קטגוריה: אחדות ישראל

שלום שלום לרחוק ולקרוב

דברים שנשא יעקב גוטמן הי"ד ביום הקדוש ת"ש בבית הכנסת ע"ש הרב גסטר ז"ל בבוקרשט לפני תפילת יזכור.

יום קדוש זה, רגעי התעלות והתעוררות אלה הממלאים את הכרתנו ואת נשמותינו, אי אפשר לנו שלא נראה בהם שעת כושר לעריכת חשבון הנפש – אי אפשר לנו שלא נתהה בשעה גדולה זו על בעיית מעמדנו בהווה ועל משמעותו של עם ישראל במסגרת גורל העולם.
נתכנסנו בהיכל אלוקים זה כדי לקבל קדושה והתערותא דלעילא מקדושת היום. כל אחד ואחד, ללא הבדל, כל שהוא בן לעמו ישראל מתקדש בקדושת היום הנורא. 'שלום שלום, לרחוק ולקרוב', קורא הנביא בהפטרת היום. בין אלה שנשארנו קרובים ליהדות המקורית ובין אלה שבעוונותינו הרבים התרחקו מדי פעם מן המסורת במשך השנה – את כולנו מאחד עיצומו של יום, ההופך אותנו, ברוח דבריו של הנביא ישעיה, כנ"ל, לחטיבה אחת מכל שהוא חמרי וארצי, על־מנת שנוכל אנו מתפשטים כיום הזה להתעלות על עצמנו ולהגיע לדרגת מחשבה והרגשה גבוהה יותר; כמלאכי-מרום כביכול הננו היום, שואפים להתקרב לאלוקים, מנסים לדבוק בא-ל עליון שהוא הביטוי העילאי האפשרי, הנשגב והמעולה, ברגשותינו ובמשאות-נפשנו. כך הננו כולנו בבחינת מבקשי ד' – על ידי שאנו שואפים להתקרב אליו כביכול, לחיות בלבנו, להכירו ולדעתו. כדברי הנביא: 'שמעו אלי רודפי צדק, מבקשי ד" (ישעיה, נ"א).

וכיוון שניצבנו היום במדרגה עליונה זו של קירבת אלוקים, אחרי שטיהרנו את עצמנו מסיגי החומר, הרינו באים לפני כס המשפט העליון ושוטחים לפניו תחנונינו למחילה והבנה. אחרי שעמלנו להבינו, הנו מתפללים שיביננו, שימחל לנו, 'וכיפר בעדו ובעד העם', קראנו היון בתורה.  אנו מבקשים סליחה ומחילה על חטאינו, הן בתורת יחידים והן בתורת עם. כי רבו עוונותינו מנשוא!

ברם, אם יש תקווה לכפרת העוונות שעווינו כיחידים וכלפי עצמנו, הרי לא כך באשר לחטאים שחטאנו כלפי עמנו: הללו, סכנה שיישארו ללא כפרה. ידוע ידענו, כי אפשר שאין השעה כשרה להרבות יתר על המידה בהאשמה עצמית; הן גלויות מדי וקרובות מדי הסכנות האורבות לנו, סכנות המאיימות עלינו, בעוונותינו הרבים, בעונשין כבדים מן השמים. יתר על כן, עצם היום הקדוש הזה מחייב: נאמר, היום אסור המשטין בכבלים; ועוד נאמר, 'הס קטיגור וקח סניגור מקומו'. השעה שעת גורל לעם ישראל לכל תפוצותיו: שעה של חירום ושל פורענות קרובה.

הטרגדיה של עם ישראל עמוקה מני ים; כקדוש מעונה הוא עם ישראל בשעה זו ברוב חלקי העולם. גופו ורוחו מרפרפים בין ארץ ושמים, קמו עליו צוררים ואין לו מנוח בשום פינה בעולם. שואה רבת אימים מתקבצת כחשרת עננים באופק, לפני סערה. מוכי אימה הננו צופים למול הבאות: 'מי ינוע? מי ינוח?' מי יונח לו במקומו, ומי ייאלץ ליטול שוב את מטה הנדודים בידיו? שאלות אלו טורדות את רוחנו הסעורה ואינן נותנות מנוח לנפשנו. הכל חברו עלינו להטביענו באוקיינוס של ייאוש.

אפס, אסור לנו לומר נואש! כל עוד רוח חיים בנו, מצווה עלינו לדלות מקרבנו כוחות הצלה. עוד לא תשו כוחותינו. הכוחות הרוחניים, שבזכותם הננו מכונסים כאן במקום קדוש זה, חלק בלתי נפרד הם מיסודות הקיום של העולם כולו, ובלעדיהם אין קיום לחברה האנושית. אחדותנו הנפשית, מן ההכרח שתישמר; צו קיום הוא לנו שנהיה מאוחדים וערבים זה לזה, על מנת שנוכל להחזיק מעמד בימים הנוראים העוברים עלינו, על מנת שנוכל להישען כאיש אחד על מצודת אמונתנו באלוקי משגב לנו.

ברגעים נשגבים אלה, בשעה שאנו מזכירים נשמות יקירנו שהלכו לעולמם, מצוה עלינו שנזכיר גם את נשמת העם המעונה, הנרדף, הפצוע והנלחם על הצלתו. ותתקבל תפילת יזכור שלנו למעלה, רק אם גם נזכור למטה את חובתנו לעם: כי לפני שמעבירין את רוע הגזירה, צריך לחזור בתשובה ולתקן את דרכנו – ואחד החטאים הכבדים הרובצים על מצפוננו הוא החטא שחטאנו בנטישת אדמתנו לזרים: עלינו לכפר חטא זה ולגאול את אדמת המולדת, לקיים מה שכתוב בתורה 'גאולה תתנו לארץ'.

כי מאמינים אנו באמונה שלמה, אשר שום כח בעולם לא יוכל להניאנו מלשוב לארץ אבותינו ולכונן שם מחדש את מולדתנו ההיסטורית – ויהיו בימים אלה התנאים קשים ככל שיהיו. את אשר כבר יצרנו בארץ-האבות, מילא האנושות התפעלות והערצה. אחינו בארץ ישראל, חיל החלוץ היוצא לפני המחנה, הנוער שלנו, בונה את מולדתנו בזיעת אפיו ובדם התמצית שלו. נתייחד היום, בתפילת יזכור, עם הקרבנות הקדושים שנפלו בשנה זו על קידוש אדמת הארץ. הם מגינים על עתידנו, לכן חובה עלינו לעמוד לימינם. 'האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?' 'והארץ אזכור'. נאמר, בסמיכות המלים 'יזכור' ו'ארץ' סוד תקוותנו ואמונתנו, כי אלוקים יהיה לנו מחסה ומצודה.

אנו אמונה ותפילה כי נחשול הרעה בעולם יעבור וכי 'מעז יצא מתוק'. 'עת צרה ליעקב', אבל אנו תקווה כי 'ממנה יוושע'. אפשר שגם זו לטובה: הן כך מלמדנו ניסיון אלפי שנים. כך מספרת לנו הגמרא על התנא רבי נחום רבו של רבי עקיבא, שקראו לו 'איש גמזו'. התנא שוגר בשליחות מארץ ישראל לרומי ונשא עמו, בתוך ארגז קטן, מתנת אבנים טובות למנחה בשביל הקיסר; בדרך, משהסיח רבי נחום את דעתו מאוצרו משום ששקד על תלמודו, נגנבו ממנו האבנים הטובות ובמקומן הוכנסו גרגרי עפר. בהגיעו לרומא והשגיח באבידה – לא נפל ברוחו; הוא ניחם גם את חבריו לדרך והבטיחם כי 'הכל עוד יהיה לטובה'. הוא מסר לקיסר את הארגז עם גרגרי העפר – ומששאלו הקיסר מה זה, ענה: 'מנחה מאדמת אבותינו, אברהם יצחק ויעקב!' והמתנה נרצתה. יש בה באגדת חז"ל זו לא רק משום רמז לאפשרות להפיק את הטוב גם מן הרע, אלא גם משום סמל לגורל האומה היהודית שנשאה הרבה אבנים טובות ומרגליות מנחת שי לאומות העולם, אבל היא עצמה לא נתקיימה אלא בזכות ארץ האבות, שבה דבקה בזיכרונה. כי 'הארץ לעולם עומדת', נאום קהלת. רעיון ארץ ישראל רעיון נצחי הוא. דורות על דורות עברו עלינו בגלות, בלי שהיהודי יאבד אי־פעם לגמרי את זיקתו האידיאלית אמנם אבל הבלתי פוסקת, לאדמת האבות. כל עוד נהג היהודי, משהרגיש כי קרב קיצו, לצוות שישימו בקברו למראשותיו שקית זעירה עם עפר ארץ־ישראל, היתה האמונה בעתידנו הלאומי איתנה. מה נשגבה היתה דבקות קדושה זו באדמת ארץ־ישראל, עד כי יהודי על סף מותו היה דואג שלא ייקבר באדמת זרים, אלא ביקש לשכב בשלום על משכבו המרופד עפרא דארעא דישראל. 'מי מנה עפר יעקב?' מי יכול לשקול את מלוא כוחו של עפר קדוש זה? מי יכול להעריך את מלוא ערכה של אדמת ארץ־ישראל הקדושה בשביל בני יעקב, שלומי אמוני ישראל?

בל ננתק את פתילה של מסורת קדושה זו! קיום מסורת זו בדורנו הוא בגאולת אדמת הארץ ועלינו לשקוד על גאולה זו. אם כך נעשה עתה. לעת 'יזכור', נוכל לקוות ביתר שאת כי יבוא קץ הרעה ושחר עתידנו שוב יעלה בארצנו: 'וייבקע כשחר אורך', כדבר הנביא. הרי זה אותו 'אור חדש על ציון תאיר', אשר נתפלל שנזכה כולנו במהרה לאורו של משיח צדקנו, שיביא לנו את הגאולה השלמה.

(שארית יעקב ויוסף : פרקי הגות ועיון מעזבונם הספרותי של האחים יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, תל אביב, תשכ"ט, עמו' 43-41)

---

יעקב גוטמן הי"ד נולד בשנת תרע"ד, כבן בכור לאביו הרב צבי גוטמן, רבה של בוקרשט, חבר בית הדין שם ונשיא 'המזרחי' ברומניה, ולאימו מרת אטל לבית שכטר. משפחתם היתה משפחה רבנית מיוחסת, והוא היה מצאצאיהם של רבי ישראל בעל שם טוב ונכדו רבי אפרים מסדילקוב בעל 'דגל מחנה אפרים', של המגיד ממזריטש ובנו רבי אברהם המלאך, ושל רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל 'מאור עינים'.

יחד עם אחיו יוסף, למד יעקב בחדר ובתלמוד תורה שייסד אביהם בבוקרשט בשנת תר"פ, עם תחילת כהונתו כרב בקהילה זו. אחר כך הם למדו בבית הספר של הקהילה היהודית, ובנוסף למדו בבית אבא לימודי תנ"ך וגמרא מפי מלמדים מובהקים ויראי ה'.
האחים הצטיינו בלימודם וביקשו להרחיב את השכלתם באוניברסיטת בוקרשט. יעקב הוסמך כעורך דין בגיל עשרים ואחת וסיים שני תארים, במשפטים ובמדעי-הרוח. יוסף נרשם ללימודי רפואה, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בשל התגברות הרדיפות האנטישמיות. לבסוף סיים תואר בחוג לספרות. עוד בהיותם סטודנטים היו האחים פעילים כמרצים וכעיתונאיים בתחום התמחותם. אביהם העיד כי בניו, האחים הקדושים יעקב ויוסף הי"ד, שקדו רבות לקנות חכמה ודעת, בשנות חייהם המועטות, תוך שהם סמוכים ומחוברים לטהרה ולקדושה. החינוך בבית אביהם 'החדיר בלבם אמונה לוהטת, עד כדי מסירות נפש, בתורת המוסר ובסוף הצדק והיושר כי ינצח; הם נשאו ברמה את דבר אמונתם בנצח ישראל, הם קשרו כתרים ליהדות המקורית, הם לחמו מלחמה אמיצה ובלתי נרתעת בניצני הפשיזם שהחלו פושים בקרב הנוער – ופרסמו ללא הרף דברים כדורבנות נגד הרוח הרעה ובעד שלטון התבונה והאחווה'. ביום הכיפורים הם היו יושבים ליד אביהם בכותל המזרח של בית המדרש 'והתפללו ברטט של יראה ובטהרת הנפש, כל עיצומו של יום'.

יעקב הי"ד היה איש אשכולות, ועם זאת צנוע. הוא עבד עד שנת 1940 כמורה לכלכה מדינית בתיכון הקהילה היהודית בבוקרשט, 'קול תורה', כעורך דין וכיועץ הקהילה היהודית אורתודוכסית. הוא ניסה לעסוק הכתיבה בעיתונות העיונית, ושקד על חיבור סוציולוגי חשוב 'חברה וערך', אותו תכנן להגיש כעבודת דוקטורט. הוא נשא דרשות וחיבר מאמרים בתחומי היהדות והפילוסופיה, ועודד את שומעיו לשוב ליהדות מקורית, בה אין מחיצות בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.
כאשר נשללו כל הרישיונות של עורכי הדין היהודים, החל יעקב לעבוד כמורה במשרה וחצי. עם כניסת יחידות הצבא הגרמני לרומניה, הם תפסו את מבנה בית הספר, והלימודים בבית הספר הושבתו למשך מספר שבועות, עד למציאת מבנה אחר עבורו.

בליל כ"ג בטבת תש"א (21.01.1941) פרץ ברומניה, בהשראתם ובתמיכתם של הנאצים, מרד הליגיונרים חברי הארגון הפאשיסטי והאנטישמי 'משמר הברזל', נגד משטרו של הגנרל אנטונסקי. כנופיות המורדים המרצחים ירו ברחובות בוקרשט, שדדו את הרובע היהודי בעיר, הרסו חנויות, הציתו בתים ובתי כנסת, התעללו ביושביהם ועשו בהם פרעות, זרקו ספרי תורה לרחבות ורמסו אותם ברגליהם. על פי תוכנית מסודרת שתוכננה מראש, הם הוציאו מבתיהם אישים רומנים מצמרת השלטון וכן יהודים מכובדים ובעלי השפעה. החטופים, שאליהם צורפו גם יהודים שנלכדו באקראי ברחובות ובבתי הכנסת, הובלו בתחילה ללשכות ה'תאים' הלגיונריים, ועונו קשות, ואחר כך הובלו אל שלשה מקומות ריכוז מחוץ לעיר, בהם הם נרצחו באכזריות רבה. חמישה עשר מבין העצורים הובלו במשאית לבית המטבחים. הם נורו בראשיהם, גופותיהם נתלו על האונקולים כדרך שתולים בשר בהמות, והודבקו עליהם תוויות 'בשר כשר'.
בשעה 01:30 בלילה התפרצו הפורעים לבית הרב צבי גוטמן, התעללו בו ובבניו והיכו אותם קשות. דמם ניתז על קירות חדרי הבית, ואחר כך הוכנסו הרב ושני בניו הגדולים, יעקב (שהיה בן 27) ויוסף (שהיה בן 25), לתוך הרכב. לאחר עינויים קשים הובלו תשעים יהודים, ובהם הרב ובניו, במשאיות ליער ז'ילאבה הסמוך לבודפשט. העצורים הופשטו מבגדיהם בקור ובסופת שלגים, וירו בהם. האחים ,יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, נרצחו בפוגרום לנגד עיניו של אביהם, בשעה שעמדו שלובי זרוע אתו, ניסו לסוכך ולגונן עליו, ואמרו 'שמע ישראל'. הרב צבי גוטמן ניצל בדרך נס, לא נפגע מכדורי המרצחים ונותר בחיים. הוא החזיק בידי בניו וחש ברגע בו יעקב הוציא את נשמתו, בעוד בנו יוסף גסס במשך מספר דקות נוספות. הרב שכב כל הלילה בין המתים, בתוך השלג, ולפנות בוקר הצליח לצאת משם, הלך לכפר הסמוך ומשם חזר אל העיר. הוא נכנס לתחנת המשטרה, אך שם נתפס בשנית על ידי המרצחים שהשתלטו על המקום. הרב נכלא יחד עם עוד כחמישה יהודים נוספים שנמלטו פצועים מגיא ההריגה. בלילה הוציאו המרצחים את היהודים שוב ליער, ציוו עליהם לשכב וירו בהם. גם בפעם השנייה ניצל הרב ממוות בדרך נס, ולא נפגע על ידי הכדורים שנורו לעברו. בבוקר הגיעה ליער קבוצת כפריים רומנים, לשדוד את בגדי הנרצחים ולעקור מפיהם את שיני הזהב. הרב נעצר בפעם השלישית, וסבל רעב, מכות ועינויים.
לאחר שלשה ימים של השתוללות המרצחים הנפשעים דיכה הצבא הרומני את המרד. הגנרל אנטונסקו קיבל לידיו את כל הסמכויות, הוא הדיח ממשלתו את אנשי 'משמר הברזל' והוציא אתם אל מחוץ לחוק. מאות ליגיונרים נמלטו לגרמניה. מאוחר יותר המשיך הגנרל עצמו במדיניותו האנטישמית, ולאורך שנות שלטונו סבלו היהודים מגירושים, עבודות פרך ופוגרומים, עד למפלתו בשלהי שנת תש"ד.
הרב שוחרר על ידי צבא אנטונסקו, וחזר מיד ליער, שם איתר את גופות בניו, וחרט את שמם עליהם בעיפרון, על מנת שיוכל לזהות אותם בהמשך ולהביאם לקבר ישראל.
בבית הרב נותרו הרבנית ושלשת ילדיה הקטנים, שחרדו לגורל יקיריהם. הרבנית לא הצליחה במשך מספר ימים לקבל כל מידע אודות בעלה וילדיה, וכל הזמן בכתה, נאנחה והתעלפה. רק עם שובו של הרב צבי לביתו, כעבור שלשה ימים, התוודעה המשפחה לדבר הירצחם של שני האחים. יומיים אחר כך הובאו האחים לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בבוקרשט, ואביהם אמר עליהם דברי הספד.

כעבור שלשה חודשים, בעיצומה של תקופה קודרת ליהודי רומניה, ערך הרב גוטמן לבנו הצעיר אפרים, מסיבת 'בר מצוה', בה השמיע דברי תורה ודברי עידוד וחיזוק, ואמר: "ועתה, אפרים בני, בשעה שאנו בוכים בלב נשבר ושואלים: זו תורה וזו שכרה? למה נהרגו אחיך יעקב ויוסף? למה לא זכו גם הם להיות עמך יחד היום בשמחת המצווה שלך? הריני אומר לך: אסור להתייאש! אומנם, נשברו במותם שני הלוחות, אבל נשארתם לי אתה, ואחיך הקטן יצחק, וחובה עליכם לשקוד על התורה, כדי להיות במקומם, בעזרת השם, בבחינת 'פסל לך שני לוחות כראשונים'…".

בעקבות האסון חשך עולמו של אביהם, ואימם חלתה והייתה מרותקת למיטתה במשך שנים רבות, עד לפטירתה בשנת תשי"ט (1958).
כבר בסוף חודש טבת תש"א, ייסד הרב צבי גוטמן בית חדש לתורה ולתפילה לזכר בניו, בשם 'בית יעקב ויוסף': "וזאת על מנת להכריז ולהודיע בפרהסיה, חרף ימי האפלה שטרם פסקו אז, כי עזה ושלמה אמונתי שבזכות קדושי עמנו, חללי בת עמי, זכה נזכה במהרה לצמיחת קרן גאולתנו וכי 'עת צרה היא ליעקב וממנה ניוושע'".
לאחר תום מלחמת העולם השנייה הגיש הרב צבי גוטמן בקשות עלייה לישראל, אך בקשותיו נדחו. הבולשת הקומוניסטית, ה'סיקוריטטה', עקבה אחריו בשנת תשי"ד עצרה את בנו הרב אפרים בשל 'פעילות אנטי-מהפכנית' נגד המשטר הסוציאליסטי, מפני שלימד עברית ויהדות לצעירים. לאחר השתדלויות רבות, אצל ראשי השלטון ברומניה, שוחררו רב אפרים, ואסירי ציון נוספים. בשנת תשכ"א עלה הרב צבי גוטמן לארץ ישראל והיה חבר הרבנות הראשית לעיר תל אביב – יפו. יחד עמו עלו שלשת ילדיו הנותרים, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד: חוה הס (רופאה ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים), יצחק בן צבי (מהנדס מטוסים, מרצה לאווירונאוטיקה בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב, וסמנכ"ל התעשייה האווירית) והרב אפרים גוטמן (כרב בית כנסת בתל אביב ועובד משרד הדתות). הרב צבי גוטמן ייסד מחדש את המרכז הקהילתי ובית הכנסת 'בית יעקב ויוסף' בצריף בתל-אביב. שנים עשרה שנה לאחר עלייתו נפטר הרב בגיל שמונים. שש עשרה שנה לאחר הקמת 'בית יעקב ויוסף' בתל אביב, הונחה אבן הפינה לבניין קבע של בית הכנסת, שהחליף את הצריף הישן, בנוכחות  אישי ציבור ובנוכחות רב בית הכנסת, הרב אפרים גוטמן, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד.

דברי הגות ועיון מעיזבונם הספרותי של האחים יצאו לאור בספר 'שארית יעקב יוסף' בהוצאת אביהם, שפעל להקים יד ושם לבניו. במהלך המלחמה התאמץ האב להוציא לאור ספר זה, אך הוצאתו נאסרה על ידי הצנזור. רק בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה (1945), עלה בידו להוציא לאור ברומניה את המהדורה הראשונה של הספר, ברומנית. המהדורה העברית יצאה לאור בארץ ישראל בשנת תשכ"ט (1969).

לפרשת שמות

'הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ'. וכבר עמדו המפרשים בפסוק מאי 'לו' דקאמר בלשון יחיד, עוד דקדק רש"י מאי קאמר 'ועלה מן הארץ' הוא ליה למימר 'ועלינו מן הארץ', ונראה לי דהנה כל התחזקות ותעצומות בני ישראל הוא רק על ידי השלום, דהיינו שהם בשלום איש עם רעהו והם אחד בגופם ובממונם, כמו שכתבו המפרשים על הפסוק 'ויחן שם ישראל נגד ההר' כאיש אחד בלב אחד, אז עוזר להם הקב"ה ויכולים לנצח את אויביהם. וזה היה יראת המצרים שהנה עם בני ישראל הם כאיש אחד וממילא יוכל להיות שכשתהיה מלחמה ובני ישראל ילחמו עמהם, אז יוכלו להם בני ישראל כיוון שהם כאיש אחד, וזה יהיה להם בזיון גדול שעם קטן כזה יכלו להם. ואפילו אם חלילה הם יוכלו לבני ישראל, עם כל זה איזה כבוד ינחלו מזה שיכלו לעם קטן כזה. וזה שאמר הכתוב הבה נתחכמה 'לו', היינו על מה שהם באחדות, 'פן ירבה' על ידי אחדותו ויסייע להם הקב"ה ללחום בנו 'ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו', ואפילו אם תרצה לומר שאנחנו נוכל להם, אבל על כל פנים 'ועלה' מן הארץ, בלשון יחיד, שהוא אחד ואיזה כבוד יהיה לנו שיכולנו על עם קטן כמוהו.
'הבה נתחכמה לו וגו' ', ובמדרש דהנה המצרים אמרו הבה נתחכמה לו לבטל מהם השבת, ונראה דהנה המצרים אמרו 'הבה נתחכמה' משום שידעו שסתם כך אי אפשר להם לבטל את בני ישראל, על כן רצו לבטל את ישראל ממצות ה' ועל ידי כן יוכלו להם. אמנם זה ידעו גם כן שאי אפשר להם לבטל את ישראל מכל המצות, על כן התחכמו לחפש מצוה אחת שהיא שקולה כנגד כל המצוות כדי לבטל אותם ממנה. והנה איתא בגמרא חולין (ה.) דשבת שקולה נגד כל המצות, על כן היו רוצים לבטל מהם את השבת ועל ידי זה יוכלו להם, וזה שאמר המדרש 'הבה נתחכמה לו', ולכאורה מאי חכמה עשו פה, על זה קאמר שרצו לבטל מהם את השבת שהיא שקולה נגד כל המות ועל ידי זה יוכלו להם, ודו"ק.

