מעט דברי תורה מתורתם של רבנים שנספו בשואה הי"ד שנהרגו על קדושת ה' בשואה, להנצחתם ולעילוי נשמתם הקדושה, להמשך מפעל חייהם ולהארת חיינו באור תורתם ויראתם. זכור.
שלום וכל טוב לכבוד אהובי הנצמד בלבבי הבחור החשוב כמר… ויזרח.
הנה ראיתי מכתבך מרוב שמחה שזה כמה הייתי משתוקק לשמוע או לראות מה שאתה עושה, אבל כאשר קראתי מכתבך יש לי רק צער על מעמדך ונפל ברעיוני שמיד אכתוב לך איזה שורות, הגם שאין לי שום רגילות לכתוב, כי מעודי לא כתבתי לשום אדם זולת אגרת שלומים לקרובי, על כן קשה עלי הדבר, אבל היות שאתה חביב מאוד בעיני, על כן לקחתי לי הפנאי לכתוב לך.
הנני אומר לך בדעתי הקלושה שאל יפול לבך מכל הרפתקאות שעוברים עליך, כי הכל לטובה מאת הקב"ה כמו שנרמז בזה הפסוק 'הלא הוא כמוס עמדי', כמו שמספרים מכמה צדיקים שעברו עליהם הרבה הרפתקאות ונסיונות עד שהגיעו לתכלית הנרצה, כי מי יודע דרכיו של הקב"ה מה שמוכרח לעבור על כל נפש מישראל דברים שונים, ואין אחד דומה לחברו.
וארמוז לך בקיצור מה שאמר רבינו אתמול בתוך הדברות קודש, 'רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ד' ', וקשה וכי יש רעות לצדיק, הלא הוא יודע שהכל לטובה מאת הקב"ה, גם מהו 'ומכלם'. אלא הפירוש הרעות של הצדיק הוא שיש לו מניעות בעבודת ה', וזה 'כלם' שזה הרעה עולה על כל הרעות שבעולם, אבל 'יצילנו ד' '. ואמר על זה היום שזה גם כן אינו טוב שיתעצב אדם על מניעות שיש לו בעבדות ד', אלא צריך לחזק עצמו בשמחה בכל ענינים.
ואומר לך עוד הפעם, אל תפול בדעתך כלום מכל מה שעובר עליך, איתא בספרים הקדושים שכשמוכן לאדם איזה ישועה לבוא, שולחים לו מקודם איזה נסיונות, וצריך האדם לחזק עצמו שיוכל לעמוד בהנסיון. הגם שאני רחוק מכל זה אלא מפני חביבתך הרהבתי לכתוב לך.
אני פורש בשלומך ומברך אותך בגמר חתימה טובה ובישועה מן השמים.
הק' ישראל ליפא המצפה לישועה.
(תולדות אהרן, ג, עמו' רצא-רצב)
גם אני הק' שאול יעקב בן דרעזי לאה פורס בשלום אדמו"ר שליט"א [זי"ע] ומבקש בקידה וכריעה שתתפללו עבורי שלא אהיה נדחה חס ושלום משני עולמות. בזה החורף למדתי עם נערים בבית מדרשינו, והיה קשה לי מאד. ה' יתברך יעזור לי על להבא. ה' יתברך יעזור לעשות שידוך עם בני הלל. בזה החורף למד בהתמדה והוא, ברוך ה', ירא חטא, ואיני יודע אם לשלח אותו לארץ ישראל או לעשות עמו שידוך בכאן, וכו'. ואנו מתפללים בכל יום על בריאת אדמו"ר שליט"א [זי"ע], ושנזכה לילך לקראת משיח צדקינו במהרה בימינו, ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים אמן כן יהי רצון.
(מכתב שכתב רבי שאול יעקב הי"ד בשנת תש"ב לרבי אהרן ראטה, בצירוף למכתבם של החבריא דסאטמאר. תולדות אהרן, ג, עמו' שעה)
הרב ישראל ליפא והרב שאול יעקב פרידמן הי"ד, נולדו לר' זישא מרדכי פרידמן ורעייתו מרת דרעזי לאה, הוא ואחיו, הם היו מבכירי תלמידי רבי אהרן ראטה, ה'שומר אמונים' בסאטמר.
הרב ישראל ליפא עבד את ה' באהבה וביראה, בענווה ושפלות יתירה, מתוך עוני ויסורים. הוא עבד לפרנסתו במסחר ביין, ורבו היה מקדש בשבתות על היין שלו.
הרב ר' שאול יעקב נולד בבוקובינה, היה מקורב לאדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס, ה'חקל יצחק' הי"ד, ולאדמו"ר מויזניץ', רבי ישראל הגר, ה'אהבת ישראל' ולמד בחברותא עם בנו האדמו"ר מויזניץ' רבי חיים מאיר הגר, ה'אמרי חיים'. במהלך מלחמת העולם הראשונה נמלט הרב שאול יעקב לסאטמר, והתחתן שם. האדמו"ר רבי אהרן ראטה עבר לפעשט לסאטמר, ושם התקרב אליו הרב שאול יעקב באהבה ובהכנעה. הרב שאול יעקב סיים את הש"ס שש עשרה פעמים והיה גאון מפולג הבקי בתורה, בש"ס ובפוסקים. הוא לימד תינוקות והרביץ תורה ברבים, הוא התפלל בהתלהבות רבה, והתנהג בענווה מופלגת, כשהוא מבטל את עצמו לפני כל ילד. למרות שחי בצער ובדוחק, היה מהדר בהכנסת אורחים. רבו אמר עליו שיש לו את מדריגת צדיק הדור. לאחר שסירב להלשין על שכינו היהודי שהחביא בביתו סחורה שהחזקתה נאסרה בידי השלטונות, נשלח הרב לכלא, שם ישב במשך ארבעה חודשים, תוך שהוא מקבל את הייסורים באהבה. כשנפגש עם רבו שעמד לעלות לארץ ישראל אמר שבבית הסוהר כמעט ולא חסר לו כלום, כי שם ניתן לעבוד את ה' בלי הפרעות, ורק מקווה טהרה חסר לו.
בחודש אייר תש"ד גרשו הגרמניה את יהודי סאטמר לגטו, ולקראת סוף החודש החלו לגרש את יהודי הגטו ברכבות למחנה המוות אושוויץ. הרב ישראל ליפא נהרג על קידוש השם בחודש סיון תש"ד, יחד עם רבים מאנשי קהילת סאטמר. הרב שאול יעקב נהרג באושוויץ על קידוש השם עם רבים מקהילת סאטמר הי"ד, ביום ו' בסיון תש"ד, היום הראשון של חג השבועות. בנו, הלל, שרד את המלחמה.
המידע על שני האחים נמצא בספר 'תולדות אהרן' (ג, בית שמש, תשנ"ז, מאת ר' מרדכי הכהן בלום), ולא הצלחתי למצוא מידע נוסף עליהם מכל מקור אחר.
להבנת כותרת תמוהה זו, אקדים יסוד אותו נרחיב בהמשך הדברים: ישנן שתי דרכים בהן יכול האדם לעלות מעלה מעלה בעבודת ה' יתברך, האחת דבקותו והתקשרותו בחברים טובים וצדיקים שאיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ונתחזק בעשיית נחת לבוראנו ברוך הוא. זו אחת מאשיות הבנין בעולם החסידי בהתועדיות החסידים והיותם בחבורה קדישא אחת, כלהבה העולה מעלה מעלה. אך ישנה גם דרך אחרת והיא הראיה במעשיהם של הרחוקים מעבודת ה' מחד גיסא, אך עוסקם בלהיטות בהבליהם מאידך גיסא, כמה מחשבה, מרץ תשוקה ישקיעו ב'עורבא פרח', כך יתבונן ירא האלקים אם להבלים כאלו הם כה עוסקים בלהיטות, כמה אני צריך לשמוח ולהתאמץ ולדבוק בעבודת ה' יתברך להבדיל.
מכאן נשים פנינו לדבריו של הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד בספר שליקטו תורותיו אשל חיים וזלה"ק:
עם לבן גרתי, פירש רש"י: ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים.
[ומביא מידידו הגאון הצדיק הרב צבי הירש פרידלנדר זצ"ל הי"ד אב"ד ליסקא בספרו על תהלים שערי הישר] הנה יש ללמוד עבודת ה' מן דרך הרשעים, אם המה לתאוות גופניות יש להם חשק והתלהבות כל כך, איך יש להתלהב לעבודת ה' יתברך שהוא ענין נצחי…ובזה פירש הבעש"ט זצ"ל הכתוב (תהלים קי"ט צ"ח) מֵ֭אֹ֣יְבַי תְּחַכְּמֵ֣נִי מִצְוֹתֶ֑ךָ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם הִיא־לִֽי, כי מה שמפתה אותו האויב לתאווה זמנית ע"י זה בעצמו – תחכמני מצוותיך, ר"ל [רוצה לומר] איך לקיים מצות ה' יתברך כי לעולם היא לי, ענין עולמי נצחי, אלו דברי קדשו.
הרב צבי הירש פרידלנדר הי"ד
אך אין זה דרך המובחר לעבודת ה' יתברך, כי ע"י כך גם לרשעים יש חלק בעבודתו כי המה גרמו לו, אלא עבודה הנבחרת היא שתהיה בלי לימוד מן דרכי הרשעים, רק מתורה גופה יתלהב עצמו לעבודת ה' יתברך. כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט ל"ז) העבר עיני מראות שוא, ר"ל מלראות מעשיהם של רשעים, רק – בדרכיך חיינו, היינו ע"י דרך התורה גופא יתלהב לעבודתו יתברך, וזה היה ג"כ טענתה של מידת הדין שסברה שהיו צדיקים ע"י הלימוד מן הרשעים, והמה הגורמים לצדקתן, וא"כ טענתו היתה כי גם המה יהיו ניצולים כי התגלגל זכות על ידיהם. ועל זה השיב הקב"ה הללו צדיקים גמורים ר"ל מעצמם בלי לימוד מן דרכי הרשעים ואין להם חלק בעבודתן, וממילא הללו רשעים גמורים אין להם שום זכות.
ועתה פירוש הכתוב (תהלים א' א') אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וכו' היינו ללמוד מן מעשה הרשעים, וזה שדרשו חז"ל לטרטיאות ולקרקסאות של עכו"ם. ר"ל לימוד ע"י כן לעבודת ה', כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת ה' חֶ֫פְצ֥וֹ [וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה (תהלים שם ב')] ר"ל מתורה גופא יתלהב לה' יתברך, ולכן לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים [עכ"ל הרב צבי מספרו שערי היושר.]
[כעת מבאר הרב חיים אפרים באלאיטי עפ"י היסוד הזה] ועפ"י זה יש לבאר גם במ"ק [מקרא קודש דהיינו הכתוב (משלי כ"ג י"ז)] אַל־יְקַנֵּ֣א לִ֭בְּךָ בַּֽחַטָּאִ֑ים כִּ֥י אִם־בְּיִרְאַת־ה' כָּל־הַיּֽוֹם, רוצה לומר ללמוד מדרכיהם הרעים האיך יש להתלהב למצוות ולמעשים טובים, כי אם ביראת ה' כל היום – רק מתורה גופא יתלהב עצמו לעבודה בלב תמים תמיד בכל עת…
וכן יש לבאר כוונת רש"י ז"ל תרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים – לא למדתי עשיית מצוות ה' ממעשיו הרעים כמו שהוא עשה החטאים והעוונות בהתלהבות, רק מתרי"ג מצוות גופא התלהבתי לעבודת ה' יתברך. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד.
שואל הרב שלמה זלמן ערנרייך[2] זצ"ל הי"ד בספרו טיול בפרדס וזלה"ק:
הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד
תיבת ותוכל מיותר כיוון שאמר כי שרית, דהיינו לשון שר ושורר, וא"כ כבר אמר שיעקב הגביר [כלומר התגבר] עליו ושורר עליו.ונראה לענ"ד דאמת כל מעשה אבות סימן לבנים, כמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בפרשת לך [לך] (בראשית י"ב ו') והוא הכל לתכלית בניו בדורות העתידים, וזה ענין המסורה 'בא אחיך במרמה ויקח ברכותיך' (שם כ"ז ל"ה) על עמך ברכתך סלה (תהלים ג' ט') כי יעקב לא היתה כוונתו ליקח הברכות עבור עצמו רק שיהא סימן לטובת בניו בדורות העתידים, דהיינו – על עמך ברכתך סלה. וכמו"כ מה שנלחם המלאך עם יעקב דהיינו הס"מ [כינוי למקטרג על ישראל] שרצה להחטיאו ולא יכול לו, הוא כדי שעם ישראל בניו בדורות העתידין יהיה ג"כ בכוחם להגביר על היצר הרע ולכבוש אותו, והוא לפי שיעקב אבינו כבשו בכח גדול וביד חזקה הוריש כח זה לבניו עד סוף כל הדורות שמי שירצה ללחום עם היצר הרע יכבוש אותו.
וזה כוונת הכתוב, דהמלאך באמת אמרלו רק – כי שרית עם אלקים ועם אנשים, ומאחר שיעקב כבש בכח גדול את הס"מ, אמרה התורהלנו – ותוכל, כלומר גם אתה תוכל לכבוש, רצונו לומר כל ישראל עד סוף כל הדורות. עכ"ל הרב ערנרייך זצ"ל הי"ד.
האדמו"ר מקאליב זצ"ל מנחם מנדל טאוב זצ"ל בספרו קול מנחם עה"ת (ח"ו מהדורה ג') כותב וזלה"ק:
ובחז"ל (חולין צ"א ע"א) העלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד. מבאר האדמו"ר – כל סיבת החושך והערפל בא מהאבק שעושה הסטרא אחרא להפריד ולהבדיל בין אחד לשני, שלא יתנו יד ויעזרו איש לרעהו, כי אם היו מתחברים יחד, אז אין שום כח בעולם שיכול להפרידם.
הפכים הקטנים היו של נס ולכן יעקב חזר לקחתם
עוד כתב בספר הנ"ל ביאור נוסף באותו פסוק וזלה"ק:
בדעת זקנים מבעלי התוספות כתבו וזלה"ק: פירש רש"י מלמד שנשאר על פכים קטנים. וסמך לדבר מדכתיב 'לבדו' – אל תקרי לבדו אלא לכדו.
בחומש תורה שלימה[3] [בראשית ויצא כ"ח י"ח אות קל"ו] לרב מנחם מנדל כשר זצ"ל הביא בשם פרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ה) [וזלה"ק]: וישב יעקב ללקוט את האבנים ומצא את כולם אבן אחת, ושם אותה מצבה בתוך המקום וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה שנאמר (בראשית כ"ח י"ח) [וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה] וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ.
ולפי זה יובן בס"ד למה יעקב ע"ה סיכן עצמו לחזור לבדו על אותו כד, כי יתכן שאותו כד השמן שירד לו בדרך נס מן השמים, ולכן הלך במסירות נפש כדי להביאו חזרה כדי שישמש זכר לזרעו אחריו[4]. עכ"ל האדמו"ר מקאליב זצ"ל.
בספר ארץ צבי עה"ת לרב אריה צבי פרומר[5] זצ"ל הי"ד הגאון מקוזי'גלוב, מבאר משמעות שמותיו של יעקב נקרא ישראל וישורון, כדאיתא בישעיהו [(מ"ד ב') כֹּה־אָמַ֨ר ה' עֹשֶׂ֛ךָ וְיֹצֶרְךָ֥ מִבֶּ֖טֶן יַעְזְרֶ֑ךָּ אַל־תִּירָא֙ עַבְדִּ֣י יַעֲקֹ֔ב וִישֻׁר֖וּן בָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ]. והנה בתנא דבי אליהו [רבה כ"א] ואומרים זאת כל יום: לעולם יהא אדם וכו' עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון. נראה דשני שמות אלה ישראל וישורון, מקבילים לעומת שני דברים שקדמו, האחד מאהבתך שאהבת אותו, שני ומשמחתך ששמחת בו. כי יעקב עמוד התורה, ובתורה יש שני דברים: לימוד התורה הקדושה וחידושי תורה. תורה מביאה אהבה, כמבואר ברש"י (דברים ו' ה' מה'ספרי') ואהבת את ה' אלקיך, ומהו האהבה – והיו הדברים האלה… על לבבך…הרי דתורה מביאה לאהבה, וכן מפורש בש"ס (סוטה כ"א ע"א) דתורה היא אהבה, וכן כתב רש"י שם בד"ה לכבות את האהבה, זו תורה. וכמים הפנים לפנים מעוררת אהבה למעלה. ולעומת זה נקרא ישראל שמרמז כי שרית עם אלקים, היינו עם שרו של עשו, זה היצר הרע שרוצה למשוך האדם לתאוות העולם הזה, וע"י תורה זוכה אדם לאהבת ה' יתברך, ממילא זוכה לסלק מעליו כל אהבות עוה"ז כי 'כשזה קם, זה נופל'.
וע"י חידושי תורה זוכה לשם ישורון, כי בזה"ק (אמור ק"ד ע"ב) דיעקב הוא 'ריש לחדוותא'[6] ושמעתי משום דכתיב (תהלים צ"ז י"א) ולישרי לב שמחה. ויעקב נקרא ישורון, ע"כ הוא 'רישא לחדוותא'. גם שמעתי שהרבי מקוצק זצוקלה"ה הגיד בזו הלשון [בתרגום מאידיש] בשמים אין שעשוע גדול יותר מאשר ממחדשי חידושי תורה, ע"כ [עפ"י] לשונו הטהור.
הנה דחידושי תורה גורמים שמחה בשמים, ע"כ מידה כנגד מידה נותנים לאדם כח 'ישורון', כדי שיהיה כלי מוכן לשמחה, כמו שכתוב ולישרי לב שמחה. מזה יש לנו ללמוד כי באמצעות לימוד התורה זוכה אדם לשם 'ישראל' וזה פירוש מאמר חז"ל (קדושין ל' ע"ב) בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, כי ע"י התורה זוכה לשם ישראל, הארה מ'כי שרית עם אלקים…ותוכל' שזוכה לנצח שרו של עשו שהוא היצר הרע, ובאמצעות חידושי תורה זוכה אדם להיות ישר ולשם ישורון, ונעשה כלי מוכשר לקבל שפע שמחה, יזכני ה' לשניהם יחד. עכ"ל הרב ארץ צבי זצ"ל.
מבאר בספר ביאורים ודרושים על ההפטרות עין צופים לרב עזריאל זעליג נח קושלבסקי[7] זצ"ל הי"ד בהפטרתנו וזלה"ק: כאשר בשאר מלחמות יתערבו מלכי ארץ אשר סביבותיהם לפשר בין המנצחים והמנוצחים, והצירים [נציגים] שלהם יתאספו באחת הערים של ממלכה אחרת העומדת מרחוק מללחום ואינן נוגעות לפי הראות, ושמה יסדרו איך לעשות הפשר [כלומר ההסכם], אבל לא יתאספו בעיר הבירה של הממשלה המנצחת, שלא לתת לה כבוד הנצחון כל כך. אך כל זה אם הממשלה המנצחת לא עשה נצחון גדול, או כי גם היא משועבדת להיות סרה למלכות אדירות נעשו למלאכי שלום, לסדר ולערוך כמה מסים וארנוניות מחויבת לשלם המנוצחת להמנצחת.
אבל אם הממשלה אשר יצאה בנצחון איננה סרה למשמעת מלכי תבל, כי אין ממשלה אדירה למעלה ממנה, אז אחרי גמר המלחמה אינה מניחה שיתערב זר בענינים שלה, ורק היא בעצמה עם כל המושיעים שלה יסעו לעיר הבירה שלהם בעצמם לסדר משטר בממשלה אשר כבשה תחת ידה, ותשפוט אותם כחפצה ורצונה באין מציל.
וזהו שאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, ולא באיזו עיר ממשלות אחרות, כי אז תהיה לה' המלוכה, ואם כן מי יעז אז להתערב בעניני של מלך מלכי המלכים הקב"ה, אחרי אשר יקבלו כולם את עול מלכותו עליהם לעבדו שכם אחד. עכ"ל הרב בעהמ"ח עין צופים זצ"ל הי"ד.
בי"ז בכסלו יום הסתלקותו של ר' יוסף יוזל הורביץ מנובהרדוק בעהמ"ח 'מדריגת האדם'. רבים מתלמידיו נספו בשואה הי"ד.
[1] לקראת סיום עריכת הגליון (אור לעש"ק ט"ו בכסלו תשפ"ב) באתנו השמועה המרה להסתלקות אחד מגאוני הדור משרידי דור קודם הרה"ג הרב שלמה יהונתן יהודה בן הרב אהרן פישר זצ"ל בעהמ"ח בית ישי סוגיות ודרשות (בתקופת לימודי בכולל מר"ץ מבשרת ציון, זכיתי לשמוע דברות אש קדשו מידי הגיעו לעתים מזומנות לכולל).
[2]הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד, רב של קהילת שאמלויא בהונגריה. כתב ספרים ביניהם שו"ת לחם שלמה, אבן שלמה עה"ת ועוד. לעיניו שרפו הגרמנים ימ"ש חבור גדול ומקיף בכת"י על מסכת אבות שעמל עליו במשך כ"ה שנים, וכן שני חלקים מכת"י של חבורו טיול בפרדס, לקוט נפלא בסדר א"ב של דברי דרוש. הספר טיול בפרדס סביב 'אגרת הטיול' (לרב חיים אחי המהר"ל) ניצל, ונדפס לראשונה בירושלים ע"י בנו הרב יהושעעהרנרייך בתשי"ז. בתשע"ו נדפס מחדש בברוקלין ע"י נכדו יחד עם שני כרכים של טיול בפרדס שנותרו מהשריפה הגדולה ונדפסו לראשונה בתרצ"ט. המחבר עלה בסערה השמיימה בימי השואה בסיוון תש"ד, עם בני קהלתו. ספר דרשות מכת"י, אגרות וכן לקט מכתביו לחנוכה ולשבועות בשם לחם שלמה יצאו לאור בארה"ב במהלך השנים, ניתן לראותם במאגר 'אוצר החכמה'
[3] חומש תורה שלימה הינו מפעל אדירים שבו לוקטו דברי חז"ל ממדרשים שונים, זה"ק וכתבי יד רבים מסודרים וערוכים עפ"י סדר פסוקי התורה. מלאכה זו נמשכה עדיין לא נסתיימה במשך עשרות שנים. עד סוף חומש במדבר יצאו ארבעים ושנים כרכים (בשנת תשנ"ב אוחדו לאחד עשר כרכים גדולים) בהם נתוספו ביאורים מקורות נוספים. וכן כרכים העוסקים כולם בתרגומי התורה (כרך כ"ד), ובכתב התורה ואותיותיה (כרך כ"ט)וכן בחומש שמות הרחבות נושאים מתוך הפרשה) כמו"כ יצאו מגילת אסתר ומגילת שיר השירים ורות בצורה דומה.
[4] מן הענין להוסיף שבספר לוית חן – מבנים ותצורות בזמן לחנוכה לרב מתתיהו וינברג (פרק י'. הוצאת פלדהיים תשמ"ח) הביא מפירוש על רש"י צידה לדרך לרב יששכר איילנבורג ומקורו במהרש"ל אשר כתב [יריעות שלמה על רש"י נדפס בחומש י"א מפרשי רש"י עה"ת] אמר הקב"ה ליעקב: אתה מסרת נפשך על פך קטן בשבילי, וגם אני בעצמי אשלם לבניך בפק קטן לבני חשמונאי.
[5]הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד (האדמו"ר מקוז'יגלוב). מגאוני פולין בתקופה לפני השואה. היה תלמידו של האדמו"ר מסוכטשוב בעהמ"ח אגלי טל ושות אבני נזר, לאחר פטירתו נתמנה ע"י בנו ה'שם משמואל' לראש ישיבת סוכטשוב והוא אז בן ז"ך שנים בלבד. חיבר ספרים שיח השדה, ובתקופה מאוחרת יותר סמוך לימי החורבן את ספרו המפורסם ארץ צבי סוגיות בהלכה (כיום נמצאים ג"ח). הרב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל ביקשהו לבוא וללמד בישיבתו, אך מטעמים שונים סירב, אך לאחר הסתלקותו הפתאומית של הרב מאיר שפירא, נענה ובא לעמוד בראש ישיבת חכמי לובלין עד לסגירתה בימי השואה. ספר זה (חידושיו לתורה) הינו עלים מוצלים מאש ע"י תלמידו נאמן רוחו, הרב יצחק יעקב ארליך זצ"ל שרשם בתקופת לימודיו את השיחות שנאמרו ממנו, וזכה להסכמת והערכת רבו. כשעלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ד הביאם עמו, וכך נצלו שיחות אלו. ממנו גם עדות על גדלותו וקדושתו של רבו, יחד עם גדלותו בנגלה, היה מרומם ונשא בתורת החסידות והסוד וידע כל הזה"ק בע"פ, וגם תיאר את הבכיות הנוראות בעת שהיה עורך תקון חצות. האדמו"ר ומשפחתו נספו כולם בשואה בלא להשאיר שריד. יהיו חיבורי תורתו הקדושה זכר עולם לנשמותיהם. ספר זה (עה"ת) יצא לאור לראשונה ע"י בן תלמידו הרב יהודה ארליך בשנת תש"מ, בשנת תשפ"א יצאה מהדורה חדשה מורחבת.
[7]הרב עזריאל קושלבסקי זצ"ל הי"ד, נולד בשנת תרכ"ז בפולין. התייתם מאביו בגיל צעיר וגדל ולמד בבית סבו, הרב אריה לייב זצ"ל. לאחר שלמד וספג תורה בלומז'ה ובשצו'צין, נשא לאשה את שרה גילדה מחשובי בעיירתו. אשתו הצדקת אפשרה לו להשתלם ב'כולל קובנא' מספר שנים, שם הוסמך להוראה ע"י הרב צבי רבינוביץ זצ"ל בנו של רבי יצחק אלחנן אב"ד קובנא. לאחר ששב לעיירת מגוריו נתמנה לדיין ומו"צ, ואח"כ נמנה לרב ולאב"ד. במשך כארבעים שנה שימש כרועה לצאן מרעיתו, עד שנספה בשואה על קידוש ה' עם קהלתו בטרבלינקה בכ"ט בטבת תש"ג. ספר נוסף של המחבר לבוש עדנים על מסכת ע"ז, שהיה מוכן בדפוס, פירוש לתהלים וכתבי יד נוספים, עלו על המוקד. הספר יצא לראשונה בווילנא תרפ"ג, ובמהדורה שניה בתשכ"ד (ממנה נערכו הדברים) ע"י בנו הרב יקותיאל עזריאלי (קושלבסקי), שהיה רב בזכרון יעקב במשך ששים שנה. הרב עלה ארצה עם קבוצה מישיבת סלבודקה ליסוד הישיבה בחברון (תרפ"ה), ובעת הפוגרום הנורא בשבת בשנת תרפ"ט, נצלו חייו בנס. נפטר בי"ג בטבת תשנ"ג. עותק של הספר ממהדורת תשכ"ד, הגיע לידי בחסד ה' יתברך, מדוכן ספרים יד שניה ליד בית הכנסת מוסאיוף שכונת הבוכרים בירושלים לפני שנים רבות. בשנת תשפ"ב יצאה מהדורה חדשה ע"י נכדי המחבר, החידוש החשוב בנוסף להדפסה חדשה מאירת עינים, תוספת מראי מקומות, וכן ההפטרות בשלימותן, נדפס ספר שנחשב כאבוד מהמחבר ממעונות אריות הספדים שנאמרו לאחר מלחמת העולם הראשונה על גדולי ישראל ביניהם ר' חיים מבריסק, ר' דוד פרידמן מקראלין, וכן יהודים שנהרגו ע"י רשעי אומות העולם. ספר זה נדפס פעם יחידה בבילגוריא בשנת תרפ"ה, אך במהדורת תשכ"ד לא נדפס מכיון שלא ידעו על המצאותו של עותק ששרד.
יום ג' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה תרצ"ו לפ"ק ניר אדאני.
אהבה אחוה ושלום וכל טוב סלה וברכת כתיבה וחתימה טובה לחיים, אל מעלת כבוד קדושת החבריא יקירי ירושלים קרתא דשופריא, האי ניהו חברים וידידים, אנשי מעשה וחסידים, בכל לבב ונפש צמודים, חברים ואהודים, רעים וחמודים, המה התלמידים, לרבינו הקודש והטהור, אור הבהיר, אשר בצלו נחיה בגוים ואשר אליו בתוכיות לבותינו חקוקה, האהבה העמוקה, ורב התשוקה, אל נועמת אור נשמתו הוותיקה, חדות ה' ואימתו מפיקה, מי כמוהו מורה, דרכי ה' הנורא, בגודל החשכות השורה ושורר בעולם, מה נאמר ומה נדבר הכי נוכל להלל די התהלה לקל יתברך, אשר שלח לנו אור קדוש כזה, בדור שפל ונבזה כזה, להחיות נפשות תמימים, וחברים הנאהבים ונעימים, בדברים חמימים מקיץ רדומים, מבעירים גחלי עמומים, ומרפאים לבבות עגומים, מה עצמו ורבו עזוזי רחמיו העצומים, יחיהו ה' אורך ימים ושנות חיים, בתוככי ירושלים. הנני בא בשורתיים, אל אנשי ירושלים, לעורר האהבה ותשוקה אשר בלבבי טמורים, אל אותן הקשורים, ובכל לבב ונפש אחד להיות, עיניהם תלויות, ובידם חרב פיפיות, עוד אצל תל תלפיות, לבותיהם צופיות.
והנה אחיי אהוביי מה מאד נעורר עצמינו, בהעלות על לב לבינו, חסדיו הגדיל עלינו, ועלינו לשבח, ובכל תוקף ועוז לנצח, על מלאכת בית ה' יתברך, אשר ברחמיו מאורו עלינו זרח, וקרבנו לפני המקום, לחזות יום נקם, ויהודי באשר הוא שם, ערב לו וקם, ועליו להלחם, האי ניהו רבינו הקדוש והטהור, אור הבהיר, משוש דורינו חיות עם ונעימות לבבינו, אורך ימינו, ממש חיינו אשר מאיר בלבבינו, נקודה יהדות בדור חשוך כזה, אשר ממש בעוונותינו הרבים מקוים בנו 'אין דורש ואין מבקש', והאידישקייט בעוונותינו הרבים נעשה ללעג ולקלס. והוא בדיבוריו הקדושים והטהורים, והמלהיבים הלב ונפש, ונועם זיו פניו הקדושים המפיקים עוז וחדוה, אשר מי רק מביט בצורתו הקדושה והטהורה, תביא לו התעוררות תשובה ושמחה בלבבו. אתם הידידים, הלא בשם בארצות החיים אינם יודעים כך כך מיעוט מציאתו, אבל אנן בדידן יודעים ורואים, כי אין כמוהו בכל פרטיו וכלליו, ואפילו רק פרט אחד מעניניו, אשר לו הדומיה תהילה. היאומן כי יסופר עזוז הנפלאות, הוא יאיר נרו בגודל התלאות, וגופו הק' החלש ויסוריו הגדולים, ירפאהו ה' רפואה אמיתית, תפלתו בלפידי יקוד האש הנורא קול חוצב להבות אש ממש. המס ימס הלב והיה למים הכי שמעו כזאת, מרגישים טעם גן עדן ועונג נועם אור זיו השכינה. בפרט באמירת תורותיו ודרשותיו היקרות נובעים ממעין הנובע ממש באר מים חיים, דברים נפלאים, בפז מסולאים ועבודת השם ממולאים, ברגשי להב יקוד אש החזק יורדים ונוקבים, תוך תוכיות הלב לבית חללו. מה עצמו חסדיו הגדולים יתברך שמו. ואתם אחיי לא אוכל להתאפק מלומר לכם יהי חלקי עמכם, אשריכם ומה טוב ונעים גורליכם, על אותו הרגע שנתן הקב"ה לכם זכיה והשגה גדולה כזה, להחיות את לבו של רבינו הקדוש.
התבוננו נא אחיי הוותיקים, מה עשיתם ודבר גדול פעלתם, החייתם נשמת צדיק וקדוש כזה. יהי חלקי עמכם על גודל המפעל הזה. כה תזכו לעשות תמיד חסד. ויהי נועם עליכם נטוי מעתה ועד עולם, אמן נצח סלה ועד. ולוא הייתם יכולים לראות בעינים צופיות, גודל השמחה שגרמתם, הייתם ממש מרקדים בשמחה רבה מאין הפוגות. ועתה שמחו וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב, אם יש זכיה גדולה לדבר גדול כזה, לחלק חיות ונחת רוח ולהקל צער השכינה הקדושה הסובלת בצערי"ך ירושלים, ותזכו בברכה וחיים ואורך ימים לעד ולעולמי עולמים, ברוחניות וגשמיות אמן נצח סלה ועד.
הק' צבי אביגדור בן רחלה פעריל פיש
***
בעזרת ה' יתברך אור ליום ג' תצא תש"א
כתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים לאל"ח טובים בשבתך בביתך בחיי נחת ובנעימה כבוד הרבני המפואר (ר' מרדכי דוד בלום) שליט"א (ז"ל).
גלילי ידיו הגיעני על נכון, ותיכף ומיד אבוא להרגיעו כי לא כאשר סבר כבוד מעלתו נ"י שמתרשלים בעבודה זו חס ושלום, כבר התחילו בהדפסה (הספר 'אסיפת המכתבים') בסיגוט, ידידינו האהוב החבר הנאמן ר' מיכל נ"י (דעבלינגער ז"ל), והיה לו הרבה יגיעות עצומות בהעתקה ובסידור ועשיית מפתח להפליא בעזרת ה' יתברך למצוא כל דבר חפץ ברגע. וכבוד מעלתו כותב "אולי הוא טובת תיקון נפשינו", לזה אגיד לו כי אין ספק בזה, כי מי שלא היה למראה עיניו רק איזה עלים אין לו השגה ביקרת ערך הדבר השלם הזה, וראוי למסור נפשו בעדו שיצא לאור ההדפסה. ומעיקרא לא רציתי להדפיס רק איזה מאות שיהיה רק להחבריא. ונצחוני חבירי להדפיס אלף לחלק גם כן ליתר מבקשי השם, אבל לא לדחוק למכור בחזקה שיעשו עמנו אות לטובה לקנותו, למה לנו זאת הלא יש הרבה מבקשי השם אשר יצאו משפלות הכי נמוך בקראם הדברים הנוראים האלה.
ההוצאות נתרבו ואין לאל ידינו לכלכל ההוצאות, ומה אגיד לו. ידע מעלתו הרמה כי לפי השערתי אין לך מצוה גדולה מזו, כי הוא בכלל פדיון שבוים. כי כמה וכמה נפשות השוקעים וכו', ומגלגלין זכות על ידי זכאי הוא רבינו הקדוש, אשר כמוהו לא פעל בחיבוריו עד עתה. על כן אולי יוכל להשתדל להלוות איזה סכום לצורך הדפסה, אם כי יש כבר בהלואה וגם אני בטוח בעזרת ה' יתברך, אבל כמדומה חסר עוד הרבה לגמרו של מלאכה.
ואודות רוע הגזירה, נצטערתי מאד מאד. רבת שבעה לה נפשינו, יאמין לי ידידי כי אינם יודעים מה הוא טובת ותיקון נפשינו, בפרט בכללות לפני ביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן, ה' יתברך ירחם על כל פנים על הלבבות הנשברות שבטו של לוי שלא יקחו למלאכה. הלא מי ינוד לך ירושלים ומי ירפא את שברך, אם גם אלו הנפשות החביבים השוקקים לזכך ולטהר לבבם ונפשם ורמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם לשעבד לך, אדון הכל אתה בוראינו מלכינו וגואלינו, ראה נא בענינו ורפה שברינו כי מטה, אף על פי שאין אנו כדאים, אבל כבר אמרו המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות, והוא יתברך גם כן מקיים תורתו ורואה ומביט ללב ישראלי. ובקשתינו 'נדרי לה' אשלם', שיהיה לנו עוד בחיים חיותינו זכיה לשלם נדרינו אליו ובעדו. ובעזרת ה' אם נשעבד חס ושלום תחת עול וכו', וכי מזה נקוה תיקון נפשינו, הגם אולי הוא מהנסתרות לה' אלקינו ותיקוני נפשינו, אבל אין לנו עסק בנסתרות כי הנגלות לנו ולבנינו, מי זה יפרנס ביתינו לגדלם לך, ריבון העולם, על ברכי התורה ויראה, לפי זה יבא משיח אם שחרית פנינו, על כן חוס נא וקבץ נידחינו מהרה ועינינו תחזנה וכו'.
כן דברי ידידו מכבדו בלתי מכירו,
צבי אביגדור
***
בעזרת ה' יתברך ד' תזריע תש"ג
אהוב נפשי יקיר לבבי שליט"א
שמחתי בפעליך במעשה ידיך וכו', אחי אהובי למען ה' להתחזק בבטחון גדול ולהסיח דעת כי אם לשמוח בה'. וזה משיח בא בהיסח הדעת, שיהיה מדת היסח הדעת, להסיח דעת ממה שאינו צריך. ובודאי שיעזור לנו ה' יתברך באיזה אופן, כי הישועה כבר מוכן מרגע ראשונה של בריאת העולם, שכבר ראה הקב"ה הכל כל פרט ופרט שבפרט. ניא וואס וועלין מיר צו לייגין אדער א וועק נעמען מיט אונזער אראפגעלייגטע קאפ חס ושלום, ארוף מיטן קאפ [אז מה נוסיף, או נוריד עם ראשינו המושפל חס ושלום, (אדרבה) עם הראש למעלה]. יש לנו בורא אב רחמן כזה הדואג בעבורינו, למה זה נתגולל בעפר העצבות. העיקר להתחזק בכל מיני חיזוק ועוז, כמו שכתב הפייטן 'ישועות בו מקיפות'. מען בארגט כידוע, אבל אם אינם פונקטלעכער צאלער בארגט מען נישט חס ושלום [אנשים לווים כידוע, אבל אם אינם משלמים בדקדוק, אין מלווים להם, חס ושלום], על כן העיקר להראות על כל פנים אז מען וויל צאלין [שנשלם], ולהתחיל על כל פנים תמיד, הגם דער יצר די טרדות לאזין נעבעך נישט אויס פירן, זיך מצער צו זיין [הגם שהיצר והטרדות לא נותנים לנו לצערנו (את מה שאנחנו רוצים, שזה) להצטער] על כל פנים על ההעדר מה שהנפש הקדושה רוצה, וזה ההמשך 'החוסים בו מתקיפות', לשון 'מתקיף לה', מען איז נישט צו פרידן מיט זיך, מעפרעגט אויף זיך אימער קשיות פארוואס נישט אזוי, דאס איז טייטש איך וועל על כל פנים צאלין [אנחנו לא מרוצים מעצמינו, מקשים על הדרך שלנו קושיות למה לא נשנה ונטיב את דרכנו, זאת הכוונה שאנחנו נשלם]. ומיני מתחילות על כל פנים אנהייבען עפעס צאלין [ליזום תשלום כלשהו], ותקיפות מיט געוואלד [ותקיפות חזקה]. אויב דער שונא לאזט נישט גיי מיט געוואלד מיט תקיפות [אם האויב לא מרפה מהתקפות חזקות], על כן כשרואים בשמים זאת בארגט מען ווייטער מען פערלירט נישט דעם קרעדיט [אנשים ממשיכים להלוות לנו ולתת לנו האשראי]. ועיקר התקיפות להתחזק על השמחה ובטחון. כשיש שמחה אין חסר מאומה, שהוא כמו אור קטן שדוחה הרבה מחושך. על כן נא ונא להתחזק בכל מיני תוקף ועוז, ולעשות פעולות על זה אפילו אינו המשך של שמחה, און א רגע ליסטיגקייט איז אויך גוט, יאמין דיא האר ברענען מיר אופן קאפ [גם רגע של שמחה וצהלה הוא גם טוב, יאמין לי השיער שלי נשרף על הראש] לגודל הטרדות, אך בראותי גודל מרורותו כתבתי.
ה' יתברך יברכו בחג כשר ושמח.
ידידו המבקש שיעתיר מאד בעדי בתוך כלל ישראל.
צבי אביגדור בן רחל פערל
***
ב"ה
ג' שלח תש"ג
אהובי ידיד נפשי היקר שליט"א
אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה. ג"י קבלתי מיום ג' בהעלותך הגיעני יום אתמול, ונראה מכותלי מכתבו כאלו אני מתעצל מלכתוב לו. המכסה אני מאהובי היקר את גליון ידי מלהיות לו לאחיעזר על כל פנים במילין זעירין בהיותו בצער ובמצוק. ירחמהו ה' עד מהרה ויוציאו משם ולחפשי ישלחנו. והיתכן לחשוד אותי בכל זה. אלא לא ידעתי מקום כבודו איפה הוא, ושאלתי ולא קבלתי מענה. ועתה שמחתי בפעלך בנעימת ימינך. ובינו לביני שאל שאול עליו האיש ר' משה עזריאל ראטער שו"ב הרב הצדיק שליט"א מקלויזנבורג אשר אין רגיל לשאול עליו, והודעתיו גם כן ממה שכתב אלי ממעדו בהצלה פורתא הדין, אם נפתח פתח הישועה אז יפתח לגמרי. כמו שאמרו ז"ל 'פתחו לי פתח כפתחו של מחט'. ויש לדקדק דאין ספק דכוונתם על הנקב כ"כ והווא ליה למימר 'כנקובה של מחט'. אלא לרמז באו דבהיות כל התחלות קשות, וכמו חודו של מחט כואב ומכאיב את המנוקב, כמו כן צריך שילך ההתחלה בכאב. והנה אינו דומה החובל בדבר גדול, לחובל ונוקב בחוד המחט. ועל כן די בחבלה כל דהוא בחודו של מחט, וכמו שארז"ל הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, דרצונם לומר דעיקר הכל להתעורר להתקרב אליו יתברך, והצדיק מתעורר גם על ידי חוט השערה ונגיעה כל דהו שנוגע בקצהו ועל יד יזה מתחזק והולך מזכיר וגובר, וממילא אין צריך יסורים גדולים. והנה אם יפתח לבינו גם על ידי חודו של מחט, אז יפתחו שערי ישועות כפתחו של אולם. אשר פתח זה דרכו להפתח בניקל בלי צער, אשר לזה יקוה עד מהרה.
