצמו ולא יתרגל באותו כוח החיות שניתן בנפשו להוציא מחשבותיו אל הפועל ולהבין ולהשכיל גם את אחרים, אזי ימית מקרבו על כל פנים אותו הכוח שניתן לו להשכיל את אחרים, אשר עליו נאמר "ויהי האדם לנפש חיה" וכדמתרגם המתרגם "לרוח ממללא".

ואחר כל אלה בדברים נמרצים ומעוטים נוכל לכלול תעודתינו עלי אדמה, והוא: ללמוד וללמד, ואת הנלמד לשמור ולעשות. ובזה נשכיל מה שראינו מרבותינו הקודמים קדושים אשר בארץ המה איך השתדלו בחריצותם ללמד לאחרים ולהרבות בתלמידים, בזה מצאו חיי רוחב ועונג לנפשם. ועיין סנהדרין דף ס"ח ע"א איך התמרמר רבי אליעזר על שלא למדו ממנו תלמידים כרצונו (דברכוהו כידוע), ואמרו שם שקודם מיתתו נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו ואמר "אוי לכם שתי זרועותי, שהן כשתי ספרי תורות שנגללין". ופירש רש"י כשגוללין ספר תורה והכתב מכוסה, כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות, לפי שלא שמשוני ולמדו ממני. ורבי יוחנן אמר במסכת ראש השנה דף כ"ג כל הלומד תורה ואינו מלמדה, דומה להדס במדבר. וכוונתו פשוטה כיוון שהקב"ה נתן ריח טוב להדס הזה, כן הוא באדם שלומד תורה ואינו מלמדה, שניתן לו הכוח להבין ולהשכיל את אחרים, ואם אינו עושה כן, אינו עושה תעודתו.

את כל זה שמתי אל לבי אני הננס והפעוט בעת שהרהבתי עוז בנפשי להוציא לאור עולם ספרי הנוכחי. חשבתי בנפשי, שמני אלוקים לרב בקהלה קטנה, אשר מכמה טעמים אין בה מקום למלאות חפצי ורצוני מקדמת דנא להחזיק בה ישיבה, להרחיב גבול התלמידים, בפרט בעיתים הללו שיד ד' נגעה בנו בעוונותינו הרבים, ואיום ונורא הוא מצב אחינו בני ישראל. וזה לי חמשה עשר שנים שאני יושב פה בדד בית מדרשי בלא חברים מקשיבים ותלמידים אהובים לישא וליתן עמהם בהלכתה של תורה, ונפשי עלי תאבל מה קיצי כי אייחל ואיזה יתרון אמצא מכל עמלי שעמלתי ושאכמול עוד תחת השמש, ואיך אמלא תעודתי עלי ארץ להבין ולהשכיל, ולמה תתכסה תורה שבלבי כשתאסף נפשי ברצות ה'. ויען שהעיר ה' רוחי ללמוד מסכת חולין בעמל ויגיעה רבה במשך שבע שנים, ומסכת זו הוא יסוד ועמוד גדול בש"ס, כמעט כל ענייני איסור והיתר תלויים בו, ומשכנתי נפשאי  לברר וללבן כל העניינים הנמצאים במסכת זו כפי מה שהגיעה ידי יד כהה, ובעזר צורי וקוני העלתה מצודתי חדושים ופירושים על כל דף ודף, אשר לפי דעתי העניה מצאתי אותם נכונים וראויים להעלותם בכתב, לכן אמרתי אולי אבנה ממנה ואזכה על ידה לעשות פעלים לתורה, ללמוד וללמד, אשר הוא תעודת האדם על הארץ. ולא רבותי! אחי ורעי! אל תחשדוני ברמות רוחא כי האי שרצונו לזכות עם ספרי זה גדולים וטובים ממני. תאמינו נא לי שלא כן עמדי, כי להם מה מני יהלוך. אך כוונתי אולי ואולי ימצאו מעוטי ערך כמוני אשר הגיוני ודרך לימודי ינעם להם ויתלהבו יותר על ידי ספרי ללימוד תורה הקדושה. ואם רק מעט מבחורי חמד יעיינו בספרי וילמדו ממנו קשת איך ללחום מלחמתה של תורה ואיך צריך לעמול וליגע לעמוד על עומק כוונת דברי חז"ל, זה יהיה חלקי מכל עמלי, ונפשי עלי תנוח שלא לריק יגעתי.

