תורתך לא שכחתי

והנה מפני שידעתי שאגרתי זאת תגיע אליך ביום שמחת הפורים, על כן לקיים משלוח מנות איש לרעהו, אכתוב לך מילתא דבדחותא על דרך ההלצה ששמעתי בילדותי מפי החסיד ר' יוסקי הנזכר, בעת עלותו הבמתה לדרוש בפורים, כי שנים רבות היה רב דפורים בעירנו. ואף שאמר דבריו בדרך בדחותא וגיחוך, חביבין עלי שיחת חולין של תלמידי חכמים ישישים חסידים מדור הישן זקנים שבאותו הדור ששימשו לפני בעלי רוח הקודש. פתח ואמר, הנה איתה בש"ס (בבא מציעא כ"ג:) בהני תלת מילי עבידא רבנן דמשני במילייהו, ואחד מהם הוא בפוריא. והנה דברי רש"י ותוספות ז"ל דחוקים מאוד, כי היתכן שישאל צורבא מרבנן איש לרעהו דברים כאלה, וכל עין באמת וצדק יראה שהפירוש האמתיי והנכון הוא פירשו  של הרב מהרש"א ז"ל (שם) כי מילת בפוריא פה היינו בפורים, כאומרם ז"ל (מגילה ז:) חייב איניש לביסומי בפוריא. אך ביאור המאמר נראה לי דאיתא בירושלמי (פרק ח דשבת) ר' יונה לא הוי שתי מפסחא לפסחא והוי חזיק רישיה עד עצרתא. ולכאורה יש להבין מדוע לא דחק ר' יונה את עצמו לשתות גם בפורים כי הרי חייב איניש לבסומי בפוריא וכו'. אך ר' יונה סובר דתלמיד חכם לא ישתה בפורים עד דלא ידע כי יוכל לבוא לבזיון התורה, אכן מפני שהוא יוהרא להחזיק עצמו לתלמיד חכם, על כן אמרו שאם מושיטין לו כוס יין לשמחת פורים מותר לשקר ולומר שכבר שתה די. וזהו שאמרו דעבידי רבנן דמשני במילייהו בפוריא.

עוד פתח פיו בדרך הלצה, ואמר על דרך הצחות, הנה כתוב (אסתר א,כ) ונשמע פתגם המלך כי רבה הוא, דהנה באמת בדבר זה אם גם תלמיד חכם חייב לשתות עד דלא ידע וכו', הוי בזה פלוגתא בין הירושלמי והבבלי, דהנה כבר אמרנו שר' יונה שהיה מהאמוראים הירושלמיים סובר שאין לתלמיד חכם לשתות בפורים משום כבוד התורה, דאם לא כן בוודאי היה שותה בפורים כמו שדחק לשתות בפסח. אבל שיטת הבבלי אינו כן, כדאמרינן דרבה, שהיה מגדולי האמוראים הבבלים שתה עד דלא ידע, ומי לנו תלמיד חכם גדול יותר מרבה. ועל כרחך דרבה לא סבר לה להא דר' יונה, (והנה הרי"ף פסק כרבה, אמנם רבינו אפרים תלמידו השיג עליו כמו שכתב הר"ן. והעניין לדעתי כי ידוע פלוגתת הרי"ף והרמב"ם, דהרי"ף סובר שכל מקום דאיפלגו הירושלמי עם הבבלי אזלינן בתר דברי הבבלי, אבל הרמב"ם סובר דאזלינן בתר ש"ס דירושלמי, ואם כן הרי"ף לשיטתיה שפיר פסק כהך דרבה), אלא סבירא דגם תלמיד חכם מחוייב לשתות עד דלא ידע.

והנה איתא בגמרא (קידושין דף ל"ג:) דכבוד מלך שקול ככבוד התורה, ולפיכך שלחה ליה ושתי לאחשורוש אבא שתי ולא רווי, כי היא היתה סוברת דמלך אסור לו לוותר על כבודו ולשתות לרוויה אפילובשמחה היותר גדולה, אבל אחשורוש פסק כרבה, שגם איש מכובד מותר לעת מצוא לשתות עד דלא ידע, ולפיכך אחר שעשה משפט כתוב בושתי, יצא פתגם המלך בכל מדינות מלכותו כי רבה הוא, דאתיה כוותיה דרבה, וקיימא לן להלכה כרבה ולא כרבי יונה, כי כן עבד עובדא בנפשיה ומעשה רב, וכיון דמלך מותר לשתות אם כן גם תלמיד חכם מותר לשתות, כדמבואר בריש פרק שבועת העדות דכבוד מלך וכבוד התורה שווין וכו' וכו'. עד כאן דבריו בדרך בדיחותא.

(יד חנוך, סוף סימן ד)

הישיש הנכבד ר' יוסקי מבראד זצ"ל היה מסתופף בצל האדמו"ר ר' שלום רוקח מבעלזא והיה בן בית אצל הרבי המפוסם איש פלאי ר' מאיר מפרימישלאן זצ"ל.

—

הרב חנוך הניך נולד בעיירה סאסוב בג' באלול תרמ"ד. הוא התייתם מאביו בגיל חמש וגדל בבית סבו, הרב שלמה מאייער. בהיותו בן 13 הוסמך ע"י רבי יצחק שמלקיס וע"י בעל "הרי בשמים". בשנת תר"ס,1900, היה חתנו של קרובו‏ רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט (מרן הקדושת יום טוב זצ"ל) ונסמך על שולחן חותנו 4 שנים. היה אב"ד ק"ק סאסוב ושימש בבית הדין של סבו. בתרע"ט, עם פטירת סבו, בשנת תרע"ט 1919, היה לאדמו"ר.

בתרפ"ג,1923, נאלץ לברוח משהתגלה שהסתיר בבית מדרשו משתמטים מהצבא הפולני. הוא התיישב בכפר קרצקי והקים שם מרכז חסידי וישיבה. היו היה אב"ד ור"מ והיו לו חסידים רבים. הרב עודד את חסידיו לעלות לארץ ישראל אחר חתונתם. משנפטרה אשתו נשא את מרת ברכה בת רבי יצחק מאיר הגר מסטנביץ.

הרב היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש"ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז"ל, ספר הזוהר וכתבי האר"י  ז"ל ושאר ספרי המקובלים. הוא היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש"ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז"ל, ספר הזוהר וכתבי האר"י  ז"ל ושאר ספרי המקובלים. הרב היה מחדש נפלא בהלכה ובאגדה והיה מעלה כל דבריו על הכתב. הוא חיבר את הספר "הגהות עין חנוך" על מדרש רבה, רמב"ם, שולחן ערוך ועל ספר שם הגדולים. הוא כתב ביאור בהלכה ובאגדה על מסכתות רבות בש"ס וכן כתב עוד המון חידושי תורה, בכל המקצועות, שרובם הגדול אבדו בימי הזעם.

בקיץ תש"א,1941, הסתתר כי נכלל ברשימת המיועדים לגירוש לפולין, בהיותו נתין זר, ועבר לבנו רבי יואל שהיה אב"ד בעיר קירלהאז. בשנת תש"ב חלה רבי חנוך העניך והועבר לבית חולים בבודפשט, שם נפטר, במוצאי שבת ז' בחשוון תש"ג, מיד לאחר שנטל ידיו וסיים את ההבדלה. אשתו השניה נספתה באושוויץ.

בנו, הרב יואל, הספיק להטמין בכלי בתוך הקרקע את כתבי אביו שהיו בידו, מספר ימים לפני שהובל עם משפחתו ועם קהילתו להשמדה באושוויץ. כתבים אלו, ובהם דפים נפרדים וקרועים ממחברות וקונטרסים, נותרו לפליטה ומהם הודפס הספר שו"ת יד חנוך על ארבעת חלקי השו"ע. כן הודפס ממעט כתביו שניצלו הספר "עיר חנוך" על התורה, דרשות ומועדים. וחבל על שאר כתביו דאבדין ולא משתכחין.

לאחר המלחמה, חזר הרב יואל עם פליטי החרב  לסטמר, וחיפש את ספרי אביו, בבית אחיו הגאון הצדיק ר' יום טוב ליפא מאייער-טייטלבוים אב"ד סעמיהאלי וחתן דודו האדמו"ר מסטמר זי"ע, אך רוב רובם של הכתבים אבדו , כך שלא היה ניתן לקיים במלואה את צוואת אביהם הקדוש שביקש ממש לפני פטירתו שידפיסו את כתביו הרבים.

תולדות הרב הי"ד, מאת יוצאי חלציו ותלמידיו, הובאו בסוף הספר "יד חנוך", וכן באנציקלופדיה ליהדות רומניה.

באופן שלישי יש לומר בסיעתא דשמיא לנעוץ סוף המסכת לתחלתה ולפרש ההדרן עלך, וסמיכות מסכת גיטין למסכת סוטה שלפניה, ולמסכת קידושין שלאחריה.

והוא כי הקשו סופרים וספרים האיך הקב"ה יגאל אותנו בקרוב במהרה בימינו אמן, הא גירש אותנו מאתו ומארצו ומביתו, והוא כהן (כבסנהדרין ל"ט) ואין כהן מחזיר גרושתו. והרבה מקשים עוד יותר, אפילו היה לו דין ישראל, האיך יחזיר גרושתו, הא גירש אותנו מפני שמצא בנו ערות דבר, שחטאו ישראל בעבודה זרה.

ותירץ בספר אהבת ה' כי הגירושין היו כעין הרי את מגורשת ואי את מותרת לכל אדם, דלא הוי גירושין (כבגיטין ריש פרק ט', דף פ"ב) דשייר לה בגט (והכי פסק ברמב"ם פרק ח, הלכה יז מהלכות גיטין. ובשו״ע אבן העזר סימן קל"ז). והכי נמי אמר הקב"ה לישראל הרי את מגורשת, ואי את מותרת לשום עבודה זרה, עד כאן.

אך קשה, זה תינח לרבנן (ריש פרק המגרש) דסבירא ליה דאפילו רק כתב "חוץ מפלוני" לא הוי גיטא, אבל לרבי אליעזר התם דמכשר הגט בכהאי גוונא יחזור קושיא לדוכתיה.

