תורתך לא שכחתי

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם ובין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'" וגו'. שמעתי דבר יקר מהרבני המופלג בתורה ויראה מו"ה נטע וולף עקשטיין שליט"א מעיר פעסט יע"א שהכתוב סובב על עניני רדיפות שנעשה לאחינו בני ישראל במדינת אשכנז, ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יעזור ויגן ויושיע לכל החוסים בו במהרה בימינו אמן – שבדו מלבם גזירות וחוקים אשר תסמר שערות אנוש. ודבר פלאי שעם שהם ברום המעלה אשר אין בדוגמתו, יהיו עושין מעשה אכזריות, ומבחינים בין דם לדם, לומר כי כמו שיש חילוק בדמים הנבחנין בעורקי האנשים כן יש אריאטישע בלוט ויש סעמיטישע בלוט, ואומרים שדם האריאטי הוא מוכשר לקולטור לבנות ולעשות חוקים ולכל עניני הקולטור, אבל דם הישראלי סעמיטישע בלוט, אין ביכולתו רק להכות להחריב ולנתוץ גבולי עם. על פי לשונם.

וגם עשו חילוק באנשים שעומדים לפני הערכאות שלהם, אם ערל אחד וישראל אחד לפני דיניהן ויש להם אשם אחד, על האשם שעשה העכו"ם פוטרין אותו, ועל אותו עון עצמו אם יאשם הישראלי אז נותנים עליו עונש חמור. ולא די שסוגרין אותו, אלא שסובל שם יסורין קשים רחמנא ליצלן. ועוד דבר אחד אשר עדיין לא נשמע כמוהו שבאם ימצא אצל ערל חולי המדבקת אז מוליכין אותו אל בית החולים ומרפאין אותו, אם יארע זאת חס ושלום לבר ישראל אותו חולי ממש אז מפרידין אותו מחבורת בני אדם למחנה הסגר קאנצערנראציאן לאגער ומניחין אותו בחוליו בלי עזרה רפואית.

והנה לכאורה יש לשאול מפני מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה, וכי חשוד קודש בריך הוא לעשות דינא וכו'. אבל אם אנו מסתכלין בעיני שכלי אנו רואין שאחינו בני ישראל אשר בארץ אשכנז הרחיקו את עצמן למאד מדרך תורה הקדושה, ומעטים המה המחזיקים שמה בדרך תורה הקדושה, ובהרבה דברים רוצים להתדמות עצמן לאומות העולם, ומעט מעט פנו עורף לגמרי לתורה הקדושה, וכמה סיסטעמען עשו להקל עול הגלות מעליהן עד לבסוף נשעו קרח מכאן ומכאן שהרחיקו את עצמן מדת משה וישראל, וקרח מכאן שאדרבה תכבד העבודה על האנשים.

והנה יש כמה וכמה סיסטעמען לבר ישראל אבל צריך לדעת ולשום על לבו שהסיסטעמען אלו שיהיו על פי התורה. והנה יש ביניהם הרבה חילוקי דעות, זה אומר שדרכו הוא דרך האמת וצד שכנגד אומר בהיפוך, וכעין זו הם תמיד במחלוקת ומתחילין בכיתות שונות, אבל האמת הוא שאין לנו שיור רק התורה הזאת שנתנו לנו במורשה וממנו אין לזוז אפילו זיז כל שהוא.

וכל ענין הנ"ל מרומז היטב בפסוק הנ"ל, "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם", דהיינו כמו שאנו רואין שעשו חילוק בין דם שלהם לבין דם איש הישראלי, וכן גם "בין דין לדין", דהיינו החילוק שעושין בערכאותיהם בין ישראל לעכו"ם, "ובין נגע לנגע", כלומר בין חולי המתדבקת של ישראל ובין חולי הנ"ל כשהוא לעכו"ם, ותסמרו שערות ראשך על הנבלה הגדולה הנעשית, ותתפלא על הדבר מדוע הגיע אליך ככה, תדע שהתורה הקדושה בעצמה משיבה לך טעם הדבר, על אשר "דברי ריבות בשעריך", כלומר מחמת שרבתה ביניכם חילוקי הדעות והמחלוקות אודות איך ובאיזה סיסטעם תקילו מעליכם את עול גליות. ומה העיצה היעוצה, לקיים את "וקמתה ועלית אל המקום אשר יבחר ה'",  כלומר שכל סיסטעמען שלך יהיו רק על פי דרך התורה הקדושה ואז תשכב בטח בדד. וה' יתברך יחוס ויחמול על שארית הצאן המייחלים לחסדיו הגדולים במהרה בימינו אמן.

(הרב רפאל אהרן קנופלר הי"ד, מנורת אהרן, עמו' קסא-קסג)

לאמאז.

היום הרת עולם כו' אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים רחמנו כו' אם כעבדים עינינו לך תלויות כו'.

יש לשאול האם כעבדים אין אנו צריכים רחמנות שירחם עלינו, וכי אם עבדים אנחנו לא יספיקו הרחמים ממקור הרחמים. אמנם הביאור הוא פשוט כי בן אם יחטא נגד אביו יכול הוא לבקש על נפשו מאביו גם בעת שאביו מלא רוגז, כי בוודאי יתמלא רחמים וימלא בקשת בנו. כי כן הוא בטבע האב לרחם על בנו ומקדים רחמים לרוגז. אבל עבד אם יחטא נגד אדונו בל יהון לבקש חנינה מאדונו, אך בעת שידע כי אדונו הוא מלא רצון וכטוב לבו. ולכן אנו אומרים אם כבנים אנו מבקשים תיכף רחמים גם בזמן הדין רחמינו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים שאי אפשר לנו לבקש עתה בעת הדין עינינו לך תלויות עד שתחננו שיהיה עת חנינה, אז תרחם עלינו. והבן.

ובזה נבין מה שהורגלנו לבקש 'אלהא דמאיר ענני' (והעירו בזה בקובץ חוברת ג' סי' ל"ה) ומקורו בגמרא (עבודה זרה דף י"ח) והורגלנו לכנות את רבי מאיר בשם 'בעל הנס'. ולא שאר התנאים שהורגלו בנסים, כמו רבי חנינא בן דוסא וכדומה, דהנה בקדושין (דף ל"ו) איתא רבי מאיר אומר בין כך ובין כך קרוים בנים, לזאת בזמן שאחד חס ושלום בעת צרה ומבקש מה' יתברך שירחם עליו תיכף כי אי אפשר לו להמתין, מזכיר את רבי מאיר, דלשיטת רבי מאיר אנו מיד בבחינת בנים ומבקש כבן את אביו שימהר ישועתו וירחם עליו כרחם אב על בנו.

בשיטת רבי מאיר יש להבין איך אמר בין כך ובין כך קרוים בנים, והא מקרא מלא הוא (בסוף פרשת בהר) "כי לי בני ישראל עבדים", ומזה דרשינן (במסכת בבא בתרא דף י') בזמן שאין עושים רצונו של מקום קרויין עבדים. עיין שם. ונראה על פי הגמרא בבבא בתרא (דף קכ"ז ב') אמר רבי יוחנן אמר 'בני הוא' וחזר ואמר 'עבדי הוא' אינו נאמן (במאי דאמר 'עבדי'), אמר 'עבדי הוא' וחזר ואמר 'בני הוא' נאמן (במאי דאמר 'בני') 'דמשמש לי כעבדא' קאמר (בנו הוא והאי דקאמר עבד לפי שהוא משמשו יותר מדאי כאלו הוא עבדו). וכן נפסק בחושן משפט סי' רע"ט. ולפי זה נאמר כאן דבפרשת בהר נאמר "כי לי בני ישראל עבדים" ואחרי זה בפרשת ראה כתיב "בנים אתם", הרי זה כאומר 'עבדי' וחזר ואמר 'בני', דקיימא לן שהוא בן, ומה שקרא אותנו 'עבדים' הכוונה שמשבח אותנו שמשמשים אותו יותר מדאי כעבדים אבל באמת אנחנו בנים. והגם כי לפי כללי הש"ס רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, אבל בפלוגתא זו אזלי לשיטתם וישאר הדין כרבי מאיר, דהנה המפרשים עמדו על כפל הלשון 'כי לי בני ישראל עבדים" 'עבדי הם', עיין שם באור החיים.

גם יש להבין הסמיכות "לא תעשו לכם פסל", עיין שם ברש"י ואבן עזרא. ובארתי שהתורה הקדושה רמזה לנו כי מה שקרא הקב"ה לבני ישראל 'עבדים' לא שהמה באמת עבדים, רק 'עבדי הם' שבאמת המה בנים רק עבדי המשמשים אותי כעבדים ורק אותי לבדי לעבוד ולא לאחרים. וזהו הסמיכות "לא תעשו לכם פסל" והבן. ועיין בספרא שם "עבדי הם אשר הוצאתי" על תנאי שלא ישתעבדו בהם. "אני ד'" מה תלמוד לומר, שכל המשתעבד בהם למטה כאלו משתעבד בהם למעלה, ומבואר בדברנו. והנה זאת היא רק אליבא דרבנן דדרשו סמוכין בכל התורה, אבל לרבי יהודי דלא דרוש סמוכין רק במשנה תורה (כדאיתא בריש יבמות) וגם סבירא ליה דברה תורה בלשון בני אדם (עיין במסכת עבודה זרה דף כ"ז), ולשיטתו יפורש "כי לי בני ישראל עבדים" כפשוטו, "עבדי הם" דברה תורה כלשון בני אדם. ונשאר סתירת הפסוקים מפרשת בהר לפרשת ראה שנאמר "בנים אתם לה' א-להכם", והוכרח לחלק דדווקא בזמן שנוהגים מנהג בנים נקראים 'בנים'. ורבי מאיר לשיטתו דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם (עיין מסכת ראש השנה דף ח'), ושפיר יפרש "עבדים' עבדי, כי רק לי משמשים כעבדים, ולעולם הם בחינת 'בנים'. ונמצא לפי זה כי דעת רבי יהודה בזה הוא נגד דעת רבי יוסי דסבירא ליה (במסכת עבודה זרה שם) דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, וקיימא לן בעירובין דף מ"ו דרבי יהודה ורבי יוסי, הלכה כרבי יוסי וכן בעניין סמוכים רבים הם החולקים על רבי יהודה וסבירא ליה דדרשינן סמוכים בכל התורה, והלכה כרבים. וממילא הלכה כרבי מאיר דבין כך ובין כך קרוים 'בנים' (ועיין בהתורה והמצוה פרשת ראה דביאר בספרי על הכתוב "שיחת לו לא בניו", משמע דרבי יהודה הורה לרבי מאיר בזה), ואם כן להלכה אנו 'בנים' למקום וכרחם אב על בנים ירחם עלינו ויושעינו במהרה בימינו אמן.

יצחק דובער בהרד"י ז"ל גרינבערג חופ"ק הנ"ל.

(דרשה לשבת תשובה, קובץ דרושים וחידושים, חוברת שישית, חלק ב, סי' ד, ורשה, תרפ"ז)

הרב יצחק דובער גרינברג אב"ד לומאז (פלך שעדליץ), היה בנו דוד יהונתן גרינברג, ובן בנו של הרב אברהם מנוברהדוק.

הרב יצחק דובער היה חתנו של הגאון הצדיק אב"ד טיקטין ושעדליץ ("דער שעדליצר רב"), הרב שמעון דוב אנאליק, מחבר הספרים "אורח משפט" ו"אמרי רש"ד"..

תשובה ממנו הובאה בכליל תפארת עמו' רסט (יצא לאור כרוך בסוף ספר "ברכת משה", הרב משה נחום ירושלמינסקי, מכון ירושלים, תשס"ט).

חיבורו "אבל כבד" ובו הספד על חותנו, יצא לאור בתחילת הספר "אמרי רש"ד" על התורה, נביאים וכתובים, חלק ב (ורשה, תרע"ב).

בשבט תרפ"ב הביא הרב יצחק דובער עותק של הספר "אמרי רש"ד" כמתנה לרב צבי יהודה הכהן קוק, לרגל נישואיו.

דרשה ממנו לשבת תשובה הובאה בקובץ דרושים (ורשה, תרפ"ז).

בספר חסידות וארץ ישראל, נמנה הרב יצחק דובער ברשימת הרבנים שתמכו באגודת ישראל.

מתוך דף עד שכתב בצלאל זלמנס, עולה שהרב נישא בזיווג שני עם מרת מלכה לאה (אחותו של כותב דף העד) בתם של ר' נפתלי הרץ וחנה מרים זלמנס, עוד נכתב שם הרב יצחק דובער גרינברג מלומז שבפלך שדלץ נספה בהיותו כבן שישים יחד עם רעייתו. הי"ד.

"לעולם יהא אדם ערום ביראה" (ברכות יז.).

ערמימות היא, כשהאדם מדבר ההיפך ממה שהוא חושב בלבו, ובדבורו הוא מנסה לכסות ולהסתיר את כוונתו האמיתית, כמו שמצינו בנחש הקדמוני שטען בערמימותו שאדם וחוה ירוויחו באכלם מעץ הדעת שלשה דברים, א: שיוכלו לברוא עולמות, כמו שכתוב (בראשית ג,ה) "והייתם כאלוקים". ב: שיעלו לשיא השלימות, שנאמר (שם ו) "ונחמד העץ להשכיל". ג: לאחר שיטעמו ידעו את ההבדל בין טוב לרע ויוכלו לעמוד בניסיון השלימות האמיתית, כמן שכתוב (שם ה) "טוב ורע".

אבל את כוונתו האמיתית אנחנו רואים לפי התוצאות, שלא זו בלבד שלא הגיעו ליכולת של בריאת עולמות, אלא החריבו את עולמם, כמו שכתוב (שם יז) "ארורה האדמה" וגו'. ועל ידם נשתנו מעשי בראשית, כמו שמבואר בחז"ל (ב"ר פ"כ) משום שעברו על ציווי המקום והכרתם לשלימות נתמעטה, כמו שנאמר (שם ט) "איכה!", ואמרו חז"ל (ב"ר יט יז) אתמול מסוף העולם ועד סופו ועכשיו בחביון הגן, קודם שומע לדעתי ועכשיו לדעת הנחש. נוסף לזה הם נפלו ממדרגתם הגבוהה, כמו שכתוב (שם ז) "וידעו כי ערומים הם", שהרגישו שהם חומריים, ולא הרגישו בו עד אותה שעה, כי עד החטא לא ראו שום גנות בגופם, והיה זה מעין הכשר מצוה, ואילו אחר החטא הרגישו את המשיכה מגוף לגוף וידעו כי עירומים הם וזקוקים לכיסוי.