והנה גבי שאול כאשר התחיל רוח ה' לפעמו, מצינו שאמר איש אל רעהו "מה זה לבן קיש, הגם שאול בנביאים. ויען האיש משם ויאמר ומי אביהם. על כן היה למשל הגם שאול בנביאים". וידעתי גם ידעתי שגם אני מקרה כזה יקריני ויעבור עלי משל הקדמוני "הגם שאול בנביאים", ויתלוצצו עלי חברי "מה פרצת עליך פרץ להיות חובר חבר דורש קל וחומר לרנן בחוץ חכמתיך". אולם חנוני מורי ורבותי! שמעוני אחי ורעי! אשיחה וירווח לי, הלוא דעתי כבר גליתי מה ראיתי על ככה ומה הניעני לזה להוציא ספרי לאור עולם. ואף כי נער אנוכי ולימי בינה לא הגעתי, אל נא אחי תריעו להתלוצץ ולומר כן, רק קבלו את האמת ממי שאמרו, אף אם מבטן שפל אנשים יצאו, ואל יהיה חכמת מסכן בזויה בעיניכם, ושימו אותו על כור המבחן. ואם תמצאו מה להשיב על דברי, תכבדוני ותודיעוני ואבטיחכם שאודה על האמת. ומעולם לא אמרתי "קבלו דעתי". אבל לעומת זה אם אמצא דברי נכונים לא אכבוש דעתי מפני שום בר נש בעולם. ואף כי ידעתי מך ערכי, אבל "קטן וגדול שם הוא", והרבה פעמים איש קטן בשכלו ביותר מכווין לאמיתה של תורה מאדם גדול בענקים, כי אגב חורפיה שבשתא, ושגגה תוכל לצאת מפני השליט. וזכורני כד הוינא טליא שמעתי לספר מתלמיד חכם מופלג אחד הרב מו"ה ישראל גראס עליו השלום אבן יקר בעיר מולדתי קהילת קודש מישקאלץ, שפעם אחת בא תלמיד אחד אל מרן החתם סופר זצ"ל והגיד לו שרוצה לעזוב את ישיבתו ולילך ללמוד אצל רב אחר. ושאל אותו החתם סופר מי הוא אותו הרב, והגיד לו התלמיד שם הרב שהוא משתוקק ללמוד בישיבתו. והשיב לו החתם סופר באמת אותו הרב הוא גדול בתורה, אחד מן הענקים, ואני רק כננס נגדו, אבל הידעת בני מה חילוק יש בין ענק וננס? הענק מחמת גובהו אינו רואה רק למרחוק ולא את המכשולים ואבני נגף הקטנים הסמוכים לרגליו. לא כן הננס, יען כי קטן הוא עיניו לנוכח יביטו אף סמוך לרגליו. וזה החלי להוציא ספרי לאור עולם, אף כי ננס אני והענקים הגדולים וטובים ממני, אשר קטנם עבה ממתני, כבר כתבו ספרים רבים על מסכת זו וביארו אותו מכל עבר ופינה, אולי הניחו גם לי מקום להתגדר בו. והיא הנותנת, מחמת כי ננס אני, אולי בעזר צורי וקוני זכיתי לראות מה שלא ראו הם ויהיה לתועלת לפחותי ערך כמוני. והתבוננו נא במאמר התנא האלקי בן זומא בפרקי אבות שאמר "איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי", וסיפא דקרא הוא "כי עידותיך שיחה לי". ופירש על זה המדרש שמואל, לפי שבן זומא לא האריך ימים, ולכן לא זכה להקרא "רבי" והיה אב בחכמה ורך בשנים. לכן אמר כי לא יוכל האמת בממציאו, רק במה שהוא אמת. ולכן לא יתבייש מללמוד ממנו, ואף אם הוא רך בשנים, כי איזהו חכם הלומד מכל אדם, יהיה מי שיהיה. והביא ראיה מדוד מלך ישראל שהיה משפיל עצמו ללמוד מכל מלמדיו. וזהו שאמר "מכל מלמדי השכלתי", אפילו מן הקטן שבקטנים. וזה להיותי חושב התורה היא המדברת ומלמדת אותי, לא הקטן, וזה אומרו "כי עדותיך שיחה לי". עד כאן.

לכן אהובי מורי ורבותי! אחי ורעי! שימו לבבכם לדברים האלה ותיקר נא נפשי בעיניכם להביא ספרי לביתכם. קחו הטוב ממני ואם לא לכבודי עשו לכבוד אבותי, אם לא בגיני עשו בגין הורי ומורי אשר ישנם פה בחיים חיותם עד מאה ועשרים, ולהבדיל בין חיים לחיים אשר שבקו לן חיים, קדושים אשר הארץ המה, אשר כולם היו יריאים ושלימים, גדולים בתורה. וגם מקובל במשפחתינו מימים ימימה שמגזעו של מרן הבית יוסף, בעל השלחן ערוך אנחנו, ולכן נקרא שם משפחתינו בשם "שטיין", כי הבית יוסף נקרא בשם "רבינו יוסף קארו". והשם "קארו" בלשון אראביש הוא "שטיין" בלשון אשכנז. וכן מבואר זה בהקדמה לספר היקר "באר משה" מהרב הגאון הצדיק מו"ה משה שטיין זצ"ל שהיה אב"ד דקהילת קודש ערדישענזורץ במדינת זיעבענבירגען, שפעם אחת הכיר זה הגאון שרחוק הדבר שבני קהילתו יקבלו דבריו בענין אחד, היה מקיים "ויגבה לבו בדרכי השם", ופתח את פיו הקדוש ואמר הלוא תדעו כי מגזע מרן הבית יוסף קאתינא, "ובית יוסף להבה", ויראו האנשים מאד לעבור את פיו הקדוש. ומבואר שם בהקדמה זו  שהגאון המחבר זה היה בן אחיו של קדוש זקיני הרב הגאון המפורסם צדיק כביר מו"ה פרץ טוביה שטיין זצ"ל אשר שמו הקדוש נקרא עלי. וזקני זה הגאון זצ"ל היה מפורסם במדינת זיעבענבירגען לצדיק גדול גאון וחריף עצום, נקרא בפי כל ר' פרץ פילדער, שהיה דר בכפר קטן נקרא "פילד" סמוך לעיר באנפי-הוניאד שם הרביץ תורה לרבים, העמיד תלמידים הרבה, שלמד בשקידה והתמדה נפלאה עם בחורים צעירים. ושמעתי לספר מאדוני אבי מורי ורבי שליט"א שפעם אחת אנשי קהל באני הוניאד שמו עיניהם בו ורצו לבחור בו להיות להם לרב, והוא לא רצה לקבל כי שנא את הרבנות, ועוד הרבה מפליגים לספר בעוצם צדקתו וחריפתו ובקיאותו בתורה. זכותו יגן עלינו אמן.