ונראה לפי עניות דעתי, דעל כרחך לא הכשיר רבי אליעזר התם, רק דסבירא ליה דמה שאמרה תורה גט כריתות בעינן, אין הכוונה שתהיה כרותה ממנו לגמרי, דהא אמרה תורה "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר", אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת (כרבי ינאי בטעמא דרבי אליעזר שם) או משום דכתיב "ואשה גרושה מאשה לא יקחו", אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, נפסלה מן הכהונה (כרבי יוחנן בטעמא דרבי אליעזר שם). אלא "כריתות" רצונו לומר אפילו רק נכרתה מעמו כל כך שאינה משועבדת לו בכל הדברים שחייבת אשה לבעלה ובעל לאשתו, שוב שפיר מקרי ספר כריתות וגט. אבל מודה רבי אליעזר, שאם מגרשה באופן שכל הדברים שהיתה חייבת לו בעודה אשתו, תהא חייבת גם לאחר הגירושין, דלא הוי גט, דלא הוי כריתות אפילו במקצת. כן אצל הקב"ה וישראל. אף שגירש ישראל מביתו וארצו, מכל מקום גם בגלותינו חייבים אנו לעובדו כמו לפני הגירושין, ואנו משועבדים לו הכל כמקדם. אם כן לא הוי כריתות כלל. ואפילו רבי אליעזר מודה בכהאי גוונא דלא הוי גירושין, ושפיר הקב"ה יגאל אותנו ויקח אותנו לעמו כמקדם בין לרבנן בין לרבי אליעזר.

אך יש לומר בסיעתא דשמיא תירוץ אחר על קושית הספרים האיך הקב"ה יחזור ויגאל אותנו, דתנן בריש המסכת המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב וכפני נחתם דבעינן שיהא כתוב הגט לשמה. והנה הקב"ה ככיכול ברוך הוא שלח שליח לגרש אותנו מארצינו, בחורבן בית ראשון שלח את נבוכדנצר, ובחורבן בית שני את טיטוס, והם לא אמרו בפני נכתב ונחתם מהקב"ה, ולא לשמה גירשו אותנו. אלא אמרו כחינו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, ואם כן הם שלוחים שלא עבדו שליחותם, והגט בטל, ואין אנן בתואר גרושה ממנו יתברך שמו, ושפיר מהדר אותנו בקרוב במהרה בימינו אמן.

ועוד תירוץ שלישי נראה לי בסיעתא דשמיא, דלא גירש אותנו הקב"ה כלל בבחינת איש שמגרש את אשתו, כי הוא לא גירש אתנו רק מביתו וארצו, אבל הוא בעצמו בא עמנו בגלותינו, כמו שנאמר "עמו אנכי בצרה", והוי כאיש ואשה שעקרו דירתם ממקום למקום, ושניהם הולכים יחד, רק האיש מענש האשה שלא תשב במקום שהיתה נייח לה, אלא במקום דלא ניחא לה. ויש לומר זה רמז בקרא שאמר הקב"ה לישראל אנכי ארד עמך לגלותך, לכן אעלך מגלות זה וגם עלה מגלות אחר, דאין אתם ואני בסוג מחזיר גרושתו או סוטתו, שבכל מקום שאתם שם אנכי עמכם.

וזה הדרן עלך נחזור עליךרבונו של עולם ואתה תגאל אתנו בקרוב מכח פרק המגרש, דתנן שם דאם אמר המגרש "ואי את מותרת לכל אדם", או אפילו "חוץ מפלוני" לא הוי גט, ובזה וסליקא לה מסכת גיטין, יסולק הקושיא שמקשין על המסכת גיטין, האיך הקב"ה שגירש אותנו והוא כהן והאיך מחזיר גרושתו דגם הקב"ה שייר בגיטא ואמר אי אתה מותר לשום אלקים אמרים אף אמר הגירישין, וממילא לא הוי הגט גט. וסליק לה מסכת גיטין עוד הפעם במה דתנן בריש המסכת המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ונבוכרנצר וטיטוס היו שלוחים שבאו ממדינת הים ממרחק, והם שינו בשליחותם, ולא אמרו בפנינו כתב וחתם הקב"ה לגרשם, ואם כן הגט לא הוי גט, אבל באמת קידושין הראשונים לא נפסקו מעולם, כי עמו אנכי בצרה, בא עמנו בגלותינו, לכן סידר תנא מסכת גיטין בתר סוטה, וקידושין בתר גיטין:

(מתוך הדרן עלך, לסיום מסכת גיטין)

—

הרב אברהם שטרן הי"ד נולד בפאפא בשנת תרמ"ד (1884) לאביו הרב יצחק יהודה. נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב יוסף מאיר טיגרמן, סייע לחותנו בניהול ישיבתו והיה דומ"ץ לצדו. היה תלמידם של הדיין מפאפא הרב משה יוסף הופמן, של אב"ד סעמיהאי הרב יהודה גרינפלד, של אב"ד אונסדרוף הרב שמואל רוזנברג, של אב"ד חוסט הרב משה גרינוולד, של ראב"ד פרסבורג הרב יהודה ליב פרידמן ושל ה"שבט סופר" בפרסבורג. משנת תר"ע היה דומ"ץ בנאוועזאמקי (ארשאק-אויואר, נייהייזל).

הרב אברהם שטרן הי"ד כתב ספרים רבים ובהם: גפי אש על הש"ס (תרפ"ד-תרפ"ח), כבוד שמים על התורה (תרפ"ז), מליצי אש – תולדות רבנים (תר"צ-תרצ"ח), מסדר חילוקים ושיטות על התלמוד (תרצ"ד-תרצ"ה) לספר זה צירף את הספר רב חסד מאת בנו הרב מרדכי שנפטר בצעירותו, כתבי אש – מכתבים בפלפול וסברא (תרפ"ו-תרצ"א), הדרן עליך – דרשות לסיומי המסכתות (תרצ"ו), מנחת אברהם – על תרי"ג מצות (תש"ב), כל בו הקטן (תש"ב), שלחן א"ש – על שו"ע או"ח (תש"ג).

ע"פ האנציקלופדיה לחכמי הונגריה – הרב וחותנו נספו ביום כ"ו בסיון תש"ד (1944). במליצי אש עם קורות קהילת נייהייזל מופיע שנספה בכ"ג סיון תש"ד.

אמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ד' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה, על כי ד' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך (סוף מסכת גיטין).

המאמר הזה מתבאר על ידי הרמז שמרמזת מצות מחצית השקל שמחויב כל איש מישראל ליתן בכל שנה בין דל בין עשיר, שמקורה ממה שציווה הקב"ה למשה, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וגו', שאף על פי שמשטחיות הכתוב נראה שרק בשעה שעוברים על הפקודים מחויבים ליתן מחצית השקל, אבל אם נחדור להבין מעט הצפון בטעם המצוה הזאת הכתוב בצדה נראה, שהיא מצוה הנוהגת תמיד ובכל דור ודור.

הכתוב מבאר לנו: שאימתי יוכל עם בני ישראל להיות בטוח להיות עם חי וקיים לעד בצביונו המיוחד בכל חליפות התקופות והזמנים, ולעמוד כצור איתן נגד כל המקרים והפגעים שיעברו עליו, ולא להינגף בצורי מכשול שיפגוש על דרכו. אם כל העם כולו יהיה חדור ברעיון זה, שרק זה שמביא שכלו, כישרונותיו, ועמלו, קרבן על מזבח האומה וקדשיה, וגם נכון הוא תמיד להקריב חלבו ודמו לצורך קיומם, יכול לבא במפקד העם הזה ולהקרא בשם ישראל. ולכן אם מביאים במפקד את אישי האומה, מחויבים כל הפקודים להביא איזה קרבן לצורך האומה וקדשיה, להורות בזה שהרעיון הזה תקוע עמוק בלבם, ונכונים הם למסור גם נפשם ומאדם בעד עמם וקדשיו אם השעה תהיה צריכה לכך. ולרשם בנפשם הרעיון הזה, נותן כל אחד מחצית השקל כופר נפשו, היינו חלק קטן מזה שבא לו בעמל נפשו, לצרכי האומה, והשווה בזה הדל והעשיר – מלבד הטעמים האחרים – לרמז בזה כי המחצית השקל הנתון הוא רק כפר נפש, משמש הוא רק לאות ולסימן כי מעמיד הוא הנותן נפשו לשרות האומה, והנפשות הלא שוות הנה אצל הדל ואצל העשיר.

והדבר מובן מעצמו שטיפוח וטפול תמידי דרוש, לעשות את הרעיון הזה קנין נפשי אצל אישי האומה, ולכן על כרחך שהמצווה נוהגת היא תמיד ולא רק בשעת מפקד העם. והשפעת המצווה הזאת נכרת היא במדה מרובה מאד אצל עמנו. עדה היא ההיסטוריה הארוכה של רבי רבבות מבני עמנו שמסרו נפשם על קדושת ד'.

וזהו סוד שיח חז"ל במגילה י"ג, דאמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים, שרק השפעת המצווה הזאת הנוהגת תמיד בכל שנה, טפחה הרעיון של מסירת נפש של כל אחד מישראל בעד כלל האומה. ורק תחת השפעתה מסרה אסתר נפשה להצלת האומה ולא הועילו שקלי המן ששקל לאחשורש לאבדם.

ולכן הוקצעו השקלים שבכל שנה רק לצורך קרבנות הצבור, לפי שגם המזבח והקרבת הקרבנות אחת מהתעודות שלהם היא לעורר על הרעיון הזה כי כל איש מישראל מחויב להרים תרומה מהונו, מאונו, מבינתו ומכל מה שחננו ד', קרבן בעד אלקיו תורתו עמו וארצו, ואין שום אדם מבני ישראל פטור מלהקריב איזה קרבן לד' תמיד על ידי פעולה טובה להרבות כבוד ד' ותורתו, שהרי אף מהעני שבישראל לא מנע הקב"ה היכולת מהקריב קרבן לד', והחשיב עשירית האיפה קמח סולת מנחת העני כמו שור פר שמקריב העשיר. להורות נתן בזה, כי לא נמנע הוא אף מאיש הדיוט משולל כישרונות מיוחדים וגם עני, להביא קרבן על מזבח דתו ועמו.