וכהאי גוונא מצינו אצל ישמעאל ויצחק, שאף שישמעאל טען 'אני גדול ממך', בא הכתוב ומגלה שישמעאל מצחק עם יצחק. ופירשו חז"ל (ב"ר פנ"ג פט"ו) שצחק מדרכו של יצחק ונתכוון להסיתו ולהעבירו מדרכו לדרך עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וזאת משום שישמעאל ראה את המרחק הרב שבינו לבין דרכו של יצחק, שיוצא לשוח בשדה לייחד לבבו באחדות הבורא ולהשיג טהרת הלב על ידי ההתבודדות וההתרחקות מחבר אנשים, כי ההתערבות עם אנשים בלתי מהוגנים מהווה מחיצה בין האדם לבין בוראו, ומחשיך את דרך החיים המוארת בתודעה של הכל בידי שמים ושהכל היא בהשגחה פרטית, ואין להשיג את השלימות הזאת כי אם על ידי התרחקות מבני אדם. ויצחק השתדל בכל חייו לפנות את לבו מפניות ולהיות טהור בעבודת ד', ללכת בדרכו של אברהם אבינו עליו השלום, שעליו נאמר (נחמיה ט,ח) "ומצאת את לבבו נאמן לפניך". עד שיצחק עלה ונתעלה לדרגא של עולה תמימה. והגיע לדרגא כזו של גדרים וסייגים שלא בטח בעצמו, ואמר לאביו בעת העקידה 'אבא בחור אני וחושש אני שמא יזדעזע גופי מחודו של סכין ושמא תיפסל השחיטה וכו' כפות אותי יפה יפה' וכו'.

וישמעאל ראה את דרכו זו של יצחק, שהיא רחוקה מדרכו כרחוק שמים מארץ, לכן התלבש באיצטלא של מורה דרך, שהוא אחיו הגדול ויש לו כבר ניסיון בחיים, והוא רשאי להורות לו דרך יותר קצרה, יגיעתה מועטת ושכרה מרובה, שאין צורך להתבודד במדבריות ולמנוע מעצמו תענוגי העולם. והיה ישמעאל 'מצחק' עמו, כלומר שוחח עמו על דא ועל הא שיחה קלה: האם רק בשדה אתה מוצא את ד'?, הרי מלא כל הארץ כבודו. והאם לא יתכן להיות קדוש וטהור, מבלי הסייג הקשה שלא להסתכל מחוץ לד' אמות מחשש של "עוצם עיניו מראות ברע"? ומה בכך אם אחד מדבר על השני לא בכבוד הראוי לו, האם זה שפיכות דמים באמת? או אם הוא מתכבד בקלון חברו, האם זה באמת שפיכות דמים או אפשר להקל בזה? יכול האדם להשיג את הנקודה האמיתית ללא עבודה של מסירות נפש על כל פרט ופרט.

באו חז"ל וגילו לנו כי 'הצחוק' הזה, השיחה הקלה הזו של ישמעאל, כוונתה הייתה להביא את יצחק לדרך של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ושרה אמנו הכירה בכך מיד, וטענה "גרש את האמה ואת בנה".

ואותו דבר מצינו גם אצל עשו, שאמרה עליו התורה שהיה "איש יודע ציד איש שדה". ופירש רש"י, שידע לצוד ולרמות את אביו בפיו, האיך מעשרין את התבן. וזאת, כדי לשכנע את יעקב כי דרכו יותר טובה מדרכו ולקחת את לבו של יצחק לצדו, ולא לצדו של יעקב…

ואף שניתן להיאמר, כי עשו חכם גדול היה, נכדו של אברהם אבינו ובנו של יצחק, והיו לו מושגים גבוהים בחלקי השלימות השונים, שהרי שאל: מה משפט הבכורה, אבל כוונתו האמיתית הייתה, כידוע, לרמות, ועיקר רצונו היה להסתיר את כוונתו האמיתית. ואמנם תחילה עלה הדבר בידו, והתורה מעידה על כך באמרה (בראשית כה,כח) "ויאהב יצחק את עשו", מזאת למדנו שיעקב נמצא במקום השני. אולם בסופו של דבר הוא נוכח לדעת, כי המרמה אחרים מרמה גם את עצמו, שנאמר (שם כז,לח) "וישא את קולו ויבך".

ועל דרך זו אמרו (ברכות יז.) לעולם יהא אדם ערום ביראה. וידוע כי היסוד בדרכי השלימות היא התמימות, כמו שכתב הגאון החסיד מהר"י סלנטר זצוק"ל באגרת המוסר: שראשית מצעדנו בעבודתו יתברך שמו, שהאלוקים שופט הוא לתת לאיש כדרכו וכפרי מעלליו וכו'. ונקודה זו של תמימות חבויה במעמקי הלב ולא נראית לשום אדם. וכן מצינו בחז"ל (ברכות כח.) כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אל יכנס בפנים, משום שכל בנינו של אותו אדם שאין תוכו כברו, יבנה ללא יסוד ואין לו זכות קיום.

ואם כן, יש לתמוה על מה שאמרו חז"ל שיהא אדם ערום ביראה, לשם מה נחוצה ערמימות זו שהיא היפך התמימות? ועוד יותר תמוהה ההדגשה של חז"ל: "לעולם", כלומר בכל מקום ובכל זמן ובכל הזדמנות, בענייני רשות או בדבר מצוה, בפגישה עם אנשים פשוטים או עם בני עליה, כלפי הכל וכולם הוא צריך לנהוג בדרך של ערמימות, שלפי ההדגשה של חז"ל היא מקפת את הכל ומתפשטת בכל מעשיו ופעולותי,ו עד שכל התורה תלויה בה.

אבל רש"י הקדוש ביאר לנו הדבר במלים קצרות, בנוגע לנחש הערום, שכוונתם של חז"ל היא להצביע על הדרך הטובה בשביל האדם להינצל מהמצודה הרעה הפרוסה על כל החיים. ופירשו חז"ל, מאי מצודה: חכה! היינו, הדג מבקש להחיות את נפשו ואינו רואה לפניו אלא את החיצוניות של המראה, את הפיתיון. וכשישיג הדג את הפיתיון ויאכלנו, הרי השיג את מטרתו, להשקיט את בולמוס הרעב, ובולמוס זה אינו מניח לדג להטיל ספק במה שהוא רואה, שמא יש בכך משים סכנה בשבילו, כעניין שנאמר (משלי א,יז) "כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף", כן דרכו של האדם בחייו, בזמן שהוא מגיע למצב של דוחק במזונות או בעניינים גשמיים אחרים, עוטים עליו מחשבותיו ואינם נותנים לו מנוח ומאלצים אותו לעשות כל מה שאפשר כדי להשיג את הדרוש לו. ומתוך בולמוס זה וכאב וכדי להשקיט את הבולמוס ואת דחקו, אין הוא רואה את הפנימיות. ואם רואה כי החיצוניות מניחה את דעתו, הוא נרגע וחושב כי השיג את מטרתו, ובכך הוא יפרנס את נפשו הצמאה, ויכלכל את רוחו היבשה. אבל חז"ל מלמדים אותנו שזוהי מצודה רעה, שנראית לאדם שאין בה שום סכנה, אבל בה המוות טמון ואין אפשרות ביד אדם ליזהר מזה, משום שזוהי דרך הנחש.

ועל כך הזהירו חז"ל 'לעולם יהא אדם ערום ביראה', משום שבדרך כלל אין תוכו של אדם כברו, ובשעה שהכבוד לוחץ עליו או הקנאה שורפת את לבו ומרקיבה עצמותיו על שחברו מצליח יותר ממנו, אין לו הכוח הנפשי לעלות על הבמה ולהכריז קבל עם; רוצה אני! אלא דרכו לטהר את השרץ בק"ן טעמים. ולפעמים אנו מוצאים שפורצת מחלוקת אפילו בין אנשים יראים ושלמים, ואף שאף אחד אינו חשוד לעבור על משנה מפורשת, אבל כל אחד מוצא היתרים לעצמו וזכות לנהל את המחלוקת ושהדין עמו. וכל שכן אצל בני אדם פשוטים שנוהגים כך כל ימי חייהם, וטוענים: קודם כל לא כל סוגי הכבוד מוציאים את האדם מן העולם… ושנית, דברים אלה לא נאמרו על איש מכובד וחכם כמוני, וחז"ל בוודאי לא נתכוונו לכבוד מסוג זה. ואולי נתכוונו חז"ל בהדגישם בה"א הידיעה (אבות פ"ד מכ"א) 'הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם', כי המדובר הוא בכל סוגי הכבוד וכל סוגי הקנאה והתאוה שאם נופל ספק בלבו אם אמנם נתכוונו לסוג זה, ידע כי אמנם גם לזה נתכוונו, ועליו לדעת כי רופאי הנפש המפורסמים הללו הכירו היטיב את כל נפש האדם על כל סוגיה, וידעו כי קורטוב קטן של מדות מוציא את האדם מן העולם.

(גוילי אש, ירושלים תשל"ג, עמו' קכז-קל)

הרב (אברהם) מרדכי שמעונוביץ (דרבנר) (/ שימנוביץ /שימענאוויטש) הי"ד,  ב"ר יהודה ומרים, נולד בשנת 1898 בעיר דרעוונא שבמחוז וילנה. למד בצעירותו בישיבת מיר, ואחר כך היה תלמיד מובהק של הסבא מנובהרדוק. הוא דבק בשיטת המוסר, ונודע כצדיק מופלא וגדול בתורה שהעמיד מאות תלמידים מופלגים בתורה ויראת שמים ברוסיה ובפולין.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הוחלט להעביר את כל הישיבה לרוסיה, והרב מרדכי השקיע את כל הכספים שקיבל בירושה למימון עגלות להסעת הישיבה. בשנת תרע"ה נוסדה ישיבת "בית יוסף" ברוגצ'וב, ו'הסבא' שלח את הרב מרדכי לנהל את הישיבה ולהיות בה מנהל רוחני ומחנך. בשנת תרע"ט נשלח לעמוד בראש ישיבת רוסטוב יחד עם חברו הרב אברהם זלמנ'ס. הישיבה הצליחה מאוד ותלמידה עשו חיל בלימוד התורה ובמוסר.

יחד עם תלמידיו עבר הרב את הגבול מרוסיה לפולין וקבע את ישיבתו בביאלה-פודלסק הסמוכה למזריטש, והעמיד שם תלמידים רבים לתורה ולמוסר. שם נשא לאשה את מרת ציפורה בתו של ר' נחום סורוקה, חסיד טשענוביל שהיה סופר סת"ם מרובנה. ביום חתונתו נגנבו התכשיטים והבגדים שהכינו לקראת האירוע, אך החתונה התקיימה בשמחה גדולה. הוא נהג ללמוד מוסר בכל יום, וגם בזמני הריקודים בשמחת תורה ובפורים, לאחר שרקד ושמח עם כולם, היה נכנס לחדר ללמוד מוסר בהשתפכות הנפש.

בהמשך העביר את הישיבה לעיר אוסטרובצה, ועד מהרה גדלה הישיבה לכ-200 תלמידים. הוא ייסד ישיבות קטנות בכל העיירות הסמוכות לאוסטרובצה. האדמו"ר הזקן מאוסטרובצה, רבי מאיר יחיאל האלשטוק זצ"ל חיבב אותו מאוד וקרא לו "ר' מרדכ'לי צדיק", ואנשי העיר היו מכבדים אותו כלמדן מופלג, צדיק וישר לב. הוא שקל כל מילה שהוציא מפיו וכל דיבור ופעולה שעשה יצאה אל הפועל בדקדוק רב.

מאמרו "הקושי להימשך אחר האמת" יצא לאור בקובץ התורני "עלי אור" (י, מרחשון תש"ע) ומאמרו 'דרך התורה' יצא לאור שם (טז, תשרי תשע"ב). שני מאמרים נוספים, 'תמימות וערמומיות' (המובא כאן למעלה) ו'מי יעלה ומי יקום', יצאו לאור בספר 'גוילי אש: שיחות מוסר ודברי הגות מעזבונם של גדולי וקדושי ישיבות בית יוסף – נובהרדוק' (ירושלים תשל"ג). אמירות ומאמרים בשמו הובאו בספר חיי המוסר (חלק א – עמו' יד, עא-עב, חלק ב – עמו' קעד, רח-רט, רסז-רסט, חלק ה – עמו' ט-יח).

לאחר שהנאצים כבשו את העיירה הם רצחו את הרב, בסביבות שנת תש"ב, בהיותו כבן 55 שנה, והוא הובא לקבר ישראל על יד קברו של הרבי מאוסטרובצה. כן נספו הרבנית ציפורה, ושני ילדיהם חנה, בת ה-11, ונחום, בן ה-5. הי"ד.

על תולדות יהודי אוסטרובצה בשואה ראה באתר אנציקלופדיה של הגטאות.

הרב שמעון הכהן שטרסר (שטראסר/ שטראסער/ שטראססער) הי"ד נולד במיאווא בשנת תרנ"ג (1893) לאימו מרת צערל בת מהר"ם ברודא, ולאביו, הרב עקיבא שטרסר אב"ד מיאווא וטוקאי, בנו של הרב יעקב יהודה הכהן שטרסר, חתנו של ה"כתב סופר".

הרב שמעון למד בתחילה אצל אביו ואחר כך למד בישיבת הגאון רבי יוסף צבי דושינסקי בגאלאנטא ובישיבת הרב עקיבא סופר בפרשבורג. בשנת תרע"ח (1918) התחתן עם הרבנית מרת לאה בת ר' נחום גרינוואלד 'פאר הנגידים' מטשארנא, אחיו של בעל 'ערוגת הבושם'. הוא כיהן כדיין בפרשבורג, והגאון הרב שמואל הלוי וואזנר בעל 'שבט הלוי' עשה אצלו שימוש חכמים. משנת תרפ"ה לימד הרב שמעון שיעורים באורח חיים וביורה דעה והיה בוחן את התלמידים. הוא לימד גם שיעור במגן אברהם ובגמרא גם בבית הכנסת הגדול בפרשבורג. בשנת תרפ"ז (1926) הוא מונה כאחד ממנהלי הישיבה הרמה פרשבורג – 'תופס ישיבה' – והיה אחראי על התלמידים החדשים בישיבה. הוא נודע כתלמיד חכם מצויין, מסביר טוב ונאמן לתפקידו.

בשנת תרצ"ג כתב מכתב לרב דושינסקי בו הוא מבקש ממנו תעודת היתר הוראה, הנחוץ לו כדי שיוכל לכהן כרב קהילה. במכתב מציין הרב שטרסר את מצבו הכלכלי הקשה:

"אורך ימים ושנות חיים לכבוד קדושת אדוני מורי ורבי הגאון המובהק שר התורה אספקלריה המאירה מופת הדור מאור הגולה עטרת תפארת ישראל בוצינא קדישא חו"פ האב"ד ור"מ דק"ק חוסט יע"א.
אחרי קידה מול כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, באתי בזה בבקשה שטוחה שיאבה נא כבוד קדושת אדמו"ר שלט"א לשלח לי בקאווערט הרצוף פה כתב, כי אם יתרחש בעזרת ה' שישימו משרה על שכמי באיזה קהלה אם יהיה באל ידי להראות תעודת כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א יעשה רושם גדול. והנה היה מן הנימוס שאערוך בקשתי זאת פנים אל פנים, אבל לרגלי מצבי הכלכלי הקשה מן הנמנע להוציא כעת הוצאות רבות, ואל יחר בעיני אדוני מורי ורבי אם ארהב בנפשי עוז להציע איזה גרגרים חידושי תורה… הפעם יסלח לי כבוד קדושתו אדמו"ר שליט"א שהעתרתי עליו דבריום, ומאד ישמח לבי ביראת הכבוד תלמידו הנאמן המתאבק בעפר רגלו. שמעון הכהן שטראססער".