וכדבר אני אל לבי להתבונן בעניין הדפסת ספרי מורא עלה על ראשי כי איקלע לידי תשובת מרן החתם סופר זצ"ל חלק אורח חיים סימן ר"ח שכתב שם בריש התשובה בזה הלשון: כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות 'נגיד שמא אבד שמא' וכו'. ולעומת זה היודע בעצמו כי כל מגמתו לשם השם יתברך להגדיל תורה ולהאדירה ורק מונע בר מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגים ומלעיבים במלאכי ה', עבירה היא בידו. וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל, כן ייענש זה על הפרישה. אמרו חז"ל עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן וכו'. עד כאן לשונו. ועיין עוד בחלק שישי לחתם סופר סימן ס"א ועתה איפוא מה אעשה, מה אומר מה אדבר ובמה אצטדק. איך אומר "זיכיתי לבי", אך אשא לבבי אל כפיים אל אבי שבשמים ואל שדי יתן לי רחמים שיבטל מלבי וממחשבתי כל פניה זרה ופסולה, ולב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי, שיתקדש שמך על ידי "ויגדיל תורה ויאדיר" על ידי ספרי, אמן כן יהי רצון.

ואנופף עוד ידי יד כהה לגלות על אודות תוכן ספרי, שלא הלכתי בגדולות ובנפלאות לבנות בניינים גבוהים ורמים על דרך הפלפול כי לא נסיתי באלה, ולא על דרך זה הורוני רבותי הקדושים רק בכל מקום משכנתי נפשאי לברר הדברים על דרך הפשט, בנויה על שכל הישר בעיני, לא הבאתי ממרחק לחמי, רק באותו מקום ובאותו עניין ירדתי לעומק הבניין. ותודה לאל יתברך בהרבה מאוד מקומות מצאתי את שאהבה נפשי לברר וללבן את יסוד הסוגיא אשר על ידו יופלו רוב הקושיות באותו עניין, וזהו בעיני דרך הנכון והאמת בלימוד הגפ"ת כי על ידי זה לא יסתבכו הלומדים בסבכי הסבכות הסברות והשיטות, רק אדרבה יתבררו הדברים כעמר נקי. ושמעתי מגאון אחד שפעם אחת בא לידו ספר אחד שתוכנו היה לומר שמונים תירוצים על קושיא אחת, שזאת אי אפשר רק על דרך הפלפול כמובן. ואמר הגאון שהאי מחבר ואני שווים אנו בדרך הלימוד, רק חילוק אחד יש בינינו, שהאי מחבר אומר שמונים תירוצים על קושיא אחת ואני אומר תירוץ אחד על שמונים קושיות. והבן את זאת. והנה הרבה פעמים ימצא בספרי שהרהבתי עוז בנפשי לגלות דעתי הענייה נגד המחברים הקודמים הגאונים רבותינו הקדושים זצ"ל. אך לא מרות רוחי עשיתי זאת, כי ידעתי את מך ערכי, רק אהבת הלימוד הבוער בקרבי אלצני לכך, וידעתי שבעלמא דקשוט ניחא להו בכך, כי כך הוא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר, החלש יאמר "גיבור אני לברר אמיתתה של תורה". ואם חס ושלום באיזה מקום פלטה קולמוסי דבר כנגד כבודם הרמה, אני מבקש מטו מנייהו ורעוא תהא שלא יאמר פי דבר שלא כרצונו יתברך שמו.

ובעת דברי מדרך הלימוד הנכון, הנני לעורר מה שדרש רבי יוחנן במסכת ברכות דך ס"ג עמוד ב על הפסוק "הסכת ישראל ושמע", הס ואחר כך כתת. וכדרבא דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה. עד כאן. והנה אנו רואים שלמרות זה, שלא זו הדרך שהנהיגו רבותינו הקדושים בהישיבות, אלא בכל מקום נתפשט בהישיבות ללמוד עם הבחורים שיעור עיון ושיעור טפל. ובאמת בדור חלוש כבזמנינו אי אפשר בעניין אחר, כי אלמלא לא למדו מתחילה עם הבחורים להרגיל אותם ללמוד בעיון, רק להרבות בקיאותם, יכלה הזמן עד עוזבם את הישיבות ועדיין עד תכליתה לא באו. לכן הטוב והנכון אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך לקבוע להבחורים שיעור עיון, ובזה יראו מרבם איך צריך ליגע את עצמו על דברי תורה לירד לעמקה של הלכה , וירגילו את שכלם ומוחם לעיין ולפלפל בדברי תורה הקדושה. וגם צריך לקבוע שיעור טפל כדי להרבות את הבקיאות, אבל נחוץ הוא שגם על שיעור זה ישימו עיניהם ולבם להבין כל דבר על בוריו, ולא שיאמרו רק משפה ולחוץ. ואדומו"ר הגאון העצום צדיק יסוד עולם הרב מו"ה יוסף צבי דושינסקיא שליט"א, רב דמקהלות אשכנזים בעיר הקודש ירושלים תובב"א הנהיג בישיבתו ללמוד גם על שיעור טפל את כל הראשונים, והיא תועלת גדולה. ואם הוא רבה להבחורים, ראוי על כל פנים ללמוד אחד מן הראשונים, כגון את הר"ן או הרא"ש וכדומה. ומובן מעצמו ש"ראשית חכמה יראת ה'", וצריך לקבוע שיעור קטן ללמוד מספרי מוסר להלהיב צעירי הצאן ליראת שמים ותיקון המידות, כי הוא עניין נשגב. וגם שולחן ערוך אורח חיים שידעו את המעשה אשר יעשון. וחומש עם פירוש רש"י ונ"ך ויותר מזה הוא "אך למחסור". רק הפוך באלו והפוך באלו, דכולה ביה. ודי לחכימא.