ואיזה קרבן יכול איש כזה להביא? הקרבן היחידי שאיש כזה יכול להביא, הוא, לחנך בנים נאמנים לד' ולתורתו, נוחים לבריות והולכים בדרך טובה. מנחת עני זאת חשובה היא הרבה מאד. אבל התנאי הראשי לחנוך טוב, הוא שהאב והאם יחיו בשלום ואהבה ויכבדו זה את זה. ובמקום שבין האב והאם, שוררות שנאה מחלוקת וקטטות אי אפשר שיתחנכו בנים טובים. נמצא מי שבוגד באשת נעוריו, שמטבע האדם לאהוב אותה ולכבדה, שעליה אמרו חז"ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה, אם גם עם אשתו זאת אינו יכול לחיות בשלום, והמריבות והקטטות ביניהם מגיעות כל כך עד לידי גירושין בלי סבה חשובה שמרשית לגרש, מאיש כזה אין שום תקוה למזבח האומה שיהנה ממנו אף במשהו. איש שאיננו מוותר מקפריזיותיו נגד אשת נעוריו, איננו מסוגל להביא אף הקרבן היותר קטן לטובת אחרים. ואף מנחת העני שמביאים רוב בני אדם על ידי חייהם השקטים והישרים משולל הוא מזבח האומה מאיש כזה, כי גם הבנים המגודלים בבית כזה המלא מריבות וקטטות בין אביהם לאמם, משחתם בהם מום בם, ואם משפיעים על סביבתם היא רק לרעה להרעיל ולהשחית גם אחרים, וכי לא יפה אמר רבי אלעזר שהמגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות.

(כוכבי אור, סימן כ)

—

הרב מאיר אבוביץ זצ"ל נולד בשנת תרל"ה (או תרל"ו) בשניאדובה לאביו הרב ישעיה זצ"ל. מכל שמונת ילדי המשפחה, נותר רק מאיר, כבן יחיד. הוא למד בכמה ישיבות ובעיקר וולוזין וראדון, והיה מפורסם כמתמיד עצום. לאחר שידוכיו המשיך ללמוד עוד תשע שנים, כשאשתו מאפשרת לו להיות פנוי לעסוק בתורה בהיותה מנהלת חנות בעירם קינישין שליד ביליסטוק. הרב הוסמך להוראה בידי משה דנישובסקי אב"ד סלבודקה, הירש רבינוביץ אב"ד קובנה, ומלכיאל טננבוים, אב"ד לומז'ה.

הרב היה בתחילה רבה של העיירה דליטץ' שברוסיה הלבנה, ואחר כך רבה של לובטש עד לחורבנה של העיר במלחמת העולם הראשונה. עבר עם פליטי עירו לנובהרדוק ונשא על כתפיו את עומס הקהילה, בהעדר רב מקומי שם. העיר עברה מספר פעמים ידיים בין שלטון האדומים והפולנים, וכל חילוף שלטון הביא לנגישות וגזירות על התושבים. הרב היה עסוק וטרוד בהשתדלות אצל שליטי העיר והצבא לבטל גזירות ציבוריות ולהציל יחידים מעלילות ומאסרי שווא וסכנות מוות, ופעמים רבות סיכן את חייו לשם כך. הרב אף נאסר ונכלא עם אנשי בליעל שיכורים, בעקבות השתדלותו לשחרר לראש השנה וליום כיפור את היהודים שנתפסו לעבודות כפייה בידי האדומים. לאחר התייצבות השלטון מונה הרב להיות אחראי על חלוקת עזרה לכל נזקקי מחוז נובהרודוק, תוך שהוא נזהר לרשום חשבון מפורט על כל פרוטה שעברה תחת ידו וכשהוא מסרב לקבל עזרה לשיקום דירתו, כפי שהוצא לשאר התושבים, על מנת שלא יחשדו בו שנהנה מכספי ציבור.

למרות טרדותיו הרבות, המשיך לשקוד על תורתו, בעיקר בשעות הלילה המאוחרות.

בתרע"ט, 1919, השתתף באסיפת היסוד של המזרחי בליטא הפולנית, שהתקיימה בווילנה, ובוועידות שונות של התנועה שהתקיימו בפולין בין שתי מלחמות העולם. היה מן הרבנים שאחרי הוועידות הגליליות של המזרחי שהתקיימו בלובלין ובביאליסטוק בתר"פ ותרפ"א (1920, 1921) חתמו על קול קורא להצטרפות אל המזרחי. היה מקובל גם על אנשי אגודת ישראל. בנובהרדוק פעל למען החינוך הדתי הלאומי וייסד ישיבה קטנה בשביל ילדי העיר והסביבה, שבו הוא ראה משקל נגד לבתי הספר היהודיים החילוניים שנוסדו בעיר אחרי מלחמת העולם הראשונה. הרב השתתף באסיפות רבנים ואסיפות ועד הישיבות להחזקת ישיבתו.

כבר בשנים הראשונות לרבנותו עסק בהדפסת ספריו: ספר פני מאיר – ביאורים לתלמוד ירושלמי מסכתות שבת ועירובין , זכרון ישעיה – דרשות לביאור מקראות ומאמרי חז"ל (תרע"ב) וכוכבי אור – דרשות וביאורים באגדות חז"ל והדרנים על הש"ס (תרפ"ח). שאר פירושו על הירושלמי היה מוכן בכתב יד, ואבד בשואה. בסוף קובץ שיעורים חלק ב מובאים מכתביו.

ביתו היה בית ועד לחכמים, רבנים ובני תורה היו באים אליו לשוחח בדברי תורה, ובני ישיבות רבים באו לקבל ממנו הסמכה להוראה. הוא התעמק רבות בשאלות איסור והיתר או דין, וגם נכרים היו מביאים לפניו את סכסוכי המשא ומתן שלהם. הרב והרבנית הרבו בהכנסת אורחים, בגמילות חסדים ובעשיית צדקה.

הרב נפטר בז' בטבת תש"א, ונקבר בנובהרדוק.

בכ"ח בסיוון תש"א, יום לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, נסוג הצבא האדום מהעיר ביום ח' בתמוז תש"א (3.7.1941) נכנס הצבא הגרמני לעיר והחל מיד בהגבלות על היהודים וברצח הדרגתי.

בנו הרב ישעיה יעקב ורעייתו מאריאשע נרצחו יחד עם ילדיהם רבקה, בלומה, העניע ובינימין. הי"ד.

בתו, הרבנית שאשקע אשת הרב יצחק וייס זצ"ל, נספתה עם בתם היחידה יענטע, הי"ד.

בתו, הרבנית מנוחה אשת הרב אליעזר גולוביצנר נספתה עם בתם אסתר'קע ביום י"ט בכסלו תש"א בריגא. הרב אליעזר גווע ברעה במחנה ריכוז בגרמניה. הי"ד.

מכל בני משפחתו שרדה רק ביתו פיגא רחל אשת הרב אלעזר שמחה בנו של רבי אלחנן ווסרמן הי"ד.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת בת הרב לספר פני מאיר בהוצאת בעלה)

מקור לעיון נוסף:  ספר לובץ' ודלטיץ'.

יתברך המאציל ונותן התורה לעמו ישראל שנתן חלקנו בתורתו ומנעורי ועד כה עזרני בזכות אבותינו הקדושים זי"ע להגות בתורה הקדושה ולחדש חידושי תורה, אף כי נפשי יודעת מאוד כי עדיין רחוק אני אני מהשתלמות בתורה הקדושה כרחוק מזרח ממערב ובפרט לחדש חידושי תורה, אכן תמכתי יתדותי על דברי הספר הקדוש שבט מוסר בפרק כ"א, וזה לשונו, גם נראה לי לתקון כל העבירות אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו. על ידי החידושים נבנים עולמות ושמים חדשים ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו. ואם אינו בר הכי לחדש יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון, ישתדל בכחו לשמש לתלמידי חכמים המחדשים תלמוד תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה לו גם חלק בחידושי התורה שמחדשים מסיבת הכנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק  בתורה לחדש בה וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים וכו'. ונראה רמז לדבר אחרי מעשה העגל, שעבודת גילולים כולל כל העבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, לרמוז להם שיקהל קהלות ברבים לדרוש בשבתות ומועדים הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, כדי שעל ידי חידושי הדרושים יתקנו ויבנו החרבות שהחריבו בעשיית העגל. וסיום דבריו הקדושים שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כי אם החידושים שאדם מחדש בתורה הקדושה. ולמפורסמות אין צריך להרבות  בראיות וכו'. עיין שם.

הגם שבמה הכתוב מדבר בלומדים לשמה ומתחדשים חידושים לאמתה של תורה, אכן כבר אמרו רבותינו ז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה בפסחים נ' ובכמה מקומות וגם אמרו רבותינו ז"ל בצוואת רבי אליעזר הגדול ובזוהר הקדוש שלח אל תהי בז לכל אדם כי כמה מרגליות ימצא באפרקסותו של עני, ואיתא בספרים הקדשוים דדבר אחד הגון ואמתי מגין על כל הספר. העתקתי כל דבריו הקדשוים  הנ"ל למען ידעו מה נואלו הרבה מבני עמנו הדוברים עתק על כל מחברי ספרים ואומרים מה זה הביא לנו, האם חסר לנו תורת ראשונים, ועל הראשונים אנו מצטערים, ואתם באתם להוסיף עליהם. ועל פי רוב אומרים זאת אנשים עשירים שמחזיקים את עצמם לבני תורה ולומדים בכל יום, אבל מה בצע בלימודם אם אינם חובבים התורה ומחזיקים את לומדיה, ואדרבה מרפים אותם על ידי זה.

פוק חזי מה שכתב הר"ן ז"ל בנדרים פ"א על דברי הגמרא ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רבי יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, כתב הר"ן ומצאתי במגילת סתרים של הרבינו יונה ז"ל דקרא הכי דייק, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שהיו עוזבים את התורה ולא עסקו בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי דעוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה כו', ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה כו'. יין שם. אלו דברי החסיד ז"ל והם נאים ראוים למי שאומרם. עד כאן לשונו. כי העיקר היא חביבות התורה, ולא כמצות אנשים מלומדה, ובמה יוודע אפוא, בהתייגעו בדברי תורה למצוא בם דברי חפץ וחידוש להגדילה ולהאדירה, כאדם המשתעשע באבנים טובות ומרגליות, ובהחזקה בידי לומדי תורה ומחדשים בה כנ"ל. ואמרו רבותינו ז"ל בירושלמי סוטה,  למד ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה כו',  לא למד כו' ולא היה סיפק בידו והחזיק הרי הוא בכלל ברוך. וכן הוא במדרש רבה בחקותי וקהלת ז'.