(מכתב זה מופיע בספר "תורת אבות", עמו' שג)

בשנת תרע"ג (1913) היה כתב מכתב לרב דושינסקי וביקש ממנו שישלח לו היתר הוראה:

"החיים והשלום לכבוד אדוני מורי ורבי הרב הגאון המובהק שר התורה הצדיק יסוד עולם כקש"ת מוהר"ר יוסף צבי דושינסקא שליט"א.
הגם שיודע אני גודל המשא שעמוס על כ' אדמו"ר שליט"א עם הישיבה הרמה בפרט בעת הזאת אם כן לא יאות להכביד עליו במכתבי, אולם הההכרח יאלצני לערוך אל כבוד אדמו"ר שליט"א בקשתי, שאלתי ובקשתי שיאבה נא בטובו כבוד אדמו"ר שליט"א לכתב כתב תעודה ולשלוח אותו על ידי אחד מעושי רצונו. אגב אודיע בזה שג' זמנים זכיתי לחסות תחת צל בית מדרשו. וכדי שלא אבא בחצר בית המלך ריקם אערוך גרגיר אחד שאמרתי בסוגית פקדונות שלמדתי… ותקבל כבוד אדמו"ר שליט"א תודתי במוקדם על הטרחה שטרח בעבורי. הכ"ד תלמידו הנאמן המשתחוה מול הדרת גאונו שליט"א ומאוה רפואה שלימה בקרוב. שמעון הכהן שטראססער".

(מכתב זה מופיע באתר בית המכירות Rarity)

בשנת תרצ"ח (1938) נאלץ לעזוב את סלובקיה והתיישב בצ'ורנה, שם כיהן כרב וכראש ישיבה. ב"כתוב זאת זכרון", מאת הרב אברהם שמואל בנימין סופר-שרייבער נכתב על הרב שטרסר כי "היה בעל מדות מוזהבות, אהוב למעלה ונחמד למטה, חוט של חן וחסד היה מתוח על פניו, דיבורו עם התלמידים, גם הצעירים ביותר, היה בנחת ובקול דממה דקה. תמיד היה שמח וטוב לב פניו צהלו מחדוה בכל עת, ובזה הכניס חמימות בלב כל רואיו בכלל ובנשמת המדברים עמו בפרט".

לקט מחידושיו פורסם בספר "תורת אבות" (ברוקלין, תש"ן). היה מעורכי הרבעון 'המעין' שיצא לאור על ידי התאחדות תלמידי ישיבת פרשבורג החל מחודש סיון תרצ"ד (1934) במשך ארבע שנים, עם הפסקות קטנות. לקראת הוצאת הגליון כתב הרב שטרסר מכתב לרב דושינסקי וביקש ממנו להצטרף לכותבי המאמרים בכתב עת זה:

בע"ה. שלום וכל טוב סלה לכבוד קדושת אדמו"ר הרב הגאון המובהק שר התורה צדיק יסוד עולם כקש"ת מה"ו יוסף צבי דושינסקיא שליט"א אב"ד ור"מ בעיר הקודש ירושלם ת"ו.
מתכבדים להודיע לכבוד הד"ג שלט"א שהחלטנו בהסכמת כבוד קדושת אדמו"ר הגה"צ אב"דפה שליט"א להוציא לאור בקרב הימים  אי"ה מכתב עתי שבו ישכללו דרך הפלפול הישר על דרך האמת, גם בו יבואו לידי… גדולי הזמן שאלות אשר תעלינה על הפרק בנוגע להלכה למעשה, וגם יהיו נדפסים בו חידושי תורה ממרנן בעל חתם סופר, כתב סופר ושבט סופר זי"ע אשר עד הנה לא היו נדפסים, ותעודתו להגדיל תורה ולהאדירה ולהרבות כבוד שמים.
במטו מיני' דכבוד קדושת הדרת גאונו שליט"א בתור תלמיד הכי מצוין דגול מרבבה בישיבתנו הרמה, לכבדנו באומר דבריו החשובים שיופיעו בגליון הראשון דברי ברכות שמעשי ידינו יכונן עלינו. נתכבד לבקש כבוד א' הדרת גאונו שליט"א – היות הזמן קצר – להמציא לנו את דבריו בהקדם האפשרי.
הנני חותמים ברגשי כבוד ויקר,
בשם ההנהלה, תלמידו הנאמן,
שמעון הכהן שטראססער.

(מכתב זה מופיע באתר בית המכירות קשר)

הרב נספה עם רעייתו ועם בנותיהם שרה ומלכה בט"ז בתמוז תש"ד. בנו הרב עמרם שטראסר, שרד והתגורר בניו יורק.

אחיו של הרב שמעון, הרב יהונתן הכהן שטרסר, היה תלמיד חכם חריף ושנון, גדול בתורה וביראת שמים, שכיהן משנת תרצ"ג כדיין ומו"צ בקהילת דיהר (ראאב) והרביץ תורה ברבים. נספה בשואה במחנה הריכוז מאטהאוזן.

תמונה הודפסה בכרוז "חברה חריפות הנקראת בשם 'תפארת שבת' דישיבה הרמה פרעשבורג יצ"ו", לצד רבני הישיבה וגבאי החברה.

בעת כתבי עלתה בדעתי לפרש מאמר חז"ל שהבאתי בריש דיבור במסכת מועד קטן, רבי אמי יליף דמיתתן של צדיקים מכפרת מסמיכת מיתת מרים לפרה אדומה, ורבי אלעזר יליף מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה. ואפשר לומר דלכאורה צריך להבין למה לא יליף רבי אמי מילפותא דרבי אלעזר ורבי אליעזר מילפותא דרבי אמי, מאי נפקא מינא אם ילפינן מהא דסמיכת מרים לפרה אדומה או מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה.

ואפשר לומר דהנה הטור באורח חיים סימן ק"כ מביא המדרש דמיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים על גבי מזבח של מעלה, ועל זה תקנו בתפלת שמונה עשרה "ואשי ישראל", עיין שם. וראיתי בספר אחד מחכמי הספרדים שמסתפק אימתי מכפר מיתת הצדיק, אם הוי סמוך למיתה מיד ממש, או אם הוא כקרבן, ואז דוקא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא בשם "מערכי לב" דלא מיד אחר המיתה הוא מכפר, אלא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא על זה ראיה מגמרא יומא דף מ"ד ע"א, "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז), כפרתו קודמת לכפרת ביתו, כפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל קהל ישראל. ואיתא (שם דף מ"ג:) תנא דבי רבי ישמעאל, כך הוא מדת הדין נותנת, מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא דמיתת צדיק מכפר על הדור, היינו אחר הקבורה וטהרה וניקיון וטבילה בנהר דינור, דעל ידי זה הוכשר לקרבן שיקריב מיכאל השר הגדול, ואז הוא דמכפר על הדור דוגמת הקרבנות, דהכפרה בעת ההקרבה. וכן כתב השל"ה בענין הכפרות בערב יום הכיפורים, לעולם יסובב מתחילה לעצמו קודם שיסבב לבני ביתו, כדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא אומר בכהאי גוונא "וכפר בעדו" ואחר כך "בעד ביתו" כנ"ל.

אמנם בעל נחמד למראה דעת אחרת עמו, דאין הכי נמי לעניין הקרבן שמקריב מיכאל במזבח של מעלה נשמתן של צדיקים, צריכים תחילה שיקבלו עונשם הראוי להם על חטאהם הקלים. עם כל זה גדולים צדיקים במיתתן שתיכף ומיד מכפרים על הדור, אף שלא נטהרו הן עצמן. והראיה שמביא ממסכה יומא הוא מדחה בטוב טעם ודעת ואין כאן מקומו להאריך, ותמצית העניין שיש פנים לכאן ולכאן, יש סברה לומר שתיכף ומיד בסילוק נשמתן של צדיקים מכפרים, ויש סברה לומר דרק אחר ההבאה, כמו קרבן ממש, אחר גמר הקרבתן.

והנה יש נפקא מינא בין כפרת פרה אדומה לכפרת בגדי כהונה. פרה אדומה הוא קרבן ממש ומכפרת רק אחר כל גמר מצותיה, לא תיכף ומיד אחר שחיטה. אמנם בגדי כהונה מכפרים תיכף ומיד אחר הלבשה. ובזה יש לומר דרבי אמי סבירא ליה דמיתת צדיקים מכפרת, לא תיכף ומיד אחר המיתה, כי אם אחר הטהרה הניקיון והקבורה, כקרבן ממש אחר כל גמר מצותיה, ועל כן יליף דמיתתן של צדיקים מכפרה מפרה אדומה. ורבי אלעזר סבירא ליה דמיתתן של צדיקים תיכף ומיד אחר מיתתן מכפרת, בעל כורחו צריך למילף מבגדי כהונה, כמו שבגדי כהונה תיכף ומיד אחר ההלבשה מכפרין, כן נמי מיתתן של צדיקים. ובכן נפקותא גדולה איכא בין שני מימרות הנ"ל.

שלמה המלך עליו השלום אמר בשיר השירים (א) "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", הכוונה דמעלה האיש ומדרגותיו בקל יוכלו להכיר בהתנהגותו בקרב הבריות על ידי תורתו ותפילתו במשא ומתן שלו בקיום המצוה וכדומה. אמנם מעלה האשה ומדריגתה, אשר עליה נאמר (תהלים מה) "כל כבודה בה מלך פנימה", ועל ידי כן היא אינה מעורבת בין הבריות ופטורה מתורה ומצוה עשה שהזמן גרמא, קשה מאוד ההבחנה אם היא באמת אשת חיל במעלות ובמידות, ומוכרחה היא להסתיר מעשיה, אם כן איפה סימן מובהק של צדקתה. אמנם גם לה ניתן אות ומופת על זה, היינו גידול בניה, אם רואים שבניה הולכים בדרכי התורה ויראה, לא פונים אל רהבים ושטי כזב, ומגדלת בניה בדת ואמונת היהדות כדרך אשר הנחילנו אבותינו ורבותינו זי"ע, הוא ראיה חזק ומצוקת שאין עליו שום תשובה כלל שהיא אשה צנועה משכלה וצדיקה, כי האב אשר הוא טרוד כל היום בעסקיו להביא טרף לביתו בזיעת אפו, הוא עסוק על המחיה ועל הכלכלה, ראשו ולבו מלא דאגות ועשתונותיו מבוכות, כל יום הוא חוץ לבית, והרבה פעמים גם לרבות הלילות אין עתו וזמנו מופנה לגידול הבנים באהבה ויראה ה', ואין ביכולתו לתת עינא פקיחא בדקדוק נכון ואמיתי על התנהגות בניו ובנותיו. ורק האשה היא האם, לה ועליה משמרה הקודש הזאת, יען עסקה תמיד בבית פנימה. ובכן אם אנו רואים זרע ברך ה', אך למותר לחקור אחר האם, ובלתי ספק כלל היא צדיקת.

וזהו שכתוב "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אם אין ידוע לך אם האשה היפה במעשה בכשרות ובמידות, אז העצה לזה, "צאי לך בעקבי הצאן", הסתכל בעקבי ודרכי הצאן, הן הבנים שלה, ורעי את גדיותיך שוכנים ורובצים על משכנות הרועים, אצל המלמדים והרבנים שנקראים 'רועים'. אם אהלם ומשכנם באהלי הרועים, באהלה של תורה, בבתי וועד חכמים, אזי בטח שהאשה יפה בנשים היא. ומצאתי שכבר דרך בדרך זה בפירוש הנ"ל בספר שערי שמחה על התורה פרשת חיי שרה, ועיין עוד מה שכתב בזה הנודע ביהודה ז"ל בספרו 'אהבת ציון' דורש שביעי.

איתא במסורה בפרשה השבוע בפסוק (בראשית ח) "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה", ואידך "כי הוא טרף וירפאינו" (הושע ו), הכוונה לפי דברינו לעיל, כי אף אם נטרף צדיק בחצי ימיו, לא נגרע משכרו כלום, והוי כאילו חי ימי גבורות. והנה כנסת ישראל נמשלה ליונה כידוע, וזהו שכתוב "ותבא אליו היונה", כשבא נשמה אצל הקב"ה "לעת ערב", לא בערב ממש כשכלו כל שנותיו, אלא "לעת ערב" בעוד שהיא עוד עת לערב, "והנה עלה זית" יש בידה, היינו שנושאה עמה עלים ופירות של זית של חיי עולם הזה, שהן מרורות כזית. הנשמה לא באתה ריקם לפני קונה, ויש לה מצות ומעשים טובים חיי מרורין של עולם הזה, אמנם "טרף בפיה" אותה העלה של זית הפירות של עולם הזה שטרפה עצמו בחינה של צער ויגון ואינה בשלימות, יען נלקחה הנשמה קודם זמנה ונטרפה קודם קצה, בפיה מקובלת היא שטרף מה לי לעשות שלא יכלה להשלים עצמה כדבעי, הלא נטרפה באבי בדמי ימיה. על זה משיב המסורה לה אין משפט חטא, אין נגרע לה משכרה השלם מאומה, יען "הוא טרף", הוא הקב"ה טרף ומי יכול לעמוד בסוד ה', לא חס ושלום היא טרפה את עצמה, כי אם הוא הקב"ה טרף, ועל ידי זה "וירפאינו".

איתא במסכת סנהדרין דף כ"ב כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו. הכוונה אפשר שבית המקדש היה לנו לעיניים, לא לבד שמשם יצאה הוראה לישראל, אלא בזמן שבית המקדש קיים אם חטא אדם בשוגג היה מביא קרבן לכפרה, וכהן גדול היה מכפר על עוונות ישראל, ובכן לאחר החורבן בעוונותינו הרבים לא היה מזבח לקרבן ואפס כהן גדול לא היה מי שמכפר, ודרשות רז"ל ידוע (ברכות כ"ו ע"ב) שתפילה במקום קרבן. אמנם מה שהקרבן מכפר הוא מחסדי ה' יתברך כידוע דברי הרמב"ן בפרשה ויקרא אם בשעה הבאת הקרבן האדם שב בכל לבבו ונפשו, כי זולת זה פיגול הוא לא ירצה, כי אין בהקרבה הקרבן בלי כוונת הלב שום מעלה ויתרון, ומה גם בתפלה שהוא רק במקום קרבן, בוודאי צריך שתהא כוונת הלב ומחשבות קדושות בלי הרהור ומחשבות זרות חס ושלום וחרטה ותשובה גמורה. ובעוונותינו הרבים מי יכול לכוון בתפילתו כדבעי ולהסיר מלבו כל מחשבות נפסדות. אמנם אשה משכלה עזר לבעלה עומדת לימינו בכל עניינים מצלת אותו מן החטא, וכמאמר רז"ל (יבמות סג:) דיינו שמגדולה בנינו ומצילות אתנו מן החטא, היא מונעת את בעלה מכל חטא ועוון ואשמה. ואם כן מעלת אשה צדקת וחסידה כמעט יותר מן בית המקדש, שבזמן בית המקדש היה קיים נתכפר האדם מן החטא שיש בידו, ואשה חשובה וצדקת מצלת את האדם שלא יבוא כלל לידי חטא ועבירה.