ומה שדרש רבי יוחנן הס ואחר כך כתת, אומר אני שבזמנינו לא שייך לומר כן על כל התורה כולה בכללה שילמוד מתחלה את כל הש"ס או רובה ואחר כך יהגה בה ללמוד בעיון, שאם כן דרך משובשת הראו לנו רבותינו. הס מלהזכיר. אלא מאמר רבי יוחנן שייך על סוגייה וענין מוגבל, שהדרך הנכון הוא כשיתחיל ללמוד איזה עניין לא ימהר להתחכם ולהגות בו טרם שיתוודע לו כל העניין בכללה וכל המאמרים הנחוצים מחכמים הקדמונים השייכים לזה העניין, שאם טרם שלמד את כל העניין יהגה בה ויתרבו רעיונותיו ובנה בנייני מחשבות על יסוד רעוע ומחשב מחשבות שאלמלי למד את כל העניין לא היה מחשב כן, ושוב אף כשילמוד את כל העניין בקושי יחזור ממחשבותיו שחשב בתחילה, כי האדם משוחד ממושכלותיו הראשונים. ועל ידי זה מתרבים השיבושים. והדרך הסלולה היא מתחלה ללמוד היטב הגמרא עם פירוש רש"י כל מה ששייך לאותה סוגייה, שיתוודע לו יסוד העניין, ושוב יתחיל ללמוד מחדש הגמרא עם פירוש רש"י ותוספות ויוסיף קצת מהראשונים הדק היטב בלשונם הטבור. ואכתי לא יחשב מחשבות רבות ולא יפלפל הרבה. ועל זה נאמר הס ואחר כך כתת. ואם אחר שהוא בקי בהסוגיה ואגפיה, יתחיל ללמוד אותו מחדש בעיון נמרץ וישים עין ביקורת על הנלמד, ימצא עונג ונחת לחדש חידושים נכונים, לברר וללבן את כל הסוגיה, ויבין דברי חכמים וחידותם על בוריו, ומעצמו יתעוררו רעיונותיו הנשגבים. כתבתי את כל זה אולי יהיה גם זה לתועלת לילדי ישראל, אף כי הוא עניין פשוט מאוד, אך בעוונותינו הרבים ראיתי רבים מהלומדים נטו מדרך נכונה זו.

זאת ועוד אחרת, כלל גדול אשר תמיד שמתי אני אל לבי בדרך לימודי אשר שמעתי מגאון אחד שמפסוקי התורה (וכן ממאמרי חז"ל) צריך להוציא מתוכם, ולא להכניס אל תוכם. והוא כלל גדול בדרך לימוד הפשוט והאמת, כי לא דרך נכון הוא שמתחילה נצייר בעצמינו איזה רעיון ומחשבה ואחר כך נבקש לה פסוק מפסוקי התורה שנוכל להכניס בתוכו רעיונינו ומחשבותינו, כי בדרך זה החטיאו את המטרה ולא נתגלה לנו דעת התורה ודעת חז"ל להבין ולהשכיל על איזה רעיון ומחשבה כיוונו ואיזה כוונה טמונה ומלובש בדבריהם. ורק באגדה, אשר עיקר תכליתה להמשיך לבות אחינו בני ישראל לתורה ויראת שמים, נוכל לצאת קצת מדרך זה ולהכניס איזה רעיון ומחשבה אשר מתאים עם דעת תורה הקדושה בכוונת הפסוקים או מרמרי חז"ל. וסמך ההיתר לזה שמעתי שהוא מהגמרא יומא דף כ"ג ע"ב שרבי צדוק אמר מילתא שאינו על פי הדין כדי להרבות בבכייה. ופירש בזה הגאון רבי אלעזר פלעקעלעס זצ"ל  את הפסוק במגילת איכה "נביאך חזו לך שוא ותפל", היינו שאמרו כוונות פשוטות בפסוקים, "ולא גילו על עוניך" ולא היה כוונתם לומר מוסר. ועם כל זה, אף בענייני אגדה, אני אומר שטוב ויפה הוא לומר הכוונות ופשטים שיהיו קרוב על כל פנים להבנת הפסוקים ומאמרים, ולא כאותם המגידים אשר משברים הפסוקים לעשרה שברים ובכל תוקף ועוז מתאמצים להכניס רעיונותיהם בכוונת הפסוקים. לא נאה ולא יאה הוא זה לנעימת וקדושת תורה הקדושה. וכבר פירשתי בזה הפסוק במשלי כ"ה "כתפוחי זה במשכיות כסף דבר דבור על אפניו", וכאן אין המקום להאריך.

וטרם אשים קיצין למילין רוצה אני לגלות מצפוני לבי להכיר טובה ולהביע תודה לכל מי שעזרני וסייעני כל ימי חיי להביאני עד הלום. ומי בראש, הרי הם אאמו"ר עטרת ראשי כבוד קדושת מו"ה משה דוב שליט"א אשר ברוב ורחות ותלאות השתדל בכל מאמצי כוחו לגדלני על ברכי התורה והיראה, והרבה הדריך אותו על דרך לימוד בעיון הדק היטב. וכן גידל את כל יוצאי חלציו, וכל הונו וכוחו פיזר עלינו לנטוע בליבנו אהבת התורה והיראה, ושם חלקינו מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות. וזכרה אלוקי לטובה לאמי מורתי תחיה, האשה החשובה והצנועה מרת מרים תחיה אשר היא היתה גברת הבית בבית אבי שליט"א והשתדלה ביתר שאר ויתר עוז ויותר מכפי כוחה להיות עזר נאמן לאאמו"ר שליט"א לגדל ולחזק בניהם לתורה ולתעודה. ישלם ה' פעלם ותהי משכורתם שלימה מעם ה' ויאריך ימיהם בשלימות הבריאות, דשנים ורעננים יהיו ויזכו לראות רק עונג נחת וגיל עם כל יוצאי חלציהם, עד מאה ועשרים שנה, אמן כן יהי רצון.