והנה בדברי הגמרא הנ"ל דקאמר זאת על השאלה דמפני מה אין תלמידי חכמים מצויין לצאת תלמידי חכמים מבניהן. ועל זה תירץ רבינא מפני מאין מברכין בתורה תחלה, דצריך לבאר דוכי מגרע גרע מה שאביו תלמיד חכם שלא יצא תלמיד חכם מבניו, ויש לומר בדרך צחות דעל התלמידי חכמים העשירים האמורים למעלה בדברינו מדבר כאן, שאינם מחבבים הלומדי תורה ואינם נותנים משפט הבכורה להבן תורה וחכם באחור ישיבנה, וזהו הפירוש שאין מברכין בתורה תחלה, ורצונו לומר, דמאן דרחים רבנן ומוקיר רבנן הווי ליה בני וחתני רבנן, מה שאין כן מי שאינו כן. ועל פי פשוט, הוא הגורם דמחמת זה שהבנים רואים שאצל אביהם אף שהוא לומד וטעם טעם התורה אין התורה חביבה, הם אין חפצים ללמוד כלל, ונעשים עמי הארץ ושונאי תורה, בר מינן, ועל ידי זה גם אבותיהם, אף שהם לומדי תורה, יחשבו לעמי הארץ , כמו שכתוב בש'"ס ברכות מ"ז, איזהו עם הארץ כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה.

ועל דרך זה אמרתי במה שאמרו בנוסח יהי רצון שאומרים כשמברכים החודש, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא כו' חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים. ומקשין העולם, הרי כבר אמרו חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא (בש"ס ברכות ט"ז, בתפלת רב, איתא כאן רק יראת חטא, וכן בסידור יעב"ץ מוקף יראת שמים, והוא על פי הש"ס). ויש לומר, בדרך צחות, אבל קרוב לאמת, בהעיר עוד ששינה כאן מכל הסדר שלמעלה שאמרו חיים של שלום, חיים של ברכה וכו', או חיים שיש בהם כו', אבל עתה אומרים, שתהא בנו אהבת תורה כו'.

אך יש לומר דהנה עינינו רואות בעוונותינו הרבים באנשים ששמש הצלחה זרחה להם, לפעמים, אף אם מתחלה היו אוהבי תורה ויראי שמים, אחר כך כשנעשו עשירים הפך לבם לשנוא לומדי תורה וגם יראת שמים יעזבו. כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. ישורון, היינו אף האנשים הישרים, כמו שכתוב ומאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון וכו'. וזהו שאמרו במדרש רבה, יברכך ה' בממון, וישמרך שתעשה מהן מצוות. היינו, אף כשיברכך בממון, תהיה אוהב תורה ומצוות. וסתם מצוה במדרש רבה היינו צדקת החזקת לומדי תורה, כידוע. ולכן אתי שפיר כשמתפללים על עושר וכבוד, אומרים תיכף עוד הפעם שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היינו שתשאר אצלנו האהבת תורה ויראת שמים גם שיהא בנו, היינו על כל בני ביתנו, עושר וכבוד, לא חס וחלילה כנ"ל. ואומרים אהבת תורה, ולא תלמוד תורה על פי דברינו הנ"ל, דהעשירים על פי רוב אין להם פנאי ללמוד בעצמם, אך אמרו רבותינו ז"ל כתובות קי"א מצינו להם תקנה מן התורה על ידי החזקת תלמיד חכם ולהנאותו מנכסיו. וזה שמתפללים חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים.

ואגב אמינא מה דראוי עוד להעיר בהאי ענינא על השינוי שבתחלה אומרים ביהי רצון, שיש בהם יראת חטא, כמו מה שכתבנו מש"ס ברכות, ואחר כך אומרים אהבת תורה ויראה שמים.

ויש לומר גם כן על דרך הנ"ל דיראת חטא, היינו לירא מעצם החטא (לא יראת עונש ומניעת שכר טוב), וכמו שכתוב (בפרשת יתרו) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חז'"ל בנדרים, זו היא הבושה. וזאת היא יראה מעצם החטא. ועל זה אומרים אחר כך, שאין בהם בושה וכלימה, שאם נהיה יראי חטא לא נבוש ולא נכלם, וכמו שאמרו בברכות שם בתפלת רבי זירא שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם. ואחר כך שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים יחד, היינו כנ"ל, שנעשה בהעושר מצוות, כמובא במדרש הנ"ל, ולירא מהשמים שלא יעזבנו בחצי ימיו, כמו שפירשו על הכתוב עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, היינו אם אינו מתנהג בהעושר כמשפט הכתוב בתורה, וכמו שכתוב באיוב החנם ירא איוב אלקים כו' מעשה ידיו ברכת, היינו, שלכן הוא ירא שלא יקחו ממנו העושר בחזרה. וגם נאמר, יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ופירשנו כי העושר השמור לבעליו לבד, שאינו עושה ממנו צדקה להחזיק תלמידי חכמים, הוא לרעתו, חס וחלילה. ולכן אנו מסיימים שימלא משאלות לבנו לטובה, שלא יהיה העושר והכבוד שהתפללנו עליו שמור לרעתנו חס וחלילה, רק לטובה.

או יש לומר, לאידך גיסא דיראת חטא, היינו כפשוטו, ויראת שמים הוא מדרגה למעלה. והפירוש על דרך דאיתא בילקוט האזינו השמים, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן כו' ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני כו'. והרי הדברים קל וחומר מה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם כו' לא כל שכן. ומובא בזוהר הקדוש ובתיקונים כמה פעמים אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין עותריה דלא ינשיל מיניה כו', לאו איהו יראה כדבעי, אלא בעי למידחל למאריה בין בטובו בין בעקא. ויש לומר שזה הפירוש באבות פ"א, הוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם, היינו שיהיה לכם המורא של שמים, שהוא שלא על מנת לקבל פרס, שלא נעשו לשכר ולא להפסד אף על פי כן יראין את ה' ואינם משנים מדתן. ועל דרך זה גם כן הכוונה כאן, אחרי שאומרים חיים של עושר וכבוד, מתפללים שאף על פי כן לא יהיה בנו היראה הגרועה בגין עותריה, כמו שכתוב החנם ירא איוב אלקים כו' מעשה ידיו ברכת, רק יהיה בנו יראת השמים שהוא בלי שום קיווי שכר ויראת הפסד, רק ששמחים לעשות רצונו, כמו שכתוב והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש, וכמו שמה שאמרו בילקוט הנ"ל.

(מתוך הקדמת הרב שלום שפירא הי"ד לספרו אהב שלום)

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך" וכו' (כי תצא). "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (בשלח). רבי אלעזר פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא "בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י), בשביל עצלות שהיתה להם לישראל שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הקב"ה מך, ואין מך אלא עני, שנאמר "ואם מך הוא מערכך", ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר "המקרה במים" וכו' (מגלה י"א, ע"א).

הנה אדם הנוסע למדינת הים ועושה צעדי הליכות הנחוצות להנסיעה, אם יעמוד לו לשטן בהיותו עוד בביתו, כי לא עשה הוצאות עוד אם כי לא יערב לו, אבל לא תהיה עוגמת נפשו גדולה כל כך. וכן אם כבר בא והגיע למדינת הים מחוז חפשו ויעמדו לו לשטן, גם כן לא תהיה עוגמת נפשו גדולה כי באשר הוא כבר שם יכול הוא להשתדל. ולא כן אם הוא כבר על אם הדרך, על הספינה בלב ים, את ביתו עזב ולמחוז חפצו עוד לא הגיע, אז יעמדו לשטן לו ויקחהו מספינה הנוסעת ויחנהו בספינה החוזרת, אז גדול כים שברו וצערו ועגמת נפשו גדולה ואיומה עד מאוד. וזה ההבדל בין פרעה לעמלק, כי פרעה עמד נגד יציאת וחרות ישראל בעודם עוד במצרים, אבל עמלק כיוון עצמו לעמוד לשטן להם בהיותם על אם הדרך. וזהו שכתוב "את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך". והבן.

צא וראה במרחבי תבל אומות ודתות שונות משונות גדולות וקטנות ואין אחד מהם בושה בדת אמונתו כאומה הישראלית. וזה חולשה ואשמה היותר גדולה בעם ישראל. וראיתי בספר לפרש בזה נוסח התחינה "אשמנו בכל עם, בושנו מכל דור", היינו שאמתינו גדולה מאשמת כל עם, במה שאנו בושים בכל דור ודור מכל בעל אמונה ודת אחרת. וכבר ראינו חולשה זו במצרים כאשר אמר ה' למשה שילך אל פרעה ואל ישראל להוציאם ממצרים. "ויאמר משה לא איש דברים אנכי וכו', ויאמר ה' הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וכו', לך ואספתה את זקני ישראל ואמרתה אליהם פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, ובאת אתה וכו', אל מלך מצרים וכו', נלכה נא דרך שלשת ימים ונזבחה לה' אלקינו וכו', וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני ישראל וידבר אהרן את כל הדברים ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' שלח עמי ויחוגי לי במדבר וכו', ויראו שוטרי ישראל וכו', ויפגעו את משה ואת אהרן בצאתם מאת פרעה ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה" וכו'. והנה תרי תמיהי קחזינא הכא. א – אשר לעם ישראל דבר אהרן לבדו ואל פרעה דבר גם משה. ב – אשר לזקני ישראל לא הזכירו משה ואהרן מאומה מעבודת ה' רק לפרעה. ויובן כי ידע הקב"ה אשר בבא משה ואהרן אל ישראל לדבר מחג ועבודת ה', בושה ומורא יאחזם ויאמרו להם להרוף שלא להבאיש ריחק בעיני מצרים. וגם לזאת דביר אהרן לבדו אליהם ולא משה שהיה כבד, שלא יאמרו בושים אנחנו במנהיג כזה אשר לא איש דברים הוא, כנהוג גם היום לבקש רב ומנהיג רק איש דברים גם אם אינו בעל מעשים. ודי לחכימא. אבל לפני פרעה גם משה יכול לדבר כי הוא לא שקל ערך הדיבור במשקל היהודים. והיה כי נודע לבני ישראל אשר גם משה דיבר לפני פרעה וכי הוא דיבר בענייני הדת, אמרו להם "ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה" בענייני דת ישראל. אדונינו המלך דוד אומר "מאויבי תחכמני", היינו יש להאדם ללמוד מוסר מרשעים באיזה כוח ועוז בלא בושה ורפיון הם עושים מעשיהם הרעים, ממש במסירת הנפש, וזהו שכתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" אחר כל הנסים והנפלאות לבש עוז לעמוד כנגדך והשליך נפשו מנגד, אם כי היה יכול לידע אשר מרה תהיה אחריתו. וזאת תמיד זכור ותלמוד איך תתנהג אתה בעבדות ה'. והנה כוחו של עמלק היה באמצעות רפיון ידי ישראל מדברי תורה, כדרשם ז"ל "ברפידים" שרפו ידיהם מן התורה. ויש לבאר לפי זה "וילחם עם ישראל" היינו בסיועת ישראל שרפו ידיהם מן התורה, הם המה היו בעלי מלחמה שלו ושעמו, והבן.