ואם כן כוונת הגמרא כשמתה עליו אשתו הראשונה ואין מי שיעמוד אצלו כחומה נשגבה להצילו מן החטא, כאילו נחרב בית המקדש בימיו, כי לאחר החורבן לא היה מי ובמה להתכפר מן העבירות, ולכן בעוונותינו הרבים יש לי לבכות ולאונן במר נפשי ולבבי כעל חורבן בית המקדש ממש, לפטירת זוגתי הצדקת עליה השלום. יודע ומכיר אני האבידה גדולה בהפרדה מעלי וממנו בפטירה שלה. לא עליה על דמי נעוריה תשתפך עלי נפשי ולבי וכלו בדמעות עיני, אף שהולכה לעולמה רכה וצעירה לימים בת ל"ב שנים, עם כל זה רכשה לעצמה סכום מצות ומעשים טובים כזקינה לימים. אם אמרתי אספרה כמו כל המידות והמעלות טובות שלה קצרה רוחי. השמחה וששון שלה בעסק המצות אין לשער, והרבה פעמים כמעט מסירת נפש, עם כל זה לא רפתה ידה. היא טרחה בערב שבת בזיעת אפים, הכינה והזמינה לעצמה תפנוקי מעדנים לאכול בשבת. אמנם אוי ואבוי לי אשר אבדתי מרגלית טובה מרגניתא דלית ביה טימא, מקונן הנני עלי ועל נפשי. אין מי יעמוד בעדי, אין מגן בעדי. נשברה חומת ברזל המספקת ביני ובין החטא, לקו מאורות עיני ואיך אנחם. ואני אנא אני בא מגודל הצער של שלשה ילדי הקטנים שנשארו בלא אם. איך אתראה אליהם אם יבקשו ממנו איה עזבתי את האם האהובה. מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'.

הנביא ירמיה מקונן "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי" (ירמיה ח). הכוונה דאם בא יבוא חס ושלום אסון על האדם והוא אינו יחיד כי הוא מכת מדינה או עיר אחרת, או היגון נפלה על איזה אנשים, יכולים יחד בקריאת השבר וכולם מרגישין הצער והיגון היושבים יחד באבילות רחמנא ליצלן וקוננים ומהאבלים יחד על האבידה, אין אותה צער והיגון גדולה כל כך, יען כולם משתתפים זה עם זה, ונחלק על ידי זה אותו הצער לחלקים. לא כן אם קרה האסון על האדם רחוק מבני משפחתו ואין אחרים יודעים כלל מאותו האסון, אין מי שינחם אותו לדבר על לבו, אז השבר גדולה עד למאוד.

והנה גבי חורבן בית המקדש ראשון, אמר הנביא (ירמיה ט) "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי", לא היה עסוקים בתורה ועזבו את מצות ה', ולא היה מרגישים האבידה גדולה על חורבן בית המקדש ולא היה משתתפים בצער גלות השכינה, אף שהרגישו יד האויב דבר חרב ויגון בנוגע לגופם ומאודם, אבל לא האסון הנורא של חורבן בית המקדש, בית ה' כי הורס וכי הודש, שיד האויב הרס כל מחמדי בית ה', ועל ידי זה יבוטל וישבות לעלות בית ה'. דבר זה לא נגע עוד ללב גודל החסרון של בית המקדש הרגיש רק ירמיה נביא ה', על כן התאפק לא יכול, ולכן בכה וקונן ויליל במר נפשו וצער גדולה עד למאוד יען לא היה שום אדם מרגיש מאותה הצער של חורבן בית המקדש לחדרי לבבו. כמו כן אני בעוונותינו הרבים נשארתי לבדי בצער יגון ואנחה, גדול שברי עד למאוד, לא אמצא מנוח ומרגוע לנפשי. אין אתי מי שינחם אותי ונפלה כל הצער ושבר עלי לבדי.

ולסיים בקצת נחמה, דהנה הנביא אומר בהפטורה פרשה זו (נח), "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד), ודרשת רז"ל ידוע (ברכות ס"ד) אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'. הכוונה דהנה כבוא נשמה, אף אם היא טהורה היא, לפני בית דין של מעלה לתת דין וחשבון על מעשיה ופעולותיה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, מקדימים ובאים מלאכי מליצי ישרה שנבראו מהמצות ומעשים טובים של הנשמה הנוכחת, כידוע שמכל מצוה ומצוה נברא מלאך מליץ אחד שמקדמת והולכת, כמו שכתוב (ישעיהו נח) "והלך לפניך צדקך". אמנם בעוונותינו הרבים אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, יען הוא היה מדובק בחומרי, ועל ידי כן אולי ישנם מלאכים של כת אחרת אשר מחבלים ומשחיתים ומקטרגים חס ושלום סרה, הללו מימינים והללו משמאילים. אמנם הקב"ה מלך מלכי המלכים, האב הרחמן, והחסד והסליחות, אשר לפניו נגלו כל מצפוני לבבות האדם, הוא היודע הוא העד שלא בזדון ובשאט לבו עשה מה שעשה, אם עשה איזה פגם וחטא, כי אם על ידי שאור שבעיסה הוא היצר הרע אשר הוא דבוק בהאדם מיום היוולדו הוא השיאו, אמנם לבו היה נכון לה'. וכמידת אב הרחמן על בנו, כן אבינו מלכינו רוצה לרחם על כל נשמה ונשמה. אמנם יש דין למעלה, המקטרגים עומדים על בירור הדין, ולעומתם המליצי ישרה מבקשים את שלהם, ואין שלום בעליונים.

אמנם אם בא יבוא נשמה אשר על ידי המליצים גם נסתם פי מקטרגים, כביכול לא מוכרח ה' יתברך לתווך השלום, כי ממילא נעשה שלום, ואם יוכלו המליצי ישרה להמליץ בזה האופן שהנשמה אף לאחר הפרדה מן הגוף עודנה עוסקת במצות על יד בניה שגידלה וחינכה לה' ולתורתו, כידוע דעל ידי הבנים שהם יראי השם נחשב לה כאילו עשתה בעצמה, אז בעל כרחך יסכר פי המקטרגים ויש שלום בעליונים. וזהו שכתוב "וכל בניך למודי ה'", אם השארת בנים למודי ה', אז "ורב שלום בניך", גורמים בניך לרב שלום בעולם העליון, יען לא לבד 'בניך', אלא גם 'בוניך', הם בונים אותך תמיד למעלה. ובכן לכי לשלום, שלא תהיה שום קטטה בעבורך כאמור "ובלע המות לנצח".

(בתמונה צילום של חלון בבית הכנסת במושבה מטולה.)

(הרב נפתלי צבי שלזינגר, נר צבי, א, הספד בסוף הספר)

ושמעתי מאבי מורי ורבי הגאון (נרו יאיר) זצ"ל מפרשבורג לפרש גם סיפא דקרא "איש לפי פקודיו יתן נחלתו", הן אמת על פי שורת הדין כפי אשר הכין עצמו בעולם הזה יקבל שכרו בעולם הבא. אמנם אם איש ישר ונאמן לה' ולתורתו שכל ימי חייו עסק בתורה ומצות ובמעשים טובים, ונקטפה לו השעה בימי עלומיו בדמי ימיו בחצי שנותיו, אשר לפי מספר שני חייו המעטים לא היה ביכולתו ואפשרותו ללמוד תורה הרבה ולקיים מצות רבים כאיש אשר עזב עולמו זקן ושבע ימים שאסף ורכש לעצמו סכום רב, היתכן שיקופח לו על ידי זה שכרו השלם חס ושלום, הלא הנשמה שלו בא יבוא בטענה לפי שופט הצדק הקב"ה באומר: ריבונו של עולם, כל ימי היותי בעולם התוהו עסקתי בתורה ובמצות בכל יכולתי, ולפי מספר שנות חיי השלמתי עצמי. ואולי הייתי חי עוד, הייתי מאסף עליהם כהנה וכהנה. ולמה ינוכה משכר מה שהייתי יכול לקיים עוד מצות ומעשים טובים אם לא הייתי נקטף קודם זמני. לא בי וברצוני החיסרון והאשם אין תלוי בי. הטענה נכונה זאת באמת רצויה ומקובלת לפני אב הרחמים, ויקבל שכרו השלם אף על מה שלא קיים, לפי החשבון והערך והמצות של שנותיו אשר חי, עד מספר שני חיי בני אדם, דהיינו שבעים שנה. וזה שאמר הכתוב "איש לפי פקודיו", מלשון חסרון כמו שכתוב (שמואל א, כ) "ויפקד מקום דוד", מה שנפקד וחסר משנות חיים אף על פי כן "יתן נחלתו".

ולפי זה יש קצת נחמה במות איש ירא אלקים אשר כל התנהגותו על פי התורה והיראה היתה בעודו צעיר לימים, כי לא יקופח על ידי זה משכרו השלם ברוב, ובוטח בנחלתו כאילו חי חיי ארוכים. קצת נחמה הוא לנו בגודל צערינו ושברינו, כי במותו יסורו כל המסכים והמבדילים שעומדים מנגד האדם עד שיעלה בידו לקיים מצות ה', ולא צריך עוד לדאוג ולפחוד מפני המשטינים והמונעים לאזור כגבור חלציו להיות חלוץ תמיד למלחמה נגד היצר הרע. וכל חייו היה אך רתת וחלחלה אלו חס ושלום לא עלתה בידו להצליח לכבוש האויב הפנימי, ועתה ישכב בטח ושאנן מבלי מפריע. ואף על פי כן לא יקופח כלל משכרו ונחשב לו כאילו עשה בפועל ממש. מת כזה ראוי לשבח, כי מקבל שכר גם על מצות שלא עשה.

וזה שאמר הכתוב "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עודנה". הרצון "שמתו מן החיים אשר המה חיים", שמתו באופן מספר חיי שנותיהן מן החיים, המה חיים לשאר בני אדם, ורוב העולם חיים עודנה, והם באותן מספר השנים כבר מתו. משבח אני אותן המתים, יען בלי עמל ויגיעה כלל מקבלים שכר על מצות ומעשים טובים שהיו מוכשרים וראויים לקיים אם היו חיים כשאר בני אדם במספר שנותיהם שמתו. והנה אמנו שרה עליה השלום גם כן מתה קודם זמנה, כי לא הגיע עוד זמנה למות ורק על ידי בשורת העקידה פרחה נשמתה פתאום. ואם כן תקבל שכרה אף על אותן השנים שהייתה עוד ראויה לחיות, כאילו חייתה ועשתה המצות.

וזהו שאמר הכתוב "שני חיי שרה ותמת שרה", כי היתה "שני חיי שרה" אף "ותמת שרה", אף לאחר מיתה נחשב שני חיי כאילו חייתה ממש. ושפיר מביא על זה המדרש הדא הוא דכתיב "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה", הרצון שיודע ה' ימי תמימים כמה היה להם מן הראוי עוד לחיות, ומיתתם הקודמות לא יגרעו להם משכרם, ואדרבה "ונחלתם לעולם תהיה".

ויש להוסיף תבלין לדבר, דידוע שהצדיקים הולכים מעלה מעלה ממדרגה למדרגה בתורה ובמצות ובעבודת ה' יתברך, ובכל יום ויום נתווספת אצלם אהבת ויראת ה'. וטעם ועניין זה הדבר פשוט וקל להבין, יען שמצוה גוררת מצוה, ובכל יום יום נתרבה ונתגדל מצות שלהם, ובכן מידי יום ביומו בקימם בזריזות לעבודת ה' יתברך, יש בידם מצות חדשות שעשו ופעלו אצלם, מה שלא היה עוד בידם אתמול בבוקר. ובכן בכל יום ויום נתגדל עשרם במצות ותוקף עוז וכח המצות שרכשו כבר מסייעין להם לחדש עוד ועוד מצות. וכל מה שיתרבה מצות ומעשים טובים שלהם, כן נתרבה השגתם בתעצומת אהבה להקב"ה, שאין להן גבול למעלה אף אם אלף שנים יחיו. ובכן צדיק שעבד ה' יתברך מיום עומדו על דעתו, אף על פי כן כמו שבכל יום מוסיפים והולכין, כן אם נחשוב הימים שעברו אם קודם, אז לאחור נמצא שהיו נתמעטים והולכים ובכל יום היתה פתוחה וגרוע אהבתם בעבדות ה' יתברך, יען שאז עוד לא הייתה הבנתם וידיעתם גדולה כל כך. ואף אם לא פעלו שום עולה חס ושלום וכל היום כולו מלאו לה' ולתורתו, עם כל זה אותן קיום המצות שלהן לא הייתה כמו של עתה, אף על פי כן חשוב ומרוצה לפני ה' יתברך כאילו עשאו בכל אותן הכוונות.

וידיעים כאשר עשו ביום מיתתן כשהגיעו למעלה היותר גבוה, יען כפי אשר גדלה הבנתן גדלה האהבה שלהן, וכן לא בהן וברצונם החיסרון מה שעד עתה לא הגיע למדרגה הגבוה, כי אם הבנתם ושכלם לא היתה עוד גדולה כל כך ורחבה, ואם אנו רואים שבעלי תשובה נהפוך להם זדונות כזכויות אם שבו מאהבה, אף שבחטאם פגמו לגוף ובנשמה, ומדה טובה מרובה ממידת פורעניות, כל שכן וקל וחומר לצדיק שכל ימיו עסק בתורה ובמצות, רק הימים שעברו לא הייתה בתכלית ובכוונות הגדולה וגבוה, ומתחרט בכל יום ויום על שאתמול לא הייתה כוח שכלו חזק כל כך כשל היום, ואם היה בכוחו וודאי היה עושה כן, דהלא בכל יום מתגבר מעלה מעלה, ואיגלאי מילתא למפרע שגם אותן מצות ומעשים טובים שנעשו בכוח חלוש, אולי [אם] היה אז כוח השגתם כמו של עתה, היו נעשים בתוקף עוז ותעצומות. והנה אמנו שרה עליה השלום בוודאי היתה מוספת בכל יום ויום בצדקתה, וממילא היה נחשב לה למספר שני חיי כמו כשל מיתתה בחדא מחתא.

וזהו כתוב "שני חיי שרה ותמת שרה", כל שני חייה, אף בנערותה ובשחרותה, היו כמו "ותמת שרה", כמו מצות של יום מיתתה. ועל זה שפיר כתב רש"י ז"ל, כולן שוין לטובה. כל השנים נחשבים לה כמדריגתה היותר גבוה ומבלי הבדלות מדריגה נמוכה למדריגה גבוה. ושפיר מביא על זה  המדרש הדא הוא דכתיב "יודע ה' ימי תמימים", הרצון שימי תמימים הם תמיד "יודע ה' ", לידע ולאהוב את ה' יתברך, אז "ונחלתם לעולם תהיה".

ויש לומר עוד כוונת הפסוק "ויהיו חיי שרה" וגו' "שני חיי שרה", וכתב רש"י ז"ל כולן שוין לטובה, דלכאורה יש להבין דגבי יעקב כתיב "שבע שנים וארבעים ומאת שנה", המספר עד עשרה ברישא ואחר כך המספר הגדול, ולמה גבי שרה כתיב ברישא "מאה שנה ועשרים שנה" ואחר כך לבסוף המספר עד עשרה, דהיינו "שבע שנים".