ופה המקום אתי להזכיר בתודה ותהלה את כבוד מורי וחמי הרב הגאון המאור הגדול כבוד קדושת מו"ה שמשון נייפעלד שליט"א ראבדק"ק מישקאלץ יע"א אשר הרשני למלאות מקומו משרת הרבנות דפה ונתן לי מקום להיות יושב באהלה של תורה. בדין הוא שיטול שכרה מעם ה' עם גברת ביתו רעיתו ה"ה חמותי הרבנית הצדיקת האשה מרת חנה תחיה. וגם על הטוב יזכר כבוד זקני אבי חמותי הגאון הישיש עטרת משפחתינו כבוד קדושת מו"ה מנחם טננבוים שליט"א אבדק"ק טארנא יע"א ויזכו כולם לראות נחת בכל צאצאיהם עד מאה ועשרים שנה, אמן כן יהי רצון.

ומנשים באוהל תבורך מחברתי זוגתי הרבנית האשה החשובה אשר נתן אלוקים עמדי מרת שרה תחיה, שהרבה משתדלת עבורי שאוכל לישב על התורה ועבודה בלי מפריע. ומברכות הורי יתברכו בנותי שיחיו, ה"ה הילדה יודית תחיה והילדה סלאווע פעסל תהיה והילדה לאה תחיה, ונזכה לגדלם על דרכי התורה ויראה ודרכי הצניעות ולהשיאם לאנשים יראים ושלמים חרדים לדבר ה' ותלמידי חכמים, אמן כן יהי רצון.

וגם את שלום אחי אנוכי מבקש, ושלום אחיותי, גסי וגיסתי, כולם אהובים, כולם ברורים, יראים ושלמים, ובתוכם גם רבנים ותלמידי חכמים אשר תורתם אומנתם. ישמרם ה' ויחיים לאורך ימים. אמן כן יהי רצון.

ואביע תודתי מקירות לבי לבני עדתי דפה ק"ק דיאשדיאר יע"א אשר זה שבתי פה ט"ו שנים לטובה ומחזיקים אותי ואת בני ביתי בדרך כבוד, ועל ידם אוכל למצוא ישעי וחפצי להגות בתורה הקדושה בלי דאגת פרנסה, שלי וחלקי גם שלהם הוא, יזכרם אלוקים לטובה.

באימה וביראה, בתודה ותהלה אזכיר שם רבותי שמואל סג"ל אויסטערליץ זצ"ל אבדק"ק מישקאלץ יע"א, ואדומו"ר הרב הגאון מו"ה ישעיה זילברשטיין זצ"ל אבדק"ק ווייצען בעל המחבר ספר מעשי למלך, ואדומו"ר הרב הגאון מו"ה יואל פעללנער זצ"ל אבד"ק אויהעל יע"א, ואדומו"ר הרב הגאון מו"ה יעקב יחזקיה גרינוואלד זצ"ל אב"ד דקהל עדת ישראל בעיר פאפא יע"א, ולהבדיל בין חיים לחיים כבוד אדומו"ר הרב הגאון כבוד קדושת מו"ה יוסף צבי דושינסקיא שליט"א אב"ד דמקהלות אשכנזים בעיר הקודש ירושלים תותבב"א, וכבוד אדומו"ר הרב הגאון מו"ה צבי דיק שליט"א [הי"ד] ראבדק"ק אויהעל יע"א, ה' יאריך ימיהם בטוב ובנעימים. וגם יזכר על הטוב איש היקר והנעלה תלמיד חכם מופלג המנוח מו"ה יעקב הירש קליין ז"ל אשר למד עמי תורה בילדותי.

ואני טרם אכלה לדבר אברך על המוגמר אשירה לה' כי גמל עלי ובתוך קהל אהללנו על כי זיכני לגמור הדפסת ספרי, ואני נותן תודה על העבר ומתפלל על העתיד שאזכה להיות ממזכי הרבים ואגורה באוהלך עולמים ויתבדרון מילי בעולם ואל אכשל בדבר הלכה. ואשפוך לפניו שיחי בתפלה קצרה בעד אחינו בני ישראל, בעוונותינו הרבים עת צרה הוא ליעקב, רבים קמים עלינו לבלענו חנם, נא רחמם צדקתך תמיד גמלם, נטלם ונשאם ממחרפיהם ומגדפיהם ומפיך יוושעו צור עולמים אמן ואמן.

יום ג' שמות תש"א לפ"ק פה דיאשדיאר יע"א.

הקטן פרץ טוביה שטיין, רב דפה.

---

הרב פרץ טוביה שטיין נולד במישקולץ שבהונגריה בשנת 1902 להוריו השו"ב הרב משה דוב, ומרים. על פי המסורת המשפחתית משפחת שטיין הם צאצאי ה"בית יוסף". מאז ילדותו הקדיש הרב פרץ טוביה את כל כוחותיו לתורה ולעבודת ה' והיה תלמיד חכם גדול בתורה ומופלג בענווה וביראת חטא. בתחילה למד בעיר הולדתו אצל רבי שמואל סג"ל אויסטערליץ אב"ד מישקאלץ. לאחר מלחמת העולם הראשונה נסע ללמוד בישיבות צעלם. משם נסע לישיבת רבי יוסף צבי דושינסקיא בגאלאנטה (ולימים אב"ד קהילת אשכנזים בעיר הקודש ירושלים), ויחד עם רבו עבר לעיר חוסט. אחר כך נסע עם אחיו, הרב מרדכי, ללמוד בישיבת רבי ישעיה זילברשטיין אב"ד ווייצן מחבר הספר "מעשי למלך". משם המשיך ללמוד בישיבה באויהעל אצל רבי יואל פלנר ורבי צבי דיק. בנוסף לכך, היה תלמידו של רבי יעקב יחזקיה גרינוואלד אב"ד קהל עדת ישראל בעיר פאפא ומחבר "ויגד יעקב".