בעל בירה גדולה מסר הבירה לסוכן "פערוואלטער" לעבדו ולשמרו כנהוג, וברוב הימים כי עלתה סדקים ובדקים בהבירה. והסוכן ישב בידיים אסורות ולא תקנם, פור התפוררה ומוט התמוטטו כותלי ועמודי הבירה עד כי נפלו אשיותיו. ומסר בעל הבירה את הסוכן לבית המשפט, והסוכן מצטדק עצמו לאמור כי הוא לא הפיל אשיות הבירה ואל הזיק את הבירה ואין בו אשמה. וכמובן אשר יצא חייב מבית המפשט, כי בתור סוכן פערוואלטער אין די במה שלא הפיל אשיות הבירה ולא הזיקו אלא היה לו לתקן הבדקים וסדקים ושלא להניחם להתפשט הלאה והלאה עד מפולת. וכן הדבר ברב או מנהיג, אין לו להצטדק ולומר שאינו באשם נפילת אשיות הקהלה כי הוא לא הרע להם ולא השחית, כי בתור סוכן היה לו לתקן בדקי וסדקי הקהלה ושלא להניחם להתפשט עד מפולת, והבן. וזהו שכתוב "בעצלתים ימך המקרה", היינו על ידי עצלות לבד גם כן ימך ויפול המקרה. "ןבשפלות ידים" לבד גם כן "ידלוף הבית", ואין לרב או מנהיג ישראל להיות עצל ושפלות ידים. וזה היה בימי אחשורוש על ידי עצלות ופלות בני ישראל נעשה שונאו של הקב"ה מך ורש, עד שבאו מרדכי ואסתר בזריזות מעשיהם.

הנה שתי מדינות סמוכות השונאות זה לזה ועומדות על רגל המלחמה, כי תסיח אחת המדינות דעת מרצינות השעה, מיד יעמוד השונא וישפוך סוללה. וכן הדבר הזה במלחמת היצר הרע, שהוא יושב ומצפה על רגע הסחת דעת האדם מתורה ויראה לעמוד ולשפוך עליו סוללה. ובכן נחוץ שיהיה האדם תמיד עומד על המשמר, קרב למלחמה עם היצר הרע ולא ימתין עד בא היצר הרע, אלא יצא הוא תחילה נגדו, כמאמר הכתוב "כי תצא למלחמה על אויבך" הוא היצר הרע, היינו שתצא אתה נגדו, אז בטח "ונתנו ה' אלקיך בידך". וכן היה בעמלק שכיוון השעה שרפו ידי ישראל מדברי תורה ויראה, ועמד עליהם. וזהו שאמר הכתוב "זכור אשר עשה לך עמלק" הוא היצר הרע וכו', "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים", היינו ברפיון ידים מתורה ויראה. ובכן נחוץ שתדע אשר גם "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך", הוא היצר הרע, "מסביב" ותדמה אשר כבר נצוח הוא ממך, על כל זה "תמחה את זכר עמלק" היינו תעשה עמו מלחמה בתחבולות. "לא תשכח" ולא תסוח דעת מללחום עמו, ואז "ונתנו ה' אלקיך בידך" נצח.

(בסימא דפוריא, פתיחה למגלת אסתר ודרוש לפרשת זכור ולקריאה של פורים, תרצ"ח, הרב אהרן סג"ל אפשטיין הי"ד)

ובספר קול יעקב מהרב המ"מ מדובנא זצ"ל פירש הכתוב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, על פי משל לאחד שבא לעיר אחת לדור שם ולא לקח הרשות מאנשי העיר אם יש את נפשם לתתו לשבת שם כי אם בכח וזרוע שר העיר בטח שאמר לו בטוב בעיניך שב. לימים רצה לבנות לו בית לשבתו והכריזו אנשי העיר באלה ובחרם לבל ימכור לו שום אחד מהם אחוזת קרקע לבנות עליה. וכאשר סיפר זאת אל השר נתן לו רשות לבנות בכל אשר ימצא מקום פנוי. ויחפש ולא מצא כי אם במקום נהר גדול שהיה מכוסה בקרח הנורא בעת החורף, והיה סבור שזהו קרקע עולם, ובנה על המקום ההוא בתים ועליות מרווחים, והיה לשחוק לכל עובר עליו ודימוהו למשתגע. וכל אשר שאל לכל שוחק למה עלי תשחק לא היה משיבו כלום. פעם אחת שאל לאיש אחד לאמר, אמור נא לי מה חסרון יש בבנין זה אשר כל עובר עליו ישום וישחק לי, הלא לדעתי בנין מפואר הוא ובלתי חסרון כלל. השיב לו, דע לך כי הבנין הוא באמת מעולה אלו היה נבנה על קרקע עולם, אבל המקום הזה הוא מקום נהרים ויאורים וחם השמש ונמס הכפור והגליד וישקע כל הבנין וכל אשר לך.

הנמשל הוא כי בהיותנו על אדמתנו, אם חנן ה' לאדם עושר ונכסים היה בידו שיהיה לו ולזרעו אחריו עד ירצה ה'. לא כן עתה שגם חיינו תלויים מנגד ואין אנו בטוחים עליה אף שעה אחת, ומכל שכן ממוננו ורכושנו. ואף אם יזכה ה' לאחד עושר ונכסים וכל טוב, במה נחשב אצלו ביודעו כי לא ילין בוקר הזה ובטרם בוקר איננו כי יבוזו זרים יגיעו. אמנם העושר ההוא מזכיר לו את ישיבת ירושלים, לאמר, אילו היית נותן לי הקב"ה עושר הזה בהיותנו על אדמתנו שלווים ושקטים אין שטן ואין פגע רע, אז היתה טובתו שלמה. אבל עתה מה היא אחרי שהוא למצער. וזהו על ראש שמחתי, כלומר שבעת השמחה אנו מרגישים צער הגלות יותר, שגם השמחה איננה שלמה, וכמאמר המשורר איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר.

אולם להבין דברי רבן יוחנן בן זכאי הלאה בגמרא הנ"ל "אשריכם ישראל", זאת הבין לא נבין, במה אנחנו מאושרים בתבל, אשר תמיד אנחנו למרות שעזור נעזור במיטב כחותינו להפרחת המדינה שהננו גרים בה ואזרחים נאמנים תמיד אנחנו לדרוש טובת המדינה שאנחנו יושבים בה ועלינו בכל זאת לסבול גלות המר בכמה אופנים (כמו במדינת רומעניע ומאראקא), איך יכול לומר "אשריכם" בעת שבת נקדימון, וכמוה נוכל למצוא גם בכל כנסיתנו האומללה הרבה הרבה מאד, בת אצילים אשר כתובתה היתה אלף אלפים וכנ"ל, מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, והערביים ידרסו עליה ברגל גאווה ובוז, רחמנא ליצלן. ובטח צדק הוא בדבריו הקדושים.

להבין זאת עלינו להקדים דברים אחדים מקודם עד שנבוא להבנת הרעיון שלנו פה.