ונתעוררתי לכל זה בהיותי מתבונן במכתבו להשיב לו, ובראותי שכתב שהתנוצץ לו הצלה פורתא, אם יפתח קצת הפתח אז תפתח לגמרי. אך נקודה של התחזקות והתאמצות לבלי לשכוח כי יד ה' עשתה כל אלה הרוצה לקרבינו אליו. ואם כן לחכימא די ברמיזא, כמו שאמרו ז"ל (בחגיגה ה' ע"ב) אחוי לי במחוג וברמז. וגם בעת צר לו וקשה כח הסבל להיות נושא סבל, אבל ידע מעלת כבודו יקרת ידיד נפשי כי כל הנשמה והנשימה תהלל קה, וכל רגע אשר יזכור את עצמו בהבורא ברוך הוא, במקום כזה חשוב ועולה יותר על עבודת בעת מרחב. ואם יזכור את עצמו אז ינצל מקשות, כי ירכך וירטב לבבו הטהור גם ברמז, ועד מהרה יבא אל ביתו לגשת אל הקודש. וכד חמא משה ענותנותיה של יהושע התפלל עליו 'קה יושיעך' וכו'. כי אל יאמר מה אני חשוב וספון במעמד כזה להתקרב אל ה', אדרבה ואדרבה שם יש לקנות שלימות אפילו בנשימה כל דהו, ונפש יקרה כמותו בודאי מתנהג שם גם כן כראוי לו, אך אל יתרפה חס ושלום כי אם יזכור תמיד עד כמה חשוב ויקר תנועת בר ישראלי אליו יתברך שמו במעמד ההוא. ועיקר הכל הלב, רחמנא ליבא בעי, כי במעשה מעט יש לקוות שם הרבה, כי הלב צועק שם ריבונו של עולם אם תעזרינו לבא לביתי את נדרי אשלם לך וכן יהי רצון, כי מחשבה טובה הדין יצרפה הקב"ה למעשה, ודי לחכימא.
ויעזרינו ה' במוח וכח לעבדו ולהשתתף ולמהר פורקנא דלהון.
ידידו מלב ונפש אחד,
צבי אביגדור
(תולדות אהרן, ג, בית שמש תשנ"ז, עמו' שמח-שנז)
***
אחד מגדולי תלמידי כבוד קדושת רבינו זי"ע היה הרב הגאון ר' צבי אביגדור פיש זצ"ל הי"ד, אבדק"ק אדאני, והוא גם כן קיים הפקודה של כבוד קדושת רבינו זי"ע ונסע לרבי יוסף מאיר [פולק הי"ד מבערעגסאס] זי"ע וקיבץ כל הבחורים שהיו נמצאים שם להדריכם לעבודת ה' ויראתו.
וזכרוני שאמר באמצע הקיבוץ להבחורים שיכניעו עצמם מאוד תחת רבי יוסף מאיר זי"ע. והמשיל זאת במשל של באר מים בחוץ לארץ, בימים ההם היו שואבים מים מבאר ומעל הבאר היתה קורה ישרה ובתוך הקורה מלמעלה נכנסה עוד קורה ובציר נאחז עם הקורה שתחתיה ובסוף הקורה השניה היה תלוי דלי, וכשרצו לשאוב המים מהבאר הורידו הקורה השניה עם הדלי ביחד לתוך הבאר וכל מה שירדה יותר הקורה עם הדלי לתוך הבור יותר היו יכולים לשאוב מים.
והנמשל אמר על רבי יוסף מאיר שהוא דומה לבאר מים חיים, רק אם רוצים לשאוב עבודת ה' צריכים להכניע עצמו – תחתיו, וכל מה שמכניעים עצמם יותר יכולים לשאוב מהבאר הזה.
(בית יוסף להבה, ירושלים תשע"ח, עמו' נח-נט)
הרב צבי אביגדור פיש הי"ד, חסיד, צדיק וקדוש, מגדולי חסידי האדמו"ר רבי אהרן ראטה. נולד בשנת תרע"ג (1913) לאביו האדמו"ר רבי יחזקיהו פיש ממאטעסאלקע הי"ד. מצאצאי ה'בני יששכר' וה'עטרת צבי' ונכדו של הרב אהרן ישעיהו פיש אב"ד האדאס (מגדולי תלמידיו של האדמו"ר המקובל הקדוש רבי אליעזר סאפרין מקומרנא) שהיה נכדו של הצדיק הנודע רבי יעקב פיש מקאלוב. כבר בבחרותו היה הרב צבי אביגדור תלמיד חכם מופלג ובקי בחכמת החסידות, הנגלה והנסתר. עם אירוסיו למרת בת הרה"ג המנוח ר' יוסף שאול שנפלד אב"ד ניר-אדאני, נבחר באדר ב' תרצ"ב למלא את מקום חותנו ברבנות ניר-אדאני. קודם נישואיו נסע למונקאטש, שימש שם את חברי בית הדין וקיבל מהם היתר הוראה. בנוסף הוסמך גם מרבני דעברעצין, נירעדיהאז וקאלעב. בהיותו במונקאטש הגיע לידיו הספר 'שלחן הטהור' מאת האדמו"ר רבי אהרן ראטה בעל 'שומר אמונים'. הרב צבי אביגדור התפעל רבות מקדושת המחבר, נסע לסטמאר ונעשה לאחד מתלמידיו המובהקים של רבי אהרן, המקושרים עם רבם בכל נפשם. הוא שימש את רבי אהרן, והיה מפיץ את תורת רבו לחסידיו בחו"ל, וכותב מכתבים לחסידים בירושלים ובהם דברי קודשו של רבם בהדרכת רבו היה מתפלל ברשפי להבות אש, ביגיעה ובמסירות נפש. את סיפור התקרבותו לרבו, כתב הרב צבי אביגדור במכתב משנת תרצ"ד (הובא ב'תולדות אהרן',ג, עמו' שמג-שמה). רבי אהרן ראטה העיד עליו כי 'הבחור החתן בן של קדושים ר' אביגדור צבי נ"י, והוא גם נכד העטרת צבי ובני יששכר ז"ל, והוא בעצמו חידוש, מתפלל בהתלהבות במעיני זיעה מפניו, ומקושר מאד, מסר נפשו כי אביו רבי ובא לכאן להתגולל בעניות ודחקות במשך כל ימי החורף, ובעוד איזה שבועות יהיה חתונתו בשעה טובה, ויהיה רב בניר אדאני באונגרין אשר שם נתקבל בע"ה". גם לאחר שמונה לרב ואב"ד, המשיך הרב צבי אביגדור ליסוע מידי פעם להסתופף בצל רבו, ופעל לקרב לה' יתברך את הבחורים, האברכים ובעלי הבתים, על ידי התקרבותם לצדיק רבי אהרן ראטה. הרב צבי אביגדור קידם את הדפסת אגרותיו של רבי אהרן ראטה בספר 'אסיפת המכתבים', שיצא לאור בשנת תש"ג. בשנת ת"ש עלה רבי אהרן ראטה לארץ ישראל, והורה לתלמידיו שבחו"ל להתאחד ולהתחזק באמונה ובביטחון, באותם הזמנים הקשים לכלל ישראל, ולהתקבץ מידי פעם להתחזק בכל ענייני עבודת ה'. קיבוץ החסידים נערך על אף קשיי המלחמה בברגסס ובסטמאר, בראשות גדולי החסידים ובהם הרב צבי אביגדור פיש הי"ד מניר אדאני, הרב יוסף מאיר פולק הי"ד מברגסאס, רבי משה בוקסבוים ממעדיער, הרב מאיר מייער מקאפאניע והרב חיים יצחק מאליק הי"ד מסטמאר. מכתבים מאת הרב צבי אביגדור פורסמו ב'פרח מטה אהרן' (ירושלים, תשמ"ה, עמו' צט) וב'תולדות אהרן' (ג, בית שמש תשנ"ז, עמו' שמב-שנז) ושתי גלויות בכתב ידו הוצגו באתר בית המכירות 'ירושלים של זהב'. בשנת תש"ד גורש הרב עם קהילתו ומשפחתו, ונהרג על קידוש השם במחנה אושוויץ. הי"ד. תולדותיו הובאו בספק 'תולדות אהרן' (ג, פרק יט) ובספר 'רבי נפתלי ופעליו' (פרק כא).
בספר מורשת גד לקט מאמריו של הרב גד אייזנר זצ"ל הביא בפרשתנו:
…תפלת הערב אין לה קבע (ברכות כ"ו ע"א) ובהמשך דברי הגמרא (שם כ"ז ע"ב) דהיינו למאן דאמר, תפלת ערבית רשות.
בשם האדמור מקוצק [בתרגום מאידיש] תפלת ערבית רשות – אם אינך רוצה, אל תתפלל.
לכאורה זהו תרגום בעלמא של המילים 'תפלת ערבית רשות' אבל יש לכך משמעות עמוקה: באם אינך רוצה, אם אינך מרגיש דחף להתפלל, אזי מוטב אל תתפלל, אין לך את היכולת להתפלל ערבית! מכאן משמע כי אתה אינך 'שייך' לתפלה זו, והיא איננה 'שייכת' אליך…
ישנם דברים בהם נתחייבנו מפי הבורא יתברך. עלינו לקיימם בין אם רצוננו בכך ובין אם לאו. תרי"ג מצוות הוטלו עלינו ויש למלאות אחריהם בשלימות.
ברם ישנם דברים אשר לא שמענו עליהם צווי מפורש. אפשר להתחמק מהם באמתלא כי קשה לעמוד בהם, הם בגדר של 'רשות', באפשרותך לקיימם וביכולתך להמנע מהם.
תפלת ערבית, [זמנה רדת הערב, החשיכה] יסמל את ההסתר. תפלת הערב הלוא היא המשכת אור ה' יתברך אף למעמקי המחשכים. וכפי שכותב השפת אמת (פרשתנו שנת תרל"ד מאמר ד') וזה עצמו פירוש תפלת ערבית כי בודאי בעת חושך אין מקום להתגלות האור, רק ע"י רצון האדם שלא בהדרגה, ע"ז [על זה] מתעורר הארה שלא עפ"י דרך הטבע, כי הכל תלוי ברצון האדם. [ע"כ עפ"י השפת אמת]…
האוהב את בוראו, הרי שיעשה כל אשר לאל ידו למען הפיץ את אורו וטובו של ה' יתברך, ואף בעת ובמקום ההסתר, גם כאשר יהיה הדבר קשה, ואעפ"י שלא נצטווה על כך במפורש.
וכאלו הם דבריו של בעל מסילת ישרים (פרק י"ח) ואז לא יאמר די לי מה שאמור בפירוש או אפטור עצמי במה שמוטל עלי עכ"פ. אלא אדרבה יאמר כיוון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו ית"ש [יתברך שמו] נוטה לזה, יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולחרחיב אותו מכל הצדדין שאוכל לדון בו שרצונו יתברך חפץ בו.
האוהב אינו מסתפק בקיום המוטל עליו, כי הלא על כן יקרא אוהב, להיותו חפץ במילוי רצון אהובו, הלא ה' יתברך. א"כ תדיר יחפש איככה יוכל להרבות בכבוד בוראו, בכל עת חפץ הוא לעשות רצון אלקיו.
ואכן כן מצינו ליעקב אבינו ע"ה כפי אשר כתב השפת אמת (שנת תרל"ב ד"ה ויצא) ויעקב אבינו ע"ה הכניס עצמו ברצון במקום שנסתר ונעלם כבוד ה' להמשיך גם שם כבוד שמו. [ע"כ מהשפת אמת]
זוהי מהותה של תפלת ערבית, אותה תקן יעקב. באהבתו את בוראו הכניס עצמו אף למקום הסכנה וגם בערבית, בחושך תקן תפילה. אמנם זו רק רשות, אין הכרח, אך יעקב לא היה מסוגל לראות בצער השכינה. קשה היה לו להסכים עם כך שבחרן לא מורגש כבוד ה' יתברך. יצא מבאר שבע עזב את מקום ההתענגות בזיו השכינה וגלה למקום נידח ושמם.
ועפ"י הדבר הזה מבאר השפת אמת (שנת תרל"ד ד"ה ברש"י) את הקשר בין קפיצת הארץ לתפלת ערבית: אך בודאי כפי רצון האדם, יכול לעורר קדושת ה' יתברך בכל מקום. וז"ש רש"ינעקר הר המוריה ובאלכאן. פירוש, כיוון שהיה ליעקב אבינו ע"ה רצון גדול לבוא להר המוריה, אף כי מקום הזה היה מרוחק מאוד, קפץ הר המוריה לכאן. [ע"כ מהשפת אמת].
המוסר נפשו למען בוראו, זוכה אמנם שיעשה עמו נס. וכדברי רש"י (ויקרא כ"ב ל"ב) וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס [ע"כ מרש"י]. כל עצמו של הנס הוא למי שמשליך את חייו ומאוייו מנגד, עבור רצון ה' יתברך. איש כזה המתעלה מעל הטבע ובז לו, הוא הראוי להנהגה שלמעלה מן הטבע, אצלו שייך שיקרה נס, שכן אין לטבע כל שליטה עליו. ברם המתאווה לנס עצמו לא יזכה אליו, אין לו כל שייכות עמו…
ואכן זו ה'ערבית' – הארת הקדושה שבתוך החשיכה. וע"כ כאמור, רשות היא ולא חובה. שהרי מי שאינו רוצה, לא יוכל לזכות לתפלה לאור ה' יתברך במעמקי החשיכה…עכ"ל הרב גד אייזנר[2]זצוק"ל.
לכאורה קשה הם יעקב לא ידע על קדושת המקום, הרי פירש רש"י בפסוק הבא: אמר, אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו?!
הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד
ויהיב דעתיה למהדר.
בספר דרך המלך לרב קלונמוס קלמיש האדמו"ר מפיאסאצנה (בעהמ"ח חובת התלמידים) זצוק"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק:
…איתא מזקני הקדוש הרבי ר' אלימלך מליז'נסק זצללה"ה על הפסוק (שמות כ' א') וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, אנכי…., שכל הדברים שדיבר אלקים וכל המצוות הם 'לאמר – אנכי' וכו' שידע האיש את האנכי ה', וישיג את מציאותו יתברך. עכ"ל.
ולכאורה ישאל השואל: למה צריכים כל כך הרבה מצוות על זה, הלא בדיבור אחד שאומרים לנו שה' יתברך נמצא, כבר יודעים אותו?! אבל רק מי שאינו יודע מה זאת 'ידיעת ה', יכול לדמות שידיעת ה' קל להשיג, ולשאול שאלה [זו]. במשך כל ימי חיינו אנו צריכים לעבוד שנזכה לידיעה זו, וכול האי ואולי. ולא על עומק השגותיו בלבד צריכים יגיעה רבה במשך כל ימי חיינו, רק גם על ידיעה פשוטה שה' יתברך נמצא בשמים ועל הארץ מתחת…
יש ידיעה שנמצאת במוחו של האיש יחד עם שאר ידיעותיו, וכשחושב בידיעה אחרת יכול לשכוח את זו, ויכול גם סתם לשכוח אותה לגמרי. וישנה ידיעה שיותר בולטת ויותר מתפשטת היא בו עד שפועלת גם על שאר ידיעותיו. למשל מי שראה בספר איזה דרך חדש בדרוש או בחסידות ונתפעל ממנה ונהנה, אז איזה זמן שלאחריו כל מה שמסתכל בתורה נדמה לו שהכל מרומז לדבר הזה שראה. ואף שאינו יכול להוציא את הדבר אל הפועל וליישב את המקרא לפי הענין שראה בספר, מ"מ דעתו רוצה לאחוז ולקשר את הדבר במקרא הזה. וזה מפני שידיעה זו שנכנסה עתה בקרבו התפשטה במוחו ופועלת על כל ידיעותיו, עד שכולם נמשכים אחר ידיעה זו שראה בספר…
לכן לדעת את ה' – לא בידיעת המחשבה בלבד די…רק שתכנס הידיעה בנפשו ותתאחד בעצמותו, לכן בכל הכוחות שיוצאין מן הנפש צריכים לאחד ידיעה זו ועל ידיהם לבוא עד עצם הנפש. כי אלמלי היה די בידיעה חצונית בלבד בפעולת כלי המח, כי אז לא היו צריכים יותר. אבל כיוון שצריכים לעבור את חיצוניות הפעולה ולבוא עד עצם הנפש, בכל החלונות והחורים שיכולים לבוא עד עצם הנפש צריכים לבוא על ידיהם. וזה וידבר אלקים וכו' לאמר, אנכי' שאמרנו בשם הרבי אלימלך שכל תורה ומצוות הן שנדע את ה'אנכי ה' ' וכו'.
אבל התורה מרמזת 'לאמר אנכי' לא לדעת את ה'אנכי' בלבד, רק גם לאמר אנכי – לא שידע האיש ישראל את ה' ידיעה שלעצמו בלבד, רק שיוכל לאמר – לאחרים…
והנה בענינו של יעקב אבינו אין לנו השגה, אבל כל איש ישראל צריך לדעת מרמיזת התורה אליו ואל מצבו. ולהנ"ל מרמזת שיעקב אמר, אכן יש ה' במקום הזה' – אכן זה ידעתי מכבר, כי אמר 'אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי וכו' אבל 'ואנכי' – לא ידעתי, הידיעה לא חדרה אל פנימיותי ואל עצמי, ופירש רש"י אילו ידעתי לא ישנתי, כי בזה תלוי הכל, כל איש יודע שה' הוא האלקים, אבל רק מי שהידיעה אינה פעולה חיצונית, ובאה אל עצמו היא פועלת עליו ועל כל שאר ידיעותיו והרגשותיו. ואנכי לא ידעתי, כי אילו ידעתי, לא ישנתי.
וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹקים עִמָּדִ֗י (בראשית כ"ח כ') אם יהיה אלקים עמדי – שאהיה אני בבחינת 'ואנכי ידעתי' ולא לעצמי בלבד רק 'לאמר' – אם יהיה אלקים עמדי עד שאוכל לאמר גם לאחרים, כי זה עיקר הישראל. עכ"ל האדמו"ר רבי קלונמוס קלמיש זצוק"ל הי"ד.
הלימוד לדורות מפיצול יעקב במקלות זכיה דרך מערכות הטבע
הרב מאיר יחיאל הלויהאדמו"ר מאוסטרובצה[3] זצוק"ל בספר מאיר עיני חכמים (בפרשתנו) מבאר וזלה"ק:
ונראה לבאר בהקדם קושיה על מה שאנו אומרים בהושענות [מנהג האשכנזים] תענה אמונים וכו' למען חָלַק [כינוי ליעקב] מפצל מקלות בשיקתות המים. אשר הוא לפלא, איך יוכל זאת להיות נחשב לנו לזכות מה שיעקב אבינו עשה במקלות, הלא זה נראה כמו שהוא רמאי ח"ו?!
אך נראה לבאר דהנה 'אלקים' מורה על הטבע, וזאת ביקש יעקב אבינו ע"ה, שה' שהוא מורה על הרחמים יהיה ל'אלקים' כונתו בזה שכל ההשפעות וטובת עולם הזה יבוא לנו מצד הטבע, דלמי שעושין לו נס מנכין לו מזכיותיו (שבת ל"ב ע"ב). ולכן ביקש שה' יזמין לו הטובות בדרך הטבע, וכמו כן עשה יעקב אבינו ע"ה בהמקלות אשר פיצל ברהטים, הגם שאמר לו המלאך שצאנו יוולדו עקודים, אך יעקב אבינו ע"ה לא היה רוצה שיהיה בדרך נס, ובמאת הטעם למה הצדיקים אינם רוצים ליהנות מנס, כדי שישאיר זכותם לבניהם אחריהם (עיין קהילת יעקב ערך 'דין' אות י"ט). ולכן אנו מתפללים שהקב"ה יענה אותנו למען יעקב אבינו ע"ה אשר פיצל המקלות ולא רצה לסמוך על הנס, וממילא זכותו עומדת לנו. עכ"ל האדמו"ר מאוסטרובצה זצוק"ל.
ברש"י ורבותינו פירשו לשון תפלה, כמו 'ואל תפגע בי' ולמדנו שתיקן תפלת ערבית וכו'…וידוע שתפלת ערבית רשות, ובברכות (כ"ו ע"ב) מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע ושאל, תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רשות וכו'. ולהלן בגמרא 'ואותו תלמיד רשב"י היה'. וידוע דקדקו המפרשים מה נפק"מ מי היה התלמיד.
בספר זכר חיי"ם הרב חיים יהודה מאיר מוויזניץ זצ"ל[4], בנו של האדמו"ר מנחם מנדל זצ"ל (בעהמ"ח שארית מנחם אב"ד ווישווא) מבאר וזלה"ק:
אפשר לומר בדרך רמז דהנה הטעם הפשוט שתפלת ערבית רשות, היא מחמת מצבו האיום של יעקב אבינו בעת עמדו להתפלל אותה תפלה, הוא בורח מעשו כדי להציל את נפשו מידו האכזרי של אחיו ונמצא במקום נחשים ועקרבים במדבר והולך במטרה להגיע אל לבן כדי לחיות שמה במנוחה, אולם ידע הוא מהותו של אותו לבן במדותיו האכזריות, רמאותו וכו', ובעת כזאת הרי התפלה הוא לא משום חובה לקיים מצות תפלה לשמה לה' יתברך או להללו ולשבחו, רק להוציא ממסגר עם מחשבת חוץ, שהוא נצרך לישועה, ויעקב אבינו שהיה עניו ואמר קטונתי מכל החסדים, חשב בעצמו שמתפלה כגון זו ילמדו הדורות הבאים, להתפלל תפלת חובה אי אפשר, שהרי כל כוונתו הוא כאן עם כוונה[5] ותפלת רשות ולא חובה להוציא ממסגר נפשו, על כן תפלת ערבית שתקן יעקב, רשות.
ומצבו זה יעקב אבינו ע"ה לא כל אדם יכול להבין רק רשב"י כי אין חכם כבעל נסיון, שהוא בעצמו סבל הרבה מהמלכות הרשעה (סוגיית רבי שמעון ובנו במערה שבת ל"ג) ולא רק זה אלא ראה מה שעשו הרוצחים האכזריים לרבו הקדוש רבי עקיבא, הוא הבין היטב נמוקו של יעקב אבינו שטען שבעת עמדו בתפלת ערבית לא תקן אז תפלת חובה רק רשות, שהיה תפלתו מכח הצטרכותו לישועה להנצל מלבן, וכהמבקש דבר. ולא כחובה לה' יתברך אף שלא חסר לו כלום, וזה [שסיימה] הגמרא שם 'ואותו תלמיד רשב"י היה'.
מבאר הרב זלמן סורוצקין[6]זצ"ל בפירושו אזנים לתורה וזלה"ק:
ויצק שמן על ראשה, לקדשה במשיחה.ולקמן נאמר (וישלח ל"ה י"ד) וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן. ולמה לא נסך עתה עליה נסך יין? מפני שנסוך היין בא לשם שמחה, וכמו שנאמר (שופטים ט') תירושי המשמח אלקים ואנשים, והלויים היו מדברים בשיר על הנסכים. ולפיכך כשיצא יעקב מארץ ישראל לחו"ל, לא נסך על המצבה יין, כי אין שמחה להקב"ה כשיהודי יוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו ברשות.
מה שאין כן כששב יעקב לארץ ישראל, היתה שמחה לפני הקב"ה, ואז נאמר ויסך עליה נסך. ומצינו בנסכים שנאמר כי תבוא אל ארץ מושבותיכם (במדבר ט"ו).
לביאור הפסוק נקדים את שמזמרים ישראל קדושים (למנהג אשכנזים) בליל שבת קודש, מהפזמון הפותח זמירות שבת 'כל מקדש שביעי כראוי לו'… משוך חסדך ליודעיך א-ל קנא ונוקם. שלכאורה קשה: מה שייכות בקשת המשכת החסד עלינו יחד עם הנקמה, שנראה להדיא כסתירה לבקשה.
מבאר האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע[7], אדמו"ר מסלונים זצוק"ל הי"ד, בספר זכרון קדוש שנאספו בו פירורים משולחן גבוה של תורתו וזלה"ק:
עפ"י המשל…ממלך שחטא כנגדו איש פשוט, וראה המלך שאינו מבין כלל גודל חטאו, מפני שאינו מכיר כבוד המלך. ולקחו אצלו ולימדו והרימו בכל פעם יותר, וככל שנישאו יותר, הכיר יותר כבוד המלך והתמרמר יותר על חטאו, וזה היה ענשו.
וזהו משוך חסדך ליודעיך א-ל קנא ונוקם, שהחסדים ומדת 'א-ל' זה יהיה בשבילי ל'קנא ונוקם' וזהו ונתן לי לחם וכו' והיה ה' שהוא מדת הרחמים, לי לאלקים, היינו זה יהא לי במקום מדת הדין, שגודל הבושה מהנהגת הרחמים זה יהיה ענשי. עכ"ל האדמו"ר מסלונים.
הרב יששכר שלמה טייכטאל[8] זצ"ל הי"ד בספרו משנה שכיר עה"ת כותב בפרשתנו וזלה"ק:
ונראה לומר הטעם על יעקב שאהב את רחל יותר מלאה, מפני שאעפ"י שגם לאה היתה צדקת גדולה, מכל מקום לא היתה צדקת אלא לעצמה ולא הדריכה אחרים, אבל רחל היתה צדקת גם לענין להדריך אחרים כמו שרה שהיתה מגיירת את הנשים. ואפשר דמהאי טעמא אמרו ה'עולם' שהגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכ"ב ע"א) כי צדקת לאה היתה מפורסמת כל כך שלא הדריכה אחרים…לכן אמרו שהיא מיוחדת לעשו.
והנה ידוע (מה שאמרו במדרש שיר השירים (פרשה א') על הפסוק (א' ט"ו) עיניך יונים, שהמנהיגים קרויים 'עיני העדה' מפני שהם מראין לעדה את הדרך אשר ילכו ואת המעשה אשר יעשון, כמו שהעין מראה להאדם את הדרך אשר צריך לילך בה. וזה הכוונה ועיני לאה רכות, כלומר שלא היתה בבחינת 'עינים' לאחרים. אבל רחל היתה יפת תואר לעצמה, ויפת מראה – רצה לומר שמראה גם לאחרים, ולכן 'ויאהב את רחל עכ"ל הרב טייכטאל זצ"ל הי"ד.
בספר זכרון יעקב לרב יעקב אלימלך פאנט[9] זצ"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק: ויל"ד איך רחל אמנו לא קבלה דין שמים באהבה ודחקה את השעה כל כך, וגם יל"ד הלשון 'מתה אנכי' בהווה, ויותר הוה לה למימר ואם אין אמות [לשון עתיד] . ויש לומר הכונה בהקדם המסורה בפרשה דין (בראשית ל' ל"ג) וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י, [ובמשלי כ"ז א'] אַֽל־תִּ֭תְהַלֵּל בְּי֣וֹם מָחָ֑ר כִּ֤י לֹא־תֵ֝דַ֗ע מַה־יֵּ֥לֶד יֽוֹם.
ואמרתי הכוונה עפ"י מאמר חז"ל (אבות ג' א') הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו'. ולכאורה נשפת יתר והיה די באומרו הסתכל בשלשה דברים, דע מאין באת וכו' וממילא ידע הפעולה היוצאת מזה. [שלא יבוא לידי עבירה]. ואמרתי בהקדם דברי אאמו"ר זצ"ל בכנס"י [כנסת יחזקאל]דרושים לראש השנה על מאמר חז"ל (ברכות ח' ע"ב) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יקרא קריאת שמע, ילמוד תורה, יזכור לו יום המיתה. ומדקדקים אם השלישי בטוח, למה [הזכיר] הראשונות? ופירשו דהזכרת יום המיתה לפעמים יפעול גם להיפך, על דרך הכתוב (ישעיהו כ"ב י"ג) הָרֹ֤ג׀ בָּקָר֙ וְשָׁחֹ֣ט צֹ֔אן אָכֹ֥ל בָּשָׂ֖ר וְשָׁת֣וֹת יָ֑יִן אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת. על כן העצה השלישית אינה בטוחה רק אם הקדים לה הראשונות, היינו קבלת עול מלכות שמים, ולימוד התורה הקדושה, ואז אם עדיין לא נצחו, יזכיר לו יום המיתה וינצחו, אבל בלי קבלת עול מלכות שמים, אולי יפסיד עוד בהזכרה זו, עד כאן דברי קדשו [של אביו הכנסת יחזקאל].
וזהו שדייק התנא 'הסתכל בשלשה דברים' ביחד דייקא, ורק אז 'ואין אתה בא לידי עבירה', היינו מאין באת ולאן אתה הולך שהוא הזכרת יום המיתה. או מעט באופן אחר, 'הסתכל בשלשה דברים', אבל הזהר בהסתכלות הזאת שיהיה באופן – 'ואין אתה בא לידי עבירה' ודו"ק.
וזאת תורת המסורה, וענתה בי צדקתי ע"י ביום מחר, שישים לנגד עיניו ישוב היום, שמא ימות למחר. אמנם זה דוקא אל תתהלל ביום מחר, שלא יאמר הרוג בקר ושחוט צאן כי מחר נמות כנ"ל. אמנם יש עוד ענין המביא את האדם לידי זכות ולא יצטרך להזכרת יום המיתה, והוא אם מגדל בניו בדרך התורה, כי אאזמו"ר זצ"ל פירש אומרם ז"ל (קדושין כ"ט) הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם. כי איך יבקש מבנו שילמוד אם יראה הבן שאביו אינו לומד?! ודפח"ח. על כל פנים אם מגדל בניו לתורה ויראת שמים ע"כ [על כרחך] שגם הוא יעשה כן כנ"ל, ואין צורך להזכרת יום המיתה. וזה שאמרה רחל אמנו, הבה לי בנים, ואגדלם לעשות רצון אבינו שבשמים, ואם אין, אז ההכרח – מתה אנכי, צריך אני לשום נגד עיני יום המיתה להנצל מן היצר, על כן ביקשה על בנים. עכ"ל הרב יעקב פאנט זצוק"ל הי"ד.
הקשר בין דודאי ראובן להצלת יוסף וחנוכה
וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה (שם ל' י"ד).
הרב מרדכי בריסק הי"ד
הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה. (מובא בספרי דרוש רבים ביניהם, החת"ם סופר בני יששכר ועוד, ולפנינו לא ידוע מקורו).
מבאר בספר מהר"ם בריסק דרשות לרב מרדכי בריסק[10] אב"ד טשאנד (רומניה) זצ"ל הי"ד וזלה"ק: ויש לבאר…דלכאורה קשה צורך הנס למה, הא משקי בי מדבחיא[11] דכן, ועכצ"ל [ועל כרחך צריך לומר] דכיוון דבאו בה פריצים חללוה [ונטמא השמן]. וקשה, הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?! ויש לומר עפ"י מה דאיתא בעבודה זרה (נ"ג ע"ב) ישראל שזקף לבנה ובא נכרי והשתחוה לה, אסרה. ויליף לה מדכתיב (דברים י"ב ג') ואשריהם תשרפון באש. וקשה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?! וע"כ כיוון דפלחו לעגל, גלי אדעתייהו דניחא להו, הכא נמי בזקף לבינה, עיי"ש.
ומעתה י"ל כיוון דבאו בה פריצי ישראל וחיללוה ומעלו בה ונפקא לחולין, גלי דעתייהו בזה דניחא להו בע"ז דהרי הם עשו הכנה שע"י המעל שמעלו יוכלו היוונים לאסור בעבודתם, ואין צריך לומר דקנו אותם היוונים…על כל פנים נמצא למד מהך דבאו בה פריצים וחללוה, דהמחשבה שחישב הישראל והפעולה שעשו היוונים מצטרפת, וכן בזקף לבנה, וע"י כן היה צורך לנס חנוכה דאם לא כן היה טהור משום משקי בי מדבחיא. וסברא זו נמצא גם אצל יוסף, שהרי ראובן לא היה המציל, רק אלו שהוציאו אותו מן הבור, אבל כיוון שמחשבת ראובן בהשלכה היתה כדי להשיבו אל אביו, והוא עשה ההכנה,הרי אנו מצרפין מחשבתו עם פעולת אותם שהצילוהו ושפיר נקרא על שמו, ואתי שפיר הסמיכות במדרש. עכ"ל.
הרב יהודה סגל רוזנר[12] הי"ד אב"ד סקעלהיד, בספרו אמרי יהודה בפרשתנו מבאר וזלה"ק:
במדרש רבה [בראשית רבה ע' ו'] נטל הקב"ה שיחתן של האבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים. אמר הקב"ה, אתה אמרת והיה ה' לי לאלקים, חייך שכל הטובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון זה, שנאמר 'והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים. [ע"כ המדרש].
הנה כל שמחה הוא מן ההיפך, מההרגש הרע שהרגיש האדם, ידע השמחה בשלימות בהרגשת הטוב. וזה שיעקב אבינו ע"ה נדר ואמר והיה ה' לי לאלקים, אין והיה אלא לשון שמחה, כי שמחה יתירה ירגיש כאשר יוכל להשיג קרבת אלקים בחשכות הזמנים.
על דרך שאחד הולך כגר בארץ נכריה ומוצא שם את אוהבו, איך שמח בו בכפלי כפליים ממה ששמח בו בביתו. וזה אמר יעקב אבינו ע"ה על קפיצת הארץ שקפצה לו מקום המקדש ובא לעומתו…וזה יהיה מפתח גאולתן של בנים כי ככה יעוררו את המידה שיאיר האור בהחשכות, וזה הישועה בשמחה. עכ"ל.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א
052-6514000
Ybarkai6@gmail.com
[1] עריכת הקובץ והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם יצחק משה ז"ל. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל. הרב סיני יצחק הלוי בן הרב שמעון (אדלר) זצ"ל. בעהמ"ח ספרי דבר סיני. יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל ואשתו פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק. מו"ר הרב שמואל בנימין ב"ר יהושע (הרלינג) זצ"ל הי"ד.
[2] הרב גד אייזנר זצ"ל (כ"ד שבט תרס"ג – כ"ד אדר תשמ"ה) נולד בפולין לאביו ר' יצחק שלמה ולאמו מרת רבקה השתייכו לחסידות גור (אחרית ימיו של השפת אמת נלב"ע שבט תרס"ה). בהיותו בן אחת עשרה פרצה מלחמת העולם הראשונה ששיבשה סדרי עולם, קול התורה נתמעט מאוד ובמיוחד בין הילדים והבחורים. האדמו"ר ר' אהרן מקוזניץ זצ"ל אירגן קבוצות לימוד, בהבחינו בכשרונו של הילד גד, צירפו לקבוצת בחורים מבוגרים יותר. הודות למלמדם שהאהיב עליהם עד למאוד את קדושת התורה, למרות המחסור עסקו בשמחה ובהתמדה גדולה. היו משננים מסכתות שלימות של משניות בע"פ, חוזרים עליהן בלכתם בדרך. את המרחקים ממקום אחד למשנהו אמדו לפי מספר המשניות אותן היה ניתן ללמוד בפרק זמן של הליכה זו. כשבגר והמשיך לעסוק בהתמדת התורה בחשק עצום, מספר על כך שצמאונם לכל מכמני התורה היה עצום, אך ספרים לא היו כל כך בנמצא, והם היו משוטטים בבתי המדרש בין אוצרות הספרים. כאשר יצא לאור כרך חדש מהשדי חמד של רבי חזקיהו מדיני זצוק"ל והם קנוהו לבית מדרשם, פרמו את הספר לקונטרסים וחילקוהו בין הבחורים כדי שיוכלו ללמוד ממנו כמה בחורים באותו זמן. בחודש אלול תרפ"ב הקים ביתו עם בתו של הרב אליהו קופר מחסידי גור בלודז'. בהיותו אברך המשיך בתלמודו מתוך שקיעה ושקידה עצומים. מתוך שבחסידים עסקינן, יש לדעת כי התקשרות לאדמו"ר ולזקני החסידים, משמעות חשובה לה בעבודת ה'. יראת כבוד גדולה היתה לזקנים ביניהם, שהסתופפו אצל אדמורים מדור קודם. זקני החסידים בבית המדרש עוד היו אצל האדמור מקוצק. [יש לדעת כי חתנו של האדמור מקוצק היה רבי אברהם בעהמ"ח שות אבני נזר, ואגלי טל מספרי היסוד של הלכות שבת. בתחילת ספרו זה כותב כי עיקר דרך הלימוד האמיתית קיבל מחותנו]. פעם ניגש אחד מזקני החסידים וסיפר לר' גד כי ראה בחור (לא נשוי) עוסק בספר חסידות, ושאלו: מה לבחור ולחסידות? שילמד גמרא ותוספות! שכן באותה תקופה לא היה מקובל שיעסקו בספרי חסידות לפני הנשואין. ענה לו הבחור: את הנסיונות שבעבר לא עברו עד גיל שבעים, אנו עוברים עתה בגיל שבע עשרה… כלומר ספר החסידות מחזק אותם בעמידה בנסיונות. החסיד הזקן הניח את הבחור וקיבל דבריו. [להזכירנו עוסקים אנו בתקופה לפני כמאה שנה (תרפ"ג לערך) מה נאמר היום?] לאחר כמה שנים החל לעסוק בעבודת קודש של חינוך בתלמוד תורה שהיה מעולה 'דרכי נועם' בלודז'. ולמעשה לאחר השואה המשיך בכך בכל שנות חייו. נודע כמחנך דגול ובמסירות לתלמידיו. תקופת השואה עברה עליו, בתחילה בביתם בפולין. מתחילת המצור והצרות אחז בכלל אותו אמר שנהג בכל חייו: 'אין מאבדים את צלילות הדעת'. והנסיונות לשמור על צלילות הדעת בתקופה זו, כידוע היו גבוה מעל גבוה מיכולת דעת אנוש. אשתו הצדקת חלתה בשנים הראשונות לנשואיהם, ובתחילת השואה נפטרה ממחלתה. בת אחת היתה להם שנספתה בשואה מַחְלָה ריינא הי"ד. אחד הדברים שהיו חביבים על הקלגסים הנאצים ימ"ש לגזוז את זקנם של היהודים ברחוב. רבים וכן אדמורים נאלצו משום סכנת נפשות מוחשית להסיר סממן יהודי-חסידי זה, ובמקרים אחדים יש שהסתירו זקנם בצעיף וכדומה. ר' גד שמר על זקנו, ופעם אחת כשתפסוהו ורצו לגזוז זקנו בסופו של דבר ניצל מהם. כשהגיע לבית החסידים, חשב אחד המבוגרים שגזזו את זקנו והחל מנחמו בדברים. לאחר כמה רגעים של דיבורים הסיר באחת את הצעיף ונתגלה זקנו בתפארתו. הכל פרצו בצחוק שהפיג מעט את המתח הנורא. לימים כשסיפר זאת, אמר: זה מה שנתכוונתי, שיעלו חיוך שיוקל מעליהם לכמה רגעים. כל חייו היו העלאת חיוך ועדוד ליהודים. בהיותם באחד ממחנות המוות, לאחר התעללות קשה באחד מחבריו ר' משה יהושע אבוביץ ז"ל ע"י הרשעים שכמעט הרגוהו במכות, ועזרתו ועדודו של ר' גד, סיפר לימים: נפשי התרפאה חיש ע"י 'זריקות' של שמחה שהעניק לי, וכך קמתי על רגלי וחזרתי אל בין החיים – מכוחה של אותה מילה טובה ברגע הנכון. פעם שאלו תלמיד: כיצד היה יכול לחזק אנשים במצב הזה? ר' גד ענה לו: 'מאז ומתמיד למדתי את היצירה הזאת ששמה 'אדם', מתוך כך ידעתי שמילה טובה צופנת בתוכה כוחות כבירים שיש בה למשות אדם ממצביו הקשים…' ורבים העידו שאכן המילים הטובות שלו השיבו אותם לחיים ונתנו להם את כח ההשרדות. במהלך התקופה משיצא מגטו לודז' ובזמן שהותו במחנות צ'נסטוחוב עד הרחצה (חיטוי) במיידנק אליה הועברו, לקח אתו ספר חובות הלבבות. בעת שהמתינו לחיטוי והיו שבורים ורצוצים לגמרי לאחר שנאלצו להשאיר כל החפצים שהצליחו להחביא בדרכים לא דרכים, ראה בחור שלמד עמו בשטיבל. 'שמואל, קרא לעברו, יודע אני על מה חושב אתה כעת. חושב אתה על שידוך…'הלה התבונן בו בתדהמה, מדוע תתלוצץ ממני? ענה לו ר' גד: שמואל, דע לך כי יעזור ה' המלחמה תסתיים עוד יהיו חתונות וגם אתה תזכה להכנס לחופה. ואם אתה חושש שיהרגו כל האופים, אל דאגה, בסעודת הנשואין שלך יהיו הרבה 'בילקעס' גם מנגנים יהיו לך, וילדים ואפילו…תהיה לך תאוה ל…כסף…אכן לאחר המלחמה הגיע אליו ר' שמואל וסיפר לו על שידוך שהוצע לו. הרב גד זכה להנצל מהתופת, כשוחרר חלה בדיזנטריה שרבים נפלו חללים ממנה, והוא ניצל ממש באורח פלא. לאחר הצלתו שימש עוגן הצלה רוחני ליהודים רבים, בעודדו אותם לשוב לחיים בכלל ולהתחזק בחיים הרוחניים בפרט. 'קחו לכם מצוה אחת מה שתרצו מבית הוריכם שנרצחו וחהזיקו בה. והיא תהיה לכם למגן ולעתיד טוב יותר'. סיפור מופלא לאחר שנים שעלה לארץ ישראל, הגיע לבקר אחד מתלמידיו שחיזקו ועודדו לרגל 'שלום זכר' שנערך בליל שבת קודש. ר' גד ראה שהבית חשוך, ובעל הבית הסביר שזה מכיוון שאינו רוצה להשתמש בחשמל של חברת חשמל, רק בחדר בו ישב ללמוד דלק האור ממקור פרטי. שאלו ר' גד: לעצמך דאגת לאור, ומה בנוגע לשאר בני הבית, היית צריך לדאוג לאור גם עבורם…מהשבת שלאחריה, הואר הבית כולו בתאורה כשרה למהדרין. רב גד נישא בשנית לאחר השואה. לארץ ישראל עלה בשנת תשי"ג, היה מקורב מאוד לאדמו"ר מגור ה'בית ישראל' שאמר עליו כי הוא 'מחנך של המחנכים'. במשך ל"ב שנים נתן ליבו לעבודת קודש של חינוך בבית מדרשחידושי הרי"מ. בכ"ד באדר תשמ"ה החזיר נשמתו הטהורה לבוראו. אמנם לא זכה להשאיר זש"ק, אך תלמידיו ומעשיו שנחרטו בלהבות קודש בספר במחיצת ר' גד'ל (תשס"ו) ממנו נערכו תולדותיו, וכן משיחותיו בקודש שהועלו בסדרת הספרים מורשת גד, היא מורשתו ותולדותיו של הצדיק הנשגב בעולמו של ה' יתברך.