בצעירותו נשא לאשה את מרת שרה בת הרב שמשון נויפלד הי"ד, שהיה רב בדיאושדיאר ואחר כך ראב"ד מישקולץ וחתנו של רבי מנחם מנדל טייטלבוים אב"ד טורנא. הרב פרץ טוביה מילא את מקום חותנו ברבנות מישקאלץ ומשנת 1925 לערך היה רבה של קהילת דיאשדיאר. לצד המשך התמדתו בלימוד התורה, התבלט כאיש ציבור, המשרת נאמנה את קהילתו.

הרב פרסם שלושה מאמרים בקובץ התורני "תל תלפיות".

בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר היו בהונגריה פליטים ומובטלים רבים שהגיעו לפת לחם, ייסד קופת צדקה לתמיכה בנזקקים ועורר את בעלי הבתים לתרום לקופה זו. בנוסף סייע ועודד יהודים שנלקחו לגדודי העבודה והועסקו בפרך. בתקופה קשה זו הוציא לאור את הספר "רמון פרץ" על מסכת חולין (מישקלץ, ת"ש). הספר מצא חן בעיני גדולי התורה בהונגריה ובעיני תלמידי הישיבות שם, אך בצוק העיתים וריבוי הצרות לא היה ניתן להפיץ את הספר במעגלים נרחבים.

לקראת גירושו עם קהילתו לאושוויץ, השיג עבורו הכומר הקתולי תו גיוס לעבודת כפייה, שעשוי היה להיות פתח לתקווה להצלה לו ולמשפחתו. הרב החזיק את הצו לעיני בני עדתו, קרע אותו ויצא איתם במסעם לאושוויץ. בראש השנה תש"ה בעת שהיה אסיר בצריף באושוויץ, נשא הרב דרשה בליל "כל נדרי" ועודד את שומעיו בדברי אמונה שנאמרו בגיא צלמוות. במשך יום הכיפורים דיבר עם ליבם של היהודים שיאכלו על מנת לשמור על שארית כוחותיהם, אף שהוא עצמו לא אכל כל אותו היום.

אמו מרת מרים בת הרב משה מרדכי קליין מדונאסרעדהעלי, אשת הרב משה דוב שטיין ז"ל, נספתה באושוויץ בחודש סיון תש"ד, ושכלה בשואה ארבעים ושלשה מבני משפחתה: בניה ובנותיה, חתניה וכלותיה, נכדיה ונכדותיה, ובהם בנה הרב פרץ טוביה, אשתו הרבנית שרה ובנותיהן.

עם התקרבות כוחות הצבא האדום לאושוויץ, דחקו את הרב עם יהודים נוספים לרכבת משא שנשלחה מערבה. באחד התחנות הם נקלעו להפגזה אווירית ושומרי הרכבת ברחו והסתתרו. הרב ויהודים נוספים הצליחו לחמוק בין חוטי התיל ולברוח מהרכבת והחלו להסתתר. כאשר חזרו השומרים הגרמנים, ביקש הרב להזהיר את היהודים שלא ירדו מהקרונות מחשש שירו בהם, וכששב לכיוון הרכבת ירו בו הגרמנים. הי"ד.

ספרו "רמון פרץ" יצא לאור בהוצאה שניה בשנת 1977, בידי אחיו הרב שמחה בונם שטיין מבני ברק, בתוספת שנים ממאמריו שפורסמו ב"תל תלפיות".

אח נוסף, הרב מרדכי, שכל את אשתו ושלשת ילדיו השואה. בסיום המלחמה נישא שנית אך לא זכה לילדים נוספים. הם ניסו לעלות לארץ ישראל, אך נתפסו על ידי הבריטים וגורשו למחנות המאסר בקפריסין. לאחר כשנתיים זכו לעלות לארץ ישראל. משנת תש"ח ובמשך 22 שנה היה רב מושב הזורעים בגליל התחתון. בשנת תש"ל עבר להתגורר בפתח תקווה והיה מוסר שיעורים בבית הכנסת "מקור חיים" שבמרכז העיר. נפטר בכ"ה בחשון תשמ"ד.

התמונה באדיבות רפאלי מכירות פומביות – ובה שמו של הרב פרץ טוביה שטיין, על גבי כריכת אחד מהספרים שהיו בבעלותו של הרב הי"ד.

ב"ה ג' לסדר הנני נותן לו את בריתי שלום תרפ"ד לפ"ק ב' קערעסטור יע"א.

בין המצרים, תשיג ברכות הנאמרים מפי אהרן ובניו נושאי האורים, וה' יתן חכמה ויראה מפיו מאה שערים, חשקות התורה ויראה בלבך יהיו עצורים, וקרנך למעלה בכבוד ירום, עדי תהיה תפארת בחורים, ובין מובחרי הגברים, עד עמוד הכהן לאורים, ה"ה בני מחמדי אישון עיני חמדת לבבי, הב' המופלג ומושלם, ירא ושלם, כש"ת מו"ה חנניה יום טוב ליפא דייטש נ"י.