לפורים

במגילת אסתר, 'ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם', הנה אמרו חז"ל (מגילה יג:) ליכא דידע לישנא בישא כהמן, ויש לומר הכוונה שהוא היה מדבר כאן לאחשורוש והיה מכוון לעורר קיטרוג למעלה, וכל הייתה כוונתו 'ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים', היינו שהקב"ה הגלה את ישראל בין האומות כדי שעל ידי זה יטהרו ויתלבנו מן עוונותיהם, וגם 'דתיהם שנות מכל עם', היינו שדת ישראל היא טובה ומשובחת ומשונה לטובה יותר מדתות שאר האומות, ועם כל זה 'ואת דתי המלך', מלכו של עולם, 'אינם עושים', על כן 'ולמלך', מלכותו של עולם, 'אין שוה להניחם', כי אין להם תקנה שיחזרו לדרך הטוב חלילה. אמנם באמת יש לומר כי בדיבורים אלה ממש יש ללמד זכות על ישראל, דעל ידי שישראל הם בגלות והמה מדוכים בצרות, רחמנא ליצלן, קשה להם לקיים המצוות, וגם מפני שהמצוות המה משונים מדתי שאר האומות ועל ידי כך האומות שוחקים עלינו זה גם כן גורם קושי בקיום המצוות, ואין עצה לזה אלא לגאול אותנו מבין האומות ולתת לנו כל טוב ואז נוכל לקיים המצוות כדבעי למיהוי, ולכך כשחזרו בתשובה נהפך הקיטרוג של המן ללימוד זכות ונגאלו מן הצרה והיה להם כל טוב, ודו"ק.

פרשת צו

'זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה עד הבקר ואת המזבח תוקד בו', ונראה דהנה בזמן שבית המקדש היה קיים היו הקרבנות מכפרים ועכשיו התפלה היא במקום הקרבן, וכן לימוד פרשת הקרבנות הוא במקום קרבן, כמו שאמרו חז"ל (סוף מנחות) מאי דכתיב 'זאת תורת העולה' שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. הנה כשם שמחשבה זרה פוסלת הקרבן כמו כן נפסלת התפלה והלימוד על ידי מחשבה זרה וצריל ליזהר להתפלל וללמוד במחשבות זכות וטהורות. וזהו כוונת הכתוב 'זאת תורת העולה' שלימוד תורת העולה נחשבת כאילו הקריב עולה, 'היא העולה על מוקדה על המזבח', היינו שנחשב כאילו הקריב אותה על המזבח, 'כל הלילה עד הבוקר', היינו שזהו כל זמן הגלות עד שיאיר בוקרן של ישראל ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, אבל 'ואש המזבח תוקד בו', היינו שהתםפלה והלימוד צריך להיות בהתלהבות כמו שהיה אש על המזבח, ועל ידי זה הוא נחשב כקרבן. ודו"ק.

פרשת בחקתי

'אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם', ופירש רש"י 'אם בחקתי תלכו' שתהיו עמלים בתורה, ובמדרש רבה איתא 'אם בחקתי תלכו' הדא הוא דכתיב (תהלים קי"ט) 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב 'ואשיבה רגלי אל עדותיך'. ויש לומר דהנה הליכה לדבר מצוה היא דבר גדול מאוד ומקבל על זה שכר לבד ממה שמקבל שכר על המצוה גופא ואפילו אינו עושה, שכר הליכה בידו. אמנם יש חילוק בקבלת שכר ההילוך, דבוודאי מי שהולך רק להמצוה, וכל שכן אם היה יכול להרוויח באותו זמן במשא ומתן ועם כל זה מניח מסחרו והולך להמצוה, ודאי שכרו הרבה מאוד יותר ממי שהולך באותו הדרך גם לצרכו ודרך אגב נכנס לבית המדרש, וזה שאמר הכתוב 'אם בחקתי תלכו' היינו שתלכו לדבר מצוה, זה לחוד הוא גם כן 'ואת מצותי תשמרו' שזה לבד הוא גם כן מצוה ומקבל על זה שכר. וכדי שלא תאמר שכל ההליכות שווין לזה בא רש"י לומר שתהיו עמלים בתורה, היינו שיהיה לו עמל בההילוך היינו שהולך רק להדבר מצוה ואין מעורב בהליכה גם כוונה לצורך עצמו, וזהו גם כן כוונת המדרש דבא לפרש מהו נקרא 'עמל', על זה קאמר הדא הוא דכתיב 'חשבתי דרכי' היינו שעושה חשבון שבאותו זמן יכול לילך למקום פלוני ולבית דירה פלונית להרוויח ממון ולהתענג בתענוגים, ועם כל זה 'ואשיבה רגלי אל עדותיך' ועל זה בוודאי יקבל שכר גדול.

ההספד שאמרתי ביום כ' תמוז [תרס"ג] בעמידת המצבה לאמי מורתי ע"ה

כתיב 'ויצב יעקב מצבה על קברתה היא מצבת קבר רחל עד היום' (בראשית ל"ה), ולכאורה קשה הלשון 'היא מצבת קברת רחל' דאטו לא ידענא שהיא מצבת רחל, ונראה דהנה כתבו המפרשים דהקב"ה נותן בהאדם נשמה כדי שתשלים עצמה בעולם הזה בתורה ובמצות, והיא צריכה ליזהר שלא יעבור האדם על מצות כדי שיוכל להיות יציאתה מן העולם בלא חטא כביאתה להעולם בלא חטא, ובזה יש לפרש המסורה 'ובצאתו ולא ימות' (שמות כ"ח), 'והיו את המלך בבואו ובצאתו' (דברי הימים ב' כ"ג). והפשט כמו שאמרנו דהנה אמרו חז"ל (ברכות יח.) צדיקים אף במיתתן נקראים 'חיים', והיינו דקאמר 'ובצאתו ולא ימות' היינו שבאיזה אופן יוכל להיות שאף כשיצא מן העולם, עם כל זה לא יהיה בבחינת מיתה, על ידי 'והיו את המלך' מלכו של עולם 'בבואו ובצאתו'. והנה אם הוא באופן זה שהשלים עצמו כל צרכו והוא בבחינת צדיק, לכאורה לא היו צריכים לבכות במיתתו, אמנם מה שבוכים הוא על הנשארים אחריו שאין להם מי שידריך אותם. רבותי, אמי היתה צדקת גדולה כידוע לכל, וכל ימי חייה היה רק לעבודת השם ולגדל בניה לתורה, ואדע שכמה לילות עמדה ממיטתה לעבוד את השם, 'ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה', שעמדה בלילה כדי ליתן לביתה דהיינו עולם הבא. ואם כן לא היינו צריכין לבכות מפני שבוודאי באה לכן עדן, אבל הבכייה היא רק על הנשארים אחריה. והנה הטעם של המצבה כתבו המפרשים שהוא כדי להמתיק הדין מעל הנשמה, אמנם זה דווקא במי שלא התנהג כראוי, אבל מי שהיה צדיק והוא עצמו המתיק דינו אם כן לא שייך טעם זה. ואם כן למה מעמידין מצבה על קברו. אך אצל הצדיק באמת יש טעם אחר, דהוא בשביל הדורות האחרונים שיוכלו לילך על קברה להתפלל, כדאיתא בחז"ל (בראשית רבה, פרשה פב) שעל כן נקברה רחל בדרך אפרת, כדי שיוכלו בניה לילך על קברה בעת החורבן. וזהו פירוש הפסוק 'ויצב יעקב מצבה על קברתה', והקשה הפסוק למה צריך מצבה הלא 'היא' מצבת קברת רחל, והא היא עצמה עשתה מה שהמצבה עושה, דהיינו שהיא עצמה המתיקה הדינים מעליה, ואם כן מה צורך הוא להעמיד מצבה על קברה, ועל זה קאמר 'עד היום', היינו דהוא נצרך בשביל דורות האחרונים, והשם יתברך ישלח לנו הגואל צדק במהרה בימינו אמן.

דרוש לנישואין

כתיב 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' (בראשית ב), ואמרו חז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות סג.). ויש לומר הכוונה על פי מה דאיתא (שם) אשכחיה רבי יוסי לאליהו, אמר ליה כתיב 'אעשה לו עזר' במה אשה עוזרתו לאדם. אמרי ליה אדם מביא חטין, חטין כוסס?! פשתן, פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו. ויש לדקדק מהו הלשון נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, הוא ליה למימר נמצאת עוזרתו.
ונראה דהנה לכאורה יש לתמוה מאד על זה שאנו רואים שבא בחור מעיר אחת ונושא אשה מעיר אחרת, והם לא ידעו ולא ראו זה את זה לפני זה מעולם, ומי יודע אם מזגם שוה ושידוך זה הוא דבר הגון, אבל באמת זה גופא הוא טובה גדולה להם, דהנה כבר כתבו המחקרים דאם רוצים לשנות איזה דבר מצורתו אז אי אפשר לעשותו אלא על ידי דבר שהוא היפוך אותו דבר, למשל אם רוצים לטחון חטים אי אפשר לטחון על ידי דבר רך דהא חטין הם דבר רך ועל ידי דבר רך אחר לא יהיה כלום, אלא צריך ליקח דבר קשה כגון אבן או ברזל ועל ידי זה יהיה אפשר לטחנם. וכן הוא בכל דבר. וכן הוא בענייננו, דבאמת מפני שהם אינם יודעים זה את זה וגם טבעם ומזנם אינו שוה, על ידי זה יצא להם טובה גדולה, מפני שאם היה טבעם ומזגם שוה, אזי אם הוא ירצה לעשות איזה דבר אזי תיכך תסכים עמו וכן להיפוך, ובאמת מי יודע אם דבר זה הוא טובה להם. אבל על ידי שטבעם הוא מהיפוך להיפוך אזי אם אחד מהם ירצה לעשות איזה דבר, אזי השני מעכב על ידו, מפני שהוא מבין שאין הדבר טוב. ועל ידי זה המה נושאים ונותנים בדבר עד יוצא לאורה תכלית הדבר אם הוא באמת טוב או לא. וזהו כוונת אליהו, אדם מביא חטין חטין כוסס, הלא צריך לטחן טחנם, וטחינה אינה אלא על ידי דבר שטבעו הוא היפוך החטין, כמו כן גבי אשה על ידי שהיא כנגדו, היינו שאין טבעה שוה לטבעו, על ידי זה היא נעשית לו לעזר. והיינו דקאמר נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, היינו שהיא מאירה את עיני שכלו, ועל ידי זה נושאים ונותנים בדבר עד שרואים אמיתת הדבר, ועל ידי זה מעמידתו על רגליו.
וזהו גם כן כוונת מאמרם 'זכה עזר, לא זכה כנגדו', דאם זכה אז על ידי זה ששומע לה במה שאומרת היפוך מדעתו ונושא ונותן בדבריה, על ידי זה נעשית לו עזר. לא זכה, אז אינו שומע לה ונמצא שהיא כנגדו בפשטות ואין לו שום עזר ממנה. וה' יתברך ישלח לנו הגאול צדק במהרה בימינו אמן.

איתא בגמ' יבמות (סג:) במערבא כי נסיב אינם איתתא אמרי ליה הכי 'מצא או מוצא', מצא דכתיב 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' ', מוצא דכתיב 'ומוצא אני מר ממות את האשה'. ויש לדקדק כזה היאך שואלין אותו תיכף אחר הנישואין מצא או מוצא, וכי יוכל לידע מהותה תיכף ביום הראשון.
ונראה דהנה שלמה המלך עליו השלום אומר (משלי ל) 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל'. ויש לומר הכוונה דהנה העיקר בלקיחת אשר צריך להיות לשם שמים, ויחזור למצוא אשה שהיא יראת השם, כי כמה אנשים יש שנושאין אשה לשם יופי או לשם מעות ואינם מסתכלים אם היא יראת השם ואם אחיה ואחותיה המה יראי השם, ועל זה איתא בגמ' כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי (פסחים מט:), והוא מטעם הנ"ל דכיון דהוא עם הארץ ממילא אינו מתכוון לשם שמים אלא לשם יופי או לשם ממון, וממילא אין ביניהם שלום, אלא כל זמן שיש לה מעות והיא עומדת ביופיה, אבל משיכלו המעות או היופי אז יתחיל השטן לרקד ביניהם. מה שאין כן אם עושה שידוך לשם שמים ואינו מסתכל אלא אם היא יראת השם, אזי יש שלום ביניהם, כי זה לא יסור במשך הזמן וממילא לא יגיע לידי קטטה ותהיה שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יז.) איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. והיינו דיו"ד של 'איש' וה"י של 'אשה' הוא שם 'י-ה', וכשזוכים משרה הקב"ה שמו ביניהם והם איש ואשה, אבל כשאינם זוכים, מסלק הקב"ה שמו ונשאר 'אש' ו'אש' והיינו אש אוכלתן. ויש לומר דזהו גם כן הכוונה במה שאמרו חז"ל (כתובות קיא:) 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום', וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא', אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ויש לומר הכוונה כנ"ל, דכיון שהוא תלמיד חכם ממילא הוא נושא אשה לשם שמים, וממילא יהיה שלום ביניהם, וממילא ישרה הקב"ה שכינתו ביניהן. וכיון דהוא היה גורם להשראת השכינה ביניהן, אם כן הוא דבוק להשכינה. וזהו שאמר שלמה המלך עליו השלום 'רבות בנות עשו חיל', היינו שהרבה אנשים מחפשים בנות שיש להם חיל ונכסים, אבל 'ואת עלית על כולנה', היינו אשה יראת ה' היא תתהלל, זה הוא העיקר ולכך אתה חשוב מכולם.
ובזה נבא אל המכוון, דהנה זה שנושא אשה לשם שמים ואינו מסתכל אם יש לה ממון או לא, אלא העיקר הוא אם היא יראה השם או לא, אדם כזה בעל כורחו הוא משים בטחונו בה' שבוודאי יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. הנה אדם כזה הוא נחשב כאילו כבר מצא פרנסתו דכיון דבטחונו הוא בה', וה' יתברך הוא כל יכול ממילא הרי זה נחשב כאילו כבר יש לו פרנסה מוכן ומזומן. מה שאין כן זה שנושא אשה שלא לשם שמים אלא לשם ממון, בעל כורחו הוא שאינו משים בטחונו בשמו יתברך, אלא חושב שעל ידי כחו ועוצם ידו יעשה לעצמו חיל על ידי הממון שהיא מכניסה לו, הנה אדם כזה עדיין לא מצא פרנסתו אלא תמיד הוא מוצא על אותה שעה. והיינו דאמרי ליה במערבא 'מצא או מוצא', היינו אם כוונתו הייתה לשם שמים אז 'מצא אשה מצא טוב', שכבר מצא פרנסתו, והוא על ידי ש'יפק רצון מה" היינו שה' יתברך יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. אבל אם כוונתו הייתה שלא לשם שמים אלא ומוצא 'אני', היינו שעל ידי האני, היינו כחי ועוצם ידי על ידי זה הוא מוצא תמיד פרנסתו, אז הוא 'מר ממות'. ויעזור ה' יתברך שיזדמן לכל אחד ואחד זיווג הגון לשם שמים ויתן ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו ועל כולם שלום אמן.

(מתוך 'זכרון אשר')

---

הרב אשר אנשיל (אדולף) ברוין הי"ד, נולד בשנת תרמ"ג (1883) להוריו, ר' משה (מוריץ) ובטי בלימה ברוין, ר' אשר היה תלמיד מובהק של הרב ישעיה זילברשטיין מוויצן מחבר "מעשי למלך", הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד מחבר ה"לבושי מרדכי" והרב אליעזר חיים דייטש מחבר שו"ת "פרי השדה" מבונהיד. בהיותו בן שש עשרה הוכתר כ"חבר". הוא היה גדול בתורה וביראת שמים. התגורר בוודקערט (הונגריה), שם עסק במסחר, לימד קצת לשם שמים, ושם לילות כימים ללמוד תורה ולכתוב חידושי תורה, אגדה ופלפול. ר' אשר התחתן עם מרת (תרזה) רייזל בת ר' מאיר צבי רובינשטיין. היא נפטרה בכ"ב בחשוון תש"ב (1941). בנם הבחור אברהם יצחק נפטר בשנת תרפ"ה (1925).

חידושיו "בסוגיא דייאוש כדי קנה או לא קנה" ו"בסוגיא דשליחות קידושין דף מ"א ע"א" הובאו בספר 'לכבודה של תורה: חידושי תורה ועניני הלכה' (מונטריאול, 1982). שארית מחידושי תורתו על התורה, ליקוטים ודרשות יצאו לאור בספר "זכרון אשר" (תשמ"ה).

הרב אשר גורש לאושוויץ בשבת פרשת 'חקת', י' בתמוז תש"ד (01.07.1944), ולמחרת בי"א בתמוז תש"ד הוא נהרג שם עקה"ש, כן נספו שלשה מילדיו: בלימא (אשת ר' שלמה ליב עהרנפלד הי"ד), חיה שרה (אשת ר' משה דוב לעבאוויטש, וצאצאיהם בלימא, יצחק ולאה הי"ד. בנם הבחור שלום נפטר בשנת תרצ"ד) ומשה מאיר צבי, הי"ד, המשפחה הונצחה בספר "משפטיך ליעקב" (תשל"ז) ובספר "קרן לדוד" ח"ב (תשל"ו) על ידי בנו של הרב אשר, ר' יחיאל יהודה ברוין ממונטריאול, וכן במצבות בנותיו של ר' אשר: מרת רבקה (אשת ר' מרדכי ניישטאדט) ומרת אסתר (אשת הרב דוד שטיינר).

"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו" וגו' (דברים יד,א), ואמרו חז"ל: אם אנו עושין רצונו של מקום נקראים בנים. ונראה לפי מה שאמרו רז"ל שלשה שותפים באדם וכו', מפני זה נקרא האדם בן לאביו ואמו, לשון בנין, שנבנה מהם, היינו הגוף החומר. ואם אדם עושה רצונו של מקום, גובר הצורה על החומר, היינו שגובר חלק האלקים, הנשמה שהקב"ה נתן בו והוא עיקר, והחומר טפל ובטל להצורה, אזי עיקר הבנין הוא הנשמה שנתן בו הקב"ה, בכן נקרא 'בן למקום' הקב"ה.

וזה שאיתא באבות פרק ג' משנה י"ח, הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו', שהא בהא תליא, על ידי שנברא אדם בצלם אלקים, והנשמה חלק האלקים יוכל לבוא שיהא נקרא 'בן למקום', והוא על ידי תורה, שעל ידה יכולה להתגבר הצורה, צלם האלקים, על החומר. וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת תזריע: זכה אדם הוא קודם לכל מעשה בראשית וכו', כנ"ל, לפי שאדם נברא בחומר וצורה מעליונים ותחתונים, שלא תהא קנאה במעשה בראשית, כאמרו ז"ל, בכן אם זכה אדם על ידי תורה ומצוות, שתורה נבראה קודם מעשה בראשית, וגברה גם כן הצורה שהוא מעליונים שנבראו מקודם, הוא קודם לכל מעשה בראשית. ואם לא זכה וגובר החומר שהוא נברא באחרונה, הוא אחור למעשה בראשית.

וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת בשלח, שהים לא קיבל עליו להיקרע מפני משה רבינו, שאמר: אני גדול ממך, שנבראתי בשלישי ואתה נבראת בשישי. היינו החומר, שגובר החומר באדם על הצורה, ואינו זוכה לנס שיקרע הים לפניו. מה עשה הקב"ה, נתן ימינו על ימינו של משה וכו'. היינו שמרמז הקב"ה לים קבלת התורה שניתן מימינו של משה, היינו על ידי שיקבלו ישראל את התורה יזכו להתגברות הצורה על החומר, והם יקדמו במעשה בראשית.

וזהו שאמרו ז"ל: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', כאיש אחד, כי קיום תרי"ג מצוות הוא רק בכללות ישראל. כי יש מצוות שאינן נוהגות בכל אחד ואחד, רק על ידי שנעשין כאיש אחד וכל אחד הוא כאבר אחד, לזאת מה שכל אחד ואחד עשה נחשב לכולם, כמו באברים, שכל מה שאבר עושה נחשב לכל הגוף. ולאחר שקרבו לפני הר סיני ופסקה זוהמתן, היינו החומר, כמו שכתוב 'ובחטא יחמתני אמי' (תהילים נא), יגבר הצורה-הנשמה, החלק שנתן הקב"ה, והוא נחצב ממקור אחד, נעשין כאיש אחד וכו'. כי עיקר חילוק בין אדם לחברו הוא מה שגופים חלוקים, וכאשר פסקה זוהמתן וגברה הצורה על החומר, היא הנשמה, החלק האלקי, שהיא נחצבה ממקור עליון, ממקום אחד, נעשין כאיש אחד. ולפי זה נקראים ישראל 'גוי אחד'.

(מתוך חוברת הזכרון 'זכרון משה')

---

רבי ישראל יצחק קאליש, ר' יצחק'ל, האדמו"ר מסקרנביץ (סקרניוויץ\ סקרנוויץ), מגדולי אדמו"רי פולין, נולד בשנת 1895 לאביו, האדמו"ר רבי שמעון קאליש, בן של האדמו"ר האמצעי רבי (מרדכי) מנחם מנדל מוואורקה, בנו של האדמו"ר הזקן מוואורקה רבי ישראל יצחק.

האדמו"ר רבי שמעון קאליש נפטר בכ' בתשרי תרפ"ז, והניח חמישה בנים מצויינים במעלות ובמידות: רבי מרדכי מנחם מנדל, רבי ישראל יצחק, רבי יוסף צבי (שכיהן לימים רבה הראשון של המושבה בני ברק ואדמו"ר לחסידי סקרניביץ בארץ ישראל), רבי יעקב יהודה (שכיהן לימים אדמו"ר בבלוינא) ורבי דוד (שכיהן לימים אדמו"ר בלוויטש). לאחר פטירת רבי שמעון נטו חלק מהחסידים אחר הבן הבכור, רבי מרדכי מנחם מנדל, שנודע כגדול בתורה, חכם עצום, בעל מידות, איש חסד ועסקן ציבורי נלהב שכיהן כנציג 'אגודת ישראל' במועצת קהילת וורשה. אך לאחר פטירת בנו, התדרדר מצבו הבריאותי של רבי מרדכי מנחם מנדל והוא נפטר בשנת תרפ"ט, כשנתיים אחרי פטירת אביו. לאחר פטירתו מינו החסידים את אחיו, רבי ישראל יצחק, כממלא מקום אחיו ואביו. הוא ניהל עדה של אלפי חסידים והיה האדמו"ר האחרון בסקרנביץ.