[3] האדמו"ר מאוסטרובצה מגדולי וחשובי האדמורים בפולין לפני השואה. היו לו שני ילדים. בנו הרב יחזקאלזצ"ל הי"ד נספה עם כל משפחתו בלי להשאיר זכר (דברי תורה ממנו נחרטו בספר מאיר עיניחכמים של אביו בתוספת מיוחדת בשם: קדשי יחזקאל (מהדורה חדשה ג"ח תשע"ט-תשפ"א). בתו היחידה מרת חוה שנשאה לרב דוד סילמן זצ"ל שנפטר בדמי ימיו בתרפ"ב. ילדיה נספו בשואה. נצר ממשפחה זו המשיך ללבלב ולקיים זכר למשפחה עם עלותו לארץ ישראל לפני השואה של בנה רבי יחיאל סילמן. תולדותיו נכתבו בספר אספקלריה המאירה (תשע"ט).
[4] הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל בנו ה'שארית מנחם'מוזניץ, בנו בכורו של ה'אהבת ישראל' רבי ישראל הגר זלה"ה (על שמו נקרא רחוב מרכזי בישוב תל ציון שבכוכב יעקב). אביו השארית מנחם נפטר לפני השואה. בנו הרב חיים יהודה מאיר שרד בניסי ניסים את התופת בשואה, ואף בסיום החורבן עודד והדריך אנשיו להזהר מאוד באכילה לאחר הרעב האיום שסבלו ממנו במחנות ההשמדה, ורבים קיפחו חייהם בגלל שאכלו לא בצורה נכונה. לאחר שיצא מהמחנות עבר לתקופת מה לארה"ב אך סירב בכל תוקף לקבל כתר האדמורות שבקשו והתחננו שארית הפליטה לעטר את ראשו. ואמר 'איך אתעלה ואכהן פאר אחרי עברו שנות השואה בלי תורה ובלי מעשים וכו'. בשנת תשי"ח עלה לארץ ישראל אך המשיך לסרב לקבל כל עול רבנות שהיא שהוצעה לו. כפף עצמו תחת דודו ה'אמרי חיים' מויזניץ. בשנת תשכ"ה זכה להעלות את עצמות אביו מאירופה לארץ ישראל, ולקברו באוהל אדמורי ויזניץ בבני ברק. בשנת תשכ"ה בהיותו רק כבן נ"ה החזיר נשמתו לבוראו, ונקבר בסמיכות לאביו. לא זכה כלל להשאיר זש"ק. דברי התורה בספר זכר חיי"ם שנאספו ונערכו הם זכרו ושמו שנותרו ממנו בעולם. כמו"כ השאיר ספר בכת"י בנושא 'תשובה מאהבה' שנערך ונדפס (תשמ"ד) נקרא זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה. עצם הבאת הדברים בגליון כרוכה בהשגחה מיוחדת. מעולם לא הכרתי את הספר ואף שמעו של מחברו-בעליו, לא הגיעו לידיעתי. בעוברי ליד הגניזה בתל ציון ראיתי ארגזים רבים עם ספרים, ביניהם היה ספר זה. כשנטלתיו וכלל לא הכרתיהו חשבתי להשאירו שם, אך משעלעלתי בו וראיתי שברכתו כפולה הן של אוד מוצל מאש ההריגה, וגם לא זכה לזש"ק, חשבתי להביאו לאוצר גנזי הספרים שחנני ה' יתברך, ויהיה עוד יהודי שישתדל ללמוד מתורתו, כעת מודה לה' יתברך שזיכני ומפיץ זהרי תורתו ברבים.
[5] נראה שרוצה לומר שזו כוונה צדדית להציל עצמו דהיינו למענו, לא תפלה למען שמו יתברך.
עם זאת נלע"ד לומר מבלי לפרוך חידושו שלדעת הרמב"ן דוקא בעת צרה היא חיוב תפלה מדאורייתא, לעומת הרמב"ם שסובר שחיוב תפלה מדאורייתא הוא בכל יום.
[6]הרב זלמן סורוצקין זצ"ל (תר"מ-תשכ"ו) נולד בליטא לאביו הרב בן ציון סורוצקין ששימש ברבנות בעיירה. למד בישיבות סלבודקה, וולוזין וטלז. שימש כרבה הראשי של 'לוצק' (אוקראינה) היה מראשי אגודת ישראל באירופה לפני השואה. בשנת ת"ש הצליח להמלט מפולין אליה הגיע לפני כן. בירושלים היה מראשי 'אגודת ישראל' ומראשי 'ועד הישיבות בארץ ישראל'. לאחר פטירת הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל שימש כראש מועצת גדולי התורה. היה מפורסם בכח דרשנותו המיוחד, שבא לידי ביטוי גם בספריו המיוחדים ביניהם הדעה והדבור (ג"כ), פירושו לתורה אזנים לתורה. בהקדמת ספר השו"ת שלו מאזנים למשפט מתאר בהרחבה תולדות משפחתו המפוארת, (היה נשוי לבת הרב אליעזר גורדון ראש ישיבת טלז, והיה גיסו של הרב אהרן וולקיןבעהמ"ח בית אהרן על הש"ס, כמו כן היה מחותן עם הרב אברהם יצחק בלוךזצ"ל הי"ד (בנו של רב יוסף בלוך מטלז, בעהמ"ח שעורי דעת). בהקדמת ספרו לתורה כתב: יש הודאה ויש הלל והודאה. הודאה – היא הבעת תודה למי שעשה טובה במסיבות רגילות. אבל השש להיטיב ונותן בעין יפה מתוך אהבה ונדיבות, לו נאה להודות ולהלל ולספר מעשיו ברינה….כל ישראל שזכו לצאת לחירות מאירופה, מן הגיהנם של 'התרבות המערבית' או מן ה'גן עדן' של התרבות המזרחית [רוסיה] – חייבים להודות על גאולתם ממיתת ניוול מיד אויב או פדות נפשם מעבדות והתבוללות בין ה'אוהב' (והשניה קשה מן הראשונה, שהרי יעקב אבינו הקדים להתפלל הצילני נא מיד אחי ורק אח"כ מיד עשו) אבל אלה שזכו לעלות מתהומות ארץ אל הגבוהה מכל הארצות, אל ציון קרית מועדנו…הם חייבים להודות ולהלל למי שעשה להם את כל הניסים האלה…כולנו ישבנו במאסר בזמנים ובמקומות שונים…ובחמלת ה' עלינו הוציא אותנו מעבדות לחרות בניסי ניסים… ויביאנו (אותי ואת אשתי ורוב בני) אל הארץ שנשבע לאבותינו לתת לנו, לראות בהתחלת בנינה ולשמוח נקוה גם בשכלולה…עכ"ל מהקדמתו לפירושו אזנים לתורה. אמנם יש ממשפחתו שנהרגו בתו בעלה ונכדו, כלתו ועוד, אותם מפרט בהקדמתו זו. עם זאת זכה ובניו וצאצאיו 'תופסים כותל המזרח' של עולם התורה, בארה"ב ובארץ ישראל.
[7] האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע המכונה בסלונים מוהרשד"י. נולד בשנת תער"ב, היה בנו יחידו של ה'בית אברהם'. דור רביעי בן אחר בן בשושלת של מייסד חסידות סלונים 'יסוד העבודה'. בעל מח חריף ומעמיק יחד עם רגש לוהט וסוער, התקיפות וההכנעה השתלבו בנפשו כאחת. לאחר הסתלקות אביו בתרצ"ג הכתירוהו כאדמו"ר, בין גדולי החסידות הרב משה קליערס שהיה רבה של טבריה. קיבל על עצמו נהול הישיבה 'תורת חסד' בברנוביץ (אותה תקופה שימש בקודש הרב אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, היו קשורים ביניהם) וכן ניהול כולל 'רייסין' בארץ ישראל. בעת הפרעות בארץ ישראל (תרצ"ו-תרצ"ט) ויהודים רבים נרצחו ע"י הפורעים הערביים, היו ביניהם מחסידי סלונים, והרוח היתה שפופה, הוא ניצב עודד והפיח תקוה. אותן שנים עולה המפלצת הנאצית בגרמניה, ועם פרוץ מלחמת העולם גם בתקופות הקשות הפיח בחסידיו רוח חיים, ובפורים ת"ש אמר כי 'בן המלך שהוא בעצם חלק מאביו, אינו משתנה במהותו בכל מצב, וכל כמה שישפילוהו ויבזוהו, צריך תמיד לזכור שהוא בן מלך!' גם לאחר הירצחם של אשתו עם בתו היחידה ואמו, לא נפל ברוחו התחזק בה' וחיזק הסובבים אותו. כאשר גברו ועלו השלהבות ניסו לשכנעו חסידיו מארץ ישראל שיעלה אליהם, ולאחר שהחליט בהסוסים רבים להיענות לבקשתם, כשנודע הדבר לחסידיו בברנוביץ געו בבכיה גדולה, שדמעותיהם שימשו כסכר ליציאתו ועזיבתו צאן מרעיתו, איתם הובל להריגה בו' מרחשון תש"ד. במכתבו האחרון בפרוס חג הפסח ת"ש כתב: אם כי אתנו מה לומר ולדבר אין כמובן, והמשכיל בעת ההיא ידום כמו וידום אהרן, אבל לא ידום המזכירים את ה', אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד ישים את ירושלים תהלה בארץ…עכלה"ק. הדברים נערכו עפ"י הקדמת ה'נתיבות שלום' זצ"ל לספר זכרון קדוש שהינו ליקוט ואסופת שרידי תורתו של אדמו"ר מוהרשד"י. כמו"כ בספר מאמר 'בסוד קדושים' עיונים הגותיים אמוניים בנושא השואה, וכן מאמר על סיום תקופת חסידי סלונים בברונביץ. שניהם נכתבו ע"י הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל 'הנתיבות שלום'. הספר יצא ע"י ישיבת בית אברהם סלונים ירושלים. (שבהוצאתה ספרי נתיבות שלום, שהתפרסמו ברחבי עולם).
[8]הרב יששכר שלמהטייכטאל זצ"ל הי"ד. נולד בהונגריה, למד בישיבתו של הרב משה גרינוולד בעהמ"ח ערוגת הבושם (שו"ת ודרשות עה"ת) מגדולי הונגריה. בגיל עשרים ואחת הוסמך להוראה ע"י הרב שמואל רוזנברג (באר שמואל) הרב אברהם יצחק גליק (שו"ת יד יצחק) כתב ספר שו"ת משנה שכיר וקיבל הסכמות מגדולי הדור ביניהם הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי) הרב מאיר אריק וכן קיבל מכתבים מהגאון הרב יוסף חיים זוננפלד מירושלים (זכר צדיקים וקדושים לברכה). וכן היה בידידות עמוקה עם הרב יצחק וייס הי"ד אב"ד וורבוי (שיח יצחק). בתקופת השואה בעיצומה חיבר ספרו אם הבנים שמחה העוסק בעניני הגאולה וארץ ישראל. בעת הובילוהו הרשעים למחנה ההשמדה נרצח קרון הרכבת (י' בשבט תש"ה) מתשעת ילדיו, חלק נספו, חלק ניצלו או יצאו לפני השואה. אשתו ניצלה ועלתה לישראל. בנו חיים נפטר בירושלים. בתו האחרונה שהאריכה ימים גיטל נפטרה בשנת תשע"ט. אחד הנכדים המפורסמים שלו הוא הרב מאיר ברנדסדורפר זצ"ל בעהמ"ח קנה הבושם. ספריו הוהדרו מחדש חלקם יצאו לראשונה מכת"י ביניהם ספרו זה עה"ת (תשע"ה) דרשות למועדי השנה (תשע"ב) ספרו טוב יגאל שנדפס פעם יחידה בתרפ"ו (יש בו מאמרים והקדמה חשובה ביותר שלמיטב ידיעתי לא הודפסו מאז מעולם. נמצא במאגרים הדיגיטליים)
[9] האדמו"ר הרב יעקב אלימלך פאנעט זצוק"ל הי"ד, נינו של המראה יחזקאל (תקופת החת"ם סופר זיע"א), שימש באדמורות בעיר דעש. הובל אל המוקד עם כל משפחתו והוצא להריגה בי"ח בסיון תש"ד. שימש באדמורות כשלשים וחמש שנה. כתבים אלו הוצאו ע"י תלמידו דב שפיצר זצ"ל בברוקלין תשי"ג. בדברי פתיחתו מביא מרגלית נאה ששמע מהאדמו"ר רבי ישכר דב מבעלזא זיע"א לפרש דברי (הגמרא) [חז"ל ספרי עקב מ"ז] תחיית המתים מן התורה מנין? שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הכונה דע"י שלומדים עם הבנים ותלמידים, נחשב כמו חי, והיינו תחיית המתים – מן התורה, כלומר ע"י התורה. וסיים הקרא כימי השמים על הארץ, דבימים שהוא כבר מתלונן בגנזי מרומים, בשמים ממעל, כאילו הוא על הארץ בין החיים.
[10]הרב מרדכי בריסק הי"ד (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח דרכי תשובה. הקים ישיבה בה למדו אלפי תלמידים. עם הכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד. בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו, אך טרם הגיעו לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין).
[11] יסוד הדברים סוגיה בפסחים (י"ז ע"א) בענין דיני טומאה וטהרה. השאלה עד כמה עוברת הטומאה בתולדות. יש דברים שנקראים משקי בי מטבחייא (בית המטבחיים כגון דם קרבנות ומים) ויש משקי בי מדבחייא (משקי המזבח כגון שמן ויין). ולכאורה עפ"י סוגיה זו לא היה ביכולת היונים לטמא כלל את השמן, וא"כ לא היה נצרך הנס. כעת מבאר בדרך הדרוש מדוע השמן שהיה במקדש נטמא והוזקקו לנס פך השמן. (מקוה שלא טעיתי בהסבר הדברים).
[12]הרב יהודה סגל רוזנר (תרל"ד – ו' בסיון שבועות תש"ד) בצעירותו למד אצל אביו הרב מאיר יששכר בער, ואח"כ אצל הרב שמחה בונם סופר ה'שבט סופר' נכדו של החת"ם סופר. כבר בילדותו כשלא הבין סוגיה על בוריה כרצונו הטהור, היה בוכה ומתחנן ומבקש מה' שיאיר עיניו במאור תורתו. היה מברר הלכה ביסודיות עד שהיתה מחוורת כשמלה. בהקדמת ספרו אמרי יהודה סוגיות כתב על החיוב 'ללמוד ההלכות הקבועות וקיימי משרשן. הגם שא"א ללמוד כל הלכה והלכה ממקורה, עכ"פ ההלכות אשר המה שרש ענינים צריך לידע מקורה וסברתה והסברתה, כי לולא זאת כמעט כל הלכה והלכה היא אצל אדם כמו גזירת הכתוב, וא"א לו ליתן מועצות ודעת בשום ענין חדש אשר אינו מפורש כ"כ, איך ידמנו ואיך ומהיכן ילמדנו, ותורה עניה במקום אחד ועשירה במקום אחר וכו', עכ"ל. הקדמה ארוכה ומופלאה. לבסוף נתמנה לרבנות בסקעלהיד שבהונגריה שם הקים ישיבה ובה העמיד תלמידים גדולים בתורה ויראה, ביניהם הרב אברהם יצחק קאהן זצ"ל לימים אדמו"ר תולדות אהרן בירושלים. הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל דמות פלאית שסמוך לראש השנה, בכ"ז באלול יום הסתלקותו. עבר את מדורת האש של השואה ולא זכה לזש"ק. דרשותיו אותן נשא העלן על הכתב אך הן מעט מזעיר מכתביו שעלו בלהבות עם מחברם. הדרשה האחרונה שכתבה היא בר"ח אייר תש"ד כחודש לפני העלותו בסערה עם אשתו הרבנית, בנו הרב שמואל חיים עם זוגתו וחמשת ילדיהם.
'לא תירא מפחד לילה גו' מדבר באפל יהלוך' (תהלים צא,ה-ו). עלה בדעתי בעת אמירתו אצל נר ראשון דחנוכה שנת שב"ת, על דרך הקדמת הזהר (דף י') בפירוש הפסוק 'מי זאת עולה מן המדבר' כמה דאת אמרת (שיר השירים ד,ג) 'ומדברך נאוה', ופירוש 'מדבר', לשון דיבור. וכן פירש בזהר הקדוש על פסוק 'אבינו מת במדבר', פירוש בדיבור. והפירוש 'לא תירא… מדבר באפל', אפילו אם דיבורי תורה והתפלה שלך הם עדיין באופל, חס ושלום, בלי חיות ונראין כמו באפילה, אף על פי כן תתחזק כי גם שם אלופו של עולם מאיר, (כמבואר במקום אחר שאותיות התו"ת מקשרים את ישראל לאבינו שבשמים) כי אפי הכי 'יהלך' פירוש יש להם הליכה. והבא ראיה אשר 'באפל' הם אתוון 'באלף'. 'באלף' הרי אשר אפילו 'באפל' גם שם אלופ"ו של עולם מסתתר. וכן על דרך דכד הוינא טליה, כבר ד' או ה' שנים בפורים לקח כבוד קדושת אאמו"ר הרהגה"ק זי"ע את הקאזשעכיל שלו היינו הייטל לייבל והפכו השעיר לחוץ והלביש אותי ולמד אותי פורים שפיל: וויא איך פאל גיי איך ['כשאני נופל – אני הולך'], היפך מאמר העולם. ועלה בדעתי ב'אופל' נוטריקון 'וויא איך פאל', 'יהלך', פירוש 'גייא איך' כנ"ל. וכן בהצטרף אות ב' עם אות א' הרי ג', הרי יש בתיבת 'באופל' כל הראשי תיבות 'ווי איך פאל גיי איך' יסודו הוא אלופו של עולם. וה' יתברך יאיר לנו מאור הגנוז בנרות חנוכה, כי הגם דאיתא בזהר בראשית (דף י"ט ע"ב) 'ויאמר אלקים יהי מאורות', דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה, אתברי קליפה למוחא. ועיין זהר ח"י בפירוש דברי זהר זה (דף ע"ב) וזה לשונו: והאור הזה מאיר מסוף עולם ועד סופו ואינו מתעבה ברדתו למטה, אלא כל כך גדלה הארתו כמו למעלה, וזהו אור שבעת ימי בראשית. עד כאן לשונו. וידוע אשר גנזו לצדיקים לעתיד לבוא. וצדיקים אמרו שגנזו בנר חנוכה 'אל ה" ל"ו נרות, 'ויאיר לנו'. אמן כן יהי רצון.
(ענף עץ אבות, עמו' יז)
ברכת 'בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי', מתחיל 'נפשות רבות', ומסיים 'נפש כל חי'. דהנה יש נפשות שאין להם חסרון. אכן 'נפשות רבות' שיש להם חסרון. והנה ידוע מס"ה תולדות הטעם אשר התלמיד חכם מוכרח להיות מקבל מן העושר, כדי שיתפרנסו זה מזה. התלמיד חכם בגשמי והעם הארץ ברוחני מן התלמיד חכם. וממילא אלו הנפשות אשר ה' יתברך השפיע להם כל טוב ואין להם חסרון, חסר להם החיות הרוחני, אשר משתלם על ידי שנותן להתלמיד חכם. פירוש על ידי חסרון של התלמיד חכם, כי אילו לא היה חסר להתלמיד חכם לא היה מקבל ממנו בגשמי, ולא היה העם הארץ מקבל מן התלמיד חכם ברוחני. ולזה 'בורא נפשות רבות וחסרונם', פירוש עם חסרון הגשמי שלהם, וזה החסרון עולה במעלה 'על כל מה שבראת' שאר הברואים, כי על ידי זה משתלם גם את אשר בראת בלי חסרון הגשמי. כי על ידי חסרון של ה'נפשות רבות' ועל ידי זה מוכרחים לקבל מן הממלאים בכל טוב בגשמי, ועל ידי זה משפיע ברוחני. וכל זה עשית כדי 'להחיות בהם', פירוש בחסרונם, 'נפש כל חי', בין התלמיד חכם בגשמי ובין העם הארץ ברוחני. ולזה מתחיל רק 'בנפשות רבות' שיש להם חסרון, ומסיים ב'נפש כל חי', אפילו אלו שאין להם חסרון בגשמי.
(ענף עץ אבות, עמו' טו)
'והרווח לנו ה' אלקינו מהרה מכל צרותינו' (מתוך ברכת המזון). נראה לי על דרך שפירש כבוד קדושת אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זי"ע בראשית (כו,ב) 'כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ'. מבואר במקום אחר על פי משל בן מלך שחטא, ומלך במשפט יעמיד ארץ, ונידן [בן המלך] שילקו [אותו] מלקות בחבל השזור מפ"ו שזורים עב וקשה. ואוהב המלך, כשראה שמה מאד צר להמלך בחשבו מי יודע אם הבן מלך יישאר בחיים מן המלקות אלו, המציא בחכמתו המצאה, ואמר להסנטר שיפרד את החבל מהפ"ו שזורים לפירודים הרבה, עד מספר רצ"א, ואז יהיה רך ודק וקל כמו לשון של ארגמן, ועל ידי זה יקיים הדין [של המלך ואת] בן המלך. ושמח המלך מאד. וכמו כן שם 'אלקים' שהוא דין, כל מה שיתפרד ויתרבה מספרו, או בחילופי תיבות או מילואו, כמו כן יחלש, כי העיקר היא התשובה. וזה 'כי עתה', על ידי התשובה שנקראת 'עתה', על ידי זה 'הרחיב ה" את דיני אלקים שמספרו 'לנו', עד שיתרבה ויתפרד למילואו העולה 'ארץ', וזה 'ופרינו בארץ'. עד כאן לשונו, עיין שם. ובזה בקשתינו 'והרווח לנו', היינו את מספר שם אלקים, ה' אלוקינו, היינו על דרך מדת הרחמים, שהם שמות הוי' ואל שהוא 'אלה נ"ו', ועל ידי זה יהיה לנו הרווחה מכל צרותינו. אמן כן יהיה רצון מהרה.
(ענף עץ אבות, עמו' יב)
האדמו"ר רבי יחזקיהו פיש, אדמו"ר, רב צדיק ומקובל מפורסם בהאדאס, נולד בשנת תרמ"ה (1885, או תרמ"ח 1888, וע"פ דף עד שכתב אחיינו הוא נולד בשנת 1880), לאמו, לאה, ולאביו, מרא דרזין, אב"ד האדאס ומחבר שו"ת 'פרח מטה אהרן' וספר 'קדושת אהרן', הרב אהרן ישעיה פיש בנו של הרב צבי אביגדור מנאפקור, ומצאצאי הגביר הצדיק ר' יעקב פיש מקאלוב שהיה יד ימינו של הרב בקדוש רבי יצחק אייזיק טויב אב"ד קאלוב.
רבי יחזקיה התחתן עם מרת רחלה פעריל בת הרב ישראל שמעון מאיר וואלדמאן מבארשא, בנו של הרב יעקב צבי וואלדמאן אב"ד בארשא וחתנו של הרב שמואל שפירא מדינוב בנו של הרב הקדוש רבי צבי אלימלך שפירא מחבר הספר 'בני יששכר' ומצאצאי הרב הקדוש מזידיטשוב.
רבי יחזקיה עבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה לאטיסאלקה (סאלקע/ סאלקא). בשנת תרפ"ח נפטר אביו, ורבי יחזקיה החל למלא את מקומו, וחסידיו של אביו החלו נוסעים לחצרו. הרבי גם הקים ישיבה חשובה בעירו.
הוא היה מתמיד וגאון, בקי בתורת הראשונים והאחרונים. הוא התעמק בתורת הנגלה והנסתר, ונודע כאיש קבלה מעשית ועיונית, לפי דרכו של האדמו"ר רבי צבי מזידיטשוב, מחבר הספר 'עטרת צבי'. אף שסבל דחקות, צרות וייסורים, התגבר הרבי לעבודת ה' לשמה, בהתלהבות ובקדושה יתירה, הרביץ תורה ברבים, ופעל לחיזוק הדת והחסידות במסירות נפש. הרבי הכניס ללב חסידיו אהבת ה' ויראת שמים, ולא התעסק בשום דבר מלבד תורה ועבודת ה'. בדרשותיו הוא חדר עמוק ללב חסידיו, עם דברי מוסר ותוכחה, בסגנון חסידי-דרשני מובהק. דבריו כללו פשט המובן לכל אדם, עם רובד עמוק המובן ליודעי סוד, ועוררו רחמים על הכלל ועל הפרט, להמתקת הדינים ולהשפעת שפע לכלל ישראל. קהילת מאטיסאקלה, חסידיו ותלמידיו, דבקו בו, ראו בו איש מופת, ובאו לקבל את ברכותיו ולהיוושע מצרותיהם. אף פעל להסתיר את ידיעותיו המרובות בקבלה, נודעו מופתיו בקרב אלפי יהודים, עד שכמעט נשכחו בעקבות השואה.
הרבי כתב חידושי תורה רבים. הוא חיבר את הספרים 'לב יחזקיה' על התורה ומועדים ועניינים שונים (תש"פ. בהוצאת נכדו הרב אהרן ישעיה פיש), 'לב יחזקיה' על הגדה של פסח (תשמ"ט) וקונטרס 'ענף עץ אבות', על ענייני זמירות וענייני שבת וחנוכה (יצא לאור יחד עם סדר זמירות לשבת שלשה ספרים נפתחים, קרית טאהש, תשמ"ט). הוא גם העתיק חידושים של סבו, שיצאו לאור בספר 'קדושת אהרן' בקונטרס 'זכרון תפארת צבי' (מהדורת 'אהבת שלום', ירושלים, תש"ס).
מכתב שכתב רבי ברוך סאפרין מקאמארנא אל רבי יחזקיה פיש, בתשרי תרצ"ט, יצא לאור בספר 'שלשלת קאמארנא' (ירושלים, תשס"א), עמו' תק"ז. מכתבים שכתבו רבי יעקב משה סאפרין מקאמארנא והרב נטע שעהנפעלד אל רבי יחזקיה פיש, יצא לאור באותו ספר (שם, עמו' ת"ו)..
כאשר נסע רבי אהרן ראטה לגייס כספים לבניין בית מדרשו בעיר סאטמאר התארח בשבת אצל רבי יחזקיה והשתעשע אתו בענייני תורה וחכמה.
רבי יחזקיה עסק הרבה בזוהר הקדוש ובספרי תורת הנסתר. בתקופת השואה ביקש לייחד שמות משמות הקודש למפלת היטלר ימ"ש, אך חזר בו משלא קיבל את הסכמת הרבי מסאטמאר לעניין זה. בתקופת המלחמה גנז רבי יחזקיה כתבי יד, שנמצאו לאחר המלחמה ויצאו לאור.
בשנות הסבל של מלחמת העולם השניה, עורר הרבי את תלמידיו וחסידיו לביטחון בה', לאמונה, לקבלת הייסורים באהבה ולנכונות למסור את הנפש עבור קדושת שמו יתברך. רבים מתורותיו בשנות חייו האחרונות עוסקות בעניין מסירות הנפש. בשנת תש"ד,
במוצאי חג הפסח טען הרבי את כתבי ידו ואת כתבי היד של אביו ושל משפחתם בבור בקרקע עזרת הנשים בבית מדרשו. את הבור הכין מבעוד מועד, כשהתחילו הצרות באירופה. מיד לאחר חג הפסח, נכלאו רבבות יהודים ממאטיסאלקה ויהודים מהסביבה בגיטו צר ובתנאים איומים. הרבי עבר בין הכלואים, עזר ככל הניתן ועודד את רוחם. הוא היה בטוח שהגאולה קרובה וטען: 'כלום לא כדאי לסבול קצת, בטעם יבוא משיח?… אם אנו רואים השערוריה הגדולה בוודאי בא יבוא כרגעים משיח צדקנו. ואם חס ושלום לא, אלא שהגיע הרגע האחרון, בוודאי צריך להתחזק בשמחה, ולהיות באותו הרגע צלול דעת ולקיים מצות מסירת נפש בשמחה'.
בכ"ה באייר תש"ד גורש הרבי עם יהודים רבים בצפיפות איומה ברכבת מגיטו מאטיסאלקה לאושוויץ. בהיותו בדרך היה הרבי מלא אמונה, תקווה, בטחון ונחמה, עודד את אחיו לקדש את השם, ואמר 'מחר נתראה עם אבינו'. הרבי הוסיף כי לעולם אסור למחול לרשעים הגרמנים, אך על היהודים הנשארים בחיים לנקום בהם: 'אם רצון הבורא הוא כי יהודים יקדשו את שמו, עליהם לעשות כן. אך חובה לנקום בגרמנים, המקשים להשמיד את כל היהודים, כדי שלא יישאר, חלילה, שום יהודי שיקדם פני המשיח'. בין ספריו נמצא פתק בו כתב שם וייחוד שצריך לכוון בעת מסירת הנפש על קידוש השם. הרבי נהרג על קידוש השם באושוויץ, לאחר אמירת ווידוי בהתלהבות, בכ"ח באייר תש"ד. רעייתו הרבנית נהרגה על קידוש השם בי"א בסיון תש"ד.
ילדיו של הרבי היו:
בתו הינדא לאה הי"ד, ובעלה רבי ברוך אברהם ריזל הי"ד, ממלא מקום אבי חותנו, כאב"ד האדאס, והיה שם ראש ישיבה. נספו עם ילדיהם בשואה בכ"ח באייר תש"ד.
בתו חיה יטל הי"ד ובעלה רבי חיים אורי יעקבוביץ הי"ד, רב גאון מפורסם בפאביאנהאז, שעמד בראשות ישיבה במאטיסאלקא. נספו בשואה עם ילדיהם בכ"ח באדר תש"ד.
הרב צבי אביגדור פיש הי"ד, היה רב חסיד מפורסם באדאני, ומתלמידיו המובהקים של רבי אהרן ראטה. בשנת תרצ"ח הוציא לאור את ספרו של סבו 'קדושת אהרן'. נספה בשואה בשנת תש"ד.
ר' יעקב, שנפטר בצעירותו, בהיותו כבן עשרים.
בנו הרב אליעזר פיש, כיהן כאב"ד קאדשארד (בגלילות סאלקא). בתום מלחמת העולם השנייה, כשהוא השורד היחיד מכל בית אביו ומשפחתו, חזר לעיר מאטע-סאלקא שם מצא את כתבי היד שטמן אביו, ומילא את מקום אביו כאב"ד סאלקא לבקשת הקהילה האורתודוקסית שיסדו שם פליטי השואה. בשנת תש"ז היגר לארה"ב והתגורר בוויליאמסבורג. רעייתו מלכה בת הרב אשר אנשיל הלוי יונגרייז אב"ד פ' יארמוט, נהרגה עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד עם בתם הילדה טויבא צפורה.
הרב ברוך אברהם הי"ד, שימש רבות את אביו האדמו"ר ונשא לאשה את טעמא הי"ד בת הרב משה טייטלבוים אב"ד טעטש.
רש"י (עפ"י תנחומא תולדות ח'): ומדרשו, בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו.
הרב שלמה הרכבי הי"ד
הסבר המעמיק בתכונות נפש האדם, מלמדנו הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד משגיח בישיבת גרודנא בספר המלוקט ממאמריו מֵאִמְרֵי שלמה (ח"ב מאמר
מ"ח) וזלה"ק:
היתכן שיצחק לא ירגיש ולא יבין שום דבר, וסובר שכולו אמת, וצדיק יותר מיעקב?! הלא ידוע ומקובל שהאר"י ז"ל היה אומר לאנשים חטאיהם, ובחז"ל מצאנו שהיו יודעים מצב תלמידיהם (ראה זהר ויחי רבי שמעון שקרא לתלמידו ר' יוסי, כשהסיח דעתו קרא לו יוסי ואח"כ שב וקרא לו ר' יוסי)…היתכן שירמוהו בפשוטו של דבר שלא ידע כלום ממעשיו הרעים?
ואולי להקל קצת התמיהה יכולים להסביר קצת לפי המבואר בספרי מוסר (הערת מביא הספר לדפוס: וכן מובא במכתב מאליהו ח"א [ראה ח"ב פרשת תולדות מאמר 'ברכת יצחק']) שבאמת יצחק ידע שאר חלקי מעשיו כי יש בו כח רציחה והוא 'עייף להורגים' (עפ"י בראשית רבה ס"ב י"ב) והוא בעל תאווה…אבל חשב ששאלות עשו 'כיצד מעשרין את התבן ואת המלח' נובעים מעומק לבו. הוא באמת מדייק במצות מעשר מאוד, ויתכן שזה היה באמת ככה, שעשו לא רק רצה לרמות את אביו אבל חשב והחליט לדקדק במצוות אחדות בדיוק גמור ולא ראה סתירה בזה. ב'מקצוע' אחד הוא צדיק גמור, ובנקודה אחרת במקום שתאותו חזקה ונסיונו חזק, יניח ויוותר קצת ולבסוף הרבה, ולכן כשבא לאביו בשאלות מעשר, היה לבו חוזר לפניו ההלכות שנאמרו אותו יום בבית המדרש, (כמבואר בתנחומא תולדות ח')…ודוקא מידת יצחק שהיא דין, היה יודע מצבו הרוחני של עשו. אמנם מפני שיצחק הוא מדת הדין, ומידת הדין כמו ששומרת ומקפדת שלא יהיה עוול וחטא, כן מקפדת ושומרת שלא יקופח משהו ממה שחייב ומגיע לאדם ולא להעלים עין מן חלק דבר טוב שיש באדם, ולכן מצד נקודה זו של דקדוק במצוה באמת חייב לו הברכות, ורצה יצחק לפרוע לו בזה עבור קיומו זה החלק בדקדוק מצותו, וליעקב ינתן מה שמגיע לו עבור כל התמדתו וחלקו בתורה וישיבתו בקביעות בבית מדרשו של שם ועבר, לא יקופח בעוה"ב…
הרמאות של עשו היתה לא רק שרימה את אביו יצחק, רק שרימה גם את עצמו, שחשב שבדיוקו במצות מעשר הוא במדרגה גבוהה בנקודה זו, כי באמת דקדוק במצוות היא מדרגה גבוהה…הדאגה ושימת הלב בנקיונה של המצוה וקיום פרטיה. אנשים פשוטים מסתפקים בדין כמשנתו, נוטלים ידים וזה הכל, לדקדק בפרטי המצוה ולהזהר בהם, זה אצלנו כבר בחינת 'חסידות' ואין שמים לב לזה, ועשו הרשע שמצד אחד יכול לבוא על נערה המאורסה ולהרוג את הנפש [עפ"י בבא בתרא ט"ז ע"ב] [ומצד שני] מדקדק בדיוק גמור על נטילת מעשר אפילו בתבן ומלח שפטור עפ"י הדין היתכן, הלוא ענין דקדוק במצוה מראה על חשיבות המצוה בעיניו, וחשיבות המצוה – עליה ומדרגה גבוהה.
אמנם, ובזה גופא נמצאת הרמאות! לא שהוא מרמה ומשקר לנו, אמנם בנקודה זו ובמצוה זאת הוא באמת רוצה לעשות בשלימות…והרמאות היא כי בתורה אין דבר כזו קצוניות, בדבר אחד רשע גמור ובדבר השני צדיק גמור. יכול להיות בדבר אחד בעל מדריגה או מדריגה גבוהה ובשניה פחות ונמוך, אבל בשני הקצוות: בקצה אחד, רשע גמור בעל תאוה עד בעילת נערה מאורסה, ואכזרי עד רציחה ופוקר עד שיאמר לית דין ולית דיין ח"ו, מצד השני לדקדק באיכות המצוה עד קציה – זהו הטעיה ורמאות, מרמה את עצמו ומרמה את אחרים!…
[חובת הכרת האדם מדרגתו והנהגתו בהתאם]
דבר נפלא אנו רואים בעשו הרשע, גדלותו בכיבוד אב אין לשער. במדרש רבה (בראשית ס"ה ט"ז) אמר רשב"ג כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות…[ע"כ עפ"י המדרש] ואע"ג שרשב"ג אומר זה וכבר יודע החילוק בינו לעשו, ולמה לא לבש בעצמו בגדי מלכות וחשיבות?
ע"כ שאין המכוון דוקא בבגדים רק ההרגשה וההכרה בחשיבותכיבוד אב שמחייב אותו ללבוש בגדים חשובים ומונע אותו מללבוש בגדים פחותים שזה כבר ביזוי לכבוד אביו, ואם לא הרגיש בעצמו ככה, א"כ לבישת בגדים חשובים יהיה שקר וחיצוניות בלא ערך ויחס לכיבוד אב. מה שאין כן עשו הרגיש ככה ומעצמו לבש בגדי מלכות בשמשו לאב כמו שהולך לפני מלך, כמה גדולה מדרגתו בהכרת חשיבות כבוד אביו…עכ"ל הרב שלמה הרכבי[2] זצ"ל הי"ד.
וַיֶּעְתַּ֨ר יצחק לה', וַיֵּעָ֤תֶר לו ה' ותהר רבקה אשתו, ויעתר (יו"ד צרויה, עי"ן קמוצה, תי"ו סגולה) ה' במסורה. דין [כאן וַיֵּעָ֤תֶר לו ה'], ואידך ויתפלל אליו ויעתר לו דמנשה, וַיִּתְפַּלֵּ֣ל אֵלָ֗יו וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙וַיִּשְׁמַ֣ע תְּחִנָּת֔וֹ וַיְשִׁיבֵ֥הוּ יְרוּשָׁלִַ֖ם לְמַלְכוּת֑וֹ וַיֵּ֣דַע מְנַשֶּׁ֔ה כִּ֥י ה' ה֥וּא הָֽאֱלֹקים[דברי הימים-ב' ל"ג י"ג]. וַנָּצ֛וּמָה וַנְּבַקְשָׁ֥ה מֵאֱלֹקינוּ עַל־זֹ֑את וַיֵּעָתֵ֖ר לָֽנוּ, דעזרא [עזרא ח' כ"ג]. ויבן דוד מזבח וגו' וַיֵּעָתֵ֤ר ה' לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל[שמואל-ב' כ"ד כ"ה]. ויעתר אלקים דגבעונים, וַיֵּעָתֵ֧ר אֱלֹקים לָאָ֖רֶץ אַֽחֲרֵי־כֵֽן[שמואל-ב כ"א י"ד]
הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג זצ"ל הי"ד האדמור מקאסן[3] מביא מסורה זו ומבארה בספרו אור מלא וזלה"ק:
נראה לפרש המסורה בהקדם מה דידוע בשם הבעש"ט הקדוש זצלה"ה שבעת שהאדם מתפלל ומבקש מהקב"ה על איזה חסרון שיש למטה צריך לכוון בתפלתו לבקש שיהיה נשלם החסרון מה שיש למעלה כביכול ב'אם הבנים' כי אם שיש חסרון למטה יש ח"ו כביכול חסרון למעלה, כי כל הדברים הם באים מהשכינה כביכול, ובאם יתוקן למעלה ממילא יתוקן מה למטה ויהיה נשפע כל טוב.
וזה רמזה לנו המסורה – ויתפלל אליו ויעתר לו, שהקב"ה השומע תפלות מקבל תפלות ישראל, אולם בתנאי אם ונצומה ונבקשה מאלקינו על זא"ת, דהנה ידוע מזה"ק שמלכות שמים נקראת זא"ת[4], ורוצה לומר אם תפלותינו ובקשותינו יהיה מול החסרון שיש ב'אם הבנים' כביכול בחינת זא"ת, אז – ויעתר לנו, שיתקבל תפלותינו, ויומשך בני חיי ומזונא רויחא הנרמזים בג' ויעתר הנשארים. ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו – זה בנים. ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה – זה חיים. ויעתר אלקים לארץ הגבעונים שהיה שם רעב ובא שובע – וזה מזונא. ויה"ר שנתברך בכולם בבח"מ [בני חיי מזוני] רויחא.