אחרי דרישת שלומו הטוב אל נא תשת עלי חטאת ועל תדינוני לכף חובה, על דבר אשר לא כתבתי לך מאהבה מסותרת תשובה, די השיב על יקרת מכתביך היקרים מדבש ונופת מתוקים, מלאים זיו ונוגה מפיקים, מיוסדים על אדני הדעת והתבונה, דרכיהם דרכי אמונה, נאוו לחייך בתורים צווארך בחרוזים, גל אגוזים, ברוך חכם הרזים, בלול בתפארת הלשון ובנועם המליצה, מלאתי גיל וחדוה ודיצה, בראותי מעשה ידיך מעולפת ספירים, חורז בחרוזים ושר בשירים, ועל כולם אורו עיני עת ראיתי שפתוח תפתח את ידך לתורה ולתעודה בירור הלכות מגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים ידך הדה, וגם על אפיקי המדרשים עיניך כיונים להוציא מהם פנינים, פסק הלכה, אשר פטור אתה מביאה והליכה זו היא ביאה זו היא שיבה, על חתונת אחותך היקרה והחביבה. בני אם חכם אתה ישמח לבי גם אני. ומאוד החיית אותנו בדבריך היקרים דבר דבור על אופניו, מראה צד על צדדים ודופניו.

בני היקר נרו יאיר! שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי החונן לאדם דעת וחכמה, ומלמד לאנוש בינה ומזימה, ונתת אל לבך להבין ולהשכיל תכלית של אדם אשר נברא עפר מן האדמה, גוף בלא נשמה, והקב"ה נפח באפו נשמת רוח חיים כדי שיהיה ברוחו פי שנים, והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת אשר היתה אצלו יום יום שעשועים, כדי להרכיב החיגר על הסומא, החומר עם הנשמה, כדי שמניה ומניה יסתיים תורה ויראת שמים, והתחלה ללמוד בהתמדה כפי ששמעתי אומרים עליך, וכפי שנראה מכותלי מכתביך, מי יתן והיה לבבך זה כל הימים לילך בדרך תמים, ולהתאבק בעפר רגלי החכמים, וללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, תורת אלקים חיים, ביראה באהבה ובמורא, עד בנין בית הבחירה. וחבל על דאבדין ודלא משתבחין עת היקר מפז ומפנינים, אשר אבדתי בהבלים מינים מינים שונים, בימי בחרותי, לא צפיתי, מה יהיה תכליתי, אף כי חנני ה' בשכל ישר וזך הרעיון, מטוב הגיון, עם כל זה לא למדתי בהתמדה, ונשארתי ריק מכל מדע, כלו ביגון חיי ושנותי בבהלה. ואדם לעמל יולד על המחיה ועל הכלכלה. ומעתה אין לי אלא להמליץ עלי רק מה שכתב לי אבי החסיד זקנך ז"ל שהתמרמר גם כן על ימי נעוריו ואין לו להשען אלא על בניו, כמאמר חז"ל "ורב שלום בניך", אל תקרי בניך אלא בוניך, שהם יוכלו עוד לבנות בנין בית הבחירה, הבוחר בתורת משה עבדו, וברא מזכא אבא. אני בעוונותיו הרבים לא שמעתי לקולו, אבל אתה בני אעצך שמע בקולי וטוב לך בזה ובבא, אהובי בני נ"י כד הוינא טליה כבר תליסר שנין ביום הבר מצוה שלי למדתי אז אצל מורי הגאון הצדיק מורנו הרב רבי משה יוסף טייטעלבוים זי"ע אב"ד קהילת קודש איהעל ובבוקר קודם התפלה הלכתי אצלו לחדרו עם אדוני אביו מורי ורבי ז"ל וכבואו להיכל קדשו אמר בזה הלשון: "ווען איך בע"מ געווארדעז צופריא פאר דען דאווענען בין איך הינאיינגעאנגען ציא מיין הייליגען טאטען האט ער מיר געזאגט זעה אהער מיין קינד מיילע איך בין שוין פערפאללען אבער דיא ביסט נאך א יונג קינד דיא וועסט נאך געקענט זיין איין מענש זעה ציא זיין א מענש איך בין אויך שוין פערפאללען אבער דוא ביסט נאך א יונג קינד ווענן דיא וויללסש זיין איין מענש קענסט דיא נאך זיין" [כשחיכיתי לתפילה הבוקר הלכתי לראות את אבי הקדוש (בעל "ייטב לב") והוא אמר לי "תראה כאן, ילדי, מילא אני כבר אבוד, אבל אתה עדיין ילד צעיר. אתה עדיין יכול להיות מענטש. תראה להיות מענטש. אני כבר אבוד, אבל אתה עדיין ילד צעיר כשתרצה להיות מענטש תוכל עדיין להיות כזה"]. עד כאן לשונו הקדוש.

ממש החיית אותי במכתביך הנערכים על החתונה ותחי רוחי ועיני תאורנה ופלס מעגל רגליך וכל דרכיך יהיו נכונים, לפי העת והזמן והשנים, ואז תלך לבטח דרכך תמלא כריסך בש"ס ופוסקים הן ותולדותיהן, אך ביראת ה' כל היום, "הן יראת ה' היא חכמה". וזכות אמך הצדיקת אשר שפכה כמים לבה נוכח ה' שבניה יהי' תלמידי חכמים חסידים ואנשי מעשה תעמוד לר שתצליח בכל דרכיך ותגל אמה בפרי בטנה בגן עדן. ה' יתברך ינחך במעגלי צדק.

קצת תמיה בעיני מה שיצאת חוץ לגדרך ודרכך ויצאת אלי בכותבת הגסה כתיבה תמה ונקיה ומאוד יפלא בעיני לשונך הצח והנעים מהיכן בא לך זה פתאום ובאמת אני חושד אותך שתקיים מה שכתבו המפורשים על המשנה "וקנה לך חבר", שהקנה והנוצה יהיה לך חבר. ואני פרשתי עליך "וקנה לך חבר", שבטח יש לך לכתיבה איזה חבר טוב אשר הוא מסייע אותך בזה מה טוב ומה נעים שבת אחים. גם עיין במדרש דברים, משה רבינו אמר "לא איש דברים אנכי", ואח"כ אמר "אלה הדברים" ודיבר כל הספר כולו. קודם נתינת התורה לא היה יכול לדבר, ואח"כ כשקיבל התורה דיבר דברים הרבה. והבן מאוד. התענגתי מהם ואף אם באולי לא תוכל לומר כולו שלי, עם כל זה נראה שמוכשר אתה להיות ספרא רבא אם תעמול ותייגע עצמך כדי שתוכל לכתוב כראוי וכנכון לתלמיד חכם, כי הוא תפארת לעושיה והוא מן ההשלמות ההכרחיות לאדם השלם.