רבי ישראל יצחק נשא לאשה את מרת איטה ברכה, בת דודו, רבי חיים טננבום, האדמו"ר השני מנאדורוז'ין.  הוא נודע כגדול בתורה, מתמיד בלימוד הנגלה והנסתר, צנוע ובעל יראת שמים עילאית. כל ימיו עסק בתורה בקדושה ובטהרה, ונודע כיד ימינו של אביו. הוא עודד את הצעירים להתמיד בלימודם ולהיות גדולים בתורה. כנהוג בין צאצאי בית וואורקה, הרבי לא הרבה באמירת דברי תורה, אך הדברים שאמר נחרטי עמוקות בלב שומעיו. בנו ר' יהושע משה, שהיה עילוי גדול בתורה וביראה, חלה ונפטר בגיל עשרים בשנת תרצ"ג. בחוברת לזכרו, "זכרון משה", הובאו דברי תורה מהנפטר, מאביו ומדודו, מזקנו וכן מחבריו הקרובים.

בגלויה ששלח הרבי באלול תרצ"ו, בתורה ובברכה לחסיד ששלח לו אתרוג מארץ ישראל כתב הרבי: "השוכן שחקים יכתב לחיים טובים ומתוקים בספרן של צדיקים… ישפיע ד' שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפיריון למכון בית אלוקינו, וישיב את שבותנו, ויבנה את בית מקדשנו, במהרה בימינו, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך לעינינו, ויקבל ברחמים וברצון את תפילתינו, ויחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, עלינו ועל כל אשר לנו.. ונא להזכירני לשנה טובה במקומות הקדושים זכותם יגן עלינו בכל ענינינו". (מתוך קטלוג בית המכירות קדם, מכירה 265, פריט 317)

עם תחילת מלחמת העולם השניה נכבשה סקניביץ תוך ימים. כעבור ימים ספורים נחטפו יהודים לעבודה בגרמניה, ובין החטופים היו הרבי, המו"ץ הרב משה פרקאל ופרנסי העיר. לאחר חודש, בעקבות מאמצים רבים ובהשתדלותה של מרת דבורה קוטשינסקי שנכנסה למפקד העיר הנאצי וביקשה את שחרורם של הרבי וחשובי הקהילה, שוחרר הרבי ממעצרו במחנה העבודה בגרמניה והגיע הביתה זקן, חולה ותשוש מתת-תזונה ומעבודה קשה בתנאים קשים. בהשתדלות חסידיו עבר הרבי לאוטבוצק וכעבור זמן מה עבר משם לוורשה, משם המשיך לנהל את עדתו, על אף חוליו ומצוקותיו בהיותו שבור ורצוץ, רחוק ממשפחתו ומידידיו. בכ' בחשון תש"ב נפטר הרבי בגטו ורשה והובא לקבורה בבית העלמין בעיר, ליד אהלו של סבו הקדוש האדמו"ר האמצעי מוואורקה.

כן נספו בתו, מרים רבקה אשת הרב יצחק צבי (הירשל) שצ'דרוביצקי, בנו של רבי מאיר שלום האדמו"ר מקוברין-ביאליסטוק (שהיה למדן ועסקן נפלא), בתו, לאה אשת יעקב פינקלר, בנו של רבי חיים אשר פינקל מראדושיץ ובנו, הבחור יעקב יהודה.

כתב האדמו"ר מסוסנוביץ-קוידנוב זצ"ל, רבי נפתלי צבי גליקמן (רובין) בספרו "אור יקרות" על התורה:

"כי ביום הזה יכפר עליכם טהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז,ל).
הנה כתב חמי כבוד קדושת אדמו"ר רבי נחמיה פרלוב מקוידנוב זצ"ל מפני מה שינו חז"ל לקרוא לראש השנה 'יום הזיכרון', הלא בתורה הקדושה נקרא 'יום תרועה'? ונראה הטעם שהימים הקדושים ראש השנה יום הכיפורים וסוכות מרמזים על תיקון שלושה דברים: מחשבה, דיבור ומעשה.

הנה בראש השנה נעשה תיקון מה שפגמו בכל השנה במחשבה. לכן נתן ה' יתברך מצות שופר שהיא חכמה ולא מלאכה, וחכמה היא מחשבה, שכן אותיות 'חכמה' – 'כח מה', "כולם בחכמה עשית" בתרגום: 'כולם במחשבה אתברירו'. לכן קראוהו חז"ל 'יום הזיכרון', שהזיכרון הוא במחשבה, שהוא תיקון על המחשבה.

יום הכיפור הוא תיקון על הדיבור, היינו מה שפגמנו כל השנה בדיבור שלא במקום מצווה, בפרט בדברים בטלים חס ושלום. ואכן יום הכיפורים הוא כל היום תפילה, היינו דיבור, על כן הוא תיקון על הדיבור.

וחג סוכות הוא מצוות ארבעת המינים הנקראים בזוהר: 'זיני קרבא' והוא במעשה, והוא תיקון על המעשים שעשינו כל השנה.

אמר בנו גיסי הרב הצדיק רבי שלום אלתר פרלוב הי"ד, זה מרומז בפסוקים "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל".

וזהו הרמז: "פיה פתחה בחכמה", הוא מה שאדם יכול לפתוח פיו להשם יתברך הוא מפני השופר, שהוא חוכמה ולא מלאכה.

"ותורת חסד על לשונה" – הוא יום הכיפורים, שאנו עוסקים כל היום בתורה ותפילה, שהוא בלשון.

"צופיה הליכות ביתה" – הוא חג הסוכות, שאנו נכנסים לסוכה.

"ולחם עצלות לא תאכל" – זמן שמחתנו, רק בשמחה וחדווה, ולא בעצבות המביאה לעצלות. והטעם כי אי אפשר לקבל הימים הקדושים רק על ידי אחדות ורעות. 'ותרועה' מלשון חיבה ורעות, "ותרועת מלך בו". הנה תחילת הפסוק על ראש השנה הוא "באחד לחודש השביעי", כי הכל הוא רק על ידי אחדות.

(אור יקרות , א, עמו' סט-ע)

---

האדמו"ר רבי שלום אלתר פרלוב הי"ד מברנוביץ', האדמו"ר החמישי בשושלת קוידנוב, היה צדיק מפורסם, בנו הצעיר של האדמו"ר רבי נחמיה ב"ר אהרן פרלוב.

רבי שלום אלתר נולד ברוסיה בשנת תרס"ד, .

אביו, רבי נחמיה, נמלט עם משפחתו בשנת תרפ"א מרוסיה הקומוניסטית והקים את חצרו בברנוביץ', אליו הצטרפו ותיקי חסידיו. עם הגעתם לברנוביץ' החל ר' שלום אלתר ללמוד בהתמדה בישיבת 'אוהל תורה' בראשות הרב אלחנן וסרמן הי"ד, והיה לבחיר תלמידי הישיבה וללמדן מובבהק. במקביל ללימודיו בישיבה ה'ליטאית', למד חסידות עם אביו.

בשנת תרפ"ז נפטר רבי נחמיה, ובנו, ר' שלום אלתר מילא את מקומו. חסידיו העריצו אותו עד למאוד, בהיותו גדול בנגלה, בחסידות ובקבלה, ובעל מידות. הרבי פעל במרץ ובלהט נפשי, יחד עם מחשבה, שיקול דעת והגיון מעמיק. הוא נדד על פני הישובים בהם התגוררו חסידיו, הפיץ את תורת חסידות קוידנוב, הכניס בלב החסידים רוח חיים חסידית ועורר אותם לתורה ולעבודה, באמרותיו השנונות, בתפילותיו ובשיחות הפרטיות שערך איתם. הרבי ברח מגינוני כבוד, ברח מהמחלוקת ורדף שלום.

רבי שלום אלתר הוא היה נשיא "כולל חסידי קוידנוב" בארץ ישראל. בשנת תרפ"ט התחתן רבי שלום אלתר בלודז' עם מרת פרל'ה בתו של רבי ירחמיאל צבי הירש רבנוביץ' האדמו"ר משדליץ-ביאלה, ובתו החורגת של האדמו"ר מאביאניץ, רבי עמנואל וולטפרייד. בחתונתם השתתפו אדמו"רים רבים, שלימים נספו בשואה.

עם פתיחת מלחמת העולם השניה כבש הצבא האדום את המחוזות המזרחיים של פולין, ויהודים רבים ניסו להימלט ולעלות לארץ ישראל. הרבי דאג לבני עדתו והמשיך לסיוע ולהיפגש עם חסידיו ועודד אותם, במסירות נפש, למרות שאיימו עליו פעמים רבות במאסר וגלות.

כשגיסו, הרב נפתלי גליקסמן נעצר עם משפחתו ועמד לפני גירוש לסיביר, העביר להם רבי שלום אלתר מספר חפצים ומסר להם "אל תיראו, ה' עמכם, והלוואי ולא נקנא אנו בכם!".

ביוני , 1941 כבשו הנאצים את מזרח פולין, ברחו הרבי ואשתו לווילנה, יחד עם אלפי יהודים נוספים. כעבור חודשים הטיל הממשל הגרמני על היהודים בווילנה מס של כחמישה מליון רובל, והרבי השתתף במרץ באיסוף הכספים. כאשר לא הצליח לגייס סכום זה, נאסרו רבים מנכבדי היהודים בווילנה, נשלחו לכלא ונרצחו.

בספטמבר 1941 גורשו יהודי וילנה לשני גטאות. הרבי ורעייתו גורשו ל'גטו הגדול'.

הרבי הכין את עצמו בגטו וילנה, למות על קידוש השם. לעתים קרובות סיפר את הסיפור החסידי על 'קדושי זאסלאב', שמתו על קידוש השם ונשמותיהם היקשו מהבעל שם טוב תיקון על כי לא היו להם מחשבות טהורות בשעת הריגתם. הוא דיבר על המדרגות של מקדשי השם ועל קידוש השם של רבי עקיבא, ועל מעלתו הגבוהה של יהודי המקבל על עצמו למות על קידוש השם באהבה – גם אם בדרך נס הוא לבסוף ניצל ונשאר בחיים.

הרבנית הייתה בין הנשים שארגנו נערות ונשים, מתלמידות ומורות 'בית יעקב', ויסדו בגטו וילנה 'בית מדרש לנשים'. הן היו מתאספות בכל יום להתפלל ולומר תהלים, ומידי שבוע למדו ביידיש את פרשת השבוע עם רש"י ומפרשים נוספים, פרקי אבות, הלכות שולחן ערוך ולקט מספרי מוסר. במשך הזמן נעשה המקום צר מלהכיל, ו'בית המדרש לנשים' נדד עד שהתמקם באולם המטבח העממי שהועמד לרשותו. קירות האולם קושטו במאמרי חז"ל בשבח הנשים הצדקניות, ועוד.

יום לפני ה'אקציה' בגטו, היה מי שהציע לנסות להבריח את הרב ורעייתו לגטו ברנוביץ', אך היוזמה לא יצאה אל הפועל.

ראש היודנרט, העו"ד שבתי מילקונוביצקי, סידר לרבי מישרה כפקיד בלשכת העבודה, בניהולו של הרב ראובן כהן שבעבר ערך את השבועון התורני "דאס ווארט". עבודתו הייתה לפקח על הכרטסת של גברים ונשים הכשירים לעבודה בגטו. העבודה סיפקה לרבי 'כרטיס לבן' – אישור עבודה, שנתן לו ולרעייתו 'הגנה' יחסית.

באוקטובר 1941 הוחלפו הכרטיסים הלבנים בכרטיסים צהובים, שמספרם היה קטן ממספר העובדים. הרבי והרב כהן קיבלו רק 'כרטיס צהוב' אחד לשניהם, והיה עליהם להחליט מי יקבל את הכרטיס ומי ישלח לפונאר. שניהם לא הסכימו לקחת את הכרטיס. הרבי התנגד גם להגרלה ואמר כי גם אם יזכה בהגרלה ב'כרטיס החיים' הוא לא יוכל לשאת על מצפונו את ההכרה שחייו נצלו במחיר חיי חברו, ולא יהיה מוכן לקחת את הכרטיס. בו בזמן, התעקש הרב כהן לוותר על הכרטיס לטובת האדמו"ר מקוידנוב.

הויכוח הוכרע כאשר מילקונוביצקי ערך הגרלה והביא את הכרטיס לרבי מקוידנוב. אך בהמשך הגיעו לרבי שני שוטרים יהודים עם צו מטעם היודנרט ולקחו ממנו את הכרטיס. הרבי התעודד מכך וציטט את הגמרא האומרת "בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו', והוסיף 'רציתי ללכת עם כל היהודים, והריני הולך ואהיה עמם בצוותא'.

כעבור זמן קצר, החלו הנאצים 'אקציה' רצחנית. הם אספו חמשת אלפים יהודים שלא היה בידם כרטיס צהוב, ובהם הרבי מקוידנוב, הוציאו אותם לפונאר, שם הומתו כולם על קידוש השם בקבר אחים גדול, בו' בחשון תש"א (1940).

ביום חיסול הגטו נערכה סלקציה והרבנית נשלחה ימינה והועברה לריגה. בהמשך הועברה למחנה העבודה שטוטהוף שליד דאנציג, שם נפטרה מטיפוס זמן קצר לפני השחרור.

בפסוק "אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע", בתרגום יונתן, "וכד חמא משה ענותנותיה (דיהושע) קרא משה להושע בר נון יהושע'. והא תמוה דאיך תלה שם זה בענוה של יהושע, וגם למה קרא אותו שם זה. ורש"י ז"ל פירש שהתפלל עליו "יה יושיעך מעצת מרגלים", והוא גם כן תמוה מדוע לא התפלל על כולם, ותו דמהלשון "וכד חמא משה ענותנותיה" וכו' משמע שעתה בשליחות זה ראה ענותנותו של יהושע ובמה ראה עתה ענותנותו….

יש לומר בסייעתא דשמיא בתרגום יונתן הנ"ל, על פי מה שאיתא בירושלמי שמי שיש בו מדת ענוה מובטח מה' יתברך שלא יגולגל, והטעם בזה נראה לפי עניות דעתי דהנה באמת יש לחקור ענין הגיהנם והגלגול, למה לי שניהם. אם ברא ה' הגיהנם להעביר וללבן כתמי העוונות של רשעים, למה לי הגלגול. ואם יצוייר הגלגול, למה נברא הגיהנם, ובוא בגלגול לזה העולם העשיה ויתקן כל מה שפגם. אמנם אחר העיון ודאי דיניו דיני אמת ושניהם נצרכים, דהנה ידוע אשר בתורה יש תרי"ג מצות, רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה. וגם ידוע אשר האדם נברא בזה העולם לתכלית נשמתו שנתן ה' בו לזכות לנשמתו שלא תצטרך לאכול נהמא דכסופא, וכמו שהארכתי בזה (בפרשת בהר) עיין שם. ומשום הכי נתן לישראל תורתו הקדושה שיש בה תרי"ג מצוות, שבתרי"ג מצוות אלו ישתלם נשמתו שתזכה לחזור למקומה ושתהנה מאור אין סוף ברוך הוא. והאדם לא ישתלם רק כשיקיים כל התרי"ג מצוות, כל הרמ"ח מצות עשה וכל השס"ה מצות לא תעשה. ואם לא קיים אפילו מצות עשה אחת, אף על פי שלא עבר כל הלא תעשה, אבל לא השלים נשמתו ולא בא לתכלית המכוון, ועל זה מוכרח לבוא בגלגול להשלים ולקיים המצוות עשה שחיסר, כי על זה לא יועיל גיהנם כי בגיהנם לא יקיים המצוות עשה שחיסר, כי כשמת אדם נעשה חופשי מן המצוות. ואם עבר על הלא תעשה, אף על פי שקיים כל מצוות עשה, מכל מקום עשה פגם וכתם בנשמתו ועל זה נברא גיהנם לברר וללבן באש כתמי עוונותיו שלא יצטרך לבא בגלגול. כי הגלגול קשה יותר מן הגיהנם, כי אפשר שיבוא בגלגול ולא די שלא יתקן מעשיו אלא שיפגום עוד יותר מבראשונה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. נמצא שהגלגול הוא על המצוות עשה והגיהנם על מצוות לא תעשה.

והנה ידוע שאי אפשר לקיים האדם כל רמ"ח מצוות עשה, ואף על פי שאינם אלא רמ"ח מכל מקום בכל מצוה יש בה תילי תילים הלכות, ואם לא עשאה כדינה אף על פי שעשה המצוה עצמה הרי זה כאלו לא עשאה. וגם אי אפשר לאדם שיהיה נזהר מכל הלא תעשה, ואף על פי שאינם אלא שס"ה, מכל מקום תחת כל לא תעשה יש ענפים רבים. למשל בזה שאמרו רבותינו ז"ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, וכיוצא בזה, והאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, רצונו לומר שיהיה נזהר בכל הלא תעשה ולא יחטא בשוגג ועשה פגם בנשמתו. ואם כן לכאורה אי אפשר שישתלם האדם נשמתו. אמנם מצאו תרופה לזה בספרים הקדושים ואמרו שיהיה לו לכל אחד ואחד מישראל אהבת ישראל ויאהב את חברו כנפשו ויהיה נחשב לפני הקב"ה מה שעשה האחד על חברו ומה שעשה חברו עליו, בכלל ישראל ודאי שיקיימו כל המצוות, ויהיה כאלו כל אחד ואחד קיים כל המצוות.

ובזה פירשתי המשנה (אבות א,ו) "יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות", רצונו לומר אם יסיתך יצרך ואומר לך 'עשה לך רב', רצונו לומר יש לך לעשות רב, הכוונה לקיים כל התורה אשר היא ארוכה מארץ מדה, כמו שנאמר 'רחבה מצותך מאד'. וכנזכר לעיל שהאדם לא ישתלם רק בשיקיים כל התורה וזה אי אפשר כנ"ל, ואם כן עשה כל מה שלבך חפץ ויהיה לך על כל פנים עולם הזה כי בלאו הכי לא תוכל להשלים נשמתך, על זה אמר אל תאבה ואל תשמע לו כי יש לך עצה על זה, 'וקנה לך חבר', רצונו לומר קנה לך חברות ואהבת ישראל ויהיה נחשב מה שעשה האחד על חברו, ויהיה נחשב כאלו כל אחד ואחד קיים כל המצות. וזהו שאמר 'והוי דן את כל האדם לכף זכות', רצונו לומר שהקב"ה יהא דן את כל האדם לכף זכות, רצונו לומר כמו שכל אדם קיים את כל התורה.

אמנם זהו התרופה הוא רק על המצוות עשה כי בהיות שיש לכל אחד ואחד אהבת ישראל הוי כל ישראל כגוף אחד ונחשבו המצות שעשו מזה על זה ומזה על זה, והוי כאלו כל אחד ואחד קיים כל המצוות עשה והרי השלים נשמתו. אבל על הלא תעשה אין עצה ואין תבונה ואין חכמה לנגדה, כי בעברו חלילה על לא תעשה הרי עשה פגם בנשמתו ומה יועיל לו שחברו לא עבר על הלא תעשה ולא עשה פגם בנשמתו, הרי הוא מכל מקום עשה פגם וכתם בנשמתו. אדרבא בעברו על הלא תעשה פוגם גם כן בנשמת חברו, כי אם כל ישראל הוי כגוף אחד הרי פגם גם כן בנשמת חברו. וזה סוד 'כל ישראל ערבים זה בזה', משום שהם כגוף אחד ונשמה אחת ואם אחד פוגם הרי הוא פוגם בנשמת כל ישראל. ואם כן על הלא תעשה אין שום עצה, רק הוא בעצמו יהיה נזהר לקיים כל הלא תעשה ואז תהיה נשמתו זכה וטהורה בלי שום כתם ולא יראה פני גיהנם.

ועל פי זה אפשר לומר המשנה השניה (באבות שם) "נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מן הפורעניות". הכוונה משום שיהושע בן פרחיה אמר שיש עצה לקיים כל התורה על ידי התחברות ואהבת ישראל, אמר נתאי הארבלי זהו דווקא במצות עשה אבל מצות לא תעשה אין עצה, רק שצריך בעצמו להיות נזהר בכל מצות לא תעשה. וזהו שאמר 'הרחק משכן רע', רצונו לומר משכן הרע השוכן בקרבך, היינו היצר הרע שאם יסיתך לעבור על אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה, הרחק עצמך מעליו ולא תאבה ולא תשמע לו, 'ואל תתחבר לרשע', רצונו  לומר לרשעה, לעניין עבירות הלא תעשה אין התחברות, רצונו לומר לא יועיל התחברות ואהבת ישראל כנ"ל. 'ואל תתיאש מן הפורעניות' משום אהבת ישראל, כי בוודאי תענש על הלא תעשה בגיהנם, ומשום הכי הוי זהיר וזהיר לקיים בעצמך כל המצות לא תעשה.

הכלל העולם הגיהנם נברא על הלא תעשה. והגלגול על העשה יש עצה להשלים נשמתו על ידי אהבת ישראל ולא יצטרך לבוא בגלגול, ועל הלא תעשה אין עצה ומוכרח לילך לגיהנם למרק חטאו וללבן נשמתו.

והנה ידוע שלא בכל אדם נמצא אהבת ישראל, רק במי שהוא עניו גדול וחושב את עצמו להגרוע מכל האדם, אצלו יש אהבת ישראל וזהו אות וסימן שהוא עניו. נמצא מי שהוא עניו יש בו אהבת ישראל, ואם כן אפילו לא השלים חוקו במצות עשה, השלים נשמתו על ידי אהבת ישראל, כי כל המצות שעושים ישראל נחשבים כאלו הוא עשאום כנ"ל, ואם כן לא יצטרך לבוא בגלגול, ושפיר אמר הירושלמי מי שיש בו מדת הענוה הוא מובטח מה' יתברך שלא יגולגל. והבן.

נמצא שאצל העניו יש בו מעלה וחסרון נגד מי שאינו עניו. מעלה אם שמר כל הלא תעשה רק שלא קיים עוד כל העשה לא ילך לגיהנם ולא יבוא בגלגול. לגיהנם לא ילך כי היה נזהר בכל הלא תעשה, וגם בגלגול לא יבוא אף על פי שלא קיים עוד כל מצות עשה כי הוא עניו ויש בו אהבת ישראל ונחשבים המצות שעשו כל ישראל עליו כנ"ל. מה שאין כן מי שאין בו מידת העינוות ואין בו אהבת ישראל אף על פי שלא ילך לגיהנם כי היה נזהר בכל הלא תעשה ולא פגם בנשמתו, מכל מקום מוכרח לבוא בגלגול להשלים חוקי המצות עשה שחיסר. וחסרון אצל העניו אם גם כן במצות לא תעשה לא היה נזהר בכולם ונכשל באיזה מהם ועשה כתמים בנשמתו חס ושלום מוכרח לילך לגיהנם לברר וללבן את כתמי נשמתו, כי בגלגול לא יבוא הוא, כי השלים חוקו במצות עשה מצד אהבת ישראל, מה שאין כן מי שאינו עניו ואין בו אהבת ישראל ואם כן מוכרח לבוא בגלגול להשלים חוקו המצות עשה, יוכל לתקן גם כן בגלגול בתשובת המשקל מה שפגם גם כן במצות לא תעשה בראשונה, ולא יצטרך לבוא כלל בגיהנם.