ביאור רמייתו של של יעקב עפ"י התורה היא
האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל ביאר בספרו דברי יואל (תולדות עה"פ ויאמר בא אחיך במרמה ד"ה אאמו"ר…ב'קדושת יום טוב') וזלה"ק:
וכתב ק"ז [קדושת זקני] הישמח משה [פרשתנו ד"ה ויגדלו הנערים]דודאי יצחק אבינו היה מרגיש באכילת הבשר מהות השוחט, כי הצדיקים הגדולים מרגישים בזה כמו שכתב בספר הק' אור המאיר שבעש"ט הקדוש היה מרגיש והכיר בבשר, מחשבת השוחט בשעת השחיטה. הנה גם עשו ידע שיצחק לא יאכל משחיטתו ושיכיר ע"י זה במהותו, ע"כ התחכם הרשע וכל מה שצד לאביו הביא ליעקב שישחוט לצורך אביו, ויעקב עשה זאת בשביל כבוד אביו…והכיר יצחק באכילתו כי השוחט צדיק גדול מאוד, וחשב שהוא בעצמו שחטו, ע"כ חשבו לצדיק גדול מאוד ולהצנע לכת, שמראה עצמו כאיש שדה והוא גדול ואיש אלקים. אמנם אחר הברכות לא היה צורך עוד להסתר והעלמה. ונתגלה לו מן השמים האמת כאשר הוא, וראה גיהנם פתוחה מתחתיו של עשו וריח תבשילי' [תבשיליו] כריח יקידת גיהנם כמבואר בתרגום [המיוחס] ליונתן בן עוזיאל, ע"כ החריד מאוד בחשבו כי עד עתה שטעה, אכל נבילות משחיטתו, ונצנצה בו רוח הקודש ליתוביה דעתיה, ואמר מי אפוא הצד ציד ואוכל מכל, דזהו הצד ציד עתה, זהו שהייתי אוכל משחיטתו עד עתה וכו', ע"כ תורף דברי קדושת זקני זלל"ה. עכ"פ נתודע לו ליצחק ששניהם רימוהו, יעקב ועשו, אלא שהמרמה שעשה יעקב היה ברשות התורה ובחכמת תורתו, שהעלים ממנו יעקב כח תורתו, והרשות נתונה בזה, כמו שאמרו ז"ל [בבא מציעא כ"ג ע"א] הני תלת מילי עבידי רבנן דמשני במילייהו…וזה שאמר יצחק בא אחיך במרמה. ע"ד שאמרו רז"ל בבראשית רבה [ויצא ע' י"ג] שאמר יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, אחיו אני ברמאות. והקשו [בבא בתרא קכ"ג ע"א] ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמאותא, ומשני אין, דכתיב [שמואל ב' כ"ב] עם עקש תתפל. וז"ש בא אחיך במרמה, מי שהוא אחיך ברמאות, ויקח ברכתך כי לפי האמת מגיע הברכה אליו.
ומעתה א"ש [אתי שפיר] מה שהוציא הכתוב לשון מרמה על יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות, כי אין זה גנאי, דמרמה כזה הותרה בחכמת התורה שהסתירה מיצחק ברשות התורה כנ"ל. ואין הדרש והפשט סותרים זה את זה, אלא האחד משלים לחבירו והמכוון בשניהם אחד הוא. עכ"ל הדברי יואל מסאטמר[5]זצ"ל.
מה בין 'ריח בגדיו' ל'ריח בני'?
הרב יהודה עמיטל[6] זצ"ל (ראש ישיבת ההסדר בגוש עציון) מבאר יסוד בקיום המצוות מתוך הכללה, והתבטלות האדם היצור מול האלקים יוצרו, וכך לשונו בספרו קול יהודה (פרשתנו מאמר ויתן לך האלקים):
ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. יצחק מברך את יעקב בנו עת מתחזה לעשו. 'ויברכהו ויאמר' היכן בדיוק מתחילה הברכה? שתי אפשרויות: האחת – הברכה מתחילה באמצע הפסוק הראשון במילים: ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', וממשיכה בשני הפסוקים הנוספים 'ויתן לך ה'…וישתחוו לך לאומים' עפ"י קריאה זו עלינו להבין מהי הברכה הצפונה בביטוי 'ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'.
אפשרות שניה – שברכת יצחק מתחילה רק בפסוק השני במילים: ויתן לך… הקושי בהסבר זה הוא הפתיחה במילה 'ויתן' מה מקומה של ו"ו החיבור בראש המשפט?
[עפ"י] האפשרות הראשונה בה נתחיל. הפסוק מתחיל במילים: ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו' ומיד אח"כ אומר יצחק: ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. את ריח בגדיו של עשו מבקש יצחק להפוך לברכה – שיהיה ריח הבן עצמו כריחם של הבגדים.
את בגדי עשו כבר פגשנו 'ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית' (כ"ז ט"ו).
מתיאור קצר זה לומד המדרש [בראשית רבה ס"ה ט"ז] עד היכן הגיעה מעלת כיבוד אב של עשו. אמר רשב"ג: כל ימי הייתי משמש את אבא וכו' [הובא לעיל בדברי הספר מאמרי שלמה]. עשו הצטיין אמנם במצות כיבוד ואם, אך לא "הצטיין" במצוות אחרות. הפער העמוק הנעוץ במוטיבציה וביכולת לקיים מצוה זו, אך לא מצוות אחרות, עולה באופן דומה מהסיפור על דמא בן נתינה הגוי, בגמרא השואלת (קדושין ל"א ע"א) עד היכן כיבוד אם ואם? ומספרת על הגוי הזה בגרסאות שונות. שכרו של הבן המסור לאביו ומכבדו, היה שהקב"ה העניק לו פרה אדומה שנולדה בעדרו, על פניו, נדמה שהשכר הוא כסף רב כנגד אותו סכום שהפסיד בעסקה, שהרי אין לפרה האדומה משמעות וחשיבות לאותו גוי מלבד האפשרות למכור אותה ליהודים.
ברם, הרבי מקוצק הסביר שטמון כאן [משהו] נוסף. לאחר מעשה אצילי זה שביצע נכרי, היה על ישראל קטרוג בשמים: הנה גוי מכבד את הוריו יותר מכם! כמענה לקטרוג זה, רצה הקב"ה לרמוז שהגויים מקיימים רק מצוות רציונליות-שכליות, ככיבוד הורים, אך אינם מקיימים מצוות שטעמן אינו מובן, כמו פרה אדומה, כפי שמקיים עם ישראל. מעלת כיבוד הורים של דמא בן נתינה אכן גבוהה ויש ללמוד ממנה, אך היא מוגבלת למצוה זו. בקיום מצוות שטעמן עמוק ומכוסה ואינו ניתן להבנה אנושית שכלית, אין לדמא השגה כלל!
עשו הצטיין רק במצות כיבוד הורים, אך לא במצוות אחרות. ריחו הטוב של עשו נבע מבגדיו 'ריח בגדיו' – משהו חיצוני בלבד, קיום שמוגבל לתחום הנראה לעין בשר. יצחק מברך את יעקב שריח הבגדים יהיה ריחו שלו ספוג בכל אישיותו ומהותו – ריח בני.
עבודת ה' במלואה כוללת גם את ההתמודדויות עם הנסתר והבלתי מובן, בדבקות שאיננה מוגבלת לתחום זה או אחר…עכ"ל הרב יהודה עמיטל זצ"ל.
תקון שרו של עשו ע"י מחלוקת (לשם שמים) בין חכמים
הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו
הרב מרדכי בריסק הי"ד
מבאר בספר דרשות מהר"ם בריסק לרב מרדכי בריסק[7] זצ"ל הי"ד (פתיחה לבני הישיבה חורף תש"ב) וזלה"ק: …מה שדרשו ז"ל על הכתוב בא אחיך
במרמה ויקח את ברכתיך, ופירש התרגום 'בחכמתא' והיינו בחכמת התורה. וקשה לי שאם אמנם החכמה נקרא בלשון הקודש גם 'מרמה' מלשון אני חכמה שכנתי ערמה (משלי ח' י"ב) אבל עפ"י הרוב אנו משתמשין בלשון מרמה על ענין רמיה שמרמה את חבירו, וא"כ למה קרא יצחק אבינו ע"ה את חכמת התורה של יעקב אבינו ע"ה 'מרמה', הוי ליה למימר בא אחיך בחכמה ויקח וגו'?!
והנראה לפענ"ד עפ"י מה דאיתא במדרש רבה (בראשית ס'"ה כ') הקול קול יעקב והידים ידי עשו – בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין ידי עשו שולטות, עיין שם. [ע"כ עפ"י המדרש] וקשה טובא הלוא בפסוק נאמר להיפך, שאף שהקול קול יעקב עם כל זה, גם הידים ידי עשו?! ועיין שם במפרשי המדרש שדרשו זה משם שהקל נכתב חסר, וא"כ פירושו בזמן שקל וחסר קול יעקב, אז הידים יד עשו שולטין.
וראיתי בדרשות חתם סופר ז"ל [דף ת"ג ע"ב (פתיחה שנת תקס"ט וירא)] דבר נחמד לפרש מה שאמרו חז"ל ( סוף מסכת ברכות) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. והיוצא מדבריו שם כי אי אפשר לבטל לגמרי ממשלת שר משרי מעלה. והנה שרו של עשו הוא מממונה על מחלוקת, ואי אפשר לבטלו עד עולם התקון שיהפך לטוב, רק שיש תקנה גם בעוה"ז בזמן שיש פלפול גדול בין לומדי תורה, והלומדים המפלפלים זה עם זה, נראים כשונאים מלומדי מלחמה, בז יכולים להשקיט את שרו של עשו שימצא מרגוע במה שהתלמידי חכמים מריבים זה עם זה, וא"כ יכול להיות שלום בעולם אף כי לא נתבטל ממשלת השר, ולכן תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. וזה הפירוש הקול קול יעקב – בפלפול עושה יעקב מעשי ידי עשו במלחמה, ושקיל וטרי על דרך ידיו רב לו, דדרשינן (בבא קמא צ"ב ע"א) למשקל ולמטרח בשמעתא, וממילא אין ידי עשושולטות, עיין שם ודפח"ח. עכ"ל המהר"ם בריסק זצ"ל הי"ד.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א
052-6514000
Ybarkai6@gmail.com
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק ז"ל. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל. אוד מוצל מאש, הרב סיני יצחק הלוי בן הרב שמעון (אדלר) זצ"ל. אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א (קלרמן).
לרפואת: איתמר חיים בן ציפורה בתושח"י.
[2]הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד (תר"ן-תש"א) משגיח בישיבת שער התורה גרודנא (ליטא). לאחר פטירת הרב אלטר שמואלביץ זצ"ל ששימש כראש ישיבת גרודנא, נתמנה הרה"ג הרב שמעון שקאפ ע"י ה'רב מפוניבז' – הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ששימש בתקופת מעבר כראש הישיבה. עפ"י הצעת הרב ירוחם הלוי לייוואוויץ זצ"ל, המשגיח המפורסם מישיבת 'מיר', מגדולי בעלי המוסר לפני מלחמת העולם השניה, נתמנה הרב שלמה הרכבי זצ"ל כמשגיח רוחני לגרודנא. מן הענין לציין שהרב ירוחם הציע שגם יגיד שעורים, אבל ר' שמעון שקאפ סירב כדי להמנע מ'ערבוב תחומין' (בין ה'לומדות' של עולם הלימוד הישיבתי, להתעלות ובניית קומת האישיות החנוכית תורנית).
עוד למדנו הדרכה חנוכית עפ"י דברי ההקדמה לספר ממנו הובאו הדברים כי: תולדות הגאון הצדיק רבי שלמה הרכבי הי"ד הם תולדות של עלם צעיר שחשבוהו לבלתי ראוי להגיע למדרגות נעלות בתורה, [בשנות ילדותו לא רצה ללמוד, והוריו הצדיקים שסבלו הרבה בחייהם, ומסרו נפשם על גדולו וחנוכו ובמיוחד אמו הצדקת, היו שרויים בצער עמוק על כך] שמתוך שימת לב לכחותיו, רצון אדיר, והתמדה עצומה נהפך לאדם גדול ואמון פדגוג, שהעמיד תלמידים לאלפים [מתלמידיו הגדולים והמפורסמים: ר' חיים שמואלביץ זצ"ל (ראה בספר 'מח ולב' תולדותיו שכתובים ביד אומן מיוחדת) רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי ישראל זאב גוסטמן זצ"ל ראש ישיבת נצח ישראל (בעהמ"ח 'קונטרסי השיעורים')].
הרב שלמה הרכבי למד בצעירותו בישיבה בראדין בתקופת מאור ישראל – החפץ חיים זצוק"ל. באותה תקופה הגיע לישיבה ר' ירוחם לייואוויץ שבאישיותו החנוכית מגביהת העוף, ראה את כוחות הנפש האדירים הטמונים בבחור הצעיר, והוא שעזר לו לטפחם ולפתחם. לאחר שר' ירוחם נקרא למיר ע"י ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל ז"ל לקח עמו 'סגל חבורה' מהישיבה בראדין וביניהם הרב שלמה הרכבי אשר שם גבהה קומת אישיותו יותר ויותר. בשנת תרפ"ב חזר לעיר מולדתו גרודנא ממנה יצא, ובמשך שמונה עשרה שנה הדריך את בני הישיבה תחת ראשותו של הרב שמעון שקאפ זצ"ל כמסופר לעיל.
באלול תרצ"ט עם פרוץ מלחמת העולם השניה, 'בין כסה לעשור' ת"ש נכנס הצבא האדום הסובייטי לגרודנא והישיבה נסגרה מיד למחרת בגזירת הרשעים. הרב שלמה עם רוב בני הישיבה עברו לווילנא, שם התאספו גם מישיבות אחרות. רבי שמעון שקאפ זצ"ל היה חלש להצטרף אליהם, בט' בחשוון באמצע תפלת 'מנחה' נדם לבו הגדול. שמועת פטירתו הכתה שבר על שבר את בני הישיבה הגולים בווילנא. כעת נשא הרב שלמה הרכבי בעול החזקת הישיבה על כתפיו, והוא כלפיד אש מוליך את הישיבה בין תמרות האש של המלחמה הנוראה. בקיץ תש"א נלקחו להריגה בני הישיבה יחד עם רבם הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד וכל משפחתו, שעלו למרומים כגווילים נשרפים ואותיות פורחות.
הספר מאמרי שלמה, הינו עפ"י שיחות שנכתבו ע"י תלמידיו וחלקם היו למראה עיניו. הספר יצא לאור לראשונה בירושלים תשל"ז, ומהדורה זו מורחבת, נדפסה בתשס"ב. הספר נערך ע"י תלמידו הרב זיידל אפשטיין זצ"ל (בעהמ"ח 'הערות' עה"ת) אשר שימש כמשגיח רוחני בישיבת 'תורה אור' בראשות הרב פינחס שיינברג זצ"ל.
[3]הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג(חוהמ"ס תר"ן-נספה ג' בסיון תש"ד) נין ונכד לעטרת צבי מזידיטשוב. בתיאור תולדותיו בהקדמת הספר מתוארים מעשיו מאז עלה לכס הרבנות לאחר פטירת אביו בתר"פ. בין דבריו: בליל שבת קודש ישא מדברותיו על דרך החסידות, כדבש מתוקות, מלא יראת ה', וביומא דשבתא מסר לן אורייתא על דרך דרוש ורמז, והיה כמין חומר, ובסעודה שלישית עת רעוא דרעווין היה על דרך פרד"ס עמיקא וטמירא יורדים חדרי בטן…
היה יושב ומנגן שירות ותשבחות כנראה עפ"י דברי העטרת צבי (פרשת ויחי) כשהדינין מתגברים והעצבות גובר אז להמתיק הדינין…צריך להמשיך המתקה בקול שיר בנימי הכנור בי"ג מיכלין דרחמי…ועד היום מעידין אנשים שהיו בשולחנותיו הקדושים שהזמירות והנגונים היו יוצאים מגדר אנושי ושהיה מזמר ומתפלל למעלה מגדר אנושי. וכל זאת למרות יסורים רבים שעבר בחייו בפטירת שתי נשיו וחלק מילדיו. לבסוף בשואה נספה, ודברי התורה בספר הם זכרו בעולם.
לא כתב בעצמו את דברי תורתו, אלא תלמידיו כתבום וכשנודע לו, התבונן בהם ונתן הסכמתו להם, אמנם הכתבים עברו (לאחר השואה) בקורתו של אחד מגדולי תלמידו הרב יואל צבי ראטה זצ"ל שלאחר המלחמה הגיע לברוקלין. שם הספר נקרא אור מלא ע"י המחבר עצמו הרב ישראל צבי זצ"ל והוא גימטריה של שמו ישראל צבי או"ר במילואו כלומר אל"ף וי"ו רי"ש.
בספר שנדפס לראשונה בברוקלין תשט"ז (מהדורה שלישית תשס"ח ממנה נערכו הדברים) שלשה חלקים, אור מלא של הרב ישראל צבי נחלק לשנים לתורה ולמועדים, החלק השלישי בני שלשים דרשות לשבת הגדול, שבת שובה, וימים נוראים, מאביו של המחבר הרב יוסף רוטנברג. במהדורה זו השלישית מובאות גם ההקדמות לשתי ההוצאות הראשונות, שבכל אחת מהן דברים המעוררים נפש היהודי. בדברי הסיום ההקדמה האחרונה כתב המו"ל משארי משפחתו של המחבר: אם רצוננו להיות מתלמידיו של רבנו צריכין להתרגל לקבל באהבה כל מה שעובר על האדם ולהתקרב ולהתדבק עצמנו יותר ויותר להקב"ה ולהתפלל אליו להוושע בכל משאלות לבנו לטובה ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות וגם עלינו עדי נזכה להתגלות כבוד שמים וכבודו עלינו יזרח…
[4] ראה תקוני זהר הקדמה (י' ע"ב) ובפרדס רימונים לרמ"ק שער כ"ג שער ערכי הכינויים פרק ז' ד"ה זאת היא המלכות.
[5] הרב יואל טייטלבוים האדמו"ר מסאטמר זצ"ל (תרמ"ז הונגריה תשל"ט ארה"ב) מגדולי הרבנים בהונגריה לפני השואה. חייו האישיים היו מלאי סבל ומרורים. בתקופת השואה חולץ מאירופה ע"י 'רכבת קסטנר' [פרשה הסטורית עגומה שפרשנויות שונות ניתנו לה] לא זכה שנשאר לו זש"ק. גדלותו התורנית וזכרו נקבע לדורות בספר דרשותיו דברי יואל (שמונה חלקים) וכן שו"ת דברי יואל, וספר השקפה בעקבות מלחמת ששת הימים על הגאולה ועל התמורה, בנוסף לספר היסוד ההשקפתי שלו בענין התקופה ויואל משה.
[6] הרב יהודה עמיטל (תרפ"ה-כ"ז בתמוז תש"ע) נולד בהונגריה, שם משפחתו היה קליין. אישיות מיוחדת ומרתקת ברבגוניותה האישית-תורנית. בצעירותו למד בישיבה בסגנון ליטאי של הרב חיים יהודה לוי זצ"ל הי"ד שגדל בישיבות הונגריה ונסמך לרבנות, עבר לישיבת מיר, וכשחזר לעירו בהונגריה פתח ישיבה ברוחה של ישיבת מיר. באותה תקופה שלטה בהונגריה שליטה ללא מיצרים שיטת החת"ם סופר זיע"א ותלמידיו הגדולים ביניהם בנו הכתב סופר,מהר"ם שיק. בעולם התורני היו גם החסידים ובעיירתו של יהודה היו חסידי ויזניץ, וכשהגיע רבי ישראל הגר (אהבת ישראל) שכשמו כן הוא במזגו הנח, נשתמרו יחסי כבוד בין הזרמים בעיירה. וכך עם למודיו באווירה ה'ליטאית' מצאה נפשו הכמהה מעיינות בבית המדרש החסידי וב'טיש' בהם השתתף.
בתקופת השואה נלקח מביתו למחנה עבודה, הוא לקח עמו כמה ספרי קודש ללימוד, ביניהם חוברת 'משנת הרב' לקוטי אמרים מהרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. חוברת זו שימשה לפניו כלפיד אש שהאיר חייו באותם ימי אופל. הצליח לשמור לא להתגאל במאכלות פיגולים, ואף הצליח להניח תפלי. בשבת נאלץ לעבוד, אך זכר את השבת בכניסתה וציין זאת בדרכים מיוחדות. בחלק מהתקופה הצליחו לשמור בגלוי על אורח חיים יהודי תוך הסכם עם מפקדי המחנה. (יש לזכור כי לא היה זה מחנה השמדה, אבל ודאי רחוק מאוד מ'מחנה נופש'…) לאחר סיום המלחמה ועלייתו לארץ ישראל, כשהגיע שם פעמיו לירושלים, לקיים נדרו שנדר פעמיים בתקופת השואה שאם יזכה להנצל יעלה לירושלים וימשיך למודיו בישיבה. בירושלים פגש בני משפחתו שעלו לפני השואה, שהמריצוהו למצוא עבודה ולהתפרנס, אך לתדהמתם הוא ביקש תורה. את מקומו מצא בישיבת חברון בראשות הרב יחזקאל סרנא זצ"ל, עם זאת באישיותו הממזגת עולמות שונים, נמשך להקשיב לשיחות בסעודה שלישית של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל תלמידו ונאמן רוחו של הראי"ה (לימים נערכו חלק מהשיחות בכרכי מי מרום ח'-י"ב, מתוך עשרים הכרכים שיצאו עד עתה, תשפ"ב).
לאחר פרק זמן הגיע לפרדס חנה לאחר שחברו מהישיבה הרב דב שוורצמן זצ"ל (לימים ראש ישיבת באר התלמוד) הפנה אותו לשם מכיון שחיפש עבודה לתקופת בין הזמנים. הרב שורצמן ידע כי באותו מקום נמצא הרב יהודה מלצר בנו של הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל מגדולי התורה באותה תקופה, ראשישיבת עץ חיים בירושלים (בעהמ"ח אבן האזל על הרמב"ם). לימים נשא יהודה קליין עמיטל את בתו של הרב יהודה מלצר, לפליאתם של רבים על שידוך בחור אלמוני ללא 'יחוס' עם נכדתו של אחד מגדולי הדור. הרב יהודה מלצר הגיע לרחובות להקים ישיבת הדרום, ולקח עמו את חתנו. במקום זה נפגש הרב עם שנים מעולמות שונים כמרחק מזרח ממערב בעולם התורה. האחד תלמידו, והשני בצוות ההוראה. התלמיד – צבי טאו שכעבור שנים מרבניה החשובים במרכז הרב ואח"כ בישיבת הר המור. השותף בצוות – שהיה מבוגר ממנו בעשרים וחמש שנה הרב אליעזר מנחם שך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', ששמרו על יחסי ידידות עמוקים וטובים במהלך המשך השנים. (היה תלמידו של הרב איסר זלמן מלצר בחו"ל).
עיקר ספור חייו המרתק של הרב עמיטל היה עם חדוש הישוב היהודי בגוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים והרצון המיידי להקים בה ישיבה. ישיבת הר עציון היתה מישיבות ההסדר הראשונות. במקום זה באה לידי ביטוי שוב יחודו של הרב בשעה שהזמין לכהן למעשה במקומו (גודל ענותנותו של הרב!) ולסוף בהרמוניה מושלמת, תלמיד חכם ענק מעולם שונה לחלוטין, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל חתנו של הגרי"ד סולובייציק זצ"ל מבוסטון ארה"ב.
סיפור חייו של הרב יהודה עמיטל שזור בספר באמונתו בעריכת תלמידו אלישיב רייכנר. על פיו נערכו תולדותיו בגליון.
הספר קול יהודה ממנו הובאו הדברים לעיל בענין הפרשה, הינו חלק ותמצית משיחותיו הרבות שנמסרו בישיבה ונערכו ע"י אחד מתלמידיו הגדולים והותיקים, שלימים חזר לישיבה בתפקיד של 'משגיח רוחני' הרב יעקב פישר שליט"א, שהכרתיהו אישית בתחילת עבודתו החנוכית בישיבת כפר הרא"ה תחת ראשותם של הרב משה צבי נריה תלמיד הראי"ה (עורך משנת הרב שהוזכרה לעיל) והרב אברהם צוקרמן זצ"ל חניך ישיבת נובהרדוק. ומלווני בקשר הדוק כארבעים וחמש שנים, לאוי"ט לשנינו.
[7]הרב מרדכי בריסק (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח 'דרכי תשובה' זכר צדיקים לברכה.
בהיותו בן ל"ג נבחר לשמש ברבנות במחוז טשאנד שברומניה, חמישים ישובים היו פרושים תחת חסותו. במקום זה הקים ממלכה של תורה ומפעלי חסד רבים. הישיבה שהקים ועמד בראשה היתה מפאר פעולותיו. ייסדה בפחות ממנין בחורים עד שבשיא תפארתה נהרו אליה אלפי תלמידים ונחשבה לישיבה הגדולה ביותר ברומניה וטרנסילבניה הסמוכה לה. שיעוריו הלמדניים היו בנויים לתפארה משילוב של ביאור הפשט הישר והגיון צלול שצלח נחשולי קושיות ותמיהות במהלך בניית הסוגיה. אמנם גדלותו התפרשה גם לשדה הפסיקה ההלכתית. בסוגיה הלכתית קשה של מחלוקת בענין כשרות המקוה בעיירה מסויימת בהונגריה בין רב המקום טען לכשרות המקוה, לדומ"ץ שאסרה בגלל סוגיה של 'זחילה שאינה ניכרת' (מובאת בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ד בסימנים הראשונים). המהר"ם מבריסק נטה לדברי הרב ולהכשיר את המקוה. הגם שרבנים מהונגריה רצו אפילו ל'רווחא דמילתא' לתקנו, הוא טען בתוקף להשאירו בכשרותו ללא תקון כדי לא להוציא לעז על הראשונים ילדי ישראל הקדושים והטהורים. בסופו של דבר נמסר הדבר לזקן רבני הונגריה הרב שלמה זלמן עהנרייך אב"ד קהילת שימלוי זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת לחם שלמה, שהכריע להיתר.
בספר ממנו הובאו הדברים לקמן נמצאות דרשות רבות שמסר לבני הישיבה כ'פתיחה' לזמני הלמוד, וכן דרשות לימים נוראים שבת הגדול ועוד. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין) דרשתו האחרונה שנאמרה ונדפסה היתה של שבת שובה תש"ד, כאשר מרבית יהדות אירופה כבר נרצחו ע"י הנאצים ימ"ש, והכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד.
בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו. אך טרם הגיע לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר הזה וכמו"כ חידושי סוגיות מהר"ם בריסק שיצא לאחר שנים נוספות, המשיכו את שושלת קודש הזהב ע"י נכדיו וניניו. (התולדות נכתבו עפ"י הקדמת המלבה"ד, וכמו"כ עפ"י מאמר 'בקדושה של מעלה' לרב פינחס אליהו אייזנטל שליט"א התפרסם בתוספת ל'המודיע' ערב שבועות תשס"ג).
כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו כו' (אבות פרק ג). יתפרש בהקדם מה שפירשתי בסיום המשניות, אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום'. ומתחיל 'מאימתי קוראין את שמע בערבית' וגו'. כי ידוע מה שכתב האר"י הקדוש שקודם התפלה צריך האדם לקבל עליו מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'. וכתבו המופרשים הטעם על פי מעשה שהיו לאיש אחד שני בנים. אחד דר אצלו והיה עני מאד, ואחד הלך למרחקים ונעשה בשם עשיר גדול מאד. פעם אחת התיישב בן העני ליסע למרחקים לאחיו העשיר לבקש ממנו לסייעו בסיוע שיש בו ממש, ועל הוצאות הדרך הוכרח למכור כלי ביתו וכדו', ועברו עליו יגיעות רבות עד שבא לשם, ובקושי גדול הניחו אותו לבוא החדרה לאחיו. ובבואו אצלו, תחת אשר חשב שאחיו יחבקיהו וינשקהו ויקבלו בשמחה רבה כיאות לאח, עשה אחיו את עצמו כאלו לא ידע אותו בשואלו 'מי אתה'. ואף שהוא נתן לו כל הסימנים שהוא אחיו, אבל העשיר הכחיש הכל ולא נתן לו כלום. ובא העני במדוכה הזה בחזרה לביתו ברגליו, כי לא היה לו על ההוצאות. ויכולים להבין הצער שהגיע מזה לאביו. אחר זמן רב התיישב עצמו העשיר ליסע למקום מולדתו לקבל פני אביו, וכבואו אצל אביו, רצה לחבקו ולנשקו, השיב לו אביו 'מי אתה'. השיב העשיר 'הלא אנכי בנך פלוני'. השיב לו אביו, 'הנה יש לי בפה בן אחד, והוא היה אצלך לבקרך והשבת לו שאינך אחיו, והוא בני באמת, ואם אין אתה אחיו, אז אינך בני'.
כן כל ישראל נקראו 'בנים' למקום ברוך הוא, ממילא כשיש חס ושלום פירוד לבבות ביניהם ואין איש עוזר לחברו, אלא אדרבה דורש לעשות לו רעה בכל מה דאפשר, אחר כך כשמתפלל לפני הקב"ה ומבקשו שירחם עליו כרחם אב על בנים, אז משיב לו הקב"ה 'הלא אף פלוני, שאין אתה עוזר ותומך אותו, אלא אדרבה אתה רודפו ומצערו, הוא גם כן בני, ואם אינך אחיו של פלוני, אזי אינך בני'. על כן צריך האדם לקבל עליו מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך', ואז נקרא הקב"ה 'אב' ויוכל לבקשו שירחם עליו כרחם אב על בנים. וזה שמסיים 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', היינו שעבור השלום שביניהם נקראו 'בנים' והקב"ה מרחם עליהם לבטל מעליהם הגזירות הקשות, שנאמר 'ד' עוז', היינו גזירה שגוזרים על ישראל חס ושלום, 'לעמו יתן', נתן זה המדה ביד עמו לבטלם על ידי: 'ד' יברך את עמו בשלום', אם יש ביניהם שלום ואחדות, שאז נקראו 'בנים', ומתחיל 'מאימתי קוראין את שמע', האיך יכולים לקראות את שמע לקבל עליו עול מלכות שמים ולהמליך את הקב"ה עליו ל'אב', אם לא על ידי השלום, שאז נקראו 'בנים', ואז מקבל תפלתם.
בזה יובן המאמר רבי אלעזר יהיב פרוטא לעני והלך מצלי, שנאמר 'אני בצדק אחזה פניך'. לכאורה האיך על ידי הצדקה יכולים להתקרב להקב"ה. וכפי הנ"ל יובן, כי על ידי שמרחם על העני, שהוא גם כן בנו של הקב"ה, ובפרט שהקב"ה משגיח עליו, שנאמר 'כי יעמוד לימין אביון', וכשזה תמכו ומסייעו, מראה בזה התקשרותו עמו באחוה, ועל ידי זה בצדק מבקש מהקב"ה שירחם עליו כרחם אב על בנים.
זהו 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו', רצונו לומר שעושה צדקה וחסד לאחיו בני ישראל, שהמה בנים להקב"ה, על ידי זה 'רוח המקום נוחה הימנו', שהקב"ה אוהבו ומקבל תפלתו כרחם אב על בנים. אבל 'כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו', היינו שאינו מרחם על אחיו בני ישראל להושיעם, רק אדרבה מצער אותם בכל מה דאפשר לו, ומרחק מהם כאלו אינם אחיו, אם כן אז הקב"ה אומר קהלא בני ישראל המה בני, ואם אתה אינך מתנהג עמהם כאח, אם כן אינך בני, על כן לא תבקש ממני שארחם עליך כרחם אב על בנים', על כן לא תבקש ממני שארחם עליו כרחם אב על הבנים. זה 'אין רוח המקום נוח הימנו'. ודי לחכימא.
(ויצא פרח, עמו' סה:-סו.)
שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב ליצים, שנאמר במושב לצים לא ישב וכו' (אבות פרק ג). אפשר לומר כי הנה בעוונותינו הרבים שכיח שכמה משפחות, שלפי ראות העין, הם מתלבשים באדרת היהדות והחסידות, אבל הפנימיות שלהם היא רימה ותולעה ואין התנהגותם על פי התורה, הן בדברים שבין איש לאשתו מתנהגים בקלות ראש ומהרסים יסודי הדת, והן בשאר מילי דמיא, מתלוצצים המה מדרכי אבותיהם. ואף שלפנים הם מתנהגים כדרך יהודים היראים, משלחים בניהם לתלמוד תורה, ומדקדקים ליקח מלמדים טובים, ובכל זאת לא יעלה בידם שיצא מהם דור יראי השם, ובפרט תלמידי חכמים. והסיבה לזה באשר התנהגותיהם הרעה גרם להמשיך נשמות מעומקי הקליפות לבניהם. וכן בדרך הטבע כשהבן רואה ושומע מאבותיו, התנהגותם בקלות ראש בלי יראת שמים, והלצנות שלהם על דרכי היהדות החרדיות, כשהם ממאסים דרכי אבותיהם, ממילא זה נשרש גם בלב בניהם להשריש בהם מינות ואפיקורסית, וכשנתגדלו הם זורקים לגמרי מעליהם לבוש אדרת והמסוה של דרכי היהדות החרדיות, רק נתגלה חרפתם לחוץ. וכשאתה רואה זה הגדילים תדע שבטח גם אבותם אינם טובים מהם ורק שמסוה היראה היא על פניהם כמאמר העולם: 'התפוח אינו נופל רחוק מהאילן'.
זה מאמר התנא, 'שנים שיושבים', רצונו לומר, איש ואשתו שדרים ביחד, ואף על פי שעושים כל התחבולות לחנך ולגדל בניהם להתורה ולהיראה, אף על פי כן אין יוצא מביניהם דור ישרים, זה 'ואין ביניהם דברי תורה', שהדור שמעמידים אין התנהגותם על פי דרכי התורה זה 'דברי תורה', אל תתמה על זה, כי מזה תדע שהרי זה 'מושב לצים', שהתנהגות אבותם תחת המסוה שלהם, הוא כלצים ורשעים. ומביא ראיה, שנאמר 'ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו' וכו', רצונו לומר כי אם לא תהיה התורה והיראה רק כמסוה ולבוש על פניהם, רק כי באמת הייתה תורת ה' חפצם, אז בטח 'והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו', רצה לומר בטח שיקום מהם דור ישרים יבורך. ומכלל הן אתה שומע לאו. ודי לחכימא. אבל אם תראה לפעמים משפחה אחת שהתנהגותם היא באמת על דרכי התורה והיראה, ואין יכולים לתלות הסרחון בהם, ואף על פי כן יוצא מהם דור עקלקלתון, לזה לא יכול להיות הגרמא אחרת, רק המקום, שהסביבה והחברים לא טובים גרמו לכל זה. והאיך תבחן ממי הסרחון, כשתראה שבזה המקום לכל היראים יש בנים כאלו, אז תדע שהמקום הוא הוא הגורם. כמו שכתבו המפורשים שהרבה המקום גורם. כי יש מקומות שאינו מסוגל בשום אופן לגדל בשם בנים תלמידי חכמים ויראי השם, זה מאמר התנא 'שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה', כשאתה רואה שכמה משפחות יראים נכשלו כעין זה שלא העמידו דור ישרים, אז לא תתלה הסרחון בהם, כי המקום הוא הוא הגורם זה: הרי זה מושב לצים, שהמקום גורם שיושביה יגדלו לצים. על כן מחויבים לברוח ממקום כזה שלא יהיו מחויבים בנפשם, שיכרות דורם.
או יאמר על פי הגמרא (שבת כג) אמר רבא דרחום רבנן הוו ליה בנין רבנן וכו'. ומכלל הן אתה שומע לאו, כי על ידי שמתלוצצים על הרבנים והצדיקים יענשו בבנים שאינם מהוגנים, כמו שפירשו המפורשים הדרוש 'את ה' אלקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים, רצונו לומר כשתקיים הנשמע מ'את ה' אלקיך תירא', היינו להיות 'תירא' גם מהתלמידי חכמים כמורא שמים, אז תזכה 'לרבות תלמידי חכמים', היינו להעמיד דור תלמידי חכמים ויראי השם. וזהו 'שנים שיושבים', רצונו לומר איש ואשתו, הגם שמשתדלים להעמיד דור תלמידי חכמים, 'ואין ביניהם דברי תורה', שאינם זוכים לזה, אז תדע שהרי זה 'מושב לצים', שהמה מתלוצצים על הרבנים והצדיקים ומחמת זה נענשו.
(ויצא פרח, עמו' נח:-נט.)
הרב אברהם חיים ריינמאן הי"ד, נולד בסביבות שנת תרס"ה (1905) להוריו, הרב אלעזר ומרת פריידא חיה רינמאן. הרב אלעזר, היה אב"ד קרעטשניף, ביטשקיף וגלאנוב, הוסמך על ידי הגאון מהרש"ם מברעזאן והיה מחותנו של האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח מבעלז. הרב אברהם חיים היה צאצא של צדיקים רבים ובהם ה'נועם אלימלך', המגיד מקוזניץ וה'ישמח משה' מאוהעל.
הרב אברהם חיים התחתן עם מרת פרימה רבקה, שהייתה צאצאית האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים מסיגט מחבר ה'ייטב לב'. אביה, הרב שלמה טייטלבוים, היה חתנו של רבי משה יהודה ליב שפירא מסטריזוב (אודות משפחתו העניפה של הרב שלמה טייטלבוים שנספתה כולה בשואה, מלבד נכד אחד ששרד, ראה 'חידושי הרמ"ל', ברוקלין תשי"ח, דף כט). בשנת תרצ"ה (1935) התחתנה בתו עם רבי חיים יהודה הגר, האדמו"ר האחרון מווישווה, בנו של רבי מנחם מנדל הגר מווישווה זצוק"ל, בנו של האדמו"ר בעל 'אהבת ישראל' רבי ישראל הגר מוויזניץ.
הרב אברהם חיים ריינמאן היה אב"ד הכפר קרעטשיניף (הסמוך לסיגט) שבמארמרוש, כממלא מקומו של אביו שעבר לכהן ברבנות במקום אחר. הרב אברהם חיים המשיך לטפח את ישיבתו של אביו 'דמשק אליעזר'. בשנת תרצ"ז כתב ל'סנטרל רליף קומיטי' שבניו יורק, כי בישיבתו לומדים עשרים וששה בחורים, ומתוכם עשה שלומדים להוראה והשאר שלמדו לימודי גמרא כנהוג בישיבות הונגריה. בשנת תרצ"ח כתב להם כי בישיבתו לומדים שלושים תלמידים, והוסיף בהערה כי אם יזכה בתמיכה גדולה יותר, יוכל להצליח להגדיל את מספר תלמידיו בישיבה. הרב נודע כדרשן מקובל ואהוב, שתיבל את דרשותיו במשלים ובסיפורי צדיקים. דרשותיו, שנאמרו על מסכת אבות, מידי שבת בחודשי הקיץ, יצאו לאור בסאטמאר בשנת ת"ש (1940), בספר 'ויצא פרח'. בהקדמת הספר כותב המחבר ששם הספר נקרא לזכר אמו הצדיקה מרת פריידא חיה ריינמאן ע"ה, שנפטרה בד' באלול תרצ"א (1931), לאחר שעמלה ממש במסירות נפש לגדל את ילדיה לתורה ויראה. בשנים 1938-1940 התגברה האנטישמיות ברומניה, והשכנים הגויים בקרעטשניף הציקו ליהודי הכפר, בעיקר בענייני כלכלה. בקיץ 1941 גרשו השלטונות ההונגרים 496 יהודים מקרעטשניף שלא הצליחו להציג תוך זמן קצר תעודה המעידה על אזרחות הונגרית. בין המגורשים היה גם רבה של קרעטשניף, הרב אברהם חיים ריינמאן וכל משפחתו. רוב המגורשים, ובהם גם אשתו וילדיו של הרב, נרצחו בידי ההונגרים והגרמנים ליד העיר קאמניץ-פודולסק. חלק מהמוגרשים נרצחו בסטאניסלב ובהורודנקה שבגליציה. הרב הצליח להימלט מעבר לגבול ההונגרי והגיע לעיירה יאסין. הרב נלכד שם לאחר שזוהה על ידי אחד מאנשי הז'אנדרמים ההונגרים שעסק בגירוש יהודי הונגריה. הז'אנדרמים ההונגרים כבלו את הרב לעגלה והובילו אותו ליער מעבר לגבול. הם התעללו בו, ניקרו את עיניו ורצחו אותו בירי, בי"ח בטבת תש"א (1941). מכל היהודים שגורשו, שרדו את הטבח רק חלקים משמונה משפחות, שהצליחו לצאת למסע רגלי מפרך ומסוכן של מאות קילומטרים עד לגבול ההונגרי.
אברהם למדנו שהוא היה עמוד החסד, ופעולתו בעולם להשפיע ולהרבות טוב וכל זאת כדי ללמד אמונה ודעת אלקים בעולם. בספר ויצא פרח לרב אברהם חיים ריינמאן[1] זצ"ל הי"ד למסכת אבות, מלמדנו כי שרה היתה עצמה בבחינת שמש מאירה ומלמדת דעת אלקים בעולם, ולא רק כשותפה נסתרת לאברהם אבינו. וכך הוא כותב בספרו (פרק שני משנה ב' רבן גמליאל אומר) וזלה"ק:
…הנה דרשו חז"ל (יבמות צ"ו ע"ב) הפסוק (תהלים ס"א ה') אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים ביחד? אלא כל ת"ח שאומרים דבר הלכה בשמו, שפתותיו דובבות בקבר. וביקש דוד שיזכה להרביץ תורה בישראל כדי שאחר פטירתו יזכירו תלמידיו דב הלכה משמו, ויהיה נחשב כוח עוד בעוה"ז ועוסק… בתורה, ממילא גר בשני עולמים…
ובזה פירשתי בפרשת חיי שרה ויהיו חיי שרה וכו'. הבעל הטורים מרמז: שרה מאה שנה ר"ת שמש, עכ"ל[2]. ובמדרש (ב"ר נ"ח א') יודע ה' ימי תמימים – כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. מה שייכת להמדרש הכא?