ויובן לעניות דעתי על פי מאמר חכמינו ז"ל במסכת קידושין דף ל"ח, "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (דברים לא) שאין תלמוד לומר "היום", מה תלמוד לומר "היום", מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום ומחודש לחודש, שנאמר (משפטים כ"ג) "את מספר ימיך אמלא". ויש להבין הלשון "ממלא", דממלא שייך אם יש דבר וחסר ממנו עד שאינו מלא, ובא אחד והשלים החסרון עד שעל ידי זה נעשה מלא, בזה שייך מילת "ממלא", יען הוא ממלא החסרון. אמנם אם אחד נותן דבר מלא שאין בו שום חסרון, לא שייך לומר שהוא ממלא אותו דבר. ובכן אם נגזר על האדם מאתו יתברך שמו כמה יהיו שני חייו, ובעל כורחו הוא חי אותו שנים כאשר גזרה חכמתו יתברך שמו, ואם כן לא היה בכאן באותן שנים שום חסרון עד שיאמר עליהם שהקב"ה ממלא, הווא ליה למימר "שהקב"ה קובע שנותיהם של צדיקים" וגו'. וגם על הפסוק "את מספר ימיך אמלא", גם כן קשה הלשון "אמלא".

ולעניות דעתי יובן על פי הניחותינו הנ"ל ועוד בתוספת נופך דכל עיקר חיותן של צדיקים להשלים עצמם לטהר ולזכך נשמותיהם, ומוסיפין והולכים מדי יום ביומו בעבדות השם תמיד למעלה במדרגה, וכל מה שמוסיפין באהבת הבורא מרגישים יותר העדר האהבה של יום אחמול, שלא היה בתכלית השלימות על כל פנים ההשתוקקות הייתה אצלם, ומפני זה לא יקופח שכרו השלם גם לשעבר, מכמו העת אשר הגיעו למדרגה היותר גדולה ומעולה. ואף על שני חיי קטנם, בעת שהיה עוללים ויונקים משעה שנולדו, אף על אלו הימים מקבלים שכרם השלם, יען הימים אלו הוליכו אותם לאותו העת ומדרגה שהשלימו עצמם, כי בלעדי אלו הימים והשנים בלתי אפשר בשום אופן כלל לעלות מעלה, והימים האלה הסיבה והגרם יסוד ושורש כל אשיותו ומהותו. ואף שלכאורה הדבר הזה הוא קצת נגד הסברא שיקבל האדם שכר על ימים ושנים שלא עסק כלל בתורה ומצות, או שיקבל שכר על הימים שעבד ה' יתברך בקצה המדרגה העליונה, עם כל זה הדבר אמת עד לעצמו אם נעיין הדק היטב במשפט הדבר.

ואתי שפיר הלשון "ממלא שנותיהם של צדיקים", אין הלשון שהקב"ה ממלא שני חייהם כמו שנים וימים שיחיו, כי אם הרצון אף שנחסר משנותיהם של צדיקים אותן הימים ושנים אשר לא עסקו בתורה ומצות כלל, כי הם לכאורה לא ימים ולא שנים, עם כל זה הקב"ה ממלא אותן השנים בתורה ומצות כאילו עסקו בהם ממש, יען אשר לא למדו לא מפני עצלתיים והתרשלותם הייתה, כי אם מחמת חסרון בינה ודעה.

וכן גבי אמנו הצדקת שרה עליה השלום הלא בעת שהייתה שבע שנים עודנה קטנה הייתה, ומובן מאליו שלא הכירה ולא הבינה עוד הטובה האמיתית, דבעת שהייתה בת עשרים הבינה יותר ויותר, אמנם עוד לא במדרגת כאשר שני חייה היו מאה שנים, כי בכל יום ויום כמובן נתווספה אצלה הידיעה. ואם כן לכאורה לא היו כולן שווין כלל, כי לעומת מה שהשיגה בת מאה שנים, נגד אותה השגה לא נחשב להשגה כלל השגתה בת עשרים, מכל שכן השגתה בת שבע שנים. אמנם לפי הנחותינו, מה שלא יכלה להשיג בימי נעורים השגה שלימה, לא מפני חטאה חס ושלום או שלא היה רצונה, רק מפני כי כן הוטבע מן הבורא כל עולמים שהאדם לפי ערך שנותיו גדלה השגתו ובינתו, ואם היה לה בשבע שנים אותה השגה של מאה שנים, הייתה בלי ספק עובדת את ה' באותה השגה גדולה, ואיגלאי מילתא למפרע שאף על שבע שני חייה תקבל שכרה כמו בת מאה שנים. ואם כן כי עיקר חיותה היה בת מאה שנים במדרגה היותר גדולה, ועל ידי אותה הכוח של חיי שרה מאה שנים, היתה וחיתה עשרים שנים, אף שאז לא הייתה עוד במדרגה גדולה. ושפיר כתב רש"י ז"ל "שני חיי שרה", כולן שוין לטובה. אף שבעיקר החיות לא היה שוין, עם כל זה שוין לטובה, יען כל ימי חייה היו טובות, אף שלא במדרגה אחת, עם כל זה שוין לקבל שכר.

(הרב נפתלי צבי שלזינגר, נר צבי, א, הספד בסוף הספר)

* בשעת תפלת שחרית שבת קודש ויגש, נפל במחשבתי 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם' וכו'.

עיקר קיום שבתות שכך צריכים להיות הוא בזמן שישראל על אדמתם ומקדש על מכונו שיכולים 'לעשות' את השבת בפועל בקורבנות היום, או על כל פנים בשנים כתיקונם שיש לנו מקדשי מעט שבו נכנסים להתפלל ומרגישים טעם שבת, ואין אנו מוכרחים חס ושלום על ידי גזירות לבטל מנוחת שבת, ואז הם השבתות "ברית עולם".

אבל בזמן כזה בעוונותינו הרבים שבני ישראל רחמנא ליצלן הם דחופים וגולים ומפוזרים בין העמים, ובעוונותינו הרבים כמה וכמה צריכים בעל כורחם לחלל השבתות, אבל מכל מקום השבת קבוע וקיימא, וגם בעניין ובמצב הזה השבת הוא ביני ובין בני ישראל "אות" (רושם למה שהיה בתחילה), אף שצריך בעל כורחו רחמנא ליצלן לחלל שבת, הדבר מועט שעושה לשבת כמו למשל אם עושה מלאכה הוא נזהר שלא יהיה איסור דאורייתא, או על כל פנים למעט באיסור, כמו שיש ספר מיוחד שכתב לאנשי הצבא הגאון בעל חפץ חיים הנקרא 'מחנה ישראל', שם יש על כל מלאכה מל"ט מלאכות איך יוכל ליזהר בהם למעט איסורו. או איזה אות קטן שעושה באכילה ומלבוש לשם שבת, אם אי אפשר בעניין אחר ה' יתברך רואה ללבב ואונס רחמנא פטריה ומחשבה טובה נחשבת כאילו עשה בפועל.

וזה הוא 'אות היא לעולם', שהאות נשאר בכל זמן, אף בזמנים מרים כאלה. אבל אחר כך אנו מתפללים לה' יתברך אף שגם באופן כזה הוא שבת, רק אנו רוצים בפועל "לעשות את השבת" בכל פרטיה בעונג כו', כי אם אין ישראל מקיימים את השבת (מחמת הגזירות שיש עליהם) מי יקיים אותה, שמא העכו"ם (שהם יושבים שלוים ושקטים), הלא לא נתת להם הזכות שיהיו יכולים לקיים את השבת, רק לנו נתת כדי לקיים אותה כתיקונה. ועל כן אמר 'ולא נתתו ה' אלקינו וכו' לגויי הארצות כי לישראל עמך נתתו', (ואנו מבקשים 'קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך' וכו') לקיים אותה ככתוב בתורתך, על כן 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים' וכו' כדי לקיים השבת כתיקונה במקום המקדש, ושם נקריב לפניך קרבנות חובותינו במהרה בימינו אמן.

* מחברי שמעתי בשם כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, באמת לא היה נס ביום א' אבל קבעו אף על פי כן ח' ימים, כדי להודיע שגם מה שהוא דרך הטבע ולפי הנראה אינו נס, גם כן הוא השגחה ונס, ועל זה קבעו גם ח' ימים חנוכה, ועל כן נקרא 'זאת חנוכה', דזה רצה לנו להורות חנוכה לידע כי הדרך הטבע הוא בהשגחה.

ובזה הדרך אמר גם כן כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א הכוונה בתפלת על הנסים 'וקבעו שמונה ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול ועל כולם יתברך' וגו', דקבעו ח' ימים כדי ללמוד מזה להודות ולהלל לשמך הגדול על כולם.

* בסליחות בפזמון י' טבת – 'ארכו ימי אבלי ועוד לבי נאנח, שובה אל לאהלי מקומך אל תנח'. ואמר לי חברי כי עלה בדעתו זה הרעיון כי העכו"ם מונין את ישראל ואומרים שה' יתברך עזב את ישראל ולא ישיבו עוד לארצם ולבית המקדש. אבל אם רואים שבכל המשך ימי הגלות עוד לא נשכח מאתנו בית המקדש וירושלים, הרי זה סימן שיש עוד תקוה לאחריתנו, כי גזירה הוא על המת שישתכח מן הלב. וזה כוונת הפייטן, 'ארכו ימי אבלי' ואף על פי כן 'לבי נאנח', זה סימן שיש 'שובה אל לאהלי מקומך אל תנח', שלא החלפת ישראל חס ושלום באומה אחרת או ירושלים בעיר אחרת – ונכון הוא.

* כ"ק אדמו"ר שליט"א רגיל לומר כי הקב"ה מראה ניסים, כדי לעורר את האדם שידע שגם דרך הטבע הוא נס נסתר, והכל בהשגחה. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא'. וכמאמר חז"ל אין בעל הנס מכיר בנסו. אבל דוד המלך עליו השלום התפלל לה' כי יראה לנו נסים גלויים לא נסים נסתרים. ואמר 'אנא ה' כי אני עבדך' וגו' 'פתחת למוסרי', מה שישועתך ונסים שלך אסורים בעבותות הטבע ומכוסים מעיני הבריות. ו'נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו', נגד כל ישראל תגלה ותראה מלכותו עלינו בריש גלי.

אמנם אמר אף שאנו אין אנו מכירים בנסים נסתרים שלנו, אמנם הגויים הרשעים אשר בכל יום ויום מתייעצים בעצות ותחבולות לכלותינו, הם יודעים כי הקב"ה עושים עמנו נסים כדין שה אחת בין שבעים זאבים. הזאבים יודעים כי גם למעלה מן הטבע הוא, שאין ביכולתם לעשות כליה עם אותו השה החולה והחלש, אף שהשה בעצמו אינו רואה את הזאבים, ואינו מכיר בניסו. וזה שאמר 'הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים', אתם הגויים עליכם לשבח ולראות את הנסים הגלויים של הקב"ה 'כי גבר עלינו חסדו', ואינו מניח אתכם שבעים זאבים טורפים לעשות כליה בשה הנדח. ואף שלנו בני ישראל הנס הזה נסתר הוא, אבל להגויים הרשעים נגלה הוא, ועליהם היה להכיר בנס נגלה הזה.

הנה האיש הזה אשר אני מתחבא עמו מראה לי חיבור מן כומר, בישאף אחד רשע בזמנינו זה, ושכותב שם כי כל הרעות הבאות על ישראל הוא בשביל שאנו מחזיקים באמונתנו הקדושה, ואין אנו מקבלים את אמונתם הכוזבת. מה גדול היה הטעות לקוות מן הכומרין ישועה ועזר, הם המה נותני העצה, והם המה ההורגים והרוצחים, ואחר כך באים במסווה החנופה והניקיון לומר שהרציחה אירעה בשביל שאין אנו כמותם.

וכשאמרתי היום תהלים נפל בדעתי כי הוא כמעט הפשט הפשוט בדברי דוד המלך עליו השלום, 'עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו', והם המדכאים והמענים והרוצחים, אומרים אחר כך להמדוכאים והנרצחים מהם 'לא יראה י-ה ולא יבין א-להי יעקב', היינו טעמא שאתם נרצחים משום ש'לא יראה י-ה', שהסיר השגחתו מאתכם. ואמר המשורר, אבל האמת, 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה'. יש כאן תכלית להיסורין, וה' יודע תכליתם, אבל לא כמו שחושבים הרשעים הארורים, אלא 'כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב', גם בעת צרה כזאת.

ועל כן צריך להודות לה' ולתן לו שבח והודיה גם בעת צרה והסתרת פנים כזו, ובמהרה יבוא הזמן אשר ה' יתברך יקדש שמו הגדול על ידי משיח צדקנו ובקיום כל הנבואות הקדושות, ואז נראה אל כל הצרה הזאת כאדם המסתכל על חלום אשר חלם, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה', כמו שכתב לעיל 'הללו את ה' כל גוים כי גבר עלינו חסדו', ונראה למפרע ונבין שהיה צורך באלו היסורים והקב"ה ברחמיו יקרא את שמו הגדול במהרה עלינו על ידי נסים גלויים.

(קונטרס חיי עמרם)

הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד מנייטרא, היה בנו של השו"ב הרב יוסף ואחיו של הרב חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל ראש הישיבה מנייטרא במאונט קיסקא. בהיותו במחבוא במרתף בימי השואה, בחורף תש"ה, כתב מידי יום ביומנו חידושי תורה בהלכה ובאגדה. מתוך קונטרס זה ניכר "איך קדושים הללו עסקו בתורה בקדושה גם בשעת השמד הנורא רחמנא ליצלן, כשנתקיים במלואו הפסוק מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ובמצבים כאלה עסקו בתורה בהתמדה, ולא עוד אלא גם בזמן כזה חידשו חידושים בתורה הקדושה".

בתוך היומן ציין את היום בו שהה במחבוא שלשה חודשים: "חזרתי היום על ח"י פרקים משניות ולמדתי את פרק שלישי ממסכת חגיגה, ובזה סיימתי ברוך ה' סדר מועד משניות. מיום שבאתי לכאן בכ"ב אלול תש"ד, והיום כ"א כסליו תש"ה הרי זה ג' חדשים. ב' פרקים הראשונים של פסחים לא למדתי לפי שחסרים במשניות שלי".

לאחר שהצוררים מצאו את מקום מחבואו, גורש הרב עמרם "והגלוהו עם הגולים ונהרג באמצע הדרך ביום י"ב אייר תש"ה לפ"ק" (25.04.1945). הבית בו הסתתר נהרס במלחמה, וכתביו של הרב עמרם נמצאו בשלימות בזוית המרתף ההרוס. לקט חידושי אגדה מכתבים אלו יצאו לאור בקונטרס 'חיי עמרם', המחובר לספרו של אחיו, 'לחם חמודות' (ניו יורק, תשס"ב). חלק מחידושים אלו מובאים בשמו של הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד, אב"ד ור"מ קהילת טירנו-נייטרא ויצאו לאור גם בתוך ההגדה של פסח "נאות דשא" בשנת תשכ"ג.