איש אחד עשיר זקן חלה מחלתו אשר ימות בה, ויקרא לבנו יחידו, אישון עינו, ויאמר לו אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. שמע בני לדברי אביך אשר עוד מעט ועיניו תסוגרנה בשינת המוות. אנכי הנני מניח לך ירושה חשובה, בתים, נחלאות וכסף. והכל הנני מרשה לך למוכרם ולהוציאם אם חס וחלילה המחסור יביאך לזה. אבל את מקומי בכותל המזרחי, לא רחוק מארון הקודש ומהרב דמתא, אל תמכור אם אפילו תסבול כל כך עד שמצב חייך יביאך חס וחלילה ללכת להחזיר על הפתחים, כי היהודי במצבו  לא הנורמלי, בחייו הגלותיים, יוכל גם העשיר להגיע לזאת, גם אז לא תמכור את המקום הזה. ולהבין זאת לא אוכל להבינך ברגעים אשר חוצצו לחיי, אבל כאשר תביא בשנים, אז אפשר תבין היטב, אם חס וחלילה המחסוך יביאך לזאת. וימת האב, והבן אם היה בן עשיר מפונק ולא ידע לחץ ומחסור ואם לא הבין דברי אביו אבל הקדיש דברי אביו ויחשוב לקיימם, כי מונח זאת בטבע שדברי האנשים שהמה מצווים סמוך למיתתם יקר וקדוש מאד להאנשים שנשארו בחיים, אם בסבה כי החיים יודעים שימותו ויפחדו מהמוות ולכן מוקירים הם דבריהם אשר ציוו אותם לפני מותם, או מסבת התעוררות התשובה אשר תתעורר אצלם ברגעים האלה, או משתי הסבות יחדיו, אבל הדבר אמת ונכון. כן גם פה לקח הבן אל לבו לקיים צוואת אביו. ויהי אחרי מות אביו וכאשר עושר היהודים בכלל אינו בטוח וחיי היהודי בכלל ובפרט לא נורמליים וכקורי עכביש חייו ועשרו ויוכל לרדת חס וחלילה מטה עד הדיוטא התחתונה אם רוח חזק יפוח בו, וכן גם האיש הזה בן הגביר הנ"ל ירד מטה מטה עד שהמצב שלו הביאו לחזור על הפתחים בין עוד עניים, וכאשר שב על עקבותיו לעיר מגורי אביו וחשך משחור תארו וכמעט לא הכירוהו, אבל הוא כאשר הביט על מקום המזרח שלו, אשר לא מכר אותו, אם גם כי מכר בדחקו כל ירושת אביו, אבל מקומו המזרחי אשר ירש מאביו לא מכר כמצוות אביו עליו, זכור יזכור העבר שלו  ותשוח עליו נפשו. והוא חושב אם הרבה עניים מחזרים על הפתחים, אבל הלא המה נולדו אצל הורים עניים אשר נקל להם לסבול עוני יותר נקל ממנו אשר לא כבר היה בן עשירים ואביו היה גם כן עשיר עד שהיה נמנה בין בעלי בתים חשובים בכותל מזרח. לא ולא, יחשוב בלבו, אשתדל לצאת ממצב שפל כזה יעבור עלי מה ואשתדל בכל כחי להשיג איזה מעמד מכובד בחיים, אראה לעמול בכל מה דאפשר וכמה שאשיג רק שלא אצטרך לבריות באופן החזרה על הפתחים, כן גמר בלבו. ובדרך שאדם רוצה לילך שם מוליכין אותו, והתחיל לעמול ולבקש עצות  עד שעזרהו ה' שיצא ממצב הנ"ל לחזור על הפתחים לבקש נדבות. הגם שיוכל היות שמצבו היה יותר טוב בעת שהיה מחזר על הפתחים, אבל הוא בחר לחיות חיי צער ולחץ ולהיות אדון לעצמו,מלחיות ברווחה יותר ולחזור על הפתחים. ומי הביאו לזאת, אם לא הזכרון שזוכר את אביו אשר היה בעל בית נכבד הגון וחשוב. ומי לא הניחו לשכוח זאת, אם לא מקום אביו בבית המדרש בכותל מזרח.

פתגם המוני יש "יחוס הוא בבית הקברות". יוכל להיות כי אי היחסנים חדשו הפתגם הזה לטובתם ולנחומם. אבל באמת הוא יחוס הוא דבר הגון, מאנשים ישרים יולדו בנים ישרים, ולהיפך נהפוך הדבר. ואם יקרה מקרה לא בדרך זה, לא נוכל להביא ראיה ממקרה, וסנונית אחת לא תביא את הקיץ, יאמר הפתגם. ולכן בכל הדברים האלה הננו פונים להאנשים האוהבים את ההתבוללות, ואם גם לא בכלו, וגם לאלה אשר עוד עמנו הם אבל המה מביטים עלינו ועל ההיסטוריא שלנו כעל ישן נושן, וחושבים מנהגי אי יהודים ליותר קולטוריים וליותר אירופאיים משלנו, אליהם הנני משים פה הדברים בהבנת מאמר דברי רבן יוחנן בן זכאי המכוונים גם אליהם, ובדברי זה בפרק הזה תהיה מחאה עזה ונמרצה להם ולדעותיהם. עלינו לדעת כי אבותינו הקדושים כל מה שהיה יותר קרוב להתחלת הגלות היו במדה יתרה נורמליים עם דעות ישרות יותר מאשר מאתנו.

אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור, יאמר הפייטן הקדוש בסליחות, ואמר על זה הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי יצחק בלאזער זצ"ל  אשמנו מכל עם בזאת שבושנו מכל דור.  אצל כל עם ועם, דור ודור האחרון ילך בדעותיו קדימה יותר מהדורות הראשונים. הדורות הראשונים אצל העמים היו רחוקים מהשכלה, והם מאחרונים יתקלטרו ויוטיבו בדעותיהם בצאתם מההווה להעתיד שלהם. אבל אנחנו בני ישראל הננו בושים מכל דור ודור. אצלנו כל דור ודור האחרון עליו לבוש מהדור הקודם, ומה גם מהדורות הראשונים מלפנים בעבר הרחוק. אצלנו היחוס כי אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, אשר ממנו יצאו נביאנו, חכמינו ז"ל, הגאונים, המשוררים והפייטנים הקדושים ועוד. היחוס הזה יקר הוא מאד, אבל אנחנו חטאנו, ואפשר עוד יותר מסבות הגלותיות המרות וכנ"ל, התרחקנו מאבותינו ומדעותיהם וממנהגיהם הישרים. ועלינו להבין ולהשתדל בכל כחתינו לשוב לאבותינו הקדמונים ולמאור תורתנו הקדושה. ואל לנו לחשוב שלאומיות תלויה אך ורק בגזע ולא בדת, חס וחלילה. לא ולא, שאם אך הגזע הוא לאומיותנו, אז הלא היינו צריכים להתייחס לתרח, ובעת שהננו מתיחסים לאברהם אבינו בטח אך הדת תורתנו הקדושה והטהורה מביאה לנו גזענו ולאומיותנו הטהורה ובלתה אין אנו בני ישראל.

עוד איזה נצרף לרעיון הנ"ל, שוו נא בנפשכם, ישעיה הנביא אמר ברוח קדשו וכתתו חרבותם לאתים וחניתיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. רוח ה' דבר בו כי שלום הכללי יהיה, ואם אנו רואים שעוד לא נתקיימה נבואתו, אבל אנו מחכים ומצפים שתתקיים בעתיד. אבל מה אנו רואים בדורות האחרונים מעמים בלתי עמנו, כעבור יותר משני אלפים שנה אחרי מות הנביא שלנו הקדוש הזה, קמו מלכים ועשו אסיפה בהאאג בירת האלאנד, וכתבו וחתמו גם הם על הגליון "שלום הכללי". ואחרי כל זה היו מלחמות גדולות ונוראות. ומה רואים ומבינים אנחנו כי בזאת שהנביא ברוח ה' המדברת מתוך גרונו הטיף לפני שנות אלפים וכתב אז על הספר, עשו זאת עמים אחרים אך עתה מעט מן המעט, אפשר יבינו ויכתבו זאת על הספר ולא ישתדלו לעשות זאת ולמלא מחשבתם לפועל. הננו רואים מהדבר הזה שכל מה שגילה ה' לנו על ידי נביאנו הקדושים לפני שנות אלפים אך עתה יחלו זאת להבין עמים אחרים,. ובכן הננו רואים כי עלינו לא להתדמות לעמים אחרים. עלינו לשוב על עקבות הדורות הקדמונים וללכת בעקבותיהם. וכל כמה שהננו מרוחקים מהדורות הקדמונים שלנו, אז אוי ואבוי לנו. אל לנו להתערב עם שונים. עלינו אך להתחזק בתורתנו הקדושה ובמנהגינו הישנים. עלינו אך להיות אזרחים נאמנים בכל ארץ שהננו נמצאים ויושבים בה ולקיים כל מה שכתוב בתורתנו הקדושה. ואל לנו להתחקות אחרי המנהגים שלהם. התורה תצווה לנו להיות אזרחים נאמנים לטובת המדינה, אבל לא להתבולל עמהם. ואינני בני חורין לפרוק מעלינו עול תורתנו הקדושה. ובעת שהננו רואים אחינו, ומה גם צעירנו, כי הם הצעירים אך הם ערבים בעד דור העתיד, המה ובניהם אחריהם והמה לבניהם עד דור אחרון יִוָלֵדו, למרות הצרות הגדולות אשר סובלים ובכל זאת עודם המה חזקים בדעותיהם הטהורות לה' ולתורתו. ובעת שהננו רואים עוד אשר למרות המחסור והכפן, בוז הגאיונים, וגם בוז מאחינו מנדינו, ובכל זאת נמצא אצלני בחורים צעירים אשר ישובו אלינו בלב שלם והמה עוסקים בהוויות דאביי ורבא ולומדים ספרי מוסר שלנו ומתגאים ביחוסנו ומתיחסים לאבותינו, אז, אך אז נבין דברי רבן יוחנן בן זכאי הנ"ל.

וגם אנחנו אם מצד אחד כאשר אנו רואים הצרות התכופות עלינו תמיד והננו בוכים על מצבנו הדל ואי הנורמלי עם רבינו הקדוש, אבל מצד השני כאשר מביטים אנחנו על הצרות האיומות ובכל זאת ינהרו פני בנינו מטוב דעות לב הישראלי ואינם בושים בתורה הקדושה, ואדרבא התורה היא להם לכבוד ולתפארת וצועקים בקול רם יהודים אנחנו, זרע יחסנים, בני אברהם יצחק ויעקב, ואל לנו להתערב עם העמים ואף לא להתחקות כקופים לעשות מעשי עמים אחרים וכנ״"ל, וברוך ה' יש לנו הרבה הרבה אנשים, גם מצעירים, אשר אומרים זאת ומתגאים ביחוסם, ואז כשהננו רואים כמו רבן יוחנן בן זכאי ריבה אחת, ולא אך ריבה אחת היתה נראית לרבנו זה הקדוש ולנו כי אם כל כנסת ישראל היתה מוצגה לנגד עיניו ואתנו יחד גם עתה, ובו בעת כשהננו באים ללקט פרורים מבין גללי בהמתן של ערביים, והם צעירנו וכל כנסת ישראל כששואלים אנחנו, מי הם? והמה לא די שלא יבושו ביחוסם, אלא הם משיבים בגאון לב בני ובנות נקדימון בן גוריון אנו ועלינו לשוב על עקבות אבותינו להתנהג כמו שהמה התנהגו, אז נאמר והננו מבינים, והמיה של שמחה תשמע בתוך המית הצער מצרותינו, ונשמעת ותשמע ואמר נאמר אם ירצה ה' תמיד "אשריכם ישראל" כשיש לכם כחות כאלה אשר אחרי דלותנו עוד חיה נחיה ויצא נצא מנוצחים לחיזוק תורתנו הקדושה ולעמנו. וכל זאת ערבים לנו לנצחיות עמנו הדברים והנאומים בסגנון "אשריכם ישראל" והננו מבינים ומשתתפים בסגנון רבן יוחנן בן זכאי הנ"ל אשריכם ישראל אשר יש בכם כחות כאלה, והלוואי יגאלנו ה' בקרוב ויקל לנו עול הצרות והרדיפות ונבוא לציון עם הגואל במהרה בימינו אמן.