ולפי עניות דעתי נראה לפרש עפ"י מה שדרשו חז"ל [יבמות צ"ו ע"ב] הפסוק אגורה באהליך עולמים וכו' וביקש דוד שיזכה שיאמרו אחריו דבר הלכה, וממילא לפי זה מי שמלמד תורה ומוסר לאחרים, ומדריכם בדרך הישרה אפילו אחר שנפטר זה האיש, כשהאנשים מזכירים אותו ועובדים את ה' יתברך, אז ויקרא זה הנפטר 'חי', כי האנשים האלה מעוררין אותו ונותנין בו חיות. הנה שרה הצדקת, מצינו בפרשה לך (בראשית י"ב ה') את הנפש אשר עשו בחרן, ופירש רש"י שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. וידוע כי השמש הולך על הארץ כדי להאיר והוא בבחינת משפיע (ועיין לקמן בספר פרק ה' משנה י"ח שהארכתי בזה, שלכן בעת מחלוקת קורח השמש המליצה בעד משה (סנהדרין ק"י ע"א) כי קורח רצה שלא יהיה משפיע מקבל, רק הכל שווים, על כן עמדה השמש לימין משה. ובזה פירשתי 'והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע' והמשכילים היינו המשפיעים ולומדים חכמה לקטנים מהם 'יזהירו כזהר הרקיע', המה בבחינת שמש משפיע).
ונקדים מה שכתב א"ז [אדוני זקני] הקה"ק בעל ישמח משה (בפרשת נח) שלכן נלקח מנח שם 'תמים' בהמבול, יען שלא התפלל על בני דורו, בפרט עפ"י מה שכתב המדרש רבה (עיין ב"ר כ"ט א' ובפירוש מהר"ש יפה [יפה תואר]) שנח חטא במה שלא הוכיח לבני דורו. כמו שדרשו (יד יוסף לרבינו יוסף הצרפתי [ספר דרשות מופלא עה"ת נדפס שנת תנ"ו]) 'את האלקים התהלך נח' שהיה מעיין ברעיוניו עם האלקים ולא היה לו התחברות עם בני אדם להוכיחם.
חזינן מזה שמי שאינו בבחינת משפיע ומזכה את הרבים, אינו נקרא 'תמים'. זה כוונת הפסוק 'ויהיו חיי שרה מאה שנה' הר"ת שהיא בבחינת שמש, שהיתה משפיעה מתורתה לאחרים, לגיירם ולהדריכם בדרך הישרה, ומסיים 'שני חיי שרה' הוץ מהסכום קכ"ז שנה שחיתה, חיתה עוד שנים הרבה כל זמן שכוחה מה שהפעילה, נמצא בבני אדם נקרא 'חי'.
זו כוונת המדרש 'יודע ה' ימי תמימים' ותמימים נקראים רק מי המה שהם בבחינת משפיע כנ"ל, 'ונחלתם לעולם תהיה' שכח פעולתם שהפעילו בבני אדם להחזירם בדרך הישר וללמדם חכמה ומוסר, זהו 'לעולם תהיה' – זה קיים לעולם. עכ"ל הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד בספרו על מסכת אבות יצא פרח.
בספר זכר חיים לאדמו"ר חיים יהודה מאיר הגר[3] (נכד האהבת ישראל מוויז'ניץ) היה גיסו של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד, שדבריו הובאו לעיל (ד"ה 'שרה היתה' מהספר ויצא פרח) כותב וזלה"ק:
יצחק אבינו ע"ה שעמד בנסיון העקידה, המדריגה הכי גדולה בעבודה שבין אדם למקום, ורבקה באומרה שתה וגם לגמליך אשקה, דבר שאף לא ביקש הוכיחה מדה גדולה בעבודה שבין אדם לחבירו, ושניהם ימזגו יחדיו. וזהו אותה הוכחת לעבדך ליצחק – מיזוג של מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, כל תרי"ג מצוות. עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל.
מעלותיו של אליעזר
הרב ירחמיאל שולמן הי"ד
בספר גוילי אש (עמ' רס"ח. מהדורת ישיבת בית יוסף נובהרדוק ירושלים תשל"ג), אסופת דברי רבני ותלמידי נובהרדוק שנספו בשואה, מביא דברי הרב ירחמיאל שולמן[4] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:
הרבה מסופר בחז"ל על אליעזר עבד אברהם: יפה שיחתן של עבדי אבות… יפה רחיצת רגלי עבדי אבות מתורתן של בנים. קפצה לו הדרך כשהלך לחפש אשה בשביל יצחק, והקב"ה האיר לו את הדרך בזיקים וברקים (הכל במדרש) והוא נענה מיד כשהוציא את המילים מפיו, כמו משה רבינו ושלמה. כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס' ד') שלשה נענו במענה פיהם, אליעזר משה ושלמה. [ע"כ מהמדרש] מפני מה זכה עבד אברהם זה לכל הנסים והנפלאות שאירעו עמו?
גם אליעזר חי חיי שכל. ואמרו חז"ל (ב"ר נ"ט י"א) על הפסוק (בראשית כ"ד ב') המושל בכל אשר לו, שהיה שליט ביצרו כמו אברהם, היינו שחייו היו חיי שכל שלמים, ונמנה על גדולי הדור ההוא, והרבה דינים של דרך ארץ למדנו ממנו: לא אוכל עד אשר דברתי דברי – מכאן שאין מסיחין בסעודה. וכן שיקח אדם צידה לדרך כפי צרכו. ולמדנו ממנו מסירת נפש שהלך הוא ואברהם אדונו, שני אנשים בלבד להלחם נגד חמישה מלכים וכו'. כל דרכו בחיים היתה ללא נגיעות אנוכיות (פרט לרצונו להשיא את בת ליצחק) ועשה הכל בזריזות ובחכמה, ולמד מאברהם הרבה עד שדלה והשקה מתורת רבו לאחרים.
אולם במיוחד יש לציין את השלימות בדרכו:
שיא הענוה – אמרו חז"ל (בראשית רבה ס' ב') עבד משכיל זה אליעזר, ומהי השכלתו, אמר: כבר קללתו של אותו איש בידו, אלך ואשתעבד בבית זה, ואם לאו פן יבוא איזה כושי או ברבר וישתעבד בי. הרי שבחר בחיי עבד כל ימי חייו, ובלבד להמצא בביתו של אברהם אבינו. אף שהיה מקום לחשוב, מי יאמר שתמיד יהיה עבד, אבל עניוותו גרמה לו את הבטחון שבודאי יהיה עבד למרות חשיבותו הרבה.
חז"ל למדו ממנו דרך בענווה, שיפרסם אדם את מגרעותיו ויבזה עצמו בפני בני אדם ובלבד שלא להטעות אחרים, באמרם (ב"ר ס' י"א) מילתא דגנאה אית בך, קדים אמרה, שנאמר (בראשית כ"ד ל"ד) עבד אברהם אנכי. והרי כל חייו של אדם הוא משתדל שלא ידעו בגנותו, אלא להפך יעשה כל מאמץ כדי לשבח את עצמו בפני אחרים, במיוחד כאשר מדובר באדם שהיה תלמידו המובהק של אברהם, וגם בבית לבן לא ידעו כלל שהוא רק עבדו של אברהם, וחשבו שהוא אברהם עצמו משום שאיקונין שלו היה דומה לאברהם, כפי שסיפרו חז"ל במדרש…ועוד למה היה לו לספר שהוא עבד מיד בהציגו את עצמו ולא המתין עד גמר הענין, ואח"כ יספר מי הוא באמת. והוא בענותנותו תלה את כל מה שאירע לו בזכותו של אברהם ולא בזכות עצמו. הרי שעניוות יתירה היתה בו.
שיא הבטחון – אמרו חז"ל (שם ס' א') מי בכם ירא ה' (ישעיהו נ' י') זה אליעזר שהיה הולך ולא ידע היכן, כאדם שישב בחושך יבטח בשם ה' וישען באלקיו. ובטחונו היה כה איתן עד שנתן לה את התכשיטים בטרם ידע מי היא, וממנו למדנו שאין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שאמר (בראשית כ"ד מ"ד) היא האשה אשר הוכחת לבן אדוני. ועוד שהלך ללחום ביחד עם אברהם במלחמת ארבעת המלכים [כנ"ל]…
פרישות – על הפסוק (משלי י"ג כ"ה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, דרשו חז"ל (ילקוט שמעוני ק"ט) צדיק וכו' זה אליעזר שאמר הגמיאיני נא מעט מים, ובטן וכו' זה עשו שאמר הלעיטני נא וכו'. למדנו מכאן עד כמה היה אליעזר רחוק מעניני גשמיות, שגם בבקשה גשמית השתמש בלשון נקיה…
זיכוי הרבים – זה מפורש במה שאמרו חז"ל (יומא כ"ה ע"ב) דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. והאם יש לך זיכוי הרבים גדול מזה? ובכל זאת, כאשר היתה לו נגיעה עצמית אחת, כאשר ביקש להשיא את בתו ליצחק, וזו היתה הנגיעה היחידה לאדם גדול כמותו בעל מדות מובחרות כמבואר, ואף שלנגיעה זו היה רקע מבוסס שרצה להתחתן עם אברהם, והרי הוא זקן ביתו וכל אשר לאברהם מסר בידו, והיה מקום לחשוב כי אמנם יאות הוא להתחבר עם אברהם אבינו, בכל זאת שקיל למטרפסיה על כך, עד שאמרו חז"ל (ב"ר נ"ט י"ב) כנען בידיו מאזני מרמה (הושע י"ב ח') כלומר אם כבר הגעת למדרגה גבוהה כזו, כיצד לא הבנת שיש כאן נגיעה אישית, משמע שפנימיותך פגומה. וזוהי התביעה הכי גדולה לאדם בשיא המעלות…עכ"ל הרב ירחמיאל שולמן זצ"ל הי"ד.
בספר דבובי חן לרב דב לאבלאוויטש[5] זצ"ל פירש וזלה"ק:
כתב הבעל הטורים: היי – בגימטריה כ"ה, בך יתקיים מה שנאמר (ט"ו ה') כה יהיה זרעך. [עכ"ל בעה"ט] ותמוה שלבן יהיה מברך את רבקה בברכה כזו, הלא היה שונא את הדרך שהלך עליו אברהם אבינו ע"ה?
ונראה שכוונת בעה"ט לישב את המנהג שנתפשט בישראל שמברכים את הכלה בברכה זו. וקשה למה בחרו לברך את הכלה בדברי לבן?! ונראה ליישבאת המנהג, בהפירוש שיש בדברי לבן. כי יש לדקדק למה יש למלת היי נגינה מפסקת' 'טפחא' שמפרדת מילת 'היי' ממילת 'לאלפי' רבבה'? נראה שכונתו הייתה עפ"י מה שמפרשים בעלי כללי הלשון. שבלשוננו הקודש יורה מין זכר על הכח המשפיע, ומין הנקבה על כח המקבל, וגם כאן מלת 'את' היא מין נקבה, וגם חוץ מזה המילה הזו לגמרי היא מיותרת, הלא היה די אם היו אומרים לה, אחותינו היי לאלפי רבבה.
אבל פירוש הדברים היא שהיו אומרים לה ומברכים אותה, שתהיה נשארת מתאחדת עמהם. זהו כוונתו מילת 'אחותינו' כמו שאמרו רז"ל קרע שאינו מתאחה, ככה אמרו לה: אחותינו, נשארת מחוברת לנו, וע"י מה? ע"י זה שאת 'היי' שתהיי מקבלת בתוכך את דעותינו, וע"י דעות האלו תהיי נשארת מחוברת לנו, ואח"כ תהיי לאלפי רבבה.
כך גם אנו מברכים את הכלה, אחותינו משך כל ימי חייך תשארי מחוברת לנו ע"י 'את היי' שתהיי מקבלת בתוכך את דעות כנסת ישראל, ואז תהיי לאלפי רבבה, תזכי שיפוצו מעינתך חוצה, ברכות פלגי מים. וזהו ג"כ כוונת בעה"ט שהלא הכוכבים רובים ככולם, אין להם אור עצמי רק מקבלים את האור משמשות אחרות ומאירים לנו אח"כ חשכת לילה, ככה אומרים ומברכים ג"כ אנו את הכלה, תקבל את אורך ממנו היינו מכנסת ישראל, ואז תשאירי את האור הגנוז הזה לאחרים, שתזכה להיות לאלפי רבבה. עכ"ל הרב דב לאבלאוויטש זצ"ל.
בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[6]זצ"ל הי"ד(בעהמ"ח שו"ת חמודי אפרים), כתב וזלה"ק:
עיין מה שכתב קדושת לוי, הכלל דהצדיקים העובדים ה' באמת משיגים תענוג עוה"ב אפילו בזה העולם. וזהו 'וירא והנה גמלים באים' הגמול הגדול היינו תענוג עוה"ב וכו' עכ"ד. העולה מדבריו ד'גמלים' הוא מלשון 'גמול' דהיינו שה' יתברך גומל טוב לשומרי מצוותיו, והנה ידענו דעיקר שכר הוא בעולם התחיה לגוף ונפש, ובזה היה [נראה להוסיף] ולפרש מקרא הנ"ל…לכאורה יש לדייק בו מדוע ראה זאת יצחק דוקא בעת שיצא לשוח בשדה.
אכן יש לומר דאיתא בש"ס (סנהדרין צ' ע"ב) שאלה קליאופטרה מלכתא את רבי מאיר, ידענא דחיי שכבי [שיחיו המתים] דכתיב [תהלים ע"ב ט"ז] ויציצו מעיר כעשב הארץ, אלא כשהן עומדין, עומדין ערומין או בלבושיהם עומדין? אמר ק"ו מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה יוצא בכמה לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן על אחת כמה וכמה וכו'. וכן בכתובות (קי"א ע"ב) אמר רבי חייא בר אבא עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין וכו'. (וכדעת הראב"ד הלכות תשובה (פ"ח ה"ב) שחולק על הרמב"ם שם שכתב העוה"ב אין בו גוף וגו' לא אכילה ולא שתיה וכו'. כתב הראב"ד חיי ראשי לא היה דעת חכז"ל כזה, שהרי אמרו עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם ק"ו מחיטה)
וא"כ ית"ל [יתכן לומר] דיצחק אבינו ע"ה בעת יצא לשוח בשדה חקר בזה, וראה והתבונן בצמחים כי יציצו עשבי הארץ, והשבלים עולות בקנים
מעוטפים החיטים בלבושיהם. וירא והנה גמלים באים, כלומר שפט מזה בדעתו כי יהיה תשלום שכר לעתיד לבוא לעובדי ה', לגוף ולנפש, ומדויק הקרא כהנ"ל. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד ספרו נערך ויצא מחדש ע"י נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א אוצר הפוסקים ירושלים תשע"ח.
הרב היה תלמיד השבט סופר הרב שמחה בונם סופר (נכד החת"ם סופר). מסובל בחולאים וטרדות קשים כמתואר בהקדמות ספריו, בלשון מליצית מיוחדת אותם קיבל באמונה עמוקה. שימש ברבנות בעיר טארנאלייא שבהונגריה, חתנו היה מגדולי הונגריה שניצל מגיא ההריגה וזכה לעלות לירושלים הרב ישראל וולץ זצ"ל (שו"ת דברי ישראל) הרב נספה באושויץ ב(כ"ד) בסיון תש"ד.
[1]הרב אברהם חיים ריינמאן (תרס"ה בערך מקהילת קרעטשניף הינו נצר מענפי קודש שענפי האילן משתרגים אל על בדורות חסידים ביניהם הנועם אלימלך, המגיד מקוזניץ, רבי נפתלי מרופשיץ רבי משה מאוהעל (ישמח משה, מביא מדבריו במאמר לפנינו) השל"ה הקדוש. אביו כיהן ברבנות קהילות ושימש כרב ואב"ד. ביניהן בקרעטשניף, בה היו שלשה דורות של רבנים, האחרון הוא הרב אברהם חיים ריינמאן כאשר אביו נקרא לשמש ברבנות במקום אחר. אמו שנפטרה בגיל צעיר בין דבריו בהספידו אותה סיפר כי בימי ילדותו החזיקו עבורו מלמד פרטי, ואביו בתחילת כל זמן של שכירות המלמד דאג מנין יקח כסף לתשלום שכרו, ואז אמו הניחה על השולחן את כל תכשיטיה ואמרה: זה יהיה לך ל'אפותיקי' אם לא יהיה לך לשלם, תמכור את כל התכשיטים שלי, כי אם בני יכול ללמוד התורה הקדושה, זהו התכשיט שלי!
ספרו זה על מסכת אבות נדפס בראשית שנות השואה ת"ש (שנת תרנ"ן, כפי שכתב. חתימת ההקדמה עש"ק פרשת חוקת ת"ש) בו ערך מדרשותיו אותן נשא. שם הספר 'ויצא פרח' ע"ש אמו מרת פריידא חיה ריינמאן פר"ח הר"ת משמה, אשר עמלה במסירות נפש לגדלם לתורה, ויצא מהפר"ח הזה ציץ ויגמול שקדים, החידושי תורה אותם נותן לפניכם, כלשונו בספר. חידושי תורה נוספים שרצה להדפיסם בענין סוגיות עלו השמיימה יחד עם מחברם.
המחבר, אשתו שהיתה מצאצאי ה'ייטב לב' בתו של הרב שלמה טייטלבוים זצ"ל הי"ד (נספה ב' באלול תש"ב וכל צאצאיו להוציא נכד אחד שנשאר אוד מכל משפחתו), ילדיהם נרצחו, לא נותר מכל משפחתו שריד. הספר הזה (ויצא פרח) הוא גץ הלהבה שנשאר ממנו ומכל משפחתו.
המאמר ותולדותיו נערכו עפ"י מהדורת הספר שיצאה מחדש בתשע"ט ע"י הרב גבריאל אייזען שליט"א, שחותנו הרב צבי ריינמאן ז"ל, היה שאר קרוב של משפחת המחבר.
[2] זלה"ק של בעה"ט: ויהיו חיי שרה. כתיב לעיל מיניה [בראשית כ"ב כ"ג] ובתואל ילד את רבקה. עד שלא שקעה שמשה של שרה, זרחה שמשה של רבקה. וזהו שרה מאה שנה, ר"ת שמש. וזהו וזרח השמש ובא השמש.
[3] הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל הקים ביתו עם אחות של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד מרת רייצא (כמתואר בתולדות המחבר הרב ריינמאן בספרו על מסכת אבות ויצא פרח עמ' כ"ו, מהדורת תשע"ט. בעמ' כ"ז צילום ההזמנה לחתונתם). הרב הגר היה נכדו של האהבת ישראל מוויזניץ זצוק"ל, בנו של השארית מנחם אב"ד ווישווא. שרד את השואה ממחנות ההשמדה ולאחריה פגש את אשתו, נסעו לארה"ב ובתשי"ח עלו לארץ ישראל. למרות הפצרות החסידים שיטול כתר אדמורות סירב כל חייו. היה אחיין של אדמורי וויזניץ האמרי חיים ואחיו המקור ברוך.
בי"א באייר תשכ"ט נסתלק לבית עולמו באותו יום של זקינו ר' נפתלי מרופשיץ זצוק"ל. הם לא זכו להקים דורות המשך, רק דברי תורתו שהוצאו לאור לאחר פטירתו הם זכרונם, במאמר שהובא לעיל הינו מספר חידושיו לתורה (נדפס פעם יחידית בתשמ"א). חיבור נוסף שלו שהיה בכת"י ליקוט מספרים קדמונים ואחרונים ונקרא זכר חיים ילקוטתשובה מאהבה, נערך ונדפס בשנת תשמ"ד.
[4] הגאון הצדיק רבי ירחמיאל (דער סלבודקער) ב”ר דוד שולמןהי”ד. היה אחד מאישי המוסר הנפלאים ביותר, שטיפח ועיצב הסבא מנובהרדוק. שנים רבות כיהן כמנהל רוחני בישיבות “בית–יוסף” במעזריטש (לימין ראש הישיבה הגאון ר’ אהרן ויינשטיין זצ”ל מחבר ספרי “דרכי אהרן”) ובישיבת פינסק-קרלין (לימין ראש הישיבה הגה”צ רבי שמואל וויינטרויב זצ”ל). הוא היה אהוב על כל תלמידיו ונתפרסם כאישיות מופת במידותיו הנאצלות, בנועם הליכותיו עם הבריות ובמסירת נפשו, וכגאון מעמיק במחשבת המוסר. יחד עם תלמידיו קידש שם שמים בשואה הנאצית, בעיר וילקומיר שבליטא, בהותירו אחריו שני קבצים מודפסים, גדושים עיוני-מוסר, בשם “פניני החכמה” ופניני השלמות שיצאו להן מוניטין בישיבות המוסרניות עוד בטרם השואה.
[5]הרב דוב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקארש בתקופה לפני השואה. הרב שלא זכה לפרי בטן, כתב בהקדמת ספרו עה"ת 'דיבובי חן': ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם, ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר גדלתי וטפחתי, והם הם חלקי מכל עמלי…הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר…[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.
אבי מורי ר' מנחם אהרן ז"ל למד בישיבתו, סיפר כי קיבל מתנה מראש הישיבה את ספרו עם הקדשה. אמנם במצוקות העתים שלאחר מכן, לא נותר לאבי שריד ומזכרת מבית הוריו. עותק מקורי של הספר הגיע לידיו באורח פלא כעבור כארבעים שנה, עת התגורר בחיפה, ומצאו בבית כנסת ספרדי בשכונה בה גרנו. כיום הספר נמצא בידי,וממנו נערכו הדברים. אבי ז"ל חיבב עד למאוד ספר זה, וחשבתי לעשות לו נחת רוח וכן למחברו. והוא נפטר בסמוך לתקופת השואה ללא זכר ושאר, לכן הבאתי דבריו בגליון זה.
[6]הרב אפרים חיים באלאיטי היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה. הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה).
בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בחודש סיון נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל.
בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.
בעזרת ה'. [יום] ד' אחרי וקדושים עשרים למנין בני ישראל [תרפ"ח]. פה טשירטש יע"א.
אחרי דרישת שלום תורתם כראוי, הנה הן בודאי קבלתם לנכון את הקארטע שלי אשר בו יעדתי לעיין ולהשיב דעתי הקלושה בדבר בקשתכם ושאלתכם. ועמכם הסליחה על אשר עד היום אחרתי, כי טרדותי המרובים, בפרט בתחילת הזמן בסידור הלימודים עם התלמידים והנערים, המה גרמו לי ככה עיכבוא עד היום. ועתה הנני גם כן רק בקצרה.
הנה בדבר שאלתכם, כבר נשאו ונתנו בזה בדברים הרבה כפי שהוא בזכרוני… ומי יכניס את עצמו לומר הלכה פסוקה נגד התקנה שתקנו וגדרו באמת עוד גאוני קדמאי שלא לקבוע פישקעס אחרות בכותלי בתי ישראל רק פישקעס דרבי מאיר בעל הנס. אבל על כי אפשר שלא הייתה התקנה רק נגד כת הציונים וכדומה, אבל לא נגד החזקת התורה, הישיבות ומלמד תינוקות שבחו"ל, כי הלא כן אמרו חז"ל הקדושים 'אין העולם מתקיים לא בהבל פיהם של תינוקות בית רבן'… והלא ידוע ומפורסם הוא שאם לא נקבל במקומות הקטנים כמוני בפה החזרה מכם אהוביי יחיו – הלא יתבטל ויתבטלו כמה וכמה ישיבות ומלמדי תינוקות מפה חוץ לארץ חלילה. על כן לדעתי הלא ברור הוא לדעתי שהתקנה לא הייתה אלא שלא לקבוע פישקעס אחרים בקביעות בכותל בתי ישראל וכדומה, אבל להיות מונח פישקעס בלא קבעו בכותל בבתי ישראל, ובפרט לטובת החזקת התורה הקדושה אף מחוץ לארץ, בוודאי לא הייתה התקנה לדעתי, על כן, אם יסכימו עמי גם רבנים אחרים יחיו, הייתי מתיר לכם אהובי ליתן פישקעס בכל בתי ישראל דשם בלא קבוע בכותל וכדומה, אלא מונח סתם, לטובת 'החברה תומכי תורה', שהוא להחזקת וקיום התורה שבחוץ לארץ. וזכות וקיום התורה בחוץ לארץ בגולה יעמוד שנתברך בברכה המשולשת לנו ולהם ולכם אהובי בפרט ויתרבה ויתגדל כבוד התורה על ידי תמיכה יפה וסיוע שלכם גם בארצינו בחוץ לארץ, והכל עלי מקומו יבוא לשלום. כן הוא דעתי כנ"ל באופן שיסכימו שאר רבנים וגאונים גם כן.
אוהבכם הכותב למען האמת והשלום, חותם בכל חותם ברכות להמסייעים ולהמחזיקים ולמנהלים בפרט, כי גדול המעשה יותר מהעושה. הוברא עולם יוסיף לכם כוח ותעצומות לזכות את ישראל ויתברכו הנותנים והמסייעים בברכת שפע ברכה והצלחה ויצליחו בעסקיהם בכל אפשר יפנו לטובה. יזכו לראות בשמחת ונחת צאצאיהם מאמינים בה' ובתורה הקדושה,
הקטן מרדכי ל"ש, אב"ד
(צילום כתב היד של מכתב זה הובא בספר 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן', ב, עמו' 25)
הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד, נולד בשנת תרל"א. אביו היה הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי יעקב קופל ליכטנשטיין (שנפטר בראדושיץ בח' בטבת תרמ"ז, 1887) אב"ד בעטלאן, חתן הרב הגאון אברהם ישכר לייכטאג אב"ד הוניאד. אחיו הגדול של אביו, היה הרב הגאון הנודע רבי הלל ליכטנשטיין, רבה של קולומי, בעל 'משכיל אל דל'.
אחיו של הרב מרדכי היו: * הרב יהודה ליכטשטיין אב"ד בעטלאן, חותנו של הרב מרדכי פארהאנד הי"ד ושל הרב אפרים הלוי ביליצר הי"ד, היה גדול בש"ס, פוסקים ובסתרי תורה, עובד ה' ואיש מופת. הוא נפטר בט' בשבט תרפ"א (1921) והשאיר כתבי יד עם חידושים רבים בדרוש, פלפול ואגדה. * הרב ברוך בנדט ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד קראסנא, נהרג עקה"ש באושוויץ, בי"א בניסן תש"ד. היה אביו של הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד. * רבי אשר אנשיל ליכטנשטיין, האדמו"ר מקלויזנבורג. * רבי יוסף ליכטנשטיין, האדמו"ר מסיגט. * הרב בנימין זאב ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד מאדארוש, שנהרג עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד.
בנערותו היה הרב מרדכי תלמידם של אביו ושל דודו. הוא למד בשקידה רבה. לאחר שהוסמך על ידי גדולי הרבנים, ובהם דודו ורבו הגאון רבי הלל, שימש את דודו ולמד רבות מגדולי הישיבות הונגריה, ונודע כלמדן וצדיק. הוא נשא לאשה את מרת ויטל בת הרב משה מאיר גודלברג, אב"ד הכפר טשירטש, ונולדו לו שנים עשר ילדים, ובהם למדנים מופלגים חניכי הישיבות הגדולות. לאחר נישואיו, היה סמוך על שולחן חותנו במשך מספר שנים. הוא למד בהתמדה רבה, ועבד את ה' בכל כוחו, כשהוא מתפלל מקיים מצוות בהתלהבות רבה ומרבה לצום ולשתוק, כשאין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה ועבודת ה'.
הרב מרדכי כיהן כרבה האחרון של טשירטש. גם לא יהודים העריצו אותו ובאו לקבל את עצתו וברכתו. הוא עמד בראשות ישיבה, בה למדו כחמישה עשר בחורים, שאכלו כולם על שולחנו. השיעורים בישיבה נמסרו על ידי חתנו, הרב ברוך ליכטנשטיין הי"ד. במשך היום למדו הבחורים יחד, ולילה הם המשיכו ללמוד בשני משמרות עד לאור הבוקר.
בשנת 1924 ייסד בניו יורק הרב הלל הכהן קליין, נשיא הכולל האונגרי באמריקה ותלמיד ה'כתב סופר', חברת 'תומכי תורה' באמריקה, במסגרתה תמכו בעלי בתים חניכי ישיבות הונגריה בישיבות בהונגריה, "למען החיות הני אלפי בחורי חמד בהישיבות ונערי בתי תלמוד תורה, הרעבים וצמאים, ערומים וגם יחפים לומדים תורה הקדושה בשקידה, בקדושה ובטהרה, וסובלים חרפת רעב וחוסר כל". בשנת 1926, החלה החברה להפיץ קופות צדקה בין יהודי אמריקה, והדבר עורר את התנגדות 'כולל שומרי החומות', שחששו שהדבר יפגע בתרומות לעניי ארץ ישראל, וראו בכך השגת גבול. חברת 'תומכי תורה' פנתה בשנת 1928 לרבני הוגריה וקיבלה את הסכמתם להפצת הקופות. קובץ המכתבים שכתבו רבני 'הונגריה הגדולה', בצירוף מכתבם של ממוני כולל 'שומרי החומות' ושל הרב יוסף חיים זוננפלד, הוציאה חברת 'תומכי תורה' לאור בקונטרס (ראה עלי זכרון י, בני ברק, כסלו תשע"ו, עמו' ב-מ). במכתב המובא כאן למעלה, המופיע באותו קונטרס, כותב הרב מרדכי לראשי ארגון 'תומכי תורה' כי טרדתו בישיבה בתחילת ה'זמן' גרמה לאיחור בתשובתו. בהמשך המכתב הוא מתיר להחזיק קופות בבתי יהודים לטובת החזקת ישיבות בחוץ לארץ. תמיכה זו הכרחית לקיום מוסדות תורה רבים במקומות קטנים, והיא חשובה ביותר, כי אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן.
על קורות הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד בתקופת השואה ועל נסיבות הרצחו, ישנן מספר גירסאות:
על פי המובא בספר 'אלה אזכרה' (ניו יורק, תשכ"א, ד, עמו' 280-283), סופחו כמה מחוזות מהונגריה, ובהם טשירטש, למדינת סלובקיה האנטישמית, על פי החלטת הנאצים. בעקבות החלטת השלטונות הסלובקיים לגרש את כל יהודי טשירטש שלא נולדו בכפר, גורשו הרב ומשפחתו בליל חורף קר, באכזריות רבה, אל אזור הגבול והגיע לקאשוי. חסידי העיר הקימו עבור 'הרב מטשירטש' בית מדרש, והרבו לבקר אותו בשבתות ובימים טובים, ללמוד מתורתו ומעבודת הקודש שלו בתפילתו. באותם ימים היה הרב מרדכי מרבה בתפילות ובבכיות על כלל ישראל, הנתון בצרה. הוא החל לערוך 'שולחנות' ולהשמיע דברי תורה בפני המבקרים בביתו, בדברים היוצאים בהתלהבות מעומק הלב, ועודד את רוחם וחיזק את אמונתם. כעבור שנתיים, שוב גורשו הרב מרדכי, אשתו ואחד עשר מילדיו, למחנה ריכוז של מחוסרי נתינות הונגרית, וסבלו מהתנאים הקשים שם, וגורשו משם בתת-תנאים למחוז קאמיניץ-פודולסק. הרב וכמעט כל בני משפחתו עונו קשות ונרצחו על קידוש השם, בערבות פודוליה, ורק בן אחד שרד והיגר לארה"ב לאחר השואה.
אך ב'זכרונות המאור' (ב, ניו יורק, תשל"ד, עמו' קצט) כתב: "בשנת תש"ב חטפו את כל בני בתו ושלחום לאוישוויץ והוא נשאר גלמוד ובא לנייטרא, והיה שם עד זמן אחרון. קודם ראש השנה דשנת תש"ד, בזמן השמד הגדול בנייטרא, היה הוא הראשון שחטפוהו והכוהו מכות רצח. ובעוד שכל גופו זב דם סחבוהו לקרון משא עם עוד מאוד יהודים שם, ושלחום לאוישוויץ, כולם לפני ראש השנה תש"ד. הי"ד".
בספר 'עת לעשות' מאת הרב הלל ליכטנשטיין, (מהדורת ניו יורק, תשכ"-), מופיע דף הנצחה 'לזכר עולם ולזכרון בספר' שכתב נכדו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, ושם מופיע: "אאזמו"ר הרב ר' מרדכי בן הרב ר' יעקב קאפיל זצוקלל"הה אב"ד טשערטש נשרף עקה"ש ב' חול המועד תש"ה הי"ד. אז"מ וויטל בת הרב ר' משה מאיר זללה"ה הלכה לעולמה י"ג תשרי תרצ"ו ונקברה בערב סוכות בטשירטש. בתם חיה רחל מנוחתה כבוד בטשירטש. בתם ליבא ובעלה ויוצאי חלציהם, בתם ריזל ובעלה ויוצאי חלציהם, בתם רבקה ויוצאי חלציה, בנם ישעיה וזוגתו ויוצאי חלציהם – נעקדו עקה"ש תש"ב הי"ד. חתנם מו"ה חיים ידידיה בן הרב ר' שמואל דוד אונגאר נהרג בשמיני עצרת תש"ה הי"ד".
בדומה לכך כתב בספר 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן' (ב, ירושלים, תשמ"ז, עמו' 23-25), במהלך השואה הוגלו יהודי כפר טשירטש, בעוד שהרב מרדכי הושאר שם בודד ומנותק ללא משפחתו וללא תלמידיו. בהמשך הוא הועבר לליפאני, ומשם לנייטרא. בהמשך הוא הוגלה לאושוויץ עם אחרוני יהודי סלובקיה, ונרצח שם בחול המועד סוכות [י"ח בתשרי] תש"ה. [יחד עם הרב ישעיהו קאליש ובני משפחת ווטיץ. הי"ד].
ממקורות נוספים ניתן למצוא מידע נוסף על ילדיו הרב מרדכי ליכטנשטיין:
בתו, מרת זיסל חנה הי"ד, אשת הרב ברוך ליכטנשטיין הי"ד. הוא הגיע לקאשוי, גורש משם לקצניץ-פודולסק שבאוקראינה, ושם נספה. בתו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, מרת ליבא, היה אשת הרב שמואל וייס, היה אב"ד ליקעוו. בתו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, מרת ברכה, נשאה בזיווג ראשון לרב חיים ידידיה אונגאר הי"ד (בנו של הרב שמואל דוד אונגאר הי"ד מנייטרא), שנהרג עקה"ש בשמיני עצרת תש"ה. ובזיווג שני נשאה מרת ברכה לרב דוד גראס, מחבר ספר 'זהב שב"א'. על פי המובא ב'עלי זיכרון' (12, טבת תשע"ו, עמו' ל-לא), חתנו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, ר' פישל ב"ר הערש'עלע זוסמאן, נהרג על קידוש ה' עם ארבע מילדיו. בנותיו של ר' פישל הערש'עלע לא גורשו מביתם וניצלו, לאחר שאביהם הצליח להוציא להם אישור מרופא בשם גרקבינצקי, על היותן, כביכול, חולות במחלה מדבקת מאוד המסכנת את מי שמתקרב עליהם. שמות [חלק] מילדיו הנוספים היו: יעקב קופל הי"ד, חיים הי"ד, משה הלל הי"ד, ישעיה הי"ד, ריזל הי"ד, רבקה הי"ד וחיה רחל ע"ה.
פרשתנו בה באה לשיא דרגת רוממותו של אברהם אבינו (לרוב הדעות נסיון העקידה הוא הנסיון העשירי והאחרון) בה למדים אנו את מסירות הנפש הבלתי נתפסת, ממנה ראו וכן עשו, וביותר נטבעה בנפש בניו לאורך הדורות, ובמיוחד בתקופתנו בשואה הנוראה. לכן ראיתי מצוה מיוחדת לעסוק בפרשה זו בתורתם של קדושי ושרידי השואה.
פירש רש"י [עפ"י בראשית רבה מ"ב ח'] שנתן לו עצה על המילה.
רבים התקשו בהמלכות זו על שום מה, וכי אם שלשתם היו מייעצים לאברהם שלא ימול עצמו, לא היה מקיים מצות בוראו?! פירוש מעניין המבוסס על סוגיה הלכתית חשובה עד למאוד, והיא נוסח ברכת המצוות מתי לברך בנוסח 'על' כגון בעירוב תבשילין 'על' ומתי בלשון של 'ל' כגון להניח תפלין. הסוגיה היא במסכת פסחים דף ז'[2]. האדמו"ר מספינקא הרב יצחק אייזיקוייס[3] זצ"ל הי"ד בספרו חקל יצחק עה"ת כתב וזלה"ק:
…וי"ל עפ"י דרכו [של האמרי יוסף (אביו של החקל יצחק, הרב יוסף מאיר הוא ראש שושלת ספינקא מגדולי תלמידיו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב בעהמ"ח עטרת צבי על הזה"ק)] דהנה איתא בראשונים (רמב"ן שם) דהמצוה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח מברכין ב'ל' להניח תפלין, לעסוק בדברי תורה. ובמצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח מברכין ב'על'. ועל כן נתייעץ אברהם אבינו ע"ה עם ממרא איך לברך אם ב'ל' למול או 'על' המילה, ונתן לו עצה הגם שהוא ימול את עצמו לא ע"י שליח כמו שכתב באמרי יוסף, מכל מקום יברך 'על המילה' כי המיל"ה עם הכולל בגימטריא צ"א יחוד השני שמות [הוי"ה ואדנות]. וזה פירוש 'באלני ממרא' ב'אלנ"י'(גימטריה צ"א, המיל"ה [צ"א] עם ה'כולל') ממרא הוא שנתן לו העצה לומר המיל"ה מנין אלנ"י יחוד אמ"ן [צ"א כידוע], ומשם ימשך שפע ברכה ופרנסה והצלחה לכל ישראל אכי"ר. עכ"ל החקל יצחק מספינקא זצ"ל הי"ד.
לכאורה קשה, איה מקום כבודו של הכסף, התורה לא למדתנו שאבימלך נתן לאברהם כסף כ'פיצוי' על עגמת הנפש בענין שרה?! שאלה זו שואל הרב שלום שפירא[4] זצ"ל הי"ד בספרו אהב שלום, ותשובתו בצדה וזלה"ק:
מפרשי התורה דוחקים עצמם ליישב, דהלא היכן מצינו שנתן לו אלף כסף, ובמקרא שלפנינו כתב שנתן רק צאן ובקר ועבדים ושפחות, ולא אלף כסף [וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב ל֔וֹ אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ (שם שם י"ד)] ובדעת זקנים לבעלי התוספות פירשו אלף – הוא לשון לימוד, וכסף – הוא לשון נחמד, והיינו לימוד נחמד. והוא ג"כ דוחק.
[ויתכן] לפרש לפע"ד עפ"י דרך הנ"ל, ש'אלף' הוא לשון לימוד, ו'כסף' הוא כמשמעו ממון, רק שדיבר אבימלך כלשון בני אדם ופתגם ההמוני על 'מאן דשקל למטרפסיה'[5], ששילם שכר לימוד. וכן אמר גם אבימלך לשרה, שהנה כבר שילמתי שכר לימוד על המעשה שעשיתי ונתתי 'אלף כסף' לאחיך, ואדע שלא לעשות עוד כזאת… עכ"ל הרב שלום שפירא הי"ד.
ביאור צחוק שרה בהבנה חדשה ל'הרי אני כבן שבעים שנה'
בספר חזון ישעיה לרב ישעיה יונגרייז[6] זצ"ל הי"ד מבאר פירוש מחודש בענין צחוקה של שרה, המבוסס על ביאור מקורי מיוחד לסוגיית הגמרא בברכות בענין קביעת הזכרת יציאת מצרים בקריאת שמע בלילה. וזלה"ק:
… ולבאר זה נ"ל ב"ה [נראה לבאר בעזרת ה'] דאיתא במתניתין בפרק קמא דברכות [פ"א מ"ה. י"ב ע"ב] אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר [דברים ט"ז ג'] למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות…
יש לדקדק דמה ענין גדול יש בדרש פשוט כזה שרבי אלעזר בן עזריה לא היה יכול לדרוש, ורק בן זומא זכה לזה. עוד יש לדקדק דבאמת רבי אלעזר בן עזריה לא היה זקן, רק מחמת שנתמנה לנשיא וכדי שלא יקילו בכבודו מחמת שהיה צעיר לימים, עשה לו הקב"ה נס ונעשה זקן קודם זמנו, וכמבואר בגמרא. וא"כ בשלמא מי שהוא זקן שבע ימים ואומר שהגם שהוא זקן ושבע ימים, לא זכה להבין דבר זה, א"ש [אתי שפיר] אבל רבי אלעזר בן עזריה שהיה צעיר לימים רק שנעשה כמו זקן, וכי שייך לומר 'הרי אני נראה כאיש זקן, ואעפי"כ לא זכיתי לזה, הלא ימים ידברו?!
ושמעתי לפרש, דהנה ידוע פלוגתת חז"ל ביציאת מצרים, דחד אמר שיציאת מצרים בלילה היתה, והא דכתיב בעצם היום הזה יצאו צבאות בני ישראל מארץ מצרים, היינו משום שהאיר הלילה כיום. וחד אמר שאין מקרא יוצא מדי פשוטו, ויציאת מצרים היה (בלילה) [ביום].
וטעם פלוגתתם אפשר לומר דאיתא בשבת (נ"ג ע"ב) מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית, [עכ"ל הגמרא]. ומוכח מזה דאיכא פלוגתא ב'נשתנה סדרי מעשה בראשית' אי הוי שבח או גנאי.