אשתו, הרבנית שינדל לאה בת הרב משה פישר מאלטנדורף נהרגה עקה"ש בט"ו בתשרי תש"ה (1944), יחד עם בתם הרבנית אסתר ייטל שטרן ובעלה הרב גרשון משה שטרן וילדיהם מרים ויוסף דוד.

ייחד עם הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד שהה במחבוא ר' דב הניג, המוזכר מספר רבות ביומנו של הרב עמרם. עדות של ר' בנימין זאב הלוי על ר' דב הניג על תקופת המחבוא ועל היומן שנמסר למשפחת ווייסמנדל הועלתה לאתר משפחת הוניג.

בראש השנה י"א פליגו רבי אליעזר ורבי יהושע, לרבי אליעזר בתשרי עתידין ליגאל דאתיא משופר שופר, ולרבי יהושע בניסן עתידין ליגאל כתיב "ליל שמורים" ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית. ועיין שם. והקשה הטורי אבן שם מהא דאמרינן (בעירובין מ"ג) "הריני נזיר ביום שבן דוד בא", מותר לשתות יין בשבתות וימים טובים, ואסור לשתות יין כל ימות החול. עיין שם. ואמאי אסור לשתות יין כל ימות החול, אי לרבי אליעזר לא יהא אסור אלא בתשרי ולרבי יהושע רק בניסן לחוד כמובן. ותירץ שם בהגהות הב"ט דמלחמת גוג ומגוג תהיה אחר ביאת דוד, ואז תהיה גאולה שלימה, והגזירה שווה ד"שופר שופר" והלימוד ד"ליל שמורים" לא קאי על עצם היום דבן דוד בא, כי אם על הגאולה שלימה בקיבוץ כל הנדחים מארבע כנפות הארץ. עד כאן. ומבואר מדבריו דקיבוץ נדחי ישראל ותקיעת שופר תהיה בניסן או תשרי לכל מר כדאית ליה, אבל ביאת דוד יכולה להיות בכל יום ויום, ולא רק בניסן ותשרי, ומיושב הקושיא. וכן מתרץ בתשובה מאהבה סי' רי"א כי ביום שבן דוד בא, אז לא תהיה הגאולה, כי אם כמו שכתב הרמב"ם הלכות מלכים אחר שיכוף את ישראל ללכת בדרכי תורה וילחם מלחמה ד' ויצליח ויבנה המקדש ויקבץ נדחי ישראל ומקריבים קרבנות ויעשו שמיטין ויובלות על פי התורה שבכתב ובעל פה, אז תהיה הגאולה במהרה ישלח מקדם. עד כאן לשונו. ושני נביאים מתנבאים בסגנון אחד (ועיין שו"ת גנזי יוסף סי' קנ"ב אריכות דברים בזה).

ולעניות דעתי נראה להביא ראיה לדבריהם מהא דאמרינן (שבת קי"ח), אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קורחה כל המקיים ג' סעודות בשבת ניצול מג' פורענויות, מחבלי משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג. עיין שם. ומדחשב חבלו של משיח למלחמת גוג ומגוג, משמע שיהיה קודם לו. ועיין בעץ יוסף בעין יעקב שכתב בשם הב"ח דסעודת ליל שבת שהוא נגד שבת בראשית – מציל מחבלי משיח, וסעודת שחרית שהוא כנגד שבת של מתן תורה – ניצול מגיהנם, דאין שולט בלומד תורה. וסעודה ג' שהוא כנגד שבת לעתיד ניצול מגוג ומגוג. עד כאן לשונו. ומדהסעודה א' של שבת הוא נגד חבלי משיח, והסעודה האחרונה נגד מלחמת גוג ומגוג, מזה גם כן ראיה שאין עליה תשובה דחבלי משיח וביאתו במהרה בימינו יהיה קודם למלחמת גוג ומגוג כמובן,

ועיין שם גם במהרש"א בדיבור המתחיל "מחבלי", שכתב כי אחר ימי הצרות האלו, יבואו ימי השבתה ומנוחה לצדיקים, אשר השבת מורה עליהם. וגם מדבריו משמע דעם ביאת המשיח עוד לא יהיה הגאולה והשביתה, אלא קודם יבוא בן דוד ואחריו יהיה מלחמת גוג ומגוג, ואחריו יהיה הגאולה והשביתה, ומתורץ על כן קושיית הטורי אבן כנ"ל. ולפי האמור מבואר שלפני בא יבוא הגאולה שלימה, משיח צדקינו ילחום מלחמות ויצליח ויבנה המקדש, ולא נהיה עוד בני ישראל מוכנעים תחת האומות, וידינו על העליונה, ויכולת בידינו להעמיד בית דין הגדול על תלה ומקומו כבראשונה, והבית דין הגדול יהיה מוסמך על ידי אליהו שהוא מוסמך מאחיה השילוני, כמבואר בתומים בחושן משפט סי' א סק"ב, עיין שם, דעל כורחך כיוון דיבוא בן דוד ללחום מלחמות, על כורחך לפניו יבוא אליהו, כמפורש בקרא. ועוד לא יגלה את בית דין, רק אחר כל המלחמות יפרסם כי הוא זה שקווינו לו ונגילה בישועתו. ופלא על הגהות מהר"ץ חיות עירובין שהביא ראיה לשיטת הרמב"ם דגם בזמן הזה יש אפשרות לסמיכה אם יתקבצו כל חכמי ישראל, דהרי בגמרא שם אמרינן דאליהו יבוא לבית דין הגדול, והרי אין לנו עתה בית דין הגדול. אלא ודאי שמיד קודם ביאת אליהו יש אפשרות לבית דין הגדול, כשיטת הרמב"ם. עד כאן לשונו. ולא ראה דברי התומים הנ"ל. וגם קשה לדבריו מי יקיץ נדחי ישראל, הלא לבית דין אי אפשר לבוא טרם יבוא אליהם, ושהקיבוץ יהיה על ידי משיח לית מאן דפליג, כמו שאמרו שתחילה יבוא ללחום מלחמות ולקבץ נדחי ישראל ולהעמיד המקדש ובית דין הגדול, ואחר כך יבוא אליהו ויבשר לנו הבשורה אשר לו נחכה. אולם בזה אין ספק שלפני ביאת בן דוד יראו עינינו את אליהו והוא יסמוך את הבית דין הגדול, ורק אחר שיעשה בית דין ויצליח, יגלה לנו אליהו שזה הוא שקיווינו לו.

הנה הטורי אבן מתרץ קושייה הנ"ל דיש גאולה בעתה ויש גאולה דאחישנה, דהגאולה דבעתה תהיה אם לא זכו, וזה יהיה רק בניסן או בתשרי. אבל הגאלה דאחישנה תהיה כשזכו, ולזה הגאולה אין זמנה קבוע, אלא בכל יום אחכה שיבוא, כמו שהשיב בן דוד "היום אם בקולו תשמעו". עד כאן דבריו. ובזה מתורץ לנכון קושיית התוספות (נדה י"ג.) דיבור המתחיל "עד שיכלו", שהקשה על רבי יוסי דאמר אין בן דוד בא על שיכלו כל הנשמות שבגוף, מהא דאמרינן (שבת קי"ח) [אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי] אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד היו נגאלים. ויש לומר דהרבה היו יולדות בכרס א'. עיין שם. והוא דוחק מאוד.

ועיין שם במהרש"א שדחק עצמו גם כן לפרש תירוץ התוספות, וגם לפרושו קשה הלשון "מיד היו נגאלים", וביותר קשה איך אמר רבי יוסי דאלמלי שמרו ישראל ב' שבתות וכו', ואמר סתם ואין נפקא מינא אם ישמרו אותן ב' שבתות בניסן או בתשרי או בחדשים האחרים, וזה לרבי אליעזר ורבי יהושע על כורחך אי אפשר דלפי שיטתם הגאולה אי אפשר להיות רק בהן, לכל מר כדאית ליה. וצריך עיון.

ועיין בעיון יעקב (יבמות ס"א [צ"ל ס"ב]) שמיישב קושיית התוספות הנ"ל דרבי יוחנן לשיטתו דסבר התם דהיו לו בנים ומתו לא קיים מצות פריה ורביה, על כרחך לא סבר כרבי יוסי דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות, וסבר שפיר דאלמלי וכו'. עיין שם. וזה ניחא לקושיית התוספות, אבל מה שהקשתי עדיין בתוקפו כמובן. אבל לפי דברי הטורי אבן נכון מאוד ומתורץ גם קושיית התוספות דרבי יוסי אמר אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, וזה יהיה בעתה ולא זכו ומעשה השם הוא ורצונו שיכלו הנשמות בניסן או בתשרי כיון שלא זכו מקודם. אבל רבי יוחנן אמר אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות, ואז יהיו זכאים כי שקולה שבת וכו', ומיד נגאלו באחישנה, ואין צריר להמתין לא על ניסן ולא לתשרי. כן נראה לעניות דעתי נכון בסייעתא דשמייא.

עקיבא פנחם קארניצער (אב"ד טאלטשווא).

(הנשר יא, סי' קיט)

הרב עקיבא פנחס קורניצר – נולד בסאראנץ' (סערענטש)בשנת תרנ"ב (1892), לאביו הרב יואב קורניצר (ב"ר שמואל, בנם של הרב אליהו מפרשבורג והרבנית גיטל בתו של החתם סופר) ולאימו רבקה. בצעירותו למד בעיר מולדתו אצל האב"ד הרב פנחס הלוי ביליצר מחבר ספר "גבעת פנחס", אחר כך היה תלמידם של ה"דעת סופר" בפרשבורג, הרב משה גרינוולד בעל "ערוגת הבושם" בחוסט והרב מרדכי ליב וינקלר בעל ה"לבושי מרדכי" במאד. רבותיו העריכו אותו מאוד, ובעל "לבושי מרדכי" כתב עליו "האברך הרה"ג חריף ובקי עצור ירא ושלם בנש"ק".

בסביבות שנת תר"ס נשא לאשה את מרת רייזל בת הרב נתן פייטל רייניץ מקהילת פרעשוב. לאחר נישואיו התגורר בסאראנץ'. בשנת תרפ"ח מונה לאב"ד טולצ'ואִ (טאלטשווא), כממלא מקומו של דודו, הרב שמואל גוטליב שעבר לכהן כאב"ד פאפא.

לאחר כניסת הגרמנים להונגריה גורש הרב עם בני משפחתו ובני קהילתו לגטו אויהעל, ובחודש סיון תש"ד גורשו לאושוויץ. לפי אחת מהעדויות נהרג במחנה פלוסנבורג שבגרמניה. כן נספו רעייתו הרבנית, בנם יואב ובתם מלכה. הי"ד.

דברי תורה ממנו הובאו בכתב העת הנשר, י (קז) כנף יב, סי' קמ"ח, עמו' רמג; הנשר, יא (קט) כנף ב, סי' כא, עמו' לא; הנשר, יא (קיד) כנף ח, סי' צג, עמו' קנה; הנשר, יא (קטז) כנף י-יא, סי' קיט, עמו' קפ; הנשר, יב (קיד) כנף ז, סי' נב, עמו' 41; קובץ אור תורה, א, סימנים כו, לט, מב, עב, קכא; אור תורה, ב, סימנים טז, נ, קכא; אור תורה, ג, סי' יז; לקט שושנה, שנה י, סי' לד, מ. בנוסף נותרו ממנו הרבה חידושי תורה בכתב יד, ובכללם חיבור על תרי"ג מצוות.

תשובות אליו הובאו בספרי לבושי מרדכי, ובספר בית דוד (א) מאת הרב דוד שליסל.

וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי יהושע מהלכין בדרך ושמעו קול המונו של בבל [צ"ל רומי] מפלטיה ברחוק ק"ך מיל והתחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק וכו'. שוב פעם אחת היו עולין לירושלם כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודש הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק וכו', בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו.

ויש לדקדק מפני מה מספר לנו מסדר הש"ס משני נחמות שנחם התנא רבי עקיבא את חבריו, ב' הלשון הכפול שאמרו לו "עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו"? והנה בשני אופנים היה מנחם רבי עקיבא את חבריו לפי שראו שני צרות. בראשונה שמעו קול המונו של בבל וירושלים יושב בדד כאלמנה גלמודה. הצער השני שראו הר הבית נחרב ושמם ושועל יוצא מקודש הקדשים, וזה לא היה הצער שראו כדולה אצל העמים, אלא הצער היה רוחני שראו בית המקדש אשר משם יוצאה הוראה לכל ישראל, כמו שכתוב (מיכה ד,ב) כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם, נחרף ונשרף.

והנה לרבי עקיבא היה גם כן ב' צערים הללו. בראשונה היה לו צער רוחני, שכבר היה בן מ' שנה ועדיין היה עם הארץ גמור, אבל לבסוף נעשה שר ונשיא בישראל והחזיר העטרה ליושנה, כמו שאמרו חז"ל. והצער השני היה לו גם כן לפי שבתחילה היה עני גדול, כמו שאמרו (במסכת נדרים נ') ואחר כך בסוף ימי חייו היה עשיר גדול. וזהו שאמרו חבריו "עקיבא" אתה בשני דברים נחמתנו, לפי שראינו שישראל יושב בצער וכל האומות בשמחה, והשני שישראל הם יושבים בצער רוחני, רק אתה עקיבא יכול להיות המנחם שלנו לפי שגם אצלך האינו התחלפות הזמן מעניות לעשירות ומעם הארץ לתלמיד חכם גדול, על כן גם לישראל יש תקווה חזקה להייוושע. וזהו שאמרו רק אתה עקיבא נחמתנו, תוכל להיות המנחם אותנו מהצער הרוחני ומהצער הכולל כל עם ישראל בגלות הארוך והמר הזה שאנחנו שפלים ונבזים ואומה [הרשעה] בהשקט ובטח, וד' הטוב ישלח לנו משיחו במהרה בימינו אמן. (לעילוי נשמת אמי היקרה מאת ביילא בת שרל עליה השלום ט' כסליו).
יצחק נאגל אב"ד דקהילת היראים פריווידזא.