ועל פי אפשר לומר שזהו כוונת הלל במשנה (אבות פרק א משנה ד) "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אמתי", דלכאורה יש לדקדק:
א] מה משמעיני בזה "אם אין אני לי מי לי", פשיטא, וכי מי יעבוד בשבילו.
ב] מה קמשמע לן "ואם לא עכשיו אימתי", פשיטא, כי במתים חופשי, כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות.
ולדרכינו יובן דידוע שהלל היה עניו גדול מאוד, כדמוכח בגמרא (שבת ל"א) מהמעשיות שהובא שם, והייתה לו אהבת ישראל עד מאוד, ואם כן לא היה ירא שמא לא ישלים חוקו במצות עשה, כי אפילו לא יזדמן לידו לקיים איזה מצות עשה, יהא נחשב עליו כאילו קיימה, כי בכלל ישראל ודאי שנתקיימה אותה המצוה שחיסר. רק היה ירא מן הלא תעשה. וזהו שאמר, "אם אין אני לי מי לי", רצה לומר אף על פי שבמצות עשה יוכל להיות שאחר יעבוד בשבילי ואף על פי שאני לא אקיים איזה מצוה מכל מקום יהיה נחשב כאילו קיימתיה, משום שיש לי אהבת ישראל, אבל במצות לא תעשה "אין אין אני לי מי לי", אם לא אהיה נזהר בעצמי "מי לי", כי על זה אין תרופה ואין מועיל על זה אהבת ישראל. "וכשאני לעצמי", רצה לומר, ואם כן שאני מחויב בעצמי לעשות כל אלה, "מה אני" שאוכל להזהר כל כך שלא לפגום כלל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. "ואם לא עכשיו", רצה לומר בזה העולם עתה "אימתי", רצה לומר אימתי אתקן, כי אני לא אבוא בגלגול כנ"ל ומוכרח אהיה לילך לגיהנם לברר את נשמתי. עד כאן.

והנה ידוע שבנקל הוא להיות נזהר מכל מצות לא תעשה מלקיים כל המצות עשה, כי לעבור עבירות חלילה שכיחים תמיד ושכיח היזקא, כי לזה יש סרסור טוב היצר הרע, וגם עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה, העין רואה והלב חומד, והאדם בשב ואל תעשה מקיים כל הלא תעשה. מה שאין כן לקיים המצות עשה שהם בקום ועשה, דבר קשה מאוד לקיימם, וגם לא בכל עת יזדמן בידו המצוה לקיימה. ויכול להיות אדם נזהר בכל הלא תעשה, כי היצר הרע ממציא לו כל הלא תעשה לעבור ובשב ואל תעשה מקיים כולם, ושלא יקיים כל המצות עשה כל ימי חייו, כי אפשר שלא יגיעו לידו כל ימי חייו איזה מצות עשה לקיים. ואף על פי שאמרנו שאי אפשר לאדם לקיים כל התורה, אין הכוונה שאי אפשר לקיימם בשום אופן, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו והבחירה נתונה ביד האדם, אלא הכוונה שקשה מאד לקיים כל התורה, כן המצות עשה והן המצות לא תעשה, אבל מכל מקום בנקל יותר לקיים הלא תעשה ממצות עשה כנזכר לעיל.

והנה רש"י ז"ל פירש על "שלח לך אנשים", כל 'אנשים' שבמקרא לשון חשיבות, ובאותה שעה כשרים היו. ולכאורה יש לדקדק למה לא אמר "ובאותה שעה צדיקים היו", אלא שאמר 'כשרים'. ולדכינו הנ"ל יובן שרצה לומר 'כשרים היו' שלא פגמו ולא עשו כתם בנשמתן, היינו שהיו נזהרים בכל מצות לא תעשה ולא עברו אפילו על אחת מהן, כי הלשון 'כשרה' מורה שאין בה סירכא ולא שום פגם, אבל המצות עשה לא קיימו עוד כולם, כי במצות עשה יוכל להיות שכל ימי חייו לא יקיים כולם כנזכר לעיל, ומשום הכי אמר 'כשרים', כי הלשון 'צדיקים' משמע שקיימו כל התורה, הן המצות עשה והן המצות לא תעשה, ונמצא שאם ימותו בעוד שלא יקיימו כל המצות עשה, יהיו מוכרחים לבוא בגלגול כנזכר לעיל. אבל יהושיע שהיה עניו לא יבוא בגלגול כנזכר לעיל, ואם כן חשש משה רבינו עליו השלום שכאשר ילכו לרגל את הארץ ויוציאו דיבת הארץ רע ויעברו על הלא תעשה "לא תלך רכיל" ויתחייבו גיהנם על הלא תעשה, ואם כן אותן שלא היו ענווים בלאו הכי מוכרחים לבוא בגלגול להשלים חוקם במצות עשה, יוכל לתקן תיכף בגלגול גם כן מה שעברו על הלא תעשה, כי על כל דבר עבירה יש תשובת המשקל, ולא יצטרכו לילך בגיהנם, ומשום הכי הניחם על בחירתם ולא התפלל עליהם. מה שאין כן יהושיע שלא יבוא בגלגול כנזכר לעיל, אם כן אם יעבור חס ושלום על הלא תעשה של רכילות ויוציא דבה על הארץ, יהיה מוכרח לבוא בגיהנם למרק חטא הלא תעשה, ואיך יהיה הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנם, ומשום הכי התפלל עליו 'יה יושיעך מעצת מרגלים'.

וזהו שאמר התרגום יונתן 'וכד חמא משה ענותנותיה', שראה שהוא עניו, ואם כן לא יבוא בגלגול כנזכר לעיל, וירא שמא יעבור חלילה על הלא תעשה של רכילות ויוציא דבת הארץ רע, יהיה מוכרח לבוא בגיהנם, ואם כן איך יהיה הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנם, 'קרא משה להושע בר נון יהושיע', רצה לומר התפלל עליו 'יה יושיעך מעצת מרגלים', וכשפירש רש"י ז"ל.

(בית אברהם, דף נא-נג)

---

הרב אברהם יוסף שרמן- קרייזווירט נולד בח' באייר תרל"ו (1876) בכפר מגנישוב שבפולין לאביו ר' יעקב שרמן. הוא היה מצאצאי משפחת רבנים גאונים ובהם רבי חיים כהן רפפורט אב"ד לבוב, ר' אבוש פראנקפורטער, מהר"י תאומים מחבר הספר "פרי מגדים" ורבי יונתן אייבשיץ, וממשפחת חדושי הרי"ם מגור.

בשל מלחמת רוסיה-יפן, הוא נמלט בשנת תרס"ה (1905) לגליציה והתיישבת בעיירה וואיניטש, שם מונה לרב העיירה. הוא נשא לאשה מרת פרלה (בתם של ר' אהרן קרייזווירט מוואיניטש ומרת אסתר – שאביה, הגביר החסיד ר' אליהו פיש, היה נצר ממשפחת המקובל האלוקי רבי יחיאל מיכל פיש, ואמה, מרת העניא ב"ר משה יוסף פולימער, הייתה נצר למשפחת רבי צבי אלימלך מדינוב מחבר הספר "בני יששכר") ואימץ את שם משפחתו של חמיו. בשנת תרס"ט יצא לאור ספר דרשותיו "בית אברהם" (תרס"ט). המלא מוסר ויראת שמים. הספר זכה להסכמות הרב שלום מרדכי כ"ץ [שבדרון – המהרש"ם] אב"ד ברעזאן והגלילות  והרב מאיר כ"ץ רפפורט אב"ד  קראקא והגלילות.

במלחמת העולם השנייה עבר לקוז'ניץ. הוא מונה וחיבר במשך כעשר שנים חידושי תורה בהלכות טריפה "שמלה רחבה" וכן שו"ת בשם "שות מהרי"א" אך הם לא הודפסו ואבדו בשואה, וחבל על דאבדין.

הרב גורש עם רעייתו וארבעה מילדיהם – שלום מרדכי, נתן דוד, יהודה וחוה – למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נהרגו עקה"ש בט"ו בתשרי תש"ב (1941). הי"ד.

בנם, חיים קרייסווירטה, שרד, הנציח את משפחת בית אביו וכתב על אביו כי "אמונתו הזכה ועבודתו התמימה היו לאחדות בידו והתגלו ביתר שאת בימי חודש אלול. כל ימי חודש אלול השתדל במלוא כוחו להתעלות ולהתקשר בעולמות עליונים, למד תיקוני זוהר, ענה בצום נפשו וכולו אומר קדושה וטהרה. גדולתו הייתה בענוותנותו ובצניעותו, ואכן ברח כל ימיו מהפרסום והשתמט מהכבוד. האמת לבדה היתה תמיד נר לרגלו ולאורה ראה בכל דבר את התוכן הפנימי ולא נשתחד אף פעם מהברק החיצוני. ואולם למרות השתדלותו המופלגת לשים מסווה על פניו ולהופיע כאחד העם, לא עלה בידו להסתיר את קרני הוד תפארתו שפרצו למעין המתגבר והנהירו את פני בני עדתו שזכו להתחמם לאורו. קשה לתאר את דמות דיוקנו הרוחנית המזהירה של ארז זה שכסה כל ימיו טפחיים מזיו הדרו והשתדל להעמיד את עצמו כאחד מאזובי הקיר".

קצת חידושי תורה מהמחבר ז"ל שזכרנו מפי השמועה

פרשת וירא: 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם', פירש רש"י ז"ל כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם. אפשר לומר שמשתחווים לאבק רגליהם רומז על הני אינשי שהם מתגאים בנפשם ומתפארים בהצלחתם, והוא מפני שהם טועים וסוברים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אבל על ידי 'מעט מים', והיינו על ידי המי גשמים יכולים אנו להוציא אותם מטעותם הגדול, והיינו ,,,'ורחצו רגליכם'. כי אנו רואים בימינו שחכמת הטעכניק גדלה מאוד, עד שהמציאו כל מיני חדשות, אוירון, ראדיא, ראנטגען וכדומה, עם כל זה אם יש ריבוי גשמים או עצירת גשמים למרות גודל חכמתם עומדים בלי כוח ובלי עצה, ואין יכולים לעשות דבר. נמצא דמעט מי הגשמים מעידים כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, והכל בידי שמים.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת שמות. מסורה: 'וראיתם על האבנים', 'וראיתם את הארץ', 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד' '. בא המסורה לרמז על מה צריך האדם להתבונן ויועיל לו לעבודת הבורא יתברך שמו. וזהו 'וראיתם על האבנים', תחקור ותתבונן על האדם בשעה שהוא נולד, דהיינו על האבנים, שידיו כפופות, שדעתו לכפוף כל העולם תחת ידו. 'וראיתם את הארץ', שוב תחקור ותתבונן בו כשהוא כבר מונח על הארץ לאחר מאה ועשרים שנה, שידיו פשוטות, והיינו שאינו נוטל עמו כלום מכל מה שרכש בעולם הזה, כי ערום יצא מבטן אמו וערום הוא שב לבית עולמו, ושוה הוא אם גופו שמן או רזה, ואם ביתו הוא הבמחנים או במבצרים. 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד", אם תתבונן בכל זאת כל ימי חייך, וסוף האדם יהיה נגד עיניך, אז 'וזכרתם את כל מצות ד", ץכחן לך הדרך בתורה ומצות ובמעשים טובים שילוו אותך בעולם הבא. וכדאיתא בפירקא דרבי אליעזר שאין מלוים לו לאדם אלא מצות ומעשים טובים שהרכיש לעצמו בעולם הזה.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת וארא: 'ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' '. כצאתי את העיר, פירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים. פעם אחת דרש על פסוק זה בבית החיים בשעת העמדת מצבה, בתוך העיר קשה להתקרב אל ד' ולשוב בתשובה שלמה, כי העיר מלאה גלולים, והיינו שהכל רצים אחר תאוותם, תאוות הממון והכבוד וכל תענוגי עולם הזה, ואין איש שם לב שהכל הבל, וסוף כל סוף צריכין ליתן דין וחשבון על כל זה. אבל כצאתי את העיר, ואנו עומדים כאן בבית החיים, שאנו רואים סופו של אדם, ובכאן אין יתרון לעשיר על העני, וכולם כאחד נערים עם זקנים יחדיו, כאן אפרוש כפי אל ד', כולם נתעוררים לתשובה.

(שארית יקותיאל, דף פח-פט)

פרשת משפטים: 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו'. יש לפרש בדרך רמז: איש זה הקב"ה, וכמה דאת אמרת 'ד' איש מלחמה', רעהו זה כנסת ישראל, והיינו 'כי יתן איש אל רעהו', אם ד' נותן לישראל, כסף או כלים, שפע רב ופרנסה ברווח, ופתאום 'וגנב מבית האיש', שרואה שפרנסתו מתמעט והולך וצנורות השפע נפסקים. העצה היעוצה לזה, 'ונקרב בעל הבית אל האלקים', יחזור בתשובה ויפשפש במעשיו, ויבדוק מה גרם לו זאת שיופסק השפע ממנו, 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו', אם לא עבר על איסור שבין אדם לחברו, והיינו על איסור 'לא תונו איש את עמיתו', או על איסור ריבית, ועל ידי זה בא לו העונש מדה כנגד מדה, שהוא רצה לקפח פרנסת חברו ומפני זה נתמעט פרנסתו, או שלא נתן צדקה כפי רכושו. כי צריך האדם לידע שהקב"ה נותן לו הרכוש לשמור ולא ימעול בשמירתו, ואז לא יחסר לו כל טוב.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שלח: 'היש בה עץ אם אין', פירש רש"י אם יש בה אדם כשר. יש לומר דעיקר תכלית האדם בעולם הזה לחנך בניו ובנותיו באופן זה שישאיר אחריו בנים ובני בנים צדיקים, נאמנים לד' ולתורתו הקדושה. וזהו, 'היש בה עץ', אם יש בהם אדם כשר, 'אם אין', בעת שכבר נאסף מן העולם אם השאיר אחריו מי שילך בדרכו.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שופטים: 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך', היה דרכו לפרש (אין אני זוכר בשם מי) אם אתה רואה דבר פלא במשפט, 'בין דם לדם' שמשפט אחד לדם נכרי ומשפט אחר לדם ישראל, שדם ישראל הפקר רחמנא ליצלן, 'בין דין לדין ובין נגע לנגע', והיינו שאומות העולם אין דנין דיני ישראל שווה לדינו של נכרי, תדע שהוא מפי שיש 'דברי ריבות בשעריך', שאין אחדות בישראל, כי אם שני יודין עומדין ביחד זה אצל זה הוא שמו של הקב"ה ואין למחות אותם חס ושלום.

(שארית יקותיאל, דף פט)

'כי האדם עץ השדה', פעם אחר נפטר איש זקן אחד שהניח אחריו משפחה גדולה, ועורר בהספידו על האבידה הגדולה, והיה מדמה את האדם הנפטר לעץ זקן שענפיו מרובים ומסיך ומגן בצלו על הנטיעות הילדות משרב וסערה, ומכל צרה וצוקה, אולם אם העץ הזקן הזה נקטף ונפל רחמנא ליצלן, אוי ואבוי להנטעים שנשארו בלי מגן ומחסה.

(שארית יקותיאל, דף פט-צ)

פרשת שופטים: 'כי תצא למלחמה על איבך' וגו'. פעם אחת דרש אאמו"ר הגאון הצדיק זצ"ל דרוש התעוררות תשובה בחודש אלול, ובין הדברים פירש פרשה זו על פי האור החיים הקדוש שרומז על מלחמת היצר, 'והיה כקרבכם אל המלחמה', שאנו קרבים ועומדים לפני ימים הנוראים אשר כל היצורים יעמדו למשפט לפני אדון כל. ואנו צריכין ללחום נגד השטן שרוצה לקטרג עלינו, 'ונגש הכהן ודבר אל העם', כהן רומז על מנהיגי ישראל שהם בבחינת כהן, הם ידברו אל העם דברי כבושין ומוסר, 'ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו' כאשר נצטוונו בתורה הקדושה, והיינו שיעשה מזוזות כשרות, ויהיה ביתו פתוח לעניים, ולא יביא לביתו מאכלים שיש עליהם חשש ואינם בתכלית הכשרות. והעיקר שיחנך בני ביתו בדרך התורה ויראה, שיה א ביתו "איין עכט אידיש הויז" אם לא חנכו כן, 'ילך וישוב לביתו', יחזור בתשובה, שלא ימות במלחמה ע"י שלא יכתב בספר החיים חס ושלום 'ויש אחר יחנכנו'.
'ומי האיש אשר נטע כרם', נטיעת כרם רומז על עסקי פרנסתו, שלא חללו, שיש בהם ממון של איסור, שעבר על לאו של אונאה או רבית, או על אסור השגת גבול, או חילול שבת חס ושלום ודברי משא ומתן בשב, וכדומה שאר איסורין בדבר שבממון, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה, פן ימות במלחמת היצר 'ואיש אחר יחללנו'.
'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה', שלא היה נזהר בדברים שבין איש לאשתו, כי פתחי נדה הן הן גופי הלות, וצריך זהירות רב מאוד שלא יבוא חס ושלום לידי איסור כרת רחמנא ליצלן, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה גמורה, שלא 'ימות במלחמה', שלא יגזור עליו גזירת מיתה חס ושלום, 'ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם, מי האיש הירא ורך הלבב', פירש רש"י שירא מעבירות שבידו, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה ויתחרט בחרטה גמורה על כל עבירות שעבר (ודכירא כשדרש אאמו"ר הגאון הצדיק דרשה זו היה התעוררות גדול כל כך עד שגעו כל העם בבכיה בהתעוררות תשובה).

(שארית יקותיאל, דף צ)

קטע ממה שאמר בדבר תורה בסעודת שבע ברכות: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. החתן עלול הוא שיתעורר בו מדת הגאווה, כמו שאומרים ההמון שחתן סובר "שמעולם לא נשא אשה רק הוא" וכן רגילין לומר "חתן דומה למלך", על כן הזהיר הכתוב 'כי תבנה בית חדש', כשאתה בונה ביתך הבנין עדי-עד, 'ועשית מעקה' גדר וסייג, 'לגגך', גג רומז על מדת הגאווה, מעקב עם הכולל גימטריה 'יראה'. תבנה ביתך על יסוד היראה, וזה יהיה לך לשמירה שלא תיפול ברשת הגאווה, 'כי יפול הנופל', דעל ידי הגיאות יוכל ליפול חס ושלום כל כך שלא יהיה לו עוד תקומה.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מדרש תנחומא: מנורה של פרקים מהו לתקנו בשבת, מנורה של פרקים חייב משום בונה. יהודי יחידי נקרא 'נר', נר ד' נשמת אדם. והציבור שהם הרבה נרות נקרא 'מנורה'. כשרואים שהמנורה, היינו הציבור, נפרדה ונשבה לפרקים, שיש מחלוקת ושנאת חנם בניהם, מהו לתקנה בשבת, לדרוש ולהשתדל לתקן בשבת את המנורה הנפרדה ותחזור לאחדותה. ומתרץ דחייב משום בונה, והיינו שחוב קדוש הוא לבנות ולשכלל את המנורה, ולהחזיר עטרה ליושנה, אפילו בשבת.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מחבר הלכות פסח (אורח חיים סימן תכ"ט) מתחיל: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. והרמ"א הוסיף: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. הבית יוסף היה רב ומרא דאתרא במדינת הספרדיים שהם אנשים באמונה פשוטה. והם אינם מבקשים מהרב שידאג עבורם רק על הצטרכותם הרוחני, אבל הרמ"א היה במדינת האשכנזים והם רוצים שרבם ידאג גם עבור הצטרכותם הגשמי.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'אחורי ארי ולא אחרי אשה'. היה רגיל לעורר בימי אלול שלא לאחר מלעשות תשובה ויתקנו מעשיהם עוד קודם שיבואו הימים הקדושים, ופתח ואמר 'ארי' הוא חודש אב. 'בתולה' מזל חודש אלול. וזה שרמזו לנו חז"ל בדרך אגדה ומוסר, אחורי ארי, מיד שעבר חודש אב שמזלו ארי עשו תשובה, ואל תמתינו עד אחורי אשה, שיעבור חודש אלול כולו, ורק אז תתחילו להתחרט על מעשיכם כשיגיעו עשרת ימי תשובה.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חור ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט'. הנביא אומר היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אנו רואים שקול השופר מפיל מורא ופחד על כל יהודי, ומעורר אותו לתשובה, וכשישראל עושין תשובה נסתם פי המקטרג, והקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל ומכריע כף מאזנים לזכות ויוצאין בדימוס. אבל כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר, 'מאין מליץ יושר', שאין לנו שופר, 'מול המגיד פשע', נגד השטן המקטרג עלינו, אז העצה היעוצה, 'תגיד ליעקב דבר חוק משפט', יאמר הרב דברי כבושין ומוסר ויעורר העם לתשובה, ועל יד התשובה נזכה 'וצדקנו במשפט המלך המשפט'.

(שארית יקותיאל, דף צב)

---

הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד אב"ד באלקאני שבהונגריה, נולד בשנת תרמ"ג (1883) לאמו מרת רחל ולאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעלטאן שבטרנסילבניה, בנו של הרב הגאון יעקב קאפל שהיה אב"ד בקהילות בעלטאן, ווארשארהעלי וראדוביץ (בוקובינה) והיה אחיו הצעיר של הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין אב"ד קולומיה.

הרב יקותיאל התבלט בכישוריו עוד בילדותו. הוא היה תלמידו של אביו ואחר כך למד בהתמדה רבה בישיבת הגאון הרב משה גרינוואלד, בעל 'ערוגת הבושם', בחוסט, והיה מהעילויים של הישיבה. עוד לפני חתונתו, מינה אותה אביו למנהל ישיבתו, בה למדו כמאתים תלמידים. הוא התמסר לתלמידיו ודאג לכל צורכיהם.

הוא נשא לאשה את מרת מנידל בת הגאון הצדיק רבי ישראל מנחם ברוין אב"ד ברזוביץ וליפיאן, גיסו של בעל 'ערוגת הבושם' מחוסט. לאחר חתונתו גר בבית חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים. הוא השתלם בכל מקצועות התורה ובניהול רבנות והחזקת ישיבה והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף.

בשנת תרס"ט (1909) כיהן הרב יקותיאל ליכטנשטיין כאב"ד ניראטשאד, וייסד שם ישיבה עם בואו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל רבות להצלת פליטים יהודים ודאג לכל צורכיהם. רעייתו עשתה למעלה מכוחה לסייע לבעלה, בפרט בתקופת היותו חולה. בתום המלחמה ייסד הרב בית יתומים, שהיה מוסד חרדי ייחודי בכל המדינה.

בשנת תר"פ (1920) מונה לכהן כרב ואב"ד בעיר באלקאני, שם תיקן תקנות לציבור והרביץ תורה ברבים. הוא דאג לפקח על מערכת החינוך, ודאג לכשרותם של התפילין, המזוזות והציציות של בני קהילתו. הרב נודע כדרשן מופלא, והדריך את בני קהילתו בתבונתו הרחבה, בסבר פנים יפות, בהשכנת שלום, בעצות ובברכות. לצד היותו ענוותן ובורח מן הכבוד, לא חשש להוכיח על הדרוש תיקון ולתת מוסר בלא לשאת פנים לעשירים ולראשי הקהל. במשך שנים רבות טרח הרב יקותיאל לזכות את רבים בליקוטי דינים נחוצים, והמשיך לעשות זאת במסירות נפש בשנותיו האחרונות בהם סבר ממחלות וייסורים קשים.

הוא היה מעמודי התווך של הלשכה המרכזית האורתודוקסית ונקרא פעמים רבות להתייעצויות דחופות בעניינים נחוצים לחיזוק הדת בהונגריה. על אף שקהילות גדולות ביקשו הציעו לפניו את משרת הרבנות, סירב לעזוב את קהילתו.

בהיותו כבן ששים החל לסבול קשות ממצב בריאותי לקוי, ובמשך מספר שנים היה מוטל על ערש דווי ולא היה יכול לצאת מביתו. הוא נהג להתפלל בבית המדרש שבביתו, שם השמיע דברי תורה בבכיות מעומק ליבו. רק בשבת הגדול ובליל 'כל נדרי' היה הולך לבית הכנסת הגדול וחוזר לבית המדרש בביתו לאחר הדרשה.