ומעתה אתי שפיר דמאן דאמר יציאת מצרים היתה בלילה, והא כתיב 'בעצם היום הזה' – שהאיר הלילה כיום, ס"ל [סבירא ליה] ג"כ דנשתנה סדרי בראשית הוא שבח. ומאן דסבירא ליה שיציאת מצרים היה ביום ולא היה ניחא ליה לומר שהיה בלילה רק שהאיר הלילה כיום, סבירא ליה דנשתנה מעשה בראשית גנאי הוא, ובלי ספק שהקב"ה לא עשה גנאי כזה לישראל עם קדשו.
והנה לרבי אלעזר בן עזריה ג"כ היה ניחא ליה לדרוש דיציאת מצרים היה בלילה דסבירא ליה דנשתנה סדרי בראשית הוא שבח, רק משום דגם בו נשתנה הטבע שבימי בחרותו נעשה כזקן, ואם היה דורש דבנשתנה סדרי הטבע הוא שבח, היו אומרים דלכבוד עצמו הוא דורש, ומשום הכי היה מונע עצמו מלדרוש זה עד שבא בן זומא ודרש, כי לו לא היה מקום לחשוד. וזהו כונת המשנה אמר רבי אלעזר הרי אני כבן שבעים שנה וגם בי נשתנה הטבע, ומשום הכי לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שבא בן זומא ודרש.
[חוזר עפ"י היסוד הזה לבאר ענין צחוקה של שרה]
והנה אין לך השתנות טבע גדול מזה שאשה זקנה כשרה אמנו תלד בן, חוץ מזה היה השתנות טבע גם מצד אברהם אבינו ע"ה שהיה אז בן תשעים שנה. והנה אשה צדקת כשרה אמנו אשר שרתה עליה רוח הקודש, בודאי היתה מלאה ענוה, וכמאמר חז"ל במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו. אך זאת ידעה בבירור שאברהם הוא צדיק גמור. והנה שרה כאשר שמעה הבשורה מהמלאך חשבה בליבה, ממה נפשך, אם השתנות הטבע הוא שבח, היעשה הקב"ה בעבורה השתנות טבע? ואם השתנות טבע גנאי הוא ושפיר שייך מצד עצמה, אבל איך יעשה הקב"ה ג"כ השתנות טבע מצד אברהם שהוא צדיק גמור. ומעתה יתבאר היטב הכתוב ב"ה [בעזרת ה'] ותצחק שרה בקרבה אחרי בלותי היתה לי עדנה, והאיך יעשה הקב"ה בעבורי השתנות טבע, וע"כ [ועל כרחך] דהשתנות טבע הוא גנאי ואדוני זקן, פירוש, והאיך יעשה הקב"ה גנאי לאברהם, כיוון ששינוי טבע גנאי הוא. עכ"ל הרב ישעיה יונגרייז זצ"ל הי"ד.
רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד
פרפראות נאות מהאדמור מסלונים זצוק"ל הי"ד
אומר האדמו"ר מסלונים רבי שלמה דוד יהושע [7] הי"ד על הפסוקים הבאים,מובא בספר בסוד קדושים וזלה"ק:
יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם (בראשית י"ח ד') 'נא' לשון בקשה, ורומז על תפילה. כשרוצה יהודי ליקח ולהכין עצמו לתפלה, תהיה ההכנה ע"י שפלות והכנעה בחינת 'מעט' וע"י עסק התורה הקדושה בחינת 'מים' אין מים אלא תורה.
וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ (שם שם ה') ברש"י: בתורה בנביאים ובכתובים, דפיתא סעדתא דליבא [עפ"י בראשית רבה מ"ח י"א] היינו כי העסק בתורה נביאים וכתובים יסעוד לבו ויחזקו[8], וכן ע"י תושבע"פ, כרמוז במה שכתוב 'ואקחה פת' שהוא בגימ' 'תלמוד'.
וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר (שם י"ט ל') גם כשמנהיג עצמו בשפלות בחינת 'צוער' [לשון צער], רודף אחריו 'לוט', שהוא היצה"ר[9] להעלות ולהגביה לבו להפילו בגאוה והתנשאות מתוך שפלותו גופא, ע"י שידמה לעצמו כמה ענו ושפל הוא.
כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט (שם י"ח י"ט)
בישיבת ברנוביץ [בראשה עמד הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, בספרו קובץ מאמרים מאמר י"ד עוסק בנסיון העקידה (מומלצת מאוד מהדורת שער אלחנן בה הרחבות רבות מאוד] שימש כמשגיח רבי ישראל יעקב לובצנסקי[10] זצ"ל הי"ד. בספר עקבי ישראל (יצא לאור ע"י ישיבת אור אלחנן ירושלים תשנ"ח) שהנו ליקוט משרידי תורותיו שבכתובים, כתב בפרשתנו וזלה"ק:
אמרו חז"ל (במדבר רבה י' ה') כל מעשיהם של צדיקים במהירות. וראוי לאדם להרגיש מהירות בשעה שמוצא ומצוי לפניו לעשות כדבר ה', כמו שאמרו חז"ל [שבת קנ"א ע"ב] עשה בזמן שאתה מוצא ומצוי ועודך בידך לעשות [ע"כ עפ"י הגמרא[11]]. והמדות כולם צריכים תקון והישרה וראוי לאדם להזדרז בזה מאוד כשבא לפניו איזה נסיון במדותיו, כמו שפירש הגאון רבי מאיר שמחה ז"ל [משך חכמה שמות ט"ו י"ח[12]] בנוסח התפלה 'ויקבלו כולם את עול מלכותך עליהם מהרה' שקבלת עול מלכות שמים צריך לפעול על נפש האדם שימהר לעשות כל אשר נזדמן לפניו לעשות. וז"ש 'ותמלוך עליהם מהרה' שהכל תלוי ברוב המעשה ומהירות המעשה. [ע"כ עפ"י ר' מאיר שמחה].
ואמרו חז"ל (אבות ג') מי שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטים ובא הרוח ועוקרתו והפכתו על פניו. והתבונן בזה בינה הגאון מוהר"ן טראפ [רב נפתלי טרופ בעהמ"ח חידושי הגרנ"ט.ראש ישיבת ראדין בראשות החפץ חיים זיע"א] כי מהמשל משמע שהחכמה יהיה סיבה לעקירת המעשה, כשם שהענפים הם הסיבה לעקירת האילן משרשיו, כי הרוח מהפך האילן ע"י הענפים שמעכבים את הילוך הרוח, והרוח מתחזק עוד יותר עד שמהפך האילן, כמו"כ החכמה הוא הגורם להפסד המעשים. ולכאורה הוא מילתא דתמיהה, למה לנו לאמר שעוד תקלקל החכמה?
ואמר כי לאחר העיון נרגיש כי החכמה אם היא מרובה מהמעשים, עוד תפסיד כי מונח בטבע האדם שיש סדר בפעולותיו, אם אחד יש לו חובות ופורע אותם, אז כל חוב שבא הפרעון מרגיש בנפשו הכרח לפרעו כדי לעמוד על תכונתו להיות 'גברא פרענא'. אמנם אם הוא מחמת אונס יוצא פעם אחת או שתים מגדרו ולא יפרע ויעיז פניו בפני בעל חובו, אז מעכשיו והלאה כבר נאבד ממנו ההרגש להיות 'גברא פרענא' וכל מה שהחובות יתרים מהפרעון, לעומת זה יתרגל להרבות בחובות ולמעט בפרעון.
כן ממש בחכמה ומעשה, אם החכמה והמעשה הולכים יחד, וכל מקום שהשכל הולך נוטל עמו לשותף גם החומר, ואעפ"י שיתמהמה בשביל זה, מ"מ [מכל מקום] אינו מביט אלא הגדר חזק אצלו שלא יהיה חכמתו מרובה ממעשיו, אלא מיד שמרגיש שהכרתו מרובה, הרי זה 'חוב' וה'פרעון' היא הלמעשה, אז יתקיים בידו חכמתו, היינו שיתחזק בו עוד ההרגש להיות גברא פרענא. אמנם אם חכמתו מרובה ממעשיו, הרי כבר נתרגל להיות נושא עליו ידיעות כי הוא חייב לאלקים,ואעפי"כ אינו ממהר לפרוע, זהו גופא מפסיד בו הרגש להיות 'גברא פרענא' ומשיג ע"י זה הרגל רע להיות מרבה בחובות וממעט בפרעון, ונמצא כי חכמתו היא סיבה לעקירת המעשים… והדרך להירפא מזה, ע"י לימוד המוסר בהתפעלות… עכ"ל.
אמרי אמת (וירא תרצ"ב)
ויפקח אלקים את עיניה – במדרש [ב"ר נ"ג י"ד] הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם. איתא בספרים, שכל מה שנצרך לאדם ניצב לפני עיניו, אלא שהגשמיות מסתרת. בתורה הוא ג"כ כך, דכתיב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך… הקב"ה ברא העולם באופן שגם בטבע אפשר למצוא דרך למעלה מן הטבע, וזה שמברכים בכל יום 'פוקח עוורים'…
הפניה: ראה בספרו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל (אוד מוצל מאש ממחנה אושויץ) קול יהודה מאמר לפרשתנו 'בשמים ובארץ'.
בספר אבני המקום[13] לרב שלמה זלמן ערהנרייך הי"ד (מאמר ג' 'אבן העזר' אות ס"ב) כתב וזלה"ק:
… ה' יתברך מבקש מאתנו רק שנעשה הפתח הקטן אתערותא דלתתא שלנו, ואז יבוא לנגדנו ויפתח לנו פתח רחב מאוד… [(עפ"י שיר השירים רבה ה' ב' קול דודי דופק) אך היצר מכביד ומעכב] וזהו שכתוב (בראשית ד' ז') לפתח חטאת רובץ, כלומר החטאת הוא היצר הרע יושב אצל הפתח ואינו מניח לעשות את הפתח.
[וממשיך כהכנה לחנוכה] ועל כן תקנו לנו חכז"ל (שבת כ"א ע"ב) מצות נר חנוכה על, הפתח כלומר הנר חנוכה מורה על בחינת 'כה' הוא אתערותא דלתתא… [מבאר לפני כן, שזו הנהגה שאתעדל"ת מושכת מלמעלה] הוא יתברך מבקש מאתנו רק לעשות את הפתח, ואח"כ יפתח לנו כפתחו של אולם… עכ"להרב ערנהרייך הי"ד.
הפניה: ראה בספרו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל (אוד מוצל מאש ממחנה אושויץ) קול יהודה מאמר לפרשתנו 'בשמים ובארץ'.
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש:
אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק ז"ל. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל, אהובה לאה בת ר' שמעון יבלחטו"א (קלרמן). יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל אשתו פייגא בת ר' יעקב זאב ז"ל (קרובי משפחתי נצולי שואה שלא זכו לזש"ק).
[2] הסוגיה היא למעשה מורכבת ולפי מיעוט הבנתי לא הגיעו לכלל הכרעה מוחלטת בנתינת כללים לנוסח הברכה. הביאור אותו מביא החקל יצחק הוא לפי אחת האפשרויות להציע בנושא זה. המבקש, ירחיב דעה באנציקלופדיה תלמודית ח"ד.
[3]הרב יצחק אייזיק וייס מספינקא זצ"ל הי"ד. חסידות ספינקא התבססה בהונגריה, היא היתה מיזוג של כמה מהלכי עבודת ה' ולמוד: מזידיטשוב נטלה את הנסתר, בלימוד פסע בנתיבות צאנז, ובעבודה מלהט בעלז. הרב יוסף מאיר היה האדמו"ר הראשון, לאחר הסתלקותו המשיך דרכו בנו הרב יצחק אייזיק. יסד ישיבה בחצרו שקרא לה ע"ש אביו 'אמרי יוסף' והוא אמר שם שיעור בכל יום. הונגריה נותרה כאי בודד בשעה שרוב ארצות אירופה עלו בלהבות, ויהדות פולין ברובה כבר הוכחדה בכבשני אושוויץ. יהודים ניסו וחלקם הצליחו לעבור להונגריה, אמנם ההונגרים עדיין לא שלחו את היהודים לטבח, אך אסרו על הכנסת יהודים ממדינות אחרות. האדמו"ר נתן הוראה לבנות מתחת לאולם הקבלה בונקר, שבו החביאו את היהודים הנמלטים. יום אחד נתפס יהודי שהסתתר בחצרו, האדמו"ר נלקח לחקירה אך טען להגנתו מכיוון שמגיעים אליו יהודים רבים, אינו יודע מקום מגוריהם של כולם. הם שחרורוהו, אך פקדו עליו לנעול את חצרו בכל לילה. לכן האדמו"ר פקד להרוס את שער החצר כדי שיוכלו להמשיך להגיע לחסות בצילו.
מפאת קשרים שהיו לו עם ארמון המלוכה באנגליה, הגיעה אליו אשרת כניסה משם בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סירב לעזוב את חסידיו. בר"ח סיון תש"ד נלקח לאושויץ, גם כשהובילוהו הנאצים הארורים בדרכו האחרונה, לא פסק מתלמודו. ובי"ג בסיון החזיר נשמתו על קדוש ה'. אנשים שהיו מסביבו סיפרו כי בעת שנלקח למחנה היה שר 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' ובעת הלקחו להריגה, היה מצעק: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.
נכדו ר' יעקב יוסף וייס ניצל מגיא ההשמדה וכשחזר לעירו מצא מתחת לערימות השלג דפים בכתב יד מחבורו הגדול של סבו. לאחר שאספם הוציאם לאור לראשונה בתשי"ב בארה"ב, ובשנת תשס"ג מהדורה שניה ממנה נערכו הדברים. (תולדותיו נערכו עפ"י הספר אדמורים שניספו בשואה עריכת מנשה אונגר מוסד הרב קוק ירושלים).
[4]הרב שלום שפירא בנו של הרב אלימלך שפירא זצ"ל, שניהם נספו בשואה. צאצאים של רבי ישראל מקוזניץ זצוק"ל (בעהמ"ח עבודת ישראל, מספרי היסוד בחסידות) ספרו עה"ת כולל חומש בראשית ושמות, נדפס בתרצ"ט (סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה) הספר מעוטר בהסכמות רבות של גדולי ישראל, רבים מהם עלו על המוקד ונספו אף הם. ביניהם: הרב מנחם זמבא, הרב יחזקאל הלוי בנו של רב מאיר יחיאל הלוי אדמו"ר מאוסטרובצה, אדמור מסוכטשוב רבי דוד (בנו של ה'שם משמואל') אדמו"ר מאלכסנדר, זכר צדיקים לברכה הי"ד. הספר אהב שלום נמצא במאגרים הדיגיטליים.
[5] יבמות (ק"ה ע"ב) שקליה רבי למטרפסיה, כלומר קיבל רבי את גמולו.
[6]הרב ישעיה יונגרייז (תר"ל-תש"ד) אביו היה הרב אברהם הלוי יונגרייז בעהמ"ח בית אברהם, אמו הרבנית אסתר היתה בתו של הרב אברהם יצחק גליק בעהמ"ח שו"ת יד יצחק ובאר יצחק. הרב ישעיה שימש ברבנות בקהילה ליד גרוסוורדייאן (עיירה מפורסמת ברומניה) ולאחר מכן בשנת תרצ"ה עבר לעיירה עצמה, ובאותה תקופה המשיך לשמש כרב לקהילתו הקודמת שהיתה כאמור בסמיכות. היה בקשרי ידידות עם הרב יששכר טייכטאלאשר בספרו משנה שכיר עה"ת (נדפס מכת"י תשע"ה) הביא מהרב ישעיה בפרשתנו. חיבר ספר משנה התלמוד על סוגיות הש"ס וכן את ספרו עה"ת חזון ישעיה ממנו הובאו הדברים לעיל. נספה עקד"ה באושויץ בתש"ד, עמו רבים מבני משפחתו לענפיהם.
[7] אדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג זצ"ל הי"ד (בספרי חסידות סלונים מכונה 'מוהרשד"י') היה בנו של האדמו"ר הקודם ה'בית אברהם' שנפטר באופן פתאומי בתרצ"ג. קיבל את האדמורות בהיותו בן עשרים ואחת בלבד, הוא היה הרביעי בשושלת הסלונימאית. למרות גילו הצעיר מאוד עסק בפעילות קודש למען הצבור, השתתף בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במאריבנד (תרצ"ז). היה בעל מנגן נפלא, צנוע. היה מקורב ומכובד אצל גדולי עולם ביניהם הרב חיים עוזר זצ"ל, כן היה ביחסים טובים וקרובים עם הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד שניהם התגוררו בברנוביץ, והקשר החם שהיה עם אביו ה'בית אברהם' המשיך עם הבן.
בתקופת השואה למרות שהוצע לו להמלט על נפשו הוא לא רצה לעזוב את 'ילדיו' חסידיו, היה אהוד על כל ה'חוגים' שהיו בגטו בבראנוביץ. נספה בו' מרחשוון תש"ד. רק שרידים מדברי תורתו לוקטו לספר זכרון קדוש שבחלקו הגדול נכתב מאמר לוהט העוסק בענין השואה מבחינה אמונית, מהאדמו"ר ר' שלום ברזובסקי זצ"ל בעהמ"ח נתיבות שלום הנודע. בתשפ"א יצא לאור הספר בסוד קדושים בו תורות ומכתבים נוספים מהאדמו"ר, וכן תולדותיו בהרחבה גדולה.
[8] פירוש זה שיסעוד את לבו ע"י לימוד התורה, הוא על דרך החסידות, וזהו פירושו – חידושו של האדמו"ר מסלונים. פשט המדרש הוא שמפסוקים בשלשת חלקי התנ"ך, מובא שלחם הוא המזון העיקרי שסועד דהיינו משביע את האדם, והמדרש מפרט את שלש הפסוקים.
[9] בזהר חדש לך לך (דפוס וילנא כ"ד ע"א, מתוק מדבש בראשית עמ' תע"ז) מדמה אברהם לנשמה, שרה לגוף, ולוט ליצה"ר. רבי יעקב יאליש בעל מלא הרועים כתב בספרו קהלת יעקב ערך 'לט' וזלה"ק: ל"ט הוא סוד הסט"א ל"ט מלאכות ל"ט מלקויות, והוא מצד לוט הארור כנען, שכן 'לט' לשון לטותא קללה. ובקדושה יש כנגדו ט"ל אורות. עכלה"ק.
[10]הרב ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד מגדולי תלמידיו של הסבא מנובהרדוק (הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל), לימים נעשה חתנו. אביו שימש ברבנות בברנוביץ. תלמידי ה'סבא' מספרים שכאשר התחיל רבי ישראל לעבוד על מדותיו ולבטל את מדת הכבוד, עשה זאת בקצוניות ובאכזריות עד שכל רואיו אמרו שאדם זה יהיה אומלל כל ימי חייו, אך המציאות טפחה על פניהם כי הצליח להתגדל עד אין שעור בבחינת 'ואני בתומי אלך'. רעייתו ספרה כי בלילות החורף הארוכים של ליל שבת קודש היה ישן כשעתיים, ומחצות עד שבע בבוקר היה לומד בהתלהבות גפ"ת וזהר ותנא דבי אליהו, בשחר היה טובל לפני התפלה, את הספרים מהם למד, הטמין בתוככי הסטנדר.
כשרבי ישראל התמנה לרב בקהילת ניי-ברנוביץ, סיפר לימים, כי כאשר עמד לדרוש דרשתו הראשונה, היה זה לאחר תפלת מנחה ובאמצעה עלה בדעתו רעיון נהדר 'כפתור ופרח' אולם מכיוון שהיתה 'קבלה' בנובהרדוק שהרהורי תורה העולים בשעת התפלה, צריך להפקיר, וכן עשה. (מהספר המאורות הגדולים לרב זייציק זצ"ל).
בין אמרותיו אחת מהן היתה: החושב ושואף שע"י השתלמותו התורנית יגיע לידי הישגים גשמיים, למי הוא דומה? לאותו איש המוצא איזו גלוסקא טובה מונחת למעלה באחד המדפים של ארונו, ובכדי לעלות אליה ולקחתה, הרי הוא לוקח גמרות ומניח אותן אחת על גבי חברתה כעין סולם, ועולה ומטפס בכדי להוריד את הגלוסקא (מהספר הנ"ל).
בשנת תש"א בהיותו בגטו למד משניות בע"פ. אמר אפשר יגלוהו למקום שלא יהיו לו ספרים, אז לומד בע"פ ויזכה לעוה"ב. בתקופה קשה ומחרידה זו היו פניו קורנות ומאירות משמחה, הוא עודד את האנשים וזרזם ללמוד 'שערי תשובה', הרב אפרים אושרי שאלו למעשהו זה של השמחה, ובמצבם העגום, לשמחה, מה זו עושה? ענה לו הרב: שמטבעו הוא פחדן גדול, אבל האם בשל כך צריכים אחרים לסבול מפחדנותו?! בט' במרחשון תש"ב הוצא להריגה ב'פורט התשיעי' עם אשתו ועוד עשרת אלפים יהודים הי"ד. (הדברים הובאו מהספר עקבי ישראל בהוצאת ישיבת אור אלחנן ירושלים).
[11] וזה לשון קדשה של הגמרא: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך. ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת י"ב) וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה, אלו ימי הזקנה…
.[12] מפאת יקרותו כלשון המחבר עצמו, אביאו בלשונו הקדושה:
ה' ימלוך לעולם ועד. בנוסח "עלינו": ויקבלו כולם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה. והענין כי כל האדם הוא עלעקטרי אלקי –כאשר יתנוצץ במוחו המחשבה לעשיה זה, מיד ילך זאת ההרגשה אל האיברים באמצעות הלב לעשותו, ותיכף יעשה זה היד או הרגל או איזה אבר כפי מה שיעלה במחשבתו. לא כן אם הוא דבר המזיק אל איזה אבר, לא יתנענע האבר תיכף לעשות זה, רק צריך להתעמק במחשבה מאוד עד כי יתרצו לזה האברים. לכן אמר שיקבלו את העול – היינו שיתנוצץ הרעיון לאיזה מצוה לאיזה דבר אלקי, יתעוררו תיכף כל האברים והחושים והעורקים בלי מפריע למלכות שמים, ולא יפריעו איש איש מעבודתו, וזה רעיון יקר. עכ"ל המשך חכמה (אחזיק טובה לפרויקט שות בר אילן שדרכם מצאתי מקור דבריו של ר' 'מאיר שמחה'.)
[13]הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד, רב של קהילת שאמלויא בהונגריה. כתב ספרים ביניהם שו"ת לחם שלמה, אבן שלמה עה"ת ועוד. לעיניו שרפו הגרמנים ימ"ש חבור גדול ומקיף בכת"י על מסכת אבות שעמל עליו במשך כ"ה שנים, וכן שני חלקים מכת"י של חבורו טיול בפרדס, לקוט נפלא בסדר א"ב של דברי דרוש.
הספר טיול בפרדס סביב 'אגרת הטיול' (לרב חיים אחי המהר"ל) ניצל, ונדפס לראשונה בירושלים ע"י בנו הרב שלמה זלמן בתשי"ז. בתשע"ו נדפס מחדש בברוקלין ע"י נכדו יחד עם שני כרכים של טיול בפרדס שנותרו מהשריפה הגדולה ונדפסו לראשונה בתרצ"ט. המחבר עלה בסערה השמיימה בימי השואה בסיוון תש"ד, עם בני קהלתו.
ספר זה ממנו הובא המאמר לעיל, אבני המקום הינו ספר דרשות נפלא בו י"ב מאמרים. נדפס לראשונה מכת"י בירושלים תשל"ט, ובשנית בברוקלין תשפ"ג ע"י נכד המחבר הרב שלמה זלמן עהרנייך, עפ"י מהדורה זו הובא המאמר לעיל.
ספר דרשות מכת"י, אגרות וכן לקט מכתביו לחנוכה, פסח ושבועות בשם לחם שלמה יצאו לאור בארה"ב במהלך השנים,
ועוד בימי נעוריו התחיל [האדמו"ר רבי ישראל הגר זצ"ל מוויזניץ] להתנהג בקדושה וטהרה. ונודע מה שאמרו על רב המוזכר בש"ס שהיו לו עשר מלין דחסידותא…
מדרגה א' – יראה עילאה… ורבינו הגדול זצ"ל דבר בתורות שלו כמה פעמים מענין יראה עילאה, האיך יתייחד עם שמחה. והיו לו כמה וכמה עצות על זה, כאשר יבואו במאמרים שלו, אשר יבואו כעת לדפוס. והעיקר היה אצלו כי האדם בעת אשר יבוא עליו היראה, בגין דאיהו רב ושליט, מזה עצמו הוא בשמחה מאד, כי זכה לזה. ועל ידי גדלות הבורא מכיר בשפלות עצמו, ויודע שכל מה שהשפיע לו ה' יתברך הוא רק מחסדי ד', ומלא שמחה על זה…
מדרגה ג' – קדושת השבת… והיה מרגלא בפומי' משמיה דזקנו הרב הקדוש בעל 'צמח צדיק' זי"ע, 'עם הארץ אימת שבת עליו', דרך הלצה: 'עם הארץ' – פירוש עם הארץ, כמו שפירש רש"י ז"ל סוף פרשת קדושים (ויקרא כ,ב), עם שבגנו נבראת הארץ, דבר אחר עם שעתידים לירש את הארץ, ועליהם 'אימת שבת', לקיים בכל הפרטים ולענג את השבת, לא את עצמו. ואי אפשר להעלות על הכתב גודל התלהבות שלו בשבת קודש. וכמעט בכל מאמר שאמר הוזכר מעלת שבת, כמו שנזכר בספר הקדוש 'אהבת שלום' מזקינו הקדוש, אשר על ידי שבת קודש זוכים ליראה, לענווה ולתשובה מאהבה וכו', וכל דינין מתעברין מיניה…
מדרגה ח' – איש שלום. וזו המדרגה ראינו אצל רבינו הגדול זצ"ל, אשר מאד מאד היה מעביר על מידותיו וחפש שיהיה לו שלום עם כל אדם. ועוד זאת, אם שמע איזה מחלוקת, היה ממאס אותה בתכלית המיאוס, והיו לו יסורים גדולים מזה. דאיתא בספר הקדוש 'אהבת שלום' (פרשת פנחס, על הפסוק 'המה מי מריבת קדש'), דכשיש חס ושלום מחלוקת בעולם, אזי אפילו אותן הקדושים שאינם בעלי מחלוקת, תפעול בהם המחלוקת על כל פנים שיצטננו הדיבורים שלהם בתורה ותפלה, ואין שורה בהם שמחה והתלהבות כלל. יעויין שם. והיה כל רצונו ומאווייו להיות דיבוק חברים, דהוא עיקר ושרש הכל, כי מזה נצמח חסדים גדולים וישועות גדולות, הן בגוף הן בנפש. כדאיתא ב'אהבת שלום' פרשת קרח (על הפסוק 'והנה פרח מטה אהרן') ובפרשת חקת (על הפסוק 'וכל כלי פתוח') ובפרשת תזריע (על הפסוק 'נגע צרעת כי יהיה באדם') כי על ידי דיבוק חברים, יוכל לפעול כמו צדיק הדור. יעויין שם. ולעת זקנותו נעשה איזה מחלוקה באיזה קהלה אודות רבנות, שהיה ללהב גדול בכל המדינה, ואמר רבינו הגדול זצ"ל, כי אם היה בכוחו לעשות שלום, היה הולך אפי' ברגלים עד שמה לעשות שלום.
(ספר הזכירות, עשר מדריגות, עמו' תנה-תסח)
אמרו חז"ל (מגילה יח ע"א) 'מלה בסלע, משתוקי בתרין'. ומרגלא בפומיה דמרן אדמו"ר הקדוש מוהר"י זצ"ל, דכמה פעמים אדם רוצה לקיים דיבור של מצוה, לומר דברי מוסר וכדו', ויש שם אנשים שאינו מהוגנים, ויודע שהמה ילעגו למו כי הכל הוא מעשה תעתועים ודבריו לא יעשו שום רושם כלל וכלל, כי בדברי ליצנות ירחקו כל דבריו. אז כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. וידוע דמכל מצוה נברא מלאך. וזה שאינו רוצה לומר מחמת אונס, שמא חס ושלום יעשו מדבריו ליצנות, נברא משתיקותו שלו שני מלאכים: אחד, ממה שרצה לומר ו'כל הרוצה לעשות מצוה ולא עשאה מעלה אליו הכתוב כאילו עשאה' (ברכות ו ע"א). השני, מ'שתיקותא בתרין'.
(ספר הזכירות, עשר מדריגות, עמו' תמה)
'כי במקלי עברתי' וגו' (בראשית לב,יא). אומר רבי שלמה לייב מגיד, הרמז בזה: 'במקלי' – אם מתחילים להקל בענייני עבודת ה', 'עברתי' – אפשר להגיע חס ושלום אף לעבירה ממש.
(דולה ומשקה תליתאה, מאת הרב אליעזר קורמן, בני ברק תשס"ח, עמו' יז).
הרב שלמה לייב מגיד, נולד בשנת תרמ"ג (1883), כבן בכור לאביו, ר' צבי יהודה (הערשיל) מגיד מפעטריווא, בן של ר' לוי יצחק מגיד (חתנו של הרב החסיד ר' אברהם שמואל קאסירער), בן ר' מאיר מגיד מנדבורנא, בן הרב הצדיק רבי דוד אריה לייב מגיד (חתנו של רבי מאיר בעל 'כתר תורה', בנו של הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב) בן הרב הקדוש רבי צבי הירש, המגיד מנדבורנא, מחבר ספר 'צמח ד' לצבי'. בהיותו בן שמונה החל ללמוד בשקידה רבה בישיבת ר' יהודה יואל דייטש מגאניטש, שהיה מגדולי חסידי ויזניץ. בגיל שתים עשרה החל ללמוד בחוסט, בישיבת רבי משה גרינוואלד מחבר הספר 'ערוגת הבושם'.
הרב שלמה לייב מגיד הוסמך להוראה בגיל חמש עשרה על ידי רבו בעל 'ערוגת הבושם' ועל ידי גאונים מופלגים נוספים. בהיותו בן שמונה עשרה הוא התחתן עם מרת רחל, בת דודו, ר' פנחס וויינברג מבארשא, ונולדו להם שמונה ילדים. לאחר חתונתו ישב ועסק בתורה בבית חמיו. הוא התעלה בתורה ונשא לגדולי התורה בפולין ובאוקראינה, למד מתורתם ומעבודתם.
לאחר שחותנו איבד את כל הונו בשריפה, עבר הרב שלמה לייב לגור בפעטריווא לצד אביו, והתפרנס ממסחר סיטונאי, ומהיותו בורר מוסמך בדיני תורה. סוחרי הסביבה למדו להעריך את יושרו, את נאמונתו ואת חכמתו. במשך השבוע היה נוהג לשבת בסיגט בספריה של הנגיד ר' ישראל ווייס, שם סידר את הספרים, למד מתוך אוסף נדיר של רוב ספרי הראשונים והאחרונים, והוסיף הערות וחידושים לספר 'מנחת חינוך'. הסוחרים שביקשו לסחור אתו, היה מגיעים אליו לספרייה. הוא למד שם בחברותא עם אחד מחשובי חסידי ויזניץ, הרב שמואל כהנא הי"ד.
הוא נודע כתלמיד חכם הבקי בכל מכמני התורה, גאון ופיקח בהוראה ומומחה במיוחד בהוראת חושן משפט. הוא נתן ונתן בהלכה עם גדולי דורו, ותשובות אליו מופיעות בשו"ת 'ערוגת הבושם' (רו"ח סי' ק"ל) בשו"ת 'צור יעקב' (א, סי' קפ"ו), בשו"ת 'קרן לדוד' (סי' ל"ז וקי"ד), בשו"ת 'אבן יקרה' (מהדורה תליתאה, סי' סט). הרב שלמה לייב פרסם את חידושיו גם בכתבי עת תורנייים.
הרב היה חובב ספרים והחזיק בביתו ספריה בכל מקצועות התורה. תלמיד חכמים היו מתקבצים שם והוגים בתורה.
במשך שנים רבות סירב לקחת על עצמו משרה רבנית, אך לאחר שאביו חלה והיה צורך בסכום גבוה למימון הטיפול הרפואי שלו, נאלץ הרב שלמה לייב להסכים לנהל את הישיבה בקעשינוב ולעמוד בראשה. השיעורים שמסר בישיבה, שילבו בקיאות וחריפות גאונית.
הרב היה מקושר בכל לבו בצדיקי ויזניץ, ונהג הנהגות נעלות בדרך החסידות. הוא השתדל להגיע לעתים קרובות להיות עם ה'סבא קדישא' – רבי ישראל הגר, מחבר הספר 'אהבת ישראל', ורשם את מאמריו הקדושים. רבים ממאמריו הקדושים של הרבי, שרדו בזכות רשימות אלו.
לאחר פטירת ה'אהבת ישראל', דבק ברבי חיים מאיר הגר, ה'אמרי חיים' מגרוסוורדיין, בנו של ה'אהבת ישראל', והיה נוסע לשמוע את דרשותיו בשבת שובה, ביום הכיפורים ובשאר ההזדמנויות. הרבי בעל ה'אמרי חיים' הטיל על הרב שלמה לייב לערוך, יחד עם רבנים נוספים מגדולי חסידיו, את הספר 'אהבת ישראל' ולהכינו לדפוס. הרב שלמה לייב השקיע מאמצים רבים בהעתקת המאמרים ובעריכתם במשך כל ימות השבוע בספרייתו של ר' ישראל ווייס. אחר כך ישב עם העורכים הנוספים בביתו בפעטריווא, לעריכת סופית בלשון צחה. הרב שלמה לייב הביא את המאמרים הערוכים ל'אמרי חיים' שעבר עליו והוסיף להם הגהות. החלק הראשון של הספר 'אהבת ישראל', כל ספר בראשית וליקוטים, יצא לאור בשנת תש"ג. הרב שלמה לייב חיבר הקדמה ארוכה לספר זה, אך היא לא הופיעה אז בדפוס. לאחר מלחמת העולם השנייה נמצאה ההקדמה הנ"ל מלבד מספר דפים שנאבדו, בסיון תשמ"ה יצאה לאור הקדמה זו בירחון 'אז נדברו' ויזניץ (גיליון מס' 52).
בנו, חיים, נפטר בגיל אחת עשרה, לאחר שהלך לפנות ערב לבית המדרש ונפגע בראשו מאבן שזרק גוי צעיר.
בשנת תש"ב נחתך ידה של אשתו רחל, הפצע הזדהם והיא נפטרה. הרב ישב שבעה עם בתו יוטא ובנו אברהם שמואל, בעוד ששאר בניו היו מגויסים בכפייה ונשלחו לחזית. לאחר זמן התברר שבתו הגדולה מרת דרייזא בלומא, גורשה מספר חודשים לפני כן לגלות טרנסניסטריה וכבר נפטרה מטיפוס.
הרב שלמה לייב נסע לראש השנה תש"ג לאדמו"ר ה'אמרי חיים' בגרוסוורדיין, ובהעדרו ניצל מחיילים שבאו לבתו על מנת לעצור אותו לחקירה ולגרש אותו. כעבור שנה נסע שוב הרב שלמה לייב לגרוסוורדיין להיות עם רבו בראש השנה, על אף הסכנה הגדולה בנסיעה ברכבת, בה נסעו גויים אנטישמים שנהגו לזרוק יהודים מהקרונות. בדרכו חזרה תפסו אותו אנטישמים, דחפו אותו לשרותים, הכו ודקרו אותו והצליחו לחתוך חצי מזקנו. בעקבות כך הלך הרב עם פנים חבושות.
בב' בסיון תש"ד גורש הרב עם קהילת פעטריווא לאושוויץ ברכבת דחוסה, לאחר שהגרמנים רימו אותם ואמרו להם שהם מועברים לבודפשט. הרב התפלל ברכבת בהתלהבות וכיבד את הנוסעים בשתיית שיכר 'לחיים' לכבוד היארצייט של רבו שחל באותו היום. לאחר שהרב הצליח להציץ מהקרון ולראות שאין הם נוסעים לכיוון בודפשט, הוא לבש קיטל, הכין את עצמו למות על קידוש השם ושר 'שבשפלינו זכר לנו…'. למחרת בג' בסיון תש"ד, נהרג הרב על קידוש השם, יחד עם בנו הבחור אברהם שמואל. הי"ד. בתו, יוטא ויזניצר, נשלחה בסלקציה לצד ימין ושרדה את השואה.
מבניו של הרב שלמה לייב נספו גם ר' יוסף ומשפחתו, והבחורים לוי יצחק ומפתלי הערץ, שגוייסו לצבא ונעלמו עקבותיהם.
לאחר השואה נעצר בנו, הרב החסיד ר' מאיר, ברומניה בעלילת שווא, ונכלא עם פושעים מסוכנים, ואחותו יוטא התייצבה בבית הכלא והצליחה להביא לשחרורו לאחר שהביאה מכתב מרבנים שהעידו על היות אחיה רב חשוב וגדול בתורה.
בשנת תש"ה הגיעה יוטא לביתו של ה'אמרי חיים', והרבי בכה ואמר לה 'מכיוון ששלמה לייב כבר איננו, אהיה אני לך לאב'. בהוראת הרבי היא נישאה לרב החסיד ר' מרדכי זלמן ויזניצר, שהתאלמן כמה שנים קודם לכן מאחותה הגדולה, מרת דרייזא בלומא. בשנת תשכ"ה עלו מרת יוטא ומשפחתה לארץ ישראל והתגוררו בשיכון ויזניץ.
שרדו גם שני ילדיה של ר' מרדכי זלמן ודרייזא בלומא ויזניצר, שרה טילא טוביאס ומנחם מענדיל ויזניצר.
בכתב העת 'דגל התורה', בהוצאת ישיבת 'בית ישראל' בווישווא, קונטרס ג, סי' יא (והובא גם ב'זכור לאברהם: ספר זכרון לזכר רבי אברהם ויזל', בני ברק, תשנ"ג, עמוד סה) הובא חידושו בדיני קדושת וכבוד הסוכה. החיבור 'מנחת שלם', ובו הגהות הרב שלמה לייב מגיד על ה'מנחת חינוך', יצאו לאור בספר 'תורת המנחה', חלק א (בני ברק, תשנ"ז). קונטרס 'עשר מדריגות', הכולל את הקדמתו של הרב שלמה לייב לספר 'אהבת ישראל' הובא בסוף 'ספר הזכירות' (תש"פ). ציטוטים מכתבי הרב שלמה לייב מגיד הובאו ב'נחלת אבות: זכרון מרדכי', ב'קשר איתן' בטאון ויזניץ – כח, ובמקורות רבים נוספים.
א"ר יהושע בן קרחה יו"ד שנטל הקב"ה משרי נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם, אמר רבי שמעון בן יוחאי יו"ד שנטל הקב"ה משרי היה טס ופורח לפני כסאו של הקב"ה, אמר לפניו רבש"ע בשביל שאני קטנה שבאותיות הוצאתני משרה הצדקת, א"ל הקב"ה לשעבר היית משמה של נקבה ובסופן של אותיות, עכשיו אני נותנך בשמו של זכר ובראשן של אותיות, שנאמר (במדבר י"ג) ויקרא משה להושע בן נון יהושע, א"ר מנא לשעבר היתה שרי לעצמה עכשיו תהא היא שרה לכל באי העולם. (בראשית רבה מ"ז א')
מבאר מהלך נפלא ועמוק הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל בספרו תורת הנפש בפרשתנו וזלה"ק:
…יו"ד זו לא על עצמה בלבד יצאה, אלא על כלל האותיות כולן יצאה לדרוש ולתבוע את עלבונן וצורך תקונן למועד הנכון ובמקום המתאים. הבה נראה כמה אותיות אף פרשיות וחלקים שלמים שבתורה, איך הם טסים מתאוננים וקובלים לפני הקב"ה על שטרם תוקנו, לוטשו והוארו כל צרכם, שעוד טרם נתגלה אורם והדרם לעיני הבריות, עוד טרם בקע אורם, כפי שהותווה והושם בהם בסדר היצירה הראשונות, ביום אומר ה' 'יהי אור' כי במאמר [זה] גנוז הציווי של גילוי וחשיפת האורות הגדולים שהושמו בכל אות ואות שבתורה, צווי שהוטל עלינו מקדמת דנא, והוא גילוי אור השמיימי המוסתר בכל אות ומאמר שבתורה בהתאם לצרכו ודרגתו של כל דור ודור, וכמ"ש מר"ח [וכמו שאמרו מרב חיים] וולזי'ן זצ"ל שבכל דור ודור התוו מן השמים מדה של [סייעתא דשמיא] וכל מי שרוצה, יבוא ויבחר בה, וישתמש בה ויתעלה בה, ויעלה את כל הדור אתו.
ותביעה זו וציווי זה של גילוי אורות התורה, מוטלת על כל יחיד ויחיד, שבהתאם למשימה השמיימית שהותוותה לו, יגלה ויחדש ויבהיק ויבהיר איזו אות איזו פרשה, שיפתח איזה 'מנעול' של אות אחת, או פרשה אחת שבתורה שכנוסה וחתומה, ניתנה לרשות בני אדם ליהנות ולהשתעשע באור י-ה האין סופי שבה. כי כל אחד כפי מדתו ויכולתו מחובתו היא להצמיד לו מימרא, פסוק וחלק התורה[2], לצחצחו ולהבהיקו, לקרוע בו חלון שממנו יבקע אור שמיימי, אור תורה למעשה. ונמשלה התורה למי הים האין סופיים, והאדם הבא לשאוב מתוכו ישאב כמדת יכולתו ובית קיבול כליו, מי ב'נטלא' מי בכוסות, מי בדלי, מי בחבית, ומי שיודע להמשיך בצנורות גדולים, ימשיך וישקה, וימתיק במעינות הישועה לכל העולם כולו.