(דברי שמואל, מאמר א, מאת הרב שמואל רובין הי"ד)

הערה: מאמר א הובא כאן בשלמותו, אך ללא הערות השוליים שהרחיבו את הדברים תוך הפניה למקורות נוספים. הרוצה לראות את הדברים במלואם, מוזמן לעיין בדברים במקורם.

ת"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה וכו' (כתובות ס"ו:)

להבין ולחוש מה שרבן יוחנן בן זכאי הבין וחש נוכל גם אנחנו בעת שנחדור מעט אל תוך המאמר ולהבינו מה שרבן יוחנן בן זכאי בכה זאת נבין, וגם אנחנו בכה נבכה עמו. ולא דמעות פשוטות נוזלות מעינינו כי אם דם תמצית לבנו מהול בדמעותינו, בעת שנראה בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר והננו ללעג ולקלס בגוים, והננו נעים ונדים לגולים מארץ לארץ וממדינה למדינה. ואם אמנם זאת עוד אפשר לטובת קיומנו בזמן הגלות כי בעת שהננו משנים את המקום שלנו לארץ אחרת למקום אשר לא יכירונו במצבנו שהיינו בהמקום שיצאנו משם, אז לא יבושו בני עמנו לעשות מסחרים גם לילך בחצרות לקנות אפילו סמרטוטים. בביתם היו אפילו אדונים גבירים וכאשר מוכרחים לילך במדינה אחרת אז לא יבושו לעבוד אפילו מלאכה בזויה, וזאת היא אפשר לאשרנו להושע מדלותנו ומלחצנו. וכאשר נחדור בעמקי נפשותינו איך שתפולנה בערך חיינו, ואז הננו רואים איך על פת לחם יפשע גבר ויסיר ממנו רגש האנושי וכבודו יחולל. שוה נא בנפשך, איש בעל מוח חושב מחשבות ולב הוגה דעות ייפרד מארץ מגורו אשר שם היה בעל דעה איש הרוח, ויגורש לארץ אחרת אשר שם מוזרים לו חיי הארץ ושפתם וכתינוק שנולד יחל להתלמד שפת הארץ ונימוסיה ומשליך אחרי גוו כל כבודו ואישיותו, עושה מעשה מסחר כאלה שאינה לפי רוחו ונפשו להשיג לחם עבורו ולשלוח הביתה כסף בעד אשתו וילדיה. ובעת שנראה זאת בעינינו, עיני אחים, צרות ותלאות עמנו יעקב סבא אשר יסבול בארצות גלותו ותמיד ילך מדחי אל דחי. ולמרות שיבוא איש הישראלי לאמעריקא וילקט פרורים ועוד יתן כסף די מחיר הפרורים, ולא די שלא ייכבדוהו עבור זאת שהוא ישתדל שלא יאבד כל דבר ויוקיר המחיר מכל סחורה תהיה אפילו בזויה, וגרי הארץ ישיגו כסף הרבה וחשוב במחיר הפרורים, אלא עוד יקראו אחריו מלא ויתרחקו ממנו. והלא אז בעל כרחנו אם גם נהיה קרי רוח מאד, גם אז כאשר מעט במתינות נחדור על זאת, בכה נבכה בדמעות שליש ודם נוזל בדמעותינו על עמינו האומלל אשר במחיר כחותיו הרעננים וכישרונותיו הנעלים ישלם בעד הפרורים שילקט מבין גללי בהמתן של ערביים, והם הערביים עוד יביטו עלינו בשאט נפש. ולכן בכה נבכה גם אנחנו עם רבנו רבן יוחנן בן זכאי על בני ובנות נקדימון, אצילי בני ישראל, אשר הזמן בוגד בהם ויעמידו אותנו למטרה לחצי לעג השאננים ובוז לגאיונים. ולהבין בטח אנו מבנים מדוע בכה רבן יוחנן בן זכאי, הוי ואבוי גם אנחנו נזעוק מרה עם רבנו על רע גורלנו בתבל, רחמנא ליצלן.

(דברי שמואל, מאמר א)

—

בשנת תרפ"ח יצא לאור בווילנה הספר "דברי שמואל" מאת הרב שמואל רובין הי"ד מהעיירה רודושקוביץ שליד ווילנה. הספר מכיל ארבעה עשר עמודים וכולל שני מאמרים (מאמר א: מעשה ברבי יוחנן בן זכאי. מאמר ב: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד).

בפתיחת הספר פונה הרב המחבר אל הקוראים:

קוראים נכבדים! הנני נותן לפניכם היום חבורי זה "דברי שמואל" בו תמצאו רעיונות קדושות לנצחיות תורתנו הקדושה ועמנו מה שחדשתי בעזרת ה' יתברך החונן לאדם דעת, בצירוף דברים יקרים מה שראיתי בספרי דרוש השייכים להענינים המובאים מספרי. והנני מקוה לה' כי מספרי זה מעט מעט הכמות ורב האיכות תתענגו ממנו ותזכרו את שמי לטובה.

המחבר שמואל רובין.

מתאריכי ההסכמות שנתנו לספר ניתן לראות שהספר חובר שנים רבות לפני שיצא לאור, וייתכן שפרסומו נדחה מפני צוק העתים ומצב כלכלי קשה.

רבה של רודושקוביץ, הרב מאיר רובינזון זצ"ל, כותב בהסכמתו, בט"ו באדר תרע"ב: אנכי אקבל בלי נדר הספר "דברי שמואל" מהרב המופלג ושלם ר' שמואל בהרר"י ז"ל רובין שליט"א, באשר מכיר אנכי אותו לאיש המעלה ויקר ערך ובעל כשרון להטפה.

הרב זעליג ציוני, רבה של הורודוק כותב בשנת תרע"ד בהסמתו: עבר דרך פה הרב המופלג ויקר דרשן מצויין מו"ה שמואל בהרר"י ז"ל רובין יחיה והראה לפני את חבורו "דברי שמואל" על אגדות ומאמרי חז"ל אשר מבאר אותם על פי דרך תורתנו ואת כל קודשינו, לכן גם ידי תיכון עמו ומצוה לקרב את הרב המחבר הנ"ל בכל מאי דאפשר, וגם אנכי אקח ספר אחד בלי נדר.

פרטים על תולדותיו של הרב שמואל רובין הי"ד ניתן למצוא בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 199):

כיובל שנים עבדו באמונה על טהרת הקודש, שני השמשים הראשיים בעיירה: ר' ירחמיאל בן הנדל, איש פקח ורצוי למתפללים, שעמד על משמרתו בתום לב בבית הכנסת הגדול והשלים את התהלים בכל יום. בנו ר' יחזקאל רובין היה איש עליז וחביב ועסק בתורה כל ימיו. אף זכה לגדל בנים מופלגים בתורה ומדע כר' שמואל רובין והד"ר ישראל רבקאי (רובין).

הד"ר ישראל רבקאי כותב על אחיו בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 186): אחי שמואל (רובין) – בעל תוכן נפשי מורכב היה… ברצותו כמשכיל נאמן לחיות מעמל כפיים ובמאסו בעסקי תיווך מסחרי, קפץ לא פעם ועבר ממקצוע פרודקטיבי אחד למשנהו; בהיותו כבר אב למשפחה למד את מקצוע השענות, אחר כך מלאכת הבורסקאות. בעודנו צעיר הכשיר את עצמו למלאכת שוחט ובודק, נסע לאמריקה ועבד ב"שאפ"… ואך כלפי דבר אחד היתה לו יציבות נפשית – כלפי זיקתו להשכלה וציונות. תמיד עיין בספרים, תמיד למד דף יומי – ב"דברי ימי ישראל" לצבי גרץ. כשמוכרח היה למצוא את פרנסתו ב"מלמדות" היה מלהיב את תלמידיו בפרקי תנ"ך שהיה מוסרם ומסבירם ברוח השכלה ובאש קודש כאחת. היה גם נואם מחונן, הוגה דעות מקורי. כתב כמה מחקרי דרוש ואף פרסם ספר קטן בשטח זה.

(וראה את דברי ד"ר ישראל ברקאי עם אביו הרב יחזקאל, שם בתמונה 183).

בסוף ספר הזכרון (תמונה 225), ניתן למצוא ברשימת קדושי העיירה את משפחת הרב שמואל הי"ד: רובין שמואל, אשתו חסיה ובניהם ירחמיאל וישראל.

בדפי העד של "יד ושם" ניתן למצוא דפי שכתבה רבקה רובין, אלמנת ד"ר ישראל רבקאי (רובין). היא כתבה על הרב שמואל ב"ר יחזקאל ורחל לאה שהיה מלמד ושוחט, ושם אשתו חאשה הינדה, והיו להם שני ילדים: ירחמיאל (נולד בשנת 1915) והנדל (נולדה בשנת 1920).

בפתיחת הספר "דברי שמואל", מזכיר המחבר את הנשמות הקדושות של הוריו, חותנו ובנותיו. שם ניתן לראות שבתו ביילא נפטרה בי' באב תרע"ו, ובתו שרה פעשע נפטרה בכ"ז בטבת תרפ"ד.

קהילת רודושקוביץ הושמדה בשנים 1941-1942. הי"ד.

יהי רצון שבפרסום מאמרים אלו באתר זה, נעשה נחת רוח למחבר הי"ד שביקש מאתנו להתענג על דבריו ולזכור את שמו לטובה.