(הנשר השביעי, כנף רביעי [סח], סי' כט)

ידוע מה שרצה תלמידו של הג"מ שמואל מניקלשבורג ז"ל לתרץ קושיית התוספות (חולין כ"ח:) למאן דאמר ושט אין לו בדיקת מבחוץ איך משכחת ניקב זה בלא זה. עיין שם, דמשכחת כגון שהיו שניהם לבנים דלרשב"א כשר, והגאון הנ"ל השיג עליו דסבירא ליה הטעם דשנים לבנים דכשר הוא רק מטעם דהפנימי מגין, אם כן כאן דהפנימי ניקב אי אפשר להגין. ולעניות דעתי דמשכחת לפי הפרי מגדים במשבצות זהב סימן ל"ב סעיף קטן  ח בפשט הפרישה דלובן לא הוי שום לקיתא, והוא מדברי מהרש"ל (והובא בט"ז סימן ל"ג ס"ק ב). ולפי זה יש מקום לתלמיד הנ"ל, עוד יש לומר כגון שהיה רק מקצתו לקיתא וכנגד זה הוי הנקב, וזה לכוליה עלמא לא הוי לקיתא כיון שהוא רק מקצת כמו שכתב הפרי מגדים. ודו"ק.
יצחק נאגל רב דקה"י פריעווירזא

(הנשר חמישי, כנף חדסרי [נג], סי' עו)

בכורים פרק ג משנה ה: היה הממונה אומר "קומו ונעלה ציון אל בית אלקינו", ובדרך היו אומרים "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך" וכו'. אולי יש לכיוון בזה דהנה הקב"ה ברא את האדם למען אשר ישלים את עצמו בכל מיני השלמות, במצות וכמעשים טובים, בצדקה ובחסד ולהדביק במדתו של הקב"ה, וזה ההבדל בין האדם ובין המלאכים. המלאך עומד תמיד במדרגתו הראשונה, אבל האדם עולה תמיד במדרגתו אם מקדש את עתותיו לעבודת השם יתברך. וזאת היא התורה אשר תעבוד לאדם לכלי מוכשר אשר בעזרתה ישיג השלמתו תעודתו ופקדתו בעולם העובר הזה. וזה שאמרו העולי רנלים אשר רצונם היה לראות את פני האדון בקדושה ובטהרה בתחילה צריך האדם לומר "קומו ונעלה ציון אל בית אלקינו". ובדרך אם לומד תורה בימי בחרותו, שהוא הדרך של כל אדם המוביל אותו למטרתו, יכול כבר לומר בשמחה "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך", שכבר הגיעני למדרגה שיש לי שמחה מבית ד'. ואם השיג את המדרגה כשהגיעו לירושלים, דהיינו שהוא כבר מקודש יותר, כמו שירושלים מקודש מכל העיירות, כבר יכול לומר "עומדות היו רגלינו", בלשון עמידה וחזקה בהר הבית, בית המדרגה היותר גבוה לפי שהוא מקום מקודש יותר, כבר אנו יכולין להעיד שהגיע להשגה "הללו א-ל בקדשו", שיכול להלל את בוראו בלב פנימי, בעזרה היא המדרגה היותר עליונה אשר הובילוהו למדרגת המלאכים, להיות נדנה להוויות ולנמצאיים נעצרי גשם, אנו יכולים להעיד שהגיעו למדרגה "כל הנשמה תהלל י-ה", שיכול לקדש את כל יגיעו לעבוד השם יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על כל נשימה ונשימה.
יצחק נאגעל אב"ד דקהילת היראים פרווידזע.

(הנשר השישי, כנף חמישי [נח], סי' מו)

ברא"ש ריש פסחים (סי' ג) מביא דברי הירושלמי דאיכא למאן דאמר דנשים לא יבדקו חמץ לפי שהם עצלניות. ובתפארת שמואל שם כתב להחמיר כדברי הרא"ש. ובהג"ה שם מובא בשם סמ"ג דדווקא היכא דיודעין שיש וודאי איסור שם, כגון ניקור חלב ומליחה, בודקים היטב, אבל על בדיקות חמץ סבורות שאין שם חמץ בחורין ובסדקין ונמנעין מלבדוק מפני עצלנותם. וסיים מכאן משמע דנשים אין נאמנות לבדוק דגים קטנים מפני הטמא. וצריך עיון איך מניחים להם לבדוק כרוב או שומשמן?
יצחק נאגל אב"ד דקהילת היראים פריוודזא.

(הנשר השישי, כנף שמיני [סא], סי' פב)

מקשין העולם על הרמב"ם שסובר ספק דאורייתא לקולא, ממה דכתיב "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא" וגו'. ובחתם סופר חלק יורה דעה סי' ק"ך מביא מספר מעין החכמה תירוץ דהקרא מיירי בעץ זקן שמסופק אם כבר פסק מלעשות פירותיו ואם כן היה לו מקום חזקת איסור ובכהאי גוונא מודה הרמב"ם. ובאמת לפי מה שכתב המהרי"ט בסימן י"א, להוכיח דחזקה עשויה להשתנות. אמנם כבר האריכו הקצות החושן ובית אפרים להוכיח דחזקה העשויה להשתנות הוי חזקה, אבל בעיקר הקושיא מתרצים האחרונים דשאני היכא דהווי ספק שאפשר שיתברר שעשה איסור, ובספק כזה גם הרמב"ם מודה.
יצחק נאגל אב"ד דקהילת היראים פריוודזא.

(הנשר השישי, כנף ט-י [סב], סי' צד)

על קורותיו של הרב יצחק נאגל ניתן ללמוד מפיסות מידע המפוזרות במקורות שונים:

בהיותו בחור נמנה יצחק נאגעל מטופולצ'ן על בחורי הישיבה בשוראן ששלמו דמי קדימה לספר "חומת הדת" (מיהאלאוויטץ, תרפ"ט).

על פי דף עד שכתבה בתו שרה זימרמן, הרב יצחק נאגל נולד בטופולצ'ן בשנת 1913 לאביו פיליפ (Filip) [פנחס] ולאמו לניי (Lany) [ביילא], והתגורר בפריבידזה (Prievidza) שבסלובקיה. הוא היה נשוי לרבנית אילונקה (Ilonka) [אילנה] לבית רייך. במהלך השואה הסתתר הרב  במחבוא ונרצח בירי בקרמינקה בתאריך 14.11.1944 [כ"ח בחשון תש"ה]. 

חותנו של הרב יצחק נאגל הי"ד, הרב אברהם שמואל רייך, היה בנו של אב"ד בודפסט, הרב יעקב קופל רייך – שהיה אחיו של הרב משה מוריץ רייך הי"ד.

בשנות ה-30 פרסם הרב את מאמריו בכתב העת התורני "הנשר", חתם שם כרב קהילת היראים בפריוודזא והזכיר את שם אמו ביילא בת שרל.

בשנת תש"ח (1948) יצא לאור הספר "יסוד יוסף – טהרת יום טוב", ושם ברשימת החותמים מזכיר ראש הקהל של טאפאלטשאני, ר' פנחס נאגעל, את בני משפחתו שנפטרו, ובהם את בנו הרה"ג יצחק אבד"ק פריווידזא בן פיילא.

ישמחו השלמים ויגילו היראים והחרדים ומשתוקקים לדבר ה' ותורתו ועבודתו הקדושה בהגלות פנינים יקרים מאירים כספירים מפלאות תמים דעים המפוזרים בש"ס ומדרשים ובספרן של צדיקים ויראים, אשר כל עובר עליהם ישתומם על המראה לומר עליהם ראה זה חדש הוא. וכל איש עמוס התלאות אשר אין עתו בידו לקיים נטיות עסק התורה כמאמר הכתוב 'והגית בו יומם ולילה' כפשוטו, ואפי לקבוע עתים לתורה אין בידו מחמת כמה חבילי טרדין המונעים אותו, עם כל זה מלתא חדתא איידי דחביבי יעשוק לו בכל יום זמן קט לעסוק בהם, ובזה יקיים מצות עסק התורה בכל יום, כי כולם נתנו מסיני, כדאיתא במסכת סופרים פרק ט"ז, פנים בפנים דבר ה' וגו', פנים תרי, בפנים הא ד' אפין, מקרא משנה הלכות ואגדות, הרי מפורש שגם האגדות המה מסיני. וכן אמרו חז"ל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתנה למשה בסיני. ועיין בספר חסד לאברהם [מעין ד' נהר י"ב] שכתב מי שיש בידו משנה ותלמוד עם המקרא נקרא בזוהר הקדוש [פרשת ויקרא] עם הארץ דאורייתא כיון שאין בידו אגדה, [עיין בפנים ערך תורה] ועיין בחינוך פרשת עקב סימן תל"ד בשם ספרי 'ולדבקה בו' למד דברי אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ובאבות דרבי נתן אמרו כל מי שלמד הלכה ואין בידו מדרש אגדה, לא טעם יראת שמים. ובהיות כי טבעת בני אדם אינם שוים, יש בני אדם שרצונם וחפצם בהלכה יותר מבאגדה, ויש להיפך שמוצא קורת רוח באגדה יותר מבהלכה, וכדומה, וכדאיתא בש"ס [בבא קמא דף ס ע"ב] יתיב רבי אמי ורבי אסי קמיה דרבי יצחק נפחא. מר אמר לימא מר שמעתתא ומר אמר לימא מר אגדתא. פתח למימר אגדתא ולא שבק מר, פתח למימר שמעתתא ולא שבק מר וכו', אמר להם אי הכי אימא ליכו מלתא דשויא לתרווייכו. עיין שם.

ועל זה תמכתי יסודותי ועברתי בין האמרים, אמרי קודש, ללקט אורות מכל עניני לימוד בעזרת ה' יתברך חיבור גדול מלא על כל גדותיו אמרות טהורות ממקום קדוש יהלכון, הן בהלכה והן באגדה וחסידות ומוסר, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש. ואגב אורחא טרחתי לעשות אזנים לתורה לחלק העניינים איש על דגלו באותיות לבית אבותם, כדי להקל על המעיין שימצא מבוקשו בלי חיפוש, והכל ערכתי כשלחן ערוך בכ"מ מטעמים כל ערך וערך באותיות השייך להם. ומעתה קחו ברכה אל בתיכם ואל תחוסו על כספכם כי מפז ומפנינים יקרה. וקראתי שם הספר 'ילקוט הפלאות', כי הוא בגימטריא של שמי ושם אבי ז"ל חיים בן ישכר בעריש שעולה במספר קטן מ"ח עם הכולל של הד' תיבות, והגם שבספר חרידים [סימן שס"ז] כתב שאין ראוי להמחבר לרשום שמו בספרו, עם כל זה בדרך גימטריא מותר, וכמו שכתב בפירוש אזולאי בריש הספר חרדים שקרא מורו 'ספר חסידים' שהוא בגימטריא זה יהודה שמואל, לרמוז שמו ושם אביו. וכבר הארכתי בזה בפנים הספר בערך 'ספר' והראתי לדעת שזה נובע מהתנחומא שמשה רבינו עליו השלום רמז שמו בתורה בדרך גימטריא והוא להשמיענו זאת שבדרך גימטריא מותר. ועוד טעם שני כי מלת פלא מורה על מלתא דתמיה, דהיינו דבר חדש שאין מצוי תמיד בדרך הטבע והוא לאחדים עם מלת 'נס', כמו שכתוב 'נס ופלא', כי נס הוא מלשון הרמה [עיין בחיבורי ערוך החדש בערך נס ב'] דהיינו שמורם מדרך הטבע, כן כל דבר חדש יכונה בשם 'פלא', כי הוא מלתא דתמיה שלא מורגל עוד בזה.

ומלתא דתמיהא אגב דאתא לידן נימא ביה מלתא, הנה הרב מהר"ם שיף ז"ל בהקדמתו העיר במה שאמרו חז"ל [סנהדרין קי"א] חבל על דאבדין ולא משתכחין, שהוא לכאורה כפל לשון. ופירש הגאון ז"ל על פי מה דאמרינן בגמרא גדולה מיתת תלמידי חכמים כפלים כחורבן בית המקדש, דאלו בחורבן בית המקדש כתיב 'ותרד פלאים' ואלו במיתת תלמידי חכמים כתיב 'הנני יוסיף להפליא וגו' הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו'. ובחולין [ע"ה] איתא אמר אביי הכל מודים דקלוט בן קלוטה בן פקועה דמותר, מאי טעמא, תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי. ולפי זה הכי פירוש חבל על דאבדין ולא משתכחין מלב, דהיינו התלמידי חכמים שאין משתכחין לעולם מן הלב, דכתיב בהו 'הפלא ופלא', דהיינו תרי תמיהי דמדכר דכירי. עד כאן דבריו. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

ועל פי זה אמרתי ליישב קושית העולם, הובא בשל"ה הקדוש [חלק ג דרוש צאן יוסף] בפרשת וישב בפסוק 'וימאן להתנחם', ופירש רש"י ז"ל משום שאין מקבלין תנחומין על החי, וסבר שמת. ומקשין העולם מדוע לא ידע יעקב מזה שהוא חי, מדלא קבל תנחומין. עיין שם בהג"ה כמה תירוצים. ולהנ"ל שפיר מתורץ כמין חומר, שיעקב סבר דמשום הכי אינו מקבל תנחומין, משום שהוא תלמיד חכם וצדיק, והצדיקים אין משתכחין מן הלב, דכתיב בהו תרי תמיהי. אבל אנן בדידן ממילא נודע דלאו משום זה לא קבל יעקב תנחומין, שהרי היה חי, על כן שפיר מצינו למידק מזה שאין מקבלין תנחומין על החי וכו'. והנה לענייננו מצינן למילף מש"ס חולין הנ"ל דכל דבר חדש שתמיה בעיני האדם, מדבר דכירי ואינו שוכח. וזה סגולת החיבור הזה, שכל הדברים המובאים בו כולן יעידון ויגידון שהמה חדשים, וכל הקורא בו ימצאו הדברים קן בלבבו מלשכחן. ואף על פי שבגט שם אמרו, תרי תמיהי מכל מקום הרי יש שם ב' לשונות, ובלשון ראשון אמר אביי גם בחד תמיה מדכר דכירי, וכן הוא פסק ההלכה ביורה דעה [סימן י"ג סעיף ב] כלשון ראשון, ואגב אורחא נלמד מזה דלפי פסק ההלכה החיוב על כל אדם לזכור ולא לשכוח חורבן בית המקדש, אף על פי שכתוב בו רק חד פלא. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן.

(הקדמת המחבר, ילקוט הפלאות)

הרב חיים פוטרניק, נולד בבוקובסק בי"ד בכסלו תרכ"ג (05.12.1862) לאביו ר' ישכר בריש, במשפחה של צאצאי רבי לוי יצחק מברדיטשוב. היה תלמיד חכם מופלג בכל מקצועות התורה, חריף ובקי, העמיד תלמידים, ליקט וחיבר חידושים והעלה אותם על הכתב לזיכוי הרבים. בתחילת מלחמת העולם הראשונה עבר לקרקוב וחי בצמצום כשתורתו אמנותו.

מחבר הספרים "סיפורים חדשים ואמתיים" (מונקאטש, תרס"ט), "ערוך החדש, ערך חיים, ערכי המקראות" (סנוק, תרע"ב) לביאור מילות זרות בש"ס ובמדרשים, "נר מצוה" (סאנק, תרע"ג) על סדר הדלקת נר חנוכה עם תפילות ונספחים, לביאור מילות זרות בתנ"ך, וספר "ילקוט הפלאות" א (בלגוריי, תרצ"ח) – ליקוט מדרשים ודברי מוסר, קבלה וחסידות על סדר ערכי האותיות.

ספריו עוטרו בהסכמות רבות. בהסכמת הרב נחום וידנפלד הי"ד לספר "ילקוט הפלאות" מוזכר הספר "מים חיים" על סוגיות הש"ס שחיבר הרב חיים פוטרניק הי"ד ובשנת תרצ"ח היה עדיין בכתב יד, ספר זה אבד בשואה. לספר צורף קונטרס 'דברי מנחם' מאת ידידו הרב מנחם מנדל זלטנרייך הי"ד שסייע במימון הוצאת הספר לאור.