ועל הזנחה זו, על מניעת השאיבה בכלים המתאימים, על החזקת הכלים בפינות נדחות ואפילות, עד כדי העלאת חלודה מאי שימוש 'קובלות' האותיות לפני הקב"ה, מתנות הן ומתאוננות שבני האדם בני התורה שהוכנו וצוידו בכל הכלים המתאימים, מתרפים בעבודתם עבודת הקודש שהוטלה עליהם.
ועל זה אמרו שיו"ד של שרי שהיתה 'טסה' ופורחת ומרחפת לפני כסא הכבוד בתלונה על שהוסחה ממקומה…שאין מי מבעלי הבחירה שיאמצנה ויגשימנה בחיים. יו"ד זו זכתה סוף סוף והגיעה לתיקונה בזה שנזדוגה ליהושע, להעלותה ע"י מסירת נפשו, ותפילת משה רבו…
ורבות הן ה'אותיות' ורבים הם הימים, השנים, השבועות, הירחים, אף השעות הקטנות, לרבות את הרגעים הדקים, הטסים ופורחים לפני כסא הכבוד בקובלנא…על הזנחתם וזלזולם, מטעם האנשים היכולים והמבורכים בכשרון החידוש וההמצאה כשרון גילוי האורות, והלבשת נשמות, ואינם עושים. על הזנחות אלו, גדולה היא עד מאוד היא התביעה השמימית, וישים נא כל בעל תורה ומוסר להגות את לבו לכך…
וזוהי תמצית תפלתנו תפילת רב (ברכות ט"ז) ותתן לנו חיים ארוכים – שתחוננו בהבנת ובהרגשת אורך הזמן הצפון בכל רגע ורגע, ואז לו הבנו זאת, לא היינו נותנים לרגעים היקרים האלה ולא לאותיות היקרות שלנו שתבואנה בקובלנה עלינו לפני כסא הכבוד. וזאת היא לכן בן תורה ומוסר לדעת, שהושמה עליו מן השמים חובת 'חידוש' ואימוץ של לכל הפחות אות אחת או מאמר אחד שבתורה,להעלות ולגלות את אורה, ולהלבישה בלבושה המתאים לחיים המציאותיים…עכ"ל הרב חיים אפרים זייצ'יק[3] זצ"ל בספרו תורת הנפש בפרשתנו.
בספר חזון ישעיה לרב ישעיה יונגרייז זצ"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק:
יש לדקדק דכמו שאמר ואברכה מברכיך, היה לו לומר ואאר מקללך[4]. וראיתי בזכרון אפרים ז"ל הביא בשם החת"ם סופר ז"ל על זה דבר נחמד. דהנה ברכת העני היא קטן הערך מאוד, דאם יש לעני דבר מועט, כעשירות נחשב בעיניו ובטבע המברך לברך את חבירו כפי השגתו וא"כ כשהעני מברך לאחר אז מברך אותו בדבר מועט מה שנחשב אצלו כעשירות. אך קללתו מר הוא מאוד כי הוא טעם בכל מיני צרות ויודע מספרן, אך ברכת העשיר הוא טוב מאוד כי מברך לחבירו במה שגם אצלו נחשב לעשירות והקללה אינו מר כל כך, כי לפי השגתו גם זה לקללה יחשב, באם לא יהיה לו ארמון גדול ותוכו רצוף עם כלים יקרים רק בית פשוט עם כלי בית פשוטים וכדומה ומובן מאליו שאם יקלל את חבירו בזה להרבה בני אדם לברכה יחשב.
וזהו מה שהבטיח הקב"ה לאברהם ואברכה מברכיך, פירוש שאברכה מקודם למי שיברכוך למען יהיה הברכה דשנים ורעננים, אך ומקללך אאר פירוש למי שיקללו אותך אאר אח"כ ולא קודם שיקללו, למען לא יתנו קללה לאחר שעבר עליהם כוס התרעלה. עכ"ל הרב ישעיה יונגגרייז[5] זצ"ל הי"ד.
הרב יהושע בוקסבוים[6] זצ"ל הי"ד כותב בספרו אור פני יהושע בפרשתנו וזלה"ק:
אפשר לפרש דידוע שאברהם אבינו ע"ה התנהג בפרישות מעניני עוה"ז למעלה מן הטבע, ולכן התנהג עמו הקב"ה גם כן למעלה מן הטבע, כי נולד לו בן לעת זקנתו, ולשרה לא היה אפילו מטרון[7], אבל אברהם אבינו ברוב ענותנותו חשב הנהגה ניסיות זו לחסד מה' יתברך, ולכן כששמע שגם בניו יזכו להנהגה חוץ מהטבע, האמין, שכמו שהוא זכה לחסד כן יזכו גם בניו הגם שלא יהיו ראויים ח"ו, ולזה כתיב ויוצא אותו החוצה, שהגביהו למעלה מן הכוכבים, כפירוש רש"י ז"ל, למעלה מן הטבע, שלא יהיה משועבד לטבע, ואמר לו הקב"ה כה יהיה זרעך, שבניך גם כן יזכו לבחינה למעלה מן הטבע. והאמין זאת, יען ויחשבה לו צדקה, שחשב שגם לו לאברהם עושה הקב"ה הנהגה זו בבחינת צדקה וחסד אעפ"י שאינו ראוי לכך, וא"כ בודאי גם לבניו יעשה ה' יתברך כך[8]. עכ"ל הרב יהושע בוקסבוים זצ"ל הי"ד.
כותב הרב חיים יהודה מאיר הגר מויז'ניץ[9]זצ"ל בספר שיצא עפ"י כתביו זכר חיי"ם בפרשתנו וזלה"ק:
דרך המחלוקת בעוונות הרבים הוא שכל אחד מהצדדים רואה את עצמו צדיק וישר בלי שום שמץ עוולה, ואת הצד השני לרע ומר מאוד בלי שמץ מהאמת. לכן בא הכתוב ומלמדנו שאברהם אבינו לא כן אמר והתיחס להשני, אל נא תהי מריבה ביני ובינךכי אנשים אחים אנחנו, אפילו בשעת מריבה ישים אל לבו שאנשים אחים אנחנו, וגם בחברך העומד עתה כנגדך נמצאים מעלות, אף שרואה בו רק חסרונות, כמו בך בעצמך. עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 0526514000 YBARKAI6@GMAIL.COM
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן).
הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע (שלנגר) זצ"ל נפטר ללא זש"ק בי"א במרחשון. יהודי שהכרתיו משכונת רמות ג' בירושלים, מלומד ביסורים אך בעל שמחה ומאיר פנים ולבב שעסק בתורה בהתמדה ובשמחה. זכה להשאיר שמו בעולם בשני ספרים שכתב 'פיטטיא דאורייתא'. אביא פרפרת אחת ממנו (ח"ב עמ' קי"ז) על הכתוב (איוב ה' ז') כִּֽי־אָ֭דָם לְעָמָ֣ל יוּלָּ֑ד. אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה וכו'…הוי אומר לעמל תורה נברא (סנהדרין צ"ט ע"ב). כותב הרב שלנגר זצ"ל והדברים מרומזים בקרא, לעמל גימטריה במספר קטן טו"ב, ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טו"ב נתתי לכם תורתי את תעזובו (אבות פ"ו ג').
[2] נראה לענ"ד שצ"ל בתורה. במאמרו הביא הרב דוגמאות ליחידים ענקים שהכיר והאירו את הדור, ב'מאמר' למשל החפץ חיים ב'מקצוע' של לשון הרע, רבי יוסף יוזל הורביץ מנובהרדוק במדת הבטחון, וגם ב'מצדיקי הרבים 'ע"י רשת ישיבות נובהרדוק שהקים.
[3] הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל מגדולי בעלי המוסר בדור האחרון, שזכה לינק מאילנות הגבוהים ביותר בעולם המוסר בישיבות נובהרדוק (ביניהם הרב אברהם יפהן זצ"ל), הוגלה לסיביר שם היה בסכנת חיים מתמדת, זכה להנצל לעלות לארץ ישראל לימד בישיבות 'תפארת ישראל' בחיפה וכן בירושלים עיה"ק, בה קבע מקום משכנו עד הסתלקותו. כתב ספרי מוסר רבים בביאור פרשיות התורה, המועדים, הפטרות, סדור התפילה (ד"כ) ועוד. כולם בעמקות ובלשון פיוטית ועשירה עד למאוד. כך כתב בריש ספרו אור הנפש ח"ב:
בחסל סידור ספרי זה אפרוש כפי לשמים ובלב ספוג רגשי הודיה והכנעה אברך את ה' על אשר הביאני עד הלום, הוציאני ממסגר ומאפילה לאורה ודרור ועוד הואיל להעניק אותי מאוצרו הטוב…ולקדש שמו יתברך בפרי הגיגי ועשתונותי, ונשאתי בחובי כשביב גחלת עוממות בחתחתי ההרפתאות והנסיונות בתקופת הזעם והשואה של השנים האחרונות….
ידי אשר כרתו עצי יער במדבריות נעזבים ושוממים, חצבו בורות בטיט היון במקומות שאיה צלמות וצמאון, מי מילל שאלו הידים הנוקשות והמצומקות תהיינה עוד מסוגלות לכתוב ולרשום חסדי ה' ונפלאותיו, למען ספר לדור אחרון. לבי זה ששבע ביום התפלץ ונמוג מפחד ונגזר לגזרים מאימת הרשעים האכזרים שהתעללו בנו, מי מילל שלב זה יכון ויתעודד להתרונן ולהשמיע צלילי לחן רינה והודיה לה' יתברך?!…
הבה נפרסם ונגלה לעין כל את יפעת וזיו נשמתינו, זמרה ננעים וקול נרים בתהלות ותשבחות ובמפעלים העצומים לכבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה, נחדש נא את חיינו בדרכי התורה והמוסר, נקדש נא את ימינו ולילותנו לכבוד שמים…עכ"ל הרב זייציק זצ"ל. (ראה עוד בספר מפיהם של רבותינו עמ' 223-246 מאמרו 'המוסר היכן הוא')
[5]הרב ישעיה יונגרייז (תר"ל-תש"ד) אביו היה הרב אברהם הלוי יונגרייז בעהמ"ח בית אברהם, אמו הרבנית אסתר היתה בתו של הרב אברהם יצחק גליק בעהמ"ח שות יד יצחק ובאר יצחק. הרב ישעיה שימש ברבנות בקהילה ליד גרוסוורדייאן (עיירה מפורסמת ברומניה) ולאחר מכן בשנת תרצ"ה עבר לעיירה עצמה, ובאותה תקופה המשיך לשמש כרב לקהילתו הקודמת שהיתה כאמור בסמיכות. היה בקשרי ידידות עם הרב יששכר טייכטאל אשר בספרו משנה שכיר עה"ת (נדפס מכת"י תשע"ה) הביא מהרב ישעיה בפרשתנו. חיבר ספר משנה התלמוד על סוגיות הש"ס וכן את ספרו עה"ת חזון ישעיה ממנו הובאו הדברים לעיל. מהדורה ראשונה נדפסה בתרפ"ד, מהדורה שניה בתרצ"ט סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה ותחילת חורבן בשואה. בהקדמתו מספר על התלבטותו בהדפסת הספר וזלה"ק: יודע המחשבות ובוחן הלבבות יודע עד כמה קשה עלי לכתוב פרי מחשבותי בהוצאתי חיבורי הנוכחי בעזרת ה' צורי וגואלי, כי אם שבודאי אתן תודה לה' יתברך שמו שזיכני להוציא חיבורי השביעי, אבל איך אשמח בשומעי מצרת אחי ורעי במדינות אחרות שמחמת חמת המציק מוכרחים לעזוב מקומם והולכים מגולה לגולה ורובא דרובא לא מצאו מנוח לכף רגלם. ובאמת מתחילה עלה במחשבתי למנוע פרי עטי ולקיים 'ישב בדד וידום' כי עת לחשות ולצער בצרתן של ישראל, אך שוב נחמתי, כי מה אפעל בזה כי אדרבא לאלה אשר יושבים במנוחה החוב מוטל להפיץ התורה להראות בזה תודתם לה'… עכ"ל מהקדמת ספרו בתקופת חושך הנ"ל.
נספה עקד"ה באושויץ בתש"ד, עמו רבים מבני משפחתו לענפיהם.
[6]הרב יהושע בוקסבוים הי”ד (תרל”ז – תש"ד) אביו ר’ יוסף היה שוחט. בילדותו עבד בחנות של הוריו ובזמנו הפנוי למד אצל הדיין הרב משה יוסף הופמן
הרב יהושע בוקסבוים הי"ד
מחבר הספר “מי באר מים חיים” על מסכת ברכות. בהיותו בן שש עשרה למד אצל הרב שמואל רוזנברג מחבר שו”ת באר שמואל בישיבת אונסדורף. הוא למד בהתמדה מתוך הדחק, והיה לאחד מהתלמידים המצוינים בישיבה.
בשנת תרנ”ט הוסמך להוראה בידי רבו ובידי רבה של מאד, רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר זצ"ל מחבר הספר לבושי מרדכי. נשא לאשה את מרים הי”ד בת הרב מאיר בלוך, ונולדו להם: ר’ נפתלי הי”ד, ר’ יחיאל יוסף הי”ד מו”צ ודיין בגלנטא חתן רבי גרשון אברהם גאלדבערגער אב”ד בערצאל מחבר הספר נחלת הגרשוני, אסתר גינצבורג הי”ד, מלכה הורביץ הי”ד, ר’ אברהם יצחק הי”ד רב ור”מ בקאניזא, יהודה הי”ד (נולד בתרפ”ו), רבקה הי”ד (נולדה בתרפ”ז) ומאיר חיים הי”ד (נולד בתרפ”ח). ר’ יונה (נולד בתרע”ט), ר’ שמואל (נולד בתר”פ) שניהם השרידים מילדיו שנותרו בחיים מהחורבן הגדול, היו בארץ ישראל באותה תקופה (עפ"י הקדמת מהדורה ראשונה של הספר בתש"י)
הרב יהושע למד במשך עשר שנים כשהוא סמוך על שולחן חותנו בעיר אוהעל. בתקופה זו כתב עשרות קונטרסים של דברי תורה, התעמק גם בלימוד התנ”ך, התקרב לחסידות והיה לחסידו של האדמו”ר משינאווה, רבי משה הלברשטם. בהמלצת רבו, רבי שמואל רוזנברג, מונה בשנת תר”ע לרבה של מגנדורף והקים בה ישיבה. בשנת תרפ”ב מונה לאב”ד גלנטה שבסלובקיה, הקים בה ישיבה גדולה שבשיאה מנתה הישיבה כמאתים ושלשים תלמידים. הרב התייחס באופן אישי לכל תלמיד, בחן אותם לעתים קרובות ועודד אותם להשקיע ולהתעמק בלימודם. הוא סידר להם חדר אוכל מסודר ודאג אישית לכלכלת התלמידים מבני העניים. התלמידים נדרשו להקפיד על הופעתם החיצונית המסודרת. הרב עודד את תלמידיו ללמוד תנ”ך ומוסר, ואף לימוד לעתים מוסר בישיבה. הרב היה דרשן מעולה ונתן שיחות מרתקות בישיבה בשבתות. על אף אהבתו לארץ ישראל, ורצונו לעלות לארץ, דחה את עלייתו בשל מחויבותו לקהילתו ולתלמידיו. בנוסף הרב הצטרף לחברה קדישא בגלנטה.
בסיון תש"ד נתקבלה פקודה לשלוח את יהודי גלנטה לבירקנאו במקביל התקבל גם אישור לשחרר את ראש הישיבה ומשפחתו, אישור שניתן מתוך ההערכה הרבה שזכה לה אפילו מצד הנאצים. אולם הרב סירב, ולפני שיצאה הרכבת לדרכה נשא דרשה מרגשת לפני עדתו בנושא של קידוש השם על בסיס דברי חז"ל בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך".
לאחר תחילת הנסיעה ברכבת התבטא הרב שנוסעים ל"גן עדן" וביקש מתלמידיו ובני עדתו להצטרף עמו בשירת "אני מאמין". לפני חניית הרכבת באושוויץ קרא להגביר את עוצמת השירה. הרב נספה בכ"ו בסיוון תש"ד, יחד עם רבים מבני עדתו וילדיו כפי שנרשם למעלה.
הספר אור פני יהושע יצא לאור ע"י תלמידיו לאחר הסתלקותו בירושלים בתש"י, מהדורה חדשה ממנה נערכו הדברים תשפ"ב, בתחילתו מבוא תולדות הרב זצ"ל.
[8] מן הענין להביא בכאן דבריו המופלאים של ר' צדוק הכהןמלובלין זיע"א מדברי סופרים (מאמר ט"ז) וזלה"ק: אין ליהודי להתייאש משום דבר, בין בענייני הגוף כמו שאמרו (ברכות י' ע"א) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע מן הרחמים. בין בעניני הנפש אפילו משתקע והולך בענייני עוה"ז, אל יתייאש בעצמו לומר שלא יוכל לפרוש עוד, כי אין יאוש כלל אצל יהודי, וה' יתברך יכול לעזור בכל ענין, וכל בנין אומה הישראלית היה אחר היאוש הגמור דאברהם ושרה זקנים ומי מלל לאברהם הניקה וגו'…ואם היה רצון ה' יתברך לפקדם היה פוקדם מקודם דלמעט בנס עדיף ולא עביד ניסא במקום שאין צריך, אבל באמת מאת ה' היתה זאת שיהיה בנין האומה דוקא אחר היאוש הגמור שלא האמין שום אדם ואפילו שרה שתפקד עוד, כי זה כל האדם הישראלי להאמין שאין להתייאש כלל, דלעולם ה' יתברך יכול לעזור היפלא מה' דבר, ואין לחקור למה עשה ה' ככה, וכן הישועה לעתיד נאמר (ישעיהו נ"ג) מי האמין לשמועתנו…ועל כן אמר (ישעיהו נ"א) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, דגם התחלת בנינכם היה כן אחר היאוש…עכ"ל ר' צדוק הכהן זצ"ל.
[9] הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל בנו ה'שארית מנחם' מוזניץ, בנו בכורו של ה'אהבת ישראל' רבי ישראל הגר זלה"ה. אביו ה'שארית מנחם' נפטר לפני השואה. בנו הרב חיים יהודה מאיר שרד בניסי ניסים את התופת בשואה, ואף בסיום החורבן עודד והדריך אנשיו להזהר מאוד באכילה לאחר הרעב האיום שסבלו ממנו במחנות ההשמדה, ורבים קיפחו חייהם בגלל שאכלו לא בצורה נכונה. לאחר שיצא מהמחנות עבר לתקופת מה לארה"ב אך סירב בכל תוקף לקבל כתר האדמורות שבקשו והתחננו שארית הפליטה לעטר את ראשו. ואמר 'איך אתעלה ואכהן פאר אחרי עברו שנות השואה בלי תורה ובלי מעשים וכו'. בשנת תשי"ח עלה לארץ ישראל אך המשיך לסרב לקבל כל עול רבנות שהיא שהוצעה לו. כפף עצמו תחת דודו ה'אמרי חיים' מויזניץ. בשנת תשכ"ה זכה להעלות את עצמות אביו מאירופה לארץ ישראל, ולקברו באוהל אדמורי ויזניץ בבני ברק.
בשנת תשכ"ה בהיותו רק כבן נ"ה החזיר נשמתו לבוראו, ונקבר בסמיכות לאביו. לא זכה להשאיר זש"ק. דברי התורה בספר שנאספו ונערכו הם זכרו ושמו בעולם. כמו"כ השאיר ספר בכת"י בנושא 'תשובה מאהבה', נדפס לאחר פטירתו בשם זכר חיי"ם ילקוט תשובה מאהבה (בני ברק תשד"מ).
בספר לב יחזקיהו לרב יחזקיהו פיש זצ"ל הי"ד, אדמו"ר מהאדאס, בנו של הקדושת אהרן (עה"ת) זיע"א, כתב:
העצה האיך יזכה לבוא אל התיבה ואמר מכל החי – פירוש עם כל החיות שלך. ומכל בשר – פירוש יגיעת בשר, שנים מכל – פנימיות וחיצוניות, כי ע"י יגיעת הבשר ואיברים החיצונים יתעורר חיותו הפנימי. וידוע אשר הזיעה שמזיע אדם בעשיית מצוה, בכוחה לכפר על החטא…
רבי משה יחיאל אלימלך רבינוביץ, האדמו"ר מלברטוב[2]זצ"ל הי"ד, כותב בספרו ויאמר משה בפרשתנו וזלה"ק:
רבי משה יחיאל רבינוביץ הי"ד
תיבה – רומז על תיבת תורה ותפילה, כידוע מספרים הקדושים[3]. והנה ידוע כי ע"י התורה יכולין להמשיך השפעות טובות כשהצדיק רוצה להשפיע ומדבק עצמו בפנימיות התורה הקדושה, כי התורה כפשוטו הוא לבושים לענינים עליונים ומקורי השפעות[4], והצדיק יכול לצרף כל אותיות התורה הנראים ללא טוב על בני העולם, כמו התוכחה, ידוע מספרים הקדושים כי הצדיקים מסירים המכסה הנראה לעין ועושין מכל התוכחה ברכות. וזה ויסר נח שהוא הצדה"ד [הצדיק הדור] כנ"ל את מכסה התבה, ומדבק עצמו בפנימיות החסדים ורחמים עליונים, וירא אין וירא אלא שמחה, כדאיתא במד"ת, וזה ע"י שבא לעולמות עליונים וצירופים טובים בפנימיות משיג שמחה, ואז חרבו פני האדמה, והוא מלשון חרובין שהוא מאכל, היינו כי ע"י זה יצמח פרנסה וכל טוב על כל הדור ונתמלאה הארץ בהשפעות טובות, וכן אצל תפלה מסיר המכסה, היינו המסכים המעכבין התפלה לעלות, כי ע"י כח עבודתו הקדושה מסיר המסכים ותפלת ישראל נתקבל בעז"ה יתברך וגורם השפעות טובות. עכ"ל הרב משה יחיאל אלימלך האדמו"ר מלברטוב זצ"ל הי"ד.
בשו"ת מקדשי ה' חלק זר זהב (חידושים על בראשית שמות) לרב צבי מייזליש[5] זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:
… עפ"י שפירשתי את הפסוק צא מן התבה וכו' ובמדרש (בראשית רבה ל"ד ה') דנח לא רצה לצאת ואמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם.
ואפשר לפרש שנח שראה חורבן הנורא נתיאש לגמרי לבנות עולם מחדש, ועל זה הציווי כי לא לחינם הניחו הקב"ה בחיים לאחר החורבן רק כדי שיתחיל לבנות הכל מחדש וזה שאמר צא אתה ואשתך וגו' שכל מי שניצול – לתכלית ניצול. וזה פירוש המסורה[6] שמצייר מצב החורבן הנוכחי, הלוך ונסוע שמקודם הובילו את אחינו בית ישראל מביתם וע"י זה נעשו הלוך וחסור שנשרפו רובא דרובא מאחינו בית ישראל ועם כל זה הלוך ושוב שמי שזכה לשוב לביתו בחיים הלוך וגדול מוטל עליו להתחיל לגדל ולקדש שמו יתברך. עכ"ל הרב צבי מייזליש זצ"ל.
מדת הענוה תיישב סתירה בין המדרשים
הרב אהרן הלברשטאם הי"ד
בספר מוצל מהאש, אסופת כתבים מהרב אהרן הלברשטאם זצ"ל הי"ד (נכד הדברי חיים מצאנז), כותב בפרשתנו וזלה"ק:
אלה תולדות נח נח וגו' קשה הכפל נח נח, ועוד מהו כל האריכות הזה צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח, כיוון שהתהלך את האלקים, ממילא נדע שהיה צדיק תמים וגו'. ואח"כ מסיים ויולד נח שלשה בנים, הוי לאמור תיכף אלה תולדות נח, שם חם ויפת.
אמנם יובן תלי"ת כשנחפוץ להבין מקודם דברי המדרש וזה לשונו: ונח מצא חן בעיני ה', נח מצא חן, אבל הקב"ה לא מצא, ע"כ [עד כאן]. שאין לו שום פירוש לכאורה, ועוד נראה כסותר ענין המבואר בכתוב שהתורה הקדושה מעידה שהיה צדיק ושמצא חן בעיני ה', והמדרש אומר שהקב"ה לא מצא חן בעיניו ח"ו, אתמהה.
אבל יובן תלי"ת ברחמיו לומר… דהנה נודע מש"ס וספרים הקדושים דעיקר עבודת ה' יתברך הוא קדושת מדת ענוה והיא גדולה מכל המדות, והיא שמירה לאדם והצלה מכל ענין רע, ומי שהוא מאוד מאוד שפל רוח יכול לקיים תורה הקדושה ועבודת ה' יתברך אף בהיותו יחיד בין אלפי אלפים פושעים ואו"ה. והנה יש בש"ס סוטה וכן בנדרים, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש וכו', א"כ נמצא לפי זה שתולדות הענוה, כלומר התוצאות שבאים על ידה הם שלש, יראת חטא, חסידות ורוח הקודש.
והנה יראת חטא נקרא צדיק תמים, כי חטא הוא לשון חסרון, כמו שנאמר והייתי אני ובני שלמה חטאים וגו', והירא מפני חטא כמו מפני חרב ממילא הוא שלם מכל חסרון, אם כן הוא צדיק תמים. וחסידות נקרא את האלקים, כי אמרו רז"ל איזה חסיד המתחסד עם קונו. ורוח הקודש נקרא הליכה, דכתיב קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח וגו'.
והנה לרכוש לעצמו שלש מדות אלו הנ"ל צריך לשלשה ענינים, לקנות יראת חטא, צריך שלא יעשה שום דבר לצורך עצמו למען הגדיל שם ותפארת ח"ו, רק לשמו יתברך לבד. ולקנות חסידות צריך להיות בו תמימות והתלהבות ואינו עושה בקרירות והוא ענין הניכר לכל מבין. ולקנות רוח הקודש צריך להיות לו כח הפנימי שיוכל לפתות בני אדם שיעבדו גם הם את ה' יתברך כראוי, ואז כתיב אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וגו'. ועוד סימן יש לרוח הקודש מי שפניו יפים ביותר, והירא את ה' אומרים עליו שהוא בעל צורה קדושה.
וזה כוונת תוה"ק והמדרש דלעיל, שלפי שכ' [כתוב] כי נחמתי כי עשיתים וגו' ומיד אחרי זה כתיב ונח מצא חן וגו' והיו העולם סוברים שנשיאת חן דנח היה בדרך מקרה וכעין מציאה בלי שום טעם, על כן הודיעו רז"ל שלא היה זאת בשביל לא כלום, ובמקרה, ואמרו אבל כלומר דע שלא לחינם מצא חן אלא יען הקב"ה 'לא' מצא כלומר שהקב"ה מצא בקרבו ענוה ושפלות וכאין ואפס ועפר ממש, הי' [היה] בעיני עצמו בחינת 'לא' היינו ענוה, ולימדה התורה אותנו מוסר ודעת אלה תולדות נח נח, דע לך מה המה התולדות היוצאים ונמשכים מן מי שמקיים 'מאוד מאוד הוי שפל רוח' – איש צדיק תמים היה בדורותיו, היינו יראת חטא כנ"ל. את האלקים – היינו חסידות וכנ"ל, התהלך נח – היינו רוח הקודש וכנ"ל.
ויולד נח שלשה בנים – כלומר עוד יש לעניו שלש מעלות, את שם – כלומר השם הוא אצלו דבר הטפל, וכמו 'את פריו' הטפל לפריו, את בשרו הטפל לבשרו. את חם – שמחמם עצמו למצוות ומעשים טובים. ואת יפת – כי יפתה בני אדם לעבודת ה' יתברך, וכן שפניו יפים ביותר ומלא חן דקדושה, וכל זה היה בפשטות באמת גם באותו צדיק נח, והבן כל זה מאוד. עכ"ל הרב אהרן הלברשטאם[7] זצ"ל הי"ד.
ובמדרש [בראשית רבה ל"ד ט'] הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריח של חנניה מישאל ועזריה עולה מכבשן האש. הריח ריח דורו של שמד. [ע"כ מהמדרש] והיינו שבזכות שלש ריחות ריחם על הארץ…
בשו"ת מקדשי ה' לרב צבי מייזליש זצ"ל מבאר זר זהב בראשית בפרשתנו וזלה"ק:
וי"ל עפ"י מש"כ לעיל, דמקודם הריח ריחו של אברהם אבינו ע"ה שהיה הראשון שמסר נפשו לה' וזכותו לחוד היה כדאי לרחם על הארץ. אכן הלא אברהם אבינו ע"ה היה רק יחיד בזה ואין דומה יחיד בחיר היצירה לרבים, לזה בא ריח של חנניה מישאל ועזריה שהיו שלשה, ואמרינן בנזיר (נ"ז ע"א) דשלשה הוי רשות הרבים, ע"ש. והריח בזה שגם הרבים מוכנים למסור נפשם לה', אכן מכל זה מוכח רק שבעלי מדרגות גדולות כחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם, אבל לא סתם איש ישראל, ומכל שכן החופשים, ולזה בא ריח דורו של שמד היינו דורותינו שאף אנשים הנמוכים שכבר יצאו מהדת ונשתמדו רחמנא ליצלן, עם כל זה גם עליהם יהיה הגזירה להשרף בתוך כלל ישראל ותתעורר גם אצלם הנקודה הפנימית להשרף בשמחה וגם זכותם עלה ריח נחוח לה'. עכ"ל הרב צבי מייזליש זצ"ל[8].
בספר תורת יצחק שנערכו עפ"י תורותיו ושיחותיו של הרב יצחק אלחנן ולדשיין[9] מנובהרדוק זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו (מאמר י') וזלה"ק: על פסוק זה דרשו חז"ל (בראשית רבה ל"ח ו') ודברים אחדים – שאמרו דברים חדים על ה' אלקינו, ועל אחד היה אברהם בארץ, אמרו אברהם זה פרדה עקרה הוא אינו מוליד [עכ"ל חז"ל].
לכאורה תמוה, מה היתה כונתם של דור ההפלגה בדברים אלו? אם התכוונו להתלוצץ מאברהם שהוא עקר ואין לו בנים, הלא אין זה מום גדול כל כך, ואינו אשם בזה? ביאור הדבר כי לדור הפלגה היתה כאן כוונה אחרת, הם ידעו שאם לאברהם אין בנים, הרי שיש בו כוחות עצומים הגלומים בו, כוחות בשלמותם ובמלוא רעננותם, שהרי לא בזבזם על גידול בנים, ואם הוא ישתמש בכוחות אלו הלא יסכל כל עצתם, הוא יהרוס את כל ארגונם הגדול המיוסד על אחדות מלאה בשפה אחת ובלב אחד שזהו כח שאינו נעצר ולא יבצר ממנו דבר. מאחדות זו הם מקבלים את הבטחון בהצלחתם. רק דבר אחד הפריע להם בדרכם והוא אברהם אבינו שבנוכחותו איים עליהם, אולי הוא בכוחתיו האדירים שאינם מנוצלים לבנים יסכל כל מזימתם, ולכן הזהירו זה את להזהר ממנו. כל אדם חנן אותו הקב"ה בכוחות וכישורים כדי שינצל אותם לעבודת ה', וכדי שיוכל למלא את מטלותיו. אדם שיש לו בנים, בד"כ חלק גדול מהכוחות שיש לו מנוצלים עבור גידול בניו. מי שלא זכה לבנים, דורשים ממנו הרבה יותר ממה שדורשים מאחד שזכה לבנים, מי שלא זכה לפרי בטן מוטל עליו לשעבד את כל הכוחות והכישורים שיש לו שלא נוצלו לגידול בנים, לצורך עבודת ה' יתברך. זהו שאמרו חז"ל (בבא בתרא קט"ז ע"א) כל שאינו מניח בן ליורשו, הקב"ה מלא עליו עברה [עכ"ל]. לכאורה לא מובן, מה הוא אשם שלא נתן לו הקב"ה בנים, וכי דבר זה תלוי בו? למה הקב"ה כועס עליו? ואם אכן הקב"ה כועס עליו, כנראה שיש נגדו תביעה כלשהי, מה היא א"כ התביעה שיש עליו?
אולם ביאור דברי חז"ל, כי אדם שאין לו בנים ואינו מנצל את כוחותיו עבור בניו, כל הכוחות והכשרונות נשארו גנוזים בתוכו, כוחות אלו טרם השתמש בהם. כוחות אלו צריך לנצל לעבודת ה' יתברך ולהרבות כבוד שמים בעולם, ללמד תורה ולהעמיד תלמידים רבים. אותם כוחות שאדם מוציא עבור בן אחד אפשר לפעול בהם רבות. אדם בשביל בניו מסוגל לעשות הרבה מאוד, הוא יעשה לילות כימים בעבורם. הוא ינדוד למרחקים עבור פרנסתם. את הכוחות הללו, את המאמצים הגדולים והזמן הרב שאחרים משקיעים עבור בניהם, אותם כוחות צריך היה לנצל לעבודת ה' ולהרבות כבוד שמים… עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.
ליום הילולא האדמו"ר מפיאסצנה הרב קלונמוס קלמיש שפירא בעהמ"ח חובת התלמידים[10]
…התורה מן השמים היא, ובלמודך את התורה אתה עולה השמיימה. אל ה' אתה עולה ובו אתה מתיחד, והוא יתברך נמשך למוחך וליבך ושוכן אף בגופך. כי
הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד
מה הוא שכל התורה שאתה מעיין בו, ה' נתן את התורה ושכל הזה דעת אלקים הוא. ולמה זאת וזאת מצוה וכו', מפני שכן רצה ה'. וכיוון שעוררת את נפשך, מעט גיליתיה ובה אתה מתייגע בתורה ומעיין בה, מדבק אתה את נפשך ומוחך לה', וכשאתה מבין דבר מדברי התורה, אז שֶֹכֶל ה' כביכול בך נמצא עתה, כמו שאיתא בספרים הקדושים מזה. וכשאתה מעורר את רצונך לתורה ולמצוות, רצון הזה לא שלך הוא, רק הכביכול [כונתו ה' יתברך] רוצה עתה בך את התורה ומצוות, כי זהו עצם התורה והמצוות שה' רוצה אותם, ועתה נגלה רצונו זה בךואתה מרגיש את רצון ה' לתורה ומצוות בך. והיש יחוד גדול מזה, הוא יתברך אשר למעלה מכל העולמות, אין סוף ואין תכלית, ואף המלאכים שואלים איה מקום כבודו, מתיחד בך ושוכן בקרבך… עכ"ל האדמו"ר קלונמוס קלמיש זצ"ל הי"ד (חובת התלמידים פרק י"ב).
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק. יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן).
[2]האדמו"ר משה יחיאל אלימלך האדמו"ר מלברטוב (תרנ"ה-כ"ז בסיון תש"א) בן רבי נתן דוד מפארצבה משושלת ה”יהודי הקדוש”, רב צדיק מפורסם, נכדו של ה”דברי בינה” מביאלא וחתנו של דודו רבי ישראל האדמו”ר מגרודזיסק,
מונה לאדמו”ר בלוברטוב שבאזור לובלין בשנת תר”צ לאחר פטירת אביו. עד מהרה התפרסם וחסידים רבים החלו נוהרים אליו. הוא קירב במיוחד את בני הנוער, וידע לקרב גם את אלו שנתרחקו מעט מעולם החסידות. חסידו, רבי שמעון מזעליחוב זצ"ל הי"ד משגיח בישיבת חכמי לובלין (כתביו נדפסו בספר נהרי א"ש) היה שולח אליו תלמידים לקבלת הדרכה, ובעקבות כך גבר זרם הבאים אליו. “שטיבלך” של חסידיו נוסדו בוורשה, פארצוב, ליקווא, לנטשנא, ז’ליחוב, אוסטרוב ועוד. חיבר את הספרים מאמר שמירת הדעת (ורשה, תרפ”ז), אמת ושלום אהבו (ורשה, תרפ”ז), ויאמר משה על התורה (ורשה, תרפ”ז), מאמר המדות (ורשה, תרפ”ז), וידבר משה (ורשה תרפ”ז-תרפ”ח), מחשבות מאירות (ורשה, תרפ”ח), סידור עבודת הלב (ורשה, תרפ”ח), אמרי טל (ורשה, תרפ”ח), ויאמר משה על נ”ך (ורשה, תר”ץ) ועוד.
עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, ברח מלברטוב ללובלין, שם נפטרה רעייתו הרבנית חיה מרים. משם המשיך דעמטשבא, שהיתה תחת הכיבוש הרוסי. במוצאי שבת, ביום כיבושה של העיר בידי הגרמנים, הם נכנסו לבית מדרשו ורצחו ביריות את הרבי ואת ילדיו, יצחק חיים ורייזל. תנצב"ה. (התולדות עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי' איסוף ושימור תורת הנספים בשואה). במהדורת הספר ויאמר משה שממנו נערכו הדברים, הקדמה ארוכה לתולדות האדמו"ר ושיטתו. הספר יצא לאור ע"י מכון גנזי מהרי"ץ ירושלים.
[3] ראה בבעל שם טוב עה"ת בפרשתנו על הפסוק (בראשית ו' ט"ז) צהר תעשה לתבה, עמוד התפלה, ובמקורות המובאים ב'מקור מים חיים' שם.
[5] הרב צבי הירש מייזליש זצ"ל (תרס"ב-תשל"ד) שימש ברבנות בהוגריה. בעלות הכורת הנאצי ימ"ש שולח למחנה ההשמדה אושויץ שם נרצחו אשתו וששה ילדיו, במחנה באופן פלאי המשיך לנהוג ולהנהיג ברוממות רוחנית תורנית שלא ישערה דעת אנוש.
בספרו שו"ת מקדשי השם, עיקר הספר הינו תורות וחידושי סוגיות של רבנים שעלו על המוקד ונספו בשואה, והרב כנסם לספר אחד (שני כרכים גדולים) מביא בתחילת ספרו קונטרס שער מחמדים בו מספר בעדות אישית מהיסורים והתופת שעבר וראה בתקופת השואה. בין מעשיו תקיעת שופר של מאה קולות, בסתר במשך עשרים פעמים! כשהוא רץ ומסתתר במקומות שונים במחנה, כל פעם תוקע במקום אחר.
כמו"כ מתאר תיאור מזעזע של אב שכלאו את בנו יחידו על מנת לשלחו לתאי הגז ביום ראש השנה, והיתה לו אפשרות להצילו מתוך אלף וארבע מאות נערים, שעמדו להוציאם להורג. בנוסף לתשלום ממון למי שהצליח לשמור אתו, ה'מחיר' הקשה היה, שהקעפוס האחראים על הבלוק היו לוכדים נער אחר במקומו, כדי לשמור על מספר מדוייק. הוא פנה בשאלת אימה לרב מייזליש האם מותר לו לעשות זאת?
הרב ענה לו וזלה"ק: 'איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו במצב כזה, הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה שאלה כזו שהיא דיני נפשות עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושויץ, בלי שום ספר להלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות'. וממשיך לתאר שהאבא מתחנן שהרב יפסוק לו והוא יקבל באהבה את פסק הדין!! הרב מסרב לתת איזושהי תשובה ומתחנן שאינו יכול להשיב. בסופו של דבר היהודי לא פדה את בנו והיה האב מהלך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחידו לה', כי אף שהיכולת בידו לפדותו, עם כל זה אינו פודהו מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת, ויהיה חשוב לפני ה' יתברך כעקידת יצחק אבינו שהיה ג"כ בראש השנה.
ומסיים הרב וכותב: ואתה אחי בין והתבונן בצדקת ובתמימות איש הישראלי, ואין שום ספק אצלי שבודאי עשו דברי האיש הזה רעש גדול בפמליא של מעלה, וקודשא בריך הוא כינס את כל חיל שמיא ומשרתי מעלה, והשתבח והתפאר בכיכול, ראו בריה שבראתי בעולמי וכו', ובצדק נאמר עליו 'ישראל אשר בך אתפאר'!
הרב צבי מייזליש ניצל מגיא ההריגה, שימש כאחד הרבנים שעסקו בסוגיית העגונות הנוראה לאחר השואה. עבר לארה"ב, הקים משפחה מחדש נולדו לו תשעה ילדים, שמהם משמשים ברבנות במקומות שונים בעולם. כתב ספרים רבים. ביניהם הערות לאגרא דפרקא אחד מספרי ר' צבי אלימלך מדינוב ה'בני יששכר' זיע"א. ניתן לראות את השו"ת באתרי הספרים.
[6] לפני כן הביא במאמר הקודם ד"ה במסורה: במסורה ד': וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב… (פרשתנו ח' ג) [ובהמשך שם שם ה'] וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י… הלוך ונסוע, הלוך וגדול.
[7]הרב אהרן הלברשטאם (תרכ”ה- כ"ו בסיון תש"ב) לאביו רבי יוסף זאב מקשאנוב, בן רבי דוד מקשאנוב בן ה’דברי חיים’ מצאנז. עוד בילדותו היה עילוי עצום וה’דברי חיים’ היה משתעשע אתו לפני הגדולים שביקרו אותו בצאנז. ה’דברי חיים’ קרא לו בצעירותו ‘פסוק זאגער’, היות ולכל אחד אמר פסוק המתחיל ומסיים באותיות שמו. את הש”ס סיים לראשונה בגיל בר מצווה, ואחר כך סיים עוד שמונה עשרה פעם. היה לו זיכרון נפלא וכשרון מיוחד לניגון ולחזנות. בהיותו כבן ארבע עשרה נשא לאשה את מרת רבקה רחל בת האדמו”ר מוואלברום, רבי אלטר מאיר דוד הלוי רויטנבורג, שנפטרה בלידת בנם הבכור בשנת תרמ”א. בזיווג שני נשא לאשה את מרת דבורה בת רבי יהושע יצחק קלוגר אב”ד גריידינג. משנת תרמ”ט שימש רב ואב”ד בקהילת ביאלא-ביליטיץ והרביץ תורה יותר מחמישים שנה, עד לחורבן הקהילה.