בראש הספר הנני נותן לפניכם את "סוד הייחוד מרבנו יהודה החסיד" שמצאתי בקובץ כתב יד, של בית עקד הספרים שבמינכן…

שבע מאות שנה, מבדילים בין הזמן שבו נאמרו הדברים שבספר הזה, עד היום הזה, והנם חדשים כיום שנכתבו, אקטואליים המה גם היום. וכמו שנאמרו הדברים אז, לחזק את האמונה ולקרב את האדם אל בוראו, אל האצילות, אל אהבת הבורא ויראת השם, כן יוכלו הדברים האלה לשמש גם היום למטרה זו, בדור אשר פגה האמונה מן הלבבות, דוד חכם בעיניו, לא מחכמתו ותבונתו כי אם מפני שבזמן החכמות והמדעים יחיו, במאה העשרים, ודור אשר כזה הלא לנסיגה לאחור יחשב לו, להאמין שיש בורא לעולם ושהכל מושגח מאתו יתברך ושכל הכחות כולם הוא בראם, יצרם, סדרם וכוננם והאמונה רחוקה מכליותיהם, לא מפני שהתעמקו בחקירות ושמו לילות בימים לדעה את ה', לדעת את מעשי ה', לדעת תבל ומלואה ולהבין את מחזותיה, לדעת מהות נפש רוח ונשמה, ובאו למסקנות אחרות, זאת לא ולא. אבל אינם מאמינים, כי לא לפי רוח העת והזמן להאמין, לא יאות לדור של רדיו ותיליוויזיא, להאמין אמונה פשוטה ותמימה, בדברים שאין השכל האנושי משיג אותם. הדור הזה רוצים לראות הכל בעיני בשר שלהם ולהשיב הכל במוחם העכור מהבלי הזמן, ואם לא יראו ולא ישיגו, לא יאמינו.

הנביא ירמיה, בזמן בית ראשון אמר על אנשי דורו, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמיה יב,ב), היינו שהיו מזכירים את ה' על כל דבר ודבר, כמצות אנשים מלומדה, אבל לא האמינו בו, כי כליותיהם היועצות, לא יעצו להם לראות את ה' והוויתו בכל, כמו שראה דוד המלך עליו השלום, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת (תהלים ה), כי רחוק מכליותיהם שלא רצו לדעת את ה'. דוד המלך עליו השלום אמר לשלמה בנו (דברי הימים א כח,ט) דע את אלקי אביך ועבדהו, שלא יסתפק במסורת אבות לבד, כי במסורה בלבד תוכל האמונה להיות רק כהרגל בלי שום חיות, על כן אמר לו, שיתאמץ בחקר אלוקי ויחקור בשכלו עד כמה שידו מגעת, להכיר את הבורא וגדולתו, וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פרק ב, הלכה ב) "האיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד, צמאה נפשי לאל חי וכו'", עיין שם. והיה הדור של ירמיה על כל פנים ה' בפיהם ממסורת שבידם, ולא רצו להכיר את ה' ממעשיו כי רחוק היה מכליותיהם ומעשתונותיהם. אבל היום התקדמו עוד יותר, כי רחוק ה' מפיהם, הס להזכיר בשם ה', ומכליותיהם, שהזניחו גם מסורת אבות, וגם החקירה באלקות. דור האומר לאל סור ממנו ומה שדי כי נעבדנו. והדור הזה אשר כל חייו ומגמותיו הוא לתור אחר הלב והעינים למלאות אחר מאויי ונטיות הנפש החומריים; דור אשר כל שאיפותיו המה השיפור החיצוני, יפוי הגוף בקישוטי נשים על חשבון הנפש הרוחני; בלי זיק שאיפה לעליה נפשית אצילית; דור אשר אין להם לב גם לא לחכמה ולא למדע – הראינוע הוא חכמתם וכל מיני ספורט, המדע שלהם – המה היו למבקרים לאמונה, המה המנוערים מכל זיק של אידיאליות, של רוח טהרה, של מוסר ומדות, המה אין לבם להאמין. ומדוע? "כי כל מני הרהורים – יאמר המאור ושמש זצ"ל – הן בעיקר האמונה, הן כשנולד לאדם ספיקות על צדיקי הדור, וכן הקושיות שנולד לאדם אפילו בתורה, כולם הם מאחיזת הקליפות שיש באדם, שהוא על ידי שלא בירר עדיין מידותיו הרעות ועדיין הוא משוקע בתאוות הגשמיות וצריך תחלה לברר מידותיו מכל סיג ופסולת, ועל ידי כך יוכל לבטל הרהורים הרעים" (פרשת פנחס). דור אשר נושא את נפשו אל הלחם אשר הוא אוכל, לחם בכל משמעותיו, רק לא משמעות תורה, דור אשר כל מגמתו הוא למלאות נפשו בתענוגי החיים ובשעשועי התבל, שכל חכמתו היא חיצונית בלא חמימות בלא רגש. כל אחד עולם בפני עצמו והאני שלו ממלא את עולמו, והאם יש מקום בדור אשר כזה לאמונה, מקום למושגים אשר יֵצרו למאוים ונטיות, למושגים הדורשים לרַסֵן את החמריות:

מספרים על הרב הצדיק מברדיטשוב זצ"ל, שבהיותו רב בעירה זיליחוב, שלח את שליחו לעיירות הקרובות וציווה להכריז: "אני מכריז ומודיע שיש אלוה בעולם". הרב הקדוש הזה ראה ברוח קדשו את רוח העת הבא, שעלול למחוק את האמונה מלב בני ישראל, על כן הקדים והכריז את הכרוז הנ"ל. וכן היה נחוץ גם עתה לשלוח לשווקים ולרחובות ולהכריז בפומבי, שיש אלוק בעולם, בורא ומנהיג, עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, אשר לב מלכים ושרים בידו והוא יטם לחפצו, הוא משגיח על דרכי כל איש ואין דבר נעלם ממנו, לנפלאותיו אין חקר לתבונתו אין מספר וכולי וכולי:

הרב הקדוש הנ"ל בהקדימו את כרוזו בעוד מועד הסתפק בכרוז קצר הנ"ל, אבל עתה אחרי שכבר פגה האמונה לגמרי, יש להוסיף ולפרסם עוד, כי אין כל חדש תחת השמש ודור חכם בעיניו כמו זה של היום כבר היה לעולמים, וכל ספרי האמונה שנכתבו לפני מאות בשנים נכתבו להגן מפני חכמים כאלה שכבר אז לא רצו להאמין, כי חפציהם ונטיותיהם עיוורו את עיניהם ולא האמינו, בלי מסווה של המאה של חכמה ומדע, וכן נכתב גם ספר זה של רבינו הרקח וכל ספריו באמונה, מוסר ומדות, רזים וסודות לחיזוק האמונה, להראות שיש אלוק בעולם, בורא ומנהיג, יש מנהיג לבירה ומשרתיו עושי רצונו, ומלאכים ממונים ובכל עושי שליחותו, וכזאת רואים גם בספרי רבו רבינו יהודה החסיד בעל ספר חסידים, שכבר היה לפניו דור חכם כזה. והקדושים האלה בלבם הרחב כאולם בחכמה ובתכונה, הראו את גדולתו של הבורא, נוראותיו ונפלאותיו גם בעניינים כאלה שהדורות שלהם לא היה להם האפשרות להעריך אותם כראוי לדעת ולהבין את הגדולות והגבורות הטמורות בהן, ואשר התפתחות החכמה והמדע של המאה הנוכחית קיימה ואשרה את דבריהם, סתריהם ורזיהם שגלו מסוד ה' ליראיו (ראה ספר חסידים ראשונים לכבוד אאמו"ר שיחיה פרק ח, ובספרי רבי אלעזר מגרמיזא סוף פרק ז, ובספר זה הלכות הדבור ועוד). ודבריהם גם היום המה דברים נאמרים בעתם ובזמנם, מלאים חכמה ודעת ה'. ועיקר דבריהם, לידע ולהודיע שכבודו מלא עולם ותורתו נצחית, וכל חכמה ומדע שבעולם אינם כדאים לקוצו של יוד שלה, המלאה חן וחסד ורחמים על כל הנבראים, מעלת האדם למדרגה העליונה ועם האמונה בה' מקימה מעפר השפלות, דלי מעש, ומאשפות הזמן תרים האביונים המתאווים, לפקוח עינים עיוורות וללמד לתועי רוח בינה. ואשר כל חמודי תבל לא ישוו בה. ועל כן הנני מודה ומשבח לבוראי שגלגל זכות זה עלי ידי וכה יוסיף חסדו עמדי מעתה ועד עולם.

רישא, תרצ"ו. המו"ל.

(הקדמה ומבוא לספר סודי רזיא)

—

הרב ישראל קאמלהר הי"ד נולד בשנת תר"ן (1890) ברישא כבכור לאביו הרב יקותיאל אריה.

(אודות אביו, הרב הגאון תורה ובהלכה, המחנך הדגול, הסופר והעורך כתבי עת, רבי יקותיאל אריה זצ"ל, ראה מאורי גליציה חלק ד. ראה הקדמת הרב ישראל הי"ד לספר אהבת הקדמונים. ראה מאמרו של בנו הרב משה קאמלהר מתצלום 99 בספר הזיכרון לקהילת רישא. וראה ספר אודותיו מאת יהושע מונדשיין, הצופה לדורו).

למד בהצטיינות בישיבת אביו והיה לבעל מידות, צנוע וירא שמים. השתלם בלימודי חול. פרסם מאמרים בעיתונות הדתית. קינה קצרה שכתב על אריה ליבוש הלוי איש הורוביץ זצ"ל מופיעה בספר "מפי אריה" (תר"ע). משנת תרע"ג היה מזכיר אגודת ישראל בפרנקפורט דמיין ועורך ביטאונה. בשנת תר"צ פרסם את ספרו "רבינו אלעזר מגרמיזא", כן כתב הקדמות והוציא לאור את ספרו של רבי אלעזר מגרמיזא "סודי רזיא" (תרצ"ו), את ספרו של סבו בעריכת אביו, "מבשר טוב" (תרצ"א), ואת ספרי אביו "מופת הדור" (תרצ"ד) ו"אהבת הקדמונים" (תרצ"ח). העתיק עוד כתבי יד – ולא הספיק לפרסמם.

היה מראשי אגודת ישראל ברישא.

עם כניסת הנאצים ברח ללבוב, ונספה שם בשואה בשנת תש"ב (1942). רעייתו מרת פשה ובניהם נספו ברישא. כן ניספו אחותו רחל, בראשי בית היתומים ברישא, עם בעלה ר' יצחק וייסברג ושלושת ילדיהם, אחותו איטה אירום, אחותו בילה ובעלה ר' מרדכי חרי ובניהם.

שרדו האחים ר' משה (יהושע), גרשון והסופר צבי קאמלהר-אריאל.

ראה מאורי גליציה ד, 564-566.