מכתבים אליו מופיעים באמרי יושר (ח"ב, פג), בית פינחס (ח"ב, כד-כה), דובב מישרים (א, כח), מהרש"ם (ח"ו, עא) ומנחת יחיאל (ח"ג, מז, קז).

בהקדמת ספרו "ילקוט הפלאות" מזכיר המחבר את בנו הרב משה פנחס שהיה אביו של "היקר המופלג בתורה וחסידות החריף ובקי ישכר בעריש שליט"א" ושל אחיותיו.

לאחר פטירת אשתו עבר הרב לגור בבית בתו מרת פיגא צירל, שם המשיך לעסוק בתורה ולחדש חידושי תורה בהלכה, באגדה ובפלפול.

במפקד שערכו כוחות הכיבוש הנאצים בשנת תש"א (1941) מופיע שמו של הרב פוטרניק, הוא נספה בשואה בשנת תש"ב (1942) לערך.

הערה: את תאריך הלידה של הרב פוטרניק לקחתי מתוך המפקד שנערך בשנת 1941, יש לציין שבמאורי גליציה חלק ד עמו' 25-26 העריך שנולד בסביבות שנת תר"ם.

בסימן זה התחזקות גדול בענין האמונה, ודברים המשיבים את הלב שלא לייאש את עצמו חס ושלום, על יד תוקף הגלות, ומאמר נפלא מהרמב"ם ז"ל, והסבר למה שנהגו בן עם בני ישראל שעל כל צרה שלא תבוא הם צועקים "שמע ישראל" וגו', ומאמר נחמד בענין קבלת עול מלכותו יתברך.

… עד כמה גדול כחו של מסירות נפש, ובפרט בצוק העתים הללו שאנו נרדפים מכל צד ופנה ועת צרה היא ליעקב, כי תוקף הגלות ועול השעבוד גבר מאד בעוונותינו הרבים ונסתם כל חזון, וצריך התחזקות גדול בכל עת ובכל שעה, וכמבואר בספרים הקדושים כי קודם ביאת הגואל ינסו את ישראל בענין האמונה, וכאמרם ז"ל בחגיגה (עי' מכות דף כ"ד ע"א) בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה", כי הוא יסוד שהכל תלוי בו. דאס איז דער גאנצער יוד, אין די הייליגע אמונה דארף מען אויך איינפלאנצען אין די קינדער. ואמרו ז"ל (ילקוט שמות רמז ר"מ) אין ישראל נגאלים אלא בזכות האמונה.
ואמרתי לפרש בזה מה שאנו רואין המנהג בין אחינו בני ישראל, שעל כל צרה שלא תבוא הם צועקים "שמע ישראל" כו', וכמבואר זה בספר "מאור ושמש, ועיין שם בפרשת שמות.

ואמרתי שהטעם בזה, כי כבר ידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל בספרו מורה נבוכים מובא בספרי מוסר וזה לשונו הטהור, והנה נגלה אלי ענין נפלא מאד יסירו בו הספיקות ויתגלו בו סודות אלקות, וכמו שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם אשר לא יסיר שכלו מד' תמיד תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש אשר תפנה מהשם בקצת העתים וכו' תסיר השגחתו בעת עסקו בענינים אחרים וכו', ולא ימצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה וכו'. יעויין שם באריכות. ואמר הכתוב "על כי אין אלקי בקרבי מצאני הרעות הללו" (דברים לא, יז), וכתב שם שסיבת ההשגחה הוא הדבקות. עד כאן דבריו בקיצור.

ממוצא דבר נשמע שכל מה שהאדם זוכר יותר בהשם יתברך, הוא מושגח יותר ממנו יתברך, וכל הצרות והתלאות המוצאות האדם היא הכל מסיבת התרחקו מהשם יתברך חס ושלום.

וההסבר לזה, דהנה כתיב "ולאום מלאום יאמץ" (בראשית כה, כג), כשזה קם זה נופל, ששני מלוכות וממשלות אי אפשר שיהיה בעיר אחד.

וכבר ידוע מה שדרשו חכמינו ז"ל על פסוק "עיר קטנה ואנשים בה מעט" וגו' (קהלת ט, יד), "עיר קטנה" זה גופו של אדם שנמשל לעיר, "ואנשים בה מעט" הן המה אבריו של האדם, "ובא אליה מלך גדול" זה היצר הרע הנקרא "מלך זקן וכסיל", כי בעת שבא היצר הטוב בהיות האדם בן י"ג שנים, כבר היצר הרע מלך על הגוף שהוא בא ביום היוולדו, "ובנה עליה מצודים גדולים", היינו שאם האדם הולך  חס ושלום בעמת יצרו הרע, אז כאילו ממליך חס ושלום על אבריו את היצר הרע וגונדא דיליה, כי השם יתברך מסיר השגחתו ממנו, וכמאמר "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד" (סוטה דף ה' ע"א). וזה הפירוש "ובנה עליה מצודים גדולים", כי בהיות האדם תחת ממשלתו חס ושלום, אז מפיל עליו חס ושלום מצודים גדולים, גראסע פעסטוגען, צער ייסורים וניסיונות.

ומזה נבין מאד כי מה טוב ומה נעים מנהג ישראל הקדושים כי בכל צרתם חס ושלום הם רגילים לצעוק "שמע ישראל" וגו', כי הייסורים מזכירים את האדם שעל ידי עוונותיו המליך עליו את הסטרא אחרא חס ושלום ועל כן מצאוהו הרעות האלה, על כן צועק הבר ישראל "שמע ישראל" וגו', כלומר שמהיום והלאה אני מקבל עלי עול מלכות שמים, ואיני רוצה עוד בקיומו של ממשלת זדון ומלכות אחר, וכשמקבל עליו עול מלכותו יתברך, ניצל ממילא מכל צרה וצוקה.

ועל זה אנו מתפללין בכל יום בתפלה שמונה עשרה, "והסר ממנו יגון ואנחה", והאיך יוכל להיות זה, ואמר אומר "ומלוך עלינו לבדך" על ידי זה ננצל מכל צרה.

ובזה נבין הסמיכות בתפלת ימים נוראים, "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, וסמיך ליה "ותמלוך אתה הוא ד' אלקינו מהרה לבדך על כל מעשיך וכו', כי תלוי זה בזה. ועל זה צריך להיות כל עיקר בקשתינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו במהרה, ואז ממילא אל יחסר לנו כלום, כי כלום חסר מבית המלך. השם יתברך יזכנו שנזכה לקבל עלינו עול מלכות שמים מתוך נחת ומתוך שמחה, אמן כן יהי רצון.

(סיפורים נפלאים, פרק ה')

הרב החסיד ר' חיים יצחק ב"ר משה יעקב ורבקה מליק (מאליק) נולד בשנת 1895 בסיגט (מחוז מרמרוש, רומניה). אביו היה יהודי תם וישר שהפרנס מעבודתו כסנדלר.

הרב חיים יצחק היה תלמידם רבי חיים צבי טייטלבוים של בעל "עצי חיים", האדמו"ר מסיגט ושל רבי אליעזר פיש, האדמו"ר מביקסרד הי"ד, הוסמך להוראה ועלה במעלות התורה והחסידות.

הרב חיים יצחק נשא לאשה את מרת לאה בת יעקב וחיה טירנאור ונולדו להם לפחות ששה ילדים. לאחר נישואיו עבר לסאטמאר, שם המשיך ללמוד תורה מתוך הדחק וניהל שם את הישיבה של האדמו"ר מביקסרד שכבר נחלש גופנית עד שלא היה יכול ללמד בעצמו את תלמידיו. בהמשך ייסד ישיבה לבחורים צעירים מחסידי רבי אהרן ראטה. הוא כיהן כראש הישיבה, בה למדו שמונים תלמידים ומסר להם שיעורים באופן סדיר.

בשנת תר"פ עבר לסאטמאר רבי אהרן ראטה בעל "שומר אמונים", והרב חיים יצחק התקרב אליו כחסיד מן השורה ולימד בישיבתו את תלמידיו. בשנת תרפ"ה נסע רבי אהרן לארץ ישראל, וכשחזר לסאטמאר בשנת תרפ"ט סייע בידו הרב חיים יצחק לבסס את קהילתו, כפי שכתב רבי אהרן במכתב בשנת תר"צ: "הזמין לי השם תלמיד ותיק ירא וחרד לדבר ה' תלמיד חכם מופלג מנהיג ישיבה ר' חיים יצחק נ"י, והוא התחיל להחזיר העטרה ליושנה ועורר החברה הישנים". הרב חיים יצחק הדפיס מיוזמתו את נוסח תפילת "אני מאמין" ("קבלת על מלכות שמים") מאת רבי אהרן (ורבי אהרן מזכירו לטובה על כך במכתב לתלמידיו בירושלים) ועמד לימינו בהדפסת ספרו "שלחן הטהור".

הרב נודע כתלמיד חכם שכתב חידושי תורה והוציא לאור את ספריו, בהלכה, במוסר ובחסידות:

"ובחרת בחיים" – על מצוות עשה של לימוד תורה עם דברי התחזקות להתמדת התורה (סאטמאר, תר"ף).
"מכלכל חיים" – על יו"ד הלכות מליחה (סאטמאר, תרצ"ד. מהדורה שניה, עם עריכה חדשה והגהה, יצאה לאור על ידי נכדו הרב מרדכיסומפולינסקי, בירושלים תשנ"ז).
"נחלת יעקב" (ייידיש) – ימי המשיח וגודל מעלת אמונה ובטחון, ביידיש (סאטמאר, תרצ"ה).
"הנהגות צדיקים" – לקט הנהגות טובות מתלמידי הבעש"ט (סאטמאר, תרצ"ז).
"נחלת עזריאל" (יידיש) – איך ינהג האדם לפני ה', ביידיש (סאטמאר, תרצ"ח).
"סיפורים נפלאים" – מהבעש"ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו (סאטמאר, ת"ש). את שאר ספריו לא הספיק להדפיס, וחבל על דאבדין.

בנוסף, הוא הוציא לאור גם את הספרים הללו מאת מחברים נוספים:
ספרו של החיד"א "תיקון הנשמות" (סאטמאר, תרצ"ד),
ספרו של הרב אשר ישעיהו הורוויץ "אור ישע" (סאטמאר, תרצ"ו)
ואת ספרו של רבי צבי הכהן מרימינאב "בארות המים מהדו"ת – באר לחי רואי" (סאטמאר, ת"ש).

גדולי דורו שכתבו הסכמות לספריו, ובהם הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שימלוי, דייני קהילת סאטמאר ורבי אליעזר פיש הי"ד האדמו"ר ואב"ד סקהליד, שיבחו את גדלותו בתורה וביראה.

לאחר נסיעת האדמו"ר רבי אהרן ראטה לארץ ישראל בשנת ת"ש, היה הרב חיים יצחק בין גדולי חסידיו שבהוראת האדמו"ר המשיכו לחזק את כל תלמידיו בחבורות הקדושות. על אף הקשיים בכרוכים במצב המלחמה, הם דאגו שהלימוד ימשך בהתמדה בישיבות בערים ברגסס וסאטמאר, ומידי פעם ארגנו שם כנסים לתלמידים, לעורר אותם לעבודת ה' ביתר שאת.

בי"ח באייר תש"ד (1944) גורש הרב חיים יצחק מגטו סאטמאר לאושוויץ, ומשם הועבר למספר מחנות עבודה, ובכולם ארגן שיעורי תורה בעל פה. בכ"ד בכסלו תש"ה נספה במחנה בוכנוואלד, תוך כדי מתן שיעור בגמרא במהלך עבודת כפיה. הי"ד.

אביו של הרב חיים יצחק, משה יעקב, נספה אף הוא באושוויץ. כן נספה דודו, הרב מנחם מנדל מליק מסאטמאר. הי"ד.

הרבנית לאה, אשת הרב חיים יצחק, גורשה מסאטמאר לאושוויץ בכ"ח באייר תש"ד. הי"ד. (בדף העד שכתבה עליה בתה, נכתב כי נספתה עם שלשה נכדות קטנות יתומות: חנה, רבקה ואסתר וולט).

נספו גם בניהם בנותיהם:
א. הרב מרדכי ורעייתו שרה (סילקה) ובתם רבקה שהיתה בת שלשה שבועות,
ב. הבחור אליעזר.
ג. מרת שרה ובעלה וצאצאיהם,
ד. מרת רבקה (רגינה) סנדל ובתה הינדלה (בלימה), שהייתה בת חצי שנה, נספו באושוויץ בשנת תש"ד (1944).

בתם, פראדל (אילונה), שרדה את השואה. כשנסעה ברכבת לאושוויץ, ביחד עם אביה, הוא מסר לה את צוואתו: "נראה שלא מוליכים אותנו למקום טוב, ואין אנו יודעים מי ישאר בחיים וצריך לקבל באהבה את רצון ה'. ומי שישאר יזהר ללכת בדרכי אבותינו ולשמור שבת וכשרות וכו' וכו' ומי שלא יזהר בזה שלא יזכר שמי עליו". לאחר המלחמה היא נישאה לדוד (בונם) סומפולינסקי, שהיה לימים פרופ' מרצה באוניברסיטת בר אילן, מייסד ומנהל המעבדה לבקטרולוגיה בבית החולים "אסף הרופא" ומנהל המעבדה בבית הרפואה "מעייני הישועה". היא מילאה על אביה הרב דפי עד, המופיעים במאגר השמות של "יד ושם".

הנכד של מרת פראדל ציים כי הרב חיים יצחק כתב בספריו על מעלת מידת ישוב הדעת "כלל גדול ועיקר שלא יהיה האדם בהול ונרדף, רק להיות תמיד במתינות ובישוב הדעת", ומתוך צוואתו לבתו, בהיותו ברכבת הנוסעת לאושוויץ, ניכר כי שמר על ישוב דעתו גם במצבים הקשים ביותר, וכך כתב הנין:
"בתוך כל המהומה הגדולה והשעה הטרופה והאיומה בנסיעה מטלטלת ברכבת מוות – נתן זקנינו הקדוש הי"ד את דעתו על העתיד הרוחני של צאצאיו והדורות הבאים, במנוחת הדעת ידע לשקול ולומר את המילים הנוקבות והנכונות שהדהדו ונשמעו באוזני בתו במשך עשרות שנים. מילים בודדות אלו, שנאמרו בישוב הדעת ובכובד ראש, מילאו את זקנתי בעוצמה גדולה, היא זכתה להינצל , ולמסור נפש בשביל לקיים את צוואתו – להמשיך ולגדל דור ישרים, לחנך אותם לתורה וליראת שמיים, לאמונה פשוטה ובהירה, לחיים יהודיים. זהו הכוח של ישוב הדעת".

עדיין חסרים לי פרטים על מה עלה בגורלן של שתי בנות נוספות של הרב חיים יצחק ורעייתו: מרת אסתר אווה אולסון ומרת רחל. לא ברור לי למה פראדל סומפולינסקי לא כתבה דף עד על אחותה שרה ומשפחתה, ומהו שמה הנכון של התינוקת של רבקה סנדל הי"ד. כן כן איני יודע את שם משפחתם של שרה ושל רחל ואיני יודע מי מבנותיו של הרב חיים יצחק מליק היא אם היתומות לבית וולט.