בגיל שלושים ושלוש כבר כתב עשרים ואחת קבצי חידושים בכל מקצועות התורה, שהתפרסו על כשלשת אלפי דף. בין היתר כתב כמה מהדורות של חיבורים על התורה, חיבור על ספר הזהר בראשית, חיבור על תרגום שיר השירים וקהלת, חיבור על כל מאמרי רבי יוחנן, ספר דרשות גדול, שני חיבורים על המועדים, חיבור על המצוות, חידושים באגדה ופלפול, וכן רשימת פסוקי תנ”ך. פרסם בחייו בעילום שם את הספרים ‘מגד ארץ’ – קיצור ספר פרי מגדים על אורח חיים (מונקאטש , תרס”ו) ו’פרי נאה’ – קיצור ספר פרי מגדים על יורה דעה (בילגורייא, תרצ”ח). רוב חיבוריו אבדו בשואה ושרידים מתורתו, שהועתקו קודם השואה בידי בנו מנחם בנימין בן-ציון רוטנברג הלברשטאם, יצאו לאור בספר ‘מוצל מהאש’ (ניו יורק תשט"ו), בתחילת ספר זה מובא קונטרס גדול של סדר יוחסין, הכולל גם מידע על הרב אהרן הלברשטאם. (התולדות מאתר תורתך לא שכחתי).
[8] מוסיף המלקט שמעתי סיפור הממחיש עד למאוד יסוד מצמרר זה. ר' אליהו הרמן ז"ל סיפר ב'מכון מאיר' על תקופת היותו במחנות ההשמדה. אחד הסיפורים היה בעת שהותם במקום נורא גונסיקרכן כידוע המוות היה דבר יום ביומו ובכל רגע נתון. אחד האסירים שראו כי עומד לסיים חייו, וידוע היה של"ע לפני השואה עזב את האמונה, והשתמד. ר' אליהו הרמן שאל אותו: אתה רוצה להיות יהודי? השיב בתנועה ראש חלושה, כן. רוצה להתפלל? בשארית כוחותיו נענע ראשו בחיוב. ומסביב אמרו לו המוזלמנים 'עזוב אותו' שימות, פחות גוי אחד. אך הוא לא הקשיב להם, לבסוף אמר לו חזור אחרי מילה במילה: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' הוא חזר מילה במילה ע"י הנהון בראשו על כל מילה ואז נפח את נשמתו. הוא נפטר-נרצח כיהודי על קידוש ה'…
[9]הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם. הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר' ועוד.
דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת בתשע"ז, בחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת.
רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.
[10]האדמו"ר מפיאסצנה הרב קלונימוס קלמיש שפירא זצוק"ל הי"ד (תרמ"ט – ד' מרחשון תש"ד) נקרא על שם המאור ושמש שהיה סב אמו. אביו הרב אלימלך זצ"ל. יום ההילולא חל תמיד בסמיכות לשבת פרשת נח לכן הבאתי בגליון זה מתורתו.
והארץ היתה תהו במדרש (ילקוט שמעוני ד') איתא אלו מעשיהם של הרשעים, ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ. ממה דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים הוא חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים.
הרב שמעון סופר הי"ד
נפתח גליון זה שכתיבת הדברים ביום הלולא של החת"ם סופר זיע"א (כ"ה בתשרי) בדברי נכדו הרב שמעון סופר[2] מערלוי זצ"ל הי"ד שעלה בסערה השמיימה במחנה ההשמדה אושויץ בהיותו בן צ"ד שנים. כך כתב בחבורו שיר מעון עה"ת וזלה"ק: והוא תמוה, פשיטא שחפץ במעשיהם של צדיקים?! וי"ל לפי מה דאיתא במדרש במקום אחר (בראשית רבה ג' ח') ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, זה יום הכפורים [ע"כ מהמדרש]. וכיוון ששבו בתשובה מאהבה זדונות נעשים כזכויות, ממילא טוב יותר מעשיהם של רשעים כי כולם מתהפכים לזכויות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד?!
מכל מקום קאמר שחפץ יותר במעשיהם של צדיקים, שבשעת מעשיהם כוונתם רק לשמים, מה שאין כן רשעים בשעת מעשה מחשבתם לחטוא, וגם זה שזדונות נהפכו לזכויות אינו אלא מדת טובו של הקב"ה אבל לא ממעשיהם.
כתב בספר חקל יצחק לאדמו"ר מספינקא זצ"ל הי"ד וזלה"ק: עיין באור החיים הקדוש. וי"ל דהנה איתא בספרים (עיין עבודת ישראל למגיד מקוזניץ זיע"א פרשת שופטים) דהאדם יש לו שני עינים, כדי שבעין אחד יסתכל לראות גדולת הבורא יתברך שמו, ובעין השניה יראה ויתבונן שפלות עצמו.
והנה אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה וברוך שמו, קודם שחטא אמרו עליו חז"ל למה חטא אדם הראשון? מפני ששתים ראה והשלישי לא ראה. ופירשו בספרים הקדושים (הגר"א) עפ"י המשנה דאבות (ג' א') הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. א"כ אדם הראשון ה'לאן אתה הולך' ו'לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' – ראה, אבל 'מאין באת' לא ראה, מפני שהיה יציר כפיו של הקב"ה וברוך שמו, ועל כן נתפתה לחטוא.
והכוונה דהגם דראה גדולת הבורא יתברך שמו, אבל שפלות עצמו לא ראה מפני שהיה במעלה עליונה יושב בגן עדן, והמלאכים משמשים אותו, ועל כן זחה דעתו עליו וחטא. אבל אחר שחטא הרגיש שעשה מעשה [רע] מאוד שעבר על מצות הבורא יתברך שמו אשר הזהיר אותו רק לטובתו, וגם ידע גודל הקלקול אשר עשה וגרם מיתה לו ולכל הדורות, ואזי הכיר מאוד שפלות עצמו. וזהו ותפקחנה עיני שניהם –שאז ראה בשתי עינים דהיינו גם שפלות עצמו, וידעו כי עירומים הם. ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"ט ו') מצוה אחת היה להם ונתערטלו ממנה, שהכירו בשפלותם שאפילו המצוה האחת שהיה להם עברו עליה. עכ"ל החקל יצחק מספינקא[3].
[מן הענין לומר, כי הרב שמעון סופר מערלוי זצ"ל הי"ד כתב ופירש בדרך דומה בחבורו שיר מעון (שנכתב בסמוך לתורת משה לחתם סופר, ראה בהערה אודותיו לעיל].
יסוד חטא האדם אי הכרתו ברחמי ה' המוחלטים
וַיְצַו֙ ה' אֱלֹקים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל. וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ… (שם ב' ט"ז-י"ז).
אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים, ברא את האדם וצוה אותו ואמר לו: מכל עץ הגן… ועבר על ציוויו, אמר לו הקב"ה כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים, ודבר אחד ציויתי אותך ולא שמרת אותו. מיד סילק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון… עמד קין והרג להבל, מיד סילק שכינתו לרקיע השני… אמר הקב"ה שבעה רקיעים בראתי ועד עכשיו יש רשעים לעמוד בה?! מה עשה, קיפל כל הדורות הראשונים הרשעים והעמיד לאברהם, כיוון שהעמיד אברהם סיגל מעשים טובים, ירד הקב"ה מן רקיע שביעי לששי, עמד יצחק ופשט צוארו על גב המזבח, ירד מששי לחמישי… עמד משה והורידה לארץ. עכ"ל תנחומא נשא (ט"ז).
הרב יצחק אלחנן ולדשין הי"ד
בתורת יצחק לרב יצחק אלחנן ולדשיין[4]זצ"ל הי"ד (תלמיד ה'סבא מנובהרדוק' זצ"ל בעהמ"ח מדרגת האדם) מבאר בדרך הדרכה מוסרית עמוקה דברי מדרש אלו, ואלו דבריו הקדושים:
בספר חובות הלבבות (שער הבטחון פרק ג') הביא שבעה הקדמות שכאשר יתבררו ויתאמתו אצל האדם, יושלם לו הבטחון באלקים. הראשון, שהבורא יתברך מרחם על האדם יותר מכל מרחם, וכל רחמים וחמלה שיהיה מזולתו עליו, כולם מרחמי הא-ל וחמלתו. השני כי הבורא יתעלה יודע אופני תועלת האדם והפסדו, והדין נותן כך מפני שהאדם הוא אחד ממעשיו, ואין מי שיודע באופני תקנות העשוי והפסדו יותר מעושהו… [כך ממשיך החובות הלבבות עוד חמישה ענינים. לאחר הבאת דבריו ממשיך הרב יצחק ולדשיין] עתה נבאר מה היתה חולשתו של כל אחד ואחד במדת הבטחון, שעל ידה נכשל בחטא שבעקבותיו סילק הקב"ה את שכינתו מהרקיע שבו שכנה לרקיע שמעליו, וכיצד תיקן כל אחד מהצדיקים אותה החולשה במדת הבטחון שעל ידי כך ירדה השכינה מרקיע אחד למישנהו, עד שלבסוף ירדה לארץ.
הנה חטא אדם הראשון נבע מתוך שהיה חסר לו בבירור ההקדמה הראשונה של החובות הלבבות, 'שהבורא יתברך שמו מרחם על האדם יותר מכל מרחם', מאחר שצריך היה להבין שמה שמנע ממנו הקב"ה אכילת עץ הדעת, היה זה מתוך רחמים גדולים עליו. ובהכרח היה לאדם הראשון להבין זאת, והדבר הוא עוד במכל שכן, שהרי אם על דין אחד שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם חוקרים ודורשים מזה כמה וכמה הלכות, הרי שכל שכן שיש לחקור ולדרוש את דרכי ה' שהשמיט צורך אחד מצרכי האדם, דהיינו אכילת עץ הדעת. והיה מהראוי שידון ושיבין מזה את עומק הרחמים שיש בכך.
ומה שהיה נדמה לאדם שהנחש מרחם עליו יותר מהקב"ה בכך שמבטיחו שאשר יאכל מעץ הדעת יברא עולמות או ירוויח בחירה של אדם ולא תהיה בחירתו כמו מלאך, כל הרחמים הללו היה צריך לבטל כעפרא דארעא, וזה שנתן מקום להרהר ח"ו כי יש מי שירחם עליו יותר מהקב"ה, הרי בכך החסיר בבטחון בהקדמה הראשונה, שהבורא יתברך שמו מרחם על האדם יותר מכל מרחם, ונסתלקה השכינה לרקיע הראשון…
[בתקון ובהחזרת השכינה לארץ מבאר מה כל אחד מהאבות פעל, כדי לתקן הקלקול שנתהווה, ובהורדה האחרונה מרקיע ראשון לתחתונים, שזה התקון שעשה משה לטעותו של אדם הראשון, מבאר הרב ולדשיין]
… עמד משה והורידה לארץ, כי בכך שתבע מישראל 'הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם' (דברים ל"ב ו') דהיינו שיכירו את טובת ה' יתברך שמרחם עליהם יותר מכל מרחם, ושכל דרך המדבר היתה רק לתועלתם, עקר בזה את טעותו של אדם הראשון ששמע לחשדו של הנחש הקדמוני, כי יש מרחם גדול מרחמי ה' יתברך עליו, וירדה שכינה לארץ.
הרשות נתונה ביד כל אדם לבטוח בה', ולא לחשוב שיש עליו מרחם יותר גדול מרחמי ה' יתברך, ובזה יזכה להוריד את השכינה לתוך לבו, וכמו שאמר הכתוב (שמות כ"ה ח') ושכנתי בתוכם וכדרשתם, בתוך לב כל אחד ואחד. עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.
'מרחשוון' – המשכת רחישת שפתי התפלה מתשרי
באמרי אמת לרבי אברהם מרדכי מגור[5], כתב (שנת תרצ"ב) וזלה"ק:
אאזז"ל [חידושי הרי"מ] הגיד בשם הרבי בונם [מפשיסחא] ז"ל לכך נקרא חודש 'מרחשון', מלשון רחושי מחרשן שפוותיה[6], שאחרי התהלות והתשבחות של הימים הנוראים ויו"ט, צריך להיותרחושי מרחשן שפוותיה, וזהו הבוחר בשיריזמרה – ב'שיריים' של הזמרה שנשאר עוד בפנימיות מה שלא הוציאו לפועל. בני ישראל נבראו לשבח ולהודות לה' יתברך, וזהו ושבחך אלקינו מפינו לא ימוש לעולם ועד. ואיתא בשפת אמת שהאדם עצמו נעשה שבח, דכתיב ושפתותינו שבח, ולא כתיב מלאי שבה.
בגמרא [ברכות ל"ג ע"ב] ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא וכו' סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך וכו'. איתא בפני יהושע בשם הרא"ש [סימן ט"ז] ז"ל דדוקא בשמונה עשרה שייך זה. והקשה, מה החילוק[7]. אלא החילוק הוא פשוט, שבני ישראל אינם רוצים לסיים שבחו, אבל ההוא דנחית, הרי היה עליו לסיים בשלש אחרונות, ולכן אמר לו סיימתינהו וכו'.
איתא כל ד' אמות תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה, וכן איתא ד' אמות של הלכה. עתה ישנם שניהם, תפלה, ימים נוראים, תורה, שמחת תורה. כשמתנקים צריכים להכניס בעצמותם תורה ותפלה שישאר לתמיד, שיהיו מרחשן שפוותיה כל ד' אמות וכו', שלא להוציא עצמו מתחת עול מלכות שמים, שבכל מקום שהולכין בכל ד' אמות צריכים לקבל עול מלכות שמים. עכ"ל האמרי אמת זיע"א.
אמר רבי יהושע בן קרחה בהבראם – באברהם, בזכותו של אברהם. (בראשית רבה י"ב ט')
מבאר הרב משה יוסף רובין[8] זצ"ל בספרו פרדס יוסף (שער הפרשיות, בראשית) וזלה"ק:
…כל הנמצאים שהלכו ובאו כשלשלת ארוכה מששת ימי בראשית, הרי הם תוצאה מפעולות הדדיות של 'שמים' ו'ארץ' ותוצאת ההרכבות השונות מכוחות משפעים ומקבלי השפעה מדור לדור[9]. אולם כל הכוחות והשפעים הללו לא באו מכוחות עצמם, אלא ביום ברוא ה' שמים וארץ הכל היה נערך ומסודר מאת הבורא יתברך עד סוף כל תולדות הטבע ותוצאות כל היצורים כבר נקצב ונערך מאת ה'מגיד מראשית אחרית' וצופה ומביט עד סוף כל הדורות. באותה שעה עצמה שנבראו 'תולדות השמים והארץ' כבר נגמר הכל בסדר גמור מכאן ועד סוף.
אך אות ה"א בְּהִבָּֽרְאָ֑ם היא ה"א זעירא, ובאה לרמז שבאי עולם אינם יודעים ואינם מרגישים בה"א זו, ונדמה להם, בסיבת גודל ערכם ומעלתם של ברואי קדם, שהשמים והארץ בראו את עצמם, והם בעצמם עשו את כל החיל הזה. ומחמת גודל ותפארת הנבראים הם נוטים לשכוח את הבורא יתברך, וחוקרים הם בני האדם למצוא את הבורא בנבראים עצמם. וכך מימי אנוש והלאה עמדו דורות רבים שלא היו מכירים ויודעים את מי שאמר והיה העולם, ונדמה להם לפי איוולת לבבם כאילו נאמר 'תולדות השמים והארץ בבראם' – היינו בבראם את עצמם. (ראה רמב"ם מדע, תחילת הלכות עבודה זרה)
עד שבא אברהם אבינו ע"ה, ומיום שנעשה בן ג' שנים הכיר את בוראו, ובכל מקום אשר הלך לשם היה הולך וקורא בשמו יתברך, ונפשות רבות השיב מעוון והכניסם תחת כנפי השכינה, ואת בניו ואת ביתו ציוה לשמור את דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט. הוא גילה את הסוד של אותה ה"א זעירא, והודיע לכל את אותה ההכרה האמיתית שכל צבאי שמים וארץ אינם כי אם נבראים, ואין להם סגולה אלקית כלל, ואין ראוי לעבדם כי אם את בורא יתברך לבדו.
אם כן מובן מפני מה נוטריקון בְּהִבָּֽרְאָ֑ם הוא באברהם, וכן מוטעמת היטב זכותו שהקב"ה הוסיף לו משמו הגדול דוקא אות ה"א, שנאמר (בראשית י"ז ה') וְלֹא־יִקָּרֵ֥א עוֹ֛ד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ, כי בזכות התאמתות ההכרה הזו של 'בהבראם' בעיני העמים ע"י אברהם אבניו כוננו על מכונם מוסדי שמים וארץ מראש, כי אלמלא אפשרות ההכרה הזאת לא היה כדאי שיבראו. עכ"ל הרב משה יוסף רובין זצ"ל.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי 0526514000 ybarkai6@gmail.com
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
[2]הרב שמעון סופר נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"םסופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.
משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: … כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה… איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש… (נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).
[3]הרב יצחק אייזיק וייס מספינקא זצ"ל הי"ד. חסידות ספינקא התבססה בהונגריה, היא היתה מיזוג של כמה מהלכי עבודת ה' ולמוד: מזידיטשוב נטלה את הנסתר, בלימוד פסע בנתיבות צאנז, ובעבודה מלהט בעלז. הרב יוסף מאיר היה האדמו"ר הראשון, לאחר הסתלקותו המשיך דרכו בנו הרב יצחק אייזיק. יסד ישיבה בחצרו שקרא לה ע"ש אביו 'אמרי יוסף' והוא אמר שם שיעור בכל יום. הונגריה נותרה כאי בודד בשעה שרוב ארצות אירופה עלו בלהבות, ויהדות פולין ברובה כבר הוכחדה בכבשני אושוויץ. יהודים ניסו וחלקם הצליחו לעבור להונגריה, אמנם ההונגרים עדיין לא שלחו את היהודים לטבח, אך אסרו על הכנסת יהודים ממדינות אחרות. האדמו"ר נתן הוראה לבנות מתחת לאולם הקבלה בונקר, שבו החביאו את היהודים הנמלטים. יום אחד נתפס יהודי שהסתתר בחצרו, האדמו"ר נלקח לחקירה אך טען להגנתו מכיוון שמגיעים אליו יהודים רבים, אינו יודע מקום מגוריהם של כולם. הם שחרורוהו, אך פקדו עליו לנעול את חצרו בכל לילה. לכן האדמו"ר פקד להרוס את שער החצר כדי שיוכלו להמשיך להגיע לחסות בצילו.
מפאת קשרים שהיו לו עם ארמון המלוכה באנגליה, הגיעה אליו אשרת כניסה משם בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סירב לעזוב את חסידיו. בר"ח סיון תש"ד נלקח לאושויץ, גם כשהובילוהו הנאצים הארורים בדרכו האחרונה, לא פסק מתלמודו. ובי"ג בסיון החזיר נשמתו על קדוש ה'. אנשים שהיו מסביבו סיפרו כי בעת שנלקח למחנה היה שר 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' ובעת הלקחו להריגה, היה מצעק: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.
נכדו ר' יעקב יוסף וייס ניצל מגיא ההשמדה וכשחזר לעירו מצא מתחת לערימות השלג דפים בכתב יד מחבורו הגדול של סבו. לאחר שאספם הוציאם לאור לראשונה בתשי"ב בארה"ב, ובשנת תשס"ג מהדורה שניה ממנה נערכו הדברים. (תולדותיו נערכו עפ"י הספר אדמורים שניספו בשואה עריכת מנשה אונגר מוסד הרב קוק ירושלים).
[4]הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם. הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר' ועוד.
דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת ומפוארת בתשע"ז שבחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת.
רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.
[5] האמרי אמת בנו הבכור של השפת אמת ממשיך דרכו של אביו באדמורות. עד לפרוץ השואה, שהה בעיירתו גור שבפולין, בתחילה הוברח והוסתר, לאחר מכן במבצע מסובך ומורכב הועלה לארץ ישראל בעצומה של השואה. התגורר בירושלים ובשנת תש"ח נפטר בחג השבועות. הספר אמרי אמת הינו עריכת נכדו עפ"י רשימות החסידים שקיבלו האמרות ממנו (חלקם היו למראה עיניו). כתבים רבים ואוצר ספרים ענק כולל כתבי יד רבים יחידים בעולם, הועלו באש ע"י הארורים. בשנת תשע"ז יצא לאור ספר אהל רא"ם של רשימת כתבי היד בקבלה שהיו ברשות האדמור מגור, ע"י הרב משה הלל (בנו של הגרי"מ הלל שליט"א. ראשיתו במאמר שהודפס בקובץ מן הגנזים ח"ח עמ' רכ"ג-רצ"ו).
[6] עפ"י סנהדרין צ' ע"ב: דכתיב וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים – ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא, כרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה – שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר דובב שפתי ישנים…
[7] מפאת חשיבות הדברים שהינה מאשיות הסוגיה בהלכות תפלה שבכל יום, והגיעה מרגלית זו לידי, לא אמנע טוב מלהביאה כאן. (פני יהושע ברכות ל"ג ע"ב):
דהיינו דוקא בתפלת י"ח אסור להוסיף בשבחים יותר ממה שתקנו אנשי כנסת הגדולה אבל בינו לבין עצמו לית לן בה וכן כתב הרשב"א ז"ל בשם רבינו האי גאון. אלא דיש לדקדק מה טעם יש בזה לחלק בכה"ג דהא למאי דמסיק רבי חנינא טעמא דמלתא משל למלך בשר ודם כו' דגנאי הוא לו א"כ שייך האי טעמא אפילו שלא בתפלת י"ח. ולכאורה היה נראה דדוקא בתפלת י"ח צריך שיהא דומה בעיניו כאילו שכינה שרויה כנגדו מש"ה שייך האי משל למלך שמקלסין אותו בפניו וכל מה שמרבה לספר בשבחו גנאי הוא לו משא"כ שלא בשעת תפלת י"ח לא שייך האי טעמא, אלא דלכאורה איפכא מסתברא דהא במלך בשר ודם אדרבא בפניו ליכא קפידא כולי האי אם אינו אומר כל שבחו דהא קיי"ל אין אומרים בפניו אלא מקצת שבחו ושלא בפניו כל שבחו, וכל שכן לגבי הקדוש ברוך הוא דמלא כל הארץ כבודו ולא שייך לחלק כלל.
ונראה לענ"ד דודאי עיקר דינא דרב האי גאון והרשב"א והרא"ש דברים מוכרחים הם דאי אפשר לומר דלעולם יש איסור להרבות בשבחו של מקום אלא לומר האל הגדול הגבור והנורא לחוד ולא יותר דהא מצינו בכמה דוכתי בנביאים ובכתובים שמדברים בשבחים ותוארים אחרים כנגד המקום כגון דוד שאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד ואפילו בתורה נמי אשכחן שהרי משה הזכיר י"ג מדות רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכן במיכה ובכל הנביאים ואף על גב דכולם ברוח הקדש אמרינהו אפ"ה אית לן למילף מינייהו דאין איסור להרבות בשבחו של מקום וממילא לא שייך האי משל למלך דמייתי רבי חנינא, אלא על כרחך דהכל לפי הזמן והעת דלפעמים ולפרקים כשאדם צריך להתפלל ולבקש רחמים באיזה ענין משאלת צרכיו לפי מה שהוא ודאי צריך לו לעורר מדות העליונות הצריכים לאותו ענין ומש"ה יש לו להזכיר השבחים ותארים השייכים לאותן המדות ואח"כ יתפלל והיינו טעמא דמשה שבאותו שעה למדו הקדוש ברוך הוא לומר סדר הי"ג מדות ובמרגלים לא הזכיר משה אלא מקצתן והיינו נמי מהאי טעמא דלא היה צריך לעורר באותו שעה אלא לאותן מדות בלבד וכה"ג בדוד ומיכה ובנביאים שאמרו שבחים ותוארים לעתות ידועים לפי הצורך לעורר אותן שהיו צריכין להם, וכה"ג אשכחן נמי במלך בשר ודם כשאדם מבקש מאתו חסד ורחמים מסדר לפניו שבחו שמלך רחמים הוא וחפץ בחסד ומי שמבקש מאתו דין על חבירו מזכיר לפניו שהוא תקיף ובעל יכולת מלך במשפט יעמיד ארץ וכה"ג הכל לפי הצורך ואין בזה גנאי למלך במה שאומר מקצת שבחו שהרי אינו מזכיר אלא מה שצורך לו באותו שעה ותו לא דמי למשל הקילוס בדינרי כסף לגבי זהב.
משא"כ בתפלת י"ח שהן תפלות קבועות לעולם בענין אחד וכן השאלות צרכים ג"כ בענין אחד בכל תפלותיו וכיון שאנשי כנסת הגדולה לא תקנו אלא לומר האל הגדול הגבור והנורא שבאלו השבחים יש די והותר לעורר המדות השייכים לי"ח ברכות ואם כן אין להוסיף יותר על אלו דבכה"ג דומה ממש למלך בשר ודם שמקלסין אותו בשבחים אחרים שאינן לצורך מי שמבקש ממנו אלא דרך חנופה מרבה לספר בשבחו, דודאי בכה"ג גנאי הוא לו כיון שאי אפשר להזכיר כל שבחו וכל שכן במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שכל המרבה יותר מתקנת אנשי כנסת הגדולה יש גנאי ואיסור בדבר, כן נראה לי והרבה יש לדקדק בזה בענין הפיוטים ושבחים ותוארים דשיר היחוד וכיוצא בהם שכבר נחלקו בהם גדולים הקדמונים והאחרונים זה אומר בכה וזה אומר בכה ולפי האי טעמא דפרישית אפשר לחלק בכמה גווני אבל מה נעשה הנח להם לישראל נהרי נהרי ופשטי וכמו שאבאר בקונטרס אחרון:
[8] הרב משה יוסף רובין (ר"ח אלול תרנ"ה-ה' באדר תש"מ) נולד בגליציה, שימש ברבנות בעיירה קימפלונג שברומניה. משפחתו היתה משפחה חסידית שרשית מקאסוב (יסוד האמונה) בעלז. סמיכה לדיינות קיבל מהרב יהודה צירילסון הי"ד, וכן הרב יחזקאל מדעש, רבי יוסף ענגל. בהמשך נתודע לשיטת רבי שמשון ב"ר רפאל הירש, וקיבל משיטתו. בכתביו לאחר מכן משלב בצורה נפלאה בין עולמות השונים של דרך החסידות תוך שמירה קפדנית על מנהגיהם ונוסחאותיהם, ושיטת הרב הירש כך עסק גם בלימודים כלליים. האשה אתה הקים ביתו המפואר מרת שרה פרקש. בהיותם בקימפולונג שימשה לצד בעלה בעבודת הצבור בכך שהקימה חברה לעזרת עניי העיר וביקור חולים, בימי השואה פתחה ביתה למאות פליטים מתוך מסירות נפש עצומה. העיירה קימפולונג היתה עם תושבים מודרניים, אך זה שימש כאתגר לרב הצעיר (עשרים ושמונה) והציב תנאי יסוד כהסכמה לקבלתו את משרת הרבנות, ששימשו כאבני יסוד לשמירת צביונה היהודי על אדני ההלכה של הנהגת העיר.
השואה – ביום הכפורים תש"א עצומה של השואה, הגיעו שוטרים רומנים לבית הכנסת פתחו את ארון הקודש והוציאו חבילת חומרי נפץ שהם עצמם 'שתלו' שם, המפקד שאל את הרב, מהיכן הבאת את זה? הרב ענה כמובן שאינו יודע. הרומני הארור החל לענותו, ולבסוף אמר הנה כתב אישום תחתום עליו. ענה לו הרב, היום יום כיפור אינני חותם!! צעק עליו בשם החוק אני יורה בך! חייל כיוון נשקו לראשו של הרב. הרב עמד בלבושו קפוטה ממשי לבן ועליה קיטל וטלית, ואמר איני חותם. החל לומר וידוי, אך המפקד הורה להוריד את הנשק. זאת היתה רק ההתחלה של אותו יום כיפור, לאחר מכן תפסו את הרב סובבו אותו בכל בתי הכנסת בעיר, ובכל מקום פתחו את ארון קודש בזלזול, לבסוף חזרו לבית הרב הפכו את כולו וגם את ספרייתו הגדולה שכללה כתבי יד נדירים של מאות שנים חלקם סמוך להמצאת הדפוס. זרקו את תכולת הבית לעגלה, והורו לרב ולבנו לרתום עצמם בקדמת העגלה ובמקום סוסים, הם ימשכו אותה ברחובות העיר, תוך כדי הכאות בזמן המסע המחריד. בשעה ארבע הוכנסו הרב ובנו לבית הסהר שם פגשו יהודים נוספים שהוכו בהלם לראיית רבם, אך הוא דיבר ועודד אותם ואף ערך את אמירת ה'יזכור' המיוחדת של יום הכפורים, בערב שוחררו לביתם. לימים כשנשאל הרב להרגשתו ענה: לא ידעתי באותם רגעים אם אני הולך על הארץ או על הגגות, רק ידעתי שדבר זה נעשה לי כי אני יהודי, וזה נתן לי את הכח לשאת עוצמת הרשעות מסביבי, ובשקט בליבי חזרתי ואמרתי שוב ושוב: ברוך שלא עשני גוי… אך זה היה אירוע 'קטן' לעומת המשך סאת היסורים אותם עבר עד לסיומה של המלחמה.
בכל אותה תקופה הרב עומד כצור חלמיש מעודד את קהילתו, וכך מתאר שמואל דוד בראף ז"ל את הפגישה הראשונה שלו את הרב: … כאשר שמעתי את הרב מדבר, הרגשתי בודאות כי העם המחולל, שעצם קיומו נפגע ללא רחמים, ימשיך להתקיים למרות כל הצרות, כי אם בזמני מצוקה כאלו קמים מקרבנו רבנים כאלה שאינם מאבדים את האיזון הנפשי שלהם ואומרים את דבר ה' בלשון צוררינו (רומנית) כדי שכל העולם כולו יכיר וישתה אותו מן המעיין האלקי, ממי התורה, זה סימן שכוחנו הפנימי חזק דיו להתגבר גם על צרות אלו, כפי שעשינו פעמים רבות בעבר…
לאחר המלחמה הקים עם האדמור מבאבוב הרב שלמה הלברשטאם זצ"ל ישיבה, עבור שרידי הפליטה, לימים כשהגיע הרב רובין לארה"ב (אביב תש"ח) קיבלו במאור פנים, למרות שבאותם ימים היו ימי המשתה של נשואיו השניים של האדמור, פינה את ביתו לרב רובין.
ספרו זה פרדס יוסף המתין כארבעים שנה לאחר פטירת מחברו, גם זאת בהשגחה פרטית מיוחדת. בשנת תש"פ בה העולם היה שרוי במגיפת ה'קורונה' האנשים היו מסוגרים בבתיהם, ירד הנכד שנקרא ע"ש סבו מחבר הספר משה יוסף רובין הי"ו למרתף ביתו שם קבע מקום עבודתו באותם ימים, היות וזמנו היה בידו החל לעיין בכתבי סבו שהיו טמונים שם, ואז עלה בדעתו שהגיע העת להוציאם לאור עולם. כתיבת הרב הינה רהוטה בלולה מעולמות התורה השונים, בהן חלק מדרשותיו ונאומיו שנשא במקומות שונים, מאמרי יסוד במחשבת היהדות, עיונים הלכתיים. וחלק מיוחד המוקדש לתיאור וסיפור תהלוכות חייו המרתקות. הספר יצא לאור בהוצאה פרטית תשפ"א
[9] זוהי משמעות עמוקה של 'שמים' ו'ארץ'משפיע ומקבל כדברי הנצי"ב על פסוק זה בפירושו העמק דבר. ראה בספר הנפלא שמים וארץ קנין אחד לרב חיים שלמה ורנר זצ"ל (בנו של רבי אשר זאב רבה של טבריה).
בעזרת ה' יתברך האיר ה' את רוח איש אשכולות ורב פעלים טובות ה"נ כבוד ידידי החריף ובקי ירא ושלם סופר מהיר כש"ת מוה"ר צבי מאשקאוויטש נ"י אשר טרח ואסף וקיבץ מעשיות נפלאים ויפים שנתראו בין צדיקי הדורות זי"ע. והוא גברא דמהימנא לברר וללבן דברים אמיתיים ממגידי אמת מכל אשר מצא מרגניתא טבא. והועיל בזה הרבה לטובה לדורות עולם, להשריש האמונה בצדיקים יסודי עולם בלבבות ישראל, שהביא אליהם אות ומופת על האמונה שלימה בעבדי ה' באמת ובתמים.
וידוע מה שאמרו חז"ל על הדור של משיח צדקנו שיתגלה לנו במהרה בימנו ויגאלנו גאולת עולם בזכות האמונה בה' ובמשה עבדו, המה עבדי ה' התלמידי חכמים וגדולי התורה וצדיקים, לקיים בזה 'ולדבקה בה' להיות דביקים בהם ובמשנתם. ותועלת גדולה הוא לספר בכל עת מאותות ומופתים של כח הצדיקים המאירים. חשוב הוא כאלו עסוק במעשה מרכבה, כי על ידי זה יתקבל התעוררות ויתלהבו לבבות, ובזכות אמונה נגאלו ועתידים ליגאל במהרה בימנו, אמן נצח סלה ועד.
המצפה לישועה לכל כלל ישראל. אור ליום ב' בהעלותך תרצ"ט לפ"ק. הק' יהושע פנחס וו"ב בן הגה"ק מהרש"ז ז"ל אבדק"ק סעפלאק
(הסכמה לספר 'ברכה משולשת')
הרב יהושע פנחס ויינברגר הי"ד נולד בשנת תרנ"ה (1895) ביחד עם אחיו התאום הרב הלל יהודה, להוריו, הרב שמואל זנויל אב"ד מרגיטה (בן הרב יהושע אהרן צבי ויינברגר, המהריא"ץ, מתלמידי רבינו ה'חתם סופר') ומרת ניחה.
הרב יהושע פנחס היה תלמידו של ר' יעקב לייב מרקוביץ ותלמיד ה'ייטב לב' מסיגט, ואחר כך למד בסאטמאר בישיבת הרב יהודה גרינוולד מחבר הספר 'זכרון יהודה'. במלחמת העולם הראשונה עבר ללמוד בהעדילא מאד בישיבת הגאון הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, מחבר הספר 'לבושי מרדכי', ואחר כך בוויצן בישיבת הרב ישעיהו זילברשטיין מחבר הספר 'מעשי למלך' על הרמב"ם. בשנת תרע"ה קיבל סמיכה להוראה מאת הרב זילברשטיין ומאת הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף, וכן הוסמך להוראה מאת הרב שמעון גרינפלד מסעמיהאלי מחבר שו"ת מהרש"ג. במקביל סיים בהצטיינות לימודים כתלמיד אקסטרני בבית הספר התיכון האקסטרני בגרוסוורדיין ושלט היטב בשפות הונגרית וגרמנית.
בשנת תרע"ט (1919) הוא התחתן עם מרת שרה רחל בת ר' בנימין פריימן הי"ד. לאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו במארגערטען, התמיד בלימוד התורה ומילא תפקיד של דומ"ץ שלא על מנת לקבל פרס.
נולדו להם תשעה ילדים. בתם אסתר נולדה בשנת תר"צ ונפטרה מדלקת ריאות בשנת תרצ"ה (1935). בלוויה הספיד אותה אביה הי"ד והזכיר את ממדרש שיר השירים רבה (פרשה ו,ו) על הפסוק 'דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקט שושנים', אומר המדרש 'דודי', זה הקב"ה. 'לגנו', זה העולם. 'לערוגת הבושם', זה ישראל. 'לרעות בגנים', אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. 'וללקט שושנים', לסלק את הצדיקים שבישראל. מה בין מיתת זקנים למיתת נערים? ר' יהודה ור' אבהו, רבי יהודה אומר: הנר הזה בזמן שהוא כבה מאליו, יפה לו ויפה לפתילה. ובזמן שאינו כבה מאליו, רע לו ורע לפתילה. רבי אבהו אומר: התאנה הזו בזמן שנלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאנה. ובזמן שאינה נלקטת בעונתה, רע לה ורע לתאנה. וממשיך המדרש שם ואומר: רבי חייא בר אבא ותלמידיו, ואית דאמרי רבי עקיבא ותלמידיו, ואית דאמרי רבי יהושע ותלמידיו, (מכאן והלאה בתרגום מארמית) היו נוהגים לשבת וללמוד תחת עץ תאנה אחד. בכל יום היה בעל העץ משכים קום ומלקט את התאנים שבשלו. אמרו החכמים נשנה אח מקום ישיבתנו, כי כנראה שבעל התאנה חושד בנו (שנאכל מן התאנים שלו). הלכו וישבו במקום אחר. השכים בעל התאנה ולא מצאם (את החכמים יושבים ולומדים תחת תאנתו). הלך לחפש אותם עד שמצאם, ואמר להם: רבותי, מצווה אחת הייתם עושים ואתם מבקשים למנעה ממני (שאני זכיתי לה בהיותכם לומדים תורה תחת תאנתי). אמרו לו: חס ושלום. אם כן מפני מה הנחתם את מקומכם וישבתם במקום אחר? אמרו לו: שמא אתה חושדנו. ענה להם: חס ושלום! אלא משכים אני כל בוקר ללקט את תאנתי, כיון שהחמה זורחת על התאנה והן מתולעות. מיד חזרו ללמוד תחת עץ התאנה שלו. יום אחד לא השכים ללקט את תאניו, וזרחה עליהם החמה. לקחו תאנה ופצעו אותה, ומצאו שהן מתולעות. אמרו יודע בעל התאנה עונת הלקיטה. כך הקב"ה יודע אימתי הזמן להסתלקות צדיקים. וזה לגמרי לא ענין של גיל ושל שנים שחיים על האדמה הזאת, כך סיים את הספדו, קרע את בגדיו ובירך בקול בכיות 'ברוך דיין האמת' בשם ובמלכות.
בט"ו באב תרפ"ט (1929) מונה הרב יהושע פנחס לאב"ד העיירה סעפלאק וגלילות מרגיטה (רומניה, בטקס חגיגי עם בואו לסעפלאק הביא אתו קבוצה של בחורים ממארגערטען וייסד ישיבה, בה למדו בשיטת ישיבות הונגריה.
הרב לקח על עצמו את המשימה של עריכת כתבי זקנו הגדול מהריא"ץ על אבן העזר וחושן משפט. הוא העתיק וסידר את הכתבים, ושלח אותם אל גיסו המהר"ם בריסק הי"ד, כדי שיעבור עליהם ויגיה אותם לפני הוצאתם לאור. אך השל מלחמת העולם השנייה מפעל זה נקטע. לאחר המלחמה נמצאו אלפי ספרים והמוני כתבי יד בחצר ביתו של המהר"ם בריסק בטאשנאד, ובהם גם כתבי המהריא"ץ, והובאו לארץ ישראל.
בכ"ד באדר תש"ד (19.03.1944) כבשו הגרמנים את הונגריה. בסוף אייר תש"ד רוכזו היהודים באולם במרכז העיירה, בתנאים תת-אנושיים, ואף גוי מהשכנים שלהם לא הציע לעזור או להחביא ולהציל אפילו יהודי אחד. כעבור יומים-שלשה נדחסו היהודים לקרונות רכבת וגורשו לגטו גרוסוורדיין, ששכן בבית חרושת ללבנים מחוץ לעיר. בהיותם ברכבת הורה לבנו לקפוץ ולהסתתר, אך הבן התייעץ עם האדמו"ר בעל 'אמרי חיים' מוויזניץ, ובהנחייתו הסגיר את עצמו כשנודע לו שאביו הוכה בשל בריחתו. לאחר כמה ימים הגיעה הוראה להעביר את הרב לגטו בודפסט על מנת שיצטרף לרכבת שארגן קסטנר, אך הרב סירב לנטוש את אנשי קהילתו. ביום רביעי, ב' בסיון תש"ד, גורשו היהודים מגטו גרוסוורדיין ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נספה הרב עקה"ש, בהיותו בן 49. כשנפרד מבניו בסלקציה אמר להם: 'אולי ירחם ה' ואתם תזכו לצאת לעבודה ולהחזיק מעמד עד יעבור זעם, אז דעו שאין לכם מה לחפש בגולה הדוויה כי רק בהר ציון תהיה פליטה'. בנו ראה את אביו הרב נלקח לתאי הגזים בשבת ערב חג השבועות בשעת בין הערביים, ולכן קבע את יום הזיכרון לחג השבועות. הי"ד.
נספו גם ילדיהם מרדכי (נולד בשנת 1927, ובחנוכה תש"ה עדיין היה בחיים), משה אריה (נולד בשנת 1933 ונספה עם הוריו), חנה לאה (נולדה בשנת 1935 ונספתה עם הוריה) ושבע (נולדה בשנת 1937 ונספתה עם הוריה) הי"ד. שרדו בתם יוטא אשת ר' יום טוב ליפמן כהנא, בנם ר' דוד אלימלך, בנם אהרן צבי אילון (המוציא לאור של הספר ההיסטוריה הקהילתית 'עולמי') ובתם צביה אשת ר' יעקב שלמה בלוי.
תולדותיו הובאו בספר 'עולמי, ספר זכרון לקהלת סעפלאק וגליל מארגרטין', עמו' 19. מכתב ההסכמה המקורית שכתב לקונטרס 'ברכה לחיים' מאת הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין הי"ד, נמכר בבית המכירות 'גנזים'.