לאחר שהנאצים פלשו להונגריה, ומצבם של היהודים התדרדר מיום ליום, עורר הרב את בני קהילתו לתשובה, לעבודת הבורא מאהבה ולמסירות נפש. ניכר היה שהוא מתכונן להיות ממקדשי השם. הרב גורש ברכבת עם בני משפחתו וחברי קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה"ש בי"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

רוב כתביו אבדו בשואה. משרידי כתביו ושמועות משמו, הוציא בנו, הרב יעקב הלל ליכטנשטיין, בשנת תשל"ט (1979) בברוקלין, את הספר 'שארית יקותיאל'. ספר זה כולל שני חלקים- חלק א: לקוטי הלכות בעניינים השכיחים מאד ונחוצים לכל אדם, וחלק ב: הנהגות ישרות מלוקט מספרי הגאונים וקצת חידושי תורה. בספר נדפס גם צוואתו של הרב יקותיאל, שלא הספיק לסיים את כתיבתה.

בהסכמתו לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך: "ראיתי כי יראת ד' היתה יוקדת בו וכל כוונתו רק לזכות רבים שיזהו קלה כבחמורה, גם ראיתי דאסהידו גדולי עולם על רוב גודלו של המחבר בתורה ויראה והי' מפורסם במקומו לשם ותהלה, לכן יפה עושים המוציאים לאור לזכות רבים בספר זה וגם עושים בכך נחת רוח לדובב שפתותיו של אותו צדיק מהמעט אשר נשאר לפליטה כאוד מוצל מאש".

"שבעת ימים תקריבו אשה לה', ביום השמיני וגו' עצרת הוא וגו' (ויקרא כג,לו).

פירש רש"י עצרתי אתכם אצלי וכו' כיון שהגיע זמנם להפטר אמר, בני בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם, עד כאן דבריו.

לכאורה היה שייך לומר קשה עלי לפרוד מכם.

ואפשר לומר על פי הידוע, שהאהבה ואחדות הוא יתד שכל גופי תורה תלויין בה, כמאמר הלל (שבת ל"א:) מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, זהו כל התורה. ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. כמו שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו". ולהיפך, אין במציאות דבר שנוי כל כך בעיני ה' יתברך כמו המחלוקת ופירוד הלבבות, כמו שנאמר "חלק לבם עתה יאשמו". ולא נחרב בית המקדש השני רק בעוון שנאת חנם. והנה עיקר המחלוקת נצמח מחמת חוסר פרנסה בעונותינו הרבים, שכל אחד יש לו טינא בלב על חברו שמסיג גבולו ומקפח פרנסתו, בחשבו כי אם חברו לא היה עוסק במסחר ומשא ומתן שיש לו, אז היה לו פרנסה יותר בשופי. והיינו האי דאחרביה למקדשא ועדיין מרקד בינן (יומא ס"ט:). אמנם בהגיע תור ימים הנוראים שהם זמן עזיבת קנאה ושנאה ותחרות, וקבלת אהבה ואחוה וריעות, ואחר כך חג הסוכות ומצות ד' מינים שמרמז על יאגדו אלו עם אלו סימן לאהבה ואחדות, והם ימים שאין עוסקים במשא ומתן, ישכחו מה שבלבם זה על זה ועוזבים השנאה והקטטה.

ולכן כאשר יעברו ימי החג וקרובים ימי החול לבא, אשר הם עלולים לעשות פירוד חדש, אומר הקב"ה בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד על כל פנים, שתהיו באחדות אחד עם חברו, כי קשה עלי פרידתכם, היינו הפירוד שביניכם לבין חבריכם בימי החול הבאים, לכן עכבו עמי עוד יום אחד באהבה ואחוה ושלום וריעות.

במדרש "ולקחתם לכם ביום הראשון" וגו', וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות. וצריך ביאור. עוד במדרש רבי אבא בר כהנא פתח "קחו מוסרי ואל כסף", וצריך ביאור. ועיין קדושת לוי פרשת האזינו, כי בראש השנה ויום כיפור עושין תשובה מיראה, כי ברא השנה יכתבון וכו' ונעשו זדונות כשגגות, ומה לו לחשבון מוטב לא יזכרו ולא יפקדו. אבל בסוכות עושין תשובה מאהבה וזדונות נעשו זכיות, אז ראשון לחשבון עונות כמה הן לידע מספר הזכיות. עד כאן דבריו.

ועל פי דרכו אפשר לפרש באופן אחר, על פי מה שכתבנו בפרשת חקת בפסוק "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון", שדרשו חז"ל (ב"ב ע"ח:) "המושלים" אלו המושלים ביצרם, "בואו חשבון" בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. וביארתי על פי מה שכתב הישמח משה פרשת ראה בהפטורה, שהקדמונים נחלקו איזה עדיף, אם המתאווה ומתגבר על יצרו, או מי שאינו מתאווה כלל דלדעת הרמב"ם מי שאינו מתאוה כלל כמו אברהם שהפכו לטוב ליצר הרע, כמו שנאמר "ומצאת את לבבו נאמן", או כדוד שהרגו, כמו שנאמר "ולבי חלל בקרבי" ואין לו נטייה לרע כלל, עדיף. וחלקו עליו, כי אדרבא, המתאווה ומתגבר עדיף שעושה לכבוד קונו, מה שאין כן מי שטבעו בכך אם כן במה עובד אדוניו. והכריע הישמח משה, דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דבתחלה ודאי עיקר כהחולקים דאם נטבע כך מבטן צדיק מה פעל, אבל אחר כך כאשר על ידי מלחמתו כבשו כל כך עד שבא לבחינת דוד, ומכל שכן לבחינת אברהם, ודאי מה טוב ועדיף מהלוחם כל ימיו. עד כאן דברי הישמח משה.

ואפשר לומר דהיינו מחלוקת חז"ל (עבודה זרה י"ז:) דמאן דאמר ניזיל אפתחא דזונות דניכף ליצרן ונקבל אגרא סבירא ליה כהחולקים, ומאן דאמר ניזיל אפתחא דעבודה זרה דנכיס ליצריה סבירא ליה כהרמב"ם. ומאמרם באבות (פרק ה משנה כ"ג) לפום צערא אגרא, גם כן ראיה להחולקים.

והנה לדעת החולקים יש לכאורה לבעל דבר לחלוק, אשר מי שהרגו ליצר הרע או הפכו לטוב ומעתה אין לו שום נטייה לרע, ואין לו צער ועבודה להתגבר על יצרו, אין מגיע לו שכר כמו לאיש שיש לו עדיין מלחמה עם היצר הרע. אמנם ודאי כדי שלא יאמר אותו צדיק וכי בשביל שאני זכר הפסדתי, בטח אין הקב"ה מקפח שכרו ולא יגרע מצדיק עינו פחות מאותן העומדים עוד בקשרי המלחמה.

והנה אמרו חז"ל (אבות פרק ג משנה א) עקביא וגו' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. ופירש הגר"א כי נתינת דין הוא על מה שחטא, ונתינת חשבון הוא מפני שאין אדם חפשי מלקיים מצות בכל שעה ורגע, ואם כן באותה שעה שעשה עבירה מלבד העבירה שעשה הרי באותה שעה לא עשה מצוה, וזהו החשבון שמענישים אותו על שלא קיים מצות בעת עשיית העבירה. עד כאן דברי קודשו.

והנה למאי דקיימא לן (סוטה י"א) מדה טובה מרובה ממדת פרעניות וידיעת ההפכים בשווה, יתכן לומר כשמקיים מצות מלבד שיבא על שכרו על עשיית המצות, גם זאת יחשבו לו כמה חבילות עבירות היה יכול לעשות בעת עשיית המצות וחדל מהם, ועל זה מקבל שכר בפני עצמו, והוא כענין מאמר חז"ל (קידושין ל"ט:) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ומכל שכן כשעושה מצות.

והנה לדעת החולקים על הרמב"ם היה לכאורה מקום לומר דכל זה שייך דוקא באותן שנלחמים עדיין עם היצר הרע ויש להם נטייה לרע ומתגברים עליו, לכן מגיע להם שכר על מניעת העבירות בעת עשיית המצות. אמנם אותם שהרגו את היצר הרע או הפכוהו לטוב הם לא יבואו בשכרם על אשר לא עשו עברות בשעת עשיית המצות. ולכאורה יתבאר בזה מאמר חז"ל (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. אמנם כן ודאי חס ליה למריא דאברהם לומר כן שיהיה זריז ונפסד חס ושלום, ובלי תפונה כמו שמקודם שהרג היצר הרע או הפכו לטוב שהייתה לו נטייה לרע הגיע לו שכר, מכיוון שעלה שוב לא ירד ומקבל שכרו משלם גם כשכבר הפכו לטובה, כמו שאר באי עולם שלא השיגו עדיין מדרגה זאת.

ובזה יבואר "על כן יאמרו המושלים" אלו המושלים ביצרם, היינו שהרגוהו או הפכוהו לטוב, "בואו חשבון", היינו שגם הם יחשבו כמה עבירות היו יכולים לעבור בעת עשיית המצות, ומגיע להם שכר על הפרשה מהם. ואי דיקשה מדוע יעשו להם חשבון כזה, והלא כבר נתבטל יצר הרע שלהם ואין להם נטייה לרע, לכן אמר בואו ונחשוב חשבונו של עולם דייקא, היינו החשבון של אותם באי עולם שאינם מושלים ביצרם ויש להם עדיין נטייה לרע, וכשם שהם מקבלים שכר על שבשעת עשיית המצות לא עשו עברות, כמו כן לא יבצר מאותם המושלים ביצרם.

ובזה יבוארו המדרשים, דהנה בימים נוראים מה שישראל עושים תשובה ומסגלים מצות ונשמרים מעבירות, היה לכאורה גם כן מקום לומר דדי בזה שמקבלים שכר על עשיית המצות, אבל על מה שנמנעים מלעשות עבירות בשעת עשיית המצות לא יקבלו שכר, כי באמת היו עושים עברות רק מחמת שהזמן גרסא מפחד ימי הדין והמשפט נמנעים מעברות וכמעט נתבטלה הבחירה, ולכן לא יחשבו עם האנשים האלו מה שהיו בשב ואל תעשה עברות. אמנם כאשר יבואו ימי החג שכבר עברו ימי הדין ויצאו בדימוס והחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה לסגל מצות סוכה וד' מינים, וגם כן אינם עושים עברות, שאז אין לבעל דבר לחלוק שיש להם מגור מלעשות עברות מחמת יראת הדין, אז הוא ראשון לחשבון עונות שמחשבין כמה עברות היו יכולים לעשות ולא עשו ומקבלים שכר, וממילא מקבלים שכר על מניעת העברות דימי הנוראים גם כן, דבא זה חג הסוכות וגילה על זה ימים נוראים. דמה שחדלו אז גם כן לא היה מחמת פחד ימי הדין. ומקבלים שכר כמו המושלים ביצרם.

והנה, כסף הוא לשון תאוה וחמדה כמו "נכסוף נכספתי". ובזה יבואר המדרש "קחו מוסרי", שתקחו מוסר להרוג יצר הרע או להפכו לטוב, "ולא כסף" היינו תאוה, שלא תדמו שיותר טוב שיהיה לכם תאוה ונטייה לרע, כי אז תקבלו שכר גם על מניעת עברות, אבל אם תמשלו ביצר הרע ולא יהיה לכם נטייה לרע יקופח שכרכם, כי באמת יחשבו לכם חשבונו של עולם וישלם ה' פעלכם ומשכורתכם תהיה שלמה.

(לחם אבירים, עמו' רל-רלב)

---

הרב אלימלך פישמאן, מבארדוג קרסטיר (הונגריה), נולד לאביו ר' ישראל ולאימו רעכיל בשנת תרמ"א (1881). בעיר סלוטפינא, בקרפאט-רוסיה, ליד מרמרוש-סיגט. אביו היה ממכובדי קהילתו והתפרנס מעבודה במכרות המלח הממשלתיות.

הרב אלימלך למד בישיבת בעל "קדושת יום טוב" בסיגט ובישיבת בעל "ערוגת הבושם" בחוסט. עוד בצעירותו נודע כבחור מוכשר ומעמיק וחידש חידושים רבים. בהיותו בן חמש עשרה שלח אותו ראש הישיבה, בעל "ערוגת הבושם", עם מכתב לאביו, בו נכתב שבשל כישרונותיו ורמת לימודיו כבר אין הישיבה מתאימה לו, ויש לשלוח אותו ללמוד בשיעורים פרטיים מתלמיד חכם. והוסיף וכתב "ומובטח אני שיחדש חידושים רבים, ויפוצו מעינותיו חוצה".

הוא היה תלמיד חכם גדול שכיהן כגבאי ואיש ימינם של בית הצדיקים הרב הקדוש רבי ישעיה שטיינר מקרסטיר ובנו אברהם. חידושיו יצאו לאור בספר "לחם אבירים" פירוש על התורה בדרכי האגדה והדרוש.

בהיותו בן שמונה עשרה נשא לאשה את מרת יוטא ברכה בת החסיד הרב אברהם ומרת טויבא איידל הארניק, מצאצאי הגאון רבי חיים יוסף גוטליב רבה של סטרקוב ומחבר ספר "טיב גיטין וקידושין". לאחר נישואיו נפטר אביו, ומשפחתו נותרה ללא מפרנס. האלמנה, בנה הרב אלימלך ואשתו, ניהלו חנות מכולת, אך למרות עבודתם הקשה היא לא הספיקה לפרנסתם, והרב אלימלך החל לעבוד כמלמד וראה ברכה בעמלו. לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, ברחו הרב אלימלך, עם  אשתו וששת ילדיהם, לעיר ארשעווע, שם החל להיות משמש בקודש אצל רבי יואל טייטלבוים, וכעבור מספר חודשים עבר לשמש את הרה"ק רבי ישעיה מקרסטיר, לצד שני גבאים נוספים, ותפקידו היה לכתוב את הקוויטלאך עבור החסידים שבאו אל הצדיק להתברך. בימים הנוראים היה הרב אלימלך משמש כשליח ציבור בתפילת שחרית. הוא שימש גם כבורר בין בעלי דינים, ועסק בפתרון שאלות סבוכות.

הרב אלימלך ואשתו הי"ד נספו באושוויץ בו' בסיון תש"ד (1944).

נולדו ילדים רבים, מהם נספו:

• הרב ישראל שו"ב בקהילת מעדיאסא ורעייתו מרת גיטל בת רבי אלכסנדר זושא שיק אב"ד סילאדי פיער ז"ל, ובניהם : ישעיה, מנחם זאב, אליהו, מרדכי אהרן ואברהם. הי"ד.
• שרה, אשת הרב יחזקאל שרגא רוזנצוויג הי"ד מדעבקעצין, וילדיהם: חנה רעכיל, ישראל, יעקב, חיים יוסף, שלום, אברהם יצחק, טאבא איידל. הי"ד.
• הרב מרדכי, שו"ב בקהילת באלדווא, ורעייתו מרת יענטא בת הרב שמואל אהרן דייטש הי"ד ממישקאלץ, וילדיהם: רחל מלכה, שייינדל ויעקב חיים. וכל צאצאיהם. הי"ד.
• מרים גיטל ובעלה הרב שלום יחיאל מיכל קליין, וילדיהם ישראל, אלעזר פינחס, משה, אסתר, רעכיל טויבא. הי"ד.
• הרב דוד ורעייתו רויזא בת הרב אליהו הלוי הורוביץ שו"ב בנירדהאז, וילדיהם יוסף יוזעף, אברהם, בילא דינה, רעכיל, דבורה גיטל. הי"ד.

שמות נוספים של בני הרב אלימלך:

• הרב חנניה יום טוב ליפא, בעלה של מרת העוועלע.
• ר' חיים יוסף, בעלה של רחל יהודית.
• רעכיל טאבא אשת ר' נחמן חיים איינהורן.
• עטיא.אשת ר' אברהם אייזיק קליינרמאן.

הרב אלימלך כתב חידושים רבים על התורה, על הש"ס בבלי וירושלמי ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך. הוא נהג לשבת ולכתוב את חידושיו ביום ובלילה, ולעתים חלם חידושים בלילה והיה קם וממהר לכתוב את החידוש. בשנותיו האחרונות יגע לסדר את כתביו לדפוס, ובשעה שהוא גורש, יחד עם יהודי עירו, לגיטו אויהל, לקח אתו את כל כתביו, אך אלו אבדו בשואה, מלבד ספר אחד, ספר "לחם אבירים" על התורה, שהספיק להדפיס יחד עם הסכמות גדולי דורו וצדיקיו. לימים, הספר שב ויצא לאור בארה"ב בידי בניו, הרב חנניא יום טוב ליפא והרב חיים יוסף.

לחן של הרב אלימלך פישמן הי"ד לפיוט "שלום עליכם" השתמר ועלה לרשת:

אקדמות מילין ושריות שיתא ובו' אבקש תפלת דוד המלד עליו השלום.

יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש. ותפלת ר' נחוניא בן הקנה יהי רצון שלא אכשל חס ושלום בדבר כו'.

(חולין ו) העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו, חברו עליו חבריו ובית אביו. אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר. דרש להם מקרא וכו וכו' אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו (פירש רש"י כשיבואו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם) מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו. ואמרו לה אין מזניחין אותו. ואמרו לה אין מזחיחין אותו (פירש רש"י מכאן שראינו שקבל רבי עדות, ולמד ממנו אף על פי שדבר תימה שהרי מעולם היו נוהגין בו איסר, למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לומר שלא שמעת. אין מזיחין – אין מבדילין אותו משמועתו לאמור חזור בך. אין מזניחין – אין משקצים את דבריו, מזחיחין – לומר גאוותך גרמה לך שלא הטית אוזן לשמוע דבר כהלכתו מפי רבך. לישנא אחרינא מגביהין ומסלקין את דבריו, זחוחי לשון גבהי הלב שלא דקדק מפי רבו כל צרכו וסמכו על לבם), וכן איתא בירושלמי דמאי פרק ב' רבי התיר את בית שאן, רבי התיר קסרין, רבי התיר בית גוברין וכו', והיו הכל מליזין עליו, אמר להו בואו ונדיין. כתיב "וכתת נחש הנחושת", וכי לא עמד צדיק ממשה עד חזקיה להעבירו, אלא אותה עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר בו, ואני העטרה הזאת הניח לנו הקב"ה להתעטר בו.

והיה כי ישאל השואל מה דאיתא בשבת (דף קי"ב) אמר רבי זירא אמר רבא ברבי זימונא אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים. ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר. (ובעירובין בפרק כיצד מעברין) אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית. אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמלי. אמר רבא ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא. אמר רב אשי ואנן כי אצבעתא בבירה לשכחה. עד כאן. ואם האמוראים הקדושים האלה אמרו כך, אנן מה נענה אבתרייהו, וכל שכן וכל שכן הנני העני ממעש, נבער מדעת, ובאפס מזימה איך לא זחלתי חיל ורעדה ופלצות זבוב קציץ כנפים, ניטל אגפים, לעלות דרך נשר בשמים, לחתוא אש מיקוד יקוד אש, ולא ירתיע לאחוריו להיות זהיר בגחלתן פן יכוה מחיות אש ממללות, ליכנס ראשך בין שרפי אש בשלהבת גדולה בין הרים גבוהים, שלא ירוצו גלגלתי חס ושלום, בין אריות חזקים ובין נשרים גדולים לעמוד במקום גדולים אשר כל דבריהם כגחלי אש, מה לך פה, ומי לך פה, ומה ראית על ככה, זה לעשות מה שלא קדמני לך גדולי ארץ, כי התעוררתי על דבר כזה?

האמת אגיד לכם כי גם נפשי לא אדע מה הגיע לי החפץ הזאת. אכן רוח ממרום. ומי בא בסוד ד'. ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, כמו שאמרו חז"ל, והוא כמו שכתוב בספר חסידים (סימן תק"ל) וזה לשונו: מי תכן את רוח ד', הקב"ה גוזר מי נעשה חכם וכמה שנים יחיה וכמה ספרים יעשה, וכן בסודות אחרים כו', והקב"ה גוזר מי יחבר ספר אחד או שנים, וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי זה גוזל מי שמגלה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב "סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם", וכתיב "יפוצו מעינותיך חוצה". וזה שכתוב "יביא במשפט על כל נעלם", שגורם שנעלם מן העולם. כד כאן לשונו. ולא דווקא חידוש, אלא אפילו לוקט, מדגילה לו ולבו עוררה לעשות זאת, מסתמא הוא חלקו מן השמים, כי לבי עוררה לי מה לך נרדם קום לך ועשה, כי לכך נוצרת. ואיתא בספר בנין יהושע על אבות וזה לשונו: וכעניין זה כתב הרב המקובל הגאון מו"ה הירץ ז"ל בהקדמה שלו על הסדור, וזה לשונו, אמר קהלת "לכל זמן ועת לכל חפץ", להורות שיש זמן לדורות אחרונים לחדש דברי תורה, מה שלא יכלו דורות הראשונים לחדשו, אף כי קטנם עבה ממתני אחרונים, לפי שלא הגיע עדיין הזמן של החפץ ההוא. עיין שם. אם כן אין לשאול על דברים כאלה, כי הכל מיד ד' השכיל על האדם לעשות. ובפרט זו אינה שום חידוש אלא מלאכה ואינה חכמה, כי כל מה שעשיתי אינה כלום משלי, כי כולם מלוקטים מתנאים ואמוראים ומחז"ל, על עמודי אור עולם וצדיקי יסוד עולם נשענתי, ובהם יתדותיו תמכתי, וזכותם יגן עלינו, ויעלה לריח ניחוח, כי עשיתי לי טלית נאה משלהם, צועטרה לראשי מאור עטרותיהם, בסוד חילוקי דרבנן ולבושי אור להתלבש בהן נשמתי. בסוד "נר מצוה ותורה אור", להאיר באור החיים. ובוודאי לא יהיה עלי קנאה, כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. ואני לא חכם מחכמים ולא רב מרבנים, אבל תלמיד קטן מתלמידיהם, וחכמים אינם מתקנאים בתלמידיהם, וכל שכן וכל שכן בקטן. ואולי מן השמים יתנו לי שכר כפועל בטל המריק מכלי אל כלי.

ואני משביע כל מעתיק ספרי שיכתוב זאת בפירוש תמיד שאל יסברו העולם שאני המלקט בקי בש"ס בבלי וירושלמי ובספרי ובספרא ותוספתא ומכילתא וכו' ובכל הספרים שהובאו מעבר לדף, כי אני רק כפועל בטל, כמשרת המלך בבית המשתה היין, להביא כל מיני מאכל ומשקה על השולחן ולסדר אותו אצלו כל אחד ואחד, הרי שולחן הרי בשר, והרי סכין, הרי כוסות, והרי יין, ואין חסר כלום. ואם כן מה יתפאר המשרת במלאכתו כלום חסר בבית המלך בלא משרת? כן במלאכתי אינה שום חידוש, כי כולם מלוקטים, והלוקט מלאכה ואינה חכמה, כי כולם מלוקטים מגאוני ארץ, בראשם הר"ש והגר"א ושאר מפורשים, ולהם נאה כל הכבוד והתפארת, כי עשיתי טלית נאה משלהם. אבל אני בעצמי מכף רגלי ועד ראשי, אין בי מתום, כי טרדת הזמן וטרדת הפרנסה הם היו בעוכרי, וטפלי תלוי בי, ואני לא עשיתי זאת רק בחטיפה, וביותר בלילה לאחר חצות, ועשיתי לילות כימים. לכן לא הייתה לבי זכה וצלולה כדאמרינן (בעירובין נ"ה) "לא מעבר לים הוא", לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים. ואני סוחר ותגר בטרדת הפרנסה וכו', ואולי איזה שגיאה נפל, אבקש מאוד שידין אותי לכף זכות, כי שגיאות מי יבין, והדן את חברו לכף זכות המקום ידין אותו לזכות, לכן פרשתי ידי בתפילת רבי נחוניא בן הקנה, שלא אכשל בדבר הלכה ואל ישמחו בי חברי וכו'. וזכות כל תנאים ואמוראים יגן עלי וימליצו בעדי שאכוון כוונתם באמת ובתמים ואסדר נכון בכוונה אמיתי לפי המשנה.