מנאי אביך המברכך בברכת כל טוב.

 ה"ק שמואל אהרן דייטש

(מכתב שהובא בספרו של בנו "טהרת יו"ט" חלק א)

---

הרב שמואל אהרן הי”ד (תרמ”ב-תש”ד, 1882-1944) – בן הרב יעקב חיים ושיינדיל לבית גרינפלד. הרב שמואל אהרן היה תלמיד חכם מחשובי תלמידי האדמו”ר מסיגט רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים ה”קדושת יו”ט”.

הוא כיהן כשוחט ובודק בקרסטיר ובמישקולץ והיה פעיל באגודת פקודי קהילות היראים במדינת הונגריה, מיסודו של רבי שמעון סופר מערלוי, שפעלה לסייע לשו"בים שפרשו לגימלאות. בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת רחל מלכה בת הרב שלום יוסף וויינברגר שהיה שו"ב במונקאטש. בזיווג שני נשא לאשה את מרת זיסל בת הרב יעקב הכהן שוורץ.

הוא כיהן כיד-ימינו של האדמו”ר רבי ישעי׳לע שטיינר מקרסטיר זצ”ל, ובהיותו דבוק ברבו הצדיק תיעד בכתב את כל המנהגים הקדושים שראה אצל רבו, אך כתבים חשובים אלו אבדו בשנות השואה.

נהרג על קידוש השם במחנה ההשמדה אושוויץ בכ”ד בסיון תש”ד, עם אשתו הרבנית זיסל. כן נספו רבים מצאצאיו. הניח אחריו בכתב יד את הספר “שם אהרן” על התורה. הספר היה מוכן לדפוס לפני המלחמה וזכה להסכמות גדולי הונגריה.

בדומה למובא במכתב כאן למעלה, גם בכתב היד של ספרו "שם אהרן", כותב המחבר על רצון האב לראות את בנו עולה עליו במעלות הקדושה. רעיון זה מובא שם כדבר תורה ששמע אביו, הגאון החסיד הרב יעקב חיים דייטש זצ"ל, מרבו הקדוש בעל ה"ייטב לב" בסעודת שלום זכר של נכדו רבי חיים צבי טייטלבוים, לימים אב"ד סיגט ומחבר הספר "עצי חיים", לפרש הפסוק "המלאך הגואל אותי וגו' ויקרא בהם שמי ושם אבותי". ודקדק מאי היא הלשון "ויקרא בהם" הווא ליה למימר "ויקרא עליהם שמי". ופירש, דהנה בנוהג שבעולם שדור הולך ודור בא והדורות מתמעטים והולכים, ועל כן כל אחד מתייחס עם אבותיו ואבות אבותיו, כי הבנים הם מיוחסים אחריהם ובשבילם. ועל כן אם רוצים לייחס איש אומרים [לא] נתקררה דעתו בזה שהוא יהיה יותר מבניו, אדרבה חפצו היה שבניו יהיו טובים ויפים ויותר קדושים וטהורים ממנו. וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (סנהדרין דף ק"ה:) בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, ואם הבנים יהיו יותר גדולים וחשובים וספונים מהאבות יהיה נקרא שם יעקב ע"י הבנים, דהיינו שיאמרו שזה הוא אביו של אותו צדיק וגדול. וזהו שאמר "ויקרא בהם שמי", על ידיהם יקרא גם שמי לחשיבות. עד כאן לשונו.

בנו, רבי חנניה יום טוב ליפא דייטש, תלמידם של רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר בעל "לבושי מרדכי" ממאד, של רבי ישעי'לע מקרסטיר, של האדמו"ר רבי צבי הירש שפירא בעל ה"דרכי תשובה" ממונקאטש ובנו האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא בעל "מנחת אלעזר". כיהן ברבנות בכמה קהילות בהונגריה ובהם העלמעץ, לאחר השואה התגורר בקליוולנד וברוקלין. פעל רבות לחיזוק כשרות המקוואות בארה"ב ומחוץ לגבולותיה. מחבר ספרי "טהרת ישראל" על מסכת מקוואות ו"יסוד יוסף, טהרת יום טוב" על השלחן ערוך (20 כרכים). היה מזקני האדמו"רים בארה"ב, ונפטר בא' בחשון תשנ"ב.

בן נוסף, רבי יצחק צבי דייטש, גדל בחצרו של רבי ישעי'לה מקרסטיר והיה תלמידם של של רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר בעל "לבושי מרדכי" ממאד, של רבי יחזקאל שרגא וויינברגר ושל רבי יואל טייטלבוים הרבי מסאטמר בעיר קארלי. במהלך השואה נרצחו אשתו ובנו, והוא הוגלה למחנה עבודה בסיביר, שם שמר במסירות נפש על הכשרות ועל קדושת השבת. לאחר המלחמה שב להונגריה וכיהן כרבה של העיר סנדרה. בשל השלטון הקומוניסטי הוא היגר לווינה וכיהן בה כדומ"ץ. אח"כ היגר לארה"ב ובהוראת רבו, הרבי מסאטמר, עבר לדטרויט שבמישיגן וכיהן בה כאב"ד קהל החרדים. נפטר בד' באב תשמ"ז.