ואני אבקש מאוד מאוד כל הלומד בזה הספר אף שלפעמים נמצא הלומד שלא נכון הסדר ההוא או ברייתא זו לא שייך הכא לפי כוונת הלומד, או כל אופן שיהיה שלא כיוונתי חס ושלום לסברא האמיתי, או חס ושלום שכחתי איזה ברייתא, כבר התפלל על זה דוד המלך עליו השלום "שגיאות מי יבין" וכו'. על כל זה אבקש מאוד מאוד לעיין עוד הפעם נכון בנחת בזה הסוגיא, כי לפעמים על פי פירוש אחרת שיש לזו המשנה יש שייכות לזה, או על פי סדר הירושלמי, או על פי סדר התוספתא שהובא, ואם אף על פי כן לא ימצאו חס ושלום הלומד בזה נחת להסכים לפי כוונתו הרמה, אבקש מאוד מאוד לדוני לכף זכות כי לא עשיתי זאת לגדולים ממני, כי אם לבני גילי ולקטנים כמוני שימצא מיד אצל משנה כל הסוגיות השייכות לזה מתנאים ומאמוראים ומפרשים רבותינו נוחי נפש ז"ל לפי דעתי הקצרה והנמוכה לפום ריהטא, כי ניים ושכיב בטרדת הזמן ועול הפרנסה.

אבל זחלתי מפני כבוד המדומה, אבל תמכתי יתידותי במאמר החכם מכל האדם הבל הבלים בפסוק "וזכור את בוראך בימי בחירותיך" וכו', ועל זה דרש עקביא בן מהללאל באבות פרק ג', בורך, בוראך, בארך, הסתכל בשלשה דברים אלו בארך. זו באר שבאת ממנה טיפה סרוחה של זרע ולובן. ולאן אתה הולך, בורך, קברך, מקום רימה ותולעה, ואתה עתיד ליתן דיו וחשבון לפני בוראך, ואם כן מה כבוד המדומה יכול להיות היום כאן, ולמחר המכבד והמכובד בכאן.

אמר המדבר, תלמיד ולא חבר, בלב נשבר, ולעג לשון, חושן ואשון, בשפה רפה, אינו מנופה, רעיוני סליקו על משכבי. מה לך נרדם לך אסוף על סדר אמונת זרעים אצל כל משנה ומשנה מאמרים מתנאים ומאמוראים מן מכילתא וספרי וספרא ותוספתא ותנא דבי אליהו וכו' מחכמי התלמוד בבלי, כי תורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר, כדאיתא בבבא בתרא קמ"ה תנו רבנן עתיר נכסין וכו',  עתיר כמס זהו בעל שמועות, הכל צריכין למרי חטיא. פירש רש"י שיודע הלכות ומימרות האמוראין ולכשיגיע עת הוראה יגלה שמועותיו, והיינו "עתיר כמס", כמו "כמוס עמדי", שמכניסין לאוצר ולכשיגיע עת המכירה ישתכר וירוויח. עוד שם בבא בתרא "בוקע עצים יסכן בם", אלו בעלי גמרא, פירש רש"י סוגית גמרא ותירוצי משניות וברייתות זה עיקר גמרא, שאם לא הגמרא אין למידין הלכה מתוך משנה, כדאמרינן (בסוטה כ"ב) התנאים מבלי עולם, וכי מבלי עולם, והלא מישבי עולם הם, אלא שומרין הלכה מתוך משנתן. (בסוטה כ"ב) אתמר קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, רבי אליעזר אומר הרי זה בור, רבי ינאי אמר הרי זה כותי. פירש רש"י שמוש תלמידי חכמים ללמוד סברת גמרא בטעמי המשנה, כי על ידי טעמים יש חילוק באיסור והיתר, ובדיני ממונות לזכות ולחייב, ובטהרות לטמא ולטהר, כדאמר בכמה דוכתי, מאי טעמא אמר מר הכי ומר הכי, ואמר מאי בנייהו, איכא בינייהו. (סנהדרין כ"ד) מאי בבל. אמר רבי יוחנן בלולה במקרא, בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. פירש רבינו תם בתלמוד שלנו אנו פוטרין עצמינו ממה שאמרו חכמים, לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בש"ס. (ובירושלמי פאה פרק שני) אמר רבי זירא בשם רבי יוחנן אם באת הלכה תחת ידך ואין אתה יודע מה טובה אל תפליגה לדבר אחר וכו' (פירוש אל תדחה אותה) שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולן משוקעות במשנה. רבי זירא בשם שמואל אין למדין מן הלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספתא, אלא מן התלמוד. בבלי בבא בתרא אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמר לך הלכה למעשה וכו'. עיין ברשב"ם דכתב ואי לאו דפסק בגמרא הלכה כמותו, לא סמכינן אפסק דמתניתין, אבל בהלכות הפסוקות בדברי האמוראין ודאי סמכינן, דכיוון שפסקם וכתבם, רב אשי ורבינא, שהם סוף הוראה, ודאי עלייהו סמכינן כו'. עיין ברש"י נדה דף ז' מדאצטריך למימר להו הלכה, שמע מינא דאין למידן הלכה מפי תלמוד מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהם הלכה כפלוני אין למידין מהם שאמוראים אחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה, אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חברו, אלא כל חד מה ששמע מרבו ומלמדו לתלמידו שמועה כמות שהוא, והוא היתה נקראת משנה וברייתא כו'. והנה רבינא ורב אשי חיברו רק על ארבעה סדרים, כדאיתא בהקדמה לפירש הרמב"ם ז"ל על משניות והובא באמצע דבריו, וזה לשונו: ומה שנמצא מחיבור רב אשי בתלמוד הם חמש ושלושים מסכתות. ולא מצינו לו דבר בסדר זרעים אלא בברכות לבד, ומסדר טהרות אלא נדה בלבד וכו'. אבל יכול אדם לפרש הסדר ההוא אחר יגיעה רבה ועמל גדול ושיסייעהו התוספתא והברייתות וילקוט הלכות הבאות על ענינו בכל התלמוד ויוציא בשכלו העיקרים של המסכתות וענייניהם מן הלכות ההם כפי שתראה כשנפרש הסדר ההוא בעזרת ה' יתברך. עד כאן לשונו.

והנה על סדר טהרות כבר קם הנשר הגאון הגדול הרב הצדיק וכו' כש"ת ר' גרשון העניך זצ"ל בספרו סדרי טהרות וישר חילו זי"ע, אבל על סדר זרעים לא מצינו עדיין, ואולי משמיא מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. על כן אזרתי את מתני בזריזות כי לבי עוררה מה לך נרדם זה כמה שנים, עורה עורה התעוררי. לך אחרי הקוצרים ואלקט בשבלים, עד שידך מנעת, ושמתי לילות כימים, ועמלתי ואספתי בסדר הזה ביגיעה רבה ועמל גדול לעשות קישוטין לסדר זרעים, וזכות תנאים ואמוראים וחכמינו ז"ל יעמוד לי שלא אכשל חס ושלום בדבריהם ולילך בדרך האמת. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. הוריני ד' דרך חוקך ואצרינה עקב. הט לבי אל עדותיך. ופרשתי ידי בצלותא ובעותא ואתפלל תפלת ר' נחוניא בן הקנה יהי רצון שלא אכשל בדבר ואל ישמחו בי חברי וכו'.

וקראתי שם הילקוט בשם אמונת זרעים כדאיתא בשבת דף ל' אמר ריש לקיש והיה אמונת עתך וכו'. אמונת זו סדר זרעים, עיין שם בפירוש רש"י ובפירוש תוספות בשם ירושלמי על שם שמאמין אדם בחי עולמים וזורע. ובעת כתיבת הקדמה הזמין לי ד' יתברך ברעיוני זה הדברים, והזמנה מילתא, כי יציאת מצרים היה בזכות אמונה, "ויאמינו בד' ובמשה עבדו. אז ישיר", שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן למדו חז"ל גם כן תחיית המתים מהתורה, שיהא בעגלה בזמן קריב. ובזכות אמונה נגאלין מגלות המר, על כן צריך אדם לעסוק במסכת אמונה, כדאמרינן במכות, דרש רבי שמלאי תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני וכו', בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה". ועל זה מתורץ קושיית תוס' שהקשו בקדושין דף מ' מהא דאמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, אהא דאמר רבא (בשבת דף ל"א) כשמכניסין אדם לדין אומרים לו "נשאת ונתת באמונה", משמע דתחילת דינו של אדם הוא על נשאת ונתת באמונה. עיין שם. ולפי עניות דעתי השתא הכל מתורץ על נכון,  כי הוא הוא וכולא חד הן הן דברי תורה, והן הן אמונה, כי בלא אמונה אין תורה, וכולה תלי באמונה, ושלשתן לדבר אחד נתכווונו, רצוני לומר ריש לקיש ורבא ורב המנונא, והחוט המשולש וכו' ולא פליגי, וכולם לדבר אחד נתכוונו, על אמונה. על כן בא חבקוק והעמידן על אחת, "אחת דיבר אלקים" וכו', זה אמונה, אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו, וצדיק באמונתו יחיה. ואולי גם כן לסדר אמונה נתכוונו. תחילת דינו של אדם נשאת ונתת באמונה, בא חבקוק והעמידן על אחת, רצה לומר ראשונה, והוא סדר זרעים, דהוא ראשונה שבש"ס דהוא נקראת גם כן בשם אמונה, דשמו נאה לו כדריש לקיש אמונת זו סדר זרעים.

ובני היקר יוסף שיחיה חשב על פי גמטריא טעם לשבח בשם אמונת זרעים כי שמי ושם אבי בקרבו יהודא ליב בר' אהרן מאיר ל"ז שנה אנכי היום בגמטריא תתכ"ד כחושבנא "אמונת זרעים". ואמרתי לו יוסף בני יוסף ד' לך כל טוב כי לכוונה אמיתי כוונת על פי דאיתא בכל ספרים דצריך להזכיר המחבר שמו בספרו ואף על פי שאני לא חדשתי כאן כלום כי כבר כתבתי כמה פעמים בזה שאני רק פועל עובד יוצא ונכנס בחנות מלא בשמים לסדרו איש על מקומו. אף על פי כן לא חדשתי כאן כלום כי כבר כתבתי כמה פעמים בזה שאני רק פועל עובד יוצא ונכנס בחנות מלא בשמים לסדרו איש על מקומו. אף על פי כן אם הזמין לי שמי בתוכו בוודאי מן שמיא קא מסכים לי בזה והזמנה מילתא. כדאיתא בספר שלחן שבת כל העוסקין לשם שמים מראין להם סימן טוב מן השמים אף על פי שלא עלה על דעתם לזו הכוונה אף על פי כן מן שמיא קא מסכים ומגלגלין זכות על ידי זכאי לכווין לדבר אמת, ונתן לי גם כן עצה נכונה להדפיס מצד א' פירש רש"י על גמרא ושאר מפרשים בדרך הפשוט, ובצד הב' מהרבה מפרשים איש על שמו. וביותר מהגר"א ז"ל כל שנות אליהו מפירוש הארוך על סדר זרעים. והסכמתי לו כי הגאון הגר"א מווילנא הפליא לעשות כי הביא הירושלמי מיד אצל המשנה על פי פירוש אמיתי השייך לאותו משנה. ומי שלומד בזה הליקוט הפנים מתלמוד בבלי ומתוספתא וממכילתא ותורת כהנים וכו', ובצדו ממפרשי רבותינו אשר מפיהם אנו חיין ובראשם הר"ש והגר"א ושאר מפרשים, בוודאי יהיה מבואר בעזרת ד' יתברך על נכון וברור. כי הוא מחובר תלמוד בבלי וירושלמי ביחד, שבת אחים גם יחד, כדאיתא בסנהדרין כ"ד אמר רב אושעיא מאי דכתיב "ואקח שני מקלות" וכו', מקל נועם, אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, מקל חובלים, אלו תלמידי חכמים שבבבל. עיין שם ברש"י. ובחידושי אגדות איתא היינו דכתיב "חבלים נפלו לי בנעימים". עיין שם. והובא דבריו בהקדמת מפרשי ים על הירושלמי ששניהם ביחד טוב. מה טוב ומה נעים שבת אחים יחד בבלי וירושלמי, חבלים נפלו לי בנעימים, חבלים זו בבלי, בנעימים זו ירושלמי, ששניהם יחד היינו משני המקלות ביחד בוודאי ד' יתברך מיקל עלינו מכל הצרות אם ילמוד משניהם יחד. אף נחלת שפרה עלי, ישלח לנו נחלות בשני עולמים בשפע, עלי ועליכם ועל תלמידהן ועל כל תלמידי תלמידהון ועל כל דעסקין באורייתא וכו'. את מאמר אסתר אקיים לומר דבר בשם אומרו. והנה טרחתי ועמלתי לקבץ פירוש רש"י על גמרא בבלי אות באות, כי הוא על פי רוח הקודש, ועל משנה פירש הרע"ב, כי הוא מקובל על עולם ונלקח מפירוש רש"י ומרבינו שמשון ומרמב"ם. ועל תוספתא פירש ממנחת בכורים ומחסדי דןד ושאר מפרשי הש"ס. ומצד השני מפרשי הש"ס אשר נקבו בשמות, איש על שמו ועל מקומו, ובפנים באותיות גדולות תלמוד בבלי ותוספתא וממכילתא ותורת כהנים וספרי ותנא דבי אליהו מחכמי התלמוד וכו' אצל כל משנה ומשנה. ונזהרתי על פי הסכמת גדולי ארץ ובראשם הנשר הגדול הצדיק וכו' מוה"ר מאיר יחיאל הלוי מאוסטראווצע שליט"א שלא לשנות אפילו קוצו של יוד מדבריהם, שום שינוי חס ושלום וחס ושלום, היינו אפילו למיכתב תיבת ת"ר, או תניא, או אתמר, או תנן התם, וכדומה, במקום שלא הובא בגמרא תיבת אחת על תוספתא או על משנה וכו', רק אות באות גמרא הקדושה או ברייתא וכו'. וכמו כן שלא לגרוע חס ושלום תיבה, כגון לפעמים הובא הכא תיבת תנן התם, אף על פי שהכא לא שייך תיבה זו, כי הכא עיקר, והכא מקומו, ולא שייך לומר "תנן התם", או כמו לפעמים הובא בגמרא הכא, התם היינו טעמא, ואף על פי שצריך לומר "הכא היינו טעמא", כי הכא הוא התם הוא, והתם הןא הכא הוא, הואיל דהכא בסדר זרעים הוא אף על פי כן לא שנותי חס ושלום כי דבריהן כל מילה ומילה אות באות על פי רוח הקודש נמנו וגמרו במספר, ודי לחכימא.

וטרחתי בכל כחי עד שידי מגעת לבקש כל התוספתא, מכל סדר זרעים המפוזר והמפורר בכל הש"ס, ובפרט בסדר זרעים שלא על מקומו. טרחתי לסדר ולזווג אצל כל משנה ומשנה. ולפי עניות דעתי הנמוכה והקצרה איש על מקומו ועל מכונו, דליכא מידי בתוספתא דלא רמיזי במשנה. ואם חס ושלום שגיתי באיזה ברייתא באיזה מקומות אתי תלין משוגתי, והוא רחום יכפר וכו', ונסלח לכל וכו'. הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, כי מחמת גודל טרדת הפרנסה וטפלא תלי בי הם היו בעוכרי. ויהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל שיהא חן מלמעלה ולמטה, ורוח הבריות ורוח המקום נוחה ממנה ויכול לברך על המוגמר שאזכה בזכות תנאים ואמוראים ומרבותינו ז"ל שימליצו עלי שלא אכשל חס ושלום בדבר ויהא לי הצלה מאימת הדין, ויקוים בהתהלכך תנחה אותך, ובשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך, כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, חיים של פרנסה, שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ותל לכל איש די פרנסתו, ותמהר ותחיש לגאלנו, ונהיה דבוקים בבורא עולם ונזכה לנחמת ציון ליחד של י"ה בו"ה, ולאוקמא שכינתא מעפרא, כי זה עיקר עבדות בגלות המר הזה לבכות מן המצא קראתי י'ה. בזה הגלות רק חצי שם בשם י'ה, ענני במרחב י'ה, שיה מרחיב תיבת י'ה, ובאמצע יהא שם ו"ה שיהא שלם. כי כל הגויים סבבונו בשם דק כי אמילם, כי נכרתה שם י'ה, דועכו כאש קוצים מחמת שם ד' כי אמילם, ועל זה אנו מבקשים ענני במרחב י'ה שיתן ריווח באמצע תיבת י'ה שלא יהא אמילם ויהא שלים כי בכל צרתם לו צרף רחל מבכה כל בניה, עמו אנכי בצרה, ויהא אם הבנם שמחה ובא לציון גואל אמן ואמן. ואיתא בפנים במסכת פאה סוף משנה א' באריכות. דברי המלקט, הק' יהודא ליב בר' אהרן מאיר נ"י ממשחת מענדילזאהן לקוצרים הוי"ה עמכם לפ"ק.

הק' יהודא ליב (ברא"ם) מענדילזאהן מווארשא מורנאוו 15

(אמונת זרעים, התנצלות המלקט)

---

הרב יהודה ליב מנדלסון הי"ד מוורשה, נולד בסביבות שנת תרל"ו 1876, לאביו, הרב אהרן מאיר מנדלסון, ולאימו, לאה בת ר' משה דרשר.

בשנת תרע"ג הוציא לאור את ספרו "אמונת זרעים" (מהדורה בתרא של ספר זה הוציא לאור בעיר ורשה בשנת תרפ"ח). ספר זה כולל לקט מאמרי חז"ל המפוזרים בעניינים השייכים לסדר זרעים, עם שני פירושים. הספר יצא עם הסכמות גדולי הדור, ובהם החפץ חיים, רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, רבי מאיר דן רפאל אוסטרוב, הרב אלתר ישראל שמעון מנובהמינסק, רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר מראדזין, רבי דוד בורנשטיין מסוכטשוב, רבי משה נחום ירושלמיסקי אב"ד קילץ, הרב פתחיה הרנבלאס מוורשה, הרב יעקב חיים זליג מוורשה והרב משה בצלאל אלטר מגור. הרבנים כותבי ההסכמה תיארו את הרב יהודה ליב כרב גאון, חסיד, יגע ושקדן בתורה, מתמיד, מופלג ושנון, חריף ובקי, ירא אלקים וחרד על דברו. הרב למד במסירות רבה, על אף טרדותיו הרבות בענייני פרנסה, והוא מודה בפתיחת ספריו לרעייתו לאה על כך שהיא מסייעת לו בכל כוחה, כך שיתאפשר לו ללמוד. בסיום הקדמתו לספר "אמונת זרעים" הוסיף המחבר דברי שבח ותודה לרעייתו:

מנשים באהל תבורך ראוה בנות ואשרוהו וכו' חכמת נשים בנתה ביתה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה ה' האשה הצנועה מרת לאה בת ר' משה נ"י אשר בכל כוחה עוזרת לי באוכל ללמוד בנחת ולטוב יזכר שמה ולכל יוצאי חלציה.

בתחילת ספרו חוזר הרב על תפילתו שיצליח בליקוט דברי חז"ל בדרך האמת והישר וימליצו עליו התנאים והאמוראים, להצלחתו ולהצלחת כל משפחתו בזה ובבא:

ומעתה פירשתי עוד הפעם בצלותי ובעותי קדם אבוהן דבשמיא וארעא הדריכני בנתיב מצוותיך, ולמדו תועים בינה, לפקוח עיניים עוורות, לילך דרך האמת, ללקט אורות בדרך הישר, אוכל מתוך אוכל. ובזכות תנאים ואמוראים ימליצו עלי להצליח בכולי עלמין ואוכל להוציא לאור על כל סדר זרעים, ויהא ברכה במזל והצלחה הן בגשמיות ורוחניות עלי ועל כל יוצאי חלצי ועל כל תלמידי תלמידהן וכו' ויצמח פורקנא בעגלא אמן.

הרב יהודה ליב מנדלסון קישר בתחילת ספרו "אמונת זרעים" בין סוף סדר טהרות לתחילת סדר זרעים, ובתוך הסברו עמד על חשיבות האחדות והשלום, וכתב:

אציע הקדמה אחת והוא ישר. ונקוט כלל זה בידך כי כל דבר שמקבל טומאה הוא רק בתלוש, אז יכול לפגוע בו טומאה, אבל כל זמן שמחובר בשרשו אין שום פגע וטומאה. הן בני אדם כל זמן שיי אין בו שום טומאה, כי דבוק בשורשו חלק אלו-ה ממעל. ואם חס ושלום יצא ממנו שום טומאה זיבה או אם נגע בטומאת מת ושאר דברים, אזי ירד למקוה מים חיים, שמחובר המים בשרשו למקור, לא על ידי שאובים, אז מחבר הוא גם כן לשרשו על ידי המים חיים, ויחזור הוא גם כן להיות חי, לדבוק בשרשו, לחוט שלו דבוק קשר חזק לבורא עולם, הדבק במידותיו ואז נקרא מחמת המים חיים אדם חי. חי חי הוא יודוך. ואתם הדבקים בד' וכו' חיים וכו'. חיים ודאי כולכם חיים, הקב"ה מלך חי, ועל ידי מים חיים אדם חי. וזה כוונת גמרא במסכת ברכות בן איש חי, צדיקים במיתתן נקראין חיים, ולא יכול לשלוט בהם שום טומאה. צדיקים אין מטמאין. וזה הכוונה יעקב אבינו לא מת, דוד מלך ישראל חי.

והן בזרעים ופירות, כל זמן שמחובר לשרשם, אין יכול לשלוט בהם שום טומאה, כי דבקים בשרשם. אבל אם נכרת משרשו, אזי יכול לשלוט בהם טומאה. ורשעים בחייהם קרוים מתים, וצא צא תאמר לו, אל תגע בו. על כן צריך אדם להזדרז לקרות חי, וטבל במים חיים, בן איש חי. וכך גזר הבורא עולם.

ולפי עניות דעתי שזה מרמז רבינו הקדוש בסוף משניות לקרות מסכת עוקצים, דמיירי בקבלת טומאה, כי כל זמן שמחובר בעוקץ שלו באילן בשרשו, אזי אין שום טומאה. אדרבה, כל זמן שמחובר אזי הפרי מקבל השפע וכל טוב מאילן מתמת חבורו באחדות הגמור. אבל אחר כך שנכרת מאחדות שלו, אזי הפרי מקולקל ויבש, ויכול לשלוט בו טומאה ופגע רע.

ומרמז בזה גם כן אחדות ושלום שיהא בין בני אדם, שכל זמן שהם באחדות אזי הם מקושר קשר של קיימא באחד, והכל חד, ומקבלים כל שפע כל טוב, כי גדול כח השלום. אפי' חס ושלום עובדים וכו', אם הם באחדות, אזי מוחל להם, שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו", מחמת שמקושר כל ישראל לאביהם שבשמים, ואם שבט אחד חס ושלום יצא לעבוד, אפילו הכי הנח לו, כי הם דבקים באחדות לשבטים אחרים, וחמת זה הם בטלין ומבוטלין, וגדול כח השלום (עיין בפנים פרק א משנה א בעניין והבאת שלום).

ובזה העניין ראיתי זה כמה שנים בספר (לא זכרתי שם ספרו) מה שנוהגים אצל צדיקים בדורנו ליתן מעות, אם אדם צריך לצדיק להתפלל על החולה, חס ושלום, או דברים אחרים להוושע, ליתן לו איזה פדיון, כדאמרינן הרוצה להנות יהנה כאלישע, מחמת כל אדם שמקושר בבורא עולם אין בו שום חסרון כי מאתו לא תצא הרעות וירד תמיד שפע וברכה וכל טוב. רק אם אדם חס ושלום חטא אזי החוט שלו, העוקץ שמחובר, נפסק ונכרת, אזי לא יכול אותו אדם לקבל השפע ויכול לפגוע בו כל סיבות רחמנא ליצלן, כמו הפרי שנפסק מעוקץ שבאילן. אבל אם הוא נותן איזה דבר להצדיק, ומחבר אצלו במעות או כל דבר התקרבות להצדיק, אזי הצדיק מחמת שהיא דבוק בשרשו בד' יתברך אזי יכול גם כן לאותו אדם לחבר בעוקץ שלו לשרשו לקבל השפע וכל טוב מחמת חבורו לשרשו באחדות, והכל על ידי השלום.

בנו, ר' יוסף מנדלסון הי"ד, בן השבע עשרה, הוסיף הקדמה לספרו של אביו "אמונת זרעים" ופרסם בו את חידושיו בקונטרס "עיני יוסף".

בשנת תרפ"ט יצא לאור ספרו השני של הרב יהודה ליב מנדלסון, "מסכת עדויות בחירתא", הכולל ילקוט גדול על מסכת עדויות עם שני פירושים. ספר זה יצא לאור גם הוא עם הסכמות רבות ונכבדות, הכוללות גם מעט הסכמות חדשות, ובהם הסכמת הרב מנחם זמבה, ועוד. ההסכמות הובאו בקיצור, על מנת לחסוך בעלויות הדפוס.

הרב ומשפחתו העניפה הוגלו לגטו ורשה. הרב יהודה לייב ורעייתו, נספו בשואה עם רבים מילדיהם: יעקב ורעייתו, ר' יוסף ורעייתו, אברהם, אליהו, שרה ניימרך ובעלה, רבקה פלמקה ובעלה אברהם שמעון, חיה ובעלה, פעריל ובעלה, צאצאיהם ומשפחותם. הי"ד. בתם, מרת פייגא בלומא אשת ר' שמואל קליקשטיין נפטרה בשנת תשי"ח (1958).

כן נספו אחיו של הרב יהודה לייב מנדלסון: יעקב ורעייתו, אברהם, אליהו, שרה ניימרך ובעלה, רבקה פלמקה ובעלה אברהם שמעון, חיה ובעלה, פעריל ובעלה, צאצאיהם ומשפחותם. הי"ד.

דפי עד להנצחת המשפחה נכתבו בידי גיסו של הרב יהודה ליב מנדלסון, ישראל דוד פולר, ועל ידי נכדתו, חווה טון מרמת גן.

הרב ד"ר נתן עמידב יונה קאסוטו, נולד בשנת תר"ע (1909) לאביו פרופ' משה דוד קאסוטו ולאמו שמחה. נתן למד בבית הספר התיכון הממלכתי על שם מיכלאנג'לו ובמכינה של בית המדרש לרבנים של פירנצה, שהעניקה לו הסמכה כ"חכם השלם". בתקופה בה הוסמך, פרסם מאמר על אתיקה ושחיטה כשרה.

בשנת תרצ"ג (1933) הוא סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת פירנצה והוסמך כרופא. הוא התגייס לצבא האיטלקי והוסמך כקצין רפואה. בשנת תרצ"ד (1934) התחתן עם חנה לבית די ג'ואקינו, ונולדו להם ארבעה ילדים: שושנה, דוד-משה, דניאל וחווה. לאחר נישואיו עבר הזוג הצעיר לגור ברומא למשך מספר חודשים. לד"ר נתן הוצעה מלגה לנסיעה לעסוק בחקר הסרטן בארה"ב, אך תוכנית זו לא יצאה לפעול בשל פרוץ מלחמת איטליה-חבש וגיוסו של ד"ר נתן לצבא איטליה. לאחר שחרורו, עבר ד"ר נתן עם משפחתו לגור בפירנצה, שם סיים את התמחות ברפואת עיניים בשנת 1937. כעבור שנה, בעקבות פרסום "חוקי הגזע" נאסר עליו להמשיך במחקר הרפואי ולעסוק במקצועו כרופא מחוץ לקהילה היהודית.

באותה שנה סיים את התמחותו כמוהל, ומל את בנו דוד משה. עד מהרה נעשה למוהל מבוקש בקהילות רבות ברחבי איטליה, בהיותו שומר מצוות, תלמיד חכם ורופא הבקיא בתורת הניתוח. משפחת קאסוטו ביקשה לעלות לארץ ישראל אך מדיניות "הספר הלבן" של המנדט הבריטי הציבה מכשולים בדרכם. בשנת 1939 עלה לארץ ישראל אביו של הרב ד"ר נתן על מנת לכהן כפרופסור למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. האב החל לחפש משרה לבנו, שתאפשר את עלייתו ארצה. פרופ' קאסוטו שלח בראשית 1940 את הפרסומים הרבים שכתב בנו לד"ר טיכו, וזה האחרון ניאות לקבל את ד"ר נתן לעבודה. אך נטרפה השעה ובעקבות הצטרפות איטליה למלחמת העולם השנייה לא התאפשרה עליית משפחת קאסוטו הצעירה לארץ ישראל.

בשנת 1939 עבד הרב ד"ר נתן קאסוטו במסירות רבה כסגן הרב של קהילת מילאנו, כחזן הראשי בבית הכנסת הגדול וכמחנך ומורה לכל מקצועות היהדות בבית הספר התיכון היהודי באותה עיר. באותה תקופה גדלה מערכת החינוך היהודית בעיר בעיקבות סילוקם של התלמידים והמורים היהודים ממערכת החינוך הכללית. נתן העריף על תלמידיו את ערכי היהדות: אמונה, אהבת ארץ ישראל ושיבה למסורת האבות. במקביל לתפקידיו כרב ומחנך, יום בשבוע טיפל בהתנדבות בחולים במרפאת הקהילה היהודית.

בפורים ת"ש (1940) נשא הרב ד"ר קאסוטו דרשה ופנה לילדי הקהילה במילאנו:

"אומר המדרש: אמר רבי יצחק בר נפחא: בעלילות בא המן על ישראל, שנאמר: 'ובמלאת הימים האלה, עשה המלך לכל העם הנמצאים… משתה', ואמר המן לאחשוורוש, אלקיהם של ישראל שונא זימה. עשה משתה, ותדבר שכל מי שירצה לבוא – יבוא, שלא יהיה פתחון פה למידת הדין לומר, על כרחם באו, ונזמן להם זונות ויקלקלו, ונוכל להם, ועשה כן המלך משתה גדול והכריז שמי שירצה יבוא, שנאמר: 'לעשות כרצון איש ואיש'… אמר משה לאליהו: כלום יש אדם כשר בדור, אמר לו: כן, ושמו מרדכי. אמר לו: לך והודיעו, שיעמוד משם בתפילה ובתשובה, ואנחנו מכאן בתפילה. אמר לו: רועה נאמן, כבר נכתב ונחתם כליה על צאנך. אמר משה לאבות העולם: אם בטיט החתימה, רחמינו נשמעים, ואם בדם החתימה, מה שהיה היה ואין להשיב. הלך אליהו וראה שהחותם בטיט, והלך והגיד למרדכי כל אשר נעשה. הלך מרדכי וקיבץ כל התינוקות של בית רבן, והלבישן שק ואפר על ראשם, ועינה אותם מלחם ויין, שלושה ימים ושלושה לילות, והיה צווח ובוכה עמהם… באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ונשמע בכייתם למרום, ותפילתם של האבות, ואמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: בכיית קטנים, אני שומע כגדיים וטלאים… ושיבר החותם, וקרע האיגרת, והפיר עצתו, והשיב מחשבתו על ראשו, ותלו המן על העץ, אשר הכין למרדכי…
שתי מסקנות ניתן להסיק מהסיפור הזה, ילדים. הראשונה היא שכל אשר קורה אותנו, ברצונו יתברך קורה, אף אם לא תמיד משגת הבנתנו את סיבת האירועים; ואנו כל בני אנוש, הרעים והטובים, אנו שליחים של הקדוש ברוך הוא ועושי רצונו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו. והמסקנה השנייה היא שלתינוקות של בית רבן, כמוכם, הילדים הקטנים של עם ישראל, יש כח עצום להתערב בהחלטות הבורא, ובעיקר ברגעים הקשים של עמנו; תפילתם של ילדים יש בה כדי להחזיר את ה' ממחשבתו. 'המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק'".

לאחר שהרבנים הוותיקים של פירנצה עלו לארץ ישראל, נקרא הרב נתן לחזור לעיר הולדתו פירנצה ולשמש בה כרב ראשי. הוא הפיח בקהילה רוח חיים ואמונה, ובנאום ההכתרה שלו עודד את השומעים לשוב למקורות היהדות, להקדיש עתים לתורה ולהקפיד על קיום המצוות. הוא התחייב בפני הקהילה להקדיש את עצמו להוראה, ולהקנות תורה לדור הצעיר. הוא שירת את הקהילה כרב ודיין והשיב תשובות הלכתיות לכל שואל, באיטלקית או עברית רהוטה, מתוך בקיאות מעמיקה בש"ס ובפוסקים. הוא העניק הרצאות מרתקות לנוער, בענייני אמונה, הלכה והיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל. רשימות מסדרת הרצאותיו משנת 1943 נמצאו לימים בין ניירותיו.

כשנכנס הצבא הגרמני לצפון איטליה והפשיסטים חזרו שם לשלטון, הבין הרב קאסוטו שהגרמנים יחלו לצוד יהודים בבתים וברחובות. הוא עבר מבית לבית והזהיר את בני הקהילה שידאגו להסתתר בזהות בדויה בכפרים ובמנזרים, כדי שלא יפלו לידי הנאצים. בדרשתו האחרונה בבית הכנסת הגדול בפירנצה, בראש השנה תש"ד, הוא קרא לבני קהילתו לשמור, גם בשעה קשה זו, על האחדות בין חברי הקהילה ולהימנע משיתוף פעולה עם הגרמנים:

"אנו חייבים להיות מודעים לעובדה שבשעה חמורה זו הפגע הזה נעשה חמור כפל כפליים. עם ישראל סובל בין העמים, עם ישראל עובר אחת מן השעות הנוראות ביותר בתולדותיו בנות אלפי השנים. דווקא בשעה זו עלינו לחזק את קשר האחים שבינינו. עלינו להחיל את תחושה האחווה, המשתמעת מתפילתנו היום. בראש ובראשונה בתוך הגרעין המצומצם שלנו.
והנה אנו רואים שיש בינינו מי שדורש את רעת אחיו, מי שמקדיש במכוון את פעלו להסבת נזק לבן אמונתו. אלינו צריך היה הנביא להפנות את אזהרתו: 'איש מרעהו השמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלוך?' (ירמיה ט,ג). הוי! כמה כואב להודות במציאות זאת המשפילה אותנו בעיני עצמנו. עד היכן התדרדרנו! האם זכאים אנו לפנות לבורא יתברך כדי לבקש רחמי שמים לרווח ולהצלה?… רק אם נהיה ערבים זה לזה, אם נטיב זה עם זה, נוכל לעמוד אל מול הרשע השואף לחסלנו".

עם התגברות הסכנה בשלהי 1943, כאשר הגרמנים החלו ללכוד מאות יהודים ולהגלות אותם, הודיע הרב על ביטול התפילות בציבור וההתכנסות בבית הכנסת, תוך שהוא קורא לבני הקהילה להיזהר ממשתפי פעולה, לא להתייאש ולא לאבד את אמונתם. על אף הסכנה הגדולה, המשיך הרב לעזור לבני הקהילה באמצעות "רשת הצלה" מחתרתית. הוא פעל ללא הרף לצייד את בני הקהילה בכסף ובכרטיסי רכבת, לזייף תעודות זהות וכרטיסי מזון מזויפים ולסדר מקומות לינה חשאיים ליהודים מקומיים ולפליטים שנעו דרומה. הוא פעל למצוא סיוע לחולים ולנזקקים ובנה שירות ידיעות לטובת רשת ההצלה. הוא יצר קשר עם ילדים שהסתתרו במנזרים, על מנת לחזק את אמונתם ולהקל על מצוקותיהם. הוא לא החסיר אף ישיבה של ועד הסעד והעזרה של פירנצה. מטעמי חשאיות מחתרתית התקיימה כל פגישה של הוועד במקום אחר. יהודי ממוצא פולני שהגיע מצרפת ביקש מהוועד עזרה בהסתרת פליטים והתנדב לתרום סכום נכבד לצורכי הצלה. ליהודי זה, שלא שלט בשפה האיטלקית, נלווה מתורגמן, המתורגמן הלשין לגרמנים על פעילות הוועד ובעקבות ההלשנה פרצו כוחות האס אס לישיבת הוועד בשעות אחר הצהרים של 26.11.1943 ועצרו את כל הנוכחים. חלק מהאנשים שניסו לפעול לשחרורם של אנשי הוועד העצורים, ובהם חנה אשתו של הרב נתן וגיסו שאול, נעצרו אף הם. חנה נאסרה ארבעים יום לאחר לידת בתה חווה, וכעבור כחודשיים נפטרה התינוקת. דבר פטירתה מעולם לא נודע לאביה.

בחודש 02.1944, עם העברתו של הרב ד"ר נתן מכלא הגברים בפירנצה ושל אשתו מכלא הנשים שם, אל כלא העצירים היהודים במילאנו, נפגשו בני הזוג. בגלויה  מהכלא כתב הרב ד"ר נתן "אשרי שניתן לי ליסוע יחד עם חנה". ביום ה' בשבט תש"ד (1944) הם גורשו למחנה אושוויץ. בדרך נעצרה הרכבת בסביבות העיר פראטו, שם ביקשה חנה לברוח יחד עם בעלה בחסות הערפל הכבד. אך הרב נתן שלל את תוכנית הבריחה, מתוך מחויבות ודאגה ליהודים שהיו עמו בקרון.

בהגיעם לאושוויץ הופרדו בני הזוג. ב-11.10.44 הצליח נתן להעביר פתק לאשתו, בדרך לא דרך, בה כתב שהוא מאושר לשמוע שהיא בריאה ושהוא חש בטוב למרות שקצת רזה, עוד הוסיף וכתב: "אני מחזיק מעמד, חדור אמונה". בתחילה עבד במחצבה, אחר כך הועבר ככל הנראה לעבוד כרופא עינים בבית חולים מקומי ובמחנה הכורים יאבורזנו שליד אושוויץ. המחנה פונה ביום ד' בשבט תש"ה (18.01.1945). נתן, שצעד ב"צעדת המוות", הגיע למחנה בלכהמר, משם המשיך לכיוון דכאו ביום ו' בשבט תש"ה (20.01.1945). יהודי שהיה עם הרב נתן באושוויץ העיד לימים כי נתן לא איבד לרגע את שלוותו ואת אמונתו, עד שנעלם בצעדת המוות.

חנה קאסוטו שרדה את השואה, ובשנת 1945 עלתה לארץ ישראל. היא מצאה בירושלים את שלשת ילדיה וקיבלה משרה כלבורנטית במכון לפתולוגיה שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. ביום ד' בניסן תש"ח (13.4.1948) עלתה בשיירת הרופאים ועובדי "הדסה" להר-הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. בשעות הבוקר נתקלה השיירה במארב בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש תופת. למרות הזעקות לעזרה, נמנעו כוחות הצבא הבריטי שנכחו במקום, מלסייע ליהודים שנלכדו בשיירה עד לשעות הערב. שני אוטובוסים עלו באש על נוסעיהם, ובין ההרוגים שנהרגו בטבח זה הייתה גם חנה קאסוטו. היא הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בסנהדריה.

(מבוסס על ספר זכרון לנתן בן משה דוד קאסוטו)

מדרש רבה (פרשת נצבים) שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם וכו'. (מדרש רבה פרשת עקב), את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך וכו'. ש"ס ראש השנה (ט"ז עמוד א) תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת וכו', כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג וכו', כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות, כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. אמר רבי אבוה בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק וכו'. למידין אנו מכל הנ"ל, אשר המצות בכללן, להם סגולות טובות למקיימם. יש ידועים גם לנו סגולתן, וגם לאינם ידועים לנו סגולתן, להם סגולות טובות שונות. וגם שס"ה לא תעשה, כולם ניתנו לטובתינו, להרחקת הנזק בגוף או בנפש, במידות, וכמאמר אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו'. וכאשר עוד שכר וגמול טוב לשומרי מצותיו. כמו שאנו מאמינים בעיקר הי"א מי"ג עיקרי אמונה. הוא רק בחסד. כמאמר הכתוב "ולך ד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". ומתורץ גם בזה קושית המפרשים, [שהיא גם קושית הש"ס ראש השנה (י"ז עמוד ב) ר' אלעזר רמי וכו'], דאם כמעשהו מה הוא החסד? אבל כאשר קיום המצות בכללן, הוא לטובת המקיימם, אם כן שורת הדין לא יחייב לשלם שכר לפועל העושה כלי, מלבוש או חפץ לטובת עצמו ועבורו, והוא רק חסד ד' לברואיו. ובפרט בלא תעשה, ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה (קדושין ל"ט עמוד ב), לשלם שכר למי שלא הזיק לעצמו, ולא עוד אלא ששכרו הוא כעושה מצוה בפועל "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כאלו עשה טוב, בטח רב חסד הוא, "ולך ד' חסד".

עתה נדבר בפרט סגולות מצות הנוהגים בימים טובים ובזמנים אלו שאנו עומדים היום בהם, שופר בראש השנה, תשובה בעשרת ימי תשובה ויום כיפור,  סוכה, ד' מינים, שמחת החג ושמחת תורה בסוכות ושמיני עצרת. שופר בראש השנה, שהוא יום הכסא, יום שספרי חיים וספרי מתים פתוחין, תעודתו וסגולתו הוא זכרון, כלשון הפסוק "זכרון תרועה", כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. וכלשון הש"ס ראש השנה שם (כ"ו עמוד א) "שופר, כיון דלזכרון הוא, כבפנים דמי", היינו שמזכיר את ישראל מקיימי מצות שופר למעלה לטובה. ואם השופר הוא של איל, מעורר ומזכיר הוא גם זכות עקידת יצחק, כש"ס הנ"ל. אבל עלינו גם להבין אשר תעודת השופר "זכרון" הוא גם למטה, היינו לנו שמזכיר הוא את העם הישראלי מעמד הר סיני שם "וכל העם רואים את הקולות… ואת קול השופר", שמעם מפי הגבורה "אנכי" ו"לא יהיה לך" קבלתם עול מלכותו, אמרם "נעשה ונשמע", שהוא קבלתם תורה שבכתב. אבל היה שם גם התחלת כוח תורה שבעל פה, הוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, היינו על מה שיחדשו ויתקנו לפעמים חכמי התורה לפי דעתם והבנתם בתורה שבכתב, גם ישראל קבלו עליהם אז לשמוע קול מורים תורה שבעל פה ועל הכל אמרו "נעשה ונשמע", זכרון זה עליו להביא את איש הישראלי לחשבון הנפש על אשר לא קיים לפעמים את אשר קיבל עליו אזי, ולעוררו לתשובה מיראת הדין והעונש על כל פנים. ולמארי דחושבנא, זכרון מעמד הר סיני אשר על אז נאמר "ד' עוז לעמו יתן", היינו אז ניתן למקבלי ומקיימי מצות התורה כוח ועוז לחלק וחבל גם בממשלת שמים וארץ והנהגת הבריאה גם כולה, על דרך אומרם ז"ל (ראש השנה כ"ה עמוד א) "אתם" – אפילו שוגגין, מזידין, מוטעין, היינו מצות קידוש החודש שהוא על פי בית דין של מטה, כוחם יפה כל כך עד שדעתם והסכמתם באיזהו אופן שיהיה מכרעת, לא לבד בארץ לקביעת מועדי ישראל, אבל גם בשמים, כלשון הש"ס (ראש השנה ט' עמוד ב) תנו רבנן "כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין, אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החודש. ולא עוד אלא שגם הטבע והנהגת הבריאה לתמידין כסדרן, תלוים בזה, על דרך אומרם ז"ל ירושלמי (כתובות ונדרים) מפסוק "לאל גומר עלי" (תהלים נ"ז) אשר חזרת בתולים לפחותה מבת שלוש שנים ואיחור סימני גדלות, תלוין בעיבור שנה שעל ידי בית דין של מטה. ולא עוד אלא שלגדולי הצדיקים וחכמי ישראל ניתן להם גם כוח ועוז לשדד המערכות לעת מצוא ומוכרח לטובת עדת ישראל לפי דעתם והבנתם, כמו "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" (יהושע ז').

ויש לפרש בזה הפירוש "גדולים מעשי ד' דרושים לכל חפציהם" (תהלים קי"א), היינו שאם אמנם "גדולים מעשי ד'", היינו מעשה בראשית, שעליהם נאמר "בדבר ד' שמים נעשו" וגו', גדולים הם בכמותם באיכותם וכוחם, בכל זאת "דרושים הם לכל חפציהם" של ישרים ועדה המוזכרין בפסוק הקדום, היינו שנמסרו בידם למלאות פקודתם וחפצם לעת מצוא. וכוח זה ניתן לנו במעמד הר סיני, על פי מאמרם ז"ל (שבת י' עמוד א) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. אבל מה נתן על חלקו בעסק השותפות של מעשה בראשית, אכן כיון דתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית, אם יקבלו ישראל התורה מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו (שבת פ"ח; עבודה זרה ג'), ובמעמד הר סיני עת קבלת התורה נתבססו כל מעשה בראשית, אם כן מקבלי התורה ומקיימי דיניה רב חלקם בעסק השותפות של הבריאה גם כולה, ושורת הדין נותן להם גם אם שותף כל דהוא יהיה לחוות דעה בעסק השותפות לפעמים על כל פנים.

אבל באמת כל הענין של נתינת תורה הקדושה לנו הוא רק מאהבת הקב"ה לישראל, לבחור בנו מכל העמים, ועל זה אנו מברכין "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", היינו התורה וכל העוז והכוח המעורב בנתינת התורה כנ"ל. זכרון מעמד הר סיני וחשבון נפש כזה של מארי דחושבנא, מעוררם ומביאם גם כן ל"ואהבת את ד' אלקיך", היינו לאהבת ד' בעתיד, גם לשוב מאהבה על אשר פגמו בעבר לפעמים נגד רצון ד', אתערותא דלתתא וזכרון של מטה, שעל ידי קיום מצות שופר כנ"ל הוא בכוח ובגרמא לעורר לעומתו אתערותא דלעילא, זכרון של מעלה, "כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר". ומה מאד גדול הוא כחו של זכרון זה עד דוגמת עבודת כהן גדול פעם אחת בשנה ביום הכיפורים לפני ולפנים, כלשון ש"ס (ראש השנה הנ"ל) "שופר כיון דלזכרון הוא, כבפנים דמי" [היינו לפני ולפנים, כמבואר שם בגמרא]. ואם מצות ראיה שברגלים, בזמן שבית המקדש היה קיים, העמיד מקיימי המצוה רק בעזרת ישראל, שהוא בחלק החיצון שבחצר, מצות תקיעת שופר, מעורר מזכיר ומעמיד מקיימי המצוה במקום קודש הקדשים, כלפני ולפנים, מקום שאין למלאכים רשות, כבירושלמי (יומא) מפסוק "וכל אדם לא יהיה" וגו', אפילו אותם שכתוב בהם "ודמות פניהם פני אדם".

ובזה נבין פירוש הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה" וגו', ובלשון הש"ס (ראש השנה כ"ט עמוד ב) תקיעת שופר חכמה, מה היא הידיעה? ומה היא החכמה של תקיעת שופר? אבל הידיעה והחכמה הוא הזכרון של מטה וחשבון הנפש הנ"ל, ואם אין כולם יודעים וחכמים, אבל יש בעם ישראל גם יודעים וחכמים הנזכרים על ידי מצות תקיעת שופר זכרון של מטה כנ"ל, ועל ידי זה מעוררים זכרון הטוב של מעלה. וכאשר הם מקיימין מצות שופר, כמו כל המצות, "ובשם כל ישראל", על ידיהם כל עם ישראל נזכרים בקודש הקדשים כלפני ולפנים לטובה. "אשרי העם יודעי תרועה" – ועל ידי זכירתם לפני ולפנים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, יוכלו לקוות גם על סיפא דקרא, "ד' באור פניך יהלכון" להכתב ביום הכסא בספר החיים, כי "באור פני מלך חיים".

ובשבת שעל פי תקנת חז"ל אין תוקעין, יש לומר שקיום תקנת חז"ל בזה שלא לתקוע בשבת, שהוא כוח תורה שבעל פה, פועל ועושה רושם לטוב למעלה כמו מצות תקיעת שופר בראש השנה שחל בחול, כי אז במעמד הר סיני שהוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, היינו על תורה שבעל פה, ועל מה שחכמי תורה על פי חכמתם והבנתם בתורה שבכתב יחדשו ויתקנו לנטות מפשטות דברי תורה, ניתן אז גם בטוחות אשר כוח קיום דבריהם יפעל ויעשה אותו רושם טוב למעלה ממש כמו עשיית אותה המצוה עצמה דאורייתא. ובתקיעת שופר, קיום תקנת חז"ל שלא לתקוע בשבת, פועל ממש כמו תקיעת שופר בראש השנה שהוא ביום חול. ובאמת מארי דחושבנא ובעלי הנפש, גם מכוח זה שניתן אז לנו במעמד הר סיני, יכולים לבוא לתוצאות החשבון הכל כנ"ל. או יש לומר, כמו שבית דין של מטה כוחם יפה על ידי קידוש החודש, שהוא בידם לדחות לגמרי ראש השנה על יום אחר, כמו כן כוחם יפה לדחות את יום הכסא והדין מיום א' של ראש השנה שחל בשבת על יום ב', ולהשאיר את יום א' בקדושת יום טוב שחל בשבת [יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, לשון המשנה (ראש השנה כ"ט עמוד ב), היינו שאם חל בשבת הוא יום טוב, ולא יום דין. שמעתי].

ובדרך זה שתקיעת שופר בראש השנה תעודתו וסגולתו "זכרון כפול" למטה ולמעלה, ועל ידי זכרון למטה את מעמד הר סיני נתעורר זכרון טוב למעלה כנ"ל, נבין לפרש כוונת המסורה בבעל הטורים פרשת אמור פסוק "שבתון זכרון תרועה", וזה לשונו: זכרון ג' במסורה. דין, ואידך "אין זכרון לראשונים", ואידך אין "זכרון לחכם עם הכסיל". היינו שעל ידי זכרון של שופר עם תעודתו וסגולתו זכרון כפול כנ"ל, "אין זכרון לראשונים", על פי לשון הש"ס ראש השנה (י"ז עמוד א) תנא דבי רבי ישמעאל "מעביר ראשון ראשון" וכו', אמר רבא ועוון עצמו אינו נמחק [אלא מונח לצד אחד, דאי איכא רובא עוונות בהדי האי עוון, מתחשב בהדייהו למנות עם רשעים גמורים, לשון רש"י שם]. אמנם על ידי שופר, שתעודתו וסגולתו זכרון כפול ושלמטה מזכיר ומעורר עד גם לתשובה מאהבה כנ"ל, ועל ידי תשובה כזו גם הזדונות נהפכים לזכיות (יומא פ"ו עמוד ב). ו"אין זכרון לראשונים", גם "אין זכרון לחכם עם הכסיל", היינו לפעמים, ולפי שנבין בטח הוא רק באין עצה אחרת נגד הקטיגוריא של מעלה על המאד נדחים מאחינו בית ישראל שהם כאברים המדולדלין, ששכחו כבר בעצמם מקור מחצבתם שהם מזרע בירך ד', ואין בהם שום זכר של יהדות, עד שבכל הסניגוריא ומליצי יושר של מעלה אין בהם גם אחד שימצא עוד עליהם איזה לימוד זכות וכולם מסכימים לחובה, רחמנא ליצלן, אבל רחמי שמים המרובים עוד לא תמו ולא כלו, ומה מאד עמקו מחשבות ומפעלות תמים דעים. מה עביד קוב"ה, ישסה ויגרה את הארי ואת הדוב, חיות פראות מהלכי שתים ולפעמים עוד על ידי רמז או פקודה חשאית מאיזה מקום גבוה יתאספו ויתארגנו לחילים, "מאה שחורה" להשמיד להרוג ולאבד לשלול שלל ולבוז בז חיל ועושר של היהודים. ועל ידי פראי בני אדם וכסילים אלו ממציא השגחה העליונה עזר והצלה של לימוד סניגוריא גם על המאד רעים וחטאים הנ"ל, וממר מוציא מתוק, כי הניסיון הוכיח אשר הפראים והכסילים בעת עבודתם מעשה הפרעות ללשונותם למיניהם בזמניהם פאגראמען [פוגרומים], עקסצעסין [הוצאות להורג], לא לבד ישראלים חרדים או העממים (נאציונלים) מטרתם, כי אם גם על המתבוללים שכבר נטמעו לגמרי בין עמי הארצות ושגם בעצמם כבר שכחו גזעם ויוצאי חלציהם לא ידעו לגמרי מקור מחצבתם, גם על עצמות יבישות האלו יפרשו מצודתן לספחם לרשימת משפחת בית ישראל לשפוך גם עליהם חמתם ולעשות בם שמות בארץ. היו מקרים רבים במקומות פרעות, רחמנא ליצלן, אשר בתי משפחות מתבוללים כאלו חשבו להציל את עצמם על ידי מה שהעמידו בחלונותיהם ובפתחי בתיהם צלמי עץ ואבן שאולים משכניהם ואוהביהם האינם יהודים, אבל ללא הועיל, כי הפראים שוללי בז גם מבתים כאלו, וגם מבעד לחלונות פתחים ושערים מצוירים ומכוסים בסמלי עבודה זרה עוד הרגישו רגש וריח של יהדות. וכד הוינא עוד טליא שמעתי מאחד שהיה לו בעיר באלטא ברוסיא בעת הפרעות שם אח בעל בית הון ועושר גדול, אבל מצב ביתו ביהדות היה כל כך עני עד שיוצאי חלציו בני שתים עשרה וארבע עשרה, בעת שראו הוריהם פוחדים ורועדים וממהרים בהעמדת צלמים שאולים בחלונות פתחים ושערים, שאלו בתמהון, וכי גם עלינו לדאוג מפני הפרעות? וכי יהודים אנחנו? לא ידעו מאומה מזה עד עת הפרעות נוכחו לדעת על ידי השודדים ופוחזים כי גם המה יהודים ויצאו נקיים מהונם ועשרם, באופן שהשגחה העליונה משמשת באין עצה אחרת טכסיס של תעודת שופר וסגולתו "זכרון כפול", זכרון של מטה ומעלה ביחד, על ידי כסילים פראים ושודדים מזכירים הם למטה את נשמות הנדחות ועצמות היבישות את מקורן, אשר גם אבותיהם ביחד עמהם היו עם כלל ישראל במעמד הר סיני, להשיבם ולהחזירם לחיק אומתם עם ישראל. מזכירים הם גם לטוב למעלה אשר לא כמו שהחליטו הקטיגוריא ביחד עם הסניגוריא של מעלה שאין בעצמות יבישות אלו עוד שוס לחלוחית וזכר של יהדות, אבל הפראים וכסילים פסולי עדות אלו במעשיהם די עדות והזכרה לטובה שעוד גם בם ריח טוב של יהדות נרגש [טכסיס השגחה העליונה כזה, אם אמנם עיקר המטרה הוא המתבוללים הקיצונים, אבל מובן כיוון שניתן רשות למשחית אין מבחין בין רע לטוב, ואבי הוצא לקי גם כרבא]. וזה כוונת המסורה אשר המקיימים מצות שופר זכרון תרועה עם תעודתו זכרון כפול כנ"ל, יצילם ד' משוד ופרעות אין זכרון לחכם, לעם חכם ונבון יודעי תרועה, שהיא חכמה, עם הכסיל, אין צורך להזכירם על ידי כסילים ושודדים, חס ושלום, והם נזכרים למטה ולמעלה לטוב על ידי שופר.

מחזה כזה מטכסיסי השגחה העליונה ממין הנ"ל חזינו זה איזהו שבועות עברו במרחץ ציעכאטשינעק במדינתינו. נערכה שם אסיפת רופאי מדינתינו, בלי הבדל דת ולאום. כמובן קריאת האסיפה לא הייתה על ידי כסילים פראים ושודדים, כי אם על ידי נאורים ומלומדים דר"ים ופרופיסורים, שרי ומנהלי מעייני הישועה ומרחץ הנ"ל. כאשר נקראו כן נאספו גם רופאי אחינו בית ישראל. כולם גם יחד באו שמה בתור חברים אהובים העובדים לטובת מין האנושי, לטכס עצה לטובת חיזוק ויפוי מקום מעייני ישועה ומרחץ הנ"ל. נערכה ונתקנה שם לבסוף גם סעודת לגימא ומסעד לב, כנהוג באסיפת רעים אהובים ומלומדים כאלו. הקרואים נאספו לשני חדרי אוכל מתוקנים מראש שם, בחדר האוכל שהיה מיוחד ליהודים, נוכחו לדעת אשר יוצאי ירך ישראל, לא רק היהודים אבל גם המתבוללים, ואפילו המומרים, נבדלו מרעיהם אי-יהודים ממקורם, על פי הכנה לזה מראש שנעשה בטח על פי פקודה משרים המנהלים הראשים בחשאי ובסתר עד שלא הרגישו היהודים עד בואם לחדר האוכל המובדל עבורם. רופאי היהודים מצאו בזה לפי דעתם עלבון כבודם וגם יצאו במחאה נמרצה תיכף שם וגם בעיתונים וכנראה שרים המנהלים שם, גם בשנות המאה העשרים למספרם שהעמים הולכים קדימה (פראגרעס), צעדו הם צעד אחורנית וחזרו במעשה זו למאד נושנה, להחוק והנימוס של חכמי מצרים לפני איזה אלפי שנה, "כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים" וגו'. אבל גם יד השגחה העליונה הייתה בזה לחזור גם היא את טכסיסה מאז נגד הפוליטיקא של חכמי מצרים אז בפה רך. השגחה העליונה "הפך לבם לשנוא עמו" וגו' ו"נואלו שרי צוען". כן גם עתה אחרי אלפי שנה נגד השפת שקר אשר ישמשו בו רופאי אינם יהודים [ב]מדינתינו לקרוא בנוכח גם לרופאי יהודים "חבירים" "אהובים". השגחה העליונה גילתה את אשר בלבם, אשר מסוגלים היו גם הם במעשה זו למלאות תעודת וסגולת שופר, זכרון כפול, היינו להזכיר למטה את חבריהם המתבוללים הקיצונים את מקור מחצבתם, שהם זרע עם חכם ונבון. גם להזכירם לטוב למעלה, ולהיות עדים עליהם אשר גם בם עוד זכר רוח יהדות נודף.

תשובה בעשרת ימי תשובה ויום כיפור טובתה וסגולתה פשוטה ומאד מובנה. עבר אדם על שונים, רחמנא ליצלן, ושורת הדין לא טוב כירושלמי (מכות פרק ב) חכמה אמרה חטאים תרדף רעה, נבואה – נפש החוטאת תמות, תורה – יביא קרבן ויכפר. אמנם הקב"ה ברוב רחמיו אמר יעשה תשובה ויתכפר, ומודה ועוזב ירוחם. וכמה גדלה כוחה של תשובה, עד שבאם מאהבה יעשנה זדונות, עוד לזכיות יהפכו. וכי יש חיך עוד מתוק מזה? ולא עוד אלא שיש לקוות גם על גמול ושכר טוב גם על גוף מצוה זו של תשובה [עיין מנחת חינוך מצוה שס"ד]. ואם לא עשינו תשובה בעת תקיעת שופר כנ"ל, חוב קדוש על כל אחד ואחד שלא לאחר חס ושלום המועד זמן ארוך של עשרת ימי תשובה רצופים שניתנו לנו לחשבון הנפש ולשוב על כל מה שחטאנו, ובפרט בהסתר פנים בעניין חינוך בנים ובנות, "וירא ד' וינאץ מכעס בניו ובנותיו", ופירוד לבבות ושנאת חינם היא היא שהחריבה את ביתנו והגלה אותנו מארצנו, ועדיין מרקדת בנו, ומזה יסתעף לפעמים גם מחלוקת ובזיון תלמידי חכמים, והם עבירות מאד חמורות וכמעט גדול עונם מנשוא. אבל על כל פנים נשוב עליהם, והוא רחום יכפר.

סוכה וארבעה מינים ושמחת החג בסוכות ושמיני עצרת טובות וסגולות כולם גם לעורר אחדות בין אחינו בית ישראל ,כי אכילה ושתיה בשמחת החג על שולחן אחד שבסוכה אנשים שונים ביחד, גורם איחוד והתקרבות לבבות. וארבעה מינים מרמזים על כל ארבע כתות שבאחינו בית ישראל, כמבואר במדרש. ועל כולם ביחד שנעשים למצווה אחת, מברכין בשמחת הלב, וכל זה הוא הכנה לגמר ההתאחדות הגמור אורייתא קוב"ה וישראל על ידי שמחת תורה שבשמיני עצרת. כי בתורה כל כלל ישראל קשורים ואחוזים, כנודע בספרים בשם איזה מדרש אשר תיבת ישראל ראשי תיבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה". "הביאני המלך חדריו", זו מצות סוכה, שהביאנו מלכו של עולם בה, ועל ידי זה נגילה ונשמחה ב"ך, בתורה שבה כ"ב אתוון. ואוריתא קוב"ה וישראל חד, היינו נשמת כל אחד ואחד מישראל אחוז באות שבתורה הקדושה.

אבל ענין זה צריך עוד הסבר וביאור, כי באמת, וכן הוא בחומשים לבסוף חשבון מנין אותיות התורה רק שלש מאות וארבע אלפים ושמונה מאות וחמש, ולא ששים רבוא. ולכאורה יש לתרץ על פי דברי הפני יהושע קידושין כי יש אותיות אשר בם איזה אותיות, כגון אות ל' הוא כ' – ו', וכן אות מ' פתוחה, ועוד ועוד. אבל תירוץ זה עוד לא יעלה ארוכה, דכי רק שישים ריבוא יש בישראל, והלא אפילו בצאת ישראל ממצרים מספר שישים ריבוא היו רק בלמעלה מעשרים, אבל כולם היו הרבה יותר. זולת זה יש שבט לוי. וכעת יגיע מספר בני ישראל לערך חמש עשרה מיליון כן ירבה, ולנשמות כולם שורש ואחיזה בתורה. וצריכין אנו בזה למה שמובא בספרים בשם הגאון ז"ל מליסא אשר גם מקום הריקן והגיליון מן החשבון. ודברי פי חכם חן. כי בלא הריקן לא היה ניכר צורות אותיות, והריקן שמפריד בין אות לאות, בין תיבה לתיבה, בין שורה לשורה, בין פסוק לפסוק, בין פרשה לפרשה, בין ספר לספר והגיליונות, לכל יש רב ערך וחשיבות להיאחז בזה שהוא סומך ומחזיק גופי אותיות התורה, ולזה אין שיעור ומספר, ואפשר לכל ישראל להיאחז. אבל גם מובן פשוט שחילוק יש. ואם אמנם קדושת ספר תורה אחת היא, אבל אינו דומה משורשים ואחוזים באותיות והמה בכתובים, לאחוזים ומשורשים למקומות הריקנות. וגם באותיות מדריגות מדריגות יש. יש שמות קדושים, וגם שמות צדיקים וקדושים, וסתם אותיות. ולאידך גיסא, גם שמות עבודה זרה: "בעל צפון" ו"פעור", ושמות "בלעם", "עמלק" ועוד. וכל אחד ואחד מישראל לפי ערך נשמתו אחוז במקומו הראוי לו שבתורה הקדושה, שהיא פרודה לאותיות, תיבות, פסוקים, פרשיות, סדרות וספרים. אבל גם מחוברה ומאוחדת לקדושת ספר תורה אחת. ובזה נבין לפרש הפסוק "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד'", היינו התמימים לומדים דרכם בקודש מתורה הקדושה, שהוא שורש ואחיזת חיי נשמותינו. וכמו שהקפידה בתורה על נגיעה הפוסלת, כן להיזהר שלא לנגוע בחברו באיזה אופן שיהיה לרעה, חס ושלום. אבל גם שלא להפריד, חס ושלום, בין הדביקים. וכמו שהתורה, הגם שהפרידה בין ספר לספר, בין סדרה לסדרה, בין פרשה לפרשה, בין תיבה לתיבה, בין אות לאות, בכל זאת הכל ביחד היא תורה אחת. כן עלינו, עם בני ישראל, להתאחד כולנו ביחד, ואז רק אז אוריתא קוב"ה וישראל חד. ובהקדמת האבני מילואים חלק ב', בשם המהר"ל מפראג ז"ל, דכשיש אחדות בישראל, הטבע כופה אותם להיות צדיקים. ובזה יש לפרש הפסוק "ועמך כולם – צדיקים", היינו כשהם כולם ביחד מוכרחים להיות צדיקים, ונזכה לתשובה באחדות, וגדולה תשובה שמקרבת הגאולה (יומא פ"ו) בקרוב בימינו אמן

קונטרס אמרי שפר, קובץ דרושים, עמ' קעא, בתוך ספר מטה משה (ירושלים, תש"מ).

---

הרב נפתלי ספיבק (/שפיבק /שפיוואק) הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"ד לאביו הרב אליעזר ולאמו מרת חנה לאה. הוא נשא לאשה את הרבנית חיה צירל, בתו של אחד מחשובי בעלי הבתים בוישוגרוד, עיירה במחוז פלוצק שבפרובינציית מזוביה בפולין, ר' מנשה טאב. בשנת תרנ"ו (1896) התקבל כדומ"צ בקהילת וישוגרוד. במשרה זו כיהן תחת רבה הזקן של וישוגרוד הגאון רבי משה יחזקאל בידרמן ותחת הגאון הצדיק רבי דוד בורנשטיין הי"ד – אשר מילא את מקום רבי משה יחזקאל לאחר פטירתו בשנת תרס"ו (1906) ולימים מילא את מקום אביו ה"שם משמואל" כאדמור מסוכוטשוב). בימי מלחמת העולם הראשונה השתדל רבות אצל שלטונות הצבא הרוסי לסייע לבני עירו, והצליח מספר פעמים לשכנע קצינים רוסים למחול ליהודים אשר עמדו להוציא אותם להורג. הרב נפתלי ייסד את אגודת ישראל בוישוגרוד ועסק בצורכי ציבור. הוא נודע כבעל צדקה התומך בעניים בנדיבות, למרות שבביתו היתה דלות קשה.

בשנת תרפ"ה נבחר לרב ואב"ד קהילת וישוגרוד..

בכ"ה באלול תרצ"ט (09.09.1939) כבשו הגרמנים את וישוגרוד, ולמחרת נחטפו יהודים לעבודות כפייה. ב- 10.1939 סופחה וישוגרוד לרייך השלישי. אחרי סוכות אולצו יהודי העיירה לשאת טלאי צהוב ולהסיר כובעם בכבוד בפני כל גרמני. כל העסקים היהודים חוסלו. בישיבה מנהיגי הקהילה, בחורף ת"ש, בה דנו על ענייני חלוקת כספים שהגיעו אז מארה"ב לחלוקה בין הנצרכים, השתתף הרב ספיבק. הייתה זו הפעם האחרונה בה הגיעו כספים מארה"ב, והפעם האחרונה בה ישבו מנהיגי הקהילה עם הרב. בפגישה זו אמר הרב:

רבותי, אחים, אינני יודע ברור אם עוד נפגש פעם ואם בקרוב, אך דבר אחד זכרו נא תמיד, שתי נקודות שהן במאונך בצורה זו .. פרושן אלוקים, אך אם שתי נקודות אלה מסתדרות במאוזן אחת על גבי השניה בצורה זו : הן כבר אז סוף פסוק. דעו נא אחי היקרים אנשי וישוגרוד, אנו נתונים בצרה גדולה ודבר אחד יכול במקצת להקל על לבנו, אם יהודי אחד לא ירהב בשני ואם האחד יעזור לרעהו, רק זה עלול להקל על מצבנו במקצת.

יהודי וישוגרוד הצטוו להרוס במו ידיהם את מבנה בית הכנסת, ונאמר להם כי מי שלא יישמע לצו יירה במקום. תחת מטר צליפות מגליבים, כשידיהם נוטפות דם וגופיהם הכחילו ממכות, הרסו היהודים את בית הכנסת ואת בית המדרש. בשנת 1940 נהרסו עוד רבים ממבני הקהילה, ובהם המקווה. היהודים אולצו לגור ברובע יהודי פתוח, ולשם ריכוזם בגטו גורשו רבים מבתיהם. הם הצטוו לעזוב את דירתם בתוך 50 דקות, וכל מה שלא הספיקו לקחת איתם – הוחרם. 120 מיהודי העיירה נשלחו למחנה עבודה בביילסק.

בז' באדר תש"א (06.03.1941) רוכזו יהודי העיירה בשוק. הגרמנים ועוזריהם צעקו על היהודים והיכו בהם. גרמני התקרב אל הרב נפתלי ספיבק שעמד בראש תור הנאספים, והמטיר עליו מכות שוט, בראשו, בפניו ובכל גופו. הרב עמד זקוף, תקוע על עמדו ולא זע. לאחר סלקציה שולחו כ-700 יהודים ובהם הרב ספיבק, במשאיות דחוסות, למחנה המעבר בדז'יאלדובו. משם הם הועברו בי"ג באדר תש"א (12.03.1941) לקילצה, ומשם לסלופיה נובה שבה שהו בתנאים קשים ביותר. רק 3 או 4 מהמגורשים שרדו. שטח הגטו צומצם לאחר הגירוש ובהמשך אותה שנה הוא גודר בחוטי תיל ונסגר.

שרידים כתביו של הרב נפתלי נמצאים בכתבי עת תורנים ובתשובות המופיעות בספרי חכמי דורו. דרשותיו של הרב יצאו לאור בקונטרס "אמרי שפר" שהודפס בסוף ספרו של אחיו, הרב משה מנחם מנדל ספיבק הי"ד, "מטה משה" (מהדורת ירושלים, תש"מ). שם גם הובאו תולדותיו – ונכתב בהם כי הרב נפתלי "עלה על המוקד יחד עם בני קהילתו ביום ז' אדר תש"א". הי"